רקע
חגי אשד
ג'יהאד בעברית ובאידיש
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

בעברית קוראים לזה “ג’יהאד”. “שמירה על הסטטוס-קוו בענייני דת”. באידיש נותנים את פקודות המבצע. בכנסת ומחוצה לה, בקואליציה ובאופוזיציה, בחינת “טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. בכוח החוקים שכבר נכפו בעבר ובכוח האלימות, והטלת האימים בניגוד לחוק. בכוח הרוב ובכוח המיעוט, הכופה את רצונו על הרוב. מיתקפה דתית-חרדית בכל החזיתות מול מיגננה חילונית-חופשית הולכת וגוברת. שתיהן יגברו – זו מול זו. מצב זה אינו “סטטוס-קוו בענייני דת” ושמירה עליו, כי אם היפוכו. תל-אביב הפכה חופשית ומלאת חיים יותר ויותר. וירושלים נעשית סגורה וחסרת חיים. מה אפשר היה לעשות בירושלים בשבתות ובימי חג בלי העיר העתיקה? בינתיים קיימת “פשרה טריטוריאלית” בתוך מדינת ישראל ומלחמה נטושה על הגבולות וישנה גם בעיה דמוגרפית שאין לה פתרון. הדתיים והחרדים מתרבים יותר ויותר “וכובשים” שטחים עוד ועוד.

בינתיים נראית השתלטות חרדית בשכונות הצפוניות של ירושלים – אחת אחרי השניה. שומר נפשו ירחק מהן אם אין הוא חרדי כמו שכניו. כמו הרב אורי זוהר, הצדיק החדש, “שלא שמע” על אלימות של חרדים נגד חילוניים ושל חרדים נגד דתיים, וגם נגד חרדים שהם מחצרו של רבי אחר או מתנגדים, או ההיפך. בינתיים רק שורפים תחנות אוטובוס שנועדו להקל על נוחות הנוסעים הזקוקים לכך, זקנים וטף, נשים וגברים. בינתיים רק חוסמים עוד ועוד כבישים, מיידים אבנים במכוניות פרטיות, אוטובוסים ומכוניות משטרה ופוצעים את נוסעיהם. התחלות של דם ואש. טיווחים ראשונים של ג’יהאד חרדי. והרוב הדתי והחרדי המתון והפחות-קיצוני נפחד ומחריש ואינו מסייע ל“משטרה הציונית” לשים קץ לשפיכות הדמים והצתת רכוש פרטי וציבורי. רוב זה נושא באחריות למעשי המיעוט שבקרבו, משום שהוא כאוקיאנוס שהדגים שוחים בתוכו – ציטוט מתוך דברי מאו טצה טונג. מלחמה זו הולכת ומחריפה, בתחרות על הקצנה בין הרבנים פוסקי ההלכות וחורצי הדין, חסידים והסרים למשמעתם גם בכנסת וגם בממשלה. רבנים אלה קובעים גם את גורל הקואליציה ואת אורח חיינו. על חשבוננו ונגדנו. נגד הארכיאולוגים וחשיפת צפונות עברנו. נגד הפתולוגים והמחקר הרפואי המתקדם.

הרבי מגור רוצה לפגוע בחופש הדת והמדע של מורמונים. הרבי מליובאוויטש רוצה לפגוע בקונסרבטיבים וברפורמים וברפורמים בארצות הברית על-ידי שינוי חוק השבות (“מיהו יהודי”) ועושה את מדינת ישראל שוט להלקות בו את יריביו שם. אנחנו כמכשיר בידיהם. יותר ויותר פונקציות שלטוניות נקבעות על-ידי מועצות החכמים והרבנים וגדולי התורה, המתחרים ביניהם מי יגדיל שלטון ויאדיר.

מצב זה אינו “ג’יהאד” של ממש בדם ואש. בינתיים, אין לנו מדינת הלכה, שבה מחלל שבת, ככתוב, “מות יומת”. בינתיים אי-אפשר להשוות אותנו לאיראן של חומייני ולא לערב הסעודית, שבה כורתים איברים על-פי דין האיסלאם. וזאת מהטעם הפשוט – עוד לא היתה לרבנות הזדמנות לנהוג כך. הם טרם עמדו למבחן אמיתי של מעשים. לא היתה לדתיים שלנו מדינה בשלטונם ועל-פי חוקיהם. הם רוצים שתהיה כזאת, ופועלים לשם כך. לכן הם מבזים את הדמוקרטיה ומקעקעים את יסודותיה כהכנה לקראת כינון מדינת הלכה. החילוניים יצטרכו לחיות בה לפי דיני הרבנים שיכפו עליהם, או לעזוב אותה, כפי שהבטיח לנו אחד מחכמי ש"ס.

הרב אברהם שפירא מאגודת ישראל ביזה השבוע את כבוד הכנסת והדמוקרטיה בישראל. יושב ראש ועדת הכספים, שהיא הוועדה החשובה ביותר בכנסת. בעלת סמכויות שלטוניות ממשיות בתחום התקציב. יו“ר הועדה הוא אחד מזרועות הביצוע העיקריות של הקואליציה הממשלתית. הצבעת אי-האמון בממשלה שהוא הגיש איננה רק מחאה, היא, על-פי המקובל במדינות הדמוקרטיות המתוקנות, אקט של פרישה מהקואליציה. הפכנו ל”דמוקרטיה של רבנים השולטים בכנסת ומחוצה לה". בלתי תלויים בתוצאות הבחירות האמיתיות.

התנהגות כזאת היא שלב נוסף ב“חזרה בתשובה” וְאל אורח חיים של גיטו, ליחידים, ולציבור כולו, בשלילת הציונות במקום שלילת הגולה והגלותיות החרדית. מדינת ישראל הופכת בדרך זו ל“שטטל”.

מפלגת העבודה מבליגה על התדרדרות זו בחיינו הפנימיים עבור מחיר השלום בינינו לבין מדינות ערב, כמו הוויתור על סיני והנפט. כמו סיכונים רבים אחרים שכדאי ליטול תמורת הסיכוי לקידום השלום. במפלגת העבודה מקווים כי החרדים שלנו, שהם קיצוניים כלפי פנים, יהיו מתונים כלפי חוץ, בענייני שלום ובטחון. זהו סיכוי קלוש. הליכה על חבל דק, כדי לא להחמיץ הזדמנות לשלום מבית ובחוץ.

27.12.85

המלצות קוראים
תגיות