מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אהבה תחולל נפלאות

מאת: ראובן אשר ברודס

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לעמבערג: M. WOLF; תרל"ו 1876

סוגה:

שפת מקור: עברית

אהבה תחולל נפלאות

או

תקון נפש מכשף המגולגלת

ספור

מאת

ראובן אשר בן-יוסף ברודס.

אל הקוראים

רב-מג אחד, אחרי אשר הפליא לעשות פלאות אין מספר לעיני קהל גדול בבית-המשחק, – הוציא קול קורא לאמר: "היום הזה אחל לגלות לעיני כל הרואים במה כחי גדול, ואיככה יְרֻקְמוּ הנפלאות האלה – אשר ראיתם והשתוממתם עליהם בסתר אהלי! והנה נקבצו באו המון אדם רב, אנשים נשים וטף מרבה להכיל; כי יותר שהיה לב ההמון שואף לראות את הנפלאות – השתוקק עד מאד לראות את תולדותם ולחקות אחרי שרשיהם.

אדוני הקוראים! רבות שמעתם ואבותיכם ספרו לכם נסים ונפלאות, מעשי שדים וגלגולים, אפס כי לא היה את לבב המספרים האלה ללכת בעקבות רב-מג ההוא, לגלות לאחרונה גם את אשר מאחורי המסך, להראות גלוי-לכל גם את הסבה הראשונה ואת היד החזקה המניעתם ומוציאתם לפעולת אדם. אולם לא כן אנכי עמכם, אנכי בתתי היום הזה לפניכם את הנפלאות אשר קרו ויאתיון בעיר חרבונה אשר בארץ ליטא – לא כחדתי גם תולדותם בפי, ותאומים יהיו ילכדו ולא יתפרדו גם המחזות אשר יֵרָאוּ על הבמה לעיני כל ישראל, גם את אשר יֵעָשֶׂה מתחת לפרכת, מקום אשר שם תבאנה ותחוללנה.

התקוה משחקת לפני כי יקרני גם אותי כמקרה רב-המג ההוא ורבים יהיו אשר אתי מאשר אִתָּם.

המחבר.

א. מַעֲשֵׂי שֵׁדִים

כי תנחום, הטוחן בהרחים של ר' יוסף, הנהו מכשף – יעידו כל יושבי הכפר צלמונה, לא רחוק מן העיר חרבונה בארץ ליטא, אשר שם עמדו הרחים. עקבות מכשף נודעו בכל הליכותיו ויתנו אותותם אותות איש אשר דברים לו עם השדים והלצים למיניהם: הוא היה איש זקן, אלמן מאשתו וגם את בנו יחידו שלח ללמוד בישיבת סלאנים וישאר גלמוד; בית לגור לא היה לו, וגם ללון בבית ר' יוסף אדונו לא אבה, באשר כי שפרה אשת אדונו התגרה תמיד בו מלחמה וילן יחידי בבית-הרחים – הסמן היותר מובהק למכשף אשר לא יירא מהשדים אשר תמיד בבתי-רחים יקננו –; הוא שתה יי“ש מרבה להכיל וכל היום הגה ויצפצף בדממה דברים אשר לא שמעם אזן כל איש, – ואם-כן נראה בעליל, אמרו הֶכַּפְרִים, כי לרוחות רעות אשר לא יראם איש זולתו ידבר ולפניהם ישפוך שיחו”; לא בא בסוד מרעים ולא דִבֵּר דבר את כל אדם ורק התבודדות אהב. מעשיו אלה היו די והותר כי יושבי הכפר, וביחוד הנשים, ישימו בו עין ויכירו כי בין המכשפים והמהגים נפל חבלו, וכי הוא יודע להלוך עם המזיקים והשדים ובא בחברתם. ועל-כן אם שִׁדָה (וויעדמע) העיזה לינק חלב אחת הפרות אשר בכפר, ויבואו אל תנחום ויכפרו פניו בחצי לוג מן היין-השרף, וילך ויראה ויצפצף ויהגה וישתה את היי“ש; אחדות מן האכרות העידו תמיד לרגלי מקרים כאלה כי בעיניהן ראו את השדה ההיא יוצאת – בתמונת כלב או חזיר – מרפת הבקר ההיא, אם “לץ” רכב בלילה על סוסי אחד האכרים ויעיפם בעברתו, אז קדמו את פני תנחום במנחה (וזאת לדעת כי בלא יי“ש לא הובל כל שי לו, “בלי יי”ש, יאמרו, לא יוכל אף המכשף היותר גדול לעשות דבר”) והוא שמע לקול המבקש ויזהר את הלץ לבלתי יוסיף לענות את הסוסים אשר לאיש המכפר פניו; אם אחזה “חטיפה” את האיש או אשה, ילד או ילדה – אחת דתם כי ילכו לבקש עזר אל תנחום הזה (ואז קראוהו העברים “ר' תנחום”), הוא בא שתה יי”ש “כיד המלך”, צפצף בשפתיו, דבר דברים זרים אף קבל מתנות – והחולה, או כי הבריא ויהי למופת, או כי נמשכה מחלתו ור' תנחום לקח מתנות וישתה יי"ש עוד הפעם. כן חי וכן גם מת תנחום המכשף – כי גם לכשפים אין שלטון ביום המות – והניח אחריו גם ברכה קטנה לבנו האחד היורשו.

_______________

עתה כבר עברו שלשה ירחים למות תנחום המכשף. ר' יוסף אדונו שלח אחרי בן-המת למען יבוא ויקבל ירושתו. הבן בא, ויקח את הכסף אשר היה ביד ר' יוסף, וישב עוד בביתו כחדש ימים – עד אשר מכר גם את כל חפצי אביו וכליו, ויצר את הכסף בידו ויסע וילך לו אל עירו – עיר סלאנים, ואל מקומו בישיבה, וישב אל הגמרא ואל “ימי” אכילתו, וישב ויהי לבן ישיבה כשהיה; אך לא כן קרה בבית ר' יוסף. זרות או גם נוראות נראו ונשמעו בכפר צלמונה למיום סור אפרים (כן שם בן תנחום) מעל בית יוסף, נפלאות אשר יספרו גם לדור אחרון על עפר יקום וכל אזן לא תמלא לשמעם.

הימים ימי סתיו. הלילה היה ליל חשך ואפלה מנודה. השמים התכסו בעבים וירעיפו רביבים על פני הארץ ודממת מות שררה בכפר. האכרים מאין נר בביתם, שכבו על משכבם בטרם עוד אתא ליל וינומו שנתם. בתיה השפלים אשר כל רוח חיים לא נכר עתה בהמה, יתראו בבתי-ציון על חצרים המות ויוסיפו לאים את עין הרואה. הרוח יסער עד מאד, כמו חרה אפו על הנגוהות אשר עוד יפיצו חלוני בית ר' יוסף, על הנרות אשר שם בבית, ועל אנשיו אשר לא שמעו למצות הלילה, ועוד שנתם לא ערבה להם… ואמנם אנשי בית ר' יוסף עוד לא ינוחו על משכבותם גם לא יתעתדו עוד למשכב הלילה. מורה-השעות השמיע את השעה העשירית וכל אנשי הבית, למגדלם ועוד קטנם, יושבים לאור שני נרות-חלב ושקועים המה מאד ברעיוני לבבם. הנרות לא הוטבו ופתיליהם עושים פחם, אשר יקדירו מאד גם את אורם – ואיש לא שם על לב. עננה שוכנת על פני האנשים ההם ועצב נורא נשקף מבין עיניהם.

– מדוע יאחר כה בואו? אמרה שפרה אחרי האנחה במרירות.

– לבי יסיתני בשפק אם יציל מפי הרב דבר, ענה ר' יוסף בהאנחו גם הוא: – הן הסתר יסתיר הרב את חכמת הקבלה אשר באה אל קרבו…

“טררר-טררר!” נשמע רעד החלונות בחדר השני, ואחריו קול צלצל זכוכותיהם בהשברם.

– הוי אב! הוי אם! צעקו הילדים ברתת וחלחלה.

וברתת ובחלחלה אחזו גם הזקנים את הנרות בידם וילכו לראות את התהפוכה החדשה אשר עולל למו. בכנפי האם אחזו גם ילדיה, ואחריהם הלכה גם בתם חוה לראות את אשר נעשה שמה.

והנה, שמה ושאיה! בעד החלנות השלכו אבנים אשר שברו את לוחותיהם לרסיסים; הרוח יהמה מאד בחורי החלנות, הגשם יטיף רסיסי מים בעדם ומחזה החדר נורא למראה. רגעים אחדים עמדו כנצבי מלח נבהלים ומשתוממים עד כי לא ידעו נפשם; אך הדמעות אשר הורידו עיני שפרה הקלו מעט שממות נפשה ותתעורר ותאמר לסתום בכרים וכסתות את החלונות השבורים. ידיה רעדו מאימה, ואף כי אישה עמד עליה ותפילין בידו האחת ושתי הנרות בידו השניה ויחזק בדבריו את לבה, אפס גם אחרי כל אלה פחדה מאד מאד, סגרה את עיניה ואת ראשה הטתה אחורנית ובידים רועדות ובלב נפעם עד מאד סתמה את החלונות השבורים… כל נטף גשם אשר ירד על ידיה נדמה לה כשד משחית אשר לבלעה חיים יאמר, כל סערת הרוח נשמע באזניה כקול “הלצים” בצחקם הנורא. יוסף עמד גם הוא נדהם ומבוהל מאד ברכיו רעדו, הנרות התנענעו בידיו, לבבו כהולם פעם, ראשו שחוח ובעיני חמלה הביט על בניו הקטנים העוטרים אותו ובתמימות ופחד יביטו עליו ועל אמם.

– מעשה שדים! גזרה אמר שפרה בשומה עיניה חליפות על האבנים המפוזרות בקרקע הבית ועל אישה ובניה השוממים.

– אכן, ענה יוסף בחיל ורעדה: – “לצים” שרץ הבית הזה, ה' מצא את עונינו!

– הלא לא אחת ושתים הזהרתיך לבלתי תת מקום לתנחום המכשף לשבת בתוך ביתנו… אמנם, מכשף היה בחייו ואלה המה מעשיו לאחר מותו, הוסיפה שפרה בתלונה דקה.

– לא עלי, אשתי, תלונתך, ענה יוסף וינד במו ראשו: – אַתְּ רַבְתּ אתו בכל עת, אך את עוררת תמיד את חמתו עלינו – ואנכי מה?

בדברם שבו אל הבית אשר ישבו שמה לבראשונה, והנה, הה, מחזה חדש נגלה לעיניהם: בהרגעים אשר התמהמהו שם בהחדר נעשו תהפוכות גם בזה, השולחן שוכב ארצה הפוך ברגליו למעלה, עליו ישכנו הכסאות הפוכים גם המה וסביבם נזרקו בגדים מבגדים שונים אשר תלו עד כה בהארגז הסגור עוד גם עתה.

– הה, צעקה בקול גדול שפרה ותתעלף.

– הוי אם! צעקו גם הילדים ויתנו את קולם בבכי.

גם פני יוסף נפלו מאד ונהפכו לתכלת; אפס כי לא התרפה בליל צרה ויהס את ילדיו ובעזר בתו חוה צלחה לו להשיב רוח שפרה אל אפה וישכבוה על מטתה ויעשו גם סדרים בבית.

– המלמד לא שב עוד? הגו שפתותיה נכאים בעת שב הרוח וַיְחַיֶהַ.

– לא, ענה יוסף, אך שובי נא למנוחתך, בוא יבוא…

– שובי אמי למנוחתך, הוסיפה גם חוה: – חזקי ואמצי לבך.

– קו-קי-רי-קו! נשמע קול איום מעל ספון הבית והחרדה שבה גם היא לאיתנה. שפרה השוכבת במטתה שרקה אף חרקה שן, הילדים אשר ישכבו מרגלותיה בכו בקול גדול, גם יוסף אשר ישב על יד המטה נבהל מאד.

– אנה תלכי? הוי פתיה אין לב! צעקה בקול שפרה על חוה אשר יצאה מן הבית – כבת השובבה היא חוה בביתי, הנידה אחריה ראש אחרי ראתה כי לא שמעה לה ותצא, – עתה בחצות ליל מהומה כזה אשר “אי הטובים”1 יקננו בזה, עתה יצאה החוצה…

– הרגעי, אשתי, הלא תדעי כי דברים לא יועילו לה מאומה, היא הלא בכל עת תעשה ככל אשר תתאוה נפשה.

– צא נא מהר אחריה, הה, עוד זאת מנו יהלוך כי ח“ו “תתחטף” ח”ו גם היא.

אך בו ברגע נראתה חוה על מפתן הבית.

עברה עת מעטה והקולות חדלו, הדממה שב ולאט לאט שבה גם המנוחה בבית. על עיני שפרה נפלה תרדמה ותישן, הילדים התענגו בשנתם זה רגעים מעטים, גם יוסף התנמנם בישבו על מטת אשתו, אך הנרות לא כבו וחוה הטיבה את פתיליהם ותשב על יד השלחן ותכתב דברים בספר קטן אשר הוציאה מצלחתה.

ב. פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם

“דורנו זה דור דעה הוא” יאמרו האנשים, ובדור דעה כזה אסתפק מאד אם יאבו קוראי להאמין כי אמנם “מעשי שדים” היו המעשים והנפלאות אשר קראו בפרק הראשון; – ומדוע אטעה גם אנכי את לב הקוראים? המעט למו כל הנסים והנפלאות אשר ישמעו יום יום מפי אנשים ונשים כי אומר להוסיף עלימו? מדוע לא אפתר למו את החלום הזה ולא אגלה את אזנם כי אך יד חוה היתה בכל אלה… “חוה?” ישאלו הקוראים ויתפלאו, אך שמעו נא פשר הדברים.

דורנו זה דור דעה הוא; אמנם כן, לא רק בפעולות אנשי מדע, לא רק בבני הנעורים דורשי לקח בבתי-הספר, לא רק בהסופרים המריעים ותוקעים לקול הזמן נראה עקבות דור דעה הזה; אנחנו נראהו גם בבתי-המדרש גם בישיבות, וגם בין אלה אשר גרשום עד הנה מהסתפח בנחלת החכמה נראה עקבותיו, – גם בין בנות ישראל אשר מאז מעולם חנכו רק למען בשל את ארוחת הצהרים בבתי הענים ולא למען כל דבר בבתי העשירים, גם בין הבתולות אשר נחשבו עד עתה אך לצעצעות, או לְדַבֵּר בשפה ברורה: אך לאמצעות אשר על ידן יוכל האיש לקים מצות בוראו “לא לתהו בראה”, אך למלכה אשר כל כבודה פנימה, אשר דבר אין לה בכל, רק “תחנות” “וצאנה וראינה” נפלו לה לחבל, אשר אם גם ברבות הימים ובמלאת ימיה תאמר לחות דעה בענין מעניני אשה (כי חוץ למרכז הזה לא נסתה עוד הצג כף רגלה) הוסיפה בכל פעם ההצטדקות: “הלא אך אשה אני” – כאומרת: הלא גם אם אואל לא תחשב לי לחטא כי מה לאשה ולחכמות? גם בין בנות ישראל אשר גדלו עד הנה אך לרגלי המאמרים “אין חכמה לאשה אלא בפלך”, “כל הלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”, גם בין אלה נראה עתה עקבות דור דעה הזה, גם אלה החלו ללמוד ולהבין דברים אשר אין להם שרש בתחנות וענף בצאנה-וראינה, גם הנה החלו לקדם את פני הזמן ולצאת בעקבֹתיו. וכאחת הבנות האלה היתה גם חוה. בהיותה עוד נערה קטנה הצטינה מאד ברוח גבורתה ואומץ לבה בכל משחקיה אז. לא היה עז אשר חוה לא רכבה עליו ולא היה גג אשר עליו לא עלתה, על אפן הרחים, על ספון הבית או על ראש פסגת ערמות התבן והחציר אשר אסף אספה בקץ הקיץ היו מקומותיה; אם נפל דבר בכפר ידעה היא ראשונה וכעבור רגע והנה היא היתה במקום ההוא לדעה מה יֵעָשה שמה; היא לא יראה מעודה לדבר את איש אף אם בפעם הראשונה תראה את פניו. אבותיה אמרו תמיד כי לו היתה נער כי אז היה הנער ההוא לגאון עולם, ואכרי הכפר קראו לה “קאזאק” לאמר: גִבוּרָה. חוה גדלה יותר וגם בלמוד הראתה כשרונות נעלות מאד, בזמן קצר למדה את הקריאה העברית והעברית-האשכנזית ויהי לפלא. בבוא פעם המורה אשר לילדי הכפר לטחון דגן ברחים של אביה, דבר על לבו כי ילמדה גם שפות רוסית ופולנית. היא היתה הבת הראשונה אשר ילדה לו אשתו ובראותו גם את כשרונות נפשה נתרצה לדברי המורה ולא שם לב לדברי שפרה, שאמרה “כי לא נכון לבלבל מוחה בדברים בטלים כאלה”, כי אך לקראות ולכתב ילמדנה – והוא דבר אשר יסכון ברבות הימים גם לעסקיו – ותלמוד. חוה עשתה חיל בלמודיה אלה כי למדתם בשקידה רבה. לאט לאט החלה לקרוא ספרים וספורים בהשפות אשר למדה; בראשונה נתן לה המורה ספרים אחדים, אך היא לא שבעה רצון מנהם ותעש חוזה עם עבד השר והם גנבו מספריו ויביאו לה למקרא בשכר פרוטות אחדות אשר נתנה למו. היא קראה ותמצא נועם באלה ותהגה בם יומם ולילה. אבותיה העציבוה לאמר: מדוע תבלי את ימיך ותהגי גם על משכבך בלילות בספרים של מה-בכך האלה? אך היא לא שמעה למוסר מליהם ותתרצה תמיד אל אמה בספרה לה את כל דברי הספורים והסכסוכים אשר תקרא, ואמה הניעה תמיד אחריה במו ראשה – אמנם נעימים הנה “המעשות” האלה, אך לא להגות בזה יומם ולילה!" ובכל זאת חפצה תמיד כי חוה תקרא ותספר גם לה. –

לו גרו אבותיה בעיר רבתי עם, לו באה חוה בהכרות את אנשים רבים ותתבונן לדרכי חייהם, אז ידעה חוה את החיים נעימותם ומחסורם בפועל, ואז ידעה לחשוב גם את דרכיה היא ולחזות עתידות לה נאמנים וקימים. אולם עתה אשר כל ידיעותיה בהחיים הקרו ממקור ספורים וְרָמַנִים, על-כן חלמה גם היא אך עולם הרמני: לשבת את אוהבה תחת צל אלה עבתה, הירח יפיץ אז אור כהה והככבים יהלו במסלותם, אבותיה יתפשוה ויעירו עליה כל חמתם, והיא עם דודה יברחו דרך החלון ובעוני-נעים ישבו יחד על אחד ההרים, אשר נהר זך ילחך את רגליו, חרש מצל וצפרים עפות משוררים שם יהיה לימינם ולשמאלם תגור אשה אחת מבנות האצילים, והיא תקנא את אישה בה ויהיו דברי ריב מצה וסכסוכים גם יחד; אך לקץ ימים תצא צדקת אישה לאור והיא תחבקהו באהבה עזה מאד, תשקהו ותבקש ממנו סליחה… הבל-הבלים כמו אלה חלמה בלילה ותתאה אליהם גם ביום. – חוה היא כעת כבת שבע עשרה שנה, וכבר לפני ששה חדשים כרתו אבותיה ברית התנאים למענה עם בן אחד העשירים בעיר חרבונה, אשר יתעלה גם ביפי פניו גם בלמודו; אפס כי בעיני חוה לא ישר הדבר, לא מפאת כי נשחת מאיש מראהו או כי מצאתהו לחסר דעת, אך מפאת כי השדוך הזה הוא פשוט בלי דין ודברים, בלי המרת דעת אבותיה ובלי סכסוכים. היא לא בושה ותאמר לפני אמה בפה מלא כי השדוך לא ימצא חן בעיניה; אולם כאשר שאלה אמה: "האם יפי החתן לא לקח לבך, או כי תבוזי לשכל מליו?

– “לא” ענתה בעל-כרחה. – ומדוע זה תמאני בו? – “יען כי לא מצא חן בעיני” – מעשה נערות! ענתה לה אמה ותניע במו ידיה בחזקה. ואמנם, לה לא חסר בו מאומה, אך לה חסרו בנפשה הדברים אשר נמלאו בספרי הרמנים ובלבה; לה חסרו: אהבה מסתתרת, מכתבים בסתר, מונע ומפריע, קטטות וסכסוכים; אחת דברתי: היא לא חפצה בו יען כי חפצו בו אבותיה, והדבר הזה מלא את לבה ותהגה נכאים על אדותו, הכתה בעצבון ותחלום למצוא בהעצבון את אשר יחסר לה; אפס כי אין איש אשר בו תתלה אהבתה הרמנית למלאות סאת דמיונה, אין עלם אשר בו תמצא את כל אלה אשר אין לחתנה.

ואת העלם הזה ואת כל הדברים ומחשבות לבה מצאה באפרים. הוא היה יפה למראה וערום בדעת. על-פי “הגזרה החדשה” כי ילמדו גם בישיבות שפת המדינה ידע גם הוא שפת רוססיא – אף כי בידיעה בלתי שלמה – וגם הוא קרא הרבה מספרי הרמנים. אפרים בא לקחת את ירושתו ויתמהמה כחדש ימים בבית ר' יוסף – עד אשר מכר את כל חפצי אביו ואת כל כליו אשר נשארו אחרי מותו –. חוה כדרכה באה עמו בדברים ביום הראשון לבואו. הוא ספר לפניה את ענותו את הלחץ והדחק אשר לבני הישיבה בכלל ולו בפרט ולבה התעורר מאד לדברים כאלה. יוסף היה איש טוב הלבב אך גם טרוד מאד בעסקיו, וגם שפרה אשתו בביתה לא שכנו רגליה כי עזרה תמיד על ידו במשאו-ומתנו, ועל-כן בקש את בתו את חוה כי תקרב בימינה את בן-תנחום בכל העת אשר ישב בביתו, וכי תשים עליו עין לטוב. חוה לא המרתה את פי אביה, ותקרבהו ותמלא כל משאלות לבו, אפרים אשר התחנך עד כה בין אנשים זרים, אשר אם גם הטיבו ויתנו את פת-בנו, אך תמיד כל היום ישב בשפל וכחגב היה בעיניהם וכן היו הם בעיניו כגבוה מעל גבוהים ולא הרהיב עז בנפשו גם לחשוב כי ידבר אחד מבעלי-הבתים או גם מבניהם אליו כדבר איש לרעהו, אפרים זה רחש תודה רבה לחוה אשר תדבר אתו לא כאדון אל עברו אך כאחות את אח, תשמע אליו בכל אשר יספר, ובכל לבה תקרבהו כמו נגיד. ובדברי חנף, הדבר אשר בני הישיבה יצטינו בו מאד, הוסיף על תודתו שבע. לחוה שפרו מאד דברי תודותיו ותוסיף עוד יותר לקרבו, למדה אתו שפת פולנית וקראו יחד ספורים בשפת רוססיא, הלכו לשוח בשדה וידברו דברים מדברים שונים, וכה לאט לאט נתקרבו לבות אלה הצעירים, לאט לאט החל אפרים להגות אהבה – תולדות תודה מצד אחד ותולדות בואו בדברים את עלמה יפת תאר מצד אחר. וחוה גם היא רחשה אהבה לאפרים – כי “כמים הפנים לפנים כן לב איש לאיש” ומה גם כי רגשי החמלה והענוה עזרו על יד אהבתה, ובכן נקשרו שתי הנפשות האלה באהבה אשר הלכה הלוך וחזק משעה לשעה. לפי תכונת נפש חוה לא נמשכה האהבה הזאת בדמיה ימים רבים. אפרים בקש פעם את פניה כי תלך אתו לראות בקוצרים, אשר מעודו לא ראה כאלה. היום היה צח, שמש בהיר בשחקים הלך על חוג שמים ויפוזו קרני הודו על השדה ועל האכרים הנפוצים המה נשיהם ובניהם שמה לקצור קציר וירונו רנתם. השבלים נאלמו לאלומות והן קמו גם נצבו, בעיני חוה כעדים נאמנים על טהרת אהבתם2 וכמו אספו אספה לשמוח בשמחתם, על ברכתם “ה' עמכם” אשר ברכו את הקוצרים, אמר אחד האכרים לרעהו “מה טוב ומה נעים לראות זוג נחמד כזה!” המה עיפו בדרכם וישתו גם שניהם מים מכד אחד האכרים וישבו תחת צל האלומות לנוח, – ולעיני חוה נגלה הרמן בעצם תמו ככל אשר הראתה בספורים אשר קראה ובכל אשר חלמה תמיד, גם על אפרים נחה הרוח, גם עליו פעלו עד מאד רוח היום, מחזה הקוצרים, שבתו בצל אלומות את עלמה יפת תאר אשר לבו ירחש אהבה לה, ויטעם גם הוא טעם גן-עדן אשר גם לא שער מעודו.

– מי יתנני שבתי פה אתך עדי עד! הגו שפתיו בכל לב ונפש. חוה העמיקה במחשבותיה ועדן-נפלא הרגישה גם היא אז. אך לפני עיני אפרים חלפו כרגע מחזה הישיבה, בניה, מלמדיה, משגיחה וראשה אשר בעוד ימים אחדים ישוב אליהם ונפשו התמרמרה מאד, ועיניו הזילו דמעות.

– מי יתנני שבתי פה! נעתקו מפיו שנית, אך אושר כזה לא לבן-עוני כמוני נועד, – אנכי לצלע נכון…

חוה התעוררה מאד.

– דמעות בעיניך? אמרה בקול רועד: – אך… אולי נמצאה נפש אחת… אשר תבקש גם היא אשרך…

אפרים היה כאיש נדהם.

צפור אחת ישבה על האלומות אשר תחתיהן ישבו ותשורר בקול נעים.

– אך כל נפשות בלעדך… לא יתנו ולא יוסיפו לי כל מאום… אמר אפרים ויבט בעיני אהבה חמלה ותחנונים גם יחד: – סלחה נא אחות יקרה אם אולי הדאיבו דברי את לבך…

חוה החזיקה בידו בחזקה.

– לא הדאבת את לבי וגם לא שגית, אך יקר לי!

בדממה הביטו איש בפני אחיו. הצפור שרה את מנגינותיה, ובעוד רגעים אחדים נשמע צלצל הנשיקה הראשונה בהחבקם יחד.

חוה מצאה את האהבה בכל תענוגיה הרמנים: גם בן עוני, גם אהבה מסתתרת, גם מלחמה נגד אבותיה וגם סכסוכים וקטטות תביא לרגלה! האהבה הזאת הלכה וגדלה ולאט לאט שבה ותהי לאהבה עזה ככל האהבות עלי תבל ארצה, אשר ראשיתן מצערה וסבות קטנות תסבבנה ותחוללנה מעשים ונפלאות, גדולות ונוראות. בכל ערב ובקר הלכו יחד לשוח בשדה, הלכו ללקט אורות בהיער לא רחוק מן הכפר, ישבו על יד הנהר אשר מימיו הנופלים על אופן הרחים יהמו ויחמרו – וידעו אהבה במסתרים. חוה לא הפילה דבר מכל אשר קראה והגתה תמיד וגם ספר דברי-הימים (טאגע-בוך) עשתה לה. אך הימים הטובים האלה אשר עתדו לשבת אפרים בבית יוסף הלכו הלוך וחסור. חוה החלה להרגיש גם את עוקץ האהבה ורעלה: ויחלו לחשוב מחשבות: במה יזכו את ארחותיהם ואיך יסבבו פני הדבר כי גם אבותיה לא יפרעו פרעות באהבתם? – ועל פי עצת אפרים ומעשי חוה החלו “הלצים” להתראות בבית ר' יוסף – אחרי אשר אפרים נסע לדרכו המחזות האלה ענגו את נפש חוה מאד; סכסוכים כאלה מקוריים וארַגנאלים אשר לא ראתה כמוהם בספרי העמים אשר קראה, הוסיפו לה עונג על אחת שבע. כעת נראֶהַ כותבת בדברי-ימיה כדברים האלה:

"הלילה הזה יוריני נפלאות; בו יהיה קץ המחזות: בו יבוא המלמד אשר אבותי שלחוהו להרב לבקש מאתו עצה ותושיה וקמעותיו וסגולותיו בידו. חא-חא-חא! סגולות וקמעות אשר יפעלו על בני האכרים אשר שכרתים… לו היה הוא בלילה הזה פה כי אז שבע נעימות; מדברי מכתבי אשר שלחתי לו היום ידע זאת. מחר אכתוב לו תוצאות הלילה. האח! האח, מה-מאד נאֻשר בארץ לו אמנם…

ג. “אכן נודע הדבר!”

קול רעש אופנים ומצהלות סוסים אשר נשמעו הפריע את חוה מכתוב הלאה ותסיר בחפזה את ספרה הקטן אשר כתבה בו. המלמד בא הביתה ובחפזון רב עורר את אדונו את ר' יוסף וגם את שפרה ובניה.

– עוד לא עבר חצי הלילה, אמר בחפזו, עוד נוכל עתה לעשות בכל אשר צֻותי… מהרו החישו מעשיכם!

חוה יצאה בלאט ותכה כף אל כף לאות; נערים אחדים מבני האכרים התאספו סביבה.

– היו נכונים! על ספון הבית, תחת החלונות, וגם על מעברות הרחים; השכילו לעשות ולדבר ככל אשר הוריתי לכם ומשכורתכם תהיה שלמה, אמרה להם בדממה ותשב הביתה.

שמה מצאה כל אנשי הבית נעורים והמלמד מפקד צבאותם למלחמה על השדים על פי מערכות הקרב אשר מסר לו הרב המקובל שבעיר חרבונה; הנערים יעמדו משתאים לדעת מה זה לפניהם, חיל ופחד נפל על יוסף ושפרה, אשר בכל אמונתם בקבלת הרב ובכל אשר שמעו כי פעמים לא מעטות נלחם נלחם עם המזיקים והלצים ויוכל למו – בכל זאת יפחדו מאד וכמו לבבם עוד יפון ויסיתם בשפק: האמנם יועילו סגולות הרב לגרש כלה את השדים מביתו? – נפלא לראות כי גם המאמין בכל הבל עוד כמו יספוק וימאן להאמין בהבל השני לבטל את ההבל הראשון אשר כבר נעשה לפי דעתו. גם שפרה גם יוסף האמינו מאז ומעולם במעשה שדים ובסגולות הקבלה לגרשם; אך עתה אחרי כי באו השדים אל ביתם ובעיניהם ראו את מעשיהם בפועל, והאמונה בקבלת הרב הנֶהָ אך באמונה ובמחשבה, עתה קשה להם להאמין בכל לבבם כי אמנם תפעלנה הסגולות לטוב להם. אך המלמד היה האחד אשר לא חל ולא זע והאמין באמונה שלמה שבודאי באין כל-ספק יועילו הדברים אשר הרב מסר לו. חוה עמדה מרחוק ובכל כחה התאפקה משחוק. המלמד שם ארבע קמעות בארבע פנות הבית ויאמר בדממה גם שמות אחדים, ויען ויאמר בקול גדול: "באלה גרשתים מן הבית, עתה נלכה נא ונגרשם כלה גם מן הספון גם מאת הרחים.

כולם עמדו צפופים מחרישים ומשתאים לאמרי פי המלמד, אשר אף כי בכל עת היה לבוז ולקלס בעיני כל, וכמעט היה כאחד המשרתים בבית, בכל זאת בהרגעים האלה עמד כמלאך אלהים צבאות בתוך האנשים בתי תמותה האלה! כלם אליו הביטו, אליו התבוננו ורגשות יראת-הכבוד נולדו בלבם כמו בעל-כרחם. כל הגה אשר יצא מפי המלמד היה קדוש, כל אשר צוה מלאו בזריזות, והוא עמד כמלך מפקד צבאותיו למלחמה. בידי כלם נתן זוג תפילין בידם האחת ונר הבדלה בידם השניה (את התפילין וההבדלות הביא אתו מהעיר), כן עשה ליוסף לשפרה ולתלמידיו, והוא התעטף בטלית ותפלין ויקח ספר-התורה בידו האחת וקלף כתוב באותיות מרבעות בידו השנית וילך לפני הכבודה. ברוב אונים התאפקה חוה משחוק בראותה את אנשי הצבא האלה הולכים להלחם בהשדים, שכירי כספה – ושרם, המלמד, בראשם… הם הלכו וקראו “ויהי נעם” וגו' עד בואם אל המעלות אשר יובילו אל הספון, וכבואם ויעמדו כלם איש מול פני רעהו, בידם האחת נרות ההבדלה אשר שלהבותיהם ועשנם יתאבכו מאד, ובידם השניה נשאו את התפלין עד ממעל לראשיהם, והמלמד הקריב. יוסף ושפרה התיצבו משני עבריו והוא קרא מתוך הקלף:

"בשם השמות הקדושים… (ויצפצף מלים בדממה עד כי שפרה אשר פצפה גם היא אחריו כל מלה לא יכלה להגות את השמות האלה כי לא שמעתם, ותצעק: “דבר נא בקול גדול – אינני שומעת”, אך המלמד וגם אישה הניעו בראשם בחזקה “א-נ-מ!” צעקו כמו בגערה, ותדום) אני משה בן יהודה…

– הלא יוסף בן מאיר שמך? הפריעה שפרה בפנותה אל אישה.

המלמד לא יכל עוד להתאפק ובגערה אמר: “אסור להפסיק בקריאה זו… הוא שם הרב המשביע… החרישי נא ממני ואתחיל עוד הפעם”.

– אשה אך אשה היא, היא לא תוכל להתאפק, העיר גם יוסף למוסר אזני אשתו. קולות מקולות שונים נשמעו מכל עברים:– הלא תראי את אשר עוללת!

גם פני שפרה נפלו גמו הכירה את חטאתה והמלמד שב לקראות.

“בשם השמות הקדושים (צפצוף) אני משה בן יהודה הנני משביע אתכם שדים לצים ורוחות רעות שלא תהיה לכם כל שליטה בבית ר' יוסף בן מאיר לא בביתו לא על גגו לא במרתפיו ולא ברחים שלו וגם לא בכל אשר לו, ואני משה בן יהודה בשם המלאכים (צפצוף) קבעתי מקום למענכם במדבר פארן הוא איל קדש אשר בין יהצה ובין באר שבע המקום אשר ישמעאל עם כל כוחות הקליפה היו שם רבה קַשָת, ובשם השרפים (צפצוף) הנני אני משה בן יהודה משביע אתכם שלא תזיקו לשום אדם לשום בהמה וחיה לשום עוף טהור ולשום בית ובנין בהליכתכם מזה – אמן סלה ועד!”

– חא-חא-חא! חע-חע-חע! נשמע צחוק נורא מעל הספון, וקול גדול ודק מאד מדבר בשפת האכרים (כי כן ידברו הלצים תמיד) נשמע עונה ואומר:

– אנחנו לא נאבה ולא נשמע לכל דברי השבועה אשר הרב משביענו! אותנו שלח תנחום אשר היה נאמן אלינו בחייו ועתה נאמנים אנחנו לו…

– אכן נודע הדבר! אמרה ברתת וחלחלה שפרה והקול הוסיף:

– אנחנו לא נסור מזה אף אם אלף רבעים (צחוק גדול ונורא נשמע ממקומות שונים) יגזרו עלינו בלתי כי אם ישיא ר' יוסף את בתו חוה לבן תנחום אז נסור כרגע! כן גזר עלינו תנחום בכבודו ובעצמו ולקולו נשמע! – ומכל עברים נשמע קול חלילים, קול קריאת תרנגולים, קול נבחת כלבים, מצהלות סוסים וקולות רבים ושונים; בעד החלונות השלכו אבנים, נבחת כלבים, מצהלות סוסים וקולות רבים ושונים; בעד החלונות השלכו אבנים, שכר המים נפתח ואפני הרחים החלו לנוע; שפרה התעלפה, בניה צעקו המלמד ויוסף נבהלו, חוה והשפחה יצאו גם הנה, והקורא הלא יוכל לשער בנפשו את המהומה והמבוכה אשר היה שם.

– אכן נודע הדבר! הגה גם יוסף נכאים: – יד תנחום המכשף באלה, ועל בתי, הה, על בתי יחשוב רעה… הה, הנני אומלל!

ד. הַבֶּן-יַקִיר אֶפְרַיִם

העיר סלאנים היא מהללה בארץ ליטא לא בגדלה ויפיה, לא בבניניה הגדולים, לא בסחרה ואתננה אף לא בטבעה ואקלימה, סלאנים היא עיר לא קטנה אך מלאה רפש וטיט מרבה להכיל, רחובותיה צרים ועקומים וצחנתם תעלה באשה באף כל הולך. אנשיה עניי עולם הם אשר בסחרם לא יעשו למו שם עולם, בתיה בתי עץ נמוכים אשר אין תאר והדר למו; – אך בכל זאת מהללה היא סלאנים בארץ ליטא – בישיבותיה. ישיבות סלאנים נודעו בכל הארץ ההיא, אם כי לא נעלות הנה בישיבות וואלאזין או מיר אשר משם רבנים יצאו ודינים ומורי-צדק יכו לרגליהם. הישיבות אשר בסלאנים נוסדו אך לנערים מבן שלש עשרה שנה עד בני שמונה עשרה שנה, וזו תהלתן כי הנה תתעתדנה בנים לישיבות וואלאזין ומיר.

כל ישיבה וישיבה נבנתה על יד בית מדרש אחד. שם שלחן גדול יעמוד בתוך, וספסלי עץ לארבע קירותיה, אשר עליהם ישבו ביום אף ישכבו בלילה בני הישיבה איש אל יד אחיו ואלה אחרי אלה, כפי אשר יכילום הספסלים; והיה כאשר צר להם בלילה להשתרע שמה ישכבו הנשארים על השלחן ואם עוד ישארו בנים מאפס מקום, יהיה על הארץ משכבותם. כל אחד יקנה לו מקומו בשלשה לילות שנה לחזקה, והיה המקום ההוא מקומו למשכב הלילה לצמיתות, ואם יעיז נער אחד וישכב על המקום שהחזיק בו רעהו, עד “המשגיח” יבוא דבר שניהם והנער ענש יענש, למען דעת כי קימה ונאמנה היא החזקה, ואם שלשה לילות עוד לא עברו על המקום להנער הטוען, או כי הנער הנטען יפתח תמיד את ידו להלוות להמשגיח פרוטות אחדות אז ענש לא יענש והחזקה תאבד חזקה ותקפה; כל הנערים יכירו אמנם אז אי-צדקת המשגיח כי יעות משפט, אך נער לא יעיז לדבר במשיח כי בידו הוא בכל עת. לכל ישיבה וישיבה משגיח אשר ישב שמה כל היום, דבריו נשמעים באזני ראש הישיבה ודברי הראש נשמעים באזני הגבאים, והיה כי יקצוף המשגיח על אחד הנערים ויבא את דבתו רעה אל הראש, הראש אל הגבאים והמה יגרשוהו מהסתפח בנחלת זאת הישיבה, “ימי” אכילתו יקחו מאתו וגם ללון שמה לא יתנו לו, ועל-כן ייראו הבנים מפני המשגיח ולא יהינו לדבר בו מטוב עד רע. המשגיח הוא לרוב מאלה אשר ידם לא רב להם בתלמוד ותמיד אך “משניות” פתוח לפניו אף כי גם שם כרבם לא יבינו, ועל-כן המה נכנעים תמיד תחת ידי ראש הישיבה, והיה הנער אשר ידע לקחת את לב הראש, בדברי חנף, או גם במעט כסף – הוא את המשגיח לא יירא ומקולו לא יחת, והיה באמור המשגיח דבר יענה בעזות מצח: “לך וספר דברים לראש הישיבה, הוא יהיה לשופט בינינו!” המשגיח יאלם דומיה לרגלי תשובה נמרצת כזאת ואך יאנח בשברון מתנים. נער כזה יכבד גם בעיני יתר הנערים וכלם מפניו יחילון. הוא יקח לו מקום במבחר המשכבות ובעת אשר יתר הנערים נצים וצועקים “זה מקומי” “זה מקומי” והמשגיח עומד עליהם ויכם לחי וידין את דינם בעברת חמה, – בעת הזאת ישכב הנער אשר מצא לו מהלכים בלב ראש-הישיבה שקט ושלו ועוד יחוה גם דעו בעד הנער הטוב בעיניו. אם מבית חולה, או למועד-מות (יאהרצייט) אחד העשירים ישלחו אגורות אחדות למען אשר עשרה נערים

מבני הישיבה “יאמרו תהלים” או כי אשה אחת תביא לחם ונזיד עדשים למען הרעבים שמה, – בכל אשר הדברים האלה נמסרים ונעשים בידי המשגיח, תהיה תמיד????? על העליונה וחות-דעתו היא לרוב כגזרה מחטת אשר גם??? שמע אליה.

לפנים בישיבות לא העיז נער להביט בכל ספר מבלעדי הגמרא אשר ילמוד; אכן למיום אשר “גזרת המלכות” העמידה מורים ללשון רוסיא וחשבון גם בישיבות, הלכה השגחת המשגיח בדברים כאלה הלוך וחסר, כי מצות המורה עליו חזקה לאמר: “אל תגע בנער החוזר על למודיו החצונים, ואל תפריע אותו ממלאכתו!” ולהמורה הלא אות במגבעתו כי בשם המלכות ידבר, ודינא דמלכותא דינא גם בישיבות. מאז חדלו מתמידים בישראל חדלו תנוקת של בית רבם שלא חטאו, חדל הבל פי תלמידים שלא נטמאו בשפות הגוים, כי בני הישיבה ישבו שעות לא מעטות ביום ויהגו בספרים חצונים, ספרים בשפות אשר חלק ה' לעמים אחרים, אשר לא בתלמוד יסודם ולא על אדני הפוסקים הטבעו, ואין מוחה בידם אין דורש ואין מבקש להפריעם ממעשיהם כייראת המורה על פניהם תמיד, ואם עוד מאלה אשר מצאו מסלות בלב המשגיח הנהו הנער והיה הוא וספרו הרוסי בידו וגם קול נוגש לא ישמע. נערי הישיבה החלו להתאונן רע באזני המורים גם על כל דבר פשע אשר יעשה שהמ, כל ריב ומצה, כל מְעֻוָת וכל דבר אשר יאמרו עליו כי הוא זה נעשה בישיבה הביאו לפני המורה, ולעתים אמנם חוה דעתו בדברים רבים אשר לא יחסו תחת דגלו, והראש, ומה גם המשגיח שמעו גם לקול האות הזה ויעשו כפקודתו, – ועל כן גם הנער אשר לא לקח את לב הראש או המשגיח אך בעיני המורה מצא חן – ומצא לו, גם הנער הזה יהיה לראש, ועליו “מיוחס” יאמרו בני הישיבה והמשגיח גם יחד.

ומוצא מסלות בלב הראש המשגיח והמורה גם יחד היה אפרים בישיבה אשר למד הוא. לאפרים לא חננה התולדה כשרונות נעלים אשר יצטין במו ובתלמוד לא היה רב כחו, אך תחת זאת חננתהו בערמה לא מעטה. מעודו נער התחנך בין אנשים זרים ויתלמד להלוך בחנף וערמה ביניהם, וזאת עמדה לו גם בישיבה כי בין הנעלים והמיוחסים נפל חלקו. הקורא לא ישכח כי לאפרים היה גם אב חי אשר שלח לו מעט כסף ובגדים בכל עת, ויתחשב לעשיר בין בני הישיבה אשר כרֻבּם המה יתומים עניים אשר גם כתנת לעורם גם מנעלים לרגלם אין למו, זולת אשר תביאנה “הגבאות” הנשים הצדקניות שבסלאנים. לרגלי עשרו מצא מסלות בלב המשגיח, וגם בלב ראש הישיבה ההיא ויתר הנערים כבדוהו כמו כן, ערמתו עמדה לו גם בסדר למודו: אם ראש הישיבה נתן לפני תלמידיו דבר קשה במהרש“א או במהר”ם שיף (המפלפל היותר חביב לראש הישיבה ההיא) אז בא אפרים בערמה אל הנער היודע ובהבטחות טובות בקשהו כי יבינהו גם אותו את הדבר הקשה ההוא, ויהי כבוא הראש ואפרים מהר ויגד הוא ראשונה ויקח את ברכת הנער ההוא ויהלל ראש הישיבה את אפרים ויתנו לנס ליתר חבריו. אחדים לא התאפקו ויאמר בפה מלא כי לא הוא היה החכם ומבין מדעתו, אך מלבד אשר ראש-הישיבה גער בם ויהס אותם עוד נהפך גם אפרים לשונא לאלה אשר גם לאל ידו היה לעשות עמהם רעה גדולה או קטנה ויחשו מאז ויעזבו לו גם את הכבוד הזה – העונג האחד אשר לבני הישיבה בימי ענים ומרודם, וישיחו תמיד איש את רעהו. "לאלה אשר חלק ה' בעושר לאלה הוכח גם כבוד, הן גם כבוד כשרונות טובים ינחול “הפומפיאני” (כן קראו לאפרים על שם פומפיאן עיר מולדתו) כי גם ראש הישיבה וגם המשגיח וגם המורה יעמדו תמיד, על ימינו ומי כמוהו מאשר בישיבה? – כן דברו על אדותו כל חבריו; אך אחרת הגה לב אפרים.

העוני הוא מחזה נורא. לראות את המדוכה והמענה מחזה נורא עוד יותר; אך העני והמדוכה לא ירגיש את שפלות מצבו ומוראו כהאיש העומד ממרחק ורואה זאת. הוא ידע כי רע לו, ידע כי טוב ממנו העשיר והחפשי אך לא ידע את שפלותו ובזיונו. גם העשיר לא יכל לדעת את ערך הדבר הזה יען כי עד-כה רחוק הוא ממנו עד כי לא יראהו; ומה גם כי שקץ ישקץ את העני עמו ותעב יתעבנו על-כן יסגיר את עיני ויאטם אזני לבלי יראה וישמע ולבבו יבן לו. מחזה העוני בכל מוראו ושפלות מצבו יוכל לראות אך העני הבלתי מדכא כל-כך ברעהו העני המדכא יותר. הן גם הוא עני גם הוא הנהו חבר להשני, בעיניו יראה באזניו ישמע וגם לבבו יבין וירגיש את כל ונוכחת. בני הישיבה לא הרגישו כל-כך את ענות מצבם ושפלות חייהם כאשר הרגיש זאת אפרים: הוא שכב בלילה בלילה על מקומו הקבוע והמרוח, על כר נוצות אחד ממעל לשק-התבן אשר נתנם לו אביו ומרחוק ראה איך יניצו נערים כמוהו על דבר מקום צר על קצה אחד הספסלים אשר ישכב האחד והשני יהדפנו לאמר “זה חזקתי!” הריב התחזק והמשגיח בא ויכה לחיי שניהם וכל דאלם גבר על המקום ההוא ויחזק בו והשני שכב על הארץ. “הה, הגה אז לב אפרים, מה רע ומר גורלכם, בני ישיבה! על אודות מקום צר על דף עץ פשוטה תריבו!” כרגע זכר כי בן ישיבה הנהו גם הוא וימת לבבו בקרבו; או עת היה הוא שבע (כי הוא השיג בהשתדלות המשגיח וראש הישיבה את ימי אכילתו בבתי הנגידים) וירא והנה אשה זקנה הביאה פתותי לחם נקודים ומעט נזיד עדשים למען הרעבים, – כחגבים נפלו רבים על המציאה הזאת, חטפו איש מפי רעהו, רבו על פתותי לחם אחדים, על כף נזיד אחד וגם עתה לא נצולו ממכות לחי מידי המשגיח וימס לב אפרים ויהי למים: “אנכי אוכל לשבע נפשי והם ישבעו חרפות ומכות ברעבם ללחם צר… והלא יש אנשים אשר יאכלו עוד מאכלים טובים ורבים מאשר אוכל אני!”… אפרים בכל אשר היה ערום בדרכיו היה גם בעל נפש רחמניה וירע בעיניו מאד המעשה אשר יעשה והמחזות אשר הוא רואה וידור אפרים נדר לאמר: “אם יהיה ה' בעזרי אשנס את מתני ואשלח את כל מזמותי לפני לצאת מן המצר הזה!” בישיבה ההיא החל מורה עברי ללמד אותם שפת רוסיא וחשבון. אפרים קנא בו קנאה גדולה, ומה גם אחרי כי שמע כי גם המורה הזה, אשר חשבוהו לאחד משרי המלך אשר כסף תדעתק3 לו וזהב לרגליו יצק – היה בראשית ימיו בן-ישיבה כמוהו, ואהסיף לאמר עוזב את הישיבה וילמוד בבית-מדרש –הרבנים אשר בעיר ווילאומלל וגם ????? איפוא, חשב אפרים בלבו, לא בשמים????? לא יכבד הדבר לעשותו; ויחל ללמוד בשקידה רבה את שעוריו החצונים, והמשגיח לא השגיח על זה ולא הפריע אותו מעבודתו הזרה הזאת – כי אפרים שחדו תמיד בהלואת פרוטות אחדות – ובכן ידע אמנם אפרים את השפה הרוסית ואת כללי החשבון יותר מכל רעיו עד כי המורה הללו בפה מלא בפני כל נערי הישיבה. אפרים מצא את הדבר הזה טיוב לפניו ויאמר לגלות אזן המורה הזה כי נפשו בחלה בישיבה וכי עם לבבו לנסוע עירה ווילנא להכנס בבית מדרש הרבנים ולבקש עזרתו כי יעמוד על ימינו לתמכו ולסעדו בדבר אשר יזם לעשות; “הן גם הוא מן הישיבה יצא, חשב בלבו, ואם-כן ידע ויבין את כל רחשי לבי ובטח יעשה למעני את כל אשר אבקש ממנו ויהיה לי לעזר גם בכסף – הוצאות דרכי ובגדים קצרים, וגם מכתבים ותעודות יתן על ידי למכיריו שם ויורני הדרך אלכה בו”. ממחרת היום ההוא אחרי אשר המורה יצא מבית הישיבה הלך חאפרים אחריו ויגל את אזניו על אדות המחשבה אשר הוא חושב, אפס כי המורה דחוהו בשתי ידיו.

אם יש את נפשך, אמר לו בקרת-רוח, נסע שמה והיית לאיש.

– אך… החל אפרים; אולם המורה הפריעו:

– אנכי לא אוכל לעשות לך מאומה, עתותי ספורות וזמני לא יתנני לדבר אתך, לך לווילנא ותדע את כל באר היטיב.

חרה מאד אף אפרים על המורה הרע הזה, אך בכל זאת לא אמר נואש לתקותו וילמוד את למודיו החצונים בכל לב ונפש. פתאם בא לו מכתב מר' יוסף כי אביו מת וכי יבוא לקחת את ירושתו. אחרי עברה רו הבהלה הראשונה ואחרי מחותו את דמעותיו, גנב גם שמחה מעטה בלבבו כי עתה באה תקותו: כסף הירושה יהיה לו להוצאות דרכו ולכל מחסוריו ובשובו משם יעשה דרכו לווילנא, אך אחרת מצא בכפר צלמונה: שם מצא את חוה. היא היתה הנפש האחת אשר קרבתהו מבלי קחת שוחד וגם העלמה הראשונה אשר ידע ויתהלך אתה יחד ויאהבה, ובראותו כי גם היא תאהב אותו ויהרה מחשבה אחרת וישליך אחרי גוו את בית-הספר, אשר כל אנשיו נדמו לו רעים וגאים כהמורה הרע הזה, – ויאמר לצאת מן הישיבה באהבתו אשר אהב את חוה. ולמען ישיג את מאוי נפשו יעץ את חוה לנסות דבר בערמה לשכור את בני האכרים להפיל אימתה ופחד על אבותיה אולי תצלח לעמוד לו בצרתה. והוא שב למקומו וחכה מדי יום כי ילקח אחרי כבוד להיות חתן לר' יוסף העשיר.

ה. יִסוּרִים שֶׁל אַהֲבָה

על אפרים מאז שובו מצלמונה נחה רוח: רוח עועים, רוח חיים או רוח השיר והזמרה (פאעזיע) או כלם יחד. הוא חדל ללמוד גם את שעורי בתלמוד השחית שעוריו אשר נתן לו המורה ורק תמיד חשב מחשבות כתב מכתבים ומליצות כי לא ???? הרוח. המשגיח, ראש הישיבה ובניה לא העצבוהו יען כי??? ויחס אותם???? נתעשר אפרים עושר רב (לפי מצבו) גם בגדים חדשים עשה לו לעשות, ויתנוהו בכל אשר עשה; המורה אף כי לא שם לב לעשרו אך הוא לא הרגיש גם את חסרון למודיו, כי באשר למד הרבה בעת הראשונה וידע גם עתה את שעורי המורה אשר למדם לפי דעת רוב הנערים. הוא קבל מכתבים מחוה מדי יום אף השיב לה מענה כפעם בפעם והעבודה הזאת חמסה את כל עתותיו; מכתביהם היו מלאים אהבה ודמיון ויחמסו גם את רוחו בקרבו. חוה כתבה לו מכל הנעשה בבית אביה על-פי עצתו וישמח לבו גם הוא, את מחזה הלילה האחרון הודיעה לו במכתב ארוך מלא תקות והבטחות והוא כתב לה מכתב מלא תהלות ותשבחות על אמץ לבה, ויחזה עתידות לו כי עתה תעלה ביד עצתו למלאות חפצו וכי בקרב הימים יבואו אחריו לקחתו אחרי אהובת נפשו.

שלשה ימים עברו בדממה. הימים האלה העציבו את לבו מאד. בימים האלה לא אכל כבראשונה, לא שכב במנוחה על משכבו בלילות, כתב מכתבים ארוכים, הגה נכאים, המליץ מליצות ויהי כמתעתע. בערב יום הרביעי הביא לו איש מכתב אשר על הכתובה כתוב “מעיר חרבונה” נבוך מאד פתח בידים רועדות את מסגורו והנה שם קרא את הדברים האלה:

"אהוב לבבי, חיי רוחי, נשמת נשמתי!

"שלשה ימים לא כתבתי לך, אהובי, כי סכסוכים רבים היו בבית אבותי וצרות רבות סבלתי. גם עתה אכתוב לך בקצרה כי ראשי עלי סחרחר ועיני מקור דמעה. למחר הלילה, אשר חשבנו כי בו נצלנו, נסע אבי העירה לשאול את עצת הרב המקובל, ספר לו את דברי השדים אשר מאנו להכנע הרב יעצו כי יעזוב את הכפר על שבע פעמים שבע ימים – שבעה שבעות. ובמשך הזמן הזה יתנני לאיש המיועד לי – התשמע אהובי ? הה, הרים נפלו עלי! לא, לא תקום ולא תהיה!… בוא מהר הנה עיר חרבונה כי אבי שמע כבר לעצת הרב והננו בעיר, נהלני בעצתך כי אבותי מתעתדים כבר ליום חתונתי… הה, לא אוכל לשאת את הרעיון הזה: יום חתונתי את אי בלעדך! לא, אלף פעמים לא! הנני בוכה עד מאד, בדמעות שליש הנני כותבת את הטורים האלה, החישה ובוא מהר הצילני מידי אבותי, מידי החתונה כי לך היא לעולמי עד נפש ולב אהבתך ואהובתך.

חוה

“נשיקות אלף הנני שולחת לך עם מכתבי זה. החישה בואך העמיקה עצות”

כל הלילה ההוא לא נם שנתו בכה בכי רב, שפך דמעות כמים עד כי בני הישיבה חשבו כי חולה הוא ויעורו וישאלוהו: “מה לך” אך הוא לא ענם דבר.

– מכתי אנושה מאד, אמר אליהם אחרי אשר שבו וישאלוהו: – מכתי מכת לב היא אשר אין כל צרי ומזור לה, אנכי הנני חולה, אך את חליי לא תדעו ולא ידעוהו גם הרופאים, היא חולת… הנני בוכה על מות אבי, הוסיף לאמר למען הסתר מחשבות לבו, הה, הנה גם אנכי נשארתי יתום אומלל וגם אותה – אותו, אחפוץ לאמר, יאבו לקחת – לקח ה', אומר, ממני…

הנערים ראהו כן תמהו ויחליטו כי מרב חמו בקרבו ידבר כמשתגע.

– האם נקרא לך את הרופא? שאלוהו, אך הוא מענם:

– אין כל רופא למחלת לבבי, הניחוני אַחַי בדממה, כי טוב לי המנוחה מאד.

לעת צאת השחר הרה אפרים מחשבה אחת אשר עצתה שפרה עליו ויחשבֶהָ לעצה נפלאה מאין כמוה, אך ירא פן לא תוכל חוה להקימה; אפס בזכרו את מעשי השדים ואת כל אשר עשתה אהובתו האמין בכל לבו כי עזוז רוחה יעמוד לה גם בזאת וישן שנה מתוקה לאור הבקר.

בקומו משנתו התפללו שם כבר תפלת “ותיקין” והוא מהר וישם את בגדיו עליו וירץ אל בית ראש הישיבה.

– מה לך, פומפיאני, כי הקדמת לבוא אלי בבקר השכם? שאלהו הראש בתמהון.

– הה, הושיעה נא, רבי! הושיעה נא את נפש אבי האמלל, צעק אפרים ויתן את קולו בבכי-רב.

ראש הישיבה עמד נבוך נבהל ומשומם למשמע אזניו, גם אשתו מהרה לשמוע מה בפי הפומפיאני דבר.

– מה לך? בני, דַבֵּר נא בשפה ברורה, אמרו גם שניהם יחד.

– אביך הלא מת? הוסיף הראש בהשתוממות.

– כן, רבי, מת… אבל… הה… אמר אפרים בדמעות שליש וימרר מאד בבי.

– ספר לנו את כל ונשמעה, אמרו ראש-הישיבה ואשתו גם יחד.

אפרים הוסיף לבכות.

אשת הראש נתנה לו מלא צנצנת טהע להשיב את נפשו, אך אפרים לא נגע בה.

– אצום היום הזה, אמר ויתאפק בכל כחו מבכי.

– הגד נא מה אלה לפני?

אפרים מחה דמעותיו ויספר ויבך וגנוחי גנח כאחד:

– אבי נראה אלי בחלום הלילה נגוע ופצוע מאד… הוא אמר כי הנהו במצב רע… שם בעולם האמת… הה, אבי! אבי!

– חלמא טבא חזית, טבא הוא וטבא להוי! אמר ראש הישיבה בפני יראת-אלהים.

– יהיה לטוב ולרחמים, ענתה אחריו אשתו.

אך אפרים לא שעה אל דבריהם ויבך ויספר הלאה.

– הוא היה נגוע מאד… ויאמר אלי בדמעות שליש… כי אסע תכף לעיר חרבונה… ואבוא אל הרב… ואמרתי אליו כי אך בידו לתקן את נשמת אבי המת… ובידיו תלוי כל גן עדנו…

– נסע נא בני, נסע מהר, מצוה לקיים דברי המת.

– אך הן לא יאמין לי הרב ההוא, אמר אפרים ויתן את קולו בבכי עוד

– אנכי אכתב ואחתום כי אמת בפיך.

– יכתוב ויחתום לך, אמרה גם אשתו.

– אבל, רבי… הוסיף אפרים בדמעותיו, אנכי חפצתי לבקש ממך רבי… אשר תכתוב כי לך נראה אבי בלילה ובאזניך אמר את הדברים אי אתה תשלחני אל הרב ההוא.

– אנכי? שנה הראש בתמהון.

אפרים הוסיף לבכות.

– מותר לשנות מפני דרכי השלום, רבי… ובפרט מפני שלום מת…

– כתוב נא לו, אמרה גם אשתו: – הלא עיניך הרואות כי תקון נפש מת הנה עתה בפיך ובידיך לעשותו, ומדוע תסרב?

– כתוב נא, רבי.

הרבי חשב רגעים אחדים.

– למען אבי, הוסיף אפרים בדמעותיו: – אשלם לך בעד טרחתך.

– כתוב נא, כתוב אישי!

ראש הישיבה לקח עט דיו וגליון ויכתוב ככל אשר הגיד לו אפרים, מפיו קרא דבריו והוא כתב על הספר ויחתום בחתימתו.

עצתי קמה! חשב אפרים בצאתו, – נלחמתי אתו ואוכל; הן בידי מכתבו, האח! חוה תהיה לי – אם אך יהיה לאל ידה למלאות אחרי עצתי, אך היא תעשה ותוכל, היא אוהבת אותי…

בחפזה בא אל בית הישיבה ויאסוף חפציו ומבלי גם קחת ברכת הפרידה מאת כל איש הלך אל אכסנית חרבונה ויתן שכר עגלה ויסע.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_________________

ובבית יוסף אשר בעיר היתה שערורה. יוסף ושפרה יפחדו עד מאד פן יִוָדע להלצים מקום מגורם וישחרו גם את ביתו זה; הרב אמר בפה מלא כי העצה האחת היא אך כי ימהר יחיש מעשהו לתת את בתו בחופה וקדושין כדת משה וישראל להאיש המיועד לה; אך למרות רצונם יגמגם אתה המחֻתָּן בדבר השדוך, ואף כי לא העיז עוד לאמר בפה מלא כי יבטל את “התנאים” אשר בינו ובין ר' יוסף. היהודים נתנו להתנאים קדושה רבה ותקף עד כי קשה עליהם מאד מאד לבטלם, ולפי דבת ההמון טוב להשיא בחפה וקדושין ולהוציא אחר-כן בגט פטורין מלהפר ברית התנאים; ועל כן לא העיז גם מחתן ר' יוסף לעשות כדבר הרע הזה עד מהרה, אפס כי גם לתת את בנו לחתן בבית אשר שדים יקננו שמה ולאיש לבתולה אשר נפש מכשף תרדפנה עד חרמה לא אבה, ועל-כן דחה את הדבר מיום ליום ויבקש תואנות להמשיך את זמן חתונתם. – “עוד בגדי החתן טרם תופרו, עוד כסף “הנדן” אין בידי” וכדומה להצטדקות כמו אלה. לאבות חוה הרע הדבר הזה מאד, אחרי כי הרב אמר בפרוש כי אך זאת היא הסגולה האחת והטובה כי ירפו הלצים מהם וכי יוכלו לשוב לביתם ולהרחים אשר בכפר.

חוה גם היא היתה שוממה עד מאד. פה בעיר לא יכלה להמשיך מעשי שדיה ולציה, גם לא יכלה לאמר כי תמאן בהשדוך הזה, ראשונה כי בעת כזאת אשר שדים ומחבלים יחרשו רע על בית אביה ואך היא האחת אשר לרגלה באו כל הדברים האלה והיא האחת אשר תוכל גם לתקן את המעֻוָת הזה ולהציל נפשות בית אביה והיא אם תמאן עתה בדבר אשר הרב יאמר בפרוש כי בלעדי זאת אין כל תרופה ותקנה לגרש כלה את השדים – הלא לא תוכל לראות ברעה אשר תמצא את אבותיה וכל העם יסקלוה באבנים ויעפרו בעפר את פניה; זאת שנית יָרְאָה פן בדבריה אלה תשחית ותקלקל גם מעשיה הראשונים גם העצות אשר יביא לה אוהבה, ואשר בטח יותר טוב יהיה אם כל קו של חשד לא ימשכו עליה אבותיה כי גם היא איננה נאמנה בבריתם, ועל-כן החרישה, לבבה דאבה עליה ועיניה מקור דמעה. בסתר לבה שמחה מאד מאד על אשר מחתניה ימשיכו את דבר חתונתה וברעיונות מלאים תקוה חכתה בכליון עינים על בוא ידידה שאהבה נפשה, היודע לסבב לבב איש בערמתו. מיום ליום ומשעה לשעה קותה לבואו. יום לשנה נחשב לה ושעה לחדש ולבבה פחד ורחב באין נחת. גם שנתה נדדה בכל לילה, גם היא הֻכְּתָה בעצבון נורא וגם היא הגתה נכאים ותמלא את ספרה-הימים מרורות.

בחצות יום אחד מדי צאתה החוצה קדם את פניה נער אחד.

– את היא חוה בת ר' יוסף מכפר צלמונה? שאלה.

– אנכי, אנכי! ענתה בלב נפעם.

– תני לי אות כי פיך מדבר אלי, הוסיף הנער.

– הנני מחכה על בוא עלם מעיר סלאנים, אמרה בחפזה ותתאדם וכמו נפשה יראה לה כי גלתה את מצפוני לבב לאיש זר.

– אם-כן הא לך מכתב, אמר הנער וינס.

חוה פתחה את מסגורו בזריזות ובלב נפעם ותקרא בו את הדברים האלה.

"חוה חית נפשׁי ודמי לבבי!

"עתה באתי ולמלחמה באתי. לי עצה אם אך לך גבורה. – הנני מחכה "עליך בקצה רחוב הנוצרים על פני השדה! מהרי ובואי וארויך נשיקות.

“אני שלך ונפשי שלך אפרים

כחץ מקשת הגבור מהרה חוה ותשם את בגדיה עליה ותלך אל המקום אשר התוה לה אפרים.

ויהי בראותו אותה מרחוק וירץ לקראתה ויפל על צוארה ויחבקה וינשקה וגם היא אצלה לו נשיקות אין מספר.

– האח! מה יקרתְּ ומה נעמת חמדת לבבי! אמר אפרים בגעגועים גלוים ויער את נפשו לפניה.

– הנה ראיתי את פניך כראות מלאך אלהים, אמרה חוה חלקה גם היא: – מלאך מושיעי וגואלי!… הה, אפרים! לוּ ידעת אף אחד אחוז מאלף את אשר סבלתי.

– גם לי לא מעטו יגון אנחה ושברון רוח, אֱיָלָוּתִי, אך נעזבם נא הפעם אם עודנו חיים ונתעלס באהבתנו…

– הידוע תדע את אשר עולל לי בימים האחרונים האלה…

– הלא דמעות בעניך, חמדתי! וכרגע געו גם שניהם בבכי.

אך צלצול שמע נשיקות פה נשמע מתוך הבכי ופניהם נהרו.

– לי עצה נכונה, אמר אפרים, ובעזוז רוחך אבטח כי תוציאה לפעולות ידים ובה נִוָשע תשועות עולמים.

– ככל אשר תיעץ ותצוה אעשה.

אפרים הציע לפניה את דבר עצתו.

– ועל כן, גָמַר אֹמֶר, מצאתי לי מקום בקצה העיר ברחוב האכרים למען לא יודע לאיש כי הנני בזה עד עת מצוא.

בבכי, שמחה, דמעות וצהלה גם יחד התפרדו איש מרעהו בבטחון חזק כי מדי יום יתראו פנים במקום הזה.

ו. הַגִלְגוּל

עברו שני ימים.

העיר חרבונה היתה כמרקחה. אין בית אשר לא ידברו שמה מהחדשה הנפלאה אשר נעשתה בה, אין איש אשר לא ישום וישרוק לשמעה, אין אשה אשר לא תספר ותשוב ותספר את כל הנפלאות אשר נקרו ויאתיו בעיר הזאת, מיושבי על מדין עד הבחורים הענים היושבים בבתי-מדרשם, מן העשיר בחדרי משכיותו עד השפחה אשר אחורי התנור והכרים דברו אך בזאת, ספרו בכל פה אך את אשר נעשה את חוה בת ר' יוסף.

– הה! אמללה, אמללה! הניעו אחריה ראש כל שומע.

ובבית ר' יוסף בכו רב בכי. שממות תהו נראה בכל פנות הבית ועצב ותמהון רב שמו אותותם אותות על פני שפרה ואישה. היא לא שמה לב לכל אשר בבית, לא בשלה את ארוחתם, לא טאטאה את החדרים, לא שמה סדרים לכלי-הבית ואך דמעות כמים הורידה על אבדן כבודם ועל בתם כי נחתפה.

– אלהים מצא את עונינו צעקו גם שניהם בכל עת.

– אנכי הזהרתיך תמיד לגרש את המכשף הארור הזה מביתנו, הוסיפה בכל פעם שפרה: – ואתה לא שמעת לקול אשתך והנה באה עלינו את הצרה הזאת.

– הרף מִדַבֵּר, ענה יוסף במר נפשו: – העוד מלים בפיך להרשיעני?… אַתְּ, אך אַתְּ התגרית עמו תמיד מלחמה, ענית את נפשו גם במאכלו גם בשוקיו גם ללון בבית לא נתת לו ועל-כן ינקום כעת את נקמתו ממנו… אַתְּ אך אַתְּ אשמה בדבר הזה…

– יהי איך שיהיה, ענתה שפרה רכות כמו הכירה את חטאה: – בין כה וכה אמללים הננו ואמללה היא בתנו…

יוסף וגם שפרה הלכו אל בית הרב ויבכו לפניו ובדמעות שליש בקשו את פניו כי יציל את בתם וכי בכח הקבלה הטובה עליו יגרש את גלגול תנחום המכשף אשר בא אל קרבה ואשר ביום אתמול שמעו באזניהם אותו מדבר ומתודה מפי חוה אשר נחטפה.

הדבר אשר עד כה אך למשמע אזן שע הרב הנהו עתה לפניו ויאסוף שארית אונים ויאמר לעשות גם לו שם כאחד הגדולים אשר בארץ ובכח השמות ילחם את הגלגול עד אשר יוכל לו ויגרשנו כלה מאת חוה אשר באה בקרבה שלא כדת.

– אם יקרה עוד הפעם מקרה בלתי טהור כזה את בתכם, שלחו וקראו נא אלי ובעזרת ה' הרופא לכל חולי ואשר בידו נפש כל חי אשנס מתני ואעשה ככל אשר יהיה לאל ידי לעשות, ובטחו בה' צור ישראל כי הבת תִּוָשע ואתם תשובו לנחלתכם.

הרב צם ביום המחרת, קדש וטהר את גופו במקוה מים וישב על ספרי המקבלים ויאסוף מהם כעמיר גורנה את כל השמות הקדושים כל המלאכים השרפים והאופנים הנחוצים למלאכת השבעותיו ואשר יעמדו לימינו לבלתי יזיק הגלגול גם אותו. והנה הוא קרוא לבית ר' יוסף.

שׁמה נקבצו באו כל נכבדי העיר לראות את הנוראות אשר יֵעָשה שמה, והמון אדם רב, מבני דלת העם אשר לא הניחום לבוא הביתה, עמדו אחורי הדלת והחלונות, והנה חוה נופלת ארצה ופניה למטה וקול גלגול נשמת תנחום מדבר מתוך גרונה. חרדת אלהים שררה בבית, כל האנשים החרישו, השתוממו איש בפני רעהו ודממת מות נסוכה על פני כל החדר ההוא. אבות חוה בכו רב בכי וישכיבו את בתם על המטה והיא כבול עץ כגוף מת לא הניעה אבר לא נדדה עפעף, אך כאשר רצו אבותיה להפוך אותה ופניה למעלה לא נתנתם חוה כי היא התהפכה כרגע בִזְוָעה וברעידת כל אבריה.

– ידעתי, אמר הגלגול מתוך גופת חוה: – ידעתי גם אנכי כי הרב חושב עלי מחשבות לגרשני כלה, אך אנכי לא אשמע בקולו ולמצותיו לא אסור.

הרב נראה על מפתן הבית ויציגו לפניו כסא על יד המטה וישב.

– בשם השמות הקדושים (צפצוף) הנני משביע עליך מגלגלת כי תעני לי על כל שאלותי.

– אענה, ענה הגלגול וכל הקהל הנאסף הביטו בפני הרב ביראה כי הלא עיניהם הרואות אשר גם גלגולים סרים למשמעתו.

– מי אתה?

– תנחום, אשר היה טוחן ברחים של ר' יוסף ועוסק בכשפים בחייו. הוי ואבוי לנפשי, חטאתי עויתי ופשעתי, על כן אין מנוחה לי גם אחרי מותי; נודד הנני, גלגול הנני – אויה לי.

אימתה ופחד נפל על האנשים אשר בבית, ורעדת קדש לבשה נפשם בשמעם כי מת מדבר עליהם.

– ואיככה נועזת להכנס בבתולה הזאת?

– הייתי נודד בשדות ויערים, מגֻלְגָל בעץ ואבן, באבני השדה ובעצי היער נתגלגלתי באש וצעקתי מרה אך שומע לא היה לי, ואשוב ואגלגל במים, והנה חוה בת אדוני יוסף שתתה מן המים האלה בלי ברכה וְנִתְּנה לי רשות להגלגל בה ואגלגל.

אימת-מות אחזה את השומעים.

– הלא תראו הלא תבינו העיר הרב את אזני האנשים למוסר: – הלא תשמעו מה יקרה לאדם בחיי הבלו על עברה קלה.

האנשים נדו בראשם לאות כי שמעו לקול האות הזה.

הרב עמד על רגליו.

– בשם השמות הקדושים (צפצוף) אנכי גוזר עליך גלגול תנחום שתצא תכף ומיד מגוף הבתולה חוה בת יוסף מאצבעה הקטן בכדי שלא תזיק לשום אבר מרמ“ח אבריה ולשום גיד משס”ה גידיה…

– לא אובה, ולא אשמע ולא אצא, ענה הגלגול: – אבל רבי ואלופי, אנכי הנני כעת בידיך, ובפיך ובלבבך לתקנני… לוּ תאבה, רבי! וְתִקַנְתָּ את נשמתי כי אז אצא מאפלה לאורה מגלגול לתקון ואז אצא לצמיתות…

– תמהון בין השומעים.

– ובמה אוכל לתקנך?

– שמע נא לי ואספר: מכשף הייתי בחיי ואת נשמתי מכרתי לשדים ורוחות רעות, ועל-כן גם אחרי מותי נהדפתי בכף הקלע אל מעון השדים והרוחות… לא נתנו לי מקום אף בגיהנום לצרף את נשמתי ואהי נודד ואהי אור מתעה ואהי לגלגול… מאחורי הפרגוד שמעתי פעם כי לוּ אוכל לכונן את מצב בני הנחמד כי יהיה חלקו תמיד מיושבי בית המדרש, ותמיד כל היום יהגה בתורתנו הקדושה כי אז תעלה ארוכה שלמה לנודי ואז אשוב ואצרף עדי הגיעי לחלקי בגן-העדן…

רגעים אחדים עמד הגלגול מִדַבֵּר וכל העם רואים את הקולות ומשתאים איש מול פני רעהו, הרב שאף את אבק-הַטַּבַּק והגלגול הוסיף:

– לא מצאתי כל עצה לי בלתי כי אם ר' יוסף יתן את בתו לבני לאשה (תמהון ותשואה בין הנאספים) והוא יחזקו על שלחנו וילמוד (דממת מות מעטה) לדבר הזה שלחתי את השדים והלצים אשר היו נאמנים אתי לכפר, אך הם לא פעלו כל מאום! ועל-כן בקשתי ומצאתי עת מצוא להגלגל בגוף בתו חוה, – ועתה לא אצא כל עוד לא תוציאו את הדבר לפעולות ידים… לא אתן את חוה להִלָקח לאיש בלתי בני… אך לבני תהיה…

שממון ותמהון רב נשמע בין הנאספים.

– אך אנכי הנני גוזר עליך בחרם הגדול של יהושע בן-נון כי תצא תכף ומיד מגוף הבתולה חוה בת יוסף מאצבעה הקטן בכדי שלא תזיק לשום אבר מרמ“ח אבריה ולשום גיד משס”ה גידיה ואם אין אַחְרִים אותך “בתר”ך עמודי אור שבכתר וקל“ב נתיבות החכמה, ובנ' שערי בינה ובע”ב גשרים של מימי החסד ובמ“ב להבות אש שבגבורה ובשם המפורש שבספירת התפארת שהוא הוי”ה מנוקד ק“צ ק”צ4.

– לא אובה לא אשמע ולא אצא, ענה שנית הגלגול בקול רם: – אנכי הנני בין כה וכה מוחרם משני עולמות, בין כה והבין כה לא אמצא לי מנוח, אנכי אמרתי כי אושע כל ידכם – אנשים חוטאים! כי לב בשר לכם לרחם עלי; עתה כי לבב אבן בקרבכם לא אחוס גם אני… לא אוסיף גם לדבר עמכם ולא אצא עדי אשר תנשא חוה לבני לאשה…

הגלגול נדמה.

חוה התעוררה מעט מעט; אבותיה אשר לא מנעו מבכי כל העת הזאת, חשו אליה ויקראו: “חוה בתנו! בתנו חוה!” – והיא התעוררה יותר ותתהפךְ על צלעה ופניה למעלה, עיניה היו עוד סגורות, שפתיה נעים והיא כמו לא תדע דבר.

– הה, חֻלשה! כחי עזבני… אמרה בשפל קולה.

– התנערי והתעוררי בתנו!

חוה פתחה את עיניה ותבט בפני כל הנצבים עליה.

– מה זה? מאין באו האנשים הרבים האלה? שאלה בשפה-רפה.

– היא לא תדע ולא תזכור דבר, התלחשו האנשים.

– מה לך, בתנו? אם ראשך ידאב עליך?

– אין דבר, זולתי כי נשמת אפי קצרה, אלך נא החוצה ואשאוף רוח צח.

– הניחוה ותלךְ, אמרו כל האנשים פה אחד.

– הה, הושיעה נא רבנו, הושיעה! בכו ויתחננו יוסף ושפרה אחר צאת האנשים הנאספים מן הבית וגם חוה יצאה: – הה, חוסה נא עלינו, רבנו הקדוש חוסה על נפש בתנו האומללה, ובדברם בכו רב בכי.

– מדוע זה תתרפו ביום צרה? ענם הרב, הלא אמרתי לכם גם אז כי תמהרו להשיאה בחופה וקדושין, כי אךְ זאת היא העצה האחת להציל את בתכם מהאסון הנורא הזה, ואתם לא אצתם, לעשות נרפים הייתם…

– אבל, רבנו! אנחנו לא נרפים היינו בדבר, אפס כי המחתן לא אבה, אך הוא מצדו עכב, ועתה, הוי לנפשינו! שלח היום בבקר גם את התנאים בחזרה ויצו את האיש לאמר: “כי לא יוכל להתחתן את בתולת מכֻשָׁפת” – אוי ואבוי… זרם דמעות נפרץ מעיניהם עד כי לא יכלו לדבר עוד.

– אבל הן אסור לו להפר ברית התנאים, אמר הרק ויקמוט את מצחו: – אנכי אועידנו לדין… סוף דבר אנכי אעשה ככל אשר יהיה לאל ידי לתקן הדבר ובתכם תושע…

– אמן, כן יאמר ה', ולך, רבנו, תהיה הצדקה כי תשיב נפש הבת לאבותיה.

הרב יצא מן הבית ואבות חוה בכו רב-בכי.

*

– חא-חא-חא! צחקה חוה בפני אפרים אשר יצאה אליו השדה: –

הנני גִבּוֹרָה, דברתי גם יכלתי… שלשום היה לי אך יום-מסה והיום הזה דברתי את הרב… חא-חא-חא! אות לטובה ראיתי היום כי מחתני השיבו את התנאים, ואוסיף אומץ ואדבר ואפיל פחדים…

– ארווך נשיקותי, מחמד נפשי ולבבי! בעד מפעליך אלה, כי אין בלעדי יודע את אומץ רוחך.

ז. הֲלָכָה כִגְלְגוּל בִּנְשׂוּאִים

לא לשוא התמרמר הרב על אשר לא מלא ר' יוסף אחרי עצתו ויתמהמה לתת את בתו לאיש, לא לשוא חרה לו מאד בשמעו כי ר' גבריאל (אבי החתן) הפר גם ברית “התנאים”, הן הוא גמר בדעתו ליעד את הגלגול לדין תורה ובכח ההלכה המפרשת “אין אדם עושה סחורה בפרתו של חברו” יגזור את פסק דינו כי אין לו כל רשות לבקש את תקונו על ידי אשת איש זר! אולם עתה אחרי אשר התנאים הופרו וחוה שבה ותהי לבתולה אשר לא אֹרָשָה, עתה הלא יכבד ממנו הדבר לעשותו ועל-כן יעץ את יוסף כי יעמוד הוא בראשונה לדין את מחתנו ואחרי אשר יצא דבר “הַפְּסַק” מלפניו כי ר' גבריאל ישיב את התנאים לתקפם וגם לא יאחר להשיא את בנו בחפה וקדושין את כלתו זאת, אחרי כן ישוב גם הוא ויגרש כלה את הגלגול למען ידעו בני ישראל לדורותם כי “מְקֻבָּל” היה בתוכם.

חוה ואפרים חלו ורגזו מאד, פן תעלה בידי הרב להטות את לב גבריאל לעשות את הדבר הזה ואז תאבד גם תקותם האחרונה ויחזק אפרים את לב חוה, מדי יום ביומו נשמע קול הגלגול מדבר מתוך פיה לאמר: “אנכי לא אתננו להנשא לבן ר' גבריאל, לא אשמע לקול הרב… אך לבני תהיה”, ועוד דברים אשר אמנם לא החטיאו את המטרה ויקשו את לב ר' גבריאל, ובכל אשר הרב צוה עליו לשוב ולקחת את התנאים מידי ר' יוסף, ובכל אשר הבטיחהו כי אחרי כן יגרש באין כל ספק את הגלגול, לא אבה ר' גבריאל שמוע לו וימאן לעשות את מצות הרב.

– גרש נא, רבי, בראשונה את הגלגול, אמר גבריאל בעמדו לפניו לדין: – ותשוב חוה ותהיה כאשר היתה אז אשיב גם אנכי ואקח את התנאים וחוה תהיה לבני לאשה.

הרב ראה כי כן, ויאמר לקדש את ה' ברבים, וירק את כל שמותיו הקדושים ויתן מקלו ביד הַשַמָש וישלחהו ללכת אל קבל תנחום למען העיד יבוא ויקום לדינו ביום השלישי.

שמע הדבר הזה עשה לו כנפים, והקול נשמע עד למרחוק לאמר: בעיר חרבונה נתגלגלה נפש מכשף, והיא התודתה לפני רב העיר, ובפני כל עם ועדה בקשה את פניו כי יתקננה, וכי הרב יעדה למשפט. ומכל עברים נסעו וילכו עירה חרבונה על היום הגדול הוא, קרובים וגם רחוקים באו לשמוע את דבר המשפט הנפלא הזה כי יִשָפט איש חי את נפש מת.

חוה גם היא התראתה פנים את אפרים והוא למד את לשונה למהר לדבר צחות בעת ההיא ויהי גם הוא הכן ליום השלישי לבצע את מזמתו אשר חשב לפעולות ידים, ועל לב חוה דבר כי זה הוא האות האחרון למו וכי בעוד שלשה ימים תמלא משאלת לבם לטובה.

היום הנורא ההוא בא. הרב ושני הדינים צמו אז ויטהרו ויתקדשו במקוה מים חיים, וגם שמות הקבלה מסר להם הרב, ובהדרת קדש ואימה נוראה ישבו כסאות למשפט. סדין לבן תלו במקצוע הבית ותחתיו שָמוּ את חוה וגלגולה למען הבדל בין החיים והמתים? אנשים רבים למאד מלאו את הבית כלם עמדו צפופים מחרישים משתאים לראות ולשמוע את המשפט הנורא הזה. ועוד רבים אשר לא יכילם הבית ועמדו בתוך המסדרונה, גם אחורי החלונות גם בכל חצר הבית גם במלא רוחב הרחוב עמדו אנשים נשים וטף מרבה להכיל, איש את אחיו ירחקון וגבר על עמיתו יתחזק וכלם כאחד עונים ואומרים כי לוּ לא ראו זאת בעיניהם כי אז לא האמינו לדבר הזה!

הרב צוה וכל הנאספים אמרו “ויהי נעם” וגו' שבע פעמים, ויעמוד הרב על רגליו ויאמר:

– אנלנן בית-הדין של מטה ברשות בית-הדין של מעלה וברשות השמות הקדושים (צפצוף) הננו גוזרים עליך תנחום בן גרשם שתבוא ותתיצב לפנינו לדין.

מאחורי הסדין נשמע קול אנקת חוה בצעקה “הה!” ובנפלה על הארץ, ואחרי רגעים אחדים נשמע גם קול הגלגול מדבר מתוך פיה:

– הנני!

– אתה יוסף בן-מאיר לאשר כי אתה הטוען סַדֵר טענותיך ראשונה, אמר הרב.

יוסף התיצב לפני השלחן וגם שפרה התיצבה אחורי כתפיו למען תעזור על ידו בטענותיו.

– הה, תנחום! החל יוסף, מה א­ֹמָר ומה אטען?… מה לך ולבתי כי תאמר לאבדה? זכור נא התהלכתי אתך בצדק ויושר, האם עשקתי שכר פעולתך? אם לא במו פיך הודית לי כי טוב אני לך מעשרה אדונים אחרים? – ומדוע זה עתה…

– סלח נא תנחום לאמתך, הפריעתהו שפרה בקול בוכים: – אם אולי מאכלך לא היה שמן, או אולי לא שמרתי מועד ארוחתך בעתה ובזמנה, הלא אך אשה חוטאת אני…

– חע-חע-חע! נשמע מאחורי הסדין צחוק הגלגול בקול אשה.

כל העם פחדו רב פחד והרב הרעים פנים:

– הסי, אשה קשת רוח! אמר אליה בחרו: – הנה אישך הוא הטוען.

– מה אֹמַר ומה אדבר, רבי?… חוסה נא ר' תנחום, חוסה!…

– מאחורי הסדין נשמע קול:

– אנכי לא אטען מאומה, זולתי אחרי כי באשמתך ובאשמת אשתך…

– מה תדבר, ר' תנחום? באשמתי?… צעקה שפרה.

– כן, באשמתך… אַתְּ חרחרת תמיד ריב ומצה, ואך מאתך היתה נסבה כי נלחצתי ללון בבית-הרחים אשר שם שדים יקננו, ואך באשמתך באתי שמה בהכרות אתם ומכרתי את נשמתי למו, ועל כן גם עתה נפל הגורל על בתך כי אך על-ידה אושע ואפדה מהם…

– רבי! שקר ידבר הגלגול, צעקה שפרה בחמת רוחה: – הוא, ימחול לי, היה גם בחייו…

– הסי, אשה פתיה! גערו בה אישה והרב גם יחד.

– הוא בא לטעון מדיני דגרמי, לחש הרב באזני הדינים: – ומאחר שאין אנו דנים דיני דגרמי…

הרב לקח את “חשן המשפט” המונח לפניו ויהפך את עליו. כל העם עומדים צפופים ואימתה ופחד אחזה את בשרם.

פתאם נשמע בין הנאספים קול לאמר: "פנו נא מקום! הדבר נחוץ מאד האנשים נדחקו ונחלצו עוד ויתנו מקום לעבור את איש, אשר רשומי בגדיו ומהלכו נכרו עד מאד כי בעל-עגלה הנהו, ואת נער צעיר אשר ינהל בידו. הוא עבר על פני כלם ויצג את העלם לפני השולחן אשר הרב והדינים מסבים עליו…

– אפרים!! צעקו יוסף ושפרה בקול גדול וישתוממו לדעת מאין בא הנה לעת כזאת.

– העלם הזה, ספר האיש בעל-העגלה, בא עתה עמדי מעיר סלאנים ויאץ בי כי אוליכנו חיש מהר אליך, רבי! – “דבר נחוץ מאד לי אל הרב” אמר אלי.

– מי אתה בני?

– הוא אפרים בן-תנחום הזה, ענו תחתיו יוסף ושפרה מבוהלים.

אפרים הביט סביביו כמו לא ידע מאומה מכל אשר בבית הזה ויוציא מצלחתו אגרת חתומה ויתנה על יד הרב.

– ראש הישיבה ר' למך אשר אֶמָנה בין תלמידיו שלחני אליך, רבי וימסור בידי את המכתב הזה והזהר הזהרני לבלתי אתמהמה מאומה ויאמר לי כי הדבר נחוץ מאד למען אבי המת…

כל הנאספים, ומה גם יוסף ושפרה, עמדו כנציבי מלח לדעת מה יעשה ה' עם המשפט הלזה.

הרב פתח את המכתב ויקרא.

– מה זה פה? שאל בדממה ובתמימות אפרים את ר' יוסף, אך הוא לא ענהו מאומה ואך הבית בפני הרב.

– הוא כתב-יד ר' למך מכירי, אמר הרב בדממה אל הדינים היושבים סביבו במסרו גם להם את המכתב: – אנכי הנני מכיר את כתב ידו וחתימתו באר היטב.

– גם הוא יעיד… העירו הַדַיָנִים כמסתפקים: – אם מה' יצא הדבר…

הקוראים הלא יזכרו עוד את דבר המכתב אשר בערמתו השיג אפרים.

– מורי ורבותי! הוסיף הגלגול, הנה בני לפניכם, ראו הביטו בו: יפי פניו, חכמת לבבו, רב ידיעתו בגמרא הנה הוא נחמד למראה! והלא לכם לדעת את המשפט אשר לפניכם, לא דיני ממנות הנהו הדין הזה אשר או ראובן או שמעון יפסיד או ירויח מעט כסף נבזה, המשפט הזה הנהו מדיני נפשות, נפש אחת מישראל הִנֶהָ כעת בפיכם ובלבבכם לעשותה מתוקנת או לאבדה בענין רע! הנה עיניכם הרואות את בני כי נחמד הוא גם במראהו גם בחכמתו, ומה כל הרעש הזה אם יִלָקַח אחרי כבוד למען תקן נשמת אביו, ומה כל הרעה אשר תמצא את יוסף אם יתן לו בתו? אולם אנכי, הה! אם לא תתנו עתה לב לתקנני ולהעלני אל חלקי שם בשמי מרום, – לו גם יעלה בידכם לגרשני מן גו-חוה הזה, האשוב למקומי? היתמו ימי נודי ונועי? לא, אצא ממנה ואבוא באיש אחר, אבוא באש ובמים, אבוא בעץ ובאבן, אגלגל עוד ואגלגל עוד לנצח נצחים…

בכי הגלגול נשמע וחלחלה אחזה את כל האנשים.

– אסון מי יגדל ורעת מי תעלה מעלה? הוסיף הגלגול אחרי דממת מות מעטה: – הן סוף סוף לא יעשה עוד יוסף שדוך-הגון את בתו; ואנכי, הה, אלך מדחי אל דחי מגלגול לגלגול ואדדה יתר שנותי אך בעולם התהו בין שדים רוחות-רעות ומחבלים, ודמי אך מידכם אדרוש, אתם אך אתם תדחוני למדחפות ולא תתנוני להסתפח בנחלת ישראל…

גם רחמי הרב נחמרו ויחל לדבר על לב יוסף ואשתו אולי אמנם כשר הדבר לפניהם.

– ואם בקולי תשמעו, הוסיף עוד הגלגול ויאמר: – בו ברגע אשר ישים בני טבעת הקדושין על יד חוה, בו ברגע אצא ממנה לעולם ועד, כי בו ברגע יתמו גם ימי גלותי וימי נודי ונועי וְאֶתָּקֵן ואהי מצרפת ותקוה טובה נשקפה לי כי אשוב להנות מזיו השכינה ובתוך שלומי אמוני ישראל תחד גם כבודי.

יוסף ושפרה התלחשו דברים.

– לפי דעתנו, לחשו הַדַיָנִים באזני הרב: – לפי דעתנו אמנם נחוץ לְפַשֵר הדבר לטוב תנחום, נפש אחת מישראל יקרה היא מפז…

– “התורה חסה על ממונם של ישראל” שמעתי עוד בארץ, הוסיף הגלגול לְדַבֵּר בקול מהול בבכי: – ואתם לא תאבו לרחם על נפש ישראל אשר תלך לאבדון כי לא תאבו להצילה… הגלגול בכה בקול גדול וחרדת אלהים שררה בחדר. אפרים הביט בתמימות בפני כל האנשים, ותמיד שאל בלאט את יוסף: “מה זה?” – “מי מדבר שמה מתחת לפרכת?” אך יוסף עמד נדהם מאד ולא ענהו דבר.

– ומה דעתך, רבי? שאלה שפרה.

– ואם אראה כי אבדה תקותי מכם, הוסיף עוד הגלגול בקול גדול ונורא מאד. – לא אצא ממנה עד עולם! לא אשמע גם לדברי חרמות והשבעות לא אשמע לכל דבר ולא אצא מאת הנערה הזאת אשר אך באשמת אבותיה באה עלי כל הרעה הזאת ואך מידיהם נגזרתי…

– אולי אמנם כשר הדבר בעיניכם, אמר הרב ליוסף ושפרה: – הן אם אין יחוס להנער הזה מצד תולדותיו הלא יש לו יחוס עצמו, ראש הישיבה ידבר עליו טובות ויעיד כי הנהו מן המובחרים אשר בבית הישיבה שם…

– אם אין עצה אחרת להציל את בתנו, אמר יוסף תפוש בשרעפיו.

– אם כה ואם כה הנֶהָ אבודה, הוסיפה שפרה ותנד במו ראשה: – הה, בתנו חוה, בתנו היקרה!

– ואתה התדע את אשר אביך מבקש ממך, פנה הרב אל אפרים.

– אבי המת?

– הן הוא ידבר עתה מתוך הגלגול אשר שמעת, ויבקש מלפניך כי תקח את בת ר' יוסף לך לאשה ותשב כל היום על התורה ועל העבודה למען תקן נשמתו.

– אבי בגלגול? שנה אפרים ויתן את קולו כקול בוכים.

– אך התאבה לקחת את בת ר' יוסף לך לאשה? שאל הרב שנית.

– לקחת אשה? לא… הן עודני צעיר לימים עוד נפשי חשקה בתורה.

– אולם הלא כן רצון אביך.

– אל נא תסרב בזה, הוסיפו בתחנונים גם יוסף ושפרה: – הֵעָתֵר נא, ולא תתננו הפצר בך, חוסה נא רחם נא על בתנו…

עיני אפרים הביעו תמימות כמו ירצה לדעת מה זה לפניו.

– בני! נשמע קול נורא מתחת לסדין קול הגלגול בדברו: – בני! מעט אשר התהלכת לפני בעודי בחיים הייתי, שמע הא עתה לקול אביך המדבר אליך מתוך הגלגול: אנכי הנני כעת אומלל, נדח, נע ונד, מְגֻלְגָל… ובידך להושיעני, להושיע את נפש אביך אשר בעונו מת ובעונו לא יראה את עולמו. אל לך בני למרות את פי בפעם האחרונה הזאת, אל נא תתן כתף סוררת להציל את אביך המת והמגלגל… עשה נא בני ככל אשר הרב יצוה עליך…

עיני אפרים הורידו דמעה בשמעו קול אביו מְדַבֵּר אליו, והרב ספר לפניו את כל אשר נעשה ויקרא באזניו גם מכתב ראש-הישיבה.

– אם הוא למען הצל נפש אבי, ואם גם רבי כתב כן לא אשים אשם נפשי למאן בדבר.

שַׁמָש! לך והביא את החופה, צוה הרב.

יוסף ושפרה עמדו כנדהמים. בין הנאספים נשמע המית דברים. השם “תנאים” נפרץ מבין שפתי שפרה, אך הרב הפריעה.

– אין דבר, אמר אליה: – על-פי דין נוכל לסדר קדושין גם בלא תנאים.

השמש הביא את חופתו ולעיני כל הנאספים קדש אפרים את חוה כדת משה וישראל, – “מזל טוב!” “מזל טוב!” נשמע מכל אפסים. אחדים אמרו כי בעיניהם ראו כדמות עשן יוצא מהחופה, אחדים הוסיפו: מאצבע הקטן של חוה.

יוסף ושפרה, חוה ואפרים וכל אשר להם שבו לביתם אשר בכפר והנה אין שד ואין לץ אין מזיק ואין מחבל, גם חוה שבה ותהי כבראשונה והגלגול לא הסיף לענותה.

בפנקס העיר חרבונה נכתב לאמר:

“בשנת ה' אלפים תר… יעד הרב דקהלתנו ר' משה ב”ר יהודה לדין את נפש איש אחד תנחום בן גרשום שמו אשר נתגלגל בגוף הבתולה חוה בת ר' יוסף בן מאיר, ולעיני רבבות אלפי ישראל בא הגלגול ויטען טענותיו והרב דן את דינה לעיני כל ישראל ובאזניהם".

ר.א. בְּרוֹדֶס (ראובן אבי"ב) איש ווילנא.


  1. כן יכנו דלת העם את השדים.  ↩

  2. במקור כתוב אהבהם.  ↩

  3. מלה לא ברורה (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩

  4. לשון “שבחי ר' חיים ויטאל” (חלומו משנת השכ“ב י”ז חשוון).  ↩

ראובן אשר ברודס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ראובן אשר ברודס
רקע
ראובן אשר ברודס

יצירותיו הנקראות ביותר של ראובן אשר ברודס

  1. הרימון (פרוזה)
  2. במקום-בת (פרוזה)
  3. האשה וילדיה (פרוזה)

לכל יצירות ראובן אשר ברודס בסוגה פרוזה

לכל יצירות ראובן אשר ברודס

יצירה בהפתעה
רקע

[לבי שיר הב]

מאת וידל בנבנשתי (שירה)

כתובת: שלחתי לידידי דון וידאל בן לביא ביום חתונתו


לִבִּי שִׁיר הַב לִכְרוּב עַל גַּב / בָּמוֹת חָכְמוֹת רַבּוֹת רָכַב

בִּנְעִים מַעְנָיו יִרְפָּא נִכְאָב / וּכְלָבִיא בֵּין צָרָיו שָׁכַב

מִיֵּין רֶקַח שִׁירָיו שָתוּ / לוּ נִתָּן אָז לִבְנֵי רֵכָב

עָלָה שָׁמָיו בִּתְהִלּוֹתָיו / עַד בֵּין רַגְלָיו דָּרַךְ כּוֹכָב …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.