מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

רקויאם לנעמן

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

כתר; 1992

סוגה:

שפת מקור: עברית

רקויאם לנעמן: כרוניקה של נאומים משפחתיים (1895 – 1974)

1.

המתאבדים בני המזל זוכים שיהיו בידם נייר ועפרון בשעת ההכרעה, והם כותבים אלינו ומסבירים לנו; ואף על פי שאנחנו לעולם לא נשלים ולא נסכים, הנה בכל זאת נסגר המעגן איך שהוא ואפשר לומר שלא היו שום הזנחה או מחדל. אבל המתאבים חסרי המזל דעתם מתבלעת עליהם כל כך, עד שבמקום לכתוב הם מדברים אל נפשם, ונדמה להם שהדברים מגיעים אלינו, שהרי אנחנו יקיריהם. לא בזדון הם עושים כך, אבל בסופו של דבר תחסר החוליה המקשרת בין המתים לחיים; ובהעדרה של חוליה זו – רופפת ככל שתהיה – מנין תצמח התרבות?

2.

אשה היתה במושבה שלנו, בשנת התשעים של המאה שעברה, בלה-יפה שמה ושם בעלה פרויקה-אפרים ולהם בן ובת, נעמן ושרה שמם, וכן שבעים דונם של פלחה ועשרים וחמשה דונם של שקדים וגפנים עם בית, אורווה ורפת, ובחצר יונים עם תרנגולות וירקות המטבח שתולים מאחורי הרפת.

בלילה הירח שופך אורו הירקרק על פני החצר, וגרוטאות הברזל והעץ הפזורות מסביב חגות ונעות כיצורים חיים, והאשה בלה-יפה נשענת על מעקה המרפסת ועותקת, ובעלה עושה במטבח ושותק אף הוא, למוד נסיון; ובשעה מאוחרת יותר הוא בא ומניח כף ידו על כתפה של אשתו, להובילה אל חדר המיטות, ואז אומרת האשה:

“ראה נא, פרויקה, איזה כישוף מסביב, איזו עצבות נוראה.”

והבעל אומר: "בלה, מה יהיה על הילדים מה?

3.

בסופה של אותה שנה, בסתיו, כשבוע לפני החגים, כשהלך הבעל אל בית הוועד לעיין בחשבונות, הניחה בלה-יפה אוכף על גבו של הסוס הלבן ויצאה את המושבה. ילדי בית הספר סיפרו אחר כך שראו אותה רוכבת לעבר הוואדי.

לפנות ערב חצתה את מישור השרון וכל הלילה רכבה צפונה. לפנות בוקר הגיעה אל איזור גבעות עם וואדיות, שם קשרה את הסוס אל משוכת עצי שיטים והמשיכה ברגל לעבר מחסה שלמרגלות הגבעה. כשהחלו השמים מתבהרים ראתה בלה-יפה, מבעל לגלי האבנים, כמה אילנות ומורד טרשים סוגר את האופק. היא התאמצה לזכור את שמות האילנות ולא עלה בידה. אז נטלה מן התרמיל את הבקבוק שהביאה עמה ושלפה את הפקק.

4.

ואלה הדברים שאמרה האשה לבעלה ולילדיה:

"אני מנסה לזכור מתי היתה ההתחלה. אולי כשהייתי בת חמש או שש, כשנטל אותי אבי בעגלה לחתונה בעיירה סמוכה. יצאנו מן העיר בבוקר ובפעם הראשונה בחיי ראיתי מרחבים, שדות בצבע הזהב ושדרות של עצים דקים, שגזעיהם לבנים עם כתמים שחורים. עצים דקים רצים כמו רוחות ערטילאיות אל תוך האין סוף. פרצתי בבכי ואבי נטל אותי בזרועותיו והחביא את פני בתוך אדרתו ולחש לי: ‘אל תסתכלי בטומאה הזאת, בלה. מקסם-שוא, הבל של גויים. באחד הימים נצא מכאן ונלך אל ארץ אבותינו… שם תראי אילנוח1 של ממש, ארזים בלבנון… הגאולה איננה רחוקה… עוד שנה שנתיים, בחסדי האלהים, תדרוכנה רגלינו על אדמת דביר נחרב…’

"כששבנו מן החתונה היתה בלבי תשוקה עזה לשוב ולחזור אל השדות הללו. לרוץ עם האילנות הדקים, עצי הליבנה הרועדים והרוחפים, ולהעלם יחד אתם אל תוך המרחבים הנוראים, שאבי שפך עליהם את קללותיו. ויחד עם זאת הבינותי, שאם אמנם ארוץ עם האילנות, אגיע בעצמי אל הררי ארזים, ולא אהיה נאלצת לחכות שנה שנתיים, שהיו כנצח בעיני… פרויקה יקירי, אתה הבאת אותי אל ארץ חלומותיו של אבי ואני גומלת לך רעה תחת טובה… למה לא שאלת אותי מעולם מדוע אני מוסכת רעל בכוס הישועות? מדוע אהבת אותי, חרף היותי רעה כל כך? אילו שאלת, אילו היה בך רצון לשמוע, הייתי מספרת לך… אתה מאושר כל כך, יגע בשדות ובכרמים, שמח בילדיך, סולח לאשה המהלכת כמו רוח רפאים בביתך, הבית שבו אתה משמש גם אב וגם אם, לי ולילדים גם יחד… ואני, אנה אני באה? ההתגלות הראשונה ההיא, לכשנסעתי עם אבי בעגלה, היתה התגלות ראשונה ואחרונה. הוסף עליה את השירים שקלטה אזני בארץ ההיא… הוסף עליה את שמות הפרחים והאילנות, אותם ידעתי ולחשתי בשנתי… היכן אותם ארזים, פרויקה? אני רואה עכשיו, ליד החורבה, עצים שאינני מכירה, גם את שמם לא אדע לעולם… אפשר שאבות אבותינו, אנשי המדבר העתיקים, ידעו את שמותיהם… אני אינני יודעת. אי אפשר לדעת דברים שפסקו לפני אלפי שנים. אפשר לאהוב רק מה שגדל וצמח בסמוך לרגליך היחפות, בשחר ילדותך, פרויקה. אני חושדת בך שאתה משקר, כשאתה אוהב כביכול את הישימון הזה… אבל כיצד אומר לך זאת, ואתה נראה מאושר, חסון, שופך זיעת אפיך על הטרשים המבהילים שמסביב לבית הקטן והזר שבנית במו ידיך, בית בלי גג של קש. בלי תנור של טיט. בלא ארובה…

“סלח לי פרויקה, לבי נשרף מגעגועים על המקום שאבי קילל אותו קללות נמרצות… אילו דיברת אלי ושאלת אותי, אפשר שהייתי מגלה לך, כי הדביר הנחרב, החלום שהוריש לי אבי, יהיה אולי נחלת ילדינו… אשר לי, נפשי יוצאת אל החלום, אבל נראה לי שהוא שרוי מעבר למקום שאליו רצו כמטורפים עצי הליבנה ההם, ושמה גם אני הולכת, אולי כדי להיות סוף סוף אתך ועם הילדים… להיות באמת, בלב שלם, לעולמים. פרויקה אהובי, אוהבת אני את החלום יותר משאני אוהבת אותך… אני נפש כרותה. זכרני, פרויקה, נשק לילדים… הם קטנים, ואותי ישכחו.”

5.

האשה שלפה את הפקק מן הבקבוק ולרגע אחד עלה בנחיריה ריח עבש וחמוץ, כאותו ריח המרחף במחסן שבירכתי החצר, כאשר פרויקה-אפרים משרה את קליפות השקדים במים, מאכל לבהמות. לרגע אחד כמו חזרה בה האשה מהחלטתה, אך מיד קרבה את הבקבוק אל פיה ושתתה את הנוזל עד תומו. היא שכבה על גבה ומזווית עינה ראתה את השמש עולה מעבר למידרון. אחר כך תקפוה כאבים עזים בביטנה, ובשיניים הדוקות פלטה זעקות מעורבות במלים של שפה זרה. נוטר כרמים זקן, ערבי מבני הכפר הקרוב, שמע את זעקותיה ובא אל מקום מירבצה. הוא גחן את האשה, שעתה היתה מלחשת ומייבבת, וריח חמוץ עלה באפיו. מימיו לא ראה אשה יהודיה שיכורה, והדבר היה לפלא בעיניו. תחילה ביקש להשיב רוחה בנופפו בכף ידו, להביא מצינת הבוקר אל אפה, אך כשראה שהיא עוצמת עיניה ונרדמת באו הרהורי עבירה בלבו. בלה-יפה היתה בת עשרים וחמש שנים במותה, שלמה ביופייה, ככל שיזכרנה בעלה עד יום מותו.

כשנוכח הערבי הזקן שהאשה מתה, גרר מאבני המקום וכיסה את גוויתה, עד שלא ניכרה הערימה משאר עיי החורבות שמסביב.

6.

כשחזר פרויקה-אפרים מבית הוועד ומצא את הילדים בוכים, התקין להם סעודה ופנה אל הרפת ומשם אל האורווה. ובאורווה נוכח לדעת כי הסוס הלבן איננו. רק בערב נודע מפי ילדי בית-הספר שראו את האשה רוכבת לעבר הוואדי. מיד יצא האיש על סוס שאול באותו כיוון. שני שכנים רכבו אף הם. האחד מערבה אל שפת-הים והשני מזרחה אל הגבעות. שלושתם שבו לפנות בוקר, יגעים ונדהמים. באותו היום שלחו שליחים אל המושבות שביהודה, בשומרון ובגליל. שם שיחדו ג’נדרמים טורקיים שיפקחו עין ואוזן ויספרו ממה שראו ושמעו, וכן שלחו מכתב לעתון “הלבנון” שבירושלים, וביקשו שיפרסם מודעה לציבור על האשה שנעלמו עקבותיה.

ימי החגים חלפו עברו, היורה ירד על הארץ והאדמה נחרשה לקראת המיזרע. לאחר הפסח קצר פרויקה-אפרים את שדהו ואילם אלומותיו ובתחילת הקיץ נסע אל הרב הראשי לבקש שיתיר לו לשאת אשה חדשה, אלמנתו של אחד האיכרים שנהרג כחצי שנה קודם לכן. הרב הראשי היסס, ואמר שלפי מידת הדין מותר, אבל לפי מידת הרחמים ראוי להמתין.

למשמע הדברים האלה רגז פרויקה-אפרים וזעק: “מידת הרחמים תשאיר לי, כבוד הרב. לבי שבור בלאו הכי.”

ופרויקה-אפרים מצא לו רב אחר, ביפו, שהסכים לערוך חופה לאחר שבלה-יפה הוכרזה כמגורשת.

האלמנה, אשה חזקה ועליזה, רבקה שמה, הכניסה לו בנדוניה נער בן חמש שנים, עמינדב שמו, שבעים דונם פלחה, עשרים וחמשה דונם כרמי שקדים וגפנים, בית עם פסנתר וגם רפת, אך בלא אורווה. את זוג הסוסים מכרה רבקה, אחרי מות בעלה, כדי לקיים את עצמה ואת עמינדב בנה. ומאחר שגם סוסו הלבן של פרויקה-אפרים הלך לאיבוד, כידוע, נשלח מכתב אחד לפריז, אל הבארון רוטשילד, וכתב אחר לאודיסה, אל הועד התומך בהתיישבות היהודים בארץ-ישראל, ובשני המכתבים הוסבר הסבר היטב כי חלקות של מאה וארבעים גונם פלחה אי אפשר לעבד בלא סוסים.

הבארון והועד האודיסאי השיבו מה שהשיבו.

לימים החל נעמן, בנו בכורו של פרויקה-אפרים, מנישואיו הראשונים, לפרוט על הפסנתר שהביאה לבית רבקה, אמו חורגתו.

7.

לאחר שהביא פרויקה-אפרים את האשה רבקה אל ביתו, נתכנס וועד המושבה לישיבה יוצאת מן הכלל והרוחות סערו שם מאד. ביחוד יצא הקצף על הרב היפואי שהתיר את הנישואים. אמרו עליו שהוא מן הצבועים, שהרי כחצי שנה לפני כן אסר על הצגת תיאטרון של יהודים ביפו, מפני שמצא סימוכין בגמרא שהתיאטראות הם עבודת עכו"ם. ואם כן הדבר, מניין נטל היתר להשיא לאלתר אמנה לאדם, שאשתו נעלמה ועקבותיה לא נודעו?

אמת נכון הדבר, שהאיכרים מעולם לא חיבבו את בלה-יפה. ניתן לומר שאפילו שנאו אותה בליבם. אבל בני אדם לוחמים על העיקרון יותר משהם שוקדים על אהבת זולתם, מפני שהעיקרון הוא שנאת-היריב.

אך לפני שתערך הצבעה הוחלט לזמן את פרויקה-אפרים לישיבה, שיאמר מה שיש לו לומר להגנתו.

ואלה הדברים שאמר פרויקטה-אפרים באותו מעמד:

“רבותי ואחי האיכרים, ראשית עלי להודיעכם שאני מדבר בשם שתי חלקות של פלחה ושתי חלקות של גפנים ושקדים. ומכאן דעת לנבון נקל כי בידי שני קולות בהצבעה. והשנית, ידידי ורעי, תנו אל לבכם כי לא מאהבת נשים ולא מחמת תאוות הבשר הבאתי אשה חדשה אל ביתי. רק גאולת האדמה היתה לנגד עיני, ואיך אוכל לראות את השדות נהפכים לאדמת בור ושממה, באין עמי אשה בבית לתת יד בגידול הילדים, לחלוב את הפרות ולעשות במלאכת המטבח? אחי האיכרים, כלום לא לעבוד את האדמה באנו אל ארץ אבותינו? כלום אין עבודת האדמה שקולה כנגד עבודת הבורא? ומי אני שאחלוק על פסק דינו של הרב היפואי? איכר אנוכי, יוגב הולך אחר המחרשה, ולא גאון בתורה. אנא ואנא, רעי, תנו אל לבכם ואל תבגדו במטרה המשותפת לכולנו, הלא היא השאיפה הנעלה להחיות את שממות ארץ-ישראל ולהשיב את פזורי עמנו ולהביאם אל ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש. והאל היושב במרומים, הוא יביט עלינו מגבהי מרומיו, והוא ישפוט, כי לו המשפט ולנו המלאכה לעשותה.”

כך דיבר פרויקה-אפרים ביום ההוא, והאיכרים האזינו והחרישו שעה ארוכה. לבסוף וויתרו על ההצבעה והוחלט שאם יזדמן ביום מן הימים למושבה איש גדול בתורה, ישובו ויביאו לפניו את הענין. ופרויקה-אפרים הבטיח, מצידו, כי אם מצוא תימצא בלה-יפה, האשה שנעלמה, השב ישיבנה אל ביתו בכבוד, וגם את האשה השניה, את רבקה, יאמץ אל משק ביתו, ככל שייפסקו הרבנים, ולא יקפח חלקה, חלילה, בשדות ובכרמים שהביאה לו בנדוניה.

והחיים שבו אל מסלולם ולא ניכר ההווה מן העבר. רק הרואה ללבב הוא היודע שפרויקה-אפרים לא שכח את בלה-יפה, ובלילה היה רואה אותה בחלום ואומר לה דברי תחנונים ואהבה.

8.

כמו שנה וחצי לאחר הדברים האלה נתקיים בעיר באזל שבארץ שוויצריה הקונגרס הציוני הראשון ושם הופיע האיש שרבים ראו בו מלך היהודים, הלא הוא הדוקטור בנימין זאב תיאודור הרצל. וכאשר נולד לפרויקה-אפרים ולרבקה בן זכר, קראו שמו הרצל, וביום שנערכה בו חגיגת ברית-המילה נשא פרויקה-אפרים נאום. מזכיר הוועד רשם את הדברים מפי הנואם, והדברים כתובים בספר רשימות המושבה. ואם לא אכל אותו העש, ואם לא נשרף בדליקות, ואם לא פוזרו דפיו בפוגרומים שערכו הערבים על המושבה, ואם לא נרקב בגשמים, כשמנעו הטורקים את בני המושבה מלהעלות גג על בית-הוועד החדש, שנבנה בלא רשיון, הרי שהדברים עדיין חרותים שם לדורי דורות לזכרון עולם.

כך היו פני הדברים סוערים מלבר. אבל מלגו זרמו נחלי החיים בשובה ונחת, כפי שראוי לחייהם של בני מושבה. התמורות התנהלו לרגל עונות השנה וחילופי העניינים החקלאיים, ואם נפל דבר שהוא חורג מן העונות, נבהלו האיכרים לראות כי לא שנה חלפה, אלא שבע או עשר שנים. ואיש אל רעהו אמר: ראה, הא; ואני לא ידעתי.

כך היה כשבאה, לפתע, אחותו של פרויקה-אפרים מן המושבה שבשרון, רוכבת על פרדה, לבדה. היא צנחה מן הבהמה, עלתה במדרגות העץ של המרפסת ונפלה על צווארי אחיה, מתייפחת. וכששבה רוחה אליה ישבה אל השלחן, לגמה מכוס התה שהביאה לה רבקה וסיפרה את סיפורה.

בסוף הקיץ שעבר נמצא בעלה הרוג בדקירות פגיון אצל מטע ההדרים החדש. בתחילת החורף מתו שתי בנותיה בקדחת והן היו האחרונות מבין הטף ששרד במושבה, זולת בנה הקטן. מעתה נותרו רק הקשישים ובן-הזקונים. אחר כך החלו מתים אבות ואמהות, ישישים וגם רווקים. בסוף החורף מת גם הבן הקטן. “לא הנחתי לקבור אותו,” אמרה אחותו של פרויקה-אפרים, “לפני שאעשה את חשבוני עם היושב במרומים. עמדתי בחלון והילד בין זרועותי, ואמרתי לו: 'נו, עכשיו אתה שמח?… 'הוא לא ענה לי, וכי מה היה לו לענות?… פרויקה, הריני כאן בביתך, ואם אינך רוצה בי, גרש אותי…”

דמעות זלגו מעיניו של פרויקה-אפרים ורבקה חיבקה את כתפי אחותו ואמרה לה: “איתנו תשבי, ביתנו ביתך; אבל תנחומים אין בפי… מה שעשה לך האלהים, רק לו לבדו פתרונים.”

פרויקה-אפרים היכה באגרופו על השלחן, התה שבכוס ניתז על המפה, והוא קם ממקומו ויצא את הבית. רק לעת ערב שב, נטל בשתי ידיו את פני אחותו ואמר לה: “הוא עוד יתחרט, הו, כמה שהוא יתחרט.”

ונחלי החיים שבו לזרום במסלולם, מתנהלים לרגל העונות. שקדים נעקרו וחלקות פלחה שאדמתן קלה היו לפרדסים של תפוחי-זהב, לימונים ואתרוגים. ומשפרץ מסחר תפוחי-הזהב ונסחר באניות אל ארצות אירופה, קנה לו פרויקה-אפרים אדמות חדשות ונטע גם בהן עצי הדר. באותה שנה נוסדה ברית הפרדסנים בארץ-ישראל ופרויקה-אפרים נבחר לשמש בה נשיא.

אל הבית הראשון, שבנו פרויקה-אפרים ובלה-יפה, נוספו שני אגפים חדשים ובהם חדרים לטף, לנעמן ולשרה בני בלה-יפה, לעמינדב, בנה של רבקה נישואיה הראשונים, ולהרצל הקטן בנם של פרויקה-אפרים ורבקה. וכן נבנה חדר מיוחד לאחותו של פרויקה-אפרים.

כשמלאו לשרה בת בלה-יפה ארבע-עשרה שנים, היתה דומה לאמה בחן ובהדרת הנשיות, אבל רוחה היתה עשויה במתכונת אופיו של אביה. יודעת היתה את רצונה ומטילה מרות על סביבותיה.

והיא אהבה את עמינדב, אחיה החורג, והיתה מכוונת אותו לאהוב אותה בלי אומר ודברים. מעולם לא תבעה בפה, אבל תמיד הפיקה את רצונה. ועמינדב בן החמש-עשרה היה מסייע לה בעבודות הבית, ומאחר שהיה נער חזק כאמו, עשה רצונה של שרה ברוח חפצה, למן היום שנכנס עם אמו לגור בבית פרויקה-אפרים.

בני-הכפר יש להם מזג סוער ואין לפניהם מעצור, כחיות הבית וחיות השדה; וכשמשכה שרה את עמינדב, בחצי היום, אל האורווה הריקה, שם טעמו שניהם מפריו של עץ הדעת, שוב לא פסקו מלהיות שרויים יחדו בכל שעה שהיתה כשרה לכך.

פעם אחת שוטט הרצל הקטן בחצר ונקלע לאורווה, והמראה שנתגלה לפניו היה מופלא מאד והוא לא פצה פיו וניצב שם בדממה, עד שהבחינו בו שרה ועמינדב. נהרה היתה שפוכה על פניו והוא אמר להם: “קחו גם אותי אתכם.”

שרה הודיעה לו, כי אם יפצה פיו, הרוג תהרגנו, אבל אם ישתוק, ישתפוהו יום אחד בחבורתם. והרצל הקטן הבטיח וקיים הבטחתו.

ובתוך תענוגי הכפר וזרויותיו היה נעמן בן בלה-יפה זר ומוזר שבעתיים. ביום שהביאה אמו חורגתו את הפסנתר אל הבית, לפני כעשר שנים, הקיש נעמן בקלידיו ומאז לא פסק. מחצית היום היה עושה בבית הספר, ובמחצית השניה – שבה היו אחותו ואחיו לעזר בחצר, בבית או במטעים – היה יושב אל הפסנתר. לימים נמצאה לו מורה שסייעה בידו. היא למדה לנגן באודיסה, לפני שבאה לארץ-ישראל, ועכשו היתה שמחה לשוב מעט אל החיים שידעה בנעוריה. אשה נכאת-רוח היתה, והמנגינות שלימדה לנעמן היו מנגינות יגעות, מהלכות-נכאים, מדכדכות את הנשמה ומעלות דמעות בין ריסי העיניים. וכשראתה המורה שגם עיניו של תלמידה מתלחלחות על נקלה, שמחה עליו שמחה עצומה והוסיפה לגרור אל הבית תווים של גלינקה ושל צ’ייקובסקי, וקצת מנגינות של שופן, עד שיום אחד ראתה בעליל שתלמידה הגיע למדרגה שאין בה למורתו מה להוסיף.

פרויקה-אפרים חש והבין שנעמן הוא בן של אמו, ובין איכרים לא יכירנו מקומו, ואם חפץ האב שלא יאונה לבן כל רע, עליו לעשות את רצונו. הוסכם איפוא שנעמן יסע לירושלים, אל בית הספר למוסיקה, ויהיה שב הביתה לחג הפסח ולראש השנה.

וכך, כשהיה נעמן בן שש-עשרה שנים, נעקר מבית אביו. בירושלים היה מתגורר בבית מורהו, ומאחר שלא הירבה שיחה עם הבריות כשהיה שרוי בבית-אביו, פסק לדבר כליל בבית המורה, זולת מה שהוצרך לשאול ולענות לרגל לימודיו. וכשהיה פנוי מלימודים היה מהלך בשולי הבתים שמחוץ לחומה, פנקס של תווים בידו, והיה רושם לו סימנים במחברתו. כשנתייגע מן ההליכה היה יושב על אבן שבשולי הדרך ומביט ברקיע הכוכבים ועיניו מתמלאות דמעות.

לאחר כמה שנים, בפריס שבצרפת, היה הוגה הרבה בלילות הללו שעשה בירושלים, והיה אומר בלבו שהיו אלה שנות חייו היפות ביותר.

9.

כשתי שנים לפני שפרצה המלחמה העולמית הראשונה נעשו תפוחי-הזהב של ארץ-ישראל סחורה עוברת לסוחר בכל רחבי אירופה. הפרדסנים המתעשרים כינסו אסיפה והחליטו לשגר שליח אל העולם, שיקשור קשרים מסחריים ויטווה רשת של סוכנים וישכור מחסנים ואניות.

פרויקה-אפרים קיבל על עצמו לגלות למקום מסחר ואמר לנאספים שבאותה אסיפה כי הוא מקבל עליו את דין האגודה ונכון לטלטל עצמותיו באניות וברכבות, ובלבד שיתבסס מצבה הכלכלי של ארץ-ישראל, כדי שיוכל העם היושב בציון לקנות קרקעות נוספות ולהאדיר את כוחו של הישוב הצעיר, עד לגאולה השלמה. גם לפניו היו שליחים יוצאים מארץ-ישראל אל העולם, לא שהללו יצאו לקבץ נדבות, ואילו פרויקה-אפרים היה הראשון מבין הנחשונים שקיבל עליו יסורי גלות לשם מטרות מסחריות, שהן יסוד-מוסד לבנין הארץ בדרך העבודה והאידיאלים הנשגבים.

באותה שנה היה נעמן בן העשרים ושתים משמש מורה למוסיקה בירושלים. לאחר שסיים חוק לימודיו באקדמיה, לא שב אל בית אביו אלא היה מתגורר בחדר שכור בנחלת-שבעה. רוב זמנו היה עושה באקדמיה, אבל כמה תלמידים מובחרים היו באים אצלו לחדרו, נערים נלבבים מבני המשפחות המיוחסות, וזולתם לא היה נעמן מתרועע עם שום בריה. מעולם לא פתח בשיחה עם העלמות שבאקדמיה והיה מתיירא מפניהן. אבל את תלמידים הנערים אהב אהבה עזה, מסותרת.

כשבא פרויקה-אפרים לירושלים, ליטול ברכת פרידה מבנו, גילה נעמן את אזנו כי נפשו יוצאת לנסוע לפריס, שם הוא מבקש לשוב אל ספסל הלימודים. בן עשרים-ושתים היה נעמן, דומה לאמו בפניו, בתנועותיו ובדיבורו המלחש; והאב הביט בו שעה ארוכה ומחשבות נוראות הציפו את לבו, ופחד פתאים אחז בו.

ופרויקה-אפרים אמר: “ובכן, נסע-נא שנינו לאירופה. אתה לפריס ואנכי אל לונדון.. באותה ספינה נפליג למרסיי, נעמן. מה אתה אומר על כך?”\נעמן השפיל עיניו ואמר: “תודה, אבא.”

מיד לאחר הפסח ירדו שניהם ליפו והפליגו באניה צרפתית למרסיי, שתי שנים לפני המלחמה.

10.

האשה רבקה ובנה מנישואיה הראשונים, עמינדב, וכן שרה בת בלה-יפה ליוו את פרויקה-אפרים ואת בנו נעמן אל הנמל; וכששבו לבדם אל המושבה גילה עמינדב את אזני אמו כי שרה הרתה לו, וכי יש להביאם בברית הנישואים. כל זמן שהיה האב בבית, חששו לגלות את אזנו, ועכשו יש לעשות מעשה.

רבקה לא היססה הרבה ונתנה הסכמתה. עד שישוב בעלה מן המסע תהיה כרסה של שרה מספרת את הסיפור, וכל הדיבורים יהיו מיותרים.

החתונה נתקיימה בל"ג בעומר ואיכרי המושבה הנדהמים לא כינסו הפעם אסיפה מיוחדת. רגילים היו עתה בזרויותיה של משפחת המייסדים. מה גם שפרויקה-אפרים היה שלוחם ונשיא אגודת מגדלי פרי ההדר בארץ-ישראל.

11.

בלילה הראשון למסעם, לאחר שכילו לאכול ארוחת הערב, נטלו להם האב ובנו כסאות-בד וישבו זה בצדו של זה, בחשיכה, ופניהם אל הים.

פרויקה-אפרים, שלא ראה את בנו כשנה, עדיין היה נרעש מן הדמיון שבין הנער לבין אמו; ובשבתו בחשיכה על הסיפון הגה בהפלגה האחרת שהפליג לפני כשלושים שנים עם בלה-יפה, מאודיסה ליפו.

כשיבוא המשיח ונזכה לתחיית-המתים – היה פרויקה-אפרים מגלגל מחשבות בינו לבין עצמו, מאותם דברים שלמד בימי ילדותו ושהיו רובצים בפינות נשכחות של נשמתו – כשיבוא המשיח ונזכה לתחיית-המתים, מה יהא דינו של אדם שהיו לו שתי נשים? מי תהיה אשתו, כשיקומו המתים לתחייה, לחיי עולמים? יש אומרים: כשיבוא המשיח יהיו כל המצוות בטלות, ואף המשפחות בטלות ומבוטלות. ויש אומרים: אשתו ראשונה – האשה הראשונה שהיתה לאדם, ולא השניה.

ואם תמצא לומר – גלגל פרויקה-אפרים ניגון עתיק, מניגוני בית-המדרש – ואם תמצא לומר, הריני שרוי בזה הרגע ממש בתוך ימות המשיח, כבר לאחר תחיית המתים… שהרי בלה-יפה יושבת כאן לצדי, ואם רק אשלח ידי אגע בה.

הוא קם מכסאו, ומבלי להציץ לעבר בנו הלך ועמד אצל מעקה האניה ועצם את עיניו. רוח ליטפה את פניו ודגדגה לו מתחת לשפמו העבות, ומכוח הדגדוג ומחמת ריחו של הים ומליחותו של האויר מצמץ בעיניו, וחזר ומצמץ עד שנסחטה דמעה אחת ושניה והיו נוטפות לו על לחייו. וגם אזניו נפתחו אל איזה קול ואל זמר מוכר, זכור ולא זכור, סמוך מאד ורחוק מאד. הוא ניגב את פניו בכף ידו ושב אל הכסא שעל יד בנו.

“נעמן,” אמר, כשהוא סועד את קולו במלוא כוח ריאותיו. “נעמן, הלא מוסיקאי אתה, ואתה מכיר הרבה שירים… אולי תדע איזה שיר שהיו מזמרים בימי נעורי ברוסיה?… מאותם שירים ארורים של הגויים, שירים עצובים ויפים, לעזאזל… יודע אתה איזה שירים רוסיים עצובים?”

“יכול אני לנסות, אבא,” אמר נעמן. “רצונך שנרד לחדר האוכל? יש שם פסנתר.”

הלך הבן ראשון ואביו אחריו, מביט בבנו מגבו. רגלי האב היו כושלות מעט, אבל בשאר חלקי גופו, ביחוד בבית החזה, חש איזו התפעמות מזכירה נשכחות. חש שאבידה אפשר שתחזור לבעליה, ולו יהא זה בחלון לילה, או בהזייה של שטות. דומה היה עליו שהוא עומד לעבור עבירה, לעשות דבר שאינו ראוי לאדם שכמותו, אלא שהמתיקות שבדבר מושכת את ליבו, וגם אין כאן עדים, זולת הבן, שאינו בבחינת עד, מפני שהוא גלגולה של נשמה אחרת ואף הוא אנוס לעבור עבירה. רוח ערטילאית.

ישב נעמן אל הפסנתר וניגן ברקרולה של צ’ייקובסקי, ופרויקה-אפרים צנח אל תוך כסא בחדר האוכל הריק והחשוך למחצה.

“זה דומה,” מלמל האב. “אבל לא בדיוק… לא בדיוק… תנסה משהו פחות מלומד… לא שיר של אינטליגנטים, אלא משהו עממי, נעמן. משהו מן הכפר, מן העם… הלא תוכל לנסות… אל תאמר נואש. אנחנו קרובים אד לשירים שאני מבקש לשמוע.”

נעמן ניסה את “ספקות” של גלינקה והביט מעבר לכתפו אל אביו, והאב נענע בראשו ולחש:

“אל תפסיק… זה לא זה, אבל קרוב מאד, קרוב מאד. תן עוד משהו. מיד נגיע למחוז חפצנו.”

ונעמן החל פורט “על סף הבית”, “פעמון של ערב”, “נוצצת מדורתי בערפל” ולבסוף, מחייך בינו לבין עצמו, שב אל צ’ייקובסקי וניגן “אנה, אנה רחקתם ימי שלי”, מתוך “ייבגני אונייגין”.

נעמן פסק מנגינתו והאב שתק. ידי הבן נחו דוממות על ברכיו וכפות האב שפשפו, חזור ושפשף, את זיפי לחייו שלא גולחו. הם ישבו בחדר החשוך במרחק כעשרה צעדים זה מזה, ומבטן האניה עלה קולו העמום של המנוע.

“נעמן,” אמר האב, “מדוע לא שאלת אותי מעולם על אמך? הלא אמך נעלמה מתוך חיינו, נעלמה כמו רוח… ואתה אף פעם לא שאלת אותי.”

“מעולם לא שוחחנו, אבא.” אמר נעמן מאצל הפסנתר ולא היפנה ראשו.

“אתה מאשים אותי, נעמן?”

“אתה הוא הבא אלי בטרוניה,” אמר נעמן. “אני לא האשמתי אותך.”

שוב חזר המנוע של האניה לקצוב את הזמן ואת הדממה שביניהם, עד שלבסוף שאף פרויקה-אפרים רוח מלוא ריאותיו והחל מדבר. תחילה דיבר בלחש ואחר כך היה קולו עולה ויורד, כמי שאין לו שליטה ברוחו.

“בת עשרים וחמש שנים היתה אמך בלכתה ממני. ואתה אז ילד קטן בן חמש שנים… שבע-עשרה שנים חלפו מאז, נעמן, שבע-עשרה שנים. ואני, לא היה לי אף יום אחד, אף יום אחד, אתה שומע? אף יום אחד לא היה לי חופשי מזכרונה… אמת, נשאתי לי אשה אחרת וגם הרצל נולד לנו, ואין לי שום תלונות על האשה הזאת… אבל דע לך, נעמן, שפגיון נעוץ לי בלבי והוא שותת דם. אתה עוד היית בבית, כשנטעתי את הפרדס הראשון, אבל לא ראית מאומה… אתה היית במוסיקה שלך… ואני, כשסיימו הפועלים להביא מן המשתלה את השתילים הקטנים, אמרתי להם: לכו מפה. לכו ותשובו מחר. ואני בעצמי חכיתי עד שירד הלילה ולקחתי את השתיל הראשון והלכתי וחפרתי גומה ו נטעתי את השתיל באדמה וצעקתי: ‘בלה. בלה שלי…’ רציתי שהיא תדע שאני נוטע עצים חדשים באחוזה שלנו… 'בלה, אני צעקתי כמו משוגע, ‘בלה. למה עזבת אותי?’ אבל אף אחד לא שמע… אתה ניגנת לך, ושרה עם עמינדב בוודאי היו באורווה… אני יודע הכל על משפחתי, נעמן, אל תחשוב שאינני יודע… ורבקה הטובה כבסה לכם את הבגדים בחצר ואף אחד לא היה צריך לשמוע. אבל אמך יודעת שאני צועק אליה בלילה. היא יודעת, אבל היא לא שבה… שבע-עשרה שנים היא לא שבה… מה אתה חושב לך, נעמן? שאני סתם ככה עוזב את המשק ואת המושבה ועולה על אניה לעשות מסחר בתפוחי-זהב?… אינני אומר שזה לא ענין חשוב… אני את מלאכתי אעשה באמונה, לזה אף אחד לא צריך לדאוג. אבל למה אני נוסע בחזרה אל הארצות הארורות האלה? אני אגיד לך, נעמל, למה אני נוסע. אני מחפש את אשתי הראשונה. אולי היא שבה לרוסיה? אולי היא המשיכה לאנגליה, לצרפת? אולי קשרה קשר חדש… איך אני יכול לדעת? פתאום, לגמרי בלי שום הודעה, היא קמה והלכה… עזבה בעל ובית וילד קטן ותינוקת… היא לא היתה מאלה שעוזבות פתאום את המשפחה… אז למה, למה היא הלכה? נעמן, אתה איש משכיל, תענה לי, נעמן.”

“אינני יודע, אבא,” אמר נעמן מאצל הפסנתר, ועדיין ראשו מופנה אל עבר הקלידים.

“אינך יודע?” מקולו של פרויקה-אפרים נשתמעה תדהמה גדולה כל כך, עד שנדמה כאילו אמר: “אז בשביל מה סיפרתי לך את כל הדברים האלה?”

“איך זה שאינך יודע?” חזר האב על שאלתו. “אתה הרי דומה לה כל כך… אין לך מושג, נעמן, כמה שאתה דומה לאמך… והנה גם אתה נוסע עכשו והולך ממני… ואני חשבתי שאם תקף אותך היצר לקום וללכת, אז אתה גם תדע להסביר לי, לענות לי על שאלתי…”

“אני כבר מזמן הלכתי מן הבית, אבא, ואתה לא שאלת אף פעם,” אמר נעמן.

“אבל עכשו אני שואל,” אמר פרויקקה-אפרים בקוצר-רוח.

“ואני עונה לך: אינני יודע.”

“אתה כועס עלי, נעמן? יש בי איזה דבר שמוכרחים לברוח ממנו? אתה חייב להסביר לי, לעשות את זה בשבילי, לעזור לי.”

“איך אני אוכל לעזור לך, ואני רק בראשית חיי.” והפעם הסב נעמן ראשו והביט הישר אל פני אביו. “איך אתה דורש ממני את זה? את כל המשא הזה אתה רוצה לשים על כתפי? אתה חושב שמותר לך? אינך סבור שיש לי מספיק משלי? די והותר משלי?”

ואז, לפתע, סר השכרון שהיה האב שרוי בו. דקירה דקה, קצרה כניד עפעף, פילחה את חזהו ונמוגה. הוא הביט בבנו ונשתתק.

12.

בפריס, בקומה הששית, ברחוב קטן היוצא אל הנהר, ישב נעמן מול החלון והציץ החוצה. פוחד היה לצאת אל החוץ, מפני שאירע לו, כבר ביום הראשון, דבר נורא. בכל אשר פנה, מרגע רדתו מן הרכבת שהביאה אותו ממרסיי, ראה מראות ידועים לו ומוכרים לו מלשעבר. ולא רק המקומות היו נראים כמזכירי נשכחות, אלא גם הריחות וביחוד הקולות. לא קולותיהם של בני אדם, אלא קולם של העצמים, האבנים והמים, אותם קולות מנסרים בחלל, שאם אינך עשוי לכך, אין אתה שומע אותם כלל.

תחילה היה נעמן מופתע, כמעט שמח, וכבר זימן את עצמו לאיזו חגיגה, שמן הסתם היתה מצפה לו כאן ימים רבים. נשען אל מעקה האבן הסתכל במי הנהר, והמים שלחו אליו לשונות קטנים, שרבב והחבא, ואמרו לו: גְלוֹק-לאק-ליק-לוֹק. לא תחפוץ, נעמן, גורלנו לחלוק?

והאבן שתחת מרפקו היתה מאוושת ואומרת: אַוַוש-אַוַוש-וַוש, רַד מדרגות מצפות ליורד, אל המים, מים, מים.

וכשפנה משם ושׂם פניו אל הבתים שלאורך הנהר, עלה באפו ריחם של תבשילים, שאת טעמם ידע. אבל מי היה זה שבשל אותם למענו? לא רעב חש נעמן לריח התבשילים, אלא ערגה סתומה. געגועים מוצצים ורעדה בדפנות הגוף. ואז ידע בלבו, שאם יפנה ויכנס לתוך הסמטה שממול וילך ימינה, תעמודנה רגליו מול בית לבן שתריסיו אדומים ובקומה השניה יהיו וילונות תחרה מופשלים מעט ופנים ידועות יהיו מציצות מבין קפלי הוילון. של מי הפנים הללו – התאמץ נעמן לזכור, ולבו עמד מדפוק.

מחדרו שבקומה הששית לא יצא, ומזונו ניתן לו מידי בעלת-הבית, כמוסכם. והוא ישב אל הפסנתר וניגן, רשם סימנים במחברת התווים ושב וניגן. דמעות היו זולגות על לחייו, אבל גם חיוך מעוקם בצבץ ועלה על שפתיו, מפני שלמשמע המנגינות שחיבר נוכח לדעת כי הוא הולך סחור סחור וסובב על המנגינות שהשמיע באזני אביו באניה. נעימת “בערפל מדורתי נוצצת” החלה פושטת זרועות אל מחוז רחוק, מתרחבת וחובקת את שמי הכוכבים בירושלים ושבה משם אל מקום אחר, אפל, לח, קר, עם קול פעמון מאחורי גבו.

ובאחד הימים נשמעה דפיקה על הדלת, ואיש כבד-בשר, ששפמו עבות וכתפיו כבדות, עמד בפתח. נעמן הביט באיש הנכנס ושתק. הוא לא נבהל, אבל מצפה היה שיעלם כלעומת שבא. מבקש היה לשוב אל הפסנתר ואל הפעמון.

“נעמן,” לחש האיש הנכנס, “למה אתה מביט בי ככה?”

ונעמן אמר: “אני נגן. עייף אני, ועכשו נגנתי.”

פרויקה-אפרים שכר כרכרה והביא את בנו אל רופא, והרופא רשם תרופות והבטיח לאב כי בנו ישוב לאיתנו, וכי חולשה היא, חולשת העצבים, ויפה יעשה אם יסע אל חיק הטבע, לגור מעט בכפר.

ואחר כך הביא האב את בנו אל מסעדה וכפה עליו שיאכל מאכלי בשר וירקות חיים.

ובשובם אל החדר סיפר האב כי חקר ושאל במשרדי הקהילה היהודית בלונדון, אך דבר לא נודע לו על בלה-יפה, ומכאן הוא נוסע לאודיסה. מסחרו עלה בידו בלונדון וכבר נפתחה שם לשכה מיוחדת לאגודת הפרדסנים של ארץ-ישראל.

פרויקה-אפרים הבטיח לבנו כי ישוב לבקר אצלו, בשובו מארץ רוסיה, והשביע את נעמן כי ילגום מן התרופות כאשר צווה, ויהיה יוצא לטייל בשדרות ובגנים. ולבעלת-הבית של נעמן נתן הוראות מפורשות על טיב המאכלים שיש להכין לבנו, גם הוסיף לה על שכרה.

13.

ההצלחה האירה פנים לפרויקה-אפרים. בלונדון נערכה לכבודו קבלת-פנים בבית ההסתדרות הציונית והדוקטור חיים וויצמן חיבק את כתפו קבל עם ועדה ואמר לנאספים: “הנה, רבותי, הסתכלו וראו מה דמות יש ליהודי החדש בארץ-ישראל.”

והציבור הביט בפניו של פרויקה-אפרים ומחא כף.

“אפרים אברמסון,” אמר הדוקטור וויצמן, “הריהו קיום ההבטחה שנתנה הציונות לעם היהודי. חלוץ הוא, חזק הוא, עובד אדמה הרואה ברכה בעמלו, שליח גא וכביר-כוח, המביא אלינו את ריח האדמה, ריח פריחת ההדרים. אבל לא רק זאת, אלא גם תביעה נמרצת בפיו, תביעה שהוא תובע מכל אחד מאתנו, לתת יד לביצור החקלאות היהודית בארץ-ישראל.”

רבים באו ללחוץ את ידו, ואחדים מבין לוחצי-היד גם הוסיפו, כבדרך אגב, כי ישמחו לפגוש בו ביחידות, לדון בעניין שלשמו בא.

כשיצא אפרים אברמסון את לונדון, בדרכו לפריס, שעשע את נפשו בתענוג הפגישה שיפגוש בבנו, כשיספר לו על תפארת המעמד בלונדון ועל הכבוד שחולקים יהודי הגולה ליהודי פשוט מארץ-ישראל.

בפריס התארח אפרים אברמסון אצל אחד מבכירי פקידיו של הבארון ואכל על שלחנו תבשילים מתועבים, שהוגשו בעסק גדול. גם בפריס עלו ענייניו יפה, אלא שגם שם לא העלה דבר וחצי דבר על בלה-יפה, ובמקום שיתעכב במערב אירופה אצה לו הדרך אל ארץ רוסיה. הלא משם באה בלה-יפה, ואולי שמה חזרה ושם ימצאנה.

ואמנם מצוא נמצאו אנשים באודיסה שהיו זוכרים את משפחת אשתו, אבל הוריה נפטרו מן העולם ואחד מאחיה הלך לאמריקה. על בני המשפחה האחרים לא ידעו לספר דבר, זולת מה שידעו כי הבת נשאה לאיש שעלה לארץ ישראל לפני הרבה שנים.

“אני האיש,” אמר אפרים, “והבת ההיא היתה אשתי, ואותה אני מחפש.”

האנשים הנידו בכתפיהם ושתקו. אלא שמאותה שעה היו חושדים את אפרים אברמסון שאין רוחו שלמה ואפשר שלא הוא האיש שאפשר לעשות אתו עסקים.

למזלו עשה עסקים עם הגויים שבאודיסה, אנשי-הרשות ואנשי-הנמל, ואילו מיהודיה של אודיסה משך ידו. וכשכילה מעשיו הלך ברכבת לקיוב ולחרקוב, שם היו דרים לפנים כמה מבני משפחתה של בלה-יפה. בקיוב לא מצא להם זכר, אבל בחרקוב נזדמן עם משפחה של עושי-סבון, שלשה אחים שעבדו בשותפות, והצעיר שבהם נשא לו לאשה את אחותה הבכירה של בלה-יפה.

לפני שנועד אפרים עם גיסתו הלך אצל הספר ועשה שפמו וציווה שיתיזו מי בשמים על שערותיו; ומשם שב אל מלונו ולבש אותם בגדים שחורים שבהם הופיע לפני דוקטור וויצמן וחבורתו שבלונדון. אל מול הראי זקף את קומתו והרגיל את ידיו בכמה נענועים ותנועות של גדלות ונימוסים, וכשהיתה דעתו נוחה מעצמו הלך מתון-מתון אל בית הגיסה, מקפיד שלא יתקמטו הבגדים.

אחותה של בלה-יפה נפלה על צוארו בנשיקות, ואף על פי שלא ראתה אותו מימיה, קיבלה את פניו כיאות לבני משפחה אחת. עוד לפני שפתח פיו לומר דבר, העתירה עליו האשה קובלנות של ידידות, ונזפה בו על שאין הוא כופה את אחותה לכתוב מכתבים, ולו תהא זו שורה אחת קטנה, דבר של כלום, להודיע על שלומה ועל מעשיה.

”אפשר שהאסיאתים אינם נוהגים לכתוב," אמרה. “אבל אתם בכל זאת בני אירופה, וגם אם נשכח מכם הדבר, הלא אני אחותה, עצמה ובשרה. היתכן לנהוג כך, מר אברמסון?”

“מתי, יורשה לי לשאול,” אמר אפרים, “מתי קיבלת מכתב אחרון מבלה?”

“מתי?” צחקה האשה, “אולי לפני עשרים שנים… מה אני מדברת? למעלה מעשרים שנים.”

“ומאז, שום דבר?”

“שום דבר. הלא פי האומר לך זאת.” ולפתע נשתנו פניה, “אמור, קרה אסון? פניך אינם מוצאים חן בעיני. לבי מת בקרבי.”

ואפרים סיפר מה שידע לספר ואחותה של בלה-יפה ישבה ממולו, ידיה משוכלות בתוך חיקה, ובכתה. דמעות שבאו באיחור של חצי יובל שנים. דמעות אשה, לא גרעו ולא הוסיפו, מנקודת ראותו של אפרים.

כשנפרד מבני הבית הבטיח לשלוח פוטוגרפים של הילדים ואמר לגיסו, שאם יעלה אי פעם את משפחתו לארץ-ישראל, שיבוא אצלו והוא מבטיח לו לסייע בידו ליסד את חרושת לסבון בארץ-ישראל, ויהיה זה בית החרושת היהודי הראשון לסבון, מאז אמר הנביא: “אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית,” וגומר.

אחר כך יצא מן הבית, הלך לאורך הסימטא הקרויה סימטת-בית-המרקחת ויצא אל רחוב סומסקאייה. הוא זכר איזה דברים מטושטשים, אך במקום שיאמץ את כוח הזכרון, פלט קללה מפיו ונשבע בלבו שמעתה לא תדרוך עוד כף רגלו על אדמת-ניכר, ולמן היום הזה ואילך ישב בביתו ולא יקבל על עצמו שום שליחות.

14.

כשעזב אפרים את פריס ונעמן נותר לבדו בחדרו, ישב אל הפסנתר, הביט בקלידים ונוכח לדעת שהם אילמים ושוב אין טעם להקיש בהם. שעה ארוכה הביט נכחו ואחר כך כיסה את הקלידים במטלית של לבד, הגיף את מכסה העץ, קם ממקומו, קד קידה, מלמל דברי הצטדקות ויצא את החדר.

הקולות הרבים שעלו מן הרחוב לא נצטרפו למנגינה, אלא היו מתפפרדים ומשתברים וצורמים את אזניו עד שחש כאב בעור התוף.

בירושלים – זכר נעמן – אפילו הדממה של הלילה היתה מצטרפת למנגינה. גם שתיקת הכוכבים היתה מציעה את עמה כמין זמר לאזניו, ואפילו היה רושם במחברת. ואילו כאן, נאלמו גם הקלידים, לא כל שכן קולות העיר, ואם לא נאלמו, פצעו והכאיבו.

יחד עם זאת ידע, ללא צל של ספק, שאפילו אם ישוב לירושלים, את המנגינה לא יוסיף לשמוע, מפני שהצינורות המובילים מן החוץ פנימה נפגמו; ואילו הכלים המובילים מן הפנים אל החוץ נפרצו ורחבו, והם קרועים ושותתים באין מעצור. מאזין היה לזרימה, לשפך האטי והמתמיד, מתוכו אל החוץ, כשהוא מתרוקן והולך, שוקע בלי תלונה אל תוך הוויה שותקת.

יודע היה, שאם ימצא זיו להאחז בו, אפשר שיינצל; והוא תר אחרי אחיזה והעביר לנגד עיני רוחו את הנוף, שבו עשוי זיו שכזה להמצא.

הבית שבמושבה הדרומית היה חלל ריק, שהעדרה של אמו איכלס אותו כולו. בירושלים נטשו כמה מתלמידיו-לשעבר את הפסנתר ונשאו להם נשים, מן הסתם. מעולם לא העלה נעמן באזניהם שום הצעה אחרת. מצפה היה שיבינו, והם לא הבינו. ואשר לאביו, היה זה הר גדול, הר מתנשא בשממה, והזרם שבו נגרף נעמן עוקף את ההר במהירות מסחררת ושוטף אל הגאיות, למטה, סביב והרחק. אין טעם לזעוק מתוך הזרם. קול המים חזק וההר גבוה וחרש.

נשען נעמן בגבו אל קיר של בית, הביט ברחוב הקייצי, בעוברים ושבים, והיה מחייך. אשה צעירה נגשה אליו, הוציאה ממחטה מארנקה, ניגבה את פניו ודיברה אליו. הוא זיהה אותה כ-G-Moll המוסיף לחייך. היא תחבה פרוסת שוקולדה לפיו והוא פלט אותה ביריקה.

לפנות בוקר, בחדרו, שוכב על המיטה בעיניים עצומות, התאמץ לזכור מי היתה האשה הצעירה שפגש ברחוב; ולאחר מאמץ רב, אולי רק בשעות הצהרים, חשב שזו היתה אמו. מחר – ואולי עוד בערב זה עצמו – ישוב אל המקום ההוא ויחכה לה. ערב ערב ישוב שמה, עד שתשוב.

15.

כשלשה חדשים לאחר היום שבו ביקר אפרים אצל בנו בפריס, שב ועמד בפתח החדר שבקומה הששית. יודע היה שבכל חודש מגיע הכסף מן הבנק ומשולם בחלקו לידי בעלת הבית ובחלקו לידי נעמן. כן זכר את הבטחת הרופא, כי מזון משובח וטיולים בנאות הגן ישיבו את הבן לאיתנו. מקווה היה איפוא אך לטוב, אבל בסתר לבו קינן פחד.

כשפתח אפרים את הדלת ראה לפניו עלם ששערו צימח כשערות אשה. זקן דליל, כזקנם של נערים שלא גולחו מעולם, כיסה בפלומה בהירה את לחייו ונתדלדל מקצה סנטרו. לחייו היו משופות ואודם חולני פרח בהן, והעיניים היו בוערות באש זרה. נעמן ניצב באמצע החדר ולמראה אביו קד קידה ופרש זרועותיו לצדדים, כמתנצל.

גם אפרים שתק והביט בבנו. לרגע נדמה לו שהנער נוטה להתמוטט על הרצפה, ואפרים היה מוכן לחוש אליו ולתמוך בו, אבל הנער לא צנח ולא התמוטט, אלא הוסיף לעמוד על מקומו. השערות הארוכות היו שערות אמו וגם האודם שבלחיים היה של בלה-יפה, אבל פלומת הזקן עוררה באפרים מורת-רוח. אלא שמיד ניער עצמו ולבו נתכווץ מרחמים ומאימה.

“מה שלומך, נעמן?” ואפרים עצמו נבהל למשמע קולו.

הנער שב ופרש ידיו לצדדים, כמבקש מחילה על מה שעולל.

הפעם הובהל הרופא אל החדר, כי נעמן סרב לצאת עם אביו מן הבית. עצת הרופא היתה שיילקח נעמן אל בית-החולים, ואפרים שאל אם לא מוטב שיחזיר אותו הביתה, לארץ-ישראל.

למשמע הדברים האלה, דחק עצמו נעמן אל הפינה, שטח את כפות ידיו על הקיר, ולחש: “אני לא רוצה לשם.”

וגם הרופא חיווה דעתו, שבארץ-ישראל לא יימצאו המומחים הנחוצים למחלה, ומוטב שיושאר כאן, עד שיוטב לו, ואז ישוב הביתה מרצונו.

בלילה ההוא נלקח נעמן אל חדר מיוחד בבית-החולים ואביו שהה עמו כל הלילה. לפנות בוקר שמע כמין קול יבבה ממיטת בנו. והוא גחן אליו ולחש: “נעמן, הלא תאמר לי, מה עוללתי לך? מי הוא שעשה לך זאת?”

אבל דומה שנעמן יבב משנתו. הוא לא פקח את עיניו ולא השיב דבר.

מקץ כמה ימים יצא אפרים ברכבת למרסיי ושם ירד באניה לשוב אל ביתו ואל הפרדסים.

16.

בן ארבעים ושבע שנים היה אפרים אברמסון בשובו מן הנסיעה, והוא קיים את שבועתו ושוב לא דרכה רגלו מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, עד ליום מותו, מקץ ארבעים ושלוש שנים.

כששב הביתה מסר דין וחשבון לאגודת הפרדסנים, ואף על פי שהדברים היו רצופים נצחונות והישגים, תמהו האיכרים על שלא עלה חיוך על פניו, ודבריו נאמרו ברוח חמורה ובסבר פנים אטום וחתום; זה הסבר שדבק בו כל ימי חייו.

כשכילה מעשיו אצל האגודה ניפנה לביתו. את הידיעה על נישואי שרה עם עמינדב קיבל בדממה זועפת, ושני הצעירים הופתעו לא מעט על שלא העיר שום הערה ולא מצא כל דופי בעניין. ניתן לומר שאפילו נעלבו במקצת. אין לומר שעמינדב היה מתיירא מפני אביו החורג, אבל בוודאי שלא ניתנה לו אף פעם האפשרות להתחטא לפניו או לבוא עמו במגע של ריב והתפייסות. לרגל הנסיבות המיוחדות של נישואיו עם שרה, מקווה היה שאפרים יכעס, ובסופו של דבר יתפייסו, וכך יוכל עמינדב לדעת עד היכן אפרים מחבב אותו. אלא שכל זה עלה בתוהו.

“שרה תלד בביתנו,” אמר אפרים לרבקה בחדרם. “אבל אחרי הלידה אתן להם כסף שילכו למקום משלהם ויקימו להם את ביתם על פי הבנתם.”

רבקה לא מיחתה על כך. היא לא היתה יכולה לדרוש מאפרים שיתבזה לעיני בני המושבה פעמיים בגללה. שכן סבורה היתה שהאחריות על מעשי עמינדב רובצת על כתפיה; והיא די לה במה שהעז אפרים לעשות כשנשא אותה לאשה, חרף התנגדותו של וועד המושבה.

כשנה לפני מלחמת העולם ילדה שרה לעמינדב את בנם בכורם וקראו שמו עובד. “עובדי אדמה אנחנו,” אמר אפרים.

תוך פחות מחצי שנה עברו שרה ועמינדב עם בנם לתל-אביב ושם יסד עמינדב בית חרושת ללבנים ולבלוקים, והיה טורח בו עם שני פועלים. שרה היא שניהלה את העסקים עם הקבלנים והבונים. אל דירתם שבשדרות רוטשילד אספו תלמידה מן הגמנסיה “הרצליה” ובשעות אחר הצהרים היתה הנערה מטפלת בעובד ובמשק-הבית ושרה היתה יושבת אל החשבונות עם הבנאים והקבלנים וכן היתה עוברת בין הבניינים לגבות חובות ולקבל הזמנות בשביל בית-החרושת.

כעבור שנה אחת ילדה שרה עוד בן ונקרא שמו אליקום, וכעבור חדשים אחדים פרצה מלחמת העולם והקיץ הקץ על בניית בתים בתל-אביב ובית-החרושת לבלוקים וללבנים נסגר.

אחר כך באו שנות יגון ורעב, גירושים וגלות, שנים נמחקות מספר החיים. מסחר תפוחי-הזהב פסק; גם הארבה של שנת 1913 עשה שמות בפרדסים והאיכרים הגיעו עד פת לחם.

כחודש ימים לאחר פרוץ המלחמה הגיע אל אפרים מכתב מצרפת, בין שאר מכתבים של מסחר ושל ענייני האגודה, ובו הודעה כי נעמן שם קץ לחייו.

אפרים אברמסון החזיק את המכתב הפתוח בידיו, חזר וקרא בו כמה פעמים עוצם את עיניו ואומר בלבו: שניהם מתו, איפוא; גם הבן, גם אמו. הם כותבים לי כאן שגם אמו מתה. אין ספק שזה הדבר שהם מבקשים להודיעני.

הוא לא סיפר לרבקה מה שהודיעוהו מפריס, אלא הלך אל מטע ההדרים, שרק לפני שנה עמד במלוא לבלובו ועתה היה שומם וחרוך, וענפיו דוקרים את כל הקרב אליהם. בין הגזעים הערומים שוטט, מנופף באגרופו ומבעט ברגליו את רגבי האדמה היבשים. פולט היה מפיו שברי פסוקים שזכר, כגון “ארץ ניתנה ביד רשע”, ו“יאבד יום אוולד בו… היום ההוא יהי חושך… הלילה ההוא יקחהו אופל,” עד שכרע וישב על האדמה, לופת גזע של עץ, מנענע אותו וצועק: "לעקור, לעקור מן השורש, לכל השדים והרוחות… על מה ועל מי הוצאתי את ימי ושפכתי את דמי? מי לי פה ומה לי פה?… נעמן בני, נעמן אהובי, למה הנחתי לך לצאת מבית אביך? למה לקחתי אותך אל הארצות הארורות ההן?… יתומי שלי, נער מנגן, שתיל רך וענוג, אני הרגתי אותך, אני הרוצח, אני נשיאם של הפרדסנים, לבי הלך אחרי הכבוד המשוקץ… מטורף ושוטה אומלל. למה סרבתי להאמין כי בלה בחרה במוות; טוב היה לה מותה מחייה עמי… היכן היו עיני ולבי, כשראיתיה משוטטת בבית כמו רוח רפאים? בית נתתי לה, פרדסים נטעתי לשמה… אבל היא לא רצתה בכל אלה… מנגינות היו לה בראשה, ואל המנגינות ההן ביקשה לשוב… בהמה גסה שכמותי, סוס רתום אל עגלה, הולך הייתי בתלם ודבר לא ראיתי, ולבי חתום כחבית ריקה… את ידו של דוקטור וויצמן נחוץ היה לי ללחוץ… שחורים נחוץ היה לי ללבוש, כאחד הריקים שתקף עליו יצרו והלך למקום שאין מכירים אותו… מי יסלח לי ומי יאמר לי נבל מתועב? ואם, שאינכם עוד, אהובי שלי, יחידי שלי, למה לי חיים בלעדיכם?

צנח אפרים בין הגזעים הגִדמים, פניו בעפר, עד שנפלה עליו תרדמה. ובחלומו היה יושב אל השלחן בישיבה של אגודת הפרדסנים ומאזין, כשלפתע זכר שהילדים אינם מכוסים, ואפשר שיצטננו. הוא יצא מחדר הישיבות, חצה את המסדרון ונכנס לחדר הילדים ועמד בפתח. אושר כביר הציף את נפשו והוא אמר בלבו: הנה, בית מלא כל טוב, מלאו אסמי מזן אל זן, אנא אשא את אשרי?

חדר הילדים היה חשוך והוא דימה לשמוע קול נשימה רכה מרחף בחללו. אז זכר שבא לכסות את הילדים וקרב אל המיטה ומצאה ריקה. הוא זעק מאימה והקיץ משנתו.

כשהפך פניו מן האדמה ראה שמיים וכוכבים, ושמע קולן של חיות-הלילה. הוא זכר את חלומו, ואמר לנפשו: “אילו היה חדרם הריק של הילדים מלא, וחדר הישיבות המלא של האגודה, אילו היה ריק… כמה נפלאים היו החיים יכולים להיות.” פניו נתעוותו והוא ירק את החול והשרשים שדבקו בפיו ובשיניו, חזור וירוק, ואחר כך קם ועמד על רגליו. “אל האורווה,” אמר לנפשו, “מקומו של הסוס באורווה. לך ולעס קש, בהמה גסה.”

17.

אנשי תל-אביב הוגלו על ידי הטורקים צפונה, ושרה עם עמינדב ושני ילדיהם, עובד ואליקום, הגיעו בעגלה עם קצת מטלטלים ותקעו אהלם ליד המושבה שממנה באה אחותו של אפרים. אנשי המקום הראו להם את הבית שבו היתה מתגוררת ובו שכלה את בעלה ושלשת ילדיה.

במושבות הדרומיות התלבטו האנשים זמן מה, לפני שנפוצו לכל רוח, מי צפונה, ומי למצרים אל מחנה האנגלים. אפרים עם רבקה והרצל הקטן ירדו מצרימה ושם היו מתגוררים ארבע שנים.

במצרים נזדמן אפרים עם שלוחיו של הבארון דה-מנשה ובסיועם מצא לו עבודות קבלנות באלכסנדריה, ושם שכר למשפחתו דירה קטנה, ורבקה מצאה לה עבודת מבשלת במסעדה יהודית ליד הנמל.

ענייני המלחמה הגדולה לא נגעו ללבו של אפרים אלא במידה שהיו קשורים לארץ-ישראל; וכל מה שביקש לדעת על ארץ-ישראל היה מוצא אצל האדון אלכס, שהיה מגיע לעתים לקהיר, ושמה היה אפרים נוסע, לשמוע חדשות, להחיות נפשו. ובשובו מקהיר היה יושב אל ארוחת הערב, מצווה על רבקה להגיף את התריסים ולהרצל היה מצווה להאזין ולשמור את הסודות בלבו.

והסודות היו רבים וקשים. חבורת המרגלים של זכרון-יעקב עובדת את האנגלים באמונה, מפני שהאנגלים יהיו אדוני-ארץ-ישראל, כשתסתיים המלחמה. וחבורה זו כולה על טהרת בני האיכרים, כמובן, מפני שאהבת האדמה ממלאה את ליבם והם נכונים להקריב את נפשם על מזבח המולדת. ולעומתם ניצבים הפועלים מן הקבוצות והקומונות למיניהן, והם דבקים מפחד באדוניהם הטורקיים, חרדים מקול עלה נידף ומפריעים את המרגלים מעבודתם. וכבר היה מקרה שהסגירו גיבור ניל"י לידי רודפיו הטורקיים, להוציאו להורג בקושטא.

“זכרו מה שאני אומר לכם,” היה אפרים מלחש באזני רבקה אשתו והרצל בנו, “כי מן הדבר הזה תצא אש, שתאכל את הישוב שלנו דורות רבים. בני האיכרים לא יסלחו לפועלים; והפועלים ישנאו את בני האיכרים, כאשר ילמדו לדעת כי צדקו מלכתחילה. היהודים יש להם זכרון חזק, ומה שלא סלחו לעמלק אחרי אלף דור, בוודאי שלא יסלחו זה לזה מקץ כמה שנים מועטות.”

“נו, מילא,” היתה רבקה אומרת, “הכל יישכח מן הלב כשתסתיים המלחמה. כך דרכו של עולם.”

“אשה!” אומר אפרים בתוקף, “אינך מכירה בטיבו של עמנו. מלחמה זו שמהלכת עכשו בעולם, הריהי כמשחק ילדים לעומת המלחמות שילחמו היהודים זה בזה בימי השלום הבאים עלינו.”

טענותיה של רבקה מסתתמות והרצל מאזין בשתיקה, וכשאביו מסיים את סיפורו, הרצל שואל:

“אבא, רוצה אתה שאצטרף למרגלים?”

“אתה שב עכשו במקומך,” מצווה עליו אפרים. “וכשתגדל ותהיה גבר לא יחסרו לך עלילות. לכך אל תהיה חושש.”

ובני אברמסון היו שבים אל עיסוקיהם, מצפים לגמר המלחמה, ושבים ומתכנסים מפעם לפעם לשמוע חדשות, כשאביהם חוזר מקהיר. ובין שיחת לילה סודית לחברתה היו חייהם מתנהלים על מי מנוחות, למרות שמסביב היה העולם עולה בלהבות. הם נהגו וחיו ככל שנהגו וחיו אבותיהם ואבות אבותיהם זה אלפיים שנים: מתעלמים מן הרעש והמהומה שמקימים הגויים, וליבם נתון אל מרכז אחד ויחיד, חבוי ומוסתר יפה יפה בלב פנימה, ונופיו משתרעים על גדות הירדן. מערבות אוקראינה היה הירדן רחוק. מאלכסנדריה אין הוא רחוק כלל.

כבן שבע-עשרה שנים היה הרצל, כשירד עם אביו ואמו לאלכסנדריה. את רוב שעות היום היה עושה בקולג', שבו למד עד מהרה את הלשון האנגלית והצרפתית, ובערים היה מתרועע עם כמה מבני העשירים היהודים. אביו ואמו מפנקים אותו למעלה מן המידה והוא לובש מחלצות של בני טובים, הפרוטה מצויה בכיסו ורוחו טובה עליו.

מחבריו קיבל ידיעות נחוצות על מנהלי הכרך ועד מהרה היה להם למדריך ולמנהיג. בחבורה היו הולכים אצל פרוצות איטלקיות והיו מעשנים סיגריות, ספוגות רעלים ריחניים. כשהחל שפמו מצמח, לא גילח אותו; וביום מותו, והוא בן שבעים ושבע שנים, עדיין היה אותו שפם עצמו מעטר את שפתו העליונה.

בעודו נער התנכר בגינוני שמרנות, כגון צוארון מעומלן וכגון רכסי-שרוולים תואמים את צבע עניבתו. וגם בגינונים אלה החזיק עד ליום מותו, והוא רווק, קונה אהבה בכסף, שלא להיות חייב דבר לאיש או לאשה.

ומאחר שעשה את ימי בחרותו בארץ זרה, דבק בו ריח המרחקים והוא הקפיד לשמר את הריח הזה ולטפחו כל ימי חייו.

אפרים היה מצפה בכל יום, שתסתיים המלחמה והוא ישוב אל פרדסיו ואל ביתו; ורבקה היתה שותפת לו בצפייה, עושה מלאכתה בחריצות ובקוצר רוח. רק הרצל נהג כמי שלא אצה לו הדרך ולא נשתבש יומו. כמו שמח היה בחלקו וכמו כאן נולד ופה יכה שורש לעולמים. צעיר היה ואת נעוריו עתיד היה לשמר לאורך ימים, מתוך שמרנות שבאופי.

לימים חלץ עצמו מחבורת הנערים היהודיים שבמצרים ומצא לו חברים בין האיטלקים, הערבים והיוונים; ואלמלא נסתיימה המלחמה אפשר שהיה מתבולל באותו ערב רב של אלכסנדריה, שמן הנמל שלה מצאו רבים נתיבה לחצות את הים התיכון ולהלך בדרכי אירופה כל ימי חייהם.

אבל המלחמה, שתחילה הבריחה את בני אברמסון מביתם, נסתיימה; והחזרה אל הבית היתה דבר המובן מאליו לגבי בעל פרדסים ובעל משק כאפרים.

אמרו תודה לשלוחיו של הברון דה-מנשה, אמרו תודה לבעל המסעדה, לחצו ידו של מנהל הקולג' והניחו שלמונים בידי העוזרת הערביה, ועד מהרה שכחו את כל אלה, ומרים נמחתה מלוח לבם.

מלבו של הרצל לא נמחתה, והיתה מתקיימת בו כבראי: מי שרואה, רואה. מי שאינו רואה, הרי זה כאילו אין שם כלום.

18.

ב-1917 נכנסו הצבאות האנגליים לירושלים וב-1918 נסתיימה המלחמה, והמשפחות החלו מחפשות זו ת זו ושבות ומתאגדות.

כששבה משפחת אברמסון אל ביתה היה הרצל בן עשרים ואחת שנים, והלשונות האנגלית והצרפתית שגורות בפיו, מפני שנתחנך בבית-הספר של המיסיון.

כשנכנסו בני אברמוסון אל חצרם ההרוסה נוכחו לדעת שרק האורווה שרדה מכל הבניינים שהיו שם, ורק היא ראויה למגורי אדם. הלכו איפוא והתקינו להם משכב-לילה באורווה ושם עשו כמה חדשים, עד שהקימו את החצר מהריסותיה.

בלילה הראשון, וכן כמה לילות לאחר מכן, היה הרצל מתעורר משנתו ומזדקף במיטתו. מתאמץ היה לזכור בדיוק את המקם שבו מצא את שרה ועמינדב מתעלסים, לפני שלוש-עשרה שנים.

הענף האחר של המשפחה – שרה ועמינדב בן-ציון עם ילדיהם – אף הוא שב ונשתל במקומו שבתל-אביב. הם הזמינו בבית החרושת של ווגנר שביפו מכונות חדשות לתעשיית לבנים ובלוקים, ושבו אל עיסוקם הראשון. השלטונות האנגליים לא הגבילו את רשיונות הבניה, ותל-אביב החלה מתפשטת כלפי מזרח וכלפי צפון, וידיהם של בני-ציון היו מלאות עבודה.

עובד, בנם בכורם, נעשה באותה שנה תלמיד המחלקה הראשונה בגימנסיה “הרצליה” ואליקום, הקטן ממנו, הלך אל גן-הילדים שברחוב יהודה-הלוי. אחת לחודש היה סבא אפרים בא מן המושבה ואתו שני סלים של ירקות ופירות, ובערבי חגים היתה רבקה באה ועמה תרנגולות, ביצים, דבש ועוגות. מעולם לא באו אפרים ורבקה יחדו, ורק בימי חג-הפסח נתכנסו כולם במושבה לעשות את סדר-הפסח בצוותא, בבית החדש שנבנה על מקומות של הישן.

הפגישה בין הרצל לבין אחותו ובעלה נתקיימה איפוא אחת לשנה, ורוח של קרירות ונימוסים היתה שרויה ביניהם. אפשר ששנות הפרידה גרמו לכך, ואפשר שהפגישה באורווה לא נמחתה מזכרונם; ואף על פי שהיו עתה אנשים מבוגרים – ואולי דוקא מפני כך – לא מצאו דרך למחות את הזכרון ההוא או להפכו לדבר-בדיחה של ימי הילדות.

19.

האיכרים של המושבות הדרומיות נטלו הלוואות בבנקים של לונדון ובסניף של בנק אנגלו-פלשתינא ביפו, והחלו משיבים לחיים את פרדסיהם. מי שרוחו היתה קצרה וכיסו ריק, היה ממשכן ומשעבד את פרי הפרדסים שלש וחמש שנים מראש; אבל אפרים אברמסון נזהר. מפני שצפה את העתיד והבין שמחירי פרי ההדר יהיו עולים מעלה מעלה, וחבל על הפסד ממון.

כשביקש מן הבנקים שילוו לו כסף בתנאי אשראי נוחים וארוכים, כפי שניתן הדבר לקיבוצים, אמר לו המנהל, זלמן דויד לבונטין, שהקיבוצים מקבלים כספים מקרנות לאומיות מיוחדות, מפני שהם אידיאליסטים ואינם להוטים לראות רווחים לאלתר, וכל מגמת פניהם לעבוד את האדמה ולהקים חברה אנושית ממין חדש, חברה שאין בה בצע-כסף, לא קניין ולא רכוש פרטי.

“וזו מנין לך?” השתומם אפרים.

“כך הם אומרים,” השיבו האדון לבונטין, מנהל בנק אנגלו-פלשתינא.

“ואנחנו האיכרים, מה?” הרים אפרים קולו. “דבש היינו מלקקים בימי הטורקים? אני, רודף בצע אני? הסתכל בידיים שלי, אדון לבונטין. אלו, מה הן בעיניך? ידיו של קלפן, או מה? מה הדברים האלה שתה אומר לי?”

חייך האדון לבונטין ואמר לאפרים שכך האופנה החדשה עכשו: אותם איכרים שבאו בסוף המאה שעברה, הרי הם איכרים; כמו כל האיכרים שבעולם; ואילו החדשים, שבאו אחרי 1905 וייסדו את קבוצת דגניה, הם אידיאליסטים. ואם אין אתה סבור כך, מר אברמסון, אתה רשאי לכתוב מאמר בעתון.

סיפור מעשה זה כל כך הרתיח את דמו של אפרים, עד שרשם אותו כסעיף ראשון בסדר היום של הישיבה הבאה באגודת הפרדסנים. ובה בישיבה סיכם את הוויכוח וכך אמר לחבריו:

"מי שדעתו נוחה מן המצב, ישוב אל ביתו וינוח על משכבו. אבל מי שלבו ער, ישים נא לב אל הדבר החדש הזה. ומהו החידוש? אני אגיד לכם מהו החידוש. אדם שמאס בחיי החנות הקטנה, בחיי רוכל נודד על פני הכפרים, במעשה תיווך, בהשפלה ובטלנות, ובא לארץ-ישראל כדי שיחיה ככל האדם, יעשה לביתו בכבוד, יגדל ילדים חופשים ויסיים את חייו בביתו שלו ובמיטתו שלו, אדם שכזה הריהו איכר, ככל האיכרים בעולם, דהיינו בהמה גסה, רודף בצע ורשע. אבל מי שניסה את כוחו בעבודה זרה, בסוציאל-רבולוציה ובבולשביקיות, עד שבאו הגויים ובעטו לו באחוריו, במחילה מכבודכם; אדם שכזה, כשהוא בא לארץ-ישראל לחיות בלא חופה וקידושים, ולספר לנו סיפורים על כך שאין לו צורך בכסף ואין לו חפץ ברכוש, וכל כולו מחמדים וצחצחות, מין בריה שלא מעלמא-הדין, שוחר טוב לכל העולם כולו, בתנאי שיתנו לו הלוואות מקרנות מיוחדות, בתנאי אשראי נוחים, ושמא בלא תנאים כלל; אדם שכזה קרוי אידיאליסט.

"רבותי וחברי הפרדסנים, הריני מודיע כאן, ועכשו, שדבר כזה כמו חיי קבוצה איננו קיים בכלל, לא היה ולא נברא, אלא הוא מין משל של שוטים, לאחז עיניים ולהרוס אותנו ממעמדנו. אותנו ואת המפעל הזה את הארץ הזאת, שאותה אנו עובדים בזיעה ובדם, משחר נעורינו. ראו הזהרתיכם, ויפה שעה אחת קודם.

"ועוד דבר אחד אומר לכם, רבותי, מין דבר שהרהרתי בו על משכבי בלילות והוא איננו נותן לי מנוח, מין רעיון שכזה. אומר אני לעצמי: מה כבר אפשר לדרוש מבן-אדם, בשר-ודם? אפשר לדרוש שלא יהיה גזלן, שיעבוד בזיעת אפיו, שייתן צדקה לעניים. בדרישות שכאלה אפשר איך שהוא לעמוד, אף כי בקושי רב, רבותי. אבל לבוא אל האדם ולומר לו: שמע, מהיום ואילך תעבוד, אבל שכר לא תקבל. תזיע כל היום בשדה, אבל לעת ערב לא תשוב הביתה אל קערת המרק אשר אהבת, כמו שאשתך יודעת להכין לך, אלא תלך כאותה פרה אל הרפת, שם תקבל מספוא, שווה לכולם, ניתן במשורה על שלחן חדר-האוכל הקולקטיבי; ולאחר שתרחץ בשרך במקלחת המשותפת, במעמד נשים ערומות, תסלחו לי על הביטוי, לא תשוב אל ביתך לנשק נשיקת לילה-טוב לילדיך, אלא תלך לבית הילדים הקולקטיבי, ושם תרשה לך המטפלת להיו עם ילדיך בדיוק שעה או שעה וחצי, ואחר כך תשוב אל ביתך הריק, מפני שהילדים נלקחו על ידי הקבוצה אל בית מיוחד… אני חקרתי את כל זה חקור היטב, מאז סיפר לי לבונטין על האשראי שהם מקבלים מקרנות מיוחדות… לי לא יספרו מעשיות. אי אפשר לדרוש את זה מבני-אדם. לא לאורך ימים. כל זה יפשוט את הרגל תוך כמה שנים, עשר שנים לכל היותר… ואז גם לא יהיה מי שיחזיר את החובות לקרנות הלאומיות… מה זה בכלל קרנות לאומיות? מי נותן את הכסף? לא יהודים? אז מה? אז כלום. יום אחד יתעורר לו איש הקבוצה ויגיד: נמאס לי. ואז ילך ויגנוב כסף מן הקופה המשותפת. ואז יפסיק לעבוד, וירמה את חבריו. וחבריו ירמו אותו. וכולם יחד ירמו את עם ישראל, וכל העניין הזה יעבור מן העולם.

“אי אפשר לומר לאדם: אל תהיה אדם. תהיה למעלה מזה. תהיה קדוש. תהיה צדיק… מרוב דרישות שכאלה מה יתקבל? יתקבל עם של רמאים ונוכלים. זהו מה שחשבתי בלילות האחרונים, ואני אומר לכם: אנחנו חייבים לדרוש מן הבנקים שלנו אותם התנאים שמקבלים הקיבוצים. אי אפשר לדרוש את זה מבנק בלונדון, אבל אפשר לדרוש את זה מלבונטין, והוא יביא לפני ההנהלה הציונית. ונראה מה שיחליטו. לא לוותר, רבותי!”

נשמעו קצת מחיאות כפיים בחדר, אבל מיד נשתררה שתיקה.

הם לא הבינו, אמר אפרים לנפשו, וגם לא היה איכפת לו כל כך. את ספינתו שלו ידע להנהיג גם בים סוער. ואם חבריו אינם חשים בסערה המתקרבת, יציל את נפשו מי שידע לשחות.

באותה ישיבה נמצאו כמה צעירים ששחו לחבריהם על מה שאמר אפרים אברמסון, ומפה לאזן עברה השמועה והגיעה לתל-אביב, ומשם נתגלגלה לאנשי הסתדרות הפועלים העברים בארץ-ישראל והם סיפרו לאחד ממזכירי הקיבוצים. וכשהגיעו הדברים לאזני הנאספים באסיפה הכללית של קיבוץ שבגליל, לבשו צורה חדשה ורחוקה ובערך כך נאמר: "כמו שלמדנו אצל מרקס ובורוכוב, אנחנו יודעים שהבורגנות מתארגנת התארגנות-שכנגד, כל אימת שהפרולטריון צועד צעד נוסף בדרך לשחרורו. אין אנו מתפלאים איפוא על הידיעות שהגיעו מן המושבות שבדרום. שם מתכנסים הבועזים, אום קולאקים יהודיים, שעיקר רווחיהם על עבודה ערבית זולה, והם עורכים תכניות להלחם בנו. בראשם עומד עתה אחד ששמו אברמוביץ אורבינוביץ, ואין אנו צריכים להבהל. תוך כמה שנים, עשר שנים לכל היותר, יתחילו להעלם מכאן הקולאקים הללו. הם לא יחזיקו מעמד, מפני שאין להם דבר לשאוף אליו זולת הכסף, וזאת הם יכולים לעשות יפה יותר באמריקה. הם ילכו מכאן והארץ הזאת תהיה חלוצו של עולם בסוציאליזם של אמת.

“ואם מותר לי לומר פסוק מן התנ”ך," סיים הנואם את דבריו, “יתקיים בנו ‘כי מציון תצא תורה,’ אלא שהפעם תהיה זאת תורת קרל מרקס, שבדרך אגב אין היא כל כך רחוקה מתורת משה, למי שיודע לקרוא את התנ”ך נכונה."

הדברים הללו נתרחשו בראשית שנות העשרים של המאה, ואילו באמצע שנות העשרים כבר היה הישוב העברי שבארץ-ישראל מפולג לשני מחנות ברורים: הבורגנים והסוציאליסטים. כל שאר הפילוגים, שהגיעו לאחר שנים רבות לשלושים ושש מפלגות נלחמות זו בזו בשצף קצף, כלפי חוץ, ועושות עסקים מתחת לשלחן, כלפי פנים – לא היו אלא גידולים, מעין שלוחות-סרטן, מאותם שני מחנות: אפרים אברמסון מכאן, וקרל מרקס מכאן.

“אמרתי לכם!” הוכיח אפרים את חבריו באחת האסיפות, לאחר עשרים וחמש שנים. אבל חבריו כבר לא היו יודעים במה הוא סח.

“על מה הזקן מדבר?” נדו לו הבריות בכתפיהם. “הרי הנכד שלו הלך לקיבוץ.”

אלא שעל כך עוד יסופר, ועדיין אנחנו עומדים בשנות העשרים.

20.

באחד הימים של שנת 1921 היה אפרים עושה דרכו מן המושבה שלו לתל-אביב, וכשעבר בסמוך לשכונות המזרחיות של יפו, בין הפרדסים, פגש ערבים בדרכו, ופניהם לא כתמול שלשום. לבו אמר לו שמתרחשים שם מאורעות לא טובים, והוא סטה מדרכו והגיע לתל-אביב סחור סחור, בדרך השדות של מקווה-ישראל.

כשבא אל ביתם של שרה ועמינדב, ועמו שני הסלים עם הירקות והפירות, מצא את בני הבית טורחים להשיב את רוחו של עובד. הנער הלך בבוקר לגימנסיה “הרצליה” ושם ראה אנשים נאספים ומתלחשים, ואחר כך הביאו גוויה עטופה בשמיכות והשכיבוה בחצר. עובד נדחק בין רגלי האנשים וראה את המורה ברנר שוכב מדוקר, בעינים עצומות, על השמיכה, וזקנו מוכתם בדם. הוא שב הביתה וכל היום הוא מקיא, מייבב ואיננו עונה כשמדברים אליו.

“ובכן, הרי זה פוגרום,” אמר אפרים. “הערבים מנסים לעשות לנו מה שעשו האוקראינים והרוסים.”

באותה שנה החלו היהודים שבארץ-ישראל אוגרים נשק ומתארגנים להגנה עצמית. את התלמידים הקשישים של הגימנסיה היו משביעים בלילה על התנ"ך ועל האקדח. ובמושבות היו האיכרים יוצאים בעצמם לשמירה ואת השומרים הערביים פיטרו ממשרותיהם.

בשנת 1929, כשפרץ הפוגרום השני, כבר היה עובד בן השש-עשרה מפקד יחידה של ה“הגנה” ועשה לילותיו מחוץ לבית, בדירות שבקצה רחוב הירקון, מול מסגד חסן-בק, על גבול יפו. באותם מאורעות קרה המקרה, שמוכר “ברד” ערבי התנפל על עגלון יהודי והחל מדקר אותו בפגיון; ועובד ניצב בחלון, כיוון אקדחו וירה בערבי והרגו. כששב הביתה בבוקר, לישון ולהחליף כוח, לא יכול להרדם, אבל לא הקיא ולא יבב, וכשבאה אמו בצהרים והציעה לו ארוחה, ישב אל השלחן ואכל, כמימים ימימה. אחיו הקטן, אליקום בן החמש-עשרה, היה מנקה את אקדחו של עובד והבחין שהקנה עכור.

“ירית בלילה?” שאל את אחיו מתוך התפעלות.

“אתה תעשה את העבודה שלך ואל תשאל שאלות,” נזף בו עובד מאצל השלחן.

חובת-הסודיות היתה עיקר גדול ב“הגנה”. אפילו שרה ועמינדב לא הציגו לבנם בכורם שום שאלות.

נער מוכשר וזריז היה עובד, וכיוון שנכנס ללמוד בגימנסיה לפני שמלאו לו שש שנים, סיים את לימודיו לפני שמלאו לו שמונה-עשרה, ובשנת 1930 שגרוהו הוריו לירושלים ללמוד בבית הספר למשפטים.

שרה ועמינדב היו מנהלים עתה שני בתי חרושת, האחד ללבנים ולבלוקים והשני לטכסטיל. לפי מה שראו והבחינו בשני הבנים שלהם, ברור היה שרק עובד מסוגל להמשיך במה שהתחילו בו ההורים. חריף היה ואיש מעשה, נמרץ וחרוץ בכל מעשיו. ואליקום היה בעיה קשה. לא שהיה, חלילה, רפה-שכל. אדרבא, היה קורא הרבה בספרים והיה הולך להצגות תיאטרון ולקונצרטים, אבל תכלית לא היתה בו. בגימנסיה נתרשל בלימודיו והתעודות שקיבל בסוף השנה היו נוראות ומבישות וניכר היה שלעסקים לא יצלח לעולם. אבל למה יצלח – לאלהים פתרונים. שרה היתה נוהגת בו ביד קשה, והיתה אומרת לו שכל כספי המשפחה מתבזבזים על מורים מיוחדים, שיש לשכור בשבילו בימי-החופשה, כדי שיוכל לעמוד בבחינות. ולעמינדב לא היה פנאי לשוחח עם בנו אליקום, ועל כך החזיק לו הבן טובה מרובה.

אפרים לבדו היה מחבב את אליקום והיה מעתיר עליו בסתר מתנות-כסף, כדי שיוכל לקנות ספרים ותקליטים. ובאותם כספים שנתן הסב בידי נכדו, היה אליקום עורך מסעות בארץ, נעלם מן הבית ושב מקץ שבוע או שבועיים, ואיננו מגיד להוריו דבר. שרה היתה נוזפת באביה על שהוא מפנק נער לא-יוצלח ואפרים היה משיב ואומר: “את תתעסקי לך בעובד, מפני שהוא השקעה בטוחה; ואני, הניחי לי את אליקום. הוא כולו הפסד, ואני נכון לקחת ריזיקו. מה איכפת לך?”

בתוך שלש שנים עשה עובד חיל בלימודיו בירושלים ויצא מוכתר בתעודת עורך-דין. ולא זו בלבד, אלא שגם מצא לו נערה ממשפחת קורדוביירו, משפחה ספרדית עתיקה ומיוחסת, ושם הנערה רחל, ולהוריה רכוש גדול, שכונת-בתים בירושלים וקרקעות מסביב לטבריה, וגם ממזרח לתל-אביב ובהר-כנען, ואביה עורך-דין נודע, מומחה לענייני הטאבו, ואחד מדודיה שופט.

בשנת 1934 נערכה חתונתם של עובד ורחל בירושלים, ומשפחת בן-ציון עם משפחת אברמסון עלו שמה והתאכסנו במלון ‘ורשבסקי’ שלשה ימים, לחוג את ברית הנישואים ולהתוודע אל בני משפחת קורדוביירו.

רבקה תפרה לה שמלה מיוחדת לחתונת הנכד ואפרים לבש את החליפה שנטל עמו לאירופה, לפני עשרים ושתיים שנים. חייט מומחה מן המושבה רחובות הרחיב אותה במקום שהיתה צריכה לכך, ולאחר גיהוץ כמעט שלא ניכר מקומם של התפרים הישנים.

אף על פי כן נראו השניים כמין קבצנים, או פשוטי-עם, מחופשים ליום אחד, בהשוואה לתפארת מעמדם של בני קורדוביירו.

היהודים הספרדיים המיוחסים של ירושלים לא היו דומים כלל לאותם יהודים ספרדיים מועטים שהיו במושבות או בתל-אביב. לא זו בלבד שביתם היה מרוהט בטעם אירופה של המאה התשע-עשרה, שהיו שם שטיחים פרסיים, כלי נחושת דמשקאיים ושידות משובצות בצדפי-דר ובחוטי כסף וזהב, אלא גם זאת, שהיתה להם הדרת פנים עתיקה. ספק הדרת פניהם של רבנים מפורסמים ותקיפים, ספק הדרת פנים של סוחרים גדולים מערי רוסיה וקוקז מלשעבר. אלא שהספרדים הללו לא היו רוסים, אלא מין בני אדם אקזוטיים, חשודים בעיני אפרים באיזו השתייכות קרובה מדי לערבים, או לטורקים, או לשאר בריות של המזרח.

בני קורדוביירו קיבלו את בני בן-ציון ואברמסון במאור פנים מופלג, אבל לאפרים נדמה היה שהם מפריזים, כדי להסתיר מעין בוז-שבלב, או מעין רחמים; ואולי אפילו פחד וחשדות; ורוחו היתה עכורה כל אותם שלשה ימים ששהו בירושלים.

לפי מעמד הבית ולפי שיחת האנשים, לא היה לאפרים שום מקום להצטער על ההשתדכות. מה גם שלא היה חרד, חלילה, לגורלו של עובד. בחור זה הריהו כאותו חתול, שאם יפול, על ארבעת כרעיו יפול ולא יינזק. ובכל זאת חש אפרים שנכדו זה יוצא מרשות המשפחה, ואם תמצא לומר, הריהו אפילו יוצא מרשות השבט, שבט האברמסונים בני רוסיה, חלוצים חקלאיים של ארץ-ישראל.

“מילא,” אמר לרבקה, לאחר שיצאו בני הזוג מתחת לחופה, מאורשים אמנם כדת וכדין, אבל בכל זאת על ידי רב ספרדי, מעוטר בגלימה שחורה ובטורבן שחור לראשו, מזמר מזמורי-חופה שלא ידעו אבותינו. “מילא, שיהיה לסימן טוב ולמזל טוב. עובד ימצא את דרכו גם מעבר להרי חושך, על אחת כמה וכמה בין היהודים הללו, שבסופו של דבר הריהם יהודים לא פחות מאתנו… אני, יש לי דאגות מאליקום, לא מעובד.”

ניבא ולא ידע מה שניבא.

בעוד המסובים מברכים את בני הזוג ונפנים אל השלחנות הערוכים בכל טוב, היה אליקום משתעה בחברת כמה צעירים מיקירי ירושלים, ספרדים עם אשכנזים שנזדמנו לחתונה, מי בזכות קירבת-משפחה ומי בזכות קשרי מקצוע המשפטים ומסחר הקרקעות. וגם אורחים ערביים היו שם, מנכבדי ירושלים. ובתוך אותה החבורה, כשהיין נמוזג והכוסות מקישות זו בזו, והרוחות כבר שרויות בגילופין, היה אליקום נושא מדברותיו ומלהג ואומר:

“אני יש לי שאלה לשאול, ואני רוצה להבין… פשוט מפני שאינני מבין דבר אחד: לאן פניכם מועדות, אתם כולכם, כאן? הנה, גם אחי כבר נעשה עורך-דין, ואתם כולכם גם כן… מה אתם? סוחרים, סרסורים, גורפי-ממון, או מה?… לאן כל זה הולך? כלומר: לשם מה? והרי אנחנו כאן יש לנו עסק עם ארץ-ישראל… זאת אומרת, חלום. או איך נאמר? אידיאל… רוצים לתקן משהו שנפגם, לשנות, לרפא איזה מום, או נגיד לרפא מחלה… כן, מחלה יהודית, אבל גם מחלה עולמית… אני אדבר ברור, בלי שום עקיפין… נאמר כך: שבנו הנה אחרי אלפיים שנים, אז למה עשינו את כל הטלטול הזה? זוהי השאלה. למה פה אנשים נהרגים ומתים? למה היה לנו כל העניין? ואני אומר: כדי להגשים חלום… חלום. אז מה חלמנו, מה? חלמנו עולם יפה, אנשים יפים, איזה נקיון, איזו מין שמחה אחרת, חדשה, שבגלות אי אפשר למצוא אותה… והנה, מה? עורכי-דין, בנקים, עבודה זולה, מנצלים את הערבים, מתחנפים לאנגלים ומקבלים כל מיני משרות… מה זה? זה טינופת. בשביל זה לא כדאי, רבותי… תחשבו בעצמכם ותענו לי: היה כדאי לבוא אל ביצות וקדחת ורציחות, כדי להיות עורכי-דין ולעבוד בבנק?… תסתכלו אל החלון, רבותי, ותראו איזה אור נהדר שפוך על ירושלים, איך האבנים בוערות, רבותי… יש כאן אש נפלאה, צאו אליה והשרפו בה, הזדככו באש הזאת, רבותי; זוהי הזדמנות שבאה לעמנו פעם באלף שנה, פעם באלפיים, בעצם… אז מה? עורכי-דין, לבלרים, פקידים, סרסורים, הה? ככה זה? אני שואל, מה פתאום?”

קולו היה מנסר ועולה וכל באי החתונה שמעו את סופי דבריו וכמה מהם היו נדהמים, בעוד האחרים מגחכים ותמהים ושואלים זה לזה: מי הפרחח? וכשנודע לבאי החתונה שהוא אחיו של החתן הוכו בתדהמה, מפני שעובד דוקא עשה רושם טוב.

ולאורחים הערביים נאמר, שאחיו של החתן נשא נאום ברכה לכבוד החתונה.

רק אפרים, שהיה מאזין לדברי נכדו, חייך בינו לבין עצמו, וגחן על אזנה של רבקה ולחש לה: “את כשרון הנאום הוא ירש ממני, רק חבל שלא ירש גם כמה תכונות אחרות. אילו דיבר את הדברים האלה לאחר שיש לו כבר פרדס או בית-חרושת, מילא. זה אפילו טוב. אבל ככה, ריק וערום? ידעתי שצריך להשגיח על הילד הזה… לבי אומר לי. מכיר אני כמה אברמסונים שאינם בדיוק אברמסונים. צריך יהיה לקחת את הבחור בידיים.”

הנאספים נהגו באליקום ובנאומו כפי שנוהגים באדם הלום-יין והם צחקו, וכמה מהם אפילו מחאו כף, ושבו אל מה שהגישו לפניהם אל השלחן.

עובד היה נרגז, אבל רחל הרגיעה אותו ואמרה שאחיו דוקא נחמד מאד. מדבר יפה ואין עליו אימת הציבור. חבל שלא למד משפטים. שרה ועמינדב חשו אל בנם הצעיר בבהלה, הביאו אותו אל חדר צדדי, ועמינדב אמר לו, שאם אין הוא מסוגל ללגום לגימה, ישתוק לפחות ולא יעשה בושות ביום כזה ובשעה כזאת.

“אבא,” אמר לו אליקום, “יש לי עוד משהו להגיד לך, והפעם זה באופן פרטי. תשמע היטב: בעוד שבוע אני הולך לקיבוץ. נגמר. ואל תתרגז. יש לי בשבילך גם הפתעה נעימה; בשבילך וגם בשביל אחי העורך-דין. אני מוותר לכם על הירושה. אני אין לי צורך לא בכסף ולא בבית-חירושת. איך זה מוצא חן בעיניך?”

“אנחנו עוד לא הולכים למות כל כך מהר,” אמרה לו שרה אמו, “ואתה אל תקשקש לי על ירושות. אף אחד לא משאיר לך עדיין שום ירושה. ועל הקיבוץ שלך נדבר בבית. עכשו תכפתר את הכותונת ותשב אל השלחן כמו בן אדם מן הישוב.”

“כן, אמא,” גיחך אליקום לעומתה. “לפקודתך, המפקדת!”

הוא הצדיע לפני אמו וצעד קוממיות אל חדר האורחים, וכשהופיע שם שבו כמה מן המסובים ומחאו לו כף, למגינת לבם של אמו ואביו.

מקץ שבוע נטל אליקום את ספריו ואת תקליטיו ונסע מן הבית, ולאחר כמה ימים קיבלו הוריו אגרת, שבה אליקום מזמין אותם לבוא ולהתארח אצלו בקיבוץ.

מן האגרת נתברר שהלך לקיבוץ שבקרבת-מקום, בין תל-אביב לבין המושבה שבה סבא שלו גר. מסתבר שאפרים לא היה פזרן מופלג, והכספים שהיה נותן לנכדו לא הספיקו לו למסעות רחוקים; שאם לא כן, בוודאי היה מגיע במסעותיו – כשהיה נעלם מן הבית לשבוע או לשבועיים – עד לגליל, והיה נוטה אוהלו שם. ובכן, גם זו לטובה. רוח של שטות, סופה שהיא חולפת, ככל סערת-קיץ, ואליקום איננו שוטה עד כדי כך שימיר את בית הוריו בקיבוץ. מחר מחרתיים ישוב הביתה ואמו תקנח לו את חטמו יפה יפה.

21.

אליקום לא שב אל בית הוריו, לא מקץ יום ולא מקץ יומיים, גם לא מקץ שנה או שנתיים.

כשהגיע לקיבוץ, קיבל אוהל משלו, בשיכון-הרווקים המועמדים להיות חברים. למחרת ניתנה לו עגלה רתומה לזוג פרדות, והוא היה עומס זבל ברפתות ומוביל אותו לפיזור בחלקת הירקות ובשדות. בערב, כששב מן המקלחת, היה הולך לחדר האוכל ומשם אל אוהלו, לקרוא בספר או לשמוע מוסיקה מעל הגרמופון שהביא עמו. ובבוקר – חוזה חלילה: ארוחת בוקר ראשונה, בשעה חמש בחדר האוכל, נסיעה אל הרפתות, ארוחת בוקר שניה בשדה ויום-עבודה ארוך, שכולו פנוי למחשבה ולחשבון-הנפש.

פעמיים בשבוע היה הולך לחדרו של משולם הגלילי, שהוא כמין נער נצחי, על פי עיניו הכחולות ולחייו הוורודות, ואדם קשיש למדי, על פי גילו ועל פי קרחתו; ושם היה מעיין במה שכתב האיש בין פגישה לפגישה. האיש הזה היה שוקד על הכנת פרוגרמה, שמתוכה עתידים חברי כל הקיבוצים להכיר את שאיפותיהם ולנהוג על פי הכללים שיקבע להם משולם הגלילי. לאחר שיעיין אליקום בניירות, יהיו מלבנים את הסוגיות הקשות ויפליגו בוויכוח עד אור הבוקר. ובבוקר משולם הגלילי פורש לישון במיטתו ואליקום הולך לאסוף את הזבל. עם האנשים האחרים עדיין לא מצא אליקום לשון משותפת.

בשבתות היה נוטל אחת מפרדותיו ורוכב אל השדות, כדי שיוכל לחשוב באין מפריע. אלא שהפרדה איננה בהמת-רכיבה והיא מתמרדת על רוכבה, וכך אירע שפרדתו של אליקום השתוללה ופרצה בדהרה מטורפת, מקפצת על כרעיה ומבעטת באוויר, עד שהטילה את הרוכב על האדמה, ולפני שברחה אל השדות העניקה לו בעיטה בצלעותיו. מן המפלה הזאת לא קם אליקום אלא מקץ שבוע ימים, שבהם היה מוטל במיטה, מתקשה לשאוף אוויר, מפני שאחת מצלעותיו נסתדקה.

כשבררו את הענין באסיפה, היו חברים שאמרו מתוך הסתייגות, כי בחור עירוני, שהורגל בתענוגות העיר, איננו צריך לרכב על פרדות. חברים אחרים העירו, שגם לבהמות מגיע יום מנוחה, ואפילו בתורה זה כתוב ויש לאסור על אליקום בפרוש לנצל את הפרדות. אבל נמצאו גם חברים שהיו מגינים על אליקום, וסיפרו לבאי האסיפה, כי ראו ב“הפועל הצעיר” מאמר שלו על יוסף חיים ברנר.

“מטיפוס כזה קשה, כמובן, לדרוש רגש אחריות,” אמרו החברים הנחלצים להגנתו.

על כך העיר משולם הגלילי: “אדרבא, דוקא מפני שהוא מושך בעט, וגם מושך בעול עבודת-השדה, יש לראות בו התגלמותו של האדם החדש.”

החברים לא הבינו למה בדיוק נתכוון, ומשולם הגלילי לא פרש, ואיש גם לא ביקש ממנו שיפרש, מפני שאם יפתח את פיו, הוא עלול לדבר עד אור הבוקר וחבל על הכוחות.

אליקום קיבל עליו את הדין, ומכאן ואילך היה יוצא בשבתות אל השדות ברגל, ובסופו של דבר מצא שכך טוב יותר. הליכה יפה למחשבה, ורכיבה היא עניין פראי; וחוץ מזה צדקו האומרים שגם לבהמה יש זכות-המנוחה.

פרשת הזכויות והחובות בחברה הקיבוצית היתה אחת הסוגיות הקשות שבהן עסק חיבורו של משולם הגלילי. הוא טען, למשל, כי העבודה הגופנית היא זכות גדולה ולא כל אחד ראוי לה; ותחילה חייב אדם להוכיח עצמו; וכל זמן שלא הוכיח עצמו ולא הכין את עצמו מבפנים, ספק אם הוא ראוי ליטול חלק בסימפוניה החברתית. כך בפירוש כתב, ואליקום שמח על הדימוי המוסיקלי וראה בכך רמז לתועלת שבמוסיקה, ולעצם הגליטימיות שלה בחברה הקיבוצית.

ומאחר שמצא בכתביו של משולם הגלילי חיבה למוסיקה, הזמין אותו ערב אחד לאוהלו, לשמוע תקליטים. משולם לא היו לו חובות משפחה, מפני שנפרד מאשתו (השניה) ואת ילדיו היה מבקר בשעות אחר הצהרים, על הדשא של בית הילדים, לפי הכלל הנקוט – שעתיים ביום, לפני ארוחת הערב. ובכן, בא משולם אל אוהלו של אליקום, הציץ בגרמופון ואמר: “את הדבר הזה מוטב שתעמיד בחדר-התרבות, כדי שיוכלו כל החברים לשמוע. ובינתיים נראה מה שיש לך, שים איזה תקליט טוב.”

אליקום נבהל: “בחדר-התרבות? הלא שם קוראים עתונים ומשוחחים. שם אי אפשר לשמוע מוסיקה.”

“ואיך אתה אומר להרגיל את החברים לתענוגות מעודנים יותר, אם לא תנסה? וחוץ מזה, עקרונית, אין לך רשות להחזיק ברכוש, במכשיר או במכונה, שידם של שאר החברים איננה משגת… כלומר, התקציב איננו מספיק… אבל בינתיים נראה מה שיש לך. שים משהו טוב.”

אליקום הניח על הגרמופון טוקטה ופוגה של באך, בניצוחו של סטוקובסקי, והחל מסובב את הידית. “אני אגיד לך, משולם…” הרהר בקול, “אם כבר החלטת שאין לי רשות, אולי כדאי לשאול את החברים. אולי הם בכלל לא רוצים את זה בחדר-התרבות?”

וכשפרצו הצלילים הראשונים מן התיבה, העווה משולם את פניו וקרא בבהלה: “תפסיק את זה… אין לך משהו עממי, שירים או ריקודים עממיים?”

אליקום אמר שאין לו, וכמעט שנשם לרווחה, אבל משולם אמר שתקליטים טובים אפשר לקנות מתקציב התרבות. אין זה כל כך ביוקר. העיקר הוא הגרמופון עצמו, והוא יביא את העניין לפני האסיפה.

מיד הפליגו לדבר בעניינים פרוגרמתיים, אך באותו הלילה לא קלט אליקום הרבה מן הרעיונות ולבו ניבא לו קשיים.

כמה חודשים לאחר מכן – כשהגרמופון עדיין מצוי באוהלו, מפני שמשולם הגלילי היה אדם שכחן ומפוזר בדעתו, נתון לעיקרי רעיונותיו הכלליים – הגיעה לקיבוץ חבורה ראשונה של נערים ונערות מגרמניה. ההורים נשארו בברלין, בפרנקפורט ובשאר מקומות, כדי להציל מה שאפשר להציל מן הנאצים שעלו לשלטון, אבל את ילדיהם מילטו לארץ-ישראל, כדי להצטרף אליהם לאחר זמן. ובין הבאים היתה נערה אחת, ליזל שמה, והיא הביאה אתה כינור. ומשעה שראה אליקום את הכינור החל רואה חזיונות בהקיץ. הנה הוא שב מן השדה, מתקלח ופונה לחדר האוכל, ושם ליזל יושבת אל השלחן ושומרת מקום אחד, סמוך אליה, בשבילו, והוא בא ויושב לצדה ומתקין במו ידיו סלט, ומוזג לה מרק בתרווד. וכשהיא לוגמת מן המרק הוא לוחש באזניה ושואל אותה עד היכן כבר הגיעה בנגינה על הכינור, והיא מחייכת ואינה מגלה לו. אבל כשהם באים אל אוהלו, היא מוציאה את הכינור מנרתיקו וכהלום רעם הוא מאזין לשאקונה של באך. כל הלילה הוא מאזין לנגינתה ולפנות בוקר הוא מלטף את שערה והיא מבטיחה לו לשוב ולבוא כל לילה, כל לילה.

אליקום עוקב בעיניו אחרי ליזל במשך שבועות רבים והוא רואה אותה ערב ערב בחדר האוכל, יושבת בין הנערים והנערות שבאו מגרמניה. ואחרי הארוחה היא קמה ופורשת עמהם לבית שבו הם מתגוררים, ליד בית-הספר. פעם אחת היתה ליזל תורנית במטבח ופעם אחרת עבדה בהגשה והביאה את קערות המרק אל השלחנות. כשהניחה את הקערה על השלחן שלו, אמר לה אליקום תודה. היא הביטה בו בתמיהה והמשיכה בעבודתה. באותו הלילה גמלה החלטה בלבו, אלא שהיה צריך לשבוע נוסף לפני שיוציא את החלטתו מן הכוח אל הפועל, מפני שבינתיים היה מצונן. ואמנם כעבור שבוע סיים את ארוחת הערב בחיפזון ויצא לעמוד על המשמר בדלת היציאה. עד מהרה ראה את ליזל יוצאת, כשהיא משוחחת עם חברה. אליקום צעד נכחו כחייל פורץ מן השורה, והבהיל במקצת את שתי הנערות, אך לא שב בו מהחלטתו ואמר לליזל: “אם אפשר, הייתי רוצה לשוחח.”

“אתי לבדי?” שאה ליזל, “או שגם החברה שלי יכולה להיות נוכחת?”

“אתך לבד,” אמר אליקום.

“סליחה,” אמרה ליזל לחברתה, וזו המשיכה מיד בדרכה. “איפה אנו משוחחים?”

למרות שאליקום היה נדהם ומאושר מעוצם ההצלחה, אי אפשר היה לו שלא להתפלא על הקלות שבה נכבשת המצודה. כמעט שבו ברגע עלו בלבו חששות כבדים בנוגע לטיבם המוסרי של בני הנוער הגרמניים, אלא שלא היה לו פנאי להרהר בנושא בכובד ראש, מפני שליזל הוסיפה מיד ושאלה: “אתה רוצה שנטייל קצת לשם?”

היא הצביעה לעבר הדרך המוליכה אל המטעים.

כשמצא את עצמו הולך לצדה במורד הגבעה, היתה ליזל מפטפטת בלא מעצור ואומרת: “אתם אנשים משונים בארץ-ישראל… או שזה רק בקיבוצים? אני אינני מכירה עדיין את תל-אביב… אבל בקיבוץ זה מאד משונה. הצעירים נורא ביישנים, או שהם מפחדים מאתנו, מפני שבאנו מאירופה. אני לא יודעת… לא פונים אלינו ולא קושרים שום קשר. ודוקא הזקנים הם שדים משחת, שולחים ידיים, מוכנים לכל מיני הרפתקאות, ממש דון-ז’ואנים מקצועיים… איך אתה מסביר את זה?”

אליקום ביקש תחילה לדעת, אם ליזל כבר הבחינה בו קודם לכן. “אני הוא זה שאמר לך תודה, כשעבדת בהגשה בחדר-האוכל,” אמר לה.

“לא זוכרת,” אמרה ליזל, “הכרתי בזמן האחרון כל כך הרבה אנשים; זה מטשטש אותך, אתה יודע… אז מה אתה אומר על זה שבחורים כמוך הם ביישנים והזקנים משתוללים כמו צעירים… זה לא מוזר?”

“רציתי לשאול שאלה,” אמר אליקום. “הכינור הזה… את מנגנת כבר מזמן?”

“מנגנת? מה פתאום מנגנת? הכינור לא שלי, בכלל. כלומר, הוא של המשפחה. אמרו לי שהוא יקר מאד, ואם לא אוכל להשאר בקיבוץ, אז אמכור את הכינור ואנסה להסתדר בעיר. הכינור זה הקפיטל שלי. למה אתה שאול על הכינור? חשבתי שאתה מתענין בי, או שאני טועה?”

עכשו צריך היה אליקום לדעת שעשה מקח טעות, אבל איחר את המועד. הלילה היה צונן ומלא קולות צרצרים ועופות, וליזל שאלה שאלה פשוט ומובנת: “אני מוצאת חן בעיניך או לא? תגיד, אל תפחד.”

וכדי שיוכל לתת דעתו על השאלה וגם כדי שיהיה לו חומר לשקול את השאלה, תפסה ליזל את ראשו ונשקה לו על פיו.

“זה לפי טעמך?” האיצה בו, ונדמה לו שהיא עומדת להעלב.

“בהחלט,” אמר. “אינני מוציא מכלל אפשרות גם יחסים כאלה, שזה בהחלט טבעי… אם יש יחס נפשי בין שני בני-אדם, כמובן… את יפה מאד, אני חושב.”

“ואיזה יחס יש עכשו בין בני-האדם? תראה קצת יחס, כדי שאבין על מה אתה מקשקש.”

והיא שבה עתה וחיבקה את כתפיו ושוב נשקה לו על פיו.

אליקום התחיל רועד בכל גופו.

“כזה אתה?” אמרה והקיפה בימינה את מתניו, לוחצת אותו אליה. “כמו כל הבחורים במקום הזה… חבורה משונה… אני חושבת שיותר טוב אם נשב קצת כאן, על האבן… הנה כך שים את הראש שלך אצלי, אל תפחד.”

אליקום שכב על גבו, ראשו נתון על ברכיה, וראה חצי ירח ירקרק. נחיריו מלאו ריח אדמה מושקית ומעבר למטע, בבית-הבאר, ניסה מישהו לשוא להדליק את המנוע.

“לא נדלק,” אמרה ליזל. “בדיוק כמוך.”

אליקום התרומם וישב ממולה על האדמה. בסמוך להם נתמשכה הדרך המוליכה לתוך המטע ובה חריצי גלגליו של טרקטור, גושי עפר שהירח משווה להם דמות של חיות קטנות, דמומות. נחש שחור זחל בעצלתיים וחצה את הדרך.

“ראית?” הורה אליקום על הנחש.

ליזל ניתרה ממקומה וחיבקה אותו בחזקה. אליקום ליטף את שערה ונשק לה על רקתה. “אל תפחדי,” אמר, “זה לא נחש ארסי. הוא מביא תועלת לחקלאות. הוא אוכל עכברי שדה… את כל כך רכה וחמה ליזל. כל כך טוב לי אתך עכשו.”

“אבל אני לא מביאה תועלת לחקלאות,” אמרה ליזל.

“לא צריך ללעוג,” אמר אליקום. “לאט לאט נהיה חברים ונתרגל זה לזה.”

“אני כל כך גועלית שצריך להתרגל אלי בהדרגה? לא שמעת על אהבה ממבט ראשון?”

“ליזל, זו לא אהבה ממבט ראשון… את שונה ממני, את לגמרי אחרת, המושגים שלך שונים…”

“תתפלא לראות כמה כולנו דומים, ילד מטופש. אתה יודע מה? אתה רוצה לשוב לקיבוץ?”

אליקום תפס בה בחזקה והיא פלטה צעקה קטנה, עליזה. “אתה לא כל כך חלש כמו שאתה מעמיד פנים, ילד. יש לך ידיים של רוצח. כמעט שפרקת אותי. אתה די מסוכן. אם אתה רוצה, אז מה, לא שבים לקיבוץ?”

“לא שבים, ליזל, יושבים פה. ובפעם הזאת רק יושבים, והנה אני מנשק אותך ואת תהיי ילדה טובה ותעצמי את העיניים, ואני אוסיף לנשק אותך, ואני אספר לך… תשמעי, אני אגיד לך את שמות כל הצמחים, צמחי הבר שיש כאן מסביבנו… ואני אתאר לך מה שמתרחש פה מסביב… איך שאור הירח מכשף את כל הדברים הקטנים שעל האדמה, ואיך שהם מתחילים חיות ולהתנועע… ואני אסביר לך למה כל כך טוב לי עכשו אתך, וגם למה הכל כל כך עצוב, בעת ובעונה אחת… איזה כישוף נפלא והמון דברים ממלאים את הלב, ליזל…”

היא נטלה את ידו והוליכה אותה אל מפתח חולצתה, אל שדיה. אליקום לא התנגד, אבל המשיך ממקום שעמד בו: “את תעצמי את עינייך ואני אספר לך כל מה שיש לספר. את צריכה להקשיב, ליזל, מפני שאם לא תדעי מה שיש לי לומר, לעולם לא נתקרב זה לזה. עלינו לשבור את הזרות… רק היום נפגשנו בפעם הראשונה…”

“וכבר את מחזיק לי את השדיים,” אמרה ליזל.

“אני לא מחזיק לך את השדיים,” הרים אליקום קולו בנזיפה. “אני מלטף א שדייך ונשמתי כמעט שפורחת מרוב שמחה.”

“ברוך השם שאתה שמח סוף סוף. קודם אמרת שהכל עצוב לך כל כך.”

“ובכן, את שומעת, את מאזינה לי. זה טוב, זה סימן טוב. עכשו אגיד לך עוד משהו. אני אינני בן קיבוץ. אני נולדתי בעיר, וגדלתי בבית בורגני, ואחי הוא עורך-דין. לי קשה כאן מאד, אבל אני החלטתי ללכת בדרך אחרת, ואני לא אוותר. יש לי חלום… גם לך יש חלום, ליזל?”

“אני לו חולמת יותר ממה שמותר לי, ילד. אני כאן לבדי, בארץ זרה. מה כבר אני יכולה לחלום? אולי על זה שיום אחד אני אצא מן הקיבוץ ואגיע למקום שיש בו פחות משוגעים… תגיד, אתה, למשל, היית מסכים לברוח אתי מן הקיבוץ? יש לך הורים עשירים ואח עורך-דין, אז שיעזרו לך… ואני תמיד יכולה למכור את הכינור, אם יהיה כדאי.”

“אני ויתרתי על הירושה ואמרתי לאחי מה שאני חושב עליו ועל המקצוע שלו. ליזל, את ואני, שני עולמות, שתדעי לך… איזה מרחק נורא בינינו, ליזל; אין לך מושג… כמו משני עברי כדור הארץ.”

"אידיוט, אמרה ליזל. “איזה אידיוט אתה.”

מכאן ואילך היו אליקום וליזל נפגשים כמעט ערב ערב, אלא שבמקום לצעוד בשביל המוליך אל המטעים היו פונים מחדר האוכל ישר לאוהלו. לליזל לא היה איכפת שהוא מניח תקליטים על הגרמופון, והיתה מתברכת בלבה שמלילה ללילה הוא מרבה לשכוח ולהחליף את התקליט ולפעמים הגרמופון דומם במשך שעה שלמה.

לילה אחד אמרה לו: “אם כבר החלטת להשאר כאן, למה אין לך אף חבר אחד בקיבוץ? ולמה לא היתה לך בחורה, לפני שבאתי הנה? איזה מין חיים אתה חי?”

“את יודעת שיש לי חבר,” הצטדק אליקום.

“זה חבר, הזקן הזה? הוא מתאים להיות אבא שלך.”

“ואמנם הוא אבי הרוחני, במובן ידוע,” אמר אליקום.

“תשמע, אתה יש לך אבא בתל-אביב, ואם אתה רוצה, אתה יכול לראות אותו תוך שעה. ודוקא אליו אתה לא נוסע… אילו היה לי אבא בתל-אביב, אליקום, אילו היה לי אבא לא הייתי נרקבת כאן אפילו רגע אחד… ואתה מקשקש לי על משולם המשוגע… גם כן אבא! זנאי זקן ולא אבא.”

“איך את מדברת, ליזל?”

“איך אני מדברת? אני אגיד לך איך. דברים פשוטים אני אומרת לך. האבא הרוחני הזה שלך כבר התגרש פעמיים, ועכשו הוא מכניס להריון אחת אחרי השניה, את כל החברות שלו; ואחר כך הוא שולח אותן לקופת-חולים בתל-אביב לעשות הפלה… האידיאולוג הגדול שלך… הוא נותן להן מכתבי אישור לקופת-חולים על נייר של הקיבוץ… הוא איש גדול, משולם הגלילי.”

“בדברים שבינו לבינה אין צורך להתערב,” פסק אליקום.

“בינו לבינה לא שייך לחיים האידיאליסטיים שלכם? רק החקלאות שייכת?”

“שאלתך נכונה, אלא שאת מביטה עליה מנקודת השקפה זעיר בורגנית.”

“אני? זעיר בורגנית? נו, באמת, ילד, אתה שומע מה שאתה מפטפט? לפעמים נדמה לי שאתה בכל זאת אידיוט.”

כדי לשנות את דעתה של ליזל על משולם הגלילי, הציע אליקום שישבו פעם ערב אחד וישוחחו אתו, כדי שתוכל להכיר אותו מקרוב. ליזל צחקה אבל הסכימה, ובאחד הערבים נכנסו השניים אל חדרו של משולם וישבו לשתות קפה. משולם סיפר לליזל על הנסיבות שבהן עלה היטלר לשלטון בגרמניה ומנה אחת לאחת את הסיבות שבגללן התפוררה הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית. אחר כך הרחיב את הדיבור על האנטישמיות של הנאצים, ציטט מן הזכרון מתוך “מלחמתי” של היטלר והוכיח באותות ובמופתים כי ימי שלטונו ספורים. “אבל בעד הנזק שהביא ליהודים,” הרים משולם הגלילי קולו ואיים באצבעו, “הוא ישלם ביוקר. הנה, את, ליזל, למשל, הנך קורבן מובהק. נבל זה אמנם יירמס ויושמד, אבל מי יחזיר לך את השנים שבהן נגזלה ממך משפחתך? השנים היקרות שבהן את שרויה בלא אב ואם? אמנם אנחנו כאן בקיבוץ עושים הכל כדי לתת לך בית אמיתי, בית חם. אבל כלום יש תחליף לאבא ואמא? והם עצמם, הוריך, כלום אין ליבם נשבר, עכשו, בשעה זו שאנחנו מזכירים אותם? הוא ישלם ביוקר בעד ההרס שעשה בנשמותיכם הצעירות.”

אליקום הביט בליזל, חושש פן תפתח פיה ותדבר על ההריונות וההפלות. אבל היא שתקה.

“אני מקווה, ואפילו מאמין במקצת,” הוסיף משולם הגלילי בהתרגשות, “כי החברה הקיבוצית מפצה אתכם, ולו במעט, על הבית והמשפחה שנגזלו מאתכם. אנחנו מצידנו עושים הכל, ושם קרבן איננו קשה לנו. אבל מה כוחנו? דלים אנו, והמשימות כבדות מנשוא. סלחי לנו, ליזל, אם לא תמיד עולה המצוי בקנה אחד עם הרצוי.”

“אני אין לי תלונות,” אמרה ליזל.

“בת מזל את,” חייך משולם, “שיש לך חבר כאליקום.”

“אליקום הוא ילד,” אמרה ליזל. “ילד טוב. אבל הוא יתום קטן, ממש כמוני. יתומים יכולים לבכות יחד, אבל הם לא יכולים לעזור זה לזה.”

הערה זו הניחו משולם ואליקום בלא תגובה ולגמו מספלי הקפה שלהם.

אחר כך סיפר משולם הגלילי על חייו, על מאבקיו בקיבוץ ומחוצה לו, על נישואיו שלא עלו יפה. פעמיים לא עלו יפה, ותמיד מאותה סיבה עצמה: העדר זיקה של אמת בין השניים. “זיקה של אמת בחיי הנישואים,” הסביר משולם, “היא עניין אישי ולא חברתי. שהרי מבחינה אידיאולוגית לא אוכל חלילה לומר דבר נגד אף אחת משתי חברותי לשעבר. שתיהן חברות קיבוץ בעלות הכרה, עד היום הזה, ועם שתיהן אני מסוגל לקיים מגע רעיוני מגובש, תוך סיפוק נפשי רב. אלא שמבחינה דיאלקטית אין סתירה בין קביעה זו לבין הקביעה שהזכרתי קודם, על העדר זיקה. יחסי גומלין בין שני המינים הם פונקציה מינית, לא רק פונקציה חברתית; וכאן, לצערי, טמון הקושי.”

אמר ולא פרש, כדרכו לפעמים.

הפעם לגמו אליקום וליזל מן הקפה בעוד משולם הגלילי עוצם עיניו ומהרהר בינו לבין עצמו. וממקום שהפסיק בהרהוריו, אמר: “לפעמים אני תמה אם לא יפה קבע שופנהאואר בסוגיית הנישואין, כשאמר: חייב אדם לשאת אשה פעמיים בחייו. פעם כשהוא בן שמונה-עשרה והיא בת ארבעים; ופעם, כשהוא בן ארבעים והיא בת שמונה-עשרה; בפעם הראשונה היא מעניקה את האמהות לגבר. בפעם השניה הגבר מעניק את האבהות לאשה. וכן את הנסיון, בשני המקרים… והנה אני, פעמיים נשאתי לי אשה בת גילי. כלום פאל הוא שנכשלתי.”

“הה”, הריעה ליזל מתוך חדווה, “רעיון גדול, אבל קשה. בפעם הראשונה הוא קובר אותה, ובפעם השניה היא קוברת אותו. הרבה טרחה יש בשיטה הזאת. שתי לוויות, שתי חתונות, עורכי-דין, רבנים. אני בעד חיסכון. נסיונות עושים במעבדה, ואחר כך אפשר גם להתחתן, אם זה הכרחי.”

“מעבדה?” זקף משולם אזניו. מלה זו היתה שגורה מאד על פיו, והוא ביקש לדעת מה טיבה של המעבדה שעליה ליזל מדברת.

“מיטה,” אמרה ליזל. “מיטה פשוטה, או מיטה זוגית, למי שאוהב נוחיות.”

“אה,” אמר משולם, “נו, כן… ואני חשבתי שיש לך איזה רעיון.”

“זה לא רעיון?” עמדה ליזל על דעתה.

אליקום היה סבור כי לשוא טרח בהפגישו את השניים. ליזל באה מעולם אחר לגמרי ורק חינוך מעמיק, מה שקוראים הנדסה-של-הנפש, אולי תחולל בה שינויים.

ואמנם נתחוללו בה שינויים, אבל זה קרה לאחר זמן מה. ובינתיים חלפה שנה מאז בא אליקום לקיבוץ. באסיפה הכללית הוחלט, תוך הסתייגות, שהוא מתקבל כחבר בעל זכויות וחובות מלאות. אליקום כתב על כך לסבו; ואפרים – שלא הבחין כי שנה שלמה חלפה מאז נטרפה דעתו של הנכד נחפז להגיע באחת השבתות במכונית של הגבעה, יצא במקלו אל הדשא וציווה על האנשים השרועים של להגיד לו בטובם היכן יוכל למצוא את מ אליקום בן-ציון.

אליקום הוזעק מאוהלו ויצא עם ליזל להקביל את פני סבו.

“מי זאת?” הורה אפרים במקלו מתוך בהלה על הנערה חשופת-השוקיים, שמכנסיה קצרים ופניה מחוצפות והיא מביטה בו בעונג גלוי.

“זאת ליזל,” אמר אליקום, חיבק את כתפי אפרים ונשק לו על לחייו. “בוא, סבא, נשתה תה בחדר-האוכל. למה לא הודעת שאתה בא?”

“וכי מה? צריך אני לקבל רשות מן ההנהלה, כדי לבוא הנה? והרי כל זה,” והוא נופף במקלו לעבר בנייני המשק והעווה פניו, כאילו הוא רואה לפניו מחנה של מצורעים, “כל הרכוש הזה בא מכיסו של האיש האזרחי. אנחנו משלמים מיסים והמה עושים כל מיני ספקולציות… הביצה מלמדת את התרנגולות כיצד מנהלים את הלול… נו, בוא, נשתה תה. בעד התה הזה אני כבר שילמתי מספיק מיסים.”

“יש לך סבא נהדר,” לחשה ליזל לאליקום. “אל תניח לו ללכת מכאן. אני מתה לשמוע אותו מדבר. איזה גבר!”

“אמרתי לך!” השיב אליקום בגאווה.

“מה אמרת לי?” סנטה בו, “אמרת לי שיש לך משפחה של בורגנים, שמנצלים עבודה ערבית זולה… אמרת שסבא שלך הוא שריד של הדור הישן, שצריך לשכוח אותו… אתה אידיוט, אליקום.”

“מה היא לוחשת לך שם?” ביקש אפרים לדעת. “גברת צעירה, שכחתי את שמך, את יכולה לדבר בקול רם. לאליקום אין סודות מפני.”

“קוראים לי ליזל,” אמרה.

“שם יפה בחרת לך. אין שמות יהודיים בעולם? ומה את מתלחשת אתו? אל תפחדי ממני. אני כבר בן ששים ותשע.”

“אתה יותר צעיר ויותר נוחמד, אדוני, מכל הקיבוץ הזה,” אמרה ליזל.

“אתה שומע?” תקע אפרים באזני אליקום. “הנה, החברה שלך אומרת לך שצריך להסתלק מפה, לפני שתהיה כאחד מהם. אליקום, רק תגיד מלה אחת ואני קונה לך משק יפה… איפה המה שאמרת? אתה שומע? משק עם פרדס צעיר ועם בית, ושתהיה בן-אדם כמו שראוי למשפחה שלך… אני בשביל זה באתי, להגיד לך.”

“אין לו כאן אף חבר אחד”, הלשינה ליזל בלי בושה. “חוץ ממני הוא לא מדבר כמעט עם אף אחד.”

"זה טוב מאד, אמר אפרים. “על מה ועם מי יש פה לדבר? צריך לארוז את המזוודה ולרוץ מכאן מהר. בחוץ יש עולם גדול ויפה. תבואו פעם לבקר אצלנו במושבה. את יכולה להכריח אותו, גברת ליזל. נשים יכולות, הו, הו, עוד איך הן יכולות.”

ולאחר שהשקו את אפרים כמה ספלי תה היע אליקום להראות לו את המשק.

“אני אין לי מה ללמוד מהם,” אמר אפרים ולא מש ממקומו. “אם המה רוצים ללמוד חקלאות, שיבואו לעבוד אצלנו. יש הרבה עבודה, ברוך השם, רק שהמה עצלנים ויודעים רק לדרוש עוד כסף ועוד כסף. אליקום, תשמע, אם אתה לא אוהב חקלאות, אז אפשר משהו בתעשיה או במסחר. זה לא בושה. כולנו בונים את הארץ, כל אחד לפי דרכו. מה אתה חושב, ילד, תגיד; ממני אתה לא צריך להתבייש. וגם סבתא ביקשה למסור לך שהיא מוכנה לתת מהרכוש שלה… אתה לא יתום, אליקום. לא חסר לנו כלום, רק קצת נחת רוח ממך… אתה הרי לגמרי השתגעת… ללכת למקום כזה… זה תה, זה? המים שסבתא רוחצת את הכלים יותר טוב מהתסלח לי, הבוץ הזה, טפו… תשמעי גברת, דברי אתו. את ראית את העולם, תגידי לו. איפה שמעו בעולם על קיבוץ, חוץ מרוסיה, ששם הם לא רק משוגעים אלא בפירוש בולשביקים… מה אתה אומר, אלי? אני שואל אותך ואתה שותק. חתכו לך את הלשון?”

“סבא,” חייך אליקום, נהנה לראות כיצד ליזל מתמוגגת למשמע הנאום, “אני כמו שאני, ואני אוהב אותך וזה העיקר. אתה איש גדול, אבל אתה בא מעולם אחר…”

“עכשו אתה אומר שהוא איש גדול,” הפסיקה אותו ליזל, “אבל תמיד אמרת לי שהמשפחה שלך נצלנים ובורגנים רקובים. אז איך זה שפתאום הוא נעשה איש גדול? אני אמנם מסכימה שהוא איש גדול והלוואי שהיה סבא שלי ולא שלך… אבל מה פתאום שינית את דעתך?”

“מה?” נזעק אפרים, “הילד אמר שאני נצלן ובורגני? אליקום, תגיד לי את זה בפני; קום ותגיד, אני רוצה לשמוע?”

“סבא,” נבהל אליקום, “אני התכוונתי במובן הכללי, במה שנוגע למוצא, למעמד, להשקפת העולם… לא באופן אישי…”

“אני נצלן?” זעמו של אפרים גבר והלך. “אחרי חמישים שנים בארץ-ישראל הנכד המשוגע שלי אומר לי שאני פרזיט? מה עשיתי פה חמישים שנים? שיחקתי קלפים? הה? תגיד לי, אתה, חכם בלילה; דעתכם נטרפה עליכם לגמרי… הבולשביקים עשו לכם כישוף ועכשו אתה כבר זקוק לרופ משוגעים, שום דבר כבר לא יועיל. שום דבר…”

אפרים הסתכל במקלו, כאילו רק בו אפשר להוועץ בשעת משבר כזאת, ובקול מלחשים כמעט אמר: “בלה, בלה, כמה אני מקנא בך, שידעת ללכת מפה לפני שכל זה התרחש; עכשו נשארתי לבדי.”

“בלה? זו היתה אשתך הראשונה, סבא? נכון?” שאל האליקום, הן מפני שלא היה בטוח והן מפני שרצה כי ליזל תבין במה מדובר. אפרים הרים עיניו מן המקל שלו והביט בשניים כאילו ראה אותם לראשונה.

“הגברת הצעירה הזאת,” אמר לאליקום, “מה היא? חברה שלך? כלה שלך? ואם כלה, אז למה אתה מחכה? תתחתן לפחות. נו, בוא, נראה את הארמונות שלכם, נראה מה הספקתם לעשות על חשבון הציבור האזרחי.”

לאחר ששוטטו בין בנייני המשק, כשאפרים מבקש לדעת כמה מכניס כל אחד מענפי החקלאות, לא שבו למה שדובר בחדר האוכל. וכשנפרדו, חיבק אפרים את אליקום שעה ארוכה ועיניו זלגו דמעות קטנות, דמעות זרזיף. לבסוף הושיט ידו לליזל, אבל היא לא הסתפקה בכך, אלא פרצה עליו בחיבוק נלהב ונשקה לו חזור ונשק על פניו.

“אני אוהבת אותך,” אמרה. “אני רוצה שתבוא הנה הרבה.”

“אתה רואה?” אמר אפרים לאליקום ופנה והלך אל הכביש.

“אידיוט,” אמרה ליזל לאליקום. “כמה שאתה אידיוט, ממש אין לך מושג.”

סמוך לביקורו של אפרים בקיבוץ קיבלה ליזל מכתב מקרוב משפחה שהתיישב בנהריה שבגליל.

“מזמינים אותי למושבה שלהם,” אמרה ליזל לאליקום. “ואני נוסעת. לא יודעת לכמה זמן, אליקום, ואתה לא צריך להעלב. אם לא אצליח שם, אשוב אליך, אל תדאג. בחורה כמוני איננה אבידה נוראה, תמיד תמצא משהו יותר טוב.”

אליקום נדהם. מיד הציע לה לבוא בברית הנישואים; וכשסרבה שאל אם החיים בקיבוץ הם שמעכבים בעדה מלהנשא לו.

“לא הקיבוץ,” אמרה ליזל, “אלא אתה. אתה ילד, אינך מבין שאתה ילד?”

“אני קשיש ממך בשלש וחצי שנים,” אמר אליקום; ליזל ניסתה לצחוק וללטף את פניו, אך כשלא עלה הדבר בידה, הניחה ראשה על חזהו והחלה מייבבת בשקט.

בקיץ נסעה ליזל ובסתיו שבה אל הקיבוץ והביאה את המזוודה שלה אל אוהלו של אליקום. כששב מן השדה מצאה ישנה על המיטה.

באותו ערב נערך בחדר-האוכל קונצרט. ברנש קטן-קומה בעל חוטם ענקי עם פה עבה ובשרני, פרט עלי כינור. הוא בא מירושלים, סובב על פני הקיבוצים ומנגן. מלוח-המודעות נודע לאליקום כי שמו אמדיאוס ביברקראוט. ליזל סיפרה שמשפחת ביברקראוט היתה ידועה בגרמניה כמשפחה של מנגנים וגם מטורפים. בקונצרט ישבו אליקום וליזל חבוקים, מלטפים זה את זה ומאזינים לנגינה. לפני סיום הערב נרדמה ליזל על כתפו והוא היה נאלץ להעיר אותה, כשקמו החברים ממקומותיהם.

“איפה הכנר הזה?” שאלה, כשפקחה את עיניה. "תפוס אותו ותגיד לו שיבוא אלינו. אני רוצה שינסה את הכינור שלי ויגיד לי אם הוא באמת כל כך יקר.

אליקום ציית ואמדיאוס ביברקראוט שמח על ההזמנה וביקש שיקחו תרמוס עם קפה אל האוהל, מפני שבלי קפה הוא איננו יכול לחיות.

“בלי הקדמות, רבותי, אומר לכם מיד,” פתח אמדיאוס ביברקראוט ואמר, כשנכנס לאה והניח את נרתיקו על הרצפה. “שאני הומוסקסואלי. אם זה מפחיד אתכם, אמרו עכשו ואני מסתלק.”

“אתה נבהל מזה?” שאלה ליזל את אליקום. “אני לא.”

אמדיאוס לגם מן הקפה ואמר: “בדרך כלל אני מנגן בקיבוצים את סראסטה ואת ויואלדי; אבל בקיבוץ שלכם אני מרגיש כמו בבית ולכן ניגנתי דברים שאני באמת אוהב. ניגנתי בשביל הנערים הצעירים שלכם וקשרתי אתם קשר ראשוני, שאולי לא יהיה לו המשך, אבל הוא חשוב כשלעצמו. אני מדבר על עולם האידיאות ולא על הדגמים הארציים.”

הוא ניסה את כינורה של ליזל והתחיל מקפץ בחדר מרוב התלהבות. מיד קרב גפרור בוער אל פתחו של הכינור, לראות מה כתוב בפנים, אבל לא מצא שום כתוחבת וכמעט שחרך את המיתרים.

“לא ייאמן,” קרא בהתפעלות, “ממש לא ייאמן.”

ליזל היתה שבעת רצון ועד מהרה רמזה לאליקום שיסלק את המנגן מן האוהל מפני שהיא עייפה ורוצה לישון. אבל אמדיאוס ביברקראוט לגם מספל הקפה שלו וניגש אל המלאכה. תחילה ניגן אריה של באך על מיתר סול ומשם עבר, בלי אזהרה, אל הפתיחה של הקונצרט לכינור של מנדלסון.

“מה יהיה?” אמרה ליזל לאליקום. “הוא ממשפחה של משוגעים.”

“אני רואה שאתם אוהבים מוסיקה,” אמר אמדיאוס ביברקראוט, “ובכן, אספר קצת על עצמי… אפשר לקבל עוד ספל קפה? הנגינה היא רק אספקט אחד של אישיותי, ובין חברים מותר להיות גלוי לב… האסטרולוגיה היא מרכז חיי, וזה למרות מה שאולי שמעתם או קראתם בעתונים… אין ערך לדעת ההמון. ולא רק ההמון. לא אסתיר מכם, שקיבלתי מאלברט איינשטיין גלויה בדואר… הצעתי לו לפענח את ההורוסקופ שלו, והוא מסרב. הנה, הגלויה כאן, בבקשה, תראו מה הוא כותב.”

ליזל ואליקום גחנו על הגלויה ששלף אמדיאוס ביברקראוט מכיס אפודתו. בכתב-יד קטן, בהיר ומלוטש היה כתוב: Ich habe nicht gerne Wenn man Schwindelt mit Sterne Albert Einstein2

“את גדולתו של איינשטיין אינני מכחיש,” אמר אמדיאוס, “אבל לא באסטרולוגיה. תומס מאן מתייחס לעניין באופן אחר לגמרי… הנה, בבקשה.”

והוא שלך מכתב ארוך, משתרע על פני כמה עמודים, וליזל עיינה בו.

“הוא מדבר על הומוסקסואליות ולא על אסטרולוגיה,” אמרה.

“במכתב המסוים הזה, כן,” אמר אמדיאוס. “אבל יש אתי עוד מכתבים, אלא שאותם מכרתי כבר לספריה הלאומית בירושלים… זה לצורך פרנסתי, מפני שלעתים קרובות אין לי כסף, למרות שהוצאותי קטנות, שהרי אני גר במערה ואינני משלם שכר דירה, ואף על פי כן יש הוצאות, וביחוד צריך לשלם לנערים, מפני שהם אוהבים כסף… הנה יש אתי כאן מכתב מזיגמונד פרויד, וזה סגנון אחר לגמרי. הוא רוצה לקנות ממני את יומני ואני מכין עכשו העתק נקי בשבילו.”

“אתה תשלח לי,” אמרה ליזל, “אני מאד עייפה והייתי רוצה ללכת לישון.”

“בבקשה,” אמר אמדיאוס, “את תלכי לך לישון ואני אשב פה עם אליקום ואנחנו נשוחח בלחש ולא נפריע.”

ליזל השתרעה על המיטה ונרדמה ואליקום הלך להיא עוד תרמוס של קפה מחדר-האוכל.

“בין גברים,” אמר אמדיאוס, “זה הרה יותר פשוט… הנה, נוכל לדבר לנו בלי הפרעה, ואתה לא תצטער על כך. יש לי משהו חשוב מאד להגיד, משהו כללי, ויחד עם זאת נוגע לכל אדם בארץ הזאת, גם בקיבוץ, גם בירושלים ובתל-אביב. זוהי נבואה, ואני רוצה שתדע אותה. זוהי נבואת לילה, מעין חזון מצומצם לארצנו ולעמנו… זה נפתח ב-Allegro. הנה כך: הארץ ירוקה, בחורף משקה אותה הגשם, ובקיץ – הממטרות. ועל הירוק הענקי והנפלא הזה מתהלכים נערים יחפים, שזופים, גבוהים ויפים כמו אלים, והם שרים, צועדים יחפים ושרים, רצים על פני השבילים, ונעלמים בחשכת הפרדסים… בכל מקום, כל הזמן… וזו סכנה נוראה, מפני שיש קנאה מסביב, והקנאה יולדת את השנאה ובשמיים מופיעים עננים שחורים. שים לב. אמרתי שחורים. זוהי מנגינה אחרת לגמרי, שמופיעה בסוף ה-Allegro והיא מנגינה מאיימת, מין מלודיה מזרחית… הבנת את הרמז? מלודיה מזרחית, ערבית! ואת הרמז הזה צריכים להבין. כל הנערים היפים חייבים לרדת מיד למחתרת. אסור להמשיך ולרוץ על פני האדמה הירוקה. אסור לשיר בקול רם. אסור להקים ישובים חדשים בכל יום. הכל חייב להיות במחתרת. שאם לא, תתחולל בגידה נוראה: הנאהבים יבגדו זה בזה. הנערות יילקחו מזרועות המאהבים; וגם בתחום האחר, בתחום שלי, אותו הדבר… ה-Allegro מוכרח להסתיים. עכשו יהיה Andante או Adagio והכל במחתרת, בשקט, כמעט בלי קול. אבל ברקע ימשיכו העננים להתאסף על פני השמים, עננים שחורים, שים לב, שחורים! ואחרי זה יבוא Scherzo נורא, אכזרי, עם קולות צחוק של רשעות… ויישפך דם… הרבה דם… זה יהיה נורא, אבל זה יסתיים מהר וייעלם. ואז, עוד הפעם Allegro Finale נהדר… אבל זה יבוא אחרי הרבה דם… שמע היטב למה שאני אומר לך. תגיד להם שירדו למחתרת ויתכוננו. עכשו יבוא עידן הדם, הבגידה והאבירות… כל אחד יאבד את היקר לו, ואחר כך יצטרך לבנות הכל מבפנים, מחדש. הבנת אותי אליקום? אני מדבר אליך כדבר גבר אל גבר, כשהאשה ישנה ואיננה יודעת מאומה, מפני שהיא היסוד הארצי, פַנדֶמוֹניה, ואנחנו, אתה ואני, פַנאוּרַניה… אני יכול הייתי לנסות להדגים לך כל זה על הכינור, אבל היא תתעורר, ואז נשוב אל פני האדמה הנמוכה, והחזון ייעלם… ואני מציע שנצא החוצה, אל השדות, עם הכינור. בוא, אליקום, ותשמע דבר ששום אדם לא שמע עדיין.”

הם הלכו במורד הגבעה, בשביל שבו צעדו אליקום וליזל בליל פגישתם הראשונה, ואמדיאוס ביברקראוט היה מהלך ומדבר: “אני יודע שלא ישמעו בקולי. הם לא ירדו למחתרת, מפני שיגידו: ביברקראוט משוגע… הם ימשיכו לשיר ולהלך על פני האדמה הירוקה, ואז יבוא פתאום ה-Scherzo. תשמע מה שאני אומר לך, זה יבוא פתאום, בסוף האביב… אתה יכול להזהיר אותם, לך הם ישמעו, מפני שאתה חי בקיבוץ ואני במערה, אתה מבין?… הנה, כאן נוכל לנגן.”

הם הגיעו אל אן שבשולי המטע ואמדיאוס ציווה על אליקום לשבת על האבן, והו עצמו הוצי את הכינור מנרתיקו והחל פורט עליו.

אליקום האזין למבול של צלילים שאולים מיצירות שהכיר ושלא הכיר, תוכפים ובאים במהומה.

שעה ארוכה ניגן, וכשסיים, הניח את כינורו בנרתיק. “תזהיר אותם,” אמר, “אני את שלי עשיתי.”

מאחורי המטע החלו מתפשטים כתמים של זרעיחה. כשהיו שבים יחדו אל עבר הגבעה נסתמנו בתי הקיבוץ כמפלצות זוחלות על רקע השמים המלבינים.

“ישרפו לכם את הכל,” אמר אמדיאוס ביברקראוט, מתנשם בכבדות, “הכל יעלה בעשן, אליקום. הרודף יהיה נרדף והאוהב יהיה נבגד. הנערים היפים יצעקו והחיות ינודו. צפרים טסות שוקעות בנקבי הים הגדול והחברים כולם שותים דם. ואני לא אהיה כאן.”

“כל הזמן היית עם המשוגע הזה?” שאלה ליזל, כששכב אליקום לצידה על המיטה. “על מה דיברתם כל כך הרבה?”

“הוא מנגן טוב,” אמר אליקום. “שמעתי ממנו הסבר מענין על המוסיקה.”

“אומרים שאלהים מציל את הטפשים,” אמרה ליזל, לפני שהתהפכה על צידה ונרדמה, “אבל אני לא רואה את זה במקרה שלך.”

“אינני בטוח,” אמר אליקום, אבל ליזל כבר לא שמעה.

באמצע אפריל של שנת 1936 תקפו הערבים את השכונות הסמוכות ליפו, ואחר כך פרצו מהומות בכל הארץ ונמשכו, בהפסקות, עד ל-1939, כשפרצה מלחמת העולם.

יום אחד, כחודש לאחר שפרצו המהומות של 1936, קרא אליקום בעתון שהמוסיקאי אמדיאוס ביברקראוט נשחט במערה שבה התגורר. כשנמצאה גוויתו ראו שאבר המין שלו תחוב לתוך פיו.

בסוף הקיץ עברה ליזל לגור בחדרו של משולם הגלילי. אליקום, שהיה מגויס אז בפלוגת נוטרים בקגליל, קיבל את הידיעה על כך במכתב קצר, בו כתבה ליזל בשגיאות כתיב נוראות על החלטתה, ועל כך שתמיד תזכור אותו ושהיא מבקשת סליחה. “באצם אני תהיה שלחה, אבל רק בעופן רוחני, כמו אחות או כמו בת-דודה” – כתבה ליזל; ואליקום קרא את מכתבה חזור וקרוא, ולבסוף נטל עפרון ותיקן את “שלחה” ל“שלך” ואת “באצם” ל“בעצם” ואת “בעופן” ל“באופן”, ואחר כך קרע את המכתב לקרעים זעירים ושילח אותם מבעד לחלון.

עם סיום שרותו בפלוגת הנוטרים נסע אליקום אל סבו ושהה במושבה כחודש ימים. תחילה ביקש להצטרף אל הלוחמים במלחמת האזרחים בספרד, אבל העניין היה מסובך וקשה. לבסוף הסכים אפרים, בלב כבד, למצוא לנכדו משרה של פקיד במשרד האגודה לשיווק פרי הדר בלונדון.

בסתיו הפליג אליקום לאנגליה ומן האגודה הודיעו לאפרים על בואו של הנכד למשרד; אלא שכעבור שבוע קיבל אפרים מכתב נוסף ובו נאמר, כי אליקום בן-ציון הודיע על פרישתו מן העבודה ולא השאיר כתובת.

22.

בימים ההם היה הרצל – הצאצא האחד שנולד לאפרים ולרבקה – בן שלושים ותשע שנים והוא לא נשא לו אשה. מתגורר היה בביתן מיוחד לעצמו, בחצרו של אפרים, מוציא ומביא בעסקי הפרדסים והמטעים האחרים. גבה קומה היה הרצל, איש גרמי ושרירי, לבוש בהידור נוסח אנגליה, כפי שלמד וראה אצל הקצינים הבריטיים של משטרת פלשתינא. לעתים מזומנות היה נוסע לאירופה ובלונדון קשר קשרי ידידות עם סוכני-פרי ואנשי-משטרה בריטיים, שבאו מפלשתינא לחופשת מולדת. בחפץ לב היה עושה בשליחותם של אנשי ה“הגנה” ולעתים עלה בידו לשחרר אסירים יהודים. אף על פי כן היה חשוד על אנשי ה“הגנה”, הן מפני שהיה מבני האיכרים והן מפני שהיה לבוש כאחד האנגלים ומצוי בחברתם בלילות, שותה עמהם בבארים של בתי המלון.

הרצל ידע שאין הוא נאמן על מוסדות הישוב, והדבר היה מבדח אותו, מפני שבלבו היה רחוק מהם והיה מצפה, ממש כאביו, ליום שבו יירדו מנהיגי הפועלים מגדולתם, והאזרחים יטלו את רסן השלטון בידם. ובינתיים לא איכפת היה לו לשרת את הישוב בעקיפין, עד שתפקחנה העיניים לראות, כי מן הפועלים לא תבוא הישועה.

שתקן היה מטבעו, איש הולך ערירי, שואב נחת רוח משונה מן הדברים שהוא רואה ויודע, מבלי להגיד אותם לזולתו. וכשהטיל עליו אפרים אביו למצוא את אליקום שנעלם בלונדון, עשה כמצוותו, אבל לא גילה לאיש מה שהעלה בחיפושיו. הוא מצא את אליקום בלונדון, כשנתיים לאחר שאבדו עקבותיו, בתוך חבורה של קומוניסטים אנגלים, מתגורר בקומונה קטנה בצדו הדרומי של הנהר, שקוע בלימודי המרקסיזם ומתפרנס מעבודה בבית הדפוס של העתון הקומוניסטי.

כשנוכח הרצל לדעת כי אליקום מדבר אנגלית נאה, נחה דעתו.

“נא להכיר את דודי,” אמר אליקום לחבריו, “הוא איכר מפלשתינא, בעל פרדסים, ושייך למעמד שעמו נמנים כל שאר בני משפחתי.”

הרצל נד בראשו לנוכחים ואפילו לא חייך, אבל כשנפרד מעל אליקום נתן בידו חמישים לירות, ששולשלו מיד לקופת הקומונה.

בסעודת ליל-הסדר, בפסח של שנת 1939, נתכנסה המשפחה, כמנהגה מדי שנה, בביתו של אפרים. ידיה של רבקה היו מלאות עבודה, ואף על פי שהיתה כבר ששים ותשע, עשתה את כל מלאכת המטבח במו ידיה, נעזרת על ידי שתי נערות ערביות, שלא הורשה להן לגעת בסירים ובכלים, אלא לקלף תפוחי אדמה ולנקות את הירקות בלבד.

שרה ועמינדב הגיעו מבעוד יום מתל-אביב, ובנם עובד, עם רחל אשתו ושני ילדיהם – אורי בן הארבע ובלה-יפה בת השלש – באו מירושלים סמוך לשעת השקיעה. ורק לאחר שנתכנסו כולם בחדר האורחים של אפרים, הגיח גם הרצל מביתנו שבחצר, לבוש מכנסי פלנל אפורים ומקטורן מצבע החלודה. הוא טפח על כתפיהם ש אחיו עמינדב ודודנו עובד, ורק כשגחן לנשק לרחל ולילדים שלף את המקטרת מתוך פיו. אל אחותו שרה ניגש לאחרונה וחיבק את כתפיה מתוך השתתפות בצער, כשהוא גוחן עליה ממרומי קומתו ושואל אותה בלחישה אם הגיעו ידיעות כל שהן מבנה הצעיר, מאליקום. שרה נענעה בראשה ואמרה לו מה שהיתה אומרת תמיד לכל מי ששאל אותה על אליקום: “לבי אומר לי כי אני אשמה בכל הצרה הזאת. אילו נהגתי בו בסבלנות, לא היה הולך מן הבית.”

“אנחנו נמצא אותו,” הבטיח לה הרצל והחזיר את המקטרת אל פיו, ומיד נטל את עובד דודנו מתחת לזרועו, הוביל אותו אל ספה שבירכתי החדר והשניים הפליגו בשיחה על עניינים של חוק ומשפט, הקשורים באדמות מירי ואדמות מולק.3

עובד היה היחיד מכל בני המשפחה, שאתו נהג הרצל מתוך קירבה כל שהיא, ולעתים היו משוחחים ביניהם בלשון האנגלית. אילו היה עובד שואל את הרצל על אליקום אחיו, וודאי שהיה מספר לו על פגישתם בלונדון. אבל מאחר שעובד לא שאל, ראה הרצל עצמו פטור ממסירת הודעה. באפרים נהג הרצל ברחמים מסוימים: הוא היה רומז לו, לאחר כל ביקור שערך בלונדון, כי וודאי לו שאליקום חי וקיים, מפני שאנשים מכירים אותו, אלא שאינם יודעים את כתובתו, ובאחד הימים מצוא יימצא בריא ושלם. ואפרים היה מספר לרבקה והיא היתה נרגעת. ואילו את אחיו החורג עמינדב היה הרצל מתעב בלבו וכמעט שלא בא עמו בדברים כלל. ואם היה נותן את עיניו בעמינדב, מיד היה רואה בעיני רוחו את מחזה ההתעלסות, לפני עשרים ושבע שנים, כשבא על שרה אחותו באורווה. ואז היה עוצר נשימתו לרגע והמקטרת שבפיו היתה כבה, והוא היה שולף קופסת גפרורים מכיס המקטורן שלו ומתעסק שעה ארוכה מתוך זעף בפיטום המקטרת ובהדלקתה.

כשישבו אל שלחן הפסח היה כיסא ריק ניצב לימינו של אפרים. כיסא מוכן ומזומן לאליקום, אם יימלך בדעתו וישוב לפתע אל שלחן המשפחה. סבתא רבקה היתה פוזלת אל הכיסא הריק ומזילה דמעה, ואילו שרה, אמו של אליקום, היתה אומרת שאין זה מנהג יהודי; ואשר לסמליות, הרי שהסמל פגום, מפני שאליקום בוודאי יושב אל שלחן הפסח בלונדון, ולמה לו שני כיסאו?

אפרים הנהיג את שלחן הפסח על פי כל דקדוקי ספר-ההגדה ובאותה שנה שאל אורי הקטן ארבע קושיות בפעם הראשונה בחייו. סבתא שלו, שרה, הבטיחה לאמו, לרחל, כי הנכד מקבל במתנה, לרגל המאורע הזה, סובריין של זהב. ורבקה, אם-סבתו, שבה והזילה דמעה של אושר.

רחל לבית קורדוביירו הכריזה באזני כל המסובים כי בשנה הבאה יהיו חייבים לוותר על נוכחותם של עובד ובני משפחתו, מפני שחובה להעניק קצת נחת-רוח גם לסבא וסבתא קורדוביירו שבירושלים, שאורי הוא נכדם הבכור וליבם יוצא לשמוע אותו שואל ארבע קושיות. על כך אמר אפרים: “נחיה ונראה.”

לאחר הסעודה פרש הרצל אל ביתנו, וביתו הגדול של אפרים בלע את בני המשפחה בחדריו הריקים ודממה ואפילה ירדו על החצר. ובחדר משכבו היה אפרים שוכב בעיניים עצומות ושלש דמויות היו מתחרות ביניהן לבוא לפניו ולומר את דברן; והוא היה נבוך ומתנצל, משום שלא רצה לדחות את נעמן, הקבור בפריס, מפני בלה-יפה הערטילאית; וכן לא היה יודע אם הוא רשאי לבקש מאליקום שיחכה לתורו, מפני שהוא חי, ככל הנראה, אי שם באנגליה.

“חכו לי יקירי,” היה לואט בינו לבין עצמו, “הנה עוד מעט אני עמכם.”

פחות מחמישה חודשים לאחר הפסח פרצה מלחמת העולם השניה, ובין האביב לסתיו של אותה שנה הספיק עובד לסיים עיסקה גדולה של רכישת אדמות, וקנה לעצמו מאה ועשרים דונם של מטעים ואדמת סלעים מחוץ למושבה זכרון-יעקב, בשיפולי גבעה המשקיפה על וואדי מילק.

היו שם קצת גפנים, הרבה עצי תאנה ורימון, משוכות-צבר, עצי שיטים וחורבה ערבית עתיקה, גובלת בשביל-החמורים שלמרגלות הגבעה.

באביב, כשפתח עובד במשא ומתן לקניית הקרקע, היתה שם פריחה פראית של רקפות, כרכומים, כלניות ושפעת עשבי-בר; ובסתיו, כשנחתם החוזה ופרצה המלחמה, היה רוב השטח מוכה שדפון צהוב ואפור. אבל עובד לא הצטער על כך. בין כך וכך נועדה האדמה לפרצלציה, כדי למכור אותה לקבלנים שיבנו עליה שכונת-וילות. החקלאות היא עניין בשביל סבא אפרים, אמר עובד לרחל אשתו.

אבל דוקא כשפרצה מלחמת העולם השניה משך סבא אפרים את ידיו מן החקלאות והיה יושב ספון בביתו ומאזין לרדיו וקורא בעתונים.

“מה אמרתי לך אז, באלכסנדריה?” היה אומר לרבקה אשתו בתרועת נצחון.

אלא שרבקה לא זכרה, והיה נחוץ להביא את הרצל אל החדר, כדי שיעיד.

“נו, הרצל, מה אמרתי באלכסנדריה, כשהיתה להם מלחמה ראשונה?” האיץ אפרים בבנו.

וכאשר נתברר כי גם הרצל לקה בשיכחה, הזכיר להם אפרים את ליקחו מאז: “כבר אז אמרתי לכם שהישוב נחלק לפועלים ולאיכרים. עכשו המה קוראים לזה סוציאליסטים ופשיסטים. אני ואתם – פשיסטים, ואלה שאוכלים על שלחן הקרנות הלאומיות המה סוציאליסטים. ומה מעשיהם של אלו ואלו? באה אניה של יהודים, פליטים מאירופה, והאנשים מבקשים להכנס לארצנו ולמצוא להם מקלט. בא הצבא הבריטי ויורה על האניה. היטלר יורה על הפליטים באירופה והבריטים יורים עליהם באסיה. הלכו אנשינו, שקוראים להם פשיסטים, ופוצצו משטרה בריטית בחיפה. לא נשא הדבר חן מלפני אנשינו הסוציאליסטים, ומיד תפסו כמה פשיסטים והלשינו עליהם לפני האנגלים וכלאו אותם במחנה ריכוז באפריקה. והרי זה בדיוק מה שעשו הפועלים לאנשי ניל”י במלחמה הראשונה. ובכן, מי צדק? לא אני?"

“אבל, אבא,” אמר הרצל, “את ההלשנות על יהודים אצל האנגלים התחילו אלה שקוראים להם פשיסטים. ומי כמוך יודע.”

"בוודאי, קרא אפרים בכעס “אבל מיד המה הפסיקו. אהבת ישראל חזקה אצלנו משנאת אחים. עכשו אנחנו כבר לא עושים את זה. רק הסוציאליסטים עושים את זה.”

“והיה להם ממי ללמוד,” התעקש הרצל.

“אתה תשתוק,” אמר אפרים.

“כן, אבא,” אמר הרצל. “אני אוהב לשתוק.”

עורך-הדין עובד בן-ציון התנדב לצבא הבריטי כדי ללחום בהיטלר, אבל הרצל דודו, שהיה ממשיך להתלבש כאנגלי, נעשה איש סודם של אנשי “הארגון הצבאי הלאומי”. הוא שיחד שוטרים בריטיים וקנה מהם נשק בשביל הארגון וכן היה מחביא פצועים מאנשי אצ"ל בחצר אביו שבמושבה, גם הביא שמה רופא וגם חפר מחבוא לנשק מתחת למחסנים ולבית האריזה של הפרדס. בבאר הותקן סולם מיוחד ונחפרה מנהרה אלכסונית, שגם בה החביאו נשק ולפעמים גם אנשים.

כשהגיע עובד לחופשה מן הצבא, שכר כמה ערבים מבני הכפר פרדיס, הסמוך לחלקת האדמה שקנה, וציווה עליהם לגד ירקות על פני הטרשים ובין העצים. ומכיוון שהירקות היו סחורה נדרשת, בבחינת מאמץ מלחמתי, קיבל הקצבה כספית מן הקרנות הלאומיות, וכך צבר, עד לסיום המלחמה, סכום נאה מאותה חלקה, שעתידה היתה להימכר, בבוא השלום, לבניית וילות. אביו, עמינדב, פתח מתפרה למדי-צבא והיה מוכר לבריטים כמויות עצומות של מכנסי חאקי וחולצות חאקי וגרבי חאקי מתוצרת בית החרושת שלו לטקסטיל ומן המתפרה. גם הרצל אחיו סחר עם הצבא, מאחר שנסגרו שוקי התפוזים בעולם, וכן היה מוכר פרי לבתי-חרושת של ריבה. רק אפרים ישב ספון בביתו, קורא בעתונים ומאזין לרדיו. אחת לשבוע היה הולך לאסיפה של אגודת הפרדסנים, ואם שיחק לו מזלו היה מצליח להשחיל נאום מענייני-השעה ולהוכיח לאנשים שהוא ראה את הנולד כבר באלכסנדריה.

בני משפחתה של רחל, שבט הקורדוביירים, המשיכו לטפח בירושלים את קשריהם עם ידידיהם ושותפיהם הערביים, והבנה מלאה היתה שוררת בחוג הקטן והנבחר של סוחרי הקרקעות: הכל הסכימו ביניהם שבכל הצרות אשמים האנגלים. לפני שהתחילו מחרחרים שנאה ומרירות ישבו הערבים והיהודים בשלום אלו לצד אלו. בקרוב יסולקו האנגלים, והשלום בין בני-הדודים יכון לנצח, כמימים ימימה.

אבל בחדרי חדרים היו בני קורדוביירו קרובים ברוחם לקנאים והיו תורמים סכומי כסף לקופת הלח“י והאצ”ל גם יחד, בעוד כמה מאחיה ודודיה של רחל, אשת עובד, היו מגויסים דוקא ל“הגנה” המתונה, וכמה מהם אף שרתו בצבא הבריטי, כדי להלחם בהיטלר, האויב המשותף.

באותה עת עצמה היו ידידיהם הערביים של בני קורדוביירו תומכים בהקמת הנג’דה, הוא הארגון הצבאי הערבי שבמחתרת, כדי שבבוא היום יהיה מי שילחם ביהודים ויטיל אותם לתוך הים, כפי מצוותו של המופתי חג‘-אמין-אל-חוסייני, שבינתיים ברח מן הארץ וישב בגרמניה. בידיהם של הערבים היו עתונים שבהם נראה חג’-אמין סוקר פלוגה גרמנית בחברתו של היטלר בכבודו ובעצמו. עותק אחד של עתון כזה הגיע פעם בדואר אל משפחת קורדוביירו, בלא תוספת דברים, והם היו מנחשים, פחות או יותר, מי מבין ידידיהם הערביים טרח לרמוז להם רמז שכזה.

זולת שתי הפצצות מקריות על תל-אביב, מידי מטוסים איטלקיים, לא נפלו קרבנות-מלחמה בארץ ישראל. בדומה למשפחת אברמסון, בימי שיבתה באלכסנדריה במלחמת העולם הראשונה, היה הישוב היהודי מוכן ומזומן לחכות בסבלנות עד שיסיימו הגויים להרוג זה בזה, מסיבות הידועות להם לבדם. ואפשר שאמנם כך היתה המלחמה מצטיירת בלבם של בני הישוב, אלמלא ביקש היטלר להשמיד את היהודים שבאירופה. הידיעות על מחנות הריכוז ועל תאי הגאזים החלו מסתננות טיפין טיפין, ולא בבת אחת נמסרה האמת.

אבל מאחר שנודע מה שנודע – ואפילו רק בחלקו – שוב אי אפשר היה לשבת בחיבוק ידים ולצפות לקץ המלחמה. ואפרים אברמסון שב וכינס בחדרו את רבקה ואת הרצל, והצהיר באזניהם:

“ובכן, רבותי, מי צדק? שוחטים יהודים באירופה, האנגלים יורים באניות של פליטים, אבל הפועלים אומרים לנו, אל תהרגו אנגלים; הפועלים אומרים לנו: נשקנו טהור. איפה יש נשק טהור? נשק נוצר לאבד ולהשחית! הרצל, קום ועשה מה שמוטל עליך. באלכסנדריה שאלת אותי אם עליך להצטרף למרגלים. עכשו אני אומר לך: הצטרף לארגון הצבאי הלאומי. אתה שומע?”

“אבא,” אמר הרצל, “ה’הגנה' של הפועלים יודעת מה שהיא עושה. היא לא משמידה את ‘הארגון הצבאי הלאומי’. היא רק מקיזה קצת את דמו, אבל נותנת לו לפעול. וככה, כולם ביחד, יוציאו את העגלה מן הבוץ. זהו המשחק המלוכלך של הפוליטיקה.”

“אל תבגוד באיכרים,” התרה בו אפרים. “אתה מדבר כאחד הפועלים.”

“בין הפועלים לאיכרים יש מספיק מקום בשבילי,” השיב הרצל לאביו.

ובעוד היהודים נלחמים את מלחמותיהם כלפי חוץ וכלפי פנים, פסקה המלחמה בעולם. חמישים מליון בני אדם ניספו בה; ובהם כששה מליוני יהודים. אבל לנותרים בחיים לא התירו הבריטים להכנס לארץ-ישראל.

“עכשו אין מפלט,” אמר אפרים לרבקה אשתו ולהרצל בנו. “יש להכריז מרד גלוי ונחרץ.”

“כבר הוכרז המרד,” אמר הרצל. “איך זה שלא שמת לב, אבא?”

“כבר כתבו על כך בעתונים?” תמה אפרים.

“אם לא כתבו עד עכשו, אז עכשו יכתבו,” הבטיח הרצל.

ואמנם יצא בימים ההם כרוז בלתי ליגלי, מטעם ה“הגנה”, ובו נאמר מפורשות: “תישמע זעקתנו מניבכי הדומיה”.

האנגלים שבמטה כללי של המשטרה, וכן אלה שבארמון הנציב העליון, היו סבורים ששמעו מליצות נבובות. הם לא הבינו שיש עם בין העמים, המוכן למות על מליצותיו, הן מפני שנעלב והן מחמת חוסר-נסיון בפוליטיקה הבינלאומית.

האנגלים לא ידעו גם זאת, שהיהודים הם עם פרגמטי, וכלל גדול נקוט בידם: לעולם ישתדל אדם להתאים את עקרונותיו למציאות; אבל אם זה קשה, אז יתאים את המציאות לעקרונותיו.

ומאחר שכל זה לא היה ידוע לשלטונות בריטניה, סופם שנבעטו ועפו מארץ-ישראל; והדברים ידועים.

בסתיו של שנת 1946 צילצל הטלפון בביתנו של הרצל, ומן העבר השני דיבר אליקום: " שלום לך, דוד הרצל. הנה שבתי לארץ-ישראל."

“והקומוניסטים שלך, מה הם אמרו על כך?” ביקש הרצל לדעת.

“אפשר לבוא אצלך הביתה?” אמר אליקום.

“כמובן,” אמר הרצל. ומיד הלך להודיע לאפרים.

“אמרתי לך,” מלמל אפרים. “אני הרי כל הזמן אמרתי זאת.”

ובערב הגיעו גם שרה ועמינדב. עובד, אחיו של אליקום, צילצל מירושלים והצטדק על שלא יוכל לבוא, מפני שהוא עסוק.

אליקום פטר את השואלים במשפט מרוכז וקצר: “היה קשה,” אמר. יותר מכך אי אפשר היה להציל מפיו. לעומת זאת היתה לו בקשה שילוו לו קצת כסף, כדי שיוכל לתור את הארץ ולראות את השינויים.

“אתה תמיד נתת לו כסף,” אמרה שרה לאביה, “וראית מה שיצא מזה. ובכן, תן לו גם עכשו.”

“ועוד איך!” התגרה בה אפרים. “כמה שרק יבקש. הבחור נרפא מכל שגעונויו.”

“מנין לך?” ביקשה שרה לדעת, סוקרת את בנה מתוך אימה גלויה.

“זה רואים מיד,” אמר אפרים. “אם הוא שב אל חיק המולדת, משמע שנרפא… אתה אינך מתכוון לשוב לקיבוץ?” פנה מתוך בהלת-פתאום אל אליקום.

“רק לביקור של נימוסים,” אמר אליקום. “להגיד שלום.”

ותוך יום אחד פרח אליקום מן הבית כלעומת שבא. הרצל הוא שהביא אותו במכונית שלו עד לשער הקיוץ. “אתה, יפה עשית שלא סיפרת להם על פגישתנו בלונדון,” אמר הרצל. “משהו בכל זאת למדת שם. לשתוק.”

“אתה לא אמרת להם שנפגשנו?” תמה אליקום.

“לא ביקשת ממני לומר להם,” השיב הרצל ונפנף לו בידו לשלום.

בקיבוץ נאמר לו שמשולם הגלילי נפטר מן העולם וליזל עזבה את המקום עוד לפני פטירתו. מכל בני החבורה שהגיעה מגרמניה נותרו בקיבוץ קומץ של נערות ונערים, ומפיהם נודעה לאליקום כתובתה של ליזל. היא היתה נשואה עתה לסוחר שטיחים מיהודי בוכרה, והוא עשיר מופלג כבן שישים.

“ליזל,” דיבר אליקום לתוך השפופרת, מתוך תא טלפונים שבתל-אביב. “את מזהה את קולי?”

“ילד, זה אתה? איזו הפתעה! למה שלא תבוא מיד? רק שלא תבהל. אני נורא שמנה וגם זקנה. תקח כוסית קוניאק לפני שאתה בא.”

בעלה של ליזל, האדון בביוף, שמע שאליקום היה בלונדון ונתלהב. ביקש לדעת אם אליקום מכיר את נייטסברידג'. יש לו שם אח, למר בביוף, אף הוא סוחר בשטיחים, וחנותו הופצצה בימי המלחמה אבל כבר שוקמה. אליקום שוחח ארוכות עם האדון בביוף וענה על כל שאלותיו, ומפעם לפעם היה מלכסן עיניו כלפי ליזל ורואה שהיא יושבת בכורסה, ידיה בחיקה ופניה מלאות ושקטות. רק העיניים כמו מתחננות על משהו.

כשצלצל הטלפון והאדון בביוף יצא את החדר, אמר אליקום:

“למה הלכת אל משולם הגלילי?” ליזל הושיטה לעברו את שתי ידיה ואמרה: “אלי, תן לי נשיקה.”

“למה הלכת אל משולם?” חזר על שאלתו ולא ש ממקומו.

“עדיין אינך מבין? עד עכשו אינך מבין?”

“אילו הבינותי, לא הייתי שואל,” אמר אליקום.

"אם אינך מבין, לא יועיל אם אנסה להסביר, אמרה ליזל. “למה אינך רוצה לתת לי נשיקה?”

האדון בביוף שב אל החדר וביקש סליחה על העדרו.

אליקום קם מכסאו, קד קידה לעבר ליזל, לחץ את ידו של בביוף ויצא לרחוב.

ברחוב זרמה הפגנה גדולה ובראש ההפגנה הונף שלט גדול ועליו היה כתוב: – “תישמע זעקתנו מניבכי הדומיה.”

זמן מה התבונן אליקום באנשים הצועדים, בשוטרים הבריטיים המלווים את ההמון ואחר כך הלך אל תחנת האוטובוסים ושב אל בית סבו. בן שלשים ושתיים שנים היה אליקום בשובו הביתה, ולא ידע למה שב.

“אתה אל תמהר. שב בנחת ונעשה לנו תכנית,” אמר לו סבא אפרים.

“אין לי תכניות,” השיבו אליקום.

“אני אעשה לך, אל תדאג,” הבטיח אפרים. “אני לא אתן לך להרקב בבתי החרושת של אביך… פתאום הלך ונעשה חייט, בגדים לצבא התחיל לתפור. זה לא בשבילך. אני אסדר לך משהו טוב, פה במושבה.”

“יש לי תעודת הוראה,” הפטיר אליקום.

“איזו מין הוראה?” נבהל אפרים.

“אני מורה למרקסיזם,” הסביר אליקום. “למדתי וקיבלתי תעודה.”

“מרקסיזם? זה כמו הבולשביקים… אתה תשכח מזה. אצלנו במשפחה אין דבר כזה. אתה תשמע לי היטב ואחר כך תחליט בעצמך… למשל. דודך הרצל מזמן כבר צריך היה לקחת לו עוזר, ואם אתה לא רוצה. אז אפשר להתחיל משהו באגודה, אבל הפעם זה יהיה כאן, בבית; לא צריך לרוץ רחוק… אתה שב לך בנחת, יש זמן. אף אחד לא לוחץ עליך… ואתה כבר לא ילד, אלי. אתה כבר בן כמה? גם על חתונה כבר מזמן צריך היה לחשוב, וגם לזה אל תדאג.”

“אינני דואג,” אמר אליקום. “אני רק לא יודע בדיוק מה.”

וכשאנשים אינם יודעים, באה ההיסטוריה ודואגת להם ומזמנת להם הזדמנויות ולפעמים ההיסטוריה עושה את שליחותה על ידי שליח. אליקום, למשל, פגש את ההיסטוריה בצורת מנהיג קומוניסטי ממושקף ומשופם, שהסביר לו כי על אדמת פלשתינא יתרחש בקרוב השלב הראשון בחיסול האימפריה הבריטית, ואחת הדרכים ליטול חלק בתהליך ההיסטורי הזה היא להצטרף לשורות לח"י, שהוא אמנם גוף מורכב ויש בו גם אלמנטים פשיסטיים, אלא שניתן לכוף אותו ולרתמו למרכבת המהפכה, וכבר מצויים בין שורותיו חברים היודעים את תפקידם.

בשנת 1947 כבר היה אליקום רץ ושועט לפני מרכבת המהפכה ומתוך דבריהם של חבריו נודע לו שהוא גיבור אמיץ לב, לוחם ללא חת ומפקד נועז. וכל זאת, מפני שלא היה איכפת לו כלל להניח מוקשים בתוך גדר תיל של מחנות צבא, לירות מן המארב, לרבוץ לילה תמים בתעלה שבשולי הדרך או לשכב על מגדל המים ולצלוף משם בשיירות צבאיות של אנגלים.

כשהיה חפשי מפעולות, סיפר לחבריו על מטריאליזם דיאלקטי והם לא צחקו לו, מפני שהיה גיבור; אבל היו משתמטים מן החדר בזה אחר זה. וכשנותר לבדו, היה מניח תקליטים על הפטיפון ומאזין למוסיקה. ואם מצא את עצמו בחדרם של זרים, בין פעולה לפעולה, היה שורק לעצמו כל מיני קטעים, וכך דבק בו הכינוי “צפצפן”, מפני שאם לא דיבר ולא דיברו אליו היה שורק מנגינות לעצמו.

לימים פסק מלדבר; וב-1948, כאשר פרצה מלחמת העצמאות, והמנהיגים הכריזו על הקמתה של מדינת ישראל, הוצב אליקום בגדוד 89. בדצמבר, בהסתערות על מבואות הנג, פגע בו כדור מצרי והרגו. מן הרבנות הצבאית נשלחו שלשה אנשים להודיע לאביו ולאמו.

בסופה של שנת 1948 הגיע מספר קורבנות המלחמה לחמשת אלפים. והמתים הותירו אחריהם הורים שכולים ואלמנות-מלחמה. ובמספרים העצומים האלה היה תוקף של השתייכות; ומהשתייכות לקבלת-הדין אין הדרך רחוקה. ומקבלת-הדין רק פסיעה אחת אל הפנים הקפואות. לא לבכות. לא להישבר. הנופלים, לא לשוא נפלו. לא כאותם מליונים של יהודים שניספו במשרפות. כאן אנו יודעים על מה אנו נהרגים.

על כל הדברים הללו קראו בני אברמסון ובני בן-ציון בעתונים יום יום, והיו זורקים מידיהם את העתון בבהלה ואומרים: “לא עלינו.” ובני קורדוביירו היו אומרים: “בר מינן.” ועכשו בא הדבר הזה וזחל והגיע אל סף הבית והיכה את האנשים בליבם. את עובד, אחיו הבכור של ההרוג, הזעיקו מן הצבא, שם שרת כקצין תובלה ואספקה. כשהודיעו לו על מות אחיו חש עובד זעם ועלבון. שדבר כזה יקרה דוקא לו, למשפחה שלו, היה עניין שגובל בניבזות, במין חוצפה, שאם עוברים עליה בשתיקה, כאילו מודים באיזו פחיתות כבוד. ואמנם אמר עובד מלים כדרבנות: “את הדם הזה אני אנקום. אני נשבע לנקום את הדם הזה,” חזר ואמר.

אפרים ישב מכווץ בכורסתו וביקש שיביאו לו מעיל. הוא דחה בכל תוקף את ההצעה שלא ללכת אל ההלוויה. הוא דחה מעליו את ההצעה בנפנוף ידים באוויר, אבל לא הוציא הגה מפיו. רבקה צבטה את לחייה, עד שהיה צורך להחזיק בה שעה ארוכה; ואמו של אליקום, שרה, התייפחה בזרועות עמינדב בעלה והיתה חוזרת ואומרת לו, שאיננה רוצה לחיות עוד, שהיא אשמה בכל, שהילד היה, בעצם, יתום מים שנולד, פשוט שכחו אותו, והנה עכשו איננה רוצה עוד לחיות. ועמינדב היה מטפח לה על עתפה, מנער אותה ומשיב לה במלמול מבולבל ואומר: “נור, כן, גם אני… מה את רוצה, שרה? גם אני… מה את, מה אתך?”

עמינדב מעולם לא דיבר במשפטים מסודרים או ארוכים. גם לבכות לא ידע, כשם שלא ידע לצחוק. הוא היה מסור למשפחתו ולעסקיו, אבל לענין שכזה לא היה מוכן מכל וכל. זה היה דבר חדש, וגם לא נכון. זה בא במפתיע, בלי כל הכנה. איך אפשר לעשות משהו אם לא מתכוננים? וכלום האחרים מבינים יותר ממנו? או שהם רק מעמידים פנים שהם מבינים? שאם לא כן, מדוע אין מגלים לו? מדוע הוא לגמרי מן הצד? הייתכן שהאחרים יודעים יותר על מה שאירע לאליקום? והרי אליקום היה בן שלו. בן שלו ולא שלהם. ובכן, מה?

כשהגיעו המלווים אל הבור, שלתוכו עמדו להוריד את הגוויה העטופה בתכריכים, נראו בשולי השמיים ברקים קצרים, ונשמע קולם של רעמים מתגלגל מרחוק, והרב הצבאי הביט בשמיים, העווה פניו וניגש אל המלאכה בלא דיחוי. סבתא רבקה נפלה על רגבי האדמה הרטובים שליד הקבר וגעתה ביללה ובתה שרה גחנה עליה להרימה, ומשלא עלה הדבר בידה, הצטרפה אליה ושכבה אף היא על האדמה. אפרים לא מש ממקומו, מביט בגוויה העטופה לבנים ואומר לעצמו דברים בלחש. נראה שאפילו לא הבחין במעשי אשתו ובתו. גם רחל ועובד עמדו מן הצד. גם עמינדב, אביו של אליקום, לא התערב, מפני שהיה סבור כי מה שהן עושות הוא הדבר שיש לעשותו, ואולי אף הוא חייב לעשות משהו, אלא שלא ידע מה. ואז, כשהיו עיניו משוטטות על סביביו, ראה את אחיו החורג, את הרצל.

מן הצד עמד הרצל, מובדל משאר האנשים, גם שונה מכולם בלבושו ובגובה קומתו ובשפמו האנגלי המסתלסל בקצותיו כלפי מעלה. והנה, מה עיניו של עמינדב רואות? הרצל מתייפח בקול, בלי בושה, כתפיו רועדות, פיו משמיע אנקות חנוקות וקומתו הגרמית נעה כמו אילן ברוח, אילן חורק ומחשב להשבר. מה להרצל ולאליקום? נבהל עמינדב בלבו. כלום היתה איזו ברית חשאית כרותה ביניהם? או שמא הבין הרצל כי עמינדב איננו יודע מאומה, ולכן הרצל עושה מה שעמינדב חייב היה לעשות? ואולי כל הדבר הזה כולו נשגב מבינתו של עמינדב, מפני שהוא בכלל איננו קיים? שהרי אילו היה קיים, היה יודע מה לעשות. עמינדב מנסה לזכור משהו חשוב מתוך חייו, אבל זולת כמה קשיים מסוימים איננו מסוגל לזכור דבר, והוא נבהל עוד יותר. הייתכן שהרצל חי וקיים בצורה שונה מזו שבה עמינדב חי וקיים? על הנשים אין להקשות קושיות, אבל הרצל הוא איש-מעשה, איש רציני; והנה, ראה מה הוא מעולל כאן.

וללבו של עמינדב התגנב חשש נורא, שאולי היה איזה מקח טעות, ושכל מה שהיה, היה בכיוון הלא נכון, או בלא כיוון כלל. אם הרצל משתולל ככה, משמע שהוא יודע על מה ולמה הוא נשבר, בעוד עמינדב אינו יודע מאומה ואין איש מגיד לו. ואולי הגידו והוא לא הבין. כל הזמן לא הבין. מה יש לו שם בפנים, בתוך החזה שלו? עמינדב מאזין אל תוך עצמו ונדמה לו לפתע ששם ריק. אולי היה מלא אי-פעם, אולי היה מלא אפילו לפני יומיים-שלושה; אבל עכשו, כמודמה, ריק. לגמרי כלום. נשימתו נעשתה כבדה והוא בלע אוויר בפה פעור, כדי למלא את החלל שבקרבו. שהרי אין חלל יכול להתקיים בלי שיתמלא במשהו. ואז בא ליבו לעזרתו, ושרירי הלב נתכווצו אל עבר החלל הפנימי שבתוכו, נתכווצו בחזקה ושוב לא היה צריך לבלוע אוויר. הוא צנח במקום שעמד, והריק שב ונעשה מלא.

אנשים חשו אליו, טלטלו אותו, ואיזה שוטה צעק שיביאו מים להזות עליו, למרות שהגשם היה שוטף ויורד עתה גם על עמינדב, גם על הרגבים שהושלכו על הגוויה עטופת התכריכים.

על מותו של עמינדב סיפרו לרבקה ולאפרים רק אחרי כמה ימים ורבקה שכבה במיטתה וסרבה לקום. שרה, ששכלה את בנה ונתאלמנה ביום אחד, עזבה את ביתה הריק שבתל-אביב ובאה אל המושבה להשגיח על אמה שבמיטה ועל אביה היושב בכורסתו ואיננו מדבר; והרצל נסע לתל-אביב וישב כמה שבועות במשרדי בית החרושת של עמינדב, והתקין שם כמה סידורים לקראת מכירתו.

עובד היה מצלצל כמעט בכל יום, ממחנהו שבצבא, ורחל אשתו כתבה מכתב תנחומים לכל אחת מן המשפחות ובקשה סליחה על שאינה יכולה לבוא ולהיות עמהם, מפני שעליה להשגיח על אורי ובלה-יפה הקטנים, ביחוד מאחר שאורי עומד להיות בן שלש-עשרה ויש להכין את חגיגת הבר-מצווה, בעוד אביו אי-שם, כידוע. רק שיהיה בריא ושישוב הביתה, ושהמחמה הנוראה תסתיים כבר סוף סוף. “משפחתנו נתנה מספיק קרבנות,” סיימה רחל את שני מכתביה באותו משפט; כנראה שמחמת הטרדות לא היתה מסוגלת לבטא שני רעיונות נפרדים.

כששב עובד הביתה מן השרות הצבאי, מצא מעטפה מיועדת אליו. שני חיילים מיחידתו של אליקום אחיו הביאוה לביתו למחרת יום ההלוויה. עובד מצא במעטפה מחברת ולפי מה שהציץ וראה הבין שיומנו של אליקום לפניו. הוא קרא פה ושם, ולא הבין במה מדובר, אבל נתקל גם בקטעים של חוות דעת כללית על עניינים ציבוריים, ובאלה לא מצא עניין. המחברת הונחה במגירה למשך כמה שנים. כשבנה לו עובד בית קיץ ליד זכרון-יעקב – כפי שיסופר להלן – העביר את המחברת לידי בתו, בלה-יפה, מפני שעסקה בספרות.

באביב 1949 נסתיימה המלחמה. אפרים ישב מול הרדיו והאזין לנאומו של אחד השרים, שסיכם את הקרבות והספיד את הנופלים. השר חלק שבחים לגברים ולנשים, וביחוד לנוער. הוא הזכיר קיבוצים שבהם נהרג ונפצע כמעט שליש מן האוכלוסיה. הוא הזכיר משפחות שבהן נפלו שני בנים ואפילו שלשה. הוא העלה על נס גבורתם של אבות, שהלכו לצבא למלא את מקום בניהם שנפלו; ואפרים עדיין היה מצפה ומייחל שיזכירו איך שהוא, ולו ברמז, את נכדו אליקום ואולי גם את בנו, את עמינדב; אבל השר עבר עד מהרה לעניינים אחרים. אפרים כיבה את הרדיו וניפנה לאחוריו, לומר לרבקה מה שבלבו, אבל זכר שאין אל מי לדבר. היא שוכבת במיטתה וכבר אין אל מי לדבר. היא שוכבת במיטתה וכבר אין אל מי לדבר. אז אמר לנפשו: “כמה שהם שונאים אותנו, את האזרחים והאיכרים. אפילו כשאנחנו מתים, אנחנו לא מספיק טובים בשביל הרדיו. קיבוצים, זה כן, אבל אליקום ועמינדב, הס מלהזכיר… ארורים.”

“רצית משהו, אבא?” שאלה שרה מן המטבח.

“לא רוצה כלום,” אמר אפרים.

ואף על פי כן לא צדק. מקץ שנתיים, כשרבקה כבר לא היתה בין החיים, וכשמלאו לו שמונים ושבע שנים, החליטה הממשלה לחוג את יום הולדתו ברוב פאר. בימים ההם, ב-1952, מלאו שבעים שנה לעלייתם של ראשוני החלוצים לארץ-ישראל; ומאחר שכמעט אף אחד לא שרד בחיים, נחשב אפרים אברמסון כמין נציג של אותו הדור. ולמה נבחר אפרים לשמש נציגו של הדור ובאיזה מקום נערכה החגיגה, ומי ומי היו בין הבאים – על כל אלה עוד יסופר.

23.

באותה שנה אישרו לעובד את תכנית הפרצלציה של האדמות שרכש בשיפולי הגבעה. כעבור שנה נמכרו כמעט כל המגרשים ואז אמרה רחל אשתו דבר של טעם: “למה שנמכור הכל ולא נשאיר לנו אפילו חלקה אחת? הלא זה מקום יפה מאד.”

ובכן, נסעו השניים אל האדמות ההן, חנו ליד חורה ערבית ויצאו לשוטט ברגל על פני השטח. אנשים מנוסים היו רחל ועובד ולא קשה היה לראות ששני הדונמים המתרוממים בשיפוע קל ונעים מאצל הדרך, הם החלקה היפה ביותר, וגם החורבה הערבית מוסיפה לה נופך של נועם והוד קדומים. כשיבנו שם את בית-הקיץ שלהם, לא יהרסו את החורה, אלא ישקמו אותה ויהיה זה מעין ביתן בתוך הגן ואפשר יהיה לשתות שם קפה ולצלות בשר כבש על גחלים. כל שצריך לעושת הוא לחזק בטיח את האבנים הרעועות ולהתקין פרגולה של קורות עץ במקום גג; ועל הקירות תטפס גפן. רצוי שתהיה מזן של דבוקי, שהוא זן ענַף, חזק ושופע אשכולות גדולים. בעניין זה יכריע סבא אפרים, שהוא מומחה לגפנים. ובעצם, למה שלא יגורו סבא אפרים עם שרה בתו בבית הזה כל ימות השנה? לא טוב לבית שיהיה ריק מתושבים.

וכך, לפני שעמד הבית על תילו, כבר היתה התכנית שלמה ומושלמת. רחל ועובד חשבו על הכל מראש, בכרל עניין.

בתחילה 1951 הוצאו הרהיטים מן הבית הישן שבמושבה, ובתוך הרהיטים גם הפסנתר שנתן הברון רוטשילד לבעלה הראשון של רבקה, הוא הפסנתר שעליו החל נעמן המת פורט בעודו ילד.

רק הרצל לבדו נותר בבית האחוזה, בביתנו שבחצר. אפרים ובתו שרה, היא אמו של עובד, עברו אל בית-הקיץ החדש שליד זכרון-יעקב ושם ישבו עד יום מותם.

היה זה בית מרווח, שאכסדרה של קשתות מקיפה אותו סביב סביב, והוא מטויח טיח גס, בסגנון איטלקי של כפריים, אבל תוכו רצוף כל חידושי הטכניקה והחשמל. וגם החורבה שוקמה מעשה-אמן. כשבאו הפועלים לנקות את מפולת האבנים נתגלה שלד-אדם מתחת לגל. עובד הוזעק אל המקום, ומיד שקל בדעתו: אם יודיע למשטרה שנמצא שלד, יהיו חקירות ואולי אפילו יעכבו את הבניה. מצד שני ייתכן שזה שלד יהודי, ואסור להשליך אותו אל הוואדי. על כן ציווה לגרור סרקופג רומי שנמצא במעלה הגבעה, והסרקופג הובא אל הגן והוצב בסמוך לחורבה; ואל הסרקופג הוטל השלד המתפורר. על השלד נזרקו גושי עפר, עד שנתמלא אדמה, כמין עציץ. ובאדמה הזאת שתלו שיחי גרניום, והם פרצו עד מהרה ושפעו בפריחה אדומה וּורודה, ולימים נשתלו גם שני ברושים משני עברי הסרקופג, למען הסימטריה. סוד השלד היה ידוע רק לפועלים ולעובד. הפועלים הלכו להם, בסופו של דבר, ועובד לא סיפר לשום אדם, מפני שלא צריך לספר סיפורים מעציבים.

עובד היה מאמין גדול במפעל התחיה הלאומית וראה את עצמו כמין דוגמא ומופת לעקרונות הפשוטים והבריאים של הרעיון: נפש בריאה בגוף בריא, סיסמת המכבי. אשר לגוף – היה מקפיד לשחות יום-יום בבריכה ולשחק טניס אחת לשבוע. ואשר לנפש – היה דוחה מעליו ספרים ומחזות שאינם משעשעים, כדי להרחיק את העצבות מן הלב.

העקרון האחר, שבו האמין עובד, היה נכונות-הקרבה למען הרעיון (הוא שיכל במלחמה את אחיו וכמה מידידיו הקרובים ביותר; וכן נפל במלחמה אחד מבני הדוד של אשתו). כן האמין בחינוך נכון לילדים, ומטעם זה היה ביתו מלא תמיד, לעיתות ערב, אנשי-מופת, למען יראו הילדים, אורי ובלה-יפה, וילמדו: אלופי-צבא, גיבורי-מלחמה, נכי-מלחמה וגיבורי המחתרת שמלפני קום המדינה. הם היו מספרים סיפוריהם, אוכלים ושותים, והילדים מאזינים ושמים אל ליבם.

ומפני שהיה עובד נאמן לעקרונות הללו, נעשה הוא עצמו מהימן ומקובל על אנשים ומוסדות שבמרכז החיים; וזאת, למרות שהיה מבני-בניהם של האיכרים ולא מן הפועלים, מייסדי הקיבוצים ואנשי מפלגת הפועלים. אפרים היה זקן מכדי להבחין בבגידה שנכדו בוגד באנשים האזרחיים; ואם הבחין בכך לרגע, שכח מייד. דעתו היתה נתונה רוב הזמן לזכרונותיו, ושנת 1951 היתה מתחלפת אצלו בשנת 1918 והיה אומר דברים תמוהים, לעתים. אבל עובד אהב את סבו והורה לילדיו, לאורי ולבלה-יפה, לנהוג בו כבוד מופלג. אלא שהנינים לא היו צריכים להוראות אביהם. נפשם היתה קשורה בנפש אפרים, וכל מה שסיפר להם נתיישב אצלם יפה ולא היו שום פירכות ותמיהות בסיפוריו על ז’נדרמים טורקיים שרכבו על גמלים ולחמו באנשי הפלמ"ח, עם יוסף טרומפלדור בראשם. אפרים סיפר לילדים על אבשלום פיינברג, שהפליג לבדו אל המדבר ופגש שם בעשרת השבטים, ועד היום הזה הוא עומד בראש גדודיהם, ובשעת צרה לישראל הוא מגיח בלילה בראש אנשיו ומכה באנגלים, בערבים ובטורקים.

ויותר מכל אהבו אורי ובלה-יפה את הסיפור על הנער נעמן, ששערותיו צפות על פני הנהר והוא עצמו חי מתחת למים ומנגן שם על גבי פסנתר. יום אחד הראתה בלה-יפה לאפרים ציור שעשתה, ובו רואים את הנער נעמן מנגן לפני מלך-המים; וכן קראה בלה-יפה באזני אפרים שיר שחיברה לכבוד הנער נעמן.

ואלה בתי השיר:

בְּמַלְכוּת הַדָּגִים הָאִלְּמִים

גָּר הַנַּעַר הַמֵּת נַעֲמָן.

הוּא פּוֹרֵט עַל גַּבֵּי הַנִּימִים

וְכֻלָם מַקְשִׁיבִים לָאָמָּן.

שְׂעָרוֹ מְרַחַף עַל הַמַּיִם

וְרוּחוֹ מְרַחֵף בָעוֹלָם.

מַקְשִׁיבִים מַלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם

אֲבָל הוּא הַיָּפֶה מִכֻלָּם.

“תני לי את זה,” אמר אפרים. “כשאפגוש את נעמן, אראה לו מה שכתבת.”

“אבל רק לנעמן,” אמרה בלה-יפה. “כי זה לא לפרסום.”

בלה-יפה כתבה שירים רבים, אבל לא הראתה אותם לשום אדם; וכשהיתה מאזינה לדברים שהיו האלופים, הגיבורים והנכים מספרים בבית אביה, היה ליבה נמלא צער נורא, והיתה רוצה לנחם את האנשים וללטף אותם, אבל לא משה ממקומה ולא אמרה דבר, מפני שגם רחשי ליבה היו פרטיים בתכלית. וחוץ מזה היתה סבורה שכל סבלותיהם של הגיבורים והאלופים היו לשוא, ועל כן גדולה העצבות שבעתיים. ולמה היו לשוא? מפני שהם אוכלים ושותים ושמחים, ולפעמים אפילו מנבלים את פיהם. סימן שלא הבינו כלל מה שקרה להם. ואם לא הבינו, בשביל מה עשו? כך היו הדברים מצויירים בליבה של בלה-יפה, אלא שהדברים היו שמורים עמה רק לעצמה. וכן לא הכל הבינה; ולפני שמבינים דבר לאשורו, מה טעם לספר אותו לזולת?

כששמע עובד שמכינים חגיגות לאומיות לכבוד מלאת שבעים שנה לעליית החלוצים הראשונים, פנה בדברים אל כמה מאנשי הממשלה, והציע שתערך חגיגה לכבוד סבו, שהוא משרידי אותו הדור. כן הציע עובד שתערך החגיגה בבית-הקיץ שלו, ושיזמינו את ראש-הממשלה ואת השרים והמנהיגים ונציגי-הנוער. ומדיבור למעשה, כמנהגו של עובד; הוחלט וסוכם. ואל רשימת המוזמנים צרף עובד כמה מן האלופים, הגיבורים, אנשי המחתרת והנכים. לפי התכנית יפתח ראש-הממשלה בנאום, ואחר כך תערך סעודה, ואחרי הסעודה יישבו האנשים בחורבה המשוקמת ויאזינו לסיפורי גבורה ולעלילות מלחמה.

וכך היה. בראש המסובים הושיבו את אפרים, ואפרים הסכים לכל הנעשה, אך בפירוש היתנה תנאי, שיספרו על כך ברדיו ויכתבו בעתונים. ועובד אמר לו: “תסמוך עלי, סבא. עלי ועל ראשי.”

כשהזמינו את הרצל למסיבה, השיב בטלפון, שאם יהיה פנוי, אולי יבוא.

לאורי הירשו להביא למסיבה שניים מחבריו שבגימנסיה ובלה-יפה ביקשה וקיבלה רשות להביא למסיבה את ידידה היחיד, המורה שלה לספרות, הדוקטור יונס-יהושע ביברקראוט, אחיו הצעיר של המוסיקאי המנוח, אמדיאוס ביברקראוט, שנרצח באכזריות בתוך מערה, במאורעות 1936.

בת שש-עשרה שנים היתה בלה-יפה בשנה ההיא, ויונס-יהושע ביברקראוט היה בן שלושים וחמש שנים, ואף על פי כן היתה ברית חשאית כרותה ביניהם. ברית פרטית, כמובן.

לאחר שסיים ראש-הממשלה לשאת את דברו נכנס למכונית שלו ונסע אל כנס אחר, והשרים נסעו אחריו, ובבית-הקיץ של רחל ועובד נותרו האלופים, הגיבורים והנכים לבדם, עם קומץ אורחים נבחרים. הכל עברו מחדר האורחים אל החורבה המשוקמת וישבו על שרפרפי קש קלועים, כוסותיהם בידיהם.

באותה שעה הגיע ובא הדוד הרצל וישב על שרפרף, נשען בגבו אל הקיר, מוצץ מן המקטרת.

גיבור א' לגם מן הקוניאק שבכוסו וסיפר:

“כשהתחילה המחמה נודע לנו שהערבים מעמיסים רובים ומרגמות על אניה בנמל איטלקי, אז בדקנו את העניין והתברר שזהו זה. עובדה. אז אמרו לי: אתה נוסע ותראה מה אפשר לעשות. קנינו כמה חליפות עם עניבות וחולצות, התלבשנו פרנג’י ונסענו לאיטליה. באים, רואים, נכון. יש אניה. עובדה. מה לעשות? קודם כל העמדתי את מוטי בתצפית עשרים וארבע שעות. אברמל’ה הלך להכין מוקש-עלוקה. שיהיה בריא. תמיד אמרנו: אברמל’ה היה צריך ללכת להיות פרופסור. ידיים של זהב וראש ברזל. עקשן כמו חמור. אמרתי לו: איך תכין מוקש? אמר לי: סמוך. הלך, לקח עתונים, לקח בקבוק, הביא דטונטור, מילא את הבקבוק חומצה, עטף בעתונים. לא שם פקק בבקבוק. החומצה תצא מהבקבוק והוא עשן חשבון: שמונה שעות יקח לחומצה להרטיב את העתונים. אחרי שמונה שעות הדטונטור מופעל. יש לך שמונה שעות – אמר לי אברמל’ה. אמרתי לו: זה מספיק. בלילה שחיתי אל האניה, ואיך שאני בא עשרים מטר ממנה אני צולל, אבל מחזיק את המוקש מעל למים. ואיך שאני מרגיש את הדופן של האניה, אני מצמיד את המוקש. חוזר בצלילה עשרים מטר, יוצא מהמים. חושך. איטליאנוס אחדים עומדים למעלה. גמרנו. באים למלון, יושבים בחלון ומחכים. שעה, שעתיים, חמש שעות. המתח, כמו שאומרים, עולה. שש שעות, שבע שעות, והנה שמונה – איפה התפוצצות, איפה בטיח? כלום. – אברמל’ה – אני אומר לו – חתיכת פרופסור, איפה ההפוצצות? אין אברמל’ה. שותק כמו מת. מתבייש. מחכים. עצבנות. כמעט תשע שעות. כבר התייאשנו, איך שפתאום שומעים בום כזה, שקפצנו מהרגלים. מביטים. האניה, כאלו שום דבר לא קרה. – אברמל’ה – אני אומר לו – מה שמת במוקש? סלט חצילים? ואיך שאני עוד צוחק עליו, האניה ככה זזה קצת הצידה, והופ, עוד יותר הצידה. ושומעים צעקות מהנמל. – חברה – אני אומר – זזים. וזהו זה. הארג’ירו הלך קאקן. טבע בים. זה היה שם האניה. הרגל שלי נתרסקה בפעולה אחרת. אבל קודם שיספר מישהו אחר.”

גיבור ב' לגם מכוס הקוניאק שבידו וסיפר:

“אומרים האנשים שאין דבר כזה כמו גורל. אני אומר יש. רוצים הוכחה? בבקשה. הלכנו לכבוש את הצומת. בין ח’תה לח’רתיה. היה מדובר שנפגשים בחוליקת. אני בודק את היחידה שלי ורואה את חיים הג’ינג’י. אני אומר לו: ‘אתה, לך הביתה. מספיק שנפל לך אח לפני חודש. לא לוקחים צ’אנסות.’ אז חיימקה אומר לי: ‘זו פקודה או הצעה?’ אמרתי לו: ‘אל תהיה יותר חכם מן הגורל. לך מפה.’ הוא לא הולך. לא הולך? לא צריך. אני התכוונתי רק לטובה. יוצאים? יוצאים. מה שהלך שם לא צריך לספר לכם. ידוע מה שהלך שם. בחוליקת אני שואל: איפה חיימה? אין חיימקה. מה קרה? הלך פייפן? לא יודעים. אני לא מתעצל. מתעקש ושואל כל אחד. לא יודעים. אמרתי לי: מה אני הולך לספר לאביו? מאיפה אני אקח אומץ? החלטתי לצאת לשטח. הלכתי לבד. אם הולכים שניים עושים עבודה קלה לצלפים הסודנים. אז הלכתי אחד. הולך, הולך. מה רואים בחושך? רואים שחור. הרגל נותנת מכה על משהו. אני מתכופף, כלום. עוד מכה, אני מתכופף, מצרי הרוג. לפי המדים והנשק אפשר לדעת גם בלילה. הולך הלאה. יורים? יורים. אני נשכב. זוחל. זוחל, זוחל והבני-זונה יורים. תחמושת לא חסר להם. איך שאני זוחל, גוף. חם, נושם. קיבינימט. אולי יתפוס נשק ויגמור אותי? אין ברירה. אני אומר: ‘מי זה?’ ומה אני שומע? חיימקה. אם הכיר אותי, אני לא יודע. אבל עברית לא שכח. אמרתי לו: ‘מה המצב?’ אמר: ח’ארא.' אמרתי: ‘טוב. תהיה במנוחה.’ מן הון להון נמאס להם לירות. אני מתחיל לסחוב אותו על האדמה בזחילה. שוב יורים. וחיימקה גם אומר שזה כואב לו. חכם בלילה. כדור בבטן בטח שכואב. בסדר, אני הופך אותו בזהירות על הגב. עכשו יותר טוב לך? זוחל. גורר אותו. לא מדבר. מה יש כאן לדבר? הלא אמרתי לו לפני שיצאנו. לא הסכים. רצה להיות שאטר? טוב. הדיבורים מיותרים. זולחלים. ככה הלך לנו איזה שעה, אולי שעה וחצי. בסוף הגענו, קיבל זריקה, רחצו לו את הפצע. היום הוא עובד ב’סולל בונה.' סחתן. אבל אני אמרתי לו מראש, רק שהיה לו מזל ולא צדקתי במאה אחוז, רק בחמישים. ברור שלא יצאתי מזה שלם. קבלתי שני כדורים בזמן שזחלנו. זה הצל”ש שלי. לא חושב שמגיע לי. אבל נתנו, סחתן. אם נותנים, קח. היו חברה שמגיע להם יותר ולא קיבלו. זה הכל ענין של גורל. ממזר, החיימקה הזה. מנהל עבודה."

גיבור ג' לגם מכוס הקוניאק שבידו וסיפר:

“פה מדברים על מעשים יפים. כל הכבוד. רק מה? את המעשים האלה עשו החברה שקיבלו חינוך וקיבלו אימונים והכשרה לעשות מעשי גבורה. אז מה הפלא? אם ג’לוב בריא כמו יוסקה יוצא להציל פצוע, זוחל בתוך יריות, אז כל הכבוד לו. אבל הוא בטח יסכים אתי שזה טבעי בשבילו. אלא מה מצפים ממנו? שימציא את תורת איינשטיין? אז מה שאני רוצה להגיד זה דבר אחר. בואו ונראה מה עשו אנשים שלא קיבלו הכשרה. למה ללכת רחוק? אומרים שצפת זה עיר של קבלה ומיסתורין וכל מיני דברים שכאלה. בסדר. אז אני אומר לכם שצפת וירושלים וטבריה זה מקומות של בטלנים וכל מיני חלשלושים. רק מה? יש ויש. ואם פתאום אני מגלה שבצפת יושב יהודי שמגיע לו צל”ש, אז צריך לתת לו צל“ש. אפילו אם הוא יש לו זקן ופיאות. אני מדבר על זילבר, זה שיש לו שם חנות של כלי-מטבח. כן. זילבר. לא אורי ולא יוסקה ולא חיימקה הג’ינג’י, רק סתם אחד זילבר. למה ללכת רחוק? קחו את הימים שלפני המדינה, כשהבאנו מעפילים דרך סוריה ולבנון, על חמורים. אני לא מדבר על החברה הטובים שסיכנו את עצמם ועשו את הג’וב. אני מדבר על מה שקרה אחר כך, כשהמשטרה הבריטית תפסה את המעפילים והתכוננה לזרוק אותם לג’הנום-לחמא או השד יודע לאן. אז כאן מופיע איזה יהודי זקן, לא היית נותן בשבילו גרוש, והולך אל ראש המשטרה, קצין בריטי מחורבן ונפוח. וכמה שהאנגלים לא היו זונות, דבר אחד אני מוכרח להגיד לשבחם: הם ראו בזילבר מה שאנחנו בכלל לא תפסנו. אם אתה היית פוגש אותו ברחוב, היית אומר: עוד אחד מהג’וקים השחורים האלה. אבל האנגלי הבין משהו אחר לגמרי. הוא תפס שיש לו כאן עסק עם איזה משהו עתיק וחזק כמו אבן. על זילבר אי אפשר היה לצעוק. גם אי אפשר היה לשים אותו במחבוש, או להכות אותו. היית צריך להחליט, או שאתה שם עליו פסיק, או שאתה מוריד לפניו את הכובע. אז האנגלי הוריד את הכובע. ומה זילבר עשה בסך הכל? הוא בא למשטרה ומודיע שהוא נותן ערבות בעד המעפילים ומבקש לשחרר אותם. אתם חושבים שהאנגלים אמרו לא? הם אמרו כן. למה? מפני שאם אתה מציע משהו חוקי, הם מקבלים. זילבר מציע ערבות כספית – אהלן וסהלן. תחתום, זילבר, על אלף לירות והמעפיל הולך לחפשי. הוא מתחייב להתייצב למשפט ביום מסויים; ואם לא יתייצב לפני השופט, אז זילבר מפסיד על כל מעפיל אלף לירות. יודעים על איזה סכומים זילבר חתם? על מליונים! ואתם יודעים כמה מעפילים התייצבו לפני השופט? קדחת! אף אחד. אפס מעפילים. אז מה? לפי החוק צריך האנגלי לבוא אל זילבר ולדרש את דמי-הערבות. אבל הוא לא בא. ומאיפה זילבר לוקח את החוצפה לבוא כל יום מחדש ולחתום על עוד ערבויות? זאת היא השאלה. מאיפה יש לו החוצפה? והתשובה היא: מן האמונה שלו. אתה ואני לא רואים, אבל האנגלי בן הזונה כן ראה, וכל פעם שזילבר בא, היה האנגלי אומר: Please, כוס-אומק, תחתום. הנה פה למטה, על הטופס הזה. וזילבר היה חותם והולך הביתה לחנות שלו, חייב עוד מליון. אז תשאלו איפה פה הגבורה? אם האנגלי לא דורש ממנו כסף, אז למה שלא יחתום עד סוף העולם? אז אני אגיד לכם: הגבורה היא בזה, שזילבר הוא יהודי מאמין, יעני איש דתי, בלי חכמות. אצלו אלהים זה אלהים, וחטא זה חטא, ושקר זה שקר. ומן התורה אסור לשקא, ובכל זאת, בשביל להציל יהודים, הוא שיקר על מליונים. הוא ממש, לפי האמונה שלו, הזמין לו מקום בגיהנום, להיות צלוי על אש קטנה. ופה קבור הכלב. זאת היא הגבורה שלו. אבל אם אתם שואלים אותי, אז אפילו שאני לא רב ולא יודע מהחיים שלי בענייני דת וכל זה, אני אומר לכם שזילבר לא רק שלא ילך לגיהנום, אלא שיקחו אותו בקדילק לגן-עדן, ואני לא יודע אם אלהים בעצמו לא יבוא לפתוח לו את הדלת, אם יש שם דלת, ואם בכלל. כל מה שאני יודע הוא, שהמשפחה שלו עכשו זה לא זילבר, רק כסי. הלך ועשה לו שם עברי. לכבוד המדינה. שלא יגידו רק בן-גוריון ושרת. שיהיה גם כספי. כל הכבוד.”

החוויר יונס-יהושע ביברקראוט, שישב בסמוך, וקפץ ממקומו.

“ברשותכם, גבירותי ורבותי, אבקש את רשות הדיבור.”

כל הפנים הוסבו אליו ומיד ראו שאין הוא מן הגיבורים ולא מן האלופים. חטמו העצום, ראשו הגדול ממידות גופו, חוורון פניו ומיעוט קומתו, גם לבושו, שכאילו הובא בחבילה משנות העשרים, העידו עליו שאין הוא שייך לכאן, ובצעם לא לשום מקום אחר, מסויים, בארץ הזאת.

“מר בן-ציון, ברשותך, התניחני לומר כמה מלים?” אמר ביברקראוט לעובד.

“בבקשה,” אמר עובד. “רבטותי, דוקטור ביברקראוט הוא המורה לספרות בגימנסיה של הבת שלנו. בבקשה דוקטור ביברקראוט, לכבוד הוא לנו.”

“ובכן, אני, ככה,” פתח יונס-יהושע, אחיו של אמדיאוס הנרצח, “מאזין הייתי בכובד ראש, גם מתוך כבוד ודרך ארץ… בזמן שהיו כאן כבוד ראש הממשלה והשרים, כבר אז חייב הייתי לבקש רשות הדיבור, אלא שהם הכו במפתיע, ועכשו עלי לעשות מעשה שאינו מהוגן, ולדבר באנשים מאחורי גבם… אבל אתם בוודאי נפגשים אתם, ותוכלו למסור להם… אני בז להם בלבי ממש כפי שבזה מיכל בת שאול בלבה לדויד, כשהיה מפזז ומכרכר לפני הארון ורירו יורד על זקנו… אני בז לכל הפוליטיקאים, מפני שהם בזויים, ועל כך אין להאריך את הדיבור… לא לכם, רבותי, לא לכם. אתכם הריני מכבד בכל לבי, מפני שאתם מיישובו של עולם, אבני יסוד, אשיות החברה, הנושאים בעול ועומסים בסבל… קארבנות אתם לשעה היסטורית אכזרית, ידכם האחת עושה במלאכה והשניה מחזקת בשלח… גם אחי הקדוש, השם ינקום את דמו, היתה ידו האחת מחזיקה בכינור והוא נפל בידי זדים… ולא בזה מבקש אנכי לדבר… רק להזכיר באתי בתכלית הקיצור, להזכיר דבר שאסור להשכיחו לעולם… כוחנו ברוח, לא בכוח. רבותי, העם היהודי יש לו רק חזית אחת… מול הר סיני… האמנות, רבותי, ואהבת לרעך כמוך, במזמורים, כל האדם, לבדו הוא נולד ולבדו הוא מת, ובכן האהבה, הרוח… אני מבקש סליחה רבותי, תודה רבה על תשומת לבכם.”

וכשם שקפץ ממקומו כן חזר וישב, טומן פניו בין כפות ידיו.

בלה-יפה ליטפה את ידו ולחשה לו משהו על אזנו. באותה שעה חייכו המסובים בגלוי ומישהו אמר לעובד, כי כדאי לו להוציא את בתו מן הגימנסיה שלה ולשלוח אותה לגימנסיה אחרת. רבים פרצו בצחוק ויונס-יהושע עם בלה-יפה קמו ממקומותיהם ונסו מן החורבה המשוקמת אל עבר הבית. רחל מיהרה אחריהם, ואפרים – שהיה מתנמנם עד עתה – נעור לקול הרעשים שקמו מסביב וחייך בידידות אל האנשים שהיו על ידו.

“ברוו, אדון אברמסון,” אמרו לו כמה מן האלופים והגיבורים, “איך שאתה נראה נפלא בגילך. הלוואי עלינו.”

ואמנם למחרת היום הופיעה ידיעה בעתון על המסיבה בבית הקיץ של עורך-הדין עובד בן-ציון, וגם ברדיו סיפרו על כך בקצרה ושמו של אפרים הוזכר במפורש.

“אתה רואה, סבא,” אמרה רחל לאפרים, כשהאזינו יחדו לרדיו בחדר האורחים, “עובד הבטיח וקיים. שמעת בפירוש: אפרים אברמסון.”

“המה ערמומיים,” חייך אפרים. “אומרים, אבל לא מתכוונים. כוונה אין כאן והלב ריק. ובכן מה? שיהיה כך.”

רוב ימות השנה היה בית-הקיץ מאוכלס שני אנשים בלבד – שרה, אלמנת עמינדב, ואביה אפרים. משרתת ערביה מן הכפר השכן היתה עוזרת לשרה, ובעלה של האשה הערביה היה בא פעם או פעמיים בשבוע לטפל בגן, לגזום, להשקות ולעדור.

ביד קשה נהגה שרה באביה, מפני שרצתה בטובתו. לעת זיקנה מופלגת החל אפרים נוהג כילד ושרה גמרה אומר לאלף אותו, עד שיחזור למוטב את מטפחותיו היה מזהם, מפני שהיה גורף בהן את חטמו ויורק לתוכן בלי בושה, ושב ומקפלן ומניחן בכיסו. שרה נתנה בידו מפיות של נייר לאותה תכלית, והסבירה לו שממחטות של בד נועדו לנגב מעט זיעה מעל המצח, ואילו מפיות של נייר אפשר לזהם ולהטילן לאשפה. אבל אפרים אמר, שכל ימין היתה בלה-יפה נותנת לו ממחטות נקיות ומתירה לו לעשות בהן ככל העולה על רוחו.

“לא בלה-יפה,” תיקנה לו שרה, “אלא אמא שלי, רבקה. ומה אתה חושב לך, שגם אני אהיה כפופה כל היום על הפיילה ואכבס לך ממחטות מטונפות? הנה, קח מאלה, של נייר. זה מודרני וזה היגייני וזה טוב.”

ומשעמד אפרים במריו והוסיף לטנף ממחטותיו, נטלה שרה את כל מטפחות הבד שלו והסתירה אותם בתוך מגירה סמויה מן העין. כל היום כולו חיפש אפרים אחר מטפחותיו ולעת ערב פרץ בבכי והחל הופך את כל המגירות ואת כל השידות שבבית, מטיל את תכולתן על הרצפה ופולט דיבורים מגונים. שרה נבהלה וקראה למשרתת הערביה ושתיהן גררו אותו אל חדרו ונעלוהו שם על מנעול, ושרה טלפנה לירושלים וסיפרה לעובד שסבא משתולל ודעתו נטרפה. עובד סיפר לרחל והילדים שמעו ונבהלו. וביום השבת יצאה כל המשפחה במכונית אל בית-הקיץ, לראות מה אפשר לעשות.

כששמעו הירושלמים מה שאירע לסבא אפרים, פרח סומק של זעם בלחייו של עובד. זכרונות מרגיזים צפו ועלו בזכרונו, קשורים לאו דוקא בו, אלא באחיו המנוח אליקום ובמה שאירע בינו לבין אמם בשכבר הימים. אבל עובד ידע להבליג על התרגשויות חולפות והסביר לאמו כי סבא אפרים כבר איננו ילד, ומאוחר לחנך אותו. עובד איננו סבור שדעתו של אפרים נטרפה עליו, וקרוב יותר לוודאי כי שרה היא שפקעו עצביה, ואם היא רוצה, אפשר לה לנסוע לצפ, לבית הבראה. המשרתת הערביה תוכל לטפל בינתיים בסבא אפרים.

“אני אפקיר את אבא שלי בידי ערביה?” נזעקה שרה, נעלבת ומוכנה, כפי שגם אמרה, לעזוב מיד את הבית הזה, יחד עם אבא שלה, ולשוב לתל-אביב.

בלה-יפה ישבה אצל אפרים וליטפה את גב כף ידו. “אני אתן לך מטפחות יפות, כמה שתרצה, סבא,” הבטיחה בלה-יפה. ואפרים הזיל דמעות אחדות ואמר לה בלחש: “אנחנו שנינו נברח מכאן יום אחד ונלך למושבה, ואני אראה לך מטיע חדש שנטעתי השנה, ואני אלמד אותך לרכוש על גבי סוס, ויחדו נצא אל הוואדי, עד שנמצא את בלה-יפה.”

“הנה כבר מצאת אותי,” אמרה בלה-יפה.

"נכון, גיחך אפרים, “ואף על פי כן כדאי לנו לרוח מכאן. יש שמה מטעים חדשים ונעמן חולה אנוש.”

ובאותה שעה היה אורי, שסיים זה עתה את חוק לימודיו בגימנסיה, מסביר לרחל אמו ואומר:

“את תגידי לסבתא שרה שני דברים. האחד, שסבא אפרים ימיו ספורים ואם אין היא רוצה שיהיו לה יסורי מצפון עד לסוף חייה, מוטב שתנהג בו יפה ובסבלנות. קני לה חמישים מטפחות ואמרי לה שלא צריך לכבס אותן, שתטיל אותן לאשפה. והדבר השני, תבטיחי לה, שבבוא הזמן היא תהיה בדיוק כמו סבא אפרים, אם לא גרוע מזה. ואם היא רוצה שינהגו בה בכבוד, אז שתזכור ותשים לב.”

“במשפחה שלי לא היו מגיעים למצב כזה,” אמרה לו רחל. “אצלנו יודעים לכבד זקנים.”

“כל הכבוד למשפחה שלך,” אמר אורי. “אבל אני בן תערובת, חצי אשכנזי וחצי ספרדי, נכון? אז אני אומר לך, שאם לא תדברי עם סבתא שרה, יקרה כאן רצח. וזה בוודאי לא מתאים לאף אחת משתי המשפחות שלנו. תסבירי לה איזה בזיון יכול ללכת פה.”

רצח לא היה, ואפרים חי עוד כשלש שנים ובתוך שנתו מת והוא כבן תשעים שנה. בהלוויתו לא בכה איש, אבל כולם היו נוכחים. אורי בא מן הצבא, במדי קצין; ועובד נתפנה מעיסוקיו מייד כשנודע על פטירתו של אפרים. הרצל, שהיה קרוב לששים, ניצב, כדרכו, מן הצד, אבל הפעם היה שקט. הוא היחיד שניחש כי בין המלווים יש נפש אחת ויחידה הזקוקה לסעד, ולכן אימץ את בלה-יפה אל גופו וחיבק את כתפיה, שרעדו, למרות שהקיץ עמד בעיצומו. כשהורידו את גוויתו של אפרים לבור הפכה בלה-יפה פניה והסתירה אותם בחיקו של הרצל והוא ליטף את שערה, אבל הביט נכחו, הרחק מעבר לנאספים, וזו הפעם הראשונה אירע לו, שמראה שרה אחותו לא זכר כלל את האורווה, ולא את אחיו המת עמינדב ולא שום דבר מן הדברים הקשורים אל הבית הישן. כל אלה עברו ובטלו מעולמו ובלה-יפה היתה היחידה ששמעה – וזכרה כל ימי חייה – כיצד מלמל הדוד הרצל ואמר:

“Good bye, Dddy; Farewell, see you soon.”

לאחר חודש ימים הוקמה מצבה שלישית, סמוכה למצבותיהם של עמינדב ואליקום. על מצבתו של עמינדב היה כתוב: “איש רב פעלים, מבוני הארץ, ימתקו לו רגבי עפרו”. על מצבת אפרים כתבו: מראשוני הנחשונים, מחלוצי הפרדסנות, סולל מסילות בישימון, תנצב“ה”. ואילו על מצבתו של אליקום היה כתוב: “נקטף בדמי ימיו”.

“בדמי ימין,” תמה אורי וצחקק. “הלא היה בן שלשים וארבע. סתם מליצות.”

כשסיים אורי את שרותו בצבא קבעו תאריך של מסיבה בבית-הקיץ, אלא שהיו נאלצים לדחות את המסיבה לעשרה ימים, מפני שבינתיים נפטרה סבתו שרה, לפתע, והיא בת שישים וארבע.

למסיבה באו רבים מחבריו בפלוגה שלו, אבל זולת כמה מלים מפי אביו, לא נשאו נאומים הפעם, אלא אכלו ושתו וסיפרו זכרונות מימי הטירונות. בלה-יפה לא השתתפה בחגיגה מפני שהיתה רתוקה למיטתה. חולנית היתה, ופטורה משרות צבאי; ובסופו של דבר היתה נאלצת להפסיק גם את לימודיה באוניברסיטה, כשנתגלתה בה חולשה מופלגת עם חום נמוך. הרופא המליץ על הפסקת הלימודים לשנה אחת, ואמר שאם תעשה את השנה בבית-הקיץ תשוב לאיתנה.

בלה-יפה שבה לאיתנה, פחות או יותר, אבל לא שבה ללמוד באוניברסיטה. במיטתה למדה וקראה בשנה אחת יותר ממה שקלטה בשלש שנות לימודים בירושלים. כשקמה על רגליה והתחילה מתהלכת בגן, כבר היתה מסוגלת לקרוא יוונית ורומית בכוחו עצמה ומשירת אנגליה וצרפת ידעה בעל פה דפים אין מספר, אלא שלא דקלמה אותם באזני שום אדם.

העוזרת הערביה נעשתה עתה בת-בית גמורה בית-הקיץ, מפני שבלה-יפה בקשה שלא לשוב לירושלים. גם בעלה של הערביה בא לגור בבית, ומפיו למדה בלה-יפה את שמות העשבים והפרחים שבסביבה, וכן שיפרה בעזרתו את ידיעותיה בשפה הערבית המדוברת.

בחברתו של הערבי היתה יוצאת למסעות של יום תמים, על גבי חמורים, אל הגבעות והוואדיות שבסביבות וואדי מילק, והיתה רושמת מפיו שמות צמחים ואגדות עם. וכשנעשו השניים ידידים מובהקים, גילה לה הערבי כי בית-הקיץ שלהם זכה אף הוא לאגדה משלו. וזה דבר האגדה: זקני הכפר פרדיס היו מספרים, שלפני כמה דורות באה בלילה אשה מסתורית, יפת תואר מאין כמוה, רכובה על סוס, ונכנסה בלילה לתוך החורבה, זו החורבה שכיום עורכים בה חגיגות. רועה מן הכפר ראה אותה בבואה וכמעט שפרחה נשמתו מפחד. אבל האשה כישפה אותו וקראה לו להכנס אצלה לתוך החורבה, והרועה המכושף הלך בעקבותיה ועשה עמה שם כל אותו הלילה; ובבוקר, כשקם לומר לה ברכת פרידה, נעלמה האשה כלא היתה. במשך חמישים שנה היו עוברי אורח שומעים קול זמר וקול אנחה בוקעים מן החורה ומקץ עוד חמישים שנה נתגלה שלד של אשה תחת גל אבנים. ומאז פסק קול השיר וקול האנחה ושוב לא נשמע לעולמים.

בלה-יפה רשמה את הדברים במחברתה וביום מן הימים – אמרה בליבה – תכנס את כל החומר העממי הזה לכרך קטן, אבל לא לפרסום. יונס-יהושע ביברקראוט יהיה רשאי לקרוא; ואם ירצה, יכתוב הקדמה.

אחד מדודיו של אורי, אחי אמו, היה לו בחוץ-לארץ עסק של בגדי- נשים ואביזרי אופנה, והוא הסב את שמו מאברהם קורדוביירו לאייבי קורדו, ואחת לשנה או שנתיים היה מגיע לישראל לביקור. עם בואו היה אומר שבא לחודש ימים; אבל עד מהרה היה מטלפן לאי-שם באירופה ומיד היו פניו מתכרכמות והיה מפטיר קללות בצרפתית ומודיע שעליו לשוב מיד אל עסקיו, מפני שאין לסמוך על האידיוטים. סמוך לכך היה מטלפן אל מפקד המשטרה בירושלים וצועק אל תוך השפופרת: “אני עוזב, ואתה לא צריך עוד לשלוח בלשים אחרי ולא צריך להאזין לשיחות הטלפון שלי.” ומפקד המשטרה, שכבר היה מכיר את העניין, היה משיב לו שמפסיקים את המעקב.

“אתם רואים שהוא לא מכחיש!” היה אייבי קורדו אומר לנוכחים בבית. “אני לא סתם משוגע או חשדן.”

“משוגע!” היה אביו מתגרה בו. אבל רחל נענעה לו בראשה מתוך הסכמה.

ועוד באותו היום היה נוסע לשדה התעופה ונעלם לשנה נוספת, מותיר אחריו מהומה קטנה ועגמת נפש, עם שמחת ברוך שפטרנו. אורח קשה היה אייבי קורדו, מפני שכל זמן שהותו בירושלים היה מחזיק בשרוולו של כל אדם שנזדמן לפניו, בין אם זה בן-משפחה ובין זר, אורח שנזדמן לבית, והיה מרעיף גשמי דיבורים שאין להם סוף על חפותו, על הרדיפות שרודפים אותו ועל הנקמות שיעשה במשנאיו ובאויביו, ביום מן הימים, כשיתפנה בעיסוקיו.

אורי לא יכול להציל הרבה מפי אמו או מפי סבו. היו פוטרים אותו באמירה סתמית על כך, שהדוד אברהם הוא איש עצבני, אבל מוכשר מאד, ומן הסתם עשה הון גדול בחוץ לארץ, בעסקי האופנה שלו. ולמה עזב את ישראל והלך למרחקים? זהו עניין מסובך, היו אומרים לו. בכל משפחה יש בריה משונה אחת.

עד שיום אחד, כשבא אייבי קורדו לביקור של חודש, ומיד קיצרו לביקור של יומיים, אמר לו אורי:

“דוד אברהם, בוא נשב פעם ונשמע ממך על עלילותיך.”

הבטיח אייבי קורדו שבערב ישבו לשיחה ארוכה. אלא שבאותו ערב כבר היה אייבי קורדו יושב במטוס. ולפני שנפרד מעל אורי, אמר לו: “אשלח לך העתק מהתזכיר שהכנתי בשביל המשטרה. משם תדע הכל.”

וכעבור שבוע ימים הגיעה בדואר מעטפה אל אורי ובה מכתב:

"שלום לך אורי,

מה שהבטחתי אני מקיים, כרגיל אצלי. אינני מאלה שאומרים ואינם עושים. קרא בעיון בתזכיר, וכשנתראה תגיד לי את דעתך.

שלך, קורדו".

וזו לשון התזכיר:

תזכיר

לידיעתו של מפקד משטרת ירושלים

העתקים לשר המשפטים ולראש הממשלה.

אני, אברהם קורדוביירו, המכונה כעת אייבי קורדו, דור שמיני בארץ מצד אבי ודור שני מצד אמי, מתוך כוונה לשים קץ לשמועות ולעלילות-שוא שטפלו עלי אנשי שקר ונבלים שונים, מצהיר בזה שכל הכתוב כאן אמת גמורה, הן ברוח הדרים והן בפרטיהם ובפרטי פרטיהם.

מצד אבי אנחנו משתייכים אל משפחת דוד המלך, וההוכחות היו לנו בדוקומנטים בכתב והיו אצלי בדירה שלי, כשהייתי נשוי. וכל הדוקומנטים האלה נשרפו באש כאשר היתה השריפה בדירה הנ"ל, שהצית אותה ביבי תורג’מן, שהיה מתעסק עם אשתי, כפי שאתם יודעים מהמשפט שהיה, אחרי שנתקפתי התקפת עצבים ופגעתי באשתי עד שמתה והלכה לעולמה.

באותו המשפט שכרה המשפחה שלי עורך-דין, ושילמו לו הון כסף בשביל שיטען שאני משוגע, למרות רצוני ולמרות העובדות האמיתיות. והשופט, שהיה גם כן קרוב של אמי, קיבל את הטענה והלכתי להסתכלות בבית משוגעים וישבתי קצת ושוחררתי.

ועד היום אני אומר לכם שלא הייתי משוגע. שאם הייתי משוגע, איך זה שהלכתי אחר כך לאוניברסיטה ולמדתי וקבלתי תעודה בהצטיינות. איך משוגע יהודי מקבל מהגויים, שהם ברובם אנטישמים, תעודת הצטיינות?

ומפני הסיבות האלה, וגם קצת מפני פחד נקמתם של אחי אשתי ועוד כמה אנשים, הלכתי מהארץ. ומהיום ההוא הם מדברים עלי ומוציאים עלי דיבות וקושרים קשר עם המשטרה ואומרים עלי שאני מרגל לטובת אויבינו ועובד בשביל רכסף זר. כל זה שקר וכזב. יש רק אמת אחת, ואלה העובדות:

1. את הכסף שלי עשיתי מהשכלתי ומכשרונותי ומהחריצות שלי.

2. אין לי שום הכנסות מהאויב, רק ההכנסות מעסקי בפריז, בלונדון ובמינכן.

3. יש לי כמה בתי מלאכה וכמה חנויות.

4. יש ליעורך דין, שאליו יש לפנות בכל ענין, וזהו מייטר בוסון, וכל אחד מכיר אותו באירופה.

5. לא להטריד אותי כשאני בא לארץ לביקור של רצון טוב ושום דבר אחר.

6. לא לפגוע בזכויותי, שהן רשומות בשלוש חברות נפרדות.

7. שום עבירות לא עברתי וכל החשבונות פתוחים לפני השלטונות המוסמכים, בידי מייטר בוסון הנ"ל.

לסיכום אני דורש את ההגנה של המשטרה בכל מקרה ומקרה, כמו שמגיע לכל אזרח, ואני גם כן אזרח עם פספורט ישראלי תמיד בר-תוקף, אצל הקונסולים שלנו בחוץ-לארץ. אין שום סיבה לעקוב אחרי או להאזין לשיחות הטלפון שלי או להעמיד פנים מזויפות שכאילו לא ודפים אותי בכלל, וזה שקר גמור, בשבועה.

אחרי שסיכמנו את הבעיות העומדות על הפרק, אתן פה קצת מהרקע הכללי – למה אני חי בגלות, ומתי אשוב לישראל לצמיתות ומפני מה החלפתי את שמי מאברהם קורדוביירו לאייבי קורדו.

נתחיל מן הסוף: יהודי ספרדי אני, ס"ט טהור שבטהור וראיתי בילדותי את היהודים האשכנזיים באים מכל העולם ותופסים עמדות ומפעילים מרפקים גסים ודוחקים אותנו לקרן זווית. ולכל החדשים האלה מקרוב באו שמות ג’רגוניים של רבינוביץ ושמנדריקוביץ. ומה הם עושים בשמות שלהם? משנים אותם. רבינוביץ נעשה רבין ושמנדריקוביץ נעשה אלוף. אמרתי בלבי: אם הם משתלטים עלינו, אני בגלות. ואם אני בגלות, אשנה את שמי מעברי ללועזי בדיוק ההיפך ממה שעושה רבינוביץ.

ואם הם כאן – אני שם, בגלות ממש. זו הסיבה לשינוי שמי, וזו אחת הסיבות ליציאתי לגולה.

ומתי אחזור לארץ אבותי? הנה הצהרה בשבועה, דיבור של כבוד ואמת: כשיקפלו האשכנזים את מרפקיהם הגסים, ויהיו מיעוט וישובו לכבד אותנו וינהגו בענווה, כמו שראוי למהגרים ולפליטים. ביום שיהיה בירושלים מפקד משטרה משלנו, ובכנסת יהיה ראש ממשלה משלנו ובצבא יהיה רמטכ"ל משלנו – אז אדע שלא נשקפת לי שום סכנה, ואשוב אל בית אבי ואל ארץ מולדתי. וכל זמן שהיא כבושה על ידכם, אני מחכה בחוץ. ומפעם לפעם אני בא לראות במו עיני, אם חלו שינויים.

בכבוד רב

א. קורדו

אזרח ישראלי, עם

אזרחות זרה, לפי החוק".

כשסיים אורי את שרותי בצבא, הלך ללמוד משפטים, כאביו, אבל באותה שנה נאלץ להפסיק לימודיו, מפני שב-1956 פרצה מלחמה נוספת, והקצינים נקראו אל יחידותיהם. היתה זו מלחמה קצרה, ואף על פי כן, כשחזר אורי ללימודיו, נתברר כי שלשה מבני כיתתו נפלו במלחמה; ועל כך אמר אורי: “החיים זה לא חברת ביטוח, ואם רוצים מדינה, אז צריך לשלם את המחיר. במקרה אני נשארתי בחיים, אבל לא כל יום פורים. יום עאסאל, יום באסאל. לא מוצא חן בעיניך? שלום. אין מה לעשות.”

ובסוף אותה שנה קרה מקרה בלתי נעים.

אורי החליט שמלחמה איננה סיבה מספקת להפסיד שנת לימודים, ועל כן התעקש לגשת לבחינות במועד הקבוע. אביו אמר לו שיהיה קשה, ואמו אמרה ששום דבר לא בוער, והוא לא יפסיד מאומה אם יעשה שנה נוספת באוניברסיטה. אבל אורי סמך על כשרונותיו וליתר בטחון הכין לו פתקים קטנים ותחב אותם בכל מיני חלקי גוף ולבוש, וכך התייצב לבחינות. ואמנם כמעט שעמד בכולן אלמלא נתפס על ידי הבוחן, פרופסור לינדנבאום, בשעת מעשה, כששלף פתק והיה מעתיק מתוכו. פרופסור לינדנבאום שקל בדעתו, ולרגע אחד אפיו היה נוטה להתעלם מכל העניין, מפני שאורי היה תלמיד נבון, קצין-צבא שנלקח מאצל ספסל הלימודים ונשלח למלחמה; והרי זו סיבה לסלוח. אבל מיד חזר בו, מפני שהעניין היה בכל זאת חמור. שהרי אורי עמד להיות עורך-דין, וברבות הימים אפשר שיהיה אפילו שופט בישראל; ואם כך – איך אפשר לסלוח?

“אדון בן-ציון,” אמר פרופסור לינדנבאום, “צר לי להודיעך שאני פוסל את בחינותיך ותצטרך לבוא להבחן שנית בשנה הבאה.”

אורי לא ניסה להתווכח, אבל הלך אל סגן-אלוף, ממיודעי אביו, סיפר לו על מה שאירע וביקש שינסו להשפיע על לינדנבאום.

“תסבירו לו”, אמר אורי, “שיש לי ציוני מגן טובים, ואם לא המלחמה, ברור שהייתי עובר את הבחינות כמו כלום. אז מה, צריך להעניש אותי מפני שהלכתי לצבא? המשתמטים יקבלו דיפלומות ואנחנו נאכל ח’ארה?”

סגן האלוף סיפר על כך לקצין אחר, וכל כמה שלא היה נעים, ניסו מזלם וצלצלו ללינדנבאום. הסבירו לו מה שיעץ אורי להסביר, והוסיפו נופך משלהם: “אם תפסול אותו, ייצא שאתה – מעניש קצין. איזה רושם זה יעשה בצבא? אינך מבין שכאן מדובר במוראל של הצבא? צריך לעודד את הצעירים למלא את חובתם, ולא להרתיע אותם ולעודד השתמטות.”

שמע לינדנבאום הזקן וכמעט שאחזו השבץ. הוא עמד בתוקף על החלטתו, וכינס את המועצה הפדגוגית.

פרופסור קירש אמר: “אינני יכול להאמין למשמע אזני.”

פרופסור בר-נבו אמר: “אם ילחצו, אני מציע שנתפטר ונודיע לעתונות.”

פרופסור בר-ציון אמר: "מה זה? ימי דרייפוס חוזרים ובאים? הצבא וכבוד-הצבא יהיו חשובים מן האמת?

ופרופסור אלישבע פורת-סמירנובסקי אמרה: “אני מציעה שנקרא לאורי בן-ציון. שייתייצב כאן ויאמר לנו, בפנינו, שאמנם הוא מבקש כי ניתן לו תעודה, לאחר שנתפס בהעתקה. אני רוצה לשמוע מה שיש לו לומר. כאן חייב להיות עימות אישי, אם אמנם אנחנו רוצים להבין מה קרה לנוער העברי. עלינו לשמוע מה שיש לדור הזה לומר לנו. אוי באמת הגיעה שעתנו לצאת לפנסיה? אני מבקשת שיזמינו את אורי בן-ציון לישיבת המועצה הפדגוגית.”

שמע אורי על ההזמנה וששו בני מעיו.

“אני אתן להם באבי אביהם,” הבטיח לאמו ולאביו. “אני אכה אותם בלשוני, אם הם באמת מוכנים לשמוע.”

עובד יעץ לו שינהג בהתאפקות, שייע חרטה, וסופו של דבר יוותר וישתיק את כל העניין. אבל אורי אמר: “אבא, תסמוך עלי.”

יום תמים ישב אורי חדרו והתקין לו ראשי פרקים לנאומו. נאום זה עתיד להיות ראשון מתוך רים, שאורי ישא בימי חייו, כשיהיה אחד המשפטנים בישראל, קצין רם-דרג במילואים ומנהל חברה קבלנית, שתקים את ביצורי ישראל על תעלת סואץ ובמדבר סיני, בבוא היום.

ואלה הדברים ששמעו הפרופסורים לינדנאום, קירש, בר-נבו, בר-ציון ואלישבע פורת-סמירנובסקי, חברי המועצה הפדגוגית, מפי הנער אורי- בן-ציון, והוא כבן עשרים ושתיים שנים:

"כבוד הפרופסורים, גבירתי ורבותי, לכאורה אני עומד כאן לפניכם נאשם באשמה אחת בלבד, אשמת העתקה בבחינות.

באשמה הזאת הייתי מודה ברצון, ומיד. אבל לאמיתו של דבר אתם טופלים עלי שלוש אשמות, ואני מסרב להודות בשניה ובשלישית. האשמה השניה שאתם מטיחים בי, היא העובדה שבאמצע הלימודים עזבתי את הקורס האוניברסיטאי במחלקה למשפטים והלכתי לשחק כדורגל. רבותי, אני לא הלכתי לשחק כדורגל. אני הלכתי להלחם באויב. ולא מפני שאני החלטתי על כך, אלא מפני שהממשלה החליטה על כך. יכולתי לטעון: אני לומד, אני סטודנט, הניחו לי לנפשי. אבל לא אמרתי זאת, אלא קמתי והלכתי…"

“איש לא האשים אותך על שהלכת לצבא,” ניסה פרופסור לינדנבאום לשסעו בדברים.

“בוודאי שהאשימו!” קרא אורי בהרמת קול, “יש לי הוכחה לכך. אתם עונשים אותי, סימן שלפי דעתכם חטאתי. אלמלא הלכתי לצבא, לא הייתם עונשים אותי, מפני שלא הייתי נאלץ להעתיק בחינות. וכי סבורים אתם שהעתקתי להנאתי, לשם התענוג? העתקתי, מפני שאני משתוקק להמשיך בלימודי, ומפני שלרגל המלחמה לא היה לי פנאי להתכונן כראוי לבחינה.”

“אני,” אמר פרופסור בר-נבו, “אני רק בגלל ההגיון המסולף הזה הייתי פוסל אותך מלהיות משפטן. הרי אתה עומד כאן לפנינו ושם אותנו לצחוק בתרגיל פרימיטיבי של ספקולציה סופיסטית.”

“על זה אפשר להתווכח,” אמר אורי בנחת, “אבל אני אעבור לאשמה השלישית, והיא החמורה מכולן. האשמה השלישית שאתם מטיחים בי, היא זו, שאני מעז לחלוק על עצם תפיסת-העולם שלכם. וכאן, גבירתי ורבותי, הרשוני להרחיב את הדיבור, כדי שלא יהיו אי-הבנות. כלל גדול היה נקוט בידי אבותינו, שקבעו: אין גוזרים על הציבור גזירה, אלא אם כן יכול רוב הציבור לעמוד בה. ובכן, גבירתי ורבותי, כלל זה נשכח מליבכם לגמרי. לא רק מליבכם אתם, היושבים כאן במועצה הפדגוגית, אלא שכלל זה לא הובא בחשבון על ידי כל הדור שאתם מייצגים. למעשה, זהו כשלונה של הציונות כולה.”

“רגע, רגע,” קראה הפרופסור אלישבע פורת-סמירנובסקי. “חברים נכבדים, אתם שומעים לאן הצעיר הזה חותר? אמרתי לכם שיש לנו כאן מקרה של עימות פרונטלי. לבי ניחש וידע מה שניחש. סלח לי, מר בן-ציון, על ההפרעה. אתה רשאי להמשיך. אני רק מבקשת שזה יירשם בפרוטוקול מלה במלה. בבקשה תמשיך, מר בן-ציון.”

“בבקשה,” אמר אורי, “אני אדבר לאט לאט, כדי שהכל יירשם. ובכן אמרתי, כשלונה של הציונות כולה. למה איפוא התכוונתי? התכוונתי לומר, שבאודיסה, בקאטוביץ או בבאזל ישבו יהודים טובים וחשבו שצריך לעשות סוף סוף משהו יפה בשביל עם ישראל. אי אפשר שהוא ימשיך לחיות בגולה. מסכן כזה, מושפל ונרדף. גם תביטו עליו איך שהוא נראה: חיוור, לא שזוף, כפוף, רזה, עוסק בכל מיני סרסרות ושדכנות, ואיך שכולם מכים אותו ויורקים עליו. וגם לא בצדק, שהרי תראו איזה עם נפלא זה, בעצם: יש לו פרופסור איינשטיין…”

“פרופסור איינשטיין היה ארבעים שנה יותר מאוחר,” א התאפק פרופסור לינדנבאום וקרא ממקומו.

“ובכן, טוב. לא איינשטיין, אז הרמב”ם," הסכים אורי. “הרמב”ם, אני מבין, היה לפני ועידת קטוביץ. ובכן, יש ליהודים המון גאונים, וסתם מוכשרים ורוטשילדים וגאונים-מוילנא וכל מיני כנרים ופסנתרנים ומה לא. לכן זה לא צודק שעושים לו בושות. את כל הגלגל הזה יש להחזיר אחורנית. לוקחים את עגלת ההיסטוריה ומושכים במושכות חזק חזק, עד שהסוסים עושים מאה ושמונים מעלות. במכונית קוראים לזה רוורס. ואם רוורס, אז עד הסוף. אם עד עכשו היינו8 חיוורים, עכשו נהיה שזופים כמו בדואים, ואם עד עכשו היינו כפופים, אז מעכשו נתהלך זקופים כל כך, עד שבקושי לא ניפול אחורנית. ואם עד עכשו היינו פרזיטים, אז עכשו תלך כאן פרודוקטיביות כזאת, שסטכנוב זה כלב בהשוואה אלינו. ואם עד עכשו היינו נאלצים לרמות קצת, להשתוות על המקח, להיות קצת ערמומיים, אז מעכשו נהיה צדיקים כאלה, שרק במקום אחד בעולם אפשר למצוא דומים להם; כלומר, בגן-העדן. בין החיים אל תנסה אפילו לחפש צדיקים כאלה. במלים אחרות: בקאטוביץ ובבאזל החליטו להרוג את כל היהודים; מפני שגן-העדן הוא בעולם האמת, כידוע לכם. רק שם, ולא על פני האדמה.

"טוב ויפה. עכשו אני מגיע לעיקר דברי. על הציבור הזה, שעכשו קוראים לו ציונים, או תושבי מדינת-ישראל, גזרו גזירה, שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. אי אפשר שכל העם יהיו תושבי גן-העדן, צדיקים וקדושים. אין דבר כזה. אנחנו רק בשר ודם. צריך להשאיר סדק קטן חטאים קטנים. אם לא משאירים סדק כזה, אז הלחץ כל כך גדול, עד שמתפוצצים. אפילו בגלגל של מכונית יש שסתום קטן; וגם בכל מכונת קיטור. אם יש לחץ גדול מדי, השסתום נפתח, ויוצא קצת אוויר. לא נורא. אבל אתם, רבותי, לא השארתם שום סדק כזה. הדרישות הן טוטאליות: אור לגויים, כי מציון תצא תורה; הקיבוצים צריכים לשמש דוגמה לכל הסוציאליסטים והקומוניסטים שבעולם; במכון וויצמן עומדים להוכיח בקרוב שאפשר לייצר נפפט מתפוזים; מפני שאם לא נמציא איזו המצאה מרעישה, אז סימן שנכשלנו. וכל אזרח ישראי חייב להיות מין משה רבנו קטן. לפחות בן נביאים. גבירתי ורבותי, מן העסק הזה יהיו רק צרות. הבן אדם הוא תשעים אחוז מים והשאר חומר אורגני, מתפרק למינרלים ולמתכות. תנו לו לחיות על פי החוקים שבהם נוצר. אל תעמיסו על הבהמה הזאת יותר ממה שהיא יכולה לשאת, אם אינכם רוצים שהיא תתפגר, או תתחיל להשתולל. ואני אומר לכם שהיא תשתולל. במקום צדיקים תהיה לנו מדינה מלאה מפירי חוק קטנים. ואחר כך מפירי חוק גדולים ולבסוף פושעים ממש. ולמה אני אומר כל זאת? היכן פה הקשר לעניין שבגללו קראתם לי לבוא הנה? ובכן, הקשר פשוט מאד: אל תלחצו. תגשו מיד לחוקק חוק באוניברסיטה, שכל סטודנט, שנאלץ ללכת לצבא באמצע שנת הלימודים, יקבל הקלות בבחינות; שיתחשבו בו ובקרבן שהוא נאלץ להקריב.

“ואם אתם, הפרופסורים, תעשו כך, תלמד מכם גם הממשלה וגם הכנסת. וכאשר יגשו לחוקק חוקים, יזכרו שכבר מספיק השתזפנו ומספיק התיישרנו ומספיק העמדנו פני צדיקים וקדושי עליון. עכשו הגיעה השעה להיות גם קצת בני אדם. מעל בימה זו אני מזהיר וקובע: אם תלכו עם הראש בקיר, אם תעמידו פנים שעם-ישראל נועד למין גורל ותפקיד ויעוד, ששום עם אחר לא הצליח להגשים, אז כל העסק הזה יתפרק. אני כבר יכול לשמוע את החריקות ואת המפולת. סיימתי.”

יושבת הראש, הפרופסור פורת-סמירנובסקי, שאלה את אנשי המועצה אם יש למי מהם לומר דבר, אבל הם שתקו והנידו בכתפיהם.

“רבותי,” דחקה עליהם, “האם אתם סבורים כי לא היינו צריכים להזמין את מר בן-ציון לישיבה?”

“זאת לא אמרתי,” התנדב פרופסור בר-צין להשיב. “אינני מוכן לומר ששוכנעתי ואינני סבור, חלילה, שיש להמליץ לפני פרופסור לינדנבאום לחזור בו מהחלטתו. אבל טוב ששמענו את האיש הצעיר הזה. אם לא למדנו מפיו שום חידוש בתורת ההגיון, בטוח אני שלמדנו דברים בלתי משמחים על הדור הצעיר, אם אמנם מייצג מר בן-ציון את הדור הצעיר. גם אינני מכחיש שכמה מן ההערות שלו אינן נעדרות חריפות מסוימת. גם כנות, הייתי אומר. אולי כנות בלתי נעימה; או, נגיד, אמת בלתי נעימה. אבל הוא אמר דברים שאין להתעלם מהם.”

לדבר הזה היה אורי מצפה. נימת הפיוס והשבח המובלע שבדבריו של בר-ציון לא עוררו בו דבר זולת ההזדמנות לאחוז בגרונם של הנוכחים ביתר כוח.

“מוזר,” אמר אורי ועיקם שפתיו בחיוך, “מוזר הדבר, שהיה עליכם לחכות לחוות-הדעת שלי, כדי לשמוע אמת בלתי נעימה. טבעי היה שאתם תגלו אותה לפני. אתם המורים, ואני רק התלמיד. או שמא נתחלפו כאן התפקידים? וגם השאלה, אם אני מייצג או לא מייצג את הדור הצעיר, היא שאלה משונה. וכי מי מייצג את הדור הצעיר? אתם?”

“זה יספיק לנו, מר בן-ציון,” אמרה פרופסור פורת-סמירנובסקי. “אתה רשאי ללכת.”

“רק שאלה אחת, בבקשה,” אמר פרופסור לינדנבאום, “הדברים האלה שאמרת כאן, מנין באו לך” כלומר, האם הם נחלת רבים מבני גילך, או שבעצמך הגית אותם?"

“למדתי אותם בפקולטה למשפטים,” השיב אורי. “וגם בגימנסיה. הקשבתי למורים שלי, ובאתי לידי מסקנה. וגם מן ההסתכלות במציאות. אבא שלי הוא עורך-דין והרבה לכלוך זורם דרך המשרד שלו.”

פרופסור פורת-סמירנובסקי סיפרה לבעלה, מהנדס בחברת החשמל, ופרופסור בר-נבו סיפר לאחיו, חבר כנסת; ובר-ציון סיפר לאשתו, מורה בקימנסיה; ולינדנבאום גרר והביא את העניין אל שר החינוך. איך שהוא נתגלגל העניין אל העתונות ועתון אחד פרסם מאמר ראשי, שבו טען הכותב כי עלינו להעמיק ולהאזין אל הקולות הללו, הבוקעים מקרב בני נוער, שלא חונכו על ברכי תנועת העבודה. “הסכנה הטמונה בכך,” כתב העתון, “שיגדל כאן דור אשר אמנם יצטיין בשדה הקרב, אבל בסופו של דבר לא ידע על מה הוא נלחם.”

בעתון אחד כתבו כי העתקה בבחינות היא תופעה ידועה בכל מוסד חינוכי, ויש לנהוג במעתיקים בכל חומרת הדין. “שום פלפול ושום טיעון רעיוני, כביכול,” כתב אותו עתון, “אינו יכול ואינו צריך לערפל את שיפוטם של שלטונות האוניברסיטה. כניעה לטיעונים ממין זה שהעלה הסטודנט אבנר עציוני פותחים פתח להריסת המסגרת האקדמית. יחד עם זאת יש יותר מקורטוב של טעם בטיעוניו האחרים, שלא כאן המקום, ולא זה הזמן לטפל בהם.”

עובד הצטער על שפרשת בנו נגררה אל העתונות, אבל ניחם את רחל ואת אורי ואמר להם: “בסופו של דבר אין צורך לקחת את זה ללב. מחר יהיה עתון חדש וכל העניין יישכח מן הלב.”

כמה מדודיה ומבני דודיה של רחל, מבני שבט קורדוביירו, אמרו שכל זה קרה מפני שאורי הוא חצי ספרדי. לאשכנזי לא היו מעוללים בושות כאלה בפרהסיה.

ובעניין זה העיר אורי לאמו: “עם כל הכבוד, במשפחה שלך יש כמה משוגעים.”

והוא שב אל לימודיו ובסופו של דבר סיים בהצטיינות וקיבל דיפלומה. בשנת 1959 הצטרף אל משרדו של אביו ובאותה שנה החל לומד, בשיעורי ערב, מינהל עסקים.

בבית-הקיץ התגוררה בלה-יפה כל ימות השנה, והוריה שאלו את עמם אם בכלל היא עתידה להגיח משם ולשוב אל העולם הגדול. בת עשרים ושלוש היתה, חולנית אבל יפת תואר, ולא הראתה שום סימן של זיקה אל גבר מן הגברים המועטים שפגשה. ידידה האחד היה אותו ביש-גדא קשיש, שהצחיק את הנאספים בחגיגה שערכו לכבוד סבא אפרים המנוח. גילו של יונס-יהושע ביברקראוט היה כפול מגילה של בלה-יפה ועל כן לא נמצא, בעצם, כל פסול בביקורים שערך בבית-הקיץ לעתים מזומנות. בסופו של דבר, היה ביברקראוט מורה שלה ולא מחזר.

ביברקראוט היה בא ביום השישי אחר הצהרים ומביא עמו ספרי לימוד של השפה הגרמנית, ספרי שירה שהופיעו בחוץ-לארץ וכן גליונות ספרותיים מעתונות העולם. היה לו חדר משלו בבית-הקיץ, ושמה היתה העוזרת הערביה מביאה לו את ארוחת הבוקר, מפני שהיה משכים קום, בעוד בלה-יפה מאחרת לשכב במיטתה, מפני שרוב הליה עשתה בקריאה ובתרגום. לפנות בוקר היה ביברקראוט יוצא לטייל לבדו ושב בשעה שבלה-יפה היתה מוכנה לשבת אל שיעוריה בלשון הגרמנית. אחרי הצהרים היו מאזינים יחדו לתקליטים ובערב – אבל לא תמיד – היתה בלה-יפה מרשה לו להציץ בתרגום שהתקינה, או באוסף האגדות העממיות שרשמה מפי ידידה הערבי. רק לעתים רחוקות ביותר היתה נותנת בידו פיסת נייר שעליה היה רשום שיר שחיברה; אלא שאז היתה נחפזת להסתלק מן החדר ולהניחו לבדו, ולעתים לא היתה חוזרת כלל, והיו מתראים למחרת בבוקר, ולעולם לא החליפו ביניהם אף מלה אחת על אותו השיר. אבל כשהיה ביברקראוט נוסע, ביום ראשון בבוקר, היה משאיר בחדרו מעטפה חתומה, מיועדת לבלה-יפה, ובאותה מעטפה היה מכתב שבו הביע את חוות דעתו.

הוריה ואחיה של בלה-יפה היו, בסופו של דבר, שבעי רצון מן המצב. נוכחותה של הבת מוזרת ההליכות בירושלים, בביתם הגדול והשורץ אורחים תמיד, היתה מביאה אותם במבוכה, ואולי אפילו מוציאה שם רע למשפחה. ומצד שני היו ההורים והאח הוגים לא רק חיבה משפחתית לבלה-יפה, אלא אפילו מעין הערצה מסותרת. כל אחד הרגיש על פי דרכו, שהבת הזאת מגשימה משהו חשוב, שכל אחד מהם זנח או איבד אי שם. לבני משפחתה לא היה ברור כל כך מה היה הדבר הזה, אבל אורי הצליח להגדיר מעט את העניין: “לפעמים אחותי המשוגעת מעמידה את השפיות של כולנו בסימן שאלה מסויים. אני, למשל, אינני יודע בדיוק אחרי מה אני רץ בחיים. ואיך המצב שלך, אבא? אתה יודע? אבל בלה-יפה, נדמה לי שהיא יודעת. או שרק נדמה לי?”

אורי לא יכול היה לדעת, שבאותו שבוע מסרה אחותו פיסת נייר לידיו של ביברקראוט, ובה היה רשום:

אֶל אָן רָצִים יָמַי הַכְּחֻלִּים?

אֶל אָן יְמֵי הָאַפְרִירוּת?

בַּגַן כָּמְשׁוּ מִכְּבָר הַחֲרוּלִים

וּרְאֵה! אֵין בָּם אַף זֵכֶר לִמְרִירוּת!

גַּם הַוְּרָדִים הִרְכִּינוּ רָאשֵׁיהֶם

וּוַרְדוּתָם הָיְתָה מִכְבָר לְאַרְגָּמָן.

לֹא רַק אֲנִי. אוּלַי גַּם הֵם

חוֹשְׁבִים עָלֶיךָ, נַעֲמָן.

למחרת רשם ביברקראוט במעטפה החתומה שלו: “מי הוא נעמן?”

מעולם, לפני כן, לא שאל שאלות ובלה-יפה נבוכה, עד שעלה בליבה הרעיון להניח מעטפה חתומה משלה על שלחנו של ביברקראוט, וכשיבוא בשבוע הבא יקבל תשובה, אבל לא יעלו את הנושא בשיחתם. וכך כתבה בלה-יפה במכתבה הראשון ליונס-יהושע ביברקראוט:

– "ידיד יקר, אינני יודעת מיהו נעמן. אני יכולה רק לשער ולנחש. אבי-סבי סיפר לי עליו כשהייתי ילדה קטנה. אולי הוא מין Putois מן הסיפור של אנטול פרנס. מין יצור שלא היה ולא נברא, אבל חי בדמיונם של אנשים, מפני שהיה נחוץ להם ולכן המציאו אותו. לא אני המצאתי את נעמן, אלא אבי-סבי. ואולי לא היה נעמן המצאה, אלא בשר ודם. זאת לא אדע לעולם וגם אין זה משנה דבר.

“ועכשו, שאתה יודע כי נעמן אולי לא היה ולא נברא, אוכל לספר לך מי הוא נעמן. אלא שעלי להקדים ולספר לך מי אני. תה יודע ששמי בלה-יפה, אבל אינך יודע כיצד השם הזה בא לעולם. היה זה שמה של אשתו הראשונה של אבי-סבי, וכשנולדתי התעקש שיקראו לי בשמה. למרבה המזל, נתברר שלאמי היתה דודה בשם בלה ורק מן הטעם הזה הסכימה משפחת אמי להצעתו של אבי-סבי. אמי מקפידה לקרוא לי בלה; וכשמישהו קורא לי בלה-יפה, אמי מעקמת את חטמה. והנה יש לי הרגשה שנעמן קשור איך שהוא באותה בלה-יפה. אולי היה נעמן האיש שאליו ברחה, כשעזבה את אבי-סבי. כך, מכל מקום, שמעתי מפי אמי. כל זה התרחש – כמו באגדות – לפני חמישים שנה, ואולי לפני מאה וחמישים. ואם כך, היה נעמן מתהלך על פני האדמה הזאת לפני שנים רבות, ויום אחד החליט לדחות את כל ההצעות שמציעה האדמה ליושביה, והוא צלל אל מתחת למים. אני יכולה לתאר לעצמי איך קרה הדבר. הוא היה מאוהב בכוכבים, אבל הם היו רחוקים, ואז התאהב בפרחים ובעשבים. אבל הם כמשו ונבלו בקיץ, ונעמן חשב שבגדו בו. הלא כולנו כועסים ונעלבים כאשר נפש אהובה הולכת מאתנו, ואפילו אם היא הולכת בדרך כל בשר. נעמן ביקש איפוא ללכת אל המקום שבו נפגשים שרשי הפרחים עם הכוכבים, כשהם משתקפים במים. והוא צלל. אבל לא פסק מלשיר ומלנגן. אבי-סבי סיפר לי שנעמן מנגן מתחת למים ושערותיו צפות ונעות על פני הזרם. ואפשר שכולנו ראינו את שערותיו וטעינו לחשוב שהן צמחי מים דקים ועדינים. הן לעולם לא נדע מה אנו רואים. ואני מקנאה בענמן, מפני שהיה לו הכוח לדחות את כל ההצעות הארציות, ולי אין כוח כזה, ואני שבויה בכלא שמתוכו פרץ הנער נעמן. זה כל מה שאני יודעת עליו, ובשירי אני מנסה לומר לו, שאני יודעת.”

“מכל האנשים, זולת ביברקראוט, אתה הקרוב לי ביותר,” אמרה בלה-יפה לאחיה אורי, כשבא אל בית-הקיץ לשאול לשלום אחותו. “ועל כן, אורי, אקרא באזניך קטע מיומנו אל אליקום, דודנו המנוח. ואתה שמע ואמור לי מה דעתך.”

נטלה בלה-יפה אותה מחברת, שהביאו שני חיילים אל בית אביה, יום לאחר הלוויתו של אליקום, העבירה אצבעה בין הדפים וקראה:

– “מן המעט שאני יודע על בני משפחתי מצטיירת בלי תמונה בלתי מובנת. אילו נתבקשתי למסור דו”ח על אבי ועל אמי, כל מה שהייתי יכול להגיד, היה מצטמצם לתאור שכזה: אבא הוא גוש של שתיקה וחריצות חסרת כל טעם ומטרה. אמא היא פקעת של יצריםף שזרמו באפיק חמרי קטן, משעמם, ונתייבשו. ואם אדרש לספר על סבא אפרים, אומר שהוא הר גדול, יפה, איתן. אבל ככל שאתה מטפס על ההר אתה מתרחק ממנו. בסופו של דבר תעמוד על הפסגה, לבדך, ואין שם כלום זולת הבטחון שההר לא יתמוטט. על הדוד הרצל הייתי אומר שהוא בחר לשטות בכולנו, מפני שבשלב מוקדם מאד של חייו נודע לו דבר מה קשה וחשוב, ומאז הוא מחייך ומעשן מקטרת, כדי שלא לצעוק. אלא שלכל האנשים האלה, כולל עובד, אחי הבכור, יש גם משהו משותף, ודווקא הדבר המשותף הזה הוא המפחיד ביותר: הם אינם יודעים ואינם חשים שום דבר שאיננו משרת אותם ישירות, לתועלתם המיידית. בטוח אני שכל האנשים שהזכרתי אינם יודעים כלל על השמדת יהודי אירופה למשל. זה עבר על ידם איך שהוא, והשאיר רק רושם מרגיז ומשעמם. מעז אני לומר שאינם יודעים אפילו על הקמת מדינה עברית בארץ-ישראל לפני כמה חדשים; אלא אם כן יש למאורעות הללו קשר ישיר למחיר תפוחי הזהב, למחיר הקרקעות ולסדרי בתי המשפט ומערכת המיסים. ואם אמנם אני צודק בהערכה זו, כיצד קרה שאני בן למשפחה הזאת, בשר מבשרה? והרי אני יודע לא רק על מכאובי העולם הכלליים, אלא גם על עוד כמה דברים: על שברון-הלב שבאהבה; על הגעגועים למקום שיש בו פחות כעור ופחות חרפה; על כוח המשיכה הנורא שהאדם נמשך אל החלל שמסביבו, עד שהוא מתגעגע אל המוות, כשם שאני מתגעגע אליו ומקווה כי יבואני באחד הימים הקרובים. משמע שבמשפחתי מצויים גם אנשים אחרים שלא הכרתי אותם, והם דומים לי. מי הם? כבר מתו כולם, או שעדיין לא נולדו? אליהם יש לי רצון לומר: ‘שימו אותי קהלכם. זכרוני. אני אחד מכם’."

בלה-יפה הניחה את המחברת מידה והביטה באחיה.

“את שואלת אם גם אני אחד מאלה שדומים לאליקום? או שאת אומרת כי הוא מתכוון אליך?” שאל אורי.

“אני כבר עניתי לו,” אמרה בלה-יפה, “מזמן כבר כתבתי אליו, ביומני שלי.”

“אינני מכיר את המשפחה כפי שהדוד אליקום הכיר אותה,” אמר אורי. “לפעמים אני שומע איזה סיפורים מטושטשים וקשה להחליט. דבר אחד ברור: אני לא אליקום, אבל גם לא האחרים, שאותם הוא מתאר. אני תערובת; יותר מן החצי שבי דומה לרוב בני המשפחה. אבל יש גם חלק קטן מהמין השני, והחלק הקטן הזה מספיק, כדי שאבין למה הוא מתכוון; אבל זה לא מספיק כדי שארצה להיות כמוהו. זה מה שרצית לשמוע ממני, בלה?”

“רציתי להבין איך אפשר שאנשים יהיו כפי שאליקום מתאר אותם? הרי אלה מפלצות.”

“מפלצות?” צחק אורי. “את טועה, בלה. אלה לא מפלצות אלא התגשמות החלוםהיהודי בן אלפיים השנים. זהו האדם החדש, האדם הבריא. אני בטוח שאבותינו הקדמונים היו כאלה. כל האבות הקדמונים של כל העמים. אנשים בריאים שונאים עצבות ובורחים מזכרונות מרים. אנשים בריאים מקימים מדינות כדי לבנות בתים, לנטוע פרדסים ולהקים תעשיה; הם הורגים את אויביהם ומחפשים תענוגות עליזים בשעות הפנאי. את השואה משאירים להיסטוריונים ומן המדינה שהקימו רוצים להפיק הנאה, רווחים, תועלת, כוח. מי שרוצה לעשות שירים מכל הדברים האלה, שיעשה. אינני מכיר משוררים במשפחתנו, וגם הדוד אליקום לא היה משורר. לכל היותר היה חולם חלומות, ואולי סבל מעיכול גרוע. אולי היה רומנטי. אז מה?”

זמן מה לאחר הדברים האלה סיפר יונס-יהושע ביברקראוט לבלה-יפה כי הוא מתכוון להקדיש את שארית חייו למפעל ספרותי מסויים, שאם אין ניגשים לביצועו מיד, אפשר שנאחר את המועד. יהיה זה מעין מילון ערוך לפי סדר אלף-בית, ובו יבואו כל שמות-העצם שבתנ"ך ובתלמוד, שמות של כלים, חפצים, צמחים וכן כלי-עבודה חקלאיים. מטרתו של מילון זה לחתור אל הזיהוי האמיתי של שמות-העצם הללו, כדי להעמיד את הקשר בין המרינה החדשה לבין עברו הקדום של העם על בסיס מוצק של ידיעה ברורה.

“אתן לך משל,” אמר ביברקראוט. “ירק זה שקרוי בגרמנית Gurke כינינו בשם מלפפון. מה עשינו כך, לא אדע. אבל ברור שיש כאן טעות גמורה. מלפפון הוא מה שקוראים בערבית ‘מלפוף’, שאנחנו קוראים לו בטעות ‘כרוב’. מלפוף, מפני שהוא עשוי ליפופים-ליפופים של עלים. וכרוב הוא, ככל הנראה, כינוי למלאך ולא לירק. ולמה תהליך זה מסוכן כל כך? מפני שאי-הידיעה מולידה ניתוק, וניתוק מוליך אל הניכור ובסופו של תהליך כזה תתפורר לא רק התרות הרוחנית של עמנו, אלא גם התרבות החמרית וסופנו שנעלם ונימחק מעל פני האדמה.”

"וכיצד אתה אומר להגיע אל האמת? אמרה לה-יפה. “כלום אפשר להעלות באוב א אבותינו הקדמוניים, ולבקש מהם שיזהו למעננו את שמות-העצם, שמובנם אבד לנו?”

“לפעולה זו ממש אני מבקש להקדיש את חיי,” קרא ביברקראוט בתרועת נצחון. “את הבינות מה שרבים וטובים אף לא ניחשו. אמנם, אמנם אני מקווה להעלות באוב. וגם מצויים בידי הכלים לכך, מפני שאני שומע כמה שפות ואני מצוי אצל המקורות. תהיה זו עבודה קשה; ואת, ידידתי, תוכלי לסייע בידי, מפני שיש לך אוזן שומעת ולב מרגיש ואת יודעת יוונית, שא להזכיר שאר לשונות.”

ב-1960 העביר איפוא ביברקראוט את מטלטליו ואת ספרייתו של בית-הקיץ ובלה-יפה הודיעה להוריה כי שניהם יתפרנסו ממה שהוקצב לה לבדה, וכן ביברקראוט יש לו קצת כסף מן הפנסיה המוקדמת, שכן פרש מן ההוראה. עובד ורחל הביטו זה בזה, ועובד אמר: “שערי בנפשך שכל זה היה מתרחש כאן, בירושלים, לעיני כל העולם.”

ורחל אמרה: “זה מהמשפחה שלך, לא משי. אצלנו אין כאלה.”

במשך ארבע עשרה השנים האות עתידים ביברקראוט ובלה-יפה לשקוד על המילון שלהם, וידוע שבשנת 1974 הגיעו לאות ב'.

24.

כשנשא לו עובד בן-ציון את רחל קורדוביירו לאשה, בתחילת שנות השלושים של המאה, היה במעשהו מעין חידוש. לא רבים היו מקרי ההתחתנות בין עדות המזרח לאשכנזים. אמנם כבר היו דברים מעולם, ואפילו בימי הטורקים קרה שאשכנזים ואשכנזיות נישאו ליהודים ספרדים, אלא שבימים ההם נטמעו האשכנזים בספרדים, מפני שהאחרונים היו סלתה ושמנה של החברה היהודית בארץ-ישראל. לימים נתרבו האשכנזים בארץ-ישראל והטביעו חותמם ביד רמה: לשון יידיש נעשתה לשון-השוק ובבתי-הספר לימדו שירים שנכתבו באודיסה וספרים שתורגמו מיידיש. ואפילו כשלימדו שירים של יהודה הלוי, לא העלה איש על דעתו שיהודה הלוי פראֵנק היה ולא אשכנזי. והרמב"ם בוודאי שנצטייר בדמיונם של התלמידים כמין מתמיד מישיבת וולוז’ין או ווילנא.

גאים ונעלבים שמרו היהודים הספרדיים בליבם רגש התנשאות עם תחושת קיפוח, שברבות הימים חרצה חריץ נוסף בתוך האומה. קו-הגבול עבר איפוא לא רק בין אזרחים לפועלים, אלא גם בין אשכנזים ללא-אשכנזים.

כניסתו של עובד אל ביתם המסוגר של בני קורדוביירו – בית ששמר על גינוני פטריארכליות עתיקים ועל מנהגי אצולה מסוגננים – היתה מלווה עקימת-חוטם ומעין מחאה מצד כמה מאחיה ובני דודיה של רחל. מתנחמים היו בכך, שהוא מצאצאי החלוצים הראשונים, ולא איזה עולה חדש שבא מפולניה. גם לא נעלם מהם שהוא בן לתעשיין עשיר, ויש לו תואר של עורך-דין. ואף על פי כן, מה הוא מחפש בין הספרדים? מה גרם לו שיבחר באחותם? אילו היה בן-עניים, היו פוסלים אותו מכל וכל; מאחר שלא היה בן-עניים, למה בחר להשתדך אל שאינם בני-מינו?

“אתה תדע לך,” אמר לו אחד מאחיה של רחל, “שאחותי לא תעשה בשבילך געפילטע פיש. תשכח מזה, חבוב. אצלנו תאכל דגים עם חריימה, עד שהבטן שלך תישרף באש.”

עובד הבין מה שאמרו לו, ולמה דירו אליו כפי שדיברו, ולעולם לא שכח להם זאת. יחסיו עם בני קורדוביירו היו רצופים נימוס ומעדכנות, אך מעבר שותפויות של עסק לא התפתחו הקשרים למדרגה של רעות. לא כן יחסיו של אורי עם דודיו ובני דודיו המרובים, שהיו קרויים ואלרו, מטלון, מאני וששון. את אורי קיבלו כאחד משלהם, שהרי דמה של רחל זורם בעורקיו והבן הולך אחר אמו ולא אחר אביו.

סבא קורדוביירו היה מלטף בחיבה את ראשו, כשהיה מציגו לפני מיודעיו, והיה אומר: “בן פורת יוסף, הנכד שלי. תראו איך מראהו ואיך צורתו, עד שבכלל אי אפשר לומר שיש להם איזה אחד רינוביץ במשפחה שלהם.”

“אברמסון,” היה אורי מתקן לו. “מה פתאום רבינוביץ?”

“אני רק על דרך המשל אמרתי,” צחק סבא קורדוביירו. “מאיפה לי להבדיל בין השמות האלה? כולם ג’רגונית.”

כשנה לאחר שנכנס אורי לעבוד במשרדו של אביו הקים חברה ליצור חלקי-בניין טרומיים, בשותפות עם אחד מבני דודיו. אביו השיג לו חוזה עם משרד-הבטחון ומקץ שנתיים נוספות עזב אורי את משרדו של אביו ועבר לגור בתל-אביב. הבית שהיה ביתם של סבו וסבתו, עמינדב ושרה, עדיין היה ניצב על מקומו שבשדרות רוטשילד, ושתי קומותיו מושכרות לדיירים. אורי התעקש לגור ברחוב שירד עתה מגדולתו, ופינה לעצמו קומה אחת. לימים פינה גם את הקומה השניה. לא היה בזה הגיון מסחרי רב, אבל הוא נדחף לעשות את המעשה מפני שחש כי חובה מוטלת עליו לשמר את נחלת אבותיו. כשנשאל למה התעקש לבזבז כסף על בניין ישן, באיזור שהיה בעיצומה של עזיבה – כשכל מי שיכול זז צפונה, אל השכונות החדישות של העיר – אמר, שלא נוטשים את המערכה, ושהוא יחזיר לשדרות רוטשילד את תפארתו מלשער. בני קורדוביירו שיבחו אותו על כך, וכששמע את שבחו מפיהם, הרגיש שפעל על פי צו שבא מן החלק הספרדי שבדמו: הישן עדיף על החדש, ודבקות במסורת מקנה לבעליה כוח שאיננו מצוי בידיהם של רודפי חידושים וברק חיצוני.

הצד האשכנזי שבדמו הביא את אורי לכך, ששיפץ את הבית הישן, הן מבפנים והן מבחוץ, עד שהיה דומה בכל לאותם בתים מודרניים שבצפון תל-אבי. עכשו היה הבית ניצב בשדרות רוטשילד כשן זהב בתוך פה רקוב ועקור שיניים. עד מהרה נמצאו אנשים כמותו, ששיפצו את בתיהם, ומכל אותה תפארת של תל-אביב הישנה והחולמנית לא נותר אלא שמו של הרחוב וכמה סימטאות שיוצאות ממנו, בהן שרדו עד היום בתים, שבהם מבצבצות אבני כורכר מתחת לטיח המתקלף.

בקומתו הראשונה של הבית התקין אורי את משרדיו, שכללו עתה לשכת עורך-דין עם שותף וכן משרדי החברה לחלקי בניין טרומיים, בשותפות עם בן דודו. בקומה השניה התגורר אורי לבדו בארבעה חדרים, שמידותיהם הגדולות נשתיירו בהם מן המיבנה הישן.

לפני שמלאו לו שלושים שנים כבר היה בעל ארשת מבוגרת מכפי גילו ואנשים קשישים ממנו לא ראו כל קושי לדון עמו בענייני עסק מתוך אמון, כאילו היה בן הדור הקודם. ואילו בני גילו מצאו בו על נקלה חבר לשעשועים, שהרווקים העשירים שטופים בהם. ואורי השכיל לנהוג באלה ובאלה מנהג שווה של ריחוק דק מן הדק, שכוח משיכתו גדול מרמז דחייתו. ניתן לומר, שלא היו לו חברים כלל, זולת קשר אחר ומיוחד שנתרקם בינו לבין אחיו החורג של סבו, הלא הוא הדוד הרצל.

מביתנו העתיק שבאחוזת המשפחה, במושבה הדרומית, שהיתה עתה כמין מוזיאון של ההתיישבות הישנה, המשיך הרצל לנהל את ענייני הפרדסים שירש מאפרים אביו. סביב בית המשפחה העתיק צצו ועלו מיני בניינים לבנים, ארוכים ונמוכים, והרצל שמע שזהו סנטוריום לחולי-שחפת, אך רגלו לא דרכה שם מעולם. האיש היחיד, שאתו השתעה הרצל בערבים, היה קצין צבא זקן, ששרת באירופה במלחמת העולם הראשונה, ואחר כך יצא בדימוס ובא לגור במושבה. היה ו שם גרמני עם תואר אצולה והוא היה תומך נלהב של המפלגה הימנית שאימצה בשעתה את ‘הארגון הצבאי הלאומי’. ההשתייכות המפלגתית, ולא פחות מכן תואר-האצולה הגרמני, הכשירו את האיש הזה בעיני הרצל והם היו משחקים בשחמט, לוגמים ויסקי ומותחים בקורת על הממשלה הפועלית. ולפני שהיו פורשים לשנת הלילה, היו יוצאים יחדו לטיול של שעה, בדרך המובילה אל מחוץ למושבה, אל התל העתיק. אדמתו של הוכשרה לחקלאות ולכן עמד התל בשממונו והיה מצמיח בשוליו כמה מן האילנות שנעלמו משאר חלקי הארץ – שקמה, שיזף, משוכות-צבר ועצי-שיטה. הפרחים הצהובים של עצי-השיטה הדיפו ריח חריף, דק, שהעלה באעפו של הרצל ריחות מימי ילדותו. לקצין הצבא הזקן לא היו שום זכרונות קשורים בפרחי-השיטה, אבל הוא ניחש שחברו שרוי בגעגועים, אך לא דיבר ולא שאל. ועל כך החזיק לו הרצל טובה מרובה.

והנה אירע, שיום אחד הוצרך הרצל לבוא לתל-אביב, לישיבת המועצה לשיווק פרי-הדר. הוא כילה עיסוקיו בשעה מאוחרת של אחר הצהריים ואמר לשוב לביתו, כשזכר לפתע כי נכדם של אחותו ואחיו, עמינדב ושרה, התיישב בתל-אביב ובא לגור בבית, שבו ישב הרצל עצמו לפני כשבע עשרה שנים, כשמת אחיו, והוא טיפל אז בחיסול עסקיו של הנפטר. חיפש איפוא הרצל ומצא את שמו של אורי בן-ציון בספר הטלפונים ואמר לו: “מה דעתך שתבוא אתי לאכול ארוחת ערב במלון?”

מיד הזמינו אורי לבוא לבית שבשדרות רוטשילד והבטיח לו, שהעוזרת שלו מתקינה תבשילים נהדרים, ששום טבח של בית מלון אינו מסוגל להתחרות בהם. וכך קרה שהרצל בן הששים ושלש ואורי, שעדיין לא מלאו לו שלשים, גילו תגלית מפתיעה, שניתן למצותה במשפט אחד: אין הבדל בין בדידותו של איש בן ששים ושלש, לבין בדידותו של איש שעתיד להיות בודד כל ימיו, אף שעדיין לא עמד על כך.

אף שלא היתה זו פגישתם הראשונה, נתחוור לאורי – מיד כשראה את הרצל אברמסון נכנס אל הבית – כי בעליו האמיתי של הבית הזה דרך על הסף, ושמספיקה מלה אחת מפיו של אדון-הבית, כדי שאורי יחוש שעליו לרוז את חפציו ולפנות את מקומו. ואילו הרצל נשם לרווחה, משנוכח לדעת שאמנם לא טעה, ואורי הוא, סוף סוף, היצור האחד מכל המשפחה, שאפשר אולי להתרגל אליו ולחבבו. לאחר מות אליקום היה הרצל סבור כי לא נותר במשפחה זכר לאנשים נושאי חלום ובעלי לב.

גובה קומתו של הרצל, רזונו הגרמי, לבושו המהודר ושפמו הלבן שבו את דמיונו של אורי כליל, והוא שיער בלבו איזה בן-לוויה נהדר ומרשים יכול הרצל להיות, אם יופיע אורי בחברתו אצל אנשי עסקים ואפילו אצל מרעיו הצעירים, חבריו לשעשועים. דיבורו המאופק, שתיקת חיוכיו, כושרו להאזין, תוך הטיית ראש, כשהמקטרת נתונה בתוך פיו, היו כמין בשורה מעולם זר, עולם ששקע ושעליו מספרים הזקנים.

חדר האוכל של אורי נתמלא פתאום ריחות חוץ-לארץ, ריח אותם מקומות שמהם באות המכוניות ההדורות, הכלים היקרים, התיירים הנראים בחדרי הקגלה של בתי-המלון שבתל-אביב. הנה יושב כאן איש, בן משפחה, אחיו של סבא עמינדב, והוא כל כך לא דומה לאף אחד מבני המשפחה. הוא ממש מה שאורי מקווה להיות, כשיזקין.

אורי נזהר מאד בלשונו; וכשהרצל שואל על מעשיו, אין אורי מפליג בלהג של התפארות, אלא ממעיט מהישגיו, מדבר בביטול על נסיונותיו הצנועים, על תכניותיו.

בתום הארוחה הוא מפציר בהרצל ללון בביתו, והוא מוליכו אל חדר שנועד לאורחים, ואומר: “אם תרשה לי, יהיה זה מעכשו חדרך שלך, כל אימת שתרצה לבוא. אנא, קבל את ההצעה. זוהי בקשה.”

הרצל שולף את המקטרת מפיו, קד קידה של תודה, אבל אינו אומר דבר. רק מחייך. למה איפוא הוציא את המקטרת מפיו? – שואל אורי את עצמו, ומשיב לעצמו: כנראה, מפני שכך יש לעשות. זהו מיקסם קטן, שאף אותו יש ללמוד.

כשמלאו לאורי שלשים שנים ערך מסיבה, שאליה הוזמנו כמה יפהפיות, שבחברתן היה נוהג להשתעשע עם בני גילו; אבל הגברים שבמסיבה היו קשישים כולם, אנשי עסקים, שעמהם הקפיד להיפגש בהפרדה גמורה מחיי הלילה שלו. הרצל היה אורח הכבוד, ונתכבד בהרמת כוס לחיי בעל השמחה.

“לחיי נכדו של אחי, סגן אורי בן-ציון,” אמר הרצל, גמע מכוסו וישב על מקומו. כל אחד מן המסובים פרש לעצמו, על פי דרכו, את תכנה המשונה של הברכה הקצרה. היו שראו בכך גינוני מיליטריזם של אנשי-הימין, והיו שראו בכך ביטוי לגאוות הדור הזקן על הישגי המדינה ועל השינוי שחל בסולם הערכים של החברה. רק אורי לבדו ניחש במעומעם כי מן הברכה הזאת משתמעת נזיפה מסוימת, וכשנתפזרו האורחים והרצל נשאר ללינת-לילה, אמר אורי:

“למה דווקא סגן?”

הרצל נתרווח בכורסתו והשיב בנחת:

“המצב הולך ומחמיר, אורי, ואני בטוח שאתה מרגיש את זה בעסקים. מה שאינך מרגיש, אולי, זה שבקרוב יחמיר המצב עוד יותר ואתה עלול להפסיד כל מה שבנית. זה נראה לי כמעט וודאי. כל עסקיך קשורים בשיכבה הדקה והעליונה של הכלכלה. מסחר ובניינים. אין לך שרשים בחקלאות, ואני מציע לך לחשוב. כאן יהיו מלחמות. ואם לא מלחמות, אז התכתשויות בלתי פוסקות. הצבא הולך ונעשה השליט האמיתי במדינה. למה שדוקא אתה תפגר? למה שתהיה רק סגן? לפניך משתרעות שנים רזות וגרועות מאד בביזנס. התגייס לצבא בינתיים ותעלה בדרגה. כשתצא משם, יהיו בידיך קשרים להמשיך ממקום שהפסקת, וביתר הצלחה. תחשוב על זה, אורי, אתה צריך להיות לפחות סגן-אלוף. במשפחתנו חייב להיות סגן-אלוף.”

“יש שני סגני-אלופים במשפחת אמי,” אמר אורי.

“אמרתי במשפחתנו,” העיר הרצל בקפידה.

בלילה ההוא, בשנת 1965, לא עצם אורי עין. הוא העביר לנגד עיניו את הסידורים המסובכים שיאפשרו לו להקפיא, ולו חלקית, את משרד עורכי הדין ואת חברת הבנייה, כששותפיו נושאים בעול ומצילים מה שאפשר להציל, עד יעבור זעם. בבוקר היתה התכנית ברורה למדי ומקץ שני חדשים התגייס לצבא-הקבע ובו במעמד נתקבל בדרגת סרן.

ב-1966 הגיעו העניינים לשפל שלא היה כדוגמתו, וכעשרים אלף איש נסו בבהלה והלכו לקנדה ולארצות-הברית. בקיץ 1967 הזיז האויב את צבאותיו אל גבולות הנגב. בחוגי המשפחות דיברו על מצור ועל גיטו. על סף-הכליון ועל תחילת-הקץ. מה שדיברו במטה הכללי של הצבא, ובישיבות הממשלה, לא היה ברור ולא היה ידוע. איש לא הבין מדוע אין המלחמה פורצת מכבר.

באמצע הקיץ נפלה סוף סוף ההחלטה ונורתה היריה הראשונה. תוך יומיים הושמד חיל האויר של האויב ותוך שבוע עמד צבא המנצחים על אדמה כבושה. בסוף השנה שוחרר אורי מן הצבא, בדרגת סגן אלוף, וסבא קורדוביירו אמר: “גנרל שלישי במשפחה שלנו. תראו לי אפילו אחד אצל רבינוביץ.”

מאנשי קורדוביירו לא ניספה הפעם איש במלחמה ומבני בן-ציון ואברמסון לא נותרו לוחמים, זולת אורי. שילחו אותו הביתה בחיוך ובטפיחה על הכתף. אבל השותף הזוטר במשרד עורכי הדין של אורי נהרג ואחיה של מזכירתו יצא בכוויות שעיוותו את גופו ללא תקנה. היתה זו מלחמה, שהעתונות העולמית והמקצועית כינתה אותה בשם מלחמה נקיה: קצרה ולענין; הישראלים איבדו כשמונה מאוד וחמישים איש. כל מי שלא היה לו הרוג במשפחתו השתוקק לצאת במחולות. לפתע נתברר שקופתה הריקה של המדינה מתמלאת במהירות, וכספים החלו זורמים מחוץ-לארץ וכן מן הגולה היהודית. כל הגדה המערבית של הירדן נכבשה וירושלים העתיקה נתמלאה מטיילים, שעטו על החנויות הקטנות ועל כוכי המסעדות הערביות ובמשך שבוע אחד בזבזו שם עשרות מיליוני לירות.

הערבים שבשטחים הכבושים היו נדהמים כל כך, עד שבמשך כמה חודשים היו מחייכים אל הכובש הישראלי, כאילו היה זה צבא של מושיעים ואוכלוסיה של אחים, ששבו ונפגשו לאחר פרוד ממושך. רק לאחר כחצי שנה התנערו הערבים מן התדהמה והחלו מניחים, פה ושם, פצצות ומוקשים, או מטילים רימון.

והישראלים, שבסך הכל התכוונו לנער מעל עצמם איום מפחיד, כשיצאו למלחמה הזאת, החלו משנים את דעתם בהדרגה, עד שמקץ כמה חודשים האמינו בחום לבב, כי המלחמה הזאת נועדה מלכתחילה לשחרר את נופי התנ"ך, להחזיר אל חיק המולדת את אבני הכותל המערבי. לפתע נתרבה להפליא מספר החוזרים בתשובה, ובעתונות נשמע קולם של האנשים ששבו ומצאו בליבם את האמונה היהודית. פה ושם סיפר קצין בכיר, בתוך הרצאה על מהלך הקרבות, כיצד נוכח לדעת, בשעה של סכנת מוות, כי ההשגחה העליונה נתנה בנו את עינה לטובה.

בסופו של דבר היתה בעם הסכמה כמעט כללית על דבר אחד, שהוא מעבר לכל ויכוח ומעבר לכל הבדלי דעות והשקפות. וההסכמה הזאת היתה קרויה בשם נס. הכל הסכימו להאמין שנעשה לנו נס, מאותם נסים שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו בכל דור ודור, כשעמדו לעינו לכלותנו. הסכמה כללית זו לא באה לעולם מפני שמישהו ביקש להפחית, חלילה, מהישגיו של הצבא, אלא מפני שהסכמה שכזאת יצרה אווירה נוחה לכל. הדתיים מצאו בנס חיזוק להשקפתם; ואנשי השלטון מצאו את אווירת הנסים נוחה לחמוס את כספי הנדבות, התרומות, ההשקעות וההקצבות עם ההלוואות, שזרמו עתה למדינה ביתר שאת. שהרי בשעה של נס אין בודקים בקטנות ולא יורדים לשיטין, אלא מתהוללים בהילולא, כראוי לנסים.

ידוע, כי מים שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מנביאים וניתנה לחרש, שוטה וקטן. על כן נזהרו רוב האנשים מללבוש איצטלא של נביאים. אבל מספר המשימים עצמם חולמי-חלומות ובעלי-חזון, בקנה מידה צנוע, גדל ונתעצם עתה מאד. היו שאמרו: “ידעתי, תמיד ידעתי, שעוד בימי יתרחש הדבר הזה.” ואחרים אמרו: “רק עיוור ושוטה לא חש ולא הרגיש, כי הנצחון הזה חייב היה להתרחש בימים אלה ממש.”

האמונה נעשתה סחורה עוברת לסוחר, ואם קשה היה לכמה אתיאיסטים מושבעים לשנות דעתם פתאום ולהיות מאמינים ממש, הנה קל היה אפילו לשכמותם להיות מאמינים בנצח-ישראל, לפחות, או בצו-ההיסטורי, או באדם היהודי, כתכנית מינימום.

וברגע שבו חדרה ההכרה האלוהית למחום של החוזרים בתשובה, נחפזו הללו לכסות את חלקו העליון של מוחם בכיפה קטנה, כדי שתהיה חוצצת בינם לבין השמיים, פן יבחינו למעלה כי המוח הזה היה, עד כה, ריק מאמונה.

מאות אלפים מבני ישראל היו יוצאים בשבת בבוקר אל השטחים החדשים, והיו משוטטים במכוניות וברגל ונכנסים לחברון, לשכם, לג’נין ולטול-כרם. ויש שהגיעו עד לכפרים הנסתרים ביותר, בין חגווי הסלעים, כגון ארטס שמעבר לבריכות-שלמה, הלא היא סעיף סלע עיטם שבתנ"ך. חובבי ארכיאולוגיה, שמספרם אצלנו כמספר בתי-האב, היו קונים מידי הכפריים כדים וצלחות, צפחות ופסלונים, מכל מה ששדדו הכפריים מן החפירות המרובות. חובבי אמנות היו קונים איקונות יווניות מסוחרי בית-לחם והנשים היו קונות שמלות רקומות של פלחיות, והיו לובשות אותן בביתן, בשעת קבלת אורחים, כמין שמלת נשף. נשים שלא נחנו בתרבות ובדמיון היו עטות על דוכני הירקות שבשווקים וקונות ירקות בפחות מחצי המחיר.

מפעם לפעם היה ערבי צר-עין יורה בקהל המטיילים העליז, ואז היו הטיולים נפסקים לשבוע, עד שהצבא היה מטהר את הסביבה; ומקץ שבוע נתחדשה הנהירה לשטחים, מפני שאין לעצור המונים, שלפתע התעוררו בוקר אחד וראו שהם עם גדול בארץ גדולה, צועדים על אדמת אבותיהם ומתרפקים על עברם. מה גם שהירקות בזול כל-כך, ובתל-אביב משעמם.

ובתוך הקהל העצום הרב הזה לא נפקד גם מקומו של הרצל אברמסון. בן שבעים היה האיש, דק גיזרה וקל תנועה, ואין השנים נותנות בו אותותיהן, זולת שפמו שהיה לבן ושער ראשו שהאפיר. מדי שבת היה יוצא במכונית שלו, לבדו, והיה מפליג למקומות שהכיר בימי ילדותו ובחרותו, מקומות שבהם עשה לפני 1948. למן אותה שנה נחלקה הארץ לאזור כבוש בידי היהודים ולאזור כבוש בידי האויב; ולמרבה הצער החזיקו האויבים באותם מקומות דווקא שהיו חביבים על הרצל. עכשו, שנפתחו הדרכים ובוטלו הגבולות, שב אל נחלת ילדותו והיה נוסע אחורנית בזמן, ממש כמסופר בספרי המדע הדמיוני. מי ישווה לו ומי ידמה לו. לעת זקנתו היתה לו עדנה, והוא היה שב ומרענן את הלשון הערבית שבפיו, והיה נכנס בשיחה עם יושבי קרנות בבתי הקפה שבכפרים, שומע ומספר אגדות ערביות וממשל להם משלים, שקצתם דברי קדמונים וקצתם ניבול פה. באזני הערבים לא חשש מלשלח לשונו לחפשי מפני שבימי ילדותו הורגל בכך, ועתה ראה שההתאפקות בת תשע-עשרה השנים היתה קשה עליו.

לעת לילה היה שב הביתה, עייף ומאושר, כשבמכוניתו ארוזות חבילות של עוגות דבש דביקות, בשר כבש, קפה טחון בחבהאן וכמה פיתות דקות, מאותו מין המכונה צאלוף, שאין היהודים יודעים להתקינו, אלא אם כן הם תימנים. אבל התימנים שבישראל כבר התרגלו לאכול לחם-קימל.

הרצל לא פסק מטיוליו אלה עד ליום מותו, בשנת 1974, והוא בן שבעים ושבע. מדי שבת, בלא לקפח אפילו שבוע אחד, היה נוסע אל הגדה המערבית או אל העיר העתיקה של ירושלים, ומדי שבוע גילה שכוח ההתחדשות איננו פג עם הזמן, אלא אדרבא, הוא מתגבר והולך.

“אם נצטרך, חלילה, להחזיר את השטחים לאויב,” אמר הרצל לאורי, “אני יודע מה שאעשה. אני אתאסלם ואלך לגור שמה.”

“ראשית, לא נחזיר,” אמר אורי. “ושנית, לא תתאסלם.”

“כן אתאסלם, מתוך מחאה,” הסביר הרצל. “אם הממשלה הזאת תחזיר את השטחים, אינני רוצה להיות יהודי.”

אורי לא נטל חלק בחגיגה הגדולה, מפני שהיה טרוד מדי. שיקומו של משרד עורכי הדין לא היה קשה, אבל חברת הבנייה תבעה שינוי ממדים. אילו המשיך אורי בקנה המידה שלפני המלחמה, לא יכול היה להשתלב באפשרויות שנפתחו עתה. קודם כל – הבנייה האזרחית; אבל בעיקרו של דבר – הבנייה בשביל הצבא. והביצורים בסיני, והעבודה בנמלים, באשדוד ובאילת, והמיכלים, והצינורות, והקידוחים, והשיכונים, והכבישים, ושדות התעופה. ובמה להשקיע? ואיך לרשום את החברות? וכיצד להסתדר עם מס ההכנסה? לרמות לא בא בחשבון. אבל גם אין הכרח להיות טיפש. אלא שכל זה גוזל זמן, ובניתיים מישהו אחר תופס נתח מן העוגה; וחבל. יש לו קשרים כדי לתפוס כמעט כל נתח מצוי, אלא שאם אינך ער, אינך רואה מה שיש בשטח. ולאדם יש רק זוג עיניים אחד, וזוג ידיים אחד. אפשר להשתגע. אבל לא מתלוננים.

היו כמה הפסקות קצרות בפעילותו של אורי, כגון מותו הפתאומי של סבא קורדוביירו, והלוויתו, וכגון מחלתה של בלה-יפה אחותו, שלפתע צריך היה לאשפז אותה בסנטוריום של חולי-עצבים. ביברקראוט השוטה מצא לנכון לצלצל בעניין זה דוקא לאורי; והרי יכול היה לצלצל לעובד ולרחל. מכל מקום לא השתמט אורי מחובתו והצליח במשך כחצי שבוע למצוא לאחותו מקום טוב וגם לדאוג שכל העניין יישמר בסוד. ומיד שב אל המלאכה.

אל הנשפים והמסעדות היה הולך רק אם היה בטוח שבתוך המסובים מצויים אנשים שכדאי וצריך לקיים איתם קשר. לתענוגות של סתם לא היה פנאי, אבל כל שנה היה מבטיח לעצמו, שבשנה הבאה יטול לו חופשה ויסע בחברת אחת היפהפיות לטיול ממושך באירופה או באמריקה. הוא לא ידע שאמנם יסע שמה, אבל לא לטיול, אלא בענייני עסקים דווקא, ולא בחברת יפהפיה אלא בחברת אחד השותפים, ולא לטיול ממושך, אלא לשלשה-ארבעה ימים, ולא פעם אחת, אלא כמעט בכל שניים-שלשה חודשים של השנים שבין 1968 ל-1973.

ביגיעה קשה חלפו וטסו להן חמש השנים הללו. אבל כשהשקיף עליהן אחורנית, נדמה לו שרק אתמול השתחרר מן הצבא. זולת הכסף שצר בשנים הללו, ומספר החברות שיסד ופרק והרכיב מחדש, לא נתרחש דבר, זולת ההבטחות שהבטיח לעצמו, ושתמיד דחה אותן.

אלא שבתוחך כל אלה שמר בכל זאת על מסורת אחת, ברוח הזמן, והוא הקפיד לקיים אותה בקנאות: על סעודת ליל-שבת, מדי שבוע, לא היה מוותר. כיוון שרווק היה, וגם אהוב ורצוי למיודעיו, זכה שנשותיהם של חבריו, שעמהם שרת בצבא, או שהיה שותף בעסקיהם, תהיינה מזמינות אותו של שלחן המשפחה בליל-שבת. על פי הרוב היה נוסע לשכונתם של הקצינים, או לרמת-אביב ולנווה-אביבים הסמוכות לתל-אביב.

פחות משנה לאחר תום המלחמה, בתחילת 1968, נחת מטוס בלוד ומתוכו יצא הדוד אברהם קורדוביירו, הוא אייבי קורדו. מיד לאחר שעבר את בדיקת הדרכונים הלך אל תא הטלפונים וצלצל לראש משטרת ירושלים.

“בטח ידעת שאני בא היום. ובכן, דע לך שאני מוחה בכל תוקף על ההתעללות שאתם מתעללים בי ודורש להפסיק מיד.”

ראש המשטרה הודיע שיתן הוראות מתאימות.

אחר כך נסע אל בית אבותיו שבירושלים, השתטח על קבר אביו, ובו במעמד נשבע לנקום את מותו. לאחר מכן הודיע לאחותו רחל ולעובד בעלה, שיפנו לו חדר לכמה חודשים, מפני שבפעם הזאת בא לקטוף מפירות הניצחון. הוא שכר לו מכונית והיה יורד לתל-אביב פעמיים-שלש בשבוע וכן היה מרבה לבקר בלשכותיהם של מנהלי בנקים ומבקש הלוואות.

מקץ כמה שבועות של התרוצצות מסתורית בא הדוד אייבי קורדו אל אורי בדרישה תקיפה לכנס בביתו שבתל-אביב כמה מידידיו הקרובים ביותר.

“אבל רק בעלי השפעה ובעלי מהלכים אצל המוסדות המשפיעים,” הסביר הדוד קורדו. “אנשים שיש להם שכל, מרץ ומעמד איתן בחברה.”

“למה?” ביקש אורי לדעת.

“אל תשאל, ותעשה מה שאני אומר לך. ולא תצטער. הם ישמעו ממני דברים כאלה, שישנו את מהלך החיים.”

“והמהלך טוב גם בלי עצותיך,” אמר אורי.

“והוא יהיה עוד יותר טוב עם עצותי,” אמר הדוד קורדו.

נמלך אורי בדעתו והחליט שלא יזיק לכמה מידידיו לבלות ערב של בידור, לרפות מעט את מתח העבודה, והסכים להצעת דודו המשוגע.

וכך הגיעו לביתו של אורי, במוצאי-שבת חרפית של שנת 1968, שבעה אנשים בעלי צורה ובעלי שם – אריק רון, רוני רונן, נורי ירון, רון אורן, אורן לרון, אורי רנן, וארנון שמואלזון.

זה האחרון היה היחיד שלא שינה את שמו לעברית, מפני שאביו הקפיד על כך בצוואתו. כל האחרים הפעילו את דמיונם בשלב מוקדם של התחייה הלאומית, ובחרו להם שמות מגוונים ושונים, איש איש לפי נטיית לבו ולפי עצת חברים יודעי ספר ולשון. אלמלא נטלו להם שמות עבריים, אפשר שהיו נחסמות בפניהם אפשרויות גדולות במוסדות ממשלתיים וגם פרטיים; ורק שוטים יתעקשו להחזיק במנהגי הגלות, כאשר המהפכה הלאומית פותחת אפשרויות חדשות ומלהיבות.

נתכנסו איפוא שבעת המופלאים בביתו של אורי בן-ציון, והדוד אייבי קורדו קידם את פניהם בכבוד, כראוי לעורכי-דין צעירים ונמרצים, סוחרים וקבלנים, רובם קצינים במילואים בדרגות נאותות, וכולם מעורים בחיי הכלכלה והעשייה הלאומית.

“רבותי,” אמר הדוד קורדו, “אורי מכיר אותי, מפני שאני דוד שלו. אתם לא מכירים אותי, מפני שאתם חדשים. וזה לא חשוב. אבל חשוב שתדעו מה קרה. בכל פעם שיש מלחמה באיזה מקום, תיכף לאחריה בא הכסף ואנשים מתעשרים. מתעשרים פתאום, ולא יודעים מה לעשות בכסף. אבל רבותינו חז”ל אמרו: שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אשה נאה, דירה נאה, כלים נאים. באירופה באה השאנסה לעשירים לפני עשרים שנה. עכשו באה השאנסה אצלכם. אני הייתי באירופה בזמן ההוא ועשיתי איזה דבר, שעכשו אני אגלה לכם. אמרתי בלבי: נשים, דירה, כלים? בסדר. נלך לפי התור. נשים לתת להם אני כבר אחרתי את הרכבת. כל המועדונים בגרמניה וכל בתי התענוגים בהמבורג, כבר האשכנזים מארץ-ישראל שמו עליהם את היד. וחוץ מזה אגיד לכם את האמת בחיי ספר-תורה: לא נעים לעשות את המסחר הזה. יש הרבה רווח, אבל כמעט אין שום כבוד, והרבה סכנות עם המשטרה. אז מה נשאר לי? כלים ודירה. אמרתי בלבי: מה העשיר החדש רוצה? מה שאשתו מסיתה אותו. בגדים חדשים ויפים שעולים במליונים. הלכתי ועשיתי עסק של אופנת בגדים. עכשו לא חסר לי כלום, אבל בהתחלה הלך קשה. ואז תפסתי פרינציפ חשוב, להתחיל את העסק מן הבתים ולא מן החנות. למשל הייתי נכנס בידידות עם איזה משפחה טובה, והייתי מציע לעשות בבית שלהם ערב של דוגמניות עם בגדים חדשים. בחינם ובהתנדבות. זה השתלם מאד, כל כך השתלם עד שאחר כך לא היה נחוץ, והכל הלך מהחנות. עכשו רבותי, אולי תשאלו, למה אדון קורדו מפריס, מלונדון וממינכן, בא אצלנו לבלבל את המוח? אני אתן לכם את התשובה. תשמעו טוב. רק לפני חודש לקחתילי חופש לבוא ולשוב אל ארץ אבותי, לראות איך הפרינציפ של רבותינו חז“ל יכול לעבוד כאן על אשה נאה, כלים נאים ודירה נאה. ומה ראיתי? ראיתי שעם ישראל לא השתנה בכלל, וכמו שהיה עם-הספר, כך נשאר; עם של תרבות ביסוד נשמתו. אין מה לעשות. אתם אומרים שאין מה לעשות, ואני אומר, יש מה לעשות. פתחתי את העיניים שלי והכלתי בכל עיר ובכל מקום וראיתי ככה: נשים – יש. דירה נאה, ברוך השם, לא חסר. כל אחד יושב בתוך ווילה, או לפחות פנטהאוז על הגג. מה חסר? חסר כלים. דווקא דברים תרבותיים. ובאמת התורה, ראיתי שהאנשים קונים דברים לבית שלהם. קונים רהיטים, קונים דברים חשמליים של קרור, של מוזיקה, של קולנוע, טרנספרנטים להראות צילומים מהטיולים בחוץ-לארץ. וגם כן בעיקר ראיתי שקונים תמונות עבודת-יד, ציורים עם חתימות אוריגינלים, ומשלמים על זה הון. אמרתי בלבי: אני אפתח פה את הבוטיקים שלי לבגדים, אבל אני גם כן אבוא אל בעלי אמביציה צעירים ואגיד להם: תעשו מסחר בתמונות עבודת-יד אוריגינלי. יש בתמונות מליונים. ואיך תתחילו? תתחילו כמוני, מן הבית, לא מן החנות. כל אחד בבית שלו מזמין אורחים ומביא את האוריגינל, זה שעושה את התמונות, ונותנים משקות ומדברים בשכל. תאמינו לי, יש בזה מליונים. לא יהיה עשיר אחד שלא יקנה לפחות שתי תמונות. ואם התחיל לקנות, לא יפסיק. למה? קונים הרבה, המחיר עולה. המחיר עולה, זה כמו השקעה, וזה השקעה לוקסוס, מפני שהתמונה לא מבקשת אוכל, ואין עליה מיסים, כמו למשל המגרשים, ולא צריך אפילו מחסן. תולים על הקיר. שיתלה עד שיעלה המחיר. זהו ההצעה, רבותי, ואם אתם רוצים להיות בטוחים שאין פה בלוף, רק רצון טוב, רק עזרה לפתח את הארץ, תשאלו את אורי. הוא מכיר אותי כבר. אני גמרתי לדבר.”

עברה מזכירתו של אורי בן המסובים והגישה מאפה חם של בוראַקס, והמסובים הביטו זה בזה והיו מחייכים. ולא מפני ששמעו דבר בדיחה, אלא מפני שבאו הדברים אל ליבם, ומפני שהמדבר כיוון כל-כך יפה אל מה שכבר היו יודעים במקצת מנסיונם.

וכשנמשך הערב אל תוך הלילה, והלבבות נפתחו מכוחם של משקאות, סיפרו רון, ירון, לרון וכו' וגם שמואלזון, דברים שעד אז שמרו בליבם ולא גילו איש לרעהו. אבל עכשו, שפתח אייבי קורדו את המגופה, נשפכו העובדות לתוך החדר כמו מתוך ביב שנפרץ בבת-אחת.

וזה עיקרו של הסיפור: ארץ זו שלנו היא ארץ של כפיות-טובה והיא משלמת לטובי-בניה רעה חת טובה; שהרי כולנו כאן, גם רון, גם ירון, גם לרון וכו' וגם שמואלזון, עשינו משהו בשביל הארץ הזאת. כמה מטובי חברינו שילמו בחייהם כדי שנוכל לחיות כאן. ההגיון אומר שיגמלו לנו קצת ויניחו לנו לחיות בשלווה. אבל לא. בכל שבוע ושבוע, ובעיקר ביום שישי, מצלצל הטלפון ממשרד החוץ, או ממשרד ההסברה, או מן הסוכנות היהודית, ויש להם דרישה מאתנו, שנארח בביתנו לארוחת-השבת איזה יהודי טוב מאמריקה או מבלגיה. איזה יהודי שנתן פעם תרומה לקרנות הלאומיות, ועכשו הוא בא לארץ עם אשתו הזקנה ובנותיו הבתולות הזקנות, והוא מתעקש ודורש לאכול על שלחנו של איזה ישראלי חשוב. אז בשביל זה שאנחנו חשובים, יורדים לחיינו ולא מניחים לנו לבלות את השבת בחיק המשפחה. אבל מה? אנחנו אנשים עם רגש אחריות לאומי, ולא מסרבים. וכך יושבים בכל ערב שבת עם איזה היטל-מאכער מברונקס או יהלומן מאנטוורפן, ומתים משעמום. ושותקים. לא מתלוננים. רק שיש גבול לכל דבר. ופתאום זה נמאס לך ואתה אומר לאשתך: אם יצלצלו היום ממשרד החוץ, תגידי שנסענו לחוץ-לארץ. אבל דווקא האשה אומרת פתאום לא. ויש לה סיפור מעניין לספר לי: כבר קרה פעמיים ויותר שמישהו מהיהודים האלה, שהם ממולאים בכסף עד הגרון, ראה על הקיר שלנו איזה ציור ושאל אם זה אמנות מקורית ישראלית. מפה לשם ביקש לקנות את זה, ואשתי לא שאלה אותי ומכרה לו. ברור שלא הפסידה על זה. ציפי, אמרתי לה, את גאון. אמרה לי ציפי: יותר ממה שאתה חושב. לפני חודש הלכתי לגלריה של אמנות ולקחתי שש תמונות מקוריות בקומיסיון, ומכרתי אותן אצלנו בבית, תחת האף שלך, ואתה אפילו לא הרגשת. הרי אתה אף פעם לא שם לב אלי, ולא איכפת לך מה שאני עושה. כך אמרה ליציפי. ראיתי שככה, אמרתי לה, טובף לא נהיה בחוץ-לארץ השבועף ונראה איך זה הולך. ומה אתם חושבים? זה הולך. עכשו שולחים לגלריות כל שבוע את הנהג עם המכונית ומעמיסים אמנות ישראלית בקומיסיון, וביום ראשון משלמים לגלריה ולוקחים עוד.

רון, ירון, לרון וכו' וגם שמואלזון אמרו: הוצאת מלים מפינו. זהו בדיוק בדיוק מה שהולך גם אצלנו בבית כבר חצי שנה.

לקראת סוף הלילה סיכמו הידידים באזני אייבי קורדו וכך אמרו לו: “אתה רואה שלא חידשת לנו כלום, ולא מגיע לך כלום. אבל תודה רבה נגיד לך. ויותר מזה: מעכשו נקרא את כל המיבצע הזה על שמך, מיבצע קורדו.”

“תקראו לזה מיבצע קורדוביירו,” ביקש אייבי, “מפני שזה שם יקר ונכבד בהיסטוריה של עמנו, ומדורי דורות אנחנו עוסקים גם בתורה ובקבלה. וגם היו לנו דוקומנטים להוכיח שאנחנו ממשפחת דויד המלך. רק שהדוקומנטים האלה נשרפו. תשאלו את אורי.”

25.

כשאמר אייבי קורדו – בנאום שנשא באזני הידידים – כי עמנו הוא עם של תרבות בעיקרו, לא ידע בעצמו עד כמה צדק בדבריו. מכל מקום צדק בכל הנוגע לנשים.

בתחילת פריחתם של עסקי האמנות בבתיהם של רון, ירון, לרון וכו' ושמואלזון, היו נשותיהם ציפי, שוש, שולה, סילבי וכו' מבזבזות את הכסף על השמלות שהיו קונות בבוטיקים של אייבי קורדו, עד שהגיעו למדרגתן של נסיכות ממש: שימלה שנקנתה בראשית החודש כבר היתה משמשת סמרטוט לניגוב אבק בסופו של החודש, אם לא גנבה אותה העוזרת. אלא ששלב ראשוני זה של תרבות הביגוד לא נתמשך הרבה. עד מהרה נוכחו ציפי, שוש, שולה וסילבי, שבעצם אין הן תגרניות-בשוק, אלא הן צינורות להפצת האמנות הישראלית בעולם ולקידום היצירה המקורית. ולמן הרגע שהפציע רעיון זה בלב, נקלט ופרח והתפתח עד כדי כך, שהצינורות הללו נתמלאו ענווה והגיעו למסקנה שעליהן ללמוד תולדות האמנות, אם חפצות הן להיות מסוגלות לשכנע את הקונים ולהעלות את המחירים; ומי שחפץ בעלייתם של ערכי תרבות חייב ללמוד את המקצוע.

ולרגל הביקוש הופיע ההיצע: בחצרות אחוריות של הרחובות הראשיים, וכן בבנייני העיריות של פרברי תל-אבי, נפתחו קורסים לקרמיקה, לשירה ולתולדות האמנות, וציפי, שוש, שולה וסילבי נרשמו לקורסים הללו וגם נפגשו שם עם משוררים וציירים. בסופו של קורס כזה, מקץ שבועיים או חודש, היו נוסעות להשתלמות בחוץ-לארץ ורואות במו עיניהן את המוזיאונים החשובים ביותר. כמה מהן חזרו מעוטרות בדיפלומות של ארכיטקט-פנים ולימים נעשו אדריכליות-צמרת נודעות, ובידיהן הופקד לקשט את דירותיהם של גדולי הדור, את משרדי הממשלה ואת מועדוני הלילה, במקום שזונות-הצמרת אולי לא ידעו להעריך את האמנות, אבל ספריות-הצמרת, שגם הן השתלמו בחוץ-לארץ, במכונים לפםיאות-נכריות ולצביעת-שיער, ידעו להעריך את המאמץ.

אותו גל גואה של תחייה אמנותית נתן אותותיו כמעט בכל בית שהיה לו תקציב לתרבות. באותו פרק זמן הופיעו בבתיהם של אנשי הצמרת מנורות-שלחן, למשל, שהיו עשויות מפרסות-סוסים שכופפו אותן אומנים מיוחדים, על פי הזמנתן של ציפי, שוש, שולה או סילבי. כן הופיעו מנורות שלחן עשויות מקדרות-נחושת, שלפנים בישלו בהן הנשים הפרימיטיביות של הערבים את ארוחותיהן. היו גם מנורות-שלחן עשויות מביצי בת-יענה והיו מנורות-שלחן עשויות ממאזניים של חנות מכולת, והיו מנורות-שלחן עשויות מאסלות. כל בית וטעמו האישי וכל בית קונה בבוטיק מיוד לו, המייצר במיוחד בשביל קוניו, עד שמקץ שלש-ארבע שנים היו כל הדירות דומות זו לזו; דהיינו, כולן מקושטות בטעם אישי, מעודן ומיוחד ליושביהן.

ומאותו מקום – של מנורות-שלחן – רק צעד אחד לריהוט אישי מיוחד בשביל דירות הצמרת: במקום כסא – אוכף של גמל (הבאנו את ראשוניותו של המידבר אל הציויליזציה, וזה עימות מעניין ונועז); במקום שלחן – אבן ריחיים מאהלי הבדווים של סיני (המכשיר שעשו בו קמח בשביל לחם – ישמש עתה למזונות המעודנים של חוץ-לארץ); וכן נפוץ המנהג לשבת על הריצפה, בהתאסף האורחים, ולחלוץ את הנעליים, מפני שהסיסמה היתה Relaxation, שזה סימן ההיכר של השתחררות ממוסכמות זעיר-בורגניות. עד מהרה נשתחרר והכל ממוסכמות, ובבואך אל דירת-צמרת היו עיניך נתקלות באגודלי רגליהן המעוקמות כלפי-פנים של הגבירות השרויות ב-Relaxation, כשצפרני הרגלים צבועות בשחור, בירוק ובאלומיניום – תאווה לעיניים וגם נועז.

גם אל הכתלים הגיעה התרבות, ועל המדפים היו ניצבים אוספים של ארכיאולוגיה, ממה שהביאו הבעלים מן השטחים, כשהלכו לשרת במילואים. ובכל בתי-הצמרת היו כלי-חרס מיוחדים, ארכיאולוגיים, עם חתימתו של שר בישראל; מי שהכיר את השר אישית קיבל כלים כאלה במתנה; ומי שלא זכה, שילם בכסף מלא, בחנויות של ניו-יורק, כשעשה בביקור השתלמות שם. וכך חזרו הפריטים הארכיאולוגיים של ארץ-ישראל אל ערש מכורתם, בבחינת ‘ושבו בנים לגבולם’ – מסימני-ההיכר של דור התחייה.

היו אלה ימיה הגדולים של ארצנו, ימים שבהם לא נאלצו הבריות להלחם בחזית, מפני שניצחו במלחמה, ועל כן יכלו לעשות חייהם קודש לעניינים רוחניים לדברים המעודנים שרק מי ששרוי ברוב טובה יכול להרשות לעצמו להתמכר להם. רצה המזל, שבאותו פרק זמן המציאו בעולם את הגלולה נגד ההריון, ואף זו שחררה את האשה מדאגה ואת הגבר הממוצע עשתה צעיר יותר, וכך נתמזגו הישגי המדע עם כמה משיאיה של התרבות והיו לבליל אחד, קל לבלוע ולפלוט במהירות מפליאה, כדי שלא להחמיץ שום הזדמנות.

וכדי שיהיה בידי הנשים פנאי לקלוט ולפלוט מקסימום של תרבות ועידונים אחרים של החיים, עלה בדעתה של ציפי ירון רעיון יפה: באחת הנסיעות שנסעה עם בעלה וילדיה לחוץ-לארץ, התארחה אצל יהודי אחד, מאלה שקנו ממנה תמונות בליל-שבת. וכיוון שהאירוח לא עלה בכסף, שהתה משפחת ירון אצל אותו יהודי שבניו-יורק כחודש ימים, ולפני ששמו פניהם לשוב למולדת, אמרה ציפי למארחיה: “מה דעתכם שנשאיר אצלכם את אחד הילדים שלנו לשנת הלימודים הבאה, כדי שילמד אנגלית?”

היהודים הניו-יורקים הסכימו, וציפי שבה הביתה וסיפרה לחברותיה כיצד עלה בידה לסדר את ההיטל-מאכערס התמימים והעשירים.

“בנוסף על כך,” אמרה ציפי, “לא יזיק לי לנוח קצת מעבודות הבית. מה גם שיש לי תכנית לעבור קורס מיוחד לבאטיק ולעבודות אמאיל.”

שמעו זאת שוש, שולה וסילבי ונתקנאו בציפי קנאה גדולה.

כשנסעו שוש לרון, שולה אורן וסילבי רונן, הן, בעליהן ולילדיהן לחוץ-לארץ, הגדילו לעשות: שוש השאירה שלשה ילדים לשנתיים אצל מיליונר בלונדון; שולה השאירה תאומים בפריס, וסילבי מסרה את בנה יחידה לאימוץ-זמני בלוס-אנג’לס. בן זה לא היה מוצלח ביותר, וקשה היה לו לעמוד בפירוד מהוריו, וכשהיה כותב הביתה ואומר שקץ בחייו מעצמת הגעגועים, היתה סילבי קוראת את מכתביו באזני חברותיה ומפרשת: “תראו איך שהוא קשור אלי. תראו לי עוד ילד שיהיה ככה קשור אל אמו. תשוו את זה עם הנוער שבגולה, אלה שמעשנים חשיש ואופיום ובורחים מהבית. תמיד אמרתי שהמשפחה הישראלית זה מופת ודוגמה של קשר נפלא בין הורים לילדיהם.”

כאשר דרסה מכונית את בנה של סילבי והוא הוחזר ארוז בגבס אל בית אמו, טיפלה בו סילבי במסירות נפש, עד שהיה מסוגל להלך על רגליו בעזרת קביים. שנה תמימה טיפלה בו, והיתה זו הוכחה נוספת לעומק הקשר ועוצמת הרגש בקרב משפחות ישראליות.

חברותיה היו מתפקעות מקנאה וזוממות מזימות לנצח אותה אפילו בהישג אשר כזה.

ובידי כמה מהן עלה הדבר.

ממש לא יאמן. אבל עובדה.

ובעוד הנשים משתחררות ומפיצות אמנות, ושרויות ב-Relaxation בביתן, בבוטיקים שלהן ובחצרות האחוריות, אירע שדווקא גורלו של הגבר לא שפר עליו ביותר. שכן, כך גורלם של גברים, לפעמים, בחברות מסויימות, שבהן הגבר אמור להיות גיבר; ואיזהו גיבור? האיש שדעתה של אשתו נוחה ממנו, מפני שהוא עושה את המוטל עליו.

אשר לגבר שלנו, ה-Relaxation היה ממנו והלאה. שהרי משנתרבה הכסף-שבעין צריך היה להשקיעו איפה שהוא. היו גברים שנעשו שותפים באיטליזים; והיו מעודנים יותר, שבחלו באיטליז וקנו סטיקיות; אבל מאחר שלא היו בקיאים בעסקים שכאלה, הפסידו כסף, ועד מהרה החלו הולכים אצל יועצים ומשקיעים בניירות-ערך. ומן המפורסמות הוא, שמי שיש לו ניירות מעיין במדורי-הבורסה של העתונים. נמצא שבבוקר השכם היה כל גבר בישראל נותן עינו בעמודי הבורסה וחזקה וחזקה עליו שמצא כמה מניירותיו עולים במחיר וכמה מהם יורדים. על העליה שמח מעט, אבל על הירידה הצטער הרבה, וכבר היה אותו יום אבוד לעניינים אחרים. בבואו למשרדו, היה מצלצל אל היועץ לניירות-ערך, ואחר הצהריים היה שב ומצלצל אליו, לדעת בכמה נמכר.

לפני שבאה עלינו כל הטובה של השנים הללו, היה הגבר הישראלי קורא בעתון על פוליטיקה, והיה מתעניין לדעת אם התעצמו צבאות האויב, ואם קיימת סכנת מלחמה. אם קרא הכרזה עוינת מפי מנהיג ממנהיגי האויב, היה זוכר שעליו לעמוד על המשמר; ובלכתו לשרת במילואים היה עושה את מלאכתו באמונה. אבל עכשו, כשקרא בעתון שהאויב מגביר את כוחו, אמר לעצמו: אין להיבהל. כשם שניצחנו אותם עד עכשו, כך נכה בהם גם בעתיד. ומיד היה שב אל עמודי הבורסה, מפני שבעיות שבינינו לבין האויב יפתור הצבא; אבל מי יפתור את בעיותיהן של ההשקעות בניירות-ערך? רק לאלהים פתרונים, ובנקודה זו, הנקודה האלהית, היו הגברים שותפים לאותה נימה דקה של חזרה-בתשובה, שהיתה באופנה בשנים ההן: מי שחולל ניסים בשדה-הקרב, כלום נבצר ממנו לתת עין לטובה בעניין קל-ערך, כמו ניירות-ערך?

במצב אשר כזה לא היה מקום, כמובן, ל-Relaxation, ואפילו לא להנאה מן התרבות, שהבית והחיים היו מלאים אותם כמים לים מכסים.

הולך אדם עם אשתו לתיאטרון כמי שכפאו שד, יושב בהצגה וחרד מה ימצא מחר בעתון. ממילא אינו נותן דעתו לכל הטובה שהמחזה מבקש להשפיע עליו. וכשהוא יוצא מן ההצגה והולך לאכול במסעדת-צמרת, אינו מסוגל לשוחח שיחה של נועם על התיאטרון ואינו יודע אם טוה היתה ההצגה בעיניו או רעה. אמנם בעניין זה אפשר לסמוך על מבקרי האמנות, שלמחרת בבוקר יכתבו בעתון ויבהירו לקהל הצופים אם היתה להם הנאה אמש בתיאטרון או שהיה מפח-נפש. אבל כשאין פנאי לקרוא בקורת אמנות – מנין תבוא ההנאה?

וכאשר אין נחת בלב, מסתכל האדם למרחקים. ומה הוא רואה במרחקים? הוא רואה בנק בשווייץ, ושמה הוא מפקיר קצת כסף. לכל צרה שלא תבוא התחילו רון, ירון, לרון וגם שמואלזון לשלוח כספים לשווייץ, כדי שלפחות לעת זיקנה יוכלו לנוח מעמלם. וכדי שזיקנתם לא תבייש את נעוריהם – נחוצים כספים רבים לעת זיקנה. אבל מנין לקחת כספים רבים, אם מחיר ניירות-הערך יורד לפתע, או שאיזה סטיקיה או בוטיק פושטים את הרגל?

ובכן, אפשר לקחת משהו מקופת המפלגה, או ללחוץ על קבלנים ולקבל מה שקוראים שוחד. אולי זה לא מקובל, וגם אולילא הוגן, לגבי מי שסתם לוקח. אבל אנשים שכל חייהם רק נתנו ונתנו ונתנו לעם, למדינה ולמפלגה, למה שלא ייהנו קצת לעצמם לעת זיקנה, בשווייץ?

בסופו של דבר נתפסו – לאחר זמן מה – רון, ירון, רונן, לרון וכו' ונידונו לתקופות מאסר שונות, מפני שהחוק עיוור ואיננו מתחשב בזכויות. חבריהם דווקא הבינו וקיבלו את פסקי הדין בזעם, ואפילו עזרו לציפי, שוש, שולה וסילבי להגיע אל החשבונות החסומים שבשווייץ. היה להם ידע והיו קשרים.

רק שמואלזון לא נשפט ולא נידון למאסר, מפני שהסכים לשמש עד-המלך. ברגע האחרון ממש נכשל. אלא שגם צעד זה נתקבל בין החברים בהבנה, וגם מתוך אסירות תודה: הוא הלשין רק על אלה שנתפסו.

אורי בן-ציון היה רחוק במקצת מכל הטובה הזאת; הוא לא רכש תמונות, לא העביר כסף לשווייץ ואפילו לא קנה ניירות-ערך. בסופו של דבר היה נצר למשפחת איכרים. ואף על פי שלא נולד במושבה הדרומית, ששם היתה תחילתה של משפחתו מצד אביו, בכל זאת היתה עבודת-האדמה קרובה לליבו יותר מענייניה המעודנים של התרבות. על כן קנה טרקטורים, בולדוזרים ושופלדוזרים, בהם היה מבצע עבודות-עפר ובונה ביצורים בשביל הצבא. כמות החול והחמרה, אדמות-הכורכר ואדמות-הליס שטלטל אורי במכונות שלו ממקום למקום, באותן שש שנים, היתה גדולה לאין שעור מכמות הקרקע שהפך בה אבי-סבו, אפרים אברמסון, בכל ימי חייו הארוכים

אלא שדודו מצד משפחת אמו, הדוד אייבי קורדו, לא היתה לו שום הבנה לכך, והוא שאל את אורי:

“ממה, בעצם, אתה מתפרנס, בעיקר?”

“מעבודות-עפר בשביל הביצורים,” השיב אורי בגאווה.

“למה לכם ביצורים?” זרק לו אייבי קורדו בקוצר-רוח. “ראשית, לא יהיו עוד מלחמות, כי שברנו אותם לנצח. ושנית, אם תהיה מלחמה, מה יועילו הביצורים? מה כבר יכולים החולות, ואפילו הבטון, לעשות מול הקנונים המודרניים וקרני-המוות הסודיות?”

“דוד אברהם,” אמר אורי, “אתה תתעסק בתחתוני-נשים. בזה אתה מבין יותר.”

“באמת?” לגלג עליו אייבי קורדו. “ואתה חושב שהביצורים שלך יותר חזקים מתחתונים? תראה, שאם מישהו רוצה לאנוס גברת, התחתונים נופלים בקלות.”

“אם אתה כל כך מומחה לנשים, למה אינך נשוי?” השיב אורי שלא לעניין, מפני שהיה כועס. ואולי מפני שלא היה בטוח כל כך שדודו טועה.

“כבר ניסיתי את זה וביטלתי את הנישואים. אם אני רוצה אשה, אני מטלפן,” אמר אייבי קורדו. “וגם כאשר הביצורים שלך ילכו באוויר, אתה תטלפן. לאמריקה תטלפן, ותבקש עזרה. הה, מה אתה אומר על זה?”

“חבל שבאת הנה,” אמר אורי. “יכולת להשאר בשקט במקום שהיית.”

“חבל שאתה לא עשית איזה שנים במקום שהייתי,” אמר קורדו. “אולי היית מקבל קצת פרופורציון בשביל לראות יותר טוב.”

ובזה נסתיימה שיחתם, לפי שעה.

26.

עד שהגיעה ובאה שנת 1973, ויתר דיוק: 6 באוקטובר 1973. שהרי ב-5 באוקטובר עדיין נמכרו כמה וכמה ציורים לכמה וכמה תיירים מברזיל ומקולומביה. אבל ב-6 באוקטובר בבוקר נשמעו צפירות אזעקה והאנשים נקראו אל יחידותיהם ולא ידעו בדיוק למה ועל מה.

כמה מן הקצינים במילואים ושלא במילואים נקרעו מע השקעותיהם בידו האכזרית של הגורל, ונזכרו לפתע שלא ציוו לשמן את המנועים בטנקים שלפקודתם, מאז הפסידו חלק מן ההשקעות בסטיקיות ובתעשיית הקוסמטיקה. אחרים נבהלו ממש, משנוכחו לדעת כי למעלה משלשה חודשים לא בדקו את מצב התחמושת במחסנים שלפקודתם. מיותר לומר, שזנחו מיד, בו ברגע, את כל עיסוקיהם, ונחפזו אל יחידותיהם. והוא הדין בשרים ובראשי-הוועדות ומנהלי-המחלקות. כל אחד מהם פשפש בתיקו ומצא את הפרוטוקול, שממנו הוא עתיד להוכיח כי התריע על המתרחש לבוא, אלא שאיש לא שמע בקולו. ומה התרחש לבוא – זאת הרי נדע, אם לא היום אז מחר. אי אפשר להחביא את המחט בערימת התבן, וגם המרצע יצא, בסופו של דבר, מן השק. ושמא כל העניין כולו עורבא פרח? עוד תרגיל של בחירות מטעם המפלגה השלטת? ואולי הפעם אשמה האופוזיציה?

הקורבנות הראשונים נפלו על תעלת-סואץ וברמת-הגולן; קווי הביצורים שבנה אורי התמוטטו. אחד השרים כבר החזיק את המיקרופון בידו, כדי להודיע לאומה שהכל אבוד; אלא שעתונאית אחת פרצה בבכי, ועתונאי אחר הזעיק את ראש הממשה, וכך נמנעה מן הציבור הודעה בלתי מוסמכת.

רק כעבור ימים אחדים התאושש המנגנון שלא שומן, ובעוד החיילים שבקו הקדמי משלמים בחייהם את מחיר ניירות-הערך ומנורות-השלחן, פתח הצבא במתקפת-נגד, ושוב התרחש הנס. אלא שהפעם היה מספר הקורבנות גדול פי ארבעה ממה שהיה בשנת

  1. הנצחון הצבאי היה מוחץ ונורא, כבכל אחת מן המלחמות הקודמות, אלא שאחר את המועד.

“אם תתמכו ביהודים,” אמר האויב לארצות העולם, “לא תקבלו נפט.”

והעולם השיב: “אין אנו נבהלים מן האיום, ותמיד נפעל לפי עקרונותינו המוסריים, אלא שאף פעם לא תמכנו בדרישותיהם הבלתי צודקות של היהודים, וגם כיום אנו מוכנים להצביע נגדם, בכל מקרה שישראל תסכן את שלום העולם ותפר את החוקים.”

וישראל – כמימים ימימה – מסכנת את שלום העולם ומפירה את החוקים; ובצדק נחפזו וזרקו אותה מארגון התרבות והמדע של האומות המאוחדות, כדי לפנות מקום למאורות המדע והאמנות שהמזרח התיכון משופע בהם.

שום אדם בישראל לא הבין מה שנתרחש, מפני שאילו הבינו, לא היו יכולים לעמוד בזה. מספר המתים, הפצועים והמוכים בליבם היה גדול מכדי שיוכלו האנשים להתאבל. אילו הביטו בראי, אפשר שהיו מוצאים את האשם, ולכן שברו את כל המראות שבמדינה, וכל המתהלך ברחוב ראה רק את פרצוף זולתו. אז נסתגרו האנשים בבתיהם, מחמת גועל נפש. ואם התגעגעו לפגוש בחבר, שאפשר להשיח לפניו את הצער, נתברר שאותו חבר נהרג במלחמה.

“אייהו אותו אלהים, שנתגלה לך ב-1967, בשעת סכנה?” שאל איש אחד לחברו הקצין, שגילה את ההשגחה העליונה, בשעתו.

אבל האיש הנשאל לא יכול היה לענות, מפני שנהרג במלחמה.

וגם השואל לא הוסיף לשאול, מפני שהיה אחד המתים במלחמה.

רק הפוליטיקאים הוסיפו לדבר, עד שירק העם בפניהם, והעלה אחרים תחתיהם. ומיד החלו החדשים מדברים. ואם אין אנו חוסמים בפניהם את הדרך אל הספר הזה, בוודאי היו ממלאים את דפיו בנאומיהם. אלא שדפים אלה נועדו לספר את נאומיהם של האברמסונים ובני בן-ציון ואליהם אנו שבים. ותחילה נשוב אל אייבי קורדו.

אייבי קורדו, כשם שהמתין כחצי שנה, אחרי הנצחון של שנת 1967, ורק אז שב אל ארץ-אבותיו, כך ממש המתין כחצי שנה לאחר המפלה של 1973, ורק אז עזב את ארץ-אבותיו ושב אל הגולה. ולמה החליט לעזוב אותנו? רשות הדיבור לאייבי קורדו:

“תשמע ממני, אורי, דבר אחד חשוב מאד. היסוד של כל החיים זה הרמוניה. יום ולילה. אור וחושך. עשירים ועניים. גברים ונשים. זהו הסוד הפשוט. ואם ההרמוניה נשברת, אין טעם בחיים. עכשו, בוא ונביט מה שקרה לכם בארץ-ישראל. פתאום נשברה ההרמוניה, ברגע ששלושת אלפים וחמש מאות אנשים צעירים נהרגו. זה אמנם בעיקר אסון גדול בשביל בני המשפחות, וזה דבר מאד נורא; אבל אם זה קורה לעם כמו הסינים, או אפילו הצרפתים, אז מה? יש להם מיליונים של אנשים ולפי הסטטיסטיקה כאילו כמעט שא קרה להם כלום. אבל אצלכם זה שונה. ברגע שחסרים שלושת אלפים וחמש מאות בחורים צעירים, תיכף ומיד נעשה עודף של נשים על פני הגברים. האשה כבר אין לה הסיכוי להתחתן, כמו שהיה לה קודם. ותדע לך, שהקליינט הכי טוב לאופנות-הבגדים, זה האשה הצעירה, שהתחתנה לא מזמן, או האשה שהבעל שלה מרוויח טוב. עכשו, מאיפה יבואו חתונות? ומי ירוויח פה טוב בזמן הקרוב? לכן, אם להביט על העסק שלי, הוא גמור בארץ הזאת לכמה שנים ארוכות, ואני מוכרח לארוז את המזוודות וללכת. אבל זה בכלל בכלל לא העיקר. העיקר הוא מה שאמרתי לך קודם על ההרמוניה. עודף נשים על פני הגברים יש לו סימן אחד גרוע: הגבר כבר לא צריך לחזר אחרי הבחורה. הגבר הוא מבוקש מאד מאד, והוא נעשה ארוגנט וחצוף. כבר אין Chevalerie, אין נימוס. הוא ניגש ישר לעניין, מוריד את התחתונים ודוחף את הבחורה על המיטה. ואני לא יכול לחיות במקום כזה. יש מינימום של Finesse בחיים שאני לא מוותר עליו. וזהו, מתוך צער, ותאמין לי, גם לב שבור, אני הולך בחזרה.”

“דוד אברהם,” אמר אורי, שהאזין בדומיה לשיעור המאלף, “תגיד לי, אתה יודע איזה בנק טוב בשווייץ, שאני יכול לשים שם בשקט ובאמון איזה סכום כסף?”

הדוד אברהם הבטיח שיסדיר עניין שכזה ביעילות ובבטחון, ושאל את אורי אם הוא רוצה, אולי, להשקיע קצת גם בבתי אופנה בלונדון, פריס ומינכן.

על כך השיב אורי שיחשוב. עדיין לא החליט.

27.

בן שישים שנה היה עובד כשפרצה אותה מלחמה, והוא מנוע מלהשתתף בה בגופו. במשך כל חודש אוקטובר הפעיל יום יום את קשריו, צלצל לקציני-מטה ולראשי גייסות, קיבל תשובות נרגזות מפי מזכירותיהם ושלישיהם, עד שיום אחד הניח מישהו את דעתו וסיפר לו שראה את אורי בדרום, וכי שלום לו. לימים צלצל אורי עצמו לבית הוריו וסיפר שהחלים מפציעה קלה וחזר אל יחידתו. רחל ועובד החלו משוטטים במכוניתם מבית-חולים צבאי אחד למשנהו, מפני שהיו סבורים שאורי מוטל פצוע באחד מהם; עד שנתברר, כי לא שיקר להם, מפני שהגיע ובא לירושלים ללילה אחד, עומד על רגליו, רזה ושזוף. רחל פרצה בבכי ועובד ליטף את פני בנו, כעיוור המבקש להיווכח במו אצבעותיו שאין משטים בו. בלילה ההוא ישן אורי ארבע עשרה שעות, והוריו התהפכו על משכבם ועובד נזף ברחל ואמר:

“למה את לא ישנה, רחל” הלא ביתנו עכשו הוא בית מלא כל טוב."

“עכשו, כן,” אמרה רחל. “אבל איזה חודש עבר עלינו?”

“עבר,” אמר עובד, “וצריך לשכוח. את תחשבי על מה שקרה בבתים אחרים. תראי איך שאלהים ריחם עלינו.”

“מה פתאום אמרת אלהים? במשפחתי נפלו ארבע נפשות.”

“אינני יודע. סתם יצא לי מהפה,” הצטדק עובד, העלה אור במנורה והצית לו סיגריה. “אולי נעשה קפה, הה?”

קפה, קבאב שישליק, קוּבֶּה וחמוצים, וויסקי וקוניאק צרפתי, חומוס עם פיתות חמות מעל גחלים, סטיקים של בשר-כבש ובקבוקי יין היו ערוכים בבית-הקיץ, בחדר האורחים, בחצר, בחורבה המשוקמת ועל הדשא, מצפים לאורחים שהוזמנו אל המיפגש, באביב של שנת 1974.

אפשר היה לערוך את המיפגש גם קודם לכן, אלא שאיך-שהוא הגיד לו ליבו של עובד כי צריך לחכות. ראשית, אלה מבין הידידים ששיכלו בן או אח, אולי בכלל לא יבואו. ואלה שיצאו פחות או יותר שלמים מן המלחמה, אולי אין ליבם נוטה למיפגשים בימים שכאלה. רבים מבין ידידיו הקצינים הוזכרו בעתונות, בשמם ובדרגתם, וזכו לקיתונות של צוננים ולדברי ביקורת מרים כלענה, ואלה ששיחק להם מזלם ונשכחו מן הלב, אולי יהיו חוששים לבוא, כדי שלא יאמרו להם בפניהם, כי רק במקרה לא עלו אל כותרות העתונים.

גם ברור היה לעוב, שלא יהיה המיפגש עליז, כגון זה שנערך לכבוד יובלו של סבא אפרים; גם לא נתכוון הפעם לעורר את המשתתפים לספר עלילות מלחמה וגבורה. רק זאת ביקש בלבבו, שלא להפסיק מן המסורת, כדי שלא יינתק החוט הדק, השברירי והרופס, שבעזרתו עדיין היה ניתן להעמיד פנים כי יש בכוחות לקשור את האנשים אל הימים היפים.

וראה זה פלא, הם באו. גם מאלה שנפגעו. באו במכוניותיהם, נכנסו לבית תוך השתוחחות, כאילו הדלתות נמוכות והתקרה קצת לוחצת על הפדחת. האחד שפשף ידיו זו בזו, כאילו עמדה קרה באויר. או שמא היתה זו תנועה של גישה אל המלאכה, מלאכת האכילה והשתייה, למראה השפע שעל השלחנות הערוכים? אנשי צבא יש להם עצבים חזקים וגם חוש הומור משלהם. אף פעם אי אפשר לדעת. אחד נכנס והביט על סביבותיו, כמחפש מישהו מסויים; מישהו שאפשר יהיה להתחבר עליו כנגד התקפה אפשרית, ואולי מישהו שכבר איננו בין החיים, אבל אולי בכל זאת טרח ובא לכאן, מתוך הרגל? וכשברכו זה את זה לשלום, דיברו בלחש, כאילו חששו להעיר ישנים.

גם הרצל היה בין הבאים, אללא שלא היה זה אותו הרצל שמלפנים. קומו הגבוהה לא שחה אלא כמו נשברה באמצע. עדיין היה מהלך בזקיפות קומה, אבל כל רואהו חש כי בטבורו הוא שבור, וכל רוח מצויה עלולה להטיחו אל הרצפה; כל כך קל היה, כמין שבב נישא ומרחף אל מקום אחר.

בלה-יפה, בת השלושים ושמונה, שלפני שנים מועטות נזקקה לטיפול מיוחד, שבה אל בית-הקיץ וחזרה אל עיסוקיה, וכן היתה מסייעת בידי יונס-יהושע ביברקראוט בן החמישים ושבע בחיבור מילונו. עומדים היו בימים ההם באות ב'. שניהם ירדו מחדריהם שבקומה העליונה ובאו וישבו אצל הרצל, מתבוננים בנאספים.

לאף אחד מן הנאספים לא היה זה ביקור ראשון בבית הקיץ, ובכל זאת נהגו כאילו באו אל מקום זר, שיש לתהות על קנקנו, לפני שמחליטים באיזו פינה לנחות ואל מי להיצמד. ושמא הוזמנו כדי שיעליבו אותם? משוטטים היו בחדר-האורחים, יוצאים אל החצר, מציצים בחורבה המשוקמת וכמעט שאינם שולחים יד אל המאכלים. בינו לבין עצמו העביר כל איש לנגד עיני רוחו את הפגישות האחרות במקום הזה, וידע כי מה שהיה שוב לא יהיה, לא כאן ולא במקום שאליו ישובו לאחר שיסתיים המיפגש.

בעצם ידעו שהם אנשים, שהקרקע נשמט מתחת לרגליהם. הועם זהרה של הדרגה, פג קסמו של המנצח-תמיד. ואפילו הנצחון הנורא והיקר והאיום שקנו בשדה הקרב לא יחזיר להם את כבודם שמלפנים. מיהו שבגד? מיהו שנבגד? כיצד קרה הדבר הזה? כחצי שנה חלפה מאז תום המחמה, ועדיין היו השאלות תלויות באוויר וגם האנשים היו כמרחפים במין חלל עכור. מיפגש זה, שערך עובד בן-ציון לכבוד יום העצמאות העשרים ושישה של המדינה, היה כמין זימון על פי פקודה, והאנשים נשמעו לפקודה; אלא שעדיין היו מצפים להסבר שיבוא מפי המזמן. הנה באנו, ועכשו אמור לנו מה העבודה הזאת לכם?

פה ושם החלו חבורות מתקשרות ועד מהרה שבות ומתפרדות. המתקשרים היטו אוזן, ונמצא שאין מסביר. אז שבו לנדוד על פני הבית והחצר. מישהו זכר, שיונס-יהושע ביברקראוט נשא כאן, לפני שנים, איזה נאום מצחיק, נרגש, מבולבל; אולי יש לו מה לומר גם הפעם? אם אין טובים ממנו, גם משוגע יצלח למלאכה, ובלבד שיתמלא החלל הקשה מנשוא.

בא איפוא אחד האנשים אל המקום שהרצל עם בלה-יפה וביברקראוט היו יושבים שם, ואמר: “אדוני, מה שלומך? מזמן לא ראינו ולא שמענו אותך.”

אלא שבלה-יפה ניחשה כי מבקשים לעשות את ביברקראוט לצחוק, וגם זאת ניחשה, כי לא מרוע לב הם עושים כן, אלא מלב ריקן ונרגז. על כן הצביעה על הכסא הסמוך ואמרה:

“שב נא כאן, בבקשה, אפשר לשוחח מעט… ואולי גם החברים האחרים רוצים לגשת הנה… הייתי רוצה לומר כמה מלים.”

אף שהדברים נאמרו בניחותא ובלחש, עברה הבשורה כאש קוצים בשדה מוכה שדפון. עד כמה ניחן הטובע ברגישות עילאית, כשזורקים לו קנה קש אל תוך המים העמוקים! תחילה קרבו אלה שהיו סמוכים למקום ישיבתה של בלה-יפה, ואחר כך רמזו לרחוקים, ועד מהרה נתרוקנה החצר ונתמלא החדר.

“חברים וידידים,” אמרה בלה-יפה, “סלחו לי על שאני מרהיבה עוז… הלא אני מכירה רבים מכם למן שחר ילדותי. בבית הזה האזנתי שנים רבות לסיפורים שלכם… אבי היה אומר שעי להקשיב לכם היטב, כדי שאלמד מכם ואקח דוגמה… ואני אמנם האזנתי, וגם אחי, אורי, אחי הבכור, האזין לכם, והוא גם נעשה כאחד מכם… והנה אני, שהנני אשה, ואין לי שום אחיזה בחיי המעשה, לא במלחמות ולא בעניינים מדיניים, אני יושבת לי מן הצד, מן הצד כל ימי חיי… ובעוד אתם עושים ופועלים ונאבקים, מה אני עושה? בסך הכל מסתכלת מן הצד, מהרהרת. לפעמים לא ישנה בלילה, וחושבת עליכם… אני מביטה בכם גם היום, מן הצד… מביטה ורואה מה שבליבכם. א תחשבו שאינני רואה, אני מנחשת וליבי נשבר, ואני רוצה לומר לכם… כיצד אומר זאת? אני אומר בקיצור, אף על פי שאפשר להאריך מאד בדבר הזה… אני רק ברמז אגיד. ואתם בוודאי תבינו… אינכם אשמים, אנשים טובים… אתם אינכם אשמים. ואתם יודעים מדוע אינכם אשמים? מפני שאתם צפים ושטים בתוך חלומם של אנשים אחרים, שכבר מתו מזמן. הם, האחרים, חלמו חלום, לפני הרבה שנים, ואתם הגשמת-החלום. בסך הכל קיימתם מה שנצטוויתם לעשות בחלומם של האנשים האחרים ההם… אבותיכם. סביכם… וגם הם, החולמים הראשונים, אינם אשמים. הם לא יכלו לדעת כיצד יהיו החלומות שלהם יורדים אל המציאות ומתגשמים בה… איך יכלו לדעת דבר שכזה?… כאן קרה משהו אחר… אולי יש מישהו שמתעתע בכולנו? איך אפשר להבין אחרת את כל הדבר הזה? והלא רצינו שכל זה יהיה שונה כל-כך, רצינו בדברים אחרים… הלא כולנו מבקשים איזו אמת מתחמקת, ואנחנו רודפים אותה… והנה, אי אפשר שיום אחד לא נשיג אותה, או לפחות נראה אותה מרחוק, כמו משה, שראה את הארץ… בכל זאת ראה, במו עיניו… וזה הרבה, זה כמעט כל מה שאפשר לצפות לו… ואולי אני אשה פתיה, מדברת על עצמה, מדברת דברים בטלים… ואתם סלחו לי.”

ובעוד הדממה מחזיקה בתוכה את אחרוני הגמגומים של קולה החלול והדק קפץ יונס-יהושע ביברקראוט מכסאו וצעק לחלל החדר:

“רק מלה אחת, משפט אחד ויחיד, ומיד אני חוזר אל שתיקתי. ובכן, כך… יש טוב ויש רע… על שני אלה יש לנו מושג מה, מפני שזה בתחום יכולת הקליטה של המוח האנושי והלב האנושי… יש שהטוב והרע מעורבים זה בזה, ואז מלאכת-ההפרדה קשה, אבל גם היא בתחום יכלתנו האנושית, אם נתאמץ מאד… במה דברים אמורים? בטוב יחסי וברע יחסי. על המוחלט אין לנו שום מושג, לא היה לנו שום מושג ולא תהיה לנו שום השגה בו… הוא נשגב מבינתנו לעולמים, על פי מוגבלותנו המהותית… ובכן, מי שמעז להחזיק במוחלטויות, הוא נאבק עם המלאך. ראו, הזהרתיכם.”

ומיד שב אל כסאו וכבש פניו בידיו.

“מה? מה זה היה?” נשמעו קולות מסביב.

האנשים, שלא הבינו, רגזו, בכל זאת, על הדברים ששמעו זה עתה.

“נדמה לי שהבינותי,” התנדב אורי להסביר. “אם אינני טועה בדבריו של דוקטור ביברקראוט, אז הוא רצה לומר משהו כזה, בערך. משהו כמו, שאם אנשים לוקחים יותר מדי ברצינות את הרעיונות שהם בעצמם הוגים אותם… כלומר: אם מישהו יש לו בבטן איזו אידיאה, או אידיאולוגיה, והוא מתחיל להאמין שהיא לא נולדה בבטן שלו, אלא בהר-סיני למשל, או שסתם באה לו ישר מפי ההשגחה העליונה… במקרה כזה הכל נגמר. זהו הסוף. ונדמה לי שזהו מה שדוקטור ביברקראוט רצה להגיד… ואם הוא לא התכוון לזה, אז אני מתכוון לזה… לי נדמה שאנחנו כאן, כולנו, שרויים במצב רוח מחורבן, מפני סיבה עיקרית אחת… יש לזה הרבה סיבות, אבל אחת עיקרית, מופשטת קצת, כמו שאומרים… מה אנחנו חשבנו לנו? יש לנו אידיאולוגיה נהדרת, שעונה על כל הבעיות. כל מה שצריך, זה לבצע אותה. אפילו אמרנו, וגם קיימנו, שאנחנו מוכנים למות למענה… אבל מה הצרה? הצרה עם כל אידיאולוגיה היא, שכאשר אתה אומר שאתה מוכן למות למענה, פירושו של דבר, למעשה, שאתה מוכן להרוג למענה. זהו זה. פה קבור הכלב. כל אידיאולוגיה זה היתר-לרצח, ממש כמו שזה הצעה להתאבדות, או כמו שקוראים לזה: נכונות למות על מזבח הרעיון. אז כל אידיאליסט הוא רוצח, תסלחו לי על הביטוי. או מתאבד… אבל מה? אפשר לטפל בבעיה הזאת. חשבתי על הנושא הזה הרבה בזמן האחרון ובאתי לידי מסקנה. הבן-אדם צריך להתיישב חזק על התחת שלו ולא לקום מהכסא, עד שיבין. ומה הוא מסוגל להבין? אני אגיד לכם: הוא יבין פתאום, שקודם כל עליו לקום על האידיאליסט שבקרבו, או על הרוצח שבקרבו, ולהרוג אותו. זה יהיה הרצח האחרון שהבן-אדם יבצע. ותאמינו לי, אני אומר את זה כבן-אדם וגם כעורך-דין: על רצח כזה אין עונש; להיפך, זו תהיה התחלת-הסוף של הרציחות. אם יש דבר שקוראים לו חופש, חופש ממש, הרי זה בא אחרי שהרגת את הרוצח שבתוך נשמתך… ולמה אני אומר את כל הדברים האלה דווקא עכשו, פתאום, אחרי 1973? מפני שהחארא שאנחנו שקועים בו, כולנו, הוא תוצאה ישרה… תוצאה בלתי נמנעת… של מה? אני אגיד לכם של מה… של מפני שעשינו הרע בעיני אדונָי… אני לא בא לספר לכם פה שפתאום גיליתי את אלהים, או משהו כזה. אני אומר פסוק מהתנ”ך רק מפני שזה פסוק מוצלח וקולע למטרה. עשינו בזיונות, רבותי, כולנו. ואם זה טוב או רע בעיני אדוני, זה תלוי באם יש אדוני. אבל בן-אדם יש. בזה אל תטילו ספק לרגע. והבן-אדם זה לא רק בחורות וחשבון בבנק וזלילה במסעדות… מה אני בעצם עשיתי? בניתי ביצורים ועשיתי כמה אלפים טובים. ומה עשו אחרים? מכרו ציורים להיטל-מאכערס של ניו-יורק. ואחרים סתם שדדו את הקופה, אפילו בלי תמורה כל שהיא. אפילו לא טרחו לתקוע בלוף, לשם הסדר הטוב… אני לא בא פה להתוודות ולהכות על חטא; אני גם לא מטיף מוסר. זה מאוחר. אני בא לומר, שאם אתה משרת אידיאולוגיה גדולה, אז אתה מרשה לעצמך הרבה מאד… הלא אתה מוכן אפילו למות בשבילה, אז אסור בינתיים לעשות כמה בזיונות קטנים? לכן אני אומר: בואו נקטין את האידיאלים, נעמיד אותם על סדר-גודל אחר, בואו ניתן להם קנה-מידה אנושי… זה די נמוך, אבל אפשר לעשות את זה. את העניין האחר אי-אפשר לעשות. סוף פסוק. פשוט אי-אפשר. ואם אינך מסכים, אדרבא, תארוז את המזוודה ותלך להביא. ולהתראות מתחת לדשא."

“אורי,” נשמע קולו של אחד האלופים. ניכר היה שחיכה בסבלנות לסוף דברי הנאום, ומיד עם הסיום פתח ואמר: “תשמע, אורי, ידעתי שאתה עורך דין, אבל לא ידעתי שאתה גם פסיכולוג, פילוסוף ונביא. לא אכנס אתך כאן בפולמוס, רק הערה אחת, ברשותך: כשאנשים מעמידים לנגד עיניהם אידיאל גבוה ונעלה, שעליו הם גם מוכנים למות, אז קיים סיכוי קטן, סיכוי די אפסי, שיגשימו אחוז קטן מן האידיאל. וכן קיים סיכוי, שאם אמנם לא יהיו נכונים כולם למות למענו, לפםחות יהיו מוכנים לתרום איזו תרומה קטנה, ולפעמים לא יותר ממס-חבר שנתי. אבל אם יקבלו הצעתך ברצינות ויקטינו את האידיאל למה שאתה קורא בשם קנה-מידה אנושי, יקרה אותו הדבר: הם יגשימו רק אחוז אפזי מן האידיאל הזה. כלומר, לפי הצעתך, כמעט לא כלום. או ממש לא כלום; מפני שבקני-מידה קטנים ואנושיים חסר האלמנט העיקרי, האשליה. אשליות אין מגשימים, אבל בלעדיהן גם לא מנסים. בכלל לא יוצאים לדרך, אלא יושבים בבית, על הדשא, ואחר-כך מתחת לדשא.”

“בבקשה,” אמר אורי. “הנה יש שתי הצעות ואפשר להעמיד אותן להצבעה. האם יש כאן אחד, אפילו אחד, שמרגיש את עמו נקי כל כך, עד שיעיז להרים יד?”

“אורי, אל תפריז,” השיב אותו אלוף. “אני, למשל, לא מכרתי ציורים ולא הרווחתי מביצורים. אבל גם מי שכן עשה זאת, עדיין רשאי להצביע, אם זו שאלה של הצבעה. ואתה יודע למה כולנו רשאים להצביע? מפני שכולנו היינו מוכנים למות, ממש כמו שתארת את זה. רק בלי הפלפול שלך. ויותר מזה: לא רק שהיינו מוכנים למות, אלא שכמה מאתנו גם מתו. וזה כולל אנשים שנמצאים עכשו אתנו כאן בבית הזה. הבנת אותי, אורי? או שעלי להוסיף ולהסביר.”

“מספיק,” אמר אורי. “אני מודה שהרחקנו לכת קצת. להיום מספיק. לי, בכל אופן.”

“גם לי,” הסכים עמו האלוף.

האנשים שניצבו כל אותה שעה על רגליהם החלו מתפזרים עתה וסוף סוף ניגשו אל השלחנות. עד מהרה נעלמו הקבאב והשישליק והסטיקים והחמוצים והפיתות עם החומוס. אחר כך החלו הבקבוקים מתרוקנים, ובשעות הלילה המאוחרות, כשהיו האורחים מתפזרים לשוב לבתיהם, יכול היה המסתכל מן הצד להאמין כי נערך כאן נשף טוב של חג-העצמאות, כמו בימים הטובים ההם.

והאלוף לא שכח להתייצב לפני בלה-יפה וליטול ממנה ברכת פרידה מיוחדת.

“בניגוד לדברי אחיך,” אמר לה, “אני מקבל את הדברים שאמרת ואחשוב עליהם הרבה.”

והאלוף נשק את ידה של בלה-יפה וגם מן הפתח נפנף אליה לשלום; והיא חשבה בליבה שאילו היה העולם אחר והזמן אחר והיא אחרת, הרי שאלוף זה יכול היה להיות איש, שאשה כמותה עשויה היתה להרהר בו הרהורים מסויימים. איזה הרהורים, לא ידעה בדיוק. לא היה לה נסיון, וגם השעה היתה מאוחרת.

הרצל נשאר ללון בבית הקיץ, וכשליווה אותו אורי אל חדרו שבקומה העליונה, ניפנה אליו אחיו של סבו ואמר לו:

“אני נשאר כאן, אורי. באתי למות בתוך המשפחה. אמור זאת לאמא שלך ותדאג שיטפלו בי מעט. זה לא יימשך זמן רב.”

28.

אין שמחה גדולה מן השמחה על אבידה שחזרה לבעליה.

בעל השמחה היה הפעם – העולם כולו. למן שחר הציויליזציה זכו אומות העולם במתנה קטנה, להתהנות ממנה: היהודים. אשור ובבל, יוון ורומא – ואחר כך העולם הנוצרי – כל אלה שקדו להפיק מן היהודים את מלוא ההנאה. היוונים והרומאים טענו שהיהודים עקשנים וגסי-רוח, מפני שאינם מקבלים עליהם סדר ויופי, ועל כן הטילום אל בין האריות. הנוצרים, שהיתה בידיהם סיבה טובה עוד יותר לטפל ביהודים, שהרי הם רוצחיו של ישו, ומסרבים להיגאל, אפילו כשמעלים אותם על המוקד.

והנה, לאחרונה, בשנים 1939 – 1945, בא היטלר וטרף את קלפי העולם. בסך הכל ביקש להגשים את חלום הדורות ולהשמיד את היהודים ברצינות וביסודיות גרמנית; אלא שחוץ מן הרצון הטוב הזה היו לו עוד כמה רצונות, שלא עלו בקנה אחד עם טעמן של שאר אומות העולם. שרותיו הטובים אמנם נתקבלו, במה שנוגע ליהודים, אבל היה נחוץ גם להלחם בו, מסיבות אחרות. וכך עלה בתוהו חלומו של העולם הנוצרי, גם הפעם.

ומאחר שחובה היתה לגנות את היטלר, גינו בו גם את רוצח-היהודים; ולא מפני שהשמדת יהודים היא עניין רע, אלא מפני שהגינוי חייב להיות טוטאלי; שהרי אנשים פשוטים, שלמענם מנהלים פוליטיקה, אינם יודעים להבחין בניואנסים, וכך מתקפחים הרעיונות הטובים עם הרעים.

בין השנים 1945 ל-1973 הסתבך, איפוא, העולם בצרה צרורה: שנאת היהודים נחשבה למין בזיון; וממילא נסתר – על פי ההגיון הוולגארי של ההמונים – כי יש לאהוב את היהודים, או לפחות לפצות אותם. מדינת-היהודים קמה איפוא והיתה מפני שהעולם נתקע לתוך בוץ של יסורי מצפון.

כל הדברים הקשים הללו הקיץ עליהם הקץ ב-1973, מפני שמחיר הנפט הערבי עלה מאד, והעולם נשם לרווחה.

שוב נתגלה מה שהיה ידוע תמיד: היהודים הם גסי-רוח, מתנשאים לשלוט, מסרבים לדבוק באמונות הטובות; קולוניאליסטים הם, פשיסטים הם וכמובן גם נאצים, והא ראייה: אפילו סין, שהיא רחוקה מאד מן היהדות, יודעת זאת, ובפירוש אמר נציג סין באומות-המאוחדות, כי הישראלים הולכים בדרכי היטלר.

עכשו, שצפה האמת ונתגלתה כנפט על פני המים, נפתח הסיכוי לנצחונה של האמת; וגם יש, אולי, סיכוי שמחירי הנפט ירדו במקצת; ולפחות יש סיכוי להחזיק מעמד, עד שימצאו נפט מחוץ לארצות-ערב; או שימצאו דלק אחר, שישרת את הכלכלה. לכוחות של המדע אין גבול, כידוע; ואם אפילו המדע מצביע נגד היהודים – מה לך אובייקטיבי מזה?

כשלשים שנה נסתרה האמת מעיני העולם, והנה שבה האבידה וחזרה אל בעליה; כלום פלא הוא ששוב חזרו ובאו ימים של יופי, אושר ושמחה לעולם בשנת 1973?

29.

לא כן בבית-הקיץ שבשיפולי הגבעה הגובלת בזכרון-יעקב.

השמחה היתה רחוקה מליבם של בלה-יפה ודוקטור ביברקראוט, מפני שעבודת המילון לא עלתה יפה, ומשנה לשנה נערמו קשיים נוספים על דרכם. נתברר, שבמקום ערכים סדורים ומפורשים, במקום שמות-עצם, שבצידם מופיע הסבר מאיר עיניים, עתיד המילון להיות רצוף סימני שאלה, תמיהות ובעיות בלתי פתורות.

לכאורה, מן הבחינה המדעית הטהורה, אין בדבר כל קושי; שהרי עצם הצגת השאלות הוא הצעד המכריע בכל גישה מדעית רצינית. אם הצגתָ את השאלה בצורה נכונה, כבר עשית חצי הדרך אל האמת. כל זאת לכאורה, ובדרך כלל, אבל לא במקרה שלפנינו.

יש לזכור כי יונס-יהושע ביברקראוט לא נשא את נפשו לעשות סתם מילון, שבו ימצא המבקש את פירוש המלות הסתומות. מה שביקש המחבר לבצע היה רחב ומקיף הרבה יותר. ביברקראוט ביקש, כזכור, לגשר על פני תהומות הזמן, ולתת בידי המעיין אותו חוט-אריארנה גואל ומושיע, שאם אתה אוחז בקצהו, יש בכוחך לעשות את הדרך שבין הזמן שאתה עומד בו היום, לבין המן שבו גלה עם ישראל מארצו, לפני כאלפיים שנה.

ואם הרעין של ביברקראוט קשה להבנה בצורתו המופשטת, אפשר לתת דוגמה מוחשית: אתה מהלך לך על פני אדמת הטרשים של מורדות הגבעה היורדת לוואדי-מילק ורגלך ניגפת באבן קטנה. אתה מרים את האבן ומתבונן בה. אם יש לך ידיעות בגיאולוגיה מיד אתה יודע שהאבן היא Basalt או Schiefer או Granit או Quartz. אבל במקרה המיוחד שלנו, אין הידיעות הגיאולוגיות מספיקות כלל, מפני שאינך יודע את השם העברי של אותה אבן. שמות האבנים שבתנ"ך כוללים מיני חידות כגון שוהם, פיטדה, אקדח, יהלום, לשם, חלמיש וצור ושאר מקסמי-שרב לשוניים.

ובכן, נפתח באות א', באקדח. בימינו קוראים ל-Pistol אקדח בעברית. מדוע? ביברקראוט סבור שיש כאן סילוף גמור. Pistol הוא כלי-יריה ואקדח היא אבן מאבני-החושן של הכהן הגדול. ומה לכהן בבית הקברות? וכיצד נדע מה טיבה האמיתי של אותה אבן ששמה אקדח?

תאמר: ומה האסון, אם לא נדע?

יאמר לך ביברקראוט: האסון הוא טוטאלי. אם אי-אפשר לגשר על פני הזמנים גשר לשוני, כיצד נגשר גשר רגשי, או רעיוני? שהרי הלשון משמשת את ההגיון והרגש כאחד. מכאן, שאם לא תעלה בידנו מלאכת המילון הזה, מה יש יהודים לעשות בארץ-ישראל? ילכו לאמריקה, לאנגליה, לצרפת או לגרמניה, ושם יהיו כל שמות-העצם נהירים להם. אי-אפשר לבני אדם לחיות חיי רוח שלמים, אלא אם כן יש בידם ידיעה ברורה, אחיזה שלמה במציאות הגשמית של העולם החמרי.

בשנת 1974 היו השניים עומדים באות ב' של מילונם; ולא מפני שהאות א' יצאה שלמה ומתוקנת מתחת ידם, אלא מפני שליקטו וצרפו כל מה שיש באות א', וברוב המקרים פטרו את עניינם בסימני שאלה, כך:?, או כך: [?], הכל לפי צורך העניין, ולפי השיטה שקבע ביברקראוט.

בימי החורף היו עובדים בחדר הגדול שבקומה הראשונה, ובימי הקיץ ערכו את ניירותיהם על שלחנות שבחורבה המשוקמת. וכדי שלא יתעופפו הגליונות ברוח, היו מניחים עליהם אבנים מאבני המקום, מבלי שידעו את שמות האבנים הללו.

יושבים היו יחדו בחורבה המשוקמת וליבם שורץ ספקות. לכאורה, הכל מסביב יפה וטוב. אילנות מלבלבים, הדשא ירוק ובשוליו הפרחים זוהרים באדום, בצהוב ובלבן. אז ירים ביברקראוט את עיניו העייפות מעל הנייר שלפניו, והנה הוא רואה את שני העצים שנשתלו כאן, משני עברי הסרקופג הרומאי.

“מה טיבו ומה שמו של אילן זה בלשוננו?” הוא זורק שאלה של התגרות לעבר בלה-יפה.

היא מביטה בעצים ואומרת: “ברוש.”

יודעת היא שטעות בידה, אבל היא מדברת מפי העם, מפני שזה אחד התפקידים שהטיל עליה ביברקראוט, במסגרת עבודתם.

“ברוש?” מתיז ביברקראוט מפיו בזעם. “וזאת מנין לך? מה שידוע לנו הוא ששם העץ cypress באנגלית, למשל. אבל מנין לך שזה בברוש? ובכן, אדרבא, נראה מה הורו לנו חכמי המילונים שלנו.”

ובזריזות של אשף תופסות אצבעותיו במילונו של אלקלעי (עברי-אנגלי) והוא קורא משם: “ברוש (ברושים, ברושי-) – cypress, pine.”

“ובכן,” הוא זועק בתרועת נצחון, “כבר עכשו ברור לנו מפי אלקלעי שברוש הוא אולי cypress ואולי pine. עכשו נפנה אל חכם אחר. למשל, מה מגיד לנו המאור הגדול מילון מגידו (אנגלי-עברי), על פרוש השם cypress?”

ושוב אצבעותיו רצות בין הדפים ומוצאות: “תאשור (עץ מחט) – cypress.”

“את רואה?” הוא מתיז רשפים. “עכשו ה-cypress הוא תאשור. משמע שברוש ותאשור חד הם, אליבא דאלקלעי ומגידו. אבל הקומדיה לא תמה. הבה נראה מה אומר אלקלעי על התאשור.”

ומיד קלונם של המילונים מתגלה ברבים. אצל אלקלעי כתוב בפשטות: “תאשור (תאשורים, רי-) – teashur.”

“אהה,” מריע ביברקראוט, “עכשו את רואה עד היכן חכמתו מגעת? אבל הפעם הוא ישר, ואומר לנו בפשטות: אינני יודע. ובכן, איזהו האילן שיש לקרוא לו ברוש? כלום זה cypress או pine או שמא teashur רחמנא ליצלן? ואת, בלה-יפה, כבר נחפזת להגיד לנו שהאילן הזה שלפנינו אינו אלא ברוש. כך סתם, בלא בדיקה. ‘ברוש, תדהר ותאשור יחדו,’ ככתוב בתנ”ך. כלום ייתכן שמחבר הספר נתכוון, לאמיתו של דבר, לכתוב ‘ברוש, ברוש וברוש יחדו’? ועדיין לא בדקנו דעתם של החכמים על תדהר. יכול אני לשוות בדמיוני מה העלו הללו ברוב תבונתם. הנה, השקר שולט בכל, אין מנוס!"

בלה-יפה נחפזה לעלעל במילונו של אלקלעי ומצאה “תדהר-(?) elm tree,” והראתה לביברקראוט.

“לפנינו מקרה מוצלח יותר,” אמר ביברקראוט, “לפחות המחבר מודה בבורותו וכותב סימן-שאלה. נור, נשוב לעבודתנו.”

לא בכל יום היו יושבים אל מלאכת המילון. לפעמים היה ביברקראוט נתקף תשוקת נדודים והיה נוטל תרמיל צד ומטייל בין הגבעות יום תמים. אז היתה בלה-יפה נתקפת חרדה והיתה חוששת, שאם יקרה לה שנית מה שקרה לפני כמה שנים, לא יהיה מי שיזעיק עזרה. כשהיא שרויה עם ביברקראוט בעבודת המילון הריהי נתונה במסגרת של משמעת, כפופה לחוקי ההגיון הנמרץ, השופע בכוח מאישיותו של יונס-יהושע. אמנם לא רק ההגיון קורן מאישיותו, אלא גם איזה כוח אחר, מעייף מאוד, תובעני, מטריד וקצת למעלה מכושר עמידתה של בלה-יפה; אלא שבלי עצם נוכחותו היתה מתמוטטת מכבר. בכך האמינה לאחרונה; ולעיתות ערב, אם איחר לשוב, ידעה שאם לא יחזור מיד, הקיץ הקץ. אבל ביברקראוט שב תמיד, ובשובו כמו נתמלא מרץ חדש וכוחות חדשים, שבלעדיהם מי יודע אם היה יכול להמשיך במפעל חייו.

לאחר יום כזה של חרדות וציפייה לשובו היתה בלה-יפה פורשת לחדרה מפוייסת, אך עייפה מאד, ולא היתה יכולה להרדם. נים ולא נים, כשעיניה עצומות, היו פוקדים אותה מעין חלומות, שלאמיתו של דבר לא היו חלומות, מפני שהיתה ערה. היו אלה מעין מראות מתחמקים, מעין מבוא-לחלום; אלא ברגע שנתנה דעתה על חזיונות הלילה הללו, היו נמוגים ונעלמים אל הערות. משתדלת היתה, איפוא, בכל מיני אמצאות של עורמה, להחזיק בשולי המראות הללו ולהבין מה מראים לה, מפני שהעניינים שבחזיונות הללו היו חשובים לה מאד, אף שלא עמדה על טיבם.

באותם מבואות-לחלום היתה רואה את עצמה לפעמים יוצאת לעת לילה אל הדרך שבשיפולי הגבעה; ומיד מעבר לזה, מצדו השני של הכביש, היתה משתרעת ארץ אחרת, שבה היו אנשים מצפים לבואה. וכשנעלם החיזיון ונמוג, ביקשה לזכור מי היו האנשים הללו, ולא ידעה; ורק זאת זכרה, שבידי כל אחד מהם היה נר דולק. וכששב החיזיון הזה, ובלה-יפה חצתה את הכביש ועמדה ביניהם, לא הבחינו בה. אולי מפני שלא היה לה נר דולק בידה.

לילה אחד מצאה עצמה מהלכת ביניהם ומבקשת לה פנים מוכרות, אף על פי שפני כל האנשים הללו היו ידועים לה מכבר. ואז שמעה אחד מהם אומר לחברו:

“זוהי בלה-יפה שיודעת כמעט את כל השאלות, אבל אף לא תשובה אחת.”

וכל הקהל שמסביבה כמו נחפז להימלט ולהימוג, והיא נותרה לבדה ופלטה זעקת פחד, והיתה מוסיפה לייל ולהתחנן שישובו ויסבירו לה למה נתכוון האיש בדבריו.

לילה אחד ראתה בלה-יפה את אפרים אברמסון דוהר על סוס בין הגבעות, ורומז לה שתצטרף אליו. עד מהרה השיג הרוכב סוס דוהר שני, ועליו אשה רוכבת. כשקרב אל הרוכבת ראה שזו בלה-יפה. הסתכלה בלה-יפה החולמת בבלה-יפה שעל הסוס וראתה שאמנם זו היא. הושיט אפרים אברמסון את ידו ומישש את פניה של בלה-יפה שעל הסוס, ובלה-יפה החולמת אמרה ו:\

“מנין לך שבלה-יפה היא בלה-יפה? אולי צריך כאן סימן שאלה?”

“יישר כוח!” קרא קולו של ביברקראוט. “קחי אבן מאבני המקום והטילי אותה בסבא אפרים.”

נטלה בלה-יפה אבן והטילה אותה, וידעה שרוצצה את גולגולתו של יברקראוט, וכן ידעה שמכבר ביקשה לעשות כן.

בבוקר סיפרה לביברקראוט את חלומה, והוא האזין לדבריה בלא לומר מלה, אבל שעה קלה לאחר מכן הלך אל מבוא הבית והחל מחייג בטלפון.

“מה אתה עושה?” שאלה בלה-יפה, שעקבה אחריו על בהונות רגליה.

“אפשר שטוב הדבר אם אודיע לאורי… אפשר שאת צריכה לרופא,” אמר ביברקראוט, כשנתפס בשעת מעשה.

“הנח לשפופרת,” אמרה בלה-יפה. “אין זה עניין לרופאים, אלא עניין שבינך לביני. והלא שנינו כאן, ולמה לנו מתווכים. הנה, נלך לנו ונשוב אל העבודה שלפנינו.”

ביברקראוט ציית, אבל כששם פניו אל החורבה המשוקמת, לא הלכה בלה-יפה איתו, אלא היתה עוקבת אחריו בעיניה ולא משה ממקומה שבמבוא הבית.

בצהרים נעלם יונס-יהושע ביברקראוט ובלה-יפה עלתה אל חדרו של הרצל הגווע וסיפרה לו שביברקראוט יצא לטייל על פני הגבעות ושישוב בערב. הרצל הניע בידו ועצם את עיניו. עייף היה ומנומנם רוב שעות היממה. בלה-יפה היטיבה את השמיכה למרגלותיו ויצאה בחשאי מן החדר.

במטבח היתה הערביה הזקנה קולפת ירקות ובחצר היה הערבי הזקן מנכש עשבים בין הפרחים. הלכה בלה-יפה ועמדה אצלו, מתבוננת במלאכתו. זקף הערבי הזקן את קומתו מעל המעדר, חייך ואמר:

"העבודה, לעולם אין לה סוף. רק האדם נגמר והולך. הנה, מנכש אני את העשבים בכל שנה וחושב בלבי: סוף סוף גמרתי וחיסלתי אותם. אבל הם רק מכים שורש באדמה ומחכים. אני פונה לי כה וכה, הקיץ חולף, והנה הם שוב כאן, הארורים. צוחקים עלינו. לא אמת דיברתי, הגברת בלה?

“ושמם של העשבים הללו, מהו שמם, יודע אתה?” שאלה בלה-יפה.

“אינג’יל קוראים להם בשפתנו,” אמר הזקן.

“ואתה בטוח בזה?” הוסיפה בלה-יפה לחקור.

“בטוח במה?” לא הבין הזקן את השאלה.

“בטוח אתה שבערבית שמו של העשב אינג’יל?”

“מה איכפת לי שמו?” צחק הזקן, “העשב הזה שבר את גבי חמישים שנה, וגם אם אין לו שם, ארור יהיה. מבני-השטן הוא, ולא מן האלהים, בכך אני בטוח.”

בלה-יפה סטתה מעליו והלכה אל החורבה המשוקמת. ערימות של נייר היו מצויות שם על שני שלחנות, ועל כל ערימה מוטלת אבן. נטלה בלה-יפה את האבנים בזהירות והניחה אותן בטור ישר, זו מאחורי זו, על ריצפת החורבה. אחר כך צררכה את כל הניירות לצרור אחד והניחה אותו בתוך חבית ברזל, שלתוכה היה מרזב מוליך את מי הגשמים. עתה היתה החבית חריבה וריקה. לאחר מכן עלתה אל חדרו של יונס-יהושע והחלה גוררת משם ומביאה לתוך החבית את המילונים, ספרי-העזר וצרור כתבי-היד של האות א'. לבסוף קראה לערבי הזקן, וציוותה עליו להעלות את הניירות באש.

הביט הזקן בחבית הממולאה על גדותיה ואמר:

“כמות שהם כאן, לא תאחז בהם האש, מפני שהאש צריכה אוויר לנשימה. אם טוב הדבר בעיניך, אקח את הזבל הזה אל המקום ששם אנחנו שורפים את האינג’יל היבש, ליד הגדר.”

“טוב,” אמרה בלה-יפה, “אני סומכת עליך, ומיד אתה ניגש אל המלאכה.”

“כדבריך, הגברת,” אמר הזקן, והלך להביא את המריצה.

לאחר שעה קלה עלתה להבה כתומה בירכתי החצר ותימרת עשן נישאה באוויר הקיץ הרוגע ועלתה כלפי מעלה. בא ריח השריפה באפו של הרצל, והוא גנח ובא אל החלון והתבונן במדורה.

בלה-יפה ראתה אותו ממקומה שבחורבה המשוקמת ונפנפה לו בידה לשלום והרצל השיב לה בנפנוף יד ושב אל מיטתו.

בשעה מאוחרת של אחר הצהרים באה בלה-יפה למטבח ונטלה נר עם גפרורים והניחה אותם בכיס שמלתה. לא היתה לה סבלנות לחכות לרדת החשיכה והיא יצאה אל הכביש, חצתה אותו והחלה מהלכת לעבר הוואדי, אל המקום שמשם באים האנשים נושאי הנרות. אם לא תמצא אותם שם, אמרה בליבה, תשוב בלילה אל שולי הכביש, למקום שבו הם מתגודדים ועומדים ממילא.

לפנות ערב רכב איכר תימני, מאנשי המושב שממול, על חמורו לשוב לביתו, ובלה-יפה ניצבה על דרכו, נופפה בזרועותיה וציוותה עליו לעצור.

“אתה תשמע,” אמרה לו, “הם רצחו בסכינים את אחיו של ביברקראוט וכרתו את אבר-המין שלו והניחו אותו בתוך פםיו.”

“מי”? נבהל התימני, “את מי? איפה זה היה?”

“הערבים,” אמרה בלה-יפה. “מפני שהוא לא ידע אף אחד מן השמות.”

האיכר התימני אמר: “איפה את גרה, גברת? איפה הבית שלך? אם את רוצה אני אשים אותך על החמור וניסע לבית שלך.”

“אני הולכת אל ביתי,” אמרה בלה-יפה, “ונעמן מצפה לי שם, ואין לי צורך בחמור. אני רוכבת על סוס.”

“על סוס?” אמר התימני; ולפתע זכר שבביתו מצפה לו עבודה רבה, והאשה הזרה לבושה יפה, ובוודאי יש לה קרובים שיבואו מיד ויחזירו אותה למקומה. על כן דפק בחמורו ורכב לדרכו.

לפנות ערב עמדו רגליה על ראש גבעה, שממנה ראתה את בית-הקיץ. היא התכופפה על האדמה והחלה מאספת זרדים ועשבים יבשים ועורמת אותם לערימה. כשהיתה הערימה גבוהה דייה, נטלה גפרור והעלתה את העשבים באש. אם ירצו למצוא אותי, אמרה בליבה, ידעו היכן לחפשני. כשעלתה המדורה ולהבותיה פרצו בפיצפוצים כלפי מעלה, פנתה בלה-יפה וירדה מעברה השני של הגבעה והפליגה אל תוך הכרמים.

עם רדת החשיכה הגיע אורי במכוניתו, ואתו יונס-יהושע ביברקראוט. אורי פנה מיד אל עבר הבית וביברקראוט נכנס אל החורבה המשוקמת, ומשם אל חדרו, וכשראה שהניירות והספרים נעלמו פרץ בצעקות. בני הזוג הערביים סיפרו לאורי מה שהיה להם לספר, והרצל סיפר שראה מדורה על ראש הגבעה שממול, והוא מציע שילכו שמה תחילה. אורי הגיע אל הגבעה בוויית הערבי הזקן, ואמנם מצאו רמץ חם ואפר של מדורת-קוצים שדעכה לא מכבר, אבל את בלה-יפה לא מצאו, ומיד שבו אל הבית והזעיקו את המשטרה בטלפון.

את האנשים נושאי-הנרות לא פגשה בלה-יפה בדרכה, אבל את אפרים אברמסון ראתה פעמים אחדות מרחוק, דוהר על סוסו בראשי הגבעות, רודף בעקבות הנמלטים. אחר כך ראתה סיעה של אנשי צבא מתים ניצבים בין הגפנים ומצטערים, והיא אמרה להם שלא יתעצבו אל ליבם, מפני שביברקראוט ישוב בקרוב אל המלאכה, והפעם יעלה מילון בידו, וכל הצפונות תתפענחנה, ולא יהיה מקום לומר כי הקורנות היו לשווא. אלא שבליבה פנימה היתה תמהה אם אמנם היא דוברת אמת. מכל מקום אין ספק שאינג’יל פרושה בעברית יבלית, ואם ביברקראוט יתעקש גם בדבר הזה, אפשר יהיה להטיל בו אבן, אפילו אם אין שמה של האבן מחוור כל צרכו. כמו שאמר הערבי הזקן: “מה איכפת לי שמה? העיקר שהיא שוברת את הגב.”

איש בודד בא לקראתה בדרך, נטל את ידה ונשק לה על גב כף היד. בלה-יפה זקפה קומתה ואמרה לו: “אתה תצא עכשו לדרך, ולא תשוב ממנה עד שתמצא את נעמן. וכשתראה אותו, אמור לו רק זאת: בלה-יפה מוכנה.”

האיש החווה לה קידה ויצא לדרכו.

בלה-יפה הביטה אחריו שעה ארוכה, ואחר-כך, כשכמעט נעלם מן העין, נופפה לו בידה, ספק לפרידה, ספק מאותתת לו שישוב. ואז אמרה: “אהובי.”

והאזינה למלה החדשה הזאת בתמהון. נפעמת היתה מן ההעזה ומן הנועם. “אהובי,” שבה וניסתה לומר. והמלה היתה נכונה ויפה. “ואני, איך לא ידעתי?”

“אהובי,” צלל קולה הדק ונשטף על פני הטרשים היבשים. “הנה מצאתיך, ואתה מקפץ על הגבעות, לאן אתה חומק, ואני כאן, אומרת לך בוא, אומרת לך אהבה, אומרת לך, נשבעת לך הייתי ישנה ומַאֲזֶנֶת, אבי וסבי, כל דודי ואחי היו בונים להם בתים, ולנו אין בית, היו לי מלות-שיר, לך גייסות, שירי שרו אותך, חייליך נטרו נחלתנו, נחלקו הדרכים ונפרדו. כותנתי לעורי ולבשרך מדים, ערירים עד כאן, ולא יתור, אישי, לך אני ואילך הולכת, לא עוד לבדי. שים ראשך על כתפי, נומה מנוחת אוהב, שוב משדה-דמים אני אתך, כלה שמורה מתחילת הזמן, כתובה לך, רוחפת אליך, עמוד, עמוד מן המנוסה, אין בי עוד כוח לרחף, אחוז את רגלי, אחוז בכוח, המלאכים קוראים לי, אל תניח אותי להיות להם לשלל, קרע את גזר הדין בעוד רגלי על האדמה, אדוני, ידיד לבי, חזק ומושיע, חנון, אל תרפה, ראה, ראה, ראה, הבט בי. נעמן יאמר כן, הוא אחי.”

האיש הבודד הביט בה מרחוק, פניו עצבות וצבען כאפר. הרוח נשא אותו והוא נתפורר כמוץ.

צנחה בלה-יפה על האדמה והחושף כיסה אותה והפציר בה שתוותר. היא ניסתה בכל כוחה שלא להתפתות, אבל כוחה לא עמד לה.

כשפקחה עיניה, מצאה בשדה שתי אבנים גדולות, מוטלות זו מול זו, וישבה עליהן, בלה-יפה מול בלה-יפה, ואמרה: “האם סבורה את שנושאי הנרות יעברו כאן?”

אמרה בלה-יפה: “אני סבורה שכבר הם מחפשים אחרינו ואולי מוטב שנקום ונלך אל הכביש.”

“עייפתי מעט,” אמרה בלה-יפה, “ולא הייתי רוצה שיראוני עייפה. רוצה אני להתאחד עם יקירי כשאני רעננה ועליזה.”

“סבורה את שיניחו לי להשאר אתם?” אמרה בלה-יפה.

“הם יחבקו וינשקו אותך תחילה, לאות ולסימן,” אמרה בלה-יפה.

אז קמה בלה-יפה על רגליה, שלפה את הגפרורים מכיס שמלתה והעלתה אור בנר, וצעדה לעבר הכביש.

עד מהרה ראתה אותם, והפעם נוכחה לדעת שאמנם יניחו לה להיות כאחת מהם, מפני שהפעם לא היו ניצבים כסיעה דוממת, אלא היו מתכנסים ובאים מפאות-השדה, כל אחד ואחד מהם מחזיק אור בידו, הם צועדים הישר לעברה. משמע שהפעם לא זו בלבד שהבחינו בה, אלא שבפירוש רצו בה. הנה הם מאיצים צעדיהם. הנה קרבו כמה מהם ובאו, כולם דומים זה לזה בקומתם ובלבושם, כיאות לבני משפחה אחת, כרויים מכור-מחצבת קדמון, משפחה שהיתה יודעת ומכירה אותה בשכבר הימים.

גברים היו כולם, דומים בקומתם ובסבר פניהם לאותו האיש שנשק לגב כף ידה. עיניה של בלה-יפה היו מחפשות את נעמן, ומפני שהיה חושך מסביב שלחה ידה וגיששה את פניו של כל אחד מן הקרבים אליה, עד שתכיר את פני נעמן.

האנשים נהגו בה כפי שהוגד לה, ברוך ובעדנה. שניים מהם תמכו בה במרפקיה והוליכוה על פני השדה.

“את שבה הביתה,” אמר אחד מהם.

“יודעת אני,” אמרה בלה-יפה. “התניח לי לנשק לך, אחי?” ותוך שהיא צועדת ביניהם, גחנה לימין ולשמאל, נגעה בשפתיה על לחיו של האיש ודמעותיה לחלחו את לחיה ואת לחיו.

“עוד מעט תהיי בבית,” שב האיש ואמר. “תנוחי ותשכחי מהכל.”

“אינני רוצה לשכוח,” אמרה בלה-יפה. מעתה רוצה אני להיות עמכם. הן לא תעזבוני עוד?"

“לא, לא,” נחפז האיש לענות, “אנחנו לא נעזוב אותך.”

כשנכנסו השוטרים לחצר בית-הקיץ ומסרו את בלה-יפה לידי אורי, אמרה לאחיה: “הנה, גם אתה פה, יקירי, וגם סבא אפרים יבוא מיד, רכוש על סוסו, וכל האנשים האלה, כולנו נהיה מעתה שרויים יחדו, כפי שהיו הדברים מעולם, ושוב לא ניפרד לנצח.”

מחלונו שבקומה העליונה נשקף הרצל אברמסון והביט במתרחש. אחר-כך גרר רגליו ושב אל המיטה ומשך את השמיכה על ראשו והסב פניו אל הקיר.

את ביברקראוט המשתולל, שתבע במפגיע כי ישיבו לו את ניירותיו, הסיעו משם במכונית המשטרה, ואז השכיבו את בלה-יפה במיטתה והזריקו לה זריקה והיא שקעה לתוך שינה ארוכה, שינה בלא חלומות.

לונדון, 1975–76


  1. אילנוח – נראה כי זאת טעות דפוס – צריך להיות אילנות – הערת פב"י.  ↩

  2. אינני אוהב כשמבצעים מעשי מירמה בעזרת הכוכבים. אלברט איינשטיין.  ↩

  3. אדמות מירי – אדמות חכורות, בבעלות ממשלתית. אדמות מולק – רכוש הקונה (על פי החוק העותומני).  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. אופק (פרוזה)
  3. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  4. סבון (פרוזה)
  5. תחרות שחיה (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

כרבת אל יהוד

מאת אלתר לוין (שירה)

יב

בֵּין עֲרֻגוֹת בֵּיתָר חוֹלֵם כִּי אֶתְהַלֵךְ

וְעֵינַי אֶל הֶהָרִים;

נַחֲלֵי מַיִם פּוֹרְצִים וּמִשְׁתַּפְּכִים

מִבֵּין גַּבְנוּנִים, מִבֵּין חֶלְקַת סְלָעִים

וְעֵינַי אֶל הֶהָרִים…

בֵּין עֲרֻגּוֹת טְלָלִים חוֹלֵם לִי אֶתְהַלֵּךְ

עַל חָרְבוֹת בֵּיתָר, בֵּיתָר תְּמוֹל וְשִׁלְשֹׁם,

עַל תַּלְמֵי יַרְקָהּ שֶׁל הַיּוֹם!..

אָדְמָה, אָדְמָה הָעֲרֻגָּה, אָדְמוּ פְנֵי הַיֶּרֶק,

מֵימֵי נַחַל אָבְדוּ טָהֳרָם, גִּלּוּ תַּעֲרָבְתָּם,

תַּעֲרֹבֶת דָּם וְדָמִים…

הֲכִי אֹדֶם חַמָּה יוֹרֶדֶת בָּעֲרָבִים,

כַּדּוּר דָּם בָּאֹפֶק, הֶאֱדִים קִרְיַת בֵּיתָר?…

הָס!

מִמְּרוֹמִים נָפַל דָּבָר, הִבְהִיק נֹגַהּ,

נָפַל דָּבָר מִשּׁמַיִם, כּוֹכָב נוֹפֵל הוּא –

הָס!

מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה קוֹלוֹת לִי נִשְׁמָעִים,

נִשְׁמָע רַעַם, נַהֲמַת גִּבּוֹר, סַעֲרוֹת דָּם וָאֵשׁ –

הָס!

צַלְמֵי קְרָבוֹת שָׁמָּה בֵין הֶהָרִים,

רֹמַח נִתְקַע אֶל הַתְּאֵנָה, מַחֲסֵה פִי הַמְּעָרָה,

מַשַּׁק סֵיפִים, קוֹל מָגִנִּים

בְּכִרְבֶּת-אַל-יַהוּד…

אָדְמָה, אָדְמָה הָעֲרֻגָה. אָדְמָה בֵּיתָר. אָדְמוּ פְנֵי הֶהָרִים

נַחֲלֵי מַיִם מְאָדָמִים פּוֹרְצִים מִבֵּין סְלָעִים,

נוֹפְלִים בּוֹכִים אֶל הָעֵמֶק, אֶל הַגַּיְא הַפּוֹרֶה,

גַּיְא בּוֹ יִצְמַח יֶרֶק בֵּיתָר…

אָדְמָה חַמָּה!

וּבֵין עֲרֻגּוֹת אָנֹכִי כִי אֶתְהַלָּךְ,

טוֹבֵל טְלָלַי, דַּם בִּרְיוֹנָי,

שׁוֹתֶה מֵימָי, מִיץ קַנָּאָי –

וּדְמֵי לְבָבִי מְרַוִּים כִרְבֶּת-אַל-יַהוּד! – –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.