מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אלף לילה ולילה: סִפּוּר אָחִיו הַשִּׁשִּׁי שֶׁל הַגַּלָּב

מאת: אלמוני/ת , תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

קרית ספר; 1969

סוגה:

שפת מקור: ערבית

וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְאָחִי הַשִּׁשִּׁי, נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים, הַיְנוּ קְרוּץ-הַשְּׂפָתַיִם, הֲרֵי הָיָה עָנִי מָרוּד וְלֹא הָיָה לוֹ כְּלוּם מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹבֵר וְחוֹלֵף. יָצָא בְּיוֹם מִן הַיָּמִים לְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּחֲזִיק בּוֹ אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּקִרְבּוֹ. בְּעוֹד הוּא בְּאַחַד הַדְּרָכִים, רָאָה חָצֵר נָאָה וְלָהּ מָבוֹא יָפֶה, רְחַב יָדַיִם, רָם וְנִשָּׂא, וְעַל הַשַּׁעַר סָרִיסִים הַמְצַוִּים וְאוֹסְרִים כִּרְצוֹנָם. שָׁאַל פִּי אַחַד הַנִּצָּבִים שָׁם, וְאָמַר לוֹ: “אַרְמוֹן זֶה לְאַחַד מִבְּנֵי הַמְּלָכִים הוּא”. נִגַּשׁ אָחִי אֶל הַשּׁוֹעֲרִים וּבִקֵּשׁ מֵהֶם לָתֵת לוֹ מַשֶּׁהוּ. אָמְרוּ: “הִכָּנֵס לְתוֹךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וְתַשִּׂיג מְבֻקָּשְׁךָ מִבְּעָלֶיהָ”. נִכְנַס לַמָּבוֹא וְהָלַךְ בּוֹ שָׁעָה קַלָּה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְתוֹךְ חָצֵר בְּתַכְלִית הָאֶפְשָׁרִי מִן הַהוֹד וְהֶהָדָר וּבְאֶמְצָעָהּ גַּן פְּרָחִים שֶׁלֹּא רָאוּ הָרוֹאִים יָפֶה הֵימֶנּוּ. קַרְקָעָהּ רִצְפַּת שַׁיִשׁ וּוִילָאוֹתֶיהָ מְשֻׁלְשָׁלִים. נִשְׁאַר אָחִי תּוֹהֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאָן יִפְנֶה. הָלַךְ אֶל קָצֵהוּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאוּלָם וְרָאָה אָדָם יְפֵה-פָּנִים וְזָקָן. כְּשֶׁרָאָה אֶת אָחִי קָם לִקְרָאתוֹ וּבֵרַךְ אוֹתוֹ לְבוֹאוֹ וּשְׁאָלוֹ לְמַצָּבוֹ. הִגִּיד לוֹ שֶׁהוּא נִצְרָךְ. כְּשֶׁשָּמַע אֶת דִּבְרֵי אָחִי נִתְגַּלָּה עַל פָּנָיו צַעַר רָב, וְשָׁלַח יָדוֹ אֶל בְּגָדָיו וּקְרָעָם וְאָמַר: “הֲיִתָּכֵן שֶׁאֶהֱיֶה אֲנִי בָעִיר וְאַתָּה רָעֵב בָּהּ? אֵינִי סוֹבֵל זֹאת”. הִבְטִיחוֹ כָּל טוּב וְאָמַר: “אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁתְּחַלֵּק עִמִּי מִלְחִי”. אָמַר אָחִי: “אֵין עִמִּי אֹרֶךְ רוּחַ לְכָךְ, שֶׁאֲנִי רָעֵב מְאֹד”. קָרָא: “הוֹי נַעַר, הָבֵא אֶת הָאַגָּן וְהַכַּד”. וְאָמַר לאָחִי: “גְּשָׁה, אוֹרְחִי, וּנְטֹל אֶת יָדֶיךָ”. נִגַּשׁ אָחִי לִטֹּל יָדָיו, וְלֹא מָצָא לֹא אַגָּן וְלֹא כַד, אַךְ בַּעַל-הַבַּיִת עָשָׂה עַצְמוֹ כְּנוֹטֵל יָדָיו וְקָרָא: "הַגִּישׁוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן. הִתְחִילוּ אֲנָשָׁיו הוֹלְכִים וּבָאִים כְּאִלּוּ הָיוּ עוֹרְכִים אֶת הַשֻּׁלְחָן.תָּפַס בְּאָחִי וְיָשַׁב אִתּוֹ לַשֻּׁלְחָן הַמְדֻמֶּה. הָיָה בַּעַל-הַבַּיִת מֵנִיעַ בִּשְׂפָתָיו וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְאוֹכֵל וְאוֹמֵר לְאָחִי: “אֱכֹל וְאַל תִּתְבַּיֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי רָעֵב אַתָּה, וַאֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁאַתָּה בוֹ מִגֹּדֶל הָרָעָב”. הִתְחִיל אָחִי עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְאוֹכֵל, וְהוּא אוֹמֵר לְאָחִי: “אֱכֹל, וּרְאֵה נָא אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה, הִסְתַּכֵּל בְּלַבְנוּנִיתוֹ”. וְאָחִי אֵינוֹ רוֹאֶה כְלוּם. אָמַר אָחִי בְלִבּוֹ: “אִישׁ זֶה חוֹמֵד מַהֲתָלוֹת בִּבְנֵי-אָדָם הוּא”. וְאָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי יָפֶה מִלַּבְנִינוּתוֹ שֶׁל לֶחֶם זֶה, וְלֹא טָעִים מִטַּעְמוֹ”. אָמַר: "לֶחֶם זֶה, נַעֲרָה שֶׁקְּנִיתִיהָ לִי בַחֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָר, אָפְתָה אוֹתוֹ “. קָרָא בַּעַל-הַבַּיִת: “הַנַּעַר, הַגֵּשׁ אֵלֵינוּ אֶת מִלּוּיֵי-הַבָּשָׂר שֶׁאֵין כְּמוֹתָם בְּמַאַכְלֵי הַמְּלָכִים”. וְאָמַר לְאָחִי: “אֱכֹל אוֹרְחִי, שֶׁרַעֲבוֹנְךָ קָשֶׁה וְזָקוּק אַתָּה לַאֲכִילָה”. הָיָה אָחִי מְסוֹבֵב חִכּם וְכוֹסֵס כְּאִלּוּ הוּא אוֹכֵל. פָּנָה הָאִישׁ וּבִּקֵּשׁ מִין אַחֲרֵי מִין הַמַּאֲכָל וְאֵינוֹ מֵבִיא דָבָר, וְאוּלָם מְצַוֶּה אֶת אָחִי לֶאֱכֹל. קָרָא “הַנַּעַר, הָבֵא לָנוּ אֶת הַפַּרְגִּיּוֹת הַמְמֻלָּאוֹת בָּטְנִים”. וְאָמַר לאָחִי: “אֱכֹל מַה שֶׁלֹּא טָעַמְתָּ כְדֻגְמָתוֹ מֵעוֹלָם”. אָמַר: “אֲדוֹנִי, הֲרֵי מַאֲכָל זֶה אֵין דּוֹמֶה לוֹ לִמְתִיקוּת וּלְטַעַם”, וְהָיָה הָאִישׁ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּמוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל פִּי אָחִי כְּאִלּוּ הוּא מַלְעִיטוֹ בְּיָדוֹ, וְהָיָה מוֹנֶה אוֹתָם הַמִּינִים וּמְתָאֲרָם לִפְנֵי אָחִי בְּאוֹתָם הַתֵּאוּרִים, בְּשָׁעָה שֶׁרַעֲבוֹנוֹ גָבַר עַד שֶׁהָיָה מִשְׁתּוֹקֵק לְכִכַּר שְׂעוֹרִים. אַחַר-כָּךְ אָמַר לוֹ בַּעַל-הַבַּיִת “כְּלוּם רָאִיתָ טָעִים יוֹתֵר מִתַּבְלִין מַאֲכָלִים אֵלּוּ?, אָמַר לוֹ אָחִי: “לֹא אֲדוֹנִי “.אָמַר לוֹ: “הַרְבֵּה לֶאֱכֹל וְאַל תִּתְבַּיֵּשׁ”. אָמַר: כְּבָר אָכַלְתִּי דַיִּי מִן המַאַּכֲלָיִם”. קָרָא הָאִישׁ לַאֲנָשָׁיו: “הַגִּישׁוּ מִינֵי הַמְּתִיקָה”. הֵנִיעוּ בִידֵיהֶם בָּאֲוִיר כְּאִלּוּ הָיוּ מַגִּישִׁים מִינֵי מְתִיקָה. אָמַר בַּעַל-הַבַּיִת לְאָחִי: “אֱכֹל מִן הַמִּין הַזֶּה, שֶׁהוּא מְשֻׁבָּח עַד מְאֹד. טֹל מִן הַדַּקִּיקִיּוֹת הַלָּלוּ, בְּחַיַּי אֱכֹל דַּקִּיקִית זוֹ לִפְנֵי שֶׁיִּזַּל הֶעָסִיס מִמֶּנָּה”. אָמַר לוֹ אָחִי: “יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִקָּחֲךָ אִישׁ מֵעָלַי, אֲדוֹנִי הַטּוֹב”, וְהִתְחִיל שׁוֹאֲלוֹ בִּדְבַר שִׁפְעַת הַמֹּר שֶׁבַּדַּקִּיקִיּוֹת. אָמַר לוֹ: “הֲרֵי זֶה הוּא מִנְהָגִי בְּבֵיתִי, וְתָמִיד יָשִׂימוּ לִי בְּכָל דַּקִּיקִית וְדַקִּיקִית חֲצִי הַמִּשְׁקָל מִן הַמֹּר וַחֲצִי הַמִּשְׁקָל מִן הָעִנְבָּר”. כָּל זֶה וְאָחִי מֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ וּבְפִיו וּמַעֲלֶה וְמוֹרִיד חֲנִיכֵי שִׁנָּיו כְּאִלּוּ הָיָה נֶהֱנֶה מֵאֲכִילַת מִינֵי הַמְּתִיקוֹת. אַחַר-כָּךְ קָרָא בַּעַל-הַבַּיִת לַאֲנָשָׁיו: “הָבִיאוּ אֶת הַפֵּרוֹת הַיְבֵשִׁים”. הֵנִיעוּ בִּידֵיהֶם בָּאֲוִיר כִּמְבִיאִים הַמִּרְקַחַת, וְאָמַר לְאָחִי: “אֱכֹל מִשְּׁקֵדִים אֵלּוּ וּמֵאֱגוֹזִים אֵלּוּ וּמִצִּמּוּקִים אֵלּוּ”. וְהָיָה מוֹנֶה לְפָנָיו מִינֵי הַפֵּרוֹת וְאוֹמֵר לוֹ: “אֱכֹל וְאַל תִּתְבַּיֵּשׁ”. אָמַר לוֹ אָחִי: “כְּבָר אָכַלְתִּי דַיִּי וְאֵין בִּי עוֹד כֹּחַ לֶאֱכֹל כְּלוּם”. אָמַר בַּעַל-הַבַּיִת: “אוֹרְחִי, אִם רְצוֹנְךָ לֶאֱכֹל וְגַם לְהִסְתַּכֵּל בַּכֵּלִים הַנָּאִים בְּבַת-אַחַת – הֲרֵי, אֱלֹהִים, אֱלֹהִים, אֱלֹהִים – אַל נָא תִּשָּׁאֵר רָעֵב”. אָמַר לוֹ אָחִי: “אֲדוֹנִי, מִי שֶׁאָכַל מִכָּל הַמַּאֲכָלִים הָאֵלֶּה אִי-אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשָּׁאֵר עוֹד רָעֵב”. הִרְהֵר אָחִי בַּמַהֲתַלָּה שֶׁחָמַד לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ וְאָמַר בְּלִבּוֹ: חַי אֱלֹהִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁיְבִיאוֹ לִידֵי זֶה שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים מִן הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ”. אַחַר-כָּךְ אָמַר הָאִישׁ לַאֲנָשָׁיו: “הַגִּישׁוּ לָנוּ הַמַּשְׁקֶה”. הֵנִיעוּ בִּידֵיהֶם בָּאֲוִיר, כְּאִלּוּ הָיוּ מַגִּישִׁים מַשְׁקֶה. עָשָׂה בַּעַל-הַבַּיִת עַצְמוֹ כְּמוֹשִׁיט גָּבִיעַ לְאָחִי אָמַר: “טֹל גָּבִיעַ זֶה, וְאִם יִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ תַּגִּיד לִי”. אָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, מְשֻׁבָּח הוּא, אֶלָּא שֶׁרָגִיל אֲנִי לִשְׁתּוֹת רַק יַיִן נוֹשָׁן בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”. אָמַר בַּעַל-הַבַּיִת: “אִם כָּךְ הֲרֵי דְפֹק עַל דֶּלֶת זוֹ, שֶׁאֵין אַתָּה מוֹצֵא טוֹב מִזֶּה”. אָמַר לוֹ אָחִי: “מֵרֹב חַסְדְּךָ הוּא”, וְהֵנִיעַ יָדוֹ כְּשׁוֹתֶה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ בַּעַל-הַבַּיִת “מָצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ?” אָמַר: “אֲדוֹנִי, לֹא רָאִיתִי טָעִים יוֹתֵר מִמַּשְׁקֶה זֶה”. אָמַר לוֹ: “לַהֲנָאָה וְלִבְרִיאוּת”. וְעָשָׂה תְּנוּעָה כְּשׁוֹתֶה גַם הוּא. הוֹשִׁיט לְאָחִי כוֹס שְׁנִיָּה, וְעָשָׂה עַצְמוֹ כְּשׁוֹתֶה אוֹתוֹ, וְהֶעֱמִיד פָּנִים כְּשִׁכּוֹר. תָּפַס פִּתְאֹם בְּיָדוֹ שֶׁל בַּעַל-הַבַּיִת כְּמִבְּלִי מֵשִׂים, הֵרִים זְרוֹעוֹ עַד שֶׁנִּגְלָה בֵּית-שֶׁחְיוֹ וְטָפַח לוֹ טְפִיחָה עַל עָרְפּוֹ, עַד שֶׁצָּלַל הַמָּקוֹם לְקוֹלָהּ. שָׁנָה וּטְפָחוֹ טְפִיחָה שְׁנִיָּה. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: “מַה זֶּה, אַתָּה חֶלְאָה שֶׁבִּבְנֵי-אָדָם?” אָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, הֲרֵי אֲנִי עַבְדְּךָ שֶׁהִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ עִמּוֹ וְהִכְנַסְתּוֹ לְתוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהֶאֱכַלְתּוֹ צֵדָה וְהִשְׁקֵיתָ אוֹתוֹ יַיִן יָשָׁן עַד שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר וְנָהַג בְּךָ שֶׁלֹּא כְשׁוּרָה וַהֲרֵי אַתָּה, מַעֲלָתְךָ, נַעֲלָה מִכְּדֵי זֶה שֶׁתַּקְפִּיד עָלָיו בִּגְלַל קַלּוּת דַּעְתּוֹ”. כְּשֶׁשָּמַע בַּעַל-הַבַּיִת דִּבְרֵי אָחִי צָחַק בְּקוֹל-רָם וְאָמַר: “זֶה לִי זְמַן אָרֹךְ שֶׁאֲנִי מִתְעַלֵּל בִּבְנֵי-אָדָם וּמְהַתֵּל בְּכָל חֲבֵרַי בְּלַעֲגִי, וְלֹא מָצָאתִי זוּלָתְךָ מִי שֶׁהוּא שֶׁיְּהֵא בוֹ אֹרֶךְ-רוּחַ שֶׁאוּכַל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מַהֲתַלָּה זוֹ וְלֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בוֹ דַעַת בְּדוּחָה עַד כְּדֵי לַעֲמֹד בְּכָל בְּדִיחוֹתַי. וְעַכְשָׁו הֲרֵינִי מוֹחֵל לְךָ וְהָיִיתָ רֵעַ לִי לְהִתְרוֹעֵעַ וְאַל תַּעַזְבֵנִי”. אַחַר-כָּךְ צִוָּה לְהַעֲלוֹת בֶּאֱמֶת אֶת כָּל מִינֵי הַמַּאֲכָלִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וְאָכְלוּ הוּא וְאָחִי דֵי-שָׂבְעָם, וְעָבְרוּ לַחֲדַר-הַמַּשְׁקֶה, וּמָצְאוּ שָׁם נְעָרוֹת דּוֹמוֹת לַלְבָנוֹת, שֶׁשָּׁרוּ כָּל מִינֵי שִׁיר וְנִגְּנוּ בְּכָל כְּלֵי-הַנְּגִינָה. שָׁתוּ שְׁנֵיהֶם עַד שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם הַשִּׁכָּרוֹן, וְהָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ הָאִישׁ בְּחֶבְרַת אָחִי כְּאִלּוּ הָיָה אָחִיו, וּמְחַבְּבוֹ חִבָּה עֲצוּמָה וּמַלְבִּישׁוֹ מַחֲלָצוֹת סִינִיּוֹת. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר חָזְרוּ לִכְמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלֹא פָסְקוּ מִכָּךְ מֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים שָׁנָה. אַחַר-כָּךְ מֵת הָאִישׁ, וְנָטַל הַשֻּׂלְטָאן אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ, וְהוֹצִיא מִידֵי אָחִי כָל מַה שֶּׁחָסַךְ לוֹ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה קַבְּצָן שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם. יָצָא אָחִי מִן הָעִיר לָאֲשֶׁר תִּשֶּׂאנָה אוֹתוֹ עֵינָיו. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים נָפְלוּ עָלָיו בַּדוּאִים וּלְקָחוּהוּ בַשֶּׁבִי. וְהָיָה זֶה שֶׁשָּׁבָה אוֹתוֹ, מְעַנֵּהוּ וְאוֹמֵר: “תֵּן כֹּפֶר-נַפְשֶׁךָ מָמוֹן וְאִם לָאו אֲנִי הוֹרְגֶךָ”. הִתְחִיל אָחִי בוֹכֶה וְאוֹמֵר: חַי אֱלֹהִים, אֲנִי אֵין לִי כְּלוּם, שֵׁיךְ הַבַּדוּאִים, וְאֵינִי יוֹדֵעַ דֶרֶךְ לְהַשִּׂיג מָמוֹן, וַאֲנִי שְׁבוּיְךָ וּבְיָדְךָ, עֲשֵׂה אֵפוֹא בִּי מַה שֶׁאַתָּה חָפֵץ”. הוֹצִיא הַבֵּדוּאִי הֶעָרִיץ מֵחֲגוֹרָתוֹ סַכִּין רְחָבָה, וְאִלּוּ יָרְדָה עֶל עָרְפוֹ שֶׁל גָּמָל הָיְתָה חוֹתֶכֶת אוֹתוֹ מִוָּרִיד אֶל וָרִיד. נְטָלָה בְּיָדוֹ הַיְמָנִית וְנִגַּשׁ אֶל אָחִי הַמִּסְכֵּן וְכָרַת בָּהּ אֶת שְׁתֵּי שִׂפְתוֹתָיו, וְלָחַץ אוֹתוֹ בִּדְרִישׁוֹתָיו. וְהָיְתָה לַבֵּדוּאִי אִשָּׁה יָפָה, וּכְשֶׁהָיָה הַבֵּדוּאִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הָיְתָה מִתְקָרֶבֶת לְאָחִי וּמְפַתָּה אוֹתוֹ לְהִשָּׁמַע לָהּ, וְהוּא נִמְנָע מִזֶּה מִבּוּשָׁה בִפְנֵי אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. אֵרַע שֶׁפִּתְּתָה אֶת אָחִי בְיוֹם מִן הַיָּמִים וְקָם וְשִׂחֵק אִתָּהּ וְהוֹשִׁיבָהּ בְּחֵיקוֹ. בְּעוֹד הוּא בְכָךְ, נִכְנַס אֲלֵיהֶם בַּעְלָהּ, וּכְשֶׁרָאָה אֶת אָחִי, אָמַר לו: “אוֹי וַאֲבוֹי לְךָ מְתֹעָב. חָפֵץ אַתָּה עַכְשָׁו לְקַלְקֵל לִי אֶת אִשְׁתִּי?” הוֹצִיא סַכִּין וְכָרַת אֶת שַׁרְבִיטוֹ, וְנָשָׂא אוֹתוֹ עַל גָּמָל וְהִשְׁלִיכוֹ עַל הַר וַעֲזָהוֹ וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ. עָבְרּו עַל פָּנָיו נוֹסְעִים וְהִכִּירוּהוּ, הֶאֱכִילוּהוּ וְהִשְׁקוּהוּ וְהוֹדִיעוּנִי עַל אֹדוֹתָיו. מִיָּד הָלַכְתִּי אֵלָיו וְהִרְכַּבְתִּיו וְהִכְנַסְתִּיו לָעִיר, וְקָצַבְתִּי לוֹ דֵי סִפּוּקוֹ. וְעַכְשָׁו הֲרֵי בָאתִי אֵלֶיךָ, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, וְהִסַּסְתִּי לַחֲזֹר לְבֵיתִי לִפְנֵי שֶׁאֲסַפֵּר לְךָ הַכֹּל. וְאָכֵן שְׁגִיאָה הָיְתָה זוֹ מִצִּדִּי אִלּוּ הָיִיתִי עוֹשֶׂה כֵן בְּעוֹד שֶׁמֵאַחֲרַי תְּלוּיִים שֵׁשֶּׁת אַחַי שֶׁעָלַי לִדְאֹג לְמַלֵּא מַחְסוֹרֵיהֶם”.

כְּשֶׁשָּׁמַע נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים סִפּוּרִי וּמַה שֶׁהִגַּדְתִּי לוֹ בִּדְבַר אַחַי, צָחַק וְאָמַר: “אֱמֶת דִּבַּרְתָּ, הַשַּׁתְקָן, מְמַעֵט בְּדִבּוּרִים אַתָּה וְאֵין אַתָּה מַטְרִיחַ וּמַטְרִיד אֶת הַבְּרִיּוֹת. וְאוּלָם מֵעַתָּה צֵא מִן הָעִיר הַזֹּאת וְגוּר בְּזוּלָתָהּ”. הִגְלַתִני מִבַּגְדָאד וּפָקַד עָלַי מִשְׁמָר לְשַׁלְּחֵנִי מִן הָעִיר. יָצָאתִי לַנֵּכָר וְלֹא פָסַקְתִּי מֵהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, וְעָבַרְתִּי בְּכָל הַמְּדִינוֹת, עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁמֵּת וְיָשַׁב אַחֵר עַל כִּסֵּא הַכַלִיפוּת. אָז שַׁבְתִּי לָעִיר וּמָצָאתִי שֶׁאַחַי מֵתוּ, וְנִקְרָה עָלַי עֶלֶם זֶה וְעָשִׂיתִי עִמּוֹ אֶת הַטּוֹב שֶׁבַּמַּעֲשִׂים, וְאִלּוּלֵא אֲנִי, הָיָה נֶהֱרָג. וְעַכֶשָׁו הוּא בָא עָלַי בַּעֲלִילָה, בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ בִּי כָל עִקָּר. וְכָל זֶה שֶׁהוּא מְסַפֵּר, בִּדְבַר טַרְחָנוּתִי וְהַרְבּוֹתִי דְבָרִים וְגַסּוּת-הָרוּחַ וְחֹסֶר-הַטַּעַם שֶׁבִּי, דְּבָרִים בְּטֵלִים הֵם, חַבְרַיָּא. הֲרֵי דַוְקָא לְשֵׁם עֶלֶם זֶה עָבַרְתִּי אֲרָצוֹת רַבּוֹת עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְגָלִיל זֶה, וּמְצָאתִיו אֶצְלְכֶם, כְּלוּם אֵין זֶה, חַבְרַיָּא, סִימָן לְטוּב נִימוּסִי?"

אלמוני/ת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלמוני/ת (מחבר)
רקע
אלמוני/ת

יצירותיו הנקראות ביותר של אלמוני/ת

לכל יצירות אלמוני/ת בסוגה פרוזה

לכל יצירות אלמוני/ת

עוד מיצירותיו של יוסף יואל ריבלין (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

דגל הלאומיות

מאת אליעזר בן יהודה (מאמרים ומסות)

א.

את אשר היתה ההשכלה למשכילינו לפנים, – היתה עתה הלאומיות לרבים מסופרינו.

מטר המהתלות הנתך על ההשכלה בשנים האחרונות והמכות הנאמנות אשר הוכתה בספרותנו הסירו את שם האלילה הזאת מפי סופרינו. תחת דברם לפנים בשם ההשכלה, ידברו עתה בשם הלאומיות וישימוה כחותם על כל אמריהם. תקוה טובה נשקפת לספרותנו, כי עוד מעט ותהי לאומית באמת. הסופרים, אשר נתנו ספר כריתות ללאומיות העברים, ימשכו מעט מעט את ידיהם גם מספרותנו, כי מה שפת עברית ומה ספרותה לאיש אשר לבבו איננו שלם עם לאומיות העברים? רוח חדשה, עזה וחזקה, נשבה בספרותנו ותפח באפה רוח חיים. כי רק רגש הלאומי, אשר החל לפעם בלב רבים מסופרינו בכל עֻזו ותקפו, נפח רוח חיים בספרותנו, רק הרגש הזה, אשר חִיָּה עמים לא מעט אחרי אמרם נואש לכל תקותיהם, חיה גם את ספרותנו בעז רוחו אשר שפך עליה ויתן לה כח ועצמה לחיות ולהאריך ימים, ויתן לה עדנת נוער אחרי בלותה. משכילינו אשר עמלו להחיות את שפת עבר ולהסיר מעם כל הלשונות את צעיף אלמנותה, עמלו גם למהר קצה. בהלחמם לה' נלחמו אתה.

כי מה שפה וספרות בלי לאומיות? התאריך ימים פה על האדמה נשמה בלי גויתה? משכילינו כחשו בלאומיות העברים ויתאמצו בכל עז להסיר הרגש הזה מלבות בני בריתם. רק להשכלה הטיפו. “יהודים אנחנו בבתי כנסיותינו, ובצאתנו משם אנשים אנחנו ככל הגויים אשר בתוכם נשב” – היה דברם כל הימים.

אף כי קנאה גדולה קנאו לשפת עברית ויקראו לבני נעורינו השכם וקרא לבל יעזבו שפת אבותיהם ולבל יבזו ליקהת שפתנו הזקנה, – הנה דבריהם אלה עלו בתהו וכל עמלם היה לריק.

“העבודה הזאת לנו?” – שאלו בצדק בני נעורינו, – “למה נעבוד את השפה הזאת וספרותה? מה תתן ומה תוסיף לנו? היכול לא נוכל להיות ישראלים גם בלי דעת שפת עברית? הידָעה אדאלף קרמיע? הידעוה הרבנים החדשים? ומדוע אפוא תשבחו ותפארו ותרוממו ותקדישו את שם קרעמיע? מדוע לא נלך בדרכיו…”?

ומה יכלו המשכילים לענות? כמה יכלו הַקהות את שם בני נעורינו? “אך צדקו בני הנעורים” – אמרו המשכילים בנפשם. “אשמת אבותינו היא אשר למדונו השפה הזאת, אשר לא תועילנו עד מה. לו חכמנו גם אנחנו בנעורינו כמוהם היום, לוא ידענו אז להלוך נגד רוח החיים, כי עתה לא עבדנו את השפה הזאת אשר גם עושר גם כבוד לא תתן לנו”. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.