מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שטינברג, י'. (1930). אהבת אם. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-25. http://bybe.benyehuda.org/read/10675
MLA:
שטינברג, יהודה. "אהבת אם". פרויקט בן-יהודה. 1930. 2018-06-25. <http://bybe.benyehuda.org/read/10675>
ASA:
שטינברג, יהודה. 1930. "אהבת אם". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-25. (http://bybe.benyehuda.org/read/10675)

אהבת אם

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך הביבליותיקה לנערים; כרך 5; ורשה: תושיה; 1930

סוגה:

שפת מקור: עברית

א.

לחַנַּה סגל קראו הגדולים: “חנה אשת רבי לֵוִי”, הוא רבי לוי סֶגַּל העשיר הנודע בעירו חַלְפוֹנָה; ואולם הילדים קראו לה: אמו של דָּוִד הקטן. ודוד ילד בן שלש שנים, אשר ידעוהו כל אנשי העיר וגם אהבוהו מאד. הוא היה יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים לכל רואיו: גם יפה ונחמד היה במראהו, גם לשון צחה ושכל טוב היה לו לענות לשואליו כְּעִנְיָן; גם כל הליכותיו היו בנעימות ויהי חֲמֻדּוֹת לכל רואיו. והיה בִפְגֹשׁ אותו אחד מבני העיר וְצָבַט את לחייו בחבה וְלִטֵּף[1] תלתליו השחורים ושאל בשלומו והלך לו. –

וחנה סגל אהבה את בנה בכל לב ובכל נפש, כי גם יחיד היה לה. וכאשר רַבָּה אהבתה, כן גם דאגתה לבנה עברה כל גבול: שכנותיה היו מספרות עליה כי מעולם לא עלתה על משכבה לישן, בטרם תכין לה חַרְדָּל[2] ונר-חֵלֶב אצל מטתה – – מִדְּאָגָה פן יחוש דוד בנה בלילה כאֵב בגרונו, והיה לה מן הַמּוּכָן חִתּוּל לגרונו. רוח מצויה כי נָשְׁבָה בחוץ, צְעָקָה כי נשמעה ברחוב, או עגלה כי עברה לפני פתח הבית, וראתה חנה בדמיונה את דוד בנה תחת הַמַּפֹּלֶת[3], או מתגולל רמוס תחת פרסות הסוסים; ואם לא נִרְאָה דוד כרגע לעיניה, אז הֵאִיצָה בְאַמְהוֹתֶיהָ ובשכנותיה הטובות לרוץ לבקש את דוד ברחובות ובדרכים תחת פרסות הסוסים, בתוך הבארות ובכל מְקוֹם סַכָּנָה, גַּם יצאו השדה לראות, אם לא הטו שם צוענים את אהליהם, אולי גנבו הם את הילד. –

והילד מצא לו אז מקום באחת מפנות הבית, וַיְנַמְנֵם שם מתוך בדידות, ובקומו יצא לבקש את אמו, בלי דעת את כל החרדה, אשר חרדו עליו. אז תחבקהו האם הַנִּרְעָשָׁה, תִּלְחָצֵהוּ אל לבבה הנפעם, תביט עליו בעינים מלאות דמעה ותדבר לנפשה: רבונו של עולם! מה היה לצפורי זה, לולא עֵין הָאֵם המשגיחה אליו?!

את הקריאה הזאת קראה חנה פעמים רבות ביום: לעת הָאֹכֶל, לעת הַשֵּׁנָה ובכל פעם אשר טִפְּלָה בו; ויש אשר פניה חָוְרוּ ואדמו חליפות ועיניה הורידו דמעה בדברה את הדברים האלה.

באחד מלילות החרף, אחרי אשר ירדה חנה ממטתה בפעם הרביעית לכַסות את דוד הישֵׁן ולהאזין לקול נשימתו – עלתה על מטתה ותישן שנה עמֻקה. פתאם הקיצה לקול-אנחה, אשר חדר לאזניה, והנה – איש מוזר עומד עליה וסכין ארוך בימינו ונר כֵּהֶה בשמאלו.

חנה הבינה כרגע את אשר לפניה: “קח, הִתִחַנְנָה לאיש הַמּוּזָר, קח את כל אשר לי, אך את בני… אך בבני אל תגע!”

– תני את הַמַפְתְּחוֹת והראיני מקום הכסף, ענה האיש בקצרה, ולא אגע בבנך.

נִרְעָשָה וִנִפְחָדָה רמזה באצבעה על ארון הכסף ועל המפתחות אשר מתחת למראשותי בעלה. “אנא… רחם… נא…” – רעד קול האֻמללה – “את בעלי… אל תעשה לו רעה”…

– לא אוסיף עוד לגעת בו, ענה האיש, ויקח את המפתחות וירק את הארון, ובטרם יצא מן הבית פנה אל חנה:

– הסי! שרק כנחש וַיִּלְטֹשׁ לה עֵין-זָעַם.

וחנה חרדה מאד מִמַּבָּטוֹ הנורא, ולא הִרְהִיבָה לִצְעֹק לְעֶזְרָה, גם אחרי אשר עזב האיש את הבית. לאחרונה הִתְאוֹשְׁשָׁה, ותקרב אל מטת בעלה והנה – הוא מתגולל בדמו ובשרו כבר קר.

צעקה נוראה אחת פרצה מגרון האמללה, ותפל מִתְעַלֶּפֶת ארצה; כאשר הקיצה – שכבה על מטתה, והבית היה מלא אנשים, עוסקים בַּהֲכָנוֹת לקבורת בעלה הנרצח.

חנה הביטה מסביב ולא הבינה דבר. היא רואָה את בעלה מוּטָל על הרצפה… היא רואה איזה כתם שחור על צואר בעלה… היא רואה את גבריאל ראש ה“חברה-קדישא” – קורע ותופר בד לבן… היא שומעת קול בוכים… רואה – ואינה מוצאה כל קשר בין המחזות האלה. אך את בנה היא מחבקת בזרועותיה, וּמַבֶּטֶת סביבה נבהלת.

– גרש, בני, – לחשו שפתיה בחרדה, – גרש את העֹרֵב השחור מעל צואר אביך! מה הוא עושה שם?

בְּמַצָּב של שִׁכְחָה גְמוּרָה כזו עברו על חנה שלשה חדשים. במשך הימים ההם שכבה במטתה, והרופאים התאמצו להשיב אליה את זכרונה. לאט לאט שבה לאיתנה ותדע את אסונה הגדול.

היא ידעה כבר, כי בעלה נהרג, כי היא אלמנה, ודוד בנה – יתום, וכי מחלתה אכלה את יתר הוֹנָהּ וְהִנֶּהָ עתה עניה ועזובה. –

הצרות האחרונות מַשְׁכִּיחוֹת את הראשונות, והעֹני והמחסור החלו להשכיח מִלִּבָּהּ את אָבְדַּן בעלה. כבר מכרה את שמלותיה היקרות, את רָהִיטֵי ביתה היפים בלחם. אף לא אחת שכב דוד בנה רָעֵב על משכבו, לא אחת גערה בו על בָּלְעוֹ בערב פרוסת הלחם האחרונה, מבלי השאיר מאומה ליום מחר – געור גערה בו ולבה נשבר בקרבה. –

– נָחָשׁ אני, נחש, ולא אֵם! – אמרה לנפשה וַתֵּבְךְּ מרה.

בימים הרעים חפצה לבא לשָׁרֵת באחד הבתים, למען תוכל לִכַלְכֵּל בִּשְׂכָרָהּ את בנה היחיד; אך לבבה לא נְתָנָהּ לעשות זאת בעירה, המקום, אשר לפני שנה היתה היא גְבֶרֶת לַאֲמָהוֹת: “אמכרה מכלי ביתי האחרונים וִאֶקְבֹּץ מעט כסף, החליטה בלבבה, ואז אסע לעיר אחרת, וְאֶשָּׂכֵר לְאָמָה באחד הבתים, ולא יוסיף עוד דוד שלי לרעב ללחם”.

אך בכל פעם, אשר מכרה מכלי הבית, נתנה את מחירם בלחם לשבר רַעֲבוֹן בנה, ונסיעתה נדחתה מיום ליום עד אשר תם הכסף. –

אך כאשר לא נשאר לה עוד כל חפץ למכירה, בלתי אם הַכָּר היחידי, אשר יָשְׁנָה עליו עם דוד הקטן – אז מכרה את הכר ההוא, ותקם ותסע עם בנה עירה “אָבְנָיִם”.

ו“אבנים” – עיר גדולה ועשירה מאד, ויהודים רבים יושבים בתוכה; על כן קותה חנה למצא בה על נְקַלָּה מִשׂרה באחד הבתים, וגם רחוקה היא מחלפונה, ובודאי לא יִמָּצֵא שם מַכָּר וּמוֹדָע אשר ידע מי היא, ומֶה היתה לפנים – ותשאר שמה. –

________________

ב.

שני ימים בִּלְּתָה חנה בְּאָבְנָיִם, ולא יכלה למצא לה מקום לְשָׁרֵת שם. בנה הַכָּרוּךְ אחריה היה לה למכשול. רבים אמרו כי הוא יפריע אותה מעבודתה; רבים חשדוה, פן תגנב מאשר בבית ותתן לבנה; ורבים אמרו, פשוט, כי אינם רוצים לְכַלְכֵּל עוד נפש אחת האוכלת ואינה עוֹשָׂה. אז ידעה חנה מה אמללה היא: בודדה, עזובה, נכריה לַכֹּל, והיא אֵם לילד ענוג ורך, ובידה אין כסף גם למִחְיַת יום אחד. אז שָׂקְעָה ביאוש נורא. רָאֹה ראתה, כי עליה למות עם בנה ברעב.

רעיון זר עלה אז על לבבה: היא עברה אתמול על הגשר, אשר על פני הנהר העובר בתוך העיר… הנהר הוא קטן אך דֵי מים בו לשתי נפשות אמללות… “ומה אם אֲחַבֵּק את בני ואקפץ עמו מן הגשר המימה”?…

וכמעט שהחליטה לעשות כן, וכבר לקחה את הנער לצאת עמו אל הגשר, אך פתאם עלה רעיון חדש על לבבה. –

“ אולי אעזב את הנער פה ברחוב העיר?… האמנם לא יִמָּצֵא אחד מרבבות יושׁביה, אשר יחמֹל עליו וְיַאַסְפֵהוּ אל ביתו?”.

אז הֵעִיפָה עיניה אל בנה, ההולך על ידה לבטח, ואינו יודע מאומה מכל אשר היא אומרת לעשות לו, ולבה כאב מאד ודמעות חמות פרצו מעיניה, ולא יכלה לעצר בעדן.

– אמי, מה לך, אמי, כי תבכי? – שאל הנער התמים.

– אמללים אנחנו, בני, אמללים! – עָנַתְהו בקול נפסק, – רעבים אנחנו, אתה רעב, ואין לי במה לשְׁבּר רעבונך.

אז ישבה רגע ותכתב פִּתְקָה קטנה, וַתַּחֲרֹז אותה על חוט, ותצא; ובלכתם ברחובות העיר ההומיה, ובעברם על פני החנויות הגדולות, שכח הנער כמעט את רעבונו, ויתענג על הצעצועים אשר ראה שמה.

– בני, – פנתה אליו אמו בקול רועד: אם אעזָבך פה… על יד דודך, אשר יבא מהר לקחתך… עד אשר אשוב מדרכי… לא במהרה… אך לאחר זמן – הֲתִשְׂנָאֵנִי על הדבר הזה?

– ומדוע זה תעזביני? – תָּמַהּ הנער, ויבט אליה בעיניו השחורות.

– מדוע? יען כי אין לנו מה לאכל, ובבית דודך יתנו לך אֹכֶל לָשׂבַע!

– אז הלא תאכלי גם אַתְּ עמי!

– אבל… אבל אני חפצה לִמְצֹא בית, כאשר היה לנו, ונחיה כאשר חיינו.

– כאשר חיינו… שנה הנער את דברי אמו בצחוק גיל: כאשר חיינו אז… אבל הן לא תעזביני, אמי! הלא? – קרא הנער בתחנונים ובִטחה.

ולבב האם נָמוֹג בקרבה בשמעה את חִנּוּנֵי בנה היחיד. ידוע ידעה, כי אנוסה היא לעזבו, אבל איך תוכל לעשות כדבר הנורא הזה?…

“לו באה סערה ותִּשָּׂאני מזה! לו תעה בעצמו אל אחד הרחובות – אך לבל אעשה זאת אני! אבל… לא, לא אוכל!… ומה אעשה אפוא? כן… אֲנוּסָה אני… הַהֶכְרָח”…

והנער שכח מהר את שִׂיחָתוֹ עם אמו, ובעברם לפני חנות גדולה נמשכו עיניו אל החלון. שם עמדה בֻּבָּה[4] נחמדה למראה. אך זה ילד יפה!

ודוד עומד וּמִתְבּוֹנֵן אל עיניו הגדולות והשחורות ואל בגדיו החמִדות והוא שָׂמֵחַ מאד, ומרב שמחתו לא הרגיש את החוט, אשר שָׂמה אמו על צוארו ברגע ההוא. –

– ראי נא, אמי, קרא הנער בשמחה רבה, מה יפה הוא! הוא מניע בראשו, הוא צוחק! כסיל! הוא צוחק על לא-דבר! מה שמו? אמי! היש לו אב ואם? אמי!… אמי!… אַיֵּךְ, אמי?!

דוד פונה אל אמו – ואיננה. בתמהון ופחד הוא מביט אל העוברים ושבים על פניו, וביחוד אל הנשים. הוא רץ אנה ואנה וּמְחַפֵּשׂ את אמו, ואמו איננה. –

– אמי! אמי! – התמרמר הנער וַיָּרֶם קול בכי.

רבים מן העוברים והשבים סְבָבוּהוּ וישאלוהו לשמו וּלְבִכְיוֹ, והוא סִפֵּר להם את אשר יכֹל נער כמהו לְסַפֵּר.

– ילד אמלל, ילד נעזב! – קראו האנשים ויניעו ראש.

– אוי ואבוי לָאֵם שֶׁבָּאָה לִידֵי כך! – נאנחה[5] אשה אחת, – ומה לעשות אפוא לילד העזוב?

– הֲביאוהו לבית הרב! – קראו אחרים.

– לא, לדבורה הַגַּבָּאִית! – קראו אחדים.

– הובילוהו לאיזה בית שיהיה, – חִוָּה אחד את דעתו, – מי זה יְמָאֵן לאסף אל ביתו נפש מישראל, ומה גם ילד נחמד כזה?

– ויהי נא ביתך הבית הזה! זְכֵה בגורלך וקחהו לך! – הֵתֶל בו אחד הנאספים.

– אני? אני אינני יכול, אבל אחרים יכולים לעשות זאת.

– הס! פנו דרך! רבי נפתלי נוסע במרכבתו!

נפתלי וֵיסְמַן היה אחד העשירים החשובים שבעיר, נוֹדָע בְּנַדְבָנוּתוֹ יוֹתר מאשר בעשרו. ובנים לא היו לו, וכשמעו את הנער מסַפר על דבר דודו, אשר אמרה לו האם, כי יבא לקחתו – קרב אליו ויאחזהו בידו ויאמר: הרף מִבֶּכִי, ילד טוב! הלא אני הוא הדוד, אשר אמרה לך אמך! אני דודך! בוא אל ביתי, וְיָשַׁבְתָּ שם, עש שוב אמך אליך!

דוד חדל מבכי וילך אחרי דודו החדש, אשר לקחהו ויושיבהו במרכבה. כאשר התבונן נפתלי אל הנער, ראה, כי פתקה קטנה תלויה לו בחוט על צוארו וַיְסִירֶהָ מעליו וימצא כתוב בה: “שם אביו לוי – מת ביום השלישי לחדש טבת. בן יחיד הוא”.

נפתלי הבין כרגע, למה נכתבה הפתקה, וַיֵּאָנַח חרש, וַיִּטְמֹן אותה, וישמר את הדבר בלבו.

כאשר בא הביתה לָחש נפתלי באזני שרה אשתו על דבר הנער. רוח ששון עבר על פניה, ותקרב אליו ותשאלהו: “מה שְׁמֶךָ, בן חמודות?”

– דוד! – ענה הנער במבוכה קלה.

– אל תירא, דוד, הלא דודתך אני, – דברה אליו בְּחִבָּה, – שימו נא אֹכֶל על השלחן ואכל דוד עם דודתו! הֲתֹאכל עמי, דוד?

הנער הרעב מאד הסכים בחפץ לב לדודתו החדשה – וישב לאכל עמה. אחרי האֹכֶל שב דוד לבכות ולשאל לאמו; אך הדוד והדודה הטובים לא סרו ממנו אף רגע, וידברו אליו דברים טובים ונִחוּמִים, גם נתנו לו צעצועים יפים מאד. ביום השני קראו לחַיָּט ויצוֻּהו לתפר לו בגדים חדשים. ביום השלישי הביאו לו את הבגדים והמה יפים מאד, וישמח עליהם. ונפתלי ואשתו השתדלו לשַׂמְּחוֹ יום יום בדבר חדש, עד אשר החל לשכח את אמו. –

פעם אחת הביאה לו שרה כנור נָאֶה וישמח עליו דוד מאד, אך שרה אמרה: “את הכנור הזה אתן לך, דוד בני, בְּמַתָּנָה, בִּתְנַאי – שתקרא לי: ”אמי“ ולדודך – ”אב!"

פני הנער חָוְרו, והכנור נפל מידו. הוא החריש רגעי מספר ופתאם קרא בבכי: “ומתי תשוב אמי אלי?”

ימים מספר אחרי הַמִּקְרֶה הזה היה דוד עָצֵב מאד, ולא יכלו להשיב לו את ששון רוחו. בכנור לא חפץ לגעת עוד, ואת נפתלי ואשׁתו לא קרא לא בשם “דוד ודודה”, ולא בשם “אב אם”, וכמו נמנע מִדַּבר עמהם, ועל כל השאלות אשר שאלוהו ענה בקצרה: “כן” או “לא” או “איני יודע”. מן היום ההוא נזהרו נפתלי ואשתו מִדַּבֵּר עד את הנער כל דבר, אשר יוכל להזכירהו את אמו ואת חייו הראשונים.

עברו ימים מספר, ושמחת הַיַּלְדּוּת גברה על עִצבונו. באחד הימים גם דוד בבקר שמֵח ועלז. הוא מצא לו אתמול חברים קטנים בבית אחד השכנים, וימהר ללבֹּש ולרחֹץ פניו וידיו ויאכל ארוחת הבקר, וירץ אל חבריו הקטנים, ובשובו משם בצהרים, קרא מתוך שמחה: “אמי, רעב אני מאד!”

שרה חִבְּקַתְהוּ וַתִּשָּׁקֵהוּ: “תֵּכֶּף, בני, תכף אתן לך לאכל!” וכעבר רגעים אחדים אמרה אליו: “סורה, בני, אל חדר האורחים, וּקְרָא לְדוֹד… לאביך! לך, בני, וֶאֱמָר-לו: אבי, כבר ערוך השלחן, בֹּא לאכל!”

הנער עשה כדברי אמו החדשה, וכעבר רגעי מספר שב עם נפתלי, אשר הביט אל אשתו בתמהון ובשמחה.

הסעודה היתה לנפתלי ולאשתו כסעודת יום טוב. שניהם הרבו לשיח ולצחֹק בעת הסעודה. גם הנער היה שמח ועלז ויחבק חֲלִיפוֹת את אביו ואת אמו החדשים. ונפתלי ואשתו היו אז בעיניהם המאֻשרים בכל הארץ.

– ביד אחת הִכָּנוּ אלהים – לחשה שרה באזני אישה, – כי מנע ממנו בנים ובנות, ובידו השניה רְפָאָנוּ וינחמנו בבן שַׁעֲשׁוּעִים זה.

– וגדולה הרפואה מן המכה, – ענה לה אישה, ועיני שניהם אורו מגיל.

– תְּמֵהָה[6] אני, – אמרה שרה לאישה אחרי הארוחה, – איך בא פתאם השנוי הזה בלב הילד?

– הוא צחק עם ילדי השכן, – באר נפתלי לאשתו את חידתה, – וישמע בלי סָפָקֵ את רעיו אלה קוראים כפעם בפעם “אַבָּא”, “אִמָּא”, ויקַנֵּא בהם, ומי יתן ולא יזכר עוד את אמו ואת שנות חייו הראשונים.

– עלינו להשתדל בזה, ענתה שרה: עלינו להִזָּהֵר מכל דבר, אשר יוכל להזכירו את הֶעָבר. –

ג.

כאשר הִשְׁתַּמְּטָה חנה מִבְּנָהּ ותעזבֶנּוּ, מצאה עגלה נוסעת עירה “הֲרָרָיִם” – והיא עיר קטנה, שיצאה מכלל כפר ולכלל עיר לא באה. העגלון דרש ממנה בשכר העגלה לא פחות ולא יותר מאשר נמצא עוד בכיסה. “אצבע אלהים היא” – חשבה חנה בלבבה: – “אלהים חפץ, כי יגדל בני בבית זרים, ואני אֲטַפֵּל[7] עם בנים זרים. אֶכָּנַע אפוא לפני רצון אלהים!”

בְּשִׁבְתָּהּ בעגלה התאמצה לְהֵרָאוֹת כעליזה, לבל יחשדוה הנוסעים במה שיש בה, וגם למען הוֹנוֹת את עצמה. היא חפצה לֵפַתּוֹת את עצמה, כי שְׁקֵטָה היא ונכנעת לפני רצון אלהים, אשר ידאג, מִסְּתָּמָא[8], לבנה יותר מֵאֲשֶׁר תוכל לדאג לו אֵם דַּלָּה ועזובה כמוה. יש אשר חָשָׁה איזו דקירה וְשֶׁבֶר בלב… יש אשר פרצו פתאם דמעות אל תוך עיניה… יש אשר באה פתאם מחשבה בלבה לקרא אל העגלון: “עֲמֹד!” ולקפץ מן העגלה ולרוץ העירה… לרוץ וּלְהַכְרִיז בחוצות: “הָשִׁיבוּ לי את דוד בני!… שלי הוא!” אך בכל פעם היא גוערת בעצמה: “שׁבי, אשה פתיה, אל תעשי אִוֶּלֶת! הִתְיָאֲשִׁי ממנו!” או מְשַׁדֶּלֶת[9] את עצמה בְּנֶחָמוֹת וְתִקְוֹת: “דוד בני נאסף, בלי ספק, אל בית אחד ה”גבירים“!.. אותו יאהב כל רואה… עתה יִשְׂבַּע לחם… לא, עתה לא ירעב עוד כאשר רָעַב בימי היותו עמי, אם אמללה”. אך יותר שהיא גוערת בעצמה וּמְצַוָּה על נפשה לְהִתְיָאֵשׁ, לִשְׁכֹּחַ ולהשכיח מלב יותר ויותר עולות בדמיונה תמונות מבהילות. הנה היא רוֹאָה את בנה היחיד עומד עצוב בפנת הַמִּטְבָּח; הוא רעב וּמְצַפֶּה לַפֵּרוֹרִים, אשר ישאירו שם הָעַלִּיזיִם הַשְּׂבֵעִים משלחנם… הָאָמָה חומלת עליו ונותנת לו נֵתַח דג… דוד חוטף ואוכל אותו לְתֵאָבוֹן…[10] בִּגְרוֹן דוד נִתְחֶבֶת עצם דקה… הוא חפץ לצעֹק ואינו יכול… האמה עסוקה פה ושם ואיננה שם לב לַאֲסוּפִי[11] הלז… ודוד מניע בידיו… מוֹלֵל[12] ברגליו…

– אוֹי! – צעקה חנה בקול מר. עד אשר נבהלו העגלון והנוסעים יחד.

– מה לך, יְהוּדִיָּה? – קרא העגלון.

– אין דבר, מעמידה חנה את פניה: כמעט שֶׁנִּשְׁמַטְתִּי מן העגלה… על כן נבהלתי וָאֶצְעַק…

– אל תֵּרָדְמִי ולא תִּשָּׁמֵטִי – ענה העגלון בקול שיש בו מֵעֵין אַזְהָרָה ועצה יחד – וידפֹק את סוסיו.

חנה מַשְׁבִּיעָה את עצמה לְהָסִיחַ דעת ממנו[13], לְגָרֵשׁ מִקֶּרֶב לבבה כל מחשבה המביאה לידי הִרְהוּר[14] בו, והיא מִתְעַנְיֶנֶת על כָּרְחָהּ במחזות הנראים לעיניה: “הנה שדה, מְשִׂיחָה[15] היא לעצמה כמעט בקול, הנה הר… עֵמֶק… יער… נחל… מה זַכִּים מימיו, מה טוב לרחוץ בו!…”

וכרגע שכחה את שבועתה ואת מַרְאֵה עיניה, ועוד פעם דוד בנה לעיניה… ודוד פושט את בגדיו על יד נחל לרחץ את בשרו… והוא קופץ אל תוך הנחל… המים עֲמֻקִּים… דוד טובע… “הַצִּילוּ!” – הוא קורא בכל כחו.

– הַצִּילוּ! – צעקה חנה בקול רועד.

– מה לאשה הזאת? – התקצף העגלון: הֲשִׁכּוֹרָה היא או מְשֻׁגָּעָה, או – יֵדָעֶנָּה הַשֵּׁד מִשַּׁחַת מי ומה היא! יושבת מְרֻוַּחַת – ונופלת, יושבת צפופה – ונופלת! הֵאָחְזִי היטב בִּשְׁכֶנְתֵּךְ, כי יורדים אנחנו במורַד ההר, ואל תצעקי, פן יבָּהלו הסוסים ואבדנו.

הסוסים חשו, כי יורדים הם בַּמּוֹרָד, ויעופו כברקים אל הָעֵמֶק; והעגלון, אחרי שפכו את כל חמתו על ראש חנה, החל לדבר אל סוסיו פִּיּוּסִים[16] וישַׁדלם ויעצרם במרוצתם, עד עברם את מקום הסכנה. אז שב להניף עליהם שוט ולריב בם כפעם בפעם, עד בואם אל באר מים. שם עמד להשקותם.

הנוסעים ירדו מעל העגלה, וגם חנה בתוכם. כֻּלם הלכו להם הלאה, בתור נדבה לעגלון ולסוסיו, כלומר: אנחנו שלמנו מחיר נסיעה לכל הדרך, אַךְ מְוַתְּרִים אנחנו מִשֶּׁלָּנוּ. רק חנה נשארה על עמדה. היא הֵסֵבָּה את פניה… לפניה הר עקום… ועל ההר מתפתל הדרך כנחש… ומעבר להר עמק… ושם… ומשם תֵּרָאֶה העיר “אָבְנָיִם”… ובאחד הרחובות תועה עתה דוד בנה ובוכה ושואל “איה אמי? איה אמי?!”

“והדרך מזה ועד העיר – דרך קצרה… אך חצי שעה – והנני שם!”

הָרֶגַע הזה היה הַמְּסֻכָּן בכל עת נסיעתה. בלבבה כבר החליטה כמעט לשוב.

אז שם העגלון את המושכות[17] על סוסיו, מָשַׁךְ באזניהם ויקרא אל חנה בנזיפה[18]:

– עֲלִי, צעקנית, ושבי על מקומך, ואל תעיזי לנפל!

הנזיפה ההיא פעלה לטובה על חנה, שהיתה ברגע ההיא חִסְרַת-רצון. לבבה סער מאד. היא חפצה לְחַבֵּק את בנה אל לבה, ובו ברגע – להיות רחוקה ממנו מאד. היא מִתְאַוָּה לראותו ולא לראותו ביחד; במצב כזה מְסֻגָּל[19] האיש לְהִכָּנַע ולשמֹע בקול מְצַוֶּה. היא עלתה על העגלה בלי רצון וכמו מיראה, והעגלון דפק את סוסיו וַיַּשַּׂג את יתר הנוסעים, אשר ישבו איש איש על מקומו, וכעבר שעות מספר באו עירה “הררים”.

­­## ד.

גם בעיר הזאת לא מצאה חנה על נקלה מקום לשבת בו; ידיה הרכות, מלבושה, הלוכה וסמני הָעֹשֶר, אשר לא נמחו עוד מעל פניה, היו לה לשטן.

– לי דרושה אָמָה פשוטה, עושה במלאכה – אמרו לה בבית אחד.

– נראה, כי דרושה לה אמה, אבל היא לא תצלח לאמה – ענו עליה בבית השני.

– מַטְרוֹנָה[20] כזו לא תאבה לְלַכְלֵךְ[21] את ידיה במלאכה.

– היא לא תשכים קום.

חסרונות כאלה וכאלה מצאו בה ברב בתי הגבירים. לסוף מצאה לה מקום בְּבֵית אחד הבינונים. והבית ההוא היה אמנם כרצונה: בית אשה צעירה – רבקה חָרִיף. בנים לא היו לה ובעלה, משה חריף, הוא רק אורח לִפְרָקִים[22] בביתו, כי רֹב ימיו הוא סוחר ורוכל, לדברי אשתו, בערים אחרות.

האשה הצעירה התהלכה עם חנה במישרים, וַתֵּט אליה חסד. לא שמה עליה עבודה קשה בכל עבודה עזרה גם היא על ידה ככל אשר יכלה. חנה צָרְכָה יותר לשבת ולשוחח עם גְּבִרְתָּהּ, לנחמה מעצבונה – כי היתה תמיד בודדה – מאשר לעשות עבודה. ולולא זֵכֶר דוד בנה, אשר לא שכחה אף רגע, יכלה לנוח מעט מכל התלאות אשר מצאוה. אך היא לא שמה לבה לִקְטַנות[23] כאלה; היא לא התאוננה, לו גם שמו עליה עבודה קשה. היא חפצה לקבץ כסף, שכר עבודתה בשנים אחרות, ואז תשוב וְתִתְוַדַּע אל בנה ותחיה עמו יחד, או למצא אותו ולראותו לְפָחוֹת אף אם לא יכירנה.

שני חדשים עברו עליה בבית גברתה בלי כל מקרה וָפֶגַע. גם הפחד אשר פחדה, פן יכירנה אחד מִמַּכָּרֵי בעלה, היה פחד שוא: כי לא היה לבעלה מעולם כל מסחר וקנין בעיר הזאת, והיא לא יצאה כמעט מִפֶּתַח הַמִּטְבָּח וחוצה ולא ראתה איש מבלעדי הגברת הטובה.

אחרי שני ירחים באו אדוניה הביתה לימים מספר.

בימים הראשונים לא היה לה מה להתאונן על אדוניה, וְאַדְרַבָּה: כמעט שֶׁהָיְתָה מְרֻצָּה ממנו. משה חריף היה מאלה האנשים, אשר בְּדַבְּרָם אל איש יביטו ממנו וָהָלְאָה; והדבר הזה היה לפי רוּחָהּ, כי פָחֹד פחדה תמיד, פן יביט איש בפניה ויכירנה. הוא היה שַׁתְקָן בכלל וגם עם אשתו לא הִרְבָּה שיחה. את חֶפְצוֹ הִבִּיעַ על פי רֹב בתנועת יד וְנִדְנוּד ראש, או באיזו פעולה. ואשתו היתה רגילה לִשְׂפַת-אִלְמִים זו, ותהי למליץ בינו ובין חנה, אשר לא ידעה עוד את דְּרָכָיו ולא הבינה את שפתו. היא ידעה, למשל, כי בשבתו לשלחן על כסאו הַמְּיֻחָד ונושא עין אליה, אות הוא כי הגיעה עת הָאֹכֶל; ואז הֵאִיצָה רבקה בְחַנָּה לערך את השלחן לפניו. בְּחָלְצוֹ בערב את נעליו – הרי זה אומר: “הַצִּיעִי את הַמִּטָּה!” כְּלָבְשׁוֹ את מעילו ביום ופושט ידו למול הדלת – על האשה להושיט לו את מטהו; כן היה לרבקה מִלִּוֹן[24] ערוך לשפת-אלמים זו, אשר למדה לדעת במשך שנות חייה עם בעלה. חנה הרגישה איזה פחד מפני האיש הזה המביט בְּלִי עֵינַיִם וּמְצַוֶּה בלא מלים. עוד ברגע הראשון לבואו הביתה הֵעִיפָה חנה עֵינֶיהָ בו, וְרַעַד עבר בכל עצמותיה, מבלי דעת על מה זה… לאט לאט החלה אמנם להתרגל אליו, אך אימתו היתה מוטלת גם עליה גם על רבקה, שהיתה נבוכה מאד כל ימי היות בעלה בבית.

והאדון נסע שנית לדרכו. הוא נסע חרש, כאשר בא חרש. בִּרְמָזִים, בתנועות, בְּדִבּוּר לַחֲצָאִין הודיע, כי הוא נוסע, ורבקה צררה לו את חפציו; חרש עלה על העגלה ויסע – וְהַדִּבּוּר שב לרבקה, וחנה שבה לשוחח עם גבִרתה כבראשונה. אך איזה זֵכֶר לא נעים, איזה רושם מֵעִיק השאיר האיש הזה בלבבה ולא ידעה מדוע.

עברו שבועות אחדים, וְזֵכֶר אדוניה עם הרושם הרע נמחו מלבה. ונפש רבקה נקשרה בחַנָּה, אשר מצאה בה רַעֲיָה כלבבה, עד אשר חדלה לבַקֵּר בבתי שכנותיה. רבקה אָהֲבָה תמיד לשבת לבדה. רוח תוגה היה שפוך תמיד על פניה. כּבד היה לה מאד לָשֶׁבֶת בּחֶבְרַת עליזים, ובין רעיות מְאֻשָּׁרוֹת צר לה המקום תמיד. אך מיום שֶׁבָּאָה חנה אל ביתה, בא שִׁנּוּי[25] קל במצב רוחה. גם עתה אהבה יותר לשבת בית, אך לא להתבודד; כי בחרה תמיד לשבת עם חנה, לשוחח אִתָּה, בשעה שהיתה חנה עסוקה בעבודת הבית, כבד על רבקה לשבת בדד

– כַּלִּי מלאכתך, חנה! – היתה אומרת אליה בצחוק תמים, – כי מתגעגעת אני עליך!"

לו שמע זאת בעלה היה מתפלא מאד. הוא לא ראה עוד את רבקה צוחקת ולא שמע עוד כי תתגעגע על אחד ממכריהם.

עברו עוד כשני ירחים. באחד מלילות החרף בִּקְּשָׁה רבקה מֵחַנָּה לִשְׁכַּב עמדה בחדרה, כי קשה היה לה להיות לְבַדָּה. חנה עשתה כִרְצוֹן גְּבִרְתָּה, ותשכב בחדרה, וַתְּדַבֵּרְנָה וַתְּשִׂיחֶינָה יחד, עד אשר נסגרו עיניהן וַתִּישַׁנָּה. מתוך שֵׁנָה שמעה רבקה קול דפיקה קלה וּתְכוּפָה בדלת, ותתעורר מִשְּׁנָתָהּ אף הכירה כרגע, כי יד אישה היא הדופקת. רבקה קמה ותפתח את הדלת לבעלה.

באותה שעה ישנה חנה במנוחה וחלמה חלומות מְקֻטָּעִים מְלֵאִים זכרונות בלולים יְשָׁנִים וחדשים מקורות חייה, בלי ראשית ובלי סוף. ואך בבוא האורח החדרה הקיצה חנה וַתִּפְקַח את עיניה.

– אוי, אוי! – זעקה חנה מפחד פתאם למראה אדוניה.

משה חריף הביט רגע אל חנה הנבהלה ויצא מן החדר, למען תוכל ללבש בגדיה ולעזב את חדר-המטות, ורבקה נבהלה ותמהר אליה.

– מה לך, חנה? מה זה נִבְהַלְתְּ? הֵרָגְעִי נא!

– אני… נבהלתי.. אינני יודעת… – גמגמה חנה, ותמהר ללבש את שמלותיה ותצא מן החדר.

כל הלילה ההוא לא יכלה חנה עוד לִישׁןֹ. לבבה רָגַז בקרבה ולא ידעה מה. היא התאמצה לְהִזָּכֵר, מה הוא החלום אשר חלמה ומה הוא הפחד אשר פחדה פתאם, אך לַשָּׁוְא. ידוע ידעה רק, כי גם חלומה גם מַרְאֵה אדוניה הִבְעִיתוּהָ מאד.

אך מדוע זה תפחד מפני אדוניה? מדוע ירגז לבבה ושֵׁנָה נדדה מעיניה?

ביום המחרת שב אליה כְּאֵב ראשה ולא יכלה לרדת מעל מטתה ימים מספר. רבקה סרה אליה אך לפְרָקִים, כי היה עליה לְמַלֵּא את מקומה בַּמִּטְבָּח ולעשות רצון בעלה האוֹרֵחַ; אך כעבֹר ימים מספר נסע חריף לדרכו, ומאז לא סרה רבקה ממנה וַתַּהֲפֹךְ מִשְׁכָּבָהּ, עד שובה לאיתנה. מן העת ההיא נקשרה נפש חנה בנפש גברתה, וַתֶּאֱהֶבֶנָּה בכל לבה ובכל נפשה. ורבקה גם היא אהבה את חנה מאד ותהי לה כְּאָחוֹת.

כה עברו על חנה ימים, שבועות וירחים בבית גברתה הטובה. משה חריף סר אל ביתו לעתים רחוקות, וכאשר בא כן מהר ללכת לדרכו לשמחת לב חנה וגברתה גם יחד. אך פני האיש הזה ומַבָּטָיו הביאו תמיד פחד גדול בלב חנה ולא יכלה שְׂאֵתו.

כאשר מלאו שתי שנים מיום שבאה אל בית גברתה כלתה נפשה לראות את בנה האהוב וְגַעְגּוּעֶיהָ עליו גברו מאד. אז הודיעה חנה את גברתה, כי היא חֲפֵצָה לעזב את ביתה בקרוב מאיזו סבה שלא תוכל לגלותה.

רבקה לא האמינה למשמע אזניה, ותבט אליה רגעים מספר כמשתוממת. עיניה מלאו דמעה ותמהר אל חדרה, כי לא יכלה להתאפק מִבֶּכִי.

אז ראתה חנה מה אהובה היא לגברתה ומה מאד קשורה נפשה בה, ומה מאד יכאב לה בעזבה אותה פתאם.

אך אהבתה וגעגועיה לבנה האהוב גברו על אהבתה את גברתה הטובה וְחֶמְלָתָהּ עליה.

רבקה קבלה את שכרה בעד שתי שנות עבודתה וַתִּפָּרֵד מגברתה בלב כּוֹאֵב, ותסע עירה “אבנים”. –

ומה גדלה שמחת לבבה בחשבה, כי עוד מעט, עוד שעות מספר, וראתה את בנה, את יחידה אשר כָּלְתָה נפשה אליו זה שלש שנים תמימות! אז התאוננה על הָעֶגְלוֹן, אשר עמד כפעם בפעם להשקות את סוסיו. היא התאוננה גם על אלהים, אשר ברא הרים בדרך העולה מֵהֲרָרַיִם לְאַבְנָיִם. הוי, מה אֲרֻכָּה היא הדרך ומה עֲצֵלִים הם הסוסים הארורים! מי יודע כמה תֶּאֱרַךְ הנסיעה? אולי תְּאַחֵר לבא שמה בנשף ולא תוכל לראות את בנה עד מחר. פעמים רבות חשבה לרדת מעל העגלה וללכת ברגל, לא ללכת כי אם לרוץ ולרוץ העירה, אל בנה.

סוף-סוף באה העירה בעוד היום גדול ותסר אל המלון שעמד בקצה הרחוב; אך אז ראתה לדאבון לבבה, כי חֶפְצָהּ רחוק ממנה. הנה היא נִמְצֵאת עתה במקום, אשר נָשְׂאָה נפשה אליו שתי שנים, היא יושבת עתה בעיר אחת, ואולי גם ברחוב אחד, עם בנה, עם יחידה, עם כל תִּקְוָתָהּ בחיים, ובכל זאת אינה יכולה לראותו. ואיך תבא אליו? הֲתִשְׁאַל במלון: מי אסף אליו לפני שלש שנים ילד עזוב ברחוב? הלא יבינו כי היא היא הָאֵם, ומי יודע אם לא יַכְרִיחוּהָ לקחתו אליה, והיא איננה יכולה עוד לקחתו!

למרות תשוקתה העזה היתה אנוסה אפוא ללון הלילה במלון בלי ראות את בנה. כל הלילה הִתְהַפְּכָה על משכבה ולא יכלה לנום אף רגע, כל הלילה חשבה ובקשה עֵצוֹת איך תוכל למצא את בנה, בקשה – ומצאה.

בבקר קמה חנה ממשכבה ותבֹא אל הַמִּטְבָּח לקחת דברים עם המשרתת, והיא אשה זקנה האוהבת לשמע חֲדָשׁוֹת וּלְסַפֵּר יְשָׁנוֹת.

– אני באה מעיר… שכחתי את שמה, – התחילה חנה שִׂיחָתָהּ – שם קרה אתמול… אכן שכּורה אני, – לא אתמול, שלשום היה הדבר… אכן מקרים זרים יקרו בתבל –

המשרתת עזבה את הַכִּירָה[26], שהיתה עסוקה שם, ותגש אל חנה לשמע חדשות.

– שם מצאו ברחוב ילד אחד… ילדה חפצתי לאמר… אשה אחת עזבה אותה…

ותקות חנה באה הפעם, כי המשרתת לא הִנִּיחָה לה לגמר את ספורה הַבָּדוּי ותקרא:

– הן כזאת קרה גם פה לפני שלש שנים עודני זוכרת את הדבר כיום אתמול! אצל חנות ברומברג… אך מה זה אדבר! אצל חנות הזהב בְּטַבּוּר העיר, ואז היה שם מסחרו של גּוֹרְדֶּצְקִי… כן… כן. שם מצאו את הילד. מה יפה היה הילד! שערותיו תלתלי זהב ועיניו – ממש כוכבים! וּלְוַאי שֶׁתֵּלֵד בתי העקרה ילד כזה! וי להן לָאִמּוֹת…

– ומי זה אֲסָפוֹ אליו – הפסיקה אותה חנה, בראותה, כי המספרת עוברת מֵעִנְיָן לענין.

– ומי זה יַאַסְפֶנּוּ, אם לא רבי נפתלי? מִתְּחִלָּה בכה הילד; “אמי, אמי!” – צעק כל היום; אך לאט לאט הִסְכִּין עם בית רבי נפתלי, ורבי נפתלי ואשתו שומרים אותו כאישון עינם, כי חֲשׂוּכֵי בנים הם, אך ד’ בֵּרַךְ אותם בְּעשֶׁר רב; מי שיזכה בעיני השם יתברך, הַאֲמִינִי לי… מַה שְׁמֵךְ?

– חנה.

– האמיני לי, חנה יקירתי, מי שיזכה בעיני השם יתברך – אך ליֶתר לו יִחוּס וחכמה, הכל, הכל ליֶתֶר! הַתְדַמִּי בנפשך, כי רבי נפתלי עשיר הוא מנעוריו, או כי שרה אשתו בת עשירים היא? חלילה! כן יעזרני הקדוש ברוך הוא, כי דודתה שֵׁרְתָה בבית חֲמוֹתִי, וגם עתה יש לה אח יקר בַּהֲרָרָיִם. מי לא ידע את משה חריף הַתַּכְשִׁיט?… אך למה לך, חנה יקרה, למה לך יחוס משפחה? הנה אני בת למשפחה כבודה ומלאה לַמְדָּנִים, גם שׁוֹחֵט אחד יש בה, הוא בן אחות זְקֵנָתִי, והנה אני משרתת. והיא, שֶׁאִמָּהּ זָקְנָה בבית המלון שֶׁשֵרְתָה בו ואביה היה עם-הארץ גמור, זכתה להיות גבירה ולא תֶחְסַר דבר! אך לבנים לא זכתה, והנה גם בן נתן לה ה’. אך בטן מי כאבה עליו, ידי מי טִפּחוּהוּ? איזו אם אמללה היניקה אותו ממוח עצמותיה – ובת-שפחות זו זכתה בו ביום אחד! הוי מזל! מזל!…

– ועתה טוב לילד? והם אוהבים אותו? – שאלה חנה ולבבה מלא יגון וגיל, ענג וכאב…

– מה את שואלת, יהודיה! פַּעֲמַיִם בחדש מחליפה שרה את המשרתות מיום בוא הילד אל ביתה; היא מתאוננת עליהן, כי אינן משגיחות על הילד כראוי, היא בעצמה לא תִגְרַע עין ממנו. גם עתה אין לה משרתת. אתמול שלחה אלי את הסרסרת חֶרֶשׁ… היא חֲפֵצָה לתת לי הוספה שני רֻבלים לחדש, אך אנכי השיבותי פניה, כי כבר קבלתי פה שכרי לשנה מראש.

ורעיון חדש עבר כבָרק במוחה של חנה, ולבבה הלך בקרבה מפחד וגיל.

– מה שמך, יהודיה יקרה? – שאלה חנה.

– שמי חיה פרומה, על שם זקנתי מצד אמי (עליה השלום!), היא היתה אשה כשרה…

– חיה פרומה יקירתי! חפֵצה אני להוָּעץ עמך בדבר אחד… שמעי נא: גם אני משרתת כמוך, אשה טובה, אני שֵׁרַתִּי עד כה בעיר הררַים בבית אחד הגבירים, ועתה אינני יכולה עוד… אינני רוצה לשרת שמה… האינך יודעת למצא לי מקום פה בעיר הזאת?

– מדוע זה לא אדע? בבית יעקבזון הרוקח, שם מקום פנוי וטוב.

– לא – ענתה חנה כנואשת – בבית הרוקח איני רוצה לשרת.

– אל תיראי, חנה, הַמִּטְבָּח נהוג על טהרת הכשרות.

– אבל איני רוצה לשָׁרת שמה.

– גם לרבנית אין משרתת!

– גם ברבנית איני חפצה.

– אל תִּרְאִיהָ שהיא רבנית, חנה יקרה, היא איננה עושקת שכר המשרתת.

– לו מצאת לי בית כבית רבי נפתלי אשר אמרת!

– בית רבי נפתלי? יכולה אני להכניס אותך שמה, כמובן, בשכר; אבל אני אומרת לך מראש, כי אם תבַשלי תבשיל אחד שלא ימתק לחיך “הילד” שֶׁלָּהּ, או לא תציעי לו משכב, אשר ייטב בעיניה – לא תוציאי שם את חָדשך.

– לדבר הזה אל תדאגי, חיה פרומה – אמרה חנה ברעדה מסֻתֶּרת – השתדלי נא להכניסני אל בית רבי נפתלי, ואני אתן לך שכרך ביד נדיבה.

ובעצם היום ההוא, אחרי חקירות ודרישות רבות מצד שרה, אם יודעת היא לטפל בבנים כראוי ולבשל תבשילים טובים, אם איננה מאלה המריבות עם הילדים שבבית – נאותה שרה לקחת את חנה למשרתת במחיר, אשר לא שמעה חנה כלל, כי היה היתה חנה שִׁכּוֹרָה מרב שמחה – ובעצם היום ההוא זכתה חנה לבשל תבשיל שיאכל ממנו בנה יחידה.

ה.

מן היוֹם שבא הנער דוד אל בית נפתלי, באה גם הַשִּׂמְחָה בִמְעוֹנוֹ. בכל לילה ולילה, בטרם יעלה נפתלי על משכבו, היה נִגָּשׁ אל מטתו של ה“ילד” היָּשֵׁן, והיה עומד וּמַבְּיט אליו וּמִסְתַּכֵּל בו, ולבבו נִמְלָא שמחה ונפשו התענגה עֹנֶג אין קץ; אז היה בעיניו הַמְּאֻשָּׁר בַּתֵּבֵל. כי בֵרְכוֹ אלהים ויתן לו גם עֹשֶר, גם כבוד, גם אהבה, כי הָיֹה היה נפתלי נוֹחַ לַבְּרִיּוֹת וְחָבִיב לַכֹּל על לבו הטוב וידו הנדיבה; אך בנים לא נתן לו אלהים. הָרַעְיוֹן כי הוא הולך עֲרִירִי הֶעֱצִיב תמיד את רוחו מאד: למי אני עָמֵל? למי אני אוסף הוֹן? – נאנח נפתלי לרגעים.

– “עוד מעט וּבָא הַמָּוֶת – וּבָא הַקֵּץ לכל החיים הָרֵיקִים, החיים העצובים האלה. וּכתֹם ימי אֶבְלי יִתַּם גם זכרי”.

“עֲרִירִים אנחנו פה בעולם הזה וערירים נהיה גם שם בעולם הַבָּא, – נֶאֶנָּחה שרה גם היא לְעִתִּים קרובות, – גם ”קַדִּישׁ“ לא יִשָּׁאֵר אחרינו”.

אך מאז בא דוד אל ביתם, באו גם חיים חדשים עם דְּאָגוֹת חדשות. ומה נעימים הם החיים ההם, ומה נעימות הדאגות ההן! עתה יָדַע נפתלי למי הוא עָמֵל וְלָמָּה.

כל יום ויום הביא צְרָכִים חדשים וְטִרְדּוֹת חדשות: בגדי חֹרף לַיֶּלֶד, בגדי קיץ לילד; אז תִּפְרֹצְנָה קְטָטוֹת נעימות בין נפתלי ושרה על דבר הבגד אשר יעשו לו, איזה יותר חם, איזה יותר יפה. הילד צריך לאכל, הילד חפץ לִישֹן. אז יִשָּׁמְעוּ וִכּוּחִים עם הַמְּשָׁרֶתֶת על אשר לא תַשְׁגִּיחַ היטב על הילד. שרה ונפתלי היו להורים עם כל תענוגיהם וטרדותיהם.

כן היה נפתלי שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר כל הימים. אך דבר אחד העציב את רוחו מאד, והוא: זֵכֶר היום שֶׁמֵּת בו אבי הילד. וככל אשר קרב היום ההוא לבוא, כן גָּדַל עִצְבוֹנוֹ – והוא קורא את הַפִּתְקָה, אשר מצא על צַוַּאר הילד, ומתעצב מאד.

“אינני רַע-עַיִן, חָלִילָה – הִצְדִּיק את נפשו בעיניו: ומה אִיכְפַת לי אם יתפלל הילד תפלת ”הַקַּדִּישׁ“ לְנִשְׁמַת אביו המת? אבל ירא אנכי, פן ישוב הילד לִזְכֹּר ראשונות, ושב לבכות וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ לאמו! כמה עמלנו אז להרגיע את רוחו ולהשכיח את אמו מלבו! והוא שְׁכָחָהּ. הוא שָׁלֵו וּמְאֻשָּׁר, הוא יודע שיש לו אב וָאֵם החיים לפניו, ואם אֲצַוֵּהוּ ללכת ולהתפלל תפלת ה”קדיש“ לאביו הַמֵּת, יֵדַע כי יתום הוא, כי זרים אנחנו לו, וחטאתי לנפשו”.

“אבל הן גזלן אני, גוזל את המתים! גוזל ילד מִזְּרֹעוֹת הוריו! לוּ חי אביו כיום, הֲיָכוֹל יָכֹלְתִּי לאַמֵּץ את בנו לי לבן?”

ולא ידע נפתלי מה לעשות, וַיְגַל את הדבר לשרה אשתו.

ושרה כָּעֲסָה עליו מאד ותאמר: הֲלַהֲרֹג את הילד אתה אומר, אַכְזָר?! תן תודה לאלהים, כי שכח את אמו ואת אסוֹנוֹ, ואתה רוצה להזכירהו?"

– אבל, שרה, – קרא נפתלי, – הן אביו הוא המת!…

– אביו המת – מת, – ענתה שרה, – הוא לא יעמד מִקִּבְרוֹ להציל את בנו מִמּוּת ברעב! גם אמו החיה לא יכלה להצילו! אנחנו הצלנו את הילד מִמָּוֶת! הילד שלנו הוא, ואין לאחר חלק בו! –

נפתלי לא יָכֹל להסכים לדברי שרה; הוא היה בעיני עצמו כחוטא, כְּגַזְלָן. אך באהבתו את הילד וּבְדַאֲגָתוֹ לשלומו ולמנוחתו, דָּחָה את תְּפִלַּת ה“קדיש” לשנה הַבָּאָה. בַּשָּׁנָה הבאה לא היה נפתלי בביתו ביום הזכרון[27] למוֹת אבי הילד, והדבר נדחה מאליו לשנה השלישית; ובין כה וכה נשכח הדבר גם מלב נפתלי. – ובית נפתלי היה מלא חיים ואהבה ושמחה.

והנה באה גם חנה אל הבית – וַתִּגְדַּל האהבה וַתֵּרֶב השמחה בבית נפתלי.

ו.

קשה היתה לחנה הפגישה הראשונה עם בנה יחידה. ככל אשר שָׁאֲפָה עד עתה לראות את בנה האהוב, כן חפצה עתה, בבואה אל בית נפתלי, לִדְחוֹת את רגע הַפְּגִישָׁה. היא יָרְאָה פן לא תוכל לְהִתְאַפֵּק ולהסתיר את סערת לבבה. היא חפצה עתה רק לָשֶׁבֶת בבית אחד עם יחידה, לדאג לו וּלְשַׁמְּשׁוֹ[28], אך לראותו פָּחֲדָה מאד.

והנער הֶעָלֵז שב משעשועיו בחוּץ, ובשמעו מפי “אמו”, כי מְשָׁרֶתֶת חדשה באה אל ביתם – סר חיש אל הַמִּטְבָּח[29] לְקַבֵּל את פניה. הנער נָבוֹךְ פתאם למראה פני ה“משרתת” החדשה. איזה זכרון כֵּהֶה כחלום עבר במוחו הָרַךְ. רגעי מספר עמד כְּפֶסֶל, עיניו הגדולות היו נטויות אליה בְּתִמָּהוֹן… כִּבְרַק ששון עבר רגע על פניו… ועיניו הזהירו מאד. נִכָּר היה כי מחו עובד עתה עבודה רבה ומהירה…

אך רגע הַסַּכָּנָה עבר; עיני הנער נמשכו אחר אַרְגָז קטן ויפה, אשר עמד על החלון, וכרגע הִסִּיחַ את דַּעְתּוֹ מן הזכרונות הַכֵּהִים וישאלנה: הגידי נא לי, אַיֵּה קָנִית אותו? ומה מחירו? ומה גדלה שמחתו באמרה לו, כי היא נותנת לו את הארגז בְּמַתָּנָה! הוא רץ לבשר את אמו, כי המשרתת נתנה לו מתנה יָפָה כזאת. אך בעמדו על הַמִּפְתָּן פנה אליה:

– ומה שְׁמֵךְ, אשה טובה?

– חנה שמי, – עָנַתְהוּ, ולבה הִכָּה אותה כרגע על אשר לא בָרְאָה לה שם אחר.

– חנה! – קרא הנער בתמהון. הַזִּכָּרוֹן הַכֵּהֶה שָׁב וְנֵעוֹר במוח הילד. הוא עמד רגע וחשב איזו מחשבה, אך הארגז היפה שב וַיְמַלְאֵהוּ שמחה וגיל, וירץ מהר אל “אמו”.

וחנה הֵחֵלָה לְשָׁרֵת בבית, ועל דוד בנה השגיחה בשבע עינים וַתִּסְפֹּר את צעדיו. ושרה היתה מְרֻצָּה בה מאד מאד.

– הפעם מצאתי משרתת – התהללה באזני בעלה – הטובה מִשֶּׁבַע משרתות אחרות. היא דואגת לילד יותר ממני. הנה היא יודעת כבר את אשר הוא אוהב, ואשר הוא מְתָעֵב, כה מַהֵר!

וחנה לקחה פעם בפעם את דוד בנה על זרועותיה וַתְּחַבְּקֵהוּ וַתְּנַשְּׁקֵהוּ וַתְּאַמְּצֵהוּ אל לבה.

– מְשֻׁגַּעַת! – היתה גוערת בה שרה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, ובלבה היתה מְרֻצָּה מאד. – אשר זקנה היא זו ועושה מעשה ילדות.

– הוא דורש לה דְּרָשׁוֹת, והיא, הַמְּשֻׁגַּעַת, מְחַבֶּקֶת ומנשקת אותו וּנְמַסָּה מֵעֹנֶג, – תספר כפעם בפעם באזני בעלה.

ונפתלי שומע ומתפלא, וחושב מחשבות רבות…

– אין זאת כי מרת-נפש היא – הוסיפה שרה – אינה יכולה לחבק את ילדיה, על כן היא מחבקת, לפחות, ילדי זרים.

– כן, כן, – יסכים נפתלי והוא שָׁקוּעַ במחשבות.

אמנם היו ימים, אשר פרצו מריבות בין שרה וחנה. יש אשר הִצִּיעָה חנה את הַמִּטָּה לדוד, וַתְּיַשֵּׁר וַתֵּיטֶב את משכבו למען יֵרַךְ וְיֵחַם לו – והנה באה שרה וְהַיָּצוּעַ[30] לא יָשַׁר בעיניה: “הַמְשֻׁגַּעַת אַתְּ? – קראה – הן מרגלותיו כמעט גבוהות מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו! וְכִי כַךְ מִּציעִים לִילָדִים?” – ושרה לוקחת את הַכָּרִים וּמַצִּיעָה כטוב בעיניה. אז תקרא חנה בתמהון: “חי נפשי, כי לא אבין מה היה לך! הלהושיב את הילד את אומרת, או להשכיבו? יָצוּעַ כזה הוא מוֹשָׁב לחולים ולא משכב לילדים!” – וְסָתְרָה את הַיָּצוּעַ וְהֵחֵלָּה להציע מֵחָדָשׁ.

ככה תריבינה וְתִתְוַכַּחְנָה שעה ארוכה, עד אשר יִלְאֶה דוד לחכות, וקפץ על משכבו, ושכב וְהִתְכַּסָּה בַשְּׂמִיכָה, וְהַוִּכּוּחַ טרם נגמר.

והנשים תַּבֵּטְנָה אז אשה אל רְעוּתָהּ, תִּצְחַקְנָה מתוך כעס ותשמחנה בחכמת הילד, אשר שָׂם קץ לדברי ריבותן.

ונפתלי היה עומד בשעות כאלה מרחוק ושומע את הַוִּכּוּחַ החם של הנשים, והיה חושב איזו מחשבה רגעים מספר, עד שהיה מתעורר לסוף מתוך אנחה ושב לעבודתו.

מקרים כאלה קרו פעמים רבות: בעת הַשֵּׁנָה, בעת הָאֹכֶל, בעת בחירת מלבוש זה או אחר לדוד. וגם כאשר התחיל הנער לְבַקֵּר בבית-הספר השמיעה גם חנה את דעתה איזה בית-ספר יותר טוב.

שרה ראתה, כי חנה מִתְחָרָה בה באהבתה לדוד “בנה” ותשמח מאד: “המשגעת הזאת אוהבת את דוד בני מַמָּשׁ כאם, ומי יתן והיה לבבה זה טוב לו כל הימים, ואז לא אֶמְנַע ממנה כל אשר תדרש בִּשְׂכָרָהּ” – כן דברה שרה תמיד אל נפשה. כה עברו ימים, שבועות וַחֲדָשִׁים – וחדש טבת קרב לבוא.

חנה חכתה לחדש הזה וליום השלישי שֶׁבּוֹ, כאשר יחכה איש ליום טוב. היא הֶאֱמִינָה כי הילד מתפלל ביום ההוא תפלת הַ“קַּדִּישֹ” לְנִשְׁמַת אביו שנה בשנה. אחֲרֶתֶ הן לא יכול היות. נפתלי הוא איש טוב וישר, טוב עם אלהים ואנשים, ושרה גם היא אשה טובה, והם יודעים היטב מה יְקָרָה תפלת ה“קדיש” להורים מֵתִים. הַהֵם ימנעו את דוד מהתפלל לנשמת אביו ביום הזכרון? חלילה! הָיֹה לא תהיה!

ונפתלי שב מבית הכנסת בַּשַּׁבָּת, שֶׁבֵּרְכוּ בו את החדש טבת, ויהי עצוב מאד. דאגת יום הזכרון של אבי הילד שָׁבָה להעציב את רוחו! “הנה הילד איננו ילד עוד – דבר אל נפשו, – כי נער הוא, היודע לִקְרֹא את הקדיש מִתּוֹךְ הַסִּדּוּר. ואם לא אֲצַוֵּהוּ להתפלל את הקדיש, הריני[31] גוזל בן מאביו, הריני גוזל את הַמֵּת!”

“אך אם אֲצַוֵּהוּ להתפלל את הקדיש – עלי לְגַלּוֹת לו את האמת, כי אני אינני אביו, כי שרה איננה אמו, וכי אֲסוּפִי הוא… האם לא אֶחֱטָא בנפש הילד?”

ככה חשב נפתלי בלבבו ולא מצא לו כל עצה. להתיעץ עם שרה לא חפץ: הוא ידע מראש את תשובתה; היא תאמר, כי הילד – יַלְדָּהּ הוא, וכי אין לְזָר חֵלֶק בו; אבל הוא אֵינוֹ יכול לְהַרְגִּיעַ את רוחו בזה. –

לפני השבוע שֶׁחָל[32] בו יום-הזכרון הִשְׁתַּדְּלָה חנה, כי יקנו לדוד סִדּוּר חדש. נפתלי הִסְכִּים לה ויתן לה כסף לקנות סדור לבנו.

ביום שֶׁלִּפְנֵי יום הזכרון הִתְפָּאֵר דוד לפני חבריו בסדורו הֶחָדָשׁ והיפה, אשר קנתה לו ה“משרתת” הטובה. ובו ביום לפנות ערב נִצְרַךְ נפתלי פתאם לִנְסֹעַ לאיזה מקום… הדרך קצרה אמנם, אל אחד הכפרים הקרובים, אבל הדבר נחוץ מאד, ויסע שמה…

כאשר שב נפתלי ביום המחרת בערב, הִכִּיר אֵיזֶה שִׁנּוּי בַּבָּיִת: חנה מִתְרַגֶּזֶת וּמִתְעַצֶּבֶת, וְעָצְבָּהּ וְרָגְזָהּ פעלו גם על רוח דוד, אשר אֲהֵבָהּ מאד, ויהי גם הוא עֲצוּב רוּחַ; גם שרה התעצבה אל לִבָּהּ, בראותה את פני בְנָהּ מַחֲמַדָּהּ וְהִנָּם זועפים; ולא יָכֹל גם נפתלי להיות שָׂמֵחַ בין הָעֲצֵבִים.

מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם וְהַשִּׂמְחָה עזבו פתאם את ביתו, ורוח עצבת וּמְרִירוּת שפוכה על הַכֹּל.

“איככה זה הֵעֵזוּ, – הִתִמַרְמֵר לב חנה בְקִרְבָּהּ, – למחות זֵכֶר האב מלב בנו היחיד? מי זה הִרְשָׁה להם לעשות חסד עם ילד נעזב, למען גְּנֹב ממנו את זכרוֹן אביו היקר? הַחֶסֶד הוא זה? לא! תַּרְמִית היא! גְּנֵבָה היא ולא חסד! הִנֵה לך אנשים יְשָׁרִים!”

והיא לומדת חובה על נפתלי ואשתו: חסדם עם בנה אינו אלא עֹשֶׁק ומרמה. והיא זוכרת את הדברים, אשר שמעה מפי המשרתת בבית הַמָּלוֹן. “כֵּן, נפתלי איננו נָדִיב בין נדיבים. שרה היא אחותו של משה חריף… ומשה חָרִיף הוא רַע מַעֲלָלִים, חוטא ידוע. לא חנם יָרֵאתִי תמיד את האיש הרע הזה, לא חנם שָׂנֵאתִי אותו”. והיא חוֹשֶׁדֶת גם את רבקה הַתְּמִימָה, כי בְכַוָּנָה עִכְּבָה[33] אותה בביתה שתי שנים למען יִשָּׁכַח שמה מִלֵּב בנה בבית נפתלי קרובה.

“לוּ עשו את הֶעָוֶל הזה לאמו, – היא מתמרמרת במחשבה: לו מָחוּ רק את שמי וזכרי מעל לוּחַ לִבּוֹ, הֶחֱרַשְׁתִּי, גם הצדקתי עלי את הַדִּין: אם לא יָכֹלְתִּי לְמַלֵּא חובת הָאֵם לִבְנָהּ – אינני עוד אֵם לו, אין לי מִשְפַּט אֵם עליו. אני הִפְקַרְתִּי את בני, וְאַחֵר בא וזכה בו”…

“אבל האב המת מה חטא? ואיכה זה????[34] את לִבָּם לעשות עָוֶל כזה?”

כה עברו על חנה כִּשְׁבוּעַיִם ימים, ובכל הימים ההם שכבה על מִטָּתָהּ, ולא שָׂמָה לב לכל אשר בבית, וגם מִדָּוִד בנה הֶעְלִימַה עיניה.

אך לאט לאט הִרְגִיעָה את רוּחָהּ הסוער, וַתִּתְנַחֵם בַּתִּקְוָה כי בוא יבוא היום וְגִלְתָה את סודה לבנה.

“בשנה הבאה ידע בני להתפלל את הקדיש ביום הזכרון”, – אמרה חנה לנפשה וַתָּשָׁב לְטַפֵּל בִּבְנָהּ ולהשגיח עליו כבראשונה.

והנער שמח לראות כי שבה חנה לאיתנה; כי הַסְכֵּן הסכין הנער עם חנה ויאהב תמיד לשבת עמה. הוא אהב את “אמו”, את שרה, אהבה תמימה, ולא עלה על לבו כל חֲשָׁד, אולי לא אמו היא. אמנם יש אשר כִּנּוּהוּ חבריו בריבם עמו בשם “אֲסוּפִי”, אך הוא לא הבין פֵּרוּשׁ המלה הזאת ועל כן קרא גם לחורפיו בשם אסופי, שהיה בעיניו שם גְנַאי כמו “שובב”. הנה כן היו נפתלי ושרה בעיניו כאב ואם. ובכל זאת אהב יותר לשבת עם חנה. שרה פִּנְקָה אותו מאד וְהִמְצִיאָה לו תענוגים חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים[35]. וחנה לא פִּנְקַתְהוּ כל כך; פעם בפעם עוֹרְרָה לַמוּסָר אָזְנוֹ, סִפְּרָה לו ספּורים על אדוֹת ילדים אֻמְלָלִים ועזובים, על אִמוֹת רְעֵבוֹת… על יתומים המתפללים “קַדִישׁ” לנשמת אבותיהם הַמֵתִים. הספורים האלה שפכו עליו תמיד רוח עֶצֶב, אבל הוא אהב את הָעֶצֶב הַנָעִים אשר בספורים היפים ההם, הוא אהב את הילדים האמללים, את הָאִמוֹת הָרְעֵבוֹת, אף כי לא ידע אותם. המה היו בעיניו כגבורים, כצדיקים, שֶׁכָּל האנשים צריכים לֶאֱהוֹב אותם וּלְכַבְּדָם, מפני שהם סובלים צרותיהם חִנָם. על כן אהב את חנה ואת ספוריה בכל לב וככל נפש.

ככה עברו ימים, שבועות וִירָחִים, וחדש טבת בא ויעצב עוד פעם את רוח נפתלי, וליום הַזִּכָּרוֹן נצרך עוד פעם לִנְסֹעַ לאיזה כפר, וחנה שָׁבָה להתמרמר, ודוד שב להתעצב, עד אשר הרגיעה חנה את רוחה ושלוֹם הבית שב להיות כְּבָרִאשׁוֹנָה.

כה עברה שנה על שנה בלי כל שנוי ותמורה, רק הצלחת דוד בלמודיו הביאה כפעם בפעם שִׂמְחָה חדשה וחיים חדשים בבית נפתלי.

– דוד יודע את כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ ואת הַשָּׂפָה הָעִבְרִית על בֻּרְיָם[36], – סִפֵּר פעם אחת המורה העברי בבית נפתלי, – וחנה שׁוֹמַעַת ומתענגת מאד.

– דוד, יִחְיֶה, עוֹשֶׂה חַיִל בלמודים הַכְּלָלִיִּם – בִּשֵּׂר פעם נפתלי את אשתו, – הכל אוהבים אותו, הכל מכבדים אותו. – וחנה שׁוֹמַעַת ולבבה ירחב מִשִּׂמְחָה וָגִיל.

אך בְּסֵתֶר לִבּוֹ של דוד באה איזו תְּמוּרָה, שֶׁשׁוּם איש לא הִכִּיר בה, מִלְבַד חנה.

בלב דוד התעורר חֲשָׁד על דְּבַר מולדתו. זכור זָכַר כפעם בפעם את הַכִּנּוּי[37] “אֲסוּפִי” אשר חֵרְפוּהוּ בו חֲבֵרָיו בעודו נער. עתה איננו עוד נער. כבר מלאו לו שמונה עשרה שנה. עתה הוא יודע מה זה “אסופי”. ומי היא חנה? מָה היא לו? הַאֻמְנָם אך משרתת היא בביתם ולא יותר? ומה הם אפוא הוריו, נפתלי ושרה? לא, חנה היא יותר ממשרתת. הנה הוא רואה כי אביו מְכַבֵּד אותה. ואמו גם היא מכבדת אותה, ולפעמים נִדְמָה לו, כאלו היא יְרֵאָה מִפָּנֶיהָ. וגם הוא יאהבנה ויכבדנה… לא, היא איננה כִּשְׁאָר המשרתות. גם הליכותיה מפיקות איזה גָּאוֹן… גם ספוריה אינם כְּסִפּוּרֵי המשרתות הפשוטות. כן, היא יותר מִמִּשָׁרֶתֶת, – אך מי היא אפוא וּמָה היא לו?

כן היה חושב וחוקר וּמְבַקֵּשׁ פתרונים לחידה הסתומה: מי הוא ומי הם האנשים האהובים הסובבים אותו?

והחידה הזאת לא נתנה לו מָנוֹחַ. אַהֲבָתוֹ לאביו ולאמו, לנפתלי ולשרה, לא נתנה אותו לשאל פֵּשֶׁר הדבר מפיהם: “הם אינם רוצים, כי אדע זאת, ולמה אֶשְׁאָלֵם? למה אֲצָעֲרֵם? – אבל מדוע הם מסתירים ממני את מוֹצָאִי? – הִתְחַמֵּץ לבו בקרבו, – ומי הם הוֹרַי הָאֲמִתִּים? מי יודע, אולי חיים הם? אולי אמללים הם, רעבים ללחם, ואני הייתי יכול להחיש להם עֵזֶר?… או אולי הם רוֹזְנֵי ארץ מְאֻשָׁרִים, ואך אני, הבן הָאוֹבֵד – הַטִּפָּה הַמָּרָה בְכוֹס חַיֵיהֶם?”.

פעמים אחרות נִסָּה דוד לשאל את חנה, אולי יודעת היא את מוֹצָאוֹ. אך בכל פעם מצאה חנה אֲמַתְלָא[38] לִהַשִּׂיאוֹ לדבר אַחֵר, ועל שאלותיו לא מצא מַעֲנֶה.

אז החל להתרחק מֵחֲבֵרָיו, ויאהב לָשֶׁבֶת בדד בחדרו שָׁקוּעַ במחשבות על אדות הוריו הַנַּעֲלָמִים; וְאַך לעתים רחוקות היה יוצא לְטַיֵּל מעט. אז היה מתרועע עם עניים וְאֻמְלָלִים; אך חֶבְרָתָם נעמה לו. הוא האמין לראות בכל קְשֵׁה-יום אב או אח או קרוב.

– מי יודע, דבר כפעם בפעם אל נפשו: אולי זה הֶעָנִי הפושט יד לקבל פּרוטה או פת לחם הוא הוא אבי? ואיככה זה אדע, אם העניה הָעִוֶּרֶת ההיא איננה אמי או אחותי?

שרה ראתה לדאבון לבה את העצבת השפוכה על פני דוד “בנה”, וַתִּתְאֹונֵן באזני בַעֲלָהּ, אך נפתּלי שמע והחריש.

גם באזני חנה התאוננה כפעם בפעם. “מה זה היה לבני, מדוע הוא עָצֵב כל הימים? אולי הוא חולה? צריך לדרֹש ברופאים”. אך גם חנה שמעה וַתֶחֱרָשׁ.

ז.

ויהיה היום ונפתלי הלך בדרך לְרֶגֶל מסחרו וְשָׂהָה שם מספר שבועות. בשובו הביתה הִתְאוֹנֵן, כי הוא חָשׁ כְּאֵב בראשו ודקירה לִפְרָקִים[39] בְּצַלְעוֹ הַשְּמָאלִית. שרה נבהלה, ותשלח לקרא לרופא, והרופא בא. בימים הראשונים אמר, כי לא יוכל לדעת עוד מה היא מחלתו, אחרי כן מצא, כי מחלתו היא דַּלֶקֶת הָרֵיאָה והיא מְסֻכֶּנֶת מאד. והמחלה גברה מיום ליום, וביום החמשה עשר נוֹאֲשׁוּ הרופאים מחייו.

כל הימים האלה לא מָשָׂה[40] שרה מִמִּטַּת בעלה החולה. אך בימים האחרונים כָּשַׁל כחה מאד. אז מִלְּאָה חנה את מקומה, והיא הלכה כפעם בפעם אל חדרה לִשְׁכַּב מעט ולהחליף כח. פעם אחת בלילה ישבה חנה על הַסַּפְסָל לפני החולה והקשיבה את נשימותיו ה?????[41]. ודוד נִשְּׁעַן אז על הַסַּפָּה אשר ממולו וַיֵּרָדַם, כי לא יָשֵׁן גם הוא זה לילות אחדים. המנורה שֶׁעַל השלחן הפיצה קַוֵּי אור כֵּהֶה בכל פִּנּוֹת החדר המלא דִמְמַת עצב, אך נַחֲרַת החולה נשמעה בדומיה כקול הַמַּשּׂוֹר העולה ויורד בתוך הקורה.

וחנה יושבת לבדה, יושבת וּמַקְשֶׁבֶת. כל גופה רָעַד מִפַּחַד ולא ידעה מה.

פּתאום התעורר נפתלי וַיַּבַּט סביב. “חנה!” – קרא בקול שריקה.

חנה נגשה אליו.

– חנה! קחי את הַמַּפְתֵּחַ מתחת למראשותי. פתחי את הָאַרְגָּז הַלָּז והוציאי ממנו מכתב חתום וּפִתְקָה קטנה… הפתקה היא… המה צרורים ביחד.

בידים רועדות עשתה חנה כדבר החולה וַתָּשָׁב אליו.

– חנה! – החל נפתלי לדבר בכבדות: סלחי לי!

חנה הבינה כּרגע, כי לא נעלם ממנו מה היא לדוד – ותחרד.

–עם אביו, – הוסיף החולה, – אעמֹד עוד מעט למשפט, שם, לפני אלהינו שֶׁבַּשָּׁמַיִם… אך הוא יודע את לבבי ויעיד בי, כי לא מֵרֹעַ לב… לא מִצָּרוּת עַיִן… אך מֵחֶמְלָתִי על הילד העלמתי ממנו… אולי לא טוב עשיתי… הֱיִי אַתְּ טובה ממני! הִנֵּה הפתקה… הנה גם מכתב מידי אליו… אם תִּמְצְאִי את לְבָבֵךְ… אם… גלי את אזנו, אמרי לו, כי…

שֵׁעוּל חזק פרץ מגרון החולה והפסיק את דבריו. כאשר הונח לו מעט הוסיף:

– וְאַתְּ, חנה, סלחי לי! אני פוטר אותו מִתְּפִלַּת הקדיש אחרי מותי… אינני שׁוֶה… אך את שרה האמללה… אל נא ישכח… לְאַחַר מוֹתָהּ…

הוא חפץ לדבר עוד, אך פתאם נַעֲווּ פניו ושעול חזק עם זרם דם פרץ מגרונו, וכעבר רגעים מספר צנח ראשו אל הכר. הוא השיב את רוחו אל האלהים.

חנה עמדה רגעים אחדים כנדהמת. היא חשה ברגע ההוא את הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד אשר עָמַס עליה נפתלי לפני מותו. אז צעקה חנה בקול מר, ותעורר את הָאַלְמָנָה האמללה ואת היתום מאביו השני – לדעת את אֲסוֹנָם.

ח.

עברו שבעת ימי האבל, וְצַוָּאַת נפתלי נפתחה. בַּצַּוָּאָה הזאת שָׂם נפתלי את דוד ליורשו, ואת חנה צִוָּה לכלכל כל ימי חייה; ואם תֹּאבֶה לעזב את הבית, יתנו לה חמשת אלפים רֻבל; ואם יְמָאֵן דוד מאיזו סִבָּה לשבת עם שרה אמו, אז יַחַלְקוּ דוד ושרה אמו את הַנְּכָסִים חֵלֶק כְּחֵלֶק.

עוד זאת נאמר בצואה: אם יאבה משה חָרִיף גיסו מהררַים לשבת עם דוד ושרה, יתנו לו עשרה רֻבלים לשבוע בתנאי, שֶׁיַּעֲזֹב את מְשׁוּבָתוֹ ועבודתו הבזויה.

ואולם דוד לא עזב את אמו, את שרה האמללה; הוא ידע כי הוא כל נֶחָמָתָהּ ותקותה בחייה. ועל כן השתדל לְנַחֲמָהּ וּלְשַׂמְּחָהּ מִיגוֹנָהּ. גם חנה לא אמרה לעזב את הבית; הדבר הזה היה בעיני כל לחידה סתומה: הנה היא יכולה להתעשר ברגע אחד, לו תעזב את הבית, והיא, הַפְּתַיָּה, בוחרת להיות משרתת עניה מהיות גְּבֶרֶת עשירה. משה חריף התקצף מאד בשמעו כי, גיסו לא הנחילהו מאומה מֵהוֹנוֹ הרב, בשעה שעזב לאיזו משרתת נָכְרִיָה חמשת אלפים רֻבל, ולא בא גם לְנַחֵם את האבלים.

אך חנה לא ידעה מָנוֹחַ בלבבה. היא ידעה עתה את הַחוֹבָה הגדולה הַמּוּטֶלֶת עליה, היא צריכה עתּה לגלות לבנה את הסוד, אך אין לה אמץ-לב לעשות את חובתה זו.

זה כמה שנים היתה מִתְמַרְמֶרֶת על נפתלי על הַסְתִּירוֹ את סודו מבנה. והנה הדבר מָסוּר עתה בידה, עתה יכולה היא וגם צריכה לגלות, והיא – איננה מְגַלָּה. מדוע? רָאֹה ראתה, כי התנחמה שרה אחרי בעלה בבנה – בדוד. ודוד גם הוא כִּבֵּד את זכר נפתלי אביו המנוח ואהב את שרה אמו החיה אַהֲבַת אמת, ואם תודיעהו פתאם כי נפתלי לא היה אביו, כי שרה איננה אמו, מה תתן לו תְמוּרָתָם? זֵכֶר איזה אב, שלא ראהו ולא יְדָעָהוּ! ובמקום אם גבירה ונכבדה – משרתת עניה! – הֲיַעֲמֹד בו לִבּוֹ? אולי יחלה מכּאֵב לה, ומי יודע אחרית הדבר?

כמה פעמים כבר גמרה בנפשה לְגַלּוֹת לו את האמת! כמה פעמים כבר הֵחֵלָּה לְדַבֵּר אתו בְּעִנְיָן זה, אך בְּהַגִּיעָהּ אל עצם הדבר לא יכלה לגמר את אשר הֵחֵלָּה.

אז החלה להתמרמר על נפשה.

“אך לַשָּׁוְא הֶאֱשַׁמְתִּי את נפתלי, עליו השלום! – אמרה אל לבה, – לשוא התמרמרתי עליו; אני, אני הָאֲשֵׁמָה! עלי רובצת הקללה! אני הַחוֹטֵאת, בוגדת באלוף נעורי, באישי!”

אך ככל אשר הכירה את אַשְׁמָתָהּ, כן חזקה החלטתה להסתיר את סודה. “דוד בני לא יֵדַע את מוֹצָאוֹ עד יום מותי, – החליטה בדעתה: – כן, הוא לא ידע, יען כי אמו בּוֹגֵדָה, פּוֹשַׁעַת, ואת עֲוֹנָהּ היא טופלת על אחרים!”

במחשבות מרות כאלה עברו כל ימיה ולילותיה, ותלך קודר מיום ליום, ואיש לא שם לב אליה. “הַזִּקְנָה קופצת על חנה”, – העיר דוד פעם אחת. ושרה הסכימה לְהֶעָרָתוֹ[42] באנחה: “הזקנה קופצת על כלנו, בני”.

ט.

עברו עוד ירחי מספר. ודוד קבל מכתב מדודו משה חריף, כי חפץ הוא למלא אחרי צַוָּאַת גיסו ובקרוב יבא לשבת עמו יחדו. דָּוִד שמח מאד לקראת הפנים החדשות; וּמִשְׁנֶה שׂמחה שמח, בדעתו, כי דודו זה הוא אחי שרה. כי מיום שמת נפתלי שמח לקראת כל דבר, אשר יוכל לְהָפִיג את הָעֶצֶב מלבו וּמִלֵּב אמו הטובה, – ויענהו, כי מְחַכֶּה הוא לו בלב שמח.

וכעבר שבועים בא משה חריף לשבת בבית דוד.

וחנה לא ידעה מִדְּבַר בואו; וּבַעֲשׂוֹתָהּ כֹּה וָכֹה באה לחדר דוד להביא שם סדרים. משה ראה את האשה הזאת וַיֵּצֵא לִבּוֹ.

– הגם פה אֶרְאֶנָּה? – תָּמַהּ בלבבו, ויתחמק מן הבית. חנה לא רָאַתְהוּ.

אך משה לא ידע מָנוֹחַ. הוא לא מצא את לבבו לִשְׁאֹל את שרה או את דוד על אֹדוֹת האשה הזאת. – “אָבֹא נא אל חדרה ואדבר עמה” – החליט בנפשו.

ובלילה ההוא, כאשר עלה דוד על מטתו וגם שרה באה אל חדרה, גם חנה גמרה כבר את עבודתה בַּמִּטְבָּח וְיָשְבָה על מטתה, אז מצא לו משה שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לדבר אִתָּהּ. וַיֵּצֵא מֵחֶדְרוֹ ויפתח את דלת המטבח, ויעמד על הַמִפְתָּן. הוא לא חשב מראש מה ישאל את פִּיהָ, וְאֵיכָה יַחְקְרֶנָּה, לדעת מפיה את כל אשר הוא חפץ לדעת. ועל כן עמד נָבוֹךְ רגעים מספר, מבלי דעת איך יבוא אִתָּהּ בדברים. וחנה נִשְׁעֲנָה אז על הַכָּר שקועה בזכרונות מָרִים, ומחשבות נוּגוֹת הדאיבו את נפשה מאד. היא חשבה בְדַאֲבוֹן לב על הַחֵטְא שֶׁחָטְאָה וְחוֹטְאָה גם עתה בְּמֵזִיד לְנִשְׁמַת בעלה היקר. היא חשבה גם על עשרים שנות הֶעָמָל, אשר עברו עליה מיום שנרצח בעלה. כל השנים האלה חָיְתָה רק למען תוכל למצא את בְּנָהּ וּלְגַלּוֹת לו מי הם אבותיו הָאֲמִתִּים. כן רִמְּתָה את עצמה כל הימים. ועתה? – דַּי! די לה לְרַמּוֹת את נפשה במחשבות שקר. עתה חייה מְיֻתָּרִים לגמרי. היא, הבוגדה, חַיָּה רק למען תוסיף לבגֹד, תוסיף חֵטְא על פֶּשַׁע לנשמת בעלה היקר, שגם זֵכֶר לא נשאר לו וגם בנו היחיד לא ידע שמו. והיא רוֹאָה בְדִמְיוֹנָהּ את תְּמוּנַת בעלה הטוב בְּלֵיל הרצח: הוא שכב כבר על משכבו, אך לא יָשֵׁן עוד. היא ירדה פעמים אחדות מִמִּטָּתָהּ לְכַסּות את דוד בנה, והוא גער בה בִּנְעִימָה וַיּוֹכִיחֶנָּה על אשר ירדה יְחֵפָה על הרצפה הקרה, הן תוכל לְהִתְקָרֵר חלילה. “אכן לבבו הטוב היה תמיד מלא אהבה אלי…”

“ואחרי כן… ואחרי כן נרדמתי… הה, לבי נבא לי, כי רעה נגד פָּנֵינוּ… אחרי כן…”

“אחרי כן שמעתי קול אנחה… פָּקַחְתִּי את עיני…”

ברגע הזה הרימה חנה את ראשה, והנה ממולה על המפתן עומד משה חריף, והוא נָבוֹךְ וּמְבַקֵשׁ לו פִּתְחוֹן פה.

וברגע אחד נֵעוֹר בקרבה זכר הלילה ההוא עם כל תמונותיו הנוֹראות. “הנה הוא!” – עבר רעיון כַּבָּרָק בְּמוֹחָהּ. היא הכירה אותו עתה היטב… חסר אך נר בשמאלו וסכין בימינו – וְהַחִזָּיּוֹן שָׁלֵם… כן, הוא הרוֹצח!" – ***

“הוי!” – צרחה חנה בקול נורא ותפל ארצה מִתְעַלָּפֶת.

י.

שלשה שבועות עברו על חנה, הַחוֹלָה מחלה אנושה מאד. הרופאים מצאו, כי מחלה נושנת היא אשר גברה פתאם מֵהִתְרַגְשׁוּת, מִדַּאֲבוֹן לב ופחד פתאם. בְּמֶשֶׁךְ הימים ההם דִבְּרָה מתוך חֹם דברים, אשר עוררו מחשבות רבות בלב דוד. הוא מצא בדבריה הַמְּבֻלְבָּלִים רְמָזִים דומים לַחֲלוֹמוֹת, אשר חזה לו רוחו לפעמים בַּלֵּילוֹת.

והמחלה גברה מיום ליום, וכחותיה הלכו וְדַלּוּ, הלכו וְתַמּוּ. חנה ידעה, כי קרוב קִצָּהּ, ותשלח לקרא לדוד.

ודוד בא כרגע וַיֵּשֶׁב לפניה. אז הוציאה חנה מתחת לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ את הַפִּתְקָה ואת המכתב אשר נתן לה נפתלי לפני מותו, ובקול צרוד ונפסק לרגעים אמרה: “בני… בני, התדע את הפתקה הזאת?”…

רעד עבר בכל עצמות דוד, אשר הביט עליה בתמהון.

– הפתקה הזאת היתה קשורה על צַוָּארְךָ בהיותך ילד קטן… בה כתוב יום מיתת אביך, חנה החלה לדבר במהירות, כְּאִלּוּ יָרְאָה, פן לא יספיקו לה רגעיה האחרונים לגמר את הַכֹּל.

– יום מיתת אביך; לא אביך זה, אשר אֲסָפְךָ מן החוץ… כי אם אביך, אביך הָאֲמִתִּי. את הפתקה הזאת שָׂמָה אמך על צוארך בְּשָׁעָה שלא מצאה ידה לתת לך פת לחם… וַתַּעֲזָבְךָ ברחוב העיר… והאם האכזריה היא… אני, אני ולא אחרת…

היא צנחה על המטה, כי כחותיה עזבוה, ודמעותיה שטפו על פניה הדומים לפני מת. דוד עמד נִפְעָם וְנִרְעָשׁ מאד. אך חנה הוֹשִׁיטָה לו את מכתב נפתלי, ובקריצת עינים צִוַּתִהוּ לְקָרְאוֹ, בידים רועדות פתח דוד את המכתב ויקרא:

“סלח נא לי, דוד אהובי! אני רִמִּיתִיךָ, גם גזלתי את זֵכֶר אביך מאתך. ואולם לא לכבודי, גם לא מִצָּרוּת עַיִן עשיתי זאת, כי אם מֵחֶמְלָתִי עליך. ואם אתה מְקַנֵּא לכבוד אביך – הנני פוטר אותך מהתפלל תפלת הקדיש לזכר נשמתי, והיה זה ענשי. על אדות משפחתך שאל את פי חנה”.

במוחו של דוד התעוררו עתה זכרונות ילדותו. כְּעֵין אוֹר כֵּהֶה ממרחקים, באישון ליל, הופיע עתה ברוחו… הוא הביט אל פני חנה רגעים מספר, וככל אשר הוסיף להביט אליה, כן זָכַר יותר ויותר את הפנים הנעימים האלה…

– אמי! – קרא בקול וַיִּפֹּל על צַוְארֵי חנה.

חנה העמידה פניה ותרחיקהו מעט מעליה.

– אל נא, בן יקיר; אני עזבתיך, הִפְקַרְתִּיךָ… גם את חובתך לאביך הטוב… לא לִמַּדְתִּיךָ לְמַלֵּא… אין לי כל זְכוּת עליך; של שרה אתה. אותה כַּבֵּד, אותה אֱהַב, אני אינני שֹׁוָה…

אז שָׂמָה כַפֶּיהָ על שׁכמו וַתַּבֵּט בפניו. וצחוק של אֵם מְאֻשֶׁרֶת האיר את פניה, ועיניה הפיקו ענג ואהבה אין קץ. היא הגישה את מצחה אל פיו.

– נַשְּׁקֵנִי, אם אתה רוצה… אם לְעֹנֶג לך הדבר. אין לי כל צדקה לגזל מִמְּךָ את הזכות שֶׁיֵּשׁ לַבֵּן בְּאִמּוֹ; אך לי… לי אין משפט-אֵם עליך. אני אכזריה… בוגדת… אני הפקרתיך.

דוד נְשָׁקָהּ על מצחה הבוער כאש ועל לחייה הצנומות. פתאם דחפתהו בשתי ידיה.

– הרף! אין לך רשות לעזב אם טובה ולנשק אותי!

– אמי, אמי! – קרא דוד בבכי: – מי זה אבי? מה היה לו? סַפְּרִי נא לי הַכֹּל, הכל! מה שמו?

– את אביך הרגו.

– מי?

– ומה אם אֹמַר לך? הַתְקִימֵהוּ מקברו?

היא החרישה רגעים מספר ותאמר: “טוב, אֲגַלֶּה לך הכל, אך בתנאי שֶׁתִּשָּׁבַע לי בשם אביך כי תשמע לאשר אֲצַוֶּךָּ”. –

דָּוִד נשבע.

– עתה, – קראה חנה בשארית כחה: – הִכּון לִשְמֹעַ את צַוָּאַתִי!

"אל תתפלל אחרי תפלת הקדיש! זהו רצוני, וזאת תהיה כַּפָּרָתִי על חַטָּאתִי לאביך, אשר לא גליתי את אזניך עד כה… אל תְּגַלִּי לשרה – לאמך, מכל אשר ידעת! האמללה הזאת זכתה בך בצדק ובמשׁפט. את אביך הראשון אל תשכח! קרא את הפתקה! בה כתוב… יום מותו.

– אבל מה שם אבי? ומי רוצחו? – הפסיקה דוד בְקֹצֶר רוח.

– חכה, בני, – ענתה בִכְבֵדוּת, – אם תספיק העת אגיד לך הכל –

והיא אספה אליה את כל שארית כחה.

– שם אביך לוי סגל… מעיר חלפונה… איש עשיר… נכבד ב…

כחה עזבה פתאם ותצנח אל הכר. ובעוד רגע שבה נפשה אל האלהים.


  1. לטף – הֶחֱלִיק. –  ↩

  2. זענף. –  ↩

  3. כֹּתֶל ישן שנפל.  ↩

  4. בֻּבָּה – פסל-ילד.  ↩

  5. במקור נדפס “נאנחד”, צ“ל: ”נאנחה“– תיקון פב”י.  ↩

  6. מִתְפַּלְאָה.  ↩

  7. אשגיח, אֲגַדֵּל.  ↩

  8. בְּוַּדַאי.  ↩

  9. מְפַתָּה.  ↩

  10. בְּתַאֲוָה.  ↩

  11. ילד שנאסף מן הרחוב.  ↩

  12. שַאררט.  ↩

  13. לבלי חשב עוד על אדותיו.  ↩

  14. נאכדענקען.  ↩

  15. דוברת.  ↩

  16. דברים טובים.  ↩

  17. החבלים.  ↩

  18. בִּגְעָרָה.  ↩

  19. פעהיג, יָכול.  ↩

  20. גְּבֶרֶת כבודה.  ↩

  21. לְטַנֵּף.  ↩

  22. לעתּים.  ↩

  23. לדברים שאין להם ערך.  ↩

  24. ספר-מלים.  ↩

  25. במקור נדפס “שִׁנּוּ.”, צ“ל ”שנוי“– תיקון פב”י.  ↩

  26. קאמין.  ↩

  27. יאהרצייט.  ↩

  28. לשָׁרְתוֹ.  ↩

  29. חֲדַר-הַבִּשּׁוּל.  ↩

  30. הַמִּשְׁכָּב.  ↩

  31. הֲרֵי = הִנֵּה; הֲרֵנִי – הנני.  ↩

  32. שהיה, שֶׁנָּפַל בו.  ↩

  33. עָצְרָה.  ↩

  34. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  35. בְּכָל בֹּקֶר.  ↩

  36. הֵיטֵב, קלאַר.  ↩

  37. שֶׁם לְוָי, צונאַמען.  ↩

  38. איזה תֵּרוּץ, פאָרוואנד.  ↩

  39. לְעִתִּים.  ↩

  40. סָרָה.  ↩

  41. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  42. הֶעָרָה – בעמערקונג.  ↩

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. מתוך וידוי (פרוזה)
  5. אב ובנו [ב] (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

ואומר לך מי

מאת שמואל הנגיד (שירה)

וְאוֹמֵר לְךָ מִי הַמְיַלֵּד עֵצִים

וְאָבֶן עֲנֵהוּ הַמְאַזֵּר זִיקִים

וְאַיֵּה אֲשֶׁר יָגַע לְרִיק וּלְהֶבֶל

וְכַחַשׁ עֲנֵהוּ הַמְכַבֵּד רֵקִים

וְשֻׁלְחָן אֲשֶׁר עֹרַךְ לְהִתְעַדֵּן בּוֹ

מְרֵעִים וְצַדִּיקִים עֲנֵה בַּשְּׁוָקִים

וּמִי הוּא אֲשֶׁר יִכְשַׁל בְּמַעְשָׂיו תַּעַן

אֲשֶׁר מִבְּלִי מִשְׁפָּט שְׂרָרָה הֵקִים. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.