מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מינוטאור

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

כתר; 1992

סוגה:

שפת מקור: עברית

פרק ראשון: סוכן חשאי

1

איש אחד, שהיה סוכן חשאי, החנה את מכוניתו השכורה בכיכר רטובה מגשם ונכנס לאוטובוס הנוסע אל העיר.

באותו יום מלאו לו ארבעים ואחת שנים, ובצנחו אל המושב הראשון שנזדמן לו עצם את עיניו ושקע בהרהורים שוממים על טיבו של יום ההולדת שלו. עצירת האוטובוס בתחנה הבאה העירה אותו מנמנומו והוא ראה שתי נערות מתיישבות בספסל הפנוי שלפניו. לנערה שמשמאל היו שערות שצבען כעין הנחושת; נחושת כהה, נוצצת בברק זהב. שערותיה היו חלקות ואסופות על עורפה בתוך סרט-קטיפה שחור, שנקשר בעניבה מצולבת. הסרט, כמו השערות, התנכר בנקיון רענן, אותו סוג נקיון ראשוני המצוי בדברים שהיד הממששת עדיין לא נגעה בהם. מי קשר את הסרט בקפידה כזאת לעורפה, חשב האיש בן הארבעים ואחת. אחר כך חיכה לרגע שבו תפנה אל חברתה את צדודית פניה; וכשפנתה אל חברתה והוא ראה את תווי הפנים, נפער פיו לצעקה, שהוחנקה באבה. ואולי אפילו נתמלטה מפיו. הנוסעים, מכל מקום, לא הגיבו.

2

"היום מלאו לי ארבעים ואחת שנים ואין זו הפעם הראשונה שאני חוגג את יום הולדתי ברשימת יומן, בחדר של בית מלון. מחר אמצא בשגרירות מברק-ברכה מאשתי ומשתי הבנות. מברק מיוחד יבוא מן הבן שבפנימיה. גם הוא איננו בבית, ואם מצב זה ימצא חן בעיניו, ודאי ילך בדרכי. אם אמנם יעשה כך, תהיה לי סיבה נוספת להסתלק מהר ככל האפשר. אלא שהיום לפנות ערב סוף סוף קרה הדבר, שבגללו ארצה להשתהות.

"אינני יודע מדוע האמנתי, שלפני הפגישה אתה תגיע אלי איזה הודעה מוקדמת. מכל מקום לא תארתי לעצמי שהדבר יתרחש במפתיע. אבל זה קרה. ראיתי אותה לפתע, מתיישבת לפני באוטובוס. לא היה לי שום קושי להכיר אותה. כשירדה מן האוטובוס ירדתי גם אני ועקבתי אחריה. כתובתה כבר רשומה אצלי ומחר אדע גם את שם משפחתה ואולי גם את שמה הפרטי. היא מתגוררת בבנין טוב, מאלה שבהם גרים אנשים אמידים. שמעתי אותה מדברת אל חברתה וגם קולה הסגיר אותה. יתכן שהיא שרה במקהלה. ההיגוי מעיד על חינוך טוב; הלבוש יקר ופשוט. אף לא תכשיט אחד על הגוף, חוץ מסרט-קטיפה שחור; סרט חמור, קשור בקפדנות נפלאה העושה את הרושם שרצתה לעשות – רישול. צבע השער – כפי שזכרתי; וכן צבע העיניים – חום עמוק, לא כהה ביותר; הסנטר בולט מעט, במידה מספקת שלא לטעות באופייה; די תוקף כדי לנפנף מעליה את מה שאיננו רצוי, אבל בעיקר יש בו נטייה להתמכרות שלמה, נלהבת. גם עור פניה וצבעם כפי שזכרתים: בהיר מאד, כפני אמי, עם ורדות עולה לעבר עצמות הלחיים הבולטות, ללא רבב, ללא חיפזון, במעברים דקים כל כך עד שאין להבחין היכן מסתיים הלובן והיכן מתחילה הוורדות. רק פיה ארגמן בוהק, פתאומי; והשניים, אלהים, הן לא יתכן שהן נבראו בסך הכל כדי ללעוס מזון. אילו היה זה כך, הייתי אומר שהטירחה היתה מוגזמת.

“ואני בן ארבעים ואחת והיא כבת שבע-עשרה. עשרים וארבע שנים.”

3

"תיאה,

"מכתב זה, שתוקתק במכונת-כתיבה, איננו חתום ויש להניח שלעולם לא נתראה, אף כי אני ראיתי אותך וכן דאגתי שתראי אותי. זה היה לפני כששה שבועות. עברתי על פניך, הבטתי בך ואת הבטת בי, כפי שמביטים באיש ההולך ממולך ברחוב. לא הכרת אותי. ואף על פי שלא הכרת, את שייכת לי.

"לא תהיה לך לעולם הזדמנות לשאול אותי שאלות, אבל קולי יגיע אליך במכתבים, ואני יודע שתקראי בהם. כיצד אני יודע? לא אוכל להסביר, זולת מה שאומר לך עכשו, כמין הסבר: מיום שאני זוכר את עצמי חיפשתי אותך. ברור היה לי שאת קיימת, אך לא ידעתי היכן. עבודתי הביאה אותי אל העיר שבה את גרה. עבודתי היא רצף של השערות, הנחות, סיכונים. בחרתי בעבודה זו מפני שמעולם לא אהבתי איש – חוץ ממך – אף על פי שכל ימי נסיתי לאהוב; כלומר: לבגוד בך. קשרתי את חיי אל עבודה קשה ורעה, מפני שחייב הייתי לאהוב. ובכן אני אוהב את הארץ שאותה אני משרת, את ההרים שלה, את העמקים, את האבק, את היאוש, את הדרכים והשבילים. עשיתי כך מחוסר ברירה, לא ידעתי אם אפגוש בך אי-פעם. ועכשו, שנפגשנו, כבר מאוחר מדי; קרתה טעות. היתה איזו אי-התאמה בתאריכי-לידה, בפספורטים: גם בשמיים יש בלגן, כמו במשרדים אחרים. מכל מקום – מאוחר ובלתי אפשרי.

"מצויה בידי כתובת הפנימיה שבה את לומדת בשנה זו וכן אני יודע לאיזו אוניברסיטה נרשמת לשנה הבאה. אני גם יודע שאת אוהבת מוסיקה. במשך הזמן אדע דברים נוספים.

"יחד עם מכתב זה תגיע חבילה ובה פטיפון ותקליט. אני מבקש שביום א' הבא, בשעה 17.00, תניחי את התקליט על הפטיפון. אני אעשה אותו דבר עצמו בחדרי שבמלון, במרחק לא רב ממך, ושנינו נאזין באותה שעה עצמה לאותה מוסיקה. תהיה זו פגישתנו הראשונה, ואני אדע אם עשית כבקשתי. בעצם, אני יודע כבר עכשו שתעני להפצרה זו.

"אני אוהב אותך. אהבתי אותך כל ימי. קשה לי להשלים עם המחשבה שלא הכרת אותי ברחוב. אבל אין זו אשמתך. קרתה טעות; בתאריכים, במקומות, בכל. אין לי ספק, שהכוונה היתה להתעלל בי, לא בך.

“אני מסיר את נעלך מעל רגלך ונושק את בהונותיך. אני מכיר אותן, כשם שאני מכיר כל תו שבגופך. אל תתרעמי, אל תרחמי. לא ידעתי אושר מימי, עד שמצאתיך”.

4

"איש מצחיק,

"עשיתי מה שבקשת בדיוק ב-17.00. איך ידעת שאני מנגנת עכשו את הקונצ’רטו הזה? איך אתה בכלל יודע כל כך הרבה? השתדלתי לנחש מי אתה, ונדמה לי שמצאתי. אם אני צודקת עליך להכנע ולהזדהות. נכון שאתה ג.ר., ונפגשנו במסיבה אצל נ.? אתה הסתכלת עלי כל הזמן, ואמרו לי את שמך.

"אין לי לאן לשלוח את המכתב הזה, אבל אני כותבת כדי להראות אותו לך, אם נפגש פעם. אני כותבת, מפני שאין זה מנומס שלא לענות על מכתב כל כך יפה כמו שלך; (אגב, לא הבנתי בו כמעט כלום. אתה נורא מסתורי). בינתיים אני מניחה את תשובתי בקופסה מיוחדת, שעליה כתוב ‘מכתבים לאלמוני’, עד שנפגש. לא יפה למתוח ככה.

בידידות, תיאה".

5

"ידידי האלמוני,

"תדע לך שיש לי בקרוב בחינות-גמר ואני לא אוכל לענות על כל אחד ממכתביך, ביחוד כשאתה כותב כל יום ולפעמים שניים ביום. אני כותבת לך תשובה כללית על כל המכתבים שהגיעו עד עכשו, ועד לסוף הבחינות לא אכתוב עוד, ואתה תסלח לי.

"אני בטוחה כבר שאתה לא ג.ר., מפני שהוא בינתיים התייצב פה ועשה כל מיני תמרורים וחיזורים. ובכן, אינך מזדהה ואני כועסת, כי מכתביך נעשים עצובים כל כך, והייתי רוצה אולי לומר לך, שאין צורך לקחת אותי כל כך ברצינות. הסתכלתי הרבה בראי, בזמן האחרון, כדי לגלות מה אתה מוצא בי. ואתה יודע מה גליתי? אני צריכה להתבייש, אבל זו אמת. גיליתי שאולי אני באמת יותר יפה ממה שחשבתי. וזה הכל באשמתך. קשה לי עכשו להנות ממחמאות שאני מקבלת ממכרים, מפני שבהשוואה למכתבים שלך, כל מה שהם אומרים נשמע מגושם. מבלי להכיר אותך אני בטוחה שאתה חכם יותר מכל ידידי, אבל לפעמים נדמה לי שאתה מגזים נורא. ולמה אתה כל כך עצוב? אילו רצית, היית יכול להיות סופר או משורר, אפילו אם אתה לא מתכוון למה שאתה כותב.

"ולמה אתה מדבר על רצונך למות? אם אתה אוהב אותי, כמו שכתוב בכל מכתב שלך, אתה פשוט צריך להראות את פרצופך. אולי תמצא חן בעיני? למה כל המיסתורין המשונה הזה? אתה כאילו מסביר הכל, אבל אני לא מבינה כלום. אני לא כל כך חכמה כמו שאתה מתאר לעצמך.

"והרבה תודה על שני התקליטים הנוספים ששלחת. אתה כנראה משוגע אחרי הקומפוזיטור האחד הזה, שכל הזמן אתה שולח אותו אלי. אני מסכימה שהוא נפלא, ואני שמה את התקליטים ביום א' בשעה 17.00. הכל לפי השגעון שלך. אתה רואה שאני נוהגת כילדה טובה והגיע הזמן שגם אתה תהיה ילד טוב ולפחות תשלח תצלום.

שלך בידידות,

תיאה".

"נ.ב.

"גם המכתב הזה הולך לקופסת ‘מכתבים לאלמוני’. עד מתי תהיה אלמוני?

6

"אלמוני חמוד,

"גמרתי עם הבחינות ועכשו אגש להאזין לתקליטים שהצטברו. אתה יודע שאתה מאד לא מנומס? זהו המכתב השלישי שאני כותבת אליך בשנה האחרונה ועדין אין לי כתובת לשלוח אותם.

"גם כיום אינני יודעת עליך יותר ממה שידעתי עם קבלת המכתב הראשון, אבל יש הבדל גדול. אילו פסקת מלכתוב אלי עכשו היית חסר לי. ואולי זוהי כוונתך? אתה מרגיל אותי להרגיש כמו מלכה, ומה יהיה? אף אחד חוץ ממך איננו יודע את כל הדברים היפים שאתה רואה בי. אתה מרגיל אותי למשהו, שאף אחד לא יתן לי אף פעם. למה אתה עושה זאת? אני לא אכתוב אליך עוד, אם לא תבוא להציג את עצמך. זהו המכתב האחרון שאני מניחה בקופסת ‘המכתבים לאלמוני’. עכשו אשים תקליט ואני מקווה שגם אתה תשים עכשו תקליט, ותשמע שאני רוצה לראות אותך, בלי להתחייב לכלום, כמובן. ובכל זאת אתה מותק.

שלך בידידות,

תיאה".

7

"תיאה,

"עלי לבקש את סליחתך על תוכנם של שני המכתבים האחרונים. לא היתה לי שום זכות לשתף אותך ביבבות ובקינות שלי. אני מתבייש ומבטיח שלא לעשות עוד כדבר הזה.

"חלמתי עליך הלילה. עמדתי לבדי על מרפסת ואת הופעת בדלת והבטת בי וחייכת. אחר כך קרבת אלי. בעצם, לא הלכת אלא צפת באוויר ועמדת על ידי; ומבלי לחבקני ומבלי להושיט זרועותיך התכופפת מעט לעברי ונשקת לי על פי ואני פרצתי בבכי, ואת צחקת ואמרת ‘אני שלך, קח אותי.’ ואני אמרתי ‘איך אקח אותך’; ואת אמרת ‘באוויר. קח אותי באוויר.’

"למה התכוונת, תיאה? לפני שבועיים ראיתי טקס קבלת התעודות בבית-ספרך. ישבתי בשורה השלישית, מימין, לא רחוק מהוריך. כשהבטת בהם חלפו עינייך גם על פני. תודה לך, אהובתי. אני נשקתי אותך באוויר, כפי שהצעת לי בחלומי. לא הכרת אותי. שוב לא הכרת אותי.

"אהיה בעירך בעוד כמה חדשים. לא אסע לאוניברסיטה שבה תלמדי, מפני ששם קל להבחין באיש זר. בקמפוס הארור הזה תאבדי לי לזמן רב. אני אנסה לראותך בחופשות, כשתבואי הביתה לביקור. הן אינך כועסת על המיסתורין האוויליים שבהם אני מתעטף. אין אלו מיסתורין כלל. פשוט אין דרך אחר.

"אין, האמיני לי.

“אני אוהב אותך”.

8

"תיאה,

“היום מלאו שלוש שנים מאז מצאתיך. את אבדתי הנוראה ביותר, אבידה שנתגלתה כשהכל כבר אבוד. רק היום עלתה בלבי המחשבה, שאולי גם את היית רוצה לכתוב לי פעם. אני מציע איפוא כך: כתבי על המעטפה ‘מר פרנץ קפקא, פוסט-רסטנט’ ושלחי לדואר שבעירך. אהיה שם בחמישה בדצמבר. בשעה 17.00 אגש לדואר לקחת את מכתבך. כדי להיות בטוח שלא תבואי לזהותני, אני מבקש שבאותו היום ובאותה שעה תשבי בבית-הקפה שממול בית-הוריך. אחד מחברי ילך שמה לוודא שאת עושה כבקשתי. הוא יטלפן אלי ואז אגש לדואר ואקח את מכתבך. אם לא תהיי בבית הקפה, לא אלך לדואר. אם היתה זו מחשבת שטות. סלחי.”

9

"תיאה,

"הנערה ששלחת לדואר, כדי לזהותני, לא אותי ראתה, אלא את אחד מידידי. ראינו בדואר נערה לוטשת עיניים והבנתי שבקשת להערים עלי. אין לך מושג עד כמה אני אסיר תודה על העובדה שרצית לראות אותי, ושטרחת עד כדי כך. בתוך אסוני הריני האיש המאושר שבעולם.

"קראתי את מכתביך. את טובה כפי שציפיתי, את יפה כפי שאני מכירך, את אינך טעות שלי, תיאה. בעבודתי אסור לי לטעות בטיבם של אנשים, מפני שאם אטעה, ואפילו פעם אחת, אני עלול לשלם בחיי. אילו טעיתי בך, מזמן לא הייתי חי.

"רוצה אני לענות על כל שאלותיך, אלא שלא אוכל לענות עליהן בדרך שאת מציעה. מה שיש לי לומר, הוא זה: ידוע לי, שחוץ מן הדברים הניתנים להבנה, לבדיקה, לניתוח ולשימוש, מצויה בתוכנו – ואולי גם מחוצה לנו – הוויה יודעת, חכמה לאין ערוך מן השכל העומד לרשותנו. עם הוויה זו אני משתף פעולה יום יום, בעיקר בעבודתי. ואם עדיין אני חי, משמע שההוויה הזאת איננה מקסם-שוא. היא עלולה להפיל אותי בפח, זאת אני משער; אבל אין לי מדריך טוב ממנה; היא שהראתה לי אותך מיום שאני זוכר את עצמי. ועובדה היא שאת קיימת ממש ובדיוק כפי שהכרתי אותך לפני שמצאתיך. אין לי צורך בהוכחה טובה מזו.

"יחד עם זאת קרה מקרה רע, טעות או הענשה מכוונת. מכל מקום, לא נוכל להיות מה שנועדנו להיות. לא נוכל להתאחד. הסיבה לכך פשוטה, ארצית ומעליבה, אבל אינני רוצה לפרש בשמה, מפני שאם אפרש – תדעי שאני מתיירא ואז תטילי ספק באהבתי. הנה כבר אמרתי יותר מדי.

"אני אוהב אותך, תיאה. אם יש אלהים, הוא יפגיש אותנו במקום שבו חלמתי או ניחשתי אותך בפעם הראשונה, לפני שנולדת. אם הוא לא יעשה בשבילנו את הג’סטה הזאת, משמע שאין הוא אלהים, או שאיננו כלל, או שהוא סתם משרד: יעיל אבל אדיש.

“את ישנך ויום יום אני נושק לבהונותיך, לאצבעות ידייך. בקרוב אעיז לגעת בלחייך. אעשה זאת תחילה בידי ואחר כך בפי. אני מקווה לחלום עליך הלילה”.

10

כארבע שנים לאחר שפגש הסוכן החשאי את תיאה ביקש ג.ר. את ידה. הוריה נתנו את הסכמתם והנישואים נקבעו, לתחילת החורף.

כחודש לפני הנישואים נהרג ג.ר. בתאונת דרכים. באותו שבוע הגישה תיאה את עבודת-הגמר שלה לאוניברסיטה. זמן מה לאחר מותו של חתנה נסעה עם הוריה לגשטדט ובבואם לבית-המלון מצאה זר ורדים מצפה לה ותיבת-שוקולד עם מכתב.

"תיאה,

"אלהים רוצה שתהיי מאושרת ולכן עליך להתגבר. את תמצאי מנוחה לנפשך בטיולים שתערכי בסביבה. את צעירה וחכמה. אין ספק שתתגברי.

"אין אני רשאי להטריד אותך עכשו בדברים, ובוודאי שאינני רשאי עכשו לחוד לך חידות מיותרות, ולכן אומר רק זאת, כדי להניח את דעתך: את תמהה על הזר שחיכה לך במלון; ובכן, הדבר פשוט בתכלית. על מעשייך, תנועותיך ותכניותייך אני למד מפי אנשים שונים המצויים בסביבתך. אני משלם להם שכר-טרחה על כך. וכדי שיהיו הדברים פשוטים עוד יותר, אתן לך דוגמה אחת: בבית-הקפה שממול ביתך היה מלצר זקן. הוא מת בינתיים ולכן אינני חושש לגלות את זהותו. הוא היה מקבל ממני תשלום קבוע תמורת דיווחים שהיה מוסר, ככל שידו היתה משגת. אנשים כאלה מצויים בכל מקום, ואנשים כמותי אינם מהססים להשתמש בשרותיהם.

"אל תכעסי; אין לי שום דרך אחרת. אני נוסע הרבה ואינני תושב קבוע בארצך. אילו סמכתי על המקרה בלבד הייתי מאבד אותך מזמן. די לי במה שנתן המקרה בידי כשמצאתיך.

"אנא, חייכי, מלאכי הטוב. חייכי, ואפילו מתוך עצבות; עלי, על עצמך ועל כל הנורא והנפלא שבו אנו נתונים.

"נ.ב.

“ביום א' הבא אהיה בסביבה. אם דרוש לך משהו, אם רוצה את לכתוב אלי, הניחי את המכתב במשרד הדואר ובשעה 17.00 אלך לקבלו. את תשבי אז בבית-הקפה שמתחת לבית-המלון. זהו ההסדר הקבוע שלנו.”

11

"ידידי האלמוני, ידידי היחיד בשעה זו,

"תודה על הפרחים והשוקולדה. אמרתי להורי שזה בא מידידים באוניברסיטה. הנה, בגללך שיקרתי להם, ולא בפעם הראשונה. שום אדם בעולם לא היה מבין מה הולך בינינו. בעצם, גם אני לא מבינה, אבל כלום יש לי ברירה?

"מותו הנורא של ג.ר. היה נורא שבעתיים כי ראיתי בו עונש משמים. לא מובן לי מדוע נענש ג.ר. ולא אני; מפני שאני חטאתי כלפיו ולא הוא כלפי. אני עמדתי להנשא לו בלי שאוהב אותו במידה מספקת. חיבבתי אותו וכתבתי לך על כך, אבל לא אהבתי אותו אהבה שלמה, אהבה שתצדיק נשואים. האלהים הזה, שאתה קורא לו משום-מה, משרד, אולי טעה בכתובת. מדוע היה ג.ר. המסכן חייב למנוע, במחיר חייו, את העוול שעמדתי לעשות לו? אלמוני שלי, אני אינני נפלאה כל כך כפי שאתה מתאר אותי. עכשו אתה רואה שאני עלובה וקטנה וגם מכוערת. על מה יש לי לחייך? את עבודת-הגמר שלי עשיתי על לואיס דה-גונגורה, כידוע לך. והנה, כשראיתי את ג.ר. החיוור והמת חשבתי Un cuerpo con poco sangre, Pero con dos corazones.1

”ובלי כל בושה חשבתי אז, באותו מעמד, ואמרתי בלבי, שלא על ג.ר. כתב דה-גונגורה את הבית הנפלא הזה. אילו חשבתי שיש לג.ר. שני לבבות אולי הייתי אוהבת אותו בכל לבי החד.

“את המכתב הזה אני כותבת בבית-הקפה שבו אשב ביום א' ב-17.00 ואני משתעשעת במחשבה שאולי אתה מצוי עכשו כאן, בין עשרות האנשים שבאולם; או שאתה מביט בי מבחוץ, מבעד לחלון. תראה איך אתה שולט בי, אלמוני שלי. אתה אכזר, בסך הכל; וביחוד נורא הדבר, שאינני מאמינה לך ואני חושבת תמיד, שסוף סוף ניפגש. אם אתאכזב בך, לא אסלח לך לעולם”.

12

כשקבלה תיאה משרת מורה לספרות ספרדית באוניברסיטה של עיר-שדה בדרום כבר היו ידיעותיו של האלמוני בלשון הספרדית מספיקות כדי לשרבב לכתביו כמה משפטים בספרית. במסעיו היה מילון מצוי עמו בכיסו, כדי שלא ייכשל בשגיאות-כתיב.

Ay' Thea, Lejana y sola"2

"אינני יודע אם גם לי מחכה המוות בשערי קורדובה, אבל וודאי שאינו מצפה לי בזרועותייך. כשאמות אהיה רחוק ממך, אבל באותה שעה עצמה אהיה קרוב אליך יותר מכלמה שהיינו בחיינו. אולי אז נהיה על סף הפגישה. את מלאכי, מלאך חיי, מלאך המוות שלי.

"אינני עצוב, תיאה. אני מאושר. רק נבל או שוטה יוכל לאהבך וגם להיות נעצב אל לבו בעת ובעונה אחת.

Serranas de Cuenca

Iban al pinar

Unas por pinones

Otras por bailar.3

“כשטיילת אתמול בחורשת הבוקיצות, לבדך, חשבתי שתצאי במחול בין העצים, אבל את נשענת על גזע עץ והצתת סיגריה. אל תעשני, תיאה. וכדי לשמש לך דוגמה ומופת הריני מפסיק לעשן, מרגע זה.”

13

Santa, Santissima Thea"

"עשרה חודשים לא כתבתי אליך. מה חשבת? מה עבר בראשך החמוד, החכם? עכשו אני מעלה אותך למדרגת קדושה ואת בוודאי תמהה על שגיון נוסף במוחו של מאהבך המטורף.

"לפני עשרה חדשים ירו לעברי שתי יריות ושתיהן פגעו בי. אני בטוח שבאותו רגע הופיע על פרצופי חיוך מופתע, בוודאי חיוך אווילי. אני זוכר ברור כי חשבתי: האמנם אנו עומדים להפגש? אבל מיד באו התגובות האחרות, ההלם, המהומה הנוראה בגוף, שלעתים כל כך קרובות הוא תובע לעצמו זכות-ראשונים גסה ולגלגנית.

"אם אני עדיין חי, משמע שאת Santissima. קבלי זאת כתוספת טכנית למכלול תארייך.

"יש לנו רופאים טובים והם תפרו אותי, אל מבחינה מקצועית נחשפתי, והממונים עלי שאלו אותי אם אני רוצה לפרוש מן המקצוע. ברור שרציתי להמשיך, מפני שהפרידה מעבודתי היתה מקרקעת אותי במרחק אלפי קילומטרים ממך. וכדי שאוכל להמשיך בעבודתי היה עלי לעבור ניתוח נוסף, שנטל ממני את פרצופי המקורי לעולמים. לא לעולמי-עולמים, כמובן; מפני שבבוא היום נשוב כולנו להיות מה שהיינו. אבל בינתיים אני מחופש ומחודש למשך הימים שבהם אשתהה על פני האדמה.

"יש צד אחד טוב ויפה בכל הענין: אני יכול עכשיו למלא אחר בקשתך מלפני כמה שנים. התצלום שבמעטפה זו, הוא פרצוף פני כפי שהיה עד לפני כשנה. הנה, בקשת תצלום שלי והוא בידך. כך, בערך, היה פרצוף פני כשראית אותי, יותר מפעם אחת, ברחוב ובמקומות אחרים.

"אני אוהב אותך עכשו קצת יותר. לא ידעתי שזה אפשרי.

“ביום האחרון של חודש זה אהיה בעיר הולדתך ואת יכולה לשלוח אלי מכתב אל בית הדואר. את תהיי בעיר-השדה שלך, באוניברסיטה, כמוסכם, בשעה 17.00.”

14

"יקירי, אתה אולי, בסופו של דבר, יקירי היחיד,

"רחרי שבע שנים אתה מראה את פניך, ששוב אינם פניך. האם חשבת פעם, באופן שפוי, כפי ששאר האנשים חושבים, על מה שאתה מעולל לי?

"אבל עלי להתבייש באנוכיות העלובה שלי, כשאני מעלה על דעתי מה שעבר עליך. אחרי כמעט שנה של שתיקה שלך אני יודעת מה היו מכתביך בשבילי ומה היית אתה, אם בכלל אתה קיים. במשך השנה הזאת חשבתי לא פעם שאולי איזה משרד היה כותב אלי; ואולי המשרד הזה נסגר, כפי שקורה למשרדים. חשבתי במונחים שלמדתי אותם ממך. אבל אלהים איננו משרד, יקירי. אלהים השיב אותך. כמעט שכתבתי ‘השיב אותך אלי’. איזו אירוניה! חשוב לרגע על מה שקורה עכשו בחדרי. תמונתך ניצבת לפני על שלחן-הכתיבה, אני בת עשרים וחמש ואני מביטה בפניך. בן כמה אתה? בן שלושים וחמש? ארבעים? פניך יפות, יקירי. אילו חיזרת אחרי, כדרך שגבר מחזר אחרי אשה, הייתי נבוכה אולי בהתחלה, הייתי נבהלת, אבל לא הייתי מחזיקה מעמד. אני יודעת שהייתי חבוקה בזרועותיך, במוקדם או במאוחר. אתה מה שקוראים ‘כובש לבבות’. כך אתה נראה בתצלום, מכל מקום. חבל שאין רואים את ידיך בתמונה. אני חושבת שאני יכולה לנחש את צורתן. אבל העיניים מספיקות לי. אתה יודע איזה עיניים יש לך? כשאני רואה נמרים בטלוויזיה אני תמיד נבהלת, אבל גם מתמלאת התפעלות נוראה. אני מניחה שהנמר מסוגל להביט בבת זוגו במבט חם, מלטף, אוהב; ואפילו בחיוך בעיניים. אבל לגבי כל שאר היצורים יש לנמר עיניים של טורף; של רוצח-תמים, אם להשתמש בביטוי מפחיד ומבולבל. אני חושבת שיש לך עיניים מצבע הדבש; האין זה נכון? מן הצילום קשה לדעת אם שערך האפיר או שהוא חום בהיר; אבל אתה גבר יפה באמת, ואתה יודע זאת, אני חושבת. באיזו קלות נפלו נערות לזרועותיך, אני יכולה לשער; אז למה אתה עצוב כל כך? הן לא תכעס עלי אם אומר לך, בפעם המאה, שאינני יכולה לקבל את ההסבר הסהרורי שלך, על כך, שכל ימיך חיכית לי; ושכל ימיך וויתרת על האפשרויות שהיו לך. אם אמנם כך עשית, אתה מטורף ממש.

"אבל אתה אינך מטורף, יקירי, אני יודעת שאין זה כך. אם כן, מה אתה?

"ועכשו יש לך פנים אחרות, אבל אני בטוחה שבעיניים לא נגעו, שלא הנחת להם לפגוע בעיניך; ואני אכיר אותך לפי העיניים. חזור, אנא חזור ועבור על פני ברחוב כפי שעשית פעמים רבות, לפי דבריך. אתה תראה שאעצור אותך ברחוב; וכדי שתיווכח כי אמנם הכרתי אותך בלי שום ספק, אפול אל תוך זרועותיך בלי שום אזהרה. אני מקווה שתיבהל; אבל עליך להבטיח לי שבמקרה כזה לא תתנכר, אלא תחבק אותי ותאמר לי: ‘את נצחת, תיאה’.

"ואחר כך נראה מה שיקרה. אל תפחד, לא אסגיר אותך לשום שלטונות. נלך לאיזו מסעדה ונפטפט. שלחת לי כל כך הרבה תקליטים ואף פעם לא שלחת לי הקלטה של קולך, אף על פי שחזרתי ובקשתי, עוד לפני שנים. עכשו, כשכבר עברת קצת על חוקי הקונספירציה, אנא שלח לי את קולך.

"כמעט שמונה שנים אני קוראת את מכתביך, אך לעתים רציתי שלעולם לא היית מתחיל לכתוב אלי. עכשו אני רוצה שלעולם לא תפסיק. אין לי ספק שנפגש למרות כל הנסיבות, הידועות והבלתי ידועות. וגם הגיע הזמן שתסביר למה בחרת בפרנץ קפקא ולמה כל המוסיקה היא רק של אותו אחד ויחיד?

"שלך, כפי שהטרף הוא של הנמר,

תיאה".

15

"אהובה שלי,

"מכתבך גילה לי צד חדש באישיותך, שאותו לא ניחשתי, ואני מתבייש על כך מאד. עתה נוכחתי לדעת שאין אני מקצוען משובח כפי שחשבתי; הלא תמיד התפארתי לפנייך שאינני טועה באנשים. שאני חייב להכיר בני אדם כמעט ממבט ראשון; שאם לא כן – אשלם בחיי. והנה מתברר שהיה בך דבר, שעליו לא ידעתי מאומה.

"הדרך שבה פיענחת את התצלום ששלחתי לך, הדברים שהיסקת מהסתכלות בעיני – ראויים להצדעה ולדיפלומה! צר לי מעט על שנודע לך משהו מאופיי; משהו שהייתי מבכר להסתירו. והנה עכשו מאוחר מדי. את קראת יפה מה שראית. למזלי לא היסקת מסקנות מרחיקות-לכת. למזלי מצא פרצופי חן בעינייך. המשרד צייד אותי, איפוא, בתעודות שעברו את הביקורת שלך, מפני שאינך מאומנת במידה מספקת.

"יחד עם זאת אין ספק בליבי, שאילו עבדנו יחד, את ואני, היינו עושים היסטוריה בתולדות הריגול הבינלאומי. אכן, בדיחה נאה. גם מיותרת.

“תיאה, תיאה שלי, לאחרונה קשה לי יותר ויותר לעמוד במה שכפו עלינו. כמעט שאני מתפתה – ברגעים של חולשה ושברון-לב – להאמין יחד אתך שאמנם נפגש בסופו של דבר, כדרך שאת מתארת זאת לעצמך. אבל אם אמנם היה דבר שכזה מתרחש, היתה זו הוכחה ברורה לכך, שאינני ראוי לך; שהיה כאן מקח-טעות. מפני שאם את ואני הננו מה שאני חושב שהננו, אין לנו שום צורך לדחוק את הקץ. המשרד ידאג לכך.”

"אני שולח אליך סרט הקלטה, כפי שבקשת. הקלטתי חלק שני מקונצ’רטו לפסנתר, שבו אני מתחנן; וחלק שלישי של חמישיה, בו אני כבר יודע, שאין טעם לתחנונים. זהו קולי המדבר אליך.

"ולמה פרנץ קפקא – אסביר לך: הייתי רוצה שקפקא יהיה לי לחבר: ואני מאמין – ברוב טפשותי – שהוא אולי היה מסכים. היתה בו סלחנות עצומה; הוא אהב אנשים וקרב גם שוטים. היו לי סיכויים אצלו. את רשאית, כמובן, לשאול מדוע לא בחרתי לי במחבר המנגינות שלנו כחבר. התשובה היא: לא היה לו צורך בחברים. הוא הסתפק בחברים למשחק הביליארד; ואני אינני משחק בביליארד. חוץ מזה, הוא היה משטה בי כפי ששיטה בכולם. את יודעת, תיאה, שבעצם אין הוא מחברן של המנגינות? את כל המנגינות הכתיבו לו מן המשרד, והוא רק העתיק ורשם מן הזכרון. אני לא השתגעתי להתחבר אל המשרד. די לי במה שהוא מכתיב לי עליך. הכתבה זו לבדה היא רמז למה שעלול לקרות לאדם שאיננו יודע את גבולותיו. ולכן הסתפקתי בפרנץ קפקא.

"כמעט שנה שלמה לא נגעתי בשעורי הספרדית שלי ולכן לא תהיה במכתב זה אפילו שורה אחת של טעם, זולת זו האחרונה:

“אני אוהב אותך”.

16

"ידידי,

"סלח לי אם טעיתי. סלח לי על הדבר הנורא שאני עומדת לכתוב כאן. רק לשאול אני רוצה. אתה עצמך דחפת אותי על השאלה הזאת.

"קראתי את מכתבך והאזנתי לסרט ההקלטה של 459 של 516; אבל לא על אלה אכתוב הפעם. אינני יודעת כיצד לפתוח.

"במכתב שלך לא היתה הוראה לתשובה. חלפו כבר קרוב לשני חדשים, ואתה הנחת אותי לבדי עם המכתב הזה, האחרון. לא פסקתי מלהרהר במחמאות שאתה חולק לכושר-הפיענוח שלי. אתה משבח את הדרך שבה הסברתי את הבעת עיניך, ויחד עם זאת אתה כותב, שלמזלך לא הסקתי ‘מסקנות מרחיקות-לכת’.

"תחילה קיבלתי זאת כמחמאה סתם, אבל ברבות הימים הפכתי במלים שלך. חזרתי אליהן חזור ושוב, כפי שאני חוזרת, זה שנים, גם בשנתי, אל מה שאתה כותב אלי.

"מכתב זה שלי, כמו המכתבים הראשונים, לפני למעלה משמונה שנים, ילך אל התיבה המסומנת ‘מכתבים לאלמוני’: אבל אני מקווה שתגיע ממך הוראה לתשובה, ואז – אני מקווה – יהיה לי האומץ לשלוח אותו.

"אמור לי, אנא אמור בגילוי-לב, כי תמיד האמנתי לכל מלה שלך: אמור: ההיתה לך יד במותו של ג.ר.?

תיאה".

17

"איש עצוב, איש מסכן ומעונה שלי,

"אני מוכנה שלא לשלוח לעולם את המכתב ששמתי בתיבה, ובלבד שתכתוב. כבר חלפה כמעט חצי שנה. מדוע אתה שותק? אנא, אל תמות. גלה לי את סודך, אולי ארצה ללכת אחריך. אולי ארצה לעזבך, ולקרוע את מכתביך. אינך יכול לנהוג בי כך. אני לא משרד. אני אשה המתקרבת לשנתה העשרים ושש. למה אתה דורש ממני כל כך הרבה?

“אינני מטילה ספק באהבתך, אבל זוהי אהבה שאינה לפי כוחי. הרי אני כמו אלמנה שלך. אינך רשאי למות ואינך רשאי לשתוק. אמור לי מה עלי לעשות.”

18

כחודש לאחר מכן הגיע לאוניברסיטה שבעיר-השדה הדרומית מרצה-אורח מספרד והוא הוצג לפני המרצה המקומית לספרות ספרדית. היה זה בחדר האוכל של הסגל, ולמראה פניו של האורח החווירה תיאה ולא היתה מסוגלת להוציא הגה מפיה. הספרדי הביט מתוך הנאה בלתי מסותרת בפנים היפות ושאל אם הגברת אינה חשה בטוב. תיאה מלמלה משהו, בקשה סליחה והלכה אל חדרה.

הדמיון בין האורח הספרדי לבין התצלום שעל שלחן-הכתיבה שלה היה ניכר, בהתחשב בעובדה שהאיש עבר ניתוח פלסטי בפניו. היא התבוננה בתצלום וחשבה שהניתוח רוכז כנראה, דוקא בעיניים; אף שהיתה סבורה ומקווה כי בהן לא ייגע המנתח. העיניים היו שונות, ללא ספק. שונות היו בקווי-המיתאר שלהן ובהבעתן. אשר לצבען אי אפשר היה להחליט דבר מתוך התבוננות בתצלום בשחור-לבן. האורח הספרדי נראה כבן ארבעים. זולת זאת לא ידעה עליו דבר, בינתיים.

תיאה הסתכלה בראי, ובשלחה את ידה להיטיב את שערה הבחינה שהיד רועדת. היא נטלה כדור של ואליום, הציתה סיגריה וישבה על הספה, מצפה לשעת ארוחת-הערב. האורח היה אמור להרצות אחרי הארוחה. לא יתכן, אמרה תיאה לעצמה ושבה ואמרה. לא יתכן. האיש הזה זר לי לחלוטין.

זמן מה לפני הארוחה נכנסו לחדרה איש ואשה מחבריה לסגל, ובפיהם בשורה עליזה: היפהפה הספרדי אינו פוסק מלחקור ולדרוש עליה. וכמנהג הספרדים הוא מנפנף את רגשותיו באזני כל מי שמוכן לשמוע. והרי ציטוט אחד: “אתם תצטערו על שהזמנתם אותי לכאן, מפני שלא תוכלו להיפטר ממני עד שאקח עמי את המרצה שלכם לספרות ספרדית. היא שברה את לבי ממבט ראשון”. ידיעה נוספת העבירה צמרמורת בופה של תיאה: האיש איננו ספרדי, בעצם, אלא בן חוץ-לארץ, שהחל מלמד באוניברסיטה של מדריד לפני כחצי שנה; וגם הספרדית שבפיו מעידה על כך.

בהכנסה לחדר האוכל נשמה לרווחה כשראתה שמקום ישיבתו לשלחן רחוק משלה, ושתהיה לה שהות להתבונן בו ממרחק מה, בלי לבוא במבוכה יתרה.

הדמיון לתצלום, שתחילה היכה אותה בתדהמה, לא היה רב כפי שחשבה קודם לכן. אבל אי אפשר היה להתעלם כליל מן הצדדים השווים, המובהקים, שאין לטעות בהם, כמדומה.

כשקם לנאום הביט בה במופגן; אחר כך נתן עיניו בפתקים שבידו ולמעשה קרא מן הכתוב. הוא דיבר בלשון הארץ, במבטא זר, אך לא ספרדי. תיאה ידעה מזמן שמורי האוניברסיטאות נחלקים לשני סוגים; אלה שפותחים בבדיחה שנונה, ואלה שמטבלים את הטקסט המדעי בציטוטים מדברי משוררים, גם אם ההרצאה עוסקת בכלכלה או ברפואה. היא לא תמהה, איפוא, כשנוכחה לדעת שהאיש נמנה עם הסוג השני. ומאחר שבא מספרד, לא היתה צריכה להתפלא כששירבב את לואיס דה-גונגורה בין הובס לקיינז. אף על פי כן נעשה בשרה חידודין כששמעה את הפסוק; מה גם שהמרצה הרים את עיניו מן הפתקים כאשר ציטט את דה-גונגורה, והביט בה. אלא שהוא היה מביט בה כל אימת שהרים את עיניו מן הפתקים; וזאת עשה בכל רגע.

ההרצאה היתה משעשעת, שווה לכל נפש, מסוג ההרצאות שכל סטודנט נבון ושנון יכול להכין בשנתו השניה או השלישית. האיש היה קל-לשון, עליז, נעים הליכות ונראה כשומר הפתעות נוספות בכיסו, אם תהיה השעה ראויה לכך. הקפאון, שתיאה היתה שרויה בו, נתפוגג מעט, אולי בהשפעת הוואליום, והיא הלכה לעברו, עם תום ההרצאה, חייכה אליו ואמרה: “שמעתי שאתה מכריז כאן באזני כולם על אהבה ממבט ראשון. בחור גדול כמוך צריך להיות מנומס יותר”. החיוך שבו הקביל את פניה נשר מעל שפתיו.

– “נדמה היה לי, שנוכחותי החלתה אותך. אני שמח שטעיתי” – אמר.

מבלי שיהיה לה מה להפסיד החליטה תיאה שלא לאבד אף רגע. היא הישירה מבט בפניו ואמרה:

– “אשאל אותך שאלה, שבדרך כלל שואלים בחורי-המסבאות את הבחורות שהם פוגשים שם: האם אינך סבור שנפגשנו כבר פעם”?

נדמה לה שהוא נתעצב אל לבו למשמע סגנון הדיבור שלה ועננה קלה חלפה על פניו. מכל מקום ענה במתינות, כהדגישו כל מלה:

– “עלמתי היקרה והיפה, אני מכיר אותך מיום שאני זוכר את עצמי”.

תיאה בחנה את פניו מקרוב ובלי נימוסים יתרים. היא לא יכלה לגלות שום סימן לצלקת; לא בשיפולי הלסתות, לא בצואר, לא סביב לפה ולא בסמוך לאזניים. העור סביב העיניים היה רענן ומחורץ קמעה בזויות העין, ככל שניתן למצוא באיש כבן ארבעים. הדמיון לתצלום היה עתה כמעט אפסי בעיניה.

תחושת זעם עלתה בה; זעם על שהיא מניחה לעצמה להגרר אחר תעתועי דמיון, כשהי משמשת קרבן לתעלולים של הזיות, פריין של שמונה שנות טרוף. כל אחד מסוגל לומר לנערה “אני מכיר אותך מיום שאני זוכר את עצמי.” בעצם אין זו אלא אמירה בנאלית. האיש העומד לפניה יכול להיות כל אחד; כל אחד זולת האלמוני. אף על פי כן לא היה בה העוז לוותר כליל על בדל-האפשרות הרופף ביותר שאולי היה חבוי בפגישה זו. היא אמרה לו:

– “שמע, אדוני. הסתובב לך קצת בין המארחים שלך, תהיה נחמד אליהם, ובעוד כחצי שעה בוא לחדרי. אבל אני מזהירה אותך: אשאל שאלות אישיות, בלתי נעימות. אם אינך רוצה בזה, אל תבוא. ובלי אשליות, בבקשה”.

– “אני מסכים ומקבל” – אמר, קד לפניה והלך. היא הסתכלה בגבו כשהתרחק. עצבות, כניעה ואולי עלבון היו בהילוכו. כאילו עיי מאד לפתע פתאום.

19

את הכסא שנועד לאורח כוננה תיאה מול התצלום. כשבא וישב בכיסא יצאה תיאה למטבח להכין קפה, ומשם הציצה מבעד לוילון. האורח לא הביט כלל בתצלום אלא בהה בתיקרה וחיכה בסבלנות לשובה.

– “מה דעתך על האיש הזה”? – הצביעה לעבר-התמונה.

הוא הביט בפנים שבתצלום, החזיר עיניו אל פניה של תיאה ושאל אם זה אביה.

– “אינך חושב שהוא דומה לך?” – שאלה.

– “הלוואי שהיה לי פרצוף פנים כזה” – אמר האורח. – זהו גבר יפה-תואר ביותר".

– “שמע” – תיאה ישבה ממולו, הביטה בתצלום ובו לחליפין, כשניתן לה עתה בפעם הראשונה לעמת את השניים, שהם אולי אחד, – “שמע, אתה סוכן חשאי של מדינה כל שהיא? ירו בך שתי יריות לפני שנה וחצי? עשו לך ניתוח פלאסטי בפניך? ענה כן או לא”.

האיש לא חייך למשמע ההתקפה וזמן מה לא השיב דבר. אולי הוא חושב שאני מטורפת, הרהרה תיאה. ואולי הוא חושב שאני סוכנת חשאית. מיד נדע. הרי גם יתכן שזה הוא. אלהים, האמנם זה הוא?

– “לא” – אמר האיש לבסוף. חיוך עלה על פניו וכבה מיד.

– “אינני חייבת לך שום הסבר. הזהרתי אותך” – מהרה תיאה לומר. – “תשת קפה”?

– “תודה, ברצון. אני רואה כאן פסנתר. את מנגנת”?

– “ואתה – מנגן”?

– “כן” – אמר.

– “ספר על עצמך, מי אתה”?

– “את שמי את כבר יודעת. אני מוכן לספר עוד, ואפילו רוצה בזה; ואני מבין שאין לי רשות לשאול שאלות, נכון”?

– “אתה יכול לשאול כמה שאתה רוצה”.

– “נגיע לזה, ברשותך. ובכן, נולדתי להורים יוונים באלכסנדריה שבמצרים. בילדותי עברו הורי לביירות שבלבנון. שם למדתי בבית-ספר תיכון וגם באקדמיה למוסיקה. אבי רצה שאלמד משפטים באוניברסיטה האמריקאית של ביירות וכן היה. לפני כעשרים שנה עקרה משפחתי לאירופה ועכשו אני חי ועובד במדריד. אם די לך בזה, לעת עתה, הרשי לי שאלה אחת בלבד”.

תיאה הנידה בראשה לאות הסכמה.

– “השאלות שהצגת לי, האם הן לקוחות מאיזו אינפורמציה שקיבלת עלי, או שהיה זה נסיון לקבוע את זהותי כדי למצוא את עקבותיו של אדם שאת מחפשת”?

– “הסבר את עצמך יותר” – אמרה תיאה.

– “אני רק יכול לנחש. האם היה לך איזה קשר עם אדם, שהסתתר מאחורי מסך של ערפל מסוים, ואת מנסה לגלות אם אני הייתי אותו איש”?

– “אולי תנגן לי משהו שאהוב עליך?” – אמרה תיאה.

האורח נאנח, חייך, קם ממקומו וישב אל הפסנתר. הוא ניגן כרבע מתוך פרק ראשון של סונטה למוצרט, הפסיק מתוך תנועת יאוש והיפנה ראשו לעברה:

– “אבדה לי מעט הטכניקה שהיתה לי בנעורי. באקדמיה אהבתי לנגן קונצ’רטי לפסנתר ולתזמורת. זה היה מזמן.”

– “ואת פרנץ קפקא אתה מכיר?” – תיאה חשה עייפות נוראה ובלבה אמרה, שלגבי הערב הראשון יהיה זה די והותר.

– “כולם מכירים את קפקא” – חייך האורח. – “גם אני, כמובן”.

– “אל תכעס עלי, אבל עליך ללכת עכשו” – אמרה.

– “כמובן” – אמר. – “עשיתי כפי שצווית וגם עכשו אציית. רק בקשה לי אלייך, לתת לי רשות לומר דיבור אחד לפני שאלך. וגם הבטיחי שלא תעני הפעם מאומה”.

– “בבקשה”.

– “את האשה היפה ביותר שראיתי מימי. דבר זה עצמו אין בו כדי לחדש לך דבר. אני יודע ששמעת זאת יותר מפעם. החידוש היחיד שיש בפי הוא זה: תני לי אפשרות לראות אותך יום יום. לילה טוב”. והאיש קם ויצא את החדר.

20

כעבור חודשיים החלה חופשת הקיץ ותיאה נסעה עם האורח-ממדריד אל עיר מולדתה. בדירת הוריה הוקצה לו חדר והוא הוזמן לעשות עמהם שבועיים, לפני שישוב למקומו.

ביום השלישי לבואם היו תיאה, הוריה והאורח מסובים אל שלחן חדר-האורחים לתה של מנחה. שעת בין הערביים הקייצית היתה אמורה להתמשך הרחק אל תוך הלילה הצפוני הבהיר; החלונות הפונים אל הרחוב היו פתוחים ומן החוץ עלתה המייה מתמשכת של תחבורת השעה העמוסה, כשהאנשים נחפזים לשוב אל בתיהם.

את ההמייה הזמזמנית פילח קול יריה. מיד לאחריו עלה קול ירי שני. לאחר מכן נשמעו חריקות בלמי-מכוניות, קול אנשים עלה מן הרחוב ועד מהרה נשמעה גם יללת-הסירנה של מכונית משטרה.

הם הניחו מידיהם את ספלי-התה וקמו להביט בחלון.

שני שוטרים הדפו את הקהל מפתחו של בית-הקפה שממול ושני שוטרים אחרים נכנסו פנימה. אמבולנס פילס לו דרך ברחוב וחנה לפני פתח בית-הקפה. הנהג ועוזרו שלפו אלונקה ונכנסו עמה פנימה. עד מהרה יצאו, נושאים גוויה מכוסה.

תיאה נתקפה צמרמורת והושכבה במיטתה. משלא נרגעה הוזעק רופא, שהזריק לה סם-הרדמה והיא שקעה בשינה.

למחרת סרבה לצאת מחדרה, דרשה ששום איש לא יכנס אצלה, וביקשה שיביאו לה את עיתוני הבוקר למיטתה.

בעתון ראתה תצלום של אדם מגודל שפם וזקן, עצום-עיניים.

בידיעה נאמר שעל גופו של הנרצח לא נמצאו ניירות והציבור מתבקש לזהותו. עוד נאמר, כי האיש הומת בשתי יריות, שנורו מידי מתנקש שהצליח להמלט. הנרצח ישב בבית-הקפה, ליד החלון. בעל בית-הקפה אמר, שהאיש ישב באותו מקום שלושה ימים רצופים, רוב שעות היום. לפני כן לא ראה אותו איש באותו בית-קפה. החקירה העלתה שלפני כמה שנים היה אדם אחר נוהג לבוא לעתים לאותו בית-קפה ואף הוא נהג לשבת ליד אותו שלחן, סמוך לחלון, במשך שעות ארוכות. כן העלתה החקירה, שהאורח הקבוע שמלפני כמה שנים נהג לשלם למלצר – שבינתיים מת – שכר-טירחה קבוע בעד אינפורמציה כל שהיא, שטיבה לא נודע. לבעל בית-הקפה נדמה – אך אין הוא בטוח בכך – איזה עסקי-נשים היו קשורים באותם דמי-טירחה.

21

תיאה היתה חולה זמן מה, קדחה, דיברה מתוך חומה ולבסוף החלימה. האורח ממדריד דחה את שובו לארצו ושהה עם המשפחה שבוע נוסף. ההורים האמינו כי נוכחותו תחיש את החלמתה.

ביום הראשון לקומה מן המיטה יצאה לשוח עם האורח. הם טיילו בפארק הסמוך לרחוב, ישבו על ספסל באור השמש החמימה ושתקו. אחר זמן מה אמרה תיאה שקר לה והם קמו לשוב הביתה.

בחלפם על פני בית המרקחת השכונתי ביקשה תיאה מן המלווה שלה שיחכה לה, והיא תכנס לקנות תרופה.

כשאמרה לרוקח את מבוקשה נזף בה האיש וגינה את ההרגלים קלי-הדעת של בני הנעורים.

– “אילו לא הכרתי אותך מן הימים שהיית ילדה קטנה” – חייך הרוקח – “לא הייתי נותן לך זאת בלי מרשם של רופא”.

ובארזו את הקופסה בשקיק, דיקלם בעליזות:

My poverty but not my will consents4

תיאה שבה אל האורח, נשענה על זרועו, חייכה אליו ואמרה:

– “ועכשו אלך הביתה. אני עייפה מאד, אני רוצה לישון”.

פרק שני: ג.ר.

1

כשהיה ג.ר. כבן שתים-עשרה עזב אביו את הבית והלך לגור עם אשה אחרת. אמו, שלא ניחשה מאומה בעוד מועד, לקתה בהלם. ג.ר. חש במשהו, שלא היה מחוור לו תחילה כל צרכו; אבל כשקרה הדבר צרף זיכרון לזיכרון ושנא את אביו. שנאה זו נתחלפה לו עד מהרה בגעגועים ובכאב.

כששבה אמו מבית-החולים היתה יפה כתמיד, אבל מעיניה נשקפו חרון ותדהמה כבויה, תדהמה שאין אתה סקרנות. כאילו מתה האשה שידע ג.ר. כל ימיו ועתה הוחזרה אליו בת-דמותה, תוך שינוי בלתי נתפס.

סדרי-הבית ואורחות-החיים הקבועים והחמורים של משפחת סוחרים צולחת, הארוחות הקבועות במועדן והאורחים של סופי-השבוע, הנסיעות אל נאות-הכפר בחגים, שתי הנסיעות השנתיות לחוץ לארץ, לשוויצריה ולספרד – כל אלה נקטעו ובמקומם בא שממון דמום. מיטה סתורה כל שעות היום; מטבח, ששיירי מזון וצלחות מזוהמות איכלסו בו כל פינה; מקלט רדיו נישכח, שטירטר בלא הרף מקצה המסדרון; נורה שנשרפה והותירה את מחצית חדר-המגורים בחשיכה מתמדת, עם רדת הלילה; דלתות פתוחות בכל חדרי הבית וקול בכי מבוהל, נחנק, שעלה לפרקים מן המקום שבו היתה אמו עומדת, בלי נוע, בוהה בחלל וידיה שמוטות, ליוו את ג.ר. כשנה שלמה.

תחילה היה ממהר אל אמו, כששמע את בכייה, והיה מלטף את שערה ולוחש ומתחנן שלא תבכה; אבל היא לא השיבה לו ליטוף וידיה נותרו שמוטות וממוללות בבהלה את שולי שמלתה. עד ששקעו היבבות והיא היתה חולצת את עצמה מחיבוקו ופונה בשתיקה אל אחת הפינות, מתעסקת בדבר מה דחוף שעלה בזכרונה; מקפלת מפיות מזוהמות ומניחה אותן במגירה, או מעבירה אגרטל-פרחים ריק מן השלחן אל מדף המזנון. ג.ר. היה עוקב אחרי מעשיה בשתיקה, אינו מעז לבכות ולבסוף פונה אל חדרו ויושב אל שעוריו. לפני היתה מפצירה בו שיקפיד על הכנת השעורים; עכשו ביקש לעשות את רצונה-מאז, אך ידע שכבר לא איכפת לה.

לאחר שנה הצטרפה אמו אל איזו כת דתית ושיקעה עצמה במעשי צדקה, ביקורים בבתי עניים וחלוקת מזון בלילות לנוודים הישנים מתחת לקימורי הגשרים. בבית היה חיוך דק שפוך על פניה וידיה שבו לעסוק בעניינים הפעוטים, שהחזירו לדירתם תדמית של סדר ומשטר, אף שמסיבה לא מובנת הביאו על ג.ר. לא רק שממון אלא גם פחד מסותר; שכן לא היתה שום תכלית לסדרים שהובאו בדירה הענקית, מפני שאיש לא נזקק עוד לחדר האורחים ולתריסר הכסאות שלאורך שולחנו; שני חדרי-השינה שנועדו לאורחים ולקרובי-משפחה היו ריקים תמיד, והמצעים הנקיים שעל מיטותיהם הדיפו ריח של מוות. בחדר המיטות של אמו הושלט סדר, שכלל מחצית מיטת-זוג מוצעת בקפדנות, עם קצה-שמיכה מופשל במשולש קטן ונעלי הבית של אביו מוצבות על השטיח, כמחכות לבעליהן שישוב מן המקלחת. בחצי השני של מיטת-הזוג היה הכר הסתור מונח קצת באלכסון, במין העוויה של רוגז וצפייה ממועכים.

אמו שבה לדאוג לכל צרכיו והדברים ששמע מפיה נסבו על סבלם של מוכי-הגורל, על רחמיו הכבושים של אלהים ועל הצורך לקבל את גזר דינו באהבה. ג.ר. היה מאזין לה בשתיקה.

בהיותו כבן ארבע-עשרה זימן אותו אביו לשיחה נכבדה במסעדה שבאיזור-העסקים של העיר וסיפר לו על התכנית שבלבו לגבי עתידו של ג.ר. בסתיו הבא – אמר האב – יכנס ג.ר. לפנימיה, שם יסיים את חוק לימודיו התיכוניים. כשימלאו לו שמונה-עשרה שנים יעניק לו האב במתנה מכונית טובה והוא ילמד במכללה מסוימת, שאליה כבר נרשם כחוק, ושם יעשה ארבע שנים בלימודי המשפטים והכלכלה. לאחר מכן יצטרף אל עסקי אביו, כשוליה. ומשם ואילך יעשה ככל העולה על רוחו.

באותו מעמד, על יד שלחן המסעדה, העניק לו אביו מתנה, נוספת על הרבות שהיה משגר אליו בכל חג ומועד. הפעם היה זה שעון-יד עשוי מטבע זהב גדול ועבה שנחתך לשניים, וכל אחד משני החצאים שימש מיכסה ותחתית לטוב שבשעונים השווייצרים; מכל מקום – ליקר שבהם. כשהיסס ג.ר. מלגעת במתנה משך אביו בזרועו, הגביה את שרוול המקטורן של הנער וענד לו את השעון על פיסת ידו; וכשסיים, היכה קלות על כף ידו של הבן, לעודד את רוחו, ואמר: – “ובכן, זהו זה.”

באותו פרק זמן קרה שבאחד הערבים, בשבתו בחדרו אל לימודיו שמע קול טפיפת רגליים יחפות במסדרון. הוא הרים את ראשו וראה את אמו. היא יצאה זה עתה מחדר האמבטיה ונראה של נטלה עמה, בלכתה שמה, את חלוק-הרחצה. מכל מקום ראה אותה מגבה, טופפת בחפזון, ערומה, לעבר חדר השינה שלה. גופה היה רענן בוורדותו, שני פלחי אחוריה ריקדו לתנועות אגן-הירכיים הכבד, מצד לצד ומלמטה למעלה, בעוד היא תומכת, ככל הנראה, את שדיה בשתי ידיה. רגליה היו מלאות, אך קלות בריצתן וכמו נזרקות לצדדים. ג.ר. רעד בכל גופו ועצם את עיניו. בפקחו אותן היה המסדרון ריק ודלת חדר-המיטות של הוריו נסגרה בטפיחה נחפזת.

שעה קלה לאחר מכן יצאה אמו את חדר השינה, לבושה לצאת אל העיר. היא הציצה בדלת חדרו, הזכירה לו שיקפיד לאכול בערב ממה שהכינה במטבח ובירכה אותו לשלום ויצאה. מיד לצאתה ניגש ג.ר. אל חלון חדרו, הפשיל את הווילון והציץ אל הרחוב. מבקש היה לראות אם מישהו מחכה לה למטה ולאן היא פונה. איש לא חיכה לה והוא ראה שהיא חוצה את הרחוב בצעד נחפז ופונה במעלה המדרכה לעבר הרחוב הראשי. היוכה היה מהיר, כמעט שועט, ואילו לא היתה לבושה, אמר בלבו, היו כל האנשים רואים מה שראה במו עיניו זה עתה במסדרון ביתם.

בשכבו במיטתו לא יכול להירדם ובשעה מאוחרת שמע את דלת דירתם נפתחת וקול צעדי אמו עלה במסדרון. אחר כך שמע קול מים נשטפים באסלה, דלת ננעלת ודלת נפתחת וננעלת, ודממה. רק אז הבין שכל אותן שעות של ערות במיטתו עברו עליו במחשבות קנאה, עלבון ופחדים. עתה נרגע ונרדם. בחלומו קם ממיטתו, הלך לאורך המסדרון, בא לחדר השינה אל אמו, הרים מעליה את השמיכה ונכנס למיטתה. היא לא היתה מבוהלת, להפתעתו, אבל פניה הביעו תחינה, כמו ביקשה רחמים שלא יעשה לה מה שהיתה, בעצם, רוצה שיעשה, אף שהאלהים יודע כי זה אסור. אל תפחדי, אמר לה, אני אעשה לך את זה יותר טוב מאבא. ואז נעתרה לו והוא בא עליה מתוך תערובת של בושה ואשמה עם אלימות פראית. מבט התחינה ובקשת הרחמים, שתחילה לא סר מעל פניה, נתחלף אט אט בחיוך מתרצה ונכנע. הוא התעורר מחלומו רטוב ומבוהל, אך גם מאוכזב על שהיה זה רק חלום. מה היה קורה אילו קמתי עתה והלכתי אליה, שאל את עצמו.

בבוקר, ליד שלחן האוכל, היה מציץ בה מן הצד, נרעש ומקווה שישכח כל מה שהיה.

2

כשהגיעה שעתו של ג.ר. לנסוע לפנימיה היה מצפה בכמיהה לרגע שבו יעזוב את הבית. בסמוך לאותו פרק זמן, בסוף הקיץ, כשחלונות הדירה היו נפתחים בצהריים ונותרים פתוחים עד לשעת השקיעה, הבחין בנערה שהיתה גרה מעבר לרחוב בקומה שממולם. הוא ראה אותה עומדת בחלון ביתה, כשאמה קושרת סרט שחור לשערותיה. היו לה שערות מצבע הנחושת הכהה והיא היתה יפה להפליא בעיני ג.ר. עד מהרה פלשה לחלומותיו ולעתים קרובות התחלפו אמו והנערה זו בזו.

בהביטו בה מבעד לחלונו היה רואה לפעמים שהיא לובשת את מעילה, ואז היה ממהר לרדת אל הרחוב ולהביט בה בצאתה מן הבית, עד שנעלמה אל עבר הרחוב הראשי. לימים למד לדעת את השעות הקבועות שבהן היא יוצאת ושבה. כדי שלא יצטרך לקפץ במורד המדרגות עשה לו הרגל להקדים מעט ולבוא לשבת בבית-הקפה שבקומת הקרקע של ביתו. משם, מבעד לחלון-הזכוכית הגדול, היה צופה בה בצאתה ובשובה.

לפני שיצא אל הפנימיה היתה מחברת כתובה בידו, בה רשם את הרהורי אהבתו אל הנערה בעלת סרט הקטיפה השחור. גם כמה שירים, שלא תמיד עלו חרוזיהם יפה, היו רשומים במחברת ההיא. ביום שלפני הנסיעה כתב: “אינני נפרד ממך, אהובתי. אני אשוב יום אחד ואשאך לי לאשה.”

עם כניסתו לפנימיה כמו ירד מסך כבד על עברו. הלימודים החדשים, המנהגים הנוקשים והמסקרנים; תחרויות-הספורט והאימונים המפרכים שקדמו להן; המדים השונים, הגאווה השבטית, שהכל היו שטופים בה – כל אלה גרפו אותו והוא היה נלהב ואסיר-תודה. את רודנותם של הנערים הקשישים ממנו קיבל כדבר המובן מאליו ופיצה עצמו במעשי-רודנות פעוטים שעולל לקטנים ממנו. עד מהרה גם נמצא לו חבר כלבבו, נער ששערו כצבע הנחושת הכהה ועיניו חומות-בהירות כעיניה של גיבורת המחברת שלו. מיטותיהם היו סמוכות זו לזו בחדר השינה שנועד לארבעה, ושני הנערים האחרים היו, מכבר, זוג נאהבים לכל דבר. בליל-הכפור הראשון של אותו חורף נכנס חברו הטוב אל מיטתו של ג.ר. ואמר, שבלילה כזה חייבים לחמם זה את זה, שאם לא כן יקפאו בקרה. הם נרדמו חבוקים ומאושרים.

למחרת קיבל ג.ר. מכתב מאמו, בו נאמר שבאביב היא עתידה לבוא בברית-הנישואים עם אדם מהוגן ובעל מידות מצוינות. כמו כן כתבה שאביו רגז על החלטתה, ואף שלא סרב לתת לה גט פיטורים כחוק – מה שלא נעשה עד כה, בגלל סרובה שלה – הודיע שלא יוסיף לתמוך בה מכספו. אלא שג.ר. איננו צריך להבהל מכך, מפני שבבנו יוסיף, כמובן, לתמוך. ואשר לה – אין לחשוש, כיוון שבחיר-לבה הוא בעל אמצעים מסויימים.

ג.ר. קרא במכתב פעמיים ושלוש. בעצמו את עיניו בחזקה, תוך עווית שעשתה את פניו כמסיכה של כאב ובחילה, העלה בדמיונו תמונה, שכל פרטיה עמדו כחיים לפניו, ובה עושה האיש “בעל המידות המצוינות” ו“בעל האמצעים המסוימים” לאמו – בהקיץ – מה שעשה לה ג.ר. בחלום ובהזייה. ג.ר. התאמץ לגייס לעזרתו כל מה שיוכל לשכך את הזעם ואין-האונים שתקפוהו; אך זולת חברו לחדר ולמיטה לא העלה שום תרופה לכאבו; ותרופה זו לא היה בה ממש, לא היה בה מאומה. עד שלפתע עלה זכרה של הנערה בעלת סרט הקטיפה השחור; הנערה, שלכאורה שכח אותה כמעט כליל מיום שבא לפנימיה. והיא באה ברצון, בחיוך מפייס וברחמים, בידה מחתה את הזיעה הקרה מעל מצחו, את לחייה קרבה אל לחיו ולחשה לו דברי תנחומים, שלא ניתן, באותה שעה, לתרגמם למלים; אבל היו אלה מלים נכונות, שפויות, שהפיחו בו, תחילה, תקווה ורוגע מעט; אך מיד לאחר מכן הפכו את יאושו לשמחה עצומה, להבטחה חגיגית שהבטיח לעצמו באותו מעמד.

בלילה, כששכב עם חברו במיטה, חבוק בזרועותיו, ביקש ג.ר. למסור הודעה. בפעם האחרונה, אמר, הם נוהגים כך; ומכאן ואילך לא ישובו להיות זוג נאהבים. אין הוא יכול להסביר את החלטתו; אבל חברו ביקש לדעת אם נמצא לו אוהב אחר; ועל כך נשבע ג.ר. שאין הדבר כן, ושהוא לעולם לא יאהב שום נער אחר כפי שאהב את חברו; ושתמיד, כל ימי חייו, יזכור אותו באהבה ובגעגועים, אבל לא כך. לא כפי שנהגו עד כה, אלא רק בזכרון ובלב בלבד. מכאן ואילך הוא מסתלק לעולמים מן הדבר הזה שעשו יחדו. אין הוא יכול לנהוג אחרת וגם להסביר אינו יכול.

שני הנערים בכו אותו לילה איש בזרועות רעהו ובבוקר ביקש ג.ר. העברה לאולם-שינה אחר, גם קיבל רשות לכך. מנהל הפנימיה ידע בקשות כאלה הרבה, ותמיד נעתר להן.

3

בשנתו האחרונה בפנימיה, כשהיה כבן שמונה-עשרה שנים, הגיע ג.ר. לחופשת-חג קצרה ונזדמן למסיבה בבית נ. בכניסתו לחדר ראה את אהובתו יושבת בכורסה ומשוחחת עם נערה אחרת. הוא מיהר להסב את מבטו ממנה, הלך אל דלפק המשקאות ולגם בבהילות כמה כוסיות של אלכוהול. אחר כך תר אחר מושב, שממנו יוכל להביט בה באין מפריע, ומשם לא זז כל אותו ערב. הוא חקר לשמה, אף שהיו לו ניחושים אחדים בענין זה, והיה מקווה שאחד מהם יקלע לאמת. כשנודע לו ששמה תיאה חש שמחה על שכל השערותיו עלו בתוהו, מפני שהמציאות נראתה לו יפה מכל ניחושיו. כשהציע לו נ. להציגו לפני הנערה, נבהל לענות שאין צורך בכך. “אני אכיר אותה בכוחות עצמי”, אמר, ומיד הצטער על סרובו, אך גם היה מלא גאווה, חדשה עמו לגמרי, על החלטתו הנחושה.

יום אחד לפני שובו לפנימיה, אל השליש האחרון של השנה, ארב ג.ר. לתיאה בפתח ביתה. הוא ידע שגם היא עתידה לשוב אל בחינות-הגמר שלה. בצאתה מן הבית חייך לעומתה ואף שברכיו רעדו דיבר בקול שלדעתו לא הסגיר את התרגשותו. הוא אמר:

– “במסיבה אצל נ. ראית שהסתכלתי בך כל הזמן. ראיתי שראית ואין טעם להכחיש, העלמה תיאה. שמי ג.ר. וגם זאת את יודעת, מפני ששאלת ואמרו לך 'האידיוט הזה שמביט בך כל הזמן שמו ג.ר., ובכן זה נכון. ועכשו תאמרי לי בוודאי שאת עסוקה ואין לך פנאי להכנס אתי הנה, לבית-הקפה שממול, לשתות משהו, אפילו לרגע קצר. נכון שתאמרי כך”?

– “אתה זריז מאד ודברן גדול” – אמרה תיאה. – “במסיבה חשבתי שאתה אילם. לכבוד החלמתך אני מוכנה לשתות כוס שוקולדה, אבל רק לרבע שעה. אני באמת ממהרת”.

הם נכנסו אל בית-הקפה שממול לבית הוריה, בקומת הקרקע של הבית שבו היה ג.ר. מתגורר. אף אחד מהשלחנות לא היה פנוי; ובעודם סוקרים את האולם הבחין מישהו במצוקתם ובתנועת-יד הציע להם לשבת אל השלחן שלו, בעוד הוא נוטל עמו את כוסו ומבקש רשות מאיש אחר לשבת על הכיסא הפנוי שהיה שם. ג.ר. הודה לאיש האדיב ומשך את תיאה, שלא הבחינה במעשה הנימוסים, אל השלחן שנתפנה.

– ”ועכשיו אנצל כל שנייה מתוך רבע השעה שהקדשת לי" – אמר ג.ר. – “והרי שאלה ראשונה: האם הבחנת בכך, שבמשך קייץ שלם הייתי מביט בך יום יום מן החלון שממול לדירתכם? אני גר כאן, בבית הזה, למעלה… ראית איך שהייתי מביט בך”?

תיאה הבטיחה לו שמעולם לא הבחינה בכך. אילו הבחינה, אמרה, היתה מגיפה את חלונה מיד. שכנים סקרניים ובלתי מנומסים הם בבחינת מיטרד.

– “אבל אני הבטתי בך בהערצה” – טען ג.ר. – “האם הערצה היא מיטרד”?

– “חייב היית לבקש רשות” – אמרה תיאה, צחקה ושיקעה את קצה לשונה בספל השוקולדה, לבחון את מידת חומו.

– “ובכן, עכשו אני מבקש רשות” – אמר.

– “מבעד לחלון – בבקשה” – אמרה תיאה.

– “ולא תסגרי אותו”?

– “אני נוסעת מחר. זו תהיה בעייה של אמא שלי, ואני חושבת שהיא תשמח לרכוש מעריך כמוך”.

– “את אכזרית” – אמר ג.ר. ופניו לבשו עצבות ויאוש במהירות רבה כל כך, עד שתיאה נבהלה ונחפזה לתקן את המעוות:

– “אל תעשה העוויות כאלה, אנא. אני רק מתגוננת מפני ההתקפה שלך, אינך רואה? ועכשו הגיע תורי לשאול שאלה. אתה יודע מדוע הסכמתי מיד לשבת אתך כאן? אני אגיד לך מדוע. מפני שאני חושבת שאתה הוא זה ששלח לי מכתב מטורף במקצת. תודה מיד ותסביר את עצמך”.

– “מכתב”? – ג.ר. היה מופתע לחלוטין. – “אני מעולם לא כתבתי אליך… כלומר, אני משקר… אני כתבתי על אודותיך מחברת שלמה, אבל לא שלחתי אותה אליך, אף פעם לא עלה על דעתי… לפני שהיינו נפגשים. מה כתוב במכתב הזה, שקבלת”?

תיאה הישירה מבט רציני-משועשע בפרצופו האומלל של ג.ר., הניחה לשתיקה קצרה לעמוד ביניהם ואמרה:

– “אני מאמינה לך. זה לא היית אתה”.

– “ועכשו את מצטערת על שהסכמת לשבת אתי כאן”? – שאל וקולו הסגיר יאוש גמור. עכשו אבד לו האומץ, שבו נאפד כשעצר אותה ברחוב. סבור היה שאחר את המועד וליבה כבר נתון לאחר; אותו אחר שכותב אליה מכתבים.

– “אז מה”? – התחנן לפניה – “אז מה יהיה עכשו”? – הוא לא יכול לחשוב על שום ניסוח מתון יותר. מחר יסעו מכאן שניהם ורק לאחר כשלושה חדשים יש סיכוי – אם יש בכלל – להפגש שנית. הוא לא יכול לעמוד במחשבה שפגישה ראשונה זו עלתה בתוהו וגם ידע שסטה לגמרי מן הפסים הבוטחים והגבריים שעליהם עלה בתחילת הפגישה.

– “אלי” – אמרה תיאה ופרצה בצחוק – “אני מוקפת משוגעים”.

– “זה לא שגעון אצלי, תיאה” – אמר ג.ר. – “שלוש שנים… יותר משלוש שנים אני מכיר אותך ככה, מראייה… זה יותר מראייה, תיאה. אינני רשאי להשתמש במלים שהייתי רוצה להשתמש בהן. אני מתכוון ברצינות”.

– “אל תהיה רציני כל כך”, – אמרה תיאה. – “ספר לי משהו נחמד לפני שנפרד, כי אני כבר צריכה ללכת”.

– “אני אגיד לך מה” – נחפז ג.ר. לתפוס בשולי ההזמנה. – “אני אגיד לך… תראי, בעוד שלושה חדשים אני מסיים את הלימודים, ותהיה לי מכונית נפלאה, יגואר, אני חושב… ובכן, את מבטיחה לי שאוכל לקחת אותך לטייל במכונית, לחגוג את סיום הלימודים, שלך ושלי… את מבטיחה”?

– “אוה, אוה” – צקצקה תיאה בלשונה, – “יגואר, אתה אומר? ברכותי לך, אדוני הנהג. אתה מתכוון שאני אשב מאחור ואתה מלפנים, ותנהג ותוליך אותי אל נאות-הכפר”?

– “ביגואר אין מאחור. יש רק שני מושבים מלפנים. מכונית ספורט” – הסביר ג.ר.

– “אה, ספורט זה ענין אחר. נניח את ההצעה פתוחה, ברשותך. ועכשו באמת אל תכעס, אני כבר מאחרת”.

הם נפרדו בלחיצת-יד, וכשהתרחקה תיאה מן המקום נשק ג.ר. לצד הפנימי של כף ידו והיה מאושר.

מן הפנימיה היה משגר אל תיאה מכתבים בכל יום. הוא הצטדק על טפשותו, על נימוסיו הרעים, על רצינותו המבישה, על צרות-המוחין שלו (“אנא, שכחי את ענין היגואר. אני מתבייש ופני מסמיקות כשאני חושב על עומק הטמטום שלי”); הוא רק מבקש ממנה, שלא תאסור עליו לכתוב אליה, ושתסכים לשוב ולפגשו, עם תום הלימודים, באותו מקום, בבית-הקפה, שהיה עד לרגעים המאושרים ביותר של חייו; לרגעים הראשונים המאושרים בכל ימי חייו.

אחת לעשרה ימים, בערך, היתה תיאה עונה לו, מפצירה בו שלא יגנה את עצמו יתר על המידה; שהיא מבינה, ושאין בו שום דבר שהוא גרוע ממה שיש בנערים אחרים. לבסוף ביקשה מאתו שיפסיק לכתוב עד למועד סיום-הבחינות והבטיחה שאם אמנם יעשה כן, היא מסכימה שיפגשו לאחר מכן באותו בית-קפה וירימו כוס שוקולדה שנייה לכבוד תעודת-הבגרות.

ג.ר. ציית ופסק מלשגר מכתבים. עצם העובדה שהצליח לקבל ממנה הבטחה לפגישה נראתה לו כהישג מספיק, לפי שעה. מעתה פנה אל משימה נוספת, שנצטיירה במוחו כמין סגולה לקידום יחסיהם: הוא הבטיח לעצמו לשקוד על הלימודים עד כדי כך שיקבל ציונים גבוהים בתעודת הגמר. נראה היה לו שתעודה מעולה תעשה עליה רושם ניכר.

בלילות, מיוגע מן הלימודים, היה מושך את השמיכה מעל ראשו ומזמן את תיאה לשיחה. תחילה הניח לה ללגלג עליומעט, אבל עד מהרה היה כופה אותה לקבל את אהבתו ברצינות והיא היתה מניחה לו ללטף את לחייה. אז היה מעביר כף ידו אט אט מן הרקה לעבר עצמות-הלחיים ובאצבעותיו היה נוגע בפיה, מגשש בהן כעיוור. הוא קיווה שהיא תפשק שפתיה לפתע ותנשוך לו באצבעותיו; אבל מאחר שלא עשתה כן, הסתפק בתחושת החום הרך שעלה מן השפתיים והרעיד את האצבעות. כשהגיעה השעה לאונן היה מסלק מעליו את דמותה של תיאה ומעלה את מערומי אמו, מפני שעל כבודה של תיאה היה חס, ואת מערומיה שמר בטהרתם ליום שבו תגיע שעתם.

4

ג.ר. קיבל תעודה מזהירה ואביו – לאחר שעיין בתעודה בהנאה גלויה – אמר באותו מעמד שהוא גאה בבנו. בו במעמד הודיע שתחילה חשב לקנות לבנו יגואר, אבל עכשו הוא מוכן שילכו שניהם אל סוכן-המכירות והבן יבחר לו מכונית כרצונו. ג.ר. נטל לעצמו למבורגיני אדומה כדובדבן, נמוכה, גלגליה רחבים ושטוחים וזנבה משוטח ומתעגל כלפי מעלה, כדי שלא תתרומם מעל פני האדמה כשהיא דוהרת מאתיים ושמונים קילומטרים לשעה.

בטלפון, כשקבע פגישה עם תיאה, לא התאפק ואמר:

– “לאחר פגישתנו הראשונה נשבעתי להשיג תעודה טובה… זהו כל מה שיכולתי לעשות אז, כדי להוכיח לך… זה היה רק בשבילך, תיאה”.

– “אני מברכת אותך” – אמרה; והוא יכול לשמוע את עווית הצחוק על פיה – “אני בטוחה שתביא אתך את התעודה לפגישה”.

מפתח ביתו, בעמדו מאחורי הדלת, ראה את תיאה בצאתה לחצות את הרחוב. הוא יצא וחיכה לה בפתח בית-הקפה, מנפנף לעומתה בגליל-הקרטון שבו היתה תעודתו מגוללת. הוא ידע שהוא שם עצמו לצחוק ואף על פי כן אמר לו לבו, שלמראה הציונים אי אפשר יהיה לה שלא להתפעל. כשישבו אל השלחן והזמינו שני ספלי שוקולדה הצביעה תיאה על הגליל ורמזה לו באצבעה שיפתח ויראה.

תיאה עיינה בתעודה במתינות וג.ר. עקב אחר הבעת פניה. יופיה סיחרר אותו כדי כך, ששוב לא ידע אם היא מחייכת בבוז או שהיא שרויה בהתפעלות. לבסוף הניחה את התעודה מידה והביטה בו.

– “לא ייאמן” – אמרה תיאה – “ואני הייתי בטוחה שאתה גולם. פחות או יותר”.

– “אני יודע שחשבת אותי לאידיוט” – אמר ג.ר., מאושר ושוב בוטח בעצמו, כמו בתחילתה של הפגישה הקודמת. – “והנה עכשו את רואה שאפילו אם אני אידיוט, הרי שלפחות אני אידיוט כשרוני; ויש לי אולי סיכויים להיות אידיוט מלומד”.

– “טוב שלא הבאתי את התעודה שלי” – אמרה תיאה. – “היית רואה כמה אתה טוב ממני; על זה אתה ראוי לנשיקה”.

ותיאה גחנה לעומתו, והוא מיהר וקפץ לעומתה, מעבר לשלחן, ורק במקרה לא ניפץ את ראשה במצחו, שנתקע אל עבר מצחה שלה. היא נשקה לו על פיו ושניהם שבו וישבו בכסאותיהם.

– “תיאה” – ג.ר. כמעט שצעק – “תיאה, את עשית את זה… תזכרי, שאת התחלת אתי… ועכשו אני לא אחראי”. הוא ביקש לצחוק אבל עיניו נמלאו דמעות; וכשהחל ממצמץ בהן לא עלה צחוקו יפה והוא תפס בשתי ידיה והסתיר בהן את פניו.

– “אדוני הגאון” – לחשה תיאה – “כל האנשים כאן לא ראו את התעודה שלך והם חושבים שאתה סתם מטורף”. היא לא משכה את ידיה, אבל נרכנה אל ראשו והתחננה: – “אי-אפשר ככה. אינך מבין שאי-אפשר”?

ג.ר. הזדקף, הניח לידיה, נטל את ספל השוקולדה ואמר:

– “לחיי העתיד, תיאה… בעד הנשיקה הזאת את תשלמי ביוקר”.

– “אתה חזיר” – אמרה תיאה, חייכה והרימה את ספלה.

– “ועכשו” – אמר ג.ר. – “הגיעה השעה להציג לפנייך גברת אחת. בואי אתי”.

– “איזו גברת”? – פניה של תיאה לבשו ארשת חמורה וסנטרה נזדקף מעט כלפי מעלה. ג.ר. לא ראה הבעה כזאת על פניה לפני כן וגם לא שיער שיש בפניה קשיות מעין זו; אבל הוא מאן להבהל.

– “גברת איטלקיה” – אמר בנחת. – “איטלקיה אצילה, והיא כבר מחכה לך למעלה משבוע”.

– “איטלקיה”?

– “הנסיכה למבורגיני” – אמר ג.ר.

– “היכן היא מחכה”?

– “בחצר” – אמר ג.ר. – “כאן, מאחורי הבית, במוסך”.

– “הבהלת אותי” – אמרה תיאה ופניה שבו והיו כפי שהכירם.

הם עקפו את הבית, נכנסו לחצר וג.ר. הטיל בכוח את דלת המוסך כלפי מעלה. על חטמה של המפלצת האדומה, על כיסוי המנוע שלה, שהיה גדול כמעט כפליים מתא-הנוסעים, התנוססה אות “ת” ענקית, צבועה זהב ומוקפת קו שחור, דק.

– “גברתי” – פנה ג.ר. אל המכונית – “יש לי הכבוד להציגך לפני העלמה, שעל שמה את נקראת”.

הוא פתח את דלת המכונית ואמר לתיאה: – “הנסיכה מזמינה אותנו להכנס”.

– “היא מכוערת כמו צפרדע” – אמרה תיאה. – “וזהו מה שאבא מעניק לבן הגאוני שלו… אבא נדיב מאד יש לך”.

– “הוא לא כל כך נדיב, כמו שהוא עשיר” – אמר ג.ר. ומיד התחרט וניסה לתקן: – “הוא הבטיח… לא היתה לו ברירה… זה לא כל כך פשוט, כל הסיפור… אבל נעזוב את זה, תיאה; ניסע בה קצת”.

ברחוב הראשי נהג ג.ר. בשתיקה, אבל כשיצאו אל מחוץ לעיר, אל כביש ארצי המוליך צפונה, הציץ בתיאה ואמר: –“עכשו”. ומיד לחץ על הדוושה ובתאוצה מטורפת, שתוך פחות מדקה הגיעה אל מירב מהירותה, פרצה המכונית נכחה במסלול-העקיפה, חולפת בשריקה על עשרות כלי-רכב ואינה פוסקת.

לאחר שנישאו בסופה כרבע שעה אמרה תיאה משהו, אך ג.ר. לא שמע. בהיותם חולפים על העת על פני מכוניות אחרות היה זמזום חד עולה ויורד בחללו של תא הנוסעים הקטן.

– “מה אמרת”? – צעק אליה ג.ר.

היא גחנה מעט לעברו וקראה לתוך אזנו: – “לאן אנחנו נוסעים”?

– “את פוחדת”? – צעק ג.ר. נכחו.

– אינני פוחדת" – קראה תיאה – “אני אוהבת נסיעה מהירה”.

– “חבל” – צעק ג.ר. – "חשבתי שתפחדי ותחבקי אותי בבהלה.

– “הרי קשרת אותי בחגורת-בטחון, חכם שכמותך”!

הוא הושיט לעברה את לחיו, כששתי ידיו על ההגה.

תיאה ליטפה בגב כף ידה את לחיו ואמרה:

–“בעד התעודה קיבלת די והותר, גם מאביך וגם ממני. לאן אנחנו נוסעים”?

– “אליך!” צעק ג.ר. – “אל משכנך שבשמיים, תיאה. השמיים שמיים לאדוני והארץ נתן לבני אדם ואנחנו נוסעים מן האדמה אל השמיים. עוד מעט נתרומם באוויר תיאה, ונעוף, נעוף, נעוף”.

קטע הכביש שבו נסעו עתה היה חצוב בתוך גבעה, שבתרי סלעיה התרוממו כחומות מעליהם ומיד לאחר מכן ניצב שלט-דכים ובו נאמר שבמרחק מיל אחד מצויה מסעדה.

– “לפני שנעוף” – קראה תיאה – “אולי מותר לי לאכול משהו?”

– “אנחנו אוכלים במקום אחר” – צעק ג.ר. – “לא במזללה המחורבנת הזאת”.

– “עשית לך תכניות בלי לשאול אותי” – קראה תיאה. – “אבל תדע שעלינו לשוב לעיר עוד מעט”.

– “תטלפני להם” – צעק ג.ר. – “תאמרי להם שאת חוגגת לכבוד סיום הלימודים. בעוד שעה תטלפני להם”.

– “אתה מטורף” – קראה תיאה. – “זוהי חטיפה בניגוד לחוק, ועם פושעים אין לי שום מגע. לא אדבר אתך עד שתעצור”.

ג.ר. פנה אל מגרש-החניה שעליו הכריז שלט-הדרכים ועצר. הוא שחרר את עצמו מחגורת-הביטחון ושיקע את פניו בגומה שבין צווארה לכתפה, נשק בסמוך לערפה ולחש תיאה, תיאה. היא ליטפה את שערו ואמרה:

– “זהו, עכשו אתה ילד טוב. אם תשחרר אותי מתוך הצפרדע שלך נוכל לאכול משהו.”

– “טלפני להם ואמרי שאת שבה בערב… או, אם את רוצה, אחרי-הצהריים; אבל מאוחר אחרי הצהרים. תיאה, אני…”

– “בסדר” – אמרה. – “הפעם יהיה כרצונך. אבל אני אדע להזהר ממך. אתה פושע אלים”.

היא הלכה לטלפן וג.ר. עצם את עיניו, השעין את ערפו אחורנית, על כרית המושב, ומלמל אלהים, אלהים, זה לא יתכן, אלהים זה לא יתכן, אינני מאמין.

5

רוב ימי הקיץ עשתה תיאה עם הוריה בנסיעת-נופש וג.ר. קיבל כמה גלויות, אך לא כתובת לתשובה, מפני שהמשפחה היתה נוסעת במכוניתה מעיר לעיר בצרפת, ואחר כך באיטליה. סמוך לסיומה של פגרת הקיץ שבו ונפגשו, הבטיחו לכתוב זה לזו ותיאה הפצירה בו “להמנע מהשתוללות”. היא אמרה שמהלכי-הפתיחה (וכך כינתה את יחסיהם) היו מהירים מדי, ועכשו, שמצפות להם כמה שנות לימודים באוניברסיטה, תהיה שהות בידי כל אחד “לבחון את עצמו”.

– “אני עברתי את הבחינות בהצטיינות” – קונן ג.ר.

– “אבל אני אינני גאון כמוך” – השיבה תיאה.

ג.ר. נסע לאוניברסיטה שלו בלב כבד, מצפה לכל רע.

שלוש פעמים בשנה, בימי החופשות, היו נפגשים. בשנה הראשונה התנתה תיאה את פגישותיהם בהמנעות ממכתבים. לדבריה מסלפים דברים-שבכתב את המציאות ולמכתבים יש נטיה להפליג לתחומים של הזייה ואפילו של טרוף. לג.ר. לא היתה ברירה והוא קיבל את התנאי. בשנה השניה עמדה גם תיאה על הגיחוך שבהמנעות מכתיבה ובשנה השלישית היו כותבים זה לזו בקביעות. בשנה השלישית גם אזר ג.ר. עוז וסיפר לתיאה – מה שכבר היה ידוע לה בקווים כלליים – על גרושי הוריו, על טינתו לאביו ועל אמו, ש“גרמה סיבוכים נפשיים מיותרים”, לדבריו, על ידי אופייה “הנברוטי”, כפי שכינה זאת מבלי לפרש.

באותה שנה, בחופשה שלפני סיום לימודיו, העבירו את הלמבורגיני שלו (החדשה. את “הצפרדע” מכר מזמן), שהיתה לבנה הפעם, לצרפת ומשם נסעו בו ביום לכפר דייגים נורמנדי, לאַ-קרוֹטוּאָה, הניחו את חפציהם בבית-המלון ויצאו אל חוף הים. שעת השפל הסיגה את המיים למרחק קילומטר כמעט ושניהם הלכו בעקבות אוספי-הצדפות והציצו בשתיקה במה שהללו מלקטים לתוך סליהם. הם החזיקו זה בידו של זו ומפעם לפעם נתהדקו אצבעותיהם בחזקה, כמבקשים מקלט מפני הלילה הקרב. תיאה ניחשה – על פי רמזים מעורפים ששמעה מפיו, כלאחר יד – כי שעה קשה מתחוללת לבוא ביניהם; וג.ר. ידע שהיא מנחשת.

להפתעת שניהם עבר עליהם לילם הראשון כך, שתיאה נטתה להסביר את הקשיים בהתרגשות העזה שבה היה בן זוגה שרוי; וג.ר. יכול היה להתנחם בכך, שהיא אינה מאוכזבת כליל ומקווה לטוב מזה. כשנכשל, לרגע, בלשונו ועמד לבקש ממנה סליחה, היסתה אותו תיאה, בכנותה אותו בשם “אידיוט מתוק שלי” וחלקה מחמאות ליפי גופו ולעצמת שריריו, אף הוסיפה ואמרה שהיא האריכה יותר מדי את תקופת-הצפייה, ורק היא אשמה אם נפגע בטחונו. אין לו אלא לזכור שהיא נערה קטנה ופתייה.

ג.ר. היה אסיר-תודה עד לדמעות, אבל היה בו שכל טוב במידה מספקת כדי שלא לפרוץ בבכי; ובאותו לילה נשבע בלבו שמן הכסף הראשון שירוויח, כשיהיה עובד עם אביו, יקנה לה מתנה שתטריף עליה את דעתה. הוא לא ידע מה תהיה מתנה זו, גם לא היה לו חשק לשקוע במחשבות על כך; יחד עם זאת חשב, שבעצם לא קיימת, אולי, מתנה שתטריף את דעתה של תיאה. עליונות-שפיותה היתה אולי, המתנה שקיבל הוא עצמו זה עתה.

כשלושה שבועות היו נוסעים ברחבי צרפת והלילה האחרון שלהם, באקס-אן-פרובאנס, היה ליל אהבה סוער לכל דבר. תיאה היתה גאה על נצחונה ובהביטה על גופה בראי שבחדר האמבט היתה דעתה נוחה מנשיותה. לרגע חלף במוחה זכרם של משפט או שניים במכתבים שהיתה מקבלת, זה ארבע שנים, מאלמוני מוזר, חכם ואומלל מאד, ככל הנראה. “אין זו אשמתי”, אמרה אל דמותה שבראי. “מעולם לא ראיתיך, איש רחוק”.

בשובה אל חדר המיטות ראתה את ג.ר. שוכב על צדו, ישן ופניו יפות ושקטות. היא נשקה לו על מצחו והוא פקח את עיניו.

“אשתי שלי” – לחש ג.ר. – “אשתי הקטנה והיקרה שלי”.

– “יהיה עליך להתייצב לפני הורי” – אמרה תיאה. – “במשפחתנו לא חוטפים נערות, אלא מבקשים את ידן”.

6

כחודש לפני היום שבו היו נשואי תיאה וג.ר. אמורים להתקיים ישב ג.ר. בבית-הקפה שמתחת לדירתו ושיחק במחשב שבידו. איזו אי-בהירות בחשבונות, שארית מיום-עבודה שלא נסתיים, העסיקה אותו ותיאה עמדה לבוא רק כעבור מחצית השעה.

– “אבקש סליחתך, אדוני” – שמע קול מדבר אליו ליד שלחנו. – “התרשה לי לשבת ולשוחח אתך דקות אחדות”?

ג.ר. היה נכון להצטדק ולהסביר שהוא מחכה למישהו; אבל קולו של האיש היה נעים להפליא, קול עמוק ורך, דובר במבטא זר. ג.ר. הרים את ראשו.

לפניו עמד גבר כבן ארבעים, לבוש חליפת-צמר חומר, חובש מגבעת לבד שעירה ורכה, שהיתה סימן יחיד לרישול נינוח בתוך כלל ההקפדה וההידור שהקיפו את מראהו. חזותו היתה מטופחת, תקיפה ועם זאת נעימה וידידותית, עד שלרגע נדמה לג.ר., כי אולי ראה את האיש הזה על מסך הקולנוע, או שמא רק ברחוב, ואולי בבית-קפה זה עצמו. מכל מקום לא יכול לסרב. יתר על כן, באותו בדל-רגע קטן שבו הציץ ג.ר. בזר העומד לפניו חלפה בראשו מחשבה אחרת, קטנה מאד בזמן, אך רבת-משמעות להדהים. הוא חשב: אילו היה איש זה אבי, יכול הייתי גם אני להתבגר ולהזדקן אל תוך צורה גברית נפלאה שכזאת!

– “שב בבקשה” – אמר ג.ר. – “אלא שיש לי כאן פגישה בעוד כעשרים דקות”.

הזר הודה לו, הציג את עצמו בשם גיאורג מילן, ישב אל השלחן, הסיר מגבעתו והסביר שלא יגזול יותר מדקות ספורות, ושכל הענין כולו אינו אלא מקרה מבדח במקצת. הוא שרוי בסביבה זו לרגל עסקיו, וכבר הבחין כמה פעמים שג.ר. יש לו מכונית למבורגיני לבנה. אף הוא עצמו מתכוון לקנות לו עתה מכונית חדשה וכבר כמעט שהחליט על למבורגיני, אלא שלא נזדמן לו עד כה לשוחח עם בעליה של מכונית כזאת. כלום תהיה זו הטרדה אם ישאל על טיב ביצועיה; אם ראוי לרכוש אותה, שהרי היא יקרה מאד; ומה טיב השרות שאפשר לקבל כאן, במקרה הצורך?

ג.ר. הפליג בשבח מכוניתו, המליץ עליה בכל לבו והוסיף שאם האדון פנוי מחר, בשעה זו בערך, יכולים הם להפגש בחצרו של בית זה עצמו, ליד המוסך, וג.ר. יניח לו – ברצון ובשמחה – לנסות אותה ולהווכח במו עיניו; שהרי בימים אלה אין היא מצויה במלאי, ויהיה עליו לחכות שבועות, אם לא חדשים, עד שיוכל לנסות אותה אצל הסוכן.

מר מילן אמר שאין בפיו מלים להודות על האדיבות ושהוא עצמו לא היה מעלה בדעתו להרחיק לכת בבקשה מעין זו; אכן, הוא יהיה מחר, בשעה זו ממש, אם אמנם הדבר נוח, בחצר הבית והוא מודה שנית על גילוי זה של רצון טוב.

ג.ר. הבחין בתיאה מבעד לחלון בית-הקפה ונופף לה בידו. מר מילן קם מיד ממקומו, חבש את מגבעתו, חזר והצטדק על ההטרדה ופנה לעבר דלת-היציאה. הוא פתח את הדלת לפני תיאה ואמר “בבקשה, גבירתי”. “תודה, אדוני” אמרה וחלפה על פניו לעבר שלחנו של חתנה.

למחרת, כשירד ג.ר. במדרגות ביתו ללכת אל המוסך שבחצר, שב ואמר לעצמו, שכבר ראה את האיש הזה לפני כן, אך בשום פנים לא יכול לזכור היכן ומתי. לרגע הבזיקה בזכרונו צורת אותו איש ליד שלחן בבית-הקפה שלו; אלא שמיד החליט כי זו תרמית-זכרון, שכן הוא חוזר ומאכלס אותו במקום שבו פגש בו אתמול. מדוע, בעצם, הוא מעסיק כל כך את דעתי, תמה ג.ר. האם זה מפני שהואנאה כל כך? ולפתע חלפה רעדה את גופו, רעדה קלה, כעין סחרחורת של בדל-שניה. הרי אינני מתיירא מפניו, כמעט שאמר בקול.

הזר כבר עמד בחצר, פניו אל מול ג.ר. והוא מחייך.

הם ישבו בתא-הנוסעים, ג.ר. ליד ההגה והזר, חבוש מגבעתו, לצדו. המכונית הפליגה מתוך המוסך אל הרחוב, ואחר כך לרחוב הראשי בכיוון היציאה מן העיר.

“כשנגיע לכביש הארצי” – אמר ג.ר. – “אתן לך לנהוג ואז תראה למה היא מסוגלת. בינתיים אומר לך כמה דברים”.

שניהם הידקו את חגורת הבטחון ונסעו צפונה. ג.ר. סיפר על חמשת ההילוכים פרט את מערכת-הבקרה ואת הצופנים השונים של האורות הצבעוניים שבשעונים. בגאווה ציין שהזינוק מאפס למהירות-השיוט נמשך לא יותר מתריסר שניות. מר מילן האזין בתשומת לב וכשהגיעו אל המקום שבו אמורים היו לעלות על הכביש-הארצי עצר ג.ר. והם התחלפו במקומות. ג.ר. לא הסתיר את התפעלותו מן הבטחון שבו השתלט מר מילן על המכונית למן הרגע הראשון. הם טסו לאורך המסלול העוקף, וג.ר. לא הסיר עיניו מן השקט הנהדר שבו החזיק מילן בהגה ומן הדרך שבה ביצע את התנועות המעטות שהנהיגה היתה צריכה להן. כשהגיעו לפונדק שלצד הדרך סטה מילן את מגרש-החניה וביקש מג.ר. רשות להזמינו לכוס של משקה. בצאתם מן המכונית ביקש רשות להציץ במנוע. המיכסה הוסר ושנית לא היה קץ להתפעלותו של ג.ר. מן הדרך שבה בדק מר מילן את החיבורים החשמליים; כיצד סובב באצבעות מאומנות את מיכסה השמן; איך פרק וחזר והרכיב בורג, פה ושם. שום מומחה של מוסכים לא היה עושה זאת בזריזות גדולה יותר. והרי לא ייתכן שאיש זה, העומד לרכוש לו למבורגיני, הוא פועל-מוסך.

הם ישבו אל הדלפק ומר מילן גמע בשתיקה מכוסו ועיניו נעוצות במשקה שבידו. ג.ר. היה תמה על הקדרות שנפלה לפתע על האיש ובינו לבין עצמו ייחס לו כמה מחשבות שחלפו במוחו שלו. איש זה, שכבר איננו בחור צעיר, למה לו, בעצם, מכונית ספורט לשניים? סביר שאיננו נשוי, והוא מבלה בחברת נערות צעירות; אלא שבגילו אין הדברים הללו מעניקים שמחה יתרה ומתמדת. אפשר שלפתע הוא תוהה ושואל את עצמו אם בכלל כדאי לו כל הענין.

אני, למשל, חשב ג.ר. בלבו, בעוד שנה אמכור את הלמבורגיני שלי ואקנה מכונית משפחתית, בה ניסע עם הילדים. יכול הייתי להציע לו כבר עכשו את המכונית הזאת למכירה. היה חוסך לעצמו חדשי ציפיייה; אבל הוא עצמו כעבר מתחרט, ככל הנראה.

– “ידידי הצעיר” – אמר מר מילן לפתע – “אל תכעס עלי שהטרחתי אותך כל כך וגזלתי ממך זמן יקר. אני סבור, שבעצם אסור היה לי לעשות מה שעשיתי. אנוכיות זו שבה נהגתי היא מבישה. היא בלתי נסלחת. אמור לי שאינך נוטר לי על כך”.

ג.ר. מיהר להבטיח שאין בלבו, חלילה, כל טינה. להפך, הוא שמח על פגישתם. וגם זמנו אינו יקר כל כך בימים אלה, מפני שבין כה וכה איננו עובד עתה ברצינות. האמת היא, לא התאפק ואמר, האמת היא שהוא עומד לשאת לו אשה בעוד שבועות אחדים, ולבו טוב עליו, והוא שמח אם יוכל להיות לעזר ולמועיל.

– “סלח נא לי” – אמר מר מילן והציץ בשעונו – “אני חייב לטלפן עכשיו. ייתכן ששכחתי על פגישה שהיתה לי. הן לא תתרעם אם אלך לטלפן. זה לא יקח יותר מרגע”.

גם ג.ר. הציץ בשעונו והיה שמח שהם שבים לעיר.

מר מילן חזר, ואמר כי את אשר יגור בא לו. הוא חייב היה לפגוש מישהו לפני שעה ושכח על כך כליל.

ג.ר. הציע שיקח אותו לפגישה מיד, אך מר מילן אמר שבשום פנים ואופן לא יוסף להיות עליו לטורח. ושכבר הזמין מונית; ובין כה וכה מקום הפגישה רחוק. הפצרותיו הקצרות של ג.ר. לא הועילו והם נפרדו בלחיצת-יד ובאמירת נימוסים, שלא היה בהן מאומה מן העליצות ששרתה ביניהם בתחילת פגישתם.

ג.ר. נכנס למכוניתו והפליג דרומה. מקץ כרע שעה הגיעה לפונדק מונית ונטלה את מר מילן לאותו הכיוון. כשהגיעה מוניתו של מילן לחצי הדרך אל העיר נאלצה לעצור, מפני שהכביש היה חסום במכוניות משטרה, באמבולנס ובכלי-רכב שנעצרו לרגל תאונה.

למבורגיני לבנה היתה מוטלת, מחוצה, בתעה; וכשקרב מר מילן והתבונן ממרחק מה באסון ראה שלולית גדולה של דם בצד הכביש, ועל אלונקה הועברה גוויה שפניה חיוורות כסיד.

גם הבדיקה שלאחר המוות העלתה שהאיש מת מאיבוד-דם.

פרק שלישי: נִיקוֹס טְרִאַנְדָה

1

ניקוס היה הצאצא הראשון למשפחת טְרִיאַנְדָפִילוּ, שנולד באלכסנדריה של מצרים. אביו הגר לשם מיוון בראשית המאה, בהיותו נכער, וגם אמו היתה ילידת יוון. שנה לאחר הולדתו של ניקוס באה אחותו לעולם, ולימים נעשתה זמרת שירי-עם; לאחר שנים רבות, כשהחלה לשיר במועדון-לילה בביירות, בהיותה כבר שמונה עשרה, נידה אותה אביה מנכסיו; אבל כשיצא שמה בעולם לתהילה ופניה נשקפו מחלונות-ראווה של חנויות-תקליטים, שלח לה האב טבעת-יהלומים ומבלי שטרח להסביר או להצטדק, צרף פתק קטן ועליו שלוש מלים: Chapeau, ma petite5.

כסף, תהילה וחיסכון-בדיבורים היקנו לאב מעמד בקהילה הבינלאומית של העיר ובזכרונו של ניקוס נחרט משפט, ששמע מפי אביו בהיותו ילד קטן – משפט שעליו חזר האב לעתים מזומנות: |“אדוניה האמיתיים של אלכסנדריה אינם המצרים חשופי-השת, אלא היוונים, האיטלקים והיהודים.”

רעי ילדותו הראשונים של ניקוס היו בני השכנים היהודיים, שמפיהם למד לדבר שפניולית. לא היה לו קושי רב בכך, מפני שצרפתית ואיטלקית למד מפי מוריו. מן הידידות עם ילדי היהודים נקרע בהיותו כבן תשע, כשעקרה משפחתו – עם פרוץ מלחמת-העולם – ממצרים לביירות שבלבנון, שם היה לאחד מדודיו בנק וסקי-מטבע. עד מהרה נתברר לו שגם בביירות נמצאו בשכנותם ילדי יהודים דוברי שפניולית.

הבת – שאותה הועיד האב כאשה לאחד מדודניו; והבן – שאותו הועיד להיות יורש עסקיו – נשלחו בינתיים לבתי-ספר משובחים, ככל שיכלה ביירות להציע, וכן למדו בקונסרבטוריום למוסיקה, שכנר יהודי זקן היה מנהלו. טריאנדפילו-האב סבור היה שזה לא יכול להזיק, אבל טעה. כשהראתה הבת סימנים של התמכרות יתרה לזימרה הוציא האב את שני ילדיו מן הקונסרבטוריום ולניקוס נאמר שהוא עתיד ללמוד משפטים וכלכלה, ואין טעם לכלות זמנו בהבלים. מכל מקום לא הפריעו בעדו מהוסיף ולפרוט על הפסנתר שבבית.

בשנה שבה סולקה אחותו כליל מחיק-המשפחה נכנס ניקוס ללמוד באוניברסיטה האמריקאית של ביירות. מנקודת ראותם של בני טריאנדפילו חלפה מלחמת העולם בהיכרות קרובה עם קציני ווישי, תוך שהוסיפו לעשות הון בכל תהפוכותיה, מסבירים פנים לערבים, לצרפתים ולאוסטרלים, שהיו כובשיה של לבנון לפני שזכתה בעצמאותה.

בביתם פנימה הוסיפו להתנוסס איקונין עתיקים מעל מיטת האב והאם ובימי ראשון בשבוע נשקה כל המשפחה את ידו של הכומר בעל הצמות הכסופות ומר טריאנדפילו היה מטיל מטבע בקופסת-הנדבות וזוכה לדברי תודה וחנופה מופלגים מפי האב הקדוש.

בסתר חדרו, שוקד לכאורה על לימודיו האוניברסיטאיים, זמם ניקוס מזימות משלו. הוא למד יוונית עתיקה, לטינית וערבית, צבר ספריה קטנה של ספרות קלאסית ובמיטתו – במשך כל שנות לימודיו – היה שב וקורא בהומרוס ובדנטא. היו לו צפורים משלו בראשו וגורלה של אחותו הדריך אותו שלא לחלוק את מחשבותיו עם שום אדם. רק עם אמו היתה לו ברית-כרותה, חשאית; בשבתו אל הפסנתר, בשעות שבהן נעדר האב מן הבית, היתה האם צופה בו מכורסתה ומאזינה ועיניה לחות וקורנות. הם לא היו צריכים לדבר זה עם זו כדי לדעת שהאב הוא פגע-רע ושהבת המזמרת היא היצור היחיד במשפחה שהרים את נס המרד בגלוי, ורק לה נאווה תהילה. שניהם ידעו שהפריטה על הפסנתר, מאחורי גבו של הרודן, לא היתה בה גבורה יתרה; אבל היתה זו, לפחות, לחישה נואשת; אולי הבטחה לעתיד.

כשסיים ניקוס את חוק לימודיו ביקש – וקיבל – משרת הוראה באוניברסיטה שלו. לאביו אמר ששנת-הוראה אחת, או שתיים, יעמיקו את ידיעותיו במקצוע ויכשירוהו יפה יותר לתפקידו בעסקים. כוונתו הנסתרת היתה לחסוך מעט כסף ולהפליג לאירופה.

למזלו היה אביו שקוע באותו פרק זמן בהכנות להגר לג’נבה, והשעה לא היתה יפה ביותר להכניס את הבן בעול העסקים; ועל כן הסכים עמו בינתיים. אלא ששלטונות שווייץ סרבו להעניק לטריאנדפילו זכות ישיבת-קבע והוא הסתפק בעקירה לפריס. שינוי זה נתמשך כשנה, וכשעקרה המשפחה לפריס ונשתקעה בדירתה החדשה, לן בה ניקוס כמה לילות ואחר-כך השאיר מכתב להוריו ונעלם.

2

הוא שם פעמיו לברלין המערבית, אל אחותו. עלה בידה לקיים מה שהבטיחה לו במכתביה, ובערב הראשון לבואו הציגה את אחיה לפני מנהל הקברט שבו היתה מזמרת. ניקוס נועד לשמש לה מלווה על הפסנתר, ולאחר שעמד במבחן נתקבל לעבודה לששה ערבים בשבוע, מעשר בלילה ועד לשתיים אחר-חצות.

חדר משלו חיכה לו בפנסיון שבו היתה אחותו מתגוררת, והוא התרווח על המיטה, בבגדיו, יודע שלא יוכל להרדם, והרהר בכך שנולד מחדש, שהוא צעיר ומאושר ושאין הוא נוטר טינה אפילו לאביו. אף על פי כן קבע, שלכבוד ההולדת ישנה את שמו ומעתה יהיה נקרא ניקוס טריאנדה.

למחרת בבוקר יצא לעיר, מחדרו שבשרלוטנבורג, מהלך מתחת לעצים שבשולי המדרכות. האביב עמד בסיומו, בחצרות הבתים נראו עצי דובדבן ותפוח, שהחלו משירים את פריחתם ומטילים אותה לאדמה השחורה, העתידה לעכלם; אלא שבינתיים העניקה לפרחים הרועדים שהות-מה להראות כפעמוני-שלג, שאיכלסו לא מכבר את מרגלות-העצים. הטקס הצפוני הזה שבה את לבו שעה ארוכה, אבל עד מהרה מצא את עצמו מהלך לאורך הקורפירסטנדם והשלט הענקי של מלון קמפינסקי התנוסס מעליו. כאן עתיד היה לפגוש את אחותו לארוחת-הצהריים. צלילי הלשון הגרמנית נישאו סביבו, מוכרים מסרטי-הקולנוע ומפתיעים בכך, שבאמת היו דומים לאותה בלילה העולה מתוך בטן מלאה וגרון מדושן, ממש כפי שהסרטים האנטי-נאציים ניסו לשים אותה בפי ה“אנשים הרעים” שבעלילה. ניקוס ידע שלא יעבור זמן רב והוא עצמו יפיק צלילים שכאלה מפיו. לימוד שפה חדשה איננו עסק גדול בשבילנו, הלבנטינים, אמר לעצמו בהנאה.

מכל מקום היו צלילי השפה הגרמנית אות-אזהרה ראשון, שאחריו באו רבים אחרים; בסופו של התהליך הזה עקר ניקוס מצפון-אירופה לצמיתות ושם פניו אל המסע הארוך דרומה, או הביתה, כפי שקרא לזה. אלא שהדבר נתרחש לאחר זמן מה.

בינתיים היה מהלך על מדרכות ברלין האביבית, שיכור מן החרות שטעם לראשונה בחייו, וגא על שחרות זו כולה היא מעשה ידיו להתפאר, פרי מרידתו, שעלתה יפה כל כך. כמעט יפה מדי ומהר מדי.

אחותו באה אל מרפסת בית-המלון בלווית גבר ואשה צעירים. הגבר היה מאהבה, והוא בעל משרד-פרסומת ושותף בקברט שבו היא מופיעה. האשה הצעירה היתה אחותו של המאהב.

ניקוס הוצג לפניהם ואחותו הודיעה שתשמש מתורגמנית. אל ניקוס דיברה יוונית, כדי שיוכלו להסתודד ביניהם.

ניקוס אמר לאחותו, שהנערה הגרמניה נראית כחזרזיר מפוטם, עיניה עיני פרה, אף שהן כחולות, ושערה כמין עשבים דהויים שהושרו בציר של מלפפונים כבושים.

– “הוא אמר שאחותך נחמדה מאד” – הודיעה אחותו למאהבה. ולאחיה אמרה ביוונית: – “תתפלא להיווכח כמה החזרזירות הללו טובות במיטה”.

– “את מסיקה זאת מן האח שלה”? – אמר ניקוס ביוונית.

אחותו צבטה לו בחזקה בלחיו ואמרה לגרמנים, שאחיה מדבר דברים שאין להעלותם בתרגום, מפני שהוא פרא שבא מן המזרח ויש לסלוח לו. וכשהמשיכו לשוחח בגרמנית נמאס הדבר על ניקוס והוא אמר באנגלית:

– “עלה בדעתי, שאולי יש לנו בכל זאת שפה משותפת. מה דעתכם”?

הכל שמחו על התגלית ומכאן ואילך הפליגו בשיחת-עסקים. ניקוס למד לדעת שיש לאחותו חוזים להופעות בכמה מבירות אירופה וכי היא עומדת לפני שלב חדש ומבטיח ביותר בקריירה שלה. בעל המשרד-לפרסומת העלה אפשרות, שניקוס יוכל להצטרף אל מסעיה של אחותו, כמלווה על הפסנתר. על כך השיב ניקוס שהוא מבכר להשאר בברלין.

– “הוא רוצה להרשם לאוניברסיטה” – הסבירה אחותו.

– “זה יופי” – אמרה אחותו של המאהב.

– “למה לך”? – שאל המאהב.

ניקוס התבונן בחזה השופע, הגדול מכפי גילה, של הנערה הגרמניה; התבונן בעיניה הכחולות, שבוודאי עליהן שרו המשוררים הגרמנים כשתארו את גרטכן; על עורה הלבן, שכתמי ורדות-בוהקת היו מפוזרים עליו כאילו ספגה חבטות זה עתה, והיה מקווה שהארוחה תגיע אל קצה מהר ככל האפשר.

ובהעבירו עיניו על פני הנוכחים חייך אל אחותו וחשב: אלהים, כמה היא דומה לאבא! למה, בעצם, אין הם שרויים בשלום?

3

מסוף חודש מרס ועד לראשית ספטמבר התמכר ניקוס ללימוד השפה הגרמנית, וכמעט שלא היה יוצא מחדרו. למן הבוקר היה עוסק בתרגילי דקדוק ולשון והיה עורך לעצמו מבחנים; הוא גופו גם קבע את ציוניו, ונהנה לראות עד כמה הוא מתקדם יפה. כבר בחודש יולי קיבל ציון 9 ובאוגוסט זכו מידו כל מבחניו לציון 10.

את העיר לא ראה במשך היום, אך בלילה ראה אותה פעמיים – בשעה תשע וחצי, כשהלך אל הקברט, לועס נקניקיה בחרדל ומפלס לו דרך במדרכה ההומה ממטיילים; ובשתיים בלילה, כשצעד לאורך הרחובות הריקים-כמעט אל חדרו שבשרלוטנבורג, – נכסף אל מיטתו, בה ישקע בהזיות-געגועים ויפליג בחזרה אל חופי הים-התיכון.

רק בסתו, כשנרשם לאוניברסיטה החפשית ומצא לו מדריך לדוקטורט בהיסטוריה של העולם העתיק, החל שב ורואה את העולם החדש שלתוכו נקלע. מחדר הספריה שבקומה הרביעית עקב יום יום אחרי טור העצים שבאופק וראה כיצד גוברת השלכת בצמרות, והופכת את מרקם-הענפים לתחרה שקופה, שמאחוריה השתרעו הנופים הקודרים של שולי מזרח-אירופה. הוא ידע שאי שם, מאחורי האופק, מצויה פולין ואחר כך רוסיה וכל אותם מחוזות אין קץ בעלי השמות הסלביים. ניקוס היה פותח את החלון ושואף אל קרבו את האוויר הצונן הנישא מן המזרח ומאמין שהוא חש בנחיריו ריח עשן ארובות רחוקות, שומע באזניו רחש-חיים נכרי, מפתה ומאיים בעת ובעונה אחת. קול קטן, שהלך וגבר תוך חדשים אחדים, החל לוחש לו – ואחר כך זועק וקורא לו – לעקור רגליו ולהסתלק מכאן.

כמה סטודנטיות גרמניות, שהכיר עתה מקרוב, העמידוהו על כך, שאחותו לא צדקה; הן לא היו טובות במיטה, כפי שהבטיחה לו. לא היה בהן אותו שריד של ביישנות ומהומת-לב, שנמצאה בנערות של ביירות; לא היה בהן זכר לדורות רבים של טהרה דתית צדקנית, פחדי-מין ואטביזמים עתיקים, המעניקים להתמכרות טעם של סוד נלהב ומתיקות של מיים גנובים. גישתן העניינית של הנערות הגרמניות עלבה בו; לנוכח נכונותן הגלויה לא נותר לו פתח להפגין משחקי כיבוש ואבירות. בסופו של לילה היה תמה, בעצם, על שאין הן נוקבות את שכרן.

בעיצומו של יום חורף אחד, בשעת הצהריים, כשהלך מן האוניברסיטה אל חדרו, חלפה סערת-רוח עזה על פני העיר. מכתב-הרוח נתמשכה כשתיים או שלוש שניות והלמה באנשים שברחוב בלא אזהרה. עצים נתלשו על שרשיהם, שלטים הועפו באוויר, אנשים הוטחו אל המדרכה ופחי-אשפה עירוניים, עם קרעי קיוסקים-לממכר-עתונים טסו באוויר כעלים. ניקוס נהדף אל קירו של בית, ולפני שהופל ארצה עלה בידו לאחוז בזיז הכניסה. עורן של אצבעות ידיו נקלף ונקרע, כתפו נחבלה, אבל הוא נשאר עומד על רגליו.

ומיד חזר הכל לקדמותו. בערב הודיע הרדיו על עשרות הרוגים ומאות פצועים ברחבי צפון-אירופה.

בחדרו חבש ניקוס את פצעיו, התקין לו משקה חם ושכב במיטתו עם ספר בידו. חיוך התפשט על פניו בחשבו על האפשרות שהיה מקפח את חייו במקום הרחוק הזה. רחוק מהיכן? שאל את עצמו; רחוק ממה?

שמש קיץ חורכת את העיניים שפכה את אורה על סוללת-הנמל של עיר ילדותו והמיסה את האוויר המרצד, המרקד והנע לקולם של אלפי רוכלים, אלפי פטיפונים של בתי-הקפה, אלפי קולות עולים בחצאי-טונים ומסתלסלים באותיות-שיר גרוניות. ריח הקרדימון שבספלוני הקפה, עשן הנרגילות העולה בגרגור מתוך בקבוקי-המים, התאבכו ואבדו בתוך חריפותו של ריח צלי-הכבש המתהפך על הגחלים ומטיף את שומנו בקול רחש. גרונות רזים וצמאים גרגרו לתוכם – תוך עלייתה וירידתה של פיקת הצוואר – מיץ תמר-הינדי מתוך כוסות פליז חיג’זיים, שהפסוק “אין אללה מבלעדי אללה” מוטבע עליהם בחוטי-הכסף; ילדי השכנים היהודיים קראו אליו בשפניולית והאיצו בו ללכת אל הים. הוא חמק מן הבית, רץ עמהם לאורך השדרה הדלילה, שאין עמה צל; וכשהם אוחזים יד ביד, טור של שעירים משולחים, הטילו את סנדליהם על הכתף, פרצו יחדו אל המים החמימים הכחלחלים, חשופים לשמש המטורפת, מתגרים באש הנשפכת מן השמיים, טובלים במיים בבגדיהם, חופנים חסילונים מבין נקיקי הסלעים ומטילים אצות רטובות זה בזה, מבקעים את שלפוחיותיהן המדיפות ריח מלוח, כבד, מאזינים לקולות הנפץ הרטובים וצונחים על גבם, מאושרים, אל תוך מי-האפסיים.

בלילה, לאחר ארוחת הערב, שוכב במיטתו – ההיה זה באלכסנדריה או בביירות? אחת היא – לאחר שאביו הלך עם ידידיו למועדון-לילה ובבית נותרו רק שלושתם, אמו אחותו והוא, הריהו מאזין לקול זמרתה של האחות; מילות שיר יווני, שיר אהבה ומוות, סיפור מתמשך בלחן שב אל עצמו, עשוי פזמון-חוזר שאין לו סוף, מרקחת רקוחה היטב מבליל של חזנות יהודית, פלמנקו ספרדי, שירה נאפוליטנית ואיזה בדל-זכרון מהמיית-המקהלה של הטרגדיות היווניות העתיקות. הוא עתיד לדעת – הוא ידע כבר אז – שהשירים הללו מקיפים את הים-התיכון כולו; שתחילתם בשירי המלחים הפיניקיים, חותרי המשוט ומשלחי המפרש הקדמונים, שיצאו מן החוף הלוחך עתה את שולי-הגן של ביתם, לפני אלפי שנים, והגיעו עד לאוקיינוס; ובכל מקום הטילו סימן וזכר, שברבות הימים יעשה את הים הזה לנשמת-אפה של התרבות. יהודים, הלנים, מושלמים ונוצרים ייפגשו וייתפרדו, יטבחו זה בזה ויתגעגעו זה אל זה ולבסוף יסתלקו, בזה אחר זה, מן הבימה. יסתלקו וישובו, במעגלים, בבריחה מבוהלת, בקולות שבר ואבדון, בברק נפץ ספינות-מלחמה עולות בלהבות, בקינת אמהות על בניהן ההרוגים. ואחר כך תהיה דממה ממושכת, וכמו מקברם יעלו וישובו כל אלה בריח צלי-הכבש, בקול הפטיפונים, בשירים היגעים, הארוכים, הנואשים.

צור וצידון, תל-עוז ותל-און, מר-סלע וקרתא-חדשתא – צלצלו פעמוני הזכרון הפילולוגי באזניו של היווני הצעיר, השוכב במיטתו על גבולה המזרחי של צפון אירופה. בזכרו את שמש ילדותו עצם את עיניו והשביע את הרוחות להעלות לפניו באוב את הנערה שיצאה מחלצי העממים העתיקים הללו, הנערה שהועיד לעצמו, יורשתן של הֶרה לבנת-הזרועות, עשתורת אם קדשות-המקדשים, שחרזד בת-ההרמון, הרכה בנשים ורבת-התחבולות, שולמית שפשטה כותנתה ואיכה תלבשנה, מור נוטף על כפות-המנעול; לילה הסהרורית, שרוחה מרחפת על מי הנהר – מה דמות לך עתה, קולך מהו, ומה צבע עינייך, בשבתך אל חלונך ברגע זה ממש, אי-שם בעולם, מואסת ברפיון שפשה בעמים החדשים ומצפה לי, אחותי כלה? עינייך אינן כחולות; הן עיני איילה, אבל גופך לבן. שערך אינו פשתן ממועך אלא ארד דמשק. אל נא תצאי מפתח הבית, כי בא אנוכי, הולך ובא.

4

בסוף שנת הלימודים הראשונה בברלין קיבל מילגה, עזב את עבודתו בקברט ונסע לאיטליה. ברומא המשיך לעבוד על התיזה שלו כשנה נוספת ומשם נסע לאתונה ובה סיים את עבודתו, הגיש אותה בברלין וקיבל תואר דוקטור.

בפגישה עם אחותו מצאה נרגשת ביותר. היא קיבלה זה עתה טבעת-יהלום יקרה מאביה, בצרוף פתק: Chapeau, ma petite. עיניה מלאו דמעות והיא הראתה את הטבעת לאחיה.

– “אני מציע שתעני לו גם את בכמה מלים” – אמר ניקוס – "כתבי לו: Je t’enmerde, papa6.

אבל הזמרת בעלת השם העולמי (כריסטינה ווסיליאדיס היה שמה המסחרי של אחותו) אמרה לו שהוא שוטה, ובו ביום הלכה אל סוחר-תכשיטים כדי שיעריך את שווייה של הטבעת.

ניקוס נסע לפריס, ראה את אמו בסתר והבטיח לשוב במהרה. משם יצא למסע בצפון-אפריקה, שב וראה את עיר מולדתו ודרך קפריסין הגיע ישראל, מצויד בכתובתו של איש-כמורה יווני, מקרובי אמו, שהתגורר במנזר שבעיר העתיקה בירושלים, ואצלו לן כמה לילות.

בשובו בערב מסיוריו בעיר היה אוכל על שלחנו של הכומר, מפיו שמע – ערב ערב – על אכזריותם של היהודים כלפי שכניהם הערביים, על הצורך לשים קץ לשלטון הציונים בפלשתינא ועל חובתו של כל איש נוצרי, וביחוד יווני, להרתם למשימה הקדושה. ניקוס האזין בנימוס ומתוך שעמום.

יום לפני שעמד לשוב לאירופה, בחדר המלון שבתל-אביב, הופיעו שני אנשים בחדרו ובקשוהו שיתלווה אליהם. הם הבטיחוהו שאין זו אלא פורמליות ושבו-ביום יהיה חופשי לנפשו.

הוא הובא לחדר משרדים, שאל שלחנו ישב אדם חובש משקפיים כהים ופניו מעוטרות בשפם ובזקן. ניקוס ביקש לפרוץ בצחוק, אך הבין שמוטב לו לנהוג בנימוס; אלא שהאיש, אשר הורה לו על הכסא שממול, קידם את פניו בדברים מפתיעים:

– “אתה צודק לחלוטין, אדוני. המשקפיים הכהים מסתירים את עיני; ושפמי עם זקני מודבקים, כמו בתיאטרון. ואף על פי כן אני מציע שתתייחס ברצינות לדברי”.

– “אני מודה על גילוי הלב” – אמר ניקוס.

– “אין זה גילוי לב”, – אמר האיש. – “רק אמצעי בטחוני פשוט, אם כי מגושם למדי. האוכל לראות את תעודותיך”?

–“מדוע באת לישרל”? שב האיש לדבר לאחר שהחזיר לניקוס את דרכונו. היה לו קול נמוך, נעים, קול עייף במקצת, אף שהאיש נראה גרמי, שרירי, חזק מאד למראה ונינוח מאד. מן האנגלית שבפיו הסיק כי האיש משכיל, ככל הנראה, מקפיד על כללי-הלשון ומשתמש במלים מדויקות, נבחרות ונקיות משיגרת לשון המונית. ניקוס גם הבין, שאם יאמר כי בא לראות את ארץ-הקודש, כרוב התיירים, לא יפיק רצון מחוקרו; לכן בחר להסביר כהלכה את סיבת בואו.

הוא סיפר על תחומי ההתעניינות שלו, על סיום לימודיו ועל כוונתו לשמש מורה באחת האוניברסיטאות של אירופה. ישראל, אמר, היתה חוליה הכרחית במסעו סביב הים-התיכון, מפני שהוא תפוס לרעיון תחייתם של עמי האזור והוא מחזר אחרי סימנים שיוכיחו לו כי תחייה זו אולי כבר ניצבת בשערי ההיסטוריה.

– “למשל” – אמר החוקר.

– “אני יכול לתת לך משלים הרבה” – השיב ניקוס. – “למשל, המסעדות שלכם, שמן-זית בחומוס או בפול, צלי-כבש על גחלים, עלי-גפן ממולאים אורז ובשר, את כל אלה הציעו לי באתונה, באלכסנדריה, בלימסול, בירושלים ובתל-אביב. לפי מיטב ידיעתי היו מציעים לי זאת גם בדמשק, בקונסטנטינופול ובתוניס. האם אני מסביר את עצמי בבהירות מספקת”?

– “יפה מאד” – אמר החוקר – “ואז, מה”?

– “ואז אדע, ששוב אינני לבנטיני-ממוצא-יווני, אלא פריו של אלון עתיק, שחזר והוציא בפעם השניה חוטר של תרבות בעלת סיכויים”.

– “יפה” – אמר החוקר. – “ואיך זה מתיישב עם פעולות איש-הכהונה, שאצלו התארחת בירושלים”?

– “אלו פעולות”? – תוך כדי שאלה הבין ניקוס, שקרובה של אמו איננו רק יפה דורש אלא גם נאה מקיים. סוף סוף תפס למה נקרא לכאן. הוא נשם לרווחה וצחק.

– “הכומר הוא קרוב-משפחה רחוק” – אמר. – “אני מבין שיש לכם חשדות נגדו. צר לי על כך. אשר לי, לא אוכל להבהיר בענין זה מאומה. פשום לא נתתי את דעתי לצד הזה של העניינים. זה רחוק ממני”.

– “הוא הציע לך לשתף פעולה, ועל כך אני רוצה לשמוע” – אמר החוקר.

– “הוא לא הציע לי מאומה, אף שדיבר על סבלם של הערבים. זה נכון”.

– “ואחר כך”?

– “כלום” – אמר ניקוס.

– “אם אתה מציע לי להסתפק בזה” – אמר האיש – “אתה מביא על קרובך צרות. נגדך לא נוכל לפעול עכשו, מפני שאתה נתין זר וההוכחות הנוגעות לך לא גובשו. אבל נגדו נפעיל אמצעים קשים. אילו דיברת אתי בגלוי, היינו מוכנים להסתפק בגרושו של הכומר ליוון. אבל אם תתעקש, הוא ישלם את המחיר. אתה יכול לעזור לו בכך שתגלה מה שהיינו רוצים לדעת מפיו; ואז לא יהיה לנו צורך להחזיק בו, והוא יגורש לארצו ותו-לא. ובכן”?

הפח שנטמן לרגליו היה פרימיטיבי, אך יעיל למדי, אילו היה לו מה לומר. מעתה לא נותר לו אלא לשכנע את חוקרו שאין בפיו כל ידיעות מועילות.

– “את האיש הזה” – אמר – “ראיתי בפעם הראשונה בחיי; וגם זאת, רק מפני שבאתי לירושלים. סביר שלא אראה אותו שנית. גם אינני יודע בדיוק כיצד אנו קרובי משפחה. אתה מאיים עלי, כאילו היה האיש הזה אחי, או אבי. ואפילו אילו היה הדבר כך, לא הייתי יכול להניח את דעתך. אין לי שום ידיעות”.

החוקר נאנח, אחר חייך וקם מכסאו. גם ניקוס מיהר לקום, ולתמהונו חש שאין הוא שמח על שהראיון הגיע אל קצו. הוא ידע שהוא רוצה להשתהות כאן עוד מעט. ניקוס הביט במשקפיו של האיש ונדמה לו שהעיניים שמאחורי המשקפיים היו קבועות בו ללא נוע, והוא חש שאילו מש ממקומו, לא היו עיני הזר עוקבות אחריו אל מוסיפות להביט במקום שהיה בו קודם לכן; כמו כופות אותו שיחזור למקומו. רעדה לא-בלתי-נעימה חלפה את גבו.

הזר הושיט יד לשלום, ובהחזיקו בידו של ניקוס אמר:

– “מבחינת ענייננו היתה פגישה זו מיותרת לגמרי, ואני מצטער על שהטרחנו אותך. אני מקווה שלא תכעס. לא קל לנו, ולא כל כך טוב. מכל מקום, קבל את הצטדקותי. מה ששמעתי מפיך על הים-התיכון הוא ענין אחר. טוב היה אילו יכולנו לשוחח על כך בלי שפם וזקן. השד יודע מתי זה יקרה. נעים היה להכיר אותך, וצר שזה קרה כאן ובצורה כזאת. אם נפגש, אכיר אותך, ואולי עוד יזדמן לנו לשוחח… מה אתה עושה בלילה האחרון שלך כאן?”

– “הולך לקונצרט” – אמר ניקוס.

– “איזה”?

– “רביעיות של מוצרט, במוזיאום שלכם” – אמר ניקוס.

– “אה, ככה”? – אמר הזר. – “ובכן בלה בנעימים. ושוב סליחה”.

רק אז הניח החוקר לידו של ניקוס וליווהו אל הדלת.

ניקוס יצא בהרגשה, שהחמיץ ידיד-נפש.

הקרבן מתרפק על רוצחו ומתאהב בו, אמר בלבו, זוכר איזו פיסקה מן האורֵיסְטֵיאָה ומצטער על שלא היה סיפק בידו לצטט אותה באזני חוקרו.

5

יצר-הנדודים לא הירפה ממנו ובמשך כשתים-עשרה שנים עבר מארץ לארץ ומעיר לעיר, משמש בהוראה כשנה או שנתיים במקום אחד ועוקר למקום אחר. אמו נפטרה מבלי שפגש בה עוד, ולאחר כמה שנים הגיעתהו גם הידיעה על מות אביו. על אחותו היה קורא לפעמים בעתונים ואת הרכוש שירשו מהוריהם חלקו ביניהם באמצעות עורכי-דין, במכתבים. הוא נטל לעצמו שנת-שבתון, שכ דירה באֶקְס-אַן-פְרוֹבַאנְס והחל כותב ספר. כמו כן קנה לו פסנתר, אך עד מהרה נוכח לדעת ששוב אין הכלי נשמע לו. אף על פי כן פרט עליו בכל יום. כשתמה שנת השבתון והוא שב אל ההוראה, הקפיד שיהיה עמו פסנתר בכל אחת מן הדירות שהתגורר בהן.

הוא פרסם ספר צנום, בו הציע לעולם את רעיונותיו על תחייתם של עמי הים-התיכון; אך הספר לא עשה רושם בחוגי המלומדים, ובדברי ביקורת קצרים שנדפסו עליו נאמר שהוא “פרי הזיות רומנטיות יותר משהוא הגות מדעית הראויה לתשומת לב רצינית”.\בהיותו בן שלושים ושמונה קיבל מישרת מרצה במדריד ובאותה שנת הוזמן לקיים סמינריון באוניברסיטה של עיר-שדה דרומית שבאנגליה. בחדר-הסגל ראה גברת צעירה, כבת עשרים וחמש.

ובכן, הנה היא, אמר, ולבו חדל מלפעום לרגע. הוא נתקף בהלה, זנח את כללי הנימוס ופנה אל האיש הראשון שמצא בסמוך אליו ושאל אם הגברת הזאת נשואה או רווקה. האנגלי, משועשע מגינוניו של איש-הדרום חסר-המעצועים, השיב על שאתו והציע להציגו לפניה. ניקוס לחץ את ידה ושיער שעל פניו מתפשט חיוך אווילי, כששפתיו רועדות ורגליו נעות תחתיו. אלהים, אמר בלבו, הרי זו היא. ומיהו שהשכיל לקרוא לה בשם תיאה? וכי יכולה היתה להקרא בשם אחר?

להפתעתו – כמעט שזעק משמחה כשראה זאת – החווירו פניה של תיאה והיא ביקשה את סליחת הנוכחים ויצאה את החדר.

”בלבלת עליה את דעתה" – אמר האנגלי לניקוס. – “יפהפיה כזאת רואים לעתים רחוקות”.

– “אתם תצטערו על שהזמנתם אותי” – פטפט ניקוס, כשדעתו מתבלעת עליו לחלוטין. – “לא תוכלו להפטר ממני, עד שאקח אותה מכאן”.

איש מן הנוכחים לא הופתע למשמע הדיבורים הלטיניים הללו. התנהגות האיש הלמה יפה את התדמית שהיתה לאנגלים מאנשי הלבנטה.

אחרי ארוחת-הערב, בחדר האוכל של הסגל, כשנשא ניקוס את הרצאת-הפתיחה לסמינריון שלו, לא גרע את עיניו מפניה ובסופו של הערב שב וקבע, שלא היתה כאן שום טעות.

כשזימנה אותו אל חדרה, לאחר ההרצאה, החל משתעשע בתקווה, שגם היא זיהתה אותו עם הזייה משלה; אך כששמע מפיה מטר שאלות מוזרות (“אתה סוכם חשאי? האם ירו בך שתי יריות? הנעשה ניתוח פלאסטי בפניך? האם אתה מכיר את פרנץ קפקא”?) לא היה סבור שהיא מטורפת, אלא הבין שהיא מנסה לזהות בו אדם אחר; ושאולי אותו אחר הוא החלום שלה, ממש כשם שהיא חלומו שלו. אפשר, איפוא, שהכל אבוד מלכתחילה. לבסוף גם כפתה אותו לשבת אל הפסנתר והוא בוש במגושמות שבה ניגן קטע קצר, לא קשה ביותר מבחינה טכנית, ושאף על פי כן יצא מתחת אצבעותיו בצורה מבישה ביותר.

כשיצא את חדרה, הפציר בה שתתיר לו לראות אותה יום יום.

6

פגישותיהם הבאות שוב לא היו טעונות מתח ותיאה לא שבה לדבר עוד על סוכנים חשאיים ועל יריות. ניקוס שעשע אותה בסיפורים על אלכסנדריה ובזמירות ערביות. יום אחד הביא מן השוק תבלינים, קטניות וירקות עם בשר-כבש והתקין במטבחה הקטן “ארוחה ים-תיכונית”, כפי שקרא לזה. לא היה חידוש במאכלים, מפני שאנגליה משופעת במסעדות מזרחיות, אבל ניקוס נתגלה כטבח מעולה והיא מינתה אותו לשמש בתפקיד זה בסופי-שבוע, להנאת כמה מידידיה שבמוסד.

בסופן של הארוחות הללו היה ניקוס יושב אל הפסנתר וממלא את חלל החדר ברפרטואר של אחותו, כפי שלמד אותו בברלין, וכן היה מוסיף ממה שזכר מימי ילדותו באלכסנדריה ובביירות. כשנודע לבני החבורה שהוא אחיה של כריסטינה ווסיליאריס המהוללה, היתה השמחה שלמה. מישהו הביא מחדרו תקליט שלה וניקוס האזין לתעלולים שעוללה אחותו לשירי ימי ילדותם, בהעניקה להם מלודיוּת מערבית, כשהיא נוטלת את נשמתם. הוא ניסה להסביר זאת לאנשים שבחדר, אך עד מהרה נוכח לדעת, שאם הוא חפץ בהבנה לעניין שעליו הוא מדבר, עליו להתחיל מבראשית. בלא לאות התאמץ, במשך כמה ערבים, להראותם את האור המפציע והולך מן הים-התיכון, אבל בעיניהם ראה מה שכבר ראה בביקורת על ספרו; בעיני כולם היה רומנטיקן לטיני, דרומי, לקוי בכושר-הניתוח וסובל מעודף רגשנות מזרחית.

תיאה חשה במצוקתו, ובהיותם לבדם מצאה לנכון לנחם אותו בכך, שסיפרה לו כי בדמה הנוצרי זורם – בין שאר מיני תורשה מסובכים ועקלקלים – גם דמם של יהודים מגולי-ספרד, שהגיעו לאנגליה במאה השבע-עשרה. מכל מקום, אמרה, כך הוא הדבר מצד אביה; ומשמע שהיא עשויה, יפה מן האחרים, להבין לרוחו, אם כי במעומעם ועל דרך ההשערה בלבד.

היא לא שערה כי באותה שעה העניקה לניקוס אישור סופי שלמעלה ממנו לא ניתן לבקש. בפעם הראשונה מאז ראה אותה העז להושיט את שתי ידיו ולתפוס בידיה, לנשקן וללחצן אל לוח לבו, כשהוא ממלמל דברי תודה, כפי שמודים לרופא שזה עתה הציל את חייך.

– “תודה, על מה”? – אמרה תיאה – “גם אתה מטורף? אלהים, מדוע אתה משלח בי רק מטורפים”?

באותו היום סיפרה לו משהו, כללי וסתמי למדי, על המכתבים שהיא מקבלת – שה שמונה שנים – מאלמוני, שללא ספק הוא מטורף, אם כי מטורף מקסים וחכם. ואפילו יפה-תואר, הוסיפה מתוך גאווה גויה. מאד, הוסיפה ואמרה.

– “ואת חשבת שהוא אני” – אמר ניקוס ופניו עטו עגמומית, כפני ילד שציפה למתנה וקיבל נזיפה.

– “אינך צריך להצטער על כך” – צחקה תיאה למראה העווית-היאוש שבפרצופו. – “הרי אמרתי לך שהוא יפה-תואר”.

ניקוס פנה לעבר שלחן-הכתיבה שלה והתבונן בתצלומו של האיש, התצלום שראה ביום שנכנס לחדר זה בפעם הראשונה. ובכן, לבו ניבא לו יפה. תיאה נתונה לאחר. עתה שב והביט בתצלום ואמר:

– “אין בינינו שום דמיון, תיאה. איך יכולת לחשוב שזה אני”?

– “הענין מסובך מאד” – אמרה תיאה.

– “אבל את אינך מסובכת” – ניקוס כמעט שצעק. – “את פשוטה כמו אלילה, תיאה! מה קרה לך, מה קרה”?

היא הבטיחה שביום מן הימים אולי תספר לו יותר.

כשסיים ניקוס את הסמינריון שלו כתב למדריד והודיע על דחיית שובו. הוא שכר לו חדר לא הרחק מן האוניברסיטה והודיע לתיאה שאיננו זז משם. בימי שבת היו נוסעים במכונית שלה לטייל, אך בימי ראשון בשבוע ישבה בחדרה, עוסקת בעבודות-הכנה לשעוריה. מוצאי יום א' היו קודש ל“ארוחה ים-תיכונית” לכל החבורה, שהחזיקה טובה לניקוס על שנואש מלאלפה-דעת בענייני התחייה של הים-התיכון שלו, בעוד שהכל האזינו ברצון לשירים היווניים, הערביים, הספרדיים והנפוליטניים.

כשקרבו ימי חופשת-הקיץ שאל ניקוס אם תסכים תיאה לצאת עמו למסע דרומה; “הביתה”, כפי שכינה זאת, בעמדו על דעתו שתיאה – על פי מוצאה – שייכת אל משפחת העמים “שלו”. “רוצה אני”, אמר, לאול את הרקפת מן החממה הצפונית ולשתול אותה בין סלעי מולדתה, על מורדות הרי-הלבנון".

– “ומה אם הרקפת לא רוצה? ומה אם היא תעשה לך ככה?” – אמרה תיאה והוציאה לו לשון.

– “אם תעשי עוד פעם ככה” – חיקה ניקוס את נימת קולה המתגרה – “לא אתאפק עוד ואתנפל עליך, וזה יהיה סופך”.

תיאה שבה והוציאה את לשונה, והגבר המאושר הבין כי היה שוטה, הססן ושטוף בהזייה למעלה מן הנדרש. הוא קלט אותה בזרועותיו וכיסה את פניה בנשיקות.

7

במקום המסע דרומה הוסכם שיסעו ללונדון, אל בית הוריה, להם הבטיחה לבוא לימי החופשה. כן יעצה לו, שלאחר כשבועיים יסע למדריד ויתפייס עם שלטונות האוניברסיטה שלו, כדי שלא יפסיד את משרתו; ואחר-כך יכלכלו את מעשיהם. כל הקיץ לפניהם.

בימים המועטים שנותרו להם לשהות בעיר-השדה סיפרה לו תיאה הרבה על כותב-המכתבים האלמוני וכן על ארושיה לג.ר.

בסופו של דבר החליטה להראות לו, בפשטות, את המכתבים עצמם. נראה לה, שאם לאחר הקריאה בהם יחליט לעזבה לנפשה, משמע שמוטב מיד מאשר לאחר זמן; ואם יגמור אומר בנפשו לדבק בה, ידע לפחות היכן הם עומדים ולא יהיה שרוי בטעות. יותר משהיה בהחלטתה זו מאהבת האמת והיושר, היה בה אקט של התגוננות מפני הבאות; מעין ביטוח-העתיד.

בארגז שנתנה תיאה בידי ניקוס היו למעלה מארבע מאות מכתבים כתובים במכונת כתיבה, ללא חתימה וללא כתובת. רק התאריכים היו רשומים בראש כל מכתב. יותר מאלף דפים היו מונחים בארגז, דוממים ומנבאים רעות. ניקוס הביט בהם מתוך עצבות וידע שלא יעצום עין לפני שיסיים לקרוא הכל. כשנטל את הארגז בידיו ונשאו אל חדרו היתה לו הרגשה שהוא נושא גוויה; ואולי חומר-נפץ מוסתר בארון-המתים והוא עתיד לשים קץ ליקר לו מכל. מחשבותיו כבר היו סובבות במעגל הלקוח מסיפורים על סוכנים חשאיים.

כשהחל קורא במכתב הראשון והגיע אל המשפט “ובכן, אני אוהב את הארץ שאותה אני משרת, את ההרים שלה, את העמקים, את האבק, את היאוש,” עצם את עיניו ואמר בלבו ש“הרים” ו“אבק” מתאימים יפה לפלשתינא, ששמה עכשיו ישראל; אותה ארץ שבה הוזמן לחקירה, לפני למעלה מתריסר שנים, שם חקר אותו מין סוכן-חשאי, מין אדם שיכול להיות כותבם של המכתבים הללו.

עד מהרה סייע לו דמיונו להבין כיצד הקיפו המכתבים הללו את חייה של תיאה, עד שהיו מין מציאות תקפה, שקנתה לה ישיבת-קבע בלב הקוראה שלהם. דמיונו המשולהב אף פסק בביטחון את הרגע שבו נישבה לבה של תיאה לאהוב את האלמוני. מכאן ואילך החל מחבר בדמיונו את התשובות שהיתה תיאה משגרת אל מאהבה, והמכתבים שחיבר ניקוס בשמה הכאיבו לו הרבה יותר מן הדברים היפים שכתב אותו אוהב עריץ ונעלם.

הוא קרא כל הלילה ורוב היום שלאחריו, ובערב השיבם אל הארגז והלך אל האוניברסיטה. הפעם לא נשא בזרועותיו גווית-מת, אף לא ארון-מתים שפצצה טמונה בו. היה זה גזר-דין שאין עליו ערעור.

מן המכתבים – ומן התשובות שהשיבה תיאה עליהם, פרי רוחו הקודחת של ניקוס – ידע ששום אדם לא יתפוס בלבה את המקום שקנה לו צל-הרפאים שבמכתבים. אילו התייצב האלמוני כבשר-ודם, אפשר היה אולי להביסו. אפשר שתיאה עצמה היתה מואסת בו. אבל דמות שנרקמה ממלים ומזמן, אין עליה כליה; ממש כשם שאין כלייה על חלומו שלו, של ניקוס, על תחיית הים-התיכון. שום מציאות אין בכוחה לסלק חלום. שום אדם חי לא יוכל לרוח-רפאים. ג.ר. המסכן ניסה ושילם בחייו, בלא כל גינונים. ניקוס ידע שעליו להיות נכון לכך, והוא החליט שהוא מוכן. למות למען תיאה, אמר בליבו, הרבה יותר פשוט וקל מאשר לחיות למענה, כשהאיש ההוא ניצב למראשותיה, יומם ולילה.

בחצי השנה האחרונה לא כתב האיש הזה שום מכתב, חשב ניקוס. היתכן שנורה ונהרג? או שהוא מוסיף לרחף אי-כאן בסביבה, עוקב אחרינו?

הוא לא הסתיר מתיאה את מחשבותיו ושעה ארוכה היו יושבים זה מול זה בחדר, שהחשיכה ירדה עליו מכבר.

– “אתה רעב”? שאלה תיאה לבסוף בלחש.

ניקוס קם מכסאו, משך את תיאה אל הספה ובבגדיהם שכבו שם בשתיקה, חבוקים בחשיכה.

– “שימי את ידייך על פני” – אמר ניקוס. – “את שתי ידייך, תיאה יקרה שלי”.

עד מהרה נרדם בזרועותיה. היא האזינה לקול נשימותיו ולחשה אל עמה: “ישו שלי, אדוננו הטוב, אל תמית גם את האיש הזה… אתה אינך רוצה במותי, אבל אני לא אחיה אם תמית גם אותו… תן לי סימן… אמור לי, ואני אניח לו לנפשו, אצווה עליו לשוב לביתו לעולמים… תן לי סימן, אלהים שלי”.

8

סימנים נתן האלהים, בשכבר הימים, רק לנביאיו, לא לנערות פשוטות, ואפילו הן פשוטות כמו אלילות, לדברי מאהביהן. הנערות הפשוטות-כאלילות מאזינות לסימנים הבאים מנבכי דמן, מנעוריהן היוצאים במצהלות, לפני שישקעו אל הזיקנה והבלייה.

– “אוֹלאַ, טוֹראֵרוֹ”! – היתה תיאה לוחשת למטדור היווני שלה, כשהיו שרויים עתה, בלילות הספורים שנותרו להם בעיר-השדה, במשחק-אהבה שאין ו סוף. ניקוס לא היה כאותו נער אומלל, ג.ר. המת, שגברותו סורסה באִיטְן ובטחונו הושב לו באוקספורד, רק כדי שיעשה הון בעסקי אביו, ואת שארית אונו-המסורס יקדיש לעסקי המדינה, כשר בקבינט של השמרנים. ניקוס טריאנדה היה גבר משגע, גבר-לעניין, שטרופו הקטן רק הוסיף על אוניו. וכי למי מן הנערות איכפת אם טורפים את בשרן בשם התחייה של עמי הים-התיכון? אם זהו מה שהתחייה הזאת עוסקת בו – תחי התחייה!

באחד הלילות הללו שאלה תיאה: – “האם גם אתה היית הורג אדם מאהבתך אותי?”

ניקוס נשך את שפתו ואמר שקודם כל היה ממית אותה. ומיד הוסיף: – “ואחר כך, את עצמי”.

– “ואחרי זה היית ממית את המתחרה שלך. נכון”? – סיכמה תיאה.

ובכן, היא גם בזה לי עתה, בשמו של רוח-הרפאים ובאשראתו, אמר ניקוס לעצמו; אך מיד שב אל תיאה.

אחר כך נסעו ללונדון וניקוס קיבל חדר בבית-הוריה והוזמן לבלות עמהם זמן מה, לפני צאתו למדריד.

מופרש מתיאה, שריח גופה היה מטריף עליו את לילותיו, בשכבו לבדו בחדר-האורחים של הוריה, שב ניקוס להרהר במכתבים, באלמוני ובתשובותיה של תיאה למכתביו. במיטתו היה ניקוס מוסיף לחבר מכתב-תשובה בשמה, לעשרות. קל-כתיבה היה וגם אכול יאוש ופחדים.

בחדרה שלה, בלילות, שבה גם תיאה אל הסוכן החשאי. והפעם שבה אליו בהמיית-לב גוברת, עזה יותר מאי-פעם. אם חי אתה, היתה מדברת אליו, בוא אלי, בוא סוף סוף. ואם אתה מת, תן לי סימן. אינך יכול להוסיף ולנהוג בי כך.

אלא שהסוכנים החשאיים, בדומה לאלוהים, נותנים סימנים לאנשי סודם, וכן הם אכזרים מאד, וגם אומללים, לעתים. מכל מקום הם שותקים.

ביום השלישי לבואם ללונדון היו תיאה, הוריה וניקוס מסובים אל שלחן חדר-האורחים לתה של מנחה. החלונות הפונים אל הרחוב היו פתוחים ומן החוץ עלתה המייה מתמשכת.

את ההמייה הזמזמנית פילח קול יריה. מיד לאחריו עלה קול ירי שני.

הם הניחו מידיהם את ספלי-התה וקמו להביט בחלון.

אמבולנס פילס לו דרך ברחוב וחנה לפני פתח בית-הקפה. הנהג ועוזרו שלפו אלונקה ונכנסו עמה פנימה. עד מהרה יצאו, נושאים גוויה מכוסה.

תיאה נתקפה צמרמורת והושכבה במיטתה. משלא נרגעה הוזעק רופא, שהזריק לה סם-הרדמה והיא שקעה בשינה.

למחרת סרבה לצאת מחדרה, דרשה ששום איש לא יכנס אצלה וביקשה שיביאו לה את עתוני-הבוקר למיטתה.

גם ניקוס קנה לו עתון וראה תצלום של אדם מגודל שפם וזקן. הוא הכיר אותו מיד. ליתר בטחון נטל עט בידו וצייר על עיניו של הנרצח שני עיגולים כהים, כמין משקפי שמש, ואז שוב התבונן בתמונה שעה ארוכה. עתה לא היה שום ספק בדבר.

תיאה היתה חולה זמן מה, קדחה, דיברה מתוך חומה ולבסוף הבריאה. ניקוס דחה את שובו למדריד ושהה עם המשפחה שבוע נוסף. ההורים האמינו כי נוכחותו תחיש את החלמתה.

ביום הראשון לקומה מן המיטה יצאה לשוח עם ניקוס. הם טיילו בפארק הסמוך לרחוב, ישבו על ספסל באור השמש החמימה ושתקו. אחר זמן מה אמרה תיאה שקר לה והם קמו לשוב הביתה.

בחלפם על פני בית-המרקחת השכונתי נכנסה לקנות תרופה ובצאתה משם נשענה על זרועו של ניקוס, חייכה אליו ואמרה:

– “ועכשו אלך הביתה. אני עייפה מאד, אני רוצה לישון”.

בשובם אל הדירה הלך ניקוס אחריה אל חדרה, ובנעלו את הדלת אחריהם נשען אל הקיר ואמר בלחש:

– “תיאה, אינני רוצה לחיות בעולם שלא תהיי בו. תני לי את הכדורים הללו” – הוא הצביע בראשו לעבר כיס-מעילה – “תני לי אותם, תיאה”.

כילדה נזופה שנתפסה בדבר-שקר חייכה חיוך קלוש, שלפה את השקיק והושיטה אותו לעברו, והוא מיהר להטמינו בכיסו.

– “אני יכולה לקנות אחרים” – לחשה.

– “כלום לא די בשני מתים, תיאה? האמנם את רוצה בארבעה”?

היא צנחה בזרועותיו והתייפחה על חזהו. ניקוס ליטף את שערה בימינו ובשמאלו תמך בה שלא תתמוטט, מאמץ אותה בחזקה אל גופו. כששככו יבבותיה השכיבה על המיטה, כיסה אותה בשמיכה וישב על כיסא למראשותיה.

למחרת נסע למדריד, הסכים להבטיח לה שלא יבוא עד שתקרא לו, אך עמד בתוקף על זכותו לטלפן בכל יום. על הטלפון הראשון, בו בלילה, ענה אביה ואמר ששלומה טוב. היא ישנה במיטתה כבר כמה שעות.

פרק רביעי: אלכסנדר אברמוב

1

באחד מימי החורף של שנת 1921 הגיע סרסור-קרקעות מתל-אביב למושבה דרומית בשפלה ורכש מאתיים וחמשים דונמים של מטעי גפנים ושקדים. את המשא והמתן עם הבעלים השונים ניהל בחיפזון חשוד, אבל מאחר שביקש לקנות קרקע מרוחקת מן המושבה, משתרעת על פסגתה של גבעה נמוכה ומבודדת, עלה חפצו בידו.

ועד המושבה ביקש לדעת את שם הקונה, אך נאלץ להסתפק בהבטחה שהאיש יהודי. גם כשנחתמו שטרי-הקנין לא נודע שמו, ורק זאת ראו האנשים, שעגלות החלו באות מן הדרום, מצד מחצבות אבני-הכורכר, ופורקות אבני-בנין מסותתות על ראש הגבעה. עד מהרה הוקמה שם סככה גדולה ובסוף החורף הגיעו בנאים וניגשו למלאכה. מן המושבה יכלו לראות כיצד צומח ועולה שם בנין רחב-ידיים, מטפס אל קומה שניה, מעלה גג של רעפי-מַרְסַיל אדומים ומתכסה טיח ורוד. אחר כך נסללה דרך יורדת מן הגבעה אל קצה הנחלה, מתחברת בסופה אל הכביש החוצה את המושבה ועובר בין בתיה. לבסוף ראו האיכרים בתמהון כיצד עוקרים הפועלים הערביים כמאה וחמישים דונמים של גפנים ושקדים, מאלה שגדלו סביב לבית, וגזעיהם נערמים ועולים באש.

כחצי שנה נתמשכה מלאכת הבנין, הסלילה והעקירה וביום קיץ אחד הגיעו קרונות רתומים לסוסים, עמוסים ארגזים גדולים ורהיטים. באותו יום, אחר הצהרים, הגיעה מכונית שחורה ועלתה אל הגבעה.

במכונית ישבו, זולת הנהג, איש קרח וגוץ כבן ששים, חמור-סבר ובעל זקן אפור, קצר ומטופח, ולידו אשה צעירה, גבוהה מאד, כבת עשרים ומשהו. האשה היתה הרה.

במהרה נודע במושבה שבני הזוג הביאו עמהם טבח ערבי מירושלים, נהג ערבי מיפו ואשה יהודיה צעירה מתל-אביב. האשה, שהיתה מיילדת, נשכרה לשמש אומנת לילוד העתיד לבוא לעולם.

בסופו של הקיץ נולד בבית שעל הגבעה בן זכר.

רק כשהוזמן מנהל-היקב אל הבית החדש נודע, שהזקן שעל הגבעה דובר רוסית ואל אשתו הצעירה הוא מדבר גרמנית. לדעתו של מנהל-היקב היתה האשה, ככל הנראה, שחקנית קולנוע. מכל מקום היתה יפהפיה, גבוהה הרבה מבעלה הזקן ומהלכת בבית כמין מלכה, בלא קול, מגישה לפני האורח קפה משובח ומחייכת. למה בנו להם בית במושבה שבפלסטינא, אין לדעת; שכן האיש הוא בוודאי מיליונר, אם יכול היה להקים לעצמו ארמון שכזה ולמלא אותו בכלים של מלכות. מכל מקום הוזמן מנהל-היקב כדי שימסור ידיעות על תעשיית היין, על תנאי החברות בקואופרטיב ועל מחירי הדשנים, כלי-העבודה ושכר הפועלים. על החלקה העקורה, בת מאה וחמישים הדונמים, אומר המיליונר לנטוע פרדס של תפוחי-זהב. הוא מניח שרבים ילכו בעקבותיו.

גם כעבור ארבע שנים לא נתפענח סודם של יושבי הגבעה. הבית היה מוקף עתה מכת עבריו עצי-הדר, שבקרוב עמדו להניב פרי. מן המושבה ראו עכשו רק את גג הרעפים האדום, טובל בעלווה כהה, כמין דגן אדום נישא אל השמיים הכחולים מתוך המון צפוף של חגיגה ירוקה. הגפנים והשקדים שהיו נטועים בשיפוע הפונה אל המושבה היו כמאהל של חיל-מגן, שנועד לחצוץ בין העולם לבין הבית.

את הזקן ואת אשתו הצעיה ראו לעתים, בחלפם במכונית, יוצאים מן הרחוב לעבר תל-אביב. רק הטבח הערבי היה מופיע במושבה כמעט יום יום, קונה מן האיכרים חלב, תרנגולות, ביצים וירקות. לימים פסק אף הוא מלבוא, מפני שבבית שעל הגבעה היו עתה לול, גן-ירק, כמה פרות ועזים. לרגלי השיפוע המזרחי של הגבעה, השיפוע שאין רואים אותו מן המושבה, נחפרה באר והותקן מנוע, שקולו הודיע על קיומו, קול קצוב, פועם מרחוק. מעתה פסק המיליונר מלשלם לוועד המושבה בעד המים שהיה קונה מן הבאר המרכזית; ודבר זה הוסיף טעם לטינה הכבושה שרחשו לו האיכרים, טינה סתמית, כזו שהבריות רוחשים למי שאיננו מבקש את קירבתם.

לעתים מזומנות היה הנהג הערבי מוליך אורחים אל הבית ומחזירם לעת לילה. מן החלונות העליונים, הסמוכים לגג, אפשר היה לראות אור של נברשות-נפט דולקות עד לשעה מאוחרת. מתוך דומייתו של הלילה נישאו קולות נגינה, ואנשים שתהו על הקולות הללו אמרו שזוהי מוסיקה שאינה דומה לשום דבר; קול כינור וקול פסנתר עולים יחדיו במהומה ומקפחים זה את זה.

2

אברם אלכסנדרוביץ אברמוב היה בנם ובן-בנם של חוכרי-יערות וסוחרי-תבואה, שהיו להם מחסנים וסניפים באיזור הדנייפר שבאוקראינה. בנעוריו התחנך על ברכי מורים פרטיים, שהתגוררו בבית הוריו, למד צרפתית והצטיין בלימודי המתמטיקה. ביזמתו שלו, וגם מפני שאמו היתה לו למופת, ביקש ללמוד ניגנה על פסנתר; ואף על פי שמקצוע זה נתייחד לנעות לא סרבו לו, כיוון שהיה בן יחיד להוריו ובבת-עינה של אמו.

בבחרותו עשה שלוש שנים בפוליטכניקום של חַרְקוֹב וקיבל תעודת מהנדס-יערות, שאמורה היתה להכשירו לעסקי-המשפחה. קרוב לעשרים שנים עשה בעסקים, אם כשנה לאחר פטירת אביו מתה גם אמו והוא ראה עצמו חפשי לפרוש כנף ולצאת אל העולם האחר, שאיננו רוסי, איננו אפוף מחנק ועצבות ואין בו כל כך הרבה דרכי-בוץ ועפר, שהכל – עגלות, נפשות ומאוויים – שוקעים בהם מתוך השלמה מופלאה, משמיעים קול-נכאים ונעלמים. הדברים הללו לא היו לפי רוחו, זה מכבר.

הוא הותיר סכום כסף לאשה הרוסיה שילדה לו שתי בנות, בלי חופה וקידושים, ומחה את דמעותיה במטפחת בַטִיסְט מדיפה ניחוח פרפום צרפתי, שהוציא מכיסו ושב והחזירה שמה, לאחר שקיפל אותה בקפדנות.

היתה זו השנה השניה של המאה העשרים ואברם אלכסנדרוביץ, שהיה בן ארבעים, שם פעמיו לשוויץ, הסדיר את ענייני הממונות שלו ונסע לפריס. מוצק ובריא היה כפר צעיר, ידע להעריך את מטעמי המטבח הצרפתי ופעם אחת סר גם אל מקום-שעשועים, שבו נופפו ארבעים נערות את רגליהן באוויר לקול מצהלות תזמורת ומחיאות-כפיים. אף על פי כן לא נראה לו שיש לתקוע יתד בפריס, מפני שנפשו יצאה אל העולם המערבי כולו. ארבעים השנים שעשה ברוסיה גרמו לו שיאמין, כי רק עתה הוא מתחיל לחיות באמת, ושום דבר לא דחק בו, לפני שיראה מה שיש לעולם להציע לו. תחנתו הבאה היתה גרמניה;; ושם, במינכן, נזדמנה לו עיסקה נאה במטען ששים קרונות של אדני-רכבת, מטען שנתקע בדרכו אל הלקוחות שברוסיה, כשפשט בעליו את הרגל, והשלטונות שמו עליו את ידם. אברמוב פדה את האדנים ושילחם אל מחוז חפצם ואז נוכח לדעת שבגרמניה אפשר להרוויח בשבוע אחד מה שהכניס לכיסו ברוסיה במשך כחצי שנה. העולם המערבי הצדיק איפוא את התקוות שתלה בו וגרמניה נראתה לו מקום שראוי לתהות עליו. מה גם שמינכן הציעה לפניו שפעת קונצרטים נפלאים, בית-אופרה משובח ואפשרות למצוא לו מוסיקאים טובים, שהיו נכונים לשתפו, כפסנתרן, בנגינת שלישיות ורביעיות; ומכיוון שזימן את המנגנים אל דירת-מלון מפוארת, האכילם ארוחות נאות וגרר אותם אל בית-שעשועים, לא הקפידו עמו הרבה באשר לאיכות הנגינה שלו וגם נאותו לנגן מה שהציע לפניהם. המוסיקה, זולת העסקים, ואולי יותר מהם, היתה ראש תענוגותיו – אמר אברמוב לכנר ולמנגן-הצ’לו; ולא היתה להם שום סיבה לפקפק בדבריו. הוא זייף לא מעט ואף טעה בקצב, אבל ניגן מתוך התרגשות עזה, כשפניו מאדימות ומצחו נוטף זיעה. חבל שלא שקד יותר על הנגינה, אמרו לו המוסיקאים; אילו התמכר למוסיקה היה נעשה פסנתרן גדול. אברם אברמוב הסכים עמהם בכל לב, אך הוא עצמו די היה לו בטכניקה הבסיסית שלו. הוא לא נשא את נפשו לקריירה מוסיקלית ורק זאת ביקש, שלא תידחק המוסיקה מתוך חייו. הוא אהב אותה לא פחות משאהב את עצמו.

כשנתברר לו שברלין חייבת להיות מקום מושבו, אם הוא חפץ להמשיך בדהרת-העסקים שהחל בה, טרח להוציא מפיהם של הכנר והצ’לן הבטחה מפורשת, שכאשר ישלח להם כרטיס-רכבת יבואו אליו לברלין להמשיך במה שהתחילו במינכן. הוא הבטיח שישיג כינור שני וגם ויאולן, אם ירצו לנגן רביעיות.

בברלין שכר לו דירה של קבע וקישט אותה בציורים של מָנְצל, סָגַנְטִיני והוֹדְלֶר. כך הכניס את ברלין עצמה לתוך ביתו, וכן את היערות והעצים שאהב. כשבאו אליו שני רעיו לברלין מצאו את אברמוב מדושן-עונג, שרוי בדירה נאה עם משרתת חיננית, שטרחה עליהם מתוך גינונים מופלגים, כששביס של תחרה לראשה וסינור מבהיק בלובנו חובק את מתניה המלאים.

מבלי לבזבז זמן לריק ניגשו אל המלאכה. תחילה ניגן אברמוב עם הכנר את סונטת קרויצר. עשו הפסקה וטעמו משהו ומיד ניגשו לנגן, בזו אחר זו, את שתי השלישיות לפסנתר של שוברט. רק לאחר מכן הוגשה ארוחת הערב ולאחר הארוחה הלכו יחדיו אל העיר, לבילוי של גברים.

אברמוב ידע שהוא חי עתה חיים נכונים, ראויים. מה שחסר לחיים אלה, כדי שיהיו שלמים בתכלית, ניחש מפעם לפעם אך דחה לימים אחרים. הוא ידע שיאריך ימים. הקרחת שהחלה פושה ממצחו ולמעלה רק הוסיפה עזות יתרה לפרצופו הנמרץ; ועצם-המצח, שהחלה מתגלה בעגלילותה המושלמת, שיוותה לגלגלתו מראה של איל נוגח, מאלה שבהם היו הגייסות הקדמוניים מפצחים חומות עיר נצורה.

קרוב לשתים-עשרה שנים עשה בברלין; וכשחש בעומד להתחולל העביר את הונו לשווייץ, מכר את הרכוש במטבע, שלאחר זמן לא רב עתיד היה לאבד את ערכו כליל. הוא עצמו הגיע לציריך בעוד מועד, ב-1914. תמורת תשלום קיבל זכות-ישיבה ורשות לקנות לו בית על הכביש המוליך לוִינְטֶרְטוּר. בן חמשים ושתיים שנים היה בבואו לציריך, והוא שלם בגופו, רוחו טובה עליו, אך לבו אומר לו שהגיעה השעה לחשוב על תכלית ולהמלט מן המגיפה האירופית. בציריך יחכה עד יעבור זעם ואחר כך יחליט. כבר אז החל חושב על פלסטינא. המערב היה שוקע, והדוקטור ההונגרי, הרצל, דיבר בשעתו דברים של טעם, אף ששגה בהזיות ילדותיות במקצת, מפני שהיה, בסופו של דבר, מספר-סיפורים ועתונאי רגשני. מכל מקום היתה פלסטינא ראויה שיבדקו אותה, וכשתסתיים המלחמה יסע שמה ויראה.

אך כשנסתיימה המלחמה היה אברם אלכסנדרוביץ אברמוב טרוד בענין שונה לחלוטין. הוא היה מאוהב, כפי שהבריות קוראים לזה. לא שהיה מאוהב כנער, אא מצא אשה שחשק בה והיה מוכן לשאתה כחוק. היא היתה מנגנת בכינור, בתזמורת הפילהרמונית של ציריך, והוא ראה אותה עשרות פעמים, בשבתו באולם הקונצרטים. היתה לו שהות להתבונן בה יפה יפה, לפני שהציג את עצמו.

כבת שמונה-עשרה היתה ב-1918, והוא בן חמשים ושש; היו איפוא קשיים מסויימים, קשיים שאפשר אמנם להתגבר עליהם אם ינהג בתבונה ובזהירות.

אינגבורג פון-האזאֵ היתה יפיפיה גבוהת-קומה; הרבה יותר יפה מן הדרוש כדי לפרוט על כינור בתזמורת. ואמנם כשחקר ודרש נודע לו שלמדה לנגן להנאתה, בבית הוריה, ומעולם לא נועדה להוציא לחמה מנגינה; אלא שהמלחמה רוששה את המשפחה. איזה מזל, אמר אברמוב לעצמו. הרי זה ממש כמו בתחילת דרכי בגרמניה, כשמצאתי אותם ששים קרונות של אדני-רכבת, שבעליהם פשט את הרגל!

מעתה ידע את אשר יעשה. תחילה חשב שעליו לגלח את שפמו וזקנו, מפני שהאפירו יתר על המידה; אבל במחשבה שניה, מול הראי, הבין שאם יסלק את כל השערות שראשו מצמח, יימצא מפסיד יותר משהוא מרוויח. הוא הסתפק איפוא בגיזום ובקיצוץ, וכך אבדו לפניו שרידי הארשת היהודית שהזקן המגודל שיווה להם וקיבלו חזות מעורבת של סלאביות, שנתעדנה במעבר. כך היתה דעתו, מכל מקום; ואז ניגש לפעולה.

בתיווכם של כמה מוסיקאים, שהיו באים לביתו לנגן בצוותא, זימן אותה לביתו לערב של רביעיות עם ארוחה בבּוֹר-אוֹ-לאק, לאחר מכן. לגבי צעד ראשון נראה הדבר כמספיק בעיניו. היא ראתה את מערך ביתו ובוודאי לא נעלם ממנה ששילם בעד הארוחה שבבית-המלון יותר ממה שהיא משתכרת בכמה חדשים. הצעד הבא היה ביקור קצר מאחורי הקלעים, בשעת ההפסקה, כדי לומר לה, שלפי דעתו היא מתבזבזת לחלוטין בתזמורת, ככינור שני. למה אינה משליכה מאחורי גווה את הקריירה הזאת? היא חייכה ואמרה שאין לה הרבה ברירות; ושהיא אוהבת לנגן, בעצם. דבר זה, אמר, אפשר לעשות יפה יותר מחוץ לתזמורת; כדרך שהוא עצמו, למשל, עושה כל ימיו. שוב חייכה ואמרה, שלא כל אדם זוכה במה שזכה האדון אברמוב. הוא זקף את גבותיו השחורות בתמיהה והפטיר, שהגברת בוודאי מגזימה מאד; שהרי החיים כולם לפניה; אם תרצה, אין דבר שלא תוכל להשיגו. הוא איחל לה לילה טוב וחזר אל האולם. ממקומו שבשורה השלישית לא הסיר עיניו ממנה וראה שהיא מבחינה בכך. לאחר מכן הניח הפסקה של שבועיים, לפני שהראה עצמו לפניה בפעם השלישית.

מכאן ואילך היו אינגבורג פון-האזא ואברם אלכסנדרוביץ אברמוב סועדים יחדיו לעתים מזומנות בעיר ומעבר לאגם, במסעדות הקטנות שעל החוף. היא מצאה שהוא איש-שיחה מקסים ואזרח העולם לכל דבר, וכשהציגה אותו – מקץ כמה חדשים – לפני אביה (יש לו רגל אחת בלבד, מונוקל אחד בעינו הימנית ובת אחת ותו לא. זה הכל – קבע אברמוב, למראה האיש, ועל סמך ידיעות מוקדמות, מוסמכות ובדוקות), אמרה על אברמוב שהוא פטרון של מוסיקה ופסנתרן בזכות עצמו. אביה, שבוודאי היה צעיר מאברמוב בכמה שנים, אגר אף הוא ידיעות אחדות על מחזרה הקשיש של בתו ונהג בו במאור-פנים ובאחווה. הוא גם אמר, שהעולם שוב איננו מה שהיה, ודברים שהיה להם ערך עליון לפנים, עכשו הם שונים לחלוטין וכולנו צועדים לקראת עידן אחר לגמרי, אולי חפשי יותר וטוב יותר. אין לדעת. נוכל רק לקוות.

אברמוב והגרף פון-האזא שבו ונפגשו לבדם, כדרך גברים שיש להם עניינים גבריים לשיח בהם; שעות ארוכות שהו על מרפסתו של בית מלון שלחוף האגם וליבנו בינם לבין עצמם מה שיש ללבן. ובעוד הברזל חם היכה אברמוב, כדרכו, וסיים עיסקה. העיסקה המוצלחת שבחייו.

בסוף שנת 1920 נשא לו את אינגבורג לאשה ויחדו נסעו לביקור קצר בפלסטינא.

ב-1921 שבו שמה שנית לבנות את ביתם. היא הסכימה עמו כי אנשים כמותם עושים יפה בצאתם אל המדבר, אל ארץ לא נודעת, אל בין אנשים תמימים וזרים, הפותחים דף חדש בחייהם, ממש כמותם. שניהם הבטיחו זה לזו כי המוסיקה תמלא את החלל שיותירו בלבם הזכרונות מאירופה האהובה, אך השוקעת.

אביה של אינגבורג קיבל את הבית הנאה שבכביש המוביל לוינטרטור. “תמיד תהיו אורחים רצויים, אם תרצו לשוב הנה” – אמר לבני הזוג, כשנפרדו מעליו לשלום.

3

כשנולד בנם, אלכסנדר, והאומנת הרימה את הגוף המחותל אל מול פני אביו, הניח אברם אלכסנדרוביץ את אצבעו הקצרה והעבה בתוך כף ידו של התינוק והלה תפס בה בחזקה.

– “יש לו אצבעות של צ’לן, אינגה” – אמר לאשתו. – “בקרוב נוכל לנגן את השלישיות בתוך המשפחה”.

היולדת חייכה אל בעלה, אך מיד פרצה בבכי.

– “אסור להאכיל אותו זכוכית” – יבבה – “הוא יפצע ויזוב דם”.

סימנים ברורים יותר של שיבוש-הדעת הופיעו אצל אינגבורג בימים הבאים; שותקת היתה במשך שעות, בוכה בעיניים עצומות ומשמיעה דברים מבולבלים, לעתים אפילו מתוך עליצות. הרופא הרגיע את אברם אלכסנדרוביץ והבטיח שזו תופעה חולפת. אבל גם כשנעלמו הסימנים ואינגבורג שבה להיות מה שהיתה – אשה מהלכת בלא קול בביתה, מחייכת ועושה את עבודות הבית, מפקחת על הטבח ועל המשרתת ומיניקה את בנה – לא פגה הבהלה שבלבו של בעלה. הוא ראה בכך רמז ראשון לכך, שמזלו הטוב, שהאיר לו פנים כל ימי חייו, בוגד בו עתה. הוא עקב אחר תנועותיה של אשתו, מתחת לגביניו השחורים והעבותים, מבקש לגלות את האותות, שככל הנראה נעלמו עד עתה מעיניו. מפחד מבטו נעשה הילוכה של אינגבורג איטי וחרישי עוד יותר, כאילו אמרה: אינני מתכוונת להסתיר מפניך דבר. אדרבא, הנה אני מאיטה את צעדי, כדי שתוכל לראות כל מה שאתה רוצה.

לימים הסכים הבעל לשכוח מה שאירע לאחר הלידה, וחייהם שבו אל מסלולם.

כשמלאו לאלכסנדר חמש שנים היה בליל של ארבע שפות שגור על לשונות. הרוסית, שבה הקפיד אביו לקרוא באזניו מאגדות-העם שבספרייתו, הגרמנית, שבה דיבר עם אמו, העברית שרכש מפי אומנתו, והערבית ששמע מפי העוזרת, הטבח והנהג.

הוריו קנו לו צ’לו קטן, ומורה לנגינה היה בא מתל-אביב פעמיים בשבוע. אלכסנדר אהב את הצ’לו והשתעשע בו כבצעצוע, צעצוע שנענה בנדיבות לכשרון הנגינה שירש מהוריו. אלא שזולת הצ’לו היו לו צעצועים נוספים, להם התמכר לא פחות. רובה-הציד של אביו, והקולות שהיה הרובה פולט כשירה האב בשפנים, בשועלים ובחגלות, קסמו לו ממש כמו הקולות שהפיק הצ’לו שלו. הקולות הללו היו מקפיצים את החיות הקטנות באוויר, לפני שהיו צונחות על האדמה, מפרפרות פרפור קטן ואחרון ומיד דוממות כאחד הרגבים. למראה הביצועים הללו היה אלכסנדר הקטן תולה באביו מבט של הערצה, והאב ראה בכך סימן, שהם עתידים להיות חברים טובים בבוא הזמן.

היה לו סוס משלו, ובחברת אמו היה יוצא לרכב במסלול, שהגפנים נעקרו מתוכו, כדי שיוכלו לרכב זה בצד זה סביב לנחלה. הנהג הערבי לימד אותו לשחות ולצלול בבריכה, שבה נאגרו מי-ההשקייה של הפרדס, והטבח היה מעניק לו פרס של מיל אחד תמורת כל יונה שצד, בתנאי שצד אותה במו ידיו והביאה בעודה בחיים.

בעונת קילוף השקדים, כשעשרים פועלות ערביות היו יושבות בחצר המשק וקולפות באצבעותיהן את הציפה היבשה מעל לשקדים הצהובים ומטילות אותם אל הפחים, התרוצצו ילדיהן מסביב. אלכסנדר היה בוחר לעצמו שניים שלושה נערים כלבבו והיה מפליג אתם לתוך הפרדס, שם היו נוברים בתלי החפרפרות, לגלות את מחבואיהן; כשהיו מבחינים בארנבת רידפו אותה עד שנעלמה מן העין, ופעם עלה בידם לרוצץ ראשו של זעמן שחור, ואת גווייתו הארוכה הביאו תלויה על מוט והפחידו בה את הפועלות, שנסו על נפשן ביללות.

על המושבה שהשתרעה למטה, כלפי מערב, ועל אנשיה שמע מפי אביו וידע שהם אנשים “פשוטים”, נבערים-מדעת, אוכלים בידיהם ו“אינם מתרחצים”. הם אנשים מסכנים, אמר האב, אין להאשים אותם, אך גם אין להתערב בקהלם.

אמו אמרה כי ייתכן שהם אנשים טובים, אבל הם “אכולים קנאה”, וסכנתם מרובה. הטבח אמר שהם רמאים כולם ומזייפים במשקלות; וגם “קמצנים”, “אוכלים זבל של פרות”.

רק האומנת גילתה לו בסתר, כי כשיגדל וילך לבית-הפסר יכיר נערים נחמדים ויפים כמותו ויהיו לו הרבה חברים. הבטחה זו מלאה את לבו סקרנות עם חששות כבדים.

בינתיים היה שרוי בבית שעל הגבעה, יושב אל שלחן-הערב בחליפת-מלחים כחולה-לבנה, שצווארונה המרובע והרחב מופשל לו על גבו, וסועד בחברת שניים שלושה אנשים זרים, שהיו באים מן העיר כמה פעמים ומנגנים עם אבא ואמא.

אלכסנדר היה פורש לחדרו, שאת דלתו היו מותירים פתוחה, ומוסכם היה שיאזין לנגינה כל כמה שירצה, עד שירדם. הוא היה מאזין לצלילים הבאים מחדר-האורחים כשעיניו נעוצות בקיר שממול. על הקיר היה תלוי תחריט, שנשלח אליהם במתנה מפריס, ובו נראתה מפלצת שראשה ראש פר וגופה גוף אדם, והיא כורעת על ברכיה בזירה, נוטה למות. מן היציע הסמוך הושיטה אשה את ידה, כמבקשת לגעת בראש הגווע; בין היד המושטת לבין הראש הענקי נותר מרווח זעיר, ואלכסנדר ידע שאילו נגעה היד בראש, היה הגווע ניצל. שעה ארוכה ציפה אולי יתרחש הנס והיד בכל זאת תגע בראש. אבל הנס לא נתרחש ואלכסנדר עצם את עיניו. ובעצמו את עיניו היה רואה, כמו מן הצד, כיצד הוא פורץ את המעגל הראשון של המוסיקה ונכנס פנימה ומשתהה קצת. אחר כך פרץ את המעגל השני וכבר היה קרוב למרכז; לבסוף פרץ את המעגן השלישי – ונרדם מיד. להיות ער במרכזה של המוסיקה אי אפשר, מפני שזה מסוכן ולמעלה מכוחו של מי שלא יהיה; אפילו הגדולים לא היו עומדים בזה. דבר זה היה ברור לו כבר אז, ולימים נעשה ברור עוד יותר.

4

כשמלאו לאכסנדר שש שנים נראה היה שאין ברירה אלא לשלחו אל בית-הספר שבמושבה. השיטה שבה קיבלו אביו ואמו את חינוכם, שוב לא היתה אפשרית. אפילו רצו, לא היו משיגים מורים טובים שיסכימו לבוא לגור עמהם. ארץ זו, שאקלימה נעים כל כך ופירותיה מצויינים, עדיין היא מאוכלסת בני אדם פרימטיביים, ויש לשלם את המחיר.

הוא הובא לבית-הספר לבוש חליפת-המלחים המגוהצת ואומנתו הציגה אותו לפני המורה ולא זזה משם עד שראתה כי הושיבוהו במקום טוב בשורה השניה באמצע, בשכנותה של ילדה שהיתה לבושה בגדים נקיים.

אלכסנדר לא הביט בשכנתו אף פעם אחת. למן הרגע שישב במקומו ועד שצלצל הפעמון לא גרע עין מן המורה. אף פעם אחת לא עיפעף, והמורה נמנע, לבסוף, מלהביט לעברו, מפני שחש סחרחורת קלה נוכח המבט, שנראה לו מציק ומרגיז.

בהפסקה יצא אלכסנדר מן הכיתה בצעד נחפז, הלך לעבר גזעו של עץ אקליפטוס שבחצר ונשען עליו בגבו, מתבונן במהומה שלפניו. חבורה של ילדים מכיתה גבוהה יותר התגודדה סביבו. היו שם בני שמונה ובני תשע, והם התלחשו בינם לבין עצמם וצחקקו. לפתע אמר לו אחד מהם:

– “אמא שלך גויה ואתה בעצמך גוי, מיליונר מחורבן אחד”.

אלכסנדר זינק לעבר הילד והיכה באגרוף בחזהו. מיד התנפלו עליו בני החבורה והחלו מכים בו, בועטים, תולשים את צווארון המלחים מגבו, מושכים בשערותיו וסורטים אותו. אלכסנדר התגונן ככל יכולתו ועלה בידו להפיל את אחד הילדים על האדמה. הלה נחבל באבן ופרץ בבכי. לכדי רגע נסוגו הילדים צעד או שניים ואלכסנדר עמד ממולם, רגליו פשוקות ואגרופיו קמוצים.

הילדים הביטו בו. חליפתו היתה קרועה, דם ניגר מלחיו ורגליו היו חבולות מבעיטות. הילדים היו מצפים שיפרוץ בבכי, סוף סוף; אבל הוא עמד ממולם בלי נוע והביט בהם, כדרך שהביט במורה שלו בשעת השעור; בלי דמעות, אפילו בלי שנאה או זעם. רק סקרנות היתה בעיניו, ועוד משהו, שהבהיל את הילדים.

עיניו הגדולות, שצורתן מאורכת קמעה יותר מן הרגיל, היו פקוחות לרווחה, בלא עפעוף. צבען, שהיה תערובת-ירושה מן החום של אביו ומן הירוק של אמו, היה בהיר ואפל כאחד, ורצי זהב ירקרק פלחו אותן מן האישון שבמרכז כלפי מעגלן הרחב, שלא נע ולא זע.

בעיניים כאלה נתקל אדם כשהוא מרדף ארנבת בחשכת הפרדס, אך בהשיגו אותה היא מפנה אליו את גלגלתה, והנה לא ארנבת לפניו, אלא גור-אריות. והאיש נס על נפשו בבהלה. כך נסו הילדים, לאחר שניצבו על מקומם כדי כמה שניות. הם לא ידעו מפני מה נבהלו ולא הבינו מדוע נושאות אותם רגליהם להמלט.

אלכסנדר פנה אל שער בית-הספר והלך אל ביתו.

אביו הזמין אליו את מנהל בית-הספר ותבע ש“הפושעים הצעירים” יבואו על עונשם. כשהלך המנהל, נשאר אלכסנדר אם יסכים לשוב למחרת אל בית-הספר. כשביקשה אמו להניאו מכך, רמז לה אברמוב שתשתוק והיא חשקה שפתיה וחיוכה האילם שב אל פניה.

– “בטח”, – אמר אלכסנדר. – “אם הם עוד פעם יבואו, אני אהרוג אותם”.

– “כך אני אוהב אותך” – אמר אביו. – “אל תכנע”.

ולמחרת שב אלכסנדר אל הכיתה. הוא ישב על מקומו, בסמוך לילדה שמאתמול, לא הביט בה ושוב תלה את עיניו במורה ולא הסיר אותן עד לצלצול.

בהפסקה נשען בגבו על גזע האקליפטוס שבחצר ושום ילד לא קרב אליו. לא באותו יום ולא בימים הרבים שבאו אחריו.

רק מקץ חדשים אחדים, לאחר חופשת-הפסח, כשצלצל הפעמון להפסקה הגדולה, פנה בפעם הראשונה אל שכנתו לספסל ואמר לה:

– “קחי את זה. אמא שלי נותנת לך במתנה”. והוא הגיש לילדה חבילה ובה עוגת-תפוחים גדולה. אמו שלחה את התשורה לאחר שאלכסנדר סיפר לה כי שכנתו לספסל היא ילדה טובה, שוקדת על לימודיה ובשערותיה אין כנים.

5

לאחר שנת הלימודים השניה, בסוף הקיץ, תקפו הערבים את הערים והמושבות היהודיות. בחברון נשחטו כחמישים בחורי-ישיבה, ביפו נרצחו כמה יהודים שלא הספיקו להמלט לתל-אביב, ועל המושבות נערכו גיחות מן הוואדיות ומן הפרדסים הסמוכים.

בפעם הראשונה ניתנה דריסת-כף-רגל לזרים מן המושבה בבית שעל הגבעה. מפקדת ה“הגנה” הודיעה לאברם אברמוב שחייבים להקים עמדת-מגן על הגבעה וששה בחורים ישהו שם דרך קבע, עד שיחלפו ההתקפות. הוא נענה להם, אף הודיע שיש לו רובה-ציד משלו והוא מוכן להשתתף אתם בשמירה.

העוזרת הערביה נסעה אל כפרה, על פי דרישת בעלה, אבל הנהג והטבח נשארו. עתה היה הטבח מבשל – על פי הוראותיה של אינגבורג – ארוחות חמות לבחורים והיה נושא אותן אל העמדה.

שקי-חול הוערמו בראש השיפוע המזרחי והונחו שם בחצי גורן עגולה. מאחורי השקים הונחו שלושה מזרונים שעליהם ישנו, דרך קבע, שלושה מתוך הששה, בעוד האחרים ניצבים שם עם נשקם.

לילות הקיץ החמים פטרו את האברמובים מלהזמין את הבחורים לישון בתוך הבית, אך אינגבורג אמרה לבעלה, שאם ימשכו המאורעות גם בחורף חייבים יהיו לתת חדר בביתם למגינים.

ארבעה מאנשי המושבה נהרגו במארב ולאחר כשבועיים נהרג עוד אחד ואחדים נפצעו. מן הגבעה ראו האברמובים את תהלוכת ההלוויות שנעה לעבר בית-הקברות ואברמוב אמר: “זהו המחיר. אין מה לעשות, זוהי ארץ פרימיטיבית”.

בערבים הוסיפו לנגן בבית, גם אם לא יכלו הנגנים שבתל-אביב להגיע. בתחילת החורף שבו החיים לקדמותם, במושבה ובארץ כולה.

בשובו אל הכיתה, לשנת הלימודים השלישית, נודע לאלכסנדר שאביה של שכנתו-לספסל היה אחד ההרוגים. בהפסקה ניגש אליה ואמר לה, כי כשיגדל ינקום את נקמת דם אביה. הוא הוסיף ואמר כי היא חייבת להאמין לו, וביקש לדעת אם היא מאמינה. היא הבטיחה לו שהיא מאמינה.

אלכסנדר סיפר להוריו על מה שאירע לחברתו ושאל מה הם חושבים לעשות עתה, לרגל הדבר הזה. אינגבורג ואברם הביטו זו בזו והחרישו זמן מה. אבל אלכסנדר תבע תשובה.

– “מה אתה מציע”? – שאל אביו.

– “שתלך לאמא שלה ותתן לה כסף לקנות אוכל” – אמר אלכסנדר.

– “מנין לך שאין להם כסף”?

– “מפני שאבא שלה מת ואין מי שיעבוד וירוויח”.

– “טוב, נראה” – אמר אביו, ובו ביום נסע עם נהגו אל בית האלמנה. האשה הנדהמת פרצה בבכי, העתירה עליו דברי-תודה ואמרה שלא פיללה כלל כי הוא איש טוב כל כך; אבל אין לה צורך בעזרה, מפני שוועד המושבה מטפל בהשגת פיצויים ובינתיים אחי-בעלה דואג לכל מחסורם.

אברמוב שב לביתו ומסר דין וחשבון לאשתו ולבנו. בינו לבין עצמו היה תמה מניין לנער מחשבות שכאלה ומהיכן למד רחמים. באותה שעה עלה בדעתו, שהוא עצמו מימיו לא נתעורר לעזור לזולתו. אמנם הניח בידי אשה רוסיה, לפני הרבה שנים, סכום כסף נאה; אלא שאז ראה בכך תשלום על תענוגות ושרותים מסויימים. הוא לא נשאר חייב לאיש, כמובן; אבל גם לא נתן, כשלא היתה סיבה טובה לכך. אברמוב הביט בבנו יפה יפה, ליטף את ראשו, חיבק אותו וטפח על כתפו.

– “נו, יפה” – אמר. – “הנה עשינו מה שבקשת”.

6

את יום הולדתו השלושה-עשר חגגו בסעודה מיוחדת, שלאחריה ניגנו יחדו – לאחר חזרות מרובות – שלישיה של שוברט. אלכסנדר קיבל רשות להזמין לסעודה את כל מי שירצה, הגם שעליו לזכור, כי אין טעם למלא את הבית בפוחחים גסי-רוח.

אלכסנדר ביקש להזמין את חברתו לכיתה; רק אותה לבדה. כשנשאל אםם יזמין גם את אמא שלה, אמר שאין צורך.

היא באה לשעה היעודה והביאה לו במתנה ספר שירים של ביאליק. הוא הציג אותה לפני הוריו. שמה היה לאה, והיא היתה ילדה עגלגלה ונעימת-סבר, מסמיקה עם כל שאלה שהופנתה אליה ושרויה בבהלה נוכח מה שראו עיניה. כל שעת הסעודה ישבה בלא להוציא הגה מפיה, וכשנותרה לבדה על הספה – קהל בן איש אחד – מביטה בסקרנות על שלושת המנגנים, עצרה את נשימתה ונשכה את שפתה. היא האזינה להם עד שכילו נגינתם, ירדה מן הספה ולחשה על אזנה של אינגבורג שהיא רוצה פיפי. כששבה לחדר שאל אותה אברמוב לדעתה על המוסיקה.

– שיר הכיר יפה היה זה שאלכס ניגן אותו" – אמרה. – “בדיוק באמצע הוא ניגן אותו”.

– “אלכס”? – צחק אברמוב. – “שמו אלכס”?

– “כך הם קוראים לי ואני הסכמתי” – הסביר אלכסנדר.

הוא נסע אתה במכוניתם ללותה הביתה. בדרך הסביר לה שעדיין איננו מסוגל לנגן מוסיקה שכזאת, אלא שאבא שלו התעקש על כך מאד. אבל כשיגדל ינגן נהדר. הוא אמר כי כשיגדל יהיה נגן צ’לו עולמי. לאה אמרה שכבר עכשו הוא מנגן נהדר. הוא יצא מן המכונית ללוותה עד לסוף המשעול המוביל אל ביתה ושם אמר לה:

– “עכשו אני רוצה לתת לך נשיקה, לכבוד יום ההולדת שלי”.

– “אני כבר מזמן רציתי לתת לך נשיקה” – אמרה לאה.

הם קימצו שפתותיהם בחזקה ונשקו זה לזו ומיד נפרדו.

כששב למכונית, אמר לו הנהג כי ראה מה שעשו, ולדעתו לא נהגו כשורה. אמו ואביו, אילו ידעו, היו כועסים מאד. על כך השיב לו אלכסנדר, שיש הבדל גדול בין יהודים לערבים וחוץ מזה יש בדעתו לשאת את הילדה הזאת לאשה, כשיגדל ולאחר שינקום את דמו של אביה.

– “איך תדע מי רצח אותו”? – הקשה הנהג.

– “אני כבר אדע” – הבטיחו אלכסנדר. “תסמוך עלי”.

7

בשנתו האחרונה בבית-הספר העממי היה אלכסנדר גבוה כדי ראש מכל שאר נערי הכיתה. עכשו היה יושב בכיתה לבדו על ספסל כפול, שמושבו השני היה ריק. לאחר הנשיקה ללאה פרש מן הספסל המשותף, אבל היה מוסיף לשהות אתה בהפסקות, בפינה משלהם. שום נער לא דיבר אל לאה ורק הילדות היו רשאיות לפנות אליה בדברים. הכל ידעו שאלכס “קנה” אותה, מפני שהוא מיליונר, אבל ללאה לא היה איכפת. היא ציפתה ליום שבו תוכל לציית לכל רצונותיו; ואז, ידעה, תהיה מאושרת ושוב לא תחפוץ במאומה.

באותה שנה קרא אלכסנדר עשרות ספרים מספרייתו של אביו, שכללה עתה ספרים ברוסית, גרמנית ועברית. היה לו יומן סודי בו רשם דברים שונים, ובאותה שנה ציין לעצמו ארבעה ספרים שעשו עליו רושם עז ביותר.

“‘קרויצר סונטה’ מאת טולסטוי הוא ספר מעניין אד, מפני שהוא מסביר לקורא שחיי הנישואים מסוכנים מאד לאדם, וגם המוסיקה היא מסוכנת אבל אני בטוח שאפשר להתגבר על זה. אני לא יודע עכשו איך, אבל אני חושב שאפשר. בכל אופן הסופר מבין במוסיקה.”

“‘מוצרט וסליירי’ מאת פושקין מוכיח לנו, שאדם הוא פושע, הוא לא יכול להיות מוסיקאי טוב, או בכלל אמן אמיתי. אני חושב שפושקין צודק.”

“‘מיכאל קולהאס’ מאת קלייסט מראה שאם אתה רוצה להיות צודק ולנקום באויביך, אתה צריך לזכור שיש גבול. אי אפשר סתם להרוג מאות אנשים בגלל כמה סוסים. חשבתי על זה הרבה, מפני שבהתחלה החלטתי כי כאשר אלך לנקום את דמו של אבא של לאה, אני אהרוג עשרה ערבים ובזה אגמור את החשבון. אבל עכשו אני רואה, שאצטרך לגלות את הרוצח האמיתי ולהרוג רק אותו. אם לא, אז יקרה לי מה שקרה לקולהאס. אני מתכוון לטעות שהוא עשה.”

“הספר הכי מענין שקראתי עד עכשו הוא ‘דון קישוט’ מאת סרוואנטס. הוא הכי מענין מפני שקודם כל הוא גם מצחיק וגם בכיתי כשקראתי איך דון קישוט נואם לפני הרועים וגם כשהוא מת בסוף, ובעוד כמה מקומות. וגם צחקתי המון בכל מיני מקומות. אני חושב שזה ספר שמסופר בו על כל אדם, אפילו אבא שלי, או אני עצמי. לפעמים אתה דון קישוט ולפעמים אתה סנשו פנצ’ה ולפעמים אתה שניהם יחד באותו הזמן. זהו רעיון עמוק מאד ואני חושב שהסופר צודק בהחלט. זהו הסופר הכי כשרוני שקראתי עד עכשו, וגם אבא הסכים אתי. אמא אוהבת את גיתה יותר מכולם, וקראתי את ‘יסורי וורטר הצעיר’. זהו ספר לא רע, אבל ‘פאוסט’ לא יכולתי להמשיך כי הוא מתפלסף הרבה והחרוזים מבלבלים”.

בחג הפסח של אותה שנה, שנת 1936, שבו הערבים ותקפו את הישוב היהודי. שוב הוקמו ביצורים של שקי-חול על השיפוע המזרחי של הגבעה והפעם נמצאו בעמדה כתריסר בחורים. אם מפני שהיה מספרם גדול כל כך ואם מפני שנשתנו הזמנים, נהגו הבחורים חירות רבה. הם פינו לעצמם מקום תחת סככת כלי-העבוד, משכו קורות-עץ מפינת החצר והקימו שלחן ארוך, עליו סעדו את ארוחותיהם; נטלו טוריות ומעדרים מבלי לקבל תחילה רשות לכך, ואפילו טבלו בבריכה. האברמובים החרישו אבל אלכסנדר יצא בוקר אחד לחצר, פנה אל מי שנראה לו כמפקד ואמר, שמי שרוצה לשחות בבריכה חייב להתרחץ תחילה תחת הברז שבחצר; וכן אמר שלא יגשו אל הסוסים עם פרוסות לחם ושיירי-מזון.

– “בסדר, ילד” – אמר המפקד. – ולא יזיק לך אם תעזור למלא חול בשקים".

אלכסנדר השיב שיש לו שעורים להכינם בבית וכאשר יסיים, יבוא לעזור. והוא היפנה את גבו ושב אל הבית.

בו בערב הגיעו כנר, צ’לן ומנגן-ויאולה מתל-אביב ואחרי ארוחת הערב ניגשו לנגן חמשיה עם שני צ’לי. זולת צלילי המוסיקה שנישאו מן החלונות הפתוחים אל החצר הדהדו באויר יריות רחוקות מצד מזרח וכמה קולות נפץ עמומים. המנגנים נשאו עיניהם זה אל זה, תוך כדי נגינה, אבל אברמוב רמז להם מכורסתו שימשיכו; ואז כשהגיעו לעיצומו של החלק השני – שלפי דעתו של אלכסנדר, בימים ההם, היה הלחן העצוב והאכזרי ביותר מכל מה ששמע מימיו – שמטה אינגבורג את הקשת מידה, הניחה לכינור שלה לצנוח לרצפה ואמרה: – “די, אינני יכולה עוד, אני רוצה הביתה”; ופרצה בבכי.

בעלה ובנה הקימוה בזהירות מעל הכיסא והוליכוה לחדר-השינה. לא היה זה סימן ראשון של אבדן עשתונות. מפעם לפעם היתה שוכבת במיטתה שעות ארוכות ומסרבת לקום או לאכול. שתיקותיה היו מתמשכות לעתים על פני כמה ימים, ואחר כך היתה שבה אל שיגרת החיים, שאף היא היתה רצופה מלים לא רבות וחיוך, שבהדרגה נעשה מפחיד במקצת, הולך ודומה למין בכי מתמיד, שאין לו קול.

האורחים פרשו אל חדרם, אלכסנדר נצטווה ללכת לישון ואברמוב בן השבעים וארבע ישב לפאתי מיטתה של אינגבורג בת השלושים ושש, החזיק בידה ולחש לה שתנסה להרדם, שתרגע, שהכל יסתדר יפה, שבקרוב יסעו לטייל באירופה והיא תשוב להיות שמחה ובריאה. נשימותיה עלו באזניו שקטות וקצובות והוא חשב על הסוף הבלתי נמנע הקרב ובא, על הפרידה מן הדבר שהיה חייו, הדבר שמתוכו התאמץ לזכור תמונות של ממש ולא עלה בידו. כאילו מעולם לא היה אברם אלכסנדרוביץ אברמוב קיים, ובמקום האיש ההוא הבליחו בחלל איזה מאורעות פזורים ונפרדים, שאין להם אחיזה זה בזה. נהר רחב, שמימיו החומים נושאים במורד רפסודות של גזעי עצים כרותים; פניה האוהבות של אם, שבזכותה הוא מסוגל לשבת אל הפסנתר עד עצם היום הזה; חדר אפלולי בביקתת-עץ ובו שלחן עם מפת קטיפה ירוקה, אשה רוסיה מגישה תה ושתי ילדות קטנות, כנועות, מביטות בו מן הפינה ביראה, חוששות לגעת בשקיק הסוכריות שהביא להם; ואחר כך אפלה גמורה, קול רכבת מושכת קרונות בלילה אל מקום לא נודע וקול דברים עולה מתחת לחלון, קולם של הבחורים שבחצר, זרים שפלשו אל נחלתו, כששוב אין הוא מסוגל להתגונן ולגרשם.

קולם של הבחורים שבחצר הגיע גם לאזניו של אלכסנדר השוכב ער במיטתו. אילו היה בטוח שאביו לא ידע ולא יכעס, היה קם עתה, נוטל רובה מאת הבחורים ויוצא אל הוואדי שממזרח לגבעה והיה יורה בערבים והורגם בזה אחר זה, למרות מה שלמד והסיק מ“מיכאל קולהאס”. הוא היה בא עליהם מן החושך וקוטל בהם, יורה קוטל, הורג ומשמיד את האשמים בכל הרעה שבאה עליהם.

8

שנת הלימודים האחרונה בבית הספר העממי קרבה אל קצה. בבית היתה אמא מוטלת במיטתה ואל משק-הבית נתוספה אחות-רחמניה, שנשכרה לטפל בחולה. אבא היה עושה רוב זמנו בחדר העבודה שלו, רכון על פנקסים או קורא בספר. בערבים היה יורד לחדר האורחים הריק ויושב אל הפסנתר, פותח באיזו נגינה ועובר לאחרת; ולעתים היה מנגן רק קטעי-ליווי ומפעם לפעם מפסיק ומאזין. את ארוחותיהם אכלו האב ובנו לבדם, יושבים זה מול זה אל השלחן ומלווים במבטיהם את העוזרת, הנכנסת ויוצאת עם המאכלים.

בסוף חופשת-הקיץ הלך אלכסנדר אל ביתה של לאה וסיפר לה שהוא נוסע ללמוד בבית-ספר חקלאי. רופאה של אמו אמר, שכך יהיה טוב יותר בשבילו. הנערה לא היתה מופתעת, מפני שכל המושבה כבר ידעה שבנו של אברמוב נוסע מכאן ושאמו משוגעת. הילדה הושיטה לקראתו את שתי ידיה, כמתחננת שיקח אותן בידיו; אבל אלכסנדר ישב זקוף בכסאו והביט לתוך עיניה.

– “אני אחכה לך” – אמרה לאה – “אפילו שזה יהיה לנצח”.

– “לנצח”? אמר אלכסנדר, ספק מלגלג ספק מהרהר בינו לבין עצמו. – “אין דבר כזה כמו נצח. הכל הרבה יותר קצר”.

אחרי החגים העמיסו את חפציו על המכונית ואביו נהג בה והביאו אל בית הספר החקלאי שבצפון, במרחק כמאה ועשרים קילומטרים מביתם שעל הגבעה. נערים, שכבר למדו שם שנה או שנתיים ושהו בחצר כשהגיעו האברמובים, היו סבורים שאלכסנדר בא בחברת סבא שלו; כשנודע להם, לאחר זמן, שהיה זה אביו, הועיל הדבר למעט מרתיעתם כלפיו, מפני שריחמו עליו. מורת הרוח שעורר בנערים הללו, עוד לפני שבא הנה, נבעה מכך, שנודע להם כי הוריו עשירים מאד ושהיה בדעתם לשלם בעד חדר מיוחד לבנם; אלא שההנהלה לא הסכימה לכך. כמו כן היה נלעג בעיניהם המשא שהביא עמו – כלי-נגינה ענקי בנרתיק שחור ופטיפון עם תקליטים.

את הצ’לו הניח אלכסנדר מתחת למיטתו – ולשם כך היה צריך להגביה אותה בעזרת לבנים שהניח מתחת לארבעת כרעיה – ואת הפטיפון הציב על השלחן הקטן שליד מיטתו, עד שלא נותר כלל מקום להכנת-שעורים. מאחר שמיטתו היתה עתה גבוהה משאר המיטות שבחדר, נוספה עוד סיבה לראות בו מתנש ויהיר. במהירות מסחררת נתחוורו לאלכסנדר כמה דברים מכאיבים: שעליו לגור מעתה עם שלושה נערים זרים ועוינים; שאם הוא חפץ שלא יחבלו בצ’לו ובפטיפון שלו, יהיה עליו לפייסם או לשחדם; ושהדרך בחזרה הביתה חסומה, אם אין הוא חפץ להוסיף על יסוריו של אבא.

בפעם הראשונה בחייו נאלץ יהיה לעשות דברים שאינם לרוחו, דברים משפילים ומכוערים; ועוד לפני שהחליט לשחק את המשחק הבזוי עד תום, הבטיח לעצמו לשנוא אותם ולנקום בהם, בבוא היום. הוא לא ידע מי הם אלה שהוא עתיד לשנאם ולנקום בהם, ובגלל האפלה שבה היתה מטרת-זעמו שרויה נעכרה רוחו עדו יותר.

כך נפתחו לפניו השערים אל ארבע השנים הבאות, ובחריקת-שניים נשבע שיעמוד בזה ויהי-מה.

אלכסנדר חש הקלה כשבערב הראשון נוכח לדעת – מה שחייב היה לשער מראש, אלא שזעמו מנע מאתו מחשבה צלולה – כי שלושת הנערים האחרים זרים זה לזה, ממש כשם שהיו זרים לו. הוא הציג את עצמו בשם אלכס ולמד לדעת שחבריו-לחדר קרויים נחמן, אלי ואורי; אורי ואלי היו בני-כפר, ונחמן היה תל-אביבי. הוא בא ללמוד חקלאות מפני שאמא שלו סוציאליסטית והיא רוצה שבנה יחיה מעמל כפיו. אורי, בן מושבה סמוכה לשל אלכסנדר, אמר בזעף שמחקלאות אפשר להעשות בורגני יותר מהר מאשר ממסחר. אלי היה סבור שחקלאות היא עבודה קשה, אבל נותנת סיפוק. אלכסנדר, כשהגיע תורו להסביר, אמר שלאביו יש משק חקלאי; אבל הוא עצמו יהיה משהו אחר. עדיין לא החליט.

– “ולמה לך הכלי ההוא”? – הורה אלי באצבעו על הצ’לו שמתחת למיטה. – “אתה כבר גר בקומה השניה בגללו”.

אלכסנדר אמר שהוא מנגן עליו.

– “וזה” – התעקש אלי, בהורותו על הפטיפון – “זה לא מנגן”?

– “גם זה” – קיצר אלכסנדר ולא הוסיף. יש גבול לשיתוף הפעולה עם האידיוט הזה, אמר בלבו; אך זכר את החלטתו והוסיף: – “אם יש למישהו תקליטים שהוא רוצה לנגן, הפטיפון שלי לרשותכם בלי בעיות”.

נחמן אמר שיש להם בבית תקליטים ואם יוכל יביא אחדים, כשישוב מן החופש הראשון. כשאמר זאת עלה סומק בפניו.

אלכסנדר הוציא מן המזוודה קופסת שוקולד והגישה לפני חבריו.

– “תוצרת חוץ” – אמר אלי – “זה הורס לנו את המשק, תוצרת חוץ”, ובאמרו זאת נטל לעצמו חתיכה.

– “אז אל תאכל” – אמר נחמן התל-אביבי – “אף אחד לא מכריח אותך”. ובאמרו זאת שב והסמיק, ואלכסנדר ציין אותו לטובה בלבו. הוא ראה שנחמן לא הסמיק מזעם אלא מבושה, מפני שניכר היה כי קשה לו לדבר במעמד זרים. אולי חש גם הוא מרירות על שהוטל עליו להתגורר עם אנשים לא מוכרים. אולי הוא בא בחשבון.

אורי נטל לעצמו סוכריה ואמר תודה ולא הוסיף. כשלעס את השוקולדה, לעס אותה בפה פעור, כמו פרה. נחמן סרב תחילה להתכבד, אבל אלכסנדר חזר והפציר בו כמה פעמים. כששם נחמן את הסוכריה בפיו היטה את ראשו מעט אל הקיר, כמבקש לעשות דבר שהצניעות יפה לו. הוא בא בחשבון, שב ואמר אלכסנדר לעצמו.

לפני שהלכו לישון שאל אלי אם יש לאלכס סיגריות, וכשנענה שאין לו, הסב פניו אל הקיר ונרדם מיד. אורי אמר לנוכחים לילה-טוב לפני שמשך את השמיכה מעל ראשו; ונחמן החל ממלמל משהו, אבל באמצע התחרט ושכב על גבו בעיניים עצומות, אך ניכר שאינו ישן. אלכסנדר שכב על צדו, כשגבו אל הקיר ופניו אל החדר. אם ישמע רחש בלילה, די יהיה לו שיפקח את עיניו ויראה אם מתנכלים לרכושו.

מתוך הרגשה שלא יוכל להרדם שקע עד מהרה לתוך דינה כבדה, שינה בלי חלומות. כשהקיץ בבוקר, לקול צלצולו של פעמון, פקח את עיניו והתבונן שעה ארוכה מתוך מיטתו בהכנותיהם של חבריו לקראת יומם הראשון; וכשנוכח לדעת סופית שכל זה אינו חלום רע אלא מציאות חדשה, קפץ מן המיטה והלך אל המקלחת. מה הם עושים שם עכשו, על הגבעה, חשב ורקע ברגלו בקרקע, כסייח.

9

סדר יומו של בית הספר החקלאי – שבו השכימו החניכים בשעה הששית בבוקר, לקול צלצול הפעמון, ושכבו במיטותיהם כשכבו האורות בשעה העשירית בלילה – גם לאלכסנדר שיהיה מוכן להאמין, לאחר כחודש ימים, כי חייו התנהלו במסלול זה מאז הוא זוכר את עצמו. כעבור כמה חדשים הוכנס משטר לא רק בשיגרת החיים אלא גם ביחסיו עם חבריו. העייפות בסופו של היום, שכלל עבודה בשדה, נטלה ממנו את הפנאי לזכור ולהזות. רק המכתבים שהיה מקבל מאביו החזירוהו לזמן מה אל עברו; אך מאחר שהמכתבים היו דומים מאד זה לזה, ניטל מהם בהדרגה כוחם לשקעו בעצבות. אביו היה חוזר ומודיע כי במצבה של אמא אין שינוי; וכי הוא עצמו עובד כרגיל וכי הוא מצפה מאלכסנדר שינצל יפה את תקופת לימודיו, והוא מקווה כי שלום לו.

רק כתב-היד של אביו, שתחילה היה בהיר ורהוט, נעשה רשלני במקצת ולעתים קשה היה לפענח את המלים.

נחמן הביא תקליטים מן הבית וגם נערים אחרים השתמשו בפטיפון שלו, אבל בשבתות נותר לבדו בחדר, כשהנערים עסקו בספורט או טיילו בסביבה, ואז היה מאזין למה שהביא עמו. באותו יום גם היה פורט על הצ’לו וחש כיצד הכלי נשמט והולך מתחת לאצבעותיו.

כשקרבו ימי חופשת-הפסח הפתיעו אביו ובא לבית-הספר. זקנו היה ארוך יותר, בפניו שולח רזון וכרסו, שלפנים היתה מעידה על איזה אונים שריריים, עכשיו היתה נפולה ותלויה ברפיון בתוך המכנסיים, שכמו טיפסו ועלו אל מתחת לסנטרו.

אביו בא לראות את פניו, כמובן; אבל גם לומר לו שלא יבוא הביתה לימי החופשה. הוא הביא לאלכסנדר מתנת-כסף מיוחדת, בה יוכל לבלות את ימי החופשה בבית-מלון שבעיר, אם ירצה בכך. מצבה של אמו עלוב כל כך, אמר, עד שאין הוא רוצה כי אלכסנדר יראנה בכך. בעתיד בוודאי יוטב לה ואז יודיע לו אביו מיד ויקרא לו לבקר אצלה.

אלכסנדר לא ביקש מאביו לשנות את דעתו. הם ישבו יחדו כשעה בחדר האוכל ושתו תה. אלכסנדר שאל את אביו מדוע הוא נוהג בעצמו במכונית, והרי הדרך ארוכה ומעייפת.

– “פיטרתי את הנהג” – אמר אביו. – “למה לי נהג”?

אחר כך נפרדו, בנשקם זה לזה.

מעתה היו המכתבים מן הבית באים לעתים רחוקות יותר, אך סמוך לסוף שנת הלימודים הגיע מכתב ארוך מן הרגיל, שבפתיחתו שוב נאמר כי במצבה של אמו אין שינוי, כי האב עצמו מסתדר איך שהוא, אלא שעתה החליט לנסוע לאירופה לזמן מה. את אמא הוא מניח בידיה הנאמנות של האחות-הרחמניה וגם הרופא מבקר אצלה בקביעות. הוא מחליט לנסוע, מפני שאולי כך יהיה טוב יותר בשביל אמא, וגם מפני שהוא חפץ לראות כמה מקומות לפני שייפרד מעליהם לעולמים. אלכסנדר הוא עתה נער גדול והוא יודע שאנשים אינם חיים לעד. מה גם שהאב מקווה כי בשובו אולי יתרחש נס ואמא תשוב מעט לאיתנה. באשר על כן אין טעם לבוא הביתה בימי החופשה, והכסף הדרוש לבן כבר נשלח אליו על ידי הבנק, וכשיתראו בשנה הבאה ישוחחו על כל העניינים בהרחבה ובישוב-הדעת.

אלכסנדר ביקש וקיבל רשות לשהות בבית-הספר כל ימות החפשה. את מזונו יקבל מידי סגל-התחזוקה, השוהה במוסד כל ימות השנה.

10

שוב היה לאלכסנדר חדר משלו ומיד כשעזבוהו דייריו ניסה לחזור אל הצ’לו מתוך תקווה לנס. מעתה היה מאזין לתקליטיו יום יום והיה כותב הרבה ביומנו.

“שוב יורים בסביבה. הערבים הכריזו על מרד, לפי דבריהם, ועכשו הם יורים גם בנו וגם בשוטרים האנגלים. כל לילה שומעים כאן יריות מהכיוון של הבדואים. שם השבט שלהם הוא זְבַּח, אבל אינני חושב שהם משתתפים במרד. לא כדאי להם להסתכן, כי יש להם פה עדרים וגידולים. אני חושב שהיריות באות מהכנופיות שיורדות מהגלבוע”.

“אני מנגן כל יום ושומע הרבה מוסיקה. עכשו התחלתי חזק עם מוצרט. קודם לא כל כך שמתי לב אליו. יתכן שהוא הגדול מכולם. כך אני מתחיל לחשוב עכשו.”

“אמא שלי כנראה גמורה וגם אבא בזמן האחרון הזדקן נורא. מיד הוא היה בעיני אבא, ובפעם האחרונה פתאום ראיתי איש זקן. אני בן חמש-עשרה כבר ואני מוכרח להביט בעיניים פתוחות. בעצם, אין לי ברירה. זה לא יוסיף לי כלום אם אשקע ביללות.”

“בזמן האחרון שוב חשבתי הרבה על שלושה המעגלים שיש במוסיקה. את המעגל הראשון אני יכול לפרוץ ברגע שאני קורא תווים, מזמזם לי קצת או מנסה משהו על הפסנתר. אני מקבל מושג ואני כבר בתוך המעגל הראשון. את המעגל השני אני פורץ כשאני שומע את המוסיקה טוב טוב, או כשאני מנגן אותה בצורה נכונה פחות או יותר. עכשו מגיע התור של המעגן השלישי. כי מה זה מוסיקה, בעצם? זה דיבור. אבל הקומפוזיטור איננו מדבר במלים אלא בסמלים: כמו אילם שמדבר בתנועות-ידיים, והוא מקווה שמבינים אותו. הוא לא בטוח. הוא רוצה שיבינו, אבל הוא יודע שסימנים מגיעים רק למי שיודע לפענח אותם. והעולם הזה שעליו הקומפוזיטור מספר, הוא מקום, בדיוק כמו שהחדר שלי הוא מקום, או המחשבות שלי. זה בדרך כלל מקום סודי, ששייך לאדם עצמו. בדרך כלל אנשים שומרים על מקום כזה ולא נותנים לזרים להכנס. אבל הקומפוזיטור מוכן לתת רשות להכנס. השאלה היא למי הוא נותן רשות. אני חושב שרק לזה שמסוגל לפרוץ את המעגל השלישי בכוחות עצמו. אם יש למאזין כוח ושכל לפרוץ אל מרכז המוסיקה, סימן שהמאזין דומה במשהו לאמן עצמו. לא שהמאזין הוא אמן, אלא שהוא מסוגל להבין, ולכן יש לו רשות להכנס פנימה. הכניסה שלו לא תלכלך כלום ולא תפריע. אבל אני חושב שהמרכז הזה הוא לא רק מקום סודי, אלא גם מקום מסוכן. זהו עולם כל כך יפה, כל כך טהור, שאם אתה נכנס לשם, יש לך שתי בעיות. האחת, איך תוכל לסבול את כל היופי הזה ולהשאר בחיים? והשנייה, איך תוכל לצאת משם ולהמשיך לחיות בעולם הרגיל? אני אישית אולי עדיין אינני מסוגל להכנס לשם. בכל אופן, לא בעצמי. אבל אם אכנס לשם עם עוד מישהו, אז זה כבר לא יהיה פרטי. כל הענין מתקלקל. וחוץ מזה – עם מי כבר אפשר להכנס לשם”?

11

כעשרה ימים לאחר תחילת החופשה, בשבתו בחדרו, קורא בספר, נשמעה דפיקה על הדלת. לחדר נכנסה אשתו של מנהל המשק.

– “אני רואה שהאדון אברמוב מתבודד לו” – אמרה והניחה ידיה על ירכיה. – “לא משעמם לך”?

דרך עמידתה בפישוק רגליים, אופן דיבורה, החיוך העבה שעל פניה והמבע הלח של העיניים, עיניו של מי שנתפס במעשה מביש והוא מוסיף לחייך מפני שאין לו ברירה – גרמו לאלכסנדר שיחוש כמה וכמה דברים בבת אחת. ראשית, ידע למה היא באה, אף שמעולם לא נתנסה בכך; שנית, ביקש לשלחה לכל הרוחות, מפני שהרשתה לעצמה להכנס לתחומו בהנחה, שההצלחה כבר מונחת בכיסה; ושלישית, מקווה היה שהיא לא תחזור בה. אילו הפנתה אליו עתה את גבה, היה מזנק עליה מאחוריה. אבל היא לא הפנתה את גבה וכעבור שעה קלה, לאחר שנעלה את הדלת עליהם במפתח, עטה עליו להפשיטו את בגדיו.

אלכסנדר ידע שהוא בוגד, באותו מעמד, כמעט בכל הערכים שהועיד אותם להדריכו בחייו. פניה היו יפות, שערה היה לא נקי; סביב פטמות שדיה הענקיים צמחו זיפי שער שחור; שער-הערווה שלה כיסה שטח מבהיל בגדלו, פי חמשה ממה שנראה לו כראוי; כל תנועה מתנועותיה המבישות הרעידה גבושושיות של שומן בירכיה העצומים; ומגופה עלה ריח זיעה של סוף יום-עבודה במשק, ריח גוף שלא רוחץ מכבר. אף על פי כן נמשך לקראתה כאלומה נישאת בסופת רוח נוראה, ותוך שהוא חודר בה היה חובט בבשרה ונושך בעורה הלח, השמנוני והחלקלק.

כשסיים, נרתע מפניה וישב על המיטה.

– “תתלבשי ותלכי מהר, כי בעלך יהרוג אותך”.

היא החלה אוספת את בגדיה והוא התבונן בדרך שבה תחבה את רגליה העבות לתוך תחתוניה, שהיו גדולים בעיניו כשקים של שעורה.

– “חמודי” – אמרה ופניה שטופולת מין נועם, שעורר בו רצון להכותה, – “אני אבוא אליך תמיד, כי היה לנו טוב מאד יחד”.

– “שלא תעיזי לקרוא לי חמודי” – צווח אלכסנדר – “את שומעת”?

עיניו הגדולות, שגם עתה לא היה בהן זעם אלא רק אותה אש זהובה, לא נעה, הטילו עליה אימה והיא נחפזה ללבוש את חלוק-העבודה הכחול שלה ויצאה את החדר.

12

כל לילה היה קולן של יריות מהדהד בסביבה. לפני חופשת הקיץ, כשהיה בית-הספר מלא נערים, שרר כאן משטר קפדני. בסתר היו התלמידים מתאמנים בנשק, אבל איש מהם לא הורשה לצאת את תחומי המוסד לאחר רדת החשיכה. בשדה היו עובדים תחת משמר של נוטרים. עכשו, שנותר אלכסנדר לבדו, היה חומק מחצר המשק בשעות בין הערביים ומשוטט במטעים. הכרח היה לו להוכיח לעצמו, שכנופיות של מרצחים-בחשיכה לא יכפו עליו מצור ולא יטילו מום בנפשו. פעם ניסה להשיג אקדח ממחסן הנשק, אך מצאו נעול והיה יוצא לשיטוטיו בידיים ריקות.

ערב אחד, כשעמד בשולי המטע, משקיף על השיפוע היורד אל עבר מאהל-הבדואים שבקצהו השני של הוואדי, התרוממה דמות מבין רגבי הקרקע, אצל השיחים השחונים, ובדואי צעיר כבן עשרים ניצב ממולו, במרחק כארבעה מטרים. רגע הביטו זה בזה בשתיקה; ואז פתח הבדואי את פיו ובמלים המתועבות ביותר, מלים שבהן מדברים על הנקלים והשנואים, אמר לאלכסנדר שהוא בן-כלבה ובן-מוות, ושעתה הגיעה שעתו האחרונה; ולפני שיהרוג אותו הוא עומד לבעול אותו ואחר-כך יקבור אותו באדמה. הבדואי חשף את שניו בחיוך וקרא לאלכסנדר לקרב ולבוא אליו.

– “שלושה ימים אני מחכה לך כאן, יהודי” – אמר הבדואי. – “באלהים נשבעתי שאני בועל אותך והורג אותך ככלב. בוא הנה בן-זונה, לא תברח ממני”.

אלכסנדר החליט בלבו שלא יזכה את הבדואי אף במלה אחת. הוא בחן את הדמות, מבקש לגלות אם יש נשק בידי יריבו, אך דומה שהאיש עמד לפניו בידיים ריקות, רק בלואיו השחורים לגופו ורגליו יחפות. אלכסנדר צעד צעד אחד נכחו ואף הבדואי עשה כן. כשניצבו במרחק כשני מטרים זה מזה התכופף אלכסנדר לאדמה וחפן בידו קומץ עפר; לפני שזינק קדימה, בקומה כפופה, הטיל את האדמה בפניו של הבדואי. באותו רגע קטן שבו סימא את יריבו קפץ אלכסנדר ונגח בראשו את בטן האיש.

הבדואי, שנפל לאחוריו, לפת את אלכסנדר בשערות ראשו ושניהם התגלגלו על פני האדמה, חובטים זה בזה, נאחזים איש בבגדי רעהו, דוחפים, הודפים ומכים. אלכסנדר הבחין שהבדואי מתאמץ להגיע בימינו אל פגיון, שהיה תחוב בחגורתו ושלא הספיק לשלפו. לכדי רגע ניתק את עצמו מגופו של האיש ובכוונו את אגרופו בכל כוחו אל עבר אשכיו הנחית מהלומה עזה בשיפולי בטנו של הבדואי. זעקת כאב שבקעה מגרונו, מלווה יללת-אנחה, העידה שפגע יפה ואז קפץ אלכסנדר על יריבו, רכב על חזהו ותפס בצווארו בשתי ידיו. הוא ידע שנפלה ההכרעה.

אלכסנדר גחן על פניו של הבדואי, כדי להגביר את כוח הלחץ שבכפות ידין, וחש כיצד ננעצות אצבעותיו עם צפרניהן בין שרירי הצוואר, נוגעות בעורק וקורעות את העור. ידיו הוסיפו ללחוץ, באזניו עלה קול דק של חרחור ובאפו בא לפתע ריח, שכל אותה העת לא נתן דעתו עליו.

היה זה ריח שעלה מבגדיו של האיש, מגופו, משער ראשו. ריח עשנו של תנור ערבי שהובער בגללי-בהמות; הריח שהיה ממלא את חצר ביתם בשעות השקיעה בימי ילדותו, כשפרשו הפועלים הערביים מעבודתם, לאפות להם לחם ולשבת אל ארוחתם. בהחבא מאמו היה מקבל מידי הפועלים פרוסות פיתה חמה, שבלעסו אותה בתאווה היה חש בגרגרי חול נגרסים בין שניו.

אלכסנדר ראה לפניו עיניים קמות, פנים שחומות, שאודם אחרון ניגר ואוזל מתחת לעורן המאפיר והולך. הגוף שמתחתיו פרפר עתה, כמבקש להחבק ולהתמכר. בין ברכיו שקעו צלעות הבדואי אל האדמה ואלכסנדר ידע שאין להשיב את הנעשה. עתה נותר רק הריח; ומסביב היתה דממה פתאומית ומן הדממה, מרחוק, עלה קול כלבים נובחים ואיזו פעייה לא ברורה, או אולי קולה של ציפור. אלכסנדר הרפה מצווארו של האיש. אצבעותיו היו אחוזות עווית והוא נענע אותן, מיישרן ומכופפן, עד ששבה אליהן גמישותן. עדיין היה יושב על חזהו של המת והוא ניער את החול מעל פני קרבנו, עצם את עיניו, התבונן בפנים, שהיו זרות ומוכרות כל כך, בעת ובעונה אחת, וקם על רגליו. בתנועות כושלות, כמעט זוחל על ארבעתיו, הלם אל מחסן הכלים של המטע ושב עם מעדר בידו. הוא גרר את הגוויה אל בין העצים, חפר שוחה וקבר בה את המת, מקפיד לפזר אדמה יבשה על הקבר. כדי לטשטש את עקבותיו צעד אלכסנדר כמה מאות מטרים בתוך תעלת ההשקאה המלאה מים, יצא אל הכביש, ומשם שב אל חצר המשק.

בשובו אל חדרו התקלח, החליף בגדיו ושכב על מיטתו עד הבוקר.

בחמש וחצי היה על הכביש ועלה באוטובוס הראשון ההולך לחיפה. במשרד בית-הספר השאיר פתק, בו כתב שעליו לנסוע הביתה לבקר אצל אמו החולה.

בשבתו באוטובוס העלה לנגד עיני רוחו את המתרחש עתה במוסד: הבדואים הודיעו למשטרה על העדרו של הבחור. הובאו כלבי גישוש, שגילו את מקום הגוויה, והמשטרה עצרה את מנהל-המשק לחקירה. בלי קושי עלה בידו להוכיח אליבי, ומאחר שאיש זולתו לא נמצא במוסד, יבין מנהל-המשק כי נסיעתו של אלכסנדר קשורה ברצח.

13

בהכנסו בשערי החצר, עם המזוודה בידו האחת והצ’לו בשניה, ראה את המטפלת ניצבת ליד מיטת אפיריון, בצל חומת הבית, מוזגת תה. במיטה, על כרים מוגבהים, שכבה אמו והוא ראה את פרופיל פניה, שנתחדד ונצטמק ורק עיניה הגדולות שרדו ממה שזכר בה. הוא הלך אל המיטה, הביט באמו אך לא עלה בידו לצוד את מבטה. היא הסתכלה נכחה וידיה נחות על הסדין משני צדדיה.

– “מוּטִי” – אמר גרמנית – “אמא, באתי לראות אותך”.

אינגבורג הפנתה מבטה לעברו וזמן רב חל לפני שפתחה פיה השיב.

– “אתה נסעת בעצמך לציריך” – אמרה – “ואותי השארת כאן… עכשו לך וארוז את המזוודות, הם מחכים לי… החזרות כבר התחילו ואתה אינך עושה מאומה… לך, לך מהר וארוז את המזוודות… אני מוכנה”.

מרחוק, בסמוך לסככת-הכלים, ראה אלכסנדר את המשגיח היהודי ושני פועליו מתבוננים בו בסקרנות. כשהרים ראשו והביט בהם, שבו להתעסק במלאכתם ופנו אל הפרדס.

– “מוטי” – אמר – “עליך להבריא ואז ניסע כולנו”.

– “איפוא האיש הזה”? – לחשה אינגבורג באימת-פתאום – “אסור שהוא ידע… אלכסיס, אסור לו לדעת מאומה… רק שנינו נברח מכאן עכשו… לפני שישוב”.

המטפלת סיפרה לו, שיש לאמו שעות טובות יותר, בהן היא קוראת בספר, אוכלת יפה ואפילו מחייכת. אבל רוב הזמן היא שרויה במה שעיניו רואות. הרופא לא אמר נואש.

אלכסנדר נכנס אל הבית, ראה שהרהיטים עטופים בכיסויי-בד לבנים וריח קריר של עובש עומד בחדרים, חרף חומו של הקיץ שבחוץ. חדר-העבודה של אביו היה נעול ונראה שאברמוב נטל עמו את המפתחות בנסעו לאירופה. אמור היה לשוב בסתיו. בחדרו שלו מצא אלכסנדר מיטה ריקה ממצעים, אגרטל ללא פרחים והשטיח מגולל ודחוק אל מתחת לשלחן הכתיבה. מחלון החדר עלה קולו של המנוע והבריכה הלכה ונתמלאה מים לקראת יום ההשקאה של הפרדס.

הוא שב אל החצר. אמו שכבה תחת האפיריון בעיניים עצומות והמטפלת שאלה אותו מתי ירצה לאכול וכמה זמן ישהה בבית. הוא השיב שיחזור לבית-הספר רק עם תחילת הלימודים, בסתיו.

הוא ירד מן הגבעה והלך אל ביתה של לאה. הנערה לא ידעה כיצד לנהוג כשנגלה אלכסנדר לפניה; ומשלא חיבק אותה בזרועותיו והוסיף לדבר אליה כאילו נפרדו רק אתמול, פרצה בבכי. אז נטל את ידה בידו וליטף אותה.

– “בואי” – אמר – “נלך לטייל קצת”.

הוא הבחין בשינויים שחלו בלאה והיה נסער ביותר, אלא שלא גילה שום סימן של הפתעה. הנערה, שנפרד מעליה לפני שנה, היתה עתה אשה לכל דבר, ומכמה בחינות היו לה אברים חדשים עמה לחלוטין, דומים לא מעט לאלה שראה אצל אשתו של מנהל-המשק, אך מעודנים לאין ערוך ומרהיבים.

הם הקיפו את גבעת ביתו ממזרח ונכנסו לפרדס מן המקום שבו עמד בית-הבאר. היה שם צינור ברזל שהוליך מים מן המנוע אל הבריכה, ובחלקו היה הצינור תלוי באוויר, בגובה קומת אדם. אלכסנדר עלה על הצינור והחל מהלך עליו כלוליין של קרקס, כשלאה צועדת בסמוך, על האדמה.

– “זה לא קשה, אם מתרגלים לזה” – אמר לה. – “את רוצה לנסות”?

לאה לא רצתה לנסות וצחקה במבוכה. מבכרת היתה שיהיה מהלך לצדה ומחזיק בידה; אבל הוא התעקש לסיים את התעלול עד למקום שבו הצינור שב אל האדמה. אז שהה רגע, התבונן בגליל השחור המונח על רגבי האדמה התחוחה, בעט בצינור ואמר:

– “תדעי לך שעמדתי בהבטחה שנתתי לך. אני כבר נקמתי את דמו של אבא שלך… אתמול בלילה. בשביל זה באתי אליך, להודיע לך”.

לאה לא העזה לשאול וציפתה שיוסיף להסביר, אבל אלכסנדר שתק והם צעדו בין העצים, במעלה הגבעה, לעבר הבית. אחר כך הוסיף:

– “אינני יכול לגלות לך פרטים, אבל שתדעי לך כי באמת עשיתי את זה, ועכשו אני צריך להשאר כאן, במושבה, עד סוף החופש, כי אני מסתתר מן המשטרה”.

היא נבהלה והציעה שיגור בבית אמה, מפני ששם בוודאי לא יחפשו אחריו. אלכסנדר השיב שהביוע היה זהיר מאד ומשוכלל ביותר ואין למשטרה שום סיכוי לעלות על עקבותיו.

כשבאו אל הבית ציווה על המטפלת להגיש ארוחה לשניים והוא סעד עם לאה במטבח וכל שעת הארוחה לא גרע עיניו מן החידושים שנתחדשו בחברתו שמימי ילדותו. כמו קראה את מחשבותיו אמרה לו הנערה, כשהיא מסמיקה ומחייכת:

– “אתה נורא השתנית, אלכס… אתה נורא יפה עכשו, עוד יותר ממה שהיית מקודם, שתדע לך”.

– “אני קיימתי את ההבטחה שנתתי לך” – אמר אלכסנדר. – “עכשו אני לא חייב שום דבר לאף אחד”.

בעת האחרונה הבטיח לעצמו שלא ישא אשה לעולם. אשתו של מנהל-המשק היא הוכחה חותכת למה שהן מסוגלות לעולל, הנשים. הביט איפוא אלכסנדר לתוך עיניה של לאה, לראות אם הבינה מה שאמר לה. אבל מה שראה בעיניה מילא את לבו עייפות ויאוש: עיניה היו תערובת של תחנונים, חיבה והפקרה עצמית. מדוע איננה נבהלת לנוס על נפשה? מדוע איננה נעלבת וטורקת את הדלת אחריה? אילו עשתה כן, אפשר שהיה הולך אצלה למחרת היום. אבל היא הוסיפה לשבת ממולו, שוטפת אותו במבט של מסירות אילמת ושדיה עולים ויורדים ואצבעותיה ממוללות את המפית שעל השולחן.

– “לא ישנתי כל הלילה” – אמר אלכסנדר. – “אני אלווה אותך הביתה ואלך לישון אחר כך”.

היא מהרה להבטיחו שאין צורך ללוותה, ושינוח כל צרכו ומחר יתראו. והיא קמה מאצל השלחן, נשקה לו על לחיו ונמלטה מן החדר, כשהוא עוקב אחרי נענועי ירכיה מתחת לשמלת הקיץ הקלה. אחר כך פיהק פיהוק ממושך ופרש לחדרו.

14

בבקרים היה אלכסנדר שוהה עם אמו, אורב לראות איך היא מצטמקת ונעלמת. לאחר פגישת בוקר כזו היה צריך לשעה ארוכה של שיטוט בפרדס לפני שיוכל לפרוט על הצ’לו. אחר כך היה פונה אל הספריה שבבית, חוזר ונוטל אותם ספרים שהיו חשובים בעיניו לפני שנתיים ושלוש ושב לקרוא בהם. אחרי ארוחת הצהריים היה מנסה שנית לקשור שיחה עם אמו ולפעמים חזר ושמע את שמו יוצא מפיה. עד לשעה מאוחרת אחר הצהריים שכב על מיטתו, נרדם עם ספר בידו ומקיץ לעת דמדומים. אז היתה לאה באה במעלה הגבעה, נושאת עמה צנצנת של מיץ צברים אדומים, מבושלים בסוכר, מעשה ידי אמה, והם היו יושבים במרפסת הבית ומספרים זה לזו. לאה תלך ללמוד בסמינר למורים, כשתסיים לימודיה בתיכון. אלכסנדר לא החליט עדיין מה יעשה; אבל ברור לו עתה שלא יהיה צ’לן, אף שיוסיף לנגן להנאתו. יתכן שילך ללמוד הנדסה בטכניון שבחיפה, ויתכן שיהיה קברניט של אניה. אילו היה בלתי תלוי ברצון אביו, היה עולה על אניה כבר עכשו ומפליג לארצות רחוקות.

לאחר ארוחת-הערב היו הולכים אל חדרו ונועלים את הדלת. כבר ביום השני לבואו הביתה הודיעה לו לאה שהיא אשתו, כבר עכשו, מעתה ועד עולם; וזה שאין הוא חפץ לשאת אשה כלל, אין בכך כלום; כשיהיה גבר ו“יכיר את החיים”, ישנה את דעתו. היא מוכנה לחכות והיא לא תאהב שום אדם זולתו, וענין זה אינו ניתן לשינוי. אלכסנדר אמר לה, שהיא נוטלת על עצמה “אחריות גדולה”, מפני שלפי דעתו אין הוא מסוגל “לאהוב באמת” שום אדם ותמיד ירצה לשוטט בעולם ואין לו חשק כלל להקים משפחה ולהוליד ילדים. מבקש הוא להיות חפשי כמו החיות והצפרים. ואשר לידידות, יש לו שני ידידים – המוסיקה והספרים. מוטב שלאה תתן דעתה על הדבר הזה בעוד מועד ותמצא לה “אדם מתאים”. אמת שהוא מחבב אותה מאד, “אבל זה רק במקרה”, ועל המקרה אין לסמוך.

היא חזרה והודיעה שהיא בטוחה כי העתיד טומן בחובו פתרונות אחרים ובינתיים אין להם בעולמם אלא זה את זו, היא שלו והוא, אפילו אינו יודע על כך, הוא שלה. מעתה לא היססה עוד והיתה מחבקת אותו בחזקה, מלטפת את פניו, מכסה אותן בנשיקות ורועדת מהתרגשות. כשניסה להרים את שמלתה אמרה לו שאת הדבר הזה יעשו אחר כך, כשיהיו איש ואשה ממש; ובינתיים, אנא, שלא יסיר את בגדיה, מפני שהיא רוצה בו בכל נפשה וסופה להכנע, ואז מה יהיה? הוסכם, איפוא, שיהיו שוכבים במיטתו בבגדיהם. אבל כדי שלא תתקמט שמלתה וכדי שאמא שלה לא תדע דבר, הוסכם שהיא תתפשט את בגדיה – שעה שאלכסנדר מסב פניו אל הקיר – ואחר כך תלבש שמלה תחתונית של מלמלה, שהיא אלכסנדר מארון-הבגדים של אמו. וכך היו מוטלים במיטתו, הוא בחולצה ובמכנסי קיץ קצרים והיא בתחתונית מלמלה ארוכה מכפי מידתה, שקופה בתכלית, אך חוצצת בין ההווה לבין היום שבו ישתנו הדברים ויפוג האיסור.

מאושרת עד לעלפון היתה שוכבת בזרועותיו, רועדת, עיניה עצומות ופיה וידיה מגששים את גופו. אלכסנדר היה משוטט בידיו על פני שמלתה התחתונית של אמו וכשהיה מגיע למקומות מסויימים היתה לאה נרתעת, תופסת בידו, מנשקת אותה ומבקשת שיסלח לה על שהיא מביאה עליו יסורים, אף שהיתה רוצה להעניק לו רק אושר ואהבה. תמיד היו עיניה עצומות ותמיד היו עיניו פקוחות לרווחה. לפעמים העלו פרפורי גופה את זכרון שעת-הדמדומים שעשה במטע של בית-הספר עם הבדואי הצעיר; אך על פי הרוב היה מביט בפניה, שעיניהן עצומות, עד שהיה מפסיק לראות אותה; ובמקומה באה איזו דמות לא ידועה, לא מוכרת עד כה, אך מעלה בזכרון משהו מעומעם, כמעט ידוע.

דמות זו היתה יוצאת מסבכי-יער, שאליו הגיע אלכסנדר בנסיעותיו על פני העולם; או שהיתה נגלית עליו מפינת רחוב, בלילה, כשהיה חוזר מקונצרט או מקברט באחת מן הערים שאביו סיפר לו עליהן; לפעמים פגש אותה לפתע בברלין ולפעמים בציריך או במינכן. ותמיד היה לא מופתע, מפני שחיכה לה זמן רב כל כך, עד שהופעתה היתה מילוי-הבטחה יותר משהיתה הפתעה. ואז היתה הדמות חוזרת ונמוגה ושוב שכבה בזרועותיו הילדה לאה, זו שגרה למטה, במושבה, בתחתית הגבעה, בין האנשים שמפניהם הזהירו אותו אמא ואבא והטבח הערבי שלהם, לפני ימים רבים. הימים המאושרים הללו היו עתה רחוקים כל כך, עד שהיה מוכן לצעוק מחרון. ולאה שבזרועותיו היתה מרכזו של החרון הזה; לא אשמה, לא חוטאת במאומה, רק מסמלת ומדגימה את הדבר הנורא שנעשה בו.

15

אביו שב הביתה ימים אחדים לפני תום חופשת הקיץ. את דיבורו ליווה עתה חירחור מתמיד שעלה ממעמקי הגרון וזקנו נעשה ארוך וכמעט לבן כולו. כל ימיו נראה האב בעיני אלכסנדר כמין גברתן רוסי, מאותם בעלי אחוזות שאת תמונותיהם ראה בחריסטומטיות של הספרות הרוסית; עכשו היה לפתע כמין רב יהודי, שמבטו פצוע ועיניו מזרות ספק זעם שאין לו תקנה ספק רחמים נוראים, מפחידים. הוא חיבק את אלכסנדר והחזיק בו שעה ארוכה, לא שאל כלל מדוע בא הבן הביתה, אף שלפני כמה חדשים הפציר בו שלא יבוא לכאן; הל לבדו אל חדרה של אינגבורג ושהה שם עד רדת החשיכה, ובערב ישבו שניהם אל שלחן האוכל והאב אמר לבנו: – “הנה, רואה אתה, חזרתי הביתה”.

אחרי ימים אחדים נסע אלכסנדר אל בית-הספר.

המנהל קרא לו לבוא לחדרו וחקר אותו שעה ארוכה על סיבת נסיעתו הפתאומית הביתה, אך אלכסנדר התעקש לטעון כי חייב היה לראות את אמו החולה.

לאחר כמה ימים דיברו הכל על גופת הבדואי שנמצא קבור במטע ועל מעצרו של מנהל-המשק, שהכחיש כל שייכות לענין ושוחרר. תוך שבועות מועטים היו הכל בטוחים שאלכסנדר רצח את הבדואי והוא נעשה גיבורם של כל נערי המוסד. אלי, חברו לחדר, אמר לו בפרוש “כל הכבוד”, בעוד שאורי הפציר בו שיספר את האמת לפרטי פרטיה, כנהוג בין חברים. על כך העיר נחמן, שיש דברים שעליהם לא מדברים אפילו בין חברים. למשמע הדברים הללו החליט אלכסנדר בלבו, שביום מן הימים אולי יספר לנחמן הכל.

לקראת סוף השנה השניה היו נערי בית-הספר ערוכים מחלקות-מחלקות בסדר צבאי, לאחר שהושבעו כחברי ארגון ה“הגנה”, על אקדח ועל תנ"ך. אלכסנדר נתמנה מפקד כיתה ובחופשה הראשונה נשלח לקורס-חבלה בקיבוץ שליד חיפה. בסוף הקורס נסע ליומיים הביתה. באמו לא מצא שום שינוי ואביו היה מדבר אל עצמו ומסיים בנענוע יד, כמגרש מעליו זבוב. בלילה היחיד שעשה בבית באה לאה אל חדרו ולבשה את השמלה התחתונית של אמו, והוא סיפר לה שהחליט עתה להיות איש-צבא, וכאשר תקום כאן מדינה יהודית הוא יהיה גנרל.

בסוף השנה השלישית ללימודיו פרצה מלחמת העולם השניה. אניות של פליטים ניסו להבקיע להן דרך מאירופה לארץ-ישראל, אך הצבא הבריטי ירה בהן ונוסעיהן גורשו למחנות-ריכוז. נוסעיה של אניה אחת איבדו עצמם לדעת בנמל חיפה ואניה אחרת עלתה על מוקש ונוסעיה טבעו. ארגון ה“הגנה” קרא לחבריו להלחם בבריטים, ובאותו זמן עצמו קרא ארגון ה“הגנה” לחבריו להתנדב לצבא הבריטי כדי להלחם בהיטלר.

– “ככה אי אפשר” – אמר אלכסנדר לנחמן. – “שיחליטו דבר ברור. או שנלחמים באנגלים, או שהולכים לצבא הבריטי ונלחמים בהיטלר”.

על כך השיב לו נחמן: – “נילחם בבריטים כאילו אין היטלר; ונילחם בהיטלר כאילו אין הבריטים אויבינו. כך אמר אחד המנהיגים”.

– “תגיד למנהיג, שבמקרה כזה נלך כולנו בשורה ערפית לבית משוגעים” אמר אלכסנדר, – “אצלי זה יהיה פשוט; אני נלחם בבריטים”.

עד מהרה מצא אלכסנדר את דרכו אל שורות מחתרת פורשת, וגורש מבית-הספר.

כעבור שנתיים וחצי, כשאיים צבאו של רומל לכבוש את מצרים וארץ-ישראל, חזר אלכסנדר והצטרף ל“הגנה”. הוא הלך אל אחת מפלוגות-המחץ שבגליל כדי “לעצור את הצבא הגרמני ולאפשר לאוסטרלים לסגת לסוריה”, לדברי מפקדיה, שאחד מהם היה נחמן. מפיו שמע שאורי נהרג בפעולה של פיצוץ גשרים ואלי איבד באותה פעולה את שתי רגליו.

כשנהדף רומל מן המדבר המערבי נטל לו אלכסנדר חופשה ונסע הביתה. בבואו מצא את אביו יושב אל הפסנתר, לבוש חלוק-צמר, אך אינו מנגן. הוא שאל לשלום אמו, ואביו אמר לו בקול מלחשים, כממתיק סוד, שמצבה הוטב בהרבה, אלא שדוקה אז התאבדה, לאחר שאגרה לעצמה מן התרופות שהיתה מקבלת ובלעה את כולן בבת-אחת. ולאחר שאמר זאת העביר את אמת-יד שמאלו על פני המנענעים, משמאל לימין, וסיים בהקשה נמרצת באצבע יד ימין על הנמוך שבקלידים. אז הגיף חרש ובזהירות את מכסה הפסנתר ואמר: – “הנה ככה זה”; הרים עיניו כלפי אלכסנדר והוסיף: – “ככה זה, סשה יקירי. אתה יתום מאמא, ובקרוב גם מאבא. בן כמה אתה עכשו? בן עשרים ואחת? נו, אני בגילך גמרתי פוליטכניקום, ואתה מה? תחשוב על זה, סשנ. תחשוב יפה.”

בלילה באה לאה אל חדרו, סרבה ללבוש את השמלה התחתונית של אמו ובהכנסה עמו ערומה למיטה אמרה, שמעתה תהיה לו גם אמא וגם אשה. – “מותר לך לבכות, אלכס” – אמרה לו. – “על אמא מותר אפילו לאיש כמוך לבכות. אל תתבייש, אהובי שלי… הנה, חבק אותי ובכה קצת”.

– “בדמעות” – אמר אלכסנדר – “בוכות רק נשים. והן בוכות כל כך הרבה, עד שלפעמים נדמה לי שזה תענוג שלהן. אצל גברים נועדו הדמעות לעניינים אחרים”.

– “איזה עניינים, אלכס”?

– “מוסיקה, וגם סיפורים. את לא תביני, וגם אין צורך שתביני”.

היא לא נעלבה. בעצם, מבקשת היתה לצחוק לתורה ששמעה זה עתה, אך נמנעה מצחוק, לרגל השעה החגיגית. היא טמנה איפוא את ראשה בחזהו של אהובה הנהדר והפקירה את בתוליה בידי הנער, שלפי דעתה לא הבין עד כמה ראוי לו להתעצב אל לבו ביום ההוא.

16

בשתי השנים האחרונות של מלחמת העולם היה אלכסנדר מטלטל מקורס צבאי אחד למשנהו. בין זה לזה הכין עצמו לבחינות בגרות, כדי שיוכל ללמוד בטכניון. תוך התעסקות בהכנת מוקשים ובפרוקם החל נוטה למחשבה שילמד כימיה. בעיקר חשב על המצאת כלי-נשק שישמשו במאבק הסופי לגרוש הבריטים מן הארץ.

הוא היה נוסע הרבה ממקום למקום, מתגורר בדירות של המחתרת ומפעם לפעם הצטרף ליחידות שהיו יוצאות למסע במדבר-יהודה או בנגב. הליכה ממושכת ומפרכת ועייפות קשה היו לו כמין הכרח, אך בסופו של יום ארוך לא יכול להרדם והיה יושב בפתח אוהל-הסיירים, מעשן סיגריה ומביט לתוך החשיכה. לעתים נישאו אליו קולות של רביעיית מיתרים ולפעמים היה חש כי מתוך האופל מביטות בו פנים, שכבר ראה אותן לפני כן; ואז היה אומר בלבו שהפגישה אתן אולי קרובה עתה יותר מתמיד. לעתים היה זוכר את הצ’לו שלו והיה תמה למה הוא מטלטל בדרכים, במקום שישב בחדרו שעל הגבעה וינגן; וכשפנה סוף סוף אל משכבו שבאהל היה הוגה בלאה ומבטיח לעמו שבפעם הבאה יעמיד אותה סופית על הטעות המבישה ויכריח אותה להבין, שעליה לשכוח אותו. הילדה המסכנה ראויה שאנהג בה ביושר, היה נוזף בעצמו. עלי לגמור עם זה פעם ולתמיד. בעיניים עצומות היה שוכב עד הבוקר, שוקע לרגעים אל שינה קצרה ושב ומקיץ מתוך רעדה.

כששב ממסע כזה, היה ישן יומיים בלא הפסקה. ואז חזר אל הקורסים ואל הנסיעות ואל הפעולות הצבאיות הקטנות, שמררו את חיי החיילים והמשטרה הבריטים.

בהיותו בן עשרים וארבע החל לומד בטכניון, אך כבר בשנה הראשונה הופרעו לימודיו על ידי מבצעים שנטל בהם חלק ועל ידי נסיעה של שלושה חדשים לאיטליה, כדי להשתתף במשלחת של קניות למחתרת. היתה לו, בימים ההם, בקיאות מסוימת בחמרי-חבלה ושליטתו בשפות עשתה אותו למועיל ביותר במשא ומתן עם סוחרי-נשק.

ב-1948, כשהיה בן עשרים ושש, וכשכבר הספיק לזנוח את לימודי הכימיה למען לימודי הנדסת-מכונות, עזבו הבריטים את ארץ-ישראל והחה מלחמת השחרור. אז הלך מן הטכניון לצמיתות והיה לקצין בצבא, שהוקם תוך שבועות אחדים.

17

כשלוש שנים לאחר תום מלחמת השחרור עדיין היה אלכסנדר משרת בצבא, אלא שגם אז היה נודד מיחידה ליחידה, מרבה לנסוע לאירופה בענייני רכש ואת רובה של שנת 1952 עשה בנסיעות. בלונדון הגיע אליו מברק מנחמן – שהיה באותו פרק זמן קצין במטה הכללי וממונה ישיר על אלכסנדר – ובו נאמר שאביו גוסס.

הוא מצא את אברמוב בן התשעים מוטל במיטת הזוג של חדר-השינה שלו, נושם בכבדות וידו מלטפת את הכר שהיה של אינגבורג.

האמנם אהב אותה, שאל אלכסנדר את עצמו. למחשבה הזאת נתמלא לבו שמחה, שהפתיעה אותו כל כך עד שגחן על אביו ונשק לו על מצחו, ליטף את פניו ולחש לו מלים שהיה משמיען לפני יותר מעשרים שנים, בימים שהיו שקועים יחדו בקריאת אגדה רוסית, או ברגע שלפני השינה, כשאביו היה סוגר את הספר שעל ברכיו ומהדק את השמיכה לגופו של אלכסנדר; ואז, לפעמים, היה מעז ללחוש: “אני אוהב אותך אבא” ואביו היה מחייך אליו, מניח אצבעו על שפתיו ויוצא את החדר.

האמנם אהב אותה? אם אמנם כן הדבר, משמע שגם בדמו שלו, של אלכסנדר, משוקעת האפשרות הזאת; ואולי אפשר שהיא תצוף ותבקיע לה דרך אל חייו, גם לפני שימלאו לו תשעים שנה. ידו עדיין היתה נחה על מצחו הקר והלח של אביו והוא ביקש שלא להסיר אותה עד לרגע האחרון. אפשר שרעיון נואל עלה בלבו, אבל הוא היה שבוי לו וסרב להפרד מעליו: בתוך ידו של אלכסנדר זורם דמה של אמו, ואפשר שבנגעו באביו הוא מעניק לאיש ההולך למות את הגדולה שבמתנות – את סליחתה, את מגע בשרה בבשרו, את הדבר שביקש אביו למצוא בכר שלצידו, הכר שעליו פסקה ידו מלנוע.

18

למראה העזובה שמצא אלכסנדר בנכסי המשפחה פרש מן הצבא ושב לגור בבית, שעזבו לפני שש-עשרה שנים, בהיותו בן ארבע-עשרה.

בן שלושים היה אלכסנדר אברמוב כשבא לרשת את הנחלה, שמעולם לא היה לו חלק בהנהלתה. תמה היה על שאיש בן תשעים יכול להשתלט, ולו במקצת, על מנהל-העבודה היהודי, על פועליו הסוציאליסטים ועל המשבר שפקד את ענף ההדרים בימי המלחמה. המהומה שבפנקסי הנחלה לא איפשרה לו לקבל שום תמונה מן המצב והוא ניגש אל העניינים בדרך האחת שידע: הוא פיטר את כל העובדים ושכר לו פועלים אחדים שכירי-יום, לטפל בעצים; ואז ישב בחדר העבודה של אביו וחיכה לחשבונות שיגיעו מבעלי החוב, מחברת החשמל, מספקי הדשנים, מחברת השיווק ומהקואופרטיב. בינתיים חיטט במגירות השלחן ובמדפים, מצא אלבום תצלומים מימי ילדותה של אמו ותיק עבה, שבו היתה מקופלת תעודת מהנדס-היערות של אביו ושטרי-קנין רוסיים של אחוזות יער עם חוזי מכר וקניה מתחילת המאה. הוא הביא סדר בספריה, הפריד את תווי-הנגינה מן הספרים, ערך אותם לפי השפות והיה נושא חבילות אל החלון ומנער מהן את האבק ואת קורי העכבישים. כדי לפרוץ את קופת הברזל, שמפתחותיה לא נמצאו, הזמין רתך מן המושבה. בקופה מצא אוצר קטן של מטבעות זהב אנגליים, רוסיים ואוסטריים, חשבונות שלא ידע לפענחם ואת תעודת הנישואים של הוריו.

בינתיים החלו התביעות מגיעות וכשסיכם אותן נתברר לו למעלה מכל ספק, שאם הוא מבקש לנהל את נחלתו על יסודות בטוחים יהיה עליו למכור כחמשים דונם מתוך המאתיים וחמשים שברשותו.

מצדה המערבי של הגבעה השתרעה המושבה, כפי שהיתה בימי ילדותו, ומצדה המזרחי צצו שיכונים חדשים ובהם גרו אנשים שבאו מתימן, מהונגריה ומצפון-אפריקה. אלכסנדר החליט למכור חמשים דונמים שמצד השיפוע המזרחי, כדי שמצד המושבה הישנה לא יקטן המרחק שבינו לבינה.

לאה היתה מתגוררת לבדה בבית שירשה מאמה והיתה משמשת מורה בבית-הספר שבו למדו שניהם ביי ילדותם. כמה מן המורים הציעו לא פעם, באסיפותיהם, לפטר אותה, מפני שהיא “משמשת דוגמה רעה לתלמידים”, בהיותה הידועה-בציבור של הקצין, יורשה של נחלת-הגבעה; אלא שוועד-ההורים הגן עליה. האיכרים עדיין היו בטוחים, שביום מן הימים תהיה המורה לגברת הבית הגדול, שלאף אחד מהם לא היתה בו דריסת כף רגל מים שניבנה.

כשנתבררה תמונת המצב של המשק סיפר אלכסנדר לידידתו על ההחלטה למכור חמשים דונמים מן השיפוע המזרחי. לאה ראתה את עיניו, מבעד לעשן המקטרת שבפיו, ושיערה כי לבו נשבר למחשבה שהוא עתיד להפרד מן האדמה שעד כה היתה שמורה מכל משמר; היא ניחשה, שאם תיפרץ החומה הזאת, יהיה אלכס אומלל ולעולם לא יסלח. ומי, אם לא לאה עצמה, ישלם את מחיר הזעם שימלא את לבו?

– “יש לי הצעה, אלכס” – אמרה, ולבה הלם בחזה כביום שנשקו זה לזו בפעם הראשונה – “אסור לך למכור שום חלק מן הנחלה… אנחנו יכולים למכור את הבית שלי ואת האדמה שעל ידו. בין כה וכה אינני מסוגלת לטפל במשק, והחוכר שלי מקפח אותי כל שנה יותר ויותר”.

בת שושים היתה אה כשגזרה את דינה במו ידיה. עומדת היתה בשיא פריחתה ואלכסנדר ידע שהטבע לא יעניק לה יותר ממה שנתן לה אז. הנשים שידע במחנות הצבא, המזכירות הקטנות שקפצו אל מיטות-השדה של הקצינים; הנשים שעשה עמהן במסעותיו באירופה, בחדרי בתי-המלון; נשותיהם הבשלות של מכרים מן המטה, שחמדו את נעוריו וביקשו להעמיד את קסמיהן בנסיון מול טיבו הקריר והמרחיק; כל אלה היו בעיניו כדברים שנתרחשו לא בו. בקוצר רוח מנומס ומוסתר יפה היה מצפה לרגע שיצאו ממיטתו וישובו למקומן. רק נוכחותה של לאה לא הפריעה את שלוותו, מפני שבהיותו שרוי עמה, למן הרגע שבאה אליו, היתה דמות אחרת, ישות ערטילאית שריחפה במארב, יוצאת ממחבואה ונוכחת, קרבה ומתרחקת, כשהיא מותירה אותו בהבטחת התגלות נוספת.

הם באו בברית-הנישואים בסוף החורף.

19

תקופת ההחלמה הכלכלית של הנחלה שעל הגבעה אמורה היתה להתמשך זמן רב ואלכסנדר הביא לפני נחמן הצעה מפורטת לשמש ספק של חלקי-חילוף למנועי-טנקים ולמטוסים. קשריו בחוץ ארץ היו טובים ולנחמן – שהיה אז אחד מעוזריו של שר-הבטחון – לא היתה כל סיבה לסרב. נותרה רק בדיקה פורמלית שיש לבצעה, ותיקו של אלכסנדר הועבר לידי שלושה אנשים – פסיכולוג, רואה-חשבון וקצין-מטה בחיל-המודיעין שנתבקשו להגיש דו"ח מפורט, לפני שינתן לו רצונו.

“אלכסנדר בן אברם אברמוב, בן שלשים; אמו היתה גרמניה נוצרית, שלא התגיירה. גובה 189 סנטימטרים, מבנה גוף אתליטי, שער חום, עיניים חום-בהיר, בריא וללא מחלות תורשתיות. (מחלת אמו, שהתאבדה ב-1943, מוסברת על ידי רופא כדיפרסיה, שסיבותיה אינן תורשתיות, אלא היו נובעות מהבדלי הגיל שבינה לבין בעלה – 38 שנים – ומן הבדידות שבה חיה, מובדלת מן החברה המקומית). קריירה צבאית: חיובי, בדרגת רב-סרן. השכלה: טכנית, בלי תואר אקדמאי. שנה אחת במחתרת פורשת (1941 – 42). בעל רכוש חקלי שנאמר במיליון וחצי לירות, במצב קשה, עם סיכויי הבראה טובים. סכומי כסף מזומן עומדים לרשותו בערך של 18 אלף לירות. נא אשה לפני חודש, מורה בבית ספר עממי. הרקע: בת איכרים, שרתה ב”הגנה“. אופי יציב. רכושה נמכר לפני נשואיה כדי לשלם את חובות הנחלה של בעלה.”

"תאור אופי, התנהגות והרגלים: יפה-תואר ושומר מרחק. בשום מקרה לא ידוע שהוליך שולל. נוהג למסור דיווחים שקולים וריאליים. כושר עמידה משוער בחקירה עם עינויים: מעולה. בקרבות 1948 גילה אומץ לב, קור רוח ומסירות לחברים במצוקה. קיבל עיטור על הצלת חבר פצוע תחת אש בעיראק-סואידאן.

“נוטה להתבודדות ואינו מתיידד בקלות. אין לו שום רקע של תנועת-נוער, זולת חברות ב’הגנה' מימי לימודיו בבית ספר חקלאי (1937 – 1941). כושאר פיקודי טוב, בלי אמביציה ברורה לקריירה צבאית. בן-עשירים שסיגל לו מילדותו הרגלים של שמירת דיסטאנץ. מתלבש בהידור רב. בשנתיים האחרונות קנה את כל חליפותיו האזרחיות בחוץ-לארץ, כשנסע בשליחות הצבא ומשרד-הבטחון. מראה כללי של גבר אנגלי, ולא בלי כוונה. יש לו צורך פנימי להסתייג מסביבתו הסתייגות חיצונית ברורה. הסתייגות זו מאפשרת לו לגלות נאמנות שלמה לענין שאותו הוא משרת; אבל יש לו הכרח להעלים נאמנות זו, כדי לשמור על סוג של חרות קפריזית, כמעט אינפנטילית. הוא טיפוס רומנטי מובהק במה שנוגע למושגי יושר, כבוד ונרמנות; אבל כמשקל-נגד לרומנטיקה יש לו חוש מציאות מפותח וראייה מפוקחת. זה איננו מקל על חייו, אך עושה אותו מתאים ומוכשר ביותר לתפקידי-יון ולמשימות התובעות מסירות, סודיות ותעוזה”.

“לסיכום: מומלץ לתפקידים מסווגים מכל מין. צרוף מוצלח של אופי שלא יבגוד ורכוש, שלא יגרום לו להתפתות למעילה. אין שום הסתייגות”.

כשסיים נחמן לקרוא בתעודה שהוגשה לו, אמר לשלישו: – “אינני יודע למה אני מזלזל כל כך בפסיכולוגים. הנה, תראה מה שהאידיוטים האלה כתבו הפעם. התאור של אלכס קולע לבול במאה אחוז ואני מכיר את הבחור מיל ארבע עשרה; לא הייתי יכול לתת תאור יותר מדויק; רק דבר אחד לא הבחינו בו: המלנכוליה, הנכונות לוותר על החיים; הפלירט שהוא מנהל עם המוות. אני מקווה שאחרי החתונה יחול בו שינוי. בחור מסכן, בסך הכל.”

הוסכם שאלכסנדר יביא הצעות לחלקי-חילוף ולתחמושת משלוש ארצות, והוא טס עם לאה למערב אירופה. היתה זו יציאתה הראשונה מארץ מולדתה ואת שלושת הימים הראשונים שלהם בלונדון הקדיש אלכסנדר לקניות שקנה בשבילה. כשהיתה מצוידת לעייפה במערכות בגדים, בנעליים, בחריטים, בצנצנות-בושם ובקופסות תה ושוקולדה פנה לעסקיו ויעץ לה לשוטט בעיר להנאתה.

20

כששבו ממסעם שכר לו אלכסנדר שני חדרים בתל-אביב וקבע שם את משרדו. ההצעות שהביא התקבלו יפה, כמה מן הנספחים הצבאיים בשגרירויות של ישראל באירופה היו חבריו-לנשק והם זכרוהו לטובה וסייעו בידו; את ענייני הנחלה הפקיד בידי קצין משוחרר מחבריו שבבית-הספר החקלאי.

תחילה היה שב הביתה מדי ער, אך בהדרגה נעשו שהיותיו בתל-אביב ממושכות יותר ולאה לא ערערה על כך. את הצ’לו שלו ותקליטים רבים העביר אל המשרד ואחד החדרים היה לו לבית שני. לעתים רחוקות ניגן על הצ’לו אל לתקליטים האזין כמעט בכל ערב מן הערבים שבהם לא שב הביתה. את מכריו לענייני מסחר נהג לפגוש במסעדות ובבי-קפה. שום אדם לא הוזמן למשרדו מחוץ לשעות העבודה.

בבית שעל הגבעה היתה לאה חפשית להביא סדרים משלה. היא קנתה מברשת וצבעים ובמשך שבועיים היתה צובעת במו ידיה את קירות חדר-האורחים, חדרי השינה, חדר העבודה והספריה. בקירות החיצוניים לא נגעה, מפני שצבע הטיח האדמדם לא דהה ועמדה בו הרעננות המלבבת, המתמזגת יפה כל כך עם ירקותם הדשנה של עצי הבוסתן שמסביב לבית, בוסתן של רימונים, תאנים וגפן דַבּוּקִי ענקית, שהטילה בקיץ צל על שטח של כחצי דונם.

העוזרת סייעה לה בסילוק כתמי הצבע מן הרצפה וכששבו החדרים והזהירו בלובנם הכחלחל פנתה לאה אל ארונות הבגדים. היא חיפשה ומצאה את השמלה התחתונית של אינגבורג, שמלת המלמלה השקופה, והחביאה אותה בתיבת קרטון שבתחתית הארון, לאחר שהניחה בין קפליה ענפי זעתר, עלי הדסים ומחטי מַרְיוֹרָם שליקטה סביב עצי הבוסתן.

בסתו נולד להם בן ובשלוש השנים שלאחר מכן נולדו שתי בנות.

שלוש שנות הנישואים הראשונות עברו על אלכסנדר בנסיעות מרובות לאירופה ומכל נסיעה היה מביא לאשתו שמלות, אפודות, נעליים ובשמים, אף שהפצירה בו לחדור מזה, מפני שהבית נעשה כמחסן של בגדים שיספיק לה עד לסוף ימיה. מקץ כל נסיעה היה שוהה על הגבעה כמה ימים ושב אל משרדו שבתל אביב, שם עשה עתה שבועות רצופים מבלי שיבקר במושבה.

בשנה החמישית לנישואיהם שבה לאה אל משרתה שבבית-הספר ותוך פרק זמן קצר היתה מטופלת בישיבות של ועדת-התרבות הועד למען החייל, הסניף המקומי של נשות ויצ"ו והמקהלה לשירי-עם של איזור הדרום. הנחלה שעל הגבעה שבה ופרחה ובתוך הבית התגוררו עם לאה שתי נשים, שהאחת שימשה במשק-הבית והשניה טיפלה בילדים.

בלילות, שעשתה לבדה בביתה הענקי והריק, החלה לומדת לקראת תואר אקדמאי בחינוך; אם לא היתה השעה מאוחרת, היתה מטלפנת אל אלכסנדר, כדי לשמוע את קולו ולספר לו על הילדים ועל מה שאמרו באותו יום. בשעות לילה מאוחרות לא העזה לטלפן, כדי שלא יהיה סבור שהיא מרגלת אחריו. בעיניים פקוחות היתה שוכבת במיטת הזוג הרחבה ואומרת לעצמה, בפעם האלף, שאין לה כל זכות להתלונן, מאחר ששום אדם לא הוליך אותה שולל. אלכס לא שיקר לה מעולם, והיא לעולם לא תעשה ולא תאמר דבר, שיאלץ אותו לשקר לה.

כשמלאו לבנם שש שנים והוא הלך לאותו בית-ספר שאליו הגיע אביו בבוקרו של יום סתיו, לפני שלשים ואחת שנים, ידע הילד שאמו קרובה אליו, באחד מחדרי הכיתות הסמוכות, ואליה נמלט כבר ביום הראשון, כשילדים בני שמונה ובני תשע שאלוהו אם יש לו בכלל אבא והיכן אותו אבא מצוי.

כשהיה בנם בן עשר שנים יעץ הפסיכיאטר של בית-הספר שיעבירוהו לפנימיה, מחוץ לבית. מאחר שהעדרו המתמיד של האב מן הבית, וביחוד ביקוריו הפתאומיים, מבלבלים את דעתו של הנער וגורמים לו שיהיה עצבני ותקפני, מוטב שיחיה בפנימיה, ששם יהיה מוקף סדר-חיים קבוע ובלתי משתנה. היציבות דרושה לו עתה יותר מקרבת-האם, ששוב אינה מספקת. הוא נשלח איפוא לפנימיה, שלפי השמועה היה בה פסיכולוג מודרני, בקי ומנוסה.

21

כשלוש שנים בלבד שימש אלכסנדר אברמוב ספק של חלקי חילוף ותחמושת, והעניין נמאס עליו לחלוטין. הנחלה החלה מכניסה רווחים ולתדהמתו נוכח לדעת שבשנים מועטות אלה הרוויח בעסקי הנשק סכומי-כסף שיספיקו לו לשנים רבות. אנה יפנה עתה ומה יעשה בחייו? הם לא היו עליו לטורח, מפני שגדש אותם בנסיעות, הקיף את עצמו בהידור מופלג, ניגן מעט והאזין הרבה לקונצרטים ולתקליטים; אבל זולת המוסיקה לא ידע שמחה; והשמחה שהעניקה לו המוסיקה היתה דומה יותר ליסורים מאשר לתענוגות.

"היום החלטתי לסגור מעגל נוסף. אני מוכר את החברה שלי וחוזר לצבא-הקבע, אם יתנו לי את מבוקשי. אני זקוק ליותר תנופה ולמתח גבוה יותר ממה שהעסקים מעניקים לי. הקירבה המתמדת לבית שבמושבה, והעדרי הרצוף משם, מעמיסים עלי הרגשת בזיון. ערב ערב אני יודע שעלי להיות שם, אבל אני נשאר כאן. אם תהיה עבודתי כולה, או רובה, בחוץ-לארץ, יהיה לי יותר קל.

"עלי גם להמצא קרוב יותר לערים שעליהן סיפר לי אבי, מפני שבאחת הערים האלה אפגוש בה. בזמן האחרון היא כמעט צועקת: ‘אם לא תושיט את זרועותיך, גם אני ארחק ממך’.

"התיאוריה שלי על שלושת המעגלים של המוסיקה אין לה, כמובן, שום תוקף אובייקטיבי, ואילו הייתי מציע אותה לאקדמיה, היו צוחקים שם, ובצדק; אבל היא לא איבדה מאומה מן התוקף שיש לה בעולמי הפנימי, שאולי הוא דומה יותר ויותר לעולם שהקיף את אמי לפני מותה. עובדה היא, שבזמן האחרון אני פורץ אל המעגל הפנימי, ואני לא לבדי שם. הנערה, או האשה, בעלת שערות הנחושת הכהה ועיני-הדבש האפלות, מחכה לי בתוך המעגל השלישי; ואינני מבין – בכל פעם, מחדש, אינני מבין – כיצד אני יוצא משם וחוזר אל המציאות, חי ושפוי.

“החלטתי למכור את החברה ולשוב לצבא. אם לא יקבלו את תנאי, אחשוב על משהו אחר.”

אלכסנדר מכר את עסקיו והודיע למשרד-הבטחון שהוא מבקש לעבוד כקצין-קבע בביון או במודיעין; שנסיונו וידיעותיו בשפות זרות מכשירות אותו לעבודה בחוץ-לארץ; שמבחינה חומרית הוא בלתי תלוי ואין לו ענין במסחר וברווחים.

הוא נתקבל תחילה למחלקה הערבית, וכשפרצה מלחמה נוספת בין ישראל לשכנותיה, ב-1956, זכה לשבחים מופלגים על הצלחותיו בחקירת שבועיים ובאיסוף חומר מודיעיני. מה שהפתיע אותו עצמו, היתה תחושת הכמיהה העזה שאחזה בו לקראת כל מגע עם שבוי ערבי, או עם מודיע מן הצבאות הערביים. בכל אחת מן הפגישות הללו ריחפה – בחללו של חדר-החקירה, או באפילה שאפפה את הפגישות שבשדה ובוואדיות – דמותו של הנער הבידואי שנאבק עמו במטע שבגליל; כמו שב העלם ההוא לתחייה ושוב ניתן לשחזר ולהשיב אחורנית את שיכול היה להתרחש, אילו היה הכל שונה מכפי שהיה.

הערבים שהובאו אליו לחקירה לא איימו עליו בהריגה או בבעילה; אבל הוא ידע שהיו ממיתים אותו בשמחה, אילו היו יכולים לעשות זאת; וכששוחח עמהם, בלא לגעת בגופם, היה עוקב אחר האימה, העלבון והיאוש שבנפשם; אותה אימה, שבתנאים אחרים היתה מתגלגלת אל הגוף והיתה מביאה עליו פרפור מחריד, אחרון, שבינו לבין תשוקה-סופית ההבדל קטן; תשוקה שבה מתאחדים הגופות, נפגשות הנשמות ובמישור רחוק, מסתורי, הן נעשות לאחד.

“הערבים הללו שאני, בעצם, מתעלל בהם מפני שנפלו לידי כשהם כבולים ומובסים, מי הם אם לא אותם ערבים שהיו פועלים בחצר ביתנו; אותם ערבים שעמהם רדפתי אחרי ארנבות; אותם ערבים, שאמותיהם הפועלות היו תופסות בי בסתר מתחת לסככה, מכסות את פני בנשיקות; הנשים הראשונות שמהן שמעתי, בהיותי בן חמש, שאני יפה, שהיו רוצות לחטוף אותי ולהביא אותי אל ביתן. ועכשו אני מושיב את הבנים שלהן מול מנורת חשמל ומשלם להם בפחדי-מוות תמורת שמחות-הילדות שידעתי אתם ותמורת אהבתן של אמותיהם.”

“אינני מצטדק. הם שונאים אותנו שנאת-מוות ואני עושה בדיוק מה שאפשר וצריך לעשות. אבל אין זה משנה מן העובדה, שבעד ידידותו של ערבי אחד הייתי נותן עשרה ידידים אמריקנים, אנגלים או צרפתים. עם אדם אירופי אני יכול לשתות וויסקי, לעשות עסקים ולבוא לידי הסכמה, שמדינת ישראל היא, בעצם, שלוחה של אירופה במזרח. אבל עם ערבי אני יכול לשוב ולהתפלש בין רגבי המטע, לנשום ריח טבון שהובער בזבל עזים, ללקט וללעוס זעתר, לרוץ אל עבר האופק ולמצוא שם את ילדותי ואולי גם למצוא טעם בחיים – שהם עכשו כמעט חסרי-שחר – בתוך המקום שבו עומדת גם הגבעה של ימי ילדותי.”

22

כשנה לאחר מכן הועבר אלכסנדר לחוץ-לארץ ושם שהה כשתים-עשרה שנים, כשהוא שב לישראל כמה פעמים בשנה, ככל שנדרש לרגלי עבודתו. את ימי שהותו בישראל חילק בין המחלקה שהעסיקה אותו לבין הבית שעל הגבעה. באחד הביוקרים הללו נודע לו על העצה שיעץ הפסיכולוג לשלח את בנו מן הבית.

"אבי עשה לי זאת לעת זקנה, כשהיה אדם מוכה ונואש, ובבית היתה לו אשה שגססה שש שנים על זרועותיו. אבל אני עושה זאת לני, כשאשתי שפויה ונושכת את שפתיה בשיניה, כדי שלא לצרוח מאימה ומזעם; המטורף הוא אני, ומאחורי הטרוף המרופד והלוקסוסי שלי מסתתר אב, שמניח לגרור את בנו לעקדה. אינני יכול להשיב את הגלגל אחורנית, וגם אילו יכולתי, אל מה היינו שבים? אינני בטוח שבני ישמח לשמוע, כאשר יגידו לו פעם: ‘אביך רצה למות, ולכן לא ידע לחיות.’ אם בני יהיה שפוי ונבון, הוא יאמר: ‘אז למה הוא לא מת בזמן, לפני שהוליד אותי’?

לעתים, בימי שהותו בישראל, נתבקש לסייע בחקירת חשודים, ופעם אחת הובא לפניו איש יווני, דוקטור למשהו שקשור בהיסטוריה של הים-התיכון. היאש נחשד בקשרים עם כומר יווני שהיה מסייע למחבלים ערבים. היה זה חשד-שוא, אך מן השיחה עם האיש נותרו בזכרונו של אלכסנדר איזה זכרונות, ספק נעימים ספםק מרים, מפני שהיווני דיבר על תחיית עמי הים-התיכון, על תרבות עתיקה שתקום בקרוב לתחייה; כמו כן אמר היווני שבערב הוא הולך לשמוע רביעיות של מוצרט; ואלכסנדר השתוקק לפתע להסיר את המשקפיים הכהים שלו ואת התחפושת האווילית של שפם וזקן, שעטה בזמן החקירה, ולומר ליווני: “בוא, נלך יחדיו; ואחר כך תספר לי עוד על התחייה של הים-התיכון”. אבל במקום כל אלה השמיע איומים באזני היווני, אמר לו שינקמו בכומר, אם לא יגלה את קשריו עמו; ורק כשנפרדו לא התאפק אלכסנדר ולחץ את ידו של הנחקר. המשקפיים הכהים והתחפושת סייעו לו לצאת מעט מגדרו.

לימים, מקץ כתריסר שנים, כששב ופגש באותו יווני, הצטער על שלא המית אותו ביריה עם פגישתם הראשונה; שכן בפגישתם השנייה וויתר על התענוג הזה, מפני ששוב לא היה אלכסנדר מה שהיה לפנים.

ובינתיים חזר אל מסעותיו ואל שיבותיו הביתה; אל התקליטים בחדרי המלון שבאירופה ואל שתי הילדות הקטנות, שיותר ויותר היו נבהלות כשביקש לחבקן; ואל האשה, שהיתה עתה זרה, עבת-בשר, בעלת סבר קשה ומיוגע, האשה שעמסה על כתפיה את בית-המשפחה הישן והענקי, הבית שעתה נקמו בו אנשי-המושבה את נקמתם. הם סרבו לבוא אליו גם כשגברת-הבית ניסתה להזמין את חבריה-לעסקנות לקיים בו את ישיבותיהם.

23

ב-1967 כבשו הישראלים את כל הגדה המערבית של הירדן, כולל ירושלים העתיקה. אף שהיה עסוק הרבה בנסיעות, השתדל אלכסנדר לשהות בישראל באותה שנה כל כמה שיכול. הוא היה מפליג אל השטחים הכבושים והיה מרחיק לנסוע אל הכפרים הערביים, שבהם עמד הזמן מלכת. אלכסנדר היה נכנס בשיחה עם יושבי קרנות בבתי הקפה של העיירות, שומע ומספר אגדות ערביות וממשל להם משלים, שקצתם דברי קדמונים וקצתם ניבול פה. באזני הערבים לא חשש מלשלח את לשונו לחפשי והיה אסיר-תודה להם על שהשיבו לו אבידה, שמכבר נואש מלהשיבה.

לבוש בגדי חוץ-לארץ מהודרים, מתנכרים בזרותם, היה מהלך בסימטאותיה של ירושלים ובא בדברים עם כמרים ארמנים ויווניים, שותה קפה עם בעלי חנויות של מזכרות-לתיירים ושוכר לו חדר ללינת-לילה בהוסטלים של המנזרים. הוא הבחין שהערבים אינם יודעים להחליט בליבם אם הוא ישראלי או תייר, ולכן הקפיד להרשם בבתי המלום בפספורט זר, מאלה שהיו מצויים אתו תמיד; ולבני שיחו הערביים סיפר, שבנעוריו למד ערבית באוניברסיטה אירופית וכבר ביקר בפלסטינא בימי המנדט הבריטי. להטוט תמים זה איפשר לו לבצע מין קפיצה-בזמן, מעין דילוג על ימים ושנים שביקש למחוק, כדי שיוכל להיות שרוי בקירבת-לבבות עם החצר שעל הגבעה, בטרם ירד אל המושבה שלמטה, ומשם – אל הדברים שפצעו את לבו, החל בקופסת השוקולד שהגיש כשוחד לחבריו שבחדר ועד לנבלה שעולל ללאה. האזניים שהאזינו עתה לדיבור הערבי שלו קלטו קול שמת מכבר; והעיניים שהביטו בו ראו אדם שקם לתחייה, ולו פרק זמן מועט, ולו רק כדי לשוב אל גלגולי מחילותיו.

אסיר-תודה להמון האנשים המבוהלים, שהכיבוש הפתאומי היה להם כחידה, חילק אלכסנדר נדבות-כסף לילדים זבי-חוטם והיה נפטר מתכשיטי נחושת וכסף שנאלץ לקנות בחנויות, בתחבו אותם אל ידיהן של נשים מופתעות, פלחיות שבאו מן הכפרים למכור פירות וירקות בסימטאות. הן היו רצות אחריו ונותנות בידו אשכול ענבים, מעתירות עליו ברכות-תודה ומנשקות את ידו, והוא היה מוסיף להלך בין הקימורים, האשכול בידו ובלבו בהלה וחידה, כאחד מהם.

הוא ידע שעוד באותו לילה, או אחרי יום-יומיים, ישוב לתל-אביבכ ויהיה שותף לכיבוש שנתרחש זה עתה ולהעמקת ההשפלה הכרוכה בו; אך בין שיטוטיו בשטחים לבין עבודתו בתל-אביב רבצה תהום, שלא עלה בדעתו כלל לגשר עליה. הוא הניח לשתי הישויות הללו לחיות מתוך פרוד גמור ולא היה לו שום קושי לקיים את ההפרדה הזאת. מכבר עמד על כך, שהוא חי בהפרדה כזאת; אלא שעתה רק נתייצבו ונתחדדו קווי-המתאר שלה.

“מי אני? עכשו קל לי יותר לענות על כך. מה שהיתה פעם חוויה פרטית שלי, נעשתה עכשו חוויה קיבוצית לרבים. לפנים הייתי אני היחיד מכל בני-ישראל שנאבק עם הערבי במעבר-יבוק הפרטי שלו ויצא מין מנצח-שלא-בטובתו. עכשו כל בני ישראל שותפים לטרוף הזה. מעטים אולי יודעים על כך, אבל כולם חשים בזה; ניצחו והפסידו. נאבקו, המיתו והרגו, ועכשו גם הקרבן גם המנצח מתגעגעים זה אל זה, ואין דרך לשוב, מפני שאחד מהם נרצח. בעצם – נרצחו שניהם.”

“דורות חייבים לחלוף עתה, לפני שיקומו המתים לתחייה. רק בימים המעטים האלה, בהם ניתן לי לשוב – שיבה תיאטראלית, לא ממשית, – בעצם – על העבר, אני דומה למי שקם לתחייה. אבל זו אשליה, אני אחזור להיות המת שהייתי. שהרי אני אדם של העבר וגם אדם של העתיד, רק לא של ההווה. בעתיד יתהלכו רבבות כמוני על פני האדמה הזאת. אולי לא יהיו לבושים בבגדים שניקנו בלונדון; אפשר שילבשו תרבוש, או עגאל וכאפייה; בוודאי לא תהיה רוסית וגרמנית שפת-אמם. סביר יותר שתהיינה אלה ערבית ועברית. אנשי לבנטה, בליל גזעים, עיניים אפורות עם בלוריות שחורות כזפת, גזע שדיבורו בתנועות-ידיים ובצעקה. אך החוט הזה יתמשך ממני. אני תחילתו, בין אם זה מוצא חן בעיני בין אם לא. ובינתיים קיבלתי מפרעה על חשבון העתיד: כמה שבועות בתוך העבר”.

עד מהרה נאלץ לשוב לעבודתו שבאירופה; וכשהגיע לישראל, אחרי כשנה, כבר פג הקסם: ערביי השטחים הכבושים התנערו מתדהמתם הראשונה, הזעימו פניהם, הטילו רימונים בהמוני המטיילים היהודיים שבסמטאות ובכפרים, הטמינו מוקשים במרכזי הערים; והעתיד – יחד עם העבר – שבו אל מקומות המסתור שלהם, מציצים מתוך שממון בהווה המאובק ומזכירים עצמם, לרגעים של הרף-עין, מי שזוכה בגילויי-הזייה; ומספרם של ההוזים נתמעט והלך במהירות שממש לא תאמן.

24

יום אחד, היום שבו מלאו לאלכסנדר ארבעים ואחת שנים, החנה את מכוניתו השכורה בכיכר רטובה מגשם, בפאתי לונדון, ונכנס לאוטובוס הנוסע אל העיר. בצנחו אל המושב הראשון שנזדמן לו עצם את עיניו ושקע הרהורים שוממים על טיבו של יום ההולדת שלו. עצירת האוטובוס בתחנה הבאה העירה אותו מנמנומו והוא ראה שתי נערות מתיישבות בספסל הפנוי שלפניו. לנערה שמשמאל היו שערות שצבען כעין הנחושת; נחושת כהה ונוצצת בברק זהוב. שערותיה היו חלקות ואסופות על עורפה בתוך סרט-קטיפה שחור, שנקשר בעניבה מצולבת. הסרט, כמו השערות, התנכר בנקיון רענן, אותו סוג נקיון ראשוני המצוי בדברים שהיד הממששת עדיין לא נגעה בהם. מי קשר את הסרט בקפידה כזאת לערפה, חשב אלכסנדר. אחר כך חיכה לרגע שבו תפנה אל חברתה את צדודית פניה; וכשפנתה אל חברתה והוא ראה את תווי הפנים, נפער פיו לצעקה שהוחנקה באיבה. ואולי אפילו נתמלטה מפיו. הנוסעים, מכל מקום, לא הגיבו.

25

למן היום שבו השיג אלכסנדר את שמה של הנערה ואת כתובתה החל משגר אליה מכתבים כתובים במכונת כתיבה וללא חתימה. לאחר זמן-מה הציע לה לכתוב אליו לפוסט-רסטנט בדואר המרכזי של כיכר טְרַפַלְגָר. הוא ביקש שאת מכתביה תשלח על שם פראנץ קאפקא.

תשובותיה היו פשוטות, סקרניות מעט ומופתעות. נימוסיה וגילה הרך גרמו לה שתענה, אך לא היה בתשובות שום סימן לאיזה נס של הדדיות. היא עמדה בחדשים האחרונים של לימודיה בבית-ספר תיכון ואלכסנדר היה יושב בבית-הקפה שממול לביתה ומשקיף עליה מבעד לקיר הזכוכית. פעם או פעמיים התהלך על המדרכה וזימן את עצמו לפניה ברחוב, אבל היא לא הביטה בו. הוא הוסיף לכתוב אליה מכל מקום שבו שהה, והדבר נתמשך לאורך שנים. מכתביה נעשו, לבסוף, מה שביקש שיהיו. ברור היה שציירה לעצמה איזו דמות והיתה מחבבת את יציר-דמיונה. למן המכתב הראשון היה אלכסנדר שולח אליה תקליטים מיצירותיו של מוצרט וניחושיו נתגלו כצודקים: היא אהבה את המוסיקה הזאת ולאלכסנדר נראה שהקשר שביניהם נעשה ממשי יותר ומושתת על בסיס איתן, ככל שניתן לבנות בסיס על בלימה.

בשנה הרביעית להתכתבותם, כשכבר סיימה הנערה תיאה את חוק לימודיה באוניברסיטה, נתברר לאלכסנדר שהי עומדת להנשא לבחור אנגלי, ג.ר. שמו. אלכסנדר פגש בבחור לא פעם, בשבתו באותו בית-קפה, מול ביתה של תיאה. לעתים היה אלכסנדר יושב במרחק כמה שלחנות מהם וקולט קטעים משיחתם. לג.ר. היתה מכונית למבורגיני מפוארת וכחודש לפני שאמורים לבוא בברית הנישואים הגה אלכסנדר רעיון פשוט. הוא הציג את עצמו לפני ג.ר. בבית הקפה, אמר שיש בדעתו לרכוש לעצמו למבורגיני ושאל אם יאות ג.ר. להניח לו לנהוג מעט במכונית. ג.ר. נענה לו ברצון.

הוא היה נער דק גיזרה, שערותיו חלקות ונופלות לו על מצחו החיוור והחלק כשל נערה. ידיו היו דקות ואצבעותיהן ארוכות. עיניו תכלת מימית, לבושו כשל סוכן-בורסה ונימוסיו לקוחים מן הנוסח של בוגרי פנימיות יקרות. מבטאו היה אוקספורדי, מעושה ומכוון, מאנפף ומגומגם ככל הנדרש, ולא היה בו דבר שיסביר לאלכסנדר את נכונותה של תיאה להיות לו לאישה. אף על פי כן לא דן אותה לכף חובה. נוטה לפרש כמה משפטים במכתביה פרוש מופלג ומופרך, ביקש להאמין כי הוא עצמו אשם בצעד זה שלה, צעד שאלכסנדר ראה בו מעין יאוש או מחאה מצדה, על שאין הוא מתייצב לפניה להציע את עצמו. הוא ביקש, איפוא, להציל אותה מידי עצמה ומן הנער, שממילא לא יעניק לה אושר.

לאחר שאלכסנדר וג.ר. עשו כברת-דרך בכביש הבינעירוני נכנסו למסבאה. שם ביקש אלכסנדר להתבונן במנוע של המכונית, ותוך כדי פישפוש בקרביה ניתק כמה חיבורים והותירם רופפים במידה מספקת להולכת המכונית למרחק של כמה מאות מטרים. לאחר מכן היו אמורים להתנתק ולגרום לתאונה. היתה זו שיטה שכבר נוסתה והוכיחה את יעילותה.

באותה דקה או שתיים שבהן היה אלכסנדר רכון על המנוע חלפו במוחו כמה רעיונות, שעד כה דחה אותם מלפניו וסרב להתמכר להם. לא הידיעה על מותו הקרוב של ג.ר. האיצה בפרץ המחשבות שהציפוהו; הוא לא ריחם את הנער, שבעיניו היה אווילי למדי ובלתי מסוגל, לדעתו, לאהוב את תיאה אהבה ראויה. הדבר שגרם לו לשקול מחדש את ההחלטה לרצוח נפש היתה הידיעה הברורה, המתמדת, שהוא עצמו לעולם לא יתייצב לפניה. אף שהאמין, מכבר, כי מחסום הגיל לא ישמש עיכוב ביחסיהם, ידע יפה את הסצנריו: ברגע שיוודע במטה-המודיעין שיש לו אהובה אנגליה בלונדון, שלמענה הוא מוכן לזנוח את אשתו וביתו, יוחזר הביתה מיד ולא יותר לו לשוב לעבודתו בחוץ-לארץ. האפשרות שתעמוד אז לפניו תהיה אחת ויחידה – להשאיר הכל בידי לאה והילדים ולעזוב את ישראל. צעד כזה יגדע מיד את הזיקה שבינו לבין המימסד, ואפילו ירצה לשמש ספק מסחרי באירופה, ידחו אותו בישראל מכל וכל. אז יוותר לפניו מוצא שלא יעמוד בו – להתחיל הכל מבראשית, כפי שעשה אביו כשהיה קשיש בעשרים שנה מן הגיל שבו עמד אלכסנדר באותה שעה. אלא שלא היתה בו חיוניותו של האב. מכבר היה חי מכוחה של שיגרה ומכוחם של הנכסים שבבעלותו. עם אבדנם של שני אלה יהיו בידו להציע לפני תיאה מין גבר בעל עבר, מעין קצין פולני מצבא אנדרס, בעל תואר אצולה, החי בלונדון על רכושה של מעריצה בריטית בעלת נטיות רומנטיות, כשהוא מבלה את ימין במועדון זלילה שבקנסינגטון.

אם כן הדבר, אמר אלכסנדר בלבו, שעה שחיטט בקרביה של הלמבורגיני, מדוע אני הורג את השוטה הזה?

בחפזון, באצבעות כושלות, שב אלכסנדר וחיזק את החיבורים שרופף זה עתה; לפתע חש חולשה בברכיו וביקש להיות רחוק מכאן ככל האפשר. עתה, לאחר שהעניק לג.ר. את חייו במתנה, לא יכול עוד לראות את פניו. הוא אמר לצעיר כי עליו להיות בעיר מיד, כי אחר לפגישה וכי יקח לו מונית.

הם נפרדו במסבאה. ג.ר. הפליג לעבר לונדון והמונית באה מקץ רבע שעה. כשהגיע אלכסנדר במונית לחצי הדרך אל העיר נאלצו לעצור, מפני שהכביש היה חסום במכוניות משטרה, באמבולנס ובכלי-רכב שנעצרו לרגל תאונה.

למבורגיני לבנה היתה מוטלת, מחוצה, בתעלה: וכשקרב אלכסנדר והתבונן ממרחק מה באסון ראה שלולית גדולה של דם בצידי הכביש ועל אלונקה הועברה גווייתו של ג.ר. אל האמבולנס.

אני אינני אשם, אמר אלכסנדר. אין לי יד בזה. האידיוט פשוט איננו יודע לנהוג. הוא טס כמשוגע אל העיר. תיאה חיכתה לו, וראשו היה מסוחרר מאהבה.

26

תיאה קיבלה משרת מורה לספרות ספרדית באוניברסיטה בקנט. לאחר מותו של ג.ר. נעשו מכתביה אל אלכסנדר נרגשים, מלבבים; ואם רצה – והוא רצה מאד – יכול היה למצוא בהם סימני געגועים. געגועים אל אדם שלא ראתה מימיה. תיאה ואלכסנדר היו עומדים עתה באותו מקום עצמו, באותו מישור ערטילאי שבו באות הנשמות לבדן במגע זו עם זו, מנועות מן הגוף ובלא זיקה אליו. לפחות מצדה היה זה כך. ואלכסנדר היה נושק למכתביה ועוצם את עיניו.

הוא נסע לקנט, שכר לו חדר במלון והיה משוטט בכביש שסביב לאוניברסיטה. יום אחד ראה את תיאה מטיילת לבדה בחורשת הבוקיצות.

אחר כך נסע, לרגל עבודתו, למדריד; ושם, בשבתו בבית-קפה, מצפה לסוכן שיוועד עמו, נורו לעברו שתי יריות ושתיהן פגעו בו. הוא נלקח לבית החולים, משם העבירו אותו לישראל ומקץ כמה חדשים החלים. מאחר שנחשף, שוב לא היה טעם לעבודתו בחוץ; אבל הוא טען שיהיה זה אווילי אם יוותרו על נסיונו ועל קשריו הרבים. הוא הציע איפוא שייעשה ניתוח פלאסטי בפניו, אבל הממונים עליו סרבו בכל תוקף.

היה ברור, איפוא, ששוב לא יסע לאירופה ובמסגרת עבודתו יקורקע סופית. הוא נדרש לחתום על מסמך, שבו נקבע כי אם ירצה אי-פעם לערוך נסיעה פרטית לחוץ לארץ, יהיה עליו לגדל שפם וזקן.

עתה שיקר לתיאה וכתב:

“עשרה חדשים לא כתבתי אליך. מה חשבת? מה עבר בראשך החמוד, החכם? – – – לפני עשרה חדשים ירו לעברי שתי יריות ושתיהן פגעו בי. אני בטוח שבאותו רגע הופיע על פרצופי חיוך מופתע, בוודאי חיוך אווילי. אני זוכר ברור כי חשבתי: האמנם אנו עומדים להפגש? אבל מיד באו התגובות האחרות: ההלם, המהומה הנוראה בגוף, שלעתים כל כך קרובות הוא תובע לעצמו זכות-ראשונים גסה ולגלגנית.”

“יש צד אחד טוב ויפה בכל הענין: אני יכול עכשו למלא אחר בקשתך מלפני כמה שנים. התצלום שבמעטפה זו הוא פרצוף פני כפי שהיה עד לפני כשנה. הנה, בקשת תצלום שלי והוא בידך. כך, בערך, היה פרצוף פני כשראית אותי, יותר מפעם אחת, ברחוב ובמקומות האחרים.”

“ביום האחרון של חודש זה אהיה בלונדון ואת יכולה לשלוח אלי מכתב אל בית הדואר. את תהיי בעיר השדה שלך, באוניברסיטה, כמוסכם, בשעה 17.00”.

הוא טילפן לידיד בלונדון וביקש שיטול את המכתב שבכיכר טרפלגר וישגר אותו לתל-אביב. בתשובתה כתבה תיאה:

"יקירי. אתה אולי, בסופו של דבר, יקירי היחיד,

"אחרי שבע שנים אתה מראה לי פניך ששוב אינם פניך. האם חשבת פעם, באופן שפוי, כפי ששאר האנשים חושבים, על מה שאתה מעולל לי?

“אבל עלי להתבייש באנוכיות העלובה שלי, כשאני מעלה על דעתי מה שעבר עליך. אחרי כמעט שנה של שתיקה שלך אני יודעת מה היו מכתבי בשבילי ומה היית אתה, אם בכלל אתה קיים. במשך השנה הזאת חשבתי לא פעם שאולי איזה משרד כותב אלי; ואולי המשרד הזה נסגר, כפי שקורה למשרדים. חשבתי במונחים שלמדתי אותם ממך. אבל אלהים איננו משרד, יקירי. אלהים השיב אותך. כמעט שכתבתי ‘השיב אותך אלי’. איזו אירוניה! חשוב לרגע מה שקורה עכשו בחדרי. תמונתך ניצבת לפני על שלחן-הכתיבה, אני בת עשרים וחמש ואני מביטה בפניך. בן כמה אתה? בן שלשים וחמש? ארבעים? פניך יפות יקירי. אילו חיזרת אחרי, כדרך שגבר מחזר אחרי אשה, הייתי נבוכה אולי בהתחלה, הייתי נבהלת, אבל לא הייתי מחזיקה מעמד. אני יודעת שהייתי חבוקה בזרועותיך, במוקדם או במאוחר. אתה מה שקוראים ‘כובש לבבות’. כך אתה נראה בתצלום, מכל מקום. חבל שאין רואים את ידיך בתמונה. אני חושבת שאני יכולה לנחש את צורתן. אבל העיניים מספיקות לי. אתה יודע איזה עיניים יש לך? כשאני רואה נמרים בטלוויזיה אני תמיד נבהלת, אבל גם מתמלאת התפעלות נוראה. אני מניחה שהנמר מסוגל להביט בבת-זוגו במבט חם, מלטף, אוהב; ואפילו בחיוך בעיניים. אבל לגבי כל שאר היצורים יש לנמר עיניים של טורף; של רוצח-תמים, אם להשתמש בביטוי מפחיד ומבולבל. אני חושבת שיש לך עיניים מבצע הדבש; האם זה נכון? מן הצלום קשה לדעת אם שערך האפיר או שהוא חום בהיר; אבל אתה גבר יפה באמת, ואתה יודע זאת, אני חושבת. באיזו קלות נפלו נערות לזרועותיך, אני יכולה לשער; אז למה אתה עצוב כל כך? הן לא תכעס עלי אם אומר לך, בפעם המאה, שאינני יכולה לקבל את ההסבר הסהרורי שלך על כך, שכל ימיך חכית לי; ושכל ימיך וויתרת על האפשרויות שהיו לך. אם אמנם כך עשית, אתה מטורף ממש.”

“אבל אתה אינך מטורף, יקירי, אני יודעת שאין זה כך. אם כן, מה אתה?”

“ועכשו יש לך פנים אחרות, אבל אני בטוחה שבעיניים לא נגעו, שלא הנחת להם לפגוע בעיניך; ואני אכיר אותך לפי העיניים. חזור, אנא, חזור ועבור על פני ברחוב, כפי שעשית פעמים רבות, לפי דבריך. אתה תראה שאעצור אותך ברחוב; וכדי שתיווכח כי אמנם הכרתי אותך בלי שום ספק, אפול אל תוך זרועותיך בלי שום אזהרה. אני מקווה שתיבהל; אבל עליך להבטיח לי שבמקרה כזה לא תתנכר, אלא תחבק אותי ותאמר: ‘את ניצחת, תיאה’.”

úאחר כך נראה מה שיקרה. אל תפחד, לא אסגיר אותך לשום שלטונות. נלך לאיזו מסעדה ונפטפט. שלחת לי כל כך הרבה תקליטים ואף פעם לא שלחת לי הקלטה של קולך. אף על פי שחזרתי ובקשתי, עוד לפני שנים. עכשו, שכבר עברת קצת על חוקי הקונספירציה, אנא שלח לי את קולך."

"כמעט שמונה שנים אני קוראת את מכתביך, אך לעתים רציתי שלעולם לא היית מתחיל לכתוב אלי. עכשו אני רוצה שלעולם לא תפסיק. אין לי ספק שנפגש, למרות כל הנסיבות הידועות והבלתי ידועות. וגם הגיע הזמן שתסביר למה בחרת בפרנץ קפקא ולמה כל המוסיקה היא רק של אותו אחד ויחיד?

"שלך, כפי שהטרף הוא של הנמר,

תיאה".

הוא שב וקרא במכתבה ובפעם הראשונה העלה בלבו את האפשרות שייפגשו, ובכך יוטל הקלף האחרון; ועם הזכייה הסופית תבוא, ככל שניתן לשער, גם מהלומת-הקץ. לא היה ספק בלבו שתיאה בשלה להתנפל אל זרועותיו; אך גם ידע שלא יהיה לו מה להציע, זולת הסחרור הראשון. במחול, שבו היה מוכן עתה לצאת, יהיה מדדה אל אחריתו.

וכאשר היה נכון לפגוש במלאך ולצאת מובס סופית מן החיבוק הממית, אירע לו מקרה ביש. מגודל שפמו וזקנו החדשים יצא לאירופה ובביקורת הדרכונים טעה בפעם הראשונה בחייו והגיש – מתוך שלושת הדרכונים שברשותו – את הדרכון הלא נכון. הוא נלקח לחקירה, נערכה בדיקה על גופו וגם אקדחו הטעון נמצא. מיד הושם במעצר.

27

בשבתו בבית-הסוהר חיכה בסבלנות למשפט ולגרוש מאנגליה. הוא שיער שיחלצוהו וידע שבישראל יספוג נזיפה קשה ויהיה לצחוק; אך הדברים הללו שוב לא היו חשובים בעיניו. מעתה היו כל מחשבותיו נתונות לפגישה עם תיאה. הוא גם ידע, שלא יהיה לו שום קושי לשוב לאנגליה דרך ארץ אחרת, בדרכון אחר ובזקן עם שפם שיטופחו קצרים יותר או ארוכים יותר. החודשים שעשה בבית הסוהר היו המאושרים שבחייו.

תיאה, שנדהמה מכמה הערות שבמכתבו האחרון, כתבה אליו:

"ידידי,

“סלח לי אם טעיתי. סלח לי על הדבר הנורא שאני עומדת לכתוב כאן. רק לשאול אני רוצה. אתה עצמך דחפת אותי אל השאלה הזאת.”

“לא פסקתי מלהרהר במחמאות שאתה חולק לכושר-הפיענוח שלי. אתה משבח את הדרך שבה הסברתי את הבעת עיניך, ויחד עם זאת אתה כותב, שלמזלך לא הסקתי ‘מסקנות מרחיקות לכת’.”

"אמור לי, אנא אמור בגילוי-לב, כי תמיד האמנתי לכל מלה שלך; אמור: ההיתה לך יד במותו של ג.ר.?

תיאה".

אלכסנדר, שלא קיבל מכתב זה מעולם, גם לא יכול לכתוב מבית-הסוהר; וכשחלף עוד זמן רב ותיאה לא קיבלה ממנו שום ידיעה, הוסיפה וכתבה:

"איש עצוב, איש מסכן ומעונה שלי,

“אני מוכנה שלא לשלוח לעולם את המכתב ששמתי בתיבה, ובלבד שתכתוב. כבר חלפה כמעט חצי שנה. מדוע אתה שותק? אנא, אל תמות. גלה לי את סודך, אולי ארצה ללכת אחריך. אולי ארצה לעזבך, ולקרוע את מכתביך. אינך יכול לנהוג בי כך. אני לא משרד. אני אשה המתקרבת לשנתה העשרים ושש. למה אתה דורש ממני כל כך הרבה?”

“אינני מטילה ספק באהבתך, אבל זוהי אהבה שאינה לפי כוחי. הרי אני כמו אלמנה שלך. אינך רשאי למות ואינך רשאי לשתוק. אמור לי מה לעשות”.

גם מכתב זה לא הגיעוֹ לעולם, וכשיצא לבסוף מן המאסר וגורש לארצו, החליט שהפעם יתקין לעצמו כל מה שדרוש לנסיעה האחרונה ולא יכתוב אל תיאה עד ליום שבו יתייצב לפניה פנים אל פנים. שעה לפני המעשה הזה יגלח את זקנו ושפמו.

כחודש לאחר מכן שב לאנגליה במטוס מדבלין ומיד התקשר אל אחד מפיקודיו-לשעבר בלונדון. הוא הביא עמו כל מה שעלה בידו לאסוף מחשבון הבנק וממכירת ניירות-הערך; ובידעו שלא ישוב הביתה לעולם, פטור היה מדאגות הכרוכות בעבודתו מלשעבר. הוא בדה באזני פיקודו סיפור מתקבל על הדעת וביקש עזרה: איסוף כל הפרטים האפשריים על המורה לספרדית, העלמה תיאה ב., באוניברסיטה שבקנט; לאחר כשבועיים קיבל דיווח בזו הלשון:

“היפיפיה הנידונה גרה בביתן מספר 6, חדר 14. עד לפני זמן קצר היתה מתבודדת, חביבה על אנשי הסגל ומורה טובה. לפני כחודש התפתח רומן סוער בינה לבין מרצה אורח, שבא ממדריד. ד”ר ניקוס טריאנדה שמו. הרושם הכללי הוא, שהשניים מאוהבים עד לאזניים. האורח ממדריד הוא כבן שלושים ושמונה, נראה טוב; למרוה שלך יש הורים אמידים בלונדון. אני מאחל לך הצלחה, אלכס, אם אתה מחפש אצלה משהו כזה. אבל כנראה שלא הגעת בזמן הנכון".

אלכסנדר נסע לקנט ומאחר שכבר הכיר את הקמפוס הלך בו ביום אל המשרד וביקש לראות את דוקטור ניקוס טריאנדה. נאמר לו שהאיש אינו מתגורר באוניברסיטה. אלכסנדר קיבל מספר טלפון וצלצל ממשרד האוניברסיטה וביקש להפגש עמו לארוחת צהריים ביום המחרת, במסעדה שבמרכז הכפר. הוא אמר שיש לו עניין במילגת-מחקר באוניברסיטת מדריד.

בצאתו את המשרד ראה את תיאה במסדרון. היא שוחחה עם תלמיד ותלמידה, כשתיק ניירות תחת בית שחייה ופניה מוסבות אליו בפרופיל. אלכסנדר מיהר לצאת אל החצר ומשם הלך אל בית המלון.

“אינני משנה מאומה מן ההחלטה שקיבלתי.” – רשם ביומנו. – “הגשרים מאחורי שרופים וסוף-הדרך פתוחה לרווחה, ואני אלך בה. בבית הסוהר ידעתי כמה חדשים של אושר, ומאחורי משתרעות שמונה שנים של סוג אחר של אושר. עכשו אשלם את מחיר התענוג. ניקוס טריאנדה הוא, כמעט בלי שום ספםק, שמו של היווני שהיה אצלי לפני כשתים-עשרה שנים. יכולתי לירות בו אז, לא עכשו. אילו הצלחתי לחזק את הברגים בלמבורגיני של ג.ר. הייתי בוודאי מוצא עכשו תיאה גרושה, אולי מוכנה ללכת אחרי לא פחות, ואולי יותר, ממה שהיתה – בדמיוני – לפני כחודש. מחר אראה את טריאנדה, אבל אין לי שום כוונות כלפיו. טריקים מן המין הזה עובדים פעם אחת, לא פעמיים; וביחוד כשהם נכשלים, שעה שהם מצליחים; או כשאינם מצליחים. המעגל סגור יפה יפה, אלכסנדר אברמוב הדפוק”.

28

בהכנסו למסעדה – לאחר שהקדים לבוא כעשר דקות וארב לניקוס מעבר לפינה, כדי להתבונן בו – היה בטוח שלפניו האיש שנחקר על ידו בעניין קשריו עם כומר יווני בעיר העתיקה של ירושלים.

אלכסנדר הציג את עצמו בשם גיאורג מילן; הצטדק על שהוא מטריח על מר טריאנדה בימי שנת-השבתון שלו, והסביר כי שמע מפי כמרים על מרצה מאוניברסיטת מדריד ולא יכול להתאפק מלבקש ראיון קצר.

גיאורג מילן סיפר שהוא מבקש לסיים עבודת-מחקר על דרכי המסחר העתיקות של הפיניקים והריהו תמה אם יש אפשרות להשיג מילגה במדריד, כיוון שיהיה עליו לעשות בספרד, כמו גם בחופי צפון-אפריקה, כחצי שנה.

ניקוס טריאנדה התבונן בפניו של מר מילן מתוך סקרנות יתרה והדבר לא נעלם מעיניו של אלכסנדר. אך טריאנדה לא זיהה אותו, ובהתלהבות רבה אמר כי הנושא קרוב מאד ללבו, וכי הוא עצמו, אף שאינו מומחה כלל לענייני כלכלה, עוסק באותו תחום מופלא ונהדר ששמו הים-התיכון.

מכאן ואילך האזין אלכסנדר שעה ארוכה למה שהשתוקק לשמוע מפי טריאנדה לפני תריסר שנים, ועתה לא היה לו כל ענין בדברים. הוא ראה לפניו גבר נאה, עליז, חביב, שופע סקרנות אינטלקטואלית ושראוי במצב רוח מרומם. אלכסנדר לא גרע עיניו מן האיש ושוב חזר ואמר בלבו, כי יכול היה להמיתו ביריה לפני שנים, אלא שעכשו אין לו שום כוונות לעשות זאת. אף על פי כן הציע, כי ראוי להם לשוב ולהפגש, גם אם אין סיכוי לקבל מילגה ממדריד, מפני שיש להם כל כך הרבה עניינים משותפים להשיח בהם. שמא יאות הדוקטור טריאנדה לשוב ולהפגש עמו ממחרת היום? יש לו מכונית נוחה והם יוכלו לצאת אחר הצהריים אל אחד החופים שבקרבת מקום – ואף שאין אלה חופיו של הים-התיכון, החביב כל כך על שניהם, מכל מקום זה חוף של מים; והדמיון יעשה את שלו – ושם ישבו באיזו מסבאה קטנה ויפטפטו מעט.

טריאנדה אמר, שבחפץ לב היה עושה כן, אלא ששנת-ההוראה הגיעה אל קצה ובעוד כמה ימים יצא מכאן לצמיתות; בעצם, הוסיף וצחק, הוא נוסע מכאן בחברת נפש, שאולי תשנה את כל מהלך חייו. מר מילן, כגבר, בוודאי יבין ולא יתרעם על שעליו לסרב, בצער רב, על ההצעה. בוודאי עוד ייפגשו, אם – חרף דלותה של קופת האוניברסיטה במדריד – יגיע מר מילן בכוחות עצמו לספרד. הנה, זה כרטיס הביקור שלי, אמר טריאנדה. אשמח מאד מאד אם תתקשר.

ובכך נפרדו. בערב הזכיר ניקוס באזני תיאה את דבר פגישתו עם אדם, שיש לו חלום דומה לחלומו שלו; ושגם בחיצוניותו יש משהו מן הקסם העתיק של הים התיכון; זקנו זקן-אשורים וקומתו קומת הרקולס. תיאה אמרה שכנראה ראתה את האיש במסדרון האוניברסיטה. היא הבחינה בקומתו ובזקנו, אבל לא היתה סבורה שהוא הרקולס, מפני שיצא את המסדרון ברגליים כושלות וכמעט שניגף במפתן. סבורה היתה שהאיש זקן ביותר.

אלכסנדר שב ללונדון ובים בואם של תיאה וניקוס ראה אותם יוצאים ממכונית ונכנסים אל בית הוריה. אלכסנדר עצמו ישב במקומו הקבוע בבית-הקפה שממול לבית הוריה, מתחת לדירתו של ג.ר. המנוח.

שלושה ימים רצופים ישב שם. בשעות הצהריים היו חלונות הדירה של תיאה פתוחים ובמסגרת החלון ראה פעמים אחדות את אמא שלה מהלכת בחדר-האורחים, סביב לשלחן האוכל, ככל הנראה. את תיאה וניקוס ראה בכל יום, לפחות פעמיים ביום, יוצאים שלובי-זרוע מן הבית. פעם אחת ניסה לעקוב אחריהם ממרחק רב, מחשש פן יבחין בו ניקוס, אך טרחתו היתה לשוא; הם עצרו מונית והפליגו בה. הם שבו לאחר כשלוש שעות ובידיהם חבילות ושקיקי-קניה. אלכסנדר ראה כיצד הרימה תיאה, בפתח הבית, את פניה כלפי ניקוס, נזדקפה על בהונותיה ונשקה לו על פיו: ואחר כך נכנסו פנימה.

היה לו אקדח בכיסו, אקדח טעון עם משתיק-קול. בשבתו אל שלחנו שבבית-הקפה, במרחק של כלום מן העוברים והשבים שברחוב, שבגדיהם נגעו בקיר הזכוכית בעברם, היה גומע מן הכוס שלפניו ומשיא את הרהוריו לכל רוח. הוא זכר מה שאמר צ’חוב על אקדחים טעונים: אם מופיע אקדח במערכה הראשונה של המחזה, חייב הוא לירות במערכה השלישית. ובכן, יש לי בשבילך חדשות, אנטון פבלוביץ' היקר, אמר אלכסנדר; יכול אקדח להופיע במערכה הראשונה ולירות יריה חסרת-טעם; ואחר כך, במשך כל שאר המערכות, לא יהיה יורה כלל, ואף על פי כן יהיה זה מחזה ראוי להצגה, טרגי-קומדיה מושלמת בכל המעלות, ראויה לעטו של כל כתבן מיומן.

כשכלו כל המחשבות מראשו ולא היה בו כוח להמציא חדשות, היה שב אל עצמו ואל תיאה. עלה בדעתו שהגיעה השעה לכתוב אליה מכתב אחרון לפני שיפגשו פנים אל פנים, אולי עוד באותו היום; לכל המאוחר בעוד יומיים, לפני שיטול אותה ניקוס ללא השב. צריך שתשאר בידם תעודה חותמת, כל עוד היא מכירה רק את המכתבים, ולפני שתראה במו עיניה את כותבם; שהרי אז – לאחר שיפגשו בפעם הראשונה – אפשר שלא יתראו לעולמים. אולי גם ללאה ולילדים יכתוב, אבל זאת יעשה אחר כך. תחילה יכתוב לתיאה.

“אין בלבי שום טרוניה כלפיך, ובסופו של דבר אנו עומדים להפגש עתה ואולי תהיי שלי, רק שלי לבדי, לאין ערוך יותר משהיית אי פעם של ג.ר. העלוב, או משתהיי אי פעם של טריאנדה העליז. אני יודע שנפגש, והשעה אינה רחוקה. את לא חטאת כלפי אף פעם, מלאכי האיום והנהדר; רק אני הבאתי על שנינו את התועבה שבה אנחנו עומדים עכשו. הססן הייתי, בעל חשבונות, מתחכם ופחדן, פחדן עלוב ונבזה. מי שזכה לדעת על קיומך מיום שהיה נער, מי שלא פקפק בקיומך לפני שפגש בך, חייב היה ללכת אליך כל ימי חייו, אליך לבדך. אבל אני נחתי בדרך, עשיתי תחנות, הותרתי סימנים, רצחתי אשה, שגורלה הושיב אותה לידי על ספסל הלימודים בהיותה בת שש; הולדתי בן, שבקרוב אולי יחגוג את מותי; ושתי ילדות, המקוות שלא אשוב לעולם להטרידן מיתמותן. בתיקו של הסוכן החשאי אלכסנדר אברמוב יירשם, שסופו העיד על תחילתו – כשלון חרוץ, כמעט בגידה. בבית שעל הגבעה, לאחר שתגיע שמה הידיעה על סופי, תחטט לאה במגירות ואולי תמצא קטעי יומן, תקרא בהם ולא תדע מה היא קוראת; ואז היא תלך אל קופסת-הקרטון שבתחתית הארון ותוציא ממחבואה את השמלה התחתונית שהיא משמרת אותה זה תשע-עשרה שנים, בתוך עשבי השדה שליקטה מסביב לבוסתן, והיא תאמץ את שמלת המלמלה של אמי אל לבה, תאמין שהיא מתייחדת עם ימים אחרים, ימים של אהבת-נעורים, ולא תדע שאין לה כל חלק ונחלה במעגל הסגור, שאינגבורג, אברם ואלכסנדר אברמוב חגו מסביבם כדי להתגונן מפני העולם; הם התגוננו עד הסוף, וכל אחד מהם מת מות כלבים, בודד כמו כוכב, ששום טלסקופ לא גילה אותו ולכן גם אין איש מבקש להגיע אליו.”

“אבל את ואני, תיאה, היינו – בכל זאת כבר היינו – מעבר לזוועה הזאת; מפני שנפגשנו במעגל הפנימי שציירתי לעצמי בהיותי ילד, כשגורשתי מן הבית וחיפשתי דרך לשוב. במעגל השלישי ההוא, בתוך לבה של המוסיקה בנוכחותו של בן-האלהים היחיד והאמיתי, היינו שרויים לבדנו, נשרפים באור. זה היה אור ששום אורגזם אין בכוחו להדליק; מאוחדים היינו באהבה שכוחה גדול מזו שאנשים אוהבים בה את עצמם.”

“צר לי על שלא אדע לעולם מה מרגיש אדם, כשהוא יוצא מתוך המעגל הזה ומוצא אותך לצדו. אני יכול רק לנחש: בהביטו אל תוך עינייך ובגששו באצבעותיו על עור פנייך, הן לא יתכן שלא יחוש כי יש דרך לשוב אל המעגן הפנימי, לשוב אליו ולצאת ממנו עד יום המוות. ואז, אולי, להוותר בתוכו לעולמים. ואולי לא לבד. אפשר להאמין בזאת, כשאת אתי. והרי את אתי, תיאה, זאת אי אפשר להכחיש”.

29

ביום השלישי לשבתו מול בית הוריה של תיאה נכנס אל בית-הקפה האיש שירה לעברו שתי יריות במדריד, לפני כשנה. האיש ידע שימצא אותו שם ובידיו היה צילום שבו נראה אלכסנדר בזקנו העבות ובשפמו.

האיש קרב אל שלחנו וירה בו.

תיאה, הוריה וניקוס היו מסובים אותה שעה אל שלחן חדר-האורחים לתה של מנחה; הם שמעו את קול היריה, הניחו מידיהם את ספלי-התה וקמו להביט בחלון.

היריה הראשונה פגעה בחזהו של אלכסנדר וקרעה את ריאותיו. הוא זקף את ראשו לשאוף אוויר ופער את פיו. הזמן עמד מלכת. אלכסנדר ראה את עמו מן הצד והנה הוא לודר שנפצע פצעי מוות בזירה; וכמו בהנף-יד-מכשפת החל משתנה לאטו עד שהפך להיות חיה גדולה, אילמת, שראשה ענקי, ראש פר או איל, שמכתפיו ולמטה הוא אדם לכל דבר. וכמו בתחריט של פיקסו, מתוך ה“סְוִויט-ווֹלאר” התלוי על הקיר שבחדר ימי ילדותו, ראה אלכסנדר כיצד התכופפה תיאה מן היציע וידה מגששת וקרבה לגעת בראשו הגווע.

באותו רגע של כלום, כשעצר הזמן ממהלכו, ראה את תיאה ניצבת בחלון וידה שטה באוויר, חולפת לאטה על פני הרחוב, מעל המכוניות הצופרות ומעל לאנשים המבוהלים שנאספו שם לקול היריה; וידה הלבנה, שחמש אצבעותיה נפרשו ככנפי יונה – מן היונים שהיה מביא, בעודן בחיים, אל הטבח הערבי – שטה באוויר, קרבה והולכת, עוד מעט תגע במצחו והם יהיו לאחדים.

אז נורתה היריה השניה והיא פלחה את מצחו במקום שבו עמדה היד הלבנה והשקופה לגעת. אלכסנדר ביקש את סליחתה על שלא עלה בידו להתעכב עוד מעט.

אמבולנס פילס לו דרך ברחוב וחנה לפני פתח בית הקפה. הנהג ועוזרו שלפו אלונקה ונכנסו עמה פנימה. עד מהרה יצאו, נושאים גוויה מכוסה.

למחרת היום ראתה תיאה את התמונה שבעתונים וגם ניקוס ראה. הוא הפציר בה להוסיף ולחיות, דרש ממנה לתת לו את הגלולות שקנתה בבית המרחקת. תיאה ביקשה שיסע למדריד ושלא יבוא עד שתקרא לו; הוא נאלץ לציית, אך עמד בתוקף על זכותו לטלפן בכל יום.

על הטלפון הראשון, בו בלילה, ענה אביה ואמר ששלומה טוב. היא ישנה במיטתה כבר כמה שעות.

כשטלפן למחרת המתין שעה ארוכה, אך מן העבר השני לא בא שום מענה.


  1. גוויה ובה דם מועט. אבל יש בה שני לבבות.  ↩

  2. תיאה הרחוקה והבודדה – (פרפרזה על שיר של ג. לורקה – “קורדובה”).  ↩

  3. נערות קואנקה הלכו אל היער; כמה מהן – לשם זרעוני–האורנים; אחרות – כדי לצאת במחול – (ל. דה–גונגורה).  ↩

  4. “דלותי, לא רצוני, עונה אמן לרצונך” (“רומיאו ויוליה” לשייקספיר).  ↩

  5. הידד, קטנה שלי.  ↩

  6. אני מחרבנת עליך, אבא.  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. תחרות שחיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

זלמן קמחי

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

עד שבא מרדכי קופרמן והקים את טחנתו הענקית בעיר פ., היה שלמה קמחי הטוחן היחיד בעיר. חוכר היה אצל הגראף את טחנת-המים שעל שפת הנהר, והיה מרוויח ומפסיד, מפסיד ומרוויח. אחר נכיון הפסד מריווח וריווח מהפסד, היה נשאר לו, מחיה לשנה כולה, הלבשה לפי כבוד ביתו, שכר-לימוד בשביל שני בניו וקצת חובות סתם. פעמים שהוא היה חייב לאחרים, ופעמים שאחרים היו חייבים לו. המנהל היהודי שבטחנה היה קרובו של שלמה, אברהם חבד, אדם הגון, כשר לאלהים ולאנשים ומסוגל לכל ענפי מסחרים שבעולם.

אך פתאום בא מרדכי קופרמן, והקים טחנה ענקית, הבולעת ופולטת בלי הפסקה, וכובשת לעצמה תחומין לקמח בהרבה עיירות מקרוב ומרחוק. צריך היה שלמה לסגור את טחנתו, אלא שלא יכול לסגרה, מפני שדמי החכירה גופם עולים לו כחמש מאות רובלים לחודש. אם יסגור את הטחנה, הרי היזק ברי של חמש מאות לחודש: אם לא יסגרה, הרי ההפסד עדיין בחזקת שמא. והלך והשקיע כספו וכסף זרים בקניית חיטים הרבה בשביל טחנתו, הצריכה לעבוד בשנה זו במקום שלוש טחנות ולעמוד במלחמת ההתחרות עם ענק זה, שזקף חוטם כלפי הרקיע, שופע בעשן ומנסר בשריקות של חוצפה.

ושער החיטים עלה מיום ליום. שלמה הוסיף וקנה מיום ליום. על סכום דמי החכירה נוספו עכשיו שילומי חובות ורבית. הסתבך שלמה בעסקיו, עד שהגיע ליד שמיטת-כספים.

והטחנה הענקית של קופרמן שופעת כל היום בעשן אביב, שורקת ומנסרת, שואפת ומנשמת. כשהיא שואפת היא בולעת טחנות וטוחנים ומעקלת אותם; וכשהיא מנשמת, היא מוציאה אוצרות של קמח משובח וכובשת לה שווקים.

אנוס היה להתפשר עם קופרמן, שיסגור את טחנתו העומדת בין-כך ובין-כך להסגר ומסר בידו את כל החיטים שהיו באוצרו על תנאי שותפות לרביע, ובלבד שיגן עליו קופרמן מפני בעלי החובות.

לסוף שנה נסתבכו החשבונות. שלמה תבע את חלקו ברווחים. קופרמן תבע חלק של הפסד. שלמה נשאר בחזקת “המוציא מחברו” (1“המוציא מחברו עליו הראיה” – הלכה היא זו בתלמוד, בדיני ממונות. הבא להוציא כסף מחברו עליו להוכיח שהוא צודק בטענתו) והלז בחזקת “האוחז ביד” לא נשאר לו לשלמה, אלא ליפול למשכב מתוך כאב-לב ולמות. וכך עשה.

במיתתו של שלמה עבר אברהם חבד לטחנתו של קופרמן.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.