מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אלף לילה ולילה: סִפּוּר אָחִיו הַשֵּׁנִי שֶׁל הַגַּלָּב

מאת: אלמוני/ת , תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

קרית ספר; 1969

סוגה:

שפת מקור: ערבית

וַהֲרֵי אָחִי הַשֵּׁנִי, בַּקְבֻּק שְׁמוֹ, הַיְנוּ הַפַּטְפְּטָן, וְהוּא הָעִוֵּר בְּעֵינוֹ הָאֶחָת. אֵרַע לוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים בְּדַרְכּוֹ לְצֹרֶךְ-מַה שֶּׁהָיָה לִי. קִדְּמָה זְקֵנָה אַחַת אֶת פָּנָיו וְאָמְרָה לוֹ: “גֶּבֶר עֲמֹד קְצָת שֶׁאַצִּיעַ לְפָנֶיךָ עִנְיָן, וְאִם יִיטַב בְּעֵינֶיךָ תְּמַלֵּא אוֹתוֹ לִי, וְתִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים שֶׁיַּצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ”. עָמַד אָחִי. אָמְרָה לוֹ: “הֲרֵינִי לְעוֹרֵר תְּשׂוּמֶת-לִבְּךָ עַל מַשֶּׁהוּ וְאַדְרִיךְ אוֹתְךָ אֵלָיו בִּתְנָאי שֶׁלֹּא יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְרֻבִּים”. אָמַר לָה אָחִי: “יָבוֹאוּ נָא דְבָרַיִךְ”. אָמְרָה לוֹ: “אֱמֹר נָא לִי, מַה דַּעְתְּךָ בִּדְבַר חָצֵר נָאָה וְגַן נָאֶה שֶׁמֵּימָיו זוֹרְמִים, וּפֵרוֹת וְיַיִּן וּפָנִים יָפוֹת שֶׁתִּרְאֵן וּלְחִי סְגַלְגֹּלֶת שֶׁתְּנַשְּׁקֶנָּה וְקוֹמָה נָאָה שֶׁתְּחַבְּקֶנָּה, וְלֹא תַּפְסִיק מִכָּךְ מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר? הֲרֵי אִם אַתָּה מְמַלֵּא מַה שֶּׁאֲנִי מַתְנָה עָלֶיךָ, תִּרְאֶה טוֹבָה”. כְּשֶׁשָּׁמַע אָחִי דְבָרֶיהָ אָמַר לָה:" גְּבִרְתִּי, וְכֵיצַד הוּא זֶה שֶׁאַתְּ מַצִּיעָה עִנְיָן זֶה לִי וְלֹא לְאַחֵר מִכָּל הַבְּרוּאִים כֻּלָּם. מַה הוּא בִי שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינָיִךְ?" אָמְרָה לְאָחִי: “כְּלוּם לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹּא תְּהֵא מַרְבֶּה דְבָרִים?” שְׁתֹק אֵפוֹא וּבֹא עִמִי".

פָּנְתָה הַזְּקֵנָה לָלֶכֶת וְהָלַךְ אָחִי בְעִקְּבוֹתֶיהָ כְּשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לְמַה שֶׁתֵּאֲרָה אוֹתוֹ לוֹ, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לְתוֹךְ חָצֵר רַחֲבַת-יָדַיִם וּמְשָׁרְתִים רַבִּים בְּתוֹכָהּ. הֶעֶלְתָה אוֹתוֹ מִלְמַטָּה לְמַעְלָה, וְרָאָה אָחִי שֶׁזֶּה הוּא אַרְמוֹן נָאֶה. כְּשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי-הַבַּיִת, שְׁאָלוּהוּ: “מִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן?” אָמְרָה לָהֶם הַזְּקֵנָה: “הַנִּיחוּ לוֹ וְאַל תַּפְרִיעוּ אוֹתוֹ, בַּעַל-מְלָאכָה הוּא, וּזְקוּקִים אָנוּ לוֹ”. הִכְנִיסָה אוֹתוֹ לְחֶדֶר מְפֹאָר, שֶׁלֹּא רָאוּ הָרוֹאִים יָפֶה הֵימֶנּוּ מֵעוֹלָם. כְּשֶׁנִּכְנַס לַחֶדֶר, קָמוּ הַנָּשִׁים לִקְרָאתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ לְצִדָּן. לֹא עָבַר אֶלָּא כְּהֶרֶף עַיִן, עַד שֶׁשָּׁמַע קוֹל רַעַשׁ, וְנִכְנְסָה חֲבוּרָה שֶׁל שְׁפָחוֹת מִסָּבִיב לְעַלְמָה דוֹמָה לַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ. נָתַן אָחִי עֵינָיו בָּהּ, וְקָם וְהֶחֱוָה לָהּ קִידָה. נָתְנָה לוֹ שָׁלוֹם וְרָמְזָה לוֹ לָשֶׁבֶת. כְּשֶׁיָּשַׁב נִגְּשָׁה אֵלָיו וְאָמְרָה לוֹ: “יִתֵּן אֱלֹהִים לְךָ יְקָר, כֵּיצַד שְׁלוֹמְךָ?” אָמַר לָה: “גְּבִרְתִּי, שָׁלוֹם לִי”. צִוְּתָה וְהִגִּישׁוּ לָהֶם אֶת הַמַּאֲכָלִים, וְשָׂמָה אוֹתָם לִפְנֵיהֶם וְיָשְׁבָה לֶאֱכֹל. וּבְכָל אוֹתָהּ הַשָּׁעָה לֹא פָסְקָה הָעַלְמָה מִצְּחוֹק, וּבְכָל פַּעַם שֶׁהָיָה אָחִי מִסְתַּכֵּל בָּהּ, הָיְתָה מַפְנָה מֶבָּטָהּ מִמֶּנּוּ לְעֵבֶר הַשְּׁפָחוֹת כְּאִלּוּ הָיְתָה צוֹחֶקֶת עֲלֵיהֶן. וְאוּלָם לְאָחִי הֶרְאֲתָה אוֹת אַהֲבָה וְצָחֲקָה עִמּוֹ, וְהוּא, הַחֲמוֹר, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בִּכְלוּם. יֶתֶר עַל כֵּן: כְּשֶׁגָּבְרָה עָלָיו הַתַּאֲוָה, נִפְתָּה לְהַאֲמִין שֶׁהָעַלְמָה אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ וּתְמַלֵּא אֶת כָּל חֶפְצוֹ. כְּשֶׁאָכְלוּ הֵבִיאוּ אֶת הַיַּיִן וְנִכְנְסוּ עֶשֶׂר עֲלָמוֹת, יָפוֹת כַּלְּבָנָה וּבִידֵיהֶן נְבָלִים שֶׁמֵּיתְרֵיהֶן מְכֻוָּנִים יָפֶה וְהֵחֵלוּ שָׁרוֹת בְּקוֹלוֹת הַמַּחֲרִידִים אֶת הָאֲבָנִים הָאֲטוּמוֹת. גָּבְרָה הִתְרַגְּשׁוּתוֹ שֶׁל אָחִי וְנָטַל כּוֹס מִיָּדָהּ שֶׁל הָעַלְמָה וְשָׁתָה אוֹתָהּ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד לְפָנֶיהָ, שָׁתְתָה גַם הָעַלְמָה כוֹס יָיִן. אָמַר לָהּ אָחִי: “לִבְרִיאוּת וּלְחַיִּים”. וְהֶחֱוָה לָהּ קִידָה. הוֹשִׁיטָה לוֹ כוֹס שְׁנִיָּה וְשָׁתָה, וְטָפְחָה לוֹ עַל עָרְפּוֹ.

כְּשֶׁרָאָה אָחִי מִמֶּנָּה כָךְ, מִהֵר לָצֵאת מִשָּׁם כּוֹעֵס וּמַרְבֶּה דְבָרִים. הָלְכָה הַזְּקֵנָה אַחֲרָיו קוֹרֶצֶת בְּעֵינֶיהָ לֵאמֹר: “חֲזֹר”. חָזַר. בִּקְּשָׁה אוֹתוֹ הָעַלְמָה לָשֶׁבֶת. חָזַר וְיָשַׁב מִבְּלִי לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. חָזְרָה וְטָפְחָה לוֹ עַל עָרְפּוֹ, וְלֹא זוֹ בִלְבַד אֶלָּא שֶׁצִּוְּתָה עַל כָּל שִׁפְחוֹתֶיהָ לִטְפֹּחַ עָלָיו, וְהוּא אוֹמֵר לַזְּקֵנָה: “אָכֵן מֵעוֹלָם לֹא מָצָא אוֹתִי מַשֶּׁהוּ יָפֶה מִזֶּה”. וְהַזְּקֵנָה אוֹמֶרֶת וְחוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת:“הוֹי, בְּחַיַּיִּךְ, גְּבִרְתִּי”, וְאוּלָם הַנְּעָרוֹת לֹא פָסְקוּ מִטְּפֹחַ עָלָיו עַד שֶׁנִּתְעַלֵּף. קָם אָחִי לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו. הִדְבִּיקָה אוֹתוֹ הַזְּקֵנָה וְאָמְרָה לוֹ: “הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ קְצָת, כְּדֵי שֶׁתֶּשִּׂיג מְבֻקָּשֶׁךָ”. אָמַר לָהּ אָחִי: “עַד כַּמָּה אַאֲרִיךְ רוּחִי, הֲרֵי כִמְעַט שֶׁנִּתְעַלַּפְתִּי מִן הַמַּכּוֹת”. אָמְרָה לוֹ הַזְּקֵנָה: “כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׁכּוֹרָה, יָשְׁלַם חֶפְצְךָ”. חָזַר אָחִי לִמְקוֹמוֹ וְיָשַׁב. קָמוּ הַנְּעָרוֹת כֻּלָּן וְצִוְּתָה אוֹתָן הַזְּקֵנָה לְקַטֵּר אוֹתוֹ בִלְבוֹנָה וְלִזְלֹף עָלָיו מֵי-וְרָדִין, וְעָשׂוּ כָךְ. אָמְרָה לוֹ הָעַלְמָה מַזְהִירָה בְחֵן יָפְיָהּ: “יִתֵּן לְךָ אֱלֹהִים כָּבוֹד וִיקָר, הֲרֵי בָאתָ לְבֵיתִי וְעָמַדְתָּ בַּתְּנָאִים שֶׁהִתְנֵיתִי, שֶׁכֵּן מִי שֶׁמַּמְּרֶה אוֹתִי אֲנִי מְשַׁלַּחַת אוֹתוֹ מֵעַל פָּנָי. אַךְ מִי שֶׁמַאֲרִיךְ אֶת רוּחוֹ, מַשִּׂיג אֶת חֶפְצוֹ”. אָמַר לָהּ אָחִי: “גְּבִרְתִּי, עַבְדֵךְ אֲנִי וּבְיָדֵךְ נִתַּתִּי”. אָמְרָה לוֹ: “דַּע, שֶׁאֱלֹהִים נָתַן בְּלִבִּי תְּשׁוּקָה רַבָּה לְמַהֲתַלּוֹת, וּמִי שֶׁמְצַיֵּת לִי, יָשְׁלַם כָּל חֶפְצוֹ”. צִוְּתָה אֶת הַשְּׁפָחוֹת לְזַמֵּר בִּתְשׁוּאוֹת, וְזִמְּרוּ עַד שֶׁנִּמְלְאוּ כָל הַיּוֹשְׁבִים גִּיל בִּרְעָדָה. אַחַר כָּךְ אָמְרָה לְאַחַת הַשְּׁפָחוֹת: “קְחִי אֶת אֲדוֹנֵךְ וַעֲשִׂי בוֹ מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ, וְהָבִיאִי אוֹתוֹ אֵלַי מִיָּד”. לָקְחָה הַשִּׁפְחָה אֶת אָחִי, כְּשֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה תַּעֲשֶׂה בוֹ. הִדְבִּיקָה אוֹתוֹ הַזְּקֵנָה וְאָמְרָה לוֹ: “הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ, לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא מְעָט”. הֵאִירוּ פְּנֵי אָחִי, וְהִפְנָה שׁוּב פָּנָיו לָעַלְמָה, וְהַזְּקֵנָה אוֹמֶרֶת: “הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ, הֲרֵי עַכְשָׁו, עוֹד מְעַט, תַּשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשֶׁךָ”. אָמַר לַזְּקֵנָה: “הַגִּידִי לִי, מַה הוּא שֶׁתַּעֲשֶׂה בִי נַעֲרָה זוֹ?” אָמְרָה לוֹ: “אֵין מְחַכֶּה לְךָ שָׁם אֶלָּא טוֹב, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מַקְרִיבָה עַצְמִי לְמַעַנְךָ. אֵין הִיא אֶלָּא מְצַבַּעַת אֶת גַּבּוֹת עֵינֶיךָ, וּמוֹרֶטֶת אֶת שְׂפָמֶךָ”. אָמַר: “אֶת הַצֶּבַע מֵעַל גַּבּוֹת הָעֵינַיִם אֶפְשָׁר לִרְחֹץ, וְאוּלָם מְרִיטַת הַשָּׂפָם הֲרֵי הִיא גוֹרֶמֶת כְּאֵב”. אָמְרָה לוֹ הַזְּקֵנָה: “הִשָּׁמֵר לְךָ וְאַל תַּמְרֶה אֶת פִּיהָ, שֶׁלִּבָּהּ נָתוּן לְךָ”.

הֶאֱרִיךְ אָחִי אֶת רוּחוֹ וְנָתַן לָהּ לִצְבֹּעַ אֶת גַּבּוֹת עֵינָיו וְלִמְרֹט אֶת שְׂפָמוֹ. חָזְרָה הַשִּׁפְחָה אֶל גְּבִרְתָּהּ וְהִגִּידָה לָהּ מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה. אָמְרָה לָהּ: “לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא דָבָר אֶחָד, הַיְנוּ לְגַלֵּחַ אֶת זְקָנוֹ עַד שֶׁיְּהֵא חָלָק לַחְלוּטִין”. נִגְּשָׁה אֵלָיו הַשִּׁפְחָה וּמָסְרָה לוֹ מַה שֶּׁגְּבִרְתָּהּ פָּקְדָה עָלֶיהָ. אָמַר לָהּ אָחִי הַטִּפֵּשׁ: “וְכֵיצַד זֶה אֶעֱשֶׂה דָבָר שֶׁיִּפְרָעֵנִי לְשִׁמְצָה בֵּין בְּנֵי-אָדָם?” אָמְרָה לוֹ הַזְּקֵנָה: “הֲרֵי אֵין הִיא מְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת בְּךָ כָּךְ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דוֹמֶה לְנַעַר שֶׁאֵין לוֹ עֲדַיִן סִיַמן זָקָן, וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּפָנֶיךָ כְּלוּם שֶׁיְגָרְדֶנָּה וְיִשְׂרֹט בָּהּ, שֶׁלִּבָּהּ לוֹהֵט בִּתְשׁוּקָתוֹ אֵלֶיךָ, הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ, שֶׁכְּבָר הִשַּׂגְתָּ חֶפְצֶךָ”. הֶאֱרִיךְ אָחִי אֶת רוּחוֹ וְצִיֵּת לַשִּׁפְחָה, וְנָתַן לְגַלֵּחַ אֶת זְקָנוֹ. הֵבִיאָה אוֹתוֹ אֶל הָעַלְמָה כְּשֶׁגַּבּוֹתָיו בְּצֶבַע וּשְׂפָמוֹ מָרוּט וְסַנְטֵרוֹ וּלְחָיָיו מְפֻרְכָּסִים בִּשְׂרָק, נִבְהֲלָה מִפָּנָיו. אַחַר-כָּךְ צָחֲקָה עַד שֶׁנָּפְלָה עַל גַּבָּהּ וְאָמְרָה: “אֲדוֹנִי, אָכֵן לָקַחְתָּ אֶת לִבִּי שֶׁבִי בְּמִדּוֹתֶיךָ הַטּוֹבוֹת”. הִשְׁבִּיעָה אוֹתוֹ בְחַיֶּיהָ שֶׁיָּקוּם וִירַקֵּד לְפָנֶיהָ. קָם וְרָקַד. לֹא הִנִּיחָה בַּבַּיִת כָּר שֶׁלֹּא זָרְקָה בוֹ, וּכְמוֹ כֵן הָיוּ כָל הַשְּׁפָחוֹת רוֹגְמוֹת אוֹתוֹ, זוֹ בְּתַפּוּחַ זָהָב וַחֲבֶרְתָּהּ בְּלִימוֹן וְאַחֶרֶת בְּאֶתְרוֹג, עַד שֶׁנָּפַל כִּמְעַט מִתְעַלֵּף מִן הַמַּכּוֹת. וְלֹא פָסְקוּ מִטְּפֹחַ עַל גַּבּוֹ וּמִלִּרְגוֹם אוֹתוֹ בְכָרִים וּבְפֵרוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהַזְּקֵנָה אוֹמֶרֶת: “עַכְשָׁו הִשַּׂגְתָּ חֶפְצֶךָ. וְאֵין עָלֶיךָ מִן הַמַּכּוֹת כְּלוּם, וְלֹא נִשְׁאַר לְךָ עוֹד אֶלָּא דָבָר אֶחָד לַעֲשׂוֹת, הַיְנוּ זֶה: מִמִּנְהָגָהּ כְּשֶׁהִיא שִׁכּוֹרָה הוּא שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמַעַת לְאִישׁ עַד שֶׁהִיא מֵסִירָהּ מֵעָלֶיהָ כָּל בְּגָדֶיהָ וְסַרְבְּלֶיהָ וְנִשְׁאֶרֶת עֵרוֹם וְעֶרְיָה, וְאַף אַתָּה עֲשֵׂה כָּךְ, תָסִיר בְּגָדֶיךָ מֵעָלֶיךָ וְתִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ כְּשֶׁהִיא רָצָה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ הָיְתָה בּוֹרַחַת מִפָּנֶיךָ. וְלֹא תִפְסֹק מִלִּרְדֹּף אַחֲרֶיהָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עַד שֶׁיָּקוּם שַׁרְבִיטְךָ וְנִצַּב, וְאָז תְּהֵא נִשְׁמַעַת לְךָ”. אָמְרָה לוֹ: “עַכְשָׁו קוּם וְהָסֵר בְּגָדֶיךָ מֵעָלֶיךָ מִיָּד”. קָם כְּשֶׁאֵינוֹ עוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהֵסִיר כָּל בְּגָדָיו, וְעָמַד עֵרוֹם וְעֶרְיָה.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה, שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָשְּׁלשִׁים וּשְׁנַיִם, אָמְרָה: "שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָׁר, שֶׁכְּשֶׁאָמְרָה לוֹ הַזְּקֵנָה לְאָחִיו הַשֵּׁנִי שֶׁל הַגַּלָּב: "קוּם וְהָסֵר בְּגָדֶיךָ מֵעָלֶיךָ ", וְקָם כְּשֶׁאֵינוֹ עוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהֵסִיר בְּגָדָיו, וְעָמַד עֵרוֹם אָמְרָה הָעַלְמָה לְאָחִי: “עַכְשָׁו קוּם רוּץ אַחֲרַי וְאָרוּץ אֲנִי לְפָנֶיךָ וְאִם מְבַקֵּשׁ אַתָּה מַשֶּׁהוּ הֲרֵי רְדֹף אַחֲרַי”. רָצָה לְפָנָיו וְהוּא רוֹדֵף אַחֲרֶיהָ. הָיְתָה אָצָה דָצָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְאָחִי אַחֲרֶיהָ. גָּבְרָה עָלָיו תַּאֲוָתוֹ וְקָם שַׁרְבִיטוֹ נִצָּב כְּאִלּוּ הוּא מְטֹרָף. לֹא פָסְקָה מֵרוּץ לְפָנָיו וְהוּא רוֹדֵף אַחֲרֶיהָ וְשׁוֹמֵעַ מִמֶּנָּהּ קוֹל רַךְ עַד שֶׁנִּכְנְסָה לְחָלָל אָפֵל וְהוּא אַחֲרֶיהָ בִמְרוּצָה מְטֹרֶפֶת. וּבְעוֹד הוּא בְכָךְ, מָצָא עַצְמוֹ בְאֶמְצַע הָרְחוֹב. וְאוֹתוֹ רְחוֹב שׁוּק סוֹחֲרֵי-הָעִיר הָיָה, וְהָיוּ מַכְרִיזִים עַל עוֹרוֹתֵיהֶם. רָאוּהוּ בְנֵי-אָדָם בְּאוֹתוֹ מַצָּב כְּשֶׁהוּא עֵרוֹם וְעֶרְיָה וְשַׁרְבִיטוֹ קָם נִצָּב, זְקָנוֹ מְגֻלָּח וְגַבּוֹתָיו וּשְׂפָמוֹ וּפָנָיו מְפֻרְכָּסִים בִּשְׂרָק, וְהִתְחִילוּ מְצַעֲקִים, מְשַׂחֲקִים וְסוֹפְקִים כַּפַּיִם. וְהָיוּ מֵהֶם מִי שֶׁהִצְלִיפוּ עָלָיו בִּרְצוּעוֹת עַל מַעֲרוּמָיו עַד שֶׁנִּתְעַלֵּף. נְטָלוּהוּ וּנְשָׂאוּהוּ עַל חֲמוֹר עַד שֶׁהֱבִיאוּהוּ אֶל הַמּוֹשֵׁל. אָמַר לָהֶם: “מַה זֶּה?” אָמְרוּ: “זֶה נָפַל אֵלֵינוּ כָּךְ פִּתְאֹם מִבֵּית הַמִּשְׁנֶה”. צִוָּה הַמּוֹשֵׁל לְהַלְקוֹתוֹ מֵאָה וְהִגְלָה אוֹתוֹ מִבַּגְדָאד. יָצָאתִי אַחֲרָיו וַהֲבֵאתִיו בַּחֲשַׁאי לָעִיר, וְקָצַבְתִּי לוֹ מַה שֶׁיִּתְפַּרְנֵס בּוֹ. וְאִלְמָלֵא נִימוּסִי הַטּוֹב לֹא הָיִיתִי סוֹבֵל שֶׁכְּמוֹתוֹ.

אלמוני/ת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלמוני/ת (מחבר)
רקע
אלמוני/ת

יצירותיו הנקראות ביותר של אלמוני/ת

לכל יצירות אלמוני/ת בסוגה פרוזה

לכל יצירות אלמוני/ת

עוד מיצירותיו של יוסף יואל ריבלין (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

על מאורעות־אב

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

(נתפרסם כגילוי דעת של אחדות־העבודה והפועל-הצעיר)


א.

התקפת הדמים על הישוב העברי נהדפה אחור בראש וראשונה בכוח הגנתנו העצמית. אלמלא ההגנה שעמדה לישוב בשעה הראשונה של ההתנפלות לא היה הצבא שבא כעבור זמן־מה מספיק אולי להציל את הישוב מכליה.

במבחן האיום נגלתה לעין־כל גבורתה הנאמנה של ההגנה העברית והכרחיותה החיונית והטרנית.

בהגנה עצמית ראינו תמיד את יסוד בטחוננו וכבודנו בארץ. תנועתנו הכירה כל הזמן, שכל עוד לא ביצענו את מפעלנו ההיסטורי בארץ, הוטל עלינו לדעת להשתמש בזכות טבעית וקדושה זו. מאורעות־הדמים הוכיחו זאת בעליל לכל דעת־הקהל העולמית. הגנה עצמית היא זכותנו וחובתנו. ובכל מאודנו נחזיק בה כל עוד יהיה צורך בה – ונדע גם לשקוד על טהרתה וצדקתה. כל שימוש־לרע בזכות זו היא פגיעה בקודש הקדשים ועושה את ההגנה פלסתר. כוחנו הוא בטוהר־שאיפתנו וצדקת־מעשינו.

ב.

האחריות למאורעות ־הבלהה בארץ מוטלת כולה – מחוץ לאשמים הישרים ברצח ושוד, כלומר מחוץ לכנופיות הפורעים ומסיתיהם צמאי־הדם – על ראש האדמיניסטרציה בארץ. היו פקידים אשר בימים הנוראים מילאו את חובם הקשה באמונה. אחדים מראשי האדמיניסטרציה, וביניהם הנציב העליון, לא היו בארץ בפרוץ ההתקפה. אולם את מקום הנעדרים מילאו עוזריהם, ובידם היה כל השלטון והכוח. ואלה גילו בשעת המאורעות, לפניהם ואחריהם את כל חוסר־אחריותם, אם מתוך חוסר נאמנות ואם מתוך חוסר־כשרון. ראשי האדמיניסטרציה לא הפריעו כל הזמן בעד ההסתה הגלויה, הוליכו שולל את הישוב בהרגעות והבטחות כוזבות, לא דאגו לשלום הארץ, לא אחזו בשום אמצעים למנוע את הטבח והחורבן, הישוו פורעים למגינים ואימצו בחוסר פעולתם את ידי הפורעים והמרצחים.

ג.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.