מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אלף לילה ולילה: סִפּוּר הַגִּבֵּן

מאת: אלמוני/ת , תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

קרית ספר; 1969

סוגה:

שפת מקור: ערבית

הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שָׁמַעְתִּי שֶׁהָיָה בְיָמִים קְדוּמִים וּבִזְמַנִּים וְעִתִּים שֶׁחָלְפוּ, בִּמְדִינַת סִין אִישׁ חַיָּט, מִתְפַּרְנֵס בִּרְוָחָה וְאוֹהֵב מִשְׂחָק וְשִׂמְחָה. וְהָיָה נוֹהֵג לָצֵאת הוּא וְאִשְׁתּוֹ לְעִתִּים לִרְאוֹת בְמִפְלְאוֹת הַשַּׁעֲשׁוּעִים. יָצְאוּ יוֹם אֶחָד בְּרֵאשִׁית הַיּוֹם וְחָזְרוּ בְסוֹפוֹ, לְעֵת עֶרֶב, לִמְעוֹנָם. מָצְאוּ בְדַרְכָּם אִישׁ גִּבֵּן, מַרְאֵהוּ קוֹרֵא לִצְחוֹק אֶת הַזּוֹעֲפִים וּמֵסִיר כָּל דְּאָגָה מִן הָעֲצוּבִים. מִיַּד נִתְקָרְבוּ הַחַיָּט, הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִרְאוֹת בּוֹ, וְהִזְמִינוּ אוֹתוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמָּם לְבֵיתָם לְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתָם בְּאוֹתוֹ לַיְלָה. נַעֲנָה לָהֶם וְהָלַךְ עִמָּם לְבֵיתָם.יָצָא הַחַיָּט לַשּׁוּק, כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה, וְקָנָה דָג צָלוּי וְלֶחֶם וְלִימוֹן וּמִינֵי מְתִיקָה לְקִנּוּחַ סְעֻדָּה. חָזַר וְשָׂם אֶת הַדָּג לִפְנֵי הַגִּבֵּן וְיָשְׁבוּ לֶאֱכֹל. נָטְלָה אֵשֶׁת הַחַיָּט נֶתַח דָּג גָּדוֹל וְהִלְעִיטָה אֶת הַגִּבֵּן וְסָתְמָה פִיו בְכַפָּהּ וְאָמְרָה: “חַי אֱלֹהִים, שֶׁאֵין אַתָּה אוֹכֵל אוֹתוֹ אֶלָּא בְּבַת-אַחַת וּבִנְשִׁימָה אַחַת, וְאֵינִי נוֹתֶנֶת לְךָ שְׁהוּת לְלָעֲסוֹ”. בָּלַע אוֹתוֹ. וְהָיָה בוֹ סַנְסָן קָשֶׁה. נִתְקַע בִּגְרוֹנוֹ, וּבִהְיוֹת שֶׁכָּלְתָה מִדַּת יָמָיו, מֵת.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה, שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, אָמְרָה: "שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָׁר, שֶׁאֵשֶׁת הַחַיָּט, כְּשֶׁהִלְעִיטָה אֶת הַגִּבֵּן אֶת נֶתַח הַדָּג, מֵת מִיָּד, מִשּׁוּם שֶׁכָּלוּ יָמָיו. אָמַר הַחַיָּט: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָאַדִּיר, מִסְכֵּן זֶה לֹא הָיְתָה מִיתָתוֹ אֶלָּא כָךְ עַל יָדֵנוּ”. אָמְרָה הָאִשָּׁה: "וּמַה הִיא שִׂיחָה בְטֵלָה זוֹ? כְּלוּם לֹא שָׁמַעְתָּ אֶת דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:


מַה לִּי כִּי אַשִּׂיא דַעְתִּי בְדִמָּיוֹן

מִדָּבָר לִי בוֹ דְאָגָה וְיָגוֹן?

וּמַה זֶּה אֵשֵׁב עַל אֵשׁ לֹא כָבְתָה,

הֵן יְשִׁיבָה עַל אִשִּׁים רַק אָסוֹן הִרְבְּתָה".


אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ: “וּמָה אֶעֱשֶׂה?” אָמְרָה לוֹ: "קוּם שָׂא אוֹתוֹ בְחֵיקְךָ וּפְרֹשׂ עָלָיו מִטְפַּחַת מֶשִׁי, וְאֵצֵא אֲנִי לְפָנֶיךָ וְאַתָּה אַחֲרַי, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְאָמַרְתָּ: “זֶה בְנִי וְזֹאת אִמּוֹ וּמְבַקְּשִׁים אֲנַחְנוּ לַהֲבִיאוֹ אֶל הָרוֹפֵא שֶׁיְרַפְּאֶנּוּ”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַחַיָּט דְּבָרִים אֵלּוּ, קָם וְנָשָׂא אֶת הַגִּבֵּן בְּחֵיקוֹ, וְאִשְׁתּוֹ קוֹרֵאת: “הוֹי בְּנִי, רַק שָׁלוֹם יְהִי לְךָ. מַה זֶּה יִכְאַב לְךָ, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם קִבַּלְתָּ אֲבַעְבּוֹעוֹת אֵלּוּ?” וְהָיָה כָל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹמֵר: “יֶלֶד חוֹלֶה אִתָּם, נְגוּעַ אֲבַעְבּוּעוֹת”. לֹא פָסְקוּ מִלֶּכֶת כְּשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִים לְבֵית הָרוֹפֵא, עַד שֶׁהֶרְאוּ לָהֶם מְעוֹנוֹ שֶׁל רוֹפֵא יְהוּדִי, וְדָפְקוּ עַל הַדֶּלֶת. יָרְדָה אֲלֵיהֶם נַעֲרָה שְׁחוֹרָה וּפָתְחָה אֶת הַדֶּלֶת וְהִסְתַּכְּלָה, וּמָצְאָה אָדָם נוֹשֵׂא תִינוֹק וְאִמּוֹ עִמּוֹ. אָמְרָה הַנַּעֲרָה: “מַה הָעִנְיָן?” אָמְרָה אֵשֶׁת הַחַיָּט: “תִינוֹק עִמָּנוּ וּמְבַקְּשִׁים אָנוּ שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ הָרוֹפֵא. טְלִי אֵפוֹא אֶת רֶבַע הַדִּינָר וּתְנִיהוּ לַאֲדוֹנֵךְ וְקִרְאִי לוֹ שֶׁיֵּרֵד וְיִרְאֶה אֶת בְּנִי, שֶׁתָּקְפָה אוֹתוֹ מַחֲלָה”. עָלְתָה הַנַּעֲרָה. נִכְנְסָה אֵשֶׁת הַחַיָּט מֵעֵבֶר לַמִּפְתָּן וְאָמְרָה לְבַעְלָה: “הַנַּח אֶת הַגִּבֵּן כָּאן, וְנִמָּלֵט עַל נַפְשֵׁנוּ”. הִצִּיב אוֹתוֹ הַחַיָּט וְהִשְׁעִין אוֹתוֹ עַל הַקִּיר וְיָצָא הוּא וְאִשׁתּוֹ.

וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַנַּעֲרָה, הֲרֵי נִכְנְסָה אֶל הַיְהוּדִי וְאָמְרָה לוֹ: “לְמַטָּה בַּבַּיִת חוֹלֶה עִם אִשָּׁה וְאִישׁ, וּכְבָר נָתְנוּ לִי רֶבַע דִינָר בִּשְׁבִילְךָ,שֶׁתִּרְאֶנּוּ וְתִרְשֹׁם לָהֶם רְפוּאָה הַמַּתְאִימָה לוֹ”. כְּשֶׁרָאָה הַיְהוּדִי אֶת רֶבַע הַדִּינָר, שָׂמַח וְהִזְדָּרֵז וְקָם וְיָרַד בַּחֲשֵׁכָה. וְאוּלָם אַךְ יָרַד נִתְקְלָה רַגְלוֹ בַּגִּבֵּן וְהוּא מֵת. קָרָא: “הוֹי עֶזְרָא, הוֹי משֶׁה וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, הוֹי אַהֲרֹן, הוֹי יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נִתְקַלְתִּי בְחוֹלֶה זֶה, וְנָפַל לְמַטָּה וּמֵת. וְכֵיצַד זֶה אוֹצִיא מֵת מִבֵּיתִי?” נְשָׂאוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ דֶרֶךְ הֶחָצֵר אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה אֶל אִשְׁתּוֹ, וְהוֹדִיעַ לָהּ אֶת הַדָּבָר. אָמְרָה לוֹ: “וּמַה הִיא יְשִׁיבָתְךָ כָּאן? הֲרֵי אִם תֵּשֵׁב כָּאן עַד עֲלוֹת הַיּוֹם, נִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ. הָבָה אֲנִי וְאַתָּה וְנַעֲלֶה אוֹתוֹ אֶל הַגַּג וּנְטִילֵהוּ לְבֵית שְׁכֵנֵנוּ הַמֻּסְלִם מְנַהֵל מֶשֶׁק מִטְבַּח הַשֻּׂלְטָאן, וְהַחֲתוּליִם וְהָעַכְבָּרִים מַרְבִּים לָבוֹא לְבֵיתוֹ לֶאֱכֹל מִמַּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַמַּאֲכָלִים. וְאִם יִשָּׁאֵר שָׁם לַיְלָה אֶחָד יֵרְדוּ עָלָיו הַכְּלָבִים מִן הַגַּגוֹת וְיֹאכְלוּהוּ כֻלּוֹ”.

עָלוּ הַיְהוּדִי וְאִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם נוֹשְׂאִים אֶת הַגִּבֵּן, וְהוֹרִידוּהוּ בְיָדָיו וּבְרַגְלָיו לָאָרֶץ, הִסְמִיכוּ אוֹתוֹ לַקִּיר הָדוּק הֵיטֵב, וְיָרְדוּ וְהִסְתַּלָּקוּ. וַעֲדַיִן לֹא הֻצַּב הַגִּבֵּן הָכֵן עַל מְקוֹמוֹ, עַד שֶׁבָּא מְנַהֵל הַמֶּשֶׁק הַבַּיְתָה, וּפְתָחוֹ וְעָלָה וְאִתּוֹ נֵר מֵאִיר. מָצָא בֶן-אָדָם עוֹמֵד בַּזָּוִית בִּקְצֵה הַמִּטְבָּח. אָמַר אותו מְנַהֵל הַמֶּשֶׁק: “חַי אֱלֹהִים אַךְ זֶה הוּא הַגּוֹנֵב מֵאֲסָמֵינוּ. אֵין הוּא אֶלָּא בֶן-אָדָם, בָּא וְנוֹטֵל כָּל מַה שֶׁהוּא מוֹצֵא מִן הַבָּשָׂר וְהַשֻּׁמָּן, וְאִם גַּם אֶטְמְנֵם מִפְּנֵי הַחֲתוּלִים וְהַכְּלָבִים. הֲרֵי גַם אִלּוּ הָרַגְתִּי אֶת כָּל חֲתוּלֵי הָרֹבַע וּכְלָבָיו כֻּלָּם לֹא יוֹעִיל, שֶׁכֵּן זֶה יוֹרֵד מִן הַגַּגוֹת”. נָטַל גַּרְזֶן כָּבֵד וְזִנֵּק וּבָא אֶצְלוֹ וְהִכָּה אוֹתוֹ בוֹ עַל חָזֵהוּ, עַד שֶׁנָּפַל, וּמְצָאוֹ מֵת. הִצְטָעֵר וְאָמַר: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָאַדִּיר”. יָרֵא לְנַפְשׁוֹ וְאָמַר: “יָאֹר אֱלֹהִים אֶת הַשֻּׁמָּן וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַלַּיְלָה הַזֶּה, כֵּיצַד הוּא זֶה שֶׁבָּא קִצּוֹ שֶׁל אָדָם זֶה דַוְקָא עַל יָדִי?” הִתְבּוֹנֵן בּוֹ וּמְצָאוֹ גִּבֵּן. אָמַר: “לֹא דַי לְךָ שֶׁגִּבֵּן אַתָּה, עַד שֶׁתְּהֵא גַם גַּנָּב וְתִגְנֹב אֶת הַבָּשָׂר וְהַשֻּׁמָּן? הוֹי חוֹסֶה כֹל, הֱיֵה מַחֲסֶה לִי בְּחָסוּתְךָ הַנָּאֶה”? נְטָלוֹ עַל כְּתֵפָיו וְהוֹרִידוֹ מִבֵּיתוֹ בְסוֹף הַלַּיְלָה, וְלֹא פָסַק מֵהוֹלִיכוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְרֹאשׁ הַשּׁוּק, וְהִצִּיב אוֹתוֹ לְצַד חֲנוּת בִּקְצֵה רְחוֹב אָפֵל, וַעֲזָבוֹ וְהִסְתַּלֵּק.

בָּא נוֹצְרִי, סַרְסוּר הַמֶּלֶךְ וְהוּא שִׁכּוֹר, וְיָצָא מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת לְבֵית-הַמֶּרְחָץ, שֶׁכֵּן אָמַר לוֹ שִׁכְרוֹנוֹ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא. לֹא פָסַק מִלָּחוּג וְלָנוּעַ בְּלֶכְתּוֹ עַד שֶׁקָּרַב לַגִּבֵּן, וְעָמַד לְמוּלוֹ לְהָסֵךְ רַגְלָיו. הִתְבּוֹנֵן כֹּה וָכֹה וּמָצָא אִישׁ נִצָּב. וְהָיָה מַעֲשֶׂה וְחָטְפוּ מִצְנַפְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ נוֹצְרִי בְרֵאשִׁית הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת הַגִּבֵּן נִצָּב לִקְרָאתוֹ, הֶאֱמִין שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לַחֲטֹף אֶת מִצְנַפְתּוֹ. קָפַץ יָדוֹ וְהִכָּה אֶת הַגִּבֵּן, בְּאֶגְרוֹפוֹ עַל עָרְפּוֹ עַד שֶׁנָּפַל לָאָרֶץ. קָרָא הַנּוֹצְרִי לְשׁוֹמֵר הַשּׁוּק, כְּשֶׁהוּא מִתְנַפֵּל עַל הַגִּבֵּן מֵרֹב שִׁכְרוּתוֹ וּמַכֵּהוּ חוֹנְקוֹ בִגְרוֹנוֹ. בָּא הַשּׁוֹמֵר וּמָצָא אֶת הַנּוֹצְרִי כּוֹרֵעַ עַל הַמֻּסְלִם וּמַכֵּהוּ. אָמַר הַשּׁוֹמֵר: “קוּם מֵעָלָיו”. וְקָם, נִגַּשׁ אֵלָיו הַשּׁוֹמֵר וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת. אָמַר: “כֵּיצַד זֶה יַהֲרֹג נוֹצְרִי מֻסְלִם?” תָּפַס אֶת הַנּוֹצְרִי וַאֲסָרוֹ וְהֵבִיא אוֹתוֹ לְבֵית הַמּוֹשֵׁל. וְהַנּוֹצְרִי אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: “הוֹי הַמָּשִׁיחַ, הוֹי הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה, כֵּיצַד הָרַגְתִּי אֶת זֶה? וּמַה מְּהֵרָה קָרָה הַדָּבָר שֶׁמֵּת בְּמַכַּת אֶגְרוֹף אֶחָת?” פָּג שִׁכְרוֹנוֹ וְחָזְרָה אֵלָיו דַּעְתּוֹ.

לָנוּ הַגִּבֵּן וְהַנּוֹצְרִי בְּבֵית הַמּוֹשֵׁל עַד הַבֹּקֶר. בָּא הַמּוֹשֵׁל וְצִוָּה לִתְלוֹת אֶת הָרוֹצֵחַ וּלְהַכְרִיז עַל כָּךְ. הִצִּיבוּ מִיָּד לַנּוֹצְרִי עֵץ וְהֶעֲמִידוּהוּ תַּחְתָּיו וּבָא הַתַּלְיָן וְנָתַן אֶת הַחֶבֶל בְּצַוָּארוֹ וּבִקֵּשׁ לִתְלוֹתוֹ. וְהִנֵּה מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק עָבַר לְדַרְכּוֹ וְרָאָה אֶת הַנּוֹצְרִי כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד תַּחַת עֵץ הַתְּלִיָּה. פָּרַץ לוֹ דֶרֶךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאָמַר לַתַּלְיָן: “הֶרֶף, אֲנִי הוּא שֶׁהֲרַגְתִּיו”. אָמַר לוֹ הַמּוֹשֵׁל: “עַל שׁוּם מַה הֲרַגְתּוֹ?” אָמַר: “נִכְנַסְתִּי הַלַּיְלָה לְבֵיתִי וְרָאִיתִי אוֹתוֹ יוֹרֵד מִן הַגַּג לִגְנֹב מֵאֲסָמַי. הִכִּיתִיו בְגַרְזֶן עַל חָזֵהוּ וָמֵת. נָטַלְתִּי אוֹתוֹ וְהֵבֵאתִי אוֹתוֹ לַשּׁוּק וְהִצַּבְתִּיו בְּמָקוֹם זֶה וָזֶה בִּרְחוֹב זֶה וָזֶה”. הוֹסִיף מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק וְאָמַר: “כְּלוּם לֹא דַי לִי שֶׁהָרַגְתִּי מֻסְלִם, עַד שֶׁיֵּהָרֵג בְּעֶטְיִי גַם נוֹצְרִי?” כְּשֶׁשָּׁמַע הַמּוֹשֵׁל אֶת דִּבְרֵי מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק, פִּטֵּר אֶת הַנּוֹצְרִי הַסַּרְסוּר וְאָמַר לַתַּלְיָן: “תְּלֵה אֶת זֶה עַל פִּי הוֹדָאַת עַצְמוֹ”. הֵסִיר אֶת הַחֶבֶל מִצַּוַּאר הַנּוֹצְרִי וּנְתַּנוֹ בְּצַוָאר מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק, וְהֶעֱמִידוֹ תַּחַת הָעֵץ, וּבִקֵּשׁ לִתְלוֹתוֹ.

וְהִנֵּה הָרוֹפֵא הַיְהוּדִי בּוֹקֵעַ לוֹ דֶרֶךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים וּמְצָעֵק וְאוֹמֵר לַתַּלְיָן: “הֶרֶף, שֶׁלֹּא הֲרָגוֹ אֶלָּא אָנִי. וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה: יָשַׁבְתִּי אֶמֶשׁ בְּבֵיתִי, וּבָאוּ אִישׁ וְאִשָּׁה וְדָפְקוּ עַל הַדֶּלֶת, וְהָיָה עִמָּם גִּבֵּן זֶה שֶׁהָיָה חוֹלֶה. נָתְנוּ לְשִׁפְחָתִי רֶבַע דִינָר הוֹדִיעָה לִי וְנָתְנָה לִי אֶת הַמָּמוֹן. וְאוּלָם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה נְשָׂאוּהוּ וְהִכְנִיסוּהוּ לְבֵיתִי. הוֹשִׁיבוּהוּ עַל הַמַּדְרֵגוֹת וְהָלְכוּ לָהֶם. יָצָאתִי לְבָדְקוֹ, אַךְ בִּהְיוֹת שֶׁהָיְתָה שָׁם אֲפֵלָה נִתְקַלְתִּי בוֹ בְרַגְלִי וְנָפַל מִן הַמַּדְרֵגָה וָמֵת. נְטַלְנוּהוּ אֲנִי וְאִשְׁתִּי וְנָשָׂאנוּ אוֹתוֹ לְמִרְפֶּסֶת הַגַּג, וּבִהְיוֹת בֵּית מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק סָמוּךְ לְבֵיתִי, הוֹרַדְנוּ אֶת גּוּפַת הַגִּבֵּן הַזֶּה דֶרֶךְ מִרְפֶּסֶת גַּגּוֹ שֶׁל מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא אֶת הַגִּבֵּן בְּבֵיתוֹ, חֲשָׁבוֹ לְגַנָּב וְהִכָּה אוֹתוֹ בְגַרְזֶן, עַד שֶׁנָּפַל לָאָרֶץ, וְדִמָּה בְנַפְשׁוֹ שֶׁהֲרָגוֹ. כְּלוּם לֹא דַי לִי שֶׁהָרַגְתִּי מֻסְלִם אֶחָד בְּלִי צְדִיָּה, עַד שֶׁאֶקַּח עַל עַצְמִי מִיתָתוֹ שֶׁל מֻסְלִם שֵׁנִי? אַל תַּהֲרֹג אֵפוֹא אוֹתוֹ, אֶלָּא הָרְגֵנִי אָנִי”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמּוֹשֵׁל כָּךְ, אָמַר לַתַּלְיָן: “פַּטֵּר אֶת מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק וּתְלֵה אֶת הַיְהוּדִי”. נְטָלוֹ הַתַּלְיָן וְנָתַן אֶת הַחֶבֶל בְּצַוָּארוֹ.

וְהִנֵּה הַחַיָּט בּוֹקֵעַ לוֹ דֶרֶךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאוֹמֵר לַתַּלְיָן: “הֶרֶף, שֶׁלֹּא הֲרָגוֹ אָדָם אֶלָּא אָנִי. וְכָך הָיָה מַעֲשֶׂה: יָצָאתִי בַיּוֹם לְתַעֲנוּגִי וּבָאתִי לְעֵת עֶרֶב וּפָגַשְׁתִּי גִבֵּן זֶה שִׁכּוֹר וְתֹף עִמּוֹ וְהוּא מְזַמֵּר. עָמַדְתִּי וְהִסְתַּכַּלְתִּי בוֹ וַהֲבֵאתִיו לְבֵיתִי, קָנִיתִי דָג וְיָשַׁבְנוּ לֶאֱכֹל. נָטְלָה אִשְׁתִי נֵתַח דָּג וּפְרֻסַּת לֶחֶם וְתָחֲבָה אוֹתָם לְתוֹךְ פִּיו. הִקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט וְנֶחֱנַק מִיָּד. לְקַחְנוּהוּ אֲנִי וְאִשְׁתִּי וְהוֹלַכְנוּ אוֹתוֹ לְבֵית הַיְהוּדִי. יָרְדָה הַנַּעֲרָה וּפָתְחָה לָנוּ אֶת הַדֶּלֶת. אָמַרְתִּי לָהּ: “אִמְרִי לַאֲדוֹנֵךְ, בַּפֶּתַח אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וְחוֹלֶה אִתָּם, בּוֹא וּבְדֹק אוֹתוֹ וּרְשֹׁם לוֹ רְפוּאָה”, וְנָתַתִּי לָהּ רֶבַע דִּינָר. עָלְתָה אֶל אֲדוֹנָהּ, וְנָשָׂאתִי אֶת הַגִּבֵּן עַד לְמַעְלָה עַל הַמַּדְרֵגוֹת וְהִסְמַכְתִּיו אֶל הַקִּיר, וְהִסְתַּלַּקְתִּי עִם אִשְׁתִּי. כְּשֶׁיָּרַד הַיְהוּדִי נִתְקַל בּוֹ, וְחָשַׁב שֶׁהוּא הוּא שֶׁהֲרָגוֹ”. הוֹסִיף הַחַיָּט ואָמַר לַיְּהוּדִי: “הֲנָכוֹן הַדָּבָר?” אָמַר: “כֵּן הוּא”. פָּנָה הַחַיָּט וְאָמַר לַמּוֹשֵׁל: “פַּטֵּר אֶת הַיְהוּדִי וּתְלֵנִי אָנִי”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמּוֹשֵׁל דְּבָרָיו, תָּמַהּ מֵעִנְיָן הַגִּבֵּן וְאָמַר: “אָכֵן דָּבָר הוּא שֶׁיֵּשׁ לְכָתְּבוֹ זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר”. וְאָמַר לַתַּלְיָן: “פַּטַּר אֶת הַיְהוּדִי וּתְלֵה אֶת הַחַיָּט עַל-פִּי הוֹדָאַת עַצְמוֹ”. נִגַּשׁ הַתַּלְיָן וְאָמַר: “נִלְאֵיתִי לְהַגִּישׁ אֶת הָאֶחָד וּלְהוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יִתָּלֶה גַּם אֶחָד”. וְעַל-כָּל-פָּנִים נָתַן אֶת הַחֶבֶל בְּצַוַּאר הַחַיָּט.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָנָם שֶׁל אֵלֶּה. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַגִּבֵּן, אָמְרוּ שֶׁהָיָה לֵיצַן הַשֻּׂלְטָאן, וְלֹא הָיָה הַשֻּׂלְטָאן יָכוֹל לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ. כְּשֶׁשָּׁתָה הַגִּבֵּן לְשָׁכְרָה נִפְקַד מְקוֹמוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי עַד חֲצוֹת הַיּוֹם. שָׁאַל עַל אֹדוֹתָיו אֶת פִּי אֲחָדִים מֵהָעוֹמְדִים לְפָנָיו, וְאָמְרוּ: “אֲדוֹנֵנוּ, הֵבִיאוּ אוֹתוֹ אֶל הַמּוֹשֵׁל מֵת, וְצִוָּה לִתְלוֹת אֶת מְרַצְּחוֹ, וְיָרַד הַמּוֹשֵׁל לִתְלוֹת אֶת הָרוֹצֵחַ, וּבָא שֵׁנִי וְשְׁלִישִׁי וְכָל אֶחָד מֵהֶם טוֹעֵן: “לֹא הֲרַגְתִּיו אֶלָּא אָנִי”, וְכָל אֶחָד מֵהֶם מְסַפֵּר לַמּוֹשֵׁל סִבַּת הֲרִיגָתוֹ אוֹתוֹ”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶּךְ דְּבָרִים אֵלֶּה, קָרָא לַשּׁוֹמֵר הַסַּף וְאָמַר לוֹ: “רֵד אֶל הַמּוֹשֵׁל, וַהֲבִיאֵם לְפָנַי כֻּלָּם”. יָרַד שּׁוֹמֵר-הַסַּף וּמָצָא אֶת הַתַּלְיָן מוּכָן לַהֲרֹג אֶת הַחַיָּט. קָרָא אֵלָיו שּׁוֹמֵר הַסַּף וְאָמַר: “עֲצֹר”. וְהוֹדִיעַ לַמּוֹשֵׁל, שֶׁהָעִנְיָן הִגִּיעַ לְאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ. לְקָחוֹ וְלָקַח אֶת הַגִּבֵּן, כְּשֶׁהוּא נִשָּׂא עַל כַּפַּיִם, וְאֶת הַחַיָּט וְאֶת הַיְהוּדִי וְאֶת הַנּוֹצְרִי וְאֶת מְנַהֵל-הַמֶּשֶׁק, וְהֶעֱלָה אֶת כֻּלָּם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כַּאֲשֶׁר הִתְיַצֵּב הַמּוֹשֵׁל לְפָנָיו, נָשַׁק אֶת הָאָרֶץ, וְסִפֵּר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֵרַע עִם כֻּלָּם, וְאֵין בַּחֲזָרָה תּוֹעֶלֶת. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ סִפּוּר זֶה הִתְפַּלֵּא וְתָקַף אוֹתוֹ צְחוֹק, וְצִוָּה שֶׁיִּכָּתֵב הַדָּבָר זִכָּרוֹן בְּמֵי זָהָב. וְאָמַר לָעוֹמְדִים לְפָנָיו “הַשְׁמַעְתֶּם מִימֵיכֶם כְּסִפּוּר גִּבֵּן זֶה?” נִגַּשׁ הַנּוֹצְרִי וְאָמַר: “מֶלֶךְ הַדּוֹר, אִם תִּתֵּן לִי רְשׁוּת, אֲסַפֵּר לְךָ דָּבָר שֶׁאֵרַע לִי, וְהוּא נִפְלָא יוֹתֵר מִסִּפּוּר הַגִּבֵּן וּמוּזָר מִמֶּנּוּ”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “סַפֵּר לָנוּ מַה שֶּׁאִתָּךְ”.

אלמוני/ת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלמוני/ת (מחבר)
רקע
אלמוני/ת

יצירותיו הנקראות ביותר של אלמוני/ת

לכל יצירות אלמוני/ת בסוגה פרוזה

לכל יצירות אלמוני/ת

עוד מיצירותיו של יוסף יואל ריבלין (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

איך עשיתי לי פרעות בעצמי

מאת דוד פרישמן (פרוזה)

אפיזודה משנת 1881 מאת דוד פרישמן

ימים רעים מאד היו הימים ההם – סִפּר לנו זלמן המלַמד – והאדם אשר ראה אותם, לא ישכחם עוד לנצח. אם שנים הרבה יחיה, לא יסופו הזכרונות מקרב לבו, ואם יזקן, לא ימָחוּ המראות מנגד עיניו. ימים כאלה – כמובן – אי-אפשר כלל שישובו: – הזמנים, כמובן, כבר נשתנו, ואת אשר היה הוא לא יהיה עוד; אולי באיזו ארץ רחוקה, באחת מפנות הרי-החשך, אולי בין שבטים פראים באחד המדבריות יש עוד אשר יהיה כדבר הזה, ובאו הסופרים במכתבי-העתים הגדולים וצעקו על החמס והרעישו את העולם, והקוראים יניעו ראש ולא יאמינו, והנשים המסַפּרות תשבנה עם פוזמקותיהן בין אצבעותיהן וסִפּרו אשה לאחותה את דבר האגדות הנפלאות – ואולם לא בקרבנו ובימינו. ולכן אתם הצעירים, אשר בעיניכם לא ראיתם, אינכם יכולים להאמין את כל זאת; אבל אנכי הלא ראיתי, במו עיני ראיתי ובבשרי חשתי, וגם רגע אחד לא משו עוד המראות מנגד עיני. הן יותר מעשרים שנה עברו מאז ועד עתה – ובכל זאת אם אשב רגע אחד לבדי בין-השמשות ואסגור את עיני ואת כף ידי אשים עליהן, והנה רואה אנכי את-כל.

בתוך ה „חדר ”ישבתי על תורתי ועל עבודתי כמשפטי יום-יום – הלא ידעתם את חדרי? ספרים אחדים, שלחן ושתי מטות, ספסל ושלשה כסאות, ומנורת נחשׁת-קלל בעלת חמשה קנים תלויה ביתד בתוך הסִפּון; על-גבי הכירה, בקצה החדר, שתים-שלש קערות ושתים-שלש קדרות, ועל-יד הכירה עומדת העריסה לבננו; ביתדות אשר בכתלים תלוים הטלית והתפִלין ומעט הבגדים אשר לנו – זה כל החדר.

וקול הֲמוֹת עולה מרחוק, קול צרוּד ונִבלע וטמוּעַ, כקול המון מים רחוקים מאד העצורים מבעד לשבכה. אין זאת כי-אם גאו פתאום מי הוֵיכסל, והמים הומים ושוטפים ומשתפכים, ואולם רחוק הויכסל מן הרחוב, אשר אנכי יושב שם. והקול הולך הלוך וקרב, הלוך וקרב – ופתאום והנה גם שריקות וזעקות וזועות.

„את היהודים הורגים! ”– לא אדע מפי מי שמעתי את קול הקריאה הזאת. לא ראיתי איש, זולתי קול.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.