מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נעורים

מאת: ג'וזף קונרד , תרגום: משה בן-אליעזר (מאנגלית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: מצפה; [חסרה שנה]

סוגה:

שפת מקור: אנגלית

מעשה זה אי אפשר שיארע במקום אחר חוץ מבאנגליה, בארץ זו, שבה האנשים והים חודרים זה לתוך זה – במקום שהים נכנס לתוך חיי רוב בני אדם, וכל איש יודע מעט או הכל על הים מתוך טיול, מסעות, או שאומנותו בים.

ישבנו מסביב לשלחן עץ-אדֹם, שמתוכו בצבצו הכוסות על פנינו התמוכים במרפקינו. חמשה היינו: מנהלה של חברת מסחר, פנקסאי, פרקליט, מַרְלָאוּ ואנכי. המנהל גדל לחופי יַמים, הפנקסאי שמֵּש ארבע שנים בצבא הים, הפרקליט – רוק זקן ואדם הגון שבהגונים – היה אופיצר ראשון בחברת האניות פ. א. באותם הימים שחלפו, כשאניות הדואר עוד הותקנו לפחות בשני תרנים ומפרשים. כלנו פתחנו את דרך חיינו בצי המסחר, הים אִגֵּד אותנו לאגודה, ונוסף על זה רגש משותף ליורדי-הים, רגש של חבה עצומה להתחרות בשַיִט, למרוץ אניות ולמיני ספורט בדומה לאלה. הים משמש רק טפל לחיים, ואִלו אלה החיים עצמם הם.

מַרְלָאוּ סח לנו מעשה בנסיעה אחת:

כן, ראיתי קצת מיַמֵּי המזרח; אבל זוכר אני ביותר את נסיעתי הראשונה שמה. כלכם יודעים, שיש נסיעות, הפועלות כעין דוגמאות מבארות לחיים, כסמל של החיים בכללם. בני אדם לוחמים, עובדים, עמֵלים, מקריבים נפשם כמעט, ופעמים גם כל נפשם, מתוך שאיפה להגיע לדבר, שסוף סוף אין משיגים אותו בשלמות, לא גדול ולא קטן – שום דבר בעולם זה; ואפילו להמציא לנמל המיועד מטען של שש מאות טון פחם.

הדבר היה מלא ענין בכל המובנים. זו היתה נסיעתי הראשונה אל המזרח ונסיעתי הראשונה בתור אופיצר שני; זה היה גם הפִּקוּד הראשון של הקַפיטַן שלי. הלא תודו, כי ראוי היה לכך, אחרי שאגיד לכם כי בן ששים היה; אדם גוץ, בעל שכם לא ישר ביותר, כתפיו כפופות ורגליו עצומות ועקומות. כל תארו היה מעוקם, כדרך שמוצאים אצל אנשים שמלאכתם בשדה. פניו הדומים למפצח-אגוזים – הסנטר והחוטם שאפו להפגש יחדיו על גבי הפה השקוע – היו מעוטרים שערות רכות מצבע ברזל אפור, שנראו כעטיפה של צמר ומוכתמים באפר פחם. וזוג של עינים כחולות עמדו בפניו הזקנים, שהביטו בעלומים עד להפליא מתוך הבעה של תמימות, הנשמרת בפניהם של אנשים פשוטים עד סוף ימיהם, פשוט, משום שחוננו בסגולה יקרה של תֹּם-לב וישְׁרוּת-הנפש. מה עורר את האיש הזה לספחני לספינתו – חידה היתה לי. אני באתי מאניה אוסטרלית מהירה ומפוארה, שבה שמשתי אופיצר שלישי, והוא נהג זלזול באניות תפארה אלו על שום אצילותן ויחסנותן. הוא אמר אלי: “יבין מר לדברי יפה – בספינה זו שלי יהא עליו לעשות עבודה”. אנכי עניתי לו, כי בכל אניה ששמשתי בה הייתי מוכרח לעשות עבודה. “אה, אבל כאן הבדל עצום, ואתם אדונים מפונקים הבאים מאניות גדולות… אולם אני מקוה, כי יכול תוכל! מחר תבוא לעבודה!”

באתי ביום המחרת. זה עשרים ושתים שנה מאז; ואני הייתי בן עשרים. מה ממהר הזמן לחלוף! זה היה אחד מן הימים הטובים ביותר בחיי. שימו נא אל לב: אופיצר שני אחראי באמת! את תארי זה לא הייתי מחליף בכל הון. האופיצר הראשון בָּחַן אותי יפה. אף הוא רוק זקן, אך טבוע בחותם אחר. הוא היה בעל חֹטֶם רומאי, בעל זקן ארוך ולבן כשלג ושמו מַהוֹן, אך בקש שיבטאו את השם “מַן”. יחסים טובים היו לו לאיש הזה, אבל חסר מזל היה, ולפיכך לא עלה מעלה במשרתו.

והקפיטן, הַלָה שִׁמש שנים רבות במסעות לחופֵי ימים, אחרי כן בים התיכון ולבסוף בדרך להודו המזרחית.

שניהם היו אנשי-ים הגונים, כמובן מאליו, ואנכי ראיתי את עצמי בין שני הזקנים כנער קטן בין שני סָבים.

גם הספינה היתה זקנה. שמה – “יהודה”. שם משונה, הֲלא? רכושו של אדם, ששמו ווילמֶר או ווילקוֹקס… או בדומה לזה. אך הוא פשט את הרגל ומת, לפני עשרים שנה או יותר, ובכן אין שמו נוגע לענין. ספינה זו היתה ארוכה לאין סוף, מלאה חלודה, אבק וזוהמה מן הקצה אל הקצה; המפרשים מפוחמים, הספון מכוסה ספחת. לי היה זה בערך, כאלו עברתי מארמון לחורבה של אכר. היא הכילה ארבע מאות טון, ובה מַנגנון נושן להרים את העוגן, בריחי עץ לדלתות, חתיכת נחושת כל שהיא אין עליה, וירכותיה עצומות ושטוחות. על גבה היה חרות באותיות גדולות שמָה, ומלמטה הרבה מעשי-חוטב, שנשרו מעליהם הקשוטים המזהבים, ואלה הקיפו מין שלט עם הפסוק: “סבֹל או מוּת!” נזכר אני, כמה צד פסוק זה את דמיוני. זוהר של רומנטיקה אפף אותי, והוא שהביאני לאהוב את הספינה הישנה, שלכדה את נעורי לבי!

עזבנו את לונדון טעונים משא – משא חול – על מנת לקבל בנמל צפוני מטען פחם בשביל בַּנְגְקוֹק1. בנגקוק! קדחתי ממש! שש שנים עברתי בים, אבל עיני ראו רק את מֶלְבּוֹרְן ואת סִידְנֵי, מקומות נאים מאד, מקומות נפלאים במינם – אבל בנגקוק!…

הדבר היה בינואר. מזג-האויר היה יפה להפליא – אויר החורף הנאה הספוג שמש, העולה בחִנו על הקיץ, בהיותו בלתי צפוי ועז, והכל יודעים שימיו לא ימשכו. דומה כצַיִד שנפל מן השמים, כנכסים שפלט הים, כאושר שבא בהסח הדעת.

מזג-האויר עמד ביפיו כל הימים שעברנו בהם את הים הצפוני ואת התעלה והלאה, עד אשר היינו במרחק שלש מאות מיל בערך מן הכֵּף לִיזֵרְד. אז קפץ הרוח ועבר לדרומית מערבית והתחיל שורק בעוז. כעבור שני ימים התחוללה סערה. הספינה “יהודה”, שאת מפרשיה פרשו לכל עבר, התגלגלה באוקיונוס האטלנטי כקלפת אגוז. הרוח סער יום אחרי יום: חד, בלי הרף, בלי חמלה. העולם כולו לא היה אלא אין-סוף של גלים מעלי קצף, שעלו למולנו בזעף תחת שמים נמוכים, עד כדי לאחוז בהם ביד, וקודרים כתקרת-בית מפוחמה. בתוך החלל קרוע-הסער אשר מסביב לנו היה הקצף רב כאויר. יום יום ולילה לילה החריש את הספינה קול יללת הרוח והגלים ורעם הנחשולים על גבי הספון. אין מנוחה לא לספינה ולא לנו. הספינה התנועעה, התנודדה, עמדה על ראשה, התגלגלה, נאנקה, ואנו הוכרחנו להתאחז בעמדנו על הספון, ולתפוש בערסלים בהיותנו תחת הספון, ונפשותינו וגופותינו היו מתוחים תמיד.

באחד הלילות קרא אלי מַהוֹן בעד האשנב של תָּאי. האשנב פנה ישר אל מטתי, שבה שכבתי נדוד-שנה, נעול מגפים, ובלי הרגש, כאילו לא ישנתי זה כמה שנים ולא אישן עוד גם בשעה שארצה. והוא אמר אלי מתוך זעזוע:

– היש עמך מַטֵּה-המודד, מַרְלָאוּ? אין אני יכול להתקין את המשאבות לדלות את המים. האלהים, אין זה משחק ילדים!

נתתי לו את המַּטֶּה. חזרתי ושכבתי ונסיתי להרהר הרהורים שונים – אבל הגיתי רק במשאבות. כשעליתי על הספון עמדו הכל במלאכתם ומשמרתי התחלפה ליד המשאבות. לאור הפנס, שהובא אל הספון כדי לעיין במטה-המודד, יכולתי לראות את פני האנשים העיפים והרציניים. דלינו במשך ארבע שעות שלמות. דלינו כל הלילה, כל היום, כל השבוע – משמרת אחרי משמרת! הספינה נתבקעה ונזלה מים – לא במדה מרובה עד כדי לטבוע בתוכם באותו רגע, אך במדה מספיקה להמית אותנו בעבודת הפרך של הדלִיה. ובעודנו דוֹלים את המים נתפרקה הספינה חלקים חלקים: תחילה נקרעו מעליה המגִנים, אחרי כן המשענות; ארובות-הרוח נופצו, דלתות התאים נלחצו. בכל הספינה כולה לא נותר מקום יבש כל שהוא. הכל הלך והוצף יותר ויותר. אנו הוספנו לדלות. ומזג האויר לא נשתנה. הים היה לבן כולו מקצף ומראהו כדוד מלא חלב רותח. אין פרץ נראה בעבים – אף פרץ קטן ככף יד איש – ואך לא למשך עשרה דקים. אין עוד שמים, אין כוכבים, אין שמש, אין תבל – אין דבר, בלתי אם עבים זועמים וים זועף. דלינו משמר אחרי משמר כדי להציל את חיינו העלובים. נראה היה, כאילו ארכה העבודה חדשים, שנים, נֵצַח שָׁלֵם, כאילו מתנו כולנו והָשלכנו לגיהנום המיוחדת ליורדי ים. שכחנו את יום השבוע, את שם החודש, את השנה ואת דבר היותנו בזמן מן הזמנים ביבשה. המפרשים נתקו ברוח, הספינה רבצה לרחבה תחת סוכך, והאוקינוס שטף ועבר עליו. ואנו לא שמנו לב. עמדנו וסבבנו את הגלגלים והבטנו לתוכם כאידיוטים. כשהיינו מטפסים ועולים על הספון, הייתי שָׂם לפני האנשים את החבלים, את המשאבות ואת התורן הראשי, ואנחנו עמדנו וסבבנו, סבבנו בלי הרף, בעמדנו במים עד הברכים, עד הצואר, עד למעלה מראשנו. אחת היא. שכחנו את ההרגשה לראות את עצמנו יבשים.

ובתוך תוכי חי הרעיון: האלהים, היה זה מאורע מפליא – מעין זה שקוראים בספרים: וזו היא נסיעתי הראשונה בתור אופיצר שני – ואני רק בן עשרים – וכובש את העבודה כמומחה, ויודע למשול באנשי. הדבר מוצא חן בעיני. לא הייתי רוצה לחסר רגש זה בעד כל הון. רגעים התרוננתי מגיל. ובכל עת אשר התרוממה הספינה הישנה והסחופה למעלה באויר, נדמה לי, כאילו היא מעלה למרום תלונה, זעקה, כאילו היא זורקת כלפי העבים האכזרים את המלים החרותות על ירכותיה: “יהודה, לונדון. סבֹל או מוּת!”

הה, הנעורים! הכח שבהם, האמונה, החלומות היפים! לי לא היתה ספינה זו תיבה רעועה, הסוחבת מטען של פחם לקצוי ארץ. לי התגשם בה כל מה שיש בחיים מן הנשגב, הראוי למסירות נפש. בחפץ לב אני הוגה בספינה זו, מתוך אהבה וצער, כמו בנפטר חביב. עד עולם לא אשכחנה… הבו לי את הבקבוק!…

שמנו פנינו לשוב הביתה… אימה תקפה אותנו. לנפשנו גרם הדבר צער הרבה יותר מן ההכרח לדלות מים לשם הצלת חיינו העלובים. נדמה, כאילו נשכחנו מלב העולם, כאילו נגזר עלינו עד עולם לחיות כל ימינו בנמל בפנים הארץ ולהיות מטרה לחצי הלעג של חבר פוחזים וסַפנים נבלים. השגתי משכורת של שלשה חדשים וחמשה ימים חופשה ואסע ללונדון לשם טיול. יום תמים ארכה לי הנסיעה לשם יום אחד חזרה – אבל טיול זה נטל ממני משכורת של שלשה ירחים. איני יודע מה עשיתי בכסף. כמדומני, שהלכתי לאיזה בית-מרזח, סעדתי סעודה בצהרים, בערב ובלילה באיזה בית-אוכל מהודר, וליום המיועד חזרתי ובידי אין תמורת שלשת ירחי עבודה מאומה מלבד כל כתבי בירון ושמיכה חדשה שקניתי. מנהיג הסירה, שהעבירני אל האניה, אמר אלי: “הַסְכֵּת! לדעתי, מוטב שתניחו את התבה הישנה. זו לא תגיע לעולם לבנגקוק!” – “מִנַיִן לך ידענות זו?” – השיבותי דרך זלזול. אך נבואה זו לא גרמה לי נחת.

ופתאום צץ ועלה איזה סוכן ובידו הרשאה. זה היה איש רב-פעלים ובעל רוח טובה. התעוררנו לחיים חדשים. בא בעל המחסן ונטל את המטען שלנו לפקדון. אחרי כן הלכנו אל ה“דוֹק” לשם תקון הספינה. אין פלא, שהיתה שותתת! ספינה עלובה זו עבדה בזמן הסערה למעלה מכחה, וכאילו מתוך בחילה פלטה את כל הנעורת מן הסדקים התחתונים. עכשׁו סתמו יפה יפה כל בדקיה, צִפּוּ אותה מחדש נחושת ועשוה מעובה כבקבוק. חזרנו אל המחסן וקבלנו בחזרה את המטען שלנו.

ובאחד מלילות-הירֵח הנאים עזבו כל העכברים את הספינה.

מספרם היה רב מאד באניתנו. הם כרסמו את המפרשים, אכלו מן המזון במדה מרובה מאשר המלחים, השתתפו עמנו בכל הסכנות, ועכשו שתוקנה סוף סוף ספינתנו לעמוד בפני הסער, עמדו ונדדו ממנה. קראתי למַהון, כי יראה גם הוא במחזה. עכבר אחרי עכבר טפס ועלה על מסעד האניה, זרק מבט אחרון לאחוריו וקפץ מתוך כשכוש עמום למטה, אל המחסן הריק. נסינו למנות אותם, אך תכף נתבלבלנו בחשבון. ומהון אמר אלי:

– ובכן, אַל לַהַג עוד על בינת העכברים! ראוי היה להם להמלט קודם, בזמן שעמדנו על סף האבדן. הרי לך מכאן ראיה, מה ממש יש באמונה התפֵלה של חכמת העכברים. הנה הם עוזבים ספינה טובה בְּשֶׁל מחסן ישן ורָקֵב, שאין בו אפילו מזון סעודה אחת. שוטים הם! סבורני, שיודעים הם לא יותר ממך או ממני, מה טוב להם!

ואחרי משא-ומתן קצר באנו שנינו לכלל דעה אחת, שעל בינת העכברים הפריזו, ועל צד האמת אין להם בינה יתֵרה מזו של בני אדם.

בינתים נתפרסם הספור על קורות ספינתנו לאורך כל התעלה מקצה האר, ובנמל הדרומי לא יכולנו לאסוף מלחים אלינו. עד שנשלח אלינו חֶבֶר שלם מליוֶרפול, ושוב הפלגנו בים ללכת לבנגקוק.

נשבו רוחות נוחות והים היה שקט עד החוג הסובב, והספינה הזקנה “יהודה” פזזה הלאה לנֹגה השמש. כשעברה שמונה “קשרים”2, הרי היתה זו גבורה רבה; על פי רוב התנהלה מהלך שלשה מילים בשעה. וכי מה אפשר היה לתבוע ממנה? היא היתה עיפה – ספינה ישישה זו. נעוריה חלפו כמו נעוּרַי שלי, כמו שלכם, רבותי, המקשיבים היום לספורי; ומי ידיד וינזוף בכם על זקנתכם ועל לֵאותכם? – לא גדפנו אותה. נדמה לנו, כאילו בתוכה נולדנו וגודלנו, כאילו עשרות שנים חיינו בה ולא ידענו אניה אחרת זולתה. כיוצא בזה הייתי יכול לבוא בטענה אל בית-היראה הדל בכפרנו על שאינו בית-כנסיה מפואר.

ובמקרה המיוחד שלי עוד עזרו לי נעורי לקבל הכל באהבה. כל המזרח היה לפני וכל החיים אף הם. נוסף על זה הרעיון, כי באניה זו עמדתי על הבחינה והבחינה עלתה יפה. ועל לבי עלה זכר האנשים הקדמונים, שלפני כמה מאות שנים עברו בדרך זו בספינות-מפרש לא טובות משלנו והגיעו לארץ התמרים, הבֹשם והחול הצהוב, לארץ העמים שחורי-העור תחת שלטון מלכים, אכזרים מנירון קיסר ואוהבי תפארת משלמה המלך. הספינה הזקנה פזזה הלאה עמוסה שנים משא פחם, ואני הייתי שרוי בנעורים, בתום ובתקוה. היא התנודדה מהלך ימים רבים. הקשוטים המזהבים נוצצו למול שמש-הערב, ועל פני הים ההולך וקודר הזהירו המלים, הכתובות על ירכתי הספינה: “יהודה, לונדון, סבול או מוּת!”

אחרי כן באנו אל האוקינוס ההודי ופנינו לצד צפון. הרוחות נשבו קלות. השבועות חלפו. הספינה התנהלה בדרכה, סבול או מוּת, והאנשים עמנו התחילו חושבים, כי אחרנו מן המועד להגיע למקומנו.

באחד מערבי השבת, ואני חפשי אז מעבודה, בקשוני המלחים לתת להם מנה מיוחדת של מים לכבס את בגדיהם. ומשום שבשעה מאוחרה זו לא חפצתי להתקין את משאבת המים החיים, הלכתי מתוך פזמון אל פני האניה והמפתח בידי לפתוח את פתח החדר, שבו שמרנו את אוצר המים.

הריח שם למטה היה מוזר ומעורר דאגה, אפשר היה לחשוב, כי בחלל הזה העלו כל היום מאות מנורות של נפט, פיח ועשן. שמחתי כשיצאתי מן המקום ההוא. האיש שעמד על ידי השתעל ואמר: “ריח משונה, אדון!” ואני עניתי דרך רִשול: “אומרים, שריח זה יפה לגוף”, וחזרתי לאחורי.

אחרי כן תחבתי ראשי לתוך פתח ארובת-הרוח שבאמצע הספינה. בהרימי את הכסוי, עלה אלי מתוך הפתח כמין הבל נראה לעינים, כעין ערפל דק, כגל קל של חום. נשיבת האויר היתה חמה והביאה עמה ריח קשה של עשן ושל שמן. נשמתי פעם אחת וחזרתי וסתמתי את הכסוי בחשאי. הן לא אשתטה ואמסור עצמי לחניקה. אש נפלה במטען.

ביום השני העלתה הספינה עשן. פלא לא היה בדבר. אם גם הפחם היה מתחלתו מן המין היפה, אבל המטען נתגלגל כמה פעמים, עד שנראה כפחם של נַפח. אחר כך באו עליו מים לא אחת. במשך כל הזמן, שהטעינו את הפחם מן המחסן, ירדו גשמים. עכשיו בשעת הנסיעה הארוכה התחמם הפחם וכך באה הבעֵרה מאליה.

הקפיטן קרא אותנו אל התא. הוא פרש לפנינו על השלחן מפה, ומראה פניו היה עלוב. הוא אמר: “חוף אוסטרליה הדרומית קרוב, אבל אני חושב להמשיך את דרכנו אל מקומנו המיועד. אמנם חוץ מזה עוד נכון לנו יֶרַח-הסעָרות; ובכל זאת נסע לבַנגקוק ונלחם עם האש. אין לחזור, בעד כל הון, ואם גם נִצָּלֶה כולנו; קודם כל ננסה להחניק את האש הארורה, במנענו ממנה את האויר לנשימה”…

נלחמנו עם האש והולכנו את הספינה בשקידה רבה, כאילו לא נפל דבר. הטַּבָּח בשל וערך לנו שלחן. משאר שנים העשר עבדו שמונה וארבעה נִפְּשו, איש איש בא בתורו. והקפיטן אף הוא בכלל. שרר שִויון, ואם גם לא אחוה ממש, אך יחס טוב היה. פעמים ואחד מאתנו קרא ביָצְקוֹ דלי מים לתוך הפתח הגדול: “הידד, לכבוד בנגקוק!” וחבריו צחקו. ואולם על פי רוב היינו שותקים, רציניים וצמאים. הוי, מה רב היה הצמאון! – הוכרחנו לקמץ במים. במשוּרָה שתינו. הספינה עשנה, השמש להטה… הבו נא הבקבוק!

ביום המחרת עמדתי על המשמר בספון משמונה עד שתים עשרה. בשעת סעודת שחרית העיר הקפיטן: “פלא הוא, שהריח עומד בתא”. בעשר שעות בערך והאופיצר הראשון היה אז באהל, ירדתי לרגע אל הספון הראשי. שלחן-המלאכה של הנגר עמד מאחורי המפרש הראשי. נשענתי עליו, מצצתי את מקטרתי, והנגר, בחור צעיר, נגש אלי להכנס עמי בשיחה. הוא פתח: “סובר אני, שיפה עשינו זאת, לא כך?” ואז התבוננתי וראיתי למורת רוחי, כי שוטה זה אומר להפוך את שלחן המלאכה. קראתי אליו: “אל נא, נַגָר!” ומיד אחרי כן היה לי הרגש המוזר, תַּעְתּוּעַ-החושים, כי הנני עָף באויר. סביבותי שמעתי כמין נשימה שיצאה לחפשי, כאלו אלף ענקים קראו בבת אחת: “אוּפף” – ועם זה הזדעזעות עצומה, ופתאם כאבו צלעותי. אין ספק – הייתי באויר וגופי טס ועבר היקף קטן. אבל בשעה קלה זו הספקתי להרהר הרהורים שונים, ועד כמה שאני זוכר, בסדר כזה: אין זה הנגר – מה זאת? – אסון? – הר-געש מתחת לים? – פחם, גַז! – האלהים, אנו פורחים באויר! – הכל מתו – אני נופל לתוך החָרָךְ – אני רואה שם אֵש!"

אבק הפחם, שבו היה ספוג האויר בחדר המטען, התלהב ברגע ההתפוצצות עד כדי קְלִיָה. כהרף עין, בחלק קטן של דק, לאחר התנודה הראשונה של שלחן-המלאכה, שכבתי לאורך על גבי המטען. התאזרתי וזחלתי משם. כל זה נעשה במהירות יתֵרה ממהירות ספורי. הספון היה עמוס קורות הרוסות, שהיו מונחות זו על גבי זו שְׁתי וערב, כעצי יער אחרי הסער; מסך עצום של סחבות מלוכלכות גדר בעדי – זה היה המפרש הגדול, שנקרע לגזרים. הרהרתי: “ודאי נפלו לתוך הים כל המפרשים!” וכדי לצאת מתוך האבק, זחלתי על ידי ועל רגלי ועליתי בסולם של ירכתי הספינה. האיש הראשון שראיתי, היה מהוֹן. עיניו הגדולות לטושות, פיו פעור ושערותיו הלבנות מסביב לראשו עומדות כמסמרים. הוא אמר לרדת למטה, אך מראה הספון הראשי שֶזָע ונהפך לעיניו לחרבות, סִמר אותו אל מקומו בשלב הראשון של הסולם. נתתי בו עיני בתמהון והוא נעץ בי עיניו מתוך סקרנות מרוגזה. לא ידעתי, כי לא היו לי לא שערות, לא גבות, לא ריסים, כי השפם הצעיר שלי חרוך, כי פני היו שחורים, לחיי האחת מרוסקה, החוטם פצוע וסנטרי שותת דם. כובעי אבד ועמו סנדל אחד; כותנתי היתה קרועה לגזרים. כל זה לא ידעתי עדיין. נדהמתי לראות, כי הספינה עודנה שָטָה, הי ספון-האהלים עודנו שלם וכי, על הכל, עוד נשאר איש בחיים. גם שַׁלְוַת השמים ומנוחת הים עוררו בקרבי תמיהה. אפשר שחכיתי לראות אותם מזועזעים מחמת אימה… הבו נא הבקבוק!

אי מזה עלה קול באניה. המן האויר או מן השמים? אחרי כן נתקלתי בקפיטן – והוא היה מטורף. הוא שאלני חיש: “איה שלחן התא?” ופחד נורא תקפני לשֵׁמע שאלה זו. זכרו נא, כי זה עתה הייתי פורח באויר, ועודני רועד מחמת המאורע, מבלי דעת אם חי אני או מת. מהוֹן רקע ברגליו ושאג: “אל אלהים, האין אדוני רואה, כי הספון התפוצץ באויר?” קולי שב אלי ואנכי גמגמתי, כאילו מכיר הייתי בחטא גדול שחטאתי: “איני יודע היכן שלחן התא”. כל זה היה כחלום נואל.

היודעים אתם מה דרש ממנו הקפיטן אחרי זה? הוא רצה, שנסדר בסדר נכון את התרנים. בנחת, כשקוע במחשבות, עמד על דעתו, כי התורן הקִּדמי יהיה מסודר בצורת רִבוע. “איני יודע, אם מי שהוא מאנשינו חי” – קרא מהוֹן כמעט בקול בוכים. “ודאי – השיב הקפיטן – נשארו אנשים למדי לסדר את התורן הקדמי בצורת רבוע!”

הרַוָּק הזקן היה, כפי הנראה, בתאו המיוחד ותקן את מודד-השעות ובאותו רגע הסתובב כגלגל מכח הדחיפה. תיכף בא לידי הכרה, כי ספינתו פגעה באיזה מכשול, והוא נדחף את התא הגדול. שם ראה והנה שלחן התא נעלם. ומפני שהספון פרח באויר, נדחף השלחן למטה אל חדר החולים. במקום ההוא, שעוד בבוקר סעדנו בו, ראה עתה רק חור גדול ברצפה. הדבר הזה נראה לו מלא סוד-אימה ועשה עליו רושם אדיר, עד שלעומתו לא היה בעיניו כל מה שראה ושמע אחרי כן על הספון, אלא דבר של מה בכך. ושימו זאת אל לב: הוא הכיר מיד, כי ליד הגלגל אין איש, וספינתו נטתה ממהלכה – ומחשבתו הראשונה היתה להסב את שארית ספינתו העלובה, הטרופה, החשופה, העשֵׁנה, אל הכוון הנכון. בנגקוק! – זה היה כל עולמו. אומר אני לכם, כי האיש הקטן הזה, השקט, הכפוף, עקום-הרגלים, אשר לא תואר לו, השפיע עלי השפעה עצומה על ידי רעיונו האחד שנקבע במוחו ועל ידי העלימו עין מהזדעזעותנו. הוא הצביע לנו לפנים, ובעצמו נגש אל הגלגל.

כן, זה היה הדבר הראשון שעשינו: סדרנו את התרנים של הספינה העלובה והרצוצה. איש ממנו לא הומת ולא נעשה בעל מום, אך כל אחד נפגע ונחבל קשה, אם פחות או יותר. אילו ראיתם את אלה! כמה מהם מאו לבושים סחבות, פניהם שחורים כפני נושאי פחם וראשיהם סגלגלים ונראים כגזוזים, ובאמת היו הם חרוכים עד לעורם. אחרים מאנשי המשמר, ששכבו למטה וההתפוצצות זרקה אותם מעל משכבם, עמדו עכשיו בעודם רועדים ונאנקים בלי הרף, בה בשעה שאנו כבר עסקנו בעבודה. הכל עבדו. אלה המלחים מכור-הברזל של ליוֶרפול ראויים לשבח. יש בהם משהו מן הים, מן העבודה והבדידות, שמקיפה את רוחם הקודר והאיתן. כן, אנו טפלנו, זחלנו, נפלנו, נתקלנו – ועשינו מלאכתנו. התרנים עמדו, אך לא ידענו עד כמה נשרפו מתחתם. בכל רגע יכלו לנפול המימה. נשאנו עינינו למעלה מתוך חרדה. איש לא יכול לחזות מראש, לאיזה צד יפלו….

פתאום ראה מהון בהביטו למרחוק אנית-קיטור. הנפנו שני דגלים, שבלשון הים הבין-לאומית פירוש הדבר: “בערה, חושו לעזרתנו!” צורת האניה הלכה וגדלה ועד מהרה נראו שם על התורן התיכוני שני דגלים שענו: “אנו באים לעזרתכם!”

כעבור חצי שעה עמדה האניה במרחק מִשְׁמַע-קול מאתנו והתקרבה אלינו. לא התאפקנו ונקרא כולנו פה אחד: “פרחנו באויר!” ומעל גשר האניה ענה איש חבוש מצנפת לבנה: “כן, יפה, יפה!”, נענע בראשו, חִיֵּך ורמז לנו להֵרָגע, כמו שמדברים לחבר ילדים שנזדעזעו. סירה ירדה אל המים והלכה הנה והנה. ארבעה אנשים חתרו במשוטים ארוכים. בפעם הראשונה ראיתי אז אנשים מַלָאִים. מאז למדתי להכיר את טבעם. אך הדבר שהפליאני ביותר – זה שויון-רוחם. אף איש מהם לא הרים ראשו להביט אלינו. נדמה לי בעת ההיא, כי אנשים כמונו, שפרחו באויר, ראויים לתשומת-לב יתֵרה.

אדם גוץ וזריז כקוף טפס ועלה אלינו. זה היה האופיצר הראשון של אנית-הקיטור. הוא העיף עין מסביב וקרא: “הוי, בחורים, מוטב שתניחו מלאכה זו!”

שתקנו. הוא סח זמן רב בפנה עם הקפיטן. נראה היה, שרצה להוכיח לו משהו. אחרי כן עברו שניהם יחדו אל אנית הקיטור.

כששב הקברניט אלינו, נודע לנו, כי אניה זו מובילה עמה דואר מאוסטרליה המערבית דרך בָּטָוִיָּה לסִנְגַפּור, וכי הותנה שהיא תסחב את ספינתנו אחריה עד בטויה, ששם נכבה את האש ואחרי כן נמשיך את דרכנו – לבנגקוק! – הזקן שלנו נראה היה כמזועזע. “ובכל זאת נגיע למקומנו!” – קרא בקול של החלטה למהון. ובדברו הרים אגרופו כלפי שמים. איש מאתנו לא דִבר דבר.

עם צהרים התחילה האניה סוחבת אותנו. היא הלכה קדימה בגאון ושארית “יהודה” נגררה בקצה חבל ארוך – ומראֶהָ כענן עשן, שמתוכו בולטים ראשי תרנים. הלכנו לתקן ולצפות את המפרשים. שקדנו על העבודה. לא היה איש בינינו שלא חכה בכל רגע לראות בנפול התרנים המימה. מלמעלה לא יכולנו לראות את הספינה מחמת העשן, ובכל זאת עשינו את המלאכה בדיוק.

התבינו? איני מאמין, כי איש מאתנו קוה שם לרדת בשלום. ולאחר שאירע סוף סוף הנס, שמעתי את המלחים מסיחים בינם לבין עצמם: “אנכי חשבתי, כי כולנו יחד, כגוש אחד, האנשים על התרנים, נרד מצולות”. – “חי אלהים, אף אני חשבתי כך!” – “וזו היתה גם מחשבתי” – נענה קול חלש של בר-נש עטוף סחבות. ושימו אל לב, כי אלה היו אנשים, שלא נטעו בלבם משמעת עִוֶּרֶת. העומד מן הצד היה רואה אותם כגדוד של קבצנים שכיחים. מה איפוא הביא אותם לידי פעולות אלו? מה המריץ אותם לשמוע בקולי, בשעה שצויתי פעמַים להתיר את המפרש ולקשרו שוב יפה? מה? אין הם רודפים אחרי הכבוד או אחרי הפרסום. אף אין זה רגש של חובה; כולם יודעים להתעצל ולהתרשל בשעת הכושר להם – ושעות אלו מרובות. האמנם המשכורת הדלה של שתי לירות וחצי לחודש מביאה אותם לידי כך? לא, דבר-מה יש בקרבם, הנטוע בהם מלֵדה, שאי אפשר לעקרו. זהו היֵּצֶר – הטוב או הרע – המבדיל בין עם לעם וקובע את גורלן של האומות.

בלילה ההוא, בעשר שעות, ראו עינינו בפעם הראשונה אש בספינה. הנסיעה המהירה עם החבל לִבתה את האש שנצנפה. זוהר כחול האיר מפָּנים בעד חרבות הסִּפון. האש עלתה פה ושם ונראתה נודדת כאור של גחלילית. אנכי ראיתיה ראשון והודעתי את הדבר למהון. “אם כן, תם ונשלם!” – אמר הַלָּה. “מוטב שנתיר את החבל, שאם לא כן, תעלינה פתאום הלהבות מפנים ומאחור, בטרם נספיק להמלט”, הרימונו קול שאגה; צלצלנו בפעמונים כדי להסב את לב אנשי אנית-הקיטור, אך אלה הוסיפו למשוך. סוף סוף הוכרחנו אני ומהון לזחול לפנים ולכרות את החבל בגרזן. לא היה עוד פנאי להשליך הלאה את החבלים. בבקשנו דרך בזחילה לשוב אל ספון-האהלים, ראו עינינו לשונות אדומות מלחכות את חרבות העץ תחת רגלינו.

מובן, כי עד מהרה הרגישו על אנית-הקיטור, כי הותר החבל. ארובת האניה צרחה, נראו האורות בעגול רחב, אחרי כן קרבה האניה לאורך ועמדה. כולנו עמדנו בחבורה צפופה ונבט אליה. כל אחד הציל צרור קטן או ילקוט נוסעים. פתאום פרצה להבה בצורת כדור וחוֹד כפול לה והיא עלתה מעלה והפיצה אור רחב על פני שחור הים ועל שתי האניות, ששטו בחשאי זו בצד זו. הקפיטן שלנו ישב שעה ארוכה שותק ודומם לפני גלגל ההֶגה; עתה קם ממושבו אט ונגש אלינו. הקפיטן של אנית-הקיטור קרא: “עלו אלינו! יש לי ילקוטי דואר. נכון אני להביא אתכם ואת סירותיכם לסינגַפור”. – תודה, לא – ענה הקברניט שלנו – אנו מחויבים לראות את אחרית ספינתנו.

– אין לי פנאי לחכות – קרא הלה – דואר, הרי יודעים אתם!

– כן, כן! טוב לנו פה.

– אם כן, יפה! אנכי אודיע עליכם בסינגפור… שלום! הוא נפנף בידו. אנשינו הורידו את צרורותיהם אט. אנית-הקיטור הפליגה. עזבה את חוג האור ונעלמה תיכף מעינינו שנסתמאו מחמת האש הבוערת באור בהיר. אותה שעה ידעתי, כי את המזרח אראה בפעם הראשונה בתור מפַקֵד של סירה קטנה. הדבר נראה בעיני נהדר. גם הנאמנות אל ספינתנו היתה נפלאה. עלינו לראות אחריתה.

הוי, הנעורים עם אשכם הבהירה, המסמאה יותר מן הלהבות של הספינה הבוערת – האש השופכת אור קסם על הארץ הרחבה, האש העולָה למרום בגאון, עד אשר סוף סוף תִּכְבֶּה בידי הזמן האכזרי, אין רחמים לו, המר מן הים.

הקברניט הזקן העיר אותנו בסגנונו החביב והתקיף, כי מחובת עבודתנו היא להציל בשביל הבעלים מה שאפשר מזִּיּוּן האניה. ובכן, נגשנו אל העבודה בירכתי הספינה, בעוד אשר מפָּנים בערה האש והאירה לנו. סחבנו משם3 המון מטלטלין. הצלנו מכל הבא בידינו. בָּרוֹמֶטר נושן, מתוקן בהמון בְּרָגים ישנים, עלה כמעט במחיר חיי: פתאום פגע בי ענן עשן, עד כי בעמל רב נמלטתי. היו שם כמה וכמה דברים, חבילות אריג למפרשים וצרורות של חבלים; פני הספון נראו כככר שוק, והסירות מלאו עד שפתן. נדמה היה, כי הזקן רוצה לקחת עמו כל כמה שאפשר מהספינה הראשונה שתחת פקודתו. הוא היה שָקט, שקט מאד, אך בכל זאת נִכָּר היה, שאין שֶׁקֶט בלבו. הוא צוה עלינו להציל דברים שעבר עליהם כֶּלַח. אמרנו לו: “לפקודתך, אדון!” והשלכנו את הסמרטוטים הימה. אחרי כן שולחתי עם עוד שני אנשים אל הסירות לסתום כל הבדקים ולהכין את הסירות לשעה שתגיע לנו לעזוב את הספינה.

הבאנו הכל בסדר. תקנתי את התּורן של הסירה הארוכה בשביל הקברניט, אחרי כן התרתי לעצמי לשבת קצת. פני היו קשים, כל אֵבר כאב, כאילו היה רצוץ, חשתי בכל צלעותי, נכון הייתי להשבע, כי חוט השדרה שלי פקע. הסירות היו שרויות מאחור בצל, ומסביב יכולתי לראות את הים, המואר בחוג רחב על ידי האש. מבפנים עלתה הלהבה ישרה ובהירה למרום האויר. היא דלקה בעוז והשמיעה קול, פעם כמשק כנפים ופעם כקול רעם ממרחק. ובינתים נשמע רעש וגעש, ומכדור הלהבות עפו ניצוצות אל השמים; כי האדם לעמל יולד, לעבודה בספינה שותתת מים ובספינה בוערת באש.

הדבר שהרגיזני ביותר הוא, כי הסירות לא רצו לעמוד מאחור, במקום שאין סכנה להן, כי אם שאפו מתוך עקשנות, כזו המצויה אצל סירות, לשוט לאורך הספינה. פעמים שנתקרבו אל הלהבה, ובלי הרף פחדנו, כי עוד מעט ויפלו עלינו תרני הספינה. אני עם שני אנשי אמנם החזקנו בהן עד כמה שאפשר ברצועות ובמוטות, ואולם מרובה היה הרוגז לעמוד במקום הזה, באין נימוק נראה, מפני מה לא נסע תיכף. את האנשים בספינה לא יכולנו לראות, אף לא יכולנו לשער את סבת ההתמהמהות. אנשי קללו בחשאי ועלי הוטל תפקיד נוסף לעודד שני אנשים, שהיו נוטים לשכב ולעזוב הכל ביד הגורל.

סוף סוף קראתי בקול רם: הוי, בני הספינה! –

ואיש אחד נשקף אלי מן המעקה. “אנו מוכנים” – אמרתי לו.

הראש נעלם ועד מהרה עלה שוב. “הקברניט אומר, יפה, אדון, וכבודו יחזיק את הסירות הרחק מן הספינה”.

עבר חצי שעה. פתאום עלה שאון נורא, נפץ וצלצול שלשלאות, שכשוך המים, ומיליוני ניצוצות עפו בעד עמוד העשן הזע, העומד מעל הספינה. הקורות הגדולות נשרפו מתחתן ושני העגנים המלובנים נפלו המימה ומשכו אחריהם שלשלת מלובנה ארכה מאתים אמה. הספינה נזדעזעה, הלהבה הבריקה, כאילו אמרה לשקוע, וחלק מן התורן נפל. הוא טס למטה כחץ של אש, פגע תחת המים, עלה שוב למעלה במרחק מה מן הסירות ושט לו במנוחה על פני הים המואר, כשהוא שחור כולו. קראתי אל הספינה שנית. כעבור זמן מה הודיע לי אדם אחד בקול עגום (כאילו רצה לדבר בפה סגור): “אנו באים כרגע, אדון” – ונעלם. במשך שעה ארוכה לא שמעתי דבר מלבד לחישת האש והמולתה. הסירות רקדו, רצו זו אחרי זו כבמשחק או התנועעו יחדו למול רחבה של האניה. לא יכולתי להתאפק עוד, טפסתי ועליתי על מעקה הספינה מאחור.

על הסִפון היה אור כביום בהיר. כשעליתי פתאום, ומוקד האש מלפני, היה המראה ברגע הראשון קשה מנשוא. על גבי ספה רפודה, שהובאה מן התא, שכב הקפיטן, רגליו פשוטות וזרוע אחת תחת ראשו, והוא ישן מוקף אורות אש. היודעים אתם במה עסקו אותה שעה שאר האנשים? הם ישבו מסביב לארגז פתוח ואכלו לחם בגבינה ושתו בקבוק בירה.

לפני להבות האש היוקדת, שהתפתלה מעל לראשם, ראו האנשים את עצמם בטוב כסלמנדרה, ופניהם כפני חבר פירָטים מיואשים. האש בצבצה בלובן עיניהם או במקומות הבהירים של עורם, שנחשף ונגלה בעד כותנות קרועות. כל אחד היה פצוע, כמו אחרי מלחמה – נראו ראשים חבושים, זרועות נתונות בעניבות – ואיש איש בקבוקו בין ברכיו ופרוסת גבינה בידו. מהון קם. בפניו החטובים יפה, במראהו הפראי, בזקנו הלבן ובבקבוק בידו נראה כשודד-ים מימים עתיקים. “הנה הסעודה האחרונה בספינה” – אמר אלי בחגיגיות – “כל היום לא היה לנו מה לאכול. והרי זו שטות לעזוב הכל פה”. ובבקבוק הורה לי על הקפיטן הנרדם והוסיף: “אינו יכול לאכול ולכן שכב”. וכשנעצתי בו עיני אמר: “איני יודע, אדון צעיר, אם שמת לבך לכך, כי האיש לא ישן זה כמה ימים – ובתוך הסירות ספק הוא, אם יוכל לישון”. “לא תהיינה לכם סירות, אם תתמהמהו עוד” – קראתי בזעם. נגשתי אל הקברניט ונענעתי בכתפיו. סוף סוף פקח את עיניו, אך לא זע. “הגיעה השעה לנסוע, אדוני” – קראתי בחשאי.

הוא קם בעמל, הביט אל הלהבות, אל הים, המשתרע מסביב לספינה במרחב מואר ומשחיר, אל הכוכבים הנוצצים באור עכור בעד צעיף דק של עשן על פני שמים קודרים.

– הנערים ראשונה! – קרא.

המלח מחה פיו בגב ידו, קם ממושבו, טפס על המעקה מאחור ונעלם. אחרים טפסו אחריו. אחד מהם עמד באמצע העליה, גמע את בקבוקו והשליכו בכח לתוך האש בקריאה: הא לך!

הקברניט שוטט מסביב בחשאי ובדאבה. אנו נתַנו לו שעה קלה, כדי להפרד מעל ספינתו. אחרי כן עליתי שנית והשפעתי עליו סוף סוף כי יצא. ואכן הגיעה השעה. צפוי הברזל על הספון היה לוהט.

אחרי כן נכרת בגרזן החבל של הסירה הארוכה, ושלש הסירות נפרדו מעל הספינה שהפליגה בים. מקץ שש עשרה שעות אחרי ההתפוצצות נסענו. מהון הפקד על הסירה השנית ולי נמסרה הסירה הקטנה. הסירה הארוכה היתה קולטת ברֶוח את כולנו, לולא פקודת הקברניט להציל מן הדלקה כמה וכמה דברים.

הנה כי כן באתי אל הקומנדה הראשונה שלי. עמי היו שני אנשים, צרור צנימים, שתים שלש קופסות בשר כבוש וחבית קטנה של מים. קבלתי פקודה לשוט סמוך לסירה הארוכה, כדי למצוא מקלט בתוכה בשעת סערה.

היודעים אתם, במה הרהרתי אותה שעה? הרהרתי, כי במהרה ובקרוב אברח. חפצתי להיות מפַקֵד עומד ברשות עצמו, לא אביתי לנסוע בחבורה בזמן שנִתנה לי יכולת לשוט לבדי. חפצתי להגיע אל היבשה בכח עצמי. חפצתי לעלות על שאר הסירות. נעורים, אלה הם הנעורים, הפורחים, הנאים, הנהדרים!

אך לא מיד נסענו. עלינו היה לראות את אחרית הספינה. וכך שוטטו הסירות אנה ואנה כל הלילה, עלו וירדו עם ניד הגלים. האנשים נמנמו, הקיצו, נאנחו, נאנקו. אני התבוננתי אל הספינה הבוערת באש.

בין שְחוֹר השמים העמוקים ובין הים בערה הספינה בתוך חוג אש ארגמן על פני המים הנוצצים באור מפחיד. שלהבת גדולה, בהירה, עצומה, להבה בודדת, עלתה למרום מן האוקינוס ומצמרתה הסתלסל בלי הרף העשן לנוכח השמים. הספינה עמדה תוך הלהבות ודלקה ובערה קוממיות ברוממות כמדורה בלילה, מוקפה ים, מוגנה כוכבים. נחרץ על הספינה הזקנה בקץ ימי עמלה מות נהדר, כעין חסד עליון, כמתנה, כגמול. נגע עד הלב לראות את הספינה מפקידה רוחה העיף בידי הכוכבים והים. הַתְּרָנים נפלו עם אור הבוקר, ורגע אחד ירד מטר ניצוצות, שמלא אש פורח את הלילה הער, את הלילה הרחב, הרובץ דומם על פני הים. לאור היום נהפכה הספינה והיתה לאוּד, שהתנודד בחשאי תחת ענן עשן ונשא בתוכו גחלים לוחשות.

אז העמדנו את הסירות בשורה ונעבור מסביב לשארית המפוחמה כעין תהלוכת אֵבֶל והסירה הארוכה בראש. כאשר עברנו על פני ירכתי הספינה, שולחה אלינו לשון-אש צרה וארסית. ופתאום שקעה הספינה, ראשה לפנים, אגב לחישה רוגזת של הים. ירכתי הספינה שלא נפגמו שקעו לאחרונה. אבל הקשוטים אבדו, הותכו ונשרו. אין עוד האותיות, המלים של הפסוק, כדי להראות לשמש העולה את טיב הספינה ואת שמה.

שמנו פנינו צפונה. נָשב צַפריר, ולעת הצהרים נועדו בפעם האחרונה כל הסירות יחדיו. בסירה שלי לא היו לא תורן ולא מפרש, אך עשיתי לי תורן ממשנה-המשוט ומפרש הרימותי מסוכך השמש. סירתי היתה יותר מדי מכוסה במפרשה, ובכל זאת נשאתי בלבי את הבטחון המשעשע, כי עם הרוח מאחור יעלה בידי להקדים את שתי הסירות. אחרי כן הסתכלנו כולנו במפה של הקפיטן ונקבל ממנו את הפקודות האחרונות לאחר שסעדנו בחבורה סעודה של לחם יבש ומים. הפקודות היו פשוטות: הלוך ונסוע צפונה והיות תמיד יחדו! “הוֵה זהיר, מַרְלָאוּ, במפרשיך בשעת הדחק” – קרא אלי הקפיטן; ומַהון קמט את חוטם הנשר שלו, בשוטי בגאון על פניו, ויקרא אלי: “את ספינתך תוריד מצולה, איש צעיר, אם לא תפקח עין!” הוא היה זקן רע-לב – ינוח לו על משכבו במעמקים בשלום עד קץ הימים!

לפני שקיעת החמה ירד מטר סוחף על שתי הסירות, אשר עמדו מאחורי; וזמן רב היה זה הדבר האחרון שראיתי בהן. ביום השני ישבתי ליד ההגֶה של קליפת האגוז שלי – זו ספינתי הראשונה – ומסביב לי אין דבר, מלבד מים ושמים. אחרי הצהרים ראיתי מרחוק תורן של אניה, אך לא הגדתי מאומה ואנשי לא ראו אותי. יראתי, אולי הולכת האניה בדרך לארץ מולדתי, ואנכי לא חשבתי לשוב בעמדי בפתח המזרח. שטתי מול יַוָה. גם זה שם מכובד כבנגקוק. ימים רבים נסעתי.

אין מן הצורך לספר לכם מה זאת אומרת לשוט בסירה על פני מרחב ים. זוכר אני לילות וימים ללא רוח כל שהוא, ואז חתרנו וחתרנו, והסירה כמכושפה נראתה עומדת דומם בתוך החוג של אופק הים. זוכר אני את החום, את מבול הגשם הסוחף, שהכריחני לעבודת הדליה המיואשת (ועם זה מלא את חביתנו מים). ואת שש עשרה השעות האחרונות אני זוכר. את הלשון הדבוקה לחֵך והמשוט תקוע מאחורי הסירה, כדי לעמוד בפני נחשולי הים. עד אז לא ידעתי, מה חרוץ אני. עודני זוכר את פניהם העיפים והנדכאים של שני אנשי, וזוכר אני את נעורי ואת הרגע שלא ישוב עוד – את הרגש כי אשא ואסבול הכל ואתגבר על הכל, על הים, על הארץ ועל כל בני אדם; זה הרגש הכוזב, המושך אותנו לששונים, לסכנות, לאהבה, לעמל לא אנוש – למות; זו ההכרה המעוררת חדוה של הכוח, של החיים הפורחים בקומץ העפר, של הלהבה בלב, הנעכרת משנה לשנה, המתמעטת, המפיגה חֻמה ודועכת – דועכת מהר, מהר – עוד בטרם דועכים החיים עצמם.

וכך ראיתי את המזרח. חדרתי לתוך תעלומותיו, הצצתי לעמקי נשמתו, אך עד היום אני רואה אותו מתוך סירה קטנה, שלשלת הרים רמים, כחולים, במרחק עם אור הבקר; כעין ערפל דק עם הצהרים, כנֵד ארגמן חרוץ עם שקיעת החמה, אני חש עוד את המשוט בידי, את נצנוץ הים בעיני. ואני רואה מפרץ רחב, חלק כזכוכית, נוצץ בחשך כעין הקרח. אור אדום דולק מרחוק בחשכת הארץ, והלילה נוח וחם. אנו נוסעים וזרועות פצועות אוחזות במשוטים, ופתאום קופץ רוח מתוך דממת הלילה, רוח חרישי וחם ועמוס ריחות מוזרים של ציצים ושל עצי בושם – נשימתו הראשונה של המזרח מול פני. את זו לא אשכח לעולם. זה היה מראה מלא קסם כמתנת פֵיָה, כהבטחה בלחש על תענוגים טמירים…

קול טפיחות משוטים על פני המים, שעלה כפלים לעומת השקט של החוף. עוררני. סירה, סירה אירופית, הלכה ובאה. קראתי בשם המתים: “יהודה, אַהָי”4. קול רפה ענה.

זה היה הקפיטן. אנכי הקדמתי את סירת הדגל בשלש שעות ושמחתי לשמוע שוב את קולו של הזקן, העיף והרועד: “האתה זה, מַרְלָאוּ?”.

הוא קרב במהירות וחִזֵּק את הסירה. הוא ישב בירכתי הסירה מדוכדך, רטוב כולו מטל, ידיו שלובות בחיקו. אנשיו ישנו. “ימים רעים עברו עלי” – לחש לי – “מַהון עומד מאחורינו, לא רחוק ממנו”. שיחתנו היתה בלחישה, כאילו יראנו לעורר את הארץ. יריות תותחים, רעמים ורעידות-אדמה לא היו יכולים בשעה זו לעורר את האנשים מתרדמתם.

בשעת שיחתנו התבוננתי וראיתי מרחוק אור בהיר נודד דרך הלילה, “הנה אנית-הקיטור עוברת על פני המפרץ” – אמרתי. אבל היא לא עברה, כי אם באה, גם קרבה ועמדה על עגנה. “רוצה הייתי – קרא הקברניט הזקן – כי תחקור אם אין זו אניה אנגלית, אולי תקח אותנו עמה להביאנו למקום שהוא”. הוא האיץ בי, ולכן נגשתי אל אחד מאנשי הנרדמים ובצביטות ובדחיפות עלה בידי להקימהו, נתתי בידו משוט אחד ואת השני לקחתי בידי, ושמתי פני לעבר האורות של האניה.

מהם עלו קולות, המולה, קשקוש מתכת, פסיעות על גבי הספון. פתחי-התותחים האירו כעינים פקוחות לרוחה. צללים החליקו אנה ואנה, וממעל על הגשר נראה כדמות צל אדם עומד. הוא הקשיב לטפיחות משוטי.

ובטרם פתחתי פי, דבר אלי המזרח, אך בקול מערבי. נחל פרא של מלים זרם לתוך הדממה הפלאית והקשה כגורל; והמלים זרות, מרות מעורבות במלים ובטויים אנגליים, ואלה הפתיעו אותי יותר. שמעתי חרפות וגדופים. השקט החגיגי של המפרץ גז תחת היריות של הקללות. האיש פתח בכנוי “חזיר” וסִיֵּם בכנויים שאין להעלותם על הכתב. הוא הרעים בשתי לשונות, ובלי כל הִסוס בזעפו, עד אשר עורר בי מחשבה, כי אמנם חטאתי חטא גדול כנגד סדר העולם. את פני האיש לא יכולתי לראות, אולם התחלתי מפחד, לבל יתפרץ אלי. פתאום פסק, ואנכי שמעתי אותו נושם ונוחר כחזיר ים. קראתי:

– מה האניה הזאת, בבקשה?

– מה? מה זאת? ואתה מי?

– מלחים אנגליים, שספינתם נטרפה, נשרפה על פני הים. הלילה הגענו הנה. אני האופיצר השני. הקפיטן נמצא בסירה הארוכה ורוצה לדעת, אם תקח אותנו עמך למקום שהוא.

– הה, רבון העולמים! מי פִלל!… זו היא האניה “שָׁמַיְמִית” מסינגפור בדרכה הביתה, מחר בבקר אדבר על הכל עם הקפיטן שלכם… ו… כן… השמעת את אשר דברתי קודם?

– סבורני, שכל המפרץ שמע את דבריך.

– אנכי חשבתי, שזו היא סירה מן היבשה. ואתה ראה נא: השומר הנבל והעצל הלך שם לישון. ימח שמו! הנר כבה ועד רגע הייתי נמעד בקצה החוף. זו הפעם השלישית, שהוא עושה לי כזאת. ואני שואל אותך, כלום אפשר לשאת ולסבול? הרי זה עלול למדי להעביר אדם על דעתו. אנכי אטיל עונש על הנער. גרש אגרשהו! אתה תהיה עדי, כי הנר כבה. כאן צריך להיות נר, נר אדום!…

– ובכן, יש לי איפוא להודיע את הקפיטן, כי תקבל אותנו – שסעתי את דבריו.

– כן, קבל אקבל. ליל מנוחה! – קרא.

חתרתי לשוב, הגעתי אל החוף וסוף סוף יכולתי לנום. עמדתי לנוכח הדממה של המזרח. שמעתי משהו משלונו. אך כאשר חזרתי ופקחתי את עיני, היתה הדממה שלמה, כאילו לא נפסקה מעולם. שכבתי בתוך ים של אורה, ומימי לא נראו לי השמים כה רחוקים, כה גבוהים. פקחתי עיני ושכבתי בלי תנועה.

ואחרי כן ראיתי את פני המזרח, והם הביטו אלי. כל החוף לארכו היה מלא אנשים. ראיתי פנים שחורים, חומים, כתומים, עינים שחורות, המון מזרחי רב גונים. וכל האנשים האלה התבוננו אלי באין הגה, באין הברה, באין תנועה. הם הציצו לתוך הסירה אל האנשים הישנים, שעלו אליהם בלילה מתוך הים. כל תנועה לא היתה. כפות התמרים היו נשואות דומם למרום. ענף לא זע לאורך החוף והגגות השחורים של האהלים החבויים ארבו מבעד לירק העפאים, בעד העלים הרחבים הנוצצים ותלויים דומם, כאילו הם עשויים מתכת קשה. זה היה המזרח, כאשר נגלה לעיני יודעי הים בכל הזמנים, עתיק ומלא סוד, נהדר וקודר, מלא סכנה ומושך את הלב, ואלה הם אנשיו.

בתנועה אחת קמתי. גל של תנועה עבר על ההמון, על הראשים, הניע את הגופות, חלף לאורך החוף כנשיבת רוח על פני שדה – והכל שב לדממתו. עוד אראה לפני: את העגול הרחב של החוף, את החול הנוצץ, את הדרגות אין מספר של הצבע הירוק, את תכלת הים, את המון הפנים המרוכזים, את שלל הצבעים המבהיקים, את המים, שבהם הכל משתקף, את האניה ואת שלש הסירות עם האנשים העיפים, הישנים בלי תנועה, בלי שים עין אל הארץ, אל אנשיה ואל שמשה המזהיר. הם ישנים זה בכה וזה בכה, ומראיהם כמתים. הקברניט הזקן נשען על ירכתי סירתו, ראשו מורד על חזהו, ומראהו כאדם אשר לא ייקץ עוד. במרחק מה ממנו שוכב מהון, פניו מול השמים וזקנו הארוך והלבן פרוש על חזהו. המזרח השקיף עליהם באין הגה.

מאז ועד היום ידעתי את המזרח בכל קסמו. ראיתי את החופים המלאים תעלומה; את המים הדוממים, את ארצות העמים השחורים. ועם כל אלה כלול בזכרוני כל המזרח כאותו המראה הראשון בימי נעורי. בנפשי גנוז הוא כולו באותו הרגע, אשר נפקחו עיני הצעירות אליו. באתי אליו אחרי האבקי עם הים5 – ואני עול-ימים – וראיתי בהביטו אל פני. וזה כל מה שנשאר לי: רגע אחד, רגע של כוח, של נעורים!… קרן שמש על חוף נכר, שעה קלה לזכרון, לאנחה – ותם! – לילה – שלום!…

הוא שתה.

– הה, הימים הטובים שעברו, הימים הטובים שעברו – נעורים וים. הים וכל קסמיו! זה הים הטוב, הכביר, המלוח, המר, אשר ילחש לאדם, ישאג בפניו ויטול נשמתו!

הוא חזר ושתה.

– ואין נהדר מן הים. אך הים לבדו – ואולי כוח הנעורים הוא זה? מי יפתר לנו? ואולם אתם פה כולכם הן טעמתם מאומה מן החיים, עושר, אהבה – ומטוב היבשה ותענוגיה – הגידו נא לי, האם הזמן היפה ביותר לא היה אז בהיותנו צעירים על הים? צעירים היינו, ובידנו אין כל, על הים, אשר לא יתן לאדם מאומה, מלבד מכאובים קשים ויחד עם זה מקום להכיר את כוח עצמו; האין זה הדבר, הוא לבדו, שאתם מתגעגעים עליו?

וכולנו נענענו לו בראשינו, איש-האוצרות, רואה-החשבון, עורך-הדין, – כלנו נענענו לו ומעל השלחן המְמורָט נשקפו כמו מחלקת מים פנינו הזרועים חריצים וקמטים; על פנינו תָּו העבודה, האכזבות, השְּׂשׂוֹנים והיגונים, ועינינו הלֵּאות מביטות מתוך געגועים אל מה שהוא מעבר לחיים, אשר בעוד אנו שואפים אליו והוא כבר גז – כהרף עין, כאנחה אחת – יחד עם הנעורים, יחד עם האוֹן והקסם של הונאת-עצמנו. –


  1. בנגקוק – בירת סיאם.  ↩

  2. “קשר” – אחד ממאה ועשרים במיל של ים.  ↩

  3. “משום” במקור המודפס, צ“ל: משם – הערת פב”י.  ↩

  4. קריאת זרוּז של יורדי הים.  ↩

  5. “יהם” במקור המודפס, צ“ל: הים – הערת פב”י.  ↩

ג'וזף קונרד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ג'וזף קונרד (מחבר)
רקע
ג'וזף קונרד

יצירותיו הנקראות ביותר של ג'וזף קונרד

לכל יצירות ג'וזף קונרד בסוגה פרוזה

לכל יצירות ג'וזף קונרד

יצירה בהפתעה
רקע

וּמְעֻלָּף עֲלָטָה וְצִנָּה...

מאת יעקב לרנר (שירה)

וּמְעֻלָף עֲלָטָה וְצִנָּה עוֹד תּוֹסֵס

שְׁבִיב נִדָּח בְּקֶרֶן לִבָּתִי,

הַמְעוֹדֵד אֶת רוּחִי הָרָפָה, הַגּוֹסֵס

וּמֵאִיר מַחֲשַׁכֵּי נִשְׁמָתִי…

אַךְ אוֹי לוֹ לַנִּיצוֹץ שֶׁפָּגְעָה בוֹ קָרָה,

שֶׁתּוֹעֶה בַחֲשֵכָה יְחִידִי…

הֲיָקוּם, הֲיַעֲמֹד בִּנְשָׁב בּוֹ סְעָרָה?

תִּקְוָתִי הַבּוֹגְדָה, הַגִּידִי!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.