מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
גינזבורג, לס/"פ. (תרצ"ו). המלכה ויקטוריה. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-04-21. http://bybe.benyehuda.org/read/10584
MLA:
גינזבורג, ליטון סטרייצ'י / פסח. "המלכה ויקטוריה". פרויקט בן-יהודה. תרצ"ו. 2018-04-21. <http://bybe.benyehuda.org/read/10584>
ASA:
גינזבורג, ליטון סטרייצ'י / פסח. תרצ"ו. "המלכה ויקטוריה". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-04-21. (http://bybe.benyehuda.org/read/10584)

המלכה ויקטוריה

מאת: ליטון סטרייצ'י , תרגום: פסח גינזבורג (מאנגלית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מצפה; תרצ"ו

סוגה:

שפת מקור: אנגלית

פרק א: אַקְדָּמוֹת

א

בששי לנובימבר, בשנת 1817, מתה הנסיכה שארלוט, בתו היחידה של הנסיך העוצר, יורשת כתרה של אנגליה. דרך-חייה הקצרה ודאי שלא היתה סוגה בשושנים. פזיזה ונמהרה מטבעה, עקשת ורתחנית, היתה עורגת כל ימיה לחופש, ולא זכתה לקיימו בידה מעולם. היא גודלה תוך ריב ומדנים עזים במשפחה, נקרעה בראשית ימיה מעל אמה המבישה והמטורפת, ונמסרה להשגחת אביה המביש ורע-הלבב. במלאת לה שבע-עשרה שנה, החליט להשיא אותה לנסיך אוראנג’ לאשה. לכתחילה, הסכימה שארלוט; אולם משדבקה נפשה פתאום באבגוסטוס נסיך פרוסיה לאהבה אותו, גמרה אומר לבטל את האירושין. זו לא היתה אהבתה הראשונה, שכן קדמה לה חליפת-מכתבים חשאית עם אחד, קפיטן הס. הנסיך אבגוסטוס כבר נשא לו אשה, שלא מבנות האצילים, אך היא לא ידעה זאת, והוא לא הגידה לה. בעוד היא ממשיכה את המגע-והמשא עם הנסיך אוראנג’, הגיעו ללונדון שליטי מעצמות-הברית ­– הדבר היה ביוני, 1814 – לחוג את נצחונם. בין הבאים, בפמליא של קיסר רוסיה, היה הנסיך הצעיר ויפה-התואר, ליאופולד איש זאכסין-קובורג. הוא עשה כמה נסיונות, למצוא חן בעיני יורשת-העצר, אולם הנסיכה, שלבה היה נתון לאחר, לא השגיחה בו, כמעט.

לחודש הבא, משנתגלה לנסיך העוצר, שבתו מזדמנת בחשאי עם הנסיך אבגוסטוס, הופיע פתאום על הבמה, ולאחר שפיטר את משמשיה ונושאי-כליה, דן אותה למעצר חמור וקפדני בווינדזור-פארק. “אל כל-יכול, אזרני עוז!” קראה הנסיכה, כשהיא כורעת על ברכיה, נרגשה וסוערת: אז קפצה על רגליה, רצה במדרגות שמאחורי הבית ויצאה לרחוב, עצרה בכרכרה עוברת, וציותה על הרכב לנהגה לבית הורתה בביזווֹאטר. מקום מחבואה נגלה, שליחי הנסיך רדפו אחריה, ובהשמעה סוף סוף לשידוליהם של אחי אביה, דוכס יורק ודוכס סוסיכס, של ברוהאם והבישוף דסאלסבורי, חזרה לארמון קארלטון בשעה שתים אחרי חצות. היא נכלאה בווינדזור, אך דבר לא נשמע עוד על נסיך אוראנג’. הנסיך אבגוסטוס אף הוא נעלם מן האופק. סוף סוף נפתח פתח לנסיך ליאופולד דזאכסין-קוֹבּוּרג.

נסיך זה היה די נבון להתחבב על העוצר, לעשות רושם על המיניסטרים ולכרות ברית-ידידות עם דוד עוד אחד של הנסיכה, דוכס קינט. באמצעותו של הדוכס מצא לו הזדמנות לפגישות פרטיות עם הנסיכה, זו הכריזה כעת, שלא תדע אושר בלעדיו. כשבא, אחרי מלחמת וואטירלו, לפאריס, הוביל שלישו של הדוכס, דרך התעלה, את אגרות הנאהבים והנעימים זה לזו. בחודש ינואר, בשנת 1816, הוזמן לאנגליה, ובחודש מאי נערך טכס-הנשואין. אפיו של הנסיך ליאופולד סתר במידה משונה את אפיה של אשתו. צעיר בניו של נסיך גרמני דל היה, וזה עתה מלאו לו עשרים ושש שנים; הוא שירת בצבא, שנלחם בנפוליאון, והצטיין במלחמה; הראה כשרונות דיפלומטיים נאים בקונגרס בווינה; וכעת יצא לנסות את ידו בהכנעת נסיכה מרדנית. קר-מזג ומהדר בנימוסים, שקול בדיבורו וזהיר במעשיו, השתלט במהרה על היצור הפראי, הרתחני, נדיב-הלב, המהלך על ידו. הוא מצא בה הרבה דברים, שלא יכול לסמוך את ידו עליהם. היא שאלה שאלות-קונדס, היא רקעה ברגלה, היא פרצה בצחוק אדיר; היה בה אך מעט מאד מכיבוש-היצר, סגולה זו הנדרשת מנסיכים, ביחוד; נימוסיה היו מגונים ואיומים. דיין מומחה היה לאלה, לאחר שהסתופף, כפי שביאר הוא עצמו לבת-אחותו כעבור הרבה שנים, בשדרות העליונות של החברה האירופאית, והיה באמת “מה שקוראים בצרפתית: de la fleur des pois”. החיכוכים היו נשנים והולכים, אך כל הקטטות נסתיימו באופן אחד. בעמדה לפניו, דומה לנער מרדני שלבש כלי אשה, גופה מסתער קדימה, ידיה שלוחות לאחוריה, לחייה לוהטות ועיניה מבריקות, היתה מצהירה לבסוף, שהיא מוכנה ומוזמנה לעשות כל רצונו.

“זאת אעשה, אם רצונך בכך”, היתה אומרת.

“אין אני רוצה כלום בשביל עצמי,” היה הנסיך משיב אמריו לה תמיד, “כשאני תובע ממך דבר-מה, הריני משוכנע שענינך הוא, ולטובתך הוא.”

בין אנשי הפמליא בקליירמונט, ליד אֵישר, שם התגורר הזוג המלכותי, נמנה רופא גרמני צעיר, כריסטיאן פרידריך שטוקמאר. הוא היה בנו של שופט-שלום בקוֹבּורג, ולאחר שהשתתף, בתורת קצין רפואי, במלחמה, נשתקע, בתורת רופא, בעיר מולדתו. כאן נזדמן עם הנסיך ליאופולד, שהתפעל מכשרונותיו, ולאחר חתונתו הביאו לאנגליה, כרופאו הפרטי.

מוזר ומשונה היה גורלו של הרופא הצעיר: מתנות רבות נצפנו בשבילו בחיק העתיד – רבות ושונות – השפעה, כח, מסתורין, רוע-מזל, שברון-לבב. בקליירמונט היה מעמדו צנוע מאד, אולם הוא מצא חן בעיני הנסיכה, שקראה לו בשם “שטוֹקי” והיתה מתרוצצת אתו במשובתה לאורך הפרוזדורים. חולה-עיכול מנעוריו, בעל מרה שחורה מטבעו, היו לו, בכל זאת, שעות של התנערות ועליצות, ובקובורג יצאו לו מוניטין של איש פיקח. הוא הצטיין גם במידותיו התרומיות, ועינו הטובה ליותה בברכה את הזוג המלכותי. “אדוני”, כתב שטוקמאר ביומנו, “הוא הטוב בכל הבעלים, שבכל חמשת חלקי כדור-הארץ; ואשתו רוחשת לו אהבה בלי מצרים, שאין אתה מודד שיעור גדלה אלא במידת החוב הלאומי של אנגליה.”

לא ארכו הימים, עד שהוכיח עוד סגולה אחת באפיו – סגולה, שהיתה עתידה לטבוע חותמה בחייו לעולם – זהירות נבונה. כשנודע ברבים, לעת האביב של שנת 1817, שהנסיכה הרה ללדת, הוצעה לו משרת אחד מרופאיה הקבועים, ובטוב טעם ושכל סירב לקבלה. ידע ידע האיש, כי חבריו יהיו מתקנאים בו, כי לחות-דעתו ועצתו ודאי לא יהיה שומע, ואם יתרחש דבר שלא כשורה, אין ספק שיתלו את הקולר ברופא הנכרי.

אכן במהרה הגיע לכלל דעה, כי ההזנה הזעומה והקזות-הדם המתמידות, שכפו על הנסיכה המסכנה, לא היו אלא משגה; הוא קרא את הנסיך הצדה וביקש מאתו למסור את חות-דעתו לרופאים האנגלים, אך לשוא: במשך חדשים הוסיפו הללו לנקוט בשיטת הטיפול המתיש, בה התפאר הדור ההוא.

בחמישי לנובימבר, בשעה תשע בערב, לאחר חבלי-לידה, שארכו למעלה מחמשים שעה, המליטה הנסיכה ולד מת. בחצות הלילה אזלו כחותיה המותשים. אז רק אז הסכים שטוקמאר לראותה. הוא נכנס לחדרה, ומצאה גוססת לעיני הרופאים, שהוסיפו לצקת יין לתוך פיה. היא תפסה את ידו והחזיקה בה בשארית כחה.

“הם השקוני לשכרה,” קבלה בפניו.

כעבור שעה קלה עזבה, וכבר נמצא בחדר הסמוך, כששמע אותה קוראת בקולה הרם: “שטוֹקי! שטוקי!” כשהגיע במרוצה אל מטתה, היתה הנסיכה נאבקת עם מר המות. מפרפרת בין היה וחדול, התהפכה מצד אל צד, ופתאום אספה את רגליה, והכל תם ונשלם.

הנסיך, שהיה לו הלילה ליל-שמורים, יצא את החדר לנוח שעה קלה, וכעת הוטל על שטוקמאר לבשר לו, שאשתו מתה. בראשונה לא יכול הנסיך להשיג את גודל האסון, שקרה לו. בדרך אל חדרה שקע לתוך כורסה, בעוד שטוקמאר כורע על ידו. לא היה כל זה אלא חלום-בלהות. הדבר לא היה בגדר האפשרי. כשהגיע לבסוף אל מטתה, כרע גם הוא על ברכיו והיה עומד ומנשק לידים הקרות. אחר קם מכרוע ובקראו: “כעת הנני גלמוד ועזוב. הבטיחה לי, שלא תעזבני לעולם,” הטיל עצמו לתוך זרועותיו של שטוקמאר.

ב

האָסון בקליירמונט היה בו כדי לבלבל את עולמה של אנגליה עליה. הכלידוסקופּ המלכותי הועתק פתאום ממקומו, ואיש לא יכול לשור את אחרית הדברים. שאלת הירושה של כסא-המלוכה, שדומה היה, כאילו נפתרה לשביעת-רצון, שוב נעשתה ענין לפקפוקים וספיקות קשים. ג’ורג’ השלישי, מטורף זקן זה, היה חי עדיין בווינדזור, סגור ומסוגר בפני כל השפעות חוץ. הצעיר בשבעת בניו כבר השאיר את שנות הבחרות מאחוריו, ואיש מהם לא העמיד ולדות כשרים. העתיד היה איפוא מעורפל ביותר. אי אפשר היה להעלות על הדעת, כי הנסיך העוֹצר, שנאלץ בזמן האחרון לוותר על מחוֹכוֹ, ודמותו המטופּשת העידה על זולל וסובא, שאין לו תקנה – אף אם תתקבל ההנחה, שיתן ספר-כריתות לאשתו וישא אשה חדשה – יוכל להעמיד ולדות בימיו. פרט לדוכס קינט, שיש לייחד עליו את הדיבור, היו שאר האחים, לפי סדר הבכורה, דוכס יורק, דוכס קלארינס, דוכס קומביר-לאנד, דוכס סוסיכס, ודוכס קיימברידג’. מן הראוי לתאר בקצרה את מעמדם וסיכוייהם.

דוכס יורק, שתעלוליו בימים עברו עם גברת קלארק ועם הצבא גרמו לו צרות צרורות, חילק את חייו כעת בין לונדון לבין אחוזת-כפר גדולה, שבזבז עליה ממון רב, אך נחת לא ראה בה, שם בילה את ימיו במרוצי-סוסים, משחקי ויסט וניבול-פה. הוא הצטיין מכל הנסיכים בדבר אחד: הוא היה היחידי ביניהם – כך נמצאנו למדים מפי משקיף בר-סמכא – שהיו לו הרגשות של ג’נטלמן. זה כבר נשא לו לאשה את הנסיכה יורשת-העצר בפרוסיה, גברת, שעשתה לילות כימים בחברת כלבים, תוכיים וקופים אין מספר. ילדים לא היו להם.

דוכס קלארינס נחבא אל הכלים במשך הרבה שנים עם מרת ג’ורדאן, השחקנית, בבושי פּארק. היא זיכתה אותו במשפחה גדולה, בנים ובנות, ורבים דימו אפילו, שהיא נישאה לו כדת, כשנפרד ממנה פתאום וביקש להשתדך אל מיס ויקהאם, אשה לא לגמרי שפויה בדעתה, עשירה בממון ונכסים, אבל זו השיבה את פניו ריקם. לא ארכו הימים עד שמתה מרת ג’ורדאן, בעוני ובחוסר כל, בפאריס.

דוכס קומבירלאנד היה אולי האדם השנוא ביותר בכל רחבי אנגליה. מכוער עד כדי בחילה, עינו האחת שפוכה, מהיר-חימה, נוקם ונוטר, נמנה על הקנאים החשוכים ביותר שבפּוליטיקה; לאחר זמן נחשד ברצח משמשו, ובנכלי- אהבים, שגררו אחריהם שערוריה ציבורית רבה. לא מזמן נשא לו נסיכה גרמנית לאשה, אבל ולדות טרם העמידה לו.

דוק סוּסיכס היה טועם קצת טעם בדברי ספרות ואוסף ספרים עתיקים. הוא נשא לו לאשה את הלידי אבגוסטה מורי, שילדה לו שני ילדים, אולם הנשואין האלה הוכרזו, בתוקף ‘חוק-הנשואין בבית-המלכות’, כבטלים ומבוטלים. במות הלידי אבגוסטה, נשא את הלידי ססילה בוּגין. היא שינתה את שמה לשם אונדירווּד; אולם גם נשואין אלה נתבטלו.

על דוכס קיימברידג’, הצעיר בשבעת האחים, ידענו אך המעט מן המעט. הוא התגורר בהאנוביר, חבש קפלט זהוב לראשו, הרבה לפטפט ולהתנועע, ואשה לא מצא לו.

מלבד שבעת הבנים, היו לג’ורג’ השלישי עוד חמש בנות, מהן שתים – מלכת וירטמברג ודוכסית גלוסטיר – נשואות וחשוכות-בנים, שלש הנסיכות, שטרם נישאו לאנשים – אבגוסטה, אלישבעת וסופיה – כבר עמדו כולן מעבר לשנת הארבעים.

ג

בנו הרביעי של ג’ורג’ השלישי היה אידוארד, דוכס קינט. בן חמשים היה כעת – בעל-גוף ובעל-קומה, נמרץ ותקיף, לחייו אדמוניות וגבות-עיניו – שיחים עבותים, קרחת מכתירה לראשו, וקומץ השערות, שנותר לו, מבריק בשחור- פרכוסו. לבושו בטעם רב, וכל דמותו אומרת קשי-עורף, ללא הזם את אָפיו.

שנות נעוריו עברו עליו בצבא – בגיבראלטאר, בקאנאדה, באיי הודו המערבית – ובהשפעת החינוך הצבאי נעשה בתחילתו איש-המשמעת, וסופו מדקדק כחוט השערה, בקלות כבחמורות. בשנת 1802, כשנשלח לגיבראלטאר, לדכא מרידה בחיל-המצב, נקרא חזרה על אכזריות יתרה, ובזה נסתיימה פרשת פעולותיו למען המולדת. למן העת ההיא, הקדיש את חייו לעניניו המשקיים, שסידרם בדייקנות רבה, התעסק בעניני אריסיו הרבים, שרטט תכניות לתעשית שעונים, ונלחם כארי לאַזן את תקציבו, כי אף על פי שהיה, לדברי אדם, שהכירו מקרוב, “regle` comme du papier a` musique”, ואף על פי שהכנסותיו הגיעו לארבעה ועשרים אלף לירה לשנה, היה שקוע בחובות, לאין תקוה. הוא התקוטט עם רוב אחיו, ועל כולם, עם נסיך העוצר, וטבעי היה הדבר במאד, כשנצטרף לאופּוזיציה הפוליטית ונעשה אחד מעמודי-התוך של ה’והיגים’. [1]

מה היו השקפותיו הפוליטיות לאמיתן, קשה לקבוע כעת. רבים ושונים הצהירו, כי היה האיש ליברל, או אפילו רדיקל; ואם נאמין לרובירט אוֹאֵין, היה הדוכס סוציאליסטן-מתוך-הכרח. יחסיו עם אואין – אביהם המפואר, הפּוֹתה, הערום, המאמין לכל דבר, גדל-המחשבה וקל-הדעת, של הסוציאליזם והקואופרציה – היו מוזרים ואופיניים. הוא דיבר על ביקור במטויוֹת ניו-לאנארק; עובדה היא, שישב ראש באחת מאסיפות-העם, שכינס אואין; הוא החליף אגרות-ידידות אתו, ואפילו אחרי מותו (כך מבטיח לנו אואין), חזר מ“עולם הרוחות”, על מנת לעודד את האואינאים עלי אדמות.

“באופן מיוחד”, אומר אואין, “עלי להזכיר את חרדתו הגדולה של רוח הוד רוממותו המלכותית, דוכס קינט המנוח (זה הודיע לי מזמן, כי אין תארי-כבוד באותן הספירות הרוחניות, שלתוכן נכנס), לא לשלום מעמד אחד, סיעה אחת, מפלגה אחת, או ארץ אחת, איזו שהיא, אלא לשלום הגזע האנושי כולו, לעולם ועד”.

“כל מגעו אתי מעולם הרוחות היה מופלא ביפיו”, מוסיף אואין, “הוא עצמו קבע את מועד הפגישות; ומעולם לא אירע הדבר, שרוחו לא דקדק בשעה וברגע, שנקב לי.”

אולם מזגו של אואין היה ידוע באופטימיותו היתרה. הוא מנה בין גרי-הצדק שלו גם את הנשיא ג’יפירסון, הנסיך מיטריניך ונפוליאון; באופן שיש לנו יסוד לספק-מה בנוגע להשקפותיו של דוכס קינט. אָכן אין כל ספק בנוגע לפרט אחר: הוד רוממותו המלכותית היה לווה מאת רוברט אואין, בהזדמנויות שונות, סכומי-כסף שונים, שלא נפרעו מעולם ועלו בסך-הכל לכמה מאות לירות.

לאחר מותה של הנסיכה שארלוֹט, קיבל ענין נשואיו של דוכס קינט חשיבות-יתר, מכמה וכמה טעמים. חוסר יורשים בבית-המלכות כמעט שהטיל עליו את החובה להתחתן, למען האומה. כמו כן, היה ההגיון מחייב, שהדבר כדאי גם מבחינת עניניו של הדוכס. המדינה תדע בודאי להכיר תודה למתחתן מתוך הרגשת חובתו הלאומית, להעמיד יורש לבית-המלכות. כשהתחתן דוכס יורק קיבל פרס של 25000 לירות לשנה. למה יגרע איפוא חלקו של דוכס קינט? אולם הענין לא היה כה פשוט, כלל ועיקר. עדיין היה צורך להביא בחשבון את סיכוייו של דוכס קלארינס. הוא האח הבכור ואם הוא יתחתן, לו יהיה דין-קדימה, בלי ספק. מאידך גיסא, אילו התחתן דוכס קינט, אסור להסיח את הדדעת מן העובדה החשובה, שהיה עליו להקריב את קרבנו על זבח האומה: אשה היתה מעורבת בענין.

הדוכס, שהיה שוקל בזהירות את כל הענינים האלה בדעתו, נזדמן, כחודש לאחר מותה של בת-אחיו לעיר ברוסיל, ונמצא למד, שגם מר קריווי שוהה בעיר. מר קריווי היה ידידם הקרוב של ראשי ה’היגים’, פטפטן והולך-רכיל מובהק; ונצנץ במוחו של הדוכס הרעיון, שלעולם לא ימצא צינור טוב מזה, להעביר בו את השקפותיו על המצב לחוגים הפוליטיים בלונדון. דומה הדבר, כי לא העלה בדעתו, שמר קריווי הוא רשע מרושע, ואפשר אפילו, שהוא רושם את זכרונותיו ביומנו. לפיכך, שלח לקרוא לו, באמתלה של מה בכך, ושיחה מיוחדת במינה, נתפתחה ביניהם.

לאחר שנגע במות הנסיכה, בריחוק האפשרות, שהעוצר יבקש לגרש את אשתו, בעקרותו של דוכס יורק, ובסברות על אפשרות נשואיו של דוכס קלארינס, גלגל הדוכס את הדברים אל מצבו הוא, ואמר:

“אם דוכס קלארינס לא יתחתן, הרי אני הנסיך הבא אחריו, לזכות ירושת-העצר, ואם אמנם סמוך לבי ובטוח, כי בכל עת ובכל שעה אהיה מוכן לציית לכל אשר תצוני ארצי לעשות, רק אלהים יודע, מה גדול יהיה קרבני, כשאראה חובה לעצמי להתחתן. זה שבע ועשרים שנה חיינו יחד, הגברת סט.-לורינט ואנכי: בני גיל אחד אנחנו, ויחד עברנו בכל דרכי החיים, על הרפתקאותיהם ותקלותיהם, והלא תשוה בנפשך, מר קריווי, את היסורים, שתגרום לי פרידתי מאתה. בדוק, במטותא, את רגשותיך אתה – כי תפריד יד המקרה בינך לבין מרת קריווי… אשר לגברת סט.-לורינט עצמה, הריני מכריז, שאינני יודע מה יהא בסופה, אם יכריחוני לשאת אשה. כבר מעכשיו היא מתרגשת כל כך לשמועות הרווחות בנידון זה.”

הדוכס הוסיף לתאר, כיצד הופיעה בוקר אחד – יום, או יומים, אחרי מות הנסיכה שארלוט – רשימה ב“מורנינג כרוניקל”, ובה נרמזה אפשרות נשואיו. הוא קיבל את העתון יחד עם אגרותיו בשעת פת-השחרית.

“עשיתי כמנהגי תמיד, זרקתי את העתון מעבר לשלחן אל הגברת סט.-לורינט, והתחלתי פותח את מעטפות אגרותי וקורא בהן. עוד אני מעיין בהן, ותשומת-לבי נתעוררה לקול תשואה מיוחדה במינה ותנועת עוית עזה בגרונה של הגברת סט.-לורינט. במשך זמן קצר היו לי חששות מאד רציניים לשלומה; וכאשר שבה רוחה אליה, ושאלתי לסבת התקפה זו, הראתה לי את המאמר ב”מורנינג כרוניקל".

מכאן חזר הדוכס לענינו של דוכס קלארינס. "אחי, דוכס קלארינס, גדול ממני בשנים, ורשאי הוא בלי ספק לשאת לו אשה, אם רצונו בכך, ולא הייתי מפריע בעדו, בשום פנים ואופן. אם רצונו להיות מלך – לשאת אשה ולהוליד ילדים, מסכן שכמותו – בסיעתא דשמיא! יעשה כן. אני, כשאני לעצמי – אינני הולך בגדולות, ואדיר חפצי להשאר באשר הנני… חג הפסחא, כידוע לך, מקדימין לחוג השנה – בעשרים ושנים למארס. אם עד לאותו הזמן לא יעשה דוכס קלארינס כל צעדים, יהיה עלי למצוא איזו אמתלה, ולשדל את הגברת סט.-לורינט, שתתן לי ללכת לאנגליה לזמן קצר. כיון שאגיע לשם, יקל עלי להתיעץ עם ידידי בנוגע לצעדים הראויים לעשותם. אם עד הזמן ההוא לא יעשה דוכס קלארינס דבר בענין הנשואין, אין ספק, שתהא חובה מוטלת עלי אני, לאחוז באילו אמצעים לשם אותו ענין.

שני שמות, אמר הדוכס, נזכרו בקשר עם זה – והם שמותיהן של נסיכת באדין ונסיכת זאכסין-קובורג. כסבור היה, שזו השניה אולי הטובה היא מן השתים, בשים לב לעובדה, שהנסיך ליאופולד נתחבב כל כך על האומה; אולם בטרם נעשו אילו צעדים שהם, רצה לקוות, שינהגו בגברת סט.-לורינט במידת הצדק והיושר.

“בת טובים היא”, ביאר הדוכס, “ומעולם לא נמנתה בין שחקניות, ואני האדם הראשון והיחידי, שהלכה אחריו מעולם. וכנאמנותה כן נקיון-כפיה. כשבאה אלי בראשונה, הקצבתי לה מאה לירות לשנה. סכום זה הועלה אחר כך עד 400 לירה, ולבסוף עד אלף לירות; אולם כשראיתי הכרח, בגלל חובותי המרובים להקריב חלק גדול של הכנסותי עמדה על כך הגברת סט.-לורינט בכל תוקף, שהכנסתה תופחת שוב עד 400 לירה לשנה. אם יוכח בגורלה של הגברת סט.-לורינט לשוב ולחיות בין ידידיה, חובה היא ליצור בשבילה מצב של עצמאות כזו, בה יחלקו לה את הכבוד הראוי. אני אינני צריך הרבה, אולם מספר מסוים של משמשים ומרכבה הכרח הם.”

באשר לסידור עניניו הכספיים הוא, העיר הדוכס, שהוא רואה בנשואיו של דוכס יורק תקדים, המתקבל על הדעת.

“אותם הנשואין לא באו אלא לשם ירושת-העצר, והכנסה שנתית בסך 25,000 לירה סודרה בשבילו, נוסף על כל הכנסותיו האחרות, אך ורק בשכר זה. אני אסתפק באותו הסידור עצמו, מבלי לבוא בכל תביעה אחרת, על אף ההפרש בערך הכסף, משנת 1792 ועד עתה. אשר לפרעון חובותי”, סיים הדוכס, “הן לא גדולים הם לדעתי. אדרבא, האומה חייבת לי הרבה יותר.”

ברגע זה נשמע צלצולו של אורלוגין, כאילו בא להזכיר לדוכס, שעוד לו ראיון עם מאן-דהוא. הוא קם ממקומו, ומר קריווי נסתלק.

מי יכול לשמור שיחה כזו בסוד? ודאי, לא מר קריווי. הוא מיהר למסרה לדוכס ווילינגטון, על כל פרטיה ודקדוקיה, ובידח את דעתו עד מאד. כמו כן כתב עליה באריכות אל הלורד סיפטון, שקיבל את האגרת, בבחינת “דבר בעתו” ממש, בשעה שרופאו בדק את שלפוחית-השתן שלו, על מנת לקבוע אם[2] יש בה אבן.

“מימי לא ראיתי אדם מופתע יותר ממנו”, כתב הלורד סיפטון בתשובתו, “בראותו אותי צוחק תיכף לגמר הניתוח. אין לך דבר נפלא יותר מתחבולות-ערמתו של אידוארד המרומם. אין אתה יודע מה לשבח תחילה – את עדינות יחסו אל הגברת סט.-לורינט, את טוהר רגשותיו כלפי דוכס קלארינס, או את נקיון-הכפים השלם שלו עצמו בעניני ממונות.”

כך נתגלגלו הדברים, עד שהחליטו שני האחים כאחד, לשאת להם נשים. דוכס קינט בחר בנסיכת זאכסין-קובורג, שהעדיפה על פני נסיכת באדין, וטכס נשואיהם נערך ביום 29 למאי, 1818. ביום 11 ליוני חזר דוכס קלארינס על אותו הטכס עם אחת מבנותיו של דוכס זאכסין-מיינינגין. אולם תקוותיהם, להבנות מאוצר המלוכה, נכזבו; כי אף על פי שהממשלה הכניסה לבית הנבחרים הצעות להגדלת קיצבותיהם, יחד עם זו של דוכס קומבירלאנד, דחה אותן המורשון בהחלט.

דבר זה לא הפתיע את דוכס ווילינגטון.

“באלהים!” אמר הלה, “הרבה יש לומר בענין זה. אבני-ריחים כבדות מאלה אי אתה יכול לשער בצוארי כל ממשלה שבעולם. הם העליבו – באופן אישי העליבו – שני שלישי הג’נטלמנים של אנגליה, ומה פליאה יש בדבר, שהללו מתנקמים בהם בבית-הנבחרים? הרי זו הזדמנות יחידה, שבאה לידם, וסבור אני, באלהים! שזכותם המלאה היא לנצלה.”

אכן, לבסוף הגדיל המורשון את קיצבתו השנתית של דוכס קינט בששת אלפים לירה. אין דברי הימים מגלים לנו, כיצד נסתיימה הפרשה של הגברת סט.-לורינט.

ד

דוכסית קינט החדשה, ויקטוריה מריה לואיזה, היתה בתו של פראנץ, דוכס זאכסין-קובורג-זאלפילד, ואחותו של הנסיך ליאופולד. זו היתה משפחה עתיקה, חוטר מגזע בית-וויטין המפואר, זה שפך את שלטונו, למן המאה האחת-עשרה על גליל מאיסין, על האילבה. במאה החמש-עשרה, נתחלקו כל נכסי השושלת בין בית אלברט לבית אירניסט; מבית אלברט יצאו הנסיכים הבוחרים והמלכים למדינת סכסוניה. בית אירניסט, שמלך בתורינגיה, נתפלג שוב לחמשה ראשים, ודוכסות זאכסין-קובורג ניתנה לאחד מן החמשה. נסיכות זו היתה קטנה מאד, וכללה לערך ששים אלף תושבים, אבל נהנתה מזכויות של סוביריניות ועצמאות שלימה.

בשנות המבוכה, שלאחר המהפכה הצרפתית, נסתבכו עניניה במאד מאד. הדוכז פיזר כסף כאפר, ושערי ארמונו היו פתוחים לרווחה בפני המון הפליטים, שברחו מזרחה, דרך גרמניה, ככל אשר הוסיף הנחשול הצרפתי להתקדם. בין פליטים אלה היה נסיך ליינינגין, גנדרן זקן, שנכסיו על המוזיל נפלו בידי הצרפתים, אבל קיבל בתורת פיצויים את אדמות אמורבאך, בפראנקוניה התחתונה. בשנת 1803 נשא לו לאשה את הנסיכה ויקטוריה, נערה בת שבע-עשרה. כעבור שלש שנים מת הדוכס פראנץ, והוא עני ואביון. המשדדה הנפוליאונית עברה על זאכסין-קובורג. הדוכסות נלכדה בידי הצרפתים, ומשפחת הדוכס נשארה בעירום וחוסר כל, ורעבה ללחם, כמעט. בעת ובעונה אחת עם זה נחרבה נסיכות אמורבאך הקטנה על ידי הגייסות הצרפתים, הרוסים והאוסטרים, שעברוה באש ובחרב, הלוך ושוב. במשך כמה שנים לא היתה כמעט פּרה בארץ, ולא עשב די כלכל עדת אוזות. זה היה מצבה הנואש של משפחה, שהוכח בגורלה, כעבור דור אחד, לתפוס מקום של כבוד במחצית כל בתי-המלכות שבאירופה.

אכן מילאה המשדדה הנפוליאנית את תפקידה. הזרע נזרע, ופריו היה עשוי להפתיע את נפוליאון. הנסיך ליאופולד, שנאלץ ללחום את מלחמת-קיומו לבדו בעודו בן חמש-עשרה, עלה מעלה מעלה, עד שנשא את יורשת-העצר של אנגליה לו לאשה. נסיכת ליינינגן, שנאבקה באמורבאך עם הדלות, החרמות נכסיה על ידי האויב ובעלה הבטלן, פיתחה מתוך כך עצמאות באופי ודביקות בתכלית, שהיו בסופן לתועלת רבה, כשניתנה במצב ובתנאים חדשים לגמרי. בשנת 1814 מת בעלה, והשאיר לה שני ילדים עם עצר הנסיכות. לאחר נשואי אחיה עם הנסיכה שארלוט, הוצע, שהיא תינשא לדוכס קינט; אולם היא סירבה, וטעמה ונימוקה עמה, שהאפיטרופסות על ילדיה והנהלת עניני הנסיכות מונעות ממנה כל אפשרות של התקשרות חדשה. ברם, במות הנסיכה שארלוט, נשתנו פני הענינים; וכשחידש דוכס קינט את הצעתו, שוב לא דחתה אותה. בת שלשים ושתים היתה, - קצרת-קומה, בשרנית, עיניה ושערותיה חומות, ולחייה ורודות, עליזה ומרבה שיחה עם הבריות, ושמלותיה כלילות-תפארת במשי מתרשרש ופלוסין מבהיקים.

אכן היה לה מזגה הטוב לברכה; שכן הוכח בגורלה, במשך כל ימי חייה, לסבול הרבה ולותר הרבה. דומה היה הדבר, שבהנשאה בפעם השניה, הכניסה את עצמה, מתוך סיכויים מאד מפוקפקים לעתיד, לסבך של קושיים וטרדות אין קצה.

הדוכס, שהצהיר, כי עדיין עני הוא מדי, לחיות באנגליה, היה נע ונד, בדייקנות קודרת, בבלגיה ובגרמניה, נוכח במסדרים חגיגיים ומבקר בצריפי הצבא, כשהוא חובש כיפה צבאית נאה לראשו, למרבה רוגז בשדרות העליונות באנגליה, ודוכס וולינגטון כינהו בשם ‘הקורפורל’.

“לעזאזל!” מיחה בפני מר קריווי, “יודע אתה מה שם קוראות לו אחיותיו? באלהים! הן קוראות לו בשם ג’וזיף סורבייס[3]!”

בוואלינסיאֶן נערך מפקד, שנסתיים במסיבה מפוארת. הדוכסית הגיעה למסיבה בלוית שוששבינה זקנה ומכוערת, ודוכס ווילינגטון נמצא יושב על מדוכה. “מי, לכל הרוחות, יהא מלוה את השושבינה?” היה שואל לפמליא שלו; אך לבסוף נצנץ רעיון במוחו. “לעזאזל, פרימאנטל, תמצא לי את ראש העיריה והוא יעשנה.” וכך הובא ראש עירית וואלינסיאן לאותו צורך אל המסיבה, ואמנם – כפי שהעיד עליו מר קריווי – “לא קם כמוהו”.

כעבור ימים אחדים אירע למר קריווי עצמו מקרה עגום, בברוסיל הבירה. עמדו לסייר בית-אולפנא צבאי – לפני פת-שחרית. החבורה נתכנסה במועדה; הכל אתי שפיר; אולם דיכס קינט האריך כל כך בבדיקת כל פרט ופרט, כשהוא מרבה בשאלות על כל קוצו של יוד, עד שלא יכול עוד מר קריווי להתאפק, ולחש לשכנו, היושב על ידו, שהוא רעב ככלב. דוכס ווילינגטון שמע זאת, ושמח מאד.

“הריני מיעץ לך,” אמר, בפנותו אל קריווי, “בכל פעם שאתה יוצא בבוקר עם בית-המלכות, וביחוד, עם ה”קורפּורל“, לסעוד פת-שחרית תחילה.”

הוא ובני-לויתו עשו כן, כפי שנתגלה למר קריווי, וגיבור האומר השתעשע, כל זמן שנמשך זרם השאלות המלכותיות, בהצביעו מדי פעם בפעם על מר קריווי, אגב הערה:

“Voila` le monsieur qui n’a` pas de`jeune`!”[4]

משנשתקע סוף סוף באַמורבאך, עברו ימי הדוכס עליו בעצלתים. קטן היה הארמון, והארץ מדולדלת; סוף סוף היתה לו גם עשיית שעונים לזרא. הוא היה מהרהר, לפרקים – כי בכל אדיקותו לא היה הדוכס חסר נימא של אמונה תפלה – בנבואתה של צועניה אחת בגיבראלטאר, זו ניחשה לו, שעוד רבות תהיינה אבידותיו, ובהרבה נסיונות יתנסה, אבל מאושר יהיה במותו, ובתו היחידה תמלוך על ארץ רבה.

לא ארכו הימים, עד שניכרו בדוכסית סימני הריונה. הדוכס החליט, שמקום הולדת הולד צריך להיות באנגליה. חסר לו כסף להוצאות הדרך, אולם מנוי וגמור היה אתו להתגבר על כל המכשולים. יהי אשר יהי, הכריז הדוכס: הכרח הוא שיוצא-חלציו יולד באנגליה, הוא שכר מרכבה, והוא עצמו עלה וישב ליד הרכב. בפנים הסבה הדוכסית עם בתה פיאוורה, נערה בת ארבע-עשרה, ועם משרתותיה ואומנותיה, כלבי-חיקה וקנריותיה. המרכבה הוסעה בדהרה – דרך גרמניה, דרך צרפת: מסלות עקלקלות, פונדקים זולים, כאין וכאפס היו בעיני הדוכס הקפדן והדוכסית הכבודה, רבת-השלוה. הם עברו את התעלה והגיעו ללונדון בשלום. השלטונות מסרו לרשותם מערכת חדרים בארמון קינזינגטון; ושם, ביום 24 למאי, בשנת 1819, נולדה בת לדוכס קינט.

פרק ב: ימי הילדות

א

תינוקת זו, שהופעתה לאור עולם לא הצטיינה בתפארת יתרה, זעומה היתה תשומת-הלב, שעוררה בתחילתה, ולא היה הרבה טעם ונימוק, לחזות לה עתידות. דוכסית קלארינס ילדה בת, שהקדימה אותה בחדשיים. אם אמנם מתה אותה תינוקת סמוך ללידתה, הרי סברו וקיבלו הכל, שהדוכסית תתעבר שנית, ושוב תהיה לאם בבית-המלכות. ואמנם כן היה. יתר על כן, צעירה לימים היתה דוכסית קינט, והדוכס כחו במתני, והיה ההגיון מחייב, שלא יארכו הימים, ויולד להם בן זכר, זה יחטוף מידי הנסיכה הקטנה את סיכוייה הקלושים לירושת-העצר.

אף על פי כן חלק הדוכס על השקפות אלו: היו דברי נבואה בגו… בין כך ובין בך, היה בדעתו לקרוא לתינוקת בשם אלישבעת, שיש בו משום סימן טוב לבאות. ברם, בענין זה, עשה את חשבונו בלא העוצר, שראה כאן הזדמנות נאה להקניט את אחיו, והצהיר פתאום, שיבוא אל טכס הטבילה בכבודו ובעצמו, ולא עוד, אלא שאלכסנדר, קיסר רוסיה, יהיה אחד הסנדקים. וכך, בשעה שנערך הטכס, והארכיבישוף דקאנטירבורי שאל, מה שם יקורא לילדה, השיב העוצר:

“אלכסנדרינה”.

כאן הרהיב הדוכס עוז בנפשו, והציע להוסיף עוד שם אחד.

“בודאי,” אמר העוצר, “ג’ורג’ינה?”

“שמא אלישבעת?” אמר הדוכס.

הפסקה. הארכיבישוף המחזיק את התינוקת בשרוולי-הבד הרחבים של אדרת-כהונתו, מביט בחרדת-מה מן הנסיך האחד אל משנהו.

“לוא יהי כן,” אמר העוצר לבסוף, “קרא לה בשם אמה, אולם תקדים את שם אלכסנדרינה.”

וכך הוטבלה הילדה, על אפו ועל חמתו של אביה, בשם אלכסנדרינה ויקטוריה.

היו לדוכס עוד כמה סבות לכעס אין-אונים. ההענקה הזעומה של בית-הנבחרים לא הספיקה בשום אופן לתקן את פגימותיו הכספיות. היה יסוד לחשוש, כי אין האומה מעריכה את שירותיו הנאמנים. הוא הוסיף לשקוע בחובות יותר ויותר. במשך הרבה שנים היתה פרנסתו על הכנסה שנתית בסך 7000 לירה. אולם כעת עלו הוצאותיו לארבעה-עשר אלף, בדיוק; שוב לא היה ביכלתו לקמץ עוד; אף בלא הכי, היו ידי כל המשרתים והמשמשים שבארמון מלאות עבודה מן הבוקר ועד הערב. הוא שפך את לבו באגרת ארוכה אל רובירט אואין, במצאו יתרון גדול לאהדתו של זה, המתבטאת במעשים.

“אני מצהיר כעת בגילוי-לבב”, כתב הדוכס, “כי לאחר ששקלתי את הענין מכל הבחינות האפשריות, נתברר לי, שלהוסיף לחיות באנגליה, אף בכל הפשטות, שנקטנו בחיינו, בלא תפארת ובלא התהדרות, לא נוכל, מבלי להכפיל את שבעת האלפים, מאין להחסיר אף לירה אחת”.

ברור היה לו, שיאלץ למכור את ביתו במחיר 51.300 לירה, ואם זאת לא תעלה בידו, יהיה עליו להשתקע באחת מארצות היבשת.

“אם יש בשירותי משום תועלת לארץ-מולדתי, ודאי מן הראוי הוא לאלה, שהיכולת בידם, לסייע בידי, כדי למלא אותן התביעות הצודקות, שיש לי, חלף ההפסדים הרבים, הלחץ והדחק, בהם נתנסיתי במשך התקופה הארוכה מאוד של עבודתי המקצועית במושבות; ואם לא יעשו זאת, סימן מובהק הוא לי, שאין מעריכים אותם; ומתוך רושם זה לא אהסס, בבוא המועד, לפרוש שוב לחוץ-לארץ, לאחר שנמלא, הדוכסית ואני, את חובתנו, בקביעת מולדתה האנגלית של בתי, ובתתנו לה את יניקתה החמרית על אדמת אנגליה הקדומה; חובה, שנוסיף, בלי ספק, למלאה, אם יהי רצון לפני ההשגחה העליונה לברכנו בתוספת זרע על זרענו.”

בינתים החליט לבלות את החורף בסידמוּת, “כדי שתוכל הדוכסית,” כאמור באגרתו אל אואין, “להינות ממרחצאות-הים הפושרים, והתינוק שלנו – מאוירו של ים, על חופיה הנאים של דיבונשיר, במשך חדשי-השנה, שהנם כה מבחילים בלונדון.” בחודש דצמבר הוצאה התכנית לפועל.

בפרוס השנה החדשה, זכר הדוכס עוד נבואה אחת. בשנת 1820, כך שמע מפי צועניה אחת, עתידים למות שנים מבית-המלכות. מי יהיו השנים? היה הדוכס יושב ומחשב את הקיצין האפשריים: המלך, הרי ברור, שימיו לא יארכו עוד; ודוכסית יורק נוגעה במחלה ממיתה. מסתבר איפוא, שספורים ימי המלך והדוכסית יורק; או אולי המלך ודוכס יורק; או המלך והנסיך העוצר. הוא עצמו היה אחד האנשים הבריאים והחסונים ביותר שבאנגליה[5].

“אחי,” הכריז הדוכס, “אינם חזקים כמוני; אני הלכתי בדרך הישר. אני אאריך ימים אחרי כולם. הכתב יותן בראשי ובראש צאצאי.”

יום אחד יצא לטייל, וכפות-רגליו נרטבו. בבואו הביתה, הסיח את דעתו מכל הענין, ולא החליף את גרביו. צינה אחזתהו, נתפתחה דלקת הריאות, וביום 22 לינואר החלה גסיסתו. במקרה מוזר, נזדמן אותה שעה ד"ר שטוקמאר הצעיר לביתו. לפני שנתים עמד על מטת-מותה של הנסיכה שארלוט; כעת ראה בגסיסתו של דוכס קינט.

לעצתו של שטוקמאר, נערכה צוואה ברוב חפזון. נכסיו של הדוכס לא יכלו לבוא בחשבון אלא מבחינה שלילית; אולם היה חשוב מכל, להבטיח לדוכסית את האפיטרופסות על התינוקת התמה, ששינויים כה מוזרים היו מתחוללים כעת במערכת מזלותיה. הדוכס הבין בקושי את הכתוב בצוואה, ובקושי חתם את שמו על התעודה. לאחר ששאל, אם כתב-ידו ברור בהחלט, ניטלה הכרתו, ולמחרת הבוקר נפח את נשמתו.

כעבור ששה ימים, נתקיימה המחצית השניה בנבואתה של הצוענית. חייו הארוכים, האמללים והמבישים של ג’ורג’ השלישי, מלך אנגליה, הגיעו אל קצם.

ב

מצב הענינים בסידמות היה פרוע במידה כזו, שהדוכסית מצאה את עצמה מחוסרת אמצעים, לחזור ללונדון. הנסיך ליאופולד מיהר לשם, והוא עצמו הוביל את אחותו וביתה, בהפסקות עגומות בין תחנה לתחנה, עד קינזינגטון.

האלמנה עטופת-השחורים היתה זקוקה כעת, יותר מתמיד, לכל אותו ישוב-הדעת, בו הצטיינה כל ימיה. מעולם עוד לא היו סיכוייה מפוקפקים יותר משהיו עכשיו. היתה לה הכנסה שנתית משלה בסך 6000 לירה, אולם חובותיו המרובים של בעלה הפילו עליה אימה. במהרה הוגד לה, שדוכסית קלארינס נתעברה שוב. למה יכלה לצפות עוד באנגליה? למה תישאר בארץ-נכר, בין אנשים זרים, שאינה שומעת את לשונם ואינה מבינה לנימוסיהם? הלא טוב לה לשוב לאַמורבאך, ושם, בין אחיה בני-עמה, לגדל את בנותיה ביתר חסכון?

אולם הדוכסית היתה בעלת-בטחון, מאין כמוה. חייה עברו עליה תוך מלחמות, והיא לא נרתעה אחורנית גם עתה. יתר על כן, היא היתה מסורה בלב ונפש לבתה התינוקת. “C’est mon bonheur, mes de’lices, mon existence,” הצהירה בחום. את הנחמדת יש לגדל כנסיכה אנגלית, ויהי גורלה מה שיהיה! הנסיך ליאופולד בא לעזרתה בהצעה נדיבה להוסיף 3000 לירה על הכנסתה השנתית, והדוכסית נשארה בקיזינגטון.

התינוקת עצמה היתה שמנה מאד, ורב היה הדמיון בינה לבין סבא שלה. “C’est l’image du feu Roil!”, קראה הדוכסית. “C’est le Roi George en jupons” ענו ואמרו כל הגבירות מסביב, בעוד הבריה הפעוטה מתנועעת בקושי בין אשה לרעותה.

לא עברו ימים מרובים, עד שהחל העולם מתענין במקצת בחדר-הילדים שבקינזינגטון. בתחילת שנת 1821, כשמתה הנסיכה אלישבת, ילדתה השניה של דוכסית קלארינס, תוך שלשה חדשים ללידתה, גברה ההתענינות עוד. דומה היה, שכחות איתנים וניגודים אכזריים זעים-נעים בתוך הדמדומים העוטפים לעריסה המלכותית.

היה היתה זאת תקופה של מחלוקת ורוגז, תקופה של דיכוי אלים ותרעומת נוקבת. תנועה כבירה, זו נחסמה דרכה בתנאים מכשילים רבות בשנים, פשטה כעת בכל רחבי המדינה. צצו תאוות חדשות, משאלות חדשות, או אולי נכון לומר: תאוות נושנות ומשאלות נושנות, שקמו לתחיה במרץ חדש: אהבת החירות, שנאת הרשע, התקוה לעתידות האדם. התקיפים הגאים עוד ישבו במרומי כסאותהם והוסיפו לשפוך את שלטונם העריץ על עם-הארץ. אולם חשרת-עבים נשאה בחובה בשורת סער ממשמש ובא, וכבר פילחו ברקים את לב השמים.

ברם, זה דרכם של כוחות איתנים, לפעול באמצעות כלים אנושיים, דקים מן הדקים; ודומה היה הדבר, במשך רבות בשנים, כאילו כל המפעל הכביר של הליברליזם האנגלי אינו תלוי אלא בחייה של הילדה הקטנה אשר בקינזינגטון. היא לבדה היתה חוצצת בין האומה לבין דודה האָיום, דוכס קומבירלאנד, זה גילומה המבעית של הריאקציה. בהכרח, הטילה דוכסית קינט את גורלה עם מפלגת בעלה. מנהיגים ליברליים, מטיפים רדיקליים נתכנסו מסביב לה. היא קירבה אליה את לורד דורהאם עז-הנפש, היא קיימה יחסי ידידת עם או-קוניל הנורא עצמו. היא קיבלה את ווילבירפורס לראָיון, אף על פי, שכמובן מאליו, לא ביקשה מאתו לשבת. היא הכריזה בפומבי, שעיקרי אמונתה הם “זכיות חירותו של העם”. מובטח היה לאומה, שהנסיכה הצעירה תקבל את החינוך הראוי בכיוון זה.

אולם מאחורי כסא-המלוכה חיכתה אותה שעה דמותו מבשרת-הרעות של דוכס קומבירלאנד. ברוהאם, שלא חשש לנבל את פיו צפה לעתיד, ורמז לאפשרויות מחרידות.

“מעולם לא התפללתי בלבב כה שלם בשלומו של מלך,” כתב בשמעו, שג’ורג’ הרביעי נפל למשכב “אם זו תהי פטירתו, יהיו המנוולים האלה [המיניסטרים השמרנים] פטורים מכל צרותיהם, ולהם איש כלבבם, פריד הראשון [דוכס יורק]. לשארית ימי חייו… אף הוא [פריד הראשון] לא יאריך ימים. אותו מלך הנבלים, ‘האח וויליאם’, אף חייו אינם חיים, ואנו מגיעים איפוא בדרך הטבע ליום בו תרצחנו יד המלך אירניסט הראשון, או אירניסט העוצר” [דוכס קומירלאנד].

ברוהאם לא היה היחידה, להרהר בכמו אלה. במצב התסיסה של רגשות ההמונים, צצו מחשבות אלו בתמידות על פני שטח הדברים ואפילו רק שנה אחת לפני עלותה על כסא המלוכה, היו עתוני הרדיקלים מלאים רמזים, שסכנה נשקפת לנסיכה ויקטוריה, בעטין של מזימות דודה הרשע.

אולם אף הד קל שבקלים מאותה המחלוקת והחזות הקשה לא הגיעה אל דרינה הפעוטה – כי כן נקראה בפי המשפחה – בעודה משחקת בבובותיה, או מתרוצצת במדרגות הפורזדורים, או רוכבת על החמור, שקיבלה במתנה מאת דודה, דוכס יורק, לאורך השדרות בגן קינזינגטון. הילדה תכולת-העינים ובהירת-השער זכתה להערצת אומנותיה ושושבינות אמה, ואחותה פיאודורה, ובמשך שנים אחדות היתה קיימת סכנה רצינית, וזו על אף הקפדנות של אמה, שהיא תפונק יתר על המידה. מזמן לזמן היה נחשול של מרדנות מציף את נפשה הרכה, והיתה רוקעת ברגלה הזעירה ומתריסה כלפי העולם כולו: יאמרו מה שיאמרו – היא את האלפא-ביתא לא תלמד, לא, כי בשום אופן לא תלמד. לאחר המעשה, רב היה צערה, אף נקוו דמעות בעיניה, אך את האלפא-ביתא בכל זאת לא למדה.

ברם, במלאות לה חמש שנים, התחולל שינוי, עם הופעתה של פרויליין ליהצין. עלמה כבודה זו, בתו של כומר בהאנוביר, ששימששה קודם לכן אומנת לנסיכה פיאודורה, עלה בידה במהרה לפחת רוח חדשה בלב חניכתה. אכן, בראשונה, נפלה עליה אימה, בראותה את התפרצויות מזגה הסוער של הנסיעה הקטנה; מימיה לא ראתה עוד – כן הכריזה העלמה ליהצין – ילדה שובבה ורתחנית כזו. אחר כך השגיחה בעוד משהו: הילדה אהבה את האמת, מאין כמוה; כל עונש שבא בעקבה, לא הזיז אותה מאמתה.

האומנת החדשה היתה תקיפה, מאד תקיפה בדעתה, אולם עם זה הבינה, כי כל התקיפות שבעולם לא תעמוד לה, אלא אם כן תמצא מסילות ללבה של דרינה הקטנה. היא עשתה כן, ושוב לא נתקלה בקושיים. דרינה למדה את אותיות האלפא-ביתא באחד מכרובי-מרום, ולא את האלפא-ביתא בלבד. הבארונית די-שפּאת לימדה אותה לגזור תיבות קטנות מקרטון, ולקשטן בפרחי צבעונין ושאר מיני סידקית. אמה הורתה לה את עיקרי הדת. בכל יום ראשון, בבוקר, יכלו באי הכנסיה לראות את הילדה בת השש יושבת על ספסלה ועושה אזנה כאפרכסת לכל מלה ומלה בדרשתו האין-סופית של הכומר, הואיל לואחרי הצהרים עמדה להבחן באותה דרשה. מנוי וגמור היה עם הדוכסית, להכשיר את בתה, מראשית ימיה, למעמדה הרם, באופן שאף המהדרים מן המהדרים לא ימצאו בה שמץ-פסול. שכלה הגרמני הפשוט, הטוב ולמוד-החסכון, נרתע לאחור, באימה ותמיה, מפני החינגאות וההילולות המחפירות בארמון קארלטון; דרינה לעולם בל תורשה לשכוח, ולוא אף לרגע קל, את מידות הפשטות, הסדר הקבוע, היאות והחסדות.

ברם, אליבא דאמת, לא היתה הילדה זקוקה, כמעט, ללקח בתורת המידות, כי מטבע בריאתה, נתברכה בפשטות ואהבת הסדר, חסידות ללא מאמצים יתרים, וחוש היאות שלה היה מפותח מאד. היא הבינה יפה יפה את יתרונות מעמדה היא. כשהובאה הלֵידי גֵ’יין אֶלִיס, ילדה בת שש, על ידי סבתה, לארמון קינזינגטון, נשלחה לשחק עם הנסיכה ויקטוריה, בת-גילה. האורחת הצעירה החלה, מחוסר ידיעה בנימוסי החצר, למשמש בצעצועים הפזורים על הרצפה, כעושה בתוך שלה. אולם “אסור לך לנגוע באלה”, הוגד לה תיכף ומיד, “שלי הם; ומותר לי לקרוא לך בשם ג’יין, אבל אסור לך לקרוא לי בשם ויקטוריה”.

חבירתה הקרובה ביותר של הנסיכה היתה ויקטוּאַר, בתו שלש סיר ג’והן קוֹנרוי, מנהל המשק של הדוכסית. שתי הילדות חיבבו זא את זו במאד מאד, והיו מטיילות תכופות, בגן קינזינגטון, כשהן חובקות זו את יד זו. אולם דרינה הקטנה ידעה עד מאד, לשם מי הלך אחריהן, במרחק-מה, מתוך יראת-כבוד, אותו משרת ענקי בממדיו הססגוניים.

טובת-לב, נוחה להתפעל, אהבה את ליהצין היקרה שלה, ואהבה את פיאודורה היקרה שלה, ואת ויקטואר היקרה שלה, ואת מאדאם די-שפּאֶת היקרה שלה. ואמא היקרה שלה… מובן מאליו, גם אותה אהבה; חובתה היתה זאת; ואף על פי כן – היא לא יכלה לבאר, על מה ולמה – היתה תמיד מאושרת יותר, כשהתארחה בבית דודה ליאופולד, בקליירמונט. שם קידמה את פניה מרת לואיס הזקנה, שושבינת שארלוטה בת-אחי-אביה, בימים עברו, ופינקה אותה, במלאה את כל משאלות-לבה. ודודה אף הוא היטיב עמה להפליא, דיבר אליה ברצינות ועדינות, כדבר אל אדם מבוגר כמעט. היא ופיאודורה בכו תמיד, כשנסתיים מועד ביקורן, הקצר מדי, והיה עליהן לחזור אל החדגוניות רבת-החובה ואל ההשגחה מלאת-האהבה שבקינזינגטון. אולם לפעמים, כשראתה אמה הכרח לעצמה להשאר בבית, הותר לה לצאת במרכבה לבדה, עם פיאודורה היקרה שלה וליהצין היקרה שלה, והיה ביכלתה לשוחח ככל העולה על רוחה, ולהביט לצדדין, ככל אות נפשה, והיתה לה שעה של קורת-רוח אמתית.

הביקורים בקליירמונה היו תכופים למדי. אולם יום אחד, ניתנה לה הזדמנות לערוך ביקור מסוג אחר לגמרי, יקר-מציאות יותר, שגרם לה התרגשות רבה ויתרה. בהיותה בת שבע שנים, נתבקשו היא ואמה ואחותה לבוא לארמון המלך בווינדזור. ג’ורג’ הרביעי, שפקד את עוונות אחיו על גיסתו וביתה, היתה לו סוף סוף בדידותו הקודרת לזרא, והוא גמר אומר להאיר אליהם פנים. בעל-העבירה הזקן, חולה-פודגרה ומקופלט, מעטף את כובד-בשריו בבגדי-מלכות, פילגשו, מקושטת בעדי עדיים, לימינו, ומלחכי-פינכא מתגנדרים על כל סביבותיו, קידם את פני הבריאה הזעירה, שהוכח בגורלה לערוך יום אחד, באותם הפלטרים עצמם, טקס שונה מזה בהרבה.

“תני לי את כפּך הזעירה”, אמר המלך; ושני דורות דא בדא נגעו.

למחרת הבוקר, היה דוהר בכרכרתו עם דוכסית גלוסטר, כשפגש את דוכסית קינט עם ילדתה בתוך הגן.

“הכניסיה לכאן,” ציוה המלך, ולמגינת לב האם ולחדות הבת, נתמלאה הפקודה תיכף ומיד.

והם נישאו בדהרה למי-וירגיניה, שם חיכתה להם שייטת גדולה, מלאה שרים ושרות, עוסקים בציד-דגים, והיתה עוד שייטת שניה, עם תזמורת. והמלך קרץ בעינו לפיאודורה, והפליג בשבח נימוסיה הנאים, אז פנה אל בת-אחיו ואמר:

“מהו הניגון החביב עליך ביותר? התזמורת תנגנו.”

“אל מלך-נצור, אדוני,” באה התשובה מניה וביה.

תשובתה של הנסיכה נישאה בפי רבים, כאחד האותות הראשונים לטעמה הטוב, שיצאו לו מוניטין לאחר זמן. אולם הילדה היתה כנה מאד, וייתכן, שאמנם היתה דעתה כזאת.

ג

בשנת 1827 מת דוכס יורק, זה מצא לו נחמת-מה, לאחר פטירת אשתו, בחסדה הרב של דוכסית רוטלאנד, והשאיר אחריו את הבנין הענקי והבלתי-מוגמר של ארמון סטאפורד, ומאתים אלף לירות – בחובות. כעבור שלש שנים הלך גם ג’ורג’ הרביעי לעולמו, ודוכס קלארינס מלך תחתיו. גלוי וידוע היה כעת, שהמלכה החדרשה שוב אין לה סיכויים יתרים להעמיד עוד ולדות; המורשון הודה איפוא בנסיכה ויקטוריה כיורשת-עצר – ודוכסית קינט, שקיצבתה השנתית הוכפלה לפני חמש שנים, קיבלה כעת סכום נוסף של 10,000 לירה, לכלכלת הנסיעה, ונתמנתה לעוצרת, למקרה מות המלך בטרם תגיע בתה לשנות בגרות.

בעת ובעונה אחת עם זה, לפתה רוח סערה עזה את עמודי המדינה. כחם של ה’טורים‘[6], ששלטו שלטון בלי מצרים באנגליה, למעלה מארבעים שנה, התחיל מתפורר פתאום. בהיאבקות הכבירה, שהחלה כעת, דומה היה לשעה, כאילו מסורת כל הדורות עתידה להשבר בקול נפץ איום, כאילו העקשנות העורת של החשוכים והחימה השפוכה של מתנגדיהם, אין מהם מוצא, אלא מהפכה. אולם הפשרנים נצחו – חוק הריפורם[7] נתקבלו במורשון. מרכז הכובד בחוקה הועבר לצד המעמדות הבינוניים; ה’והיגים’ עלו לשלטון, וגוון ליברלי ניתן להרכב הממשלה. אחת מתוצאותיו של מצב-ענינים זה היתה עליה לדוכסית קינט ולבתה. תחת היותן נתונות עד כה לחסותה של כנופיה אופוזיציונית, נעשו כעת נכס יקר לרוב הרשמי של האומה. הנסיכה ויקטוריה היתה מכאן ולהבא לסמל החי של נצחון המעמדות הבינוניים.

מאידך גיסא, שקע כוכבו של דוכס קומבירלאנד: חוק הריפורם הדיח אותו משאתו. ערכו ירד עד לאפס, ושוב לא היה בכחו להזיק, אם כי כיעורו עמד בעינו. הדוד הרע נשאר בחזקתו – אבל רק בסיפורי-מעשיות.

הליברליזם של הדוכסית עצמה לא היה עמוק ביותר. היא הלכה, כמובן, בדרכי בעלה, כשהיא חוזרת באמונה שלימה על סיסמאות ידידיו המשכילים של הדוכס המנוח, והכללותיו של אחיה הפיקח ליאופולד. היא עצמה לא העמידה פני משכלת מעולם. היא לא הבינה הרבה בחוק הסיוע לעניים, סחר-העבדים ותורת הכלכלה המדינית. אולם היא הביעה את התקוה, שהנה ממלאה את חובתה; וקוה קיותה – בלב ונפש – שגם ויקטוריה תדע למלא את חובתה.

השגותיה בעניני חינוך קיבלה מפי ד“ר אַרנולד, שהשקפותיו התחילו אותה שעה למצוא להן מהלכים בחברה הגבוהה. מטרתו של ד”ר ארנולד היתה, בראש ובראשונה, לעשות את תלמידיו, “במובנן הנעלה והאמתי ביותר של מלים אלה, ג’נטלמנים נוצרים”. ההשתלמות השכלית היתה בעיניו שניה במעלה. הדוכסית היתה משוכנעת בהחלט, שאין בחייה חובה גדולה מזו, להבטיח לבתה הכשרה מלאה לתפקידי מלכה נוצרית. לצורך זה אזרה את כל כוחותיה וככל אשר גדלה הילדה, כן הוסיפה להשתעשע במחשבה, שלא בכדי טרחה כל הטרחות האלה.

כשמלאו לנסיכה אחת-עשרה שנה, ביקשה הדוכסית מאת בישופי לונדון ולינקולן לבחון את בתה, ולחוות את דעתם על החיל, שעשתה בלימודים.

“מרגישה אני, כי הגיעה השעה”, ביארה הדוכסית באגרת, שערכה, לפי כל הסימנים, היא עצמה, בכתב-ידה, “להעביר את אשר נעשה עד כה בכור המבחן, ואם נעשה דבר ולא בטוב שכל, נוכל לתקנו, והתכנית לעתיד תהא נתונה לעיון ובקורת… הרי אני עצמי נוכחת כמעט תמיד בכל שיעור, או חלק ממנו; ומכיון שהגבירה, העומדת לפני הנסיכה, היא אישיות משכלת, הרי היא מסייעת בידיה להכין את שיעוריה, בשביל המורים השונים, כי החלטתי לפעול בצורה זו, כדי שאוכל אני עצמי להיות לה לאומנת… כשהגיעה לגיל הראוי, החלה באה בקביעות, יחד אתי, להתפללי בביכנישתא, והריני מרגישה בודאות גמורה, שהדת שוכנת בחדרי לבה, ומבחינה מוסרית עשתה עליה הדת רושם במידה כזו, שהיא מסוגלת לטעות פחות מזולתה, כילדה טובת-שכל, המסוגלת למזגה ברגשותיה.”

“הנטיה הכללית של אופיה,” מוסיפה הדוכסית, “היא עוז השכל, היכולת לקלוט ידיעות בנקל, עם נכונות מיוחדת במינה, להסיק מסקנות צודקות ונדיבות בכל שאלה, המוצגת לפניה. דביקותה באמת בולטת במידה כזו, שאין לי כל חששות להריסת מצודה זו בכל התנאים שהם.”

הבישופים באו לארמון, ותוצאות הבחינה היו משביעות רצון בהחלט.

“בהשיבה על שאלות רבות ושונות, שהוצגו לפניה,” נאר בהדין-והחשבון שלהם, “הראתה הנסיכה ידיעה מדוקדקת בדברי-הימים החשובים ביותר שבכתבי-הקודש, ובאמתות ובעיקרים של הדת הנוצרית, לפי המסורת של הכנסיה האנגליקנית, וכן בסדר הדורות ובעובדות העיקריות בדברי ימי אנגליה, במידה שיש בה כדי להפליא בילדה כה רכב בשנים. התשובות, שנתנה הנסיכה לשאלות בכתיבת הארץ, השימוש בגלובוס, בחשבון ובדקדוק הלשון הרומאית, אף הן השביעו רצון.”

הבוחנים לא ראו צורך לשפר את התכנית, שערכה הדוכסית לחינוך הבת, אף כמלוא נימא, והארכיבישוף דקאנטירבורי, שנתבקש לחוות את דעתו באותו ענין, הגיע אף הוא לכלל אותן המסקנות המשמחות.

אכן נשאר עוד צעד חשוב אחד לעשותו. עד עתה, כפי שביארה הדוכסית לבישופים, נמנעה לגלות לנסיכה את טיב התפקיד, שיהיה עליה למלא לעתיד לבוא.

“ידועות לה החובות, הכרוכות בו, וידוע, שמוטל על נושא הכתר לחיות בשביל זולתו; וכשתגיע השעה לטבוע במוחה התמים את רישומי גורלה לעתיד, קלוט תקלוט אותם בטוב שכל ודעת, מה נדרש מאתה, ויש לקוות, שעיקרי חובותיה יהיו ידועים לה יפה יפה, והתפארת הצפויה לה לא תכנה בסנוורים.”

לשנה הבאה הוחלט לפקוח את עיניה על פרט זה. נערך המחזה הידוע למדי: השיעור בדברי-הימים, סדר-היוחסין של מלכי אנגליה, שהקדימה האומנת להכניס בסתר לתוך הספר, הפתעת הנסיעה, שאלותיה המרובות, ולבסוף – השגת העובדות כהויתן. כשהבינה הילדה סוף סוף, נאלמה לשונה לרגע, ואז שב כח הדיבר אליה.

“אני אהיה טובה,” ענתה ואמרה.

במלים אלה היה משהו יותר מהצהרה מקובלת, גרידא, משהו יותר ממצות אנשים מלומדה. היה בהן, בכל צמצומן ועזותן, בכל האהבה העצמית וענות-הרוח הטבועות בהן, משום סיכום אינסטינקטיבי לסגולות הנפשיות, ששלטו במסכת-חיים זו.

“הרבה בכיתי, כשנודע לי הדבר,” רשמה הוד מלכותה בפנקסה, לאחר שנים רבות.

אין ספק, שבנוכחות אחרים, לרבות ליהצין היקרה שלה, ידעה הילדה הקטנה לשלוט ברגשותיה; אחר תרה לה מקום סתר, להקל את המועקה המוזרה מעל לבה, מטפחתה לעיניה, באין אמה רואה בקלקלתה.

אכן לא בנקל עלתה בידה להמלט מעינה הפקוחה של אמה. בוקר וערב, יומם ולילה לא נחה עין זו, הצופיה אל כל הליכותיה. הילדה גדלה ותהי לנערה, הנערה גדלה ותהי לאשה צעירה, אבל היתה ישנה עדיין בחדר-משכבה של אמה; עדיין לא הוקצה לה מקום, בו תוכל להתיחד עם נפשה, או לעשות את עבודתה, לבדה. שומרים ושומרות אין מספר עקבו אחרי כל צעד וצעד שלה: עד ליום עלותה על כסא-המלוכה לא ירדה מעולם במדרגות, מבלי שיחזיק מי שהוא בידה. פשטות וסדר שררו בכל. השעות, הימים, השנים, חלפו-עברו לאטם, מדודים ושקולים. הבובות – בובות אין מספר, כל אחת כה מהודרה בלבושה, כל אחת ושמה המיוחד לה, רשומה בדייקנות כה רבה בקטלוג – הוצנעו בארון, ותמורתן ניתנו לה קצת נגינה וקצת מחולות. טאליוני בה, להוסיף חוט של חן ותפרת לדמותה, ולאבלאש בא, לטפח את הסופראו החלוש בנעימות הבאס האדיר שלו. זקן הכמרים דצ’יסטר, המורה הרשמי, המשיך את הוראתו האין-סופית לנסיכה בכתבי-הקודש, בעוד דוכסית נורתומבירלאנד, האומנת הרשמית, יושבת ראש, בחגיגיות הראויה בכל שיעור ושיעור.

אין ספק, שהישגיה העיקריים של הנסיכה, בשנות-הלימודים האלה, לשוניים היו. הגרמנית היתה, כמובן, הלשון הראשונה, שנשתגרה בפיה, אולם האנגלית והצרפתית מיהרו לבוא אחריה, וכך קנתה דעת שלש לשונות בבת אחת. אם כי שלטונה בדקדוק האנגלי לא הושלם עולמית. בעת ובעונה אחת עם זה רכשה לה ידיעה מעשית בדיבור האיטלקי, ולטינית – בקצה המזלג. אף על פי כן, לא הרבתה לקרוא בספרים. היא לא מצאה ענין באלה. אולי גרמה לכך במקצת עובדה זו, שהספרים, אשר ניתנו לה, רובם ככולם, היא קובצי דרשות משעממות, או דברי שירה ופיוט, שלא ירדה לעומקם. קריאת רומאנים נאסרה עליה באיסור חמור. הלורד דורהאם שכנע את אמה להשיג בשבילה אחדים מסיפוריה של מרת מארטינו, המוכיחים את אמתות הכלכלה המדינית, והיא קראה אותם בעונג רב. אולם יש לחשוש, כי רק סיפור-המעשה, כשהוא לעצמו, גרם לה קורת-רוח יתרה זו, וכי מעולם לא ירדה לסוף דעתה של המחברת בהלכות חליפין, או חכירת קרקעות.

שלא בטובתה, היתה מוקפה כל השנים של תקופת-התבגרות זו, אך ורק, נשים, כמעט; לא אב ולא אח לה, להתפרץ לתוך החדגווניות הרכה של חיי יום-יום, בפחזות, בגסות, בצחוק קל-דעת, בנשיבת רוחות-חורין מבחוץ. הנסיכה לא שנמעה מעולם מאן-דהוא קורא לה בקול רם, ברוגז ובתרעומת; לא הרגישה מעולם, כדבר המובן מאליו, במגע לחי שעירה ונוגשית בלחיה הרכה שלה; לא טיפסה מעולם עם נער עלי גדר. הביקורים בקליירמונט – פליטות זעירות ונחמדות אלה לתוך חברת-גברים – הושם להם קץ במלאות לה אחת-עשרה שנה, כשעזב הנסיך ליאופולד את אנגליה, והלך למלוך על הבלגים. היא הוסיפה לאהוב אותו; הוא היה עדיין il mio secondo padre“, או, יותר נכון: solo padre, כי כאב נאמן הוא לי, באמת, בין לי אב.” אולם יחסו האבהי נודע אליה כעת בצורה מעורפלת ובעקיפין מתוך הצנור הקר של חילופי-אגרות. מכאן ואילך אפפוה מכל עברים השפעות נשיות: מצוות נשים, נוי שבאשה, התלהבות והתפעלות של נשים. ההומור והדמיון – שתי השפעות גדולות אלו, שאין בלעדיהן הפראה אמתית לנפש בגידולה – כמעט שלא הגיעו אל גנה הנעול.

הבארונית ליהצין – שכן הועלתה למדרגה זו במעמד האצילים דהאנוביר על ידי ג’ורג’ הרביעי, בטרם מותו – היתה לעמוד-התוך בעולמה של הנסיכה. כשנישאה פיאודורה לאיש, כשהלך הדוד ליאופולד לבלגיה, נשארה הבארונית בלא מתחרים. הנסיכה נהגה כבוד באמה, בתורת חובה, אולם לבה היה נתון לליהצין.

בת-הכומר הפקחית והדברנית מהאנוביר, שהתמסרה כולה לחניכתה המרוממת, באה על שכרה המלא, כי זכתה באמון אין קצה והערצה נלהבת מאת הנסיכה. הנערה היתה מוכנה לבוא באש ובמים למען “ליהצין חמדת-נפשה”, בה ראתה את “הידידה הטובה והכנה ביותר”, שהיתה לה מעולם. יומנה, זה הוחל בעודה בת שלש-עשרה, בו רשמה מיום ליום את כל המערכה הזעירה של מעשיה והרגשותיה, כל דף ודף שלו טבועים בו סימניה של הבארונית וחותם השפעתה הכל-מקיפה. הבריה הצעירה, המופיעה לבניך מבין השיטין, מתוארת בידי עצמה בבהירות שנונה, עם יושר-לבבה ועם פשטותה, התפעלויותיה המהירות והחלטותיה החסודות, כמעט שיכלה להיות בת כומר גרמני היא עצמה.

שעשועיה, רגשי הערצתה וחיבתה, היו רובם ככולם מסוג זה, שמוצא את ביטויו הטבעי בהדגשות ובאותות-קריאה למכביר.

“היה זה טיול נחמד. רוב הטיול עבר עלינו בריצה קלה. רוזי הקטנה והמתוקה היתה נפלאה במהלכה!! באנו הביתה באחת ורבע… בשעה שבע, פחות עשרים דקה, יצאנו אל האופירה… רוביני יצא אל הבימה ושר שיר מתוך ‘אַנה בולינא’ – כפתור ופרח. באנו הביתה באחת-עשרה וחצי.”

בהערותיה על הספרים שקראה, מתגלית השפעתה השכלית של הבארונית בבהירות רבה. יום אחד נעשה משגה, כנראה, ונפל לידה כרך זכרונות של פאני קימבל.

“ודאי שהדדברים כתובים בצורה מוזרה ומחוצפת מאד. ייתכן לדמות, לפי הסגנון, שהמחברת היא אשה חצופה מאד, ושלא קיבלה חינוך הוגן; שכן יש בספר כל כך הרבה ביטויים המוניים. הרבה יש להצטער על כך, שאישיות כמרת בוטליר, המחוננת באמת בכה הרבה כשרון, מזלזלת בו במידה כזו ומפרסמת ספר, שהוא כה מלא קש וגבבא ועלול רק להזיק לה. עליתי על יצועי בתשע ועשרים.”

אגרותיה של הגברת די-סיוויני, שקראה הבארונית לפניה בקול רם, זכו להערכה טובה מזו.

“כמה טבעי ונאה באמת הוא סגנונה של זו! הוא כה מלא תמימות, שכל טוב וחן.”

אולם את מלוא הערצתה שמרה הנסיכה לחיבורו של הבישוף דצ’סטר “Exposition of the Gospel of St. Matthew”.

“הרי זה, באמת, ספר משובח מאד. בדיוק מאותו הסוג, שנתחבב עלי, וזה מפני שהוא פשוט ומובן, ומלא אמת ורגש הטוב. אין זה אחד מאותם הספרים המלומדים, שבהם עליך לעמוד ולהתפלפל בכל סעיף וסעיף, כמעט. ליהצין נתנה לי ספר זה באותו יום ראשון לשבת, בו הייתי לבת-מצוה.”

שבועות אחדים לפני כן נכנסה בבריתה של הדת, והיא תיארה את המאורע בדברים הבאים:

"היתה לי הרגשה, שהכנסתי בברית הדת היא אחד המאורעות היותר חגיגיים והיותר חשובים בחיי, ולבי היה סמוך ובטוח, שטכס זה ישפיע על התפתחותי השכלית לטובה. ניחמתי מעומקא דליבא על כל המעשים הרעים שעשיתי, ונתתי את בטחוני באדוני, לחזק את לבי ושכלי, לסור מרע ולעלות בדרך הישר, לעשות רק טוב וחסד. הלכתי מתוך החלטה גמורה להיות לנוצריה אמתית, להשתדל ולנחם את אמא היקרה שלי על כל צרותיה, נסיונותיה והרפתקאותיה, ולהיות לה לבת אוהבת וממלאת חובתה באמונה. כמו כן, לציית לליהצין היקרה, שעשתה כה הרבה בשבילי. לבשתי שמלת-חוֹרי לבנה, ולראשי חבשתי מצנפת של צמר-משי לבן, מעוטרת זר של שושנים לבנות. נסעתי במרכבה עם אמא היקרה שלי, וכל השאר באו אחרינו בכרכרה אחרת.

דומה עליך הדבר, כאילו אתה מחזיק בידך אבן-גביש קטנה וחלקה, ללא פגימה וללא נצנוץ, והיא כה שקופה, עד שיכול אתה לראות לתוכה כהרף עין.

ואף על פי כן, אין זה מן הנמנע, שעין בוחנת היתה עלולה לגלות פגם כל שהוא באותו הטוהר השלם. חוקר דייקן אולי היה רואה, בקרקע-בתולה זו, סימנים קלים ראשונים לנימה בלתי-צפויה לה. במערכת-חיים מנוזרת זו היה כל ביקור של אשים מן החוץ בבחינת מאורע מרעיש; ומכיון שהדוכסית נתברכה בהרבה קרובים וגואלים, לא היו ביקורים כאלה נדירים ביותר: דודות ודודים הרבה לבוא מגרמניה, וצאצאיהם אתם. בהיות הנסיכה כבת ארבע-עשרה, התלהבה מאד לבואם של שני נערים מווירטמברג, הנסיכים אלכסנדר ואירנסט, בני אחות-אמה והדוכס המושל באותה מדינה.

“שניהם גבוהים עד מאד,” רשמה ביומנה. “אלכסנדר יפה-תואר מאד, ופני אירנסט מביעים את טוב-לבו הרב. הרי הם, שניהם כאחד, חביבים במאד מאד.”

ופרידתם מילאה את לבה צער, כמובן:

“ליוינו אותם אל השייטת, ובמשך שעה קלה נשארנו על החוף ועקבנו את תנודות מפרשיה. הם היו כה חביבים, וכה נעימה היתה נוכחותם בבית. הם היו שבעי-רצון תמיד, ודעתם בדוחה עליהם תמיד. אלכסנדר כה הרבה לטפל בי, בצאתנו מן הסירה, ורכב על ידי; וכן אירנסט גם הוא.”

כעבור שנתיים, באו להתארח בבית אמה שני שארים אחרים, בני-דודה, הנסיכים פרדיננד ואבגוסטוס.

“פרדיננד היקר,” כתבה הנסיכה, “זכה להערצה כללית מכל עברים… הוא כה טבעי בכל, וכל הילוכו, כל מדברו אומר אצילות כזו. הרי הם, שניהם כאחד, צעירים מאד יקרים ומקסימים. אבגוסטוס גם הוא חביב מאד, ולכשמכירים אותו, הרי הוא מראה הרבה שכל טוב.”

בהזדמנות אחרת:

“פרדיננד היקר בא וישב על ידי ודיבר דברים כה יקרים ונבונים. אני אוהבת אותו כל כך. אבגוסטוס היקר ישב על ידי ושוחח עמדי, והרי הוא בחור טוב ויקר אף הוא, ויפה-תואר הוא במאד.”

קשה היה לה להכריע, מי משניהם יפה-התואר ביותר.

“סבורה אני,” החליטה בדרך כלל, “שפרדיננד עולה על אבגוסטוס ביפי-תארו; עיניו כה נפלאות, וארשת-פניו כה ערה ונבונה; שניהם כאחד, ארשת-פניהם כה נחמדה. פרדיננד, יש משהו יפה להפליא בארשת-פניו, כשהוא מדבר ומחייך, והוא כה טוב.”

ברם, אולי היה זה מן הראוי ביותר לומר, שהם “שניהם כאחד יפי-תואר מאד ויקרים מאד.”

אולם לא ארכו הימים עד שבאו עוד שני שארים צעירים, והם האפילו על כל אשר קדמו להם. אלה היו הנסיכים אירניסט ואלבירט, בני אחיה הבכור של אמה, דוכס זאכסין-קוֹבוּרג. הפעם היתה הנסיכה זהירה יותר בחות-דעתה.

“אירניסט,” העירה ביומנה, “גבה-קומה הוא כפרדיננד וכאבגוסטוס; שערותיו כהות, ועיניו הנאות וגבותיו כהות, אולם אַפּו ופיהו אינם משופרא. ארשת פניו עדינה ביותר ומעידה על יושר-לבב וטוב-שכל, וגזרתו יפה מאד. אלברט, שקומתו כקומת אירניסט, אבל הוא בריא ממנו בגופו, יפה-תואר הנהו להפליא. גון שערותיו דומה כמעט לשלי; עיניו תכולות וגדולות, ולו אף נחמד ופה מתוק מאד, עם שינים נאות. אולם קסם אישיותו משתקף בארשת-פניו, שהיא חמודה ביותר; c’est a’ la fois רבת חסד ומתק, מאד נבונה ומשכלת.”

“שני בני-דודי כאחד,” מוסיפה הנסיכה, “הם כה טובים ורחמנים; הם הרבה יותר forme’s ובקיאים בהויות העולם הרבה יותר מאבגוסטוס, הם דוברים צחות בלשון האנגלית, ובה אני מדברת אליהם. לאירניסט תמלאנה שמונה-עשרה שנה ב–21 ליוני, ואלבירט יהיה בן שבע-עשרה ב–26 לאבגוסט. דודי היקר אירניסט הביא לי ‘לורי’[8] נפלא במתנה, והוא בן-תרבות עד כדי כך, שהוא נשאר מעומד על ידך, ויש ביכלתך לשים את אצבעך בתוך מקורו, או לעשות בו ככל העולה על רוחך, מבלי שינסה לנשכך מעולם. גדול הנהו מן התוכי האפור של אמא.”

לאחר זמן קצר:

“מסובה הייתי עם בני-דודי היקרים על הספה, והיינו מסתכלים בציורים. שניהם מיטיבים לשרטט, וביחוד אלבירט, ושניהם להוטים מאד אחרי הנגינה. יודעים הם לנגן יפה עלי פסנתר. ככל אשר אני מרבה לראותם, כן תגדל שמחתי לבואם, וכן תרב אהבתי אליהם… נפלא הדבר להיות בחברתם; אף הם כה שונאים את הבטלה; אכן יכולים הם להיות מופת לנוער כולו.”

לאחר שעשו שלשה שבועות בבית אמה, הגיעה שעתם של הנסיכים הצעירים ואביהם הדוכס, לחזור לגרמניה, ועגום היה יום הפרידה.

“בפעם האחרונה סעדנו פת-שחרית מלאתי-אושר עם זה הדוד היקר ואלה בני-דודי האהובים, היקרים מכל, כי אהב אהבתים מכל יקר; יקר יקרו בעיני הרבה יותר מכל שאר בני-דודי שבעולם. אם אמנם מאד אהבתי את פרדינד, וכן את אבגוסטוס הטוב, הריני אוהבת את אירניסט ואלבירט יותר מהם; אח, כן, הרבה יותר… שניהם קראו ושנו לא מעט, והם נבונים מאד, נבונים מטבע בריאתם, וביחוד אלבירט, האחד המרבה לחשוב מבין השנים, וחביבה עליהם במאד השיחה בענינים רצינים ומאלפים, ועם זה הנם מאד מאד שמחים ועליזים ומאושרים, כראוי לבני-הנעורים. אלבירט היה מוצא לו תמיד שעה לחמוד לצון וממציא תשובות פקחיות ומבדחות, בהסבו אל השלחן לפת השחרית, ובכל מקום אחר; וגם את דאש היה מפנק, ומשחק עמו בצורה כה מצחיקה… אלבירט היקר מכל היה מנגן על הפסנתר בשעה שירדתי מחדרי. בשעה 11 עזבו אותנו דודי היקר, בני דודי האהובים והיקרים מכל וצ’ארלס, בלוית הרוזן קולאוראט. בכל חום נפשי חיבקתי את שני בני-דודי היקרים מכל, וכן גם את דודי היקר. בכיתי רבות ומרות, מאד מרות.”

הנסיכה חילקה את סערות-התלהבותה עם פיזור-אותיותיה בין השנים, אולם נטייתה החשאית לצד האחד היתה ברורה למדי.

“אלבירט, ביחוד!”

זה עתה מלאו לה שבע-עשרה שנה. ורב ועמוק היה הרושם, שעשו על יצור פורח זה קסמי הנסיך הצעיר, המושלם והטוב, עם עיני תכלתו הגדולות ואַפו כליל-היופי ועם פיהו המתוק ושיניו הנאות.

ד

המלך ויליאם לא יכול שאת את גיסתו, והדוכסית לא נמנעה למוד לו כמידתו, איבה תחת איבה. בלא הבחנה תכסיסית מסוימת והבלגה מסוימת, היו יחסיהם ההדדיים עשויים לגרום הרבה רוגז ותרעומות; אך זעומה מאד היתה מידת ההבחנה התכסיסית בהרכבה הנפשי של הדוכסית, והוד מלכותו אף לא ידע מעולם, הבלגה מה היא. ג’נטלמן זקן זה, המתנפח והמפכפּך, שתנועותיו תנועות ספן עלי דרג, עיניו עגולות ומזוורות, וראשו דומה לקשטא, כמעט שנטרפה עליו דעתו, בעלותו לפתע פתאום על כסא המלוכה, אחרי חמשים ושש שנות אפסות גמורה. פזרנותו הטבעית היתה בעוכריו. הוא היה מתרוצץ ממקום למקום, כשהוא עושה מעשים נואלים, דחופים ומבוהלים, מטיל אימה ומעורר צחוק על כל סביבותיו, ופיו אינו פוסק למלל רברבן. לשונו האנובירית היתה, בלי ספק, עם חזרותיה המרובות, מימרותיה הפורחות – "הרי זה דבר אחר לגמרי! - עם מרדותה הקשקשנית, פטפטנותה הצעקנית. הנאומים, שנשא בזה אחר זה, שלא בזמנם ולא במקומם, בהם הכניס בערבוביה את כל הדמיונות וכל השגעונות, שריחפו במקרה במוחו אותה שעה, הטילו בהלה בין המיניסטרים. אמרו, שהוא רבעו מנוול, ושלשת רבעיו מוקיון; אולם אלה שהכירוהו מקרוב, לא יכלו למנוע את אהבתם ממנו – כוונתם היתה לטובה. ואמנם היה האיש בעל מזג טוב ולב רחום, כשהיתה הגישה אליו גישה נכונה. אכן אוי ואבוי למי שלא ידע את הגישה הנכונה, כפי שנמצאה דוכסית קינט למדה במרוצת הימים.

לא היתה לדוכסית כל מושג מן השיטה הראויה לנקוט בה בהתנהגותה כלפי המלך, והיא לא יכלה להבין לנפשו כמלוא נימא. עסוקה מדי היתה במעמדה היא, אחריותה היא, חובתה והדאגה לבתה, ושעתה לא היתה פנויה לטפל ברגישותו המפולפלת של בעל-עבירה זקן ושוטה. היא היתה אם יורשתה של אנגליה, ושומה היתה עליו להכיר בעובדה זו – לרומם את קרנה תיכף ומיד – לתת לה דין-קדימה של אלמנה יורשת לנסיכות וילס, עם קיצבה שנתית גדולה מאוצרו הפרטי. לא עלה על דעתה מעולם, שתביעות כאלה עלולות להעלות חמתו של מלך, שלא זכה להעמיד ולדות כשרים משלו, ועדיין לא הגיע לכלל יאוש גמור בנידון זה. היא הוסיפה להטיל את כל כובד משקלה בדרך זו סללה לעצמה. סיר ג’והן קונרוי, אירי גבה-לב וחסר-דעה, היה יועצה המקורב ביותר, והוא הוסיף לגרות את יצרה.

מן הראוי היה, שויקטוריה תכיר ותדע את המחוזות השונים של אנגליה, ובמש כמה קיצים נערכה בשבילה שורה של סיורים – במערב, בנפות התיכוניות, בוילס. כוונתה של תכנית זו היתה מצוינת, אולם הוצאתה לפועל לא שפרה ביותר. נסיעותיה של הנסיכה, שניתן להן פרסום רב בעתונות, שמשכו המונים מלאי-התלהבות וגררו מסבות רשמיות לרוב, קיבלו צורה של מסעי=מלכים. תזכירים הוגשו על ידי אזרחים נאמנים; הדוכסית המאושרה, מתהדרת בשלל צבעי נוצותיה ומתנשאת עד כדי טשטוש גמור כמעט של הנסיכה הזעירה, קראה בקול רם, בהברה הגרמנית המיוחדת לה, את תשובותיה רבות-החסד, ערוכות למפרע בידי סיר ג’והן המגוחך, המשוטט אנה ואנה, שעירב, כנראה, את תחומי התפקידים של בן-משק וראש-מיניסטריון.

מובן מאליו, שחמת המלך עלתה להשחית, למקרא עיתוניו בוינדזור.

“אותה אשה אינה אלא פגע רע!” קרא בזעם.

המלכה אַדֵילָאִיד חביבה, אם כי מאוכזבת, עשתה את כל אשר לאל ידה, לשכך חימה, גלגלה את השיחה לנושא אחר, וכתבה אגרות ידידות ואהבה אל ויקטוריה: הכל ללא הועיל.

הגיעו לוינדזור ידיעות, שדוכסית קינט, בהפליגה על פני הסולינט, עומדת בתוקף על הדרישה, כי בכת מקום שאנית-טיולה מגעת לשם, יש לקדם את פניה בברכת-תותחים מכל אניות-המלחמה ומכל המבצרים שעל החוף. המלך הכריז, שיש לשים קץ ליריות בלתי-פוסקות אלה; נתקיימה התיעצות עם ראש הממשלה[9] והלורד הראשון לאדמיריליות, והם כתבו אגרות פרטיות אל הדוכסית וביקשו מאתה לוותר על זכויותיה. אולם היא אטמה אזניה משמוע אליהם; סיר ג’והן קונרוי עמד במרדו.

“בתורת יועצה החשאי של הוד רוממותה,” הצהיר סיר ג’והן, “אין ביכלתי להמליץ לפניה על ויתור בנידון זה.”

לבסוף פרסם המלך, במצב של התרגשות רבה ויתרה, ‘צו במועצה’, האוסר יריות-תותחים לכבוד איזו ספינה שהיא, אלא אם כן היא נושאת את המלך בכבודו ובעצמו, או את רעיתו המלכה.

כשפרצה המחלוקת בין המלך ויליאם לבין מיסטריו הליברליים, גברה עוד המרירות בינו לבין גיסתו, כי נוסף לכל יתר חטאיה, נעשתה כעת הדוכסית שותפת פוליטית לאויביו.

בשנת 1836 ניסה הוד מלכותו להכשיר את הקרקע לשידוך בין הנסיכה ויקטוריה לבין אחד מבניו של נסיך אוראנג’, ובעת ובעונה אחת עם זה עשה אתת כל אשר ביכלתו, כדי למנוע את ביקוריהם של נסיכי בית-קובורג בקינזינגטון. הוא החטיא את שתי המטרות כאחת, והתוצאה היחידה של מאמציו היתה לעורר את חמתו של מלך הבלגים, זה שכח לרגע את נימוסיו המלכותיים השקולים, ושיגר אגרת מלאה התמרמרות בנידון זה אל בת אחותו.

“הריני תוהה ומשתומם, באמת,” נאמר באגרת, “על התנהגותו של דודך הזקן, המלך; הזמנה זו לנסיך אוראנג’ ולבניו, שכופין אותו באופן כזה על אחרים, הריהי משונה עד מאד… רק אתמול קיבלתי הודעה רשמית-למחצה מאנגליה, בה נרמז כי רצוי במאד מאד, שביקור קרוביך את, לא יצא לפועל השתא – qu’en dites – vous? יוצא איפוא, ששאריהם ושארי-שאריהם של המלך והמלכה עד לאדם הראשון, כמעט, בוא יבואו בהמוניהם לשלוט במדינה, בעוד שקרוביך אָת, הכניסה לארץ תיאסר עליהם, וכל כך בעוד שכל קרוביך, כידוע לך, מילאו תמיד את חובתם בשלימות, וחיבה יתרה הודיעו למלך. באמת ובתמים, לא שמעתי ולא ראיתי דבר כזה מימי, ואני תקוה, שיעורר אותך במקצת; כעת, לאחר שנאסרה העבדות אפילו במושבות הבריטיות, קצרה בינתי מהשיג, למה נפל בגורלך את, מכל האדם, להשאר ילדה-שפחה לבנה באנגליה, כדי לגרום קורת-רוח לאנשי-החצר, שלא קנו אותך מעולם, כי עד כמה שידוע לי, לא הוציאו מעולם כל כספים בחשבון זה, ואף המלך לא נתן מעולם כמחצית השקל לכלכלתך… הוי, עקביות, הוי, יושר מדיני, או יושר סתם, היכן יחפשכם האדם ומצאכם!”

לא ארכו הימים, עד שבא המלך ליאופולד, בכבודו ובעצמו לאנגליה, וקבלת פניו בוינדזור היתה קרה לא פחות משהיתה חמה בקינזינגטון.

“כל השומע את דודי היקר מדבר על איזה נושא שהוא,” כתבה הנסיכה ביומנה, “הרי הדבר דומה עליו, כאילו הוא קורא בספר מאלף למאד; שיחתו כה נאורה היא, כה בהירה. הכל מודים, שהוא אחד הפוליטיקאים הראשונים במעלה, ששרדו בעולם. דיבורו בענינים מדיניים שוטף בנחת כל כך, ועם זה הוא כה תקיף וחסר-פניות. שמעתי מפי הדוד, שבלגיה יכולה לשמש דוגמא לשאר מדינות בארגונה, תעשיתה ושגשוגה; שיטת-הכספים שלה היא מושלמת ביותר. הדוד אהוב ונערץ כל כך על נתיניו הבלגיים, וודאי שהוא מוצא בכך ניחומים ותגמולים לכל צרותיו.”

אולם לא כן חשב והרגיש דודה השני. לדבריו, לא יכול שאת כל שותי-מים, והמלך ליאופולד הזיר עצמו מן היין.

“מה זה אתה שותה, אדוני?” שאל פעם את אורחו, בסעודת-הערב.

"מים, אדוני.

“חזיז ורעם, אדוני!” באה התשובה. “מדוע אינך שותה יין? מעולם לא הרשיתי שתית מים למי שמסב אל שלחני.”

ברור היה הדבר, שלא יארכו הימים עד להתפוצצות הגדולה, ובימי אבגוסט החמים בוא באה. הדוכסית והנסיכה ירדו לוינדזור, לשם הוזמנו לחוג את יום הולדת המלך, והמלך עצמו, שבא אותו יום לונדון, לנעילת בית-הנבחרים, ביקר בארמון קינזינגטון בהעדרן. שם נמצא למד, שהדוכסית לקחה לעצמה זה עתה, בניגוד להוראותיו המפורשות, מערכה של שבעה-עשר חדרים לשימושה הפרטי. הוא התמרמר מאד על מעשה זה, ובחזירתו לוינדזור, לאחר שביר את הנסיכה באהבה רבה, הוכיח את הדוכסית בפומבי על אשר עשתה.

אולם כל זה היה כאין וכאפס לעומת הבאות.

למחרת היום נערך משתה יום-ההולדת, במעמדם של מאה קרואים. דוכסית קינט הסבה לימין המלך, והנסיכה ויקטוריה – למולו. בגמר הסעודה, כשנשאו המסובים את כוסם בברכה לחייו, קם המלך על רגליו, ובנאום ארוך, שנשא בקול רם וחוצב להבות, שפך את כל חמתו על הדוכסית.

הוא הצהיר, שגיסתו העליבה אותו – יום יום ושעה שעה. היא מנעה ממנו ראות פני הנסיכה, בדרכים מגונות ביותר. היא הקיפה את עצמה יועצים רעים ואינה מוכשרה למלא בצורה הנאותה את התפקיד המרומם, שהוטל עליה. אולם סבלנותו פקעה סוף-סוף. מעכשיו תדע ידוע, שהוא המלך. מנוי וגמור אתו, שלא יזלזלו עוד בכבודו ובסמכותו. מכאן ואילך תידרש נוכחותה של הנסיכה בכל מסיבה הנערכת בארמון, באורח של קבע גמור. והוא מקוה לאלהים שיאריך את ימי חייו עוד ששה חדשים, כדי שלא יומט על המדינה האסון של ממשל-עראי, ותפקידי-הכתר ימסרו ישר לידי יורשת-העצר, ולא לידי “האישיות הנמצאת כעת על ידו”, שעל כושר מעשיה והתנהגותה אין לסמוך, בשום אופן.

דומה היה שזרם הנאצה, החרפות והגידופים לא ייפסק עוד. פני המלכה האדימו והחוירו חליפות; דמעות נקוו בעיני הנסיכה; הקרואים ישבו מוכי תמהון, נבעתים ונבוכים.

הדוכסית לא הוציאה הגה מפיה, עד שהגיע מבול-המלים אל קצו, והקרואים נתפזרו; סוערה ומדוכדכת, ציותה אז להביא את מרכבתה, והכריזה, שהיא חוזרת תיכף ומיד לקינזינגטון. רק בקושי רב עלה בידי ידידים להשכין שלום בארמון, לכל הפחות, למראית עין, ולהשפיע על הגבירה הנעלבת, שתדחה את פרידתה ליום המחר.

ברם, מגילת פורעניותיה לא נסתיימה עדיין, בנערה את אבק וינדזור מעל כפות רגליה, כי המר לה אלהים גם בתוך כתלי ביתה היא. חדרי הארמון בקינזינגטון מלאו תסיסת רוגזות נסתרות, עם קנאות ואיבות ארסיות, פרי שנים ארוכות, בהן טופחו מלחכי-פינכא מחד-גיסא, להכעיס את יריביהם מאידך.

שנאת-מות שררה בין סיר ג’והן קונרוי לבארונית ליהצין. אולם בזה לא נאמר הכל. הדוכסית החלה מתקשרתאל מנהל-המשק שלה יתר על המידה. היו יחסי קרבה יתרה ביניהם, ויום אחד נפקחו עיניה של הנסיכה ויקטוריה על עובדה זו. בסודי סודות מסרה את אשר ראתה לבארונית, ולבעלת-בריתה האהובה של הבארונית, הגברת די-שפּאֶת. לאסונה של הגברת די-שפּאת, לא ידעה לשים מחסום לפיה, ולא עוד, אלא שנואלה אפילו להוכיח את הדוכסית על פניה, והיא פוטרה ממשרתה תיכף ומיד. קשה הרבה יותר היה הדבר, להפטר מן הבארונית. גבירה זו, הפקחית והזהירה, קיימה בשלימות את פרקה בהלכות דרך-ארץ. עמדתה היתה מבוצרת ומבוססת עד מאד. היא ידעה להבטיח לעצמה את תמיכתו של המלך, בכבודו ובעצמו, וסיר ג’והן נמצא למד במהרה, שקצרה ידו להרע לה. אולם מכאן ואילך היה הבית מפולג לשני מחנות.

הדוכסית הטילה את כל כובד סמכותה על כף המאזנים, להכריעה לד סיר ג’והן; אולם גם הבארונית מצאה סעד ועזר מצד, שאי-אפשר היה לזלזל בו. הנסיכה ויקטוריה לא אמרה דבר, אולם הרבה נימים נפשיות קשרוה לגברת די-שפּאת, והערץ העריצה את ליהצין שלה.

גלוי וידוע היה לדוכסית, שבמחלוקת מגונה זו בתה מסייעת ידי צורריה. רוגז, מפח-נפש, תוכחות-מוסר קלעו את נפשע בכף-הקלע. היא השתדלה להתנחם ככל האפשר בפטפוטיו החביבים של סיר ג’והן ובהערותיה השנונות של הלידי פלורה הייסטינגס, אחת משושבינותיה, שלא הגתה אהבה יתרה לבארונית.

אכן נמצא כאן נושא מתאים לסאטירה: כי בת הכומר, בכל השתדלויותיה להעמיד פני אשה אצילה מבטן ומלידה, נתקיימו בידה מנהגים ונימוסים, שגילו את מוצאה. כך, למשל, לא יכלה להתגבר על יצרה ולהימנע מאכילת גרעיני כָרוְיָיא. משלוחים של שקיקי גרעינים היו מגיעים אליה מהאנוביר, והיתה מתבלת בהם את פת-לחמה, המרוחה בחמאה, את כרובה, ואפילו את בשר-צליה. הלידי פלורה לא יכלה להתאפק, והפליטה מימרה חריפה; אותה מימרה הגיעה לאזני הבארונית שחרזה את שפתיה בחרונה. וכך גברה המחלוקת מיום ליום.

ה

המלך התפלל לאלהים, שיחייהו עד שתגיע בת-אחיו לשנות בגרות; וימים מועטים לפני שמלאו לה שמונה-עשרה שנה – זה תאריך בגרותה, כחוק – תקפה אותו מחלתו לפתע פתאום, והיה קרוב מאד לעבור לעולם האמת. אולם הוא שב לאיתנו, והנסיכה ראתה יכולת לעצמה לחוג את יום הולדתה במסיבת-טרקלין ונשף-מחולות לתפארה – בלא כל הפרעות.

“הרוזן זישי,” רשמה ביומנה, “יפה תארו למאד, בלבשו מדים, אך לא כן בתלבושת אזרחית. הרוזן ולדשטין עושה רושם מצוין במדיו האונגריים הנאים.”

עם זה האדון הצעיר היה ברצונה לרקוד, אלא שנתקלה במניעה גדולה אחת.

“הוא אינו יודע לרקוד קאדרילות, והואיל ובמצבי אנו, אינני יכולה, לצערי, לצאת במחול הוואלס והדהורית, נמנעה ממני האפשרות לרקוד אתו.”

מתנת המלך ליום-הולדתה היתה עשויה לגרום לה קורת-רוח רבה, אילמלא הביאה לידי התנגדות מעציבה במשפחה. על אפו ועל חמתו של דודה הבלגי, קיימה יחסים טובים גם עם הדוד האנגלי. הוא השפיע עליה תמיד רוב טובה ובסכסוך, שפרץ בינו לבין אמה, לא ראתה כל סיבה, העשויה להשניאו עליה. הוא היה, לדבריה, “מוזר, מאד מוזר ויוצא מגדר הרגיל,” אולם “לפעמים תכופות גילו בכוונותיו פנים שלא כהלכה.”

כעת כתב אליה אגרת, בה הציע לה קיצבצה שנתית בסך עשרת אלפים לירה, שיימסר לרשותה הגמורה, מבלי שתהיה לאמה שליטה עליו. הלורד קונינגהאם, שר-החצר, נצטוה למסור את האגרת א ורק לידי הנסיכה עצמה. כשהגיע לקינזינגטון, הוכנס אל החדר, בו הסבו הדוכסית והנסיכה, וכשהוציא את האגרת, הושיטה הדוכסית את ידה, לקחתה. הלורד קונינגהאם ביקש את סליחת הוד רוממותה, וחזר על צו המלך. אז נסוגה הדוכסית אחורנית, והנסיכה לקחה את האגרת.

היא כתבה תיכף לדודה, להודיעו, שהיא מקבלת את הצעתו הנדיבה. הדוכסית לא היתה שבעת-רצון, כלל ועיקר. סכום של ארבעת אלפים לירה לשנה היה מספיק, לדעתה, בהחלט, בשביל ויקטוריה. אשר לששת האלפים הנותרים, הרי מן הראוי היה למסור סכום זה לידיה היא.

המלך ויליאם התגבר על מחלתו, וחייו שבו למסלולם הקבוע. שוב אפשר היה לראות את החוג המלכותי בוינדזור – המלך והמלכה, הנסיכות הזקנות, ואשתו המסכנה של איזה מיניסטר, או ציר מדינה זרה – מסובים במשך שעות ארוכות אל שולחן של סמוקית, המלכה סורגת פורסה, בעוד המלך מנמנם, אך מתעורר מדי פעם בפעם, אגב הערה, “כך בדיוק, גברתי, בדיוק, ככה!” עולם החלמה זו אך ארעית היתה. הזקן הוכרע לפתע. בלא סימני-חולי מיוחדים, פרט לחולשה רבה בכל אברי גופו, דומה היה, שכחותיו אוזלים והולכים. מעכשיו היה ברור לכל, שימי המלך ספורים.

כל העינים, כל המחשבות, הופנו אל הנסיכה ויקטוריה. אולם היא היתה סגורה ומסוגרת עדיין בבדידות הפלטרים בקינזינגטון, דמות זעירה ונעלמה, בטלה ומבוטלה באפלולית הצל הענקי של שררת אמה. אמנם השנה, שקדמה לזו, היתה מאד חשובה בהתפתחותה. זלזלי לבה הרכים החלו משתרגים בפעם הראשונה לקראת דברים שמעבר לילדות. בזה עודד אותה וחיזק את ידה המלך ליאופולד.

לאחר חזירתו לברוסיל, חידש את חליפת אגרותיו אתה, בהכניסו לתוכן נעימה יותר רצינית. הוא דן בפרטים של הפוליטיקה החיצונית; הוא קבע את החובות שבמלכות; הוא הראה על טפשותם הנפשעת של העתונים. על נושא זה האחרון כתב בחריפות יתרה.

“אילו באנו,” אמר מלך הבלגים, לכנס את כל עורכי העתונים בארצות, שהנהיגו את חופש העתונות, היינו רואים לפנינו כנופי, אשר בידיה לא היית מפקידה את הכלב, שהנך מחשיבה, על אחת כמה וכמה, את כבודך ושמך הטוב."

השקפותיו על תפקידיהם של מלכי-ארץ ודא אין לערער עליהן.

“ענינו של העליון על המדינה,” כתב באחת מאגרותיו, “הרי הוא, לדעתי, בלי ספק, לפעול בלי משוא-פנים וברוח הצדק והיושר, לטובת הכלל כולו.”

בפרק-זמן זה עצמו התפתח טעמה של הנסיכה בכיוונים חדשים ושונים. אם כי היתה להוטה עדיין בלב ונפש אחרי רכיבה ומחולות, החלה להגות כעת אהבה כנה ונאמנה גם לנגינה, וברב התלהבותה היתה שותה בצמא את הרולאדות והאַריות של האופירה האיטלקית. היא מצאה לה קורת-רוח אפילו בקריאות דברי-שיר, לכל הפחות, פיוטיו של סר ואלטר סקוט.

כשנודע למלך ליאופולד, שיום פטירתו של המלך ויליאם ממשמש ובא, כתב כמה אגרות ארכות לבת-אחותו, בהן נתן לה עצות מצוינות.

“בכל אגרת, שאכתוב אליך,” הקדים ואמר, “יש בדעתי לחזור בפניך, בתורת כלל יסודי, על הצורך להיות אמיצת לב, תקיפה בדעתך, וישרה במעשיך, כאשר היית עד היום הזה.

אשר ליתר הדברים, במשבר שהיה ממשמש ובא, לא ראה לה כל סיבה לפחד, אלה היה עליה לבטוח ב“חושה הטבעי, הטוב, ובאמת,” הטבועה באופיה. אין לה לעשות שום דבר בחפזון; אין לה לפגוע לעולם ב- amour-propre של מי שהוא; ומוטב לה לשמור אמונים לממשלה הליברלית.

אולם המלך ליאופולד לא הסתפק באגרות בלבד. מנוי וגמור היה אתו, שהנסיכה לא תחסר גם הדרכה אישית, והוא שלח לעזרתה את ידידו הנאמן, אתו כרת ברית-עולם לפני עשרים שנה, ליד ערש-המות בקליירמונט. וכך מצטיירת, שוב באופק, כאילו לפי צו גורל קדום, דמותו של שטוקמאר – המופיעה בשעת-הכרעה, מתוך הכרח.

בשמונה-עשר ליוני החלה גסיסתו של המלך. הארכיבישוף דקאנטריבורי סעד את משכבו בכל תנחומותיה של הכנסיה. אכן לא על נפש מרדנית רעפו המלים הקדושות; זה הרבה שנים נמנה הוד מלכותו על נאמני בית-האלהים. “בצעירותי,” ביאר פעם במסיבה פומבית, “עד כמה שאני יכול לסמוך על זכרוני, בשום דבר לא האמנתי, זולת תענוגות ושגעונות – בשום דבר שבעולם. אולם כשהפלגתי ביום, וקפצו עלי נחשולים, וראיתי פלאי מעמקים רבים, התחלתי מאמין באלהים, ונוצרי נאמן הייתי מני אז.”

היה זה יום-הזכרון למלחמת וואטירלו, והמלך הגוסס לא הסיח את הדבר מדעתו. הוא ביקש לחיות עוד אותו היום האחד, כי לעולם לא יראו עוד בשקיעת החמה.

“אני תקוה, שהוד מלכותך עוד יחיה ויראה כהנה וכהנה”, אמר ד"ר צ’אמבירס.

“אח! הרי זה דבר אחד לגמרי, זהו דבר אחר לגמרי,” היתה התשובה.

עוד פעם אחת זכה לראות בשקיעת החמה, והוא מת בהשכמת הבוקר למחרתה. הדבר היה בעשרים ליוני בשנת 1837.

לאחר שתם ונשלם הכל, זימנו הארכיבישוף ושר-החצר מרכבה, שהסיעה אותה בדהרה מוינדזור לקינזינגטון. הם הגיעו אל הארמון בשעה חמש בבוקר, ורק בקושי רב עלה בידם לקבל רשות-כניסה. בשש העירה הדוכסית את בתה, והודיעה לה, שבאו הארכיבישוף דקאנטירבורי והלורד קונינגהאם, ושרצונם לראותה. היא ירדה מעל מטתה, התעטפה בגלימת השחרית, והלכה לבדה אל החדר, בו חיכו לה המבשרים. הלורד קונינגהאם כרע על ברכיו והכריז רשמית על מות המלך; הארכיבישוף הוסיף אילו פרטים אישיים. היא הביטה אל הדמויות הכבודות, המשתחוות וממללות לפניה, וידעה שהנה מלכת אנגליה.

“מכיון שכך רצתה ההשגחה העליונה,” כתבה ביום ההוא ביומנה, “להעמדינה במצב זה, עשה אעשה כל אשר לאל ידי, למלא את חובתי לארצי ולמולדתי. הריני צעירה מאד, ואולי מחוסרת-נסיון בהרבה דברים, אם לא בכל, אולם בטוחה אני, שרק מעטים מאד יש להם יותר רצון ממשי וטוב, ויותר שאיפה אמתית לעשות את ההוגן והראוי, מאשר יש לי.”

אולם שעתה לא היתה פנויה כלל ועיקר לחשוב מחשבות ולנדור נדרים. ידיה מלאו עבודה למן הרגע הראשון למלכותה. שטוקמאר בא לסעוד אתה פת-שחרית, ונתן לה כמה עצות טוובות. היא כתבה אגרת אל דודה ליאופולד, ופיתקה נמהרת אל אחותה פיאודרה. נתקבל מכתב מאת ראש המשלה, הלורד מילבורן, שהודיע על בואו הקרוב.

הוא בא בתשע, לבוש מדי-החצר, ונשק את ידה. היא קיבלה אותו לבדה, והשמיעה באזניו את הלקח, שלימד לה, בלי ספק, שטוקמאר הנאמן, עם פת-השחרית.

“זה כבר העליתי בדעתי להשאיר את הנהלת הענינים בידיך, כבוד הלורד, ובידי שאר חברי המיניסטריון הנוכחי.”

ושוב נשק הלורד מילבורן את ידה, ולאחר שעה קלה הסתלק. אז ישבה לכתוב אגרת-תנחומין למלכה אדילאידה.

בשעה אחת-עשרה התיצב לפניה הלורד מילבורן בשניה, ובאחת-עשרה וחצי ירדה במדרגות אל האולם האום, לכנס את מועצתה הראשונה. הכנסיה הגדולה של שועים ורוזנים, הגמונים, מצביאים וחברי-המיניסטריון, ראו את הדלתות נפתחות, ונערה קצרת-קומה ורזה מאד, לבושה שמלת-אבל קודרת בפשטותה, נכנסת לבדה את האולם ומקרבת אל מקום מושבה ברב חן, מתוך הכרת-ערך יוצאת מגדר הרגיל. הם ראו את קלסתר פניה: לא יפה, אבל מלבב – שער בהיר, עיני תכלת, יושבות על מלאת, אף קטן, כפוף, פה פתוח, המגלה את טור השינים העליון, סנטר זעיר, גון-עור כליל-טוהר, ועל הכל, התערובת המיוחדה במינה של סימני תום עם כובד-ראש, צעירות עם שלוה פנימית. הם שמעו קול שקול וצלול קורא הצהרה רמה, בבהירות גמורה. אחר-כך, בגמר הטכס, ראו את הדמות הקטנה קמה על רגליה, ובאותה העדינות המושלמת. באותה הכרת-הערך המפליאה, יוצאת מלפניהם, כלעומת שבאה, לבדה.

פרק ג: הלורד מילבּורן

א

המלכה החדשה לא היתה ידועה, כמעט, בקהל נתיניה. בהופיעה בציבור, היתה אמה שופכת, מדי פעם בפעם, את שלטונה הגמור על הבימה. חייה הפרטיים לא היו אלא חיי טירונית במנזר: נפש חיה מן החוץ כמעט שלא לקחה דברים אתה מעולם; וכל נפש חיה, מלבד אמה והבארונית ליהצין, לא התיחדה אתה בחדר אחד מעולם. וכך נתגלגל הדבר, שלא רק מאת הקהל הרחב נבצר לדעת מאום מכל הנוגע אליה, אלא אף לחוגים הפנימיים, חוגי מדינאים ופקידים וגבירות מיוחסות, היתה אישיותה כספר החתום. בהתגלותה לפתע פתאום מתוך ערפלים סתומים אלה, עשתה תיכף רושם בל ימחה על הכל. התנהגותה במועצתה הראשונה מילאה את כל אותה הכנסת הגדולה רגשי תמהון והערצה. דוכס וולינגטון, סיר רובירט פּיל, אפילו קרוקיר הפראי, אפילו גריוויל השנון וקר-המזג – כולם כאחד נמשכו אחריה בחבלי-קדם.

כל מה שסופר על הליכותיה אחרי כן היה עשוי לשמש סימן יפה לא פחות מזה, לעתיד לבוא. תפיסתה היתה מהירה, החלטותיה היו נבונות, דבריה שקולים ומדודים. היא מילאה את תפקידיה המלכותיים בקלות מפליאה. נחשול של התפעלות אין קצה הציף את המוני העם. אנינות-הדעת והרומאנטיקה החלו להודיע את השפעתן; ומראה המלכה-הנערה הקטנה, תמה וצנועה, בהירת-שער וּורודת-לחי, הנוסעת במרכבתה ברחובות בירתה, מילא את לבות הרואים רגשות נלהבים של מסירות וחיבה. אדיר מכל היה הרושם, שעשה על העם ההבדל העצום בין המלכה ויקטוריה לאחי-אביה. זקנים אשמאים אלה, זוללים וסובאים, עקשנים ומגוחכים, עם נטל החובות, הבלבולים והשמות הרעים, שדבקו בהם עולמית – הם עברו-חלפו מן העולם כשלגי-החורף הללו, והנה בא סוף סוף האביב, בשם ומלכות.

הלורד ג’והן רוסיל נתן ביטוי נאה להרגשה כללית זו בנאום נמלץ ומקיף. הוא הביע את התקוה, שויקטוריה תהיה כאלישבעת המלכה, בלא עריצותה של זו, וכאַנה המלכה, בלא רפיונה של זו. הוא עורר את אנגליה לשאת תפילה לאלהים, שהנסיכה הנעלה, זה עתה עלתה על כסא המלוכה, בכוונות טהורות ביותר ושאיפות צודקות ביותר, זכה תזכה לראות בחלוף עבדות מן העולם, בפחות עוון ופשע, וברום קרנו של חינוך העם. הוא האמין, שאומתה תוכל, מכאן ולהבא, לשאוב כח, לדרך-ארץ, למסירות ולנאמנות, מתוך עקרונים דתיים ומוסריים נאורים, ושמלכות ויקטוריה, המיוסדת עליהם לבטח, תתנוסס לשם ולתפארת בדברי ימי אנגליה והעולם כולו.

אולם במהרה התרחשו דברים, שהוכיחו, כי ייתכן והעתיד, שצפה לו הקהל בהתלהבותו, לא יהיה ורוד כל כך ופשוט כל כך בבואו. ה“נסיכה הנעלה” אולי היה באופיה, אחרי ככלות הכל, משהו בלתי-מתאים לחזון הקל של גיבורה נאה וחסודה בספר-אגדה מאלף. כוונות טהורות ביותר, ושאיפות צודקות ביותר? ללא כל ספק; אולם, כלום בזה תם ונשלם הכל? עין בוחנת היתה יכולה, למשל, למצוא משהו מבשר-רע בתבנית המוזרה של אותו הפה הקטן.

כשעברה בפרוזדור, לאחר מועצתה הראשונה, ומצאה את אמה מחכה לך פתחה ואמרה:

“ועכשיו, אמא, הבאמת ובתמים אני המלכה?”

“עיניך הרואות, יקירתי, כי כן הדבר.”

“אם כן, אמא חביבה, אקוה שתמלאי את הבקשה הראשונה, שאבקש מאתך, בתורת מלכה. תניני ואהיה שעה אחת לבדי.”

במשך שעה התיחדה עם נפשה. אז הופיעה שוב ונתנה פקודה רבת-משמעות – להוציא את מטתה מחדר אמה.

היה זה גזר-דינה של דוכסית קינט. שנות-הצפיה הארוכות חלפו-עברו סוף סוף; הגיעה השעה הכסופה, אחת ואין שנית: בתה הנה מלכת אנגליה; ושעה זו עצמה הביאה עליה כליה.

היא מצאה את עצמה, לחלוטין ולאין תקנה, מחוץ לכל השפעה, לכל אמון, לכל שריד של כח. לכאורה, היתה מוקפת עדיין כל הסימנים החיצוניים להוקרה וכבוד, אולם אלה רק הדגישו את האמת הפנימית של מצבה, והכבידו עליה עד לבלתי נשוא. בתערובת המשונה של נימוסי-חצר רשמיים עם חובת הבת, שוב לא מצאה הדוכסית את הדרך אל ויקטוריה. היא לא היתה מסוגלת להסתיר את רגשי אכזבתה וכעסה מעין זרים.

II n’y plus d’abenir pour moi"“ קראה תגר לפני הגברת די-ליוון: Je ne suis plus rien”". זה שמונה עשרה-שנה, קוננה הדוכסית, היתה תינוקת זו המטרה האחת והיחידה של קיומה, בה היו נתונות כל מחשבותיה, בה תלתה את כל תקוותיה, וכעת – לא! כי לא ראתה בנחמה, כי אבד לה הכל, כי לא היתה עוד אשה אמללה כמוה בעולם!

הספינה המפוארת, שהפליגה בתקיפות ונצחנות כזו בים-החיים הסוער, הגיעה סוף סוף אל חופה. מפרשיה מתנשאים עוד ברוח ודגליה מתנפנפים ברמה; אך לא מצאה שם דבר – רק שממה, נטושה למעצבה, קידמה את פניה בבואה.

לא עבר חודש ימים מאז עלתה ויקטוריה למלוכה, עד שהמציאות הממשית של המצב החדש קיבלה צורה מוחשית וגלויה לעין. כל בית-המלכות הועבר מקיניזינגטון לארמון בוקינגהאם, ומערכת החדרים, שניתנה כאן לדוכסית קינט, היתה מובדלת ומופרשת לגמרי מזו של המלכה. ויקטוריה עצמה היתה מרוצה משינוי זה, אף על פי שבשעת הפרידה ראתה יכולת לעצמה להיות רגשנית במקצת.

“אף על פי שאני שׂשׂה אלי גיל ללכת אל א. ב., מהרבה טעמים,” כתבה ביומנה, “הרי לא בלי הרגשת צער אומר שלום לעולמי-עד למקום הולדתי זה, בו נולדתי וגודלתי, ואליו אני קשורה באמת!”

היא העלתה בזכרונה לרגע מחזונות העבר: נשואי אחותה, נשפי-מחולות נעימים וקונצרטים נחמדים… ועלו לפניה עוד זכרונות.

“עברו עלי מסבות מעציבות ומכאיבות במקום הזה, אמת נכון הדבר,” סיימה אותה פרשה, “ובכל זאת חביב עלי עדיין זה הארצון העתיק והמסכן.”

בפרק-זמן זה עצמו עשתה עוד צעד אחד מכריע. מנוי וגמור היה אתה, לשלח מעל פניה את סיר ג’והן קונרוי. היא שילמה בעין יפה את שכר שירותיו לשעבר: הוא קיבל תואר בארון וקיצבה שנתית בסך שלשת אלפים לירה לשנה; הוא קיים בידו את זכותו, כאחד מבני משקה של הדוכסית, אולם מגעו האישי עם המלכה נפסק לפתע, והוא לא שב לראותה עוד.

ב

ברור היה הדבר, ששינויים פנימיים אלה – תהיה משמעותם הכללית מה שתהיה – מציינים את נצחונה של אישיות אחת – היא הבארונית ליהצין. בת הכומר זכתה לראות במפלת אוביה.

נבונה ועליזת-נצחון, שמרה הבארונית על העמדה, שכבשה לה. ביתר עוז דבקה כעת בגבירתה, תלמידתה וידידתה, ודמותה המסתורית היתה משוטטת, רואה ואינה נראית, בכל חביוני הארמון. אך נכנסו המיניסטרים אל המלכה בדלת האחת, ויצאה היא בדלת השניה. משנסתלקו הללו, שבה תיכף אל החדר. איש לא ידע – איש גם לא ידע לעולם – עד היכן הגיעה השפעתה, ומה היה טיבה של השפעה זו, בדיוק. היא עצמה הכריזה, שלא דנה עם המלכה בעסקי-ציבור מעולם, שהתעסקה רק בענינים אישיים בלבד – באגרות אישיות ובפרטי החיים האישיים של המלכה.

אין ספק, שהבארונית טבעה את חותמה, הניכר בכל מקום, באגרותיה הראשונות של ויקטוריה. היומן כתוב בסגנון ילדותי, ואילו האגרות אינן פשוטות כל כך. הרי הן מעשי ידי ילדה, ערוכים מחדש – ביד זהירה עד מאד, בלי ספק, אבל מוחשת יפה, ידה של אומנת. והאומנת לא היתה טפשית: צרת-עין, קנאית, קרתנית, אולי כן, אבל היא היתה אשה עזת-נפש וחריפת-שכל, שזכתה, מתוך טביעת-עין מיוחדת במינה, לעלות לגדולה מיוחדת במינה. גדולה זו לא היה בדעתה לוותר עליה.

ודאי צדקה הבארונית באמרה, שלא לקחה חלק בעניני הכלל. אולם ההבדל המצוי בין מה שהוא ענין כללי לבין מה שהוא פרטי, דק מן הדק הוא, על פי רוב; וכשהדברים אמורים במלכה מושלת – כפי שנמצאנו למדים בשנות מלכותה הראשונות של ויקטוריה – אין ההבדל, לפעמים קרובות, אלא דמיוני. לכשנעיין בדבר מכל הבחינות – בחינת תכונותיהן של הנפשות הפועלות ותכונתה של התקופה – הרי היה משהו יותר מענין פרטי, סתם, בעובדה, שחדר-השינה של הבארונית ליהצין בארמון בוקינגהאם היה סמוך לחדר-השינה של המלכה.

ברם, בכל ההשפעה היתרה, שנודעה לבארונית, בתוך תחומיה היא, דומה שלא ניתן לה לעבור על תחומים אלה. שכן היו עוד כחות אחרים פועלים מאחורי הקלעים. בראש ובראשונה יש לציין את שטוקמאר הנאמן, שתקע את יתדו בארמון בוקינגהאם. במשך עשרים השנה, שעברו מיום מותה של הנסיכה שארלוט, נתנסה האיש בהרבה נסיונות שונים ומשונים. יועצו הבלתי-ידוע של בן-נסיכים מאוכזב, כבש לו בהדרגה עמדה בעלת חשיבות אירופאית.

מסירותו לאדונו היתה לא רק שלימה בתכלית, אלא גם זהירה ונבונה. בעצתו של שטוקמאר, נתעכב הנסיך ליאופולד באנגליה במשך השנים הקשות, שעברו עליו לאחר מות אשתו, ועל ידי כך הבטיח לעצמו את האביזרה העיקרית של נקודת-אחיזה בארץ-בחירתו. טעמו הטוב של שטוקמאר הוא שעמד לנסיך לצאת מן המבוכה, בהסתלקו מן הכתר היוני, לאחר שקיבלו תחילה. שטוקמאר הוא שהשפיע על הנסיך, ללכת ולמלוך על בלגיה. ועל הכל היה שוקמאר האיש, שבחריצותו הדיפלומטית, ביושר הליכותיו ובנועם נימוסיו, עלה בידו לסיים בכי טוב משא-ומתן מסובך וממושך להבטחת הניטרליות של בלגיה, בערבותן של המעצמות הגדולות. הוא בא על שכרו בקבלו תואר-בארון גרמני, ובזכותו באמון הגמור של המלך ליאופולד.

ואולם לא רק בברוסיל התיחסו אליו בכבוד וכרו אוזן לדבריו. הקברניטים, שניהלו את ספינתה המדינית של אנגליה – הלורד גריי, סיר רובירט פיל, הלורד פאלמירסטון, הלורד מילבורן – למדו להעריך את תבונתו ואת ישרו במאד מאד.

“הרי הוא אחד האנשים היותר נבונים, שראיתי בימי,” אמר הלורד מילבורן, - “אין כמוהו לזהירות, לשיקול-דעת ולקור-רוח.”

גם הלורד פאלמירסטון דיבר על הבארון שטוקמאר כעל האדם היחידי, הבלתי-משוחד בהחלט, שפגש בימי חייו.

סוף סוף עלה בידו להסתלק לקובורג, ובמשך שנים מספר שפרה עליו נחלתו, בחברת אשתו וילדיו, שעד אז לא יכול, תוך טרדות שירותו לפני אדונו, ובקרם אלא לפעמים רחוקות ביותר, ואף בביקורים אלה, לא יכול להשהות עצמו אתם יותר מחודש-חדשיים. אולם בשנת 1836 שוב נמסרה לידו שליחות חשובה, שנסתיימה בכי טוב, בשאת הנסיך פרדיננד מזאכסין-קובורג, בן אחיו של המלך ליאופולד, את מריה השניה, מלכת פורטוגל, לו לאשה. בית קובורג היה נפוץ והולך על פני אירופה, והשתקעותו של הבארון בארמון בוקינגהאם בשנת 1837 היתה עתידה להכשיר את הקרקע לעוד קידמה אחת כבירה של אותה שושלת.

הקריירות של המלך ליאופולד ויועצו אין כמוהן להוכיח לנו, כמה שונות ומשונות הן שאיפות אנוש. רבות להפליא החליפות והתמורות בתאוותיו של אדם, אך רבות לא פחות הדרכים, בהן מוצאות אותן התאוות את ספוקן; וכך נעשית מלאכתו של עולם.

שכלו הישר של ליאופולד לא הסתפק אלא במנגנון מלכותי שלם ומוגמר. הכוח והעוז, כשהם לעצמם, לא משכו את לבו. היה עליו למלוך ממש – לחוש בכתר, ששמה אומה על ראשו. לא די היה לעשות מעשה: דרושה היתה הכרת עושהו. בלאו הכי לא הושגה המטרה הראויה. הגדולה, שחלם עליה ליאופולד, היתה מוקפת כל הסימנים, שנתנה בה האנושיות. להתפאר בהוד מלכות, להיות קרוב וגואל למלכי ארץ, לשאת אשה מן הבורבונים בכוונות דיפלומאטיות, לעמוד בחילופי-אגרות עם מלכת אנגליה, להיות קפדן במאד ודייקן במאד, ליסד שושלת, לשעמם את נשיהם של צירי המדינות הזרות עד מות, לחיות, על שיא פסגת אנוש, חיי מופת, מוקדשים לשירותו של ציבור – כאלה היו מטרותיו, וכאלה, באמת, היו גם הישגיו.

ה“מארקיז Peu-ā-peu”, כפי שכינה אותו ג’ורג’ הרביעי, השיג את מטרתו. אולם הוא היה מעלה חרס בידו, אילמלא זימן לו המקרה את שטוקמאר, שיצרו קיבל צורה, העשויה בדיוק להשלים את שלו. השלטון, שביקש הבארון, לא היה גלוי בשום פנים. הסיפוק המלא לשורש נשמתו נבע מן האפלה, ממצב של רואה ואינו נראה. ראש-מאוייו היה לעבור, מבלי לעורר תשומת-לב, דרך מבוי חשאי, לפני ולפנים של היכל השלטון, לשבת שם דומם, ולמשוך בחוטים הדקים מן הדקים, המניעים את כל גלגליה של מרכבת-העולם כולה.

מעטים מאד היו האנשים, והם במקומות גבוהים מאד, שם ניתנה להם הזדמנות לזכות בידיעות מדוקדקות ביותר, אשר ידעו, שהבארון שטוקמאר הוא אדם חשוב עד מאד; והוא לא ביקש דבר לעילא מזה. כוכביהם של השר והעבד זרחו, מתוך פעולת-גומלין, בעת ובעונה אחת. חריצותו הנסתרה של הבארון היא שנתנה לליאופולד את כתר מלכותו. וליאופולד מצדו, ראה יכולת לעצמו, במרוצת הזמן, לתת בידי הבארון מפתחות לדלתות-סתרים, כהנה וכהנה.

אם, לכתחילה, השתקע שטוקמאר בארמון בתורת ציר שלוח מאת המלך ליאופולד, הרי היה, בדיעבד, לידידה ויועצה של מלכה, שטרם השאירה את תור-הילדות מאחוריה, ובלי-ספק היתה זקוקה עדיין במאד מאד, לעצה ולידידות. טעות תהיה בידי מי שיניח, כי היצר הגס של אהבה עצמית הניע אף אחד משני האנשים האלה. אכן ידוע ידע המלך, מנין לחמו ניתן. במשך ימי חייו רבי-התמורות ועתירי-ההרפתקאות הקנה לעצמו ידיעה מובהקת ושנונה בהויותיו של עולם, והרי היה מוכן ומזומן לנצל ידיעה זו על מנת לחזק את מצבו ולהאדיר את השפעתו. ברם, ככל אשר נתחזק מצבו ונתגברה השפעתו, כן נשתפר מזלה של אירופה: בדבר זה לא הטיל ספיק דספיקא. ולא זו בלבד, אלא שהוצב בראש מונארכיה קונסטיטוציונית, והרי לא מן הנימוס הוא, שתהיינה למונארך קונסטיטוציוני אילו שאיפות שפלות, או אישיות.

אשר לשטוקמאר, הרי אין ספק, כי ישרנות זו, שציין פאלמירסטון, היתה קו יסודי באופיו. בנוהג שבעולם, מי שחובל תחבולות, אופטימיסטן הוא מטבעו; ואילו שטוקמאר, שהפרעות העיכול אכלו את בשרו, וחזות קשה רידפה את ימיו ולילותיו, היה ידוע-מילנכוליה מנעוריו. חובל-תחבולות היה, בלי ספק, אולם הוא רקם את מזימותיו, בחוסר אמונה, במדה שחורה, כדי לעשות את הטוב. לעשות את הטוב! היש מטרה נעלה מזו, ויחבל איש תחבולות לשמה? ואף על פי כן, אוי לרוקם מזימות, ואבוי לחובל-תחבולות, בין כך ובין כך.

מוקפת כל אלה – הבארונית ליהצין, שהשגיחה על כל פרט ופרט בסדר-יומה והתנהגותה; שטוקמאר בחדר הסמוך, כה מלא תבונה וכה רב-נסיונות; וכן גם אגרותיו של דודה ליאופולד, בהן השתפך לעומתה, בקביעות כזו, זרם של דברי עידוד, הרהורים ודברי-מחשבה כלליים, ורמיזות דקות ורבות-ערך – לא היתה ויקטוריה מרגישה בחסרונם של יועצים פרטיים, אף אילו לא נמצאו לה עצה ותושיה ממקום אחר.

אולם עצה ותשויה נמצאו לה ממקום אחר, כי כל ההשפעות הללו אספו נגהן בפני כוכב חדש, מאור ממדרגה ראשונה, שזרח לפתע בשמי חיה, ושעבד את חייה לרצונו.

ג

ויליאם לאמב, רוזן מילבורן, היה בן חמשים ושמונה, וזה שלש שנים עמד בראש הממשלה באנגליה.

מכל בחינה חיצונית שהיא, היה הלורד מילבורן אחד המאושרים בבני-אדם. מעצם ילדותו לא ידע אלא עושר,תפארת ושררה. אמו, אשה משכלת ומקסימה ביופיה, עשתה את ביתה בית-ועד למנהיגי הליברלים, והילד גודל כאחד מבני אותה החבורה המזהירה, שבמשך הרבע האחרון למאה השמונה-עשרה, ריכזה בתוכה את מכלולי השלימות של מאה שנות אריסטוקרטיה עליזת-נצחון. הוא נחן מטבעו ביפי-תואר וטוב-שכל; מיתתו הבלתי-צפויה של אחיו הבכור הביאה לו רב-עושר, תואר-אציל, עם האפשרות להמריא אל על. באותו מעגל-הקסמים היה הכשלון מן הנמנע, כמעט, אף למי שאישיותו לא נחנה במעלות טובות ביותר; ובאשר לו, עם כל יתרונותיו הרבים, הרי היתה הצלחתו מובטחת מראש.

בלא התאמצות יתרה מצדו, יצאו לו מוניטין בעולם הפוליטי. עם עלות ה’ויגים’ לשלטון, נמסר לידו אחד התיקים החשובים בממשלה החדשה. וכשהסתלק הלורד גריי ממשרת ראש-הממשלה, עלה בניחותא למלא את המקום הפנוי.

אכן לא רק בסימני עושר חיצוני, הגלוי לעין, שיחק לו מזלו. כיון שהובטחה הצלחתו, ואף זו על נקלה, נחן האיש בסגולות אופי עדין עד כדי כך, שההצלחה היתה הולמתו. שכלו הגדוש והגמיש כאחד, מזגו השלו והרגיש כאחד, עמדו לו לא רק לעבוד כדיבעי, אלא גם לחיות את חייו בקלות עליונה ועזוז מלא חן. בחברה היה ידוע כדברן מצוין, בן-לויה מצודד, גבר מקסים. העין הבוחנת יכלה לראות מיניה וביה, כי משכמו ומעלה גבוה הוא מזולתו, שהמוזרות בשיחתו ובנימוסיו – הרפרוף הסתום במימרותיו, שאלותיו המקוטעות, רישולו הבטלני והסבתו העצלנית, אלותיו ונאצותיו המרובות – יש בהן משהו יותר מקישוט מבדח, אלא הן בבחינת גילוי חיצוני של עצמיות מושרשת ויסודית.

קשה מאד היה לתהות על קנקנה של עצמיות זו, שכן היתה מורכבת ומסובכת, מפוקפקת ומופרכת, ואולי אף סותרת עצמה. ודאי, שבכוס חיי-נפשו של האיש נמסך נטף מר, שלא נשא בד בבד עם זהרם החיצוני. יחוס-אבות נתן לו את כל אשר לו, אולם ביחוס זה זכה שלא כדין. לא היה בגדר סוד לאיש דבר אהבתה הסוערת של אמו אל הלורד איגרימונט, והכל ידעו, שהלורד מילבורן איננו אביהו. נשואיו, בהם דימה לראות את גולת-הכותרת לתשוקות-נעוריו, לא היו אלא כשלון אחד ארוך, נואש, ממאיר: לידי קארולין המופלאה אשר,

…"מְעֻדָּנִים מְשׂוֹשֶׂיהָ מִדַּי, לְשַׂמֵּחַ,

סוֹעֶרֶת רוּחָה מִדַּי, לְהִתְבַּדֵּחַ,

פְּזִיזָה מִדַּי, לְעוֹלָם מָה לִלְמֹד,

בַּהֲגִיָגה שְׁקוּעָה מִדַּי, לַהֲגוֹת."

כמעט שהביאה עליו כליה. כשיצא סוף סוף מן המצר, וניצל מן התוהו של איולתה, בזבזנותה, חרון-אפּה, יאושה ומסירותה, נשאר לבדו עם זכרונותיו, מבול של זכרונות, בהם שימשו הצחוק והדמע בערבוביה, ועם בן יחיד, מטומטם-המוח.

אולם על עוד דבר אחד חייב היה להכיר תודה ללידי קארולין. בעוד שהיא נישאה עם ביירון בסוּפת אהבה מטורפת, מס נשי-הדור לפייטן, היה הוא מבלה את ימיו בבית, מתוך ותרנות קרובה לציניות, וממלא את שעות בדידותו בקריאה. רק מתוך כך הקנה לעצמו אותם הרגלי המחקר, אותה אהבת הלימוד, ואותה ידיעה מובהקת ומדוקדקת בספרות העתיקה והחדישה, שנעשתה חלק בלתי-צפוי כל כך של מנגונו השכלי. תשוקתו לקריאה לא עזבתהו עוד עולמית. אפילו לאחר שהועמד בראש הממשלה מצא לו שעה לעיין בכל ספר חשוב, שיצא לאור. אפיו, המלא סתירות, ודאי גרם לכך, שהתיאולוגיה היתה הלימוד החביב עליו ביותר. מושלם בידיעת הספרות העתיקה, הוסיף להגות בכתביהם של אבות הכנסיה. בשקידה רבה היה בוחן ובודק כל תו ותג בכרכים הכבדים של פרשני התנ"ך למיניהם. ובכל עת ובכל שעה יכולת למצוא אותו מדפדף בכתבי הקודש.

לגבירות, שהודיע להן חבה יתרה, היה משאיל ספרי מחקר על ההתגלות, שמילא את שולי עמודיהם הערות והשגות בכתב-ידו, או שנתן בידן את ספרו של ד“ר לאַרדניר, ”הערות על טעויותיהם של ישראל בנוגע להמרת מריה מגדלינה." צדקניות שבהן רצו לקוות שלימודים אלה יעלוהו בדרך הישר, ואולם כל תקותן נגוזה, מששמעו שיחת-חולין שלו לאחר פת-ערבית.

הפאראדוכס של עליתו הפּוליטית היה משונה לא פחות מזה. אציל בכל תכונותיו, משמר לפי כל השקפותיו, עלה האיש לשלטון בתורת מנהיגה של המפלגה העממית,, מפלגת המתקנים. מעומקא דליבא תיעב את חוק הריפורם[10], שקיבל אותו באחרונה בתורת רע הכרחי, ואילו חוק-הריפורם היה מונח ביסוד קיומה, עצם משמעותה של ממשלתו.

הוא היה ספקן יותר מדי, להאמין בהתקדמותה של האנושיות מאיזו בחינה שהיא. טוב מכל להשאיר את הדברים כמות שהם – או, נכון יותר: רעתם פוחתת בכך. “מוטב, שלא תנסה לעשות את הטוב,” היתה אחת ממימרותיו, “כי אז לא תספוג מהלומות.”

החינוך המושלם ביותר, לא ראה בו תועלת; לתת חנוך לדלת-העם, הרי זה מסוכן בהחלט. ילדי בתי-החרושת? “הוי, אילו הואלתם בטובכם להניח להם לאלה!”

חופש המסחר לא היה בעיניו אלא חזון-תעתועים; זכות-הבחירה – הבל הבלים; ואין כלל בעולם דבר זה, שקורין לו דימוקרטיה. ואף על פי כן לא נמנה האיש על החשוכים; הוא היה, בפשטות, אופורטוניסטן.

אין כל עיקרה של ממשלה, לדבריו, אלא “למנוע פשעים ולקיים חוזים.” כל מה שאתה יכול לעשות בימיך,אינו אלא להמשיך. הוא עצמו המשיך, בדרכים מיוחדות במינן – בפשרות על גבי פשרות, מעלות ומורדות, ניגודים וסתירות, כל מיני חולשות, ועם זה בתבונה, בעדינות, אפילו ביושר-לבב, מתוך שלטון קליל, אַורירי, באנשים ומאורעות.

והוא ניהל את עניני משרתו הרמה באדישות יוצאת מן הכלל. אנשים חשובים, שהובאו לפניו לשם ראָיון באיזה ענין רציני מאד, מצאוהו סרוח במטה פרועה, תוך ערימה של ספרים וניירות, או מתגלח בהיסח-הדעת בחדר-הטיפּוּלין; ורק לאחר שירדו שוב במדרגות, הבינו לפתע פתאום שהוא הוליך אותם שולל. כשהיה עליו לקבל משלחת, לא ידע, כמעט, מעולם, לשוות לפניו את החשיבות הראויה. הצירים הנכבדים של תעשית נרות-החילב, או האגודה לביטולו של משפט-המות, היו נדהמים ומדוכדכים למראה ראש-הממשלה, שנשתקע כולו, באמצע נאומיהם, בנשיפת נוצה, או שפתח פתאום בסיפור הלצה, המשתמעת לשני פנים. וכי יכלו להעלות על דעתם, שהוא שקד אותו הלילה על פרטי הענין, שאמרו להגיש לפניו לבוקר?

הוא שנא את הפטרונוּת ונמנע, ככל האפשר, מִלְזַמֵן פגישות – חזון בלתי נפרץ בין מיניסטרים. “אשר לבישופים,” קרא פעם בקול, “הריני מאמין באמונה שלימה, שאין הללו מתים, אלא כדי למרר את חיי.” אולם כיון שזימן, סוף סוף, איזו פגישה, הרי היה תוהה תחילה, בדחילו ורחימו, על קנקנו של המזומן. חבריו נתנו בו עוד סימן אחד – האם לחוסר אחריותו, או לחכמתו? – הוא היה נרדם במועצות הקבינט.

מסתבר, שאילו הקדים במקצת את יום הולדתו, היה זוכה לחיות ביתר פשטות ולדעת אושר. אולם מכיון, שזו לא הוכחה בגורלו, היה אחד מילדי המאה השמונה-עשרה, שנקלעו לזרועות דור חדש, קשה וקפדני. הוא היה בבחינת ורד-סתיו. בכל אדיבותו העדינה, בכל בדיחות-דעתו וקלות דרכיו, לא ידע שלו בנפשו מעולם. ציניקן רגשני, מאמין ספקני, היה נסער ומדוכא בתוך תוכו. על הכל, לא יכול להקשיח את לבו מעולם. אותם העלים הרגישים בכותרת-הורד נעו-זעו לכל רוח נושבת. בכל מה שייאמר עליו, דבר אחד ודאי הוא: דרכיו של הלורד מילבורן היו אנושיות תמיד, אנושיות בתכלית – אולי אנושיות יתר על המידה.

וכעת, בעמדו על סף הזיקנה, קיבלו חייו מפנה חדש, פתאומי, מיוחד במינו. הוא נעשה, בין לילה, יועצה הקרוב ובן-לויתה הקבוע של נערה צעירה, זו עלתה ישר מחדר-הילדים אל כסא המלוכה. יחסו לנשים היה, בדומה לכל שאר התכונות, שמצינו באופיו, סתום ונשמע לכמה פנים. איש לא יכול לעמוד מעולם על התסבוכת המשונה בחיי-נשואיו, עם חליפותיהם ותמורותיהם הרגשיות. הלידי קארולין נעלמה, אולם רגישותו המיוחדת במינה עמדה בעינה. הוא היה זקוק לחברת נשים, מסוג זה או אחר, והוא לא נהג קמצנות בעצמו. חלק גדול בחי יום-יום של האיש הוקדש לצורך זה. היסוד הנשיי באופיו, הקל עליו, עשה את הדבר טבעי והכרחי בשבילו, להיות ידידן ועמיתן של נשים אין ספורות; אולם גם היסוד הגברי שבאופיו היה חזק למדי. באופן כזה קל הדבר גם כן, טבעי אפילו, ואולי אף הכרחי, להיות משהו יותר מידיד ועמית.

רווחו שמועות, וסוערו רוחות. פעמיים היה הלורד מילבורן מעורב במשפטי גיטין, אולם בכל פעם ופעם יצא זכאי בדינו. הלידי בראנדון החמודה, מרת נורטון המזהירה והאמללה… החוק פטר את שתיהן מכל אשמה. מחוץ לזה היה הכל לוטה בערפל.

ברור היה, בכל אופן, שלנוכח עבר כזה יהיה מצבו של ראש הממשלה בארמון בוקינגהאם עדין ביותר. ברם, הוא היה רגיל במצבם עדינים, והלך לקראת הבאות בדרך צלחה.

למן הרגע הראשון היתה התנהגותו לעילא מכל תשבחות. ביחסו אל המלכה הצעירה נתמזגו, בלא כל קושי, הערנות ויראת-הכבוד של המדינאי ואיש-החצר, עם החרדה הנאמנה והרכה של אב לבתו. הוא ידע לעמוד בדחילו ורחימו ולהודיע חבה יתרה, בעת ובעונה אחת. ידע לשמש ולהדריך, בעת ובעונה אחת.

בפרק-זמן זה עצמו התחולל שינוי מפתיע בכל מנהגי חייו. ימיו הטובים, שהיו פטורים תמיד מן הקבע ומן הדיוק, נתנו את ראשם בעול שיגרה של פלטין. שוב לא היה משתטח להנאתו על גבי ספּות רכות. שוב לא פלטו שפתיו אף “לעזאזל” אחד במשך כל היום כולו. האדם הבקי כל כך בהויות העולם, שהיה ידידם של ביירון והנסיך העוצר, הדברן, שהקסים כל כך בפארדוכסים שלו את כל באי בית-הולנד[11], הציניקן, שהחיה בניבול-פיו כה הרבה חינגאות הוֹללוֹת, נסיך-האהבים, שצודד בקסם מדברו הרך כה הרבה יופי, וכה הרבה חמדה, וכה הרבה תבונה אצילית, יכולת לראותו כעת, מדי ערב בערב, מדבר באדיבות אין קצה אל בת-בי-רב, זקופה כחץ הזה, תוך הדומיה והקפדנות הכבודה של נימוסי החצר.

ד

ויקטוריה, מצדה, הוקסמה תיכף ומיד בנועם הליכותיו של הלורד מילבורן. דבריו הנמלצים של שטוקמאר ודאי סללו את הדרך לפניו; פני ליהצין כופרו בטוב טעם ושכל; והרושם העז, שעשה עליה בראשונה, לא נמחה עוד לעולם. היא מצאה בו מכלול השלימות, וכליל-שלימות עמד לפניה תמיד.

הערצתה הגמורה והגלויה היתה טבעית עד מאד. איזו בריה צעירה ותמימה אחרת היתה יכולה לעמוד, בכל התנאים שהם, בפני קסם אישיותו ועוז מסירותו של אדם כזה? אולם במצבה היא נודעה עוד השפעה מיוחדת, שהוסיפה זוהר מופלא על כל מה שהרגישה כעת. לאחר שנים של ריקנות ושעמום ומיעוט-הדמות, הגיעה לפתע פתאום, בעצם ימי נעוריה, לחירות ולשלטון. גברת-גורלה היתה, ולה נחלאות וארמונות אין מספר; מלכת אנגליה היתה. ודאי שרבץ עליה נטל כבד של אחריות וקשיים רבים, ואולם הרגשה אחת, שהשתררה בלבה, כבשה את כל השאר – הרגשת ששון. לא היה דבר, שלא מצא חן בעיניה, ושלא הניח את דעתה. מבוקר עד ערב היתה עליזה ומתרוננת.

מר קריווי, שקפצה עליו זיקנה, וימיו ספורים היו, ראה אותה בבראיטון, ודעתו נתבדחה עליו מאד, בדרך השנינה המיוחדת לו, למראה עליזותה התמימה של “ויק הפעוטה”:

“בריה זעירה ופשוטה יותר מזו לא ראיתם מימיכם, מדי היו לה הרווחה, וברור שאדיר חפצה להאריך שעות-רווחה אלה כל האפשר. היא צוחקת בכל הרצינות, כשהיא פוערת את פיה לבלי חוק, ומגלה חניכיים לא נאות ביותר… היא אוכלת לתיאבון, כשם שהיא צוחקת לתיאבון, ודומני, מותר לי להגיד, שהיא זוללת… היא מסמיקה וצוחקת בכל רגע באורח כה טבעי, עד שלא יעמוד עוד איש בפניה”.

אולם לא רק בשעה שהיתה צוחקת, או זוללת, נהנתה מחייה. מילוי תפקידיה הרשמיים גרם לה קורת-רוח רבה יתרה.

“באמת, ידי מלאות עבודה,” כתבה ביומנה, ימים מספר לאחר עלותה למלוכה, “הריני מקבלת כה הרבה הודעות מאת המיניסטרים שלי, אבל הדבר מוצא חן בעיני עד מאד.”

ושוב, כעבור שבוע:

"הריני חוזרת על מה שאמרתי קודם לכן, כי מקבלת אני כה הרבה הודעות מאת המיניסטרים שלי, ומאתי – אליהם, ואני מקבלת כה הרבה ניירות לחתום בכל יום ויום, עד שתמיד מוטל עלי הרבה מאד לעשות. עבודה זו גורמת לי עונג מרובה."

בנפש הנערה הבלתי-מבוגרת, החלו כבר הנטיות העזות של האשה לעתיד לבוא, נותנות אותותיהן, אותות חיים מתרקמים, במהירות מזורזת, בתקיפות מענגת.

פרט אחד במצבה של הנערה המאושרה ראוי לייחד עליו את הדיבור. מחוץ לתפארת מעמדה החברתי ולחשיבות הכבירה של מעמדה המדיני, זכתה גם לעשירות מופלגת. אך נתכנס המורשון, נקבעה לה קיצבה שנתית בסך 385,000 לירה. לאחר ניכוי ההוצאות הכרוכות במשך הבית, עוד נשאר בידה עודף שנתי בסך 68.000 לירה. מלבד זה, נכנסו לאוצרה הכנסותיה של דוכסות לאנקאסטר, שעלו ליותר מ–27.000 לירות לשנה.

אופייני היה המעשה הראשון, שעשתה בממונה: היא פרעה את חובותיו של אביה. מנוי וגמור היה אתה לעשות את הדבר הנכון בעניני כספים, כמו בשאר ענינים. היה לה החוש הטבעי של איש-העסק, ולעולם לא יכלה לסבול מצב, שאינו מבוסס מבחינתו הכספית.

בעוד כל שעה ושעה מופזת אור האושר והנוער, חלפו עברו הימים בעליצות וגיל. וכל יום ויום סבב על הציר האחד: הלורד מילבורן. יומנה מראה לנו בבהירות, שלא הועמה עד היום הזה, את חיי המלכה הצעירה בחדשים הראשונים למלכותה – חיים של קבע משביע-רצון, חיים מלאי עבודה מרנינה, חיים של תענוגות פשוטים, רובם ככולם פיסיים – רכיבה, אכילה, מחולות – חיים קלים, מהירים ומזורזים, המספקים את צורך עצמם, בלא התחכמות והתפלפלות יתרה, בלא לבקש חשבונות רבים. אור של שחרית שופע עליהם, ומתוך הנגהות הורודים מתנשאת דמותו המפוארת, הנערצה של “הלורד מ.” אם היא הגיבורה הראשית בסיפור-המעשה, הרי הוא הגיבור הראשי. ואולם, אליבא דאמת, יש לראות בהם יותר מגיבור ראשי וגיבורה ראשית, כיון שאין כאן נפשות משחקות זולתם, כלל ועיקר. ליהצין, הבארון, הדוד ליאופולד, אינם אלא צללים ערטילאים – משתתפים ארעיים בחזיון. האוכלוסיה בגן-העדן שלה מנתה שני אנשים, וודאי שהסתפקה בכך.

אתה מוסיף לראותם בצוותא חדא, זוג מוזר ומשונה, מאוחדים באורח פלא, באותם הדפים מלאי הפשטות והתמימות, לאורה רווי-הקסמים של אותה שחרית ורודה מלפני מאה שנה: האדון המרומם, בעל הנימוסים הנאים,עם השערות המלבינות באנדיפות ובזקן-הלחי,הגבות העבותות, השחרחרות, השפתים הנעות והעינים הגדולות, העמוקות; ועל ידו המלכה הזעירה – בהירה, דקה, נאה, פעילה, בשמלת-נערה פשוטה, וצוארון זעיר מביטה אליו בכובד-ראש והערצה, בעיני-תכלת מתלבטות, בפה פתוח למחצה. כך הם מופיעים על כל דף ודף של היומן. בכל דף ודף אתה מוצא את הלורד מ. – הלורד מ. מדבר, הלורד מ. הוא משעשע, מאלף, נחמד וחביב בעת ובעונה אחת, בעוד ויקטוריה שותה לרויה את מלות-המתק היוצאות מפיו, צוחקת עד כדי חשיפת חניכיה, מאמצת את כח זכרונה, ובו ברגע שהיא נשארת לבדה, היא ממהרת להתיחד עם יומנה, לרשום בו את כל הדברים האלה.

שיחותיהם הארוכות נסבו על המון ענינים שונים ומשונים. הלורד מ. היה מותח בקורת על ספרים, פולט הערה או שתים על החוקה הבריטית, מגלה בדרך אגב טפח מהרהוריו על חיי אנוש, ומגולל, בזה אחר זה, את דברי ימיהם של אנשי-השם במאה השמונה-עשרה. וכן היו ענינים מדיניים לענות בהם – אגרת מאת הלורד דורהאם בקאנאדה, למשל, שהיה הלורד מ. קורא לפניה. אולם הוא ראה צורך להקדים לה אילו דברים תחילה.

"הוא אמר, כי עלי לדעת, שקאנאדה היתה שייכת לצרפתים, בראשונה, ולא נמסרה לידי האנגלים אלא בשנת 1760, כשנכבשה בידי משלחתו הצבאית של וולף: ‘יזמה נועזה מאד’, לדבריו. קאנאדה היתה אז צרפתית בהחלט, והבריטים לא באו אלא לאחר זמן… הלורד מ. ביאר דבר זה בבהירות יתרה (והיטיב לעשותה ממני בהרבה), והרחיב עוד את הדיבור בענין זה. אז קרא לפני את האגרת של דורהאם, שהיא ארוכה מאד, והיה עליו לקרוא אותה למעלה מחצי שעה. הלורד מ. קראה בקולו הערב והרך,וקריאתו היתה יפה להפליא, ובכל כך הרבה הטעמה, עד כי למותר יהיה להגיד, שמצאתי בה הרבה ענין.”

לאחר שעה היתה השיחה מקבלת מפנה אישי יותר. הלורד מ. היה מתאר את ימי נעוריו, והיא נמצאה למדה, ש“היו לו שערות ארוכות, בדומה לכל הנערים בימים ההם, עד שמלאה שנתו השבע-עשרה (כמה יפה היה תארו, בודאי!).” או שהיתה מגלה את מנהגיו ונטיותיו המשונים – כיצד נמנע כל ימיו מלשאת שעון בכיסו, דבר שהפליא אותה באמת. ‘הריני שואל תמיד את שמָשי, איזוהי השעה, והרי הוא מספר לי ככל העולה על רוחו’, אמר הלורד מ. או “כשהתעופפו קברייני-השדה בינות לעצים ”בצריחות מבשרות-גשם“, היה אומר, שהוא מסוגל לשבת ולהביט בהם במשך שעה שלימה, ו”היה מופתע ביותר לשמוע, שאין אני מחבבת אותם… הלורד מ. אמר, ‘אהבתי את קברייני-השדה’."

שיגרת היום, בין בלונדון ובין בוינדזור, לא נשתנתה, כמעט, מעולם. שעות הבוקר הוקדשו לעסקי המדינה ולהלורד מ.; אחרי הצהרים יצאו המלכה וכל שרי החצר לרכוב בשדרות. המלכה, לבושה מדים של קטיפה וחובשת לראשה צילינדר, רעול בשולים, רכבה בראש האורחה, והלורד מ. רכב על ידה. האורחה הזריזה הרחיקה דהוֹר, לששונה הרב של הוד מלכותה. משחזרה לארמון, עוד היה סיפק בידה להשתעשע מעט קט לפני סעודת-הערב – אם במשחקי כף-הקלע והציץ-הפורח, ואם במרוצה שובבה לאורך היציעים, עם תינוקות של בית-רבן.

הגיעה שעת סעודת-הערב, וסדר הטקסים נתמלא מעכשיו בכל חומר הדין. האדון הראשון במעלתו בבית-המלכות הסב לימינה של המלכה; משמאלה – הרגל זה נעשה קבע במהרה – הסב הלורד מילברון. לאחר שיצאו הגבירות את חדר-האוכל, שוב לא הורשו הגברים להשהות את עצמם באותו חדר, יותר מדי; לפי השמועה, שימש אפילו קוצר השהוּת, שניתנה להם לשתית יינם, נושא לאחד הסכסוכים, המעטים עד מאד, בין המלכה לבין ראש-הממשלה שלה. אולם משעמדה על דעתה בכל תוקף, היתה ידה על העליונה, ומני אז התחיל פג טעמה של האופנה, להתבסם לאחר פת-ערבית.

כשנכנסו בני-החבורה שוב בטרקלין, הוחמרו הטקסים בקפדנות. במשך רגעים מועטים היתה המלכה מדברת אל כל אחד מאורחיה, לפי התור. בדוּשיחים קצרים ומתוחים אלה היתה היבושת המלכותית עלולה למצוא את ביטויה הגלוי והמדאיב בשלימותו. ערב אחד נוכח במסיבה כזו מר גריוויל, מזכירה של מועצת-המלוכה. תורו של עבריין ותיק זה, שחייו ההוללים חרשו את פניו בעצם ימי העמידה, הגיע במהרה, כשהואילה האושפיזכנית הצעירה לפנות אליו.

“הרכבת היום בשדרות, מר גריוויל?” שאלה המלכה.

“לא, גבירתי, לא רכבתי,” השיב מר גריוויל.

“יום בהיר בשחקים היה היום”, המשיכה המלכה.

“קר היה, באמת, גברתי,” אמר מר גריוויל.

“אחותך, הלידי פראנסיז איגירטון, רוכבת, כמדומה, כלום לא כן?” אמרה המלכה.

“רוכבת היא לפעמים, גברתי,” אמר מר גריוויל.

היתה הפסקה, שלאחריה העיז מר גריוויל לפתוח, אם כי לא מצא די עוז בנפשו לשנות את הנושא.

“הרכבה הוד מלכותה היום?” שאל מר גריוויל.

“אח, כן, רכבתי הרבה מאד,” השיבה המלכה בעליצות.

“היש להוד מלכותה סוס משובח?” אמר מר גריוויל.

“אח, סוס משובח מאד,” אמרה המלכה.

השיחה הגיעה אל קצה. הוד מלכותה פטרה אותו בבת-צחוק והרכנת ראש, מר גריוויל החוה קידה עמוקה, והתחילה השיחה הבאה, עם האדון הבא אחריו בתור.

לאחר שסודרו באופן כזה כל האושפיזין, ישבה דוכסית קינט לשחק בויסט, בעוד כל שאר הקרואים קונים להם ישיבה ליד השלחן העגול. הלורד מילבורן הסב ליד המלכה, ופיו לא פסק למלל רברבן – תכופות מאד, אגב הסתכלות באחד האלבומים הגדולים של פיתוחי-אבן, בהם כוסה השלחן העגול – עד שהגיעה שעת אחת-עשרה ומחצה, השעה היעודה לשינה ומנוחת-לילה.

מזמן לזמן, חל שינוי-מה בתכנית: ניתן לבלות את הערב בבית האופירה, או בתיאטרון. למחרת הבוקר היתה המבקרת המלכותית מזדרזת להעלות את רשמיה על הגליון.

“הוצגה הטראגדיה ”האמליט“ מאת שקספיר, ואנחנו באנו בתחילת ההצגה. מר צ’ארלס קין (בנו של קין הזקן) שיחק בתפקיד של האמליט, ועלי להודות, שהפליא לעשות. תפיסתו באופי זה, שהוא קשה עד מאד, ואוכל להגיד, כמעט, שהוא למעלה מן השכל, ראויה לשבח. מסירת כל הנאומים הארוכים והנמלצים היתה כלילת-תפארת. הוא מלא חן, וכל מעמדו וכל תנועותיו נאים הם, אף על פי שאין קלסתר-פניו מצודד ביפיו, כלל ועיקר… הלכתי הביתה תיכף לגמר ההצגה.”

לאחר זמן הלכה לראות את מאקרידי ב“המלך ליר”. סיפור-המעשה היה חדש בשבילה; היא לא ידעה דבר על החזיון, ולכתחילה התענינה אך מעט מאד במה שהתרחש על הבימה; היא העדיפה את פטפוטו של שר-החצר וצחקה להלצותיו. אולם ככל אשר התקדמה ההצגה, כן נשתנה הלך-רוחה. תשומת-לבה נתעוררה, והיא לא צחקה עוד. אף על פי כן, נבוכה. כל אותו הענין היה מוזר ואיום בעיניה. מה דעתו של הלורד מ.?

הלורד מ. היה סבור, שזהו חזיון נאה מאד, אך, בודאי, “חזיון גס, המוני, מכוון לימים ההם, עם תיאורים מוגזמים של הנפשות הפועלות.” והוא הוסיף: שמח אני, שראית חזיון זה."

אולם הנשפים, שגרמו לה את קורת-הרוח הגדולה ביותר, היו, בלי ספק, אלה שנסתיימו במחולות. היא היתה מוכנה ומזומנה תמיד לצוות על נשפים כאלה, בכל אמתלה שהיא: ביקור של בני-דוד, יום-הולדת, כל כינוס של נוער. כשניגנה התזמורת, ודמויות הרקדנים זעו-נעו לצלילי הנגינה, והיא הרגישה בדמותה היא עצמה, הזעה-נעה גם היא, עם נוער רענן, כה קרוב אליה, מכל צד – אז הגיעה הרגשת-אשרה אל שיאה, עיניה הבריקו, והיא ראתה הכרח לעצמה לרקוד עוד, עוד ועוד, עד להשכמת הבוקר.

נשכח לשעה הלורד מ., בכבודו ובעצמו.

ה

חודש רדף חודש, הקיץ הגיע אל קיצו: “הקיץ היותר נעים, שביליתי בימי חיי, ולעולם לא אשכח קיץ זה, הראשון למלכותי.” במהירות מפתיעה, התדפק קיץ חדש בשעריה.

יום ההכתרה בא וחלף – חלום מוזר. סדר-הטקסים העתיק, המסובך והאין-סופי, נתמלא ולא נתמלא בדומה למכונה ענקית ועתירת-גלגלים, שנתקלקל בה משהו. הדמות המרכזית הקטנה עברה את גלגוליה השונים: היא ישבה; היא התהלכה; היא נשאה תפילה לאלהים; היא טלטלה גוּלה כבדה, שלא עצרה כח להחזיקה, כמעט. הארכיבישוף דקאנטירבורי בא, וטבעת בידו, אך טעה, ולא שם אותה על האצבע הנכונה, והיא היתה מוכנה לצעוק מעצמת הכאב. הלורד רוֹל הזקן, עטוף בתגא, בא ברגלים כושלות ונפל מעל המדרגות, בעודו מחוה קידה להוד מלכותה, הוליכו אותה לתוך קאפילה צדדית, שם מצאה את הבימה מכוסה מפה, כריכי-מזונות ובקבוקי-יין. היא גילתה את ליהצין באחד התאים שביציע העליון, והן חייכו זו לזו, בעוד היא מסבה, עוטה בגדי-מלכות, והכתר לראשה, על כסא המוודה.

“זכור אזכור את היום הזה עולמית, שכן הוא הגאה ביותר בכל ימי חיי” רשמה ביומנה.

אולם הגאוה שבה והתמזגה במהרה עם פשטות הנוער. כשחזרה סוף סוף לארמון בוקינגהאם, לא נראו בה כל סימני עיפות. היא עלתה במרוצה לחדריה הפרטיים, פשטה את פּארה והתקינה את מרחץ-הערבית בשביל דאש כלבה.

שוב היו החיים מפכים בנחת, כמנהגם – אף על פי שלא חסרו, כמובן, הפרעות קלות, מדי פעם בפעם. כך, למשל, גרמה לה צער התנהגותו של הדוד ליאופולד. מלך הבלגים לא ראה יכולת לעצמו, להמנע מן הנסיון של ניצול מצבו המשפחתי, לשם טיפוח תכניותיו הדיפלומטיות. ואליבא דאמת, כלום היה זה מן הצורך, להקשות על כך? התנהגות כזו, שבשום פנים אין בה מיצר הרע, הרי אינה, בפשטות, אלא selon kes rėgles"" לשם מה משתדכים בתי-מלכים זה בזה, אם אין ניתנת בכך יכולת לשליטים העליונים, על אף המניעות הקונסטיטוציוניות, לכוון את הפוליטיקה החיצונית? ודאי, יש לכוונה למטרות נעלות: דבר זה מובן מאליו. מלכת אנגליה היא בת-אחותו – יתר על כן, הרי היא בתו, כמעט. סוכנו ואיש-אמוניו יושב בארמונה, והיא נוטה לו חסד ומקרבת אותו, במידה שאין למעלה הימנה. בתנאים כאלה, לאיולת תיחשב לה, למשגה, שאין לו כפרה, אם יחמיץ את ההזדמנות הניתנת לו, לכפות את רצונו, באמצעי השפעה אישית, מאחורי גביהם של המיניסטרים האנגלים, על הפוליטיקה החיצונית של אנגליה.

הוא ניגש אל המלאכה בכל הזהירות הראויה. הוא המשיך את מתן עצותיו הטובות באגרותיו אל בת-אחותו. ימים מספר לאחר עלותה לכסא, יעץ למלכה הצעירה להטעים, בכל הזדמנות שתבוא לידה, את דבר לידתה באנגליה; להפליג בשבח האומה האנגלית. “גם על הכנסיה השלטת הנני להמליץ בכל לשון של המלצה. אי את עלולה, באם לא תחייבי עצמך לשום דבר, במפורש, להרחיב את הדיבור בנידון זה, יתר על המידה.” לבסוף: “לפני שתקבלי החלטה בכל ענין חשוב, אשמח אם תתיעצי אתי תחילה; ויש גם יתרון בדבר, שכן ניתנת לך ארכא; אין לך דבר העשוי להזיק יותר מן הכפיה לקבלת החלטות לא נכונות בבלי דעת”.

בת-אחותו השיבה תיכף בכל חביבותה הרגילה, אולם היא כתבה בחפּזון – ואולי אף כיסתה יותר מטפח בכתוב. “לעצות שלך הנני מיחסת תמיד חשיבות גדולה ביותר,” הבטיחה לדודה.

שמא הרחיק ללכת מדי? חסרה לו הודאות בנידון זה. אולי, באמת, נחפזה ויקטוריה. בכל אופן, מוטב לו להזהר. הוא יסוג אחורנית – pour nieux sauter, הוסיף להבטיח לעצמו, בבת-צחוק. באגרותיו הבאות שוב לא הזכיר את הרמז בדבר התייעצויות אתו. ושוב לא הטעים אלא זו, שבדרך כלל, בחכמה תעשה, אם תסרב להכריע בשאלות חשובות כלאחר יד. באשר לזאת, נשמעה עצתו, ואכן נודע הדבר, שהמלכה, בקבלה כתבי-בקשה, לא נחפזה להשיב עליהם אלא לפעמים רחוקות. אפילו לגבי הלורד מילבורן, כך היתה נוהגת. כשביקש מאתה לחוות את דעתה על איזה ענין שהוא, היתה משיבה לו, שתעיין בדבר ותמסור לו את מסקנותיה למחרת-היום.

המלך ליאופולד הוסיף לזכות אותה בעצותיו הטובות. הנסיכה די-ליווין היתה אשה מסוכנת, לדעתו; היה יסוד לחשוד בה, שהיא תנסה להציץ בדברים, שאינם מענינה, ומוטב לה לויקטוריה, שתישמר מפניה. “כלל גדול, שאין די מלים בפי לשבחו, הרי זה, לעולם לא להרשות לבריות, לדבר על נושאים הנוגעים לך, או לעניניך, אלא אם כן זהו רצונך את, שידברו.” לכשיארע דבר כזה, “העבירי את השיחה לשטח אחר, ותני בלב בעל-הדבר את ההרגשה, שעשה משגה.” גם בזאת נשמעה עצתו. כי אכן נתקיימה נבואתו של המלך: הנסיכה די-ליווין ביקשה ראיון עם הוד מלכותה, ודומה היה, שהיא מגלגלת את השיחה בכיוון של ענינים סודיים. הואיל וכך, לא דיברה המלכה, שנבוכה במקצת, אלא על דברים של מה בכך. בעלת-הדבר הרגישה, שעשתה משגה.

אזהרתו הבאה של המלך היתה מיוחדת במינה. אגרות, הטעים לבת-אחותו, נקראות כמעט תמיד, בעודן בדואר. ודאי, שאין הדבר נוח ביותר; אולם עובדה זו, משתראה אותה מבחינה נכונה, הרי אינה נטולה יתרונות משלה. “אמשול לך משל: פרוסיה מוסיפה להציק לנו בנוגע לאותם המבצרים; והנה כדי להגיד לממשלה הפרוסית הרבה דברים, שלא היינו רוצים להגיד לה באופן רשמי, עומד המיניסטר לכתוב אגרת אל בא-כחנו בברלין, ולשגרה בדואר; מובטח לנו, שהפרוסים יקראוה, וימצאו למדים באורח זה, את אשר ברצוננו להשמיע באזניהם.” מצב דומה לזה עלול מאד להיוצר אף באנגליה. “הריני מגלה לך תחבולת-ערמה זו” כתב הוד מלכותו, “כדי שתוכלי להישמר מפניה.” עד כדי כך – עומק חכמתה של מלכות בחסד הקונסטיטוציה.

דומה היה הדבר, כאילו הגיעה השעה לעשות עוד צעד אחד. אגרתו הבאה של המלך היתה מלאה ענינים של פוליטיקה חיצונית – המצב בספרד ובפורטוגל, תכונותיו של לואי פיליפּ; והוא קיבל תשובה רצויה. אמנם ויקטוריה פתחה ואמרה, שהראתה את החלק הפוליטי באגרתו להלורד מילבורן; אולם בהמשך הדברים עברה לדיון בעניני חוץ. מכאן ניתן להסיק, שאין היא מתנגדת לחילופי-השקפות בכגון דא עם דודה. גם זו לטובה. אולם המלך ליאופולד היה זהיר וזהיר עדיין; אף על פי שמשבר היה ממשמש ובא בדיפלומאטיה שלו, עדיין היה מהסס; אולם, לבסוף, ראה הכרח לעצמו לצאת מגדר זהירותו.

בנפתוליו הדיפלומאטיים עם צרפת והולאנד, חשוב היה לו במאד מאד להבטיח לעצמו את תמיכתה של אנגליה, או, לכל הפחות, לעשות רושם, כאילו הובטחה לו תמיכה זו. אולם דומה היה הדבר, שהממשלה האנגלית נוקטת עמדה נייטרלית; ועל כן ודאי ראה טעם להצטער: שלא לעמוד לימינו, פירושה לצאת נגדו - כלום אינם מבינים זאת? ואף על פי כן, אולי רק פוסחים הם על שתי הסעיפים, ואם תלחץ עליהם ויקטוריה במקצת, ייתכן, שתהיה עוד תקנה לדבר. הוא החליט איפוא להביא את הענין לפניה, בעדינות אבל בתוקף – ממש כמו שראהו הוא עצמו.

“כל מה שאני רוצה מאת הוד מלכותך, ברב חסדך,” כתב אליה, “אינו אלא זה, שתטעימי, בדרך עראי, למיניסטרים שלך, וביחוד ללורד מילבורן הטוב, כי עד כמה שהדבר מתאים לעניני הדומיניונים שלך עצמך, הרי אין את רוצה, שממשלתך תסייע למאן-דהוא, לאחוז באמצעים, העלולים, במשך זמן קצר, להביא כליה על ארץ זו, וכן על דודך ועל משפחתו.”

תוצאותיה של קריאה זו מפתיעות היו. שררה דממת-מות במשך יותר משבוע. כשכתבה ויקטוריה סוף סוף, פיזרה לו מלוא חפניים אהבה – “טעות גדולה, באמת, תהיה בידך, דודי היקר לי מאד, אם תעלה בדעתך, שיוכל לחול שינוי ברגשותי, רגשות של דביקות ומסירות-נפש ואהבה עזה אליך – אין דבר בעולם, שיוכל לשנות את אלה” – אולם הערותיה בעניני הפוליטיקה החיצונית, אף שהיו ארוכות ומסובכות, היו סתומות במידה שאין למעלה הימנה; הן נערכו בצורה דיפלומאטית ורשמית כמעט. היא אמרה, שהמיניסטרים שלה משותפים עצמם בהחלט להשקפות, שהיא מביעה בנידון. היא מבינה ומתיחסת באהדה לקושיי מצבו של דודה האהוב, ויש ביכולתה להבטיח לו, “שגם הלורד מילבורן וגם הלורד פאלמירסטון, אדיר חפצם מאז ומעולם לראות בפריחתה ובהצלחתה של בלגיה.” ותו לא.

המלך הביע בתשובתו את רגשי שמחתו הרבה למקרא אגרתה, ומדד לבת-אחותו הצהרות-חיבה כמידתה. “ויקטוריה היקרה והאהובה לי מכל וכל,” נאמר באותה תשובה, "את כתבת לי אגרת ארוכה ויקרה מאד, שגרמה לי הנאה רבה וקורת-רוח יתרה."

הוד מלכותו לא היה מוכן להודות, שדחוהו בקש.

כעבור חדשים מספר, הגיעהו המשבר. המלך ליאופולד גמר אומר לפתוח בהתקפה נועזה, ולכבוש את ויקטוריה, הפעם מתוך הפגנת כחו של מלך וסמכותו של דוד. באגרת מקוטעה, מפקדת כמעט, הרצה שוב את ענינו לפני בת-אחותו. “יודעת את מן הנסיון,” כתב אליה, “שאין אני מבקש מאתך דבר מעולם…אולם, כפי שאמרתי לעיל, אם לא נדע להיזהר, אולי תחזינה עינינו בתוצאות רציניות, העלולות לפגוע, פחות או יותר, בכל אחד ואחד, ודבר זה, מן הראוי שנתן עליו את דעתנו, בדחילו ורחימו. הנני, ויקטוריה יקירתי, דודך אוהבך, ליאופולד ר.

המלכה שיגרה אגרת זו תיכף ומיד אל הלורד מילבורן, שהשיב בשפע מליצות מחושבות יפה-יפה,שאינן אומרות, בעצם, כלום, ויעץ לה לשלחן אל דודה. היא עשתה כן, בהעתיקה את הנוסחה המסובכת בדייקנות רבה, ובפזרה ביד נדיבה המון “דודים יקרים” בין השיטין, וסיימה את אגרתה בברכת “אהבה בלי מצרים לדודה לואיזה ולילדים.”

סוף סוף ראה המלך ליאופולד הכרח לעצמו לקבל עליו את הדין. באגרתו הבאה שוב לא היה זכר לפוליטיקה. “שמח אני,” נאמר באגרת, “לשמוע, שבראיטון מניחה את דעתך יותר, משהניחה אשתקד. סבור אני, שבראיטון היא נעימה מאד בעונה זו של השנה, בטרם החלו רוחות מנשבות ממזרח. ולא עוד, אלא שהפּפּיליון נוח הוא; דבר זה אין להכחיש. במקום זה נזדמנתי לראשונה עם העוצר, לפני חתונתי. שארלוט הופיעה אחר כך עם המלכה שארלוט הזקנה. כמה רחק כל זה מני אז ועד עתה, ובכל זאת, כמה זה ממלא את זכרונך.” בדומה לגברת די-ליווין המסכנה, בשעתה, הרגיש הוד מלכותו, שעשה משגה.

אף על פי כן, לא נתיאש עדיין מכל וכל. שוב באה הזדמנות לידו, ושוב עשה מאמץ – אולם נסיון זה, שלא היה בו משום העזה יתרה, נכשל תיכף ומיד.

“דודי היקר,” כתבה המלכה, “רואה אני צורך להודות לך על אגרתך האחרונה, שקיבלתי ביום א’. אם כי דומה הדבר, שאין אתה בלתי-מרוצה מן הניצוצות הפוליטיים, שאני מתיזה, כסבורה אני, שמוטב להמנע מלהרבותם, הואיל והם עלולים להתלקח, בסופם, ביחוד, לאחר שאני רואה, לצערי, כי בעינין זה האחד נפרדו דרכינו. הריני מסתפקת איפוא בהבעת איחולי הלבביים לפריחתה והצלחתה של בלגיה.” ברור היה, שלאחר הדברים האלה שוב לא היה צורך להוסיף כלום.

מכאן ואילך נשמעת באגרותיו של המלך נעימה של עצבות מיוחדת במינה. “ויקטוריה יקירתי, אגרתך הקטנה והנחמדה זה עתה הגיעה לידי ופילחה את לבבי כחץ. כן, ויקטוריה חמדת-נפשי! אהב אהבתיך, בלב ונפש… אהבתיך בגין עצמך, ואהבתי בך את התינוקת היקרה, שעל תקנתה שקדתי ברחמים.”

רבות עברו עליו בימיו. אולם אם היו בחייו אכזבות, הרי היו בהם גם פּיוסין. “אין כבוד בעולם, שלא נתכבדתי בו, ומבחינה פוליטית, הריני מבוסס במידה יפה מאד.” ברם, יש עוד חברים בעולם, העומדים מחוץ לפוליטיקה. געגועים רומאנטיים מילאו את לבבו. “שוב אין אני מתגעגע אלא למזרח, מקום שם אולי אסיים יום אחד את פרשת-חיי, והיתה זריחתם במערב, ושקיעתם במזרח.”

אשר לאהבתו המסורה אל בת-אחותו, הרי אין לה קץ ואין לה תכלה.

"מעולם אין אני כופה עליך את שירותי, ולא את עצתי, אם כי רשאי אני להגיד ביושר-לבב, כי הגורל המיוחד במינו, שמינתה לי ההשגחה העליונה, הרבה את נסיוני הן בהויות העולם והן בחיים הפרטיים. הריני מוכן ומזומן תמיד להיות לך לתועלת בכל עת ובכל מקום, שאדרש לכך, והריני חוזר על דברי: אין אני מבקש תמורתה אלא מעט אהבה לבבית, כּנה, מאתך."

ו

חילופי-האגרות עם המלך ליאופולד יש בהם כדי לרמז על סגולות רבות באופיה של ויקטוריה, שהיו סמויות עדיין, בחלקן, מן העין. העמדה, שנקטה לגבי דודה, לא נתערערה מעולם, כמלוא נימא. כל מאמציו נתקלו בקיר אטום. הפוליטיקה החיצונית של אנגליה לא היתה מענינו: היא והמיניסטרים שלה – בידיהם היתה זו מסורה. נפתוליו, רמזיו, תחנוניו – כל אלה לא הועילו, ועליו להבין, שאין בהם תועלת. עמדתה הקפדנית היתה מפתיעה עוד יותר, משנתלוותה רחשי כבוד וחיבה יתרה. המלכה קשת-העורף נשארה בת-האחות המסורה, מאל“ף ועד תי”ו. ליאופולד עצמו ודאי יכול להתקנא במידת-ישרנות שלימה זו.

אולם מה שעלול אולי לעורר הערצה בתכונתו של מדינאי בא בימים, עשוי להפחיד, באופיה של נערה בת תשע-עשרה. והיו משקיפים מיוחסים, שלא הסתירו את חששותיהם. דומה היה, שבתערובת מוזרה זו של עליזות תמימה עם פסקנות קשה, של גילוי-לב עם שתקנות, של ילדותיות עם גאוה, גלומה בשורת עתיד הרה מבוכה וסכנה.

במרוצת הזמן התחילו הסגולות הפּחות רצויות, שבתרכובת מופלאה זו, נחשפות לפעמים יותר תכופות, ובצורה יותר רצינית. נתגלו סימנים של רתחנות עריצה, עקשנית, ניתנו אותות של אנוכיות עזה ונוקשה. הושם אל לב, כי סדר-הטקסים בארמון לא זו בלבד שלא הוקל, אלא אף הוחמר יותר ויותר, מיום ליום. היו שייחסו תקלה זו להשפעתה של ליהצין; אולם אם כך היה הדבר, הרי מצאה ליהצין אוזן קשבת; כי העבירה הקלה ביותר על התקנות הקופאות של נימוס ודרך-ארץ, נפקדה מיניה וביה במבטה היהיר והנוקב של המלכה. אף על פי כן, היו עיניה של הוד מלכותה, בכל קטלנותן, פּחות קטלניות משפתי-פיה. הסרבנות, שנצטיירה באותן השינים הקטנות, ובאותו הסנטר הקטן, הנסוג אחור, היתה עשויה להבעית, יותר מן האותות הניתנים בלסת התקיפה; היתה זאת סרבנות נמנעת-ההפרעה, נמנעת-החדירה, עם-הארצית; סרבנות, הדומה במידה מסוכנת לקשי-עורף. ולא הרי קשי-ערפם של מלכים כהרי קשי-עורף בשאר בריות.

בטרם מלאו שנתיים לעלות ויקטוריה לכסא, נתלקטו ענני-הסופה, שרק קצותיהם הסתמנו באופק לכתחילה, ונבקעו. יחסיה עם אמה לא נשתפרו. דוכסית קינט, מוקפת עדיין, למראית עין, כל אותות ההוקרה והכבוד, שבת מצווה לנהוג באמה, הוסיפה להתהלך בארמון בוקינגהאם, דמות אין חפץ בה, סוערה ולא נוחמה. סיר ג’והן קונרוי, המודח מראות פני המלכה, משל עדיין בכיפה במשק בית הדוכסית, ומלחמות קינזינגטון לא שככו גם בסביבה החדשה. הלידי פלורה הייסינגס הוסיפה לחמוד לצון זדוני; הבארונית הוסיפה לנטור איבתה לה.

יום אחד, נמצאה הלידי פלורה למדה, שהבריות מתלוצצים על חשבונה היא. בתחילת שנת 1839, לאחר מסעות עם הפמליא של הדוכסית, חזרה מסקוטלנד במרכבה אחת עם סיר ג’והן. שינוי בגיזרתה נעשה נושא להלצה בלתי-הוגנת; הותרה לשונם של הולכי-רכיל, וההלצה החלה מקבלת צורה רצינית. נמסר מפה לאוזן, שהלידי פלורה הרה ללדת. דומה היה, שמצב בריאותה עשוי לאשר חשד זה; היא שאלה לעצת סיר ג’ימס קלארק, רופא בית-המלכות, ולאחר התיעצות זו הותרה גם לשונו של סיר ג’ימס. מעכשיו התלקחה השערוריה עד לב השמים. השמועה היתה לשיחת-היום; הבארונית לא הופתעה; הדוכסית נזעקה לעזרת שושבינתה הנעלבה; הדבר הובא לפני המלכה. לבסוף הוחלט לאחוז באמצעי המופלא של בדיקה רפואית; סיר ג’ימס התנהג בשעת בדיקה זו, לדברי הלידי פלורה, בגסות אכזרית, בעוד שרופא שני נהג בה אדיבות, שאין למעלה הימנה. סוף-סוף חתמו שני הרופאים יחד על תעודה, המנקה את הגבירה הכבודה מכל עוון.

אולם בה לא נסתיים עדיין הענין, בשום פנים. משפחת הייסטינגס, שיד ושם לה בחברה האנגלית, הטילה את עצמה לתוך המערכה, בכל חמתה השפוכה, על גאותה שהושפלה ותומתה שעוללה בעפר; הלורד הייסטינגס תבע ראיון עם המלכה, כתב אל העתונים, ודרש את פיטוריו של סיר ג’יימס קלארק. המלכה הביעה את צערה ללידי פלורה, אולם סיר ג’יימס קלארק לא פוטר ממשרתו.

מפנה נמרץ בדעת-הקהל קומם אותה על המלכה ועל יועציה; כביסת כל אותם הלבנים הצואים בארמון בוקינגהאם עוררה גועל-נפש בחברה הגבוה; הציבור הרחב התמרמר על מידת האכזריות, שנהג בה הארמון כלפי הלידי פלורה. בשלהי מארס הועם זוהר החיבה הרבה והיתרה, שהודיעו ההמונים למלכה הצעירה בראשית מלכותה, עד כי נגוזה כליל.

אין ספק דספיקא, שהארמון הראה אותה שעה מידה גדושה של חוסר-טעם. פיטומי-מילים של חורצי-לשון, שהיתה חובה לעקרם משורש מיניה וביה, ניתנו להם ידים לפשות עד לאין שיעור, והכתר עצמו נמצא מעורב בזדונות האישיים, המסאבים את הארמון.

קושיה חמורה ביותר נתעוררה לרגל מעמדו של סיר ג’ימס קלארק. דוכס וולינגטון, שהיו נוהגים להימלך בו, במקרים של קשיים גדולים במקומות גבוהים, נתבקש לחוות את דעתו בשאלה זו, והוא פסק, כי מכיון שמן הנמנע הוא לסלק את סיר ג’ימס בלא חקירה פומבית, יש הכרח לקיים את משרתו של סיר ג’ימס בידו.

מתקבל על הדעת, שצדק הדוכס במשפטו. אולם עובדה זו, שהרופא העבריין הוסיף לשרת את המלכה, הועילה ללבות את אש המשטמה במשפחת הייסטינגס, ועשתה רושם מעציב על דעת-הקהל, שראתה את הארמון עומד בקלקלתו ומסרב לחזור בו.

אשר לויקטוריה, הרי היתה צעירה מאד ומחוסרת כל נסיון בחיים, ולא ייתכן לתלות בה את קולר הכשלון במסיבות אלו, שהיו קשות ועדינות מאין כמוהן, ולא ידעה להשתלט עליהן. ברור, שזה היה מתפקידו של הלורד מילבורן. הוא היה בקי בהויות העולם, ואילו היתה עינו פקוחה על הנעשה, הרי יכול, בחכמתו, לכבות בניחותא את הלהבות הזדוניות, בעודן עשנות. זאת לא עשה. עצל ומרושל היה; הבארונית שקדנית היתה, והוא לא שם אל לב. אולם גם מצבו לא קל היה, בלי ספק. יצרים צוררים זה את זה נאבקו בתוך כתלי הארמון, וויקטוריה היתה לא רק צעירה מאד, היא היתה גם קשת-עורף במאד מאד. כלום היה בידו רסן-הקסמים, לבלום בו סוסה אבירה זו? הוא לא היה בטוח בכך. ולפתע פרץ עוד משבר חמור, וחשף בבהירות-יתר את טבעה של נפש זו, שהוטל עליו לשאת ולתת עמה.

ז.

במשך זמן רב רידף את המלכה חזון-האימים, שבוא יבוא יום, ויהיה עליה להיפרד מאת המיניסטר שלה. למן היום בו נתקבל חוק-הריפורם, היה פוחת והולך כחה של ממשלת ה’והיגים’. הבחירות הכלליות בשנת 1837 הותירו להם רוב קטן מאד בבית-הנבחרים; מאז איתרע מזלם בכל – מבית ומחוץ, באירלאנד. הסיעה הרדיקלית החלה עוינת אותם. הוטל הדבר בספק גדול, כמה זמן עוד יוכלו לקיים את הממשלה בידם.

המלכה עקבה את התפתחות המאורעות בחרדה רבה. הורתה ולידתה היו תחת כנפי הליברליזם, ובו היו קשורים כל גידולה וחינוכה, כל זיכרונותיה, הציבוריים והאישיים; ואף אילו לא היו כל הקשרים האלה קיימים מעולם, הרי היתה עובדה זו עצמה, שהלורד מ. עמד בראש ה’והיגים‘, מספיקה בהחלט לקביעת הקו הפוליטי שלה. מפלת ה’והיגים’ יהא פירושה כשלון מעציב להלורד מ. אולם למפלתם תהיה תוצאה עוד יותר איומה: הלורד מ. יהיה אנוס לעזוב אותה. והרי נוכחותו של הלורד מ., בכל יום, בכל שעה, נעשתה חלק בלתי-נפרד של מערכת חייה. ששה חדשים לאחר עלותה לכסא רשמה ביומנה: “אני אצטער מאוד, אם ילך ממני אפילו ללילה אחד”; והרגשה זו של תלות אישית במיניסטר שלה, היתה מתגברת והולכת, מיום ליום. בתנאים אלה טבעי היה הדבר, שדבקה במפלגה הליברלית. היא לא ראתה מעולם לעומקה של שום הלכה פוליטית. רק זאת בלבד ראתה, שידידיה יושבים על כסאות הממשלה, ושנורא יהיה הדבר, אם יחדלו לשבת עליהם.

“לא אוכל לתאר”, כתבה בפרוס הצבעה הרת-סכנות אחת בבית-הנבחרים,,(אף על פי, שאני בטוחה, כי ידנו תהי על העליונה), כמה מדוכאה אני, כמה תעגם עלי נפשי, בהעלותי על דעתי את האפשרות, שאדם זה, המצוין והטוב באמת ובתמים, לא יוסיף להיות המיניסטר שלי. ובכל זאת, אני אמונה ותפילה, שהוא, אשר כה הפליא להגן עלי מפני תקלות רבות ושונות, לא יעזבני כעת! מה אדיר היה חפצי להביע להלורד מ. את רגשי דאגתי וחרדתי, אולם כל אותה שעה שעמד במחיצתי, היו הדמעות חוצצות ביני לבין המלים שבפי, והרגשתי שאיחנק, אם אנסה לומר דבר."

מעיני הלורד מילבורן ודאי לא נעלמה הסכנה, הכרוכה בהלך-רוח כזה של מושלת קונסטיטוציונית, העלולה להדרש בכל עת ובכל שעה, לקבל בתורת חברי-ממשלתה את מנהיגי הצד שכנגד; והוא עשה את כל אשר לאל ידו כדי לצנן את התלהבותה, אבל העלה חרס בידו.

הוא לא צפה למרחוק גם הוא, כשסייע בלי משים ליצירתו של מצב-ענינים זה. מרגע עלותה על הכסא, הקיף את המלכה המון גבירות מבנות מפלגתו, דוקא. שרת-המלחות וכל השושבינות של חדר-המטות, בנות ‘והיגים’ היו. בדרך כלל, לא ראתה המלכה ‘טוֹרי’ מעולם. במרוצת הזמן התחילה משתדלת, שלא יבוא ‘טורי’ במחיצתה, בשום פנים. היא שנאה את השבט כולו, ואף לא הסתירה עובדה זו. ביחוד, היתה עוינת את סיר רובירט פיל, המועמד הודאי למשרת ראש הממשלה הבאה. נימוסיו עוררו גועל-נפש, והוא התנכל אל הלורד מ., להדיחו ממשרתו. כל תומכיו, בלא יוצא מן הכלל, היו רשעים כמוהו; ואשר לסיר ג’ימס גראהאם, אף ראות-פניו לא יכלה שאת: עד כדי כך היה זה דומה לסיר ג’והן קונרוי.

ענין הלידי פלורה הוסיף שמן על המדורה המפלגתית. בית הייסטינגס ‘טורים’ היו, ועתונות ה’טורים’ התנפלה על הלורד מ. והארמון בחרפות וגידופים. ברם, ככל אשר נתרבו התקפות אלה, כן גברה מסירותה של המלכה לסיעתה. אולם השעה האיומה היתה ממשמשת ובאה בצעדים מזורזים. בראשית מאי נתרופף מעמדם של המיניסטרים במידה ניכרת. בהצבעה על שאלה חשובה לפוליטיקה של הממשלה, לא עלה בידם לקבל אלא רוב של חמשה קולות. הם החליטו לקבל עליהם את הדין.

כשהוגד הדבר לויקטוריה, פרצה בבכי. הייתכן איפוא, שהקיץ הקץ על הכל? האמנם לא תשוב עוד לראות את פני הלורד מ. אחרי הפעם הזאת? הלורד מ. בא; ועובדה מופלאה היא, שאפילו בשעה מעטירה זו של התלבטות ומבוכה, רשמה הנערה הדייקנית את שעת בואו וצאתו של המיניסטר האהוב עליה, בדיוק נמרץ.

השיחה היתה ממושכה ונוגעת עד הלב; אולם לא היתה כל ברירה אחרת – על המלכה לקרוא לדוכס וולינגטון. כשבא הדוכס למחרת הבוקר אל הארמון, יעץ להוד מלכותה, להזמין את סיר רובירט פיל. היא נמצאה ב“מצב של שברון-לב איום”, אולם היא עילעה את דמעותיה, והתאוששה, בשם ומלכות, לקראת הראיון הנתעב, המבחיל.

סיר רובירט פיל היה אדם מצניע לכת, גאה וביישן מטבעו. נימוסיו לא היו מכלול השלימות, והוא ידע זאת. קל היה להביאו במבוכה, וברגעים כאלה היה מתכנס עוד יותר לתוך עצמו, בעוד כפות-רגליו מודדות מיכנית על השטיח מעין קצב של מורה לריקודים. בכל השתוקקותו למצוא חן וחסד בעיני המלכה, אותה שעה, הרי היתה השתוקקות זו עצמה עשויה לעמוד לשטן בדרכו. לא עלה בידו בשום אופן להתקרב אף כמלוא נימא אל הנערה היהירה, הנטרנית, אשר לפניו. היא ציינה בקרירות, מה דלה היתה עמידתו ומה רבה מבוכתו, ובעוד הוא ניצב לפניה, דומם ועלוב, מדייש לרגעים, מתוך מבוכה, את הרצפה בבהן-הרגל, נמס לבבה בקרבה לנוכח התנהגותו המשונה. “הוי, כמה זו שונה, נורא עד כמה זו שונה, מהתנהגותו של הלורד מילבורן, כה טבעית, גלויה, אמיצה, מלאה חמימות וטוב-לב.”

אף על פי כן, עבר הראיון בשלום. רק בדבר אחד נרמזה אפשרות כל שהיא של מחלוקת. פיל החליט, שיש הכרח להכניס שינויים בהרכבו האנושי של משק בית-המלכות: לא ייתכן, מכאן ולהבא, שהמלכה תהיה מוקפת נשיהם ואחיותיהם של מתנגדיו הפוליטיים. גבירות אחדות, לכל הפחות, מן הממונות על חדר-המטות, ראוי שתתיחסנה אל ממשלתו בידידות. כשנתגלגלו הדברים לענין זה, הודיעה המלכה, בדרך הרמז, את רצונה, שלא יחולו שינויים במשק ביתה; לזה השיב סיר רובירט, שהענין ניתן להסתדר לאחר זמן, וכעבור שעה קלה נפטר והלך לסדר את פרטי המיניסטריון שלו.

כל זמן שנמצא במחיצתה, נשארה ויקטוריה, לדבריה היא עצמה, “מאד מיושבת, מנומסת וגאה, מבלי לגלות כל סימני התרגשות”; אולם בו ברגע שנשארה לבדה, כרעה תחת נטל יגונה. אחר כך התאוששה וכתב אגרת אל הלורד מילבורן, בה הרצתה את כל פרטי המאורע וסיפרה לו על ענות-נפשה. “מרגישה היא,” נאמר באגרת, “שהלורד מילבורן יראה ללבבה, בין אויביהם של אלה המהימנים עליה ביותר והמכובדים עליה ביותר; אולם רעה לה מכל, שלילת האפשרות לראות את הלורד מילבורן, כקדם.”

הלורד מילבורן השיב באגרת נבונה עד מאד. הוא ניסה להרגיע את המלכה ולשכנע אותה, שתקבל את דין מצבה החדש בסבר הראוי; ולא היו בפיו אלא תהלות ותשבחות למנהיגי ה’טורים’. אשר לשאלת הגבירות במשק הבית, הביע את דעתו, שעל המלכה לעמוד בתוקף על דרישתה, הואיל וזהו דבר הנוגע לעניניה הפרטיים, “אולם,” הוסיף לאמר, “אם לא יראה סיר רובירט יכולת לעצמו לוותר, לא יהי זה מן הראוי לסרב, ולדחות את המשא-והמתן בנידון.”

אין ספיק דספיקא, שכלורד מילבורן היתה הלכה בשאלה זו. השאלה היתה מסובכה ודקה, ומעולם לא נתעוררה לפני כן; אולם הנסיון הקונסטיטוציוני, שלאחר זמן, מלמדנו, כי מלכה מושלת חובתה למלא את משאלות ראש-הממשלה שלה בנוגע לשרותיה, הממונות על משק-ביתה. אולם הלורד מילבורן השחית את דבריו הנבונים על אוזן לא שומעת. המלכה מיאנה הירגע ובעטה בעצתו. מביש ומחפיר היה יחסם של ה’טורים’, שרצו לגזול ממנה את שרותיה, ואותו חלילה גמרה אומר בנפשה: יאמר סיר רובירט מה שיאמר – היא לא תתן את הסכמתה אף לפטורי אחת מהן.

למחרת הבוקר, כשהתיצב פיל לפניה שנית, היתה מוכנה איפוא לפעולות. הוא פתח בפירוט המינויים לקבינט, אז הוסיף:

“כעת, גברתי, באשר לשרותיך” –

המלכה הפסיקה אותו מיניה וביה.

“אין ביכלתי לוותר אף על אחת משרותי,” ענתה ואמרה.

“מהי, גברתי” קרא סיר רוברט, “כלום יש בדעת הוד מלכותך להשאיר את כולן במשרותיהן?”

כולן,” אמרה המלכה.

פני סיר רוברט הסמיקו והחוירו חליפות. הוא לא יכול להסתיר את מבוכתו.

“זו הממונה על המלבושים, והממונות על חדר-המטות?” הפליט לבסוף.

“כולן,” ענתה הוד מלכותה ואמרה שוב.

לשוא ניסה פּיל להרבות עליה טעמים ונימוקים; לשוא הרחיב את הדיבור על הקונסטיטוציה, ועל מלכות מושלות, ועל הצורך הציבורי, כשהוא מרים קולו יותר ויותר, ודעתו נחלשת עליו יותר ויותר, מרגע לרגע; לשוא היו כרכוריו מלאי-הפאתוס. היא הקשיחה את לבה כצור. אולם גם הוא, בכל מבוכתו הרבה, לא זז מעמדתו כמלוא נימא; וכשיצא מלפניה לבסוף, לא היתה בידו כל החלטה – כל ענין הרכבתה של הממשלה היה תלוי על בלימה.

בולמוס של התרגשות תקף את ויקטוריה כעת. סיר רוברט, אמרה אל לבה בחמתה, ניסה להערים עליה, לגזול את ידידותיה ממנה, לכפות את רצונו על רצונה; אולם זה לא היה העיקר: עיניה נפקחו פתאום, בעוד אותו מסכן עומד לפניה כה נבוך וחרד, לראות את הדבר האחד, שביקשה נפשה הנואשה – פתח-פליטה, לרוחתה ולישועתה. היא מיהרה אל שלחן-הכתיבה ותיותה פתק נמהר אל הלורד מילבורן.

“התנהגותו של סיר רובירט היתה מגונה מאד,” כתבה אליו, “הוא עמד בתוקף על הדרישה, שאוותר על שרותי, ולזה השיבותי, כי לעולם לא אסכים, ולעולם לא ראיתי אדם כה נבעת… שלוה הייתי, אבל עשויה לבלי חת, וסבורה אני, שהיית שמח לראות אותי כה מיושבת בדעתי וכה תקיפה; מלכת אנגליה לא תתן להונות את עצמה בצורה כזו. הוה מוכן, כי ייתכן, שבמהרה יהא צורך בך.”

היא אך הניחה את העט מידה, כשהוגד לה דבר בואו של דוכס וולינגטון.

“ובכן, גברתי,” אמר בכניסתו, “מאד הצטערתי לשמוע על הקושי, שנתגלה.”

“אח,” השיבה תיכף, “הוא שהתחיל בדבר, לא אני.”

היא הרגישה, שמעכשיו אינה צריכה אלא דבר אחד: תקיפות בדעתה. והיא היתה תקיפה. הגיבור הישיש, שניצח את נפוליאון, עמד אין-אונים בפני השלוה האכזרית של נערה בת תשע-עשרה. אף הוא לא יכול להזיז את המלכה מעמדתה, כמלוא נימא.

לבסוף העיזה אפילו לחמוד לצון אתו.

“האמנם כה חלש הוא סיר רוברט,” שאלה הוד מלכותה, “שאפילו שושבינותי צריכות להיות בדעה אחת אתו?”

הדוכס פלט בהכנעה תוכחת קצרה, החוה קידה עמוקה, והסתלק.

ההיתה ידה על העליונה? ימים יגידו; בינתים תיותה עוד אגרת אחת. “בל יעלה הלורד מילבורן בדעתו, שהמלכה נהגה בפזיזות… למלכה היתה ההרגשה, שיש כאן משום נסיון להעמידה במבחן, אם אפשר לנהלה ולהתהלך עמה כעם תינוקת. ה’טורים’ לא רק רשעים, אלא גם מגוחכים. פיל, שביקש, בראשונה, לפי השמועה, לסלק מארמונה רק אותם השרים, שהם חברי המורשון, אומר לפסול כעת את שרותיה. ”רוצה הייתי לדעת,“ קראה בלעג של נצחון ”אם מתכוונים הם להושיב את שרותי בבית-הנבחרים?"

קץ המשבר היה ממשמש ובא כעת בצעדים מהירים. סיר רובירט התיצב לפניה שוב, והצהיר, שאם היא עומדת על דעתה בענין שרותיה, הרי אין ביכלתו להרכיב ממשלה. היא השיבה, שתשלח לו את החלטתה המכרעת בכתב. למחרת הבוקר התכנס הקבינט הליברלי המנוח לישיבה. הלורד מילבורן קרא לפניהם את אגרותיה של המלכה, וחבורת הפוליטיקאים המזקינים הוצפה נחשול התלהבות מאין כמוה. גלוי וידוע היה להם, שאף לקולא, מוטל הדבר בספק גדול, אם עשתה המלכה מה שעשתה בהתאמה גמורה לחוקת-המדינה; שבעשותה מה שעשתה זלזלה בעצתו של הלורד מילבורן; שאין, בעצם, כל נימוק ציבורי שבגללו יחזרו בהם מהחלטת התפטרותם. אולם כל החשבונות נגוזו בפני הדחיקות הלוהטת של ויקטוריה. רוחה העשוי לבלי חת סחף אותם בזרם מאוייה. כולם כאחד הרגישו ש“אי אפשר לעזוב מלכה כזו ואשה כזו לנפשה.” בהסיחם את דעתם מן העובדה, שחדלו להיות מיניסטרים של הוד מלכותה, עשו מעשה אין תקדים לו בדברי הימים, ושלחו למלכה אגרת, בה יעצו לה להפסיק את משאה-ומתנה עם סיר רוברט פיל. היא עשתה כן. הכל עבר. ידה היתה על העליונה.

אותו יום נתקיים נשף-מחולות בארמון. איש לא נעדר ממנו “פיל ודוכס וולינגטון באו, ומראה פניהם סר וזעף.” לא היתה אשה מאושרה ממנה בעולם. שוב עמד הלורד מ. בראש הממשלה, והוא נמצא על ידה.

ח

תקופת אשרה נתחדשה עליה עם שיבת הלורד מ., אולם זה היה אושר תוך מבוכה. האנדרלמוסיה המשפחתית לא שככה, ולבסוף הגיעו הדברים לידי כך, שהדוכס, אשר לא נרצה בתורת מיניסטר, נקרא שוב למלא את תפקידו הקדום בתורת רופא רוחני למשפחה. משהו הושג, סוף סוף, כשעלה בידו לשכנע את סיר ג’והן קונרוי להסתלק ממעמדו בפמליה של דוכסית קינט ולעזוב את הארמון לצמיתות. משהו לעילא מזה, כשנשמעה המלכה לעצתו וכתבה אגרת נלהבת אל אמה. דומה היה הדבר, שנפתח פתח של פיוסין, אולם חמת הדוכסית טרם שככה. היא לא האמינה, שויקטוריה כתבה אותה אגרת. זו לא היתה בכתב-ידה. והיא הזמינה אליה את הדוכס, על מנת להוכיח לו זאת. הדוכס הבטיח לה, שהאגרת אינה מזויפת, וביקש מאתה לשכוח את העבר. אולם דבר זה לא ניתן לעשותו על נקלה.

“מה עלי לעשות,אם יגש הלורד מילבורן אלי?”

“לעשות, גברתי? לא כלום, קבליהו בסבר פנים.”

מילא, היא תעשה התאמצות…

“אך מה עלי לעשות,אם תבקשני ויקטוריה ללחוץ את ידה של ליהצין?”

“לעשות, גברתי? אין דבר, חבקיה בזרועותיך ונשקי לה.”

“מה!” הדוכסית סימרה כל נוצה בנוצותיה, ותיכף לכן פרצה בצחוק עליז.

“לא, גברתי, לא זאת,” אמר הדוכס ופרץ גם הוא בצחוק. “לא היתה כוונתי לומר, שתחבקי את ליהצין בזרועותיך, ותנשקי לה, אלא למלכה נתכוונתי.”

ייתכן, שהדוכס היה רואה הצלחה במאמציו לשלום הבית, אילמלא מאורע טראגי, שבא והפך את קערתו על פיה. נתגלה, כי הלידי פלורה נוגעה במחלה פנימית איומה, שהתישה את כחה ואכלה את לשדה. שוב לא היה ספק בדבר, שקצה קרוב לבוא. זלזול ההמונים בכבוד המלכה הגיע אל שיאו. לא פעם העליבו בה בפומבי. “מרת מילבורן,” צעקו לעומתה, כשהופיעה על גזוזטרת ארמונה; ובאסקוט, שרקו לעומתה דוכסית מונטרוז והלידי שרה אינגיסטר, בעברה על פניהן. הלידי פלורה שבקה חיים לכל חי. כל שערורית עלבונה נתחדשה ביתר עוז; תהום השנאה בין שתי הסיעות המתנגחות בתוך הארמון, נתעמקה ונתרחבה מכאן ואילך לאין מעבר.

אף על פי כן, הרי חזר הלורד מ., וקסם הליכותיו ודברי-פיהו השכיח מלבה כל צרה וכל פגע. גם הוא, מצדו, סבל הרבה, והכרת המגרעות הטבועות באופיו שלו עצמו, הגבירה עוד את מצוקות נפשו. לא נעלמה מעינו העובדה, שאילו התערב בדבר במועד הנכון, היה ביכלתו למנוע את שערורית הייסטינגס; וכן ידע, כי במשבר, שפרץ, בענין חדר-המטות, נתן לויקטוריה, בסערת רגשותיה האישיים, לבטל את כח-השופט שלו ולהשפיע על התנהגותו. אולם הוא לא היה מסוגם של אלה המרבים ישיבה על מדוכת מצפּונם. על אף הרשמיות היתרה והשעמום הרב שבנימוסי הארמון, נעשתה לו קירבתו אל המלכה עיקר חייו. לעצם המחשבה, שזו תישלל ממנו, חישב לבבו להישבר; אותה אפשרות איומה בטלה – איך שהוא; שוב תפס את מקומו, מתוך משהו דומה לנצחון: הלא ישתה לרויה מכוס הימים בני-החלוף! וכך הגיע ורד-הסתיו, זה טופח בחסד מלכה מושלת ואהבת נערה צעירה, באותם חדשי הסתיו של שנת 1839, לידי פריחה נפלאה. עלי-הכותרת התפּתחו לתפארת בפעם האחרונה. בפעם האחרונה טעם האפיקורוס הזקן בקירבה בלתי-צפויה זו, קירבה שלא בזמנה ולא במקומה, ושלא תאומן, כמעט, את טעמו המתוק של מעשה-אהבים. לשמור, ללמד, לבלום, לעודד את הבריה המלכותית הצעירה שעל ידו – זה נתן כה הרבה; להרגיש מתוך דביקות כה מתמדת, בנחשולי חיבתה הנמהרה, חיוניותה הקורנת – זה נתן עוד יותר; וטוב אולי מכל היה להשתקע בהרהורי ליצנות, סתם, בתגים ותוים בטלים, לדבר קטועות, להתבדח במעשה התפוח או השובל, לחלום. עינות הרגש החבויים במעמקי נשמתו עלו על כל גדותיהם. תכופות נקוו דמעות בעיניו, כשהרכין עצמו לנשק את ידה.

אשר לויקטוריה, בכל אטימותה, הרי היה הדבר מן הנמנע, שחברותא מעין זו לא תתן אותותיה לבסוף. שוב לא היתה זאת אותה בת-בי-רב מלאתי פשטות מלפני שנתיים. ארשת פניה, שהיתה פעם “לבבית ושלוה”, הפכה כעת, לדעת משקיפה נבונה, “עזה ונרגזת.” היא טעמה טעם שלטון, על תענוגותיו ויסוריו גם יחד; אולם בזה לא נסתיים הענין. הלורד מילבורן ביקש בנועם לקחו להוליך אותה בדרכי חכמה ומתינות, אולם כל תנודה כמוסה שבאפיו היתה עשויה להפנותה, שלא מדעת, בכיוון ההפוך, דוקא. אבן-החן הקשה והבהירה, שהיתה נתונה בקביעות כזו, במשך ימים כה רבים, לאותה נטיפה מקיפה ומצודדת, עלתה בה אבזקה משונה; דומה היה הדבר, באמת, שנתרככה במקצת וכהתה עינה במקצת. בן-תמותה בר-טעיה הוא, וסגולות אנוש דרכן להידבק בזולתו; האמנם דבקו אף בתלמידתה הנוקדנית של ליהצין? הייתכן, שהתחילה כורה אוזן לשירי-כשפים? שהנטיות המסותרות לביטוי עצמי, אפילו למתוק היצר, התחילו משתלטות על חייה? בת דור חדש השקיפה לרגע אחורנית והתנודדה לצד המאה השמונה-עשרה. היתה זאת השעה היותר קשה בדרך חייה. אילו התמידו אותן ההשפעות, ודאי שהיה מתחולל שינוי מכריע בהתפּתחות אפיה, בדברי ימי חייה.

ומדוע לא תתמדנה? ויקטוריה כשהיא לעצמה, אדיר היה חפצה לראות בהתמדתן. אדרבא, מי יתן ולא תכלינה עולמית! היא היתה מוקפת ‘והיגים’, בת-חורין היתה לעשות ככל העולה על רוחה, הלורד מ. נמצא במחיצתה; אושר גדול מזה לא יכלה להעלות בדעתה. כל שינוי לא יהא אלא לרעתה; והשינוי הרע לה מכל… לא,כי לא אבתה שמוע אפילו; קשה יהיה הדבר מנשוא, כל סדר-עולמה ייהפך עליה, אם תינשא לאיש.

ואף על פי כן, דומה היה הדבר, שהכל רוצים בכך –הקהל הרחב, המיניסטרים, שאריה מבית זאכסין-קוברג – קול אחד ודברים אחדים שמעה מעברים. מובן, שגם לה היה גלוי וידוע, מה חשובים הטעמים והנימוקים לכך. בראש וראשונה, נשקפה סכנה למדינה, שבאם תמות חשוכת-בנים, יעלה על כסא-המלוכה באנגליה, דודה, דוכס קומבירלאנד, זה מלך כעת על האנוביר. איש לא הטיל ספק בכך, שאילו אירע מעין זה, היה הדבר מעציב ביותר, וכל רגשי אהדתה היו נתונים לאלה, שביקשו למנעו. ברם, החפזון למה? ודאי, סופה להינשא לאיש – אך לא עכשיו, עדיין לא – היה בדעתה להמתין עוד שלש או ארבע שנים.

אולם דא עקא, שדודה ליאופולד גמר אומר, כנראה, כי לא זו בלבד, שעליה להינשא, אלא שאלבירט, בן-אחי-אמה, הוא ישאנה. אכן זה דרכו של דודה ליאופולד מאז ומעולם, למשמע באצבעו בכל דבר ובכל ענין, וגם זה נכון, שלפני רבות בשנים, בימי בראשית, בטרם זכתה לעלות על כסא המלוכה, כתב כתבה אליו דברים, שהיו עשויים לעורר בו מחשבה כזאת. היא הודתה לפניו, שמצאה באלבירט “כל סגולה מן הסגולות הראויות לתת לה אושר מלא ושלם, וביקשה מאת דודה, ”היקר לה מכל,“ לדאוג לשלומו של זה, היקר לי כל כך, ולקחת אותו תחת חסותך המיוחדת שלך," בהוסיפה: ”אני תקוה ואמונה, שהכל יעלה ויצליח בנידון זה, שהוא כה רב חשיבות בשבילי."

ברם, הדברים נאמרו לפני רבות בשנים, בעודה ילדה קטנה. אולי באמת הוכתבה אותה אגרת, אם נדון אותה לפי סגנונה, על ידי ליהצין; בין כך ובין כך, הרי נשתנו הרגשותיה כעת, ונשתנו כל התנאים מן הקצה אל הקצה. שוב לא מצאה כמעט כל ענין באלבירט.

בשנות עמידתה הצהירה המלכה, שלא העלתה בדעתה מעולם, אף לרגע אחת, להינשא למי שהוא, מלבד בן-דודה; ולא כן נמצאנו למדים מאגרותיה ויומניה. ביום 26 לאבגוסט, 1837, כתבה ביומנה:

“היום יום-הולדתו השמונה-עשר של אלברט, בן-דודי היקר מכל, על כן אשא תפילה למרומים, להרעיף ממיטב הברכות על ראשו האהוב!”

אולם בשנים שלאחר זו, עבר אותו התאריך מבלי שהושם אליו לב.

על שטוקמאר הוטל ללוות את הנסיך לאיטליה, והבארון הנאמן נפטר מלפניה לצורך זה. הוא כתב אליה כמה אגרות, בהן תואר בן-לויתו הצעיר ברב-אהדה; אולם היא ידעה כבר את אשר ברצונה לעשות. היא הודיעה לאלבירט רגשי חבה והערצה יתרה, אבל לא היה בדעתה להינשא לו.

“לעת עתה,” הגידה להלורד מילבורן באפריל, 1839, “כל ענין הנשואין למורת-רוחי הוא.”

כשהגיע סיורו האיטלקי של בן-דודה אל קצו, החלה עצבנות נותנת אותותיה בויקטוריה. ידוע ידעה, כי בהתאם לסידור, שנעשה זה כבר, יהא סיורו הבא של הנסיך באנגליה. התקבל על הדעת, שהוא יגיע אל חופיה בסתיו, ומשנכנס יולי, גברה מתיחותה. היא החליטה לכתוב אל דודה, כדי לברר את עמדתה.

תנאי מובן מאליו הוא, לדבריה, כי “אין בינינו משום אירושין.” אף אם ימצא אלבירט חן בעיניה, אין היא רואה יכולת לעצמה, “לתת שום הבטחה מסוימת השתא, הואיל ולכל המוקדם אין מאורע כזה יכול להתרחש לפני עבור שתים או שלוש שנים.” היה זה, לדבריה, “למגינת-לבה הרבּה, לשנות את מצבה כיום הזה; ואם לא ימצא חן בעיניה, הרי היא ”שואפת לכך במאד מאד, שיהא זה התנאי, כי אין להאשימה בהפרת כל הבטחה שהיא, הואיל ולא הבטיחה דבר מעולם."

דבריה אל הלורד מילבורן היו גלויים ומפורשים יותר. היא הגידה לו, ש“אין היא משתוקקת ביותר לראות את אלבירט, מכיון שכל הענין מבחיל הוא.” הצורך להחליט בדבר היה למורת-רוחה; ושוב חזרה ואמרה, שהראיון הממשמש ובא עם אלבירט הוא “דבר מרגיז.”

אולם לא היה מפלט מגזר-הדין. הביקור היה הכרחי, והוטל עליה לראותו. הקיץ חלף עבר; ימות הסתיו היו ממשמשים ובאים. בעשירי לאוקטובר, בערב, הגיע אלבירט, בלוית אירניסט אחיו, לארמון וינדזור.

אלבירט בא – וכל תבנית-קיומה התמוטטה כבנין-הקלפים הזה, ותהי כאין וכאפס. הוא היה נהדר-נשימתה נתקצרה – היא לא ידעה נפשה עוד. במהירות הבזק נחשפו לעיניה אותה שעה אלפי מסתורין; העבר, ההוה, הסתערו אליה במלוא משמעותם החדשה. אשליות שנים הרבה נגוזו, וודאות מיוחדת במינה, ודאות שאינה יודעת מעצור, כבשה את עולמה, באורן של אותן עיני התכלת בבת-צחוקן של אותן השפתים החמודות.

שעה רדפה שעה תוך נחשול של התלהבות. עוד היה ביכלתה לשים לב לאילו פרטים נוספים – אל “האף המחוטב לתפאורה,” אל “השפם העדין וזקן-הלחי הקליל, אבל מאד קליל,” אל “הגיזרה ההדורה, רוחב הכתפים ונוי המתנים.” היא רכבה אתו, רקדה אתו, שוחחה אתו, ובכל גילתה את מכלול השלימות. לא נשאר לה כל ספיק דספיקא. הוא בא ביום חמישי בערב, וכבר בבוקר יום ראשון הבא הגידה להלורד מילבורן, ש“חל שינוי גדול בהשקפותיה על הנשואין.” למחרת הבוקר הודיעה לו, שהחליטה להנשא לאלבירט. בבוקר יום השלישי נתבקש בן-דודה לבוא לפניה. היא קיבלה אותו באין איש אתה, ו“לאחר רגעים מספר אמרתי לו, כי סבורה הייתי, שיודע הוא למה ביקשתי מאתם לבוא לכאן – וכי אאושר יתר על המידה, באם יסכים לעשות רצוני (לשאת אותי לאשה).” אז “חיבקנו זה לזו, והוא היה כה טוב, כה חביב.” היא אמרה, שאין היא ראויה לו, כלל ועיקר, בעוד הוא ממלמל, שיאושר מאד Das Leben mit dir zu zubrlngen"".

הוא נטל את ברכת-הפרידה ממנה, והיתה לה הרגשה, שהיא “המאושרת בבני אדם,” כשנכנס הלורד מ. בתחילה הלכה סחור סחור, וסיפרה עמו על מזג-האויר ושאר דברים של מה בכך. תקפה אותה משום מה עצבנות פורתא בפני ידידה הזקן. לבסוף התאוששה ואמרה:

“גמרתי כמעט ענין זה עם אלבירט.”

“אח! כן עשית,” אמר הלורד מ.

פרק ד: נשואין

א

היה זה זיווג משפּחתי טהור. הנסיך פראנץ קארל אבגוסט אלבירט עמנואל איש זאכסין-קובורג-גותא – כזה היה תארו המלא – ראה אור-עולם שלשה חדשים, בדיוק, לאחר לידתה של בת-דודו ויקטוריה, ומיילדת אחת סעדה את שתי היולדות. בעודם בחיתוליהם, היתה סבתם של הילדים, אלמנתו של דוכס קובורג, צופה ומייחלת לנשואיהם; ככל אשר גדלו, כן דבקו במחשבה זו גם דוכס קינט, הדוכסית, והמלך ליאופולד. הנסיך, זה שמע בעודו ילד בן שלש מפי אומנתו, שיבוא יום, ו“שושנת-מאי האנגלית הזעירה” לו תהיה לאשה, שוב לא העלה בדעתו מעולם, לשאת לו אשה אחרת. לאחר ימים, כשרמז הבארון שטוקמאר עצמו על הסכמתו, היה הענין כמונח בקופסה.

לדוכס היה עוד ילד אחד, הנסיך אירניסט, גדול מאלבירט בשנה אחת, והוא יורש כסאו אחריו. הדוכסית היתה אשה יפהפיה ועליזה, ולה שער בהיר ועיני תכלת; אלבירט היה דומה דמיון רב לאמו, שהודיעה לו חיבה יתרה, אולם בטרם מלאו לו חמש שנים, הופרד ממנה לנצח. ארמון הדוכס לא הצטיין בהקפדה יתרה על לאוין מפורשים שבתורת המוסר; הדוכס הרבה אדיבות ביחסו לנשים, והיו מרננים גם אחרי הדוכסית, שהיא הולכת בדרכי בעלה. פרצו שערוריות; קראו בשם אחד משרי-החצר, אדם בעל תרבות ונימוסים מצודדים, מזרע היהודים; לבסוף פרש הדוכס מן הדוכסית, ולאחר הפרישה בא גט-הפטורין. הדוכסית הסתלקה לפאריס, ומתה מעוצר רעה ויגון בשנת 1831. אלבירט זכר אותה באהבה כל ימיו.

הוא גדל ויהי לנער יפה-תואר, נבון-דבר ועז-נפש. מנומס על פי הרוב, היו לו גם שעות של משובה ולאמות. היה לו רצון משלו, והוא ידע לכפותו על זולתו; אחיו הבכור היה פּחות סוער, פחות זומם, ותגרה כי פרצה ביניהם, היתה יד אלבירט על העליונה.

שני הנערים, שנמצאו על הרוב באחת האחוזות אשר לדוכס, בין הרים נישאים וחורשות מצלות ונהרות נאים, הופרדו בעצם ילדותם – לאלבירט טרם מלאו אז ארבע שנים – מעל אומנותיהם, ונמסרו להשגחתו של אמון פדגוג, זה הדריך אותם בלימודים, עד שהגיעה שעת כניסתם לאוניברסיטה. ניתן להם חינוך צנוע ופשוט, כי היה הדוכס איש עני, והדוכסות קטנה מאד ואפסית מאד.

לא ארכו הימים, עד שנתברר, כי משכמו ומעלה גבוה אלבירט מן הנערים בני גילו. שקדן ובר-דעת היה, והרצינות המוסרית של בני-דורו דבקה בנפשו; בן אחת-עשרה היה, והפתיע את אביו, באמרו, שישתדל להעלות את עצמו למדרגת “אדם טוב ומועיל.” ואף על פי כן, לא הפריז במידת רצינותו. אם כי לא נחן אולי בהרבה הומור, הרי היתה דעתו בדוחה עליו תמיד, ורבו בידו מעשי קונדס ומוּמוֹס. הוא לא היה מן המפונקים; ידע לרכוב, לירות, לסייף; על הכל, אהב את החיים בחיק הטבע, וימיו המאושרים ביותר היו ימי טיוליו הארוכים, יחד עם אחיו, בנאות שדה ויער, סביבות רוזינאו האהובה עליו. כשהיה יוצא בעקבות הצבאים, מתפעל מיפי הנוף, וחוזר, עמוס דוגמאות בשביל האוסף שלו למדעי-הטבע. ועוד, שהיה חובב נגינה בכל מאדו.

בדבר אחד הורגש חוסר דמיונו אל אביו: אם מפני חינוכו המיוחד במינו, ואם מפני סגולה מיוחדת באפיו, היה מראה סימני בחילה גלויה לגבי המין היפה. בן חמש היה, כשנוכח יום אחד בריקודי ילדים, והרים את קולו בצעקת התמרמרות וגועל-נפש, כשהוצגה על ידו אחת הילדות הקטנות בתורת בת-זוגו. ואם כי במרוצת השנים למד להסתיר רגשות כאלה ביתר הצלחה, הרי לא יכול לעקרם מלבו.

חיבה יתרה היתה נודעת לשני האחים מאת אזרחי קובורג, וכשהגיעה שעתם להיות בני-מצוה, ונערכה, בתוקף מנהג קדמון, בחינתם המוקדמת בפומבי ב“אולם הענקים” שבטירה, נוכח בה המון נלהב של פקידים, כלי-קודש, צירים שלוחים מאת כפרי הדוכסות, וסקרנים לרוב. נוכחו מלבד הדוכס ואמו האלמנה, גם הוד רוממותם הנסיכים אלכסנדר ואירניסט מווירטמברג, הנסיך ליינינגן, הנסיכה הוהינלוהי-לאנגינבורג והנסיכה הוהינלוהי-שילינגספירסט. כומר החצר, ד“ר יעקובי, ישב ראש על בימה, שנקבעה בקצה האולם, מקושטת בפשטות, אך בטעם הראוי למסיבה זו, והטכס החל בשירת הבית הראשון של ההימנון ”בואה, רוח-הקודש,“ בלוית המקהלה. לאחר שהקדים אילו הערות, פתח ד”ר יעקובי בבחינת הנערים.

“התנהגותם רבת הנימוס והכרת-הערך של הנסיכים,” מעיד עליהם אחד מבני-הדור, “תשומת-לבם הקפדנית לשאלות, הכּנות, ההחלטיות, הישרנות של תשובותיהם, עשו רושם בל יימחה על המון הנאספים. שום דבר בתשובותיהם לא היה מפתיע יותר מן העדות, שניתנה בהן, לעומק הרגש ועוז האמונה שבלב. השאלות, שהציג הבוחן, לא היו מסוג אלה, שאפשר להשיב עליהן ב”הן“ או ”לאו“ פשוט. הן נערכו בכוונה מכוונת, לתת לקהל מושג ברור מהשקפותיהם ורגשותיהם של הנסיכים הצעירים. אחד הרגעים הנוגעים עד הלב היה זה, כשפנה הבוחן אל הנסיך יורש-העצר בשאלה, אם יש בדעתו לשמור אמונים לכנסיה האיוואנגילית, והנסיך ענה לא רק ”הן!“ אלא גם הוסיף בנעימה ברורה ופסוקה: ”אני ואחי, מנוי וגמור אתנו לשמור אמונים לאמת המקובלת עלינו."

הבחינה נמשכה כשעה ונסתיימה בהערותיו של ד"ר יעקובי מעניני דיומא ובתפילה קצרה; הושרו הבית השני והשלישי של הימנון-הפתיחה, והטכס תם ונשלם. הנסיכים ירדו במדרגות מן הבימה ונפלו לתוך זרועות הדוכס ואמו הדוכסית האלמנה; ואזרחי קובורג הנאמנים נתפזרו, שמחים וטובי-לב.

התפּתחותו השכלית של אלבירט הוצעדה מעכשיו במהירות רבה קדימה. בשנתו השבע-עשרה התחיל מתמסר ברצינות ללימוד הספרות הגרמנית והפילוסופיה הגרמנית. היה בדעתו, כפי שהגיד למורהו, “לחדור לעומק רעיונותיו של קלופשטוק הגדול – אם כי דבר זה, על פי רוב,” הוסיף הנער בעניוות, “אינו עולה בידי.” הוא כתב מסה על “דרך המחשבה של הגרמנית,” בהשתמשו, לדבריו, “בפרשיות, הנובעות מעצם הנושא, לסימון קויו הכלליים ובסיימו ב”סקירה אחורנית לפגימות זמננו, וקריאה לכל אחד ואחד לתקן אותן הפגימות בכל הנוגע לו לעצמו, ולהיות מתוך כך לאות ומופת לזולתו."

משנמסר במשך חדשים מספר להשגחתו של המלך ליאופולד בברוסיל, ניתן להשפעתו של הפרופיסור אדולף קיטילי, מתימטיקאי, שהתענין ביחוד, בשאלת השימוש בחוקי המסתמיות וההסתברות לגבי הופעות מדיניות ומוסריות. מחקרים אלה משכו את לב הנסיך, והידידות, שנתקשרה בינו לבין הפרופיסור, התמידה עד אחרית ימיו.

מברוסיל עבר לאוניברסיטה דבון, שם יצאו לו במהרה מוניטין הן כתלמיד חכם והן כעסקן ציבורי. מרצו הוקדש למיטאפיסיקה, משפטים, כלכלה מדינית, נגינה, סיוף והצגות של חובבי תיאטרון. לאחר שלשים שנה, עוד זכרו חבריו הסטודנטים בקורת-רוח את בולמוס הצחוק שתקף אותם מדי ראותם את הנסיך אלבירט עושה מעשה קונדס ומומוס. ההשראה היתרה, בה ידע הוד רוממותו לחקות את קולו ותנועותיו של אחד הפרופיסורים, שהיה רגיל להצביע אל תמונה של שורת-בתים בוויניציה, בהעירו: “הרי זה פונטי-ריאלטי,” ועוד פרופיסור אחד, שנפל בהתחרות-מרוץ, וראה הכרח לחפש את משקפיו – אותה העריכו חבריו במיוחד.

לאחר שבילה שנה אחת בבון, הגיעה שעתו לסיור בחוץ-לארץ, והבארון שטוקמאר בא מאנגליה, ללוות את הנסיך בנסיעתו לאיטליה. עוד לפני שנתיים שאל המלך ליאופולד את הבארון לחות דעתו על הצעת נשואיהם של אלבירט וויקטוריה. תשובתו ראויה לייחד עליה את הדיבור. בכושר-חזון אופייני, בהעדר-אופטימיות אופייני, מתוך תפיסה אופיינית ביסודות המוסריים של המצב, ביאר שטוקמאר, מה הם, לדעתו, התנאים ההכרחיים להבטחת הצלחתו של זיווג זה.

אלבירט, כתב הבארון, בחור הדור הוא, ושיעור-קומה לו, לפי גילו, עם תכונות נעימות וחשובות; ומתקבל על הדעת, שכעבור שנים מועטות יהיה לאיש חסון ויפה-תואר, בעל נימוסים אדיבים, פשוטים, ועם זה, מלאים הכרת ערך עצמו. “כך נחן, כלפי חוץ, בכל אותן הסגולות, המניחות דעתה של אשה, והעשויות להניח את הדעת בכל התקופות ובכל הארצות.”

אם להניח איפוא, שויקטוריה עצמה תסכים לשידוך זה, הרי שוב מתעוררת שאלה חדשה, אם תכונותיו השכליות של אלבירט הן מסוג, העשוי לסייע בידו, כדי שעטרת בעלה של מלכת אנגליה תהא הולמת אותו. בנידון דדן, המשיך הבארון, הרי השמועה מפליגה בשבחו. אומרים שהנסיך הוא זהיר ונבון; אולם כל אותן הדעות משא-פנים יש בהן, מתוך הכרח, והבארון ראה לנכון לדחות את חות-דעתו, עד שיוכל להגיע לידי מסקנה מהימנה, מתוך הסתכלות אישית.

“ברם, לא די בכל אלה,” הוסיף לבסוף. “שכן צריך הבחור לא רק כשרון בלבד, אלא גם אמביציה נכונה, ורצון תקיף, גם כן. כדי לעלות, לכל ימי החיים, במסילה מדינית כה קשה, צריך אדם יותר ממרץ ונטיה סתם – הכרח, שיהיה לו אותו הלך-נפש רציני, בו יהיה מוכן ומזומן, מבלי שיידרש לכך, להקריב את תענוגותיו על מזבח התועלת האמתית. אם לא ימצא סיפוק, מכאן ולהבא, במחשבה, שעלה באחד השלבים היותר גבוהים בסולם החברה שבאירופה, מה תרבינה השעות, בהן יפּתח להנחם על המעשה ההרפתקני שעשה! אם לא יראה בכך מלכתחילה תפקיד חמור ורב אחריות, שבמילואו החרוץ תלויים כבודו ואשרו, הרי אין לו סיכויים יתרים להצלחה.”

אלה היו השקפותיו של שטוקמאר על הסגולות הדרושות לקיומו הראוי של אותו הגורל, אשר בחרה משפחת אלבירט בשבילו; והבארון קיוה, שבמשך ימי סיורו באיטליה, יוכל להגיע לידי מסקנה, עד כמה נחן בהן הנסיך. אלבירט מצדו, רושם רב עשה עליו הבארון, שלא ראהו קודם לכן אלא לפעמים רחוקות ביותר; כמו כן הכיר לדעת, בפעם הראשונה בימי חייו, איש אנגלי צעיר, הלייטנאנט פראנסיז סיימור, שהוזמן לשמש לו בן-לויה, והוא מצא אותו sher lebenswürdig, ונתקשר אליו בעבותות ידידות חמה.

בתי-הנכאת ומראות הנוף בפירנצי הרהיבו את עיניו, ואילו רומא לא עשתה עליו רושם אדיר ביותר.

“מחוץ לאי-אלה ארמונות מפוארים,” אמר הנסיך, “הרי היא דומה עליך כאחת הערים בגרמניה.”

בשיחה עם האפיפיור גריגוריוס הששה-עשר, לא החמיץ את ההזדמנות, שבאה לידו, להראות את בקיאותו בדברי הימים. כשהעיר האפיפיור, שהיונים קיבלו את אמנותם מן האיטרורים הקדמונים, השיב אלבירט, כי לדעתו אין הדבר כן, אלא שלקחוה מן המצרים: הוד קדושתו הואיל לנענע בראשו לאות הסכמה.

בכל מקום שבא לשם, לא ביקש אלא להגדיל את אוצר ידיעותיו. בנשף מחולות בפירנצי ראו הקרואים את הנסיך, והנה איננו שם לב לגבירות, כלל ועיקר, אלא הוא שקוע ראשו ורובו בשיחה עם סיניור קאפּוני המלומד. “Vollà un prince don’t nous pouvons être fiers” אמר האבדוכס דטוסקאניה, שנמצא באותו מעמד, la belle danseuse l’attend, le savant l’occupe".

בחזירתו לגרמניה, כתב שטוקמאר את רשמיו אל המלך ליאופולד, בהם הוסיף לנתח את הענין באיזמל הבקורת.

אלבירט, העיד הבארון, הוא נבון, טוב-לב ונוח לבריות; הוא מלא כוונות טהורות ביותר והחלטות נאצלות ביותר, וטעם זקנים טעמו בהרבה דברים. אולם כל התאמצות יתרה לתועבה היא לו; דומה הדבר, שהוא שקוע יתר על המידה לחשוך מעמל נפשו, ותכופות מדי ישא הרוח את כוונותיו הטובות. על דבר אחד יש להצטער ביחוד, והוא, שאין הנסיך מוצא כל ענין בפוליטיקה, ואינו קורא עתון מעולם. גם בנימוסי הנסיך מצא פגימות, שהיה מן הראוי לתקנן. “הצלחתו,” אמר הבארון, “מובטחת תמיד בחברת גברים יותר מאשר בחברת נשים, בה אינו מראה כמעט כל ערנות, ואדישותו עוברת את גבול היאות.” עוד צד אחד של הענין לא נעלם מעינו החדה של הרופא הותיק: מבנה-גוו של הנסיך לא היה חזק ביותר. ברם, בדרך כלל, התיחס אל השידוך ברצון.

אכן דומה היה הדבר, שהמניעה העיקרית באה, לפי שעה, ממקום אחר, וויקטוריה החליטה, כנראה, שלא לקבל על עצמה שום התחייבות. והגיעו הדברים לידי כך, שאלבירט גמר אומר, בהפליגו לאנגליה, להסתלק מן הענין לחלוטין. שום דבר לא ישיאו עוד, הודה בפני אחד מידידיו, לעמוד בצפיה סתומה זו, והוא ישים לה קץ, תיכף ומיד.

קבלת-פניו בוינדזור האירה את המצב באור חדש לגמרי. כוכבו זרח במהירות מפתיעה; והוא מצא בזרועות ויקטוריה את המשפט החרוץ מאת גורלו, ואין להשיב.

ב

הוא לא אהבה. חיבה, הכרת-תודה, התגובות הטבעיות למסירותה הרבה של שארה צעירה, שופעת-חיים, וגם כתר-מלכה בראשה – כאלה היו הרגשות, שמילאו את לבו, אולם אש תאות-גומלין ביקודה לא ידע. אם כי הכיר, שויקטוריה מוצאת חן בעיניו עד מאד, הרי היה הדבר, שעניין אותו במצבו זה המשונה מיניה וביה, נוגע אליה פחות מאשר אליו עצמו. מוכה-סנוורים ומדושן-עונג, עסוק ברכיבה, ריקודים, זמר וצחוק, תוך התפארת של ארמון וינדזור, הכיר בתחושה חדשה – התעוררותה של תאות-הכבוד בלבו. אכן רם ונישא יהיה מעמדו, ועשוי לעורר קנאה! ותוך כדי כך נצנצה עוד מחשבה אחת במוחו. מצוות הדת, תוכחות מוסרו של שטוקמאר, הכרתו הפנימית, כולן יחד חברו עליו, קול אחד. אין הוא בא לכאן כדי לגרום קורת-רוח לעצמו, אלא לשם מטרה שונה מזו במאוד – לעשות את הטוב. עליו להיות “אצילי, גברי ומלכותי בכל,” יהיה עליו “לחיות ולהקריב את עצמו לטובת ארצו החדשה,” ל“נצל את כחותיו ולכוון את מאמציו למטרה גדולה אחת, והיא לשקוד על תקנתם של אחיו בני-האדם.”

המחשבה הרצינית האחת הולידה את השניה. תפארת ארמונה של מלכת אנגליה והמולתו הרבה, אולי יש בהן משום חיי-שעה, אולם לבו הרי הוא נתון, סוף סוף, לקובורג.

“בעוד שלא אנוח ולא אשקוט,” כתב אל סבתו, “במאמצי ועמלי למען הארץ, שאשתייך אליה בעתיד, ובה נקראתי למעמד כה רם, לעולם לא אחדל, ein treuer Deutscher,Coburger. Gothaner zu sein”.

וכעת שומה עליו להיפרד מקובורג לנצח! מפוכח ועגום, ביקש ניחומים בחברת אחיו אירניסט; שני הבחורים היו נועלים את דלתי חדרם, בו קנו ישיבה לעצמם על יד הפסנתר, ומצאו להם מפלט מעקת ההוה ואימת העתיד, בצליליו העליזים והקרובים של דואיט אשר להיידן.

הם חזרו לגרמניה; ובעוד אלבירט נהנה, במשך חדשי-הפרידה המועטים שברשותו, בפעם האחרונה, מחיי אושר במולדת, חידשה ויקטוריה, בפעם האחרונה, את חייה הקודמים בלונדון ובוינדזור. יום יום הריצה אגרות אל בעלה לעתיד לבוא, בהן היו הגרמנית והאנגלית משמשות בערבוביה; אולם השיגרה הרגילה תפסה את מקומה הראשון, ושוב לא ניתן להפריע את עסקי היום ותענוגותיו כמלוא נימא. שוב נמצא הלורד מ. בקביעות על ידה, וה’טורים’ היו קשים מנשוא כקדם. אדרבא, הם עוד הוסיפו חטא על פשע. כי דוקא עכשיו, ברגעי-הכרעה אלה, התלקחה אש המחלוקת הישנה ביתר עוז.

המלכה הקפדנית נמצאה למדה, למגינת-לבה, שיכול היות טעם לפגם בעמדת האיבה הגלויה שנקטה לגבי אחת המפלגות הגדולות במדינה. פעמיים הכשילו אותה ה’טורים’ בענין קרוב מאד ללבה. היא ביקשה לקבוע את דרגת בעלה בצורה חוקית, והתנגדותם מנעה זאת ממנה. היא ביקשה מאת האומה הקצבה לבעלה, בסך 50.000 לירה לשנה, ושוב, בעטיים של ה’טורים’, הוקצבו לו רק 30.000 לירה. רע היה הדבר, רע מאד. כשנדונה השאלה בבית-הנבחרים, הוטעם, שרוב האוכלוסין הם עניים ואביונים, ושכל הכנסותיה של מדינת קובורג אינן עולות על שלושים אלף לירה לשנה; אולם דודה ליאופולד קיבל חמשים אלף לירה בשעתו, ומשונה יהיה הדבר, מאין כמוהו, לתת לאלבירט פּחות מזה. סיר רובירט פּיל – זאת יכלה אולי לחזות מראש – היתה בו חוצפה, לנאום ולהצביע בעד הסכום המופחת. חמתה עלתה להשחית, ומנוי וגמור היה אתה לקחת נקם בהימנעה להזמין אף ‘טורי’ אחד לחג-חתונתה. היא היתה מוכנה להוציא מכלל גזירה זו את הלורד ליוורפול הזקן, ואולם אפילו על דוכס ווילינגטון יצא הקצף. כשנמצא מי שטען לפניה, כי העדר הדוכס ביום חתונתה יהא בגדר שערוריה לאומית, חרה אפּה עוד יותר.

“מה! אותו המורד הזקן! אינני רוצה בו,” אמרה, לפי שמועה אחת.

סוף סוף עלה בידי יועציה להשפיע עליה, שתשלח לו הזמנה; אולם היא לא השתדלה, כלל ועיקר, להסתיר את מרי רגשותיה, ומעיני הדוכס עצמו לא נעלמו כל הפרטים של אותו המאורע.

ולא רק ה’טורים’ לבדם העלו את חמתה עליהם. ככל אשר התקרב יום חתונתה, כן גדלה רתחנותה וכן גברה שרירות-לבה. המלכה אדילאידה הרגיזה אותה. המלך ליאופולד גם הוא היה “בלתי-נימוסי” באגרותיו. “דודי היקר”, גילתה לאלבירט, “נוטה להאמין, שמוטל עליו להודיע את כח מעשיו בכל. ואולם,” הוסיפה עזות, “דבר זה אינו מן ההכרח.”

אפילו אלבירט בכבודו ובעצמו לא ניקה. בהיותו שקוע בעניני קובורג, לא ידע להעריך את כל גדלה של תסבוכת הענינים באנגליה. נתגלו קשיים בנוגע להנהלת עניניו. נדמה לו, שאין זה מן הראוי, להקיף אותו ‘והיגים’ אלימים; הדבר התקבל על הדעת, אלא שנבצר ממנו להבין, כי אין תמורה ל’והיגים’ אלימים, אלא ‘טורים’ אלימים; שכן הרי מגוחך יהיה הדבר, אם יימצאו הלורדים והגנטלמנים שלו מצביעים נגד הלורדים והג’נטלמנים של המלכה.

היה בדעתו למנות מזכיר פרטי משלו. אולם כלום ידע לבחור את האדם הראוי לכך? מובן מאליו, שאין כהלורד מ. מסוגל ומוכשר לעסוק במינוי זה; והלורד מ. החליט, שהנסיך יזמין אליו את מזכירו הפרטי שלו – ג’ורג’ אנסון, ‘והיג’ נאמן. אלבירט ניסה למחות, אך העלה חרס בידו. ויקטוריה הכריזה, בפשטות, שאנסון נתמנה לאותה משרה, ופקדה על ליהצין לכתוב אל הנסיך ולבאר לו את פרטי הענין.

ושוב היה ענין, ואלבירט כתב בחרדה על הצורך לקיים את טהרת המוסר בארמון, על כל פרטיה ודקדוקיה. תלמידתו של הלורד מ. ראתה בכך קפדנות יותרה מצד אלבירט, והביעה באגרת אנגלו-גרמנית מבריקה את השקפותיה היא על הענין.

“חביבה עלי הלידי א. במאד מאד,” נאמר באותה אגרת, אלא שהיא מקפידה ומחמירה במקצת, והיא מדקדקת כחוט השערה עם זולתה, ולא ייעשה כן; כי סבורה אני שלעולם יהא אדם ממתיק את הדין ביחס לזולתו, הואיל ונדמה לי תמיד, שאילמלא השגחה מעולה, שהשגיחו עלינו, עלולים היינו גם אנו לתעות מדרך הישר. זאת הנני מרגישה תמיד. אף על פי כן, נכון הדבר, מאז ומעולם, לגלות, שאין אתה מרוצה לראות את הרע, הדוקר את העין; אולם מסוכן הדבר מאד, להחמיר, יתר על המידה, ובטוחה אני, שבדרך כלל, מצטערים אנשים כאלה במאוד מאד, על שלא נזהרו בקלות כבחמורות, בימי נעוריהם. הנה ביארתי זאת באופן כה מגומגם וכתבתי זאת באופן כה מעומעם, עד שחוששת אני, כי לא תבין לרעי, כמעט."

היה עוד ענין אחד, בו עמדה בתוקף על דעתה. למן אותו עסק ביש בלידי פלורה הייסטינגס, איתרע מזלו של סיר גימס קלארק. שפע-הפּרכסין שלו הלך והתנוון; איש לא בא עוד לשאול בעצתו. אולם המלכה שמרה אמונים. רצתה להראות לעולם, כמה אינה משגחת בהתנגדותו, ודרשה מאת אלבירט להזמין את “קלארק המסכן” בתורת רופאו הפרטי. הוא מילא את דרישתה; אולם כפי שנתברר לאחר ימים, לא שיחק לו מזלו במינוי זה.

נקבע יום החתונה, והגיעה שעתו של אלבירט להפרד ממשפחתו ומכל מסיבות ילדותו. בלב כואב ביקר בפעם האחרונה בכל המקומות החביבים עליו – החורשות והעמקים, שם בילה כה הרבה שעות מאושרות בציד שפנים ואיסוף דוגמאות לצמחיתו; שומם ומדוכדך היה מסב בנשפי-הפרידה, שנערכו בארמון, ומקשיב לצלילי התזמורת הלאומית, בנגנה את ה“פריישוץ.” שעת הפרידה הגיעה. הרחובות המו מאדם רב, בשעה שעברה מרכבתו בהם; למשך שעה קלה אורו עיניו למראה ים של פרצופים גרמנים חביבים, ואזניו קלטו בששון המון צלילים גרוניים יקרים.

הוא נתעכב, ליטול ברכת-פרידה אחרונה מאת סבתו. היה זה רגע קורע לב.

“אלבירט! אלבירט!” צווחה הזקנה, ונפלה מתעלפת בזרועות משמשיה, בעוד מרכבתו מתגלגלת ממנה והלאה. הוא נישא בסערה לקראת גורלו.

בקאליי היתה אנית-קיטור מזומנת לו, ויחד עם אביו ואחיו ירד אליה בעגמת נפשו. לאחר שעה קלה עגמה נפשו עוד יותר. סופת-אימים הסעירה את מי התעלה. הדוכס מיהר לרדת למטה, בעוד שני הנסיכים מוטלים, לדברי עד-ראיה, “במצב אין-אונים, כמעט,” משני צדי המדרגות, המוליכות אל תאם.

בדוביר נתאסף המון רב על הגישרה, ו“רק בעמל רב עלה בידי הנסיך אלבירט, שמצבו לא הוקל עד הרגע האחרון, לקום ולהחוות קידה לקהל.” הרגשת חובתו גברה על הכל. היה זה אות מוזר לבאות: כל פרשת-חייו העתידה באנגליה נשקפה אליו, בדרוך כף-רגלו על אדמתה.

בינתים היתה ויקטוריה, בסערת-רוחה ההולכת וגדלה, נתונה להתקפות-עצבים וריתחא. היא התחילה קודחת, וסיר גימס קלארק הצהיר לבסוף, שהוד מלכותה עתידה לחלות באדמת. ואולם גם הפעם טעה סיר ג’ימס בפישרתו. לא התקפה של אדמת באה עליה, אלא מחלה שונה מזו לגמרי; היתה בה לפתע פתאום יד הפחד, החרטה והספק. במשך שנתים היתה גברת גורלה – שתי השנים היותר מאושרות בחייה. ועתה זה הקיץ הקץ! שומה עליה ליתן צוארה בעול זר – יהיה עליה להבטיח, שתתיחס בכבוד ותציית… למאן-דהוא. העלול סוף סוף להתנגד לה, לשים מכשולים בדרכה – ומה נורא יהיה הדבר! למה עלתה במסילה רבת-הרפתקאות זו? למה לא הסתפקה בהלורד מ.? אין להטיל ספק באהבתה לאלבירט; אולם היא אהבה גם את השררה. בכל אופן, דבר אחד היה מובטח לה: ייתכן, שתהיה אשתו של אלבירט, אך לעולם לא תחדל להיות מלכת-אנגליה.

הוא הופיע שוב, הדור בבגדי-שרדו, וכל היסוסיה חלפו-עברו בנוכחותו, כהמוג ערפלים לפני שמש. בעשירי לפיברואר, בשנת 1840, נערך טכס-הנשואין. זוג הנאהבים והנעימים יצא לוינדזור, אולם לא לגמרי לבדם, כמובן. ליוו אותם הפמליות שלהם, ובראש וראשונה, שני אנשים – הבארון שטוקמאר והבארונית ליהצין.

ג

אלבירט חזה את חיי נושאין מראש וידע, שדרכו לא תהיה כולה סוגה בשושנים; אולם, בשום אופן, לא העלה על דעתו, כמה חמוּרים ומסובכים הקשיים, שהוא עתיד להיתקל בהם.

מבחינה מדינית, לא היה לו כל ערך. הלורד מילבורן היה לא רק ראש הממשלה, אלא שימש, אליבא דאמת, מזכיר פרטי למלכה, ובאופן כזה היה כל קיומה המדיני של הוד מלכותה נתון להשגחתו. בעלה של מלכה היה בבחינת בריה, שאין החוקה הבריטית מכירה בה. דומה היה הדבר, שבמועצות המדינה לא תהיה לו דריסת-רגל, ולא עוד אלא שאף ויקטוריה עצמה לא ביקשה לשנות סדר-ענינים זה. “האנגלים,” אמרה לנסיך, כשהושמעה בתקופת אירושיהם הצעה, להעניק לו תואר אציל, “צרה עינם מאד בכל נכרי, המתערב בעניני הממשל בארץ הזאת, ומהם כבר הביעו בעתונות את התקוה, שאתה לא תתערב בעניני המדינה. והנה, אם כי יודעת אני, כי לעולם לא תעשה כזאת, הרי בהיותך ללורד, אמר יאמרו כולם, בכל זאת, שהנסיך מתכוין למלא תפקיד פוליטי.”

“יודעת אני, כי לעולם לא תעשה כזאת!” אליבא דאמת, לא היתה בטוחה כל כך בדבר זה, אולם רצונה היה, שאלבירט יבין להשקפותיה. קוה קיותה, שאלבירט יהיה בעל נאמן ומסור; אולם באשר להנהלת עניני המדינה, ראה יראה, שהיא והלורד מ. מוכשרים לסדר אותם על צד היותר טוב, בינם לבין עצמם, מבלי להיזקק לעזרתו.

אולם לא רק במקצוע זה, המתקרא פוליטיקה, גילה הנסיך, שהתפקיד המזומן לו הוא דל ופחות-ערך. אפילו בתורת בעל, נמצא למד, שתפקידיו יהיו מסוג מוגבל ומצומצם עד מאד. בכל הנוגע לחייה הפרטיים של ויקטוריה, היתה הבארונית מושלת בכיפה; וזו לא העלתה בדעתה מעולם, לוותר על שררה זו כמלוא נימא. משעלתה בת-טיפוחיה למלוכה, גבר אף כחה שלה בהרבה. מלבד ההשפעה המופלאה והכבירה, שנודעה לה, מתוך פיקוח על חילופי-האגרות הפרטיים של הוד מלכותה, נמסרה לה כעת הנהלת המשק של בית-המלכות, עם ההשגחה על האוצר הפרטי של המלכה. אלבירט הבין במהרה, שהוא רחוק מלהיות שורר בביתו. כל פרט ופרט בקיומו שלו ושל אשתו עמד תחת פיקוחו של גוף שלישי: דבר לא יכלו לעשות, מבלי לקבל על כך את הסכמתה של ליהצין תחילה. וּויקטוריה, שהוסיפה להעריץ את ליהצין בלב ונפש, לא מצאה בכל אלה טעם לפגם.

גם מבחינה חברתית לא שפרה נחלתו של הנסיך. בן-נכר צעיר וביישן זה, כבד-תנועה במסיבת גבירות, מכווץ בתוך עצמו ועומד על דעתו, בשום אופן לא ניתן לשער, שיעלה ויצליח בחברה הגבוהה. חיצוניותו אף זו היתה בעוכריו. אף על פי שויקטוריה דימתה לראות בו את מכלול היופי הגברי, לא היו נתיניה, שצורת עיניהם היתה פחות טיבטונית, בדעה אחת עמה. לגבי אלה, וביחוד לגבי הגבירות והאדונים רמי-היחש, שראוהו, כמובן, לפעמים תכופות יותר, היה הדבר המפתיע והמדהים בפרצופו ודמותו וכל מנהגו – מראהו הבלתי-אנגלי. שרטוטי פניו תקינים היו, בלי ספק, אולם ניכר בהם משהו חלק ורכרוכי; גבה-קומה, אבל כל גופו מרושל, והילוכו כבד במקצת. אליבא דאמת, היה עלם זה דומה בעיניהם, יותר מכל, לאיזה זמר נכרי.

אלה היו פגימות רציניות; ואולם הדרך, בה התיצב הנסיך למן היום הראשון לבואו, לא היתה עשויה, בשום אופן, לתקן פגימות אלו. אם מפני הרשלנות הטבועה בו מעצם ברייתו, אם מפחד קירבה יתרה, שלא במקומה, ואם מתוך שאיפה לעשות אך ורק את הטוב והישר, היו נימוסיו טבועים בחותם של קַשְיות וְנַקְדָנות. בכל פעם שהופיע באיזו מסיבה, דומה היה הדבר, שהוא מוקף משוכה עבה של אתיקטה דוקרנית. הוא לא יצא מעולם אל עם הארץ; הוא לא טייל מעולם ברחובותיה של לונדון; מעולם לא נסע במרכבה ולא רכב על סוס, מבלי שילוהו אחד האהוריירים. הוא ביקש להיות נקי מכל דופי, ואם בתוצאות הדבר נשאר בלא רע ועמית, לא ראה תקנה לדבר.

ולא זו בלבד: אף האנגלים לא מצאו חן בעיניו. עד כמה שנזדמן לו לראות בהם ובהליכותיהם, לא ענין אותם שום דבר מחוץ לציד-שועלים ושמירת יום הראשון. כל ימיהם נקלעו בין קלות-ראש מוטעה לבין עצבות מוטעה: הם לטשו עינים תמהות, מדי דברך אליהם על ששון-הידידות, ונבצר מהם להבין הן את חוקי ההגיון, והן את חכמתה של אוניברסיטה גרמנית. הואיל ונתברר לו, שלא יוכל לקיים כל מגע-ומשא, כמעט, עם אנשים כאלה, לא ראה כל טעם ונימוק בדבר, להקל בחוקי האתיקיטה בשבילם.

בחוגו הפרטי המצומצם היו הליכותיו טבעיות ומקסימות. סימור ואנסון היו מסורים לו בלב ונפש, ואף הוא מדד להם כמידת חיבתם; אולם הללו היו כפופים לו – את רצונו היו ממלאים, ומפיו היו חיים. סעד ונוחם שבצוותא וחברותא לא ידע איפוא, כלל ועיקר.

אכן היה לו ידיד – או, יותר נכון, מורה-דרך. מנוי וגמור היה עם הבארון, זה שיכן עצמו שוב בפלטורין המלכותיים, לעבוד לשם הרמת קרנו של הנסיך, באותה הנאמנות השלימה, בה עבד לטובת דודו לפני יותר מעשרים שנה. רב היה הדמיון בין המצב אז והמצב עתה, ובכל זאת נשתנה הרבה מני עז. אולי כאז כן עתה, רבו המכשולים בדרך, אולם הבעיה הנוכחית היתה המורכבת והמסובכת שבשתים, והמענינת מן השתים. במקום הרופא הצעיר, שאיש לא הכירו ואיש לא החשיבו, באין לו אלא טעמו הטוב וידידותו של נסיך דל, בא כעת נאמנם הנבון והמושלם של מלכים ושרים, שבע ימים ונסיונות, ושמו הטוב הולך לפניו. הוא ראה יכולת לעצמו לנהוג באלבירט מנהג סמכות וחיבה אבהית כאחת.

ברם, אלבירט, מאידך גיסא, לא היה ליאופולד. ידוע ידע הבארון, שאין בהרכבו הנפשי של זה אף שמץ מתאות-השררה הקפדנית של דודו, אף שמץ משאיפתו היהירה של הלה לגדלות אישית. הוא היה איש הצדק והיושר; היה איש ההשכלה והידיעות הרחבות; אולם הוא לא התענין בפוליטיקה, ולא נתן כל אותות לתקיפות האופי וכח הרצון. ודאי הדבר, שאילו נשאר לבדו, היה יורד למדרגת אפס גאותני, בטלן חובב אמנות ותרבות, בחינת נטפל לארמון, בלא כל השפעה וכח.

אכן, הוא לא נשאר לבדו: לכך דאג שטוקמאר. הבארון הנסתר נמצא כל הימים מאחורי תלמידו, כשהוא לוחץ עליו בלי הרף, ודוחף אותו קדימה, במסלול זה עצמו, שבו עלה ליאופולד לפני רבות בשנים. אך הפעם היתה המטרה הכסופה משהו יותר מן המלכות השכיחה, שזכה בה ליאופולד. פרס זה, שהיה מנוי וגמור עם שטוקמאר, בכל מרץ מסירותו הטהורה, לזכות בו את אלבירט, פרס עצום היה, באמת.

הוא נמצא למד, שתחילת פעלו זה קשתה מכל וכל. מורך-לבו של אלבירט היה בעוכריו. מה בצע במלחמה למילוי תפקיד, המטיל עליו שעמום, בעוד גלוי וידוע לו, שמלבד הבארון היקר והטוב, אין איש מבקש זאת ממנו? הרי זה פשוט יותר, ועשוי לחסוך הרבה עמל וטורח, אם יתן לדברים לגלגל עצמם לאשר תשאם הרוח. אך שטוקמאר לא אבה שמוע. הוא פרט בלי הרף על שתי נימים בלבו של אלבירט – רגש חובתו וגאותו האישית. האמנם שכח הנסיך את השאיפות הנאצלות, להן אמר להקדיש את חייו כולם? והאמנם יש בדעתו להרשות, שהוא עצמו, אשתו, משפחתו, כל קיומו, יהיו נתונים לשלטונה של הבארונית ליהצין?

גירוי יצרו בנידון שררתה של הבארונית פעל את פעולתו. אלבירט אל היה ותרן מעולם; וכעת, דוקא כעת, היתה הותרנות עלולה להשפילו ולבזותו. ולא זו בלבד, שמעמד הבארונית בהנהלת המשק של בית-המלוכה היה למורת רוחו כל הימים; כי היה לו עוד טעם אחד, יותר רציני אפילו מן הראשון, לתרעומותיו. ידוע ידע, שמבחינה שכלית, הוא עולה על אשתו בהרבה, ואף על פי כן מצא, למגינת-לבו, שבכמה וכמה דברים, אין מוחה עשוי לקבל ממנו כל השפעה. כשניסה, לאחר שהבארון עורר אותו לכך, לדון עם ויקטוריה בשאלות מדיניות, היתה משתמטת מדיון זה, שוקעת בהכללות ומגלגלת את השיחה לאיזה נושא אחר. היא התיחסה אליו, ממש כמו שהתיחסה פעם אל ליאופולד דודם. כשלא יכול להתאפק עוד ומיחה על כך בפניה, השיבה, שהתנהגותה זו לא באה אלא מתוך עצלות, כי בשעה שהיא נמצאת במחיצתו הוא, אין מוחה סובל דברים משעממים כפוליטיקה. ההתנצלות היתה גרועה אפילו מן העוולה: שמא הוא הנהו האשה, והיא הבעל? אכן דומה היה, שבאמת כך הוא הדבר. אולם הבארון הצהיר, שאין לחפש את שורש הרע אלא בליהצין: כי היא היא המעוררת את המלכה לקיים בידה סודות ורזין, ורעה עוד מזו: היא החותרת תחת תמימותה הטבעית של ויקטוריה, ומשיאה אותה לתת – שלא מדעת, בלי ספק – נימוקים כוזבים לתירוץ התנהגותה.

חילוקי-דעות בענינים קלים מאלה הוסיפו עוד על מתיחות היחסים של הזוג המלכותי. לא כל מה שהיה בטעמו של זה, נמצא גם בטעמה של זו. אלבירט, שנתחנך במשטר של פשטות אספרטנית, המחייבת עבודת יום ומנוחת לילה, מצא את נשפי-הארמון המפוארים מעייפים ומייגעים מאין כמוהם, והקרואים ראוהו, לא אחת, מתנמנם על גבי ספּה, בשעה עשר ומחצה; בעוד שהמלכה לא ידעה הנאה גדולה מזו של ריקודים עד עלות השחר, אז יצאה אל גזוזטרת הארמון ושמרה לזריחת החמה מאחורי כנסיית סט.-פאול ומגדלי ויסטמינסטר.

היא העריצה את לונדון, ולו היתה עיר-הבירה לתועבה. רק בבואו לוינדזור, שב לנשום ברווחה. ברם, גם וינדזור ידעה רוגז. אם כי בשעות היום יכול לישב שם בשלוה, לצייר ולטייל ולפרוט על הפסנתר, הרי לא נגמרה סעודת-הערב, עד שירד שעמום קודר, לכסות, כיריעה שחורה, על הכל.

הוא ביקש להזמין אליו חכמים וסופרים מאנשי-השם, לשמוע את השקפותיהם בשאלות שונות של התרבות והאמנות, ולהשמיע את השקפותיו הוא באזניהם. אולם דא עקא, שלויקטוריה “לא היה חשק, לאמץ ידי אנשים כאלה”; בדעתה, שאינה מוכשרת לקחת חלק בשיחתם, עמדה בתוקף על דעתה, שאין לשנות משיגרת הערב; לאחר חילופי המימרות החבוטות עם אנשים רשמיים, בא, כרגיל, השלחן העגול עם האלבום של פיתוחי-האבן, בעוד הנסיך משתעה עם אחד ממשמשיו במשחקי-אשקוקי, שאין להם סוף.

טבעי היה הדבר במאד, שבמצב משונה כל כך, בו שימשו בערבוביה כזו יסודות הכח, היצר והגאוה, הגיעו הענינים, מזמן לזמן, למשהו יותר מרוגז סתם – היאבקות של רצונות רתחניים. ויקטוריה, לא פחות מאלבירט, סירבה מאז ומעולם לפנות את המקום הראשון לזולתה. מזגה הסוער נתן אותותיו העריצים. חיוניותה, עקשנותה, יהירות הכרתה במעמד המיוחד שלה, היו עלולות, בלי ספק, להכריע את כל יתרונותיו וזכויותיו של אלבירט. אולם האחת היתה בעוכריה: אליבא דאמת, שוב לא היתה ויקטוריה גברת גורלה. כח נסתר ועמוק השתלט על כל ישותה, כבש את כל יצריה, לשם תכלית מיוחדת אך לו. אש אהבה עזה, עד כדי שגעון, בערה בלבה.

פרטי המלחמות המשונות ההן לא נרשמו לזכרון; אולם הנסיך אירניסט, שעשה אילו חדשים עם אחיו באנגליה, ציין אותן בעין טובה ותמהה. אכן מעשה אחד נשתמר בידינו, ואם כי אין לו סמוכין בדברי הימים, והיסוד האגדי אולי מרובה בו מדי, הרי יש בו, כמו בשאר סיפורי-מעשיות מסוג זה, כדי לסכם את העובדות המרכזיות של עצם הענין.

יום אחד, כשבערה חמת הנסיך להשחית, וסגר עצמו בחדרו, התדפקה על דלתו ויקטוריה, בחמת-רוחה גם היא, בבקשה להכנס אליו.

“מי שם?” שאל הנסיך.

“מלכת אנגליה”, באה התשובה היהירה.

הוא לא נע ולא זע, ושוב בא ברד נקישות על הדלת. השאלה והתשובה נשנו פעמים אין ספורות. אולם לבסוף באה הפסקה קצרה, ונשמעה נקישה יותר עדינה.

“מי שם?” נשמעה השאלה האכזרית שוב. אולם התשובה היתה אחרת, הפעם.

“אשתך, אלבירט.” והדלת נפתחה תיכף.

לאט לאט נשתנה מצבו של הנסיך לטובה. במרוצת הימים נמצא למד, שהמחקר בשאלות מדיניות הוא פחות בלתי-מענין, מששיער בתחילה. הוא נוכח מזמן לזמן בראיונות המלכה עם המיניסטרים שלה, ובעצת הלורד מילבורן, ניתנו בידו לקריאה כל האגרות בעניני חוץ. לפעמים היה מעלה את השקפותיו על הגליון, וקרא אותן בקול רם לפני ראש-הממשלה, שהואיל, ברב אדיבותו, להקשיב לדברים בשים לב, אך השיב עליהם רק לפעמים רחוקות מאד.

צעד חשוב נעשה, קודם לידתה של בת-המלכה הבכירה, כשנתמנה הנסיך, בלא כל התנגדות בבית-הנבחרים, לעוצר, במקרה מותה של המלכה. שטוקמאר, שהשתדלותו אצל ה’טורים’ היא שהביאה לידי תוצאה משמחת זו, ראה את עצמו רשאי כעת ליטול חופשה ולבלות את ימי פגרתו עד משפחתו בקובורג. אולם האגרות הרבות והתכופות, שהריץ אל תלמידו, העידו, כי גם בפרידתו הארעית הוסיף לדאוג לעניניו, ולא הסיח דעתו מהם אף לשעה קלה אחת.

“נסיכי היקר”, כתב הבארון, “בקורת-רוח קיבלתי את החדשות, שהודעת לי. טעויות, סכסוכים, מכשולים, הקמים כצר על השקפותיו של אדם, יש לראות תמיד כמות שהם – הוה אומר, תופעות טבעיות של החיים, המייצגות צד אחד, וזה הצד האפלולי, שלהם. משאתה מתגבר עליהם, תוך הכרת ערך עצמך, הרי אתה עושה תרגילים בשכלך, מחנך אותו, מאיר ומגיה אותו; ואָפיך מוסיף כח, התמדה והקשיות הדרושה.”

הנסיך עלה והצליח עד כאן, אך שומה עליו שיוסיף לעלות בדרך הנכונה. ועל הכל, “בל יחדל לעולם מלמלא את המוטל עליו.”

“לא לחדול לעולם מבחון את רוחב-לבך בכור-המצרף; לא לחדול לעולם מן ההפרדה ההגיונית של מה שהוא גדול וחשוב ממה שהוא פעוט ונבוב; לא לחדול לעולם מלשאת עיניך לעילא ולעילא – מן ההחלטה, המתחדשת יום יום, להיות עקבי, ארך-אפּים, אמיץ-לב.”

זאת היתה אולי תכנית קשה מדי לגבי אברך בן עשרים ואחת; ואף על פי כן היה בה משהו, שנגע עד עומק נשמתו של אלבירט. הוא נאנח, אבל הקשיב רב קשב – כי שמע בקול, המדבר אליו, קול רועה רוחני, שירדה האמת האלהית, כביכול, לשכון בלבו.

“המזלות, שאתה זקוק להם כעת,” המשיך אותו הקול, “ואולי גם לאילו ימים באים, הרי הם אהבה, ישרות, אמת. כל עקשי-לבב וחשוכי רגש אמתי, יהיו עלולים לטעות בך, ולשכנע את עצמם ואת העולם, שאין אתה האיש אשר הנך, או, לכל הפחות, הנך עתיד אולי להיות… עמוד איפוא על המשמר בעוד מועד, ותהיינה עיניך פקוחות לכל עבר… מי יתן, והיה לבב נסיכי רחב, נאצל, חמים ונאמן, לב העשוי לשמש יסוד פורה ובטוח ביותר לסגולות היותר אציליות של הטבע האנושי, ולהחלטה מוצקה ביותר לטפחן ולפתחן.”

לא ארכו הימים עד שהגיעה שעת ההכרעה. נערכו בחירות כלליות, ונתברר בודאות גמורה, שמן ההכרח הוא למסור סוף סוף את רסן השלטון בידי ה’טורים‘. המלכה היתה עוינת אותם כקדם, אולם לאחר שזכו ברוב גדול בבית-הנבחרים, היה ביכלתם כעת לעמוד בתוקף על מילוי דרישותיהם. הלורד מילבורן עצמו היה הראשון שהבין, עד כמה חשוב להגשים את חילוף-המשמרות ההכרחי, ועם זה להימנע ככל האפשר ממחלוקת; ובהסכמתו פתח הנסיך, בעקבות השלום, שהושג לרגל חוק-העצר החדש, באמצעותו של אנסון, במשא-ומתן עם סיר רובירט פּיל. בשורה של שיחות חשאיות הושג הסכם גמור בנוגע לבעיה הקשה והמסובכת של חדר-המטות. הוסכם, שלא לעורר שאלות קונסטיטוציוניות, אלא שעם יצירת ממשלה ‘טורית’ תסתלקנה השרות הראשונות מסיעת ה’והיגים’, ובמקומן תבואנה אחרות, שתתמנינה על ידי סיר רובירט. כך יצא הדבר – למעשה, אם לא להלכה – שהכתר ויתר על התביעות של שנת 1939, ולא נשמעו עוד מני אז.

מעשה רב זה היה לנקודת-מפנה בקאריירה של הנסיך. הוא ניהל משא-ומתן חשוב בכשרון ובתבונה. הוא נתקשר בקשרי ידידות קרובים עם ראש הממשלה החדשה; שוב לא היה ספק בדבר, שנשקף לו עתיד פוליטי מפואר.

על ויקטוריה עשה הדבר רושם גדול, והיא היתה אסירת-תודה לבעלה.

“מלאכי היקר לי מכל,” סיפרה למלך ליאופולד, “יאמצני ויעודדני הרבה מאד. הוא מראה התענינות גדולה בכל המתרחש, מסור לי ודואג לי, ונמנע עם זה, מתוך הכרת חובתו, להשפיע עלי מכל בחינה שהיא, אם כי אנו מרבים שיחה על נושא זה, וחות דעתו שקולה ונוחה, כאשר אמרת.”

היא היתה זקוקה לאימוץ ועידוד, ככל אשר יכול תת לה. הלורד מ. עמד לעזוב אותה, והיא לא מצאה עוד די עוז בנפשה לדבר אל פּיל. כן, מעכשיו תוכל לדון על כל הענינים עם אלבירט!

שטוקמאר, שחזר בינתים לאנגליה, עקב את הסתלקותו של הלורד מילבורן מתוך קורת-רוח רבה ויתרה. אם הכל יאתה שפיר, תהא נודעת לנסיך, מכאן ולהבא, השפעה פוליטית עילאה על ויקטוריה. אך היאתה שפיר הכל? השתלשלות בלתי-צפויה עוררה חששות רציניים בלב הבארון.

כשהגיעה סוף סוף השעה האיומה, והמלכה נפרדה, ברחדת-לב, מאת המיניסטר האהוב עליה, הוסכם בינו לבינה, כי אף על פי שאין זה מן הראוי להזדמן יחד לפעמים קרובות ביותר, הרי מותר להם להמשיך את חילופי-אגרותיהם.

מעולם לא נתבלטו עוד הסתירות, הטבועות באָפיו של הלורד מילבורן ביתר בהירות, משנתגלו בימים הבאים. כל זמן, שעמד בראש הממשלה, היתה עמדתו כלפי פיל נקיה מכל דופי; הוא עשה את כל אשר ביכלתו, כדי להקל את חילופי המשמרות בממשלת הארץ. הוא לא נמנע אפילו מליעץ באופן פרטי, באמצעות כמה וכמה צנורות, ליריבו בר-המזל, כיצד לזכות בחסדה הטוב של המלכה. אולם בו ברגע שעבר אל ספסלי האופּוזיציה, נפל לבו עליו.

הוא לא יכול נשוא את המחשבה, שעליו לוותר, לחלוטין, על הזכות והתענוג של מתן עצות לויקטוריה – להיות מנותק לגמרי מן הכח והעוז, ומן הקירבה היתרה אל הכתר, שנודעו לו בשפע כזה, במשך תקופה כה ארוכה. אף על פי שהצהיר והבטיח, כי יהיה זהיר וזהיר בתוכן אגרותיו, לא יכול לעמוד בנסיון של היתרונות, הגלומים במגע אשר כזה. באגרותיו היה דן בפרוטרוט בכמה וכמה שאלות ציבוריות, וביחוד הרבה לתת למלכה עצות בעניני מינויים שונים. לעצותיו אלה הושם לב.

הלורד מילבורן המליץ על הלורד היטיסבורי, אדם בעל כשרונות, לדבריו, שמן הראוי למנותו למשרת הציר הבריטי בוינה; וכעבור שבוע, כתבה המלכה אל מיניסטר החיצון, ועוררה אותו על הצורך למסור לידי הלורד היטיסבורי, שלדעתה הוא אדם מוכשר מאד, “איזו שליחות חשובה.”

שטוקמאר נבהל. הוא ערך תזכיר, בו הטעים, עד כמה התנהגותו של הלורד מילבורן עומדת בניגוד לחוקת המדינה, וכמה אי-נעימות הוא עלול לגרום למלכה, במקרה שיתגלה הדבר לפיל; התזכיר ניתן בידי אנסון, על מנת שימסרהו לראש-הממשלה לשעבר. הלורד מילבורן קרא את הדברים בשפתים קמוצות, כשהוא מסב על גבי ספה.

“אך זוהי חות-דעת, כצפיחית בדבש,” אמר לבסוף.

כשהרהיב אנסון עוז בנפשו לטעון נוספות ולהעיר, שלא נאוה למנהיג האופוזיציה לקיים יחסי קירבה יתרה עם המלכה, פקעה סבלנותו של הזקן.

“חזיז ורעם ומארת אלהים!” קרא, כשהוא קופץ מעל הספה ומתרוצץ בחמת-רוחו בחדר. “אך בשר ודם אני, ולא אשאנה!”

הוא הוסיף לכתוב אל המלכה, כקדם. והבארון ראה צורך לקלוע בו עוד שתי אבני-בליסטראות, עד ששבה בינתו אליו. לאט לאט נעשו אגרותיו פחות ופחות תכופות, וכן הלכו ופחתו בהן ההערות בדברים הנוגעים לעניני הציבור; לבסוף, חדלו לטפל בכמו אלה, לגמרי. הבארון חייך; הלורד מ. קיבל עליו את הדין.

הקבינט ה’והיגי’ התפטר בחודש ספטמבר, 1841; אולם היה עדיין צורך לחכות למעלה משנה, עד שנתחולל עוד שינוי אחד, גדול וכביר לא פחות מן הראשון – סילוקה של ליהצין. כי האומנת המסתורית נוצחה, באחריתה. לא נודעו האמצעים, בהם שוכנעה ויקטוריה סוף סוף לקבל את הסתלקותה של הבארונית במנוחה – אולי אף מתוך הרגשת רווחה. אולם אין ספק בדבר, שמצבו של אלבירט בבית נתחזק בהרבה, לאחר שהעמיד ולדות. לאחר לידתה של הנסיכה הבכירה, בא בחודש נובימבר, 1841, נסיך וילס לעולם; ולא ארכו הימים, עד שהרתה המלכה ללדת בשלישית. הבארונית לא יכלה, בכל רגשי החבה, שנודעו לה בארמון, לקחת אלא חלק קטן ודל בשמחות משפחתיות אלה. הקרקע היתה נשמטת והולכת מתחת לרגליה באופן ניכר. צוינה תופעה מיוחדת זו, שבמסעי בית-המלכות, נתבקשה היא, פעם או פעמיים, להיכבד ולשבת בוינדזור. אולם הנסיך היה זהיר וזהיר. עם חילופי-המשמרות בממשלה, יעץ לו הלורד מילבורן לנצל שעת-כושר זו לשם המעשה המכריע, ואילו הוא בחר לחכות. הזמן ולחץ התנאים ההכרחיים פעלו את פעולתם לטובתו; שׂררתו נעשתה בטוחה יותר מיום ליום – ומלילה ללילה.

סוף סוף אמר לו לבו, ששוב אין לו צורך להסס – שכן אך יביע אומר, וכל משאת נפשו, וכל העולה על רוחו, היה יהיו גם למשאת-נפשה של ויקטוריה. פיו דיבר, וליהצין נעלמה לעולם ועד. לא עוד ניתן לה לשלוט באותו הלב המלכותי ובאותם הפלטרים המלכותיים. לא עוד יכלה עינה האוהבת, העולצת, לראות בעד החלון בוינדזור, את תלמידתה ומלכתה, מהלכת על המרפסת בין המונים חונפים ונכנעים. היא שבה להאנוביר, עיר-מולדתה, והשתקעה בביקיבורג, בבית קטן, אבל נוח, שכל כתליו כולם כוסו תמונות של הוד מלכותה.

ושוב חייך הבארון, על אף חולי-העיכול, שהוסיף לענותו: ידו של אלבירט היתה על העליונה.

ד

כל חילוקי-הדעות בינו לבינה היו כלא היו, ובאה במקומם הרמוניה שלימה של חיי-נשואין. ויקטוריה, שנסתחפה בגיאות חזון חדש, התגלות בלתי-צפויה, התמסרה אל בעלה בלב ונפש. כעת נפקחו עיניה לראות, שהיופי והקסם באישיותו, אשר כבשו את לבה, לפתע פתאום, בפגישתם הראשונה, לא היו אלא גילוי חיצוני של אלבירט האמתי. היה בו יופי פנימי, היתה תפארת פנימית, שכמעט לא עמדה עליה אז בעורונה, אולם כעת הרנינו את כל נימי נשמתה – הרי הוא בחור וטוב – הרי הוא דגול ורם! איככה זה היה הדבר, שהעלתה בדעתה מעולם, להציב את רצונה במערכה מול חכמתו, את בערותה מול השכלתו, את תעתועי דמיונה מול טעמו המושלם?

האמנם אהבה את לונדון מעולם, אהבה לאחר שבת בלילות, תוך חינגאות והילולות? היא, אשר לא ידעה אושר כעת, אלא בנאות כפר ושדה, היא, אשר קפצה מתוך מטתה מדי בוקר – אח, בהשכמת הבוקר! – עם אלבירט, לטיול מזורז, קודם לפת-השחרית, עם אלבירט לבדו! מה נפלא היה הדבר לשמוע לקח מפיו! ללמוד ממנו, מה טיבו של עץ זה, ומה אילן זה1 להכיר את חיי הדבורים, לכל פרטיהם ודקדוקיהם! ואחר כך – להסב על ידו ולשקוד על רקמתה, בעוד הוא קורא לפניה מ“דברי ימי החוקה האנגלית” של האלאם! או להאזין לנגינתו של העוגב החדש, שרכש לו (“העוגב הנהו הראשון לכלי-הזמר”, ביאר לה); או לשיר לפניו אחד ממזמורי מנדלסון, מתוך הקפדה יתרה על הקצב והנשימה, מבלי לחטוא בנעימה בלתי-נכונה אלא לפעמים רחוקות מאד!

וגם אחרי סעודת-הערב – הוי, כי אין כמוהו טוב ומיטיב! הוא חדל לשחק בשחמט! והיתה איפוא יכולת לסדר משחקים כלליים אל השלחן העגול, או שיכלו כולם לבלות את שעות הערב באופן משעשע ומבדח ביותר – בגלגלם דיסקאות וטבעות.

עם בוא התינוקות, באו עליהם ימים נפלאים עוד יותר. פּוסי היתה ילדה כה חכמה ונבונה (“אני אינני פּוסי! אני הנני בת-המלכה הבכירה!” קראה יום אחד בחימה); ובירטי – אמנם כן, אין לה אלא תקוה אחת, ואין בפיה אלא תפילה אחת, שנסיך-וילס הפעוט יהיה, בגדלו, “דומה, מכל בחינה ובחינה, לאביו היקר, שאינו אלא מלאך בצורת-אדם, הן בגוף והן בשכל.”

גם אמא היקרה שלה נמשכה שוב לתוך החוג המשפחתי, הואיל ואלבירט עשה שלום בינה לבין בתה, והסתלקותה של ליהצין הועילה למחות את עקבות העבר.

ויקטוריה ראתה כעת את החיים כולם כראות אידיליה, ואם סברנו וקיבלנו, שהיסודות העיקריים באידיליה הם האושר, האהבה והפשטות, אכן היתה כאן אידיליה; אף על פי, שאליבא דאמת, נשתייכה זו לסוג, שהיה עשוי להרגיז את תיאוקריטוס.

“אלבירט הביא את פּוסי הפעוטה והחמודה אל חדרי,” כתבה הוד מלכותה ביומנה, “לבוּשה שמלת צמר לבנה ונאה, מקושטת בתכלת, זו נתנה לה אמא במתנה, וחובשת כיפה נחמדה לראשה, והושיב אותה על מטתי, כשהוא עצמו מסב על ידה, ולא ראיתי כמוה לנועם ויקר. ובעוד אלבירט היקר, מחמל-נפשי, מסב עמדי שם, ופעוטתנו האהובה – בינינו, גאה בלבי רגש האושר והכרת-התודה לאלהים.”

כשהביטה אחורנית אל העבר – עבר בן שלש שנים בלבד – נדמה לה כעת כה רחוק וזר, ושוב לא ראתה יכולת לבארו לעצמה אלא כמין אשליה – טעות מעציבה. בהיותה מדפדפת בכרך קדום של יומנה, נתקלה במשפט הבא: “אשר ל’עמון הכתר’, באלהים! שום מיניסטר, שום ידיד, לא זכה בו מעולם במידה שלימה כזו, שנתתי אני לאותו לורד מילבורן המצוין באמת!” לבה נלחץ בצבת-הנוחם – היא תפסה עט וכתבה בשולי הדף: “משאני קוראת זאת שוב, אינני יכולה להמנע מלהעיר, כמה מלאכותית היתה השגת אשרי אז, ומה שפרה נחלתי כעת, במצאי בבעלי האהוב, אושר ממשי, מוצק, שאין שום פוליטיקה ושום פורעניות שבעולם יכולים לשנותו. הדבר לא ניתן להתקיים לאורך ימים, בצורתו אז, כי סוף סוף, בכל טוב לבו ועושר נפשו של הלורד מ., בכל אשר היטיב עמדי, שעשועים לא מצאתי לנפשי, בלתי אם בחברה, והייתי נתונה רק לסעד שטחי זה, שהיה דומה אז בעיני לאושר! תודה לאל! בשבילי אני ובשביל זולתי נשתנה הדבר, והריני יודעת, האושר האמתי מהו. – ו. ר.”

מנין לה ידיעה זו? מה מבדיל את האושר, שהוא ממשי, מזה שרק מרגישים אותו בחוש? כך היה אחד הפילוסופים – אולי הלורד מ. בעצמו – יכול להקשות. אבל היא בין הפילוסופים לא נמנתה, והלורד מ. לא היה בעיניה אלא כאחד הרפאים, ואלבירט נמצא על ידה, ומה לה עוד?

ודאי, שויקטוריה מאושרת היתה; ורצונה היה להודיע את אשרה ברבים. אגרותיה אל המלך ליאופולד היו מלאות דברי התלהבות והתפעלות כרמון. “הוי, דודי היקר! בטוחה אני, שאילו ידעת, עד היכן מגעת הרגשת אשרי המבורך, וכמה אני מתגאית בעובדא, שיצור כליל-שלימות כזה הוא בעלי…” מליצות מלאות-הערצה כאלה היו משתפכות מתחת עטה בלי הרף, ודומה היה, שלא מדעת אפילו.

יום אחד, דיברה אליה הלידי ליטלטון על אחת פלונית; לא נזהרה בתיאורה והפליטה, שהיא “מאושרה כאחת המלכות”. עמדה על המשגה שעשתה, ונתבלבלה דעתה עליה במקצת.

“אל תנסי לתקן את דבריך, לידי ליטלטון,” אמרה הוד מלכותה. “מלכה, באמת, אשה מאושרת היא”.

אולם האושר החדש הזה לא היה בגדר חלום-הלוטוס. אדרבא, היה בו כדי לעורר, יותר מאשר להרגיע. מעולם לא הרגישה עוד בחריפות כזו את הצורך למלא את חובתה. היא עבדה, ביתר סדר ודייקנות, בעסקי המדינה; היא התמסרה לילדיה, ועינה היתה צופיה הליכותיהם תמיד; היא עמדה בחילופי-אגרות עם רבים ושונים; היא היתה עסוקה בחותה – במחלבתה – בכל מיני עבודות במשק-הבית, מן הבוקר ועד הערב. דמותה הזעירה והערנית, הנחפזה בפסיעות מהירות אחרי צעדיו הארוכים של אלבירט, דרך הפרוזדורים והשדרות שבוינדזוֹר, דומה היה, שניתן בתנועתה מבע-אמת לחויותיה הנפשיות. בתוך כל הרוך, מתק הששון העז והנאמן, כל ההתמסרות, ההשתפכות של רגשות, שאין להם סוף, קיימה בידה את קשיות מולדתה.

“עורק של ברזל,” אמרה הלידי ליטלטון, שבתורת אומנת מלכותית, היה ביכלתה להשקיף על הענינים מקרוב, “עובר באופיה המופלא והמיוחד במינו.”

לימים היה הכרח להפריע את השיגרה הנחמדה של חיי-המשפחה השלוים. היה צורך להחליף את וינדזור בארמון בוקינגהאם, לפתוח את בית-הנבחרים, או לקבל אישים רשמיים לראיון ושיחה, או לקבל, מזמן לזמן, פני אורחים מארצות-נכר בתוך הטירה. ואז לבש פתאום הארמון הרוגע צורה מלאתי-תפארת, ומלכים מעבר לים – לואי פיליפ, או מלך פרוסיה, או מלך סאכסוניה – מצאו את הכנסת האורחים בוינדזור עומדת על גובה מלכותי באמת. סברו וקיבלו הכל, שמעטים באירופּה המחזות, העושים רושם אדיר כזה של אוּלם ואטירלו הגדול, האולם המיוחד למשתאות, בהתמלאו המון אורחים בעדי-עדיים ובמדים ששי-גוונים, הכתלים הארוכים מקושטים בתמונות הדורות של גיבורי הדורות, והשלחנות עמוסים כלי-זהב מבריקים של מלכי אנגליה, אולם בתוך כל התפארת הזאת לקחה המלכה תשעה קבין במכלול יפיה. עקרת-הבית הקטנה, שבילתה יום אתמול בטיולים עם ילדיה, טיפלה בבהמותיה, אימנה את ידה במנענעי הפסנתר, ומילאה את יומנה תיאורים נלהבים של בעלה הנערץ, הזדרחה לפתע פתאום, בלא כחל ובלא שרק, בלא התאמצות יתרה, מתוך מעבר טבעי מיניה וביה, במזל מלכות מלאה ושלימה. אדיר היה הרושם, שעשתה אפילו על הצאר הרוסי, בכבודו ובעצמו.

ויקטוריה מצדה הביטה בפחד כמוס אל ניקולי כביר-הכח.

“הביקור שלו ודאי שהוא מאורע גדול ומחמאה רבה,” סיפרה לדודה, “והאנשים כאן נחה דעתם מזה במאד מאד. ודאי שהוא אדם נפלא; עדיין הוא יפה-תואר למאד. הפּרופיל שלו נהדר, ונימוסיו נאים וכבודים מאין כמוהם. אדיב ביותר – עד כדי להטיל אימה, הואיל והוא כה מלא שימת-לב ודרך-ארץ. אולם הבעת העינים היא מבעיתה, ואין דומה לה בכל אשר ראיתי עד כה.” היא ואלבירט, ו“מלך סאכסוניה הטוב,” שנזדמן שוב אותה שעה אתם יחד, ואשר לדבריה, “הוא חביב עלינו במאד – הוא כה צנוע” – הצטופפו זה על יד זה, כעופות הכפריים הללו בנוכחותו של אותו הנשר האיום. לכשנסתלק, חיוה כל אחד מהם את דעתו על פרצופו של הלה, על האושר שרחק ממנו, על שררתו העריצה במיליוני בני-אדם. מילא! היא כשהיא לעצמה, לא ידעה אלא לרחם את האיש, והודתה לאל, שהמליך אותה על אנגליה.

כשהגיע הזמן להחזיר אילו מן הביקורים, יצא הזוג המלכותי לדרך בשייטת שלו, לקורת-רוחה של ויקטוריה.

“אכן אהבתי אניות!” קראה בקול, כשהיא מטפסת בסולמות, מתרוצצת מעלה ומטה, זריזה ומזורזת מאין כמוה, ומספרת במילי דבדיחותא עם המלחים. הנסיך בחר לפרוש מן החבורה.

הם ביקרו את לואי פיליפּ בטירת ד’אי; הם ביקרו את המלך ליאופולד בברוסיל. במקרה נמצאה אשה אנגלית עוד יותר מופלאה במטרופולין הבלגית, אולם אליה לא הושם לב, כלל ועיקר; והמלכה ויקטוריה עברה מבלי דעת לפני אחת המורות בפנימיה של ה’ היג’יר, שלא הסירה עין ממנה.

“גבירה קטנה, בשרנית, מלאת חיים, לבושה בפשטות רבה – בלא הכרת-ערך יתרה ובלא העמדת-פנים יתרה,” כזה היה משפטה של שארלוט ברונטי, בשעה שעברה על פניה המרכבה המלכותית עם ששת סוסיה הדוהרים, זו הכריחה אותה להמתין רגע על המדרכה והפריעה את הלך מחשבותיה.

רוחה של ויקטוריה היתה טובה עליה, ואפילו עלה בידה להכניס קצת עליצות בחצרותיו הקודרות של דודה. אכן, המלך ליאופולד היה שמח וטוב-לב. תקוותיו הנאות ביותר נתקיימו; כל משאלות-לבו נתמלאו; ושוב לא נותר לו דבר, אלא ליהנות, באין מפריע, מתפארת כסאו, מוסרו הטוב, רשימות-הבכורה, והדייקנות היתרה במילוי חובותיו המשעממות, עד אחרון יומו. אך דא עקא, שאשרם של אלה המסתופפים בחצרותיו לא היה שלם כל כך. השמועה אמרה, שבארמונו עצבות שוררת, בדומה לאסיפת-כמרים חשאית, והמדוכאה ביותר שבכל המעונים הללו היתה אשתו.

“Pass des plaisanteries, madame”, קרא אל יורשתה האמללה של הנסיכה שארלוט, כשניסתה, בימים הראשונים לנשואיהם, לספר דבר-ליצנות קלוש. כלום אינה מבינה, שאסור לרעיתו של שליט קונסטיטוציוני לנהוג בקלות-ראש?

היא הבינה סוף סוף, הוי, כמה הבינה! וכשנזדעזעו קירות הפלטרים המלכותיים, בהדדם לפטפוטה ולצחוקה של ויקטוריה, נוכחה אותה הגבירה העלובה, ששכחה, כמעט, כיצד להעלות בת-צחוק על שפתיה.

בשנה שלאחריה נערך ביקור בגרמניה, ואלבירט הראה לה את כל חמודות מולדתו. כשעברה ויקטוריה את הגבול, גברה התרגשותה עד מאד, והיא התפלאה לכל מראה עיניה.

“לשמוע את האנשים מדברים גרמנית,” רשמה ביומנה, “ולראות את החיילים הגרמנים, וכולי, נדמה לי כדבר כה נדיר.”

כשוב רוחה אליה לאחר זעזוע קל זה, מצאה את הארץ מקסימה. משתאות נערכו לכבודה בכל מקום בואה, המוני נסיכים ורוזנים עטו אליה מעברים, לקבל את פניה, וכתות-כתות נאות ביותר של ילדי-אכרים, לבושים בגדי-חג, הגישו לה אגודות-פרחים. נסיכות קובורג, עם יפי נופה הרומנטי ואוכלוסיה המנומסים, גרמה לה קורת-רוח יתרה; וכשנתעוררה בוקר אחד משנתה, למצוא עצמה ב“רוזינאו היקרה, מולדת אלבירט שלי,” היה הדבר דומה עליה “כחלום נפלא.”

בשובה הביתה, כתבה אגרת אל המלך ליאופולד, בה הרחיבה את הדיבור על תענוגותיה של אותה נסיעה, כשהיא מטעימה במיוחד את גודל חיבתה לארץ-מולדתו של אלבירט.

“יש לי רגש כזה,” נאמר באגרת, “כלפי גרמניה זו הקטנה והיקרה שלנו, שאין אני יכולה לתארו במלים. ברוזינאו הרגשתי זאת כל כך. הרי זה משהו, הנוגע אל לבי, וחודר לפני ולפנים, ועשוי להעלות דמעות בעיני. בשום מקום אחר לא היתה לי מעולם אותה הרגשה של עונג מתוך הרהורים ושלוה, כאשר הרגשתי שם. חוששת אני, כמעט, שאני מחבבת אותה יתר על המידה.”

ה

אושר הבעל לא היה שלם כאושר רעיתו. על אף השבחה רבה במצבו, על אף התרבות ולדותיו והערצתה של ויקטוריה, עדיין היה אלבירט איש נכרי בארץ נכריה, ואת השלוה, הבאה מתוך סיפור רוחני, לא ידע. ודאי היה משהו מן הנצחון, בהשתלטו על סביבתו הקרובה, אבל הוא לא הסתפק בזה; ולא עוד, אלא שבעצם הצלחתו השלימה היה מן המרירות. הוא היה לויקטוריה לאלהים, ואולם הוא ביקש הבנה לנפשו, ולא עבודת-אלילים. ועד כמה היתה ויקטוריה, המלאה אותו על כל גדותיה, מבינה לנפשו? עד כמה מבין הדלי לנפש הבאר? בודד היה האיש. הוא ניגש אל עוגבו, העלה במנענעים קטעי נגינות חדשות, שנוצרו מיניה וביה, ובצלילים המסולסלים, העולים ויורדים בקאדינצות מורכבות, מצא נחמה פורתא. אז קפץ ממקומו, בגמישות הנוער, ורץ אל התינוקות, לשחק עמהם, או שתיכן רפת חדשה לחזירים, או קרא בקול רם את “דברי ימי הכנסיה בסקוטלנד” לפני ויקטוריה, או פיזז לפניה במהירות על קצות האצבעות של רגלו האחת, כרקדן-באליט, שאין בת-הצחוק סרה מעל שפתיו, להראות לה, כיצד עליה להתנהג, בשעה שהיא מופיעה במקומות ציבוריים. כך היה משעשע את עצמו; אולם בדבר אחד לא אָבה להשתעוֹת. הוא לא עגב על נשים מעולם – לא, כי לא שם לב לנשים היותר חמודות שנדזמנו בארמון. כשהעירה המלכה הגאה, בתקופת אירושיהם, להלורד מילבורן, שאין הנסיך רואה כל אשה זולתה, ענה אותו ציניקן: “לא, כי דברים מעין אלה עלולים לבוא לאחר זמן”; היא נזפה בו חמורות, אחר מיהרה אל שטוקמאר, וחזרה בפניו על דברי הלורד מ. אולם הבארון פיזר את חששותיה; הוא השיב, כי אף על פי שאין זה מן הנמנע במקרים אחרים, סבור הוא, שאלבירט לא ילך בדרכים כאלה. וצדק הבארון. בכל חיי נשואיהם לא נגרמה לויקטוריה אף שעה קלה אחת של קנאת-אשה, מחמת התחרות של קסמי אשה אחרת לבעלה.

הדבר, שבלע את עתותיו יותר ויותר – והיה לו, אגב אורחא, לנחמה מופלאה, מצד עצמו – אותו מצא בעבודתו. עם עלות פּיל לשלטון, התחיל מתערב באופן פעיל בעניני המדינה. מהרבה בחינות – באופן תפיסתם השכלית, ברצינותם המוסרית, אפילו ברשמיות חסרת-המנוחה של נימוסיהם – היו שני האנשים דומים זה לזה. יחס של אהדה היה שורר ביניהם; וכך יצא הדבר, שפּיל היה מוכן ומזומן לקבל את עצתו של שטוקמאר, לזרז את הנסיך ולקדמו בחיים הציבוריים.

ועדה מלכותית עמדה להיוצר, ומטרתה לחקור, אם אין להשתמש בהזדמנות חידוש הבנינים של בתי-הפרלמנט, כדי לעודד את האמנויות היפות בממלכה המאוחדת, ופּיל החריף והשנון ביקש מאת הנסיך לקבל עליו את נשיאותה. לא היתה עוד עבודה מתאימה לאלבירט והולמת אותו יותר מזו: אהבתו לאמנות, אהבתו לסדר ושיטה, נטיתו לבוא במגע – קרוב וכבוד בעת ובעונה אחת – עם אנשי-שם – לכל אלה ניתן סיפוק בעבודה כזאת, והוא הטיל עצמו לתוכה, con amore.

אחדים מחברי הועדה נבהלו במקצת, כשהטעים, בנאום הפתיחה שלו, את הצורך, לחלק את הענינים, העומדים על הפרק, ל“סוגים” – הם דימו לטעום במילה זו מטעמה המסוכן של המיטאפיסיקה הגרמנית; אולם אמונם שב אליהם, כשעמדו על ידיעתו הטכנית היוצאת מן הכלל של הוד רוממותו בתהליכים השונים של ציורי פריסקו. כשנתעוררה השאלה, אם יש, או אין, לבקש תכלית מוסרית בקישוטים על גבי כתליהם של הבנינים החדשים, היה הנסיך אחד מבעלי ה’הן’ הנלהבים ביותר. הוא העיר, כי אף על פי שלא רבים יהיו, אשר ישהו עצמם ליד התמונות, הרי אין הצייר צריך, עם זה, להסיח את דעתו מן האפשרות, שיהיו עוד אחרים, אשר יביטו אליהן בעין יותר בוחנת. טענה זו שכנעה את הועדה, ונתקבלה החלטה, שנושאי התמונות יהיו ממין מאַלף ומתקן. הפריסקאות הוכנו בהתאם להוראות הועדה, אך דא עקא, שלאחר זמן מועט נטשטשו במידה כזו, שאף עין בוחנת ביותר לא יכלה להבחין בהם כלום. דומה הדבר, שידיעתו הטכנית של הוד רוממותו בתהליכים השונים של ציורי-פריסקו לא היתה מושלמת ביותר.

התפקיד הבא, שהטיל הנסיך על עצמו, היה קשה יותר. הוא החליט להכניס תיקונים בסדרי ההנהלה של המשק המלכותי. הצורך בתיקונים אלה הורגש זה כבר. זה משנים, הגיעו הערבוביה, אי-הנוחיות והבזבוז במעונות בית-המלכות, וביחוד בארמון בוקינגהאם, למדרגת שערוריה, ממש. לא ניתן להוציא כל תיקונים לפועל, כל זמן שהבארונית היתה מושלת בכיפה; אולם תפקידיה עברו כעת לידי הנסיך, ובשנת 1844 ניגש לפתרון השאלה, במרץ ובעוז.

כשלש שנים לפני כן, גילה שטוקמאר, לאחר חקירה מדוקדקת, בתזכיר מסועף, מצב-ענינים מיוחד במינו. נתברר, שהנהלת המשק היתה מחולקת משום מה בין כמה וכמה רשויות עצמאיות, ללא כל תלות זו בזו, וסמכויות מעורפלות, עולות ויורדות, כביכול, ללא אחריות וללא התאמה. מרשויות אלה ראה צורך לציין, בראש ובראשונה, את הלורד האיקונומוס ואת שר-החצר, אצילים בני אצילים, שנודעה להם חשיבות פוליטית יתרה, ונתחלפו עם כל ממשלה חדשה, לא קנו להם ישיבה בארמון, ואף נציגים בני-הכי לא העמידו בתוכו.

חלוקת התפקידים ביניהם היתה מיוחדת במינה, ארעית וסתומה. בארמון בוקינגהאם סברו וקיבלו, שהלורד שר-החצר ממונה על כל החדרים מחוץ למטבח, המשטוֹפוֹת והמזוות, אותם תבע הלורד האיקונומוס לעצמו. בעת ובעונה אחת עם זה, נמצא הארמון מלבּר, מחוץ להשגחת שניהם יחד, כי נמסר לרשותו של ‘משרד היערים והחורשות’. וכך יצא, כי בעוד שהחלונות מלכו נוקו על ידי מחלקתו של שר-החצר – או, ייתכן, במקרים ידועים, על ידי הלורד האיקונומוס – היה משרד היערים והחורשות מנקה אותן מלבּר.

מן המשמשים עמדו הסוֹכנוֹת, נערי-החצר והשפחות ברשותו של שר החצר; מזכיר המטבח, הטבחים והשוערים – ברשותו של הלורד האיקונומוס. ברם, הרכבים, שומרי-הסף והמלצרים קיבלו הוראות מאת פקיד עוד אחד – שר האורוות. מובן, שבתנאים אלה היה השירות גרוע עד מאד, וחוסר-המשמעת בקרב המשמשים – מחפּיר. הם נעדרו ממשמרתם בכל פעם שעלה רצון לפניהם, ואיש לא ידע אימתי חזרו למקומם; “ואם,” לדברי הבארון, “עישון, שתיה ושאר דברים שלא ייעשו, הם מעשי יום יום בחדרי-השינה, שבכל אחד ואחד מהם ישנים עשרה ושנים-עשר רכבים, הרי אין להם תקנה.”

אשר לאורחיה של הוד מלכותה, לא נמצא מי שיראה להם את חדריהם, והוטל עליהם, לפעמים קרובות, לתעות במשך שעות ארוכות, אובדי דרך ועצה, בפּרוזדורים המסובכים.

החלוקה המשונה של סמכויות המשק, פגעה לא רק באנשים חיים, אלא גם בדומם. המלכה השגיחה בכך, שאין מבעירים אש מעולם באָח שבחדר-האוכל. היא שאלה לסיבת הדבר. התשובה היתה: “הלורד האיקונומוס עורך את העצים, שר החצר מדליק אותם”; מכיון שמשרתיהם של שני האצילים היחסנים לא מצאו דרך לעבודה משותפת, לא היתה תקנה לדבר – היה על המלכה לאכול את ארוחתה בחדר קר.

מקרה מפתיע פקח את עיני הכל על מצב הענינים, מצב של תהו-ובהו וזלזול בחובה, השורר בארמון. כשבועים לאחר לידתה של בת-המלכה הבכירה, שמעה האומנת קול שאון חשוד בחדר הסמוך לחדר-השינה של הוד מלכותה. היא קראה לאחד מנערי-החצר, שחיפש מתחת לספה גדולה, וגילה שם דמות שחוחה, “עם פרצוף מתועב ביותר.” זה היה “הנער ג’ונס.”

איש-חידות זה, שתעלוליו תפסו מקום מכוּבד בעתונים במשך כמה חדשים למן היום ההוא, ושטעמו ונימוקו וכן אָפיו נשארו סתומים ומופלאים עד הסוף, היה נער קצוץ-קומה, כבן שבע-עשרה, בנו של חייט, ונראה, שעלה בידו להכנס לארמון לאחר שטיפס על גדר הגן, ראה חלון פתוח ונכנס בו. שנתיים לפני כן ערך ביקור דומה לזה, כשהוא מתחפש בלבוש מנקה-ארובות. הוא הצהיר כעת, שבילה שלשה ימים בארמון, כשהוא מתחבא תחת מטות שונות, ש“לקח לעצמו מרק ושאר מאכלים,” וש“ישב על כסא-המלוכה, ראה את המלכה, ושמע את בתה הנסיכה צורחת”.

כל פרט ופרט של מעשה משונה זה שימש חומר לחקירה-ודרישה מזורזת. ה“טאימס” סיפר, שהנער ג’ונס “להוט אחרי קריאת ספרים מילדותו,” אלא ש“פרצופו הוא נזעם עד מאד.” העתון הוסיף: “הספה, שמתחת לה נתגלה הנער ג’ונס, היא, כפי שהוגד לנו, מלאכת-מחשבת, עשויה מחמרים יקרים ביותר, והוזמנה במיוחד לשם אכסונם של האורחים המלכותיים הנעלים, הבאים לדרוש בשלומה של הוד מלכותה”.

העבריין נשלח למשך שלשה חדשים ל“בית-התוכחה”. כשיצא משם, חזר תיכף ומיד לארמון בוקינגהאם. שוב נתגלה, ושוב נשלח ל“בית התוכחה” לעוד שלשה חדשים, ובחזירתו הציע לו מנהל של אולם-זמירות אחד משכורת של ארבע לירות לשבוע, על מנת שיופיע על הבמה. הוא סירב לקבל הצעה זו, ולא ארכו הימים, עד שמצאתהו המשטרה תועה מסביב לארמון בוקינגהאם. השלטונות פעלו במרץ, ובלא משפט, מבלי להזדקק לחוק כל עיקר, שלחו את הנער ג’ונס באניה הימה.

כעבור שנה אחת עגנה אניתו, לשם תיקונים, בפורטסמות, והוא עלה תיכף אל החוף והלך ברגל ללונדון. הוא נאסר שוב, בטרם הגיע לארמון, ונשלח חזרה אל אניתו, ה“ווארספּאיט”. בהזדמנות זו השגיחו בו, ש“מראהו החיצוני נשתפר בהרבה, והוא נעשה בעל-גוף.”

וכך סולק הנער ג’ונס מדברי הימים, אם כי זכרו עולה לפנינו עוד פעם אחת, הפעם האחרונה, בשנת 1844, כשהוא נופל באחד הלילות מעל סיפון האניה, בין טוניס לאלג’יר. הוא נמשה מן המים והועלה שוב אל הסיפון; אולם היו ששיערו – כעדותו של אחד מקציני ה“ווארספּאיט” במכתב לעורך ה“טאימס” – שנפילתו לא היתה מקרית, אלא שבכוונה קפץ לתוך גלי ים-התיכון, כדי “לראות, כיצד דולק אורו של מצוֹף בים.”

נער, שכה רבו תעלוליו, כלום ניתן מעשהו להתפרש אחרת?

אכן לא רק טרדות ובלהות בלבד גרמה העזובה בהנהלת עניני המשק. הבזבוז, ההפסד, המעילות, שנבעו מתוכה, לא היה להם קץ וגבול. היו דוגמאות מגוחכות לשליחת יד, לשם הכנסות צדדיות וקלות, מכל המינים.

כך, למשל, נקטו כלל עתיק, שריר וקיים, שנר הנדלק פעם אחת, שוב אין מדליקין אותו עולמית. מה נעשה בנרות המשומשים, לא ידע איש. פעם אחרת תמה הנסיך, בבדקו את החשבונות, לראות הוצאה שבועית של שלשים וחמשה שילינג על “יין לחדר האדום.” הוא חקר בדבר, ובעמל רב עלה בידו לגלות, שבזמנו של ג’ורג’ השלישי, שימש חדר אחד בארמון וינדזור, עם וילונות אדומים, בתורת חדר-משמר, והוקצב סך חמשה שילינג ליום, לקנות בו יין בשביל הקצינים. פלוגת-המשמר הועברה זה כבר לקמום אחר, אולם תקציב “היין לחדר האדום”, נמשך תשלומו כקדם, ונכנס לכיסו של קצין לשעבר, שהיתה בידו מלאכה נקיה וקלה, כעוזר על יד המלצרים.

לאחר חקירה-ודרישה רבה וממושכה, והיאבקות קשה עם המון המעונינים, שהקנו לעצמם זכויות יתרות במשך שנים ארוכות של הזנחה, עלה בידי הנסיך להגשים את מערת תיקוניו בשלימות. השלטונות השונים, הסותרים זה את זה, שוכנעו למסור את סמכויותיהם לידי פקיד אחד, יחיד, שר-משק-הבית, ועליו הוטלה האחריות לכל עניני ההנהלה של הארמונות המלכותיים. נעשו קימוצים גדולים, וטואטא המון תקלות וסילופים עתיקי-יומין. בין השאר, ניתן לאותו ברנש עלוב, הקצין-לשעבר, לתמהונו הרב, לבחור באחת מן השתים: לוותר על הכנסתו השבועית מן ה’חדר האדום’, או למלא תפקיד עוזר למלצר, כראוי. אפילו העבריינים שבין הרכבים היטיבו את דרכיהם בהרבה.

נשמעו צעקות-מחאה, קובלנות. קראו תגר על הנסיך, המתערב בדברים, שאינם מענינו, האשימו אותו בעיוות-הדין ובשמירת שיורי-נרות; אולם הוא לא נרתע אחורנית, ולא ארכו הימים עד שהכירו הכל בהנהלה המצוינה של עניני המשק המלכותי ראיה מכרעת להתמדתו ולכושר-מעשיו.

בעת ובעונה אחת עם זה נתגברה פעולתו במידה כבירה בתחום יותר חשוב. הוא נעשה מזכירה הפרטי של המלכה, יועצה המהימן, בחינת עצמה השני. כעת היה נוכח תמיד בראיונותיה עם המיניסטרים. בדומה למלכה, הראה התענינות מיוחדת בעניני הפליטיקה החיצונית, אולם לא היתה עוד כל שאלה ציבורית, בה לא נודעה השפעתו. תהליך כפול פעל כאן: בעוד שויקטוריה נשתעבדה יותר ויותר להגמוניה השכלית שלו, נשתקע הוא, בעת ובעונה אחת עם זה, בהשלמה גדלה והולכת, במעשה-מרכבה של הפוליטיקה הגדולה – העסק הבלתי-פוסק ורב-הגוונים של מדינה כבירה. איש לא יכול עוד לקרוא לו בשם דיליטנט; הוא היה איש עובד, עוסק בצרכי ציבור, איש המעשה.

שטוקמאר ציין שינוי זה בעליצות רבה.

“הנסיך,” כתב הבארון, “נשתנה בהרבה מאד לטובה, בזמן האחרון. נראה, שיש לו הבנה בפוליטיקה. כמו כן נעשה עצמאי הרבה יותר. פעילותו השכלית הולכת וגדלה, מיום ליום, והוא מקדיש את רובי זמנו לעבודה, בלא תרעומת.”

ולמטה מזה הוסיף לאמר:

“היחסים בין הבעל לאשתו, אין לבקש טובים בהם.”

ימים רבים לפני בוא קצה של ממשלת פּיל, נתחולל שינוי גמור בעמדתה של ויקטוריה כלפי המיניסטר. הוא ידע להעריך את הנסיך, ודבר זה הרך את לבה; הכנות והחמימות שבטבעו, שעמדו לו, תוך מגעו האישי עם אלה, שביקש לגרום להם קורת-רוח, להתגבר על כבדות-נימוסיו, השלימו את התמורה בנפשה. במרוצת הזמן למדה להביט עליו מתוך הרגשה עמוקה של כבוד ויקר. היא דיברה על “פּיל הנכבד שלנו”, שעורר בלבה, לדבריה, רגשי “הערצה, שאין למעלה הימנה” ושהוכיח, כי הוא “איש האמונים, עוז-הרוח, אהבת-המולדת והשאיפות הנאצלות עד אין קצה, ואוכל לומר, שהתנהגותו ביחס אלי, היתה כמנהג אבירי-קדם, כמעט.”

אפשרות הסתלקותו ממשרת ראש-הממשלה הטילה עליה אימה לא פחותה, כמעט, מזו שנפלה עליה פעם לרעיון פרידתה מאת הלורד מ. היא הצהירה, שזה יהיה אסון גדול. מה היתה אומרת, לפני שש שנים, אילו ניבא לה נביא, שיום יבוא, ונצחון ה’והיגים’ יבעתנה? ובכל זאת, לא ראתה מפלט; שומה היתה עליה לראות בשיבת ידידיה משכבר הימים לשלטון.

במשברים המיניסטריוניים של שנות 1845 ו–1846, מילא הנסיך את התפקיד הראש והראשון. הכל הכירו בעובדה, שהוא הנהו המרכז האמתי של המשא-והמתן – המפקח, למעשה, על הסמכויות והתפקידים, המסורים לכתר. התהליך, בו הושגה תוצאה זו, היה כה אטי, עד שלא ניכר כמעט; אולם יש לומר בודאות, שעם גמר תקופת ממשלתו של פּיל, היה אלבירט, בפועל, למלך אנגליה.

ו

עם עליתו הסופית של הנסיך, באה שקיעתו הסופית של הלורד מילבורן. כשנה לאחר כשלון ממשלתו, אחזהו השבץ. הוא קם מחליו, כנראה, אולם גמישותו הקדומה לא היתה לו עוד. סר וזעף, מרוגז ואומלל, התהלך כאחד הרפאים בחוצות קריה, כשהוא פורץ מפעם לפעם בשיחת-יחיד במקומות ציבוריים, או שואל שאלות משונות, לפתע, a propos de bottes.

“יקחני אופל, אם עשה אעשה כזאת למענך, אדוני הלורד,” שמעוהו אומר בפרוזדור, אצל ברוקס, כשהוא עומד לבדו ונושא את דברו לחלל הריק, לאחר שהיה שקוע שעה ארוכה במחשבות.

“כלום אין אתה סבור,” שאל קטועות מאת אחד האורחים, המסובים אתו אל שלחנה של הלידי הולנד, אגב הפסקה של השיחה הכללית, “שהיה זה מעשה נבזה ביותר, אשר עשה הנרי הרביעי, בהמירו את דתו, כדי להבטיח לעצמו את הכתר?”

הוא היה יושב בבית, שקוע, במשך שעות, בהרהורי בדידותו המעיקה. היה מדפדף בספריו – ספרי-המופת שלו וכתבי-הקודשׁ שלו – אך נחמה לא מצא בהם עוד. הוא התגעגע על עברו, ערג אל הבלתי-אפשרי, שאף אל מה, ולא ידע מה, אל מעשי-השטן של קארוֹ, אל המימרות החבוטות והטובות של וינדזור.

ידידיו עזבוהו, ואין להתפלא על כך – אמר במר נפשו – כי שקעה חמתוֹ. הוא התפלל בסתר לבו לחזרת שלטונו, כשהוא בוחן ובודק בחרדה את העתונים ונושא, מפעם לפעם, נאום בבית-הלורדים. חליפת-אגרותיו עם המלכה נמשכה, והוא הופיע מזמן לזמן במסיבות הארמון, אולם שוב לא היה זה אלא מעין מצבה חיה לעצמותו הקודמת; “החלום,” כתבה ויקטוריה, “חלף עבר.”

אשר להשקפותיו הפּוליטיות, שוב לא היה שומע להן. הנסיך היה מחסידיו המובהקים של הסחר החפשי, שעליהם נמנתה, כמובן, גם המלכה, וכשקרא הלורד מילבורן לפתע, בעודו סועד בוינדזור, בזמן ביטולם של חוקי-הדגן: “גברתי, הרי זה מעשה מחפיר, לעזאזל!” באו כל המסובים במבוכה רבה. הוד מלכותה צחקה, וניסתה לגלגל את השיחה לנושא אחר, אך העלתה חרס בידה. הלורד מילבורן חידש את התקפתו שוב ושוב ב“הריני אומר לך, גברתי, זהו מעשה-רמאות, לעזאזל!” – עד שאמרה המלכה: “לורד מילבורן, עלי לבקש מאתך, שלא תוסיף דבר בענין זה, כעת”; ואז נשתתק. היא נטתה לו חסד, בכתבה אליו אגרות ארוכות, ובזכרה תמיד את יום-הולדתו; אולם החסד היה רחוק ומרוחק, והוא ידע זאת. הוא היה כעת ל“לורד מילבורן המסכן.” חוסר-מנוחה עמוק אכלהו בכל פה. הוא ניסה לרכז את מחשבותיו במצב החקלאות והתנועה האוכספורדית. הוא כתב תזכירים ארוכים, בכתב-יד, שלא ידע איש לפענח. הוא היה משוכנע ובטוח, שהפסיד את כל ממונו, ושלא יוכל עוד להרשות לעצמו, בשום אופן, להמנות על אבירי הבירית. רבו החליפות והתמורות בחייו, ואף על פי כן – אם יצא פּיל, ייתכן, שיבואו להזמין אותו – מדוע לא?

איש לא בא לקרוא לו. ה’והיגים’ שוב לא החשיבוהו במועצותיהם, ומנהיגות המפלגה עברה לידי הלורד ג’והן רוסיל. כשנתמנה הלורד ג’והן למשרת ראש הממשלה, רבו דברי האדיבות, אך הלורד מילבורן לא נתבקש להצטרף לקבינט. הוא נשא מכה נצחת זו מתוך הבלגה מלאת-נועם, אולם הוא הבין סוף סוף, שהקיץ הקץ.

במשך שנתיים עוד התהלך בעולם הזה, כשהוא שוקע לאט לאט במצב של חוסר הכרה ורפיון השכל. לימים, בהסבו בתוך כורסתו, שמעו אותו ממלמל בקצב בלתי-צפוי, את דברי שמשון:

"ארגישה כה בהשח רוחי בי,

תקוותי נשא רוח, וכל חושי בי,

דומני, דוממים, כי נלאו עד מאד;

הקץ למרות-התפארת, גם הגְנוּת,

עם שוכני-עפר אנוח עוד מעט."

ימים אחדים לפני מותו, כשנודע לויקטוריה, שהוא לא יקום עוד מחליו, העלתה לשעה קלה בזכרונה את אשר היה פעם הלורד מ. “אתה תתעצב לשמוע,” סיפרה למלך ליאופולד, “שידידנו הזקן, מילבורן היקר והטוב, גוסס… אי אתה יכול לשכוח, מה טוב וחביב ונחמד היה האיש, והרי זה מעלה על דעתי המון זכרונות, אף כי האלהים יודעים! לעולם אין ברצוני להשיב את התקופה ההיא.”

אותה סכנה לא היתה גדולה ביותר. זרם המסיבות שטף כעת בכח איתנים לקראת התגשמות שונה מזו בהרבה. רצינותו של אלבירט, תביעותיהם של ילדיה, נטיותיה הנפשיות היותר עמוקות שלה עצמה, ותנועתו של כל העולם המקיף אותה, חברו יחד, לדחפה ולקדמה לאורך המסילה הצרה של חובה ציבורית ומשפחתית.

משפחתה היתה גדלה והולכת, בהתמדה. בטרם עברו שמונה-עשר חדשים ללידתו של נסיך וילס, באה הנסיכה עליסה לעולם, וכעבור שנה הופיע הנסיך אלפריד, ואחריו – הנסיכה הילנה, וכעבור עוד שתי שנים – הנסיכה לואיזה; ועדיין היו סימנים לדבר, שהמערכה הנאה של תינוקות דבי-מלכותא טרם הושלמה. ההורים שנשתקעו יותר ויותר בדאגות המשפחה ובאושר המשפחה, מצאו את הפומביות המופרזת של וינדזור למורת-רוחם, וערגו למקום מפלט יותר מרוחק ויותר מבודד. בעצתו של פּיל רכשו להם את אחוזת אוסבורן, באי ואיט. מידת הצמצום והחריצות, שבה ניהלו את עניניהם הכספיים, נתנה להם את האפשרות לחסוך סכום-כסף הגון; והיה לאל ידם, לא רק לקנות את הנחלה, בכסף שחסכו, אלא גם לבנות להם בית חדש, שעלה, עם הריהוט והקישוט, במאתים אלף לי"ש.

באוסבורן, על שפת הים, בתוך החורשות, שנטע אלבירט וטיפח באהבה, מתוך זכרונות נעוריו ברוזינאו, היתה המשפחה המלכותית מבלה כל שעה, שיכלה להציל מטרדותיהן של וינדזור ולונדון – שעות נפלאות של התבודדות שלימה ועבודה שלוה. הדבר מצא חן בעיני הקהל הרחב. ייתכן, שנמצאו אילו אצילים יחסנים, שעקמו את חטמם וחייכו בלעג, אולם האומה בכללה, נמשך לבה מחדש אחרי מלכתה, לחבבה וּלכבדה. נחה דעתם של המעמדות הבינוניים ביחוד. מצא חן בעיניהם זיווג, הבא מאהבה; מצא חן בעיניהם משק-בית, שמתמזגים בו יתרונות של מלכות עם מידות תרומיות, ושדימו לראות בו, כבאספקלריה מאירה, את הבבואה האידיאלית של אורח חייהם הם. פרשות-חיים אלה, פחות מרוממות, אבל האח! דומות במידה כה רבה ומעודדת, שווה להן ברק נוסף, שוותה עסיסיות נוספת, מתוך הקבע בשעות היום והלילה, המשטר והסדר, החזיות הפשוטות, משחקי השלחן העגול, האשפר, והחביצה היורקשיראית שבאוסבורן. אכן היה זה בית-מלכות למופת. לא זו בלבד, שאישיו המרכזיים היו סמל ההוגן והיאות, אלא אף אבק לשון-הרע, אף צל-צלה של שערוריה, לא הגיעו אל שעריו מעולם. כי ויקטוריה היתה מקיימת כעת – מתוך כל אותה הקנאות, המצויה במומרים – רמה גבוהה של טהרת המוסר, בקשיות-עורף, שעלתה אפילו על זו של אלבירט, אם יצויר דבר כזה, בכלל. היא בושה להעלות על דעתה, כיצד החזיקה פעם בדעה – כיצד אף גילתה דעה זו לפניו – שעלול אדם להחמיר ולהקפיד בענינים כאלה יתר על המידה, ויש לנקוט סבלנות ביחס לפשעיהם האיומים של הבריות. אולם לא עוד היתה היא תלמידתו של הלורד מ.: היא היתה אשתו של אלבירט. יתר על כן – היא היתה בבחינת גילומה, פסגתה החיה של תקופה חדשה בתולדות האנושיות. נגוז השריד האחרון של המאה השמונה-עשרה. הציניות והפלפולים הדקים מן הדקים היו כלא היו; היתה יד החובה, החריצות, המוסר והביתיות על העליונה. אפילו כסאות ושלחנות דוממים נענו, כביכול, לדרישת הזמן ולבשו צורה של מוצקות קפדנית.

התקופה הויקטוריאנית עלתה כפורחת.

ז

שוב לא נמצאו חסרים אלא דבר אחד: ראו הכרח ליתן ביטוי מוחש לאידיאלים החדשים ולכחות החדשים, כדי שיתגלו במלוא תפארתם לעיני עולם מופתע ומשתומם. שומה היתה על אלבירט למלא מחסור זה. הוא שקע במחשבות, עד שהיתה עליו הרוח: התערוכה הגדולה צצה במוחו.

מבלי לטכס עצה עם מי שהוא, עיבד את פרטי רעיונו, לכל תויהם ותגיהם. כבר נערכו תערוכות בעולם לפניו, אולם זו תעלה על כולנה. היא תכיל דוגמאות, ממה שכל מדינה יכולה לייצר בחמרים גלמיים, במכונות ובאמצאות מיכניות, בתעשיות ובאמנויות הפלאסטיות והשימושיות. צריך, שלא תהיה זאת סתם תערוכה לתועלת ולנוי, אלא שיהא לקח מוסרי נעלה גלום בה. צריך, שתשמש מצבת-זכרון בינלאומית לאותן הברכות העילאות של תרבות-האדם – השלום, הקדמה והשפע.

זה מזמן היה הנסיך מקדיש הרבה מעתותיו לבעיות המסחר והתעשיה. היתה לו הבנה בכל מיני מכונות, ולא אחת הבחינה עינו החדה, בדייקנות של מומחה לאותו מקצוע, בחסרונו של גלגל-שינונין באיזו מכונה ענקית, מורכבת ומסובכת. אגב ביקור בליוורפול, שם פּתח את מעגנות-אלבירט, עשתה עליו רושם רב עצמתם של כחות התעשיה החדישה, אף על פי, שבאגרת לויקטוריה, המתארת את אשר עבר עליו, נזהר לקיים את קלות-סגנונו הרגילה.

“בעוד אני כותב אליך,” העיר בלצון, “תהיי את מתקשטת לכבודו של נשף, ולא תספיקי לרדת אל סעודת-הערב. עלי גם עלי לעשות כן, ואני תקוה, שלא אבוא לידי אותן התוצאות… הנאמנות וההתלהבות של האוכלוסין גדולות הן, ואולם החום גדול משתיהן. מובטח לי, שאילו שקלו אנשי ליוורפול את עצמם הבוקר, והוטל עליהם להישקל שוב כעת, היו מוצאים, שמשקלם ירד כמה וכמה מעלות. המעגנות נפלאות הן, ותנועת הספינות כבירה: עצמו מספור!”

לאמנות ולמדע הודיע חיבה רבה ויתרה מנעוריו; התיקונים, שהכניס במשק בית-המלכות, העידו על כשרון ארגוני בלתי מוטל בספק. וכך היה ברור, כי מכל הבחינות שהן, ראוי הנסיך לתפקיד, שהטיל על עצמו. לאחר שבשל הרעיון במוחו, הזמין אליו ועדה מצומצמת של יודעי-דבר והתוה לפניה ראשי-פרקים של תכניתו. הועדה אישרה אותה, והוא ניגש בלי דיחוי לביצוע המפעל הכביר.

ברם, עברו שנתיים עד שהגיע הדבר לידי גמר. במשך שנתיים, עשה הנסיך לילות כימים, ושיקע את כל מרצו בהגשמת התכנית. הכל אתי שפיר בתחילה. ראשי התעשיה והחרושת קיבלו את הרעיון בהתלהבות; המושבות וחברת הודו המזרחית התיחסו אליו באהדה; האדירות שבאומות העולם היו מוכנות ומזומנות לשלוח את מוצגיהן; הושגה תמיכתו התקיפה של סיר רובירט פיל, והממשלה מסרה לצורך התערוכה שטח מתאים בהאיד פארק, שנבחר על ידי הנסיך. מתוך 234 תכניות לבנין התערוכה, בחר הנסיך בזו של ג’וזיף פאכסטון, שיצאו לו מוניטין בתורת שרטטן של גני-חורף ענקיים; והעבודה כבר עמדה להימסר בידי העושים במלאכה, כשנתקל פתאום בשורה של קשיים בלתי-צפויים.

ההתנגדות לכל עצם התכנית, שהיתה עוממת מזמן בחוגים שונים, פרצה לפתע לעין השמש. המתנגדים, וה“טאימס” בראשם, הרימו קול צעקה על השימוש בפארק לצרכי התערוכה. לשעה, היה הדבר דומה, כאילו יהיה הכרח להקים את הבנין באחת השכונות שמחוץ לעיר; אולם לאחר ויכוחים סוערים בבית-הנבחרים, היתה ידם של מצדדי השטח, המוקצה בפארק, על העליונה. אחר כך נתעוררו ספיקות בדבר האפשרות להשיג את הכסף הדרוש להשקעה בבנין; אולם בעלי ה’הן’ התגברו גם על מכשול זה, וסוף סוף נחתם סך מאתים אלף לי"ש בתורת קרן-ערבות. בנין-הזכוכית הענקי גדל וגבה מיום ליום, כשהוא מכסה אקרים שלימים, ומכניס את צמרותיהן הגאות של בוקיצות ענפות תחת גגו; ואז רק אז נתעוררו שונאיו לשפוך את כל חמתם. היחסנים, המתונים, הפרוטקציוניסטים, הצדיקים והחסודים, כולם נצטרפו למקהלת הרוגשים על העולה הנעשית בריש גלי. הוטעם, שהתערוכה תשמש מקום כינוס לכל ריק ופוחז שבאנגליה, לכל איש מצוק ומר-נפש שבאירופה; ושביום פתיחתה ודאי תפרוצנה מהומות, ואולי אף תתחולל מהפכה. היו שהבטיחו, כי גג-הזכוכית הוא נקבובי וכי נשורתם של חמשים מיליון אנקורים עתידה להשחית כל חפץ שמתחתיו. נונקונפורמיסטים נרגשים הצהירו, שהתערוכה היא מפעל שחצני ועברייני, וודאי שהאומה לא תיפטר בלא עונש מידי יושב-מרום. המפקד סיבתורפּ, שלקח חלק בויכוחים על נאום-הכתר, התפלל לברד וברק, שישמידו אותה יצירה ארורה. הנסיך הוסיף ללכת דרכו בהתמדה ועקשנות, וסבלנות אין קצה. חל שינוי לרעה במצב בריאותו; שנתו נדדה לילה לילה; כחותיו אפסו כמעט. אולם הוא זכר את מצותו של שטוקמאר, ולא נח ולא שקט מעולם. כמות עבודתו עצמה יותר ויותר מיום ליום: הוא טרח בועדות, ישב ראש באסיפות-עם, נשא נאומים, ועמד בקשר מתמיד עם ארבע רוחות העולם – ומאמציו נשאו פרי. באחד למאי, בשנת 1851, נפתחה התערוכה הגדולה על ידי המלכה, במעמד המון עצום, תוך מחזות תפארת וזוהר, והתלהבות עליזת-נצחון.

ויקטוריה עצמה נמצאה במצב של התרגשות, שרק כפשע בינו לבין טירוף-הדעת. היא מילאה את תפקידה כחולמת – חלום נהרה וגיל, הכרת תודה ופליאה רבה. וכשעבר הכל, השתפכו רגשותיה אל דפי יומנה כמעין המתגבר. כל אותו היום לא היה אלא מערכה אין-סופית של חזונות-תפארה, נכון לומר, תפארת אחת כבירה – הזדהרות אחת כבירה של אלבירט. כל מה שראתה, כל מה שהרגישה או שמעה, היה נפלא כל כך, כליל-יופי כל כך, עד שכל ההדגשות המלכותיות לא עצרו עוד כח תחת נטל הטעמת המאורע, בעוד עטה רווי-הזכרונות מדלג מענין לענין, מתפארת לתפארת – ההמונים העצומים, כה מנומסים וכה נאמנים – דגלי כל האומות מתנפנפים – פנים הבנין, כה כביר, עם רבבות האנשים והשמש הזורחת מבעד לגג – חדר צדדי קטן, בו השארנו את מטפחותינו – דקלים ומכונות – אלבירט היקר – המקום כה גדול, עד שבקושי שמענו את צלילי העוגב – רחשי תודה לאל עליון – כינוס מופלא של פוליטיקאים ואנשי-שם – ברכת אדוני לארצי היקרה! – מזרקה של זכוכית – הדוכס והלורד אנגליסי מהלכים שלובי-זרוע – אמאזונה נפלאה בברוזנה, מאת קיס – מר פאכסטון, שיוכל להתגאות בצדק, ולא היה בראשיתו אלא בן גנן פשוט – דמעות בעיני סיר ג’ורג’ גריי, וכל אחד ואחד מופתע ומדושן עונג…

מקרה מפתיע אירע אחרי תפילתו הקצרה של הארכיבישוף דקאנטירבורי, כשפצחה מקהלה בת שש מאות איש בשירת הללויה. אותה שעה יצא סינאי, מקושט בתלבשתו הלאומית המלאה, לאמצע האולם התיכוני בבית-התפילה, וכשהוא מתקדם לאטו אל הפמליה המלכותית, החוה קידה להוד מלכותה. המלכה, שעשה עליה הדבר רושם גדול, היתה בטוחה, שהוא מנדרין מפורסם; ולכשסודרה התהלוכה הסופית, ניתנו הוראות, שהואיל ולא נוכח בפתיחת התערוכה בא-כחה של ממלכת השמים, יש להכניס את האלמוני לסיעת הדיפלומטים. הואיל וכך, תפס תיכף ומיד את מקומו, בדחילו ורחימו, מאחורי הצירים של המדינות השונות. לאחר שעה, נעלם, והולכי רכיל הפיצו את השמועה, כי לא זו בלבד, שלא היה מנדרין מעולם, אלא שהיה האיש, בפשטות, רמאי ונוכל. אולם, אליבא דאמת, לא גילה איש מעולם את טיב ההרהורים, שארבו מאחורי המסוה המופלא של אותו הפרצוף הכתום.

כעבור ימים אחדים, שפכה ויקטוריה את לבה לפני דודה ליאופולד. האחד במאי היה, לדבריה, “היום היותר גדול בדברי ימינו, המחזה היותר נהדר, מכובד ונוגע עד הלב, שראה איש מעולם, ונצחונו של אלבירט מחמל-נפשי… זה היה היום היותר מאושר, היותר גאה בכל ימי חיי, ואין אני מסוגלה לחשוב על שום דבר זולתו. שמו היקר של אלבירט נעשה בן-אלמות ברעיונו זה הגדול, שהוא כולו שלו, וארצי שלי היקרה הוכיחה, שהיא ראויה לו. הנצחון הוא ענקי.”

נאמנו דבריה. ההתלהבות היתה כללית; אפילו הגדפנים המרים ביותר שינו את טעמם, ונצטרפו למקהלת המקלסים והמשבחים. נתקבלו אלפי ברכות מאת מוסדות ציבוריים; עירית פאריס ערכה משתה מפואר לכבוד ועד התערוכה; והמלכה והנסיך ערכו מסע-נצחון בצפונה של אנגליה.

התוצאות הכספיות היו מפליאות לא פחות מזה. סך-הכל של רווחי התערוכה עלה ל–165.000 לי"ש, ונקנתה בו קרקע להקמת מוזיאון לאומי קבוע בדרומה של קנזינגטון. במשך ששת חדשי קיומה בהאיד פארק, ביקרו בה יותר מששה מיליונים איש, ולא קרה אף מקרה אסון אחד.

אולם לכל – קץ, ולכל – תּכלה. והגיעה סוף סוף שעתו של ‘ארמון הבדולח’ לעבור לבדידותו המבריאה בסידנהאם. ויקטוריה התעצבה אל לבה, אך קיבלה עליה את הדין, וערכה את ביקורה הסופי.

“המראה היה כה נפלא,” אמרה הוד מלכותה. “לא יכולתי להאמין, שאני רואה בו בפעם האחרונה. ניגנו עלי עוגב, בלוית כלי-נשיפה עז ועדין, הנקרא בשם סומירופון, והגעתי כמעט לידי התרגשות. הבד מלוכלך מאד, הוילונות האדומים דהו, והרבה דברים נזדהמו מאד, ואף על פי כן, עדיין הרושם רענן וחדש כקדם, ואין כמוהו ליופי. מזרקת-הזכוכית כבר סולקה… והחופרים והכורים היו מגלגלים את התיבות הקטנות, כאשר גלגלו בתחלה. הדבר נסך עצבת בלבות כולנו.”

אולם תיכף לכן צצו מחשבות יותר עליזות. כשתם ונשלם הכל, הביעה את שביעת רצונה האין-סופית באגרת נלהבת אל ראש הממשלה. שם בעלה האהוב, אמרה הוד מלכותה, הונצח לעולם ועד, וכשהיא מעלה בדעתה, שכל המדינה כולה הכירה בכך, אין כמוה מאושרת ואסירת-תודה.

“אסירת-תודה היא להשגחה העליונה,” סיימה הוד מלכותה, “שמינתה לה את זיווגה בדמות נסיך כה גדול, כה אציל, כה מצוין, ושנה זו תישאר לנצח השנה היותר מאושרת, היותר גאה בחייה. ביום נעילת התערוכה (והמלכה מצטערת מאד, על שלא עלה בידה לראות בה), מלאו שתים-עשרה שנה לאירושיה עם הנסיך, והרי זו השתלשלות מופלאה.”

חלק שני

פרק ה: הלורד פאלמירסטון

א

בשנת 1851 הגיע מזל-הברכה במעשי הנסיך אל שיאו. הצלחתה של התערוכה הגדולה הרבתה במידה עצומה את כבודו בעיני העם, ודומה היה, שמכאן ואילך מובטח לו בחיים הלאומיים מקום בראש. אולם בטרם כלתה השנה, זכה וניתן לו עוד נצחון אחד, בשדה-פעולות שונה מזה במאוד. אותו נצחון, עמוס רוב תוצאות הרות-גורל, היה הוא עצמו תוצאַת שורה שלימה של תנאים מורכבים ומסובכים, שנצטברו ונערמו במשך שנים, עד בוא פקודתם.

חוסר-האהדה אל אלבירט מצד מעמד-האצילים לא נתמעט במרוצת השנים כמלוא נימא. אנשי היחש הוסיפו לראותו בעין רעה; ואף הוא, מצדו, התחבא יותר ויותר אל הכלים, מתוך זלזול גמור בהם ובעדתם. לשעה קלה אמנם דומה היה, כאילו איבתם של המעמדות העליונים עומדת להיהפך פתאום לסבר-פנים, כי נמצאו למדים, לתמהונם, שבשעת ביקור בנאות-כפר, רכב הנסיך אחרי כלבי-הציד בזריזות מפליאה, והוכיח את בקיאותו בכל פרטי הציד ודקדוקיו. הם סברו וקיבלו תמיד, שרכיבתו היא מאיזו דרגה נחותה, המצויה בשאינם בני-ברית, והנה כאן היה מדלג עלי שערים מחומשי-בדין, ודוהר אחרי השועל, כמי שהיתה הורתו ולידתו בליסטרשיר. לא יאומן כי יסופר! הייתכן, שטעה טעו, ושאלבירט בחור טוב הוא, על אף הכל? אילו ביקש לנטוע בלבם דעה זו, ודאי שהיה נמנע מלהחמיץ הזדמנות נאה, שבאה לידו, קונה כמה סוסים למודי-ציד, ושולחם לפניו באורח של קבע. אולם כל שאיפה כזאת לא היתה לו; הציד הטיל עליו שעמום, ולא עוד אלא שמתח את עצביה של ויקטוריה. הוא הוסיף לרכב כקדם, לפי הודאת עצמו, לשם נוחיות, או התעמלות, ולא לשם שעשועים; והוסכם, שהנסיך, אף על פי שיודע הוא, בלי ספק, להחזיק במושכות, כדיבעי, איננו איש-הספורט.

היה זה ענין רציני. לא זו בלבד, שאלבירט היה לצחוק בעיני גבירות עדינות וללעג ולקלס בעיני אדונים רמי-המעלה; אף לא זו, שויקטוריה, אשר תפסה מקום בחברה, לפני נשואיה, הסתלקה ממנה, בהשפעתו של בעלה, כמעט לחלוטין: למן ימי צ’ארלס השני, היו מלכי אנגליה כולם, מלבד אחד יוצא מן הכלל, מזלזלים באופנה; וכיון שהאחד, היוצא מן הכלל, היה ג’ורג’ הרביעי, הרי היה בעובדה זו כדי לשוות חשיבות-יתר לכלל כולו. חומר הענין היה לא בחוסר ההידור באופנה, אלא בחוסר סגולות אחרות, יותר חשובות. איבתם של המעמדות העליונים העידה על ניגודים מעמיקים הרבה יותר, מסתם שאלות של נימוסין, אפילו של טעם. קיצורו של דבר: הנסיך היה בלתי-אנגלי. מהו פירוש המלה הזאת, לאמתה, קשה היה להגיד, אולם העובדה דקרה כל עין.

הלורד פאלמירסטון אף הוא לא היה מהדר באופנה: גדולי האצילים מסיעת ה’והיגים’ הביטו עליו בצרות-עין, ולא סבלו אותו אלא בבחינת רע הכרחי, שמינה להם הגורל. אולם הלורד פאלמירסטון היה אנגלי מכף-רגל ועד ראש; היה בו דבר-מה, שנתן ביטוי נמרץ מאין כמוהו לתכונות היסודיות של הגזע האנגלי. והוא היה היפוכו הגמור של הנסיך.

מתוך השתלשלות-נסיבות מוזרה יצא הדבר, שאנגלי מובהק זה הובא במגע קרוב, יותר מכל שאר בני-אומתו, עם הנכרי ממדינת-הים. כך יצא הדבר, שחילוקי-דעות, אשר בתנאים מוצלחים יותר הנקל היה להמתיקם ולטשטשם, הוטעמו והודגשו כאן בכל חומר-הדין. כל הכחות המסתוריים בנפשו של אלבירט סוערו-הסתערו לקראת מלחמה ביריבו, ובהתנגשות העזה והממושכה, שפרצה בין השנים, דומה היה הדבר, כמעט, כאילו הוא נאבק עם אנגליה עצמה.

את כל ימי חייו בילה פאלמיסרטון בממשלת הארץ. בעודו בן עשרים ושתים, ניתנה משרת מיניסטר על שכמו. בהיותו בן עשרים וחמש הוצעה לו משרת שר-האוצר, ומטעמי זהירות נבונה זו, שהיותה חלק בלתי-צפוי כל כך של אופיו, סירב לקבלה. תקופתו הראשונה במשרדי-הממשלה נמשכה עשרים וחמש שנים, ללא הפסקה. כשעלה הלורד גריי לשלטון, מסר לידיו את תיק המשרד לעניני חוץ, משרה שהוסיף לקיים בידו, בשתי הפסקות, עוד עשרים ואחת שנה. במשך כל אותה התקופה הלך שם-כבודו וגדל בעיני העם; וכשנתמנה בשנת 1846 למשרת מיניסטר החיצון בפעם השלישית היה מצבו במדינה דומה, כמעט, אם לא לגמרי, לזה של ראש-הממשלה, הלורד ג’והן רוסיל. הוא היה אדם רחב-כתף וגבה-קומה, בן ששים ושתים, עליז וזריז, פרצופו שרוע, זקן-לחיו צבוע, ושפתו העליונה מארכה ולגלגנית. חייו הפרטיים לא הצטיינו בהקפדה יתרה על תורת-המוסר, אולם הוא חיזק בהרבה את מצבו בחברה, כשנשא לאשה, באחרית ימיו, את הלידי קאוּפּיר, אחותו של הלורד מילבורן, ואחת מבעלות ההשפעה הגדולה ביותר בין האושפיזכניות של ה’והיגים’. תקיף, בעל-נסיון ובעל בטחון עצמי מאין כמוהו, לא הרבה, כמובן, לשים את לבו אל אלבירט. כל כך למה? הנסיך מתענין בעניני חוץ? טוב ויפה; ישים נא הנסיך לב אליו – אליו, אשר שימש במשרת מיניסטר בקבינט, בעוד אלבירט מחותל בעריסתו, אליו, אשר נבחר להיות מנהיגה של אומה אדירה, ואשר לא נכשל בשום דבר, שהטיל על עצמו לעשות, כל ימי חייו על אדמות. ולא שביקש את שימת-לבו של הנסיך – לא מיניה ולא מקצתיה: עד כמה שהבחינה עינו, לא היה אלבירט אלא נכרי צעיר, שלקה במידה מופרזה של נקיון-כפיים, ולא הצטיין מחוץ לזה בשום דבר, זולת המקרה, שהשיא לו את מלכת אנגליה לאשה. הערכה זו מוטעית היתה, כפי שנמצא למד, להותו, לאחר זמן. אלבירט לא היה ראוי, בשום אופן, שיזלזלו בו ובערכו, ומאחורי אלבירט נמצאה עוד דמות אחת, שבשום אופן לא נתכן לזלזל אף בה – דמותו של שטוקמאר.

ברם, פאלמירסטון, השקוע ראשו ורובו בתכניות שלו, באמביציות שלו, ובהנהלת מחלקה ממשלתית גדולה, לא עשה חשבונות רבים, אלא נקט בשיטתו, החביבה עליו. הוא חי את חייו בכח היצר הפנימי – בעין מהירה ויד חזקה, הסתערות מזורזת על כל משבר ומשבר, שבא בדרכו, תחושה סתומה למחצה ביסודותיו החיוניים של כל מצב ומצב. הוא היה נועז מאד; ושום דבר לא הרנין את לבו יותר מסופה זו, כביכול, בה ניהג את ספינת המדינה בדכי משברים, כשכל מפרשיה, עד אחד, מתוחים לקראת סער. אולם יש גבול לעזות, שכל העובר אותו עובר על בל תפחז – גבול הנראה רק בכח הארה עליונה ולא בכח ההגיון; ואת הגבול הזה לא עבר פאלמירסטון מעולם. כשראה צורך של ממש בכך – ידע להאיט את מהלך הספינה, להאיטו במאד מאד; אליבא דאמת, הרי כל דרך חייו, המלאה הרפתקאות נועזות כל כך, יכלה, בכל אלה, לשמש דוגמה מובהקת של הפתגם “tout vient à point à qui sait attendre” אכן, משהחליט להחיש את מהלך ספינתו, לא יכול עוד איש להשיגו.

יום אחד, בשובו מאוסבורן, נמצא למד, שאיחר את מועד הרכבת היוצאת ללונדון. הוא דרש רכבת מיוחדת, אולם מנהל-התחנה הגיד לו, שסכנה כרוכה בהעמדת רכבת מיוחדת על המסילה בשעת-היום ההיא, ועל כן אין הוא רואה יכולת לעצמו להרשותה. פאלמירסטון עמד בתוקף על דרישתו, בהצהירו, שענינים חשובים לו בלונדון, ובשום אופן לא יוכל לדחותם. מנהל התחנה, שנסתייע בחות-דעתם של כל הפקידים, הוסיף להסס בדבר, בטענו, שאין החברה יכולה לקבל עליה את האחריות לדבר. “על אחריותי אני, איפוא!” אמר פאלמירסטון כלאחר-יד, נאמן לעקשנותו; אז ציוה מנהל התחנה להעמיד את הרכבת לרשותו, ומיניסטר החיצון הגיע בשלום ללונדון, ושב אל עבודתו, במועדה.

מעשה זה אופייני הוא לאומץ-הלב הצולח, בו ניהל האיש הן את עניניו הפרטיים והן את עניני האומה. “אנגליה”, היה אומר, “די חזקה היא, לקבל עליה את האחריות לתוצאות”. דומה היה שבהנהלתו של פאלמירסטון, אמנם כן הדבר. בעוד שהפקידים מיחו בפיק-ברכים, היה הוא פוטר אותם במימרה קלה זו של “אחריותי אני!” ומוליך את המדינה כולה, בדרך שבחר הוא, אל המטרה ואל הנצחון – מוליכה בשלום ומביאה בשלום.

פרסומו הכביר בא לו, מקצתו, מחמת נצחונותיו הדיפלומטיים, מקצתו בגלל נועם הליכותיו וקסם אישיותו, אבל עיקרו וראשו – מפני המסירות הכנה והשלימה, בה נענה להרגשותיהם ותמך בעניניהם של בני אומתו. הציבור ידע, שמצא בהלורד פאלמירסטון לא רק אדון עז-נפש, אלא גם עבד נאמן – שהוא איש-העם הנהו, במלוא מובנן של מלים אלה.

בהיותו ראש הממשלה השגיח בדבר, שכרי-הדשא ב“גרין פארק” גודרו בשבכות של ברזל; הוא כתב תיכף אל המיניסטר האחראי לכך, ופקד עליו, בסגנון חריף ביותר, להסירן מיד, בהצהירו, כי הוא רואה בהן “הפרעה מרגיזה, שאין לשאתה”, הואיל וכרי-הדשא הותקנו “על מנת שיהלכו עליהם האנשים, כזקן וכצעיר, בהיתר ובאין מפריע” שכן גני-העיר אינם מתקיימים אלא להנאתם של הבריות".

ברוח זו עצמה, היה שומר, בתורת מיניסטר החיצון, על עניני האנגלים בחוץ לארץ, והרי אין לך דבר העשוי להניח דעתם של אנגלים יותר מזה; אכן, דעתן של ממשלות זרות היתה פּחות נוחה הימנו. הללו מצאו את התנהגותו של הלורד פאלמירסטון מפריעה ומטרידה, ופגיעתו קשה ומאיימת. בפאריס היו מדברים בנשימה עצורה על “ce terrible milord Palmerston” בעוד, שבגרמניה נתחבר לכבודו שיר קטן, לאמור:

"Hat der Teufel sinen Sohn,

So ist er sicher Palmerston".

אולם תלונותיהם, איומיהם וכל חצי תעמולתם החטיאו את המטרה. פאלמירסטון, שהוסיף לשרבב את שפתו העליונה בביטול, קיבל עליו את האחריות לתוצאות, והמשיך את דרכו בלי חת.

המשבר הדיפלומאטי הראשון, שפרץ לאחר החזרת משרתו, אף על פי שהיה נוגע במאד לנסיך ולמלכה, עבר מבלי לעורר מחלוקת רצינית בין הארמון לבין המיניסטר: זה כמה שנים היתה בעיה מופלאה מטרידה את מנוחתם של צירי הממלכות בבירות אירופה. ספרד, שלמן ימי נפוליאון ואילך, קפץ עליה, מדי פעם בפעם, רוגזן של הפיכות אזרחיות, נשתקעה, למשך תקופה קצרה, במצב של משטר שלו בערך, תחת שלטונן של כריסטינה, אלמנת המלך, ובתה איזבלה, המלכה הצעירה. ענין נשואיה של איזבלה, זה שימש מכבר נושא לשאלות-ותשובות דיפלומאטיות, נעשה פתאום, בשנת 1846, חריף ודחוף ביותר. חתנים שונים הוצעו לה – בין השאר, שנים מבני דודיה שלה, עוד נסיך הישפני, והנסיך ליאופולד דזאכסין-קובורג, בן דודם של ויקטוריה ואלבירט; ואולם, מסיבות שונות, דומה היה, שאין אותה איצטלא הולמת אף אחד מן הצעירים האלה, במידה הראויה. לאיזבלה טרם מלאו שש עשרה שנה, ומן הדין היה להניח, שאפשר לדחות את נשואיה לעוד שנים מועטות; אולם שומע לא היה להנחה כזו. “Vous ne savez pas”, אמר אחד בר-סמכא, "c’est que ces princesses espagnoles; ells ont le diable au corps, et on a toujours dit que si nous ne nous hâtions pas, l’héritier viendrait avant le mari. מן הדין היה להניח, כמו כן, שנשואי המלכה הצעירה אינם ענין אלא לה, לאמה, ולממשלת ספרד. אולם המציאות טפחה אף על פני הנחה זו. הענין נעשה, בכח אחת מאותן החזרות העונתיות לדרכי המאה השמונה-עשרה, שלפי השמועה, אינן בלתי-שכיחות אף בדיפלומטיה של ימינו, שאלה בוערת בפוליטיקה החיצונית של צרפת ואנגליה, כאחת. במשך כמה שנים, היו לואי-פיליפ וראש הממשלה שלו, גיזו, מתכנים תכנית ערמומית מאד. מלך צרפת שאף לחזור על מעשה-ההפיכה המפואר של לואי הארבעה-עשר, ולבטל את הפיריניאים, בהעלותו אחד מנכדיו על כסא-המלוכה בספרד. כדי לבצע זאת, לא העיז לבוא בהצעה, שבנו הצעיר, דוכס די-מונפאנסיה ישא את איזבלה לאשה; צעד כזה היה דוקר כל עין, ומעורר תיכף ומיד התנגדות נמרצה, ועשוי לסכל את כל עצתו. לפיכך הציע, שאיזבלה תינשא לבן-דודה, דוכס קאדיץ, בעוד שמונ’פאנסיה ישא את האינפאנטה פירנאנדה, אחותה הצעירה של איזבלה. ובמטותא, מה מניעה יש למצוא לדבר זה? המלך הזקן והרמאי לחש לתוך אזנו הצנועה של גיזו את פשר הסוד. היה לו יסוד מוסד להאמין, שאין דוכס קאדיץ בר-כושר להעמיד ולדות, ועל כן יותן כתר ספרד בראש צאצאיה של פירנאנדה. גיזו חיכך את ידיו, ופתח תיכף ומיד בהנעת הגלגלים הדרושים. אולם לא ארכו הימים, כמובן, עד שנחשפה כל אותה המזימה ונתבררה לכל. הממשלה האנגלית השקיפה על ענין זה ברצינות רבה ויתרה. ברור היה, ששיווי-המשקל המדיני הועמד בסכנה, ויש להפר את המזימה הצרפתית בכל מחיר. החלה היאָבקות דיפלומאטית עזה, ולפרקים היה הדבר דומה, כאילו עומדת לפרוץ מלחמה שניה על ירושת-העצר ההישפאנית. אמנם עד כדי כך לא הגיעו הדברים, אבל תוצאותיו של בלבול משונה זה היו מסועפות מאד, ושונות לחלוטין מכל אשר ניתן לצדדים המעונינים לחזות מראש.

במרוצת משא-ומתן ממושך ומסובך, היה לואי פיליפּ מדגיש פרט אחד במיוחד – מועמדותו של הנסיך ליאופולד דזאכסין-קובורג. הוא הצהיר, שסיכוי נשואיו של נסיך מבית-קובורג למלכת ספרד, מאיים על שיווי-המשקל המדיני באירופה, לכל הפחות, בה במידה, שעשויה לסכנו אפשרות שידוך בין דוכס מונ’פאנסיה לבין האינפאנטה; ואליבא דאמת היה הרבה מן ההגיון בטענה זו. דומה, שההרס הרב, מנת גורלו של בית-קובורג במלחמות נפוליאון, אך עמד לו לחזק את כחו החיוני בכפל כפלים, כי אותה משפחת-נסיכים פשטה כעת בכל רחבי אירופה, ועלתה כפורחת. המלך ליאופולד תקע יתד נאמנה בבלגיה; בת-אחותו מלכה באנגליה; אחד מבני אחיו היה בעלה של מלכת אנגליה, והשני – בעלה של מלכת פורטוגל; עוד אחד היה דוכס וירטמברג. מה יהא בסופו של דבר? דומה היה, שקיים מעין מונופול קובורגי, המוכן בכל עת ובכל שעה, לשלוח אחד מאנשיו למלא כל מקום, המתפנה בין המשפחות העוצרות באירופה. ואפילו מחוץ לתחומי אירופה נתן נגע זה את סימני התפשטותו. אמריקאי, שהגיע לברוסיל, הבטיח למלך ליאופולד, שקיימת בארצות הברית נטיה עזה להמליך עליהן מלך, תחת שלטון-התהו של האספסוף, והעיר, לשמחת הוד מלכותו, כי מן הראוי היה, שאחת המשפחות מבית-קובורג תהא מתקינה עצמה לאותה משרה. יתכן, שסכנה זו היתה רחוקה ומרוחקה עדיין, אולם הסכנה ההישפנית נשקפה מקרוב; ואילו נשא הנסיך ליאופולד את המלכה איזבלה לו לאשה, היה בכך משום השפלת ערכה של צרפת, אם לא משום סכנה ממשית למצבה בין האומות. כאלה וכאלה מיחה לואי פיליפ.

הממשלה האנגלית לא העלתה בדעתה לתמוך בנסיך ליאופולד, ואף על פי שאלבירט וויקטוריה השתוקקו לאותו שידוך לכתחילה, הרי שיכנע אותם שטוקמאר בחכמתו להסיח את הענין מדעתם, כלל ועיקר. וכך דומה היה הדבר, שנמצא פתח של פשרה: אנגליה תנקוט קו הגיוני בנוגע לליאופולד, באם כן תעשה צרפת בנוגע למונ’פאנסיה. בטירת ד’אֵי הושג ההסכם, בשורה של שיחות בין המלך וגיזו מחד גיסא ובין המלכה, הנסיך והלורד אבירדין, מאידך. אבירדין, בתורת מיניסטר החיצון, הצהיר, שאנגליה לא תכיר ולא תתמוך בנסיך ליאופולד, בתורת מועמד לנשואין את מלכת ספרד, בעוד שלואי פיליפ הבטיח חגיגית, הן לאבירדין והן לויקטוריה, שדוכס מונ’פאנסיה לא ישא את האינפאנטה פירנאנדה, עד לאחר שתתחתן המלכה ותעמיד ולדות.

הכל אתי שפיר, ודומה היה, שהמשבר עבר, כשהועמדה כל השאלה, לפתע פתאום, מחדש, על הפרק, על ידי פאלמירסטון, שבא במקום אבירדין, לנהל את המשרד לעניני חוץ. באגרת אל הציר האנגלי במדריד הזכיר, ברשימת מועמדים אפשריים לשידוך עם המלכה איזבלה, את הנסיך ליאופולד מקובורג; ובעת ובעונה אחת עם זה, השתמש בהזדמנות, שבאה לידו, להפליג בגנות עריצותה וחוסר-הכשרתה של הממשלה ההישפאנית. אגרת זו, הבלתי-זהירה, בכל אופן, נעשתה עלולה להזיק עוד הרבה יותר, לאחר שתכנה נמסר לגיזו. לואי פיליפ ראה לו הזדמנות נאותה, וקפץ עליה. אף על פי, שלא היה בלשון אגרתו של פאלמירסטון משום הוכחה כל שהיא להכרה או לתמיכה בנסיך ליאופולד, סבר המלך וקיבל מיניה וביה, שהאנגלים הפרו את התחייבותם, והילכך בן-חורין הוא להפר גם את התחייבותו שלו. הוא שלח איפוא את האגרת אל המלכה האלמנה, הצהיר, שהאנגלים עושים קנוניה לשם השידוך הקובורגי, עורר אותה על איבתו של פאלמירסטון לממשלה ההישפאנית, ויעץ לה למצוא מפלט מן הקשיים שהיא נתונה בהם, ולהבטיח את ידידותה של צרפת, בהשיאה את איזבלה לדוכס קאדיץ, ואת פירנאנדה – למונ’פאנסיה.

המלכה האלמנה, נבעתה ומלאת חימה, שודלה ושוכנעה על נקלה. היה רק עוד קושי אחד: איזבלה לא יכלה שאת את בן-דודה, שעצם מראהו עורר בה בחילה. אולם במהרה נמצא מוצא גם מקושי זה. נערכה חינגא-והילולא בארמון, וכטוב לב הנערה הצעירה ביין, נפתתה לתת את הסכמתה לכל אשר ביקשו ממנה. לאחר זמן קצר, עוד באותו היום, נערכו שתי החתונות גם יחד.

הבשורה נפלה כפצצה בשערי הממשלה האנגלית, שראתה בבהלה וחמת אין-אונים, כי הוליך אותה המלך הערום שולל. ויקטוריה, ביחוד, ראתה את עצמה נעלבה ומבוישת. לא זו בלבד, שהבטחת לואי פיליפ לה, באופן אישי, ניתנה, אלא שהוא קנה את לבה, בתתו לנסיך וילס מערכת אנשי-צבא במתנה, ובשלחו לבתה הבכירה בובה פאריסאית נחמדה, עם עינים, שנפקחות ונעצמות. ועתה זה נוסף עלבון על עלבונה. מלכת צרפת שלחה לה אגרת רשמית, בה הודיעה בנחת, כעל מאורע משפחתי, שהיתה בטוחה, כי ויקטוריה תמצא בו ענין, על נשואי בנה מונ’פאנסיה – “qui ajoutere à notre Bonheur interieur, le seul vrai dans ce monde, et que vous, madame saves si bien apprécier”

אולם לא ארכו הימים, עד שראתה מלכת אנגליה נקם. טרם עברו שמונה-עשר חודש, והמשטר המלוכני השנוא והבזוי של לואי פיליפּ, זה הוחלש במידה מסוכנה, משנשללה מאתו תמיכתה של אנגליה, נסחף אל עברי פי פחת, בעוד שהוא ומשפחתו באו, פליטי חרב, ללונדון להתאבק בעפר רגליה של ויקטוריה.

ב

בענין זה היו המלכה והנסיך עסוקים יותר מדי בפשעי לואי פיליפ, מלשפוך את חמתם גם על חטאי פאלמירסטון. ואמנם, לעצם הדבר, היתה עמדתו של פאלמירסטון דומה בכל לעמדתם הם. אכן היה אותו המקרה יחיד במינו. ברם, בכל תסבוכת חיצונית אחרת – ותסבכות כאלה היו רבות ורציניות – במשך השנים הבאות, היו חילוקי הדעות בן הזוג המלכותי למיניסטר החיצון מתמידים ומעמיקים. היתה מריבה עזה בענין פורטוגל, שם רבו התנגשויות-הדמים בין שתי סיעות צוררות זו את זו. אהדת הארמון, ניתנה, כמובן, למלכה ולבעלה הקובורגי, ואילו פאלמירסטון תמך ביסודות המתקדמים שבמדינה.

ואולם עד לשנת 1848 לא הגיעה המתיחות למדרגה רצינית באמת. בשנת-תהפוכות זו, בה נפלו כתרי-מלכים מראשיהם, בתכיפות מחרידה, לכל עבר, נבעתו אלבירט וויקטוריה לראות, כי הפוליטיקה של אנגליה מכוונת באורח קבע – בגרמניה, בשווייץ, באוסטריה, באיטליה, בסיציליה – להיות לעזר לכחות המורדים דוקא. ואכן היו במצב הענינים אז כל אותם הסממנים, שאהבה נפש פאלמירסטון מאז ומעולם: סכנה והתרגשות, צורך ההחלטה, הזדמנויות לפעולה מכל עברים. מתלמידיו של קאנינג, עם רגש הבוז והאיבה של ג’ינטלמן אנגלי לגבי התקיפים מעבר לים, המקנן בעומק לבבו, מצא לו קורת-רוח אין קצה במחזה המרהיב עין של מרידות-המונים, ושליטים עריצים, מושלכים כנצרים נתעבים מארמונותיהם המשוקצים, ומנוי וגמור היה אתו, שלא יטיל איש, בכל יבשת אירופה, ספק בדבר, למי אהדתה של אנגליה נתונה, בהיאבקות הגדולה הזאת.

ואין לומר, שהיה בתכונתו שמץ של רדיקליזם פילוסופי; לא היה בו שמץ של פילוסופיה, כלל ועיקר. לא איכפת לו להיות בלתי-עקבי – להיות משמר בבית וליברל בחוץ. היו טעמים מספיקים לדיכוי האירים; אולם מה ענין אירלאנד אצל יבשתה של אירופה? אך זהו הענין – כל אדם הגון, הקורא על הנעשה בתי-הסוהר הפוליטיים בנאפולי, לבו מתחמץ בקרבו. הוא לא שאף למלחמה; אולם הוא ראה, שאף בלא מלחמה, יכולה אנגליה, מתוך שימוש חרוץ ומוחלט בכחה, לעשות הרבה לקידום המפעל הליברלי באירופה. היה זה משחק מסובך והרה-סכנות, אולם הוא שיחק בו מתוך זריזות מתרוננת.

ואז מצא, על אפו ועל חמתו, בה בשעה שהיה צריך לכל אומץ-לבו וקור-רוחו, לכל חופש-הפעולה האפשרי, והנה כל תנועותיו מופרעות ומתעכבות על ידי… אותם האנשים באוסבורן. הוא הבין את הדבר לאשורו: ההתנגדות היתה שיטתית ונאורה, והמלכה, כשהיא לעצמה, לא היתה מסוגלת להוציאה אל הפועל; יד הנסיך היא, שהיתה בכל. הדבר עורר רוגז רב; אולם פאלמירסטון נחפז, ולא ראה את שעתו פנויה להתמהמה; אם רוצה הנסיך להתערב בעניניו, דוקא, הרי מן הדין הוא לסלקו הצדה.

חמת אלבירט בערה בו. הוא חלק לחלוטין הן על הפוליטיקה של פאלמירסטון והן על דרכי הגשמתה. הוא עצמו התנגד לשלטון עריצים; אולם מה שעשה פאלמירסטון היה עלול, לדעתו, ליתן, בפשטות, במקום שלטון העריצים בכל רחבי אירופה, משהו לא טוב מזה, וייתכן, אפילו גרוע מזה – הפקרות של דור הפלגה ועריצות האספסוף. הסכנות, הכרוכות בתסיסה מהפכנית זו היו חמורות למדי: אפילו באנגליה כבר היה הצ’ארטיזם נותן אותותיו המבעיתים – תנועה מבשרת-רע, העלולה בכל עת ובכל שעה להפוך את הקונסטיטוציה ולבטל את המונארכיה. ודאי, שבשעה שסכנות כאלה נשקפות מבית, אין השעה כשרה, כל עיקר, לעודד הפקרות מבחוץ.

טבעי היה הדבר, שהנסיך התענין בגרמניה, באופן מיוחד. כל חושיו בו, נטיותיו, הגיוני חיבתו, הוקטרו לגרמניה; שטוקמאר היה מעורה ומושרש בפוליטיקה הגרמנית; והיו לו קרובים וגואלים לרוב בין המשפחות השליטות בגרמניה, שכתבו לו, מתוך שאונה וסאונה של מהפכה, אגרות ארוכות ונרגשות מדי שבוע בשבוע. משעיין בשאלת עתידה של גרמניה, מכל בחינותיה, הגיע, בהשפעתו של שטוקמאר, לידי מסקנה, שהמטרה הגדולה, אשר אליה צריכים לשאוף כל אוהבי גרמניה, היא איחודה, תחת הנהלתה העליונה של פרוסיה. תסבוכת המצב הגיעה אל שיאה, והאפשרות של טוב ורע, הגלומות בכל שעה חולפת, גדולות היו לאין ערוך; עתה ראה באימה ופחד את פאלמירסטון, והנה איננו מבין, ואף איננו רוצה להבין, את בחינותיה הדקות מן הדקות של בעיה כבירה זו, אלא הוא סוער ומסתער על חללו של עולם, חולק מהלומות על ימין ועל שמאל, לגמרי – כפי שיכול הנסיך לראות – בלא שיטה, ואפילו בלא טעם ונימוק – מחוץ, אולי לחוסר-אמון בלתי-הגיוני בהחלט, שהגה אל המדינה הפרוסית.

ואולם בערעורו על פרטי הפוליטיקה של פאלמירסטון, לא היה, אליבא דאמת, אלא כדי לסמן את ההבדלים היסודיים בין תכונותיהם של שני האנשים. בעיני אלבירט לא היה פאלמירסטון אלא איגואיסטן גס וקל-דעת, שמזיגת החוצפה והבערות באפיו, הכרח, שתביא תקלה לעולם. שום דבר לא יכול להיות יותר מופרך ומוקצה בעיניו ממוח החסר, במידה מוזרה כל כך, סבלנות, שיקול-דעת, קו עקרוני והיקש הגיוני. כי הוא לא יכול שאת חפזון של מחשבה, פזיזות בהחלטה, מעשים הבאים מתוך יצר, שאינו ניתן להתפרש. כל דבר שבעולם צריך שייעשה בסדר הראוי, ובמחשבה זהירה תחילה; יש לקבוע את ההנחה הקודמת למצב של יסוד מוסד ומוצק; ויש להגיע למסקנה הנכונה מתוך מערכה מסודרת של צעדים רציונליים. באשר לבעיות מסובכות – ובאמת, כלום ראית, מימיך, בעיות שאינן מסובכות? – אין טוב ונבון מלהעלות את מחשבותיך על הגליון, ובדרך זו נקט אלבירט תמיד, אף שהיא קשה ביותר. טוב, כמו כן, לערוך גילוי-דעת מבוסס בגמר מאורע, לא פחות מאשר בתחילתו; וכך יצא הדבר, שכל מאורע ומאורע, סוכם באחד מתזכיריו של הנסיך. פעם אחת צמצם תוך ששה דפים תמציתה של שיחה סודית עם סיר רובירט פיל, ולאחר שקראה לפניו, ביקש מאתו לצרף את חתימת-שמו אליה; סיר רובירט, שלא היה נוטה לחייב את עצמו, שחור על גבי לבן, מעולם, התחיל מראה אותות של אי-מנוחה רבה; והנסיך, בהבינו, שיש צורך להניח דעתם של אנגלים, שהם רגישים במידה יתרה, הטיל תיכף ומיד, בחכמה רבה, את התזכיר המדובר לתוך האש. ברם, באשר לפאלמירסטון, הרי מעולם לא נתן לאיש אף הזדמנות לקרוא תזכיר לפניו; דומה היה, שהוא שונא דין ודברים ומתנגד לכל ויכוח; ובטרם ידעת, להיכן נקלעת, בלא כל אזהרה ואתראה שהיא, היה מטיל את עצמו בקלות-דעת לתוך איזו תכנית פראית, שמסקנתה ההגיונית היחידה היתה מלחמה אירופית.

קשורה וצמודה עם הגיוניותו הזהירה והשקדנית של אלבירט, היתה אף שאיפתו, לבחון כל שאלה ושאלה מכל בחינותיה, לכל פרטיה ודקדוקיה, לחדור לעומקם של דברים, ולפעול בהתאמה קפדנית עם איזה עקרון מוגדר ומסוים. תחת פיקוחו של שטוקמאר היה עוסק כל הימים בהרחבת אפקיו, מתוך השתדלות להקיף בעיות חיוניות, להלכה ולמעשה – לדיוקן ולעומקן. בעיני אדם, שמוחו היה עסוק באופן כזה כל הימים, היו פעולותיו הנסיוניות של פאלמירסטון, החסר כל מושג ממהותו של עקרון, דומות למעשי-תעתועים של ילד טרדן. מה הבין פאלמירסטון בכלכלה, במדע, בדברי-הימים? כלום העלה בדעתו מעולם לדאוג למוסר ולחינוך? כמה תשומת-לב הקדיש במשך כל ימי חייו לשיפור תנאי חייהם של מעמדות העובדים ולהטבה הכללית של הגזע האנושי? התשובות לשאלות כאלה היו גלויות וידועות למדי. ואף על פי כן, הנקל לשער אף מה שהיה פאלמירסטון משיב לאלה בבדיחות-דעתו.

“אח! הוד רוממותו עסוק בתכניות נאות וחשבונות של צדקה – בודאי! כשאני לעצמי, הריני רואה חובה לומר, כי מצאתי סיפוק בעבודה, שעשיתי הבוקר – ציויתי להוציא את שבכות-הברזל מ’גרין פארק’.”

ברם, זה האיש הסורר והמורה העדיף את השתיקה על הדיבורים היתרים, והמשיך את דרכו הנלוזה בבת-צחוק אלמת. במהרה החל להפעיל את התהליך הנודע, “לסלק הצדה”. אגרות חשובות של מיניסטריון החיצון, נמסרו לידי המלכה באיחור כזה, שלא היתה עוד שהות לתקנן, או שלא נמסרו לידיה כלל; או, באם נמסרו, והיא הביעה את התנגדותה לאחת מפיסקאותיהן והציעה לשנותה, נשלחו לבסוף, בצורתן המקורית, לתעודתן. המלכה התרעמה על כך; הנסיך התרעם; קבלו על כך שניהם יחד – והעלו חרס בידם. פאלמירסטון הרבה עליהם דברי התנצלות – לא יכול להבין, כיצד אירע הדבר – הלבלרים ראויים לנזיפה חמורה ביותר – ודאי, יש לשים לב למשאלות הוד מלכותה, ודבר זה בל יארע עוד לעולם. אך במהרה אירע הדבר שוב, כמובן, והתוכחות המלכותיות נתחדשו ביתר עוז.

ויקטוריה, שראתה, בחמת-רוח, בקיפוח כל דבר הקרוב ללבה, הכניסה במחאותיה נעימה של התרגשות אישית, זו חסרה בתרעומותיו של אלבירט. כלום שכח הלורד פאלמירסטון, שהיא הנה מלכת אנגליה? כיצד תוכל להרשות מצב-ענינים כזה, בו נשלחות אגרות כתובות בשמה, לחוץ-לארץ בלא הסכמתה, ואפילו בלא ידיעתה? כלום יש לך דבר, העשוי להשפיל את כבודה, יותר מן העובדה של קבלת מכתבים מלאי רוגז מאת מלכי-ארצות, שאליהם נשלחו אותן האגרות – מכתבים, שלא ידעה להשיב עליהם, הואיל והסכימה לכל האמור בהם?

היא פנתה אל ראש-הממשלה: “אין כל תועלת בתוכחת-מוסר להלורד פאלמירסטון”, סיפרה להלה.

“הלורד פאלמירסטון”, הגידה לו בהזדמנות אחרת, “העמיד פנים כדרכו תמיד, כאילו לא נמצאה לו שעה של פנאי, למסור את הטיוטה בידי המלכה, בטרם שלח את האגרת לתעודתה.”

היא ציותה על הלורד ג’והן להתיצב לפניה, שפכה לפניו את מרי-שיחה, אחר העלתה, בעצת אלבירט, את אשר דובר ביניהם, על הגליון:

“אני אמרתי, שלדעתי, הלורד פאלמירסטון מסכן לפעמים תכופות את כבודה של אנגליה, בהשקיפו על השאלות הנדונות, מנקודת-ראות צרה וחד-צדדית עד מאד; שכתביו מרים תמיד כלענה, ורב הנזק הכרוך בהן – דבר, שהסכים לו הלורד ג’והן בהחלט – ושכחי תש לפעמים תכופות מרוב חרדה לנעשה.”

אז תשא עיניה אל דודה:

“מצבה של גרמניה”, כתבה בסקירה מקיפה ומלאת-יאוש על המצב באירופה, “הוא נורא; ורגש בושה אמתית ממלא את לבך למראה המתרחש באותה מדינה, שהיתה כה שלוה ומאושרה בשכבר הימים. בטוחה אני, שלא אפסו אנשים טובים מתוכה, אולם הם נותנים לשעבדם ולהעבירם בפרך באופן איום ומחפיר. דומה, שמשבר ממשמש ובא בצרפת. כמה מגוחכים אנחנו בתיווך זה! באמת, הרי זה בלתי-מוסרי, בעוד שאירלנד מפרפרת בידינו, והיא מוכנה למרוד בנו בכל עת ובכל שעה, אם אנו מכריחים את אוסטריה לוותר על כיבושים חוקיים[12]. מה נאמר ומה נדבר, אם קאנאדה, מאלטה וכו’ יתחילו להציק לנו? הדבר פוגע בי אנוּשוֹת.”

אולם מאי איכפת להלורד פאלמירסטון?

מצבו של הלורד ג’והן נעשה מטריד יותר ויותר. דעתו לא היתה נוחה מיחס הזלזול, שנהג חבירו בהוד מלכותה. כשביקש מאתו להיות זהיר יותר, קיבל את התשובה הנצחת, שעשרים ושמונה אלף אגרות יוצאות ובאות במיניסטריון החיצון במשך שנה אחת; שאם יהיה צורך להגיש כל אחת ואחת מהן לבקורת מלכותית, יהא הדבר גורם עיכובים רציניים ביותר; שכבר עכשיו, בזבוז הזמן וריבוי הטורח, הכרוכים במסירת הטיוטות לבדיקתו הנוקדנית של הנסיך אלבירט, הם כמעט לעילא מכחו של מיניסטר, העושה לילות כימים בעבודתו; ושאליבא דאמת, כבר גרם הדיחוי בקבלת החלטות חשובות, שבא מסיבה זו, תוצאות דיפלומאטיות בלתי-נעימות עד מאד.

תירוצים אלה היו עלולים לעשות רושם יותר טוב על הלורד ג’והן, אילמלא הוכחה הזנחה דומה לזו בגורלו הוא. לפעמים די תכופות היה פאלמירסטון נמנע למסור לו את תכנן של האגרות החשובות ביותר. מיניסטר-החיצון נעשה כח עצמאי כמעט, הפועל ביזמתו הוא ועל דעתו הוא, ומנהל את הפוליטיקה החיצונית של אנגליה על אחריותו שלו. פעם אחת, בשנת 1847, עמד אפילו לאיים על צרפת, בהפסקת היחסים הדיפלומטיים אלה, מבלי להמלך בקבינט, או בראש-הממשלה. ומקרים כאלה היו הולכים ונשנים תדיר.

כשנודע דבר זה לנסיך, ראה לפניו הזדמנות, שאין להחמיצה. אילו רק היה ביכלתו להרחיב את הפרץ בין שני המדינאים עד הקצה, אילו רק עלה בידו לכרות ברית עם הלורד ג’והן, ודאי, כמעט, שדיכויו או סילוקו של הלורד פאלמירסטון היה קרוב לבוא. הוא ניגש אל הענין במלוא העקשנות, הטבועה באופיו. גם הוא וגם המלכה השפיעו רוב לחץ על ראש הממשלה. הם כתבו, הם דיברו, הם נשתקעו בדומיה איומה. נדמה להם, שהלורד קלארינדון, מן החברים החשובים שבקבינט, יוכל לשמש צינור מועיל להעברת תלונותיהם. הם ציוו עליו לסעוד אתם בארמון, ותיכף לגמר הסעודה, כפי שסיפר לאחר זמן, “נתפקעה המלכה, ותקפה בשצף-קצף ומרירות את כל התנהגותו של פאלמירסטון, על כל רישומיה העגומים בכל העולם כולו, וכל רחשיה ורגשותיה היא בענין זה.” כשסיימה המלכה את דבריה, פתח הנסיך בדברים פחות נרגשים, אך לא פחות תקיפים.

הלורד קלארינדון נמצא במבוכה. הוא התנגד לפוליטיקה של פאלמירסטון, אולם הוא היה חברו, ועמדתם של מארחיו המלכותיים לא מצאה חן בעיניו. לדעתו, הרי היתה “טעות בידם, בשאפם, שאנשי-החצר, ולא המיניסטרים, ינהלו את עניני המדינה”, וכסבור היה, שהם “נמצאים תחת רושם המשגה המשונה, כאילו מיניסטריון החיצון הוא מחלקה המסורה לרשותם, במיוחד, וכאילו זכותם היא לפקח, אם לא לצוות, על הפוליטיקה החיצונית של אנגליה.” לפיכך רמז להם, באדיבות רבה ויתרה, שאינו אומר לגלות את דעתו לכאן או לכאן.

ברם, הלורד ג’והן לא היה זקוק, אליבא דאמת, לכל לחץ מן החוץ. נתון להתקפות מלכתו, בעוד מיניסטר החיצון שלו מזלזל בו ואינו מקבל מרות, לא ראה נחת בחייו. משעלתה על הפרק השאלה האיומה של שליזוויג-הולשטיין – המסובכה בכל השאלות, שנתעוררו בדברי ימי הדיפלומאטיה האירופאית – נעשה מצבו, מצב אדם, הנתון כל ימיו בין הפטיש והסדן, קשה לבלי נשוא עוד. הוא שאף כעת, יותר מכל, להוציא את פאלמירסטון ממיניסטריון החיצון. אולם מה יעשה, אם יסרב פאלמירסטון ללכת?

בתזכיר שערך הנסיך על שיחה אחת, שהשתתפו בה הוא עצמו, המלכה וראש הממשלה, באותו פרק-הזמן, ניתן לנו לראות שמץ מופלא מהלך-רוחם של שלשת האישים הנעלים הללו – חרדתו והתרגזותו של הלורד ג’והן, עוז מרירותה של ויקטוריה, ושנאתו המחושבת של אלבירט – מלוכדים ודבקים, כביכול, בצלה של ישות בלתי-נראית, ממנה יסוד וסיבה לכל אותו הכעס הנאצל – פאלמירסטון העליז, האיום.

בהמשך השיחה העיר הלורד ג’והן, כי סבור הוא, שמיניסטר החיצון היה מסכים להחליף את תיקו באחר; הלורד פאלמירסטון הבין, לדבריו, שהמלכה אינה נותנת בו אמון עוד – אם כי רק מטעמים ציבוריים, ולא אישיים. אולם כאן, רשם הנסיך, “הפסיקה המלכה את הלורד ג’והן בהערה, שהיא אינה נותנת אמון בהלה, גם מטעמים אישיים, אך אני העירותי, שעד כאן, לפחות, ראה הלורד פאלמירסטון נכוחה; שהוא חדל להיות לרצון למלכה, לא מבחינת אישיותו, אלא מחמת פעולותיו המדיניות – דברים, שהסכימה להם המלכה.”

אז העיר הנסיך, שיש סכנה של התערערות הקבינט, ושל שיבת פאלמירסטון לשלטון, במשרת ראש הממשלה. אולם בנידון זה השמיע הלורד ג’והן דברים מעודדים: הוא “חשב את הלורד פאלמירסטון לזקן מדי, מעשות עוד הרבה לעתיד לבוא (שכן כבר מלאו לו ששים וחמש שנה).” הוחלט לבסוף שטרם הגיעה שעת-הכושר למעשה ממשי, אלא שיש לשמור את הדבר בסודי-סודות; וכך נסתיימה אסיפת-השלשה.

לבסוף, בשנת 1850, דומה היה, שיום הגאולה ממשמש ובא. היו סימנים לדבר, שנלאה העם לשאת את שאונה-וסאונה של הדיפלומאטיה של פאלמירסטון; וכשנדמה, כי תמיכתו בדון פאציפיקו, נתין בריטי, בסכסוך עם הממשלה היונית, עלולה להביא את המדינה בסבך מלחמה, לא רק עם יון, אלא גם עם צרפת, ואולי, נוסף לכך, גם עם רוסיה, החלה עננה כבדה של חוסר-אמון וחוסר-רצון נערמת מעל לראשו, מוכנת ומזומנת להיבקע בכל רגע ורגע. הצעה מכוונת נגדו, שהוכנסה לבית-הלורדים, נתקבלה שם ברוב-דעות הגון. השאלה הועמדה מעכשיו על הפרק במורשון, והנקל היה לשער, שגם בבית התחתון תהא ההצבעה שלילית, ותחתום את גזר-דינו של המיניסטר.

פאלמירסטון קיבל את ההתקפה בשויון-נפש גמור ושלם, ואחר כך, ברגע ההכרעה ממש, קפץ לתוך המערכה. בנאום, שנמשך למעלה מארבע שעות, בו חברו יחד כח-הסברה, גידוף, התנצחות, הטעמה, שיחת איש אל רעהו ותפארת המליצה, ונתמזגו למלאכת-מחשבת רבה ומבורכת, הכרע הכריע את אויביו. הצעת-הנזיפה נכשלה, ושוב היה פאלמירסטון לגיבור-השעה. בעת ובעונה אחת עם זה, יצאה אטרופוס עצמה, כביכול, לעזרתו. סיר רובירט פיל הושלך מעל סוסו ארצה, ונהרג. מתוך השתלשלות-נסיבות טראגית זו, ראה פאלמירסטון את המתחרה האחד, שהיה די גדול, לעמוד לשטן בדרכו, מסולק מדרך זו. הוא סבר וקיבל – ובצדק סבר – שאין מעכשיו באנגליה אדם מפורסם יותר ממנו. וכשחידש הלורד ג’והן את ההצעה שיחליף את מיניסטריון החיצון באיזו משרה אחרת בקבינט, סירב בהחלט לזוז ממקומו.

גדולה היתה אכזבתו של אלבירט, רבה התמרמרותה של ויקטוריה. “בית-הנבחרים”, כתבה הוד מלכותה, “נעשה פרוע וטרחני במאד מאד.” הנסיך, שהבין, כי עמדתו של פאלמירסטון נתחזקה עוד משהיתה, החליט, שיש לעשות מעשה בלא דיחוי. עוד לפני חמשה חדשים חיבר הבארון הצופה למרחוק, לכל שעת-דחק שלא תבוא, תזכיר, שהושם במעטפה, ועליה כתובת, מסמנת את תכנו בקיצור, והניחו במגרה שבשלחן-כתיבתו. שעת הדחק עכשיו הגיעה, והתזכיר הוצא מן המגרה. המלכה העתיקה את דברי שטוקמאר בכתב-ידה ושלחה לראש הממשלה, בבקשה, שיראה את אגרתה לפאלמירסטון.

“היא חושבת את הדבר לנכון,” כתבה הוד מלכותה, “כדי למנוע כל משגה לעתיד לבוא, לבאר בקצרה, מה היא דורשת מאת מיניסטר החיצון שלה. דרישותיה הן: א) שהוא יצהיר בבירור, מה הוא מציע בענין שעומד על הפרק, כדי שתדע המלכה באותו הבירור, מה היא חותמת בגושפנקה דמלכותא; ב) לאחר שנתנה כבר את אישורה לאיזה חוק, אין המיניסטר רשאי לשנותו או לתקנו, ככל העולה על רוחו; פעולה כזו הכרח שתראה בה חוסר-אמונים לכתר, ותגיב עליה, בצדק, מתוך שימוש בזכותה החוקית, לפטר אותו מיניסטר.” הלורד ג’והן רוסל עשה כמצות המלכה, ומסר את אגרתה לידי הלורד פאלמירסטון. מעשה רב זה, שנודעה לו חשיבות קונסטיטוציונית יתרה, אף שמץ ממנו לא גונב אל העולם החיצוני.

אילו היה פאלמירסטון אדם רגיש, ודאי שהיה מתפטר בקבלת אגרתה של המלכה. אולם בשאר-רגישות לא נחן האיש מימיו; הוא אהב את השררה והשלטון, ושלטונו נתחזק כעת במידה, שלא ידעה מעולם; לבו אמר לו, שלא הגיעה עדיין שעתו ללכת. אף על פי כן נבוך האיש, באמת. הוא הבין סוף סוף, שהנו נאבק עם יריב כביר-כח ונבון-דבר, ואם לא ידע לשכך את חמתו בעוד מועד, יהא הלה מסוגל להביאו לידי כשלון. לפיכך כתב אל הלורד ג’והן, וקיבל עליו, בקיצור, למלא את דרישות המלכה: “הכינותי לי העתקה מתזכיר זה של המלכה, ולא אסיח את דעתי מן ההוראות הכלולות בו.” – ובעת ובעונה אחת עם זה ביקש ראיון עם הנסיך.

אלבירט הזמין אותו תיכף אל הארמון, והופתע לראות, כפי שרשם בתזכיר, כי בכניסת פאלמירסטון אל החדר, “היה נרגש מאד, רעד, ודמעות נקוו בעיניו, באופן שמראהו נגע עד לבי, אני, שלא ידעתיו מעולם, בכל התנאים שהם, אלא בבת-צחוק נעימה על שפתיו.”

המדינאי הזקן הרבה דברי הצהרה והתנצלות; הצעיר היה אדיב ואדיש. לבסוף, לאחר שיחה ארוכה ובלתי-מכרעת, הזדקף הנסיך ואמר, שכדי לתת להלורד פאלמירסטון “דוגמה למה שהמלכה דורשת”, יש בדעתו “להציג לו שאלה גלויה וישרה.”

הלורד פאלמירסטון שתק וחיכה ביראת-הכבוד, בעוד הנסיך, נושא את דברו, לאמר:

“ידוע לך, שהמלכה התנגדה לפרוטוקול בענין שליזוויג, וידועות סיבות התנגדותה. לחות-דעתה לא הושם לב, הפרוטוקול, המצהיר על שאיפת המעצמות הגדולות, לראות בקיום שלימותה של המונארכיה הדנית, נחתם, ותיכף לכן עלה מלך דנמרק על שליזוויג, בה נטושה המלחמה. אם תותקף גם הולשטיין, והרי זה דבר המתקבל על הדעת, לא יימנעו הגרמנים לחוש לעזרתה; רוסיה איימה בהתערבות מזויינת, אם ינצחו השליזוויגאים. מה תעשה, אם יגיעו הדברים לידי כך (וזה יעורר, בודאי, מלחמה אירופאית), וייתכן, שהדבר יארע בשעה שאנחנו נימצא בבאלמוראל, והלורד ג’והן – בחלק אחר של סקוטלאנד? המלכה רוצה לקוות, שצפית למרחוק, וחזית אפשרות זו מראש, והיא דורשת תשובה מוחלטת על מה שתעשה במקרה המשוער.”

הדבר היה מוזר למדי, אולם מיניסטר החיצון לא יכול, כנראה, למצוא תשובה לשאלה גלויה וישרה זו. כל הענין כולו, אמר המיניסטר, מסובך הוא במידה שאין למעלה הימנה, והאפשרויות המשוערות, שהזכיר הוד רוממותו, אין הדעת סובלתן ביותר. הנסיך עמד בתוקף על שלו, אך ללא כל תועלת. במשך שעה שלימה נאבק, להוציא מפי בעל-דברו תשובה מפורשת, עד שלבסוף החוה לו פאלמירסטון קידה עמוקה, ויצא את החדר. אלבירט פרש זרועותיו, נבהל ומשתומם: כלום יש תקנה לאדם אשר כזה?

מה תקנה, באמת? כי על אף כל התנצלויותיו וכל הבטחותיו, לא עברו אלא שבועות מועטים עד שחזר העבריין הזקן לסורו.

הגנרל האוסטרי היינאו, זה נתפרסם לגנאי, שדיכא באכזריות רבה את המורדים באיטליה והונגריה, וביחוד לאחר שהלקה נשים בראש חוצות, בא לאנגליה והעלה בדעתו לבקר בבית-החרושת לבירה של ה“ה בארקלי ופירקינס. סימניו של ”הגנרל Hyaena“ (צבוע), כפי שנקרא בפי כל – פניו הכחושות והקודרות, שפמו הענקי, שחור, שזרקה בו שיבה – היו ידועים לזועה בקהל; ובמקרה נמצא בין פקידי בית-החרושת פליט מווינה, שנתן לחבריו-לעבודה תיאור מושלם לדמות-דיוקנו של הגנרל. הציר האוסטרי, שבא ריח סכנה באפּו, התחנן לפני ידידו, שיימנע מהופיע בפומבי, או, באם מנוי וגמור אתו לעשות כן, שיגלח את שפמו תחילה. אולם הגנרל אטם את אזניו משמוע. הוא הלך לבית-החרושת, הוכר תיכף, הוקף המון עגלונים נרגזים, שהדפוהו ודחפוהו, קראו אחריו מלא, הכוהו שוק על ירך ומרטו את שפמו, עד שעלה בידו לברוח דרך סימטא צדדית, בעוד האספסוף רודף אחריו עם מטאטאים מתנופפים, בצעקות ”צבוע!", ולמצוא מפלט בבית מרזח אחד, משם הוצא תחת חסותם של שוטרים אחדים.

הממשלה האוסטרית התרגזה, ודרשה ביאורים. פאלמירסטון, שבסתר לבו שמח, כמובן, על המאורע, השיב בהבעת צער על מה שאירע, אבל הוסיף, שלפי דעתו, הוכיח הגנרל “חוסר טעם טוב, בבואו לאנגליה ברגע הנוכחי”; והוא מסר את אגרתו לציר האוסטרי, מבלי להראותה למלכה, או לראש הממשלה, תחילה.

כשנתגלה הדבר, התחוללה, כמובן, סערה רצינית. ביחוד, התעבר הנסיך. בהתנהגותם של העגלונים ראה, מתוך בחילה ואימה, “סימנים ראשונים למה שהמון פרוע של עמי-הארצות מסוגל לעשות.” ופאלמירסטון נתבקש על ידי הלורד ג’והן להשיב את אגרתו, ולשלוח במקומה אחרת, שלא יישאר בה זכר לבקורת מעשיו של הגנרל. מששמע דרישה זו, איים מיניסטר החיצון בהתפטרותו, אולם ראש הממשלה היה תקיף בדעתו הפעם. לשעה קלה, המריאו תקוותיו של הזוג המלכותי לאיגרא רמא, אך הופלו שוב לבירא עמיקתא, תוך היכנעותו האכזרית של האויב. פאלמירסטון, שלבש פתאום עור-כבש, הסכים לכל אשר נדרש מאתו; האגרת הושבה, והוכנסו בה שינויים, והשלום הוטלא מחדש.

אותו שלום התמיד למשך שנה אחת, עד לחודש אוקטובר, 1851, כשהגיע קוֹשוּת לאנגליה, וגרם שוב למשבר. שאיפתו של פאלמירסטון, לקבל את פני הפאטריוט ההונגרי בביתו שבלונדון, נתקלה בהתנגדותו הנמרצה של הלורד ג’והן; שוב פרצה מלחמה עזה, ושוב נכנע פאלמירסטון, לאחר שאיים בהתפטרותו.

אולם בזה לא נסתיימה עדיין פרשת עלילותיו של אותו אדם מרדני. כעבור שבועות אחדים, התיצבה לפניו משלחת של רדיקלים, מפינסבורי ואילינגטון, במשרד לעניני חוץ, והגישה לו תזכיר, בו כונו קיסרי אוסטריה ורוסיה בשמות של “רוצחים מתועבים ומשוקצים” ו“עריצים חובלנים ואכזרים.” מיניסטר-החיצון לא נמנע בתשובתו, שאמנם הכילה נזיפה קלה על הביטויים הקשים בתזכירה של המשלחת, מלגלות את הרהורי לבו, בשויון-נפש בלתי דיפלומאטי ביותר. פרצה תיכף שערוריה רבה, והארמון מלא חימה ונאצה. “סבורני”, אמר הבארון, “שדעתו של האיש נטרפה עליו מזמן.” ויקטוריה דרשה מאת הלורד ג’והן, באגרת נסערת, להודיע את כח סמכותו. אולם הלורד ג’והן הבחין בדעת-הקהל, שבענין זה יכול מיניסטר החיצון לסמוך עליה, וראה לטוב לו לחכות עוד מעט.

ואמנם לא ארכו עוד ימי הצפיה. בטרם כלתה השנה התפקעה הפקעת הארוכה של סכסוכים, איומים, והקנטות הדדיות. בשני לדצמבר בוצעה מזימת הקשר של לואי נפוליאון בפאריס; ולמחרתו הביע פאלמירסטון, בשיחה עם הציר הצרפתי, את הסכמתו למעשהו של נפוליאון, מבלי שנמלך באיש, תחילה. כעבור יומים, קיבל את הוראת ראש-הממשלה, בהתאם לאגרת מאת המלכה, שהפוליטיקה של הממשלה האנגלית היא לשמור על עמדה של נייטרליות גמורה לגבי עניניה של צרפת. אף על פי כן, חזר פּאלמירסטון, בכתב רשמי אל הציר הבריטי בפאריס, על דברי הסכמתו למעשה הקושרים, שנתן קודם, בעל פה לציר הצרפתי בלונדון. כתב זה לא נמסר למלכה, ולא לראש-הממשלה. סבלנותו של הלורד ג’והן, “מצה עד טיפה אחרונה”, כעדותו שלו עצמו. הוא פיטר את הלורד פאלמירסטון ממשרתו.

ויקטוריה היתה מלאה התפעלות; ואלבירט ידע, שהנצחון הוא נצחונו שלו, אפילו יותר משל הלורד ג’והן. רצונו היה, שבמקום פאלמירסטון יבוא הלורד גראנוויל, אדם צעיר, שנראה בעיניו כנוח לקבל השפעה; והלורד גראנוויל נתמנה לאותה משרה. מכאן ואילך, דומה היה, שידו של הנסיך תהיה על העליונה בעניני חוץ. לאחר שנות היאבקות ויסורים, האירה לו ההצלחה פנים בכל דרכיו. אדון נערץ היה למשפחתו; התערוכה הגדולה הרבתה את כבודו ותפארתו במדינה; ועתה זה המריא שוב אל על, וקנה לו ישיבה בסוד חולשים על גורלו של עולם. הוא נאבק עם הלורד פאלמירסטון האָיום והנורא, האיש אשר בו נתגלם כל המתנגד לו, כל הצורר אותו, ברוחה של אנגליה, וגם יכול לו. ההוכרעה גם אנגליה עצמה? אולי כן; ואף על פי כן… אומרים, שבני אומה זו מצוינים בסגולה אחת מטרידה: הם אינם יודעים מעולם, אימתי טפחו להם על פניהם. מוזר היה הדבר, אבל בלתי מוטל בספק: עליצותו של פאלמירסטון לא פגה עדיין. הייתכן? האמנם העלה על דעתו, בשחצנותו העורת, שאפילו פטוריו המבישים ממשרתו הם מן הדברים, שיכולים לעבור עליהם כלאחר יד?

ג

נצחונו של אלבירט לא זכה לאריכות-ימים. כעבור שבועות אחדים נכשלה הממשלה, בהשפעתו של פאלמירסטון, בהצבעה בבית-הנבחרים, והלורד ג’והן התפטר. לאחר זמן קצר, עלתה לשלטון קואליציה של ‘והיגים’ עם סיעתו של פיל, תחת נשיאותו של הלורד אבירדין. ושוב נכנס פאלמירסטון לקבינט. אמנם, הוא לא חזר למיניסטריון החיצון, והיתה גם זו לטובה; מותר היה לקוות, שבמחלקה לעניני-הפנים תהיינה פעולותיו פחות מסוכנות ואי-נעימות. אולם מיניסטריון החיצון שוב לא התנהל על ידי גראנוויל הנוח, השמח בחלקו; והנסיך ידע, כי באישיותו של הלורד קלארינדון יש לו עסק עם מיניסטר, שבכל אדיבותו ונועם הליכותיו, אינו עשוי לקבל מרות.

ברם, שינויים אלה לא היו אלא מעין פתיחה להשתלשלות-ענינים רצינית הרבה יותר. מאורעות, שהתחוללו מכל עברים, נשאו בשורת אסון ממשמש ובא. הצל האיום של מלחמה קרובה האפיל לפתע על האומה. במשך כמה חדשים, בהם חלפו-עברו מסתרי דיפלומאטיה כמסע-עננים על זעזועי הפוליטיקה הנבוכה, התקדרו פני השמים יותר ויותר, בעוד שהסבלנות הלאומית נמתחה עד לנקודת-הפקיעה. בעצם ימי המשבר של המשא-ומתן הבין-לאומי הממושך, מבשר-הרעות, נודע דבר התפטרותו של הלורד פאלמירסטון. אז פרצה חמת העם העצורה בכח איתנים החוצה. היתה להמונים הרגשה, שבאותה השתלשלות איומה של המאורעות, ניהלום בעצה נבוכה וקלושה. אולם הם לא נפלו ברוחם, כל זמן שידעו, כי במרכז הכח עומד אדם אחד תקיף, אמיץ-לב ועז-נפש, עליו יכלו להשליך את יהבם. והנה נמצאו למדים, שאדם זה איננו עוד בין מנהיגיהם. מדוע? בחמת-רוחם, מגינת לבם וכליון-עצביהם, הביטו בעינים נואשות על כל סביבותיהם, בחפשם איזה פירוש נסתר ונורא למה שאירע. הם חשדו, שיש כאן מזימות וקנוניות, וריח של בגידה עלה באפיהם. הנקל היה לנחש את המטרה, שאליה יירו את חצי-זעמם. כלום לא ישב זר על כסא גבוה מעל גבוה במלכותם, נכרי, שלא הסתיר את איבתו האכזרית לגיבורם הנערץ? בו ברגע, שנתפרסם דבר התפטרותו של פאלמירסטון, הקיפה הזעקה את המדינה כולה, וסערת חימה ומשטמה עזה, שלא נודעה דוגמתה בדברי הימים, התחוללה על ראש הנסיך.

בכל רחבי המדינה סופר וגם אומן, שבעלה של המלכה בוגד בארצו, שהוא משמש כלי-שרת בידיו של קיסר רוסיה, שבהיותו נתון להשפעות רוסיות, הדף את פאלמירסטון ממעמדו בממשלה, ושהוא מכוון את הפוליטיקה החיצונית של אנגליה לטובתם של אויבי אנגליה. במשך שבועות רבים מילאו האשמות אלו את כל עתוני המדינה; משנשנו באסיפות-עם, ונוסף עליהם נופך בשיחות יושבי-קרנות, התחילו מתעופפים מעיר לעיר ומכפר לכפר, כשהם נעשים יותר קיצוניים ויותר מופרכים משעה לשעה. בעוד שעתונים הגונים ומכובדים הרעימו דברי נאצה חמורים, הידדו עלונים, שנמכרו בחצי הפרוטה על ידי מחלקים צרחניים בכל רחובות לונדון, לאותן ההרגשות ולאותם החשדות, בחרוזי-פלסתר גסים ונבערים. לבסוף החלו נפוצות שמועות משונות, מאין כמוהן.

בחודש ינואר 1854 נמסר מפה לאוזן, שהנסיך נתפס, שנמצא חייב בבגידה במולדת, שעומדים לכלוא אותו במגדלה של לונדון. היו שהצהירו, כי המלכה בכבודה ובעצמה נאסרה, והמונים אמנם נצטופפו מסביב למגדל, כדי לראות בחבישת הפושעים המלכותיים.

דמיונות-שוא אלה, תוצאות האוירה הקדחתנית של מלחמה ממשמשת ובאה, לא היה להם כל יסוד במציאות. התפטרותו של פאלמירסטון, ודאי שלא היתה לה שייכות אל הפוליטיקה החיצונית; ודאי, שהדבר בא מניה וביה, והפתיע את הארמון לא פחות משהפתיע את האומה. וכן לא היתה השפעתו של אלבירט עשויה לשמש את עניני רוסיה באיזה אופן שהוא. כפי שאירע תכופות במסיבות כאלה, היתה הממשלה נקלעת בין שתי פוליטיקות סותרות זו את זו – הפוליטיקה של אי-התערבות, וזו של איומים, וכח מזוין מסייעם; כל אחת לחוד, אילו נתגשמה בעקביות והתמדה, היתה עשויה להביא את הענינים לידי גמר מוצלח ולהשכין שלום באירופה, ואילו שתיהן יחד, ששימשו בערבוביה, לא היה מהן מוצא אלא מלחמה. אלבירט ניסה, בכל ישרות-המצפון הטבועה באָפיו, למצוא את דרכו במאפלית המבוך של הדיפלומטיה האירופית, ונתבלבל בסופו; אולם כל הקבינט כולו נתבלבל כמוהו. וכשפרצה המלחמה, לא נפלו רגשי איבתו לרוסיה מאלה של שואפי-הקרבות האנגלים העזים ביותר.

אף על פי כן, אם להאשמות המפורשות אשר טפלו על הנסיך, לא היו כל סמוכין במציאות, הרי היה ביסודות המצב מתחילתו כדי לבאר, אם לא להצדיק, את הלך-רוחם של ההמונים. נכון היה הדבר, שבעלה של המלכה מארץ-נכר בא, שגודל וחונך בפלטרי-נכר, שמילא את כרסו רעיונות זרים, ולא עוד, אלא שעמד ביחסי קרבה יתרה עם המון נסיכים נכרים. ודאי, שמצב-ענינים כזה, אם כי אולי לא ניתן למנעו, לא היה רצוי ביותר; וכן לא היו הטענות כנגדו בבחינת דברי-הלכה בלבד; אליבא דאמת, הרי גרם אותו המצב לתוצאות בלתי-נעימות ביותר. על נטיותיו הגרמניות של הנסיך קבלו כמה וכמה מיניסטרים אנגלים. הלורד פאלמירסטון, הלורד קלארינדון, הלורד אבירדין, כולם כאחד התאוננו עליהן; והיה צורך, מדי פעם בפעם, בהתעורר בעיות חמורות של הפוליטיקה הלאומית, להלחם במשפטיו הקדומים של ארמון, בו תפסו השקפות גרמניות והרגשות גרמניות מקום למעלה מן הראוי.

אשר לפאלמירסטון, ייתכן, ששילח רסן מפיו, מדי דברו בענין זה. ברב התרגזותו על פיטוריו, הצהיר בגלוי, שנפל קרבן לנכלי זרים. לאחר זמן המתיק את הדין במקצת; אולם עובדה זו עצמה שרמז כזה ממקום כזה, היה בגדר האפשרי מעיקרא, מוכיחה לאיזו תוצאות עגומות היו מוצאו הנכרי וחינוכי הנכרי של אלבירט עלולים להביאו.

אולם בזה לא הסתיימה הפרשה עדיין. מצבו של הנסיך באנגליה עורר שאלה קונסטיטוציונית בעלת משמעות רבה ועמוקה. נוכחותו שיותה חשיבות חדשה לבעיה ישנה – הגדרה מדויקת לתפקידיו ולסמכויותיו של הכתר. למעשה, היו אותם התפקידים והסמכויות מסורים בידו כעת; ובאיזה אופן היה משתמש בהם?

את השקפותיו על המקום המיועד לכתר בחוקת-המדינה לא יקשה עלינו לברר; שכן קיבלן משטוקמאר; ויש בידינו, במקרה, הרצאה מפורטת על השקפותיו של שטוקמאר בענין זה, באגרת ארוכה, שערך אל הנסיך בשעת משבר זה עצמו, זמן מועט בטרם פרצה המלחמה הקרימאית.

המונארכיה הקונסטיטוציונית לקתה בהרבה, לדעתו של הבארון, מאז נתקבל חוק הריפורם. מעכשיו הרי “תדיר נשקפה לה הסכנה, שתיעשה ממשלה מיניסטריונית גרידא.” ה’טורים’ הראשונים, ש“היה להם ענין בלתי-אמצעי לקיים את יתרונות הכתר”, שבקו חיים לכל חי; וה’והיגים’ “אינם אלא ריפובליקאים, מהם מתוך הכרה, ומהם שלא מתוך הכרה, ואין יחסם אל הכתר אלא דרך זאב בכבשה.” נתקיים כלל, שאין זה ממידת החוקה להכניס את “שמו ואישיותו של המלך נטול-האחריות” לתוך ויכוחים פרלמנטריים על ענינים קונסטיטוציוניים; דבר זה לא היה אלא “בדותא קונסטיטוציונית, שאם אמנם עתיקת-יומין היא, בלי ספק, מרובות הן הסכנות, הכרוכות בה.” והבארון הזהיר את הנסיך, ש“אם הכתר האנגלי ירשה למיניסטריון ‘והיגי’ להנהיג כלל זה, הלכה למעשה, ולדקדק בו כחוט השערה, אל תתמה, אם במשך זמן קצר תמצא אמונה נטועה בלב העם, שאין המלך, מנקודת-ראות החוק, אלא מעין דמות מנדרינית, ששומה עליה להניד ראש לאות הסכמה, או להניעו לאות התנגדות, הכל כרצון המיניסטר שלו.” כדי למנוע זאת, ראה הבארון חשיבות יתרה בדבר, “שלא להחמיץ שום הזדמנות, להוכיח את זכיותיו החוקיות של הכתר.” “ואין דבר זה,” הוסיף מיניה וביה, “קשה כל כך לעשותו, אף אינו עלול להביא מיניסטר במבוכה מעולם, במקום שהדבר נוגע לאישים כה ישרנים ומהימנים כהמלכה והנסיך.”

לדעתו, היתה התביעה הצנועה ביותר בענין זכיותיו של הכתר צריכה לכלול את “זכותו של המלך לנשיאות מתמדת במועצת המיניסטרים שלו.” המלך צריך שיהיה “בבחינת ראש-ממשלה מתמיד, העולה בדרגה על הראש הארעי של הקבינט, וסמכות עליונה לו בעניני משמעת.” המלך “יכול אפילו ליטול חלק בעריכתן והגשמתן של תקנות ממשלתיות; שכן לא ייתכן לדרוש, שמלך בעמיו, שהוא עצמו לא פחות מוכשר, לא פחות מושלם, ולא פחות אוהב-מולדתו מן הטוב שבמיניסטרים שלו, יהא משולל-האפשרות להשתמש בסגולות אלו במועצות ממשלתו.”

“הפעלה נבונה של זכות זו,” סיים הבארון, “המצריכה בלי ספק סגולות אדם-המעלה, עלולה לשמש לא רק ערבות טובה יותר למונארכיה הקונסטיטוציונית, אלא גם להעלותה לשיא כח, יציבות והתאמה, שלא הגיעה לכמותו מעולם.”

והנה ייתכן, שפירוש זה של החוקה הוא בגדר האפשרי, אף על פי שקשה לראות, כיצד יש להתאימו לעיקר היסודי של אחריות מיניסטריונית. ויליאם השלישי היה יושב ראש במועצתו, והוא היה מונארך קונסטיטוציוני; ודומה הדבר, ששטוקמאר העלה בדעתו השגה כזו של הכתר, העשויה לתת לו בחוקה מקום דומה לזה, שתפס בזמנו של ויליאם השלישי. אולם ברור הדבר, שהלכה, הבאה להעניק לכתר יותר כח משהיה לו אפילו בימי ויליאם השלישי, היתה עומדת בניגוד גמור לכל התפתחותם של החיים הציבוריים האנגלים, מאז המהפכה; ולעובדה, ששטוקמאר טיפח הלכה זו, ונטעה בלבו של אלבירט, נודעה חשיבות רצינית ביותר, כי היה יסוד מוּסד להאמין, שאלבירט מחזיק בעיקרים אלה, לא רק להלכה, אלא שהוא עושה מאמץ נמרץ ומכוון לתת להם גם תוקף מעשי. בדברי ימי המלחמה בין הכתר לפאלמירסטון ניתנה עדות מדהימה לאמיתותה של הנחה זו. אותה מלחמה הגיעה אל שיאה, כשתבעה המלכה, על סמך תזכירו של שטוקמאר, את “זכותה הקונסטיטוציונית,” לפטר את מיניסטריון החיצון, באם הוא מכניס שינויים באגרת, שאושרה בגושפנקא שלה. אליבא דאמת, היה אותו תזכיר בגדר הצהרה מפורשת, שהכתר אומר לפעול על דעת עצמו, מבלי להמלך בראש הממשלה. הלורד ג’והן רוסיל, ששאף לחזק את עמדתו כלפי פאלמירסטון בכל מחיר, קיבל את התזכיר, ומכלל זה השתמעה הסכמתו לתביעת הכתר. יתר על כן: לאחר פיטורי פאלמירסטון, מצא הלורד ג’והן, בין שאר הנימוקים להצדקת הפיטורין, שנתן בבית-הנבחרים, לראוי, להרחיב את הדיבור על התזכיר של שנת 1850. נתברר, שתרעומת של מלך עשויה לשמש סיבה לסילוקו של מיניסטר תקיף וחביב-האומה. אכן דומה היה הדבר, ש“המונארכיה הקונסטיטוציונית” עלולה לעלות, באמת, בהדרכתם של שטוקמאר ואלבירט, “לשיא כח, יציבות והתאמה, שלא הגיעה לכמותו מעולם.”

אולם השתלשלות חדשה זו במצבו של הכתר, די חמורה מצד עצמה, הוסיפה להטיל ביעותים, מתוך המסבות המיוחדות במינן, שהיתה נתונה בהן. כי, למעשה, היו תפקידי הכתר מתמלאים כעת על ידי אישיות בלתי ידועה לקונסטיטוציה, אדם שנודעה לו השפעה מופלאה ואין-סופית על מלכת המדינה. העובדא, שאדם זה היה בעלה של המלכה, בעוד שביארה את השפעתו ועשאתה אפילו דבר שבהכרח, לא הפחיתה בשום פנים מחשיבותה הכבירה והמוזרה. דמות מופלאה, כבירת-כח באה להפריע את שיווי-המשקל העתיק, הכמוס, של החוקה האנגלית, הנשמר ברב קנאות, על ידי אותה אומה. כזאת היתה התוצאה הבלתי-צפויה של הפתיחה החרדה, הגששנית, למערכה המדינית בחיי אלבירט. הוא עצמו לא עשה כל נסיון למעט את דמות התפקידים הרבים והחשובים שמילא במדינה. הוא ראה חובה לעצמו, כפי שביאר לדוכס ווילינגטון בשנת 1850, ל“הטביע את ישותו האישית שלו בזו של אשתו… – שלא לקבל עליו כל אחריות משלו בעיני הציבור, אלא לעשות את כל מעמדו חלק משלה – למלא כל חלל, ששוּמה על אשה להשאיר, מדרך הטבע, במילוי תפקידיה המלכותיים – לשמור בחרדה והתמדה על עסקי-הציבור, לכל סוגיהם, כדי שיוכל לנהלה בעצתו ולסייע בידה, בכל עת ובכל שעה, בכל אותן החובות והשאלות המרובות והקשות, המובאות לפניה, מהן בינלאומיות, מהן מדיניות, או חברתיות, או אישיות. בתורת ראש-משפחתה הטבעי, המפקח על משק-ביתה, מנהל עניניה הפרטיים, איש-סודה ויועצה היחידי בעניני פוליטיקה, ועוזרה היחידי בחליפות-הדברים שבינה לבין פקידי הממשלה, הרי הוא, נוסף לזה, בעלה של המלכה, מדריכם של ילדי בית-המלכות, מזכירה הפרטי של המושלת והמיניסטר התמידי שלה.”

ודאי, שתלמידו של שטוקמאר הרחיק לכת, וראה ברכה בלימודיו. תלמידו של שטוקמאר! דא הוא: ציבור זה, שהכיר, למגינת לבו, בשררתו של אלבירט, החל להכיר בחרדה גם זאת, שעוד אלוּף רוכב לראש אלופה של ויקטוריה. מתוך סגריר-האפלה הזדקרה דמותו של הבארון. עוד אחד נכרי! ודאי, נתגלו במצב זה יסודות, שהיה בהם כדי להצדיק בהרבה את פחדי עם-הארץ. בארון נכרי השתלט על נסיך נכרי, והנסיך הנכרי השתלט על כתרה של אנגליה. והכתר עצמו היה מזדקר והולך, ובשורתו לא טובה; וכשנשקפו מתחת לצלו פניהם הנזעמות של הבארון והנסיך, נפל מיניסטר גדול, אהוב האומה, בנופלים. עד היכן עוד יגיעו הדברים?

לאחר שבועות מועטים, חזר בו פאלמירסטון מהתפטרותו, וחמת העם שככה, כלעומת שעלתה. כשנתכנס הפרלמנט, נשאו מנהיגי שתי המפלגות בשני בתי-המחוקקים נאומים בשבחו של הנסיך, בהם קבעו את נאמנותו חסרת-הדופי למדינה, והכירו בזכות המסורה בידו, ליעץ למלכה בכל עניני המדינה.

ויקטוריה ששה אלי גיל. “מצבו של אדוני ואלופי האהוב,” סיפרה לבארון, “הוגדר פעם אחת ולתמיד, ומכל הצדדים הודו כולם ביתרונותיו, כראוי וכיאות. המונים עצומים נצטופפו ברחובות, כשנסענו לבית-הלורדים, והאנשים קיבלונו ברב ידידות.”

תיכף לכן, הוטלה האומה, סוף סוף, לתוך המלחמה הקרימאית. בתקופת החירום, שבאה בעקבה, נעלתה אהבת-המולדת של אלבירט מכל ספק, ונשכחו רגשות האיבה לשעבר. אולם למלחמה היתה עוד תוצאה אחת, פחות רצויה לזוג המלכותי: בה נתמלאו כל משאלות לבו של הלורד פאלמירסטון. בשנת 1855 נקרא האיש, שאַך לפני חמש שנים הכריז עליו הלורד ג’והן רוסיל, שהוא “זקן מדי, מעשות עוד הרבה לעתיד לבוא,” לעמוד בראש ממשלת אנגליה, ובהפסקה אחת קצרה, קיים אותה משרה בידו, במשך עשר שנים.

פרק ו: שנותיו האחרונות של הנסיך אלברט

א

העלם חלוש‑הרצון, שלא מצא ענין בפוליטיקה ולא קרא עתון מעולם, גדל ויהי לאיש ההחלטה העשויה לבלי חת, ומרצו, שלא ידע ליאות, התרכז כל הימים בעסקים המטרידים של הממשל, והבעיות החשובות ביותר של המדינה. ידיו היו מלאות עבודה כעת, מבוקר עד לילה. בימות החורף, עם הנץ השחר, ראוהו מסב אל שלחן‑כתיבתו, עובד לאורה של עששית‑הקריאה הירוקה, שהביא אתו מגרמניה וששכלל את מבנה באמצאה מחוכמה משלו. גם ויקטוריה השכימה קום, אך לא כאלבירט, וכשקנתה לה ישיבה, באפלולית הקרירה, אל שלחן‑כתיבתה היא, זה נסמך אל שלו, מצאה עליו תמיד ערימה נאה של ניירות, מסודרים לפי ענינם, מוכנים לבקורתה ולחתימת שמה.

עבודתו של יום, שהתחילה באופן כזה, נמשכה בשקידה בלתי פוסקה. עם פת השחרית הובאו העתונים – העתונים השנואים עליו בשכבר הימים – והנסיך, השקוע בקריאתם, נמנע אותה שעה מהשיב לשאלות, או, אם נתרשם מאחד המאמרים, היה קורא אותו בקול רם. אחר כך הגיעה שעת ראיונות עם מיניסטרים ומזכירים; היה צורך לקיים חליפת מכתבים עצומה; היה צורך לערוך המון תזכירים.

ויקטוריה שאצרה כל מלה היוצאת מפיו, שמרה כל אגרת, שנכתבה בידו, היתה כולה תשומת‑לב קצרת‑נשימה וצייתנות מזורזת. לפעמים היה אלבירט שואל בעצתה, ממש. הוא התיעץ אתה בנוגע לאנגלית שלו. “Lese recht aufmerk‑sam, und sage, wenn irgend ein Fehler ist” היה אומר אליה. או שהעיר בהגישו לה איזה טופס לחתימה: “Ich hab’ Dir hier ein Draft gemacht, lese es mal! Ich dächte, es wäre recht so”.

כך עברו השעות המלאות ענין, שקידה ודייקנות. הלכו ופחתו רגעי השעשועים ותרגילי‑ההתעמלות. דרישות החברה נתמעטו עד הקצה, ואף אלה לא נתמלאו אלא במידה זעומה ביותר. שוב לא היה הדבר בגדר תענוג גרידא, אלא נעשה צורך ממשי, לשכב לישון בהקדם האפשרי, כדי להשכים קום למחרת הבוקר ולהתחיל את העבודה במועדה.

העבודה החשובה והמטרידה בעניני הממשל, שלה נתמסר אלבירט באחרונה, בתורת חובה עיקרית וראשה, לא קיפחה, בכל זאת, את שאר הדברים, בהם מצא טעם וענין מכבר; הוא שמר אמונים לאמנות, למדע, לפילוסופיה; ופעולות צדדיות לרוב הוכיחו, כיצד מרצו גדל והולך, עם ריבוי התביעות אליו. כי בכל פעם שקרא אליו קול החובה, התגבר הנסיך כארי, לעשותה. בהתמדה אין קצה פתח בתי‑נכאת, הניח אבני‑פינה לבתי‑חולים, נשא נאומים באגודה החקלאית המלכותית, ונוכח באסיפות של ההתאחדות הבריטית. בית‑הנכאת הלאומי ענין אותו במיוחד: הוא ערך תקנות שקולות ומדויקות לסידור התמונות לפי האסכולות; והוא השתדל – אמנם בלא הצלחה – בדבר העברת כל האוסף לדרומה של קינזינגטון.

פיאדורה, היא הנסיכה הוהינלוֹהי כעת, ביקרה באנגליה, ולאחר הביקור הביעה, באגרת לויקטוריה, את הערצתה לאלבירט, הן בתורת פרט והן בתורת דמות ציבורית. והיא גם לא אמרה מה שאמרה על דעת עצמה בלבד. “שומה עלי להעתיק כאן,” אמרה הנסיכה, “מה שכתב אלי מר קלומפ לפני זמן קצר, והדברים נכונים מאד – ‘הנסיך אלבירט הוא אחד האישים המלכותיים המעטים, המסוגלים להקריב על מזבחו של כל עקרון (אם אך נתברר להם, שטוב ונאצל הוא) כל אותן השאיפות (או הרגשות), שאחרים, אשר לקו בקטנות‑המוחין, או בדעות קדומות של מעמדם, נוטים להחזיק בהן בעקשנות כזו.’ – הרי יש בזה משהו כה אדוק ונאמן.” הוסיפה הנסיכה, “משהו כה אנושי וצודק, בו יתנחם לבבי, הכואב ודוה כה תכופות על מה שאני שומעת ורואה.”

ויקטוריה הסכימה, מעומקא דליבא, לכל התשבחות של פיאודורה ומר קלומפ, אלא שלדעתה לא הספיקו הללו עדיין, למצות את כל עוצם פעלו. בראותה את אלבירט מחמל‑נפשה לאחר טרחה רבה ויתרה בתעודות מדיניות ומסיבות ציבוריות, מקדיש כל רגע משעותיו הפנויות לחובות‑הבית, לטיפוח דברי‑אמנות ולמרבה השכלה; בשמעה אותו מספר במילי דבדיחותא עם פת‑הצהרים, או פורט מיצירות מנדלסון על העוגב, או מטעים את יתרונות תמונותיו של סיר אדוין לאנדסיאיר; בלכתה אחריו, בעודו נותן הוראות לגידול בקר, או נמלך בדעתו, לתלות את יצירותיו של גינזבּוֹרוֹ במקום יותר גבוה על גבי הכותל, כדי שתיראינה התמונות של וינטירהאלטיר כדיבעי – היה לה הבטחון הגמור, ששום אשה אחרת לא זכתה לבעל אשר כזה מעולם.

דומה היה, שאין דבר נבצר ממנו לעשותו, והיא לא הופתעה ביותר, כשהוגד לה, כי הוא עשה תגלית חשובה, המאפשרת הפיכת שפכים לזבל מלאכותי. הסתננות מלמטה למעלה, ביאר הנסיך, באמצעות מכשיר מיוחד לכך, העוצר את המוּצקות, ומתיר את השפכים הנוזלים לצרכי החקלאות, זהו העקרון, המונח ביסודה של הסכימה. “כל התכניות הקודמות,” אמר הוד רוממותו, “היו עולות במיליונים, ואילו התכנית שלי אינה מצריכה כל הוצאות, כמעט.” לא שחק לו מזלו, ומפני טעות קלה בחשבונות, לא ניתנה אותה אמצאה להתממש; אולם איש לא יכול להכחיש את כח‑שכלו של אלבירט; והוא המשיך את דרכו קדימה, כשהוא מתמסר בכל אותה הלהיטות, האופיינית לו, לחקירה ממושכת ביסודות הליתוגרפיה.

אכן טבעי היה הדבר, שבמרכז הענינים הפרטיים, שלו ושל ויקטוריה, הועמדו ילדיו, בראש ובראשונה. חדרי‑הילדים נתנו אותותיהם, שלא במהרה יתרוקנו. שלש שנים לאחר לידתו של הנסיך ארתור, ב‑1850, בא הנסיך ליאופולד לעולם; ובשנת 1857 נולדה הנסיכה ביאַטריסה. משפחה בת תשע נפשות, הכרח שתהא אחריות חמורה כרוכה בה, מכל מקום; והנסיך הבין יפה, עד כמה גורלם המרומם של צאצאיו מגביר את הצורך בהשגחתו האבהית על כל הליכותיהם. היה זה מן הנמנע, שלא יאמין בלב ובנפש בחשיבותו של חינוך; הוא עצמו לא היה אלא פרי חינוך, שניתן לו; שטוקמאר הוא שצר את צורתו והשלים את דמותו; כעת הגיע תורו הוא להיות מעין שטוקמאר – אפילו לעילא משטוקמאר – בשביל היצורים הרכים, שהביא לעולם. ויקטוריה יכולה לסייע בידו; למדרגת שטוקמאר ודאי שיקשה עליה להתרומם; אולם עינה הפקוחה יכולה להשגיח על הפעוטות תמיד, יכולה היא למזוג מידת הקפדנות לכוס אהבתה אליהם, ויכולה היא להיות להם למופת, תמיד.

מובן מאליו, שכל הדברים האלה נאמרו, בראש ובראשונה, בחינוכו של נסיך וילס. מה רבו ועצמו הכוונות בכל קורטוב של השפעה, העשויה לצור את צורתו של מלך אנגליה לעתיד לבוא! אלבירט ניגש אל העבודה בעוז. אולם, בעקבו, יחד עם ויקטוריה, את הפרטים ופרטי‑הפרטים בגידולם הגופני, השכלי והמוסרי של ילדיו, תפס תיכף, לדאבונו, משהו בלתי משביע רצון בהתפתחות בנו הבכור. הנסיכה הבכירה היתה ילדה נבונה עד מאד; אולם ברטי, דומה היה, כי אף על פי שדעתו בדוחה עליו, והליכותיו נעימות, הריהו מראה סימנים מובהקים של בחילה רבה ועמוקה בכל צורה של התאמצות שכלית שהיא.

ודאי, שדבר זה גרם הרבה צער להורים, אולם ברור היה להם, שאין לו תקנה לבן, אלא אחת: הכפלת מאמציהם הם. יש להרבות ולהרבות בלימודים; אסור, שהלחץ החינוכי ירפה אף לשעה קלה אחת. לפיכך הוזמנו עוד ועוד מורים נבחרים, נעשתה ביקורת לתכנית‑הלימודים, סודרה מחדש רשימת השעות המוקדשות לכל לימוד ולימוד, נערכו תזכירים מקיפים, שדנו בכל האפשרויות והסיכויים, העולים על הדעת. חשוב מכל היה למנוע רפיון: “עבודה,” אמר הנסיך, “בהכרח שתהיה עבודה”. ואמנם היתה זאת עבודה. הנער גדל תוך מערכה בלתי‑פוסקת של נטיות הפעלים והשמות, תרגילים בשימוש הלשון, תאריכים, אילנות‑היחס ורשימות של כפים. כתבים התעופפו, רצוא ושוב, בין הנסיך, המלכה והמורים, תוכם רצוף חקירות‑ודרישות, פרטי ההתקדמות, עם הצעות והמלצות מפורטוֹת; וכל הכתבים האלה נאספו ונשמרו שמירה מעולה, בחינת מראי‑מקומות לעתיד.

כמו כן, נודעה חשיבות חיונית לדבר, שיורש‑העצר יהא שמור ומוגן מפני כל אפשרות, קלה כחמורה, של הידבקות בטומאת העולם החיצוני; אין נסיך וילס דומה לכל הנערים; אפשר היה להרשות לו, מפעם לפעם, להזמין אליו חברים מבני האצילים, נערים בעלי מידות תרומיות, לשחק אתו בגן של ארמון בוקינגהאם; אולם אביו ישב ראש, בדייקנות מדהימה, בכל משחקיהם. קיצורו של דבר, אחזו בכל האמצעים האפשריים, עשו את כל המאמצים, שיכולים לעלות על הדעת. ובכל זאת נשאר, משום מה, נושא כל אותה השמירה וכל אותה הדאגה, במצב שאינו מניח את הדעת – אליבא דאמת, דומה היה, שיש שינוי גמור לריעותא. ודאי, היה הדבר משונה מאד: ככל אשר הרבו על בירטי שיעורים, כן מיעט להכינם; וככל אשר הוסיפו לשמור עליו מגירוי יצרים וקלות ראש, כן דומה היה להעשות להוט יותר ויותר לשעשועים גרידא. לבו של אלבירט דוה עליו, וויקטוריה נתמלאה חימה, לפעמים; אולם דאבון‑הלב וחרון‑האף לא פעלו יותר מן ההשגחה הקפדנית ולוחות‑השעות. על אף הכל, גדל נסיך וילס והגיע לשנות גברות, בלא סימן כל שהוא ל“דביקות והתמדה בתכנית הלימודים ומתכונת‑החיים, כאחת” – ככתוב באחד התזכירים המלכותיים – זו הערכה במחשבה תחילה, בדייקנות כה מפליאה, על ידי אביהו.

ב

מפלט נוח מדאגות הפוליטיקה ומזימותיה, משעמום המסיבות החברתיות ומהפרסומת הגנדרנית של טכסי המדינה, מצאו באוסבורן. אולם במהרה נתברר, שאפילו אוסבורן אינה די רחוקה מן העולם. סוף סוף, לא היה הסוֹלינט אלא בבחינת מחיצה רופפה. אח, לו ניתן למצוא, אי שם במרחקים, משכן בודד ומבודד, מופרש ומובדל מכל וכל, ולבלות בו, בסתר חוג‑המשפחה, ימי‑פגרה מאושרים, ממש כאילו – או, לפחות, דומה מאד, מאד, כאילו – אדם אתה ככל האדם!

ויקטוריה הרגישה, למן היום, בו ביקרה יחד עם אלבירט בסקוטלאנד, בשנים הראשונות לנשואיה, שלבה יוצא אל ההרים. היא חזרה לשם, כעבור שנים מועטות, והתפעלותה גברה עוד. כמה רומנטיקה יש בהם! וכמה קורת‑רוח גרמו גם לאלבירט! לבו עלץ בקרבו, ונפשו התרוננה, למראה ההרים והארנים, אשר אפפוהו מסביב. “אושרתי לראותו בכך,” כתבה הוד מלכותה.

“אח! מה ידמה ומה ישוה לחמודות הטבע!” קראה מעל דפי יומנה, באחד הביקורים האלה. “כמה קורת‑רוח והנאה אתה מוצא בהן! אלבירט נהנה כל כך; מלא‑התפעלות הוא כאן.”

אלבירט אמר,“ רשמה למחרת היום, ”שעיקר אפיו של הנוף ההררי הוא בתמורותיו התכופות. באנו הביתה בשעה הששית."

אחר כך יצאה לטיול ארוך יותר – עד לראש פסגתו של הר גבוה.

“היה זה רומאנטי מאד. לא היה כאן איש עמנו, מלבד הררי זה מאחורינו, המחזיק בסוסים הקטנים (כי ירדנו מעליהם פעמיים, והלכנו ברגל)… באנו הביתה באחת‑עשרה ומחצה – הטיול הנהדר ביותר, הרומאנטי ביותר, ברכיבה ובהליכה, שידעתי בימי. מעולם לא עליתי על הר כה גבוה, וכן היה זה יום בהיר בשחקים.”

יושבי ההרים אף הם היו אנשים כה נפלאים. הם “אינם עושים קשיים מעולם,” רשמה המלכה, “אלא הם עליזים ומאושרים, ששים ושמחים, מוכנים ומזומנים ללכת ולרוץ, ולעשות הכל.”

אשר לאלבירט, הרי “העריך במאד את חינוכם הנאה, פשטותם ותבונתם, העושים את השיחה אתם כה נעימה ואפילו מאלפת.”

“נוהגים היינו תמיד,” רשמה הוד מלכותה, “לשוחח עם אנשי‑ההרים – שאתה בא לידי מגע כה קרוב אתם, בהרים.”

היא אהבה בהם הכל – את מנהגיהם, תלבשתם, ריקודיהם, אפילו כלי‑זמר שלהם.

“תשעה מחללי‑בחלילים היו בטירה,” כתבה, לאחר שביקרה אצל הלורד ברידאלבין; לפעמים ניגן האחד, ולפעמים – שלשה. הם ניגנו תמיד עם פת‑השחרית, ושוב במשך הבוקר, עם פת‑הצהרים, וכן מדי בואנו וצאתנו; ושוב לפני פת‑הערבית, ובמשך רוב שעת הסעודה. חמת‑החלילים מצאה חן רב בעיני שנינו."

מן הנמנע היה הדבר, שלא לשאוף אל התחדשות תענוגות כאלה מדי פעם בפעם; ובשנת 1848 לקחה המלכה בחכירה את ‘בית באלמוראל’, משכן זעיר, סמוך לברימאר, בערבות אבּירדינשיר. כעבור ארבע שנים קנתה את המקום לצמיתות. מעכשיו ראתה יכולת לעצמה להיות מאושרה באמת בכל קיץ וקיץ; כעת יכלה לחיות בפשטות ובקלות; כעת יכלה לשעות ברומאנטיקה מדי ערב בערב, ולהתעלס באהבים עם אלבירט, באין מפריע. כל היום. היה מן הקסם בעצם זעירותן של כל מידות הבית. אין לך מצב יותר מבדח מזה, בו את מוצאת את עצמך מתגוררת בשנים או שלשה חדרים לא גדולים, הילדים מצטופפים בקומה העליונה, והמיניסטר המשמש לפניך אין לו אלא קיטון זעיר, לעשות בו את כל עבודתו. ולא עוד, אלא שניתנת האפשרות בידך, לצאת ולבוא כרצונך, ולשרטט, ולהלך ברגל, ולראות בצבאים האדומים, המתקרבים אליך במידה כה מפתיעה, ולבקר בצריפי האכרים. ולפעמים יש ביכלתך להוסיף פחזות על העזה – ללכת וללון לילה אחד או שנים בבותי שבּאַלט‑נא‑גיאותאזאך – צריפים שנים גרידא, “עם תוספת עץ” – ורק אחת עשרה נפשות בחבורת הטיילים כולה! והרים וגבעות לפניך, לטפס בהם, וערימות‑אבנים, להקים גלי‑עדים בפומבון חגיגי. “ולבסוף, כשנשלמה כמעט מלאכת הגלעד, המתנשא, כמדומני, בגובה של שבע או שמונה רגל, טיפס אלבירט ועלה בראשו, והניח את האבן האחרונה; אז הורע שלש פעמים לכבודו. היה זה מחזה מפה, עליז, ונוגע עד הלב; ואני הייתי קרובה כמעט לפרוץ בבכי. מראה הנוף הרהיב את העין כל כך מעל הגבעות היקרות; היום היה כה בהיר בשחקים, וכל זה ביחד – כה ”gemüthlich", ולעת ערב נערכו ריקודי‑חרבות ומחולות‑מחנים.

ואולם אלבירט גמר אומר להרוס את הבית העתיק והקטן, ולבנות במקומו טירה חדשה, לפי תכנית משלו. בטקס מפואר, בהתאם לתזכיר, שערך הנסיך במחשבה תחילה, הונחה אבן‑הפינה של הבנין החדש, ובשנת 1855 כבר היה המקום ראוי לדירה. רחבת‑ידיים, בנויה שחם בטעם הרוזנים הסקוטיים, עם מגדל, מאה רגל גבהו, ועם בורגסין ומזלגות‑קיר מבוצרים, הוקמה הטירה מיסודה, בצורה העשויה להקיף את מראות‑הנוף הנאים ביותר של הרי הסביבה ונהר דיא הסמוך. לקישוט הטירה מבפנים הקדישו אלבירט וויקטוריה את מיטב מרצם. הכתלים והרצפות נבנו עצי‑אורן, וכוסו טרטנים[13], שנטוו ונארגו לשמם. יכולת לראות טרטן‑באל‑מוראל, באדום ואפור, לפי מתות הנסיך, וטרטן‑ויקטוריה, עם פספס לבן, לפי מתות המלכה, בכל חדר וחדר: וילונות של טרטן, ציפויי‑כסאות של טרטן, ואפילו לינוליאונים של טרטן. פה ושם נראה הטרטן הסטיוארטי המלכותי, הואיל והוד מלכותה התאמרה תמיד להיות יעקובאית נאמנה. אסקיזות בצבעי‑מים, מעשי ידי המלכה, נתלו על גבי הכתלים, יחד עם קרני‑צבאים אין ספורות, וראש של חזיר‑הבר, שהמית אלבירט ביריה, בהיותו בגרמניה. באַלִקט שבתוך הפרוזדור עמדה אנדרטה של אלבירט בתלבושת הררית, עשויה בגדלו הטבעי.

ויקטוריה הצהירה, שזהו מכלול השלימות.

“משנה לשנה,, כתבה הוד מלכותה, ”לבי מידבק יותר ויותר בגן‑עדן יקר זה, ועל אחת כמה וכמה, עכשיו, כשנעשה הכל פועל‑כפיו של אלבירט יקירי בעצמו, עבודתו שלו, בנינו שלו, תכניתו שלו;… וטעמו המפואר, וחותם ידו היקרה, טבועים בכל."

ואמנם כן, במקום הזה עברו עליה ימיה היותר מאושרים. בשקיעת חייה, בהשקיפה אחורנית, אל הימים ההם, דימתה לראות מעין זוהר של קדושה נאצלה לא מעלמא הדין, מסתנן מאותן שעות‑הפּז. כל רגע מקודש מתבלט בבהירות, רב תפארת ומשמעות נצחית. כי כל מה שעבר עליה אז, כל נסיון שנתנסתה שם, כל חויה רגשית, חמורה או קלת‑ערך, טבעה עליה את חותמה המיוחד, בדומה להברקת אורות נפלאים. הליכותיו של אלבירט בעקבות הצבאים – טיול בין‑ערבים, בו תעתה מני דרך – ישיבתה של ויקי על קן של צרעות – ריקוד לאור הלפידים – מה רב העוז, בו טבעו דברים כאלה, וכמוהם רבבה, את חותמם בלבה הער, הרגש! וכיצד חשה אל יומנה, להעלותם על הכתב!

בשורת מיתתו של הדוכס! מה נאדר הרגע! – בהיותה עסוקה באסקיזה לאחר סעודת‑עראי על שפת אגם, תוך בדידותם של הרים, והובאה אליה האגרת של הלורד דרבי, “להודיעה, כי גאון אנגליה, או יותר נכון, בריטניה, פארה, גיבורה, האדם הגדול ביותר, שהולידה מעולם, איננו עוד!” כי כאלה היו מחשבותיה על ‘המורד הזקן’ משכבר הימים. אולם אותו העבר נמחה מלבה כליל, ולא היה לו זכר עוד. זה משנים היתה משקיפה על הדוכס כעל דמות שלא מעלמא הדין, כמעט. כלום לא תמך הדוכס בסיר רובירט הטוב? כלום לא ביקש מאת אלבירט לעמוד בראש הצבא אחריו? ומה גאה היה אותו הרגע, כשעמד בתורת סנדק לבנה ארתור, זה נולד ביום מלאת לו שמונים שנה ואחת! כי על כן מילאה כעת דף שלם ביומנה בתשבחות‑אבל.

“מעמדו היה הרם ביותר, שזכה לו נתין מעולם – לעילא מכל מפלגה – מכובד על הכל – נערץ על האומה כולה – ידידה של המלכה… הכתר לא היה לו מעולם – וחוששתני, אף לא יהיה לו עוד – נתין כה מסור, נאמן ומהימן, תומך כה מתמיד! לנו אגידתו היא אבידה, שאינה חוזרת… לאלבירט הראה טוב‑לב אין קצה ואמון בלי מצרים… אין עין, אשר לא תזיל דמעות, בכל המדינה כולה.”

אלה היו מחשבות רציניות! אולם תיכף לאחריהן באו אחרות, ודאי לא פחות מזעזעות את נימי הנפש, בעקבות מאורעות לא פחות ראויים להחרת על לוח‑הלב – דרשתו של מר מק‑ליאוד על ניקודימוס, שמלה תחתונה מפלאניל אדום, שניתנה במתנה למרת פ. פארקארסון, ועוד אחת – לקיטי קייר הזקנה.

אולם אין ספק, שנהדרים מכל, וזכורים לטוב מכל, היו הטיולים – אותם הטיולים יקרי‑המציאות, המעוררים את כל חושיך בך, במעלה הרים רחוקים, במעבר נהרות רחבי‑ידיים, דרך נאות משונים, טיולים שנמשכו כמה ימים. רק עם שני נערים – גראנט ובראון – לשמש לפניהם, ובשמות בדויים… היה הדבר דומה יותר לסיפור‑אגדה מאשר למציאות היום‑יומית.

“החלטנו לקרוא לעצמנו, לורד ולידי צ’רצ’יל ובני לויתם – הלידי צ’רציל נודעה בשם העלמה ספנסר, והגינירל גריי בתורת ד"ר גריי! בראון שכח זאת פעם וקרא לי ‘הוד מלכות’, בשעה שעליתי אל המרכבה, וגראנט מעל תיבתו קרא פעם לאלבירט ‘הוד רוממותו המלכותית’, דבר שהצחיק אותנו, אבל איש לא השגיח בו.”

חסונה, אמיצה, מתפעלת ונלהבת, ונושאת מזל‑ברכה בכנפיה, כביכול – אנשי‑ההרים הצהירו, שרגלה “רגל קלה” היא – נהנתה הנאה מלאה מכל וכל – הטיולים והתעיות, ומראות הנוף, והחתחתים בדרך, והפּונדקים הפשוטים עם מאכליהם הגסים, ובראון וגראנט, העומדים עליהם לשמשם. היא יכלה להמשיך חיים אלה עד אין קצה, מאושרת בהחלט בצדו של אלבירט, בעוד בראון נוהג ברסן סוסה הקטן. אולם הגיעה שעתה, לשוב הביתה; אהה! הגיעה השעה לחזור לאנגליה. היא לא יכלה לשאת מחשבה זו כמעט; היא ישבה, סוערה ולא נוחמה, בחדרה, צופיה בשלג הנופל. היום האחרון! אח! מי יתן וכיסה השלג עליה!

ג

המלחמה הקרימאית הביאה חויות חדשות בעקבה, ורובן נעימות היו. נעים היה לאהוב את המולדת ולשאוף קרבות, למצוא תפילות מתאימות, שתיקראנה בכנסיות, לקבל ידיעות על נצחונות מפואָרים, ולראות את עצמך, ביתר שאת ויתר גאוה, כבאת‑כוחה של אנגליה. בכל אותה הרגשנות הנמהרת, שהיתה כה מיוחדת לה, שפכה ויקטוריה את נהמת‑לבה, הערצתה, רחמיה, אהבתה, על “החיילים היקרים” שלה. כשהעניקה להם את מידליותיהם, לא היה קץ להתפעלותה.

“בחורים נאצלים!” כתבה אל מלך הבלגים. “הריני מודה, שיש לי הרגשה, כאילו בני הם, עצמי ובשרי; לבי דופק עבורם, כאילו הם קרובים ויקרים לי מכל וכל. הדבר שנגע כל כך ללבם, הם שמחו כל כך; שמעתי, שרבים בכו – ואינם רוצים לשמוע על מסירת מידליותיהם, לשם טביעת שמם עליהן, מיראה בדבר, פן לא יקבלו בחזרה אותה המידליה עצמה, שניתנה להם מידי, והרי זה נוגע עד הלב. כמה מהם עברו לפני, רצוצים ומרסקים.” היא והם היו כאחדים. היתה להם הרגשה, שנתכבדו כבוד גדול על ידיה, והיא, בתום לבבה, הרגישה אף היא כמוהם.

לא כן היה יחסו של אלבירט אל הדברים. היתה בו חמירוּת, שלא נתנה לרגשותיו לפרוץ חוצה מעולם. כשחזר הגיניראל ויליאמס מן המלחמה מלאת‑הגבורה להגנת קארס, והוזמן לארמון, עשתה הקידה המזורזת, הנוקשנית, המרוחקת, בה קיבל אותו הנסיך, רושם מקפיא על כל עדי המאורע. הוא היה עדיין בבחינת נכרי.

אולם, ודאי שמלבד רשמים אישיים של קצינים צבאיים ובאי הארמון, היו עוד ענינים, שהעסיקו את אלבירט. ידיו היו מלאות עבודה – יומם ולילה – מתוך התפקיד העצום, שהוטל עליו, להביא את המלחמה לידי גמר מוצלח. תעודות מדיניות, אגרות, תזכירים, נשפכו מלפניו כמעין המתגבר. בין 1853 ל‑1857 נתמלאו חמשים כרך, בתבנית פוליו, בפרי עטו, על השאלה המזרחית. לא היה דבר עשוי להשפיע עליו, לחדול מזה. מיניסטרים עיפים ויגעים כרעו תחת נטל עצותיו; אולם עצותיו התמידו לבוא, כשהן נערמות על שלחנות‑הכתיבה שלהם, זורמות אליהם מתוך תיקים אדומים, חדשים לבקרים. ומן הנמנע היה לזלזל בעצתו. הכשרון להנהלת ענינים, שנתגלה בראורגניזציה של ארמונות בית‑המלכות ובתיכון התכניות לתערוכה הגדולה, נתבלט לא פחות מזה בתסביך המבוכות של המלחמה. שוב ושוב אירע, שהצעותיו של הנסיך, אשר נדחו, או זלזלו בהם תחילה, נתקבלו לאחר זמן, תחת לחץ המאורעות, ונמצאו חשובות לאין ערוך. גיוסו של לגיון זרים, יסודה של תחנה צבאית במאלטה, הנהגת דינים‑וחשבונות עתיים וטבלאות‑מספרים בנוגע למצבו של הצבא בסיבאסטופּול – כאלה היו האַמצאות וההישגים של מוחו, זה לא ידע ליאות. יתר על כן: הוא חיבר תעודה ארוכה, בה התוה ראשי‑פרקים לתיקונים יסודיים בכל הנהלת עניני הצבא. אותו החיבור בא קודם זמנו, אולם הצעתו בדבר יצירת “מחנה להתפּתחות”, בו ירוכזו ויאוּמנו הגייסות, נתגשמה באחרית הימים באַלדירשוֹט.

בינתיים כרתה ויקטוריה ברית‑ידידות חדשה: נפּוליאון השלישי צודד את לבה לפתע. בתחילה היתה שונאת אותו בלב ונפש. הוא לא היה בעיניה אלא אבנטוריסטן נקלה, שתפס את כסא‑המלוכה מידי אותו זקן, לואי‑פיליפ המסכן; ולא עוד, אלא שהתהלך כאח וכרע עם הלורד פאלמירסטון. במשך זמן רב, אף על פי שנמנה על בעלי‑בריתה, סירבה להזדמן אתו; אולם לבסוף סודר ביקורם של הקיסר והקיסרית באנגליה. תיכף לבוא נפּוליאון לוינדזור, החלה ויקטוריה משנה את טעמה. קסום קסמו ללבה נימוסיו השקטים, קולו העָרֵב, והפשטות המרגיעה של שיחתו. הרצון הטוב של אנגליה היה הכרחי לקיום מצבו של הקיסר באירופה, והוא גמר אומר להוליך את המלכה שבי. הדבר עלה בידו. היה בה משהו, בעומק לבה, שנענה מזורזות ומסוערות לתכונות, שסתרו, מן הבחינה הרומאנטית את כל תכונותיה הנפשיות שלה. הערצתה להלורד מילבורן, בשעתו, היתה מעורבת וממוזגת אותה הערכה סתומה למחצה של אי‑הדמיון המסעיר בינה לבין אותו הזקן האציל, החריף והשנון. שונה מזה בהרבה, מבחינת האיכות, היה אי‑הדמיון בינה לבין נפּוליאון; אולם מבחינת הכמות, לא נבדל מזה, כלל ועיקר. מאחורי החומה המוצקה והעצומה של הגינוּתה, דביקותה במוסכמות, מידת‑הקבע שבאָשרה, לטשה את עיניה בהנאה חמודה ומשונה, אל אותו היצור הנכרי, המרחף בתנועות כה מיטיאוריות לפניה, תערובת מופלאה של רצון עקשני ומשחק‑גורלות. ולתמהונה הרב גילתה, בכל מקום שצפתה לניגודים, אך ורק אהדות.

הוא היה לדבריה, “כה שקט, כה פשוט, תמים אפילו, כה שמח ללמוד דברים שאיננו יודע, כה עדין, כה מלא הבחנה דקה, הכרת‑ערך וצניעות, כה מלא תשומת‑לב אדיבה אלינו, ולעולם לא יאמר דבר, ולא יעשה מעשה, העלול להקניטני… יש משהו מקסים, מילנכולי ומענין, המושך אותך אליו, על אף כל דעה קדומה, שיש לך נגדו, וזה, ודאי, בלא סיועם של סממנים חיצוניים, אף על פי שפניו מוצאות חן בעיני.”

היא השגיחה בו, שהוא רוכב “יפה מאד, ומראהו הדור על סוסו, במרום שבתו,” ושהוא רוקד “בהכרת‑ערך רבה ושאָר‑רוח.” וחשובה מכל היתה הקשתו לאלבירט; הוא הקשיב אליו בכבוד ושימת‑לב; הראה, בעליל, מה רבה שמחתו “ללמוד דברים שאיננו יודע”; ואף לאחר זמן היו ששמעו מפיו, כי לא ראה מימיו אדם, שיוכל להדמות אל הנסיך. אכן פּעם אחת – אבל רק פּעם אחת זו – דומה היה להראות סימני מרדוּת כל שהיא. בשיחה דיפּלומאטית, “הרחבתי את הדיבור במקצת על בעית הולשטיין”, כתב הנסיך באחד מתזכיריו, “ודומה היה, שזה משעמם את הקיסר כ’מסובך ביותר’ ”.

ויקטוריה התקשרה במהרה גם אל הקיסרית, שאת יפי תארה וחמודותיה העריצה בלא שמץ של קנאה. אכן עלולה היתה איג’יניה היפהפיה, הלבושה לתפארה בקרינולינות פאריסאיות נפלאות, שהבליטו את גזרתה הגבוהה והגמישה במלואה, לעורר רוגז‑מה בלב אושפיזכניתה, זו ודאי לא יכלה, בקוצר קומתה, כובד בשריה, פשטות הליכותיה, בתלבושת מבהיקה, כמנהג המעמד הבינוני, להרגיש את עצמה במיטב. אולם ויקטוריה לא ידעה חששות. לא איכפת לה, כלל ועיקר, שפניה היו מסמיקות בימות החמה, ושמגבעת‑הארגמן השטוחה שלה נעשתה לפי האופנה של אשתקד, בעוד שאיג’יניה, קרת‑מזג ומהדרת בכל תו ותג שבלבושה, היתה מרחפת בעולם שכולו מלמלות. היא הנה מלכת אנגליה, וכלום לא די בזה? ודאי, דומה היה, שכך הוא הדבר; הוד שבמלכות לה אך לה ניתן, ונפשה ידעה זאת. מדי פעם בפעם, כשהופיעו השתים בציבור, הרי היתה האשה, זו נחנה, לכאורה, כה מעט ביופי טבעי ואמנותי, שהאפילה לחלוטין, בתוקף תפארת פנימית, טבועה באופיה, על חבירתה היפהפיה, המקושטת והמפורכסת.

דמעות זלגו העינים, כשהגיעה שעת הפרידה, וויקטוריה היתה “עצובה מאד,” כשעזבו אורחיה את וינדזור. אולם לא ארכו הימים, עד שבאו היא ואלבירט לביקור‑גומלין בצרפת, שם אָתי שפיר הכל, והיא עברה במרכבה, באין יודעים, בחוצות פּאריס, כשהיא חובשת “כיפה פשוטה” לראשה, וראתה חזיון בתיאטרון של סט.‑קלו, וערב אחד, בנשף מפואר, שערך הקיסר לכבודה בטירת וירסיל, שוחחה קצרות אל אדון פרוסי הדור במראהוּ, שקורא בשם ביסמארק. חדריה רוהטו בטעמה שלה, עד כדי כך, שהצהירה, כי הם נותנים לה את ההרגשה, כאילו בביתה היא יושבת – שכן, אילו נמצא עוד כלבלבה על ידה, שוב לא היתה חסרה דבר, להשלים את הדמיון. דבר לא הוגד לה, אולם כעבור שלשה ימים, קידם אותה כלבלבה בנביחת‑ברכה, בכניסתה לחדריה. הקיסר עצמו, שלא חס על הטורח ועל ההוצאות, סידר באופן אישי אפתעה מקסימה זו, עד כדי כך שהגיעה תשומת‑לבו. היא חזרה לאנגליה, מוקסמת שבעתים. “נפלאו באמת,” קראה הוד מלכותה “דרכי ההשגחה העליונה!”

הברית נתברכה בהצלחה, וקץ המלחמה היה ממשמש ובא. אמנם אדיר היה חפצם של המלכה והנסיך כאחד, שלא לעשות שלום קודם זמנו. כשהעלה על דעתו של הלורד אבירדין לפתוח במשא‑ומתן, תקף אותו אלבירט באגרת חריפה, בעוד ויקטוריה רוכבת על סוסה ועורכת מפקדים לצבא. אולם סיבאסטופּול נלכדה סוף סוף. הבשורה הגיעה לבאלמוראל בשעת‑לילה מאוחרת, ו“כעבור רגעים מספר התפרצו אלבירט וכל הפמליה, בכל מיני לבושין, וכל השמשים בעקבותיהם, וכל תושבי הכפר, בהדרגה, אחריהם – שוערים, נערי‑החצר, פועלים – אל הגלעד במעלה הגבעה.” הודלקה מדורה, חיללו בחלילים וירו מתותחים. עבור שלשת רבעי שעה לערך, חזר אלבירט ואמר, שהמחזה היה הולל ומסעיר מאין כמוהו. האנשים שתו והיסקי, איש לחיי רעהו, והראו התלהבות כבירה.“ אותה ”התלהבות כבירה" היתה עלולה אולי להתנדף כליל למחרת הבוקר; אולם בין כך ובין כך, הרי הגיעה המלחמה אל קצה – אם כי ודאי שקשה היה להבין לאחריתה, לא פחות מאשר לראשיתה. כאז כן עתה, נפלאו עדיין דרכי ההשגחה העליונה.

ד

תוצאה בלתי צפויה של המלחמה היתה תמורה גמורה ביחסי הזוג המלכותי אל פאלמירסטון. הנסיך והמיניסטר­ נתקרבו אהדדי מתוך איבה משותפת לרוסיה, וכך יצא הדבר, שבשעה שראתה ויקטוריה צורך הזמין את אויבה‑לשעבר, להרכיב ממשלה חדשה, עשתה כן בלא לב ולב. נשיאות הממשלה אף זו הועילה לפכח את פאלמירסטון במקצת. פחת קוצר‑רוחו ונתמעטה שאיפתו לדיקטאטורה; הוא התחיל מעיין ברצינות בהצעות הכתר, ולא עוד אלא שיכולת‑המעשה והידיעות הרחבות של הנסיך עשו עליו רושם של ממש. ודאי, שהיו עוד חיכוכים לפרקים, כי מכיון שהמלכה והנסיך הוסיפו לעסוק בפּוליטיקה חיצונית כקדם, הרי עם גמר המלחמה, התחילו השקפותיהם מתנגחות שוב באלה של ראש הממשלה. כך אירע, ביחוד, בנוגע לאיטליה. אלבירט, שהיה מצדד, להלכה, בזכותו של הממשל הקונסטיטוציוני, לא נתן אמון בקאווּר, גאריבאלדי עורר זועה בלבו, והסכנה, שאנגליה תיגרר לתוך מלחמה באוסטריה, הטילה עליו אימה. פאלמירסטון, מאידך גיסא, שאף לראות בעצמאותה של איטליה. ברם, תיק מיניסטריון החיצון שוב לא היה בידו, והוטל על הלורד ג’והן רוסיל לשאת על שכמו את כל זעמו של בית‑המלכות. במשך שנים מועטות נשתנה המצב באופן משונה. הלורד ג’והן הוא שמילא כעת את התפקיד כפוי‑הטובה של שני במעלה; אולם מיניסטר החיצון, הנאבק עם הכתר, מצא סעד, תחת התנגדות, מצד ראש הממשלה. אף על פי כן, היתה המערכה כבדה ואכזרית, והפּוליטיקה, שעל פיה נעשתה אהדתה הנמרצה של אנגליה, אחד הגורמים המכריעים בהישג הסופי של האחדות האיטלקית, בוצעה על אפו ועל חמתו של הארמון, שהתנגד לה בכל תוקף.

וכן בנקודת‑התבערה האירופאית השניה, הוסיפה עמדתו של הנסיך להיבדל במאוד מאד מזו של פאלמירסטון. אדיר היה חפצו של אלבירט לראות את גרמניה מאוחדת תחת מנהיגותה של פּרוסיה צדקנית וקונסטיטוציונית; פאלמירסטון לא ראה סיכויים יתרים לתכנית מעין זו, אולם הפּוליטיקה הגרמנית לא ענינה אותו במיוחד, והוא היה מוכן ומזומן להסכים להצעה, שנתמכה בלב ונפש על ידי הנסיך והמלכה, והיא שבתי‑המלכות של אנגליה ופּרוסיה יתאחדו בנשואי בת‑המלכה הבכירה ליורש‑העצר הפּרוסי. בהתאם לכך, בטרם מלאו לנסיכה חמש‑עשרה, בא הנסיך, אברך בן עשרים וארבע, לבקר בארמון באלמוראל, וטכס האירושין נערך כדת. כעבור שנתיים, ב‑1857, הוחגו כלולותיהם. אכן ברגע האחרון, כאילו החל השטן מקטרג, והיה חשש של עיכוב. הוטעם בפּרוסיה, שמנהג קדמונים הוא לנסיכי בית‑המלכות לחוג את נשואיהם בברלין דוקא, ונמצא מי שהעיר, כי אין סבה לראות את החתונה הנדונה כמקרה יוצא מן הכלל. כשהגיעה שמועה זו לאזני ויקטוריה, ניטל ממנה הדיבר מרוב התמרמרות. באגרת נמרצה, אפילו לגבי עטה של הוד מלכותה, פקדה על מיניסטר החיצון לומר לציר הפּרוסי, ש“בל יעלה על הדעת את האפשרות של שאלה כזו… המלכה לעולם לא תוכל להסכים לכך, הן מטעמים ציבוריים והן אישיים; ואותה הנחה, כאילו אין הדבר לכבודו של נסיך מבית‑המלכות הפּרוסי, לבוא ולשאת את בתה הבכירה של מלכת בריטניה הגדולה באנגליה, נואלת היא מדי, אם לא להרבות בדיבורים… יהיו מנהגיהם של נסיכי פּרוסיה מה שיהיו, לאו בכל יום אחד מהם נושא לו לאשה את בתה הבכירה של מלכת אנגליה. יש לראות איפוא את השאלה כפתורה וגמורה.”

כך הוה, וטכס‑הנשואין נערך בכנסיית סט.‑ג’מס. היו חגיגות לרוב – תאורות, קונצרטים מטעם המדינה, המונים עצומים, ואנגליה כולה צהלה ושמחה. בוינדזור נערך משתה מפואר לכבוד הכלה והחתן באולם ואטירלו, בו “היה כל אחד ואחד דוֹבר ידידות וטובות על ויקי, ומלא את ההתלהבות הכללית, אשר דוגמאותיה הנעימות ביותר ניתנו לנו על ידי דוכס בוקליק, זה התערב בתוך תוכו של ההמון ובין הנחותים שבנחותים,” כדברי ויקטוריה ביומנה.

במשך ימים אחדים היתה עגמת‑נפשה גוברת והולכת, וכשהגיעה שעתו של הזוג הצעיר להפרד מאתה, נשבר לבה, כמעט, – אך לא נשבר כליל.

“ילדתי היקרה והמסכנה!” כתבה לאחר זמן, “חיבקתיה בזרועותי ובירכתיה, ולא ידעתי מה אומר ומה אדבר אליה. נשקתי לפריץ הטוב, ולחצתי את ידו שוב ושוב. לשונו נאלמה, ודמעות עמדו בעיניו. ושוב חיבקתי את שניהם בפתחי מרכבתם, ואלבירט נכנס לתוך המרכבה, והיא פתוחה, עמם ועם בירטי… התזמורת ניגנה. אמרתי שלום לפירפּונשירים הטובים. הדבר נגע עד לבו של הגנרל שריקינשטין. לחצתי את ידו, ויד הדיקן הטוב, ומיהרתי במדרגות למעלה.”

הדבר נגע לא רק עד לבו של הגינירל שריקינשטין, אלא גם ללבו של אלבירט. הלכה מלפניו בתו היותר חביבה, שכשרונותיה המתפתחים כבר החלו להראות דמיון מפליא לשלו – תלמידה, השותה את דבריו בצמא, שיכלה בעוד שנים מועטות להיות לו לחבירה ובת‑לואי. רצה גורל לגלגני, שהבת הנלקחת מלפניו תהיה דוקא זו הקשורה אליו ביותר, המשכלת והנבונה, המעונינת בדברי‑אמנות ומדעים, והטועמת טעם בעריכת תזכירים, בעוד שלא יכול לגלות אף אחת מן הסגולות האלה בבן, שנשאר על ידו. כי ודאי, שלא היה כל דמיון בין יורש‑העצר ובין אביהו. תפילתה של ויקטוריה לא נשמעה, ועם כל שנה חולפת, נתברר יותר ויותר, שבֵּירטי הוא, באמת ובתמים, חוטר מגזע ברונשווייג. אולם עדויות אלו לתכונות, שעברו בירושה, אך הועילו להכפיל את מאמצי הוריו; אולי לא אחרו עדיין את המועד, להטות את הענף הרך, מתוך לחץ מתמיד וסמוכות ראויות, עד שיגדל בכיוון הנכון. הכל נעשה לשם כך. הנער נשלח לסייר את יבשת אירופה בלוית חבורה נבחרה של מורים מעולים, אך התוצאות לא היו משביעות רצון. לבקשת אביהו, כתב הנער את רשמי‑הדרך ביומן, שנבדק על ידי הנסיך, בחזירתו. הפנקס נמצא דל ועלוב בתכנו: כמה הגיונות מאלפים ומענינים אפשר היה לערוך תחת הכותרת: “נסיך וילס, שביקר אצל האפיפיור לראשונה”! אך לא מיניה ולא מקצתיה. “Le jeune prince, plaisit à tout le monde avait l’eir embarassé et très triste”.

במלאת לו שבע‑עשרה שנה, נערך תזכיר בחתימת שמותיהם של המלכה והנסיך, בו הודיעו לבנם הבכור, שהנה הוא נכנס לתקופת הגברות, ועליו למלא מכאן ולהבא את התפקידים של ג’ינטלמן נוצרי.

“החיים מורכבים מחובות,” נאמר בתזכיר, “ובמילואן השלם, הדייקני והמזורז של אלה, ניכר הנוצרי האמתי, החייל האמתי והג’ינטלמן האמתי… ספירת‑חיים חדשה תיפתח לפניך, בה יהיה עליך ללמוד מצוות עשה ומצוות לא‑תעשה, תורה המצריכה עיון רב, שכן חשובה היא מכל הלימודים, שעסקת בהם עד כה.”

כשקיבל בירטי את התזכיר, התמלאו עיניו דמעות. אולם, בעת ובעונה אחת עם זה, נערך עוד תזכיר אחד, תחת הכותרת: “סודי: להדרכת האדונים הממונים לשמש לפני נסיך וילס.” תעודה ארוכה ומסובכה זו קבעה “עקרונים ידועים,” שלפיהם יש לסדר את “התנהגותם ונימוסיהם” של האדונים הללו, וש“סבור ומקובל, שהם עשויים להשפיע על נסיך וילס לטובה.” “הסגולות המציינות את ה’נטלמן בחברה,” נאמר בתעודה המופלאה הזאת, אלה הן:

1. חיצוניותו, מהלכו ולבושו.

2. טיב יחסיו עם זולתו והתנהגותו עמם.

3. שאיפתו ויכלתו לעשות רושם יאות בשיחה, או בכל מעשה שעושה החברה, בה הוא מעורב."

אחרי זה בא ניתוח מפורט ומדויק של ראשי‑פרקים אלה, הממלא כמה דפים, והתזכיר מסתיים באזהרה סופית לאותם האדונים:

“אם יעריכו כראוי את האחריות הכרוכה במשרתם, ובנקטם את הקוים, שהותוו לעיל בתורת ראשי‑פרקים, ישמעו בקול השכל הטוב שלהם עצמם, ויתנהגו, בכל הזדמנות שתבוא לידם, לפי עקרונים אלה, בלי לזלזל בחשיבותו של כל תו ותג, אלא מתוך נקיטת קו‑הנהגה עקבי אחד, יוכלו לעשות שירות רב‑ערך בשביל הנסיך הצעיר ולהצדיק את הבחירה רבת‑האמון, שנעשתה על ידי ההורים המלכותיים.”

כעבור שנה, נשלח הנסיך הצעיר לאוכספורד, שם אחזו מדריכיו בכל האמצעים, לבל יתערב עם הסטודנטים. אמנם כן, הכל נעשה – הכל… חוץ לדבר אחד מיוחד. מעולם לא נעשה הנסיון, לתת לבירטי ליהנות הנאה פורתא מחייו. אולם מה בכך? “החיים מורכבים מחובות.” מה לנסיך מנסיכי וילס ולתענוגות בני‑אדם?

אותה שנה עצמה, בה עזבה את אלבירט בתו הבכירה, הביאה בכנפיה עוד אבידה אחת, רצינית אפילו מן הראשונה. הבארון ביקר באנגליה בפעם האחרונה. במשך עשרים שנה, כפי שאמר הוא עצמו, באגרת אל מלך הבלגים, מילא את “המשרה המטרידה והמיגעת של ידיד אבהי ויועץ מהימן” לנסיך. בן שבעים היה כעת; עיף היה, מבחינה פיסית ושכלית כאחת. הגיעה שעתו להסתלק. הוא חזר לביתו בקוֹבוּרג, להמיר מכאן ולהבא את סודותיה הכבירים של הדיפלומאטיה האירופאית בשיחות‑חולין של בירה קרתנית, ופכים קטנים של חיי‑המשפחה. בכורסתו הנוקשה, יד האח המבוערת, היה מניד ראשו כעת על סיפורי‑מעשיות משכבר הימים – לא אודות מלכים ומצביאים, אלא אודות שכנים ושארים והרפתקאות המשפחה בימי קדם – שריפת הספריה של אביהו – והעז, שעלתה במרוצה אל חדר אחותו והקיפה את השלחן פעמיים, בטרם נמלטה במדרגות למטה. חולי‑עיכול ומרה שחורה הוסיפו לתקפו; אולם בהשקיפו אחורנית על דרך חייו, לא ראה סיבה לתרעומת. מצפונו היה נקי. “עבדתי כל זמן, שהיה בכחי לעבוד,” העיד על עצמו, “ולשם מטרה, שאין איש יכול לחלוק עליה. הכרת עובדה זו היא שכרי בעמלי – השכר האחד אשר ביקשתי.”

דומה היה הדבר, באמת, שאותה “מטרה”, אשר שאף אליה, הושגה. תבונתו, סבלנותו ודוגמת עצמו עמדו לו, ליצור במרוצת הזמנים, אותו גלגול נפלא, שעליו היה חולם כל ימיו. הנסיך היה יציר‑כפיו הוא. עבדן לא ידע ליאות, יושב ראש במועצות אומה אדירה מתוך שאיפות נאצלות ביותר – זה היה ההישג שלו; והוא ראה את יצירתו, והנה טובה היא. אך כלום לא היו לבארון כל פקפוקים וחששות? כלום לא תמה מעולם, אם אין ההישג גדול מדי, תחת היותו קטן מדי? מה דקות ומסוכנות הרשתות, שפורש הגורל לרגלי הזהירים שבבני‑אדם! דומה היה, שאלבירט קלט את כל אשר זרע שטוקמאר בנפשו – מידות תרומיות, חריצות, התמדה, השכלה. וואף על פי כן – מדוע כן? – לא שפרה נחלתו עליו, כי הוכה לבו בשממון.

כי על אף הכל, ואחרי ככלות הכל, לא ידע אושר מימיו, עבודתו, שאליה התחיל שואף לבסוף, בערגון חולני כמעט, היה בה מן הנחמה ולא מן התרופה; דרקון‑התרעומת אכל בתיאבון קודר את המנחה ההולכת וגדלה של ימים ולילות מלאי‑עבודה, שהוקרבה על מזבחו, ולא ידע שבעה. הנסיבות של תוגת‑נפשו היו סמויות מן העין, מסתוריות, ואולי לא ניתנו לניתוח – מעורות יותר מדי בעמקי נשמתו, מלהיחשף לעין ההגיון והשכל. היו סתירות בטבעו, שעשוהו איש‑החידה בעיני כמה ממיודעיו הקרובים ביותר: קפדנות ועדינות; עניוות ובוז, כמיהה לאהבה וקרירות‑המזג, שימשו בו בערבוביה. הוא נידון לבדידות; ולא לבדידות של גולה בלבד, אלא לבדידות אדם‑המעלה, המכיר בערכו ואין מודים בו. היתה נטועה בו גאוה מלאה צידוק‑הדין וזחיחות‑הדעת כאחד, גאותו של דוקטריניר. ואף על פי כן, לא נכון יהיה לתארו בפשטות, כאחד הדוקטרינירים; כי הדוקטריניר האמתי סיפוק פנימי מרחיב את דעתו תמיד, והסיפוק הנפשי רחק מאלבירט. הוא שאף לדבר‑מה, ולא יכול להשיגו מעולם. מה היה דבר זה? איזו אהדה מושלמת, אהדה אין לה שם? איזו הצלחה עילאה, יוצאת מגדר הרגיל? אפשר, שהיתה זאת מזיגה של השתים. לשלוט ולמצוא הבנה לנפשו! לזכות, מתוך הודעת השפעה עליזת‑נצחון אחת, בהשתעבדותם ובהוקרתם של הבריות – אכן זהו דבר כדאי וראוי לו! אולם הוא ראה בבהירות, עד כמה אין סביבתו הקרובה מסוגלת להיענות לדמיונות כאלה. מי הוא כאן, המעריך אותו, באמת ובתמים? מי יודע להעריכו באנגליה? ואם הסגולה העדינה של יתרון פנימי מועילה כה מעט, היוכל לצפות ליותר מזה בדרכים הקשות של זריזות וכח? הנה היא ארץ גלותו האיומה – חומה אטומה וקרה. אין ספק, שהוא עשה רושם כל שהוא: נכון הדבר, שזכה ליחס של כבוד מאת חבריו לעבודה, שיצאו מוניטין לישרנותו, חריצותו, דייקנותו, שהיה אדם חשוב עד למאד, והשפעה יתרה נודעה לו על הכל. אולם מה רחק, כמה רחק, כל זה מתכלית מאוייו! כמה קלושים ונואָלים נדמו מאמציו לעומת התקרושת הכבירה של שעמום, של סכלות, של רפיון‑ידים, של בערות, של מבוכה ומהומה, שמצא לפניו! יש שראה יכולת לעצמו, או שהתחכם, לשנות משהו לטובה, פה ושם – לסדר מחדש איזה פרט, ליישר איזו עקמומיות, לתבוע תיקון מעוות, הדוקר את העין; ואולם כל זה לא נגע מעולם בלבו של זה המנגנון האיום. אנגליה הוסיפה להתנהל בכבדות, נמנעת‑חדירה ושמחה בחלקה, בדרכה העתיקה, הקשה מנשוא. הוא הטיל את עצמו בדרכה של המפלצת, עשוי לבלי חת, לחיים ולמות, אבל הושלך הצדה. כן! אפילו פאלמירסטון לא נוצח עדיין – והוסיף לענותו בעליזותו היתרה, טירוף‑דעתו, וחוסר כל קו עקרוני באפיו. זה היה למעלה מכחו. הוא לא נחן באופטימיות יתרה מידי הטבע ולא מידי הבארון; זרע הפיסימיות, כיון שנזרע בלבו, מצא קרקע דשנה לגידולו. הוא

"הִקְשָׁה עַל כֹּל, וְלא מָצָא

אַף תְּשׁוּבָה אַחַת נִרְצָה,

וְרַק רַע בָֹעוֹלָם רָאָה".

הוא האמין, שחייו יצאו לריק, והתחיל מתיאש מכל וכל.

ואולם שטוקמאר ציוהו, “שלא לחדול ממאמצים לעולם,” וחדול לא יחדל. הוא יוסיף ללכת דרכו, לעבוד יומם ולילה, ולשאוף אל על, עד יומו האחרון. שקידתו נהפכה כמעט למין שגעון לדבר אחד. בשעה מוקדמת יותר ויותר הודלקה העששית הירוקה; יותר ויותר גדלה חליפת‑אגרותיו; יותר דייקני וקפדני נעשה עיונו בעתונים היומיים; התזכירים, שאין להם סוף, נעשו יותר נוקדניים, נתחניים ודקדקניים. אפילו שעשועיו היו לו כחובה. הנאה הנאה ושעתה המיוחדת לה: היה יוצא מתוך התלהבות‑מצוה בעקבות הצבאים, וחומד לצון בלשון נופל על לשון, עם פת‑הצהרים – כי כך נאה וכך יאה. המכונה פעלה בזריזות מפליאה, אבל מעולם לא נחה ולא שומנה בשמן. בדייקנות יבשה הסתובבו גלגלי‑שיניה הרבים על ציריהם עולמית. לא, כי יהיה מה שיהיה – הנסיך לא יחדל ממאמציו; לא לחנם נבלעה תורתו של שטוקמאר בתוך מעיו. הוא ידע מהו הדבר הישר לעשותו, ובכל מחיר, עשה יעשנו. ודאי, שכן. אך אהה! בחיינו עלי אדמות מה ערך לודאיות? “אל תשקוד יתר על המידה בשום דבר!” אמר אחד היונים הקדמונים. “אין טוב מן הקצב הנכון בכל מעשה האדם. כי תכופות יארע, שאדם העולה ברב שקידה לקראת איזו מטרה נעלה, אם כי עינו לשכר, יותעה, אליבא דאמת, מני דרך, ברצונו של איזה כח, המראה לו את הרע בדמות הטוב, ודברים, שהם יתרון לו, יראה כריעותא לו.”[14] אין ספק, שגם הנסיך וגם הבארון יכלו ללמוד משהו מחכמתו הקרה של תיאוגניס.

ויקטוריה השגיחה לימים בבעלה, שהוא מהלך קדורנית, ודומה שהוא כורע תחת נטל עבודתו. היא ניסתה לעודד את רוחו. בראותה, למגינת לבה, שעדיין מתיחסים אליו כאל בן‑נכר, הגתה תקוה, כי בהעניקה לו את התואר Prince Consort,[15] תשפר את מעמדו במדינה. “יש למלכה הזכות לתבוע, שבעלה יהיה אנגלי.” כתבה הוד מלכותה. אולם דא עקא, שגם לאחר שיצא צו‑המלכות, נשאר אלבירט נכרי כשהיה; וכרבות השנים, כן גבר דכדוך‑נפשו. היא עבדה יחד אתו, שמרה עליו, טיילה אתו ביערות אוסבורן, בעוד הוא שורק לזמירים, כמנהגו ברוזינאו בימי נעוריו. משהיה יום‑הולדתו ממשמש ובא, הטריחה עצמה טרחה רבה ויתרה לבחור בשבילו מתנות, שתגרומנה לו קורת‑רוח אמתית. ב‑1858, כשמלאו לו שלשים ותשע שנה, נתנה לו “תמונה של ביאטריסה, הגודל הטבעי, בצבעי שמן, מעשה ידי הורסלי, אוסף שלם של מראות‑נוף בגותא וסביבותיה, שצילם בשבילי בידפורד, וכבוש לניירות, עשוי שחם ממחצבות באלמוראל ושיני‑צבי, לפי תרשים של ויקי.” אלבירט שמח, כמובן, מאד מאד, ועליצותו במסיבת המשפחה לא ידעה כל גבול: ואף על פי כן… מה זה היה לו?

ודאי תש כחו של האיש. הוא עשה לילות כימים בשירותו למדינה, ואין ספק שמבנה גופו, כפי שהשגיח בו שטוקמאר מבתחילה, לא היה מסוגל לשאת נטל רב מדי. הוא התרגז על נקלה; הוא לקה תכופות בכל מיני מיחושין קטנים. די היה בעצם הופעתו החיצונית להעיד על תשישות כחותיו הגופניים. העלם יפה‑התואר מלפני עשרים שנה, עם העינים המבריקות וגון‑העור הרך והעדין, היה לגבר חולני, עם עינים לאות, שגופו המסורבל וקומתו הכפופה העידו על עבודה הנעשית תוך ישיבה, בעוד קדקדו מקריח והולך. מבקרים רעי‑לב, שדימו פעם את אלבירט לאחד מזמרי‑האופירה, היו עלולים למצוא בו כעת משהו מדמותו של המלצר. על יד ויקטוריה, התבלטה הסתירה המעציבה ביתר שאת. היא אף היא גידלה פימה עלי כסל, אבל הבשרנות שלה היתה זו של מטרוניתא חרוצה; וחיוניות רבה ומזורזת ניכרה בכל הליכותיה – במצעדה הבטוח והנמרץ, במבט עיניה החודרות והנוקבות, בידיה הקטנות, השמנות, המוכשרות והמטילות מרוּת. אילו ידעה לקסום בקסמי אהבה, מה מאושרת היתה להזריק לתוך אותה הדמות הכבדה, התשושה, לתוך אותו המוח המיובש והמיואש, מידת‑מה של החיוניות והבטחון העצמי, שכה מלאה אותם היא עצמה!

אולם פתאום אירע דבר, שהזכיר לה, כי יש עוד בעולם סכנות אחרות מלבד חולשות הגוף. בשנת 1860 ביקר הנסיך בקובורג, ובנס ניצל ממות בשעת תאונה למרכבתו. הוא נפטר באילו חבלות ופצעים קלים; אולם ויקטוריה נבהלה במידה, שאין למעלה הימנה, אף על פי שהשתדלה להסתיר את הדבר. “הרי תמיד, כשהמלכה נרגשת ביותר,” כתבה לאחר זמן, “היא מעמידה פנים שקטות ביותר, והיא לא יכלה, אף לא העזה להרשות לעצמה לדבר על מה שהיה עלול לקרות, או אפילו להודות עם לבבה (ולא תוכל, ולא תמצא עוז בנפשה אף כעת) בכל גודל הסכנה, כי ראשה היה הולך סחרחר!” ובאמת, רק רחשי תודתה לאל היו עשויים לשכך את סערת לבה. היתה לה הרגשה, לדבריה, שלא תוכל לשקוט “בטרם תעשה דבר‑מה להקים זכרון‑נצח לרגשותיה,” והיא החליטה ליסד מוסד של צדקה בקובורג. “אלף לירות, או אפילו אלפיים, מסולקות בבת אחת או לשיעורים שנתיים, אין בהן, לדעת המלכה, משום גוזמא.” משנקבע, לבסוף, הפחות שבשני הסכומים, הושקע בקרן, שנקראה בשם “ויקטוריה‑שטיפט” ונמסרה בידי ראש העיריה והכומר הראשי בקובורג, על מנת שיחלקו את הרבית מדי שנה בשנה בין מספר בחורים ובחורות מצניעי לכת, מדלת‑העם.

כעבור זמן קצר נתנסתה המלכה, בפעם הראשונה בימי חייה, בנסיון ממשי של אבידה אישית קרובה. בראשית שנת 1861 חלתה דוכסית קינט במחלה אנושה, ובחודש מארס שבקה חיים לכל חי. המאורע זעזע את ויקטוריה עד היסוד. בגבורה של דכדוך‑הנפש, מילאה דפים רבים ביומנה תיאורי השעות האחרונות בחיי אמה, לכל פרטיהן ודקדוקיהן, התמסמסותה, פגרה המת, עם סימני‑הפסקה נסערים והשתפכות נרגשת של הגיון נעכר. עצבון ההוה השכיח מלבה את כל מחלוקת העבר. האימה הגדולה והמסתורין של המות – מות בחדרים – הם שהשתרשו בדמיונה של המלכה. כל ישותה התוססת, הגדושה חיוניות, נרתעה בבהלה מפני המחזה הקודר של נצחון אותו הכח הנורא. אמה הורתה, זו נמצאה בכפיפה אחת אתה במשך שנים כה ארוכות, עד שהיתה כמעט לחלק בלתי‑נפרד של עצם קיומה, שקעה לעיניה לתוך האַפסות הגמורה! היא השתדלה לשכוח, אבל שר של שיכחה עזבה. קינותיה נמשכו בשפע מוזר, בהתמדה משונה. דומה היה הדבר כאילו נזרקה בה, באורח פלא, רוח נבואה, והרגשה, כי בשבילה, באופן מיוחד, טמן אותו מלך‑אשמנים נתעב חץ קטלני באשפתו.

ואמנם לא עברה שנה אחת מיום מות אמה, עד שהוכחה בגורלה אכזרית הרבה יותר. אלבירט, שנדודי שינה התישו את כחו זה כבר, הלך ביום טחב וקור בשלהי נובימבר, לראות בבנינים המוקמים בשביל האקדמיה הצבאית החדשה בסאנדהורסט. בחזירתו, נתברר, שעיפותו עם חשיפת‑עצמו למזג‑האויר המסוכן של ימות החורף פגעו פגיעה רצינית בבריאותו. הוא הוכה בשגרון, נדודי שנתו לא פסקו, והוא התאונן על מיחושין קשים בכל אבריו. כעבור שלשה ימים, הוטלה עליו חובה מעציבה לבקר בקיימברידג’. התנהגותו של נסיך וילס, שהוכנס לאותה מכללה אשתקד, הגיעה לידי כך, שתכף הצורך בביקור אבהי ותוכחת אבהית. האב המאוכזב, כאוב‑הגוף ודווי‑הנפש, מילא את תפקידו; אולם בנסיעתו חזרה לוינדזור, אחזתהו צנה קשה. במשך השבוע הבא נחלש גופו וחלשה עליו דעתו יותר ויותר מיום ליום. ובכל זאת, על אף חולשתו ודכאונו, הוסיף לעבוד. רצה הגורל, שבאותה שעה דוקא יתרחש משבר דיפלומטי חמור. מלחמת‑אזרחים פרצה באמריקה, ודומה היה, שאנגליה עלולה, מתוך מריבה עזה עם ארצות‑הברית הצפוניות, להיגרר לתוך סכסוך זה. אגרת קשה, שנערכה בידי הלורד ג’והן רוסיל, הובאה לראות‑עיניה של המלכה; והנסיך הבין, שאם תישגר אותה האגרת, ללא שינויים בתכנה וסגנונה, תהיה תוצאתה ההכרחית כמעט, מלחמה בארצות הברית. בשעה שבע, בבוקר האחד בדצמבר, קם ממטתו וכתב ביד רועדת שורה של הצעות לשינוי הטופס, כדי המתיק את לשונה ולהשאיר פתח פתוח לפתרון השאלה בדרכי שלום. הממשלה הסכימה לשינויים אלה, וכך נמנעה מלחמה. היה זה תזכירו האחרון של הנסיך.

הוא הצהיר לא אחת, שאין המות מפחיד אותו. “אין אני מידבק בחיים,” אמר פעם לויקטוריה. “את מידבקת, אבל בעיני אין להם ערך.” ואז הוסיף: “מובטחני, שאילו באתני מחלה אנושה, הייתי נכנע תיכף ומיד, לא הייתי נלחם לחיים. אין אני נאחז בחיים בעל כרחם.” הוא לא טעה במשפטו. ימים מועטים לאחר שנפל למשכב, אמר לאחד מידידיו, כי הוא משוכנע, שלא יקום עוד מחליו. כחו אפס מיום ליום. אף על פי כן, אילו הובנה מחלתו כראוי, ואילו טיפלו בה כדיבעי מלכתחילה, מסתבר שלא היה מן הנמנע להצילו; אולם הרופאים לא הצליחו לעמוד על מהות מחלתו; ומן הראוי לציין כאן, שרופאו הראשי היה סיר ג’ימס קלארק. כשהציע מאן דהוא, לשאול בעצת רופאים אחרים, לגלגל סיר ג’ימס על רעיון זה, באמרו: “הרי אין כל יסוד לחששות.” ואולם המחלה המוזרה היתה גוברת והולכת. סוף סוף, לאחר שנתקבלה אגרת תוכחת נמרצה מאת פאלמירסטון, נקרא ד“ר ואטסון לארמון. וד”ר ואטסון ראה תיכף ומיד, שאיחר לבוא. טיפוס‑הבטן כילה את כחו של הנסיך. “סבור אני, שלעת עתה, הכל משביע רצון,” אמר סיר ג’ימס קלארק.

הרוגז והיסורים של ימי המחלה הראשונים חלפו, ובאו במקומם טמטום החושים ומאפליה קודרת והולכת. יום אחד ביקש הגוסס, שינוגן לפניו דבר‑מה – “הימנון‑כנסיה ממרחק”; ומשוהובא פסנתר לחדר הסמוך, ניגנה הנסיכה עליסה מהימנוני לותיר, אז חזר הנסיך על “צור הדורות.” יש ודיבר זרות בחום הקדחת; יש והעבר הרחוק סחפו כהמון גלים; הוא שמע שירת צפרים בהשכמת הבוקר, ושוב נמצא ברוזינאו, באביב נעוריו. אז תבוא ויקטוריה, וקראה לפניו את מעשה “פיוויריל על שן‑הסלע.” ונתן אותותיו, שיש ביכלתו לעקוב את סיפור המעשה, ואז תרכין עצמה אליו, ומלמל הוא: “liebes gutes Weibchen” – Frauchen“, כשהוא מלטף את לחיה בחיבה. רבה היתה דאגתה, וגדולה התרגשותה, אולם היא לא נבהלה ברצינות. בוטחת במרצה השופע שלה, לא אָבתה להאמין, שאלבירט עלול לכרוע תחת הנטל, היא סירבה לראות אפשרות איומה כזו פנים אל פנים. היא מיאנה לראות את ד”ר ואטסון. כלום לא הבטיח לה סיר ג’ימס קלארק, שהכל יאתה שפיר? עוד יומים לפני בוא קצו, שכבר היה גלוי וידוע לכל הפמליה שלה, כתבה, כנראה, במלוא הבטחון, אל מלך הבלגים, לאמר: “אין אני נשארת על יד מטתו בלילות, הואיל ואיני יכולה להועיל לו במאומה; ואין שום דבר העשוי לעורר חששות.” הנסיכה עליסה ניסתה להגיד לה את האמת, אולם היא הוסיפה להאחז, בעקשנות, בתקותה הטובה. בבוקר ה‑14 לדצמבר, דומה היה, שאמנם הוטב מצבו של אלבירט, כאשר קיותה; אולי עבר המשבר. אולם במשך היום התחולל שוב שינוי רציני לרעה. אז הרשתה לעצמה סוף סוף לראות, שהנה עומדת על שפת תהום איומה. כל המשפחה נקראה אל מטת הגוסס, ואחד אחד נטלו הילדים בדומיה את ברכת‑הפרידה מאת אביהם. “רגע מחריד היה זה,” כתבה ויקטוריה ביומנה, אולם, תודה לאל! הייתי מוכשרה להבליג על רגשותי, ולשמור על השלוה השלימה, ונשארתי יושבת על ידו.“ הוא מלמל מה, אולם היא לא יכלה להבחין, מה הדבר; נדמה לה, שהוא מדבר צרפתית. ופתאום החל מסדר את שערותיו, ”ממש כמו שעשה בהיותו בקו הבריאות, בעודו לובש את בגדיו.“ ”Es ist kleines Frauchen", לחשה לו, ודומה היה, שהוא מבין להגיגה.

לעת ערב נכנסה לרגע לחדר אחר, אולם נקראה תיכף בחזרה; כהרף עין, ראתה בשינוי המבעית, שהתחולל בו. כשכרעה ליד המטה, נשם עמוקות, נשם רכות, חדל לבסוף מנשום. שרטוטי פניו נקשו כליל. היא זעקה זעקה אחת גדולה ופראית, שנשמעה בכל קצוי הארמון מוכה‑הבלהות – והבינה שאבוד אָבד לה לנצח.

פרק ז: אלמנוּת

א

מיתתו של חבר‑חייה היתה לנקודת‑המפנה המרכזית בדברי ימי המלכה ויקטוריה. היא עצמה הרגישה, שפרשת חייה האמתיים נסתיימה עם זו של בעלה, וששארית ימיה על אדמות אינה אלא בבחינת דמדומים– חתימתו של חזיון אשר שׂוּחק. ומן הנמנע יהיה גם לכותב תולדותיה להמלט מרושם דומה לזה. אף הוא באופל יגשש, משהוא מגיע למחצית השניה של אותה פרשה ארוכה. על ארבעים ושתים השנים הראשונות של חיי המלכה, האירה כמות מרובה ומגוונת של ידיעות מוסמכות. במותו של אלבירט, מסך יורד עליהם. רק לפעמים רחוקות, בהפסקות ארעיות ומקוטעות, ייעלה לרגע או שנים, אז תבחין עינך ראשי‑פרקים מועטים, יתגלו אילו פרטים מצוינים; השאר אינו אלא בגדר סברה ומסתמיות. וכך, אף על פי שהמלכה מנתה, לאחר אבידתה הגדולה, שנות‑חיים לא פחות, כמעט, משמנתה לפני כן, הרי אין פרשת השנים הללו יכולה להשתוות בשום פנים אל דברי ימיהן של הראשונות. מוטל עלינו להסתפק, בבערותנו, במסירת הללו בקיצור התמצית.

הסתלקותו הפתאומית של הנסיך היתה לא רק מאורע, שחשיבות אישית מכרעת נודעת לו בחיי ויקטוריה; כי היה זה מאורע בעל ערך לאומי, אירופאי. רק ארבעים ושתים שנה מלאו לאיש, ובדרך הטבע נשקפו לו עוד, לפחות שלשים שנות‑חיים נוספות. אילו זכה לכך, אין ספק, כמעט, שכל התפתחותה של המדינה האנגלית היתה משתנית מן הקצה אל הקצה. עוד בתקופה שקדמה למיתתו, ייחד מקום מופלא לעצמו בחיים הציבוריים של אנגליה; עוד אז קובּל על החוג הפנימי של הפּוליטיקאים כחלק נחוץ ומועיל של מנגנון המדינה. הלורד קלארינדון, למשל, דיבר על מותו כעל “אסון לאומי, שחשיבותו גדולה הרבה יותר ממה שהקהל הרחב יכול להעלות על הדעת”, וקונן על אבדן “עצה ותושיה וחזות הבאות” של המת, סגולות, שהיו, לדעתו, “חשובות יותר מתמיד,” אילו פרצה מלחמה באמריקה. וּודאי, שבמרוצת הזמן היתה השפּעת הנסיך הולכת הלוך וגדול. כי נוסף לכל תכונותיו השכליות וסגולותיו המוסריות, זכה עוד, בתוקף מעמדו, ליתרון נעלה אחד, שהיה חסר לכל שאר נושאי משרות רמות שבמדינה: הוא נעשה קבע. פוליטיקאים באו, והלכו כלעומת שבאו, אולם הנסיך נצב עולמית במרכז הענינים. מי יטיל ספק בדבר, שלסוף המאה התשע‑עשרה, היה אדם כזה, ששערותיו הלבינו בשירות אומתו, אדם ישר, משכיל, ובעל נסיון אין דומה לו, שכן עברו כל ימי חייו ליד הגה השלטון, תופס מקום ראשון במעלה בכל המדינה כולה? אם בנעוריו היה מוכשר לערוך את הכתר למלחמה בפאלמירסטון התקיף, ולשוב מן המערכה ללא כשלון, כלום היה דבר נבצר ממנו לעשותו, לעת זקנתו? איזה מיניסטר, ולוא יהיה החרוץ ביותר, המהולל ביותר, יכול עמוד בפני רוב חכמתו, תום ישרנותו, עוצם סמכותו המצוה של הנסיך הישיש? הנקל לשער, כיצד היו דברים מגיעים, בהנהגת שליט כזה, לידי נסיון להפוך את אנגליה למדינה מאורגנת באותה הדייקנות, מחונכת באותה השלימות, מצוידת באותה החריצות, ומפוקדת באותה עריצות‑היחיד, שמצאנו בפּרוסיה עצמה. כי אז אולי היו נזעקים, לבסוף, הכחות הדימוקרטיים שבמדינה, תחת דגלו של מנהיג כביר‑כח – אדם מסוגו של גלאדסטון או בראיט – ומתחילים בהתגוששות, שהיתה מזעזעת את המשטר המלוכני עד היסוד. או שמאידך גיסא היתה מתקיימת נבואתו‑השערתו של דישראלי. “עם הנסיך אלבירט,” אמר הלה, “הבאנו לקבורות את שליטנוּ. נסיך גרמני זה משל באנגליה עשרים ואחת שנה, בתבונה ובמרץ, שלא ראינו דוגמתם בכל המלכים שלנו… לוא האריך ימים מאילו ‘זקנים ורגילים’ שלנו, היה מזכה אותנו במשטר המבורך של ממשלת‑יחיד.”

החוקה האנגלית – אותה חטיבה נמנעת‑התיאור – היא יצור חי, הגדל והולך עם גידולם של האנשים, פושט צורה ולובש צורה תמיד, בהתאם לחוקים המורכבים, הדקים מן הדקים, של הטבע האנושי. התבונה והמקרה הם הוריה מחולליה. חכמי 1688 עיצבו את דמותה הידועה לנו; אולם מקרהו של ג’ורג’ הראשון, שלא ידע לדבר אנגלית, זיכה אותה באחת הזכויות העיקריות שלה – שיטה של קבינט, שאינו תלוי בכתר, אלא מקבל את מרותו של ראש הממשלה, חכמתו של הלורד גריי הצילה אותה מהתאבנות וכליון, והעלתה אותה בדרך הדימוקרטיה. והנה היתה בה שוב יד המקרה. אשה מולכת נזדמן לה זיווג, בדמות אדם מוכשר וקשה עורף. ודומה היה, כי אין הדבר מן הנמנע, שיסוד נסתר, אשר נבלע בתוכה זה משנים – יסוד הכח האדמיניסטרטיבי הבלתי‑אחראי – ייעשה תכונתה העיקרית והמכרעת, וישנה את כיוון גידולה בתכלית השינוי. אולם המקרה נתן, והמקרה לקח. חבר‑חייה של המלכה נקטף באבו; והחוקה האנגלית השליכה מעליה את האבר המת, בלא זיע, כמעט, והמשיכה את חייה המסתוריים, כאילו מאז ומעולם נתקיימה בלעדיו.

רק אדם אחד, הוא לבדו, הרגיש בכל גודל המאורע. הבארון, המסב בכורסתו, ליד האח המבוערת בקוֹבּוּרג, ראה לפתע את יצירת‑כפיו המפוארה נשברת לרסיסים. אלבירט איננו, וחייו הוא יצאו לבטלה. אפילו בשעותיו הקודרות ביותר, לא העלה בדעתו מעולם אפשרות של אסון כה עגום. ויקטוריה כתבה אליו, ביקרה אצלו, ניסתה לנחמו, בהצהירה מתוך בטחון נסער, שהמשך תמשיך את עבודת בעלה. הוא חייך בעצבות, והביט אל האש. אז מלמל, שהוא יוצא בדרך, בה הלך אלבירט – שהוא לא יאריך ימים עוד. הוא התכנס לתוך עצמו ילדיו נתקהלו סביבו, ועשו ככל אשר היה לאל ידם, לנחמו באבלו, אבל לשוא: לבו של הבארון נשבר בתוכו. הוא התהלך עוד בארץ החיים כשמונה‑עשר חודש, אז הלך בדרך תלמידו, לשכון עפר ומאפליה.

ב

בפתאומיות מחרידה עברה ויקטוריה משלות‑הזוהר של האושר השלם, לתוך צלליו הקודרים של עמק‑הבכא. ברגעים האיומים הראשונים חששו בני‑לויתה, שדעתה תיטרף עליה מעוצר רעה ויגון; אולם נימת‑הברזל שבאופיה עמדה בעינה, ובהפסקות, שבין התקפות‑היגונים, השגיחו במלכה, שהיא שקטה ושלוה. גם זאת זכרה, שאלבירט התנגד כל ימיו להפרזות בגילוי רגשות שבלב, ומשאלתה האחת, שנתקיימה עוד בידה, היתה שלא לעשות שום דבר, שלא היה לרצונו של המנוח. אף על פי כן היו רגעים, בהם לא ידעה הוד מלכותה לעצור ברגשותיה. יום אחד הזמינה אליה את דוכסית סותירלאנד, וכשהיא מוליכה אותה לחדרו של הנסיך, נפלה אפים ארצה, תוך מבול של דמעות, לפני בגדיו המיותמים, בעודה משביעה את הדוכסית להגיד לה, אם ידעה בעולם אדם מחונן בסגולות נפשיות יקרות מסגולותיו של אלבירט. לימים, סחפה אותה הרגשה אחרת, דומה להתמרמרות. “התינוקת העלובה, שנתיתמה בטרם מלאו לה שמונה חדשים,” כתבה אל מלך הבלגים, “הריהי כעת אלמנה רצוצה ושבורת‑לב, בת ארבעים ושתים! חיי אלה המאושרים הגיעו אל קצם! העולם החשיך עלי!… אח! להקטף בעצם אביב‑חיינו – לראות את חיינו המשפחתיים הטהורים, רוויי‑האושר, השלוים, שהם רק הם נתנו לי את האפשרות לשאת את מצבי השנוא עלי מאד, נקטפים בארבעים ושתים – בעוד שאני קיויתי, מתוך בטחון אינסטינקטיבי כה רב, שהאל לעולם לא יפריד בינינו, ויגיעו לשיבה טובה יחד (אף על פי שהוא הרבה לדבר על קוצרה של דרך החיים – הרי זה נורא מדי, אכזרי מדי!” דומה, שאתה שומע מעין תרעומת על עלבונה של מלכות. שמא היתה תמהה בעומק לבה, כיצד העיזה האלוקות, כביכול, לעשות כדבר הרע הזה?

אולם על כל שאר הרגשות התנשאה החלטתה המכרעת, לקיים, בלא שינוי כל שהוא, עד יומה האחרון, את יראת הכבוד בפני שמו וזכרו של אלבירט, ולשמור בדחילו ורחימו על כל מצוותיו ודברי פיהו. “אדיר חפצי לחזור על דבר אחד,” סיפרה לדודה, ו“דבר אחד זה הוא רצוני התקיף, החלטתי, שממנה לא אסור, והיא שהשאיפות שלו – התכניות שלו – בנוגע לכל דבר שהוא, ההשקפות שלו על כל דבר שהוא, יהיו לי לחוק ולמשפט! ושום כח אנושי לא יזיזני ממה שהוא החליט ורצה לעשות.”

היא נתמלאה חימה, חמתה עלתה להשחית, מדי העלותה בדעתה אפשרות של כל הפרעה שהיא בייחודה עם תאותה זו. דודה עמד לבקרה בארמונה, ונצנץ הרעיון במוחה, שהוא עלול לנסית ולהתערב בעינינה, לנסות ולהטיל עליה מרות, כקדם. מוטב איפוא לנגוע בזה, ברמיזה.

“כמו כן מנוי וגמור אתי, כתבה אליו, ”ששום איש – ולוא יהי זה הטוב והמסור ביותר בכל עבדי – לא ינהלני, ולא ידריכני, ולא יצוה עלי. יודעת אני, כמה היה הוא מתנגד לכך… אף על פי שהנני כאובה ודוויה, שבורה ורצוצה, רוחי מתקוממת מדי העלותי על דעתי, שאומרים לנגוע בכל תכנית מתכניותיו, או לשנות בה משהו, או שיכריחו אותי לעשות משהו.“ היא סיימה את אגרתה ברחשי יגון וחיבה. הרי היא, לדבריה, ”כמאז ילדתו האמללה, אבל המסורה, ויקטוריה ר.“ ואז הביטה אל התאריך: עשרים וארבעה לדצמבר. כאב עז לחץ את לבה, וקולמוסה פלט תוספת. – ”חג מוֹלד שכזה! אסיח את דעתי ממנו."

בראשונה, הכריזה המלכה בהמון לבה, שאין ביכולתה לראות פני המיניסטרים שלה, והנסיכה עליסה, בסיועו של סיר צ’ארלס פיפּס, הממונה על האוצר הפרטי של הוד מלכותה, מילאה במיטב כשרונה, תפקיד של איש‑בינים. ברם, כעבור שבועות מספר, העיז הקבינט, באמצעותו של הלורד ג’והן רוסיל, להזהיר את המלכה, שאין להמשיך סדר זה. היא הבינה, שהדין עמם: אלבירט היה מקבל את דעתם; והיא שלחה איפוא לקרוא לראש‑הממשלה. אולם כשהגיע הלורד פאלמירסטון לאוסבורן, בריא וחסון, ער וזריז, זקן‑לחיו צבוע מחדש, והוא לבוש אדרת חוּמה, מכנסים אפורים‑בהירים, כפפות ירוקות וכפתורים כחולים, לא עשה רושם טוב ביותר על הוד מלכותה.

אף על פי כן, נתקשרה קשר של קיימא אל אויבה משכבר הימים, ומדי העלותה בדעתה את האפשרות של שינוי פוליטי, היה לבה מתמלא פחד ורוגז. גלוי וידוע היה לפניה, שהממשלה עלולה לנפול בכל עת ובכל שעה, והיתה לה הרגשה, שהיא לא תעצור כח במקרה כזה; ולפיכך עשתה, ששה חדשים לאחר מות הנסיך, אותו צעד מופלא, שאין לו תקדים, בשלחה אגרת פרטית אל הלורד דרבי, מנהיגה של האופּוזיציה, בה הגידה לו, שאין היא מסוגלת, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה גופנית, לעבור את תקופת החרדה והדאגה, הכרוכה בחילופי מיניסטריון, ושאם יהפוך את קערת הממשלה הנוכחית על פיה, עלול הוא לסכן בכך את חייה – או צלילות‑דעתה. כשהגיעה אותה אגרת לידד הלורד דרבי, הופתע לא מעט. “מאריה דעלמא!” העיר בציניות. “לא העליתי בדעתי, שהיא אוהבת אותם כד כדי כך.”

אם כי סערת עפשה הנבוֹכה שככה לאט לאט, שבת שָבַת ששון נפשה לאין תקנה. במשך חדשים, משך שנים, התהלכה קדורנית, וחייה הפכו פרשה אחת ארוכה של בדידות שלימה, כמעט. עטופה שחורי‑שחורים, היתה נעה‑נדה למעצבה מוינדזור לאוסבורן, מאוסבורן לבאלמוראל. כשהיא מדירה עצמה ככל האפשר מביקורים במטרפולין, פורשת מכל טכס בטכסי המדינה, מונעת עצמה מכל מגע שהוא עם חיי החברה, נעשתה רחוקה ומרוחקה ובלתי ידועה לנתיניה, כמעט, כאחד משליטי המזרח. יש והתלחשו, והתלוננו, אולם הם לא הבינו לרוחה. מה לה ולראווֹת ריקות ושעשועי‑שוא? לא! היא נשתעה כולה בענינים שונים מאלה לגמרי. אין היא אלא אפיטרופסית, השומרת במסירות‑נפש על פקדון קדוש. מקומה – לפני ולפנים, בקודש‑הקדשים של היכל‑האבילות, לשם היתה היא, רק היא לבדה, זכאית להכנס, מקום שם יכלה להרגיש בהשתפכותה של ישוּת מסתורית, ולבקש פשר, ולוא יהי רק הד רחוק וקלוש, לקריאות נשמה חיה ומפרפרת עדנה. זו, ורק זו, היא חובתה המפוארה, האיומה. כי אכן איומה היתה החובה. דומה היה, שבכל שנה חולפת דכדוך‑נפשה מעמיק והולך, ובדידותה גוברת והולכת. “הנני נצבת בראש פסגה עגומה ושוממה של רוממות מלאתי בדידות,” העידה על עצמה. שוב ושוב תקפה אותה הרגשה, שהיא לא תעצור כח עוד במצבה האכזרי, כי כרע תכרע תחת הנטל. ואולם תיכף לכן שמעה את הקול, המדבר אליה, ושוב התעוררה למלא, מתוך ישרנות המדקדקת כחוט השערה, את תעודתה הקדושה, הקשה.

לעילא ולעילא מכל, ראתה חובה לסגל לעצמה אותה הדחיפה הפנימית, שהיתה לחוט‑השני בחיי אלבירט – עליה לעבוד, כשם שעבד הוא, למען האומה. אותו המשא העצום של עמל וטורח, אשר הטיל על כתפיו בחייו, יוטל מעכשיו על כתפיה שלה. היא נטתה שכמה לשאת בנטל הענקי; ומובן מאליו, שכרעה תחת כבדוֹ. כל זמן שחי הוא, עבדה – אמנם כן – בהתמדה וביושר לבב. אולם היתה זאת עבודה, שהוקלה והומתקה בדאגתו, שיקול‑דעתו, עצתו וכיוונו הנכון תמיד של אלבירט. עצם צליל‑קולו, בבקשו מאתה לחתום על איזו תעודה, היה מרעיד את כל נימי לבה; בנוכחותו היתה מוכנה ומזומנה לעמול ולטרוח עד אחרית הימים. ואולם כעת חל שינוי מבחיל בכל. כעת שוב לא מצאה ערימות נאות של ניירות, מסודרים ומסומנים כל אחד לפי ענינו, תחת העששית הירוקה; כעת לא היו עוד הסבּרות קלות לענינים קשים; כעת אל היה עוד מי שיורנה, מה טוב ומה רע בעולם הזה. ודאי, שמזכיריה עזרו על ידה: סיר צ’ארלס פיפּס, והגיניראל גריי, וסיר תומאס בידולף, והם עשו במיטב יכלתם. אולם הם היו רק פקידים כפופים למשמעתה: בכל העול הכבד של היזמה והאחריות לא נשא איש מלבדה. כי כך הוכח בגורלה. “מנוי וגמור אתי” – כלום לא כך הצהירה? –”ששום איש לא ינהלני, ולא ידריכני, ולא יצוה עלי"; וכל דבר אשר תעשה, ולא כן, הרינו בבחינת הפרת‑אמון. הלך תלך בדרכי הנסיך, בכל. הוא סירב כל ימיו למסור מסמכותו לזולתו; הוא היה בודק כל תו ותג בעיניו ממש; הוא נקט כלל זה בידו, שלא לחתום לעולם שום תעודה, מבלי לעיין בה תחילה – יתר על כן: מבלי לצרף את הערותיו בשוליה. אף היא תעשה כן. וכך היתה יושבת מבוקר עד ערב, מוקפת ערימות ערימות של אגרות ומסמכים, קוראת וכותבת על שלחן‑הכתיבה שלה – שלחן‑הכתיבה שלה, אהה! זה עמד כעת לבדו בחדר.

לא עברו שנתיים מיום מותו של אלבירט, עד שהועמדה אמונתה של ויקטוריה במבחן חותך, לרגל זעזוע חמור בפּוליטיקה החיצונית. המחלוקת האיומה בענין שליזוויג‑הולשטיין, שהיתה עוממת זה למעלה מעשר שנים, נתנה אותות אש, זו עמדה להתלקח בכל רגע. אין לתאר את האנדרלמוסיה, שאיימה שאלה זו להביא לעולם. “רק שלשה אנשים,” אמר פאלמירסטון,“הבינו מעולם את ענין שלישויג‑הולשטיין כהויתו – הנסיך אלבירט, ששבק חיים לכל חי – פרופיסור גרמני, שנטרפה דעתו עליו – ואני, שהסחתיו מדעתי, כלל ועיקר.” אולם, אם מת הנסיך, כלום לא השאיר את בא‑כחו ועושה‑דברו אחריו? ויקטוריה הטילה את עצמה לתוך הקלחת הרותחת, בעוז שבהשראה. היא הקדישה את רובי שעות היום לחקירת הענין בצדי‑צדדיו; אולם במבוך זה זכתה וניתנה פקעת בידה: בכל פעם שנדונה אותה שאלה, צידד אלבירט תמיד – זאת זכרה נאמנה – בזכותה של פרוסיה. כיוונה היה ברור איפוא. היא נצטרפה בהתלהבות לדוגלים בנקודת‑ההשקפה הפּרוסית. תורה מורשה היתה זאת, לדבריה, מאת הנסיך. היא לא השגיחה בדבר, שפּרוסיה זו, אשר ידע הנסיך, שבקה חיים לכל חי, ופּרוסיה חדשה, פּרוסיה של ביסמארק, באה לעולם. אולי הרגיש פאלמירסטון, אינסטינקטיבית, בחושו הנבואי המוזר, בסכנה החדשה. בין כך ובין כך, היה בדעה אחת עם הלורד ג’והן, שראוי לתמוך בדנמרק כנגד תביעותיה של פּרוסיה. אולם חילוקי‑הדעות בנידון זה שררו לא רק בקרב האומה, אלא גם בתוך הקבינט. במשך שמונה‑עשר חדשים היתה המחלוקת נטושה, בעוד שהמלכה העקשנית התמידה בהתנגדותה המרה לפּוליטיקה של ראש‑הממשלה ומיניסטר החיצון. כשהגיעה, לבסוף, שעת המשבר המכריע – כשדומה היה, שאנגליה תתן ידה לדנמרק, למלחמה בפרוסיה – הפכה התרגשותה של ויקטוריה לקדחת עזה. לגבי שאריה וקרוביה הגרמנים, העמידה פנים זהירות של אי‑מפלגתיות גמורה; אולם מבול של בקשות, מחאות ותרעומות השתפך מאתה אל המיניסטרים שלה. היא קראה אליהם בשם המפורש של השלום הקדוש. “הסיכוי היחידי לקיום השלום באירופּה,” כתבה הוד מלכותה, “הוא במניעת עזרה מדנמרק שהיא עצמה אשמה בכל אלה… המלכה סובלת הרבה, ועצביה נהרסים יותר ויותר, מיום ליום… אולם אף על פי שכל החרדה הזאת מכלה את כחותיה, אין היא עשויה להזיזה מתעודתה התקיפה, להתנגד לכל נסיון, לסבּך מדינה זו במלחמה מטורפת, ללא כל תועלת.” לדבריה, היתה “מוכנה ומזומנה לשמור על עמדתה,” אף אם יגרור הדבר את התפטרותו של מיניסטר החיצון. “המלכה” סיפרה להלורד גראנוויל, “אפס כחה מרוב דאגה ומתיחות‑עצבים, והיא חסרה במידה מכרעת את עזרתו, עצתו, תמיכתו ואהדתו של בעלה האהוב.” מאמציה למען השלום הוגיעוה עד כדי כך, ש“רק בקושי יכולה היא להרים ראש, או להחזיק עט ביד.”

אנגליה לא יצאה למלחמה, ודנמרק הופקרה למנת גורלה. אולם קשה לקבוע כעת, לפי הידיעות שנתקיימו בידינו, עד כמה השפיעה עמדתה של המלכה על תוצאה זו. ברם, מתקבל על הדעת, בדרך כלל, שהגורם המכריע במצב היתה הסיעה התקיפה של רודפי‑השלום בתו הקבינט גופו, ולא הלחץ הנוגש, הפּאתיטי של ויקטוריה.

בכל אופן, ידוע, שהתלהבותה של המלכה לענין הקדוש של השלום, לא האריכה ימים. בתוך חדשים מועטים שינתה את טעמה מן הקצה אל הקצה. עיניה נפקחו לראות את פרצופה הנכון של פּרוסיה, שמזימותיה באוסטריה עמדו להסתיים במלחמת שבעת השבועות. היא עברה בחפזון מקיצוניות אחת לשניה, ותבעה מאת המיניסטרים שלה התערבות מזוינת לטובת אוסטריה. אולם לתביעתה לא הושם לב.

דעת‑הקהל לא היתה נוחה מפעולותיה המדיניות, כשם שלא התיחסה ברצון אל בדידותה החברתית. כשחלפו שנים, והאבילות המלכותית לא פסקה, נעשו דברי הבקורת יותר כלליים ויותר חריפים. העירו, כי ההתבודדות הממושכת של המלכה, לא זו בלבד, שהיא מהלכת קדרות על החברה הגבוהה, לא זו בלבד, שהיא שוללת מאת המוני העם את חזיונות‑שעשועיהם, אלא גם משפיעה לרעה על סחר מלבושי נשים, כובעיהן וגרביהן. טענה זו האחרונה רב היה משקלה, ביחוד.

לבסוף, נפוצה השמועה, בראשית שנת 1864, שהוד מלכותה עומדת לסיים את פרשת אבילותה, ותרב השמחה בעתונות; אולם נתברר, לדאבון לבו של הקהל, שאין לשמועה זו כל יסוד. בעצם ידה, כתבה ויקטוריה אגרת אל ה“טאימס”, להכחיש את השמועה. “רעיון זה,” הצהירה הוד מלכותה, “אין לך דבר ברור ומפורש יותר מהיפוכו. המלכה,” נאמר עוד באגרת, “יודעת להעריך ולהוקיר מעומקא דליבא את שאיפת נתיניה לראות פניה, וכל מה שתוכל לעשות, כדי למלא משאלה מלאתי חיבה ונאמנות זו, עשה תעשה… אולם עוד חובות אחרות, יותר נעלות מצרכי נציגות גרידא, מוטלות כעת על המלכה, באין איש אתה, לסייע בידה – חובות, שאין היא יכולה להזניחן, מבלי לגרום נזק לשירות הציבור, העמוס עליה יום יום ושעה שעה, למלא ידיה עבודה ולבה – דאגה.”

דברי התנצלות אלה היו עושים אולי יותר רושם, אילמלא נודע הדבר בקהל, שאותן “חובות אחרות, יותר נעלות”, שהדגישה המלכה, לא היה כל עיקרן אלא מאמץ לסתור את הפּוליטיקה החיצונית של הלורד פאלמירסטון והלורד ג’והן רוסיל. חלק גדול – אולי רוב מנין – שבאומה, היו מצדדיה הנלהבים של דנמרק בסכסוך על שליזויג‑הולשטיין; ותמיכתה של ויקטוריה בפּרוסיה קוממה את דעת‑הקהל כנגדה. גל של איבה, שהזכיר למשקיפים ותיקים את התקופה שקדמה לנשואי המלכה, לפני עשרים וחמש שנים, איים להציפה שוב. העתונות כתבה עזות; הלורד אילינבּורו תקף את המלכה בדברים נמרצים בבית‑הלורדים; התלחשו משונות בחוגים הגבוהים, שיש בדעתה להסתלק מכסא‑המלוכה – ואחרי הלחישות באו הבעות‑הצער על שלא הסתלקה, באמת. ויקטוריה, נסערת על העלבון הצורב, שנגרם לה, היתה לה הרגשה, שמגלים בפעולותיה פנים שלא כהלכה. אמללה איתה, מאין כמוה. אחרי נאומו של הלורד אלינבּורוֹ, הצהיר הגינירל גריי, ש“מעולם עוד לא ראה את המלכה מזועזעת עד כדי כך.”

“הוי, כמה נורא הדבר,” כתבה היא עצמה אל הלורד גראנוויל, “להיות נחשדת – לא נוחמה – ללא הדרכה ועצה – ומה רבה בדידותה של המלכה העלובה!” ואף על פי כן, בכל סבלה הנפשי, היתה עשויה לבלי חת, כקדם; היא לא היתה מוכנה להזיז עצמה כמלוא נימא מן המסלול, שהתותה חובה עילאה לפניה; שמור תשמור אמונים עד הסוף!

וכך, לאחר שנשכח כל ענין שליזוויג‑הולשטין, וכשהוסחה אפילו דמותו של הנסיך מדעתן הקלה של הבריות, שמרה עדיין הנוטרת הבודדת למלא, ללא שינוי ותמורה, את התפקיד המוזר, שהטילה על עצמה. התנגדותו של עולם, המתגברת והולכת מיום ליום, נתקלה ונמחתה בסבך עשבי‑הבר של ויקטוריה. האמנם לנצח לא יבין לה העולם? לא מתוך עצבות בלבד פרשה לקרן זוית; כי היתה זאת מסירות‑נפש, הקרבה עצמית; מורשת‑אהבה, רבת עמל וטורח, היתה זאת. בלי הרף נע העט על גליונות הנייר שחור‑השולים. אמנם כן, אולי תש כחה, אולם היא נטתה שכמה, לשאת גם להבא באותו הנטל הכביר. אכן, אם לא הבין לה העולם, עוד נמצאו לה, לאשרה, ידידים נאמנים, שהבינו. נמצא לה הלורד גראנוויל, ונמצא מר תיאודור מארטין הטוב. אולי יעלה בידי מר מארטין, שהוא כה חרוץ ונבון, לפקוח את עיני הבריות על העובדות הנכונות. מזמן לזמן כתבה אליו אגרת, בה הטעימה את רוב טרחה וטרדתה והקשיים, הנערמים בדרכה, כדי שיוכל לכתוב מאמר באחד המכתבים העתיים. אין זאת, כפי שסיפרה לו בשנת 1863, “עצבותה של המלכה, הגורמת להתבודדותה… הרי זו עבודתה העצומה, ומצב בריאותה, שנתרופף במאד מאד מחמת יגונה, והכמות הכבירה של עבודה מאחריות, המוטלת עליה – עבודה, המתישה את כחה, כפי שהיא מרגישה באמת. עליסה הילפּס נתרשמה להפליא בחדרה של המלכה; ואם תציץ הג’ מארטין לתוכו, תוכל לספר למר מארטין, מה שראתה על כל סביבותיה. מן הרגע, שהיא מקיצה משנתה ועד שהיא שוכבת שוב לישון, אין לה אלא עבודה, עבודה, עבודה – תיבות של מכתבים, שאלות וכו’, המתישות את כחה במידה איומה – ואילמלא מנוחה ושלוה פורתא, בשעות הערב, ודאי שלא היתה עוד בחיים חיתה. מוחה נטרד תמיד למעלה מן המידה.”

אכן, מה נאמנו הדברים!

ג

להמשיך עבודתו של אלבּירט – זאת היתה חובתה הראשונה; אולם היתה עוד אחת, נופלת במעלה רק מן הראשונה, ועם זה אולי אף קרובה יותר ללבה – לנטוע את הכרת מהותם האמתית של אופיו וגאונותו בלב כל נתיניה. היא ידעה, שבעודו בחיים, לא הוערך הנסיך כראוי; כשרונותיו במכלול שלימותם, זוהר נפשו במלוא גדלותו, הוצנעו אז, מטבע הדברים, מעין העולם; אולם המות סילק את הצורך במחיצות, וכעת הגיעה השעה, לגלות את כל תפארת אישיותו של בעלה לעולם כולו. היא נגשה אל העבודה באופן שיטתי. היא נתנה הוראות לסיר ארתור הילפּס, להוציא קובץ נאומיו והרצאותיו של הנסיך, והכרך רב‑המשקל הופיע בשנת 1862. אז ציותה את הגינירל גריי לכתוב את פרשת ימי שחרותו של הנסיך – מיום לידתו עד לנשואיו; היא עצמה תיכנה את פרקי הספר, תרמה מספר תעודות סודיות, והוסיפה הערות מרובות בשוליו; הגינירל גריי עשה כמצווה, והעבודה נשלמה בשנת 1866. אולם עיקר המעשה טרם סופר, ומר מארטין קיבל תיכף הוראות לכתוב ביוגרפיה שלימה של הנסיך אלבירט. מר מארטין שקד על מלאכתו ארבע‑עשרה שנה. כמות החומר, שמצא לפניו היתה עצומה, אולם התמדתו עצמה ממנה, ובמשך כל אותן השנים זכה לעזרתה הרוממה של הוד מלכותה. הכרך הכבד הראשון הופיע בשנת 1874; לאט לאט נערכו ויצאו עוד ארבעה כרכים, באופן, שרק בשנת 1880, נשלמה המלאכה הענקית.

מר מארטין בא על שכרו, בקבלו תואר אביר; ואף על פי כן נתגלו סימני עדות מעציבה, שגם סיר תיאודור וגם המחברים שקדמו לו, לא עלה בידם להשיג את המטרה, שהציבה המלכה לפניה. אולי טעתה בבחירת עוזריה, אך, אליבא דאמת, הרי היתה ויקטוריה עצמה אחראית לאותו כשלון. סיר תיאודור והאחרים מילאו באמונה את התפקיד, שהטילה עליהם – הציגו באמונה לפני הקהל את דמות‑דיוקנו של אלבירט באותה צורה, ממש, שמילאה את כל חדרי לבה. ודא עקא, שהקהל לא נמשך אחרי דמות זו, כלל ועיקר. ויקטוריה הרגשנית, שתכונות נפשה הצטיינו הרבה יותר במרץ, מאשר בעומק, שסירבה לראות סגולות‑אנוש לאורו המסונן של ההומור, לא יכלה להסתפק בשום דבר, שאין בו מן המוחלט ומן הודאי. כששנאה, היתה מגלה זאת בהדגשה, שאינה משתמעת לשני פנים, בהדפה את נושא שנאתה, מיניה וביה, מחוץ לתחומי העיון והדיון; וכן לא ידעו אף רחשי אהבתה מעצור מעולם. משהיו הדברים אמורים באלבירט, הגיעה תאותה למלות‑הפלגה אל שיאה. כל שלא יראהו כמכלול השלימות – שלם במידותיו התרומיות, בחכמתו, ביפיו, בכל סגולות החן והתפארת, שאתה מונה באדם‑המעלה – יתחייב בנפשו, על חילול‑השם: שלם בתכלית היה, וכמכלול‑השלימות יש להראות את דמות‑דקיונו לדור. וכך צרו סיר ארתור, סיר תיאודור והגינירל את צורתו. כל נסיון לשנות מאותה צורה, בתנאים כאלה ותחת השגחה כזו, היה מצריך כשרונות מצוינים הרבה יותר מאלה, שבהם נחנו הללו. אולם בזה לא הסתפקה ויקטוריה. בשעה רעה ומשונה עלה בידיה למשוך לשירותה עוד סופר אחד, שכשרונותיו לא היו מוטלים בספק מעולם. משורר‑האומה, שסיגל לעצמו, אם מתוך אדיבות יתרה, ואם מתוך אמונה שבלב, את נעימת מלכתו, נצטרף למקהלה, ופיאר את הנוסח המלכותי בבת‑קול הקוסמת של הפיוט הנמלץ. כעת תם ונשלם הענין. מכאן ואילך לא ניתן עוד לשכוח, שאלבירט זכה לענוד את הציץ הלבן של חיי‑תום, אין בהם דופי.

התוצאות היו מעציבות כפלים. ויקטוריה המאוכזבת והנעלבת שמרה בלבה טינא אל עמה, המסרב, על אף כל מאמציה, לראות את בעלה במלוא שיעור קומתו. היא לא הבינה, שדמות, המגלמת את השלימות העליונה, אינה לרצון לרובן של הבריות. ואין לבקש את סיבת הדבר ברגש הקנאה, שהיצור המושלם עלול לעורר, כמו בחשד, שבודאי לית דין ברנש; וכך אירע הדבר, שהקהל, בראותו צורה, הדומה לגיבור ממותק של סיפור‑מעשה מוסרי, במקום בשר ודם, כמוהו עצמו, מוצגת לפניו, בכוונה לעורר רגשי הערצה בלבו, פנה לה עורף, במשיכת כתף, בת‑צחוק ופישוק‑שפתים. ברם, הקהל נמצא מפסיד על ידי כך, לא פחות מויקטוריה. כי לאמתו של דבר, היה אלבירט אישיות הרבה יותר מענינת משיכול הציבור להעלות על הדעת מעולם. לצון חמד לו הגורל, וצלם‑שעוה תמים נקבע, בעטיה של אהבת המלכה, בדמיונו של העם, בעוד שהיצור, שאותו בא לייצג – היצור האמתי, כה מלא מרץ ומצוקה ועינויים, כה מסתורי וכה אמלל, כה בר‑טעיה וכה מאד אנושי – נגוז כליל.

ד

דיבורים וספרים עלולים ליהפך למצבות‑זכרון, המשתמעות לכמה פנים, אולם כלום ניתן לגלות פנים שלא כהלכה בראוה המוצקת של ברונזה ואבן? בפרוֹגמוֹר, ליד וינדזור, שם נקברה אמה, בנתה ויקטוריה מוסוליאום גדול ומפואר לה ולבעלה, שעלה במאתים אלף לי“ש. אולם זאת היתה מבצה פרטית, משפחתית, והמלכה שאפה לכך, שבכל מקום שנתיניה מתכנסים שם, יעלה זכר הנסיך על לבבם. שאיפתה נתמלאה: בכל רחבי המדינה – באבירדין, בפירת, ובוולווירנאמפטון – הוקמו אנדרטאות של הנסיך; והמלכה היתה באה, בתורת יוצא מן הכלל של פרישותה, לגלות אותן, בכבודה ובעצמה. גם עיר הבירה לא היתה מן הנחשלות. במלאות חודש למות הנסיך זומנה אסיפה בארמונו של ראש העיר, כדי לתכן תכניות לכבוד שמו וזכרו. ברם, הדעות נחלקו בשאלה זו. מה יש להעדיף: מצבה או מוסד? בינתים הוכרזה מגבית; מונתה ועדה רבת‑השפעה, והמלכה נשאלה לחות‑דעתה בענין זה. הוד מלכותה השיבה, שהיא מעדיפה אוביליסק של שחם, עם פסלים חצובים באשיותיו, על כל מוסד שהוא. אולם הועדה היתה מהססת בדבר: אוביליסק, הראוי לשמו, הכרח שייחצב מאבן אחת, ואי מחצבה באנגליה, זו תוכל לספק אבן‑שחם אחת בגודל הדרוש? אכן אפשר היה להביא שחם מפינלאנד הרוסית, אולם הוגד לועדה, שהאבן הפינית אינה מסוגלת להחשף לאורך ימים באוירה של אנגליה. לפיכך הציעה הועדה להקים אולם‑זכרון, יחד עם אנדרטה של הנסיך. הוד מלכותה נתנה את הסכמתה לכך; אולם תיכף לכן נתגלה קושי חדש. נתברר, שהמגבית לא הכניסה יותר מששים אלף לי”ש – סכום שאינו מספיק כדי לכסות את ההוצאה הכפולה. תכנית האולם סולקה איפוא מסדר‑היום; הוחלט להקים רק אנדרטה בלבד, וכמה אדריכלים מפורסמים נתבקשו להכין תכניות. לבסוף נמצא ברשותה של הועדה סך של 120,000 לי“ש, לאחר שהקהל תרם עוד 10,000 לי”ש, והמורשון הקציב חמשים אלף לצורך זה. לאחר שנים מועטות נוסדה חברת מניות, וזו בנתה, לשם רווחים פרטיים, את “אולם אלבירט”.[16]

האדריכל, שתכניתו נבחרה הן על ידי הועדה, והן על ידי המלכה, היה מר גילברט סקוט, שחריצותו, ישרנותו וחסידותו הכנה עמדו לו לתפוס מקום בראש מקצועו. קנאתו לסגנון הגותי, אותו טיפח כל ימי חייו, פרסמה את שמו ברבים, ומלאכת‑מחשבתו היתה מתבלטת להפליא לא רק בהמון בנינים מקוריים, אלא גם ברוב הכנסיות הקתידרליות של אנגליה. אכן, מזמן לזמן נשמעו מחאות על חידושיו, אולם מר סקוט היה משיב עליהן במאמרים ובחוברות, כתובים בעוז כזה ובהתלהבות קדושה כזו, עד שלא נשארו עוד כל פקפוקים בלבות הדיקנים, וניתן לו להמשיך את עבודתו באין מפריע. ברם, אירע ומסירותו היתרה לסגנון הגותי גרמה לו אי‑נעימות באחד הימים. היה צורך לבנות מחדש את משרדי הממשלה בוהאיטהול. מר סקוט השתתף בהתחרות, ותכניתו נתקבלה. מובן, שהתרשימים נערכו בסגנון הגותי, כשהם ממזגים “ריבועיות ואָפקיות ידועה של ראשי‑הפרקים” עם מוּליוֹני‑עמודים, מזלגות‑קיר, גגות נטויים אל על, וארובות; והשרטוטים, כפי שהעיד עליהם מר סקוט עצמו, “אולי היו הטובים ביותר, שנשלחו לאיזו התחרות מעולם, או קרובים לכך.” לאחר הקשיים והעיכובים הרגילים, עמדה סוף סוף העבודה להתחיל במלוא היקפה, כשנתחלפה הממשלה, והלורד פאלמירסטון נתמנה לראש המיניסטריון. הלורד פאלמירסטון הזמין אליו את מר סקוט תיכף ומיד.

“ובכן, מר סקוט,” אמר בעליצות, כדרכו, “בשום אופן, אין ביכלתי לקבל עלי סגנון גותי זה. עלי לדרוש, שתערוך תכנית בנוסח האיטלקי, ובטוח אני שתוכל לעשותה בתבונה רבה.”

מר סקוט נדהם; הוא מצא את סגנון הריניסאנס האיטלקי לא רק מכוער, אלא גם בלתי‑מוסרי מעיקרא, והוא סירב בהחלט לעסוק בכגון דא. אז פתח הלורד פאלמירסטון בנעימה אבהית:

“נכון מאד; אין לדרוש מארדיכל גותי, שיקים בנין קלאסי; שומה עלי איפוא למצוא ארדיכל אחר.”

כאן פקעה סבלנותו של מר סקוט, ובשובו הביתה, שיגר לראש הממשלה אגרת חריפה, בה הרחיב את הדיבור על מצבו בתורת ארדיכל, על הפרסים, בהם זכה בשתי התחרויות אירופאיות, על חבירותו באקדימיה המלכותית, על מידלית הזהב, שהעניק לו המכון המלכותי לארדיכלים, ועל ההרצאות שהוא מרצה בתורת הארדירלות באקדמיה עצמה; אולם כל אלה לא הועילו – הלורד פאלימירסטון לא זיכהו אפילו בתשובה על מכתבו. אז נדמה למר סקוט, שמתוך מזיגה נבונה, יוכל לחבר תכנית, שתעשה רושם בטעם הסגנון הקלאסי, כביכול, בעודה שומרת על התכונות היסודיות של הגותי. הוא עשה כן, אך ללא רושם על הלורד פאלמירסטון, שאמר, כי “התכנית החדשה אינה לא הא ולא דא – כלאים, ותו לא – וגם אותה, בשום פנים, לא יוכל לקבל”. אחר הדברים האלה ראה מר סקוט צורך להחליף כח במשך חדשיים בסקארבורו, “במנות של חינין”. סוף סוף מצא את הנעימה הדרושה, אבל שילם את מחירה במצפונו. הוא הרגיש, שלמען משפחתו, מוטלת עליו חובה אומללה, לציית לראש הממשלה; ובחיל ופחד בנה את משרדי הממשלה לכל פרטיו ודקדוקיו של סגנון הריניסאנס.

לא ארכו הימים עד שמצא מר סקוט ניחומים לנפשו, בבנותו את מלון סט.‑פאנקראס בסגנונו שלו.

וכעת הוטל עליו עוד תפקיד אחד, שהניח את דעתו עוד יותר. “הרעיון שלי בעריכת תכנית למצבת‑הזכרון,” כתב סקוט, “היה להקים מעין קיבוריון, שיסוכך על אנדרטת הנסיך; וסגולתו האופיינית ביותר של הקיבוריון, שתוכן במידת‑מה לפי עקרוני הבניה של היכלי‑קדם. היכלים אלה היו מודילין של בנינים דמיוניים, שדוגמתם לא הוקמה באמת מעולם; והרעיון שלי היה להגשים אחת מאותן התבניות הדמיוניות, עם חמריהן היקרים, מעשה‑תשבץ שלהן, אמלין שלהן, וכו’, וכו.” רעיונו נמצא רצוי במיוחד,לאחר שבמקרה היתה תפיסה דומה לזו – אם כי בסדר ההפוך, לפי גודל הממד – גם לנחלת הנסיך עצמו, שתיכן וסידר כמה כנות של כסף לצנצנות, לפי אותה השיטה. לבקשת המלכה, נבחר בגני קינזינגטון שטח סמוך ככל האפשר לזה של התערוכה הגדולה; ובחודש מאי, בשנת 1864, החלה חפירת היסודות. העבודה היתה ארוכה וממושכה, מסובכה וקשה; המון פועלים נשכרו, מלבד כמה פסלים עוזרים ופועלי‑מתכת, שעשו במלאכה תחת פיקוחו של מר סקוט, בעוד שבכל דרגא ודרגא הוגשו אסקיזות ומודילין להוד מלכותה, שבדקה את כל פרטי הפרטים בדיקה מעולה ויתרה, והציעה תמיד שיפורים ושכלולים משלה. הכותרת, המקיפה את מסד המצבה, אף זו היתה חתיכת‑עבודה רצינית מאד, כשהיא לעצמה. “זאת,” אמר מר סקוט, “אם נתבונן בה, בכללותה, היא אולי אחת העבודות היותר קשות בפיסול, שנעשתה מעולם, שכן היא מכילה מערכה שלימה של פיסולי דמות, מעשה‑חושב, ב‑alto‑relievo הגבוה ביותר של הגודל הטבעי, למעלה ממאתים רגל ארכה, ובה לערך 170 דמויות, חצובות בשיש הקשה ביותר, שיכולנו להשיג.” שלש שנים עברו, ומלאכתה של מצבת‑הזכרון היתה רחוקה עדיין מהשלמה, ומר סקוט מצא לראוי להתקין סעודה לפועלים “לאות הכרה והוקרה של כשרונם ומרצם.”

“שני שלחנות ארוכים,” מצאנו בכתובים, “בנויים מקרשי פיגמים, סודרו בבתי‑המלאכה, וכוסו עתונים, מחוסר מפות. למעלה משמונים איש הסבו אליהם. בשר שור ובשר איל, חביצת‑שזיפים וגבינה, הוגשו בשפע, וכל הרוצה בכך קיבל שלש כוסות בירה, בעוד ששכר‑גינבר ולימונאדה ניתנו לחסידי הפּכחון הגמור, שמספרם לא מעט היה… שתו לחיים כמה פעמים, ורבים מן הפעלים נאמו, ופתחו כמעט כולם ”בתודה לאל עליון על מצב‑בריאותם הטוב“; אחדים רמזו על כיבוש‑היצר, השורר בעדתם, אחרים העירו על מיעוט החרפות והגידופים, הנשמעים ביניהם, בעוד שכולם יחד אמרו, כמה שמחים וגאים הם לעסוק בעבודה כה כבירה.”

לאט לאט הלכה מלאכת‑הבנין ונשלמה. חוצבה הדמות המאה והשבעים, בגודל הטבעי, שבכותרת, עמודי‑השחם נשאו ראשיהם אל על, הפסיפסים שובצו, על דרך המשל, במשולשים העליונים, ארבעת הפסלים הענקיים, המייצגים את המצוות הראשונות של הנצרות, ארבעת הפסלים הענקיים האחרים, המייצגים את המצוות הראשונות של תורת‑המוסר, הוצבו כל אחד במקומו הנכון, שמונה הברונזות, המייצגות את המדעים העיקריים – אסטרונומיה, חימיה, גיאולוגיה, גיאוגמטריה, ריטוריקה, רפואה, פילוסופיה ופיסיולוגיה – נקבעו על כנותיהן המבריקות, המטפסות רומה. ביחוד, רבה ההתפעלות מאנדרטת הפיסיולוגיה. “על זרועה השמאלית,” נמצאנו למדים מן התיאור הרשמי, “היא נושאת ולד, זה עתה בא לעולם, לציין את התפתחותה של הצורה הנעלה והשלימה ביותר שבכל הצורות הפיסיולוגיות; ידה מצביעה לזכוכית מגדלת, זה המכשיר המסייע ידי החוקרים בבדיקת הצורות הזעירות ביותר של האורגאניזמים בעולם החי והצומח.” לבסוף הכתיר הצלב המוּפז ללהקות מלאכי מרום, ממריאות ונעלמות במרחקי‑תכלת, ארבעת חלקי‑הארץ, בשיש לבן, נצבו מארבע פינות המסד, ושבע שנים לאחר תחילתה, בחודש יולי, בשנת 1872, נפתחה מצבת‑הזכרון לקהל הרחב.

אולם עוד ארבע שנים עברו עד שהיתה הדמות המרכזית מוכנה לתפוס את מקומה תחת אפיריונה המכוכב. היא תוכנה בידי מר פולי, אם כי בפרט אחד הוגבל חופש היצירה של הפּסל עד ידי מר סקוט. “אני בחרי בתנוּחת ההסיבה,” אמר מר סקוט, “שכן היא מביעה על צד היותר טוב את הרבוּת הראויה לאישיות מלכותית.” מר פולי הוציא לפועל ברב‑כשרון את רעיונו של הארדיכל הראשי. “במצב הגוף ובארשת הפנים,” אמר הלה, “היתה המטרה, בדרך האינדיבידואלית של אמנות‑הפורטריט, לגלם את היחוס, האופי, ההשכלה, ולתת מושג מכח אותו השכל הער והמזורז, שמצא ענין לא פאסיבי, אלא אקטיבי, באותם חיפושי הציויליזציה, המתוארים בדמויות, בקבוצות ובתבליטים, שמסביב… כדי לזהות דמות זו עם אחד המפעלים היותר חשובים בחייו הציבוריים של הנסיך – התערוכה הבינלאומית של שנת 1851 – ניתן קטלוג של העבודות, שהוצגו באותו כינוס ראשון לתעשית כל האומות, בצד ימין.” האנדרטה נעשתה בברונזה מופזה, ומשקלה קרוב לעשר טונות. הכונה היתה ההנחה, שהמלה האחת “אלבירט”, החקוקה במסד, תשמש אמצעי‑זיהוי מספיק.

פרק ח: מר גלאדסטון והלורד ביקונספילד

א

צחוקו של הלורד פאלמירסטון – אותו “חה! חה! חה!” מתכתי משונה, בו נשמעו עדיין בנות-קול מימי פּיט והקונגרס בווינה – שוב לא נשמע בפיקאדילי. הלורד ג’והן רוסיל זיקנה קפצה עליו; הלורד דרבי ירד בצעדים כושלים מן הבימה. נפתח פתח למחזה חדש, ואישים מרכזים חדשים – מר גלאדסטון ומר דישראלי – יצאו להיאבק זה עם זה לעיני הקהל. ויקטוריה עקבה ממרום-שבתה את השתלשלות הנסיבות האלה, בכל אותה ההתענינות האישית הלוהטת, שהודיעה לפוליטיקה כל ימיה. כיוון בלתי-צפוי ניתן לנטיותיה הנפשיות. מר גלאדסטון היה תלמידו של פיל הנערץ, וזכה לשבחים מפי אלבירט, בשעתו; מר דישראלי רידף את סיר רובירט בשצף קצף עד דכא, והנסיך פסק, ש“אין אף נימה אחת של ג’ינטלמן ביסודות הרכבו הנפשי.” ובכל זאת היתה עוינת את מר גלאדסטון ומתיחסת אליו בחוסר- אמון, שהיה מעמיק והולך במרוצת הימים, בעוד שיריבו זכה לקבל מידיה שפע אמונים, כבור ויקר, שכמוהם לא השפיעה אפילו על הלורד מילבורן, בכבודו ובעצמו.

יחסה אל המיניסטר ה’טורי’ נשתנה לפתע, כשנמצאה למדה, כי הוא לבדו בכל אישי הציבור עמד על כל עומק רגשותיה במות אלבירט עליה. על האחרים היתה רשאית להגיד: “לי ינוּדוּ הם, ולא ליגוני”; אולם מר דישראלי הבין, וכל תנחומותיו קיבלו צורה של תהילות ותשבחות למנוח. המלכה הצהירה, שהוא “האדם היחידי, שהעריך את הנסיך”. היא התחילה להראות לו אותות חיבה יתרה“: נתנה לו ולאשתו שנים מן המקומות הכסוּפים בקפילה של סט-ג’ורג’, בשעת חתונתו של נסיך וילס, והזמינה אותו ללון לילה אחד בוינדזור. כשעלתה שאלת ההקצבה למזכרת אלבירט על הפרק בבית-הנבחרים, יצר דישראלי, בתורת מנהיגה של האופוזיציה בנאום נמלץ, לתמוך בהצעה זו. הוא בא על שכרו, בקבלו אכסמפלר של נאומי הנסיך, מכורך עור-מרוקו לבן, עם אַקדשה בכתב-ידה של הוד מלכותה. באגרת התודה, שהריץ אליה, ”העז לנגוע בנושא מקודש“, ובנעימה שהידדה מתוך נאמנות רבת-כשרון לרגשותיה של בעלת-דברו, הרחיב את הדיבור על תכלית שלימותו של אלבירט. ”הנסיך“, נאמר באותה אגרת, ”הוא האדם היחידי, שידע מר דישראלי בימיו, אשר גישם את האידאל. אף אחד מכל אלה, שהוא מכיר, לא נתקרב לידי כך מעולם. היתה בו מזיגה של יופי גברי ופשטות עילאה, של נימוסי אבירים עם תפארת השכל של חכמי אתונא. הטיפוס היחידי בדברי ימי אנגליה, שיוכל, מבחינות ידועות, להדמות אליו, הוא סיר פיליפ סידני: אותה הנעימה הרוממה, אותם הכשרונות רבי-הצדדים, אותה המזיגה של אומץ עם עדינות, אותו הצירוף יקר-המציאות של מרץ רומאנטי עם שלוה קלאסית.“ אשר להיכרותו הוא עצמו עם הנסיך, הרח ראה בה, לדבריו, ”אחד המאורעות היותר מניחים את הדעת, שאירע לו בימיו: מלא זכרונות מפוארים ומעודנים, והוא מקוה לקבל עוד הימנו, לשארית ימי חייו, השפעה מרוממת ומעדנת."

“העומק והעדינות של הנימים האלה” נגעו עד לבה של ויקטוריה, ומכאן ואילך הובטח לדישראלי מקום של כבוד בחדרי לבה. כשעלו השמרנים לשלטון בשנת 1866, גרם מצבו של דישראלי בתורת שר-האוצר ומנהיג המורשון, להביאו, מטבע הדברים, במגע יותר קרוב עם המלכה. כעבור שנתים, התפטר הלורד דרבי, וויקטוריה ששה אלי גיל, לברך את דישראלי למינויו בתורת ראש הממשלה שלה.

אולם רק תשעה חדשי רוגז מונו לו ליד הגה השלטון. המיניסטריון, שנמצא במיעוט בבית-הנבחרים, נסתחף בבחירות הכלליות. ברם, בטרם נגמרה אותה התקופה הקצרה, נתחזקו הקשרים בין המלכה לראש-ממשלתה במידה, שלא נודעה כמותה מעולם: שוב לא היו היחסים שבינו לבינה, יחסי גבירה אסירת-תודה לעבדה הנאמן, כי נכרתה ברית-ידידות ביניהם. אגרותיו הרשמיות, שהיסוד האישי נתן אותותיו בהן תמיד, התפּתחו לפרשות מזורזות של חדשות מדיניות עם שיחות-חולין חברתיות, כתובות, לדברי הלורד קלארינדון, “בסגנונו הסיפורי המעולה ביותר.” ויקטוריה עלצה לקראתן, בהצהירה, שמימיה לא קיבלה אגרות כאלה, ומימיה לא ידעה מכל הנעשה, כמו שהיא יודעת כעת. תמורת אלה שלחה אליו, בבוא האביב, כמה אגודות פרחים, שקטפה במו ידיה. הוא שיגר לה את כל הרומאנים שהוציא לאור, ועל כך היתה הוד מלכותה “אסירת-תודה ביותר, כי מעריכה היא אותם במאד מאד.” היא עצמה הוציאה לאור, לפני זמן מה “דפים מיומן חיינו בהרים”, והושגח בדבר, שראש הממשלה, מדי דברו אל הוד מלכותה בתקופה ההיא, השתמש תמיד במלים “אנחנו הסופרים, גברתי.” בכל השאלות הפּוליטיות היתה תמיכתה המלאה מובטחת לו. “באמת, עוד לא היתה כהתנהגותה של האופוזיציה הזאת, מאז ומעולם,” כתבה בצער. וכשנכשלה הממשלה בבית-הנבחרים, “נדהמה באמת למראה הנעשה בבית-הנבחרים; הרי באמת הם מעטים קלון על הממשל הקונסטיטוציוני.” הסיכויים לשינוי פוליטי הפילו עליה אימה. היא חששה, שאם יעמדו הליברלים על דרישתם, לבטל את הכנסיה האירית, תעמוד שבועת-הכתרתה לשטן בדרך. אולם את השינוי לא יכלה למנוע עוד, וויקטוריה ביקשה לה תנחומי-שוא על אבדן המיניסטר האהוב עליה, בהעניקה תואר אצילה למרת דישראלי.

מר גלאדסטון, שפשט את מעילו והפשיל את שרוולי כתנתו, עסק בכריתת עץ, בשעה שנמסר צו-מלכות לידו. “רב-משמעות,” העיר, לאחר שקרא את האגרת, והוסיף לכרות את עצו עד גמירא. הרהוריו הכמוסים עמו בנדון זה היו יותר מפורשים, ואותם מצאנו ביומנו. “דומה שהכל-יכול”, כתב שם, “מחייני ומקיימני לשם איזו מטרה משלו, אם כי ידעתי בעומק לבי, עד כמה אינני ראוי לכך. יהי שמו מבורך.”

ברם, המלכה לא היתה תמימת-דעים עם המיניסטר החדש שלה בנוגע לכוונותיו של הכל-יכול. היא סירבה להאמין, שיש לראות איזו תכלית אלוהית, כביכול, בתכנית השינויים הגדולים, שהחליט מר גלאדסטון להוציא לפועל, ויהי מה. אולם מה היה ביכלתה לעשות? מן הנמנע היה להתנגד למר גלאדסטון, עם מרצו הדימוני, והרוב הגדול והמכריע, המובטח לו בבית-הנבחרים; ובמשך חמש שנים (1874–1869) נגזר על ויקטוריה לחיות בתוך אוירה נרגשה של תיקונים אין-סופיים – תקונים בכנסיה האירית ובשיטה הקרקעית האירית, תקונים בחינוך, תקונים בבחירות למורשון, תקונים בארגון הצבא וחיל-הים, תקונים בסדרי בתי-הדין. היא מיחתה, היא נאבקה, היא מלאה חימה; היתה לה הרגשה, שאילו נמצא אלבירט בחיים, לא היו הדברים מגיעים לידי כך מעולם; אולם על מחאותיה ותרעומותיה יצאו לבטלה. עצם המאמץ, לתפוס את המון התעודות, המשתפכות אליה כמעין המתגבר, היה עשוי להתיש את כחה במידה איומה. כשהובא לפניה הטופס של הצעת-החוק הארוכה והמסובכה בדבר הכנסיה האירית, בצירוף אגרת-הסברה מאת מר גלאדסטון, שמילאה תריסר עמודים בתבנית רבוע, בכתב זעיר וצפוף, היתה הוד מלכותה קרובה לכלל יאוש. היא פנתה מהצעת-החוק אל הפירוש, ושוב מן הפירוש אל הצעת-החוק, ולא ידעה להחליט, איזו משתי התעודות עשויה לבלבל את דעתה יותר. אולם שומה היתה עליה למלא את חובתה: הוטל עליה לא רק לקרוא אלא גם לרשום את הערותיה. לבסוף נתנה את כל אותה ערימת-הניירות בידי מר מארטין, שנזדמן אותה שעה לאוסבורן, וביקשה מאתו לסכמם בשבילה. משעשה כן, גברה עוד התנגדותה להצעת-החוק; אולם הממשלה היתה תקיפה במידה כזו, שהיא ראתה הכרח לעצמה לדרוש מתינות מסיעת האופוזיציה דוקא, בחששה, שכל שינוי שיבוא יהיה אך לריעותא.

עוד היתה היא עומדת במזל משבר זה, כשכל עתידה של הכנסיה האירית נתון על כף המאזנים, נתעוררה תשומת-לבה של ויקטוריה על הצעת-תיקונים חדשה. הוצא, שמלחי הצי יהיו רשאים מכאן ולהבא לגדל זקן. “האם בירר מר צ’אילדירס משהו בענין הזקנים הללו?” כתבה המלכה בדאגה אל הלורד הראשון של האדמירליות[17]. בדרך כלל, היתה הוד מלכותה מצדדת בזכותו של חידוש זה. “הרגשתה האישית שלה”, נאמר באגרתה, “היא, שראוי לגדל את הזקן בלא השפם, הואיל והשפם משוה לבריות ארשת של אנשי-צבא; אולם אז לא תושג המטרה, שהוצגה לפנינו, דהיינו, למנוע את צורך הגילוח. לפיכך, מוטב לקיים את ההצעה בעינה: כל הזקן כולו, אלא שיש לקצרו ולדקדק בנקיונו.” לאחר שהיתה הופכת בשאלה זו עוד שבוע אחד, כתבה המלכה אגרת סופית. היה ברצונה, לדבריה, “להעיר עוד הערה אחת בנוגע לזקנים, דהיינו, שבשום אופן, אין להתיר גידול שפם, בלא זקן. דבר זה, הכרח שיוּבן כראוי.”

אפשר היה להתיחס בסבלנות לחידושים בחיל-הים; ואילו רצינית יותר היתה השאיפה לכבוש את הצבא. מימי קדם היה קשר אמיץ ביותר קיים בין הצבא לבין הכתר; ואלבירט אף הקדיש יותר זמן ויותר תשומת-לב לעסקי הצבא, לכל פרטיהם ודקדוקיהם, מאשר לציורי פריסקו ולתכניות של צריפים סניטריים בשביל עניים מצניעי-לכת. ואולם כעת עמד להתחולל שינוי רב-רך. מר גלאדסטון גזר, והממשלה עמדה לסלק את המפקד הראשי של הצבא מתלוּתוֹ הבלתי-אמצעית בכתר, ולעשותו אחראי בפני המורשון ומיניסטר-המלחמה. מכל התיקונים הליברליים היה זה האחד, שעליו התחמץ לבה של ויקטוריה ביותר. היא ראתה בשינוי זה התקפה על מעמדה האישי – כמעט, מעין התקפה על מעמדו האישי של אלבירט. אולם היא היתה חסרת-ישע, וידו של ראש-הממשלה היתה על העליונה. כששמעה, שאיש-האימים זומם להגשים עוד תיקון אחד, – שיש בדעתו לבטל את האפשרות לקנות משרות גבוהות בצבא, הרגישה בחוש, כי אין לו עוד לאדם זה תקנה. לשעה קלה אחת זרחה לה תקוה טובה, שמבית-הלורדים תצמח הישועה; השועים והרוזנים התקוממו נגד החידוש הזה בעוז בלתי-צפוי; אולם מר גלאדסטון, בטוח יותר מתמיד בתמיכתו של הכל-יכול, קידם את פניהם באמצאה גאונית. קנית המשרות הותרה בשעתה בצו מלכות; יש אפוא לאסרה כעת בדרך זו עצמה. ויקטוריה הועמדה לפני דילימה משונה: ביטול הקניות היה לה לתועבה; אולם היא נתבקשה לבטלן מתוך הפעלת סמכותה המלכותית, והדבר הזה מצא חן בעיניה. היא לא היססה הרבה, וכשיעץ לה הקבינט, בפרוטוקול רשמי, לחתום על הצו החדש, עשתה כן בטוב טעם וחן.

ולא שיטתו המדינית של מר גלאדסטון בלבד קוממה את ויקטוריה נגדו, אלא היא מצאה באישיותו עוד משהו, שהיה למורת-רוחה. התנהגותו האישית כלפיה לא נשאה חן בעיניה. ולא שמר גלאדסטון, ביחסיו אתה, היה עלול לזלזל בכללי האדיבות והכבוד, שמיניסטר חייב לנהוג במלכתו, אף כמלוא נימא: אדרבא, כל שיחו אתה, הן בעל פה והן בכתב, מלא יראת-הכבוד שאין למעלה הימנה. מתוך הרגשת השמרנות העמוקה, שלהטה בלבו, ושיותה, עד אחרית דרכו האגדית, גוון כה מפתיע לאָפיו המופלא, ראה גלאדסטון את ויקטוריה מבעד לערפלי מורא-הוד דתי כמעט – כהתגלות קדושה ומקודשת של מסרות עתיקות-יומין – יסוד חיוני של החוקה הבריטית – מלכה מושלת ברצון המורשון. אך דא עקא, שהגבירה המרוממת לא העריכה מחמאה זו, כראוי. התלונה המפורסמת – “הוא מדבר אלי, כמי שמדבר לאסיפת-עם” – אם נאמרה ואם לא נאמרה, באמת – כי שנון משפט זה מעט יתר על המידה לגבי סגנונה השגור של ויקטוריה – מביעה, בלי ספק, את עיקר התמצית של איבתה הנטרנית. היא לא התנגדה לכך, שרואים אותה בבחינת מוסד; ידוע ידעה, שמוסד הנה. אולם עם זה לא חדלה להיות אשה, ולא יכלה שאת פני איש, הרואה בה אך ורק מוסד. וכך יצאו כל התלהבותו ומסירותו של מר גלאדסטון, מליצותיו המפוארות, קידותיו והשתחויותיו, וכל נימוסיו הנקדנים לבטלה; וכשהרחיק לכת עוד, ברב נאמנותו, וייחס לנושא הערצתו, מתוך הכנעה מוכת-סנוורים, את עמקות השכל, ההשתלמות הרחבה, ההתלהבות הרצינית, שבהם נחן הוא עצמו, אפסה כל תקוה להבנה הדדית. הסתירה הרבה בין ויקטוריה האמתית ובין הבריאה האלהית המוזרה, שנוצרה בדמיונו של מר גלאדסטון, גררה תוצאות איומות. רוגזתה ומורת-רוחה נהפכו סוף סוף למשטמה ממש, ואם כי הוסיפה לקיים בידה את נימוסיה הנאים בתכלית, לא רפתה שנאתה מעולם אף לשעה קלה אחת. בעוד שהוא מצדו כרע תחת משא אכזבתו, מבוכתו ועלבונו.

אף על פי כן עמדה נאמנותו בעינה עד הסוף. בכל פעם שנתכנס הקבינט, היה ראש הממשלה, המלא את חזונו האלהי המבורך, פותח את הישיבה, בקראו בקול רם את אגרות המלכה בשאלות השעה. הנאספים ישבו בדומיה גמורה כל זמן שצללו באזניהם המכתבים המלכותיים, עם ההדגשות, קריאות-הבינים והזרויות הדקדוקיות שלהם, שקולו העמוק של מר גלאדסטון שיוה להם חגיגיות מיוחדת ויתרה. איש לא העיז מעולם להעיר כל הערה שהיא בנוגע לתוכנם; ולאחר הפסקה ראויה, נגש הקבינט לדון בשאלות העומדות על הפרק.

ב

אף על פי שויקטוריה לא העריכה ביותר את עמדת ראש הממשלה לגביה, נמצאה למדה, שיש ויש להפיק ממנה תועלת, לפרקים.

תרעומותיהם של המוני-העם על התבודדותה הבלתי-פוסקת של מלכתם, שהיו גוברות והולכות במשך הרבה שנים, קיבלו כעת צורה חדשה ומסוכנת. רוחות ריפובליקאיות החלו מנשבות בארץ. דעת-הקהל הרדיקלית באנגליה, שנתעוררה ביתר עוז עם תבוסת נפוליאון השלישי וייסוד ממשלה ריפובליקאית בצרפת, גיברה חיילים והגיעה לפתע לידי קיצוניות, שלא נודעה כמוה למן שנת 1848. בפעם הראשונה אף שוותה לתנועה זו צורה הגונה, כמעט. הצ’ארטיזם היה נחלתה של דלת-העם לבדה. אולם כעת היו חברים של בית-הנבחרים, פרופיסורים מלומדים וגבירות מיוחסות דוגלים בגלוי בדעות מהפכניות ביותר. המונארכיה נתקפה הן להלכה והן למעשה. והיא נתקפה בנקודה חיונית ביותר: היא הוכרזה ליקרה מדי. מה טובת-הנאה, שאלו האפיקורסים, קיבלה האומה תמורת סכומים הענקיים, שהוצאו על בית-המלוכה? הסתלקותה של ויקטוריה מן החיים הציבוריים סייעה ידי הנרגנים. הוטעם, שהתפקידים הטכסיים של הכתר פקעו, כמעט, כליל, ונשארה השאלה הבלתי-נעימה עומדת בעינה, אם שאר התפקידים, שהוסיף עדיין הכתר למלא, שוים באמת 385.000 לי“ש לשנה. המאזן המלכותי נבדק מתוך סקרנות מרובה. חוברת, שנתפרסמה בעילום שם המחבר: ”מה היא עושה בכל אלה?“ דנה המצבה הכספי של הוד מלכותה בבהירות זדונית. המלכה, נאמר באותה חוברת, קיבלה, לפי הרשימה האזרחית, סך 60.000 לי”ש לשנה, להוצאותיה הפרטיות; אולם שארית קיצבתה השנתית העצומה ניתנה, ככתוב ב’אקט’ המיוחד לכך, כדי שתוכל “לשלם את הוצאות המשק המלכותי שלה ולהרים את כבודו והכרת ערכו של הכתר”. והנה גלוי וידוע היה הדבר לכל, כי מיום שמת הנסיך, הופחתו ההוצאות לשתי המטרות האלה יחד במידה רבה, וקשה היה להימנע מן המסקנה, שסכומי כסף גדולים, אשר לא הוצאו לתעודות, שקבע הפרלמנט, עברו מדי שנה בשנה לאוצרה הפרטי של ויקטוריה. שיעורו המדויק של אותו אוצר פרטי לא ניתן לגלות בנקל, אולם היה יסוד לחשוב, שהוא ענקי, ואולי הגיע עד חמשה מליון לי“ש, בסך הכל. החוברת מיחתה נמרצות על מצב-ענינים זה, והמחאות נשנו בעזות בעתונים ובאסיפות-עם. אם כי אין ספק בדבר, שהערכת עשירותה של ויקטוריה לקתה בהפרזה, הרי ודאי הדבר גם כן, שהיא היתה אשה עשירה מאד. מתקבל על הדעת, שהיא חסכה 20.000 לי”ש לשנה מקיצבתה לפי הרשימה האזרחית, ההכנסות של דוכסות לאנקאסטיר היו מתרבות והולכות, היא קיבלה ירושה הגונה בנכסי הנסיך אלבירט, ובשנת 1852 זכתה בנחלה, בערך חצי מליון לי“ש, שהוריש לה מר ג’והן נילד, קמצן מוזר ומשונה. בתנאים כאלה, אין להתפלא איפוא על צעקת המחאה העזה, שנשמעה בשנת 1851, כשנתבקש בית-הנבחרים להצביע על נדוניה בסך 30.000 לי”ש לנסיכה לואיזה, ביום כלולותיה עם בנו הבכור של דוכס ארגיל, ביחד עם קיצבה שנתית בסך 6000 לי"ש.

כדי לפייס את דעת-הקהל, באה המלכה, בכבודה ובעצמה, לפתוח את הפרלמנט, וההצעה נתקבלה כמעט פה אחד. אולם כעבור חדשים מועטים, הוגשה תביעה חדשה: הנסיך ארתור הגיע לשנות בגרות, והאומה נתבקשה לקבוע לו קיצבה בסך 15.000 לי“ש לשנה. עתה זה הקיפה הזעקה את כל שדרות העם. העתונים מילאו את דפיהם מאמרים נסערים; בראדלו חצב להבות נגד ”קבצני דבי-מלכותא“, בפני אחד ההמונים היותר עצומים, שהצטופפו בככר-טראפאלגאר מעולם; וסיר צ’ארלס דילק הסביר את הצורך בריפובליקה, בנאום שנשא לפני בוחריו בניוקאסל. הקיצבה השנתית לנסיך נתאשרה סוף סוף בבית-הנבחרים ברוב-דעות גדול ומכריע, אולם נמצא מיעוט של חמשים חבר, שהצביעו בעד הפחתת הסכום והעמדתו על 10.000 לי”ש.

כל נסיון להציג שאלה מבחילה זו, מכל בחינה שהיא, נתקלה בחזית-ברזל מצדו של מר גלאדסטון, שהמס את לב האגף הקיצוני במחנהו בהתנגדותו המוחלטת לדרישותיהם. הוא הצהיר, שכל הכנסתה של המלכה נתונה בצדק ברשותה האישית הגמורה, טען, שכל הקובל על חסכונות מלכותיים אינו אלא קורא לבזבזנות מלכותית, והעביר בהצלחה בבית-הנבחרים את הקיצבות המרגיזות, בהטעימו, שהן ניתנות בהתאם גמור לתקדימים חוקיים. כשחזר סיר צ’ארלס דילק שוב, בשנת 1872, אל התקפתו במורשון, בהכניסו הצעה לערוך חקירה מלאה בהוצאותיה של המלכה, כדי לתקן את הרשימה האזרחית מיסודה, יצא ראש הממשלה בכל כח דברנותו הנמלץ והשנון, להגנת זכויותיו של הכתר. הדבר עלה בידו על צד היותר טוב, ותוך מהומה גדולה בקרב הנבחרים, נדחתה ההצעה בבוז ושאט-נפש. היתה הרווחה לויקטוריה; אולם מר גלאדסטון לא נתחבב עליה יותר משהיה.

זאת היתה אולי השעה היותר קשה בכל ימי חייה. המיניסטרים, הטורים, הציבור, כולם קשרו עליה קשר, להרעימה, להאשימה, לגלות פנים שלא כהלכה בכל מעשיה, לזלזל בכבודה ולמרר את חייה בכל האמצעים שברשותם. היא היתה “אשה, שהכל טועים בה עד כדי אכזריות”, כפי שסיפרה למר מארטין,בהתאוננה לפניו על ההתקפות הבלתי-צודקות, ההולכות ונשנות, על אישיותה, ובהצהירה, ש“הדאגה והחרדה הגדולה עם העבודה הקשה, במשך עשר שנים, לבדה, באין איש עוזר על ידה, בעוד הזיקנה קופצת עליה, ובריאותה מעולם לא היתה חסונה ביותר”, מכלות את כוחה, ו“מביאות אותה לכלל יאוש, כמעט.”

המצב היה עגום, באמת. דומה היה הדבר, כאילו כל עצם קיומה נטה מדרך הישר, כאילו קמה בין המלכה לאומה, מחיצת איבה, לאין מרפא. אילו נפטרה ויקטוריה לעולמה בראשית שנות השבעים, אין ספק בדבר, שקולו של עולם היה מכריז על כשלונה.

ג

אולם הגורל רצה אחרת. ההתפרצות הריפובליקאית לא היתה, אליבא דאמת, אלא הבהובה האחרון של תנועה דועכת. הגיאות הליברלית, שהיתה זורמת בלא מעצור למן קבלת חוק-הריפורם, הגיעה אל שיאה בימי ממשלתו הראשונה של מר גלאדסטון; ובאחרית ימיה של אותה הממשלה החל השפל ההכרחי. הנסיגה, כיון שבאה, היתה פתאומית ושלימה. הבחירות הכלליות בשנת 1874 הפכו את הקערה הפוליטית על פיה. מר גלאדסטון והליברלים נחלו תבוסה רבה, ומפלגת ה’טורים’ זכתה, בפעם הראשונה, לאחר ארבעים שנה ויותר, לשררה מלאה וגמורה באנגליה. ברור היה הדבר, שנצחונם המפתיע בא להם, בראש וראשונה, בתוצאות פעולתו, רבת הכשרון והמרץ, של דישראלי. הוא חזר לשלטון, לא עוד כמפקד מפוקפק של גדוד מפוזר, אלא כגיבור עליז-נצחון, בתופים מתופפים ודגלים מתנפנפים. אף ויקטוריה קידמה את פני ראש-הממשלה החדש שלה, כגיבור מנצח.

מאז מונו לה שש שנות הרגשות והתלהבות, שנות אושר, תפארת ורומאנטיקה. היצור המפליא, שזכה סוף סוף, כעת, בהיותו בן-שבעים, לאחר חיים ארוכים של היאבקות ונפתולים מיוחדים במינם, להגשים את החלום היותר נועז בחלומות נעוריו, ידע בחכמתו לקנות לצמיתות את לבה של הגבירה השלטת, שנעשה, באורח-פלא כזה, עבדה ואדונה, בעת ובעונה אחת. כל חייו היה רואה ללבותיהן של נשים, שהיו לו כספר הפתוח. כל הקאריירה שלו נסבה על הויות מוזרות אלו; ודומה היה, שככל אשר היו הללו יותר מוזרות, כן ידע להתקרב אליהן ולקרבן אליו יותר. אולם הלידי ביקונספילד, עם הערצה המטורפת, ומרת ברידג’יס-ויליאמס, עם נעלי-העץ שלה, מפלי-בשרה וירושתה, נסתלקו: תופעה מוזרה פי כמה וכמה נצבה במקומן. הוא בחן את הבריה העומדת לפניו בעינו של מבקר מובהק ומומחה, ולא נבוך אף לרגע קל. הוא הבין הכל – התסביכים הגומלים אהדדי של מעמד ואופי, גאות המקום, הממוזגת ונבלעת ביהירות אישית, רגישות, השופעת כמעין המתגבר, תום השתקפות, הגינות מוצקה וטרחנית, שנתערבה לתוכה, שלא במקומה, שאיפה לוהטת למגוון ולמוזר, החסרונות השכליים המיוחדים במינם והנימות הנשיות, רבות החשיבות המסתורית, בהן היה חדור כל פרט ופרט של כלל ישותה. בת-צחוק ריחפה על שירטוטי פניו הנוקשים, והוא כינה את ויקטוריה בשם “הפיה”[18]. הוא שמח לשם הזה כמוצא שלל רב, כי ברב אהבתו למילתא דמשתמעא לתרי אפי, ראה בו ביטוי מדויק לחזון המלכה אשר בלבו. הרמז הספינסראי היה נעים מאד – החיאת זכרונות-החמדה של גלוריאנה[19]; אולם היה יותר מזה באותו שם: רמז לבריאה זעירה, מבורכת בסגולות אמגושיות – ועם זה, אגדיות – ולמורא-הוד, שהיה היפוכו המגוחך כמעט של שאר צירופיה הנפשיים. מנוי וגמור היה אתו, שמכאן ולהבא תהא הפיה מנופפת את שרביטה אך ורק אליו לבדו. המרָאָה מעל לענינים איננה חזון נפרץ, ויקרת-המציאות היא בין פוליטיקאים, ביחוד. אולם אותו איגואיסטן ישיש נחן בסגולה זו, במידה שאין למעלה הימנה. לא זו בלבד שהוא עשה את המעשה; הוא נמצא בין קהל הרואים, בה בשעה ששיחק על הבימה; והוא קלט בהנאה יתרה של זקן ורגיל כל פרט ופרט של חזון-השעשועים, כל דרגה ודרגה של הדראמה העדינה, וכל תג ותג של משחקו המושלם שלו.

בת-הצחוק ריחפה על פניו ונגוזה, וכשהוא מחוה קידה עמוקה ברצינות מזרחית והכנעה מזרחית, ניגש אל העבודה. הוא הבין, מלכתחילה, שביחסיו עם הפיה, דרך הגישה הנכונה אליה הכרח שתהא היפוכה הגמור של השיטה הגלאדסטונית; וגישה כזו היתה טבעית בשבילו. הוא לא היה רגיל לשאת נאומים נלהבים, להטיף מוסר ולהרבות דברים מתוך ישרנות משרדית; הוא מצא קורת-רוח לעצמו, בפזרו פרחים לאורך המסלול של עבודתו, בצמצמו טענה כבדת-משקל בתחומי מליצה נאה, ברמזו לאשר עם לבבו בנעימת ידידות ואדיבות רבת-סוד. הנעימה האישית היתה עיקר העיקרים ביחסיו, והוא תפס, שהנעימה הזאת היא היא המפתח ללבה של הפיה. לפיכך, לא החליש אף לרגע את היסוד האישי בכל מגעו אתה. בכל עסקי המדינה הכניס את קסמיה של שיחת-רעים; היא היתה תמיד הגבירה בשם ומלכות, המטרונית, הכבודה והנערצה, והוא – הידיד, המסור ביראת-הכבוד. כיון שנקבע המגע האישי והושתת על יסוד מוצק, נגוזו כל הקשיים. אכן, כדי לקיים יחסים אלה לאורך ימים, ללא מכשולים והפרעות, היה צורך בטיפול מיוחד: הכרח היה לשקוד על שימון הגלגלים. ולדישראלי לא היו כל פקפוקים בנוגע לטיבו של חומר-הסיכה הדרוש. “שמעת קוראים לי בשם חונף”, אמר למתיוּ ארנולד, “ואמנם כן הדבר, הכל להוטים אחרי חלקת לשון; ואם באת לבית-המלכות, בכף-הסיידים תגרפנה”. הוא היה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. מחמאות-פיהו לא פסקו לעולם, וניתנו בשפע מבורך.

“אין כבוד בעולם, ואין שכר בעולם”. הצהיר דישראלי, “זה ישוה בעיניו למחשבות הטובות שהוד מלכותך הוגה עליו. כל מחשבותיו הוא, כל רגשותיו וחובותיו והגיגיו הוא, מרוכזים כעת בהוד מלכותך, ואין הוא מבקש דבר לשארית ימי חייו, אלא לשרת את הוד מלכותך, או אם יחדל שירות זה, להוסיף חיות על זכרונותיו מתקופת קיומו המענינית והמקסימה ביותר”.

“בחיי אדם,” סיפר לה “הכרח, שיימצא לו היכל הקודש לרעיונותיו, והלורד ביקונספילד מרהיב עוז בנפשו תמיד לחפשו באישיותה של גבירתו המושלת”.

היא היתה לא רק משענו היחידי שלו; כל המדינה כולה נשענה עליה.

“כי תחלה הוד מלכותך,” כתב בשעת משבר מדיני חמור, “מובטח לו, שהוא עצמו יפול למשכב. אליבא דאמת, הכל תלוי בהוד מלכותך.”

“אין הוא חי אלא לשמה,” העיד על עצמו, “ואינו עובד אלא לשמה, ובלעדיה אבד הכל.”

כשהגיע יום הולדתה, העלה לכבודה מרקחת משונה של מחמאות מופרזות:

“ביום זה אולי הדבר מן הראוי, שהלורד ביקונספילד יברך אדירה במלכות לגודל השפעתה הקיסרית, לעוצם קיסרותה, ולהצלחתם וגבורתם של צייה וצבאותיה. אולם אין ביכלתו לעשותה, כי נתון הוא להלך-רוח אחר. אין ביכלתו אלא לחשוב על נפלאות גורלו, אשר הגיעוֹ לידי כך, שישרת אשת-תפארת כמוה, שטוב-לבבה האין-סופי, מאור שכלה ותקיפות רצונה נתנו לו את האפשרות להטיל על עצמו תפקידים, שבלעדי אלה היו למעלה מכחו, ושתמכו בו מתוך אהדה רבת-חסד, העשויה, בשעה קשה, לקסום ולהשרות משכינתה כאחד. מלכת ארצות רבות ולבבות רבים תתברך נא מידי השגחה כל-יכולה בכל ברכה, שביקשו חכמים וראויים לה צדיקים.”

דומה היה הדבר, שבידיו האמונות מסגלות לעצמה כף-הסיידים חשיבות של סמל מסוני נעלה – לשמש כלי-חמד מקושט ומפואר לאמיתות, שאין מתגלות אלא ליחידי-סגולה, כביכול.

שבחים אלה גרמו למלכה קורת-רוח רבה ויתרה, אבל לא יצאו מגדר מליצות נאות ומעורפלות בעלמא, ודישראלי החליט להמציא יסוד יותר מוצק ורב-משמעות למחמאותיו. הוא אימץ בכוונה אותן ההשקפות המופרזות על מעמדה החוקי, שקיננו תמיד בלבה של ויקטוריה, ונסתייעו בשעתן בעקרונותיו של אלבירט ובהלכתו הפסוקה של שטוקמאר. הוא העמיד פנים כמאמין בתיאוריה זו של החוקה, הנותנת לכתר מקום בראש מועצות הממשלה; אולם גילויי דעתו בענין זה גילו טפח וכיסו טפחיים; וכשהצהיר נמרצות, שיש צורך ב“כסא-מלוכה ממש”, הרי מסתבר, שהוסיף ואמר בלבו, שכל כסא-מלוכה, אשר היושב עליו אינו נתון לשידוליו הוא, ודאי אין בו ממש. ברם, דוקא הסתומות שבדבריו היו עשויות לעורר את ויקטוריה ביתר עוז. כשהוא מבולל ברב כשרון את האשה והמלכה, הטיל במחוה נהדרת אחת את ממשלת אנגליה לרגליה, ובעשותו זאת היה דמיונו כנושא מס אישי להוד מלכותה.

בראיונו הראשון אתה, לאחר שחזר לשלטון, הבטיח לה ש“כל אשר יעלה ברצונה, ייעשה”. כשעלתה ‘הצעת-החוק לסידור הפולחן בציבור’ על הפרק בישיבת הקבינט, סיפר לפיה, ש“המטרה היחידה” באותה הצעה מסובכה, היתה “למלא את משאלות הלב של הוד מלכותך בנידון זה”. כשביצע את זממו הכביר בענין תעלת סואיץ, השתמש בביטויים, שמשמעותם היתה, כאילו ויקטוריה היחידה, שהפיקה תועלת ממיקח-וממכר זה. “זה עתה סודר הענין”, כתב בעליזות-נצחון “הרי זה בידיך, גברתי… ארבעה מליון שטקלינג! וכמעט מיניה וביה. רק מוסד כספי אחד ישנו, שהיתה ביכלתו לעשותה – בית-רוטשילד. התנהגותם היתה יפה להפליא; הקדימו את הכסף הרבית נמוכה וכעת כל מניותיו של הכדיב שלך הן, גברתי”.

הוא גם לא הספיק ברמזי מליצות רוממות בלבד. בעודו כותב בכל סמכות משרתו, חיוה את דעתו למלכה, שהחוקה נותנת לה את הזכות לפטר מיניסטריון, הנתמך על ידי רוב מכריע בבית-הנבחרים; הוא עורר אותה אפילו לעשות כן, באם, לפי דעתה, “הוליכה ממשלת הוד מלכותך, אם בזדון ואם אפילו מחולשה, את הוד מלכותך שולל”. מר גלאדסטון נדהם לשמוע, שהוא נוהג להודיע למלכה לא רק על הדיון הכללי בישיבות הקבינט, אלא מגלה לה גם את החלק שנוטלים חבריו בויכוחים, כל אחד לחוד. הלורד דרבי, בנו של ראש-הממשלה לשעבר ומיניסטר החיצון בקבינט של דישראלי, השקיף מתוך חששות רציניים על התפתחות-הענינים הלזו. “האמנם”, העיז לכתוב אל קברניטו, “אין סכנת-מה כרוכה בדבר, כשמעודדים בה השגות מופרזות בנוגע לכחה האישי ומגבירים את אדישותה לגבי מה שהציבור דורש מאתה? אין אני אלא שואל; עליך להוציא משפט”.

אשר לויקטוריה, הרי קיבלה הכל – מחמאות, דברי חלקות, זכיות אלישבעתיות[20] – בלא מוסר-כליות כל שהוא. לאחר הקדרות הממושכה של תקופת אבילותה, לאחר הצינה של המשמעת הגלאדסטונית, נפתחה לקראת קרני מסירותו הנלהבה של דישראלי, כפרח זה, הפותח את עליו לקראת שמש. השינוי, שחל במצבה היה, באמת, בבחינת נס מן השמים. לא עוד היתה מחויבת לתהות במשך שעות על הפרטים המסובכים של עסקי המדינה, כי מעכשיו לא היתה צריכה אלא לבקש ביאורים מאת מר דישראלי, הוא נתנם לה בקיצור נמרץ ובצורה משעשעת ביותר. לא עוד החרידוה כל מיני חידושים מדהימים; לא עוד באה במבוכה למראה אדון המתיצב לפניה, ענוד בצוארוניו הגבוהים, מלא יראת-הכבוד, ורואה אותה כראות תקדים הולך על שתים, עם ידיעה מופלאה בלשון יון העתיקה. וגואלה ודאי שהיה המצודד בבני-האדם. נעימת התעתועים, שכה קסמה ללבה בנפוליאון השלישי, בשעתו, שבה כעת, להוליך אותה שבי אחרי דישראלי. כלגמן זה, שחייו הרגילים עוברים עליו מתוך פכחון שומם, בלעה נפשה את יין-הרקח של כשפיו המפוארים, שגרמו לה, בפשטותה, הנאה משונה. היא נשתכרה, כושפה. בהאמינה לכל אשר הגיד לה על עצמה, שב אליה כל אותו הבטחון העצמי, שהיה נשמט והולך מתחת רגליה במשך כל התקופה החשוכה שלאחר מות אלבירט, היא מלאה עליצות חדשה, בעוד הוא מעלה לעיניה בקסמיו חזונות תפארת מזרחית, ומסמא אותן בזוהר קיסרי, שכמותו ראתה רק בחלומות לילה. נתונה להשפעתו הממריצה, חל שינוי מפליא בכל הילוכה ומנהגה. דמותה הקצרה, הכרסתנית, עם קפלי קטיפתה השחורה ומערכת מלמלותיה, עם הפנינים הכבדות לצוארה השמן, לבשה צורה מאיימת, כמעט. בפרצופה, שקסם ימי הנעורים נגוז ממנו זה כבר וימי הזיקנה טרם עידנוהו, ניכרו עדיין סימני עצבות, אכזבה ורוגז, אבל חיפתה עליהם ארשת של יהירות, תוך שרטוטים מחודדים של עריצות-רהב. רק בשעה שהופיע מר דישראלי, נשתנתה אותה ארשת כרגע, והפנים הנזעמות הפליגו בבנות-צחוק. למענו היתה מוכנה לעשות הכל. להפצרותיו, החלה מסתלקת מן הפרישות הגמורה; היא הופיעה בלונדון בטכסים פומביים למחצה, בבתי-חולים וקונצרטים; היא פתחה את הפרלמנט; היא ערכה מפקדים לצבא וחילקה מידליות באלדירשוט. אולם סימנים פומביים אלה של חסד הוד מלכותה היו כאין וכאפס לעומת תשומת-הלב האישית, שהראתה לראש-הממשלה שלה. מדי התיצבו לפניה, היתה מבליגה בקושי רב על התרגשותה ועליצותה. “לא אוכל לתאר את קבלת-פני”, כתב פעם לאחד מידידיו, “אלא אם אגיד, כי סבור הייתי, באמת, שהיא אומרת לחבקני. פניה היו עטורות בנות-צחוק, ואגב שיחה בטלה היתה מנתרת על פני החדר, כצפור הזאת”. בהעדרו, היתה מדברת עליו בלי הרף, ונעימה של התלהבות בלתי-שכיחה נשמעה בדאגתה לשלומו. “ג’והן מאנירס”, סיפר דישראלי להלידי בראדפורד, “שבא זה עתה מאוסבורן, אומר, שהפיה מדברת רק על דבר אחד, והוא ה’פרימו’ שלה. לדבריו, הועילה ברב חסדה לחוות את דעתה, שהממשלה צריכה להעלות את שאלת בריאותי על הפרק במועצת הקבינט. ג’והן היקר הופתע, כנראה, במאד מאד, לשמע דבריה; ואולם את הלא הסכנת בהעלאת-קצף זו”.

היא היתה שולחת לו מתנות, לפעמים תכופות. אלבום מצויר היה מגיע אליו מוינדזור, לחג-המולד, מדי שנה בשנה. אולם המתנות, שהחשיב ביותר, היו אגודות פרחי-האביב, אותם ליקטה עם שרותיה ביערות אוסבורן, והם ציינו באופן מיוחד את החמימות והעדינות של רגשותיה. מכל אלה הצהיר דישראלי, אהב את בכורי-האביב. “צירים שלוחים מאת האביב” היו פרחים אלה, לדבריו, “אבנים טובות ומרגליות של הטבע”. חנם גדל בעיניו, כפי שהגיד לה, “עוד יותר, באשר פרחי-בר הם; דמיונם כמנחה מאלי היערים והנינפין דאוסבורן”. הוא הבטיח לה, ש“הן מוכיחות, כי שרביט הוד מלכותך נגע בּאי המכושף”. הוא הסב לסעודת ערבית, מוקף ערימות בכורי-אביב בתוך גביעי בדולח, וסיפר לאורחיו, ש“כולם נשלחו אלי הבוקר מאת המלכה באוסבורן, כי יודעת היא, שזהו הפרח החביב עלי ביותר”.

במרוצת הימים, כשנתברר יותר ויותר, כח שעבודה של הפיה נשלם, נעשו הצהרותיו גלויות יותר ומוגזמות יותר. לבסוף הרהיב עוז בנפשו להכניס לחלקת דבריו נעימת הערצה, שהיה בה כמעט מן הרומאנטיקה המפורשת. במשפטים גרוטיסקיים, גלולים וצנופים זה בתוך זה, גילה את דבר-לבבו. לחץ העבודה, כתב אל הוד מלכותה, “בלע אותו והתיש את כחו במידה כזו, שבהגיע שעת הדואר, לא מצא בעצמו די בהירות-המחשבה, די מרץ-העט, למסירת הגיגים והרצאת עובדות ליצור האהוב והמפואר ביותר, העושה אתו חסד, לעיין בהם”.

היא שלחה לו אילו בכורי-אביב, והוא השיב, שמותר לו “להגיד, באמת ובתמים, ש’יקרים הם מאבני אודם’, כיון שהם באים, ובשעה כזו, מידי מלכה נערצה עליו”.

היא שלחה לו שלגניות, והרגשותיו הפכו דברי-פיוט. “אמש”, כתב אליה, "הופיע בגני והאיטהול נרתיק נחמד, ועליו כתובת מלכותית, וכשפתחו, נדמה לו בתחילה, שהוד מלכותך הואילה בחסדה להעניק לו את כוכבי המסדרים הראשיים של הוד מלכותך. ואמנם דמיון נאה זה עשה עליו רושם כה עז, עד שבערכו מסיבה, בה התנוססו הרבה כוכבים וסרטי-כבוד, לא יכול לעמוד בנסיון, ושם מן השלגניות על חזהו, כדי להראות, שהוא גם הוא זכה לאותות-כבוד מאת מלכתו רבת-החסד.

“ואז, בחצות הלילה, עלה על דעתו, שאולי אין כל זה אלא מעשה-כשפים, שאולי היתה זאת מתנת פיה, ובאה מידי מושלת אחרת: המלכה טיטאניה, המלקטת פרחים, עם הפמליה שלה, באי-עדנים, אזור גלי-ים, ומשגרת ציצי-קסמים, הנוסכים, לדברי הבריות, שכרון בלב כל הזוכה בהם”.

מתנת פיה! הריחפה בת-צחוק על שפתיו בשעה שכתב מלים אלה? אולי; ואף על פי כן לחפזון-יתר ייחשב הדבר למי שיסיק, כי לא היתה בהצהרותיו הלוהטות מן הכנות, כלל ועיקר. שחקן וצופה כאחד – שני התפקידים נתמזגו כה שלימה באותה תרכובת משונה, עד שהיו לאחידות בלתי-נפרדת, והיה מן הנמנע להגיד, שהאחד היה פחות כן ממשנהו. בכח היסוד האחד היה ביכלתו להעריך קרירות את כושרה השכלי של הפיה, להעיר מתוך הפתעה פורתא, “שעלולה היא, מדי פעם בפעם, להיות ”מענינת ומשעשעת ביותר“, ולהמשיך גם להבא את השימוש בכף-הסיידים שלו, מתוך חגיגיות אירונית; בעוד שבתוקף היסוד השני יכול להתפעל מן התפארת הנצחית שבמלכות, וכשהוא רועד מתוך הרגשת העליה מוזרה, שזכה לה הוא עצמו, לשקע עצמו בעולם, שכולו דמיון ואגדה, עולם של כתרי-מלכים וכחות אדירים ואהבת-אבירים. בשעה שסיפר לויקטוריה, כי ”בפרשת חיים רות-דמיון ורומאנטית במקצת, לא אירע לו מעולם דבר כה מענין כחליפת-מכתבים סודית זו עם אחת כה רוממה וכה מאצילה“, כלום לא מלבו יצאו הדברים, על אף הכל? בשעה שכתב לאחת משרות הארמון: ”אהבתי את המלכה – אולי האדם היחידי, שנשאר לי בעולם זה, לאהבה עוד", כלום לא בנה בדמיונו ארמון מכושף מתוך אלף לילה ולילה, מלא יגון קודר עם נקודות של כסף, בו האמין באמת ובלב תמים?

הלך-רוחה של ויקטוריה היה פשוט הרבה יותר; געגועים דמיוניים לא ידעה, על כן לא תעתה מעולם במחוז-הרוח, השוכן בערפל, מקום שם הרגש והדמיון משמשים בערבוביה. היפעלויותיה שלה, בכל העצמה ובכל ההפרזה שבהן, נשארו עומדות על היסוד הפרוזאי הפשוט של חיי יום יום. וטבעי היה הדבר, שהביטוי אשר נתנה להן, גם זה היה פשוט בתכלית. כפי שהזכירה לראש-הממשלה שלה, בחתימת אגרת רשמית, הרי היא “שלך בחיבה, ו.ר. את אי”. במימרה כזו ניכרת בעליל הממשיות העמוקה של מסכת רגשותיה. רגלי הפיה עומדות היו על קרקע מוצקה. הציניקן הערום הוא שהיה מרחף באויר.

ברם, הוא נתן לה לקח, שלמדה אותו במהירות מדהימה. גלוריאנה השניה קרא לה? יפה מאד: היא תוכיח לו, איפוא, שראויה היא לאותה מחמאה. סימנים מחרידים לדבר תכפו בזה אחר זה. בחודש מאי, ב–1874, נמצא בלונדון הצאר הרוסי, שבתו נישאה זה עתה לבנה השני של ויקטוריה, דוכס אדינבורג, ומפני טעות מעציבה, שנפלה בסידור הענינים, חלה פרידתו יומים לאחר התאריך, שקבעה תחילה האושפיזכנית המלכותית שלו, כיום נסיעתה לבאלמוראל. הוד מלכותה סירבה לשנות מתוכניתה. הוטעם בפניה, שאין ספק, כי הצאר יראה את עצמו נעלב, ועלול הדבר להביא לידי תוצאות רציניות ביותר. הלורד דרבי מיחה; הלורד סאליסבורי, מזכיר הממשלה לעניני הודו, נתבלבל ונרגז מאד. אולם הפיה לא השגיחה בכל אלה. היא החליטה לצאת לבאלמוראל ב–18 לחודש, וב–18 יצא תצא. סוף סוף עלה בידי דישראלי, באמצו את על כח השפעתו עליה, לשכנע אותה, שתסכים להישאר בלונדון עוד יומים. “ראשי שוכן עדיין על כתפי”, סיפר להלידי בראדפורד. “הגבירה האדירה דחתה את נסיעתה בהחלט! כל האחרים העלו חרס בידם, לרבות נסיך וילס; … ואין לי ספק בדבר, שהיא מתרעמת עלי. אינני רואה תקנה לדבר. סאליסבורי אומר, שמנעתי מלחמה באפגאניסטן, ודרבי מברך אותי לנצחוני המזהיר”.

ברם, לא ארכו הימים, ובענין אחר היה הנצחון לפיה. דישראלי, שפנה פתאום בכיוון של אימפריאליזם חדש, העיר פעם, כי מן הראוי, שמלכת אנגליה תוכרז לקיסרית הודו. ויקטוריה נאחזה ברעיון זה בהתלהבות מלאתי-עוז, ובכל עת ובכל שעה הטרידה את ראש-הממשלה שלה בתביעות בלתי-פוסקות, להגשים את הצעתו. הוא היה מפקפק בדבר, אולם שוב לא ראה יכולת לעצור בה; ובשנת 1876, על אף סירובו שלו וסירוב כל הקבינט שלו, ראה הכרח לעצמו להוסיף שמן על המדורה של מושב סוער, בהכניסו לבית הנבחרים הצעת-חוק לשינוי התואר המלכותי. ברם, בהעתרו לה כבש את ליבה של הפיה לחלוטין. ההצעה נתקפה בחמת-רוח בשני בתי-המחוקקים, והמרץ האין-סופי, שהראה דישראלי בהגנתה, נגע בעומקי לבה של ויקטוריה. לדבריה היא עצמה, רבות הצטערה על “הדאגה והרוגז” שנגרמו לו; היא חששה, שהיא אשר הסבה לו אלה, והצהירה, שלעולם לא תשכח את אשר היא חייבת ל“ידידה הטוב, האדיב, המתחשב ברגשותיה”. בעת ובעונה אחת עם זה שפכה את כל חמתה על האופוזיציה. התנהגותם, הצהירה הוד מלכותה, היתה “משונה, בלתי-מובנה ומוטעית”, ובמימרה נמרצה, שדומה היתה כסותרת הן את עצמה והן את כל שיגה-ושיחה הקודמים, הכריזה, ש“היתה שמחה מאד, אילו נודע הדבר ברבים, כי רצונה שלה הוא, לאחר שהבריות בשלהם עומדים, כאילו כופין אותה לכך!”

כשהוכתר הענין בהצלחה, הוחג הנצחון המלכותי ברב פאר והדר. ביום ההכרזה בדלהי בא הלורד החדש דביקונספילד, לסעודת ערבית עם קיסרית הודו החדשה בוינדזור. בלילה ההוא הופיעה הפיה, שבדרך כלל, לא היתה מהדרת בלבושה, עדויה מערכת מבריקה של אבני-חן עצומות ובלתי-מלוטשות, מתנת הנסיכים השליטים בראז’ שלה. בגמר הסעודה קם ראש-הממשלה, ובניגוד לנימוסים המקובלים בארמון, נשא את כוסו בדרשה נמלצה, לחיי המלכה-הקיסרית. עזותו נתקבלה ברצון, והוא בא על שכר נאומו, בבת-צחוק וקידה קלה, שהחותה הוד מלכותה לעומתו.

אלה היו מקרים מאלפים; אולם הפגנה עוד יותר רצינית לטיב אופיה של ויקטוריה נערכה בשנה הבאה, בימי המשבר היותר חמור בחיי ביקונספילד. נטיותיו האימפריאליסטיות הגדלות והולכות, שאיפתו להגביר את כחה וכבודה של אנגליה בין האומות, תביעתו ל“פוליטיקה חיצונית אמיצה” הביאו אותו לידי התנגשות עם רוסיה; הבעיה המזרחית האיומה עלתה באופק; וכשפרצה מלחמה בין רוסיה לתורכיה, הגיעה חמירות המצב אל שיאה. דרכו של ראש-הממשלה היתה מלאה חתחתים. בעוד שלא נעלמה מעיניו המשמעות האיומה של מלחמה בין אנגליה לרוסיה, היה מוכן, בכל זאת, לקבל עליו אף את דינה של זו, באם לא יוכל להשיג את מטרתו בכל דרך אחרת; אולם הוא האמין, שאליבא דאמת, אף רוסיה אינה רוצה בהפסקת היחסים, ואם יעלה בידו לשחק את משחקו בדי העזה וזריזות, נתן תתן לו, בהגיע שעת כושר, את כל אשר הוא דורש, באפס יד. ברור היה הדבר, שהדרך בה עלה, מלאה סכנות ומצריכה עוז-נפש למעלה מן הרגיל: צעד שלא כשורה, והמיט שואה על עצמו או על אנגליה. אולם עוז-נפש לא היה חסר מעולם; הוא התחיל במחולו הדיפלומטי ברב בטחון; ואז נמצא למד, שמלבד הממשלה הרוסית, מלבד הליברלים ומר גלאדסטון, יש עוד שתי אבני-נגף בדרכו, שלא הביא בחשבון תחילה. בראש ובראשונה, יצאה כנגדו סיעה חזקה בתוך הקבינט עצמו, ובראשה הלורד דרבי, מיניסטר החיצון, שסירבה ליטול על עצמה את האחריות למלחמה; אולם דאגתו העיקרית היתה הפיה, לאחרונה.

מלכתחילה נקטה הוד מלכותה עמדה נקדנית, ללא פשרות וויתורים. שנאתה העתיקה לרוסיה, שראשיתה היתה נעוצה במלחמה הקרימאית, התלקחה שוב ביתר עוז; היא זכרה את איבתו הממושכת של אלבירט; היא הרגישה בגדלות שלה עצמה, הממריצה אותה לפעולות; והיא הטילה את עצמה בסערה לתוך הקלחת הרותחת. התמרמרותה על האופוזיציה – על כל מי שהעיז להראות סימני אהדה לרוסים, בריבם עם התורכים – לא ידעה גבול. כשכונסו בלונדון אסיפות אנטי-תורכיות, בהן ישבו ראש דוכס וויסטמינסטר והלורד שאפטסבורי, ונוכחו מר גלאדסטון ועוד מגדולי הרדיקלים, הביעה את דעתה, ש“מן הראוי לעורר את התובע הכללי על מעשי האנשים האלה”; “לא יתכן”, קראה הוד מלכותה, “שהחוקה תורה היתר לכך”. מעולם לא הראתה עדיין, אפילו במשבר, שפרץ בשאלת השרות בחדר-מיטותיה, דביקות אכזרית כזו ברעיונה. אולם רוגזה היה שמור לא רק לרדיקלים בלבד; גם השמרנים הנסוגים אחורנית לקו בו. היא התרעמה אפילו על הלורד ביקונספילד עצמו. משלא ידעה בשום אופן להעריך את סביכותה העדינה של שיטתו, היתה מתקיפה אותו, בלי הרף, בדרישות לפעולה נמרצה, פירשה כל תחבולה דקה שלו כסימן של חושלה, והיתה מוכנה, בכל עת ובכל שעה, לשלח את כלבי-המלחמה באויב.

ככל אשר התפתח המצב, קיבלה דאגתה צורה קדחתנית יותר ויותר. “המלכה”, נאמר באחת מאגרותיה, לבה דואג וחרד, פן יביאונו הדיחויים לידי כך, שנאחר את המועד, והפריסטיג’ה שלנו תאבד לנצח! הדבר מטריד את מנוחתה יומם ולילה".

“הפיה”, סיפר ביקונספילד להלידי בראדפורד, “כותבת בכל יום ומטלגרפת בכל שעה; כך הוא הדבר, כמעט אות באות”.

חמתה ניתכה על הרוסים בגלוי.

“והלשון”, קראה בקול, “הלשון המעליבה, שהרוסים משתמשים בה כלפינו! דמה של המלכה רותח לשמעה!”

“אח”, כתבה לאחר זמן קצר, “אילו גבר היתה המלכה, מה שמחה ללכת ולהכות את הרוסים הללו, בני בלי אמון אלה, שוק על ירך! לעולם לא תושב עוד הידידות בינינו, עד שיוכרע הדבר. בזה בטוחה המלכה, בהחלט”.

ראש-הממשלה המסכן, שויקטוריה תבעה ממנו כח הזרוע, מחד גיסא, הוטל עליו, מאידך, להתעסק עם מיניסטר לעניני חוץ, שהתנגד, מעיקרא דדינא, לכל פוליטיקה של התערבות פעילה שהיא. בין המלכה לבין הלורד דרבי עברה דרכו הנהלָאָה של דישראלי. אכן סיפוק-מה היה מוצא לנפשו בשלחו את זה בזו – בהמריצו את הלורד דרבי במכתבי המלכה, ובשככו את חמת המלכה מתוך סתירת דעותיו של הלורד דרבי; יום אחד הרחיק לכת במידה כזו, שחיבר, לבקשת ויקטוריה, אגרת התקפה חריפה על חבירו, שהוד מלכותה חתמה עליה מיניה וביה, ושיגרה אותה, ללא כל שינוי, אל מיניסטר החיצון. אולם אמצעות כאלה הקלו את המצב רק לשעה קלה, ובמהרה נתברר, שאין התגרות עם הלורד דרבי עשויות להטות את ויקטוריה שואפת-הקרבות מדרכה; פעולות-איבה נגד רוסיה – באלה חשקה נפשה, ואותן דרשה במפגיע. כי מעכשיו השליכה אחרי גוה את שיורי מתינותה האחרונים, והתחילה לתקוף את ידידה בפרשה של איומים מיוחדים במינם. לא פעם, לא פעמיים, אלא פעמים אין-ספורות, איימה עליו בהסתלקותה הקרובה מכסא-המלוכה.

“אם שומה על אנגליה”, כתבה אל ביקונספילד, “לנשק את כפות-גרליה של רוסיה, הרי לא תתן היא את ידה להשפלת כבודה של אנגליה, ותסיר את הכתר מעל ראשה”, והיא הוסיפה, שראש הממשלה רשאי, אם ימצא את הדבר לראוי, למסור את דבריה לחברי הקבינט. “דיחוי זה”, קראה במר-נפשה, “אי-ודאות זו, שבעטיה אנו מפסידים בחוץ-לארץ את מעמדנו ואת הפּרסטיג’ה שלנו, בעוד רוסיה מתקדמת, ולא יארכו הימים עד שתעמוד בשערי קושטא! אז תוטל כל האחריות האיומה על הממשלה, והמלכה תרגיש עצמה מושפלת עד כדי כך, שהיא סבורה, כי תסתלק מן המלוכה תיכף ומיד. העיזה!”. ושוב חזרה על הדברים הקודמים: “מרגישה היא, שאין ביכלתה, כאמור לעיל, להשאר מושלת מדינה, המשפילה עצמה במידה כזו, לנשק את כפות-רגליהם של הברברים הגדולים, השמים אבני-נגף בכל דרכי החירות והציויליזציה שבעולם”. כשהתקדמו הרוסים עד לתחומי קושטא, קלעה למטרה שלש אגרות ביום אחד, בהן דרשה מלחמה; וכשנודע לה, כי כל מה שהחליט הקבינט, לא היה אלא לשלוח את הצי לגאליפולי, הצהירה, ש“הדחיפה הפנימית הראשונה שלה” היתה ל“הסיר מעל ראשה את עטרת הקוצים, שאינה מוצאת כמעט כל סיפוק בשמירתה, אם הוכח בגורלה של המדינה להמצא גם להבא במצב כמצבה הנוכחי”.

נקל לשער את הרושם המסעיר, שעשו אגרות כאלה על ביקונספילד: שוב לא היתה זאת פיה; זו היתה שדה, שהוציא בחפזונו מצלוחיתה, ושגמרה אומר להראות את כלה כי רב. נבוך, מדוכא, אוּכּל-חולי, היה משתקע תכופות בהרהורים על הסתלקות גמורה ומוחלטת מן המשחק הזה. רק דבר אחד, סיפר להלידי בראדפורד בבת-צחוק נפתלה, מנעו מעשות כן. “אילו רק יכולתי”, כתב אליה “לעמוד בפני הסערה, שתתחולל במפקדה הראשית עם התפטרותי, הייתי מגישה תיכף ומיד”.

ברם, הוא המשיך, וידו היתה על העליונה, בסופו. חמת המלכה שככה; הלורד סאליסבורי בא במקום הלורד דרבי; ובקונגרס, אשר נתכנס בברלין, זכה der alte Jude וניתן לו כל חפצו. הוא חזר לאנגליה כמנצח, והבטיח לויקטוריה לששונה הרב, שלא יארכו עוד הימים עד שתהיה, אם עדיין לא הגיעה לכך מכבר, ה“דיקטאטורית של אירופה”.

אולם במהרה התחוללה תמורה בלתי-צפויה במצב. בבחירות הכלליות של שנת 1880 התעוררה האומה, שהתיחסה בחשדנות לפוליטיקה הנועזה של השמרנים, ונסחפה בכח דברנותו של מר גלאדסטון, להשיב את המפלגה הליברלית אל הגה השלטון. ויקטוריה נדהמה, אולם בטרם כלתה השנה, מינה לה הגורל משנה שברון. הרומאן המפואר הגיע אל קצו. הלורד ביקונספילד, עיף ויגע, שבע ימים ותחלואים, אבל נע עדיין, כחנוט חי זה, ממסיבה למסיבה ומסעודה לסעודה, חדל לפתע-פתאום לנוע. כשנודע לה, שאין להשיב עוד את גזר-הדין, פשטה, כביכול, מתוך דחיפה פנימית מלאתי פּתוס, את תפארת-מלכותה, והתכווצה, רכה ודוממה, על ידו – אשה ותו לא.

“שלחתי אילו בכורי-אביב מאוסבורן”, כתבה אליו בפשטות נוגעת עד הלב, “ואני אמרתי לבוא אצלך לביקור קצר בשבוע זה, אולם חשבתי, כי מוטב שתהיה שלו ושקט, ולא תדבר. ואני מבקשת, שתהיה טוב מאד ותשמע בקול הרופאים”. היא הבטיחה לראותו, “כשנחזור מאוסבורן, ולא רחוק המועד”.

“כל אחד ואחד מתעצב כל כך, על שאינך בקו הבריאות”. הוסיפה הוד מלכותה; וחתמה “שלך בחיבה רבה תמיד, V. R. I. ”

כשנמסרה האגרת המלכותית לשחקן הזקן והמוזר, הנאבק עם מר המות, שקל אותה בידו, נשתקע בהרהורים, ואז לחש לעומדים מסביב למטתו: “מן הראוי היה, שיועץ-סתרים יקראנה לפני”.

פרק ט: לעת זקנה

א

בינתים חלו הרבה שינויים ותמורות בחייה הפרטיים של ויקטוריה. עם נשואיהם של בכורי ילדיה נתרחב חוגה המשפחתי; הופיעו נכדים ונכדות, והמון ענינים משפחתיים חדשים בעקבם. מותו של המלך ליאופולד, בשנת 1865, סילק את הדמות השלטת של הדור הקודם, והתפקידים שמילא כעמוד-התוך, וכיועץ ומדריך לקבוצה גדולה של שארים בגרמניה ובאנגליה, הוטלו כעת על ויקטוריה. היא מילאה תפקידם אלה בשקידה והתמדה, קיימה חליפת-מכתבים עצומה, בעקבה מתוך התענינות עמוקה כל פרט ופרט בחיי הקרובים והשארים המתרבים והולכים, ושתתה לרויה מכוס הששונים והיגונים של אהבת-המשפחה. תענוג מיוחד גרמו לה נכדיה, אותם היתה מפנקת במידה, שלא הודיעה להוריהם מעולם, אף על פי שגם ביחס לנכדים, היתה מסוגלה, בשעת הצורך, לנקוט במידת-הדין. הגדול שבהם, הנסיך הקטן וילהלם מפרוסיה, היה ילד קשה-עורף ביותר; הוא העיז להתחצף אפילו בפני סבתו; ופעם אחת, כשציותה עליו להחוות קידה לאחד מאורחיה באוסבורן, סירב למלא את פקודתה. דבר כזה היה מן הנמנע: הצו נשנה בקפדנות, והילד השובב בראותו, שסבתו הטובה נהפכה לפתע פתאום לגבירה מזרת-אימים, ביטל את רצונו מפני רצונה והחוה קידה עמוקה, באמת.

אך דא עקא, שלא כל צרותיה המשפחתיות של המלכה ניתן להפטר מהן על נקלה, כבמקרה דלעיל. דאגות יותר רציניות גרמה לה התנהגותו של יורש-העצר. נסיך-וילס הצעיר נשא אשה והיה עומד ברשות עצמו; הוא פרק עול הורים, והתחיל נוהג דרך חירות גמורה במעשיו. מעשים אלה הדריכו את מנוחתה של ויקטוריה, ודומה היה, שחששותיה הקשים ביותר נתאמתו, כשהופיע בשנת 1870 בתורת עד במשפט גט של זוג אחד מן החברה הגבוהה. ברור היה הדבר, שיורש כסאה אחריה מתערב עם אנשים, שלא כערכו, כלל ועיקר. מה לעשות? היא הבינה, שלא בבנה לבדו יש לתלות את הקולר, אלא בכל המשטר החברתי הקיים; ולפיכך שיגרה אגרת אל מר דיליין, עורך ה“טאימס”, בה ביקשה מאתו “לכתוב לפעמים תכופות מאמרים, המדגישים את כל עוצם הסכנה, והרעה הכרוכה בקלות הראש והפחזות האמללה בהשקפותיהם וחייהם של המעמדות העליונים”. ואמנם, כעבור חמש שנים, כתב מר דיליין מאמר על נושא זה עצמו, אולם דומה היה הדבר, שרישומו לא ניכר ביותר.

אח! אילו רק למדו המעמדות העליונים לחיות, כמו שחיתה היא, מתוך פשטות ופכחון, במקדשה אשר בבאלמוראל! כי ברבות השנים נמשכה יותר ויותר אל הנחמה והמרגוע שבאחוזתה ההררית; ושתי פעמים בשנה, באביב ובסתיו, היתה פונה באנחת-רווחה צפונה, על אף מחאותיהם הנכנעות של מיניסטרים, לשוא מלמלו באזני הוד מלכותה, ששקלא-וטריא בעסקי המדינה ממרחק של שש מאות מילין, עשויה להוסיף הרבה על טרדותיה של הממשלה. שׂרותיה אף הן היו יוצאות, לפעמים, לדרך בלא חמדה יתרה, הואיל ובימים הראשונים, ביחוד, היתה הנסיעה הארוכה כרוכה בקשיים לא מעטים. בעטיה של מסורת שמרנית בידי המלכה, נמנעה במשך הרבה שנים, להתיר את המשכתה של מסילת-הברזל על שפת נהר דיא, באופן שהדרגות האחרונות של הנסיעה לבאלמוראל עברו עליה במרכבות. אכן גם למרכבות יתרונות משלהן: כך, למשל, נוחות היו לעלות ולרדת בהן, דבר שהיה מן הנמנע לזלזל בחשיבותו, הואיל והרכבת המלכותית נשארה במשך הרבה זמן מחוסנת בפני כל נוחיות חדישות, וכשהיתה עוצרת במהלכה בערבות-הגבולין, הרחק מכל רחבה עשויה לדבר, היו הגבירות המיוחסות מוכרחות לרדת ארצה בדוושה המסוכנת, לאחר שהזוג היחידי של מדרגות מתקפלות נשמר בשביל הקרון של הוד מלכותה. לאו מילתא זוטרתא היו רגעים כאלה בתקופת הקרינולינות; ומזמן לזמן היה צורך לקרוא למר ג’ונסטון, המנהל קצר-הקומה ורחב-הגרם של מסילת-הברזל הקאלידונית, שגרם לו מזלו לא פעם, ביום סער וגשם סוחף, “לדחוף” בעמל רב – כפי שתיאר הוא עצמו – את אחת הגבירות האמללות, איזו לידי בלאנש או לידי אגאתה, לתוך קרונה. אולם ויקטוריה לא השגיחה בכל אלה. רק דבר אחד היה לנגד עיניה, וזה לשוב, בכל המהירות האפשרית, אל טירתה המכושפת, בה היתה כל קרן-זוית רוויה זכרונות, בה היה כל זכרון קדוש ומקודש, בה עברו עליה הימים תוך מחזור בלתי-פוסק של מאורעות נחמדים, פעוטים ושכיחים בהחלט.

ולא רק חן המקום הוא שצודד את לבה; לא פחות מזה היתה קשורה ל“אנשי-ההרים הפשטנים”, מהם, לדבריה, “למדה הרבה שיעורים באמונת-תום וצידוק הדין”. סמית וגראנט ורוס ותומפסון – מסורה היתה לכולם; אולם לעילא מכל השאר, היתה מסורה לג’והן בראון. הנער המשרת לפני הנסיך, לשעבר, שירת כעת את המלכה, כנושא כליה ושומר ראשה; בלעדיו לא זזה ממקום למקום, והוא ליוה אותה בכל טיוליה, כשהוא משמש לפניה יומם וישן בחדר הסמוך לחדרה, לילה. היא חיבבה את כחו, את חסנו, את הרגשת הבטחון הפיסי, שנתן לה; היא חיבבה אפילו את נימוסיו הבלתי-מהוקצעים ואת מדברו הגס, הקפדני. היא נתנה לו להורות היתר לעצמו, ביחסו אליה, בדברים, שלא היו עולים על הדעת, מצד כל אדם אחר זולתו. להתעמר במלכה, לצוות עליה, לנזוף בה – מי יכול להרהיב עוז בנפשו, לעשות כגון אלה? ואף על פי כן, כשכך נהג בה ג’והן בראון, דומה היה, שהדבר גורם לה קורת-רוח מלאה וגמורה. זרות זו היתה יוצאת מגדר הרגיל, לכאורה; אולם, אליבא דאמת, אין זה דבר נדיר כל כך, לראות אלמנתו של נסיך מורה היתר לעבד נאמן וחרוץ, לנקוט לגביה עמדה פסקנית, האסורה בהחלט על שאֵרים וידידים: כח העבד מוסיף, מתוך אחיזת-עינים פסיכולוגית, לקיים את כח רבּו, אפילו בשעה שהוא כופה את רצונו על הרב. כשמילאה ויקטוריה בהכנעה את פקודותיו המקוטעות של משמשה, לרדת מעל סוסה הקטן, או לעטוף את המטפחת לכתפיה, כלום לא הפגינה בכך, וזה על צד היותר טוב, את כח הרצון שלה עצמה? האם תמה תמהו הבריות, לא ראתה תקנה לדבר: כך נוח לה, וחסל. אילו נשמעה לאחד מבניה, או לאחד המיניסטרים שלה, אולי היה הדבר מתקבל על הדעת, כיותר נבון, או יותר טבעי; אולם לוא זאת עשתה, הרגישה בחוש, שהיתה מפסידה מעצמאותה, באמת. ובכל זאת, הרי ערגה בלב ובנפש, להיות תלויה במאן-דהוא. ימיה מלאו את התהליך הממושך של השׂררה. בצאתה ממרכבתה לטייל על פני הערבות הדוממות, היתה נשענת על כּרי-מושבה, מדוכאה ונהלאה; אולם ברוך-השם! – ג’והן בראון נמצא על המושב האחורי, וזרועו החזקה תקדמנה, להשען עליה ברדתה מן המרכבה.

ולא עוד, אלא שנשמר בלבה זכרון הקשר המיוחד, שהיה לו עם אלבירט. בכל מסעיהם, סמך עליו הנסיך יותר מאשר על כל משמשיהם האחרים. היתה לה הרגשה, שזה הסקוטי השעיר, הקפדן וטוב-הלב, הגיע אליה, באורח פלא, בירושה מאת המת. היא התחילה מאמינה, לבסוף – או כה נדמה הדבר – שרוחו של אַלבירט קרוב אליה יותר, בשעה שבראון נמצא בקרבתה. לפעמים תכופות, כשחיפשה פתרונים לאיזו שאלה חשובה, אם מדינית ואם משפחתית, היתה נותנת עיניה, מתוך התרכזות עמוקה, באנדרטת בעלה. אולם השגיחו בה גם כן, שהיו פעמים, ברגעי ספיקות והיסוסים כאלה, והוד מלכותה נשאה עיניה אל ג’והן בראון.

אותו “הררי פשטן” נעשה בסוף ימיו אישיות מדינית כמעט. נודעה לו השפעה, שמן הנמנע היה לזלזל בה. הלורד ביקונספילד לא שכח, מזמן לזמן, לשלוח דרישת-שלום ל“מר בראון” באגרותיו אל המלכה, והממשלה הצרפתית עשתה סידורים מיוחדים לנוחיותו, בכל פעם שביקרה מלכת אנגליה בצרפת. אכן טבעי היה הדבר, שקשישי בית-המלכות לא נחה דעתם הימנו, ושמגרעותיו – כי מגרעות היו לו, אף על פי שויקטוריה לא השגיחה מעולם בלהיטותו היתרה לוהיסקי הסקוטי – שימשו נושא להערות עוקצניות בארמון. אולם הוא שירת את גברתו באמונה, וכותב דברי ימיה אינו רשאי לזלזל בו. כי לא זו בלבד, שהמלכה נמנעה מלהסתיר את ידידותה מלאת-החיבה, אלא אף דאגה לפרסם את הדבר ברבים. לפי הוראותיה, נטבעו שתי מידליות-זהב לכבודו; במותו, בשנת 1883, הופיעה ב“חוזר הארמון” רשימה ארוכה ומלאה שבחים לשמו וזכרו; ומכבנת מזכרת לבראון – עשויה זהב, עם פרצופו של הנער המשרת לשעבר בצדה האחד והמונוגרמה המלכותית בצדה השני – תוכנה בידי הוד מלכותה בתורת מתנה למשמשיה ההרריים ולאכרי המקום, על מנת שיענדוה ביום הזכרון למותו, עם מטפחת-אבל וסיכות. בסדרה השניה לקטעי יומנה ההררי של המלכה, שיצאה לאור בשנת 1884, מופיע “המשמש האישי המסור והידיד הנאמן” שלה, כמעט בכל דף ודף, ואליבא דאמת, הוא הנהו גיבור הספר. דומה היה, שבענין פרטי ועדין זה, ויקטוריה תובעת, בכל אותו גילוי-הלב, המציין אישים מלכותיים לרוב, את אהדתה של כל האומה כולה; ובכל זאת – כך דרכו של עולם! – נמצאו בריות, שהיחסים בין מלכתם ומשמשה שימשו להם נושא להלצות גסות וניבול-פה.

ב

שנה רדפה שנה, עם טרדותיה וטרחותיה; מגעו המופלא של הזמן התחיל נותן אותותיו בויקטוריה, ויד הזיקנה הממשמשת ובאה הונחה בעדינות על כתפה. שערות-השיבה הלבינו יותר ויותר. שרטוטי הפנים הנוקשים נתעדנו; הדמות הקצרה, החסונה, נתרחבה ונעה ביתר איטיות, כשהיא נשענת על מקל. ובעת ובעונה אחת עם זה חלה תמורה מיוחדת במינה בכל מהלך חייה של המלכה. יחס האומה אליה, יחס של בקורת ואפילו איבה, שנתקיים במשך שנים כה רבות, נשתנה לחלוטין, בעוד שגם במזגה של ויקטוריה חל שינוי מתאים לכך.

הרבה טעמים היו להשתלשלות זו, וביניהם – האסונות האישים המרובים, שעדו על המלכה במשך תקופה קצרה ואכזרית ביותר. בשנת 1878 מתה עליה במסיבות טראגיות הנסיכה עליסה, שנישאה בשנת 1862 לנסיך לואיס דהיסה-דארמשטאדט. בשנה שלאחריה נהרג במלחמת זוּלוּ הנסיך הקיסרי, בנה היחיד של הקיסרית איג’יניה, שלמן האסון של שנת 1870, נתקשרה אליה ויקטוריה בעבותות ידידות נאמנה. כעבור שתי שנים, ב–1881, אבד למלכה הלורד ביקונספילד, ובשנת 1883 – ג’והן בראון. בשנת 1884 מת הנסיך ליאופּולד, דוכס אלבאני, שהיה ידוע-חולי מיום לידתו, מיתה חטופה, זמן קצר לאחר נשואיו. אכן מלאה כוס-היגונים של ויקטוריה; והציבור, בראותו את האם האלמנה מבכה את ילדיה ואת ידידיה, הפגין את אהדתו הגוברת והולכת מיום ליום.

מאורע, שהתרחש בשנת 1882, גילה והדגיש את רגשותיה של האומה ביחס אליה. יום אחד, כשירדה המלכה מן הרכבת בוינדזור, ועמדה לעלות על מרכבתה, כונן צעיר אחד, בשם רודיריק מאקלין, את אקדחו לעומתה וירה בה ממרחק של אילו מטרים. בחור מחניכי איטון, הכה בסוכך על זרועו של מאקלין, קודם ליריה; כל נזק לא נגרם, והפרחח האשמאי נאסר תיכף ומיד.

זו היתה האחרונה לסדרה של שבע התנקשויות בחיי המלכה – התנקשויות, שאם כי נעשו לסירוגין ארעיים בתקופה של ארבעים שנה, דומות היו זו לזו, להפליא. כולן, מלבד אחת יוצאת מן הכלל, נעשו בידי פרחחים, שלא היו להם, כנראה, כל כוונות רצח, הואיל וחוץ למקרהו של מאקלין, לא היו אקדחיהם טעונים מעולם. צעירים אמללים אלה, שהיו קונים את כלי-זינם הזולים וממלאים אותם אבק-שריפה ונייר, על מנת לשאתם, תוך ודאות של גילוי עקבותיהם מיניה וביה, ולהניפם בקול נפץ מול פני מלכים ונסיכים, יש בהם משום בעיה פּסיכולוגית משונה. אולם אף על פי שבכל מקרה ומקרה, כה רב הדמיון בין מעשיהם וכוונותיהם, לא היה גורלם אחד. המתנקש הראשון, אידוארד אוכספורד, שירה בויקטוריה חודשים מספר לאחר נשואיה, נידון על בגידה במולדת, נמצא בלתי-שפוי בדעתו, ונכלא בבית-מחסה לכל ימי חייו. אולם דומה, שפסק-דין זה לא הניח את דעתו של אלבירט, כי כעבור שנתים, כשעבר ג’והן פראנסיס עבירה זו עצמה, ונתבע לדין באותה אשמה עצמה, הצהיר הנסיך, שאין כאן ענין של טירוף-דעת, כלל ועיקר. “היצור המתועב”, סיפר לאביו, “איננו מטורף, אלא מנוול גמור”. והוסיף תיכף לכן: “אני תקוה, שמשפטו יתנהל בכל חומר הדין”. דומה, שכן היה הדבר; בכל אופן היה חבר השופטים תמים-דעים עם הנסיך, ודחה את הטענה בדבר טירוף-דעתו של המתנקש; פראנסיס נתחייב מיתה בעוון בגידה במולדת, אולם מכיון שלא הוכחה כל כוונה לרצוח, או אפילו לפצוע, הומתק דינו, לאחר שקלא-וטריא ארוכה בין מיניסטר הפנים לשופטים, והוא הוגלה מן הארץ לכל ימי חייו.

בהתאם לחוקי הימים ההם, לא היה דינם של התנקשויות כאלה, בכל אפסיותן, אלא כדין בגידה במולדת; הסתירה בין עצם המעשה לבין מידת-העונש החמורה היתה תמוהה ומגוחכה למדי, וברור היה, שחבר-שופטים היודע, כי לחייב בדין פירושו לדון למיתה, יהא נוטה לבחור בדרך הקלה יותר, במצאו את האשם לא חייב, אלא בלתי-שפוי בדעתו – והיא גם המסקנה ההגיונית יותר, לכאורה. לפיכך חוקק, בשנת 1824, חוק חדש, שלפיו, כל נסיון לפגוע במלכה הוא בגדר עבירה, הגוררת עונש גלות למשך שבע שנים, או מאסר עם עבודת פרך או בלתה, לזמן לא יותר משלש שנים – והעבריין, ניתן, לפי ראות עיני השופטים, “להלקותו בפומבי או בצנעא, באותה התכיפות ובאותו האופן והצורה, שיורה בית-הדין, אך לא יותר משלוש פעמים”.

ארבע ההתנקשויות, שבו אחרי זה, נדונו כולן לפי החוק החדש הזה. לויליאם בּין נפסקו, בשנת 1842, שמונה עשר חודשי מאסר. ויליאם האמילטון, נתחייב גלות שבע שנים, ב–1849; ובשנת 1850 נידון לאותו העונש עצמו הלייטנאנט רובירט פּייט, שהכה את המלכה במקלו על ראשה, בשעה שעברה בפיקאדילי. פּייט, היחידי באותם העבריינים, היה אדם מבוגר; נשא משרת קצין בצבא, הידר בלבושו והיה, לדברי הנסיך, “מבולבל בהחלט”. בשנת 1872 ירה ארתור או-קונור, נער בן שבע-עשרה, מאקדח בלתי-טעון, אל המלכה, מחוץ לארמון בוקינגהאם; הוא נתפס תיכף על ידי ג’והן בראון, ונידון למאסר שנה אחת, ועשרים מלקות במקל-לבנה. אומץ-לבו של בראון בהזדמנות זו, הוא שזיכהו באחת ממידליות-הזהב שלו. בכל המקרים הללו סירבו השופטים המושבעים לקבל את טענת טרוף-הדעת. ברם, התנקשותו של רודיריק מאקלין בשנת 1882 גררה תוצאות שונות מן הראשונות. במקרה זה נתברר, שהאקדח היה טעון, והתמרמרות הציבור, שהחל להוקיר את ויקטוריה יותר ויותר משנה לשנה, הגיעה אל שיאה. אם מטעם זה, ואם מאיזה טעם אחר, שינה בית-הדין מן הסדר המקובל זה ארבעים שנה, ומאקלין נאשם בבגידה. התוצאה, שנתקבלה על הדעת מראש, היתה, שחבר המושבעים פסק: “איננו חייב, אלא בלתי-שפוי בדעתו”; והאסיר נשלח לבית-מחסה לחולי-רוח למשך זמן, שיהיה לרצון לפני הוד מלכותה. ברם, פסק-דין נשא פרי משונה. ויקטוריה, שזכרה בלי ספק את תרעומותיו של אלבירט על פסק-דין דומה לזה במשפטו של אוכספורד, היתה מרוגזה מאד. למה נתכוונו המושבעים, שאלה הוד מלכותה, באמרם, שמאקלין איננו חייב? הרי לא היה כל ספק בדבר, שחייב הנהו – היא עצמה ראתהו יורה באקדח. לשוא השתדלו יועציה החוקיים של המלכה לשכנע אותה בדבר קיומו של עקרון אחד במשפט האנגלי, הקובע, שאין לחייב איש בשום פשע, אלא אם כן הוכח, שהיתה לו כוונה נפשעת. ויקטוריה הוסיפה לעמוד על דעתה בכל תוקף. “אם זה הוא החוק”, אמרה בפשטות, “יש לשנות את החוק”. ואמנם שינוהו. בשנת 1883 הועברה במורשון הצעת-חוק, המשנה את צורתו של פסק-דין במשפטי מטורפים, ויצירה משונה זו קיימת בספר-החוקים עד היום הזה.

אולם לא רק רגשות האהדה האישית – בין שהולידה אותם הרחמנות ובין שהיו ילידי ההתמרמרות – גרמו לקירוב הלבבות בין המלכה לאומתה; הם החלו סוף סוף מגיעים לידי הסכם ידידותי ומתמיד בנוגע להנהגת הענינים הציבוריים. ימי ממשלתו השניה של מר גלאדסטון הפכו שורה אחת ארוכה של כשלונות, שהמיטו בסופם שואה על המדינה, ויתנוה לשמצה; הליברליזם היה לזרא לעם, וּויקטוריה שמחה לראות, שחשדנותה ביחס למיניסטרים שלה היתה לנחלת רבים מנתיניה. בתקופת המשבר בסודאן, נסערה רוחה עם רוח כל העם. היא נמנתה על הראשונים, שדרשו לשגר צבא לחארטום, וכשהגיעה הידיעה על מותו האמלל של הגינירל גורדון, ניצח קולה על מקהלת הזעם והתוכחה, שקידמה את פני הממשלה. בחמת רוחה, שלחה טלגרמה מפוצצת למר גלאדסטון, ולא בכתב-החשאין המקובל, אלא בגילוי לשון; ואגרת תנחומיה לעלמה גורדון, בה תקפה את המיניסטרים שלה על הפרת אמונים, זכתה לפרסום רב. נפוצה שמועה, ששלחה לקרוא להלורד הארטינגטון, מיניסטר המלחמה, ונזפה בו קשות.

“היא נתנה בקולה עלי” סיפר המיניסטר, לפי השמועה, לאחד מידידיו, “כאילו עגלון הייתי”.

“מדוע לא קראה לשר-המשקים?” שאל ידידו.

“אח” השיב הלה, “שר המשקים עולה בידו, על פי הרוב, להעלם מן העין במקרים כאלה”.

אולם הגיע יום פקודה, ושוב לא היה הדבר אפשרי, להעלם מן העין. מר גלאדסטון הוּכה במורשון, והגיש את התפטרותו. נקבע ראיון סופי, וויקטוריה קיבלה אותו באדיבותה הרגילה, אולם מלבד השיחה הרשמית, שהצריכה השעה, לא אמרה לו כל דבר בעל אופי אישי, מחוץ להערה, כי משערת היא, שכעת יהיה על מר גלאדסטון לנוח זמן-מה. הוא זכר במר-נפשו, כיצד הביעה הוד מלכותה, בראיון דומה לזה בשנת 1871, את אמונה בו כתומך הכתר; אולם הוא ציין את השינוי בלא תמיה יתרה. “דעתה והשקפותיה”, כתב לאחר זמן ביומנו, “נתעקמו במידה רצינית למן אותו היום”.

כך ראה מר גלאדסטון את פני הדברים; אולם האומה, ברובה הגדול, לא היתה תמימת-דעים אתו, בשום אופן; ובבחירות הכלליות בשנת 1886, הוכיחה את הזדהותה הגמורה עם הפּוליטיקה של ויקטוריה, בהשליכה את זוממי ה“הום-רול”[21] – אותו שיקוץ משוקץ ומשומם – לתהום הנשיה, ובהעלותה את הלורד סאליסבורי לשלטון.

ויקטוריה קיבלה את התמורה בקורת-רוח עמוקה. נחשול של תקוות חדשות סחף את לבה, לעורר את כל כחות-חייה בעוז מפליא. כל מנהגה נשתנה לפתע; בהסתלקה מן הפרישות הממושכה, זו הופרעה אך לשעה קלה, בהפצרותיו של דישראלי, הטילה את עצמה במרץ לתוך המון פעולות ציבוריות. היא התחילה מופיעה במסיבות-טרקלינים, קונצרטים, מיפקדים; היא הניחה אבני-פינה לבנינים חדשים; היא הלכה לליוורפּול, לפתוח תערוכה בינלאומית, ועברה ברחובות העיר במרכבתה הפתוחה, על אף הגשם הסוחף, תוך תשואות המונים עצומים. ברב ששונה על קבלת-הפנים, שזכתה לה בכל מקום בואה, שבה לשקוד על עבודתה באהבה. היא ביקרה באדינבורג, שם נשנו התשואות של ליוורפּול, ביתר עוז. בלונדון פתחה, ברב עם, את תערוכת המושבות והודו, בדרומה של קינזינגטון. בהזדמנות זו שוותה לטכס תפארת יתרה; תרועת חצוצרות קידמה את הוד מלכותה, בבואה; ההימנון הלאומי נוגן תיכף לכן, והמלכה השיבה במו שפתיה – ממרום שבתה, על כסא זהב מרודד – לדברי הברכה, שהושמעו במקום. אז קמה על רגליה, וכשהיא מתקדמת על הבימה בהוד שבמלכות, הודתה לתרועות האסיפה הגדולה במערכת קידות משוכללות ומצודדות-לב.

לתקופת השנה מלאו חמשים למלכותה, וביוני הוחג יום-הזכרון הנערץ ברב פאר והדר. ויקטוריה, מוקפת גדולי הממלכה, מלווה תהלוכה מפוארת של מלכים ונסיכים, עברה במרכבתה תוך התלהבות ההמונים, המצטופפים בחוצות עיר-הבירה, לשאת תפילת הודיה לאל בכנסית ויסטמינסטר. אותה שעה נאדרית מחתה את העקבות האחרונות של ניגודים ישנים ומחלוקת משכבר הימים, ויהיו כלא היו. ההמונים הריעו לכבוד המלכה, בה ראו את אם העם וסמל גדלותו הקיסרית כאחת, והיא נענתה להרגשה כפולה זו בלב ונפש. אנגליה ועמה של אנגליה, זאת ידעה, זאת הרגישה, היו באורח פלא, ועם זה בתכלית הפּשטות, לאנגליה שלה, עמה שלה. עליצות, אהבה, הכרת-תודה, חישת-חובה עמוקה, גאוה אין קצה – כאלה היו הרגשותיה; ועוד משהו, זה הוסיף נופך על כל השאר, והגביר את כל השאר. לאחר כה רבות בשנים שב אליה, סוף סוף, רגש האושר – למקוטעין, אולי, רווי-רצינות עד בלי די, אבל אמתי ובלתי-מוטעה, בכל זאת. הרגש הנדיר מילא את לבה וחימם את נפשה. כשחזרה לארמון בוקינגהאם, לאחר הטכס הממושך, ונשאלה לשלומה, השיבה:

“הנני עיפה ויגעה, אבל מאושרת מאד”.

ג

וכך הגיע, לאחר יום עמל וסער, ערב ארוך, עם שלותו הענוגה ואורותיו הרכים, טבולים בזהב-תפארת. כי עטתה אוירת הצלחה והערצה אין קצה את התקופה האחרונה בחיי ויקטוריה. נצחונה היה בבחינת סיכום, גולת הכותרת, לנצחון גדול מזה – שפע עושר לאומי, שהגיע אל שיאו. הזוהר המוצק של עשר השנים, שעברו בין היובל הראשון של ויקטוריה ליובלה השני, אין דומה לו, כמעט, בדברי ימי אנגליה. דומה היה, שחכמתו של הלורד סאליסבורי מביאה למדינה לא רק שפע עושר וכח בלבד, אלא גם נותנת לה בטחון; והאומה ישבה בשלות שאננים, אל השולחן הערוך לפניה, ליהנות מן התפארת, שנעשתה קבע. וגם ויקטוריה – והדבר היה טבעי בשבילה מאד – נרגעה, וישבה בשלוה. שכן היתה חלק – ודומה, חלק עיקרי – של אותו מוסד – דבר של קיימא – טרכוש מפואר, קבוע ועומד בטרקלין-המדינה רחב-הידים. בלעדיה היה המשתה המלא דשן, בשנת 1890, נמצא חסר את העיקר – הסדר הנוח של המאכלים הבלתי- מפוקפקים במנותיהם הגדושות, על רקע של מקסמי עבר כבוּד, שקוּע באפלה למחצה.

קיומה התחיל מתאים יותר ויותר לנעשה על כל סביבותיה. לאט לאט, מבלי להשגיח בכך, כמעט, נבלעה דמותו של אלבירט בצללי העבר. ולא שנשכח מלב, חס ושלום – דבר זה היה מן הנמנע – אלא שהחלל, אשר נתהוה בהעדרו, פחתו העינויים הכרוכים בו, ולבסוף אף חדל לדקור את העין כל כך. סוף סוף ראתה ויקטוריה אפשרות לעצמה, להביע את צערה על מזג-האויר הרע, מבלי להעיר, מיניה וביה, ש“אלבירט היקר היה אומר תמיד, שאין תקנה לדבר ויש להניחו כמו שהוא”; היא ראתה אפילו יכולת לעצמה, לאכול פת-שחרית לתיאבון, מבלי לעיין בשאלה, אם דעתו של “אלבירט היקר” היתה נוחה מביצים ממוחיות. וככל אשר הוסיפה אותה הדמות להתעלם מן העין, ירשה את מקומה, מתוך הכרח, הדמות של ויקטוריה עצמה. ישותה, שהיתה מסתובבת במשך שנים כה רבות על ציר של הויה חיצונית, שינתה כעת את תנועתה ומצאה את מרכזה בתוך עצמה. הכרחי היה הדבר: מצבה המשפחתי, לחץ עבודתה הציבורית, הרגשת-חובתה, העשויה לבלי חת, שללו כל אפשרות אחרת. אנוכיותה הכריזה על זכויותיה. שֵיבתה הגבירה עוד את יראת-הכבוד שקידמה אותה מעברים; ואופיה התקיף, שנתגלה באחרית ימיה, בכל עזוזו, השתרר, לחלוטין, על כל סביבותיה, מתוך מאמץ מלא הכרה של רצון נוגשׂני.

לאט לאט הושם לב לדבר, שהסימנים היצוניים לשררתו של אלבירט המת פוחתים והולכים. חמירותן של תקנות האבילוּת בארמון פקעה. כשעברה המלכה בהאיד פארק, במרכבתה הפתוחה, עם שומרי-ראשה ההרריים מאחוריה, עקבו האומנות, בהתענינות יתרה, את הטלאי הגדל והולך של קטיפה סגולה בצעיף שחור-השולים, המכסה לראשה הזעיר.

בחוגי המשפחה, ביחוד, הגיעה שררתה של ויקטוריה אל שיאה. כל ולדותיה באו בברית-הנשואין; מספר צאצאיה היה מתרבה והולך משנה לשנה; רבים מנכדיה ונכדותיה התחתנו, ולא פחות משלשים ושבעה שלשים התאבלו עליה במותה. תמונה, שנשתמרה מאותה התקופה, מראה את המשפחה המלכותית מכונסת יחד באחד האולמות הגדולים בוינדזור – חבורה צפופה, למעלה מחמשים איש, והאם השלטת, בכל תפארתה הקיסרית, בתָּוֶך. שלטונה בחבורה זו היה שלם ומוגמר. לצרכיהם הפעוטים ביותר של הצעירים התמסרה בלב ונפש, ובזקנים נהגה כדרך שנוהגים בתינוקות של בית רבן. נסיך וילס, ביחוד, עמד לפני אמו באימה ופחד. היא התמידה בסירובה להרשות לו לקחת חלק כל שהוא בעסקי הממשל, והוא בילה את זמנו בדרכים אחרות. כמו כן, אין להכחיש, שידע תענוגות בני אדם – מחוץ לארמון הורתו; אולם בנוכחותה האיומה שלה, היתה עתרת גברוּתו מתכווצת ומצטמקת, לרוב עלבונו. יום אחד, כשאיחר, ולא באשמתו, לבוא לסעודה באוסבורן, ראוהו נצב מאחורי עמוד, מוחה את הזיעה מעל מצחו, ומנסה להתאזר עוז, לגשת אל המלכה. כשניגש אליה, סוף סוף, נתנה בו עין זועמת, והוא נעלם תיכף ומיד מאחורי עמוד שני, שם נשאר עומד עד לגמר הסעודה. בן חמשים ומעלה היה הנסיך, כשקרה לו מקרה ביש זה.

מן הנמנע היה הדבר, שלפעולותיה המשפחתיות של המלכה לא יהיו הדים, מפעם לפעם, בתחומי הדיפּלומטיה הגבוהה; והדברים אמורים, ביחוד, במקרים, שהיו נוגעים לעניני בתה הבכירה, אשת יורש-העצר בפּרוסיה. יורש-העצר הגה דעות ליברליות; לאשתו נודעה השפעה יתרה עליו; ושניהם יחד היו שנואים על ביסמארק, שהצהיר מתוך הדגשה גסה, שהאנגליה הזאת ואמה, סכנה בהן למדינה הפּרוסית. האיבה התגברה עוד, כשמת הקיסר הזקן (1888), ויורש-העצר עלה על כסא-המלוכה. תסבוכת משפחתית הביאה לידי משבר חמור. אחת מבנותיה של הקיסרית החדשה נתארשה לנסיך אלכסנדר מבאטינברג, שהודח זה לא כבר מכסא-המלוכה בבולגריה, מחמת איבתו של הצאר. גם ויקטוריה וגם הקיסרית שמחו על השידוך הטוב. משני אחיו של הנסיך, נשא הבכור עוד אחת מנכדותיה, והצעיר היה חתנה, בעל בתה, הנסיכה ביאטריסה; היה היתה מסורה לאברך יפה-התואר ולבה עלץ לתקוה, שגם האח השלישי – ההדור והנאה בכל השלשה, לדעתה – יהיה אחד מבני משפחתה. ברם, לדאבונה הרב, הודיע ביסמארק התנגדות נמרצה לתכנית זו. חושש היה, שנשואין אלה יסכנו את הידידות בין גרמניה לרוסיה, בה ראה יסוד חיוני לכל הפוליטיקה החיצונית שלו, ועל כן הכריז, שאין לקיימם. החלה היאָבקות איומה בין הקיסרית לקאנצלר. ויקטוריה, ששנאתה לאויב בתה לא ידעה מעצור, באה לשארלוטינבורג, לסייע בידה. ביסמארק השמיע נחרת התראה, אגב עישון מקטרתו וגמיעה מכוס-השכר שלו. ברור היה, לדעתו, שכוונתה של מלכת אנגליה אינה אלא פּוליטית – רצונה להפריד בין גרמניה לרוסיה – ומתקבל על הדעת, שדבר זה אף יעלה בידה. “בענינים משפחתיים”, הוסיף ביסמארק, “אין היא רגילה, שימרו את פיה; שכן זה דרכה, ”להביא את הכומר אתה בתוך המלתחה, ואת החתן – בתוך המזודה, והקידושין נערכים בו במקום". אולם איש הדם והברזל, שעמד בתוקף על דעתו, ביקש ראיון פרטי עם המלכה. פרטי השיחה, שנתגלגלה ביניהם, לא נודעו בקהל, אולם ודאי הדבר, שבהמשך הדברים נאלצה ויקטוריה להבין לפירושה של מלחמה באותה אישיות מבעיתה, ושבסופם הבטיחה להשתמש בכל כח השפעתה, כדי למנוע את הנשואין. כתב-האירושין בוטל, ולתקופת השנה נשא הנסיך אלכסנדר מבאטינברג את פרויליין לויזינגר, שחקנית בתאטרון-החצר שבדארמשטאדט, לו לאשה.

אולם מקרים מעציבים כאלה היו יקרי-המציאות. ויקטוריה הגיעה לשנות זקנה מופלגת; באין אלבירט אתה, לנהלה, באין ביקונספילד אתה, להלהיבה, היתה מרוצה למדי, להשאיר את הבעיות המסוכנות של הדיפּלומטיה בידיו האמונות של הלורד סאליסבורי, לפתרן בחכמתו הוא, ולרכז את מרצה בענינים יותר קרובים ללבה, שניתנו לסמכותה השלימה, ללא ערעור. ביתה – ארמונה – מצבות הזכרון בבאלמוראל – הבּקר בוינדזור – סדר יומה – הפיקוח על אלפי הפרטים של שיגרתה היום-יומית – דברים כאלה מילאו כעת בחייה תפקיד גדול אפילו מזה שמילאו בעבר. ימיה ולילותיה עברו עליה מתוך דייקנות יוצאת מגדר הרגיל. המעשה המיועד לכל רגע ורגע שביום הותוה ותוכן מראש; מערכת ראיונותיה ופגישותיה נקבעה ללא תזוזה ותמורה; תאריכי נסיעותיה – לאוסבורן, לבאלמוראל, לדרומה של צרפת, לוינדזור, ללונדון – לא נשתנו כמעט, משנה לשנה. היא דרשה מן הפמליה שלה דייקנות מעולה בפרטים, וזריזה היתה, שלא כדרך הטבע, בגילוי העבירה הקלה ביותר על הכללים, שקבעה. עד כדי כך הגיע עוצם השפעת אישיותה, שלא נמצא מי שיעלה על דעתו לרגע, כי יתכן שלא למלא את כל מוצא פיה, מיניה וביה. אולם אירע לפעמים, ומאן-דהוא לא דייק; וחוסר-דייקנות היה בעיניה אחד מאבות-החטא. אז לא העלימה את רוגזה – זה הרוגז האיום – שנחשף לעין כל. ברגעים כאלה שוב לא היה משום הפתעה בעובדה, שאביה היה מוכל ליהרג על קוצו של יוד.

אולם סערות אלה, המרגיזות לשעתן, שככו במהרה, ונעשו נדירות יותר ויותר ככל אשר חלפו השנים. עם שוב האושר החלה עדינות אין קצה שופעת מאת המלכה הישישה. בת-צחוקה, שלפעמים כה רחוקות עלתה באותם שרטוטי-הפנים המדוכאים, שבה לרחף עליהם בקלות מלאת-עליצות; עיני-התכלת הקרינו אור חדש; כל ארשת הפנים הוזזה מנקודת קפאונה, נתרככה ונזדהרה, ונסכה על כל רואיה קסם בל-יישכח. כי בשנותיה האחרונות הושרתה בכל הליכותיה של ויקטוריה חביבות מצודדת-לב, זו חסרה אפילו בחויות המזורזות של ימי-נעוריה. כל הקרב אליה – או, כמעט, כל הקרב – נאחז בחבלי קסם זה המיוחד במינו. נכדיה העריצו אותה; שרותיה שימוש לפניה ביראת-האהבה. הכבוד הזה, לשמש לפני המלכה, עמד להן להתגבר על אלף אי-נוחיות ואחת – החדגוניות שבחיי הארמון, היגיעה היתרה, הכרוכה בעמידה מתמדת על הרגלים, הצורך בהקפדה, שלמעלה מכח אנוש, על פרטי-פרטים בזמן ובמקום. בשעה שמילאה את חובתה הנפלאה, היתה כל אחת ואחת מהן עלולה לשכוח, שרגליה כושלות מרוב ריצה בפּרוזדורים האין-סופיים בוינדזור, או שזרועותיה החשופות מכחילות מקור בבאלמוראל.

דומה היה, שהדבר המנעים את השירות יותר מכל, היה הענין הרב והמפורט, שמצאה המלכה במצב כל אחד ואחת בפמליה שלה. יצרה העז, שהשיאה להפוך ולהפוך בנוחיות של פכים קטנים, משברים פעוטים, חליפות-ותמורות רגשיות שבחיי הבית, תבע שדות נרחבים יותר ויותר לפעולתו; חוגי המשפחה שלה עצמה, שוב לא הספיקו לכך; היא נעשתה אשת-סודן הנאמנה של שרותיה; אהדתה היתה נתונה לכל עובדי הארמון; דומה היה, שאפילו השפחות והטבחות משמשות נושא לחקירותיה המקיפות, והיתה משתתפת בצערן כשקיבלו מאהביהן פקודות לצאת לחוץ-לארץ, או כשלקו דודותיהן במנה יתרה של חלי-השגרון.

ואף על פי כן הוסיפה לדקדק בדרגות היוחסין והמשרות. די היה בעצם נוכחותה של המלכה, להבטיח את הסדר הראוי לכך; ולא זו בלבד, אלא שכל אנשי הארמון היו מצווים ועומדים להדר בשמירתם של נימוסי-החצר העתיקים, על תוים ותגים שלהם. כי אותה מערכת-החוקים, שתקעה את הלורד מילבורן, בשעתו, כפסל דומם על הספה, והושיבה את שאר האורחים, כאלמים לא יפתחו פיהם, מסביב לשלחן העגול, לפי סדר בכורתם, נשמרה בטהרתה השלימה כקדם. מדי ערב בערב, לאחר הסעודה, רמז השטיח היקר לפני האח המבוערת, כולו קודש לבית המלכות, באור-יקרות לחולונים, שהיה אסור עליהם במגע, ובמקרה מדהים אחד או שנים, אף משך משך אותם בכח מגניטי אל שפת התהום. ברגע הראוי, היתה המלכה מזיזה עצמה לצד אורחיה; בזה אחר זה, הובאו הללו והוצגו לפניה; ובעוד דושיח בא בעקב דושיח, תוך כפיה ומבוכה, עמדו שאר הקרואים בדומיה, מבלי להוציא הגה מפיהם. רק בפרט אחד הותרה הקלה כל שהיא מחומר הנימוסים. במשך רוב שנות מלכותה היה כלל זה, שעל המיניסטרים לעמוד על רגליהם, בשעת ראיונותיהם עם המלכה, בבחינת חוק ולא יעבור. כשהיה להלורד דרבי, ראש הממשלה, ראיון עם הוד מלכותה, לאחר מחלה רצינית, העירה המלכה, “כמה היא מצטערת, שאינה יכולה לבקש אותו לשבת”, והלורד דרבי התפאר בכך, לאחר זמן, כראיה לחסדה של מלכות. אחרי כן זכה דישראלי, שלקה בפודגרה, והיתה שעת רצון לפני ויקטוריה, להציע לו כסא לשבתו; אולם הוא ראה לנכון לוותר, מתוך הכנעה, על זכות יתרה זו. ברם, לאחר שנים, היתה המלכה מבקשת תמיד את מר גלאדסטון והלורד סאליסבורי לשבת.

יש והוכנס גוון חדש בחגיגיותו של ערב, על ידי קונצרט, אופירה, או אפילו חזיון. אחד הסימנים היותר בולטים לשחרורה של ויקטוריה מן השעבוד של ימי אלמנותה, ראו בעובדה, שהיא חידשה – לאחר הפסקה של שלשים שנה – את המנהג, לצוות על להקות דראמתיות מלונדון, לשחק לפניה בוינדזור. ברגעים כאלה עלץ לבה ביותר. היא אהבה את המשחק; אהבה עלילה נאה; ועל הכל, אהבה חזיון מצחיק. שקועה, ראשה ורובה, בכל המתרחש על הבימה, היתה עוקבת, בתמימות ילדותית, את השתלשלותו של סיפור-המעשה; או שהיתה מעמידה פני יודעת-כל מראש וקוראת בגאות נצחון: “כך! לזאת לא פיללתם, כלום לא כן?” כשהותר הקשר.

היה לה חוש של הומור פרימיטיבי, אך נמרץ. היא היתה אחת מאותם האנשים המעטים, שהבינו, וידעו להעריך את הלצותיו של הנסיך אלבירט; וכשנאלמו הללו, היתה מסוגלת עדיין לפרוץ בצחוק אדיר, במסיבתם הפרטית של אנשי החצר, לשמע איזו בדיחה נאה – איזה שגעון של אחד מצירי המדינות הזרות, או כשלון של איזה מיניסטר נבער. ככל אשר נעשה הלצון שנון מדי, כן פחתה קורת-רוחה; אולם כשאירע, ועבר גבולות נימוס ודרך-ארץ, היתה הסכנה מחמירה. מי שהתיר לעצמו להקל ראש, במעמד הוד מלכותה, ספג שיתין פולסא דנורא; ולא היתה קלות-ראש כפליטת מימרה שאינה הוגנת. אז שקעו השפתים המלכותיות לתוך זויותיהן, נלטשו העינים המלכותיות מתוך הפתעה, ועל הפנים המלכותיות התפשטה ארשת מבשרת כל רע. העבריין נשתתק בחיל ופחד, בעוד שהמלים האיומות: “אין זה משעשע אותנו”, השביתו את סעודת-הערב. לאחר המעשה, היתה המלכה מעירה בחוג המקורבים אליה, שהיא חוששת מאד, כי האדם הנדון “איננו צנוע”; פסק-דין זה כיון שיצא מפיה, שוב לא היה עליו ערעור.

טעמה בדברי אמנות ואסתיטיקה, לא חל בו, בדרך כלל, כל שינוי, מימי מנדלסון, לאנדסיאיר ולאבלאש. הרוּלדוֹת של האופירה האיטלקית הוסיפו להביא אותה לידי התפעלות. היא הוסיפה לתבוע רמה גבוהה בנגינת-דואיט עלי פסנתר. השקפותיה על אמנות-הציור היו מוחלטות ומוגמרות. בסיר אדווין ראתה, לדבריה, את מכלול השלמות; רושם רב עשו עליה נימוסיו של הלורד ליטון; ומר וואטס לא זכה לאמונה, בשום פנים. מזמן ציותה לחרוט פורטריטים של בני בית-המלכות; בהזדמנויות אלה פקדה להמציא את עלי-ההגהה הראשונים לידיה, ולאחר בדיקה מעולה בפרטי-פרטיהם, היתה מראה לאמנים את משגיהם, ומעירה בניה וביה, כיצד יש לתקנם. האמנים היו מגלים תמיד, שהערותיה של הוד מלכותה חשובות הן, לאין ערוך.

ענינה בדברי ספרות נצטמצם יותר. היא היתה מסורה להלורד טניסון; ומכיון שהנסיך אלבירט העריץ את ג’ורג’ אליוט, קראה בעיון רב את ספרה “Middlemarch” שגרם לה אכזבה. ברם, יש יסוד להאמין, כי הרומאנים של סופרת אחרת, שיצאו לה מוניטין, בשעתה, בין השדרות הנחותות של נתיני הוד מלכותה, זכון בכל זאת להניח את דעתה של ויקטוריה. מחוץ לאלה, לא היתה קריאתה מרובה ביותר.

ברם, יום אחד נתעוררה תשומת-לבה של המלכה על ספר אחד, שלא ראתה יכולת לעצמה לזלזל בהופעתו. “זכרונותיו של גריוויל”, המלאים וגדושים חומר היסטורי בעל חשיבות יוצאת מגדר הרגיל, ועם זה תיאורים, שליליים בעיקרם, של ג’ורג’ הרביעי, ויליאם הרביעי, ועוד אישים מלכותיים, הוצאו על ידי מר ריוו. ויקטוריה קראה את הספר, ונדהמה. היא הצהירה שזהו “ספר נורא והרה-שערוריה באמת”, ולא היו מלים בפיה להביע את “כל רגש האימה והתמרמרות” שתקף אותה למראה “אי-הזהירות, הגסות, כפית-הטובה לגבי ידידים, הפרת האמונים וחוסר-הנאמנות המחפיר למלכו”, שמצאה בגריוויל. היא כתבה לדישראלי, להודיעו את דעתה, ש“חשוב מאד למתוח בקורת קשה על הספר ולתתו לשמצה”, בהוסיפה, כי “הנעימה, שהוא נוקט בדברו על בית-המלכות, אין דומה לה אפילו בהיסטוריה, שכן היא מגונה ביותר”. היא שפכה את חמתה גם על מר ריוו, באשר הוציא “ספר כה מתועב”, והטילה על סיר ארתור הילפס למסור לו את רחשי התמרמרותה העמוקה. ברם, מר ריוו סירב לחזור בתשובה. כשאמר לו סיר ארתור, שלדעת המלכה “הספר משפיל את כבודו של בית-המלכות”, ענה: “לא, כי הוא מרימו, בהראותו את הסתירה בין מצב-הענינים הנוכחי לבין מה שקדם לו”. אולם סניגוריה נבונה זו לא עשתה כל רושם על ויקטוריה; וכשהסתלק מר ריוו משירותו של ציבור, נמנע מאתו תואר האבירות, שהיה ראוי לקבל, כמנהג המדינה. אילו ידעה המלכה, כמה הערות שנונות, בנוגע לאישיותה היא עצמה, השמיט מר ריוו בחשאי מתוך ה“זכרונות”, שהוציא לאור, אולי היתה רואה חובה לעצמה להכיר לו תודה, כמעט; אולם, במקרה כזה, מה היתה אומרת על גרינוויל? אימה נופלת עליך לעצם המחשבה הזאת. אשר למסות יותר חדישות על אותו הנושא עצמו, יש לחשוש, שהוד מלכותה היתה מוצאת אותן “אי-צנועות”.

אולם בדרך כלל, היו שעות-הפנאי בחיים רבי-פעלים אלה נתונות לענינים פחות מופשטים מחקר הספרות והתעמקות באמנות. ויקטוריה היתה עשירה לא רק בנכסים, אלא גם במטלטלים אין מספר. היא קיבלה בירושה כמות ענקית של רהיטים, תקשיטים, כלי כסף וזהב, כלי חרסינה ודברי-חפץ שונים ומשונים. קניותיה, במשך שנות-חיים ארוכות, הוסיפו אוצרות על אוצרותיה; ולא עוד, אלא שמכל חלקי כדור-הארץ זרם אליה משלוח מתמיד של מתנות יקרות. על כל האוצרות העצומים האלה פיקחה בהתמדה וקפדנות, וסידורם ובדיקתם גרמו לה קורת-רוח רבה ויתרה. יצר האיסוף מעורה בעמקי נשמתו של אדם; ודומה, שבמקרה של ויקטוריה, עוררוה לכך שתים מן ההרגשות השליטות בטבעה – ההרגשה הנמרצה של אישיותה היא עצמה, זו השתררה עליה מראשיתה, והערגון, שהיה גדל והולך במרוצת השנים, עד שהפך, כמעט, לעת זקנתה, מעין שגעון כמעט לקביעות, למוצקות, להקמת מחיצות מוחשיות בינה לבין תלאות הזמן ותמורותיו. בהסתכלה בהמון דברי-החפץ השייכים לה, או, יתר על כן, בהתיחדה עם חלק מהם, ככל אשר השיאה היצר אותה שעה, היתה טועמת את טעמן החי ממש של סגולותיהם העצמיות, היתה רואה עצמה משוקפת להפליא ברבבות משבצות, מרגישה עצמה מוגדלת פעמים אין ספורות בשטח אין קצה. ונחה דעתה. כך צריך; אולם תיכף לכן באה המחשבה המחרידה: הכל שוטף, מתפורר, נעלם. מערכות כלי-חרסינה יקרות נשברות; אפילו אגנים של זהב הולכים לאיבוד, משום מה; אפילו אַת עצמך, עם כל הזכרונות והנסיונות המעצבים את דמותך, מיטלטלת, מתפקקת, הולכת לאיבוד… אך לא! דבר זה הוא מן הנמנע, אסור שיהיה כן! אסור שיחולו שינויים ותהיינה אבידות! דבר בל יזוז לעולם – לא העבר ולא ההוה – והיא עצמה פחות מכל! וכך ציותה האשה קשת-העורף על נצחיותם של דברי-החפץ שהיא אוצרת, ללא היסוס וללא ערעור. בל יאבד זכרון אחד ובל תאבד סיכה אחת.

היא נתנה הוראות, שלא להשליך דבר החוצה – ודבר לא הושלך. וכך נחו, במגרה אחר מגרה, בארון אחר ארון, השמלות, שלבשה במשך שבעים שנה. ולא רק השמלות בלבד – הפרוות והמעילים, הציציות והפּיפּים, הלפפות והגנוגנות והצניפים – כולם נערכו בסדר כרונולגי, ותאריכם בצדם. ארון גדול הוקדש לבובות; בחדר כלי-החרסינה בוינדזור נקבע שלחן מיוחד לספלים, שהשתמשה בהם בילדותה, ולספלי ילדיה גם הם. מזכרות העבר סבבוה ערימות ערימות גדושות וצפופות. השלחנות שבכל חדר וחדר נתמלאו תצלומי שארים: פורטרטים שלהם, בכל גיליהם, כיסו את הכתלים; דמויותיהם, חצובות בשיש, התנשאו על כניהן או נוצצו בצורת אנדרטיות של זהב וכסף על אבטיותיהן. המתים הקיפוה עולמית בכל מיני תבנית וצורה – במיניאטורות, בחרסינה, תמונות ענקיות בצבעי-שמן. ג’והן בראון נצב על שלחן-הכתיבה שבחדרה, בזהב טהור. סוסיה וכלביה החביבים, שזכו לאריכות-ימים חדשה, הצטופפו בכל מדרך כף-רגלה. שארפּ, המצופה כסף, השתלט על השלחן שבחדר-האוכל; בֹּוי ובוֹז רבצו יחד בין הפרחים, לא יבלו עולמית, בברונזה. והיא לא הסתפקה בתתה לכל קורטוב של עברה יציבות מוצקה במתכת, או בשיש: כל האוסף כולו, בהויתו וכסדרו, יש לקיים בתורת קבע. אפשר להוסיף עליו, אך לא לשנות בו כל מאומה. אין להחליף טפיטא, אין להמיר שטיח או וילון באחר; או, אם היתה בהם יד הזמן, יש לייצר את האריגים ואת הדוגמאות מתוך דמיון שלם כל כך לראשונים, עד שהעין החדה ביותר לא תוכל להבחין בשינוי. אסור היה לתלות כל תמונה חדשה על כתלי הארמון בוינדזור, כי אלה התלויות שם נקבעו במקומן בידי אלבירט, שהחלטותיו נצחיות הן. נצחיות היו, אליבא דאמת, גם החלטותיה של ויקטוריה. כדי להטיח נצחיות זו, נקראה הצלמניה לעזרתה. כל כלי ודבר-חפץ ברשותה של המלכה צולם מצדי-צדדיו. תצלומים אלה הוגשו להוד מלכותה תחילה, ומשאישרה אותם, לאחר בדיקה מעולה, נקבעו במערכת אלבומים, מכורכים הדר. מול כל תצלום ותצלום נרשמו מספרו של דבר-החפץ, מספר החדר, בו הוא נמצא, מצבו המדויק בתוך החדר, וכל סגולותיו העיקריות. גורלו של כל חפץ, שעבר עליו תהליך זה, נחתם מכאן ולהבא, ללא השיב. כל החיל הזה התיצב על משמרתו הקבועה לעולם ועד. וויקטוריה, עם כרך ענקי, או שנים, של הקטלוג האין-סופי לפניה תמיד, להפוך בו, להגות בתוכנו, להרחיב עליו את הדיבור, יכלה להרגיש מתוך קורת-רוח כפולה, שזרמתו בת-החלוף של עולם זה נעצרה דום בכחה כי רב.

וכך נעשה אותו אוסף, המתרבה והולך עולמית, העובר ספי-הכרה חדשים עולמית, המעמיק שורשים בחביון היצר עולמית, לאחר ההשפעות השליטות בפרשת חיים מופלאה זו. היה זה לא רק אוסף של דברים והגיגים, אלא גם אוצר של מערכי-לב וארחי-חיים. מקום חשוב תפסה בו חגיגת ימי-זכרון – ימי הולדת וכלולות וימי מיתה; כל אחד מהם הצריך הרגשה מיוחדה, המתאימה לו, וכל הרגשה כזות מן ההכרח היה לתביעה בצורה החיצונית הראויה. ומובן, שצורה זו – טכס הששונים או היגונים – טובעה בדפוס אחד עם כל השאר: היה זה חלק של האוסף. יום אחד בשנה, למשל, פוזרו פרחים על מצבת ג’והן בראון בבאלמוראל; ותאריך הנסיעה השנתית לסקוטלאנד נקבע בהתאם לכך. הכרחי היה הדבר, שגעגועי-זכרונות אלה יהיו משתרגים מסביב לנסיבה המרכזית של המות – המות, עד אחרון זה לחלוֹפוֹ של אדם. כלום לא ניתן להכריע את המות עצמו, אם ידעת לשמור על זכרונותיך די הצורך? אם ידעת להבטיח, מתוך הדגשה לוהטת וחזרה מתמדת, את נצח האהבה? לפיכך נקבע, למראשותי כל מטה, בה ישנה ויקטוריה, מצד ימין, למעלה מן הכר, תצלום ראשו וכתפיו של אלבירט על ערש-מותו, מוקף זר של פרחי-אלמות[22]. באלמוראל, שזכרונותיה היו כה מרובים, זכתה לאותות-זכרון מוצקים, בשפע מפתיע ביותר. אוביליסקים, פירמידות, כוכים, מצבות, גלי-עד, ושתּים חצובים בשחם הכריזו על מסירותה של ויקטוריה אל המתים. שתי פעמים בשנה, עוד ביום השני להגיעה לשם, היתה עולה לרגל, עם הפמליא שלה, לראות בכל אלה ולהגות בהם. ב–26 לאבגוסט – יום הולדתו של אלבירט – נתכנסו, לרגלי מצבת-הברונזה שלו, בתלבושת הררית, המלכה ושרותיה, משמשיה ואריסיה יחד, והריקו כוסם בדומיה לזכר המתים. לא מעטים היו אותות הזכרון אף באנגליה. לא עבר, כמעט, יום, ללא הוספת-מה על העדה הברוכה – אנדרטת זהב של רוס, המחלל – פסלי-שיש, בגודלם הטבעי, של ויקטוריה ואלבירט בתלבושת ימי הבינים, עם כתובת חרותה על המצבת: “נמשך לעולמות מאירים יותר, להורות את הדרך” – לוח של שחם בחורשת השיחים באוסבורן, להודיע לאורח על “ואלדמאן: הדיפּלן הקטן, החביב במאד, של המלכה ויקטוריה; שהביאה אותו מבאדין, באפּריל, 1872; מת ב–11 ליולי, 1881”.

כשנמצאה המלכה בוינדזור, היתה מבקרת כמעט מדי יום מיומו במוסוליאום הגדול שבפרוגמור, שהוסיפה לשכללו ולשפרו במרוצת השנים. אולם היה לה עוד מקדש אחד, יותר חשאי ולא פחות נערץ. מערכת החדרים בטירה, שהוקצו לאלבירט בשעתו, סוגרו על מסגר, ושוב לא ניתנה רשות כניסה לתוכם אלא בתורת זכות נדירה ויתרה. בתוך זבול מקודש זה נתקיים הכל כאשר היה ביום מות הנסיך; אולם מלבושי הנסיך הונחו מחדש, מדי ערב בערב, על מטתו, ומדי ערב בערב, הוצקו מים לתוך הקערה, ככל אשר נהג לעשות בעודו בחיים, כי כך ציוה שגיוֹנה המסתורי של ויקטוריה; וטכס לא-יאומן זה היה נשנה והולך באורח-קבע נוקדני במשך קרוב לארבעים שנה.

עד כדי כך הגיע הסגד הפנימי; ועדיין היה הבשר כפוף לרוח; עדיין היו שעות העבודה היום-יומית מכריזות על התמסרותה של ויקטוריה לחובה ולאידאל של המת. ואף על פי כן דהתה הרגשת ההקרבה העצמית במרוצת השנים; המרץ הטבעי של בריה זריזה זו הוזרם בהצלחה לתוך צנורות העבודה הציבורית; האהבה לעסקי הממשל, שכבשה את לבה מנעוריה, התלקחה מחדש בכל עוז, ולהינתק לעת זקנה מניירותיה ותיקיה, היה פירושה לגרום לא רוחה, אלא יסורי-שאול לויקטוריה. וכן, על אף אנחותיהם וסבלם של מיניסטרים עמוסי-עבודה, הוסיפו כל עניני הממשל לעבור לפניה עד הסוף.

ובזה לא תם הענין; לפי תקדים עתיק, היתה כשרותן של המון פעולות רשמיות תלויה בחתימת היד המלכותית, ממש, וחלק גדול משעות עבודתה של המלכה הוקדש למילוי תפקיד מיכני זה. והיא אף לא העלתה בדעתה לצמצם אותו. אדרבא, היא קיבלה על עצמה מחדש, ברצונה הטוב, את התפקיד לחתום כתבי-הרשאה לקציני-צבא, שהמורשון פטרה ממנו, ושנמנעה למלאו בשנות עמידתה. בשום פנים לא רצתה לשמוע להצעה, שנשתמש בחותמת. אולם, לבסוף, משהוכח, כי הדיחויים, הכרוכים בשיטת-קדמונים זו, מעכבים את כל המנגנון הממשלתי יתר על המידה, הסכימה לכך, שלתעודות ממדרגה שניה, יספיק אישור בעל-פה. כל תעודה נקראה לפניה בקול רם, ובסיומה אמרה: “אישרנו”. תכופות, היתה יושבת לפני הפרוטומי של אלבירט, בעוד המילה “אישרנו” יוצאת מפיה בהפסקות. צלצול-תפארה היה למילה זו בפיה; כי קולה כעת – במה שונה מן הסופראנו הכספי של ימי נערותה! – הפך קונטראלטו עז ועמוק.

ד

שנותיה האחרונות היו שנות התעלות נערצה. בדמיונם המסנוור של נתיניה המריאה ויקטוריה למרומים אלוהיים, עוטה הילת זוהר ותפארה. נאלמה כל בקורת; חסרונות, שהיו ברורים לכל לפני עשרים שנה, נתעלמו לפתע מעין כל. העובדה, שאליל האומה היה נציג בלתי-שלם של כלל האומה, שוב לא השגיחו בה, כמעט, והרי היתה עובדה זו דוקרת את העין. כי דומה היה, שהחליפות-והתמורות הכבירות, אשר הפכו את אנגליה של שנת 1837 לאנגליה של 1897, לא נגעו במלכה, כמעט. ההתפּתחות התעשייתית העצומה של אותה התקופה, שכה היטיב להבין אלבירט, בשעתו, פעוטה באמת היתה החשיבות, שייחסה לה ויקטוריה. התנועה המדעית המפליאה, שידע אלבירט להעריך לא פחות מן הראשונה, לא עשתה כל רושם על ויקטוריה. השגותיה בהויות העולם, והמקום שיוחד לאדם בתוכו, ובבעיות הנפלאות של הטבע והפילוסופיה, לא חל בהן, במשך כל ימי חייה, כל שינוי שהוא. אמונתה היתה האמונה, שנטעו בלבה הבארונית ליהצין ודוכסית קינט. גם כאן ניתן לשער, שהשקפותיו של אלבירט היו עשויות להשפיע עליה. כי בעניני דת ואמונה, נמה אלבירט על המתקדמים. הוא כפר, בהחלט, בקיומם של רוחות רעים, ולא עוד, אלא שהיו לו ספקות בנוגע לנס חזירי גָדִירָא. שטוקמאר, אפילו, הפליט, בתזכיר מיוחד במינו, על שיטת חינוכו של נסיך וילס, את ההערה, כי בעוד שהילד “צריך בלי ספק, להתגדל על עיקרי-הדת של הכנסיה האנגליקנית”, הרי יהיה הדבר, בכל זאת, ברוח הזמן, להוציא מכלל חינוכו הדתי את שינון האמונה ב“משנות הנצרות, שהן למעלה מהטבע”. אולם דבר זה, היה פירושו, להרחיק לכת, יתר על המידה, וכל בני בית-המלכות גודלו מתוך הקפדה מלאה על המסורת הדתית. כל סטיה מדרך זו היתה עלולה לגרום עגמת-נפש לויקטוריה, אם כי השגותיה שלה עצמה במסורות הדת, לא היו ברורות ביותר. אולם בהיותה רחוקה, מטבעה, מן הדמיון ומן הפלפול, לא יכלה שאת את התפשטות-הגשמיות, כביכול, של האנגליקניות הגבוהה, ודומה היה, שאין טוב לה מפשטות האמונה של הכנסיה הפריזביטיריאנית בסקוטלאנד. אין פליאה בדבר: ליהצין היתה בתו של כומר לותירני, ומרובים הם הקוים המשותפים בין הלותירנים לפריזביטיריאנים. במשך הרבה שנים שימש ד“ר נורמאן מאקליאוד, כומר סקוטי תמים, מדריכה הרוחני הראשי. וכשנלקח מאתה, מצאה תנחומים לנפשה בשיחות שאננות על החיים והמות עם עובדי האדמה בבאלמוראל. יראת-השמים הכנה, הטבועה בנפשה, מצאה את מבוקשה בתוכחות מוסרו המפוכח של ג’והן גראנט הזקן ובמימרות החסודות של מרת פ.פארקארסון. היו בהן מאותן הסגולות עצמן, שהעריצה בעודה ילדה בת ארבע-עשרה, בספרו של הבישוף דצ’יסטר: ”Exposition of the Gospel of St.Matthew“ שכן היו ”אך פשוטות ומובנות ומלאות אמת ורגש הטוב". המלכה, שעל שמה נקרא דורם של מיל ודארווין, לא עלתה מעולם למעלה מזה.

גם מן התנועות החברתיות של זמנה היתה ויקטוריה רחוקה ומרוחקת תמיד. אם רבה וגדולה היתה התמורה, אם פעוט ודל היה השינוי – היא לא שמה אל לב. בנעוריה ובימי עמידתה היה העישון אסור בחברה מנומסת, ועד אחרית ימיה הוסיפה להחמיר באיסור זה. ואם מיחו מלכי הארץ; אם הגיעו הגמונים ושגרירים, שהוזמנו לוינדזור, לידי כך, שהשתטחו מלוא קומתם על הרצפה, בסתר חדרי השינה המוקצים להם, והעלו עשן לתוך הארובה – הלאו לא הותר, בכל זאת.

מן הדין היה לשער, שאשה מושלת תסביר פניה לאחת התנועות היותר חיוניות, שהולידה תקופתה – שיווי זכויותיהן של הנשים; אך לא כן היה הדבר. אדרבא, זכר הצעה כזאת בלבד היה בו כדי להצית כאש חמתה. בשנת 1870, כשנתקלה עינה בדין וחשבון על אסיפה למען שיווי זכויות הנשים, כתבה למר מארטין בשצף-קצף מלכותי: “אדיר חפצה של המלכה, לעורר כל נואם וסופר בעמיו, לתת ידו למלחמה באולת מטורפת ונפשעת זו, דמתקרית ‘זכויות-נשים’, עם כל מוראות-הלואי שלה, בה נאחזו בנות מינה החלשות והמסכנות, בשכחן את כל ההוגן והיאות ברגשותיה של אשה. הלידי – ראויה לספוג מלקות, כדיבעי. זהו ענין, המעורר את חמתה של המלכה במידה כזו, שאינה יכולה להתאפק עוד. היוצר הבדיל בין גבר לאשה – יישאר איפוא כל אחד ואחד במקומו המיועד לו. טיניסון עומד על ההבדל הקיים בין גבר לאשה, באילו טורים נפלאים ב”הנסיכה“. אילו הותר לאשה ללבוש כלי גבר, היתה נעשית לבריה המושחתת, האכזרית והמבחילה ביותר בכל המין האנושי; ומה יהא בסופה של החסות וההגנה, שהוטל על גבר לתת למין החלש? המלכה בטוחה בכך, שמרת מארטין תקבל את דעתה”. טענה זו היתה נמנעת-הסתירה. מרת מארטין קיבלה את דעתה; ואף על פי כן הוסיפה המחלה הממארת להתפשט בעם.

שיעור תפיסתה של ויקטוריה ברוח זמנה הוכח כל ימיה בכיוון עוד אחד. במשך זמן רב נהגו היסטוריונים אדיבים ופוליטיקאים מנומסים לשבח את המלכה על יושר עמדתה כלפי חוקת המדינה. אולם דומה שהעובדות אין בהן משום הצדקה יתרה לשבחים אלה. באחרית ימיה הזכירה ויקטוריה לא אחת, בצער רב, את העמדה המופרכת, שתפסה במשבר חדר-המיטות, ונתנה לדבריה משמעות, כאילו חכמה-השכילה מאז. ובכל זאת יקשה עלינו, באמת, למצוא בכל פרשת חייה, אילו סימנים של שינוי יסודי ביחסה אל החוקה, הן להלכה והן למעשה. אותה רוח העריצות האישית עצמה, שעוררה את המלכה להפסיק את המשא-והמתן עם פיל, אנו רואים באיבתה לגבי פאלמירסטון, באיומי הסתלקותה מכסא-המלוכה לגבי דישראלי ובשאיפתה, לתבוע את דוכס וויסטמינסטר לדין על נוכחותו באסיפת מחאה נגד הזוועות בבולגריה. אין להגיד, שהעקרונים המורכבים והעדינים של חוקת-המדינה נכנסו בתחומי הכשרתה השכלית; ואמנם בשינויים הממשיים, שחלו בה בתקופת מלכותה, לא מילאה אלא תפקיד פסיבי בלבד. משנת 1840 עד 1861 היתה סמכותו של הכתר גוברת והולכת באנגליה. מ–1861 עד 1901 היתה סמכות זו פוחתת והולכת משנה לשנה. התהליך הראשון בא בהשפעתו של הנסיך אלבירט, והשני – בהשפעתם של כמה וכמה מיניסטרים רבי-פעלים. בראשון לא היתה ויקטוריה אלא בבחינת עזר כנגדו, גרידא; בשני, נפלו מידה, בהכרח, כל חוטי השלטון, שרקם אלבירט בעמל כה רב, לתוך ידיהם החרוצות של מר גלאדסטון, הלורד ביקונספילד והלורד סאליסבורי. אולי, מתוך שהיתה שקועה בשיגרת יום יום ומתוך שקשתה עליה ההבחנה הברורה בין טפל לעיקר, לא ראתה את המתרחש אלא כחזון רחוק, לוטה בערפל. והרי באחרית ימי מלכותה נחלש מצבו של הכתר במידה, שלא נודעה עוד בדברי ימי אנגליה. וכמה פרדוכסלי היה הדבר, להפליג בשבחי ויקטוריה, על הסכמתה לדרך-התפּתחות מדינית זו, שאילו ידעה את משמעותה המלאה, היתה שופכת עליה את כל חמתה.

אף על פי כן, כל המדמה לראות בויקטוריה מהדורה שניה של ג’ורג’ השלישי, אינו אלא טועה. שאפיתה העזה, לכפות את רצונה על אחרים, שלא נרתעה מעולם מפני היסוסים עקרוניים כל שהם, מצאה סייג לה בפקחותה הטבעית. היא היתה עלולה להתנגד נמרצות להצעות המיניסטרים שלה; היתה עלולה לאטום אזנה משמוע לטענות ומענות, לעתירות ותחנונים; היתה עלולה לעמוד על דעתה בתוקף שאין דוגמתו; אולם לאחר שדומה היה, כי כלו כל הקיצין, היתה עקשנותה פוקעת. רגש הכבוד והכושר המיוחד לעסקי המדינה, ואולי גם זכר זהירותו היתרה של אלבירט, שלא ללכת בדרכי קיצוניים, מנעה אותה כל ימיה מלבוא ביו המצרים. מתוך חוש פנימי הבינה לעובדות, שעצמו ממנה, ולהן היתה נכנעת, מדי פעם בפעם. סוף סוף, כלום היתה ברירה אחרת בידה?

אולם, אם אמנם היתה תהום עמוקה רובצת בין המלכה לתקופתה, לא מעטות היו גם נקודות המגע ביניהן. ויקטוריה הבינה יפה-יפה לערכם ולהשפעתם של הכח והרכוש, ותורה זו היתה גם האומה האנגלית לומדת בשקידה יתרה. במשך חמש-עשרה השנים האחרונות למלכותה – כי הממשלה הליבלרית קצרת-היומין בשנת 1892 לא היתה אלא נגינת-בינים גרידא – היה האימפריאליזם לדת השלטת של המדינה. וגם של ויקטוריה. בכיוון זה, אם לא בכל זולתו, נתנה למוחה להתפּתח. בהשפעתו של דישראלי, החלה ליחס לדומיניונים הבריטיים, שמעבר לים, הרבה יותר חשיבות משיחסה להם בימיה, וביחוד דבקה נפשה בארצות המזרח. תפארתה של הודו קסמה ללבה, מדי הגותה בה; היא התאזרה עוז ולמדה קצת הינדוסטנית; היא שכרה לה אילו משמשים הודיים שלא זזה בלעדיהם ממקום למקום, ואחד מהם, מונשי עבדול כארים, כמעט שהגיע בסופו לעמדת-הכבוד, שתפס ג’והן בראון בשעתו.

בעת ובעונה אחת עם זה, גרם המזג האימפריאליסטי של האומה, לקשור לכהונתה עטרת חשיבות חדשה, שהתאימה בדיוק גמור לנטיותיה הנפשיות הכמוסות ביותר. הממלכה האנגלית היתה, בעיקרה, בבחינת בנין של שכל הישר; אולם נמצאה בה, מאז ומעולם, קרן-זוית, שהשכל הישר לא יכול לחדור לתוכה – קרן זוית, שהמידות הרגילות והכללים המקובלים לא התאימו אליה משום מה. כך בנוה אבות האומה, בחכמתם, לתת ידים לאותו יסוד טמיר, שדומה, לא ייעקר משרשם של מעשי אנוש לעולם. טבעי היה הדבר, שבכתר יתרכז רגש-המסתורין הזה של הממלכה האנגלית – בכתר, שהוד ימים מקדם חופף עליו, עם זכרונותיו המקודשים, עם טכסי-התפארת, המלוים אותו בכל דרכיו. אולם במשך קרוב למאתים שנה היה השכל הישר מושל בכיפה באותו הבנין המפואר, ולקרן-הזוית הקטנה והמופלאה, שלא נחקרה ולא בוארה, לא הושם לב ביותר. אך עם בוא האימפריאליזם חל שינוי במצב. כי האימפריאליזם כורך אמונה ועסק יחד, וככל אשר היה גדל והולך, כן גדלה הרגשת-המסתורין בחיים הציבוריים האנגליים אתו; ובעת ובעונה אחת עם זה החל הכתר מקבל משמעות רבת-חשיבות חדשה. הצורך בסמל – סמל עצמתה של אנגליה, ערכה של אנגליה, גורלה המסתורי, היוצא מן הכלל, של אנגליה – הורגש מעכשיו בדחיפות, שלא נודעה כמוה מעולם. הכתר היה אותו הסמל, והכתר נח על ראשה של ויקטוריה. וכך אירע הדבר, שבעוד אשר באחרית ימיה פחת כחה של מלכות בהרבה, גדל כבודה של מלכות במדה עצומה.

ואולם הכבוד הזה לא בא בתוצאת שינויים בחיי הציבור, בלבד, אלא גרם לו גם יחס אישי נלבב. ויקטוריה היתה מלכת אנגליה, קיסרית הודו, הציר המרכזי, שעליו הסתובבה כל אותה המכונה המפוארה – אום היא היתה אף כה הרבה יותר! בראש ובראשונה, הרי הגיעה לזקנה מופלגת – סגולה הכרחית כמעט לכתר שם טוב באנגליה. היא שימשה ראיה נצחת לאחת התכונות הנערצות ביותר באותו גזע – חיות עקשניות. היא מלכה ששים שנה, ועוד לא נס ליחה. ולא עוד, אלא שהיתה אשת-האופי. הקוים הכלליים בטבעה שורטטו בתוקף, ונראו בבהירות אפילו מבעד לערפל, העוטה למלכות. דמותה הרוגלית תפסה בקלות משמחת מקום מהולל ובולט בדמיונו של העם. אכן היתה זאת דמות, מן הסוג העשוי לעורר, בדרך הטבע, אהדה מלאתי הערצה, ברובה המכריע של האומה. עשות טוב העריכו לעילא מכל סגולה אחרת בסגולות אנוש; וויקטוריה, שהבטיחה לעשות את הטוב, בעודה בת שתים-עשרה, עמדה בדיבורה. החובה, המצפון, המוסר – אמנם כן! לאור המאורות הגדולים הללו עברו כל שנות חייה של המלכה. היא בילתה את ימיה בעבודה, ולא בתענוגות – בשאתה באחריותו של ציבור ובדאגות משפחה. רמת המוסריות המוצקה, שנקבעה לפני שנים כה רבות, תוך אושר הבית באוסבורן, לא הונמכה מעולם אף לא לשעה קלה אחת. במשך יותר מחמשים שנה, לא דרכה כף רגלה של גבירה גרושה על סף הארמון. ולא עוד, אלא שויקטוריה, בהתלהבותה היתרה לקדושת הנישואין, נקטה כלל חמור מזה בידה: היא נעצה עינים זועפות בכל אלמנה, ששבה ונישאה לאיש. בשים לב לעובדה, שהיא עצמה היתה תולדת זיווגה השני של אשה אלמנה, הרי יש לראות בחומרה זו משום זרות; אולם אין ספק בדבר, שהיטיבה לעשות, בקיימה זרות זו בידה. המעמדות הבינוניים, משוריינים בנחושת המשולשת של הגינותם, ששו אלי גיל למראה המלכה ההוגנת במלכות. אליבא דאמת, ראה ראוה כאחת העם, כעצמם ובשרם, כמעט; אולם היה בכך ממידת ההפרזה. כי אף על פי שמצאת הרבה מתכונותיה בקרב המעמדות הבינוניים, הרי בשאר בחינות – בנימוסיה, למשל – היתה ויקטוריה אצילית בהחלט. ובפרט אחד חשוב לא נשתייכה לא לאצילים ולא למעמד הבינוני: עמדתה כלפי עצמה היתה מלכותית בתכלית הפשטות.

תכונות אלו מובנות מאליהן, וחשיבותן גלויה וידועה; אולם בהתנגשות יצרים שבאישיות, הרי יש משהו יותר עמוק, יותר יסודי ומשותף לכל תכונותיה, שהוא הוא עיקר עיקרה. בויקטוריה, לא קשה להבחין בטיבו של אותו עיקר יסודי: הרי זו לבביות מיוחדת במינה. אהבתה לאמת, ישרנותה, חיותן של הרגשותיה והביטוי הסוער, שנתנה להן, היו הצורות השונות, שקיבלה תכונה מרכזית זו. לבביות זו היא שגררה את כשרון התרשמותה, את קסמה ואת הבליה. היא הילכה בדרך חייה, במצעדו הבטוח של אדם, שנבצר ממנו להחבא אל הכלים – הן מפני סביבתו והן מפני עצמו. הנה היא, כזאת היא, מאלף עד תיו – מלכת אנגליה, בעצמה ובכבודה; רשאי העולם לקבלה, או לדחותה; שוב אין לה מה להראות עוד, או לבאר עוד, או לשנות עוד; וכך המשיכה את דרכה בהוד שבמלכות. אף לא זו בלבד, שנבצר ממנה להחבא: דומה היה, לפעמים, שסייגין של שתירה וצניעות, אפילו הכרת ערך עצמה, גם באלה לא ראתה צורך רב ביותר. נאמנה עלינו עדותה של הלידי ליטילטון: “יש שקיפות מפליאה באמתה – ללא אבק-הפרזה בתיאור הרגשות, או עובדות, כמעטים מאד זולתה, שידעתי בימי. רבים אולי רודפי-אמת כמוה, אולם סבורה אני, שלפעמים תכופות הם מעלימים מקצתה. היא נוהגת להגיד הכל; דברים כהויתם, לא יותר ולא פחות”. היא הגידה הכל; והיא גם כתבה הכל. אגרותיה, בעתרת-הביטוי המפתיעה, שאתה מוצא בהן, מזכירות לך ברז פתוח. כל מה שיש בפנים נשפך חיש קל, ברעש והמולה, החוצה. סגנונה הבלתי-ספרותי בהחלט, יש לו, לפחות, יתרון זה, שהוא משמש לבוש הולם למחשבותיה ורגשותיה, בדיוק נמרץ; ואפילו שטחיות לשונה, טעמה האישי המיוחד עמה. אין ספק, שכתביה הם שהרעישו את נימת החיבה בלב הציבור. לא רק ב“יומני ההרים” שלה, בהם נחשפו דברי הימים השלוים של מעשיה הפרטיים בלא סימן של גנדרנות או מבוכה, אלא גם באותן האגרות המופלאות אל האומה, שפרסמה מזמן לזמן בעתונים, מצאוה בני עמה מאד קרובה אליהם, באמת. הם הרגישו בחוש או כנותה הלבבית המצודדת של ויקטוריה, ונענו לה. ואמנם היתה זאת תכונה יקרה בהרכבה הנפשי.

האישיות, והמעמד גם הוא – הצירוף הנפלא של שניהם יחד – זה אולי היה, לבסוף, הדבר המקסים בנדון דדן. הגבירה הזקנה, הקטנה, עם לובן שערותיה והפשטות שבמלבושי אבלה, בכורסה המתגלגלת או בעגלה זעירה, וחמור מושך בה – כזאת ראית אותה; ותיכף לכן – מאחריה – המשמשים ההודים, המרמזים מניה וביה על נדירות, על מסתורין, ועל כח. כזה היה החזון הידוע לכל, והוא עשה רושם נהדר. אולם לשעות נבחרות היטיבה האלמנה מוינדזור לעשות, כי עלתה בכל הוד מלכותה כל במתי-עם. הזדמנות כזו, האחרונה והמפוארת ביותר, ניתנה לה ביובל שנת 1897. אותה שעה, בה עברה התהלוכה הנהדרה, שליותה את ויקטוריה, דרך רחובות לונדון, בין המונים חוגגים, ברעם, לתפילת-הודיה בכנסית סט.-פאול, הזדהרו עוצם ממלכתה הכבירה והערצת נתיניה בשלהבת-הוד אחת. עיניה נתמלאו דמעות, ובעוד ההמונים מריעים על כל סביבותיה, חזרה ואמרה בלי הרף:

“מה רב חסדם אלי! מה רב חסדם”.

אותו ערב התעופפה ברכתה לכל רחבי הקיסרות: “מעומק לבי הנני מודה לעמי האהוב. יברכנו ה’!”.

הנסיעה הארוכה הגיעה אל קצה, כמעט. אולם הנוסעת, שהגיעה עד הלום, לאחר שנתנסתה בכה הרבה נסיונות מופלאים, המשיכה את דרכה במצעדה הבטוח, כקדם. הנערה, אשת-האיש, הזקנה – דבר לא נשתנה בה. חיות, יושר, גאוה ופשטות, נתקיימו בידה עד שעתה האחרונה.

פרק י: נעילה

פּז הוצק בשמי הערב; ובכל זאת לא כלה יום עש שנישאה בשורת סער מתחולל בענן. צרכים קיסריים, שאיפות קיסריות, הכניסו את המדינה בסבך המלחמה בדרום אפריקה. היו תקלות, כשלונות, אסונות-דמים; לשעה נזדעזעה האומה, והמלכה השתתפה בלב ונפש בצערו של הכלל. אולם רוחה היה עשוי לבלי חת, ואומץ לבה ואמונתה לא עזבוה אף לרגע קט. כשהיא מטילה את עצמה בהתלהבות לתוך המערכה, עבדה ביתר עוז ומרץ, התענינה בכל ידיעה, המגיעה מן החזית, וביקשה, בכל האמצעים שברשותה, לשרת את האומה. באפריל 1900, והיא אז בת שמונים שנה ואחת, קיבלה את ההחלטה היוצאת מן הכלל, לוותר על ביקורה השנתי בדרומה של צרפת, וללכת תחת זה לאירלנד, שסיפקה מספר גדול ביותר של מתגייסים לצבא, הנמצא בחזית. היא עשתה שלשה שבועות בדובלין, כשהיא עוברת במרכבתה ברחובות, על אף כל אזהרות יועציה, ללא שמירה מזוינת; הביקור הצליח מאין כמוהו. אולם בשעתו החלה להראות, בפעם הראשונה, סימני תשישות שבזקנה.

כי המתיחות הממושכה והדאגה הבלתי-פוסקת, שגרמה לה המלחמה, נתנו אותותיהן לבסוף. אם כי היו לויקטוריה תקופות של דכאון, בהן דימתה עצמה, לפעמים, חולה אנושה, הרי, משנחנה במבנה-גו איתן מטבעה, חיתה, באמת, כל ימיה בקו הבריאות השלימה. לעת זקנתה נוגעת בקשיות-פרקים שגרונית, שהצריכה את השימוש במקל, ולאחר זמן, אף בכורסה מתגלגלת; אולם כל מיחושים אחרים לא ישעה עד שנת 1898, כשהתחילה ראייתה נפגמת מחמת תבלול מתהוה בעינה. מני אז היתה מתקשית יותר ויותר בקריאה, אף על פי שראתה עדיין לחתום את שמה ואפילו לכתוב אגרות, בקושי. ברם, בקיץ של שנת 1900, הופיעו סימנים רציניים יותר. זכרונה הדייקני, המפליא, שעליו היתה גאותה במשך שנים כה רבות, בגד בה לפעמים, מעכשיו; נתגלתה נטיה לאלם[23]; ובעוד שכל מחלה מסוימת לא הודיעה על עצמה, הרי לכשהגיעו ימות-הסתיו, שוב לא היה ספק בדבר, שכחותיה בכללם נובלים והולכים. אולם אפילו בחדשים אחרונים אלה נימת-הברזל לא פקעה. העבודה היום-יומית נמשכה; יתר על כן, היא נתרחבה; כי המלכה עמדה בעקשנות מפליאה על הדרישה, שהיא עצמה תקיים קשר אישי עם המון גדל והולך של אנשים ונשים, שפגעה בהם המלחמה.

השנה הגיעה אל קצה, והשריד האחרון לחוסנה הכושל עזבה, כמעט; ובראשית ימי המאה הנפתחת היה הדבר גלוי וידוע ששוב אין כחותיה המדולדלים מתקיימים אלא מתוך מאמץ הרצון. ב–14 ליאנואר קיבלה לראיון באוסבורן את הלורד רובירטס, שחזר לפני ימים מספר מנצחונו באפריקה הדרומית ושוחחה אתו כשעה. היא שאלה בחרדה רבה לכל פרטי המלחמה; דומה היה, שאותה התאמצות עברה בשלום; אולם משנגמר הראיון, בא השבר. למחרת היום הכירו רופאיה, שאפסה כל תקוה; אולם רוחה, שלא קיבל מרות גם כעת, הוסיף ללחום. במשך יומים עוד מילאה את החובות המוטלות על מלכת אנגליה. אולם אחר כך תמה ונשלמה פרשת העבודה; ואז, רק אז, נסתחפה תקותם האחרונה של העומדים עליה. המוח שותק, והחיים קרבו לאטם אל סף החדלון. המשפחה נתכנסה סביב לה; עוד מעט קט התמהמהה, אלמת, ודומה, נטולת-חושים; וביום 22 ליאנואר, 1901, גועה ותיאסף אל עמה.

כשנתפרסמה, יומים לפני כן, הידיעה על קצה הקרב, נסתחפה האומה כולה בנחשול עצבת ותמהון. דומה היה הדבר, כאילו עומדת להתחולל איזו מהפכה משונה בכל סדרי בראשית. רובם העצום של נתיניה לא זכרו שעה בחייהם, בה לא היו כפופים לשלטונה של המלכה ויקטוריה. היא היתה לחלק בלתי-נפרד של כל מתכונת-חייהם, והם לא יכלו להעלות על דעתם את עצם האפשרות של הסתלקותה. היא עצמה, מוטלת על מטתה, עורת ודוממת, היתה דומה בעיני העומדים עליה כנטולת כל מחשבה – כמי ששקעה כבר, בלא דעת, לתהום הנשיה. ובכל זאת אולי היו לה עוד, בחביון הכרתה הכמוסה, גם מחשבות משלה. אולי העלתה עוד פעם אחת את צללי העבר במוחה הנובל, ועברו לפניה בפעם האחרונה החזיונות הגנוזים באותה פרשת-חיים ארוכה – כשהיא חוזרת והולכת, מבקיעה לה דרך בענני השנים, אל זכרונות קדומים יותר ויותר – ליערות אוסבורן, המלאים וגדושים בכורי-אביב בשביל הלורד ביקונספילד – למלבושיו המשונים ומנהגו העליז של הלורד פאלמירסטון, ופניו של אלבירט לאור העששית הירוקה, ומסיבת-הגברים הראשונה של אלבירט בבאלמוראל, ואלבירט במדי התכלת והכסף שלו, והבארון מופיע בפתח האולם, והלורד מ. חולם בונדזור עם קברייני-השדה המקרקרים בענפי הבוקיצות, והארכיבישוף דקאנטירבורי כורע על ברכיו עם שחר, והמלך הזקן צורח כתרנגול-הודו, וקולו הרך של הדוד ליאופולד בקליירמונט, וליהצין עם כדרותיה, ושלל נוצות אמה, הממהרת לקראתה, ושעון עתיק, גדול של אביה, משנן את השעות בנרתיקו העשוי שריון-צב, ושטיח צהוב, ואילו תשזרות מלבבות במלמלה מצוירת-זזין, והאילנות וירק הדשא אשר בקנזינגטון.


  1. Whigs כינוים של הליברלים.  ↩

  2. “אש” במקור המודפס צ“ל: ”אם" – הערת פרוייקט בן-יהודה.  ↩

  3. Surface (שטחי) – נסתמך על שם אחד הגבורים בחזיונו של שרידן: “The School for Scandal”. המתרגם.  ↩

  4. הנה האדון, שלא סעד פת-שחרית.  ↩

  5. “שבאנליה” במקור המודפס, צ"ל: שבאנגליה – הערת פרוייקט בן-יהודה.  ↩

  6. Tories, כינוי למפלגת השמרנים באנגליה.  ↩

  7. התיקון בחוקת הבחירה האנגלית, שהגביר את נציגות השדרות הרחבות של העם בבית-הנבחרים.  ↩

  8. תוכי אוסטרלי.  ↩

  9. “המשלה” במקור המודפס, צ"ל: הממשלה – הערת פרוייקט בן-יהודה.  ↩

  10. החוק שהרחיב את נציגות העם במורשון הבריטי.  ↩

  11. שם ארמון בלונדון.  ↩

  12. ונציה ולומברדיה.  ↩

  13. אריג-צמר משובץ  ↩

  14. Theognis 401 ff  ↩

  15. נסיך חבר (של המלכה)  ↩

  16. Albert Hall.  ↩

  17. מיניסטר הצי.  ↩

  18. The Faery הקוסמת, בריה אגדית זעירה, המופיעה לרוב ביצירותיו של הפייטן האנגלי אידמונד ספינסר.  ↩

  19. גלוריאנה – מגיבורות האגדות הנ"ל.  ↩

  20. רמז לשלטונה העריץ של המלכה אלישבעת בשעתה. המתרגם  ↩

  21. שלטון עצמי לאירלאנד.  ↩

  22. פרח-אלמות – Immortelle  ↩

  23. Aphasia.  ↩

ליטון סטרייצ'י
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ליטון סטרייצ'י (מחבר)
רקע
ליטון סטרייצ'י

יצירותיו הנקראות ביותר של ליטון סטרייצ'י

לכל יצירות ליטון סטרייצ'י בסוגה עיון

לכל יצירות ליטון סטרייצ'י

עוד מיצירותיו של פסח גינזבורג (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

איגרות אחד העם: הקדמה

מאת אחד העם (מכתבים)

לא בלבי נולדה המחשבה לפרסם בעודני חי את אגרותי שכתבתי במשך שנים רבות לסופרים ועסקנים לאומיים מבני דורי. כשאני לעצמי, הייתי בודאי מניח את הדבר, כנהוג, לבאים אחרי, שיטפלו בזה אחר מותי ויפרסמו מאגרותי מה שימצאו ראוי לכך. אבל בין הסופרים היושבים עמי עתה פה בארץ ישראל נמצאו חברים קרובים שעבדו עמי יחד זמן רב, בהיותנו עוד בארצות הגולה, וידעו תכונת אגרותי הנזכרות, אשר חלק מהן קראו עוד בשעת כתיבתן, והם, החברים הללו, האיצו בי לגשת בעצמי אל המלאכה הזאת תיכף, בהיותם חושבים, כי החומר הכלול באגרותי ערכו רב לתולדות ספרותנו ותנועתנו הלאומית בדור האחרון, וכי אני בעצמי מוכשר אני יותר מאחרים לבחור מה שראוי להשמר מאיזה צד ולהוסיף ביאור במקומות שיש צורך בכך. ועוד גם זאת: מי יודע מה יהיה אחרַי – אם ימָצאו אז אנשים מן המוכשרים לזה אשר יואילו לאבד זמנם וכחם בעבודה שכזו. וכה חזקו עלי דברי חברַי והביאוני לקבל דעתם. ביחוד גרם לזה מה שגם מצבי האישי עתה מתאים לכך. כי בסבת מחלה ארוכה, אין ביכלתי בשנים האחרונות לעבוד עבודה מקורית שיש בה יגיעת המוח במדה מרובה, - והיתה לי עבודה זו – עריכת אגרותי והדפסתן – למלאות חלק מזמני בדבר שאינו משולל תועלת ושאינו דורש עם זה יגיעת בשר ורוח יותר מאשר אוכל שאת. גם מו"ל נמצא לי תיכף, אשר קבל עליו הוצאת הספר בחפץ לב. ובתנאים נוחים כאלה נגשתי אל העבודה ברצון ובהכרה פנימית מעודדת, שגם בימים הרעים האלה, ימי זקנה וחלי, עדין לא בטלתי מן העולם לגמרי, ועושה אני דבר שעתיד אולי להביא תועלת מצד ידוע.

יותר לא אגיד מאומה על עצם הדבר, אבל רוצה אני להוסיף פה איזו הערות והוראות, בנוגע לאופן הסדור והכללים שקבעתי לי בזה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.