לוגו
דרוש פיחות נוסף בהחלטת 242
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

דומה כי הגיעה השעה לבחון מחדש את עמדותיה המוצהרות של ישראל ביחס לתפקידו של האו"ם בסכסוך הישראלי ערבי ובמיוחד – ביחס לתוקפה של החלטת מועצת הבטחון

  1. דומה כי כדאי שדוברי ישראל יאמרו בפה מלא שעל האו"ם למשוך את ידיו מטיפול בסכסוך, משום שהוא רק מפריע לפתרונו ומעכב כל התקדמות לקראת פתרון.

על החלטה 242 צריך לומר את האמת כפשוטה. היתה זו החלטה, אשר נשאה אופי מבצעי מיידי. היא התקבלה בנובמבר 1967 והתיחסה למצב שנוצר זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים, כאשר הפסקת האש היתה בתוקפה. היא היתה בשעתו דחופה וקראה למזכיר האו"ם לשלוח מיד שליח מיוחד לאזור, כדי שיוכל להתחיל שיחות בין הצדדים על מנת לכונן שלום ביניהם.

הדחיפות המבצעית הזו לא נשאה פירות. הערבים סרבו לשאת ולתת עם ישראל במישרין או בעקיפין. מאז ועד היום נערכו כמה מלחמות נוספות בין ישראל לבין שכנותיה ביוזמתן, תוך הפרת הפסקת האש. היתה מלחמת ההתשה המצרית, שעלתה לישראל בקורבנות רבים בנפש וברכוש. נערכה ועדיין נמשכת בחלקה מלחמת חבלה וטרור מבסיסים במדינות ערב ובמימונן, המטילה אף היא על ישראל מס דמים ועול כספי לא מבוטל. עקב המשך מעשי האיבה הערבית נאלצה ישראל להגדיל פי כמה וכמה את הוצאות הבטחון שלה, המטילות על אזרחי ישראל נטל כבד של מסים ושרות צבאי ממושך בסדיר ובמילואים. נשאלת השאלה הפשוטה – מדוע חייבת ישראל לזלזל בכל הקורבנות הללו ואיזו זכות יש למדינות אחרות לחייבה לזלזול כזה בדם ובקורבנות של אזרחיה. והרי לא כך קרה בעבר.

מלחמת העצמאות, אשר נפתחה ביוזמת הערבים, ביטלה את תוקפה של החלטת האו"ם מנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות – יהודית וערבית. הערבים מחו בדם את גבולות החלוקה והסכימו ב-1949 על קווי שביתת נשק, תוך קביעה ברורה על-פי דרישתם, שאין אלה גבולות סופיים. מלחמת ששת הימים, שנפתחה אף היא ביוזמת הערבים, מחתה בדם את קווי שביתת הנשק והחליפה אותם בקווי הפסקת האש של ה-12 ביוני 1967, בהסכמת מדינות ערב.

ישראל הטיבה לעשות כאשר קיבלה בזמנו את החלטת מועצת הבטחון 242 כיסוד למשא-ומתן על הסכם שלום. ישראל הטיבה לעשות גם כאשר הסכימה לחידוש הפסקת האש באוגוסט 1970. אך מאז חלו שינויים רבים במצב ביוזמת הערבים וביוזמת רוב המדינות החברות באו"ם ובמועצת הבטחון. לא ביוזמת ישראל.

שינוי אחד במצב נוצר על-ידי השגריר גונאר יארינג בתזכירו מפברואר 1971. הוא מצא לנכון לשנות את החלטת 242 ולפרט את גבולות הנסיגה הישראלית מסיני, אשר לא פורטו באותה החלטה. שינוי דומה חל במצב על-ידי הבריטים בתכנית הארוגייט מנובמבר 1970, אשר רק באחרונה נתבשרנו מחדש מפי השר הבריטי לורד באלניל, כי היא משקפת את עמדת ממשלתו לגבי החלטה 242. והצהרה מחייבת דומה ניתנה מפי הנציג הבריטי במועצת הבטחון. ובכן – הבריטים מוסמכים יותר מאתנו לקבוע את עמדת ממשלת בריטניה ואם ממשלה זאת חדלה מתמיכתה בהחלטה 242, שהיא עצמה השתתפה בניסוחה, אין לנו אלא לכבד את רצונה ולרשום לפנינו כי מבחינת בריטניה החלטה 242, כפי שהיא וכפי שאנו קיבלנו אותה, אינה קיימת עוד.

אך לא רק הבריטים, רוב המדינות החברות באו"ם אימצו את תזכיר יארינג מפברואר 1971 ואף הן הסירו בכך את תמיכתן בהחלטה המקורית של 242. הצטרפו לכך רוב המדינות החברות במועצת הבטחון, אשר אף הן קראו לאמץ את התזכיר המבטל את החלטה 242. ונשאלת השאלה – מדוע לא תקבל ישראל את עמדתן העקרונית של כל המדינות הללו ותודיע אף היא בעקבותיהן, כי החלטה 242 חדלה להיות “מטבע עובר לסוחר”, או לפחות כי חל פיחות בערך ההחלטה, עד כדי כך שאין טעם להשתמש בה בעיסקות חליפין מדיניות.

עמדתה העקרונית של ממשלת בריטניה נכונה ביסודה. על-פי הערכתה התיישנה החלטה 242 מנובמבר 1967 והפכה חסרת-ערך. ומאחר והחלטה זאת אינה יכולה להועיל בקידום השלום באזור, אין צורך לשמר אותה באורח מלאכותי וכל מדינה רשאית להציע הצעות אחרות, המקדמות את האינטרסים של כל אחת מהן, לפי ראות עיניה. האינטרס הבריטי, לדעת ממשלת בריטניה, הוא לחזר אחרי הערבים – תוך התחרות בצרפת ובארה“ב – כדי להבטיח את זרימת הנפט ואת הפקדונות הערביים לבנקים של ה”סיטי" ואת חלקה של בריטניה בשוק הערבי. כדי להבטיח אינטרסים אלה פירסמו הבריטים את “תכנית הארוגייט”, שהקשר בינה לבין קידום השלום באזור הוא הקשר בין המחסינים של היום לבין השלג דאשתקד. שיקולים דומים מנחים את עמדתן של רוב המדינות החברות באו"ם, אשר ניערו את חוצנן מהחלטה 242, המקורית. גם ישראל צריכה ללכת בעקבותיהן ולפעול אף היא על-פי האינטרסים הנוכחיים שלה. והאינטרסים של ישראל כיום הם להבטיח את גבולותיה וחיי אזרחיה, לחסוך בדם ולשכנע את הערבים כי ייכשלו בכל נסיונותיהם להפעיל לחץ בין-לאומי על ישראל וכי בסופו של דבר לא יהיה להם מנוס מלשאת ולתת עם ישראל על הסכם שלום.

כדי לדרבן את הערבים לשאת ולתת עם ישראל היא חייבת להבהיר להם, כי נקודת המוצא לכל משא ומתן בינם לבין ישראל תהיה נעוצה בעתיד ולא בעבר. נקודת המוצא לכל משא ומתן תהיה נעוצה בהכרח במצב שיהיה קיים באותו זמן בו יסכימו הערבים לפתוח במשא ומתן כזה. על פי הכלל – כל הקודם זוכה. לא יכול להיות דירבון טוב יותר למשא-ומתן מאשר עמדה כזאת. והיפוכו של דבר היא כל הבטחה כי משא ומתן בעתיד – ולו גם עתיד רחוק ביותר – תהיה נעוצה בנקודת זמן קפואה בעבר וכי זכויותיהם לפי החלטה 242 מובטחות להם בכל מקרה. אם יגיע לכאן מזכיר או“ם ד”ר קורט ואלדהיים, יהיה טעם להסביר לו את תפקידו השלילי של האו"ם, המפריע לקידום השלום באזור. כדאי להבהיר לו שהערבים הם-הם החייבים להיות מעוניינים בשימור החלטה 242 המקורית בעוד שמבחינתה של ישראל ההחלטה היא מיושנת ולא-רלוונטית.

כדאי לזכור, כי החלטה 242 התיישנה מבחינה נוספת. ההחלטה קבעה בזמנו את העיקרון שכיבוש צבאי כשלעצמו אינו יכול להקנות זכות על שטחים כבושים. אך עקרון זה אינו רלוונטי לגבי המציאות הקיימת, מאחר שמאז ועד עתה חלפו שש שנים, אשר במהלכן קרו דברים רבים נוסף לכיבוש הצבאי של יוני 1967. מאז ועד היום התחוללו מלחמות נוספות, ומרוצי חימוש נוספים, אשר יצרו צרכים הגנתיים חדשים. מאז השקיעה ישראל בשטחים ובתושביהם השקעות כספיות רבות ואף חידשה והחייתה את הקשר הרגשי הקולקטיבי שלה, אשר היה רדום קודם לכן, עם השטחים הללו, שהם מולדתה ההיסטורית. אילו היו הערבים מסכימים לפעול על-פי החלטה 242 מייד עם קבלתה, לא היו מתרחשים כל התהליכים שהתרחשו מאז. בנובמבר 1967 היה אולי מקום לדבר על קשר של כיבוש צבאי בלבד בין ישראל לשטחים, שהרי ישראל הגיעה אליהם רק על-ידי כיבוש צבאי שנכפה עליה. ואילו עתה – נדחק לצדדים זכר הכיבוש הצבאי כשלעצמו ותפסו מקום במציאות ובתודעה זיקות אחרות לגמרי, שאינן מוזכרות כלל בהחלטה 242. גם מבחינה זאת התיישנה ההחלטה ואיבדה את זיקתה למציאות.

ישראל חייבת להמשיך בפעולותיה המתוכננות והמוגבלות בהתאם להחלטות הממשלה, הן לגבי השטחים והן לגבי תושביהם הערבים. וכאשר יחליטו הערבים אי-פעם לשאת ולתת עם ישראל הם יצטרכו לקחת בחשבון את כל התוצאות של דחיית החלטתם זו, ואת כל העובדות שייווצרו עד אז.

27.7.73