מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כוח ההרתעה המדיני של ישראל

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

מתברר שוועידת ז’נווה עלולה להיות “מלכודת פלשתינאית” לישראל, ושישראל וארצות-הברית עלו על מסלולים המובילים לעימות ביניהן. חידוש כוח ההרתעה הצבאי והמדיני של ישראל הוא הדרך היחידה למנוע עימות בינה ובין ארצות-הברית. כשישראל אומרת שהיא לא תהיה “צ’כוסלובקיה שניה”, תהיה זאת אשליה טרגית, אם לא נבין שאין לאמירה תקיפה זו כיסוי של אמינות. הכל משוכנעים שאין לישראל ברירה אלא להיכנע לתכתיב אמריקני, ומאמינים שישראל תיכנס ל“מלכודת הפלשתינאית” בז’נווה ולא תוכל להיחלץ ממנה, ושבסופו של דבר תיסוג לגבולות הרביעי ביוני 1967 ותשלים עם הקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף, ולו גם במסווה כלשהו. נגד שרשרת הנחות זאת על ישראל להציב שרשרת הנחות נגדית – ולעורר אמון בתקפן: – שישראל תילחם נגד כפיית “פתרון פלשתינאי” עליה, ושהיא מציעה דרך חלופית, שהיא הרע במיעוטו. על ישראל לבחון את הדרכים הקיצוניות והמסוכנות הפתוחות לפניה, גם אם הסיכון נראה לא סביר כיום. על-פי קצב ההתפתחויות, ולפי התאוצה שכופה ארצות-הברית על הקצב הזה מה שנראה היום כסיכון מופרז עלול להיראות למחרת כסיכון בלתי-נמנע.

לישראל אין ברירה, אלא לבחון אלטרנטיבות צבאיות ומדיניות. ממלחמה יזומה עד לנסיון להגיע לתיאום עם ברית-המועצות. על-מנת למנוע פתרון פלשתינאי כפוי יש לאחוז בכל האמצעים המדיניים וההסברתיים כדי לשכנע את המימשל האמריקני שלא יעלה על מסלול חד-סטרי המוביל לפתרון כזה. קשה לומר שהממשלה הישראלית החדשה הצליחה יותר מקודמתה לחדש את כוח ההרתעה הצבאי והמדיני של ישראל. על-פי התבטאויותיו של הנשיא סאדאת היא נכשלה בכך כשלון חרוץ. סאדאת אומר בגלוי שהוא מזלזל בהצהרותיו של “גנרל דיין” והכרזותיה של ממשלת ישראל, המשתנות כמעט יום יום, ומה שהיה בחזקת איסור גמור אתמול היום הוא לא רק מותר אלא גם כדאי. הנשיא סאדאת מכריז שאין לו משא-ומתן עם ישראל אלא עם ארצות-הברית ושלאמיתו של דבר הוא נושא עיניו לשלום עם ארצות-הברית ולא לשלום עם ישראל. ואילו שר החוץ משה דיין משמיע שוב ושוב את הכרזותיו הנמהרות על רצונה של מצרים לעשות שלום עם ישראל ואין הוא מבחין בין שלום עם ישראל ובין שלום עם ארצות-הברית, והרי בין שני סוגי השלום הללו יש רק חפיפה חלקית ולא זהות. הכרזות אלה מובילות למסקנה שישראל תסתפק בסופו של דבר בשלום מצרי-אמריקני ולא בשלום מצרי-ישראלי. מפני שארצות-הברית בסופו של דבר תכפה על ישראל את כל הוויתורים הדרושים לכינון ידידות אמריקנית-מצרית, שלא יהיה בה יסוד של שלום מצרי-ישראלי.

הנשיא קרטר עשה הכל כדי לחזק את אמונתו של הנשיא סאדאת בכך שארצות-הברית תוציא למענו את הערמונים הישראליים מן האש, והוא גם עשה הכל כדי לשכנע את אש“ף שלאמיתו של דבר אין הוא מוכרח להכיר בהחלטה 242 ושהאמריקנים יסללו את דרכו לוועידת ז’נווה בעזרת ישראל ועל חשבונה. כבר עכשיו נשאר רק מעט מאוד מהחלטה 242 ואף מההסכמים בין ארצות-הברית לישראל בנושא ועידת ז’נווה. ב”נייר העבודה" שהביא עמו שר החוץ משה דיין יש כירסום מהותי של ההחלטה ושל ההסכמים. זאת החוליה האחרונה, לפי שעה, ברצף הכרסומים שהתחיל בביקורו של ראש הממשלה מנחם בגין בוושינגטון.

ויתור על עמדות

ברצף זה היו ארבעה שלבים עד כה. אפשר לטעון שההחלטה ללכת לז’נווה בלי הסכם מוקדם עם ארצות-הברית על מהלכיה והחלטותיה של הועידה היתה מוטעית. אפשר לטעון שההסכמה להופעת משלחת ערבית מאוחדת בז’נווה היתה מוטעית מפני שזאת הפירצה הראשונה בחומה הבצורה של החלטות 242 ו-338, שלפיהן יתנהל המשא-ומתן בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב. אפשר לטעון שההסכמה לכך שהנושא הפלשתינאי ידון בנפרד, במסגרת קבוצת עבודה מיוחדת, היתה מוטעית וכן ההסכמה להשתתפות נציגים פלשתינאים שאינם חלק מהמשלחת הירדנית או המצרית, שדרכן עלולים אש“ף ומדינה פלשתינאית נפרדת בראשותו להיכנס לועידת ז’נווה. לכל אלה אפשר להוסיף את הטעות הרביעית, ההשלמה המהירה של ישראל עם ההודעה המשותפת האמריקנית-סובייטית על כינוס ועידת ז’נווה לא יאוחר מדצמבר 1977, שהעמידה את ישראל לפני עובדה ושיש עמה אולטימטום אמריקני-סובייטי. שתי המעצמות קבעו מועד לכינוס הוועידה, בין אם תסכים ישראל לתנאים המוקדמים שיקבעו עד אז ובין אם לא תסכים להם. על טעויות אלא אפשר לומר שבכולן יש ויתור ישראלי חד-צדדי בלי ויתור מקביל מצד מדינות ערב ובלי ויתור כלשהו מצד אש”ף, שכל מלאכתו נעשית על-ידי אחרים, ובראש ובראשונה בידי האמריקנים. ישראל ויתרה על העמדות שהעניקו לה החלטות 242 ו-338 וההסכמים בינה לבין ארצות-הברית בנושא ועידת ז’נווה. יש יסוד של אשליה בטענה שהסכמים אלה נשארו בתקפם – למען הדיון: נשארו בתוקף אך ורק הסעיפים שישראל עדין לא ויתרה עליהם. לא נשארו בתוקף הסעיפים שהיא כבר ויתרה עליהם – כשם שיש יסוד של אשליה בטענה שישראל אינה נדרשת להסכים להודעה האמריקנית-סובייטית כתנאי לכינוס ועידת ז’נווה. ישראל נדרשה לא להסכים מיד לכל סעיפי ההודעה אלא רק לקבל הלכה למעשה סעיף אחר סעיף, לפי הקצב והעיתוי שתקבע ארצות-הברית. לסעיפים הפלשתינאיים שבהודעה כבר הסכימה ישראל למעשה, בכך שהסכימה לדון בנושא הפלשתינאי בקבוצת-עבודה מיוחדת שתהיה בה משלחת פלשתינאית נפרדת. לאחר כל אלה לא ברור איך תוכל ישראל לחסום את דרכם של אש"ף ושל מדינתו הפלשתינאית אל שולחן הדיונים בז’נווה.

עתה לא נותרה לנו דרך אחרת אלא לומר “לא”, כפי שמבטיח שר החוץ משה דיין, אם יהיה נסיון לקיים בוועידה דיון בנושא המדינה הפלשתינאית בהשתתפות נציגי אש“ף. הצרה היא, שאין אמינות להבטחתו של דיין, עד עתה הוכיח הנסיון שה”לאו" של ישראל מסתיים תמיד ב“הן”, ובמהירות רבה. התהליך המזורז של כירסום בעמדות ישראל שביצרו הממשלות הקודמות בעמל רב אינו מותיר לישראל אלא אפשרות אחת: להכין כבר עתה את ה“לא” שתאמר בז’נווה בכל המישורים, הצבאי, המדיני וההסברתי. רק כאשר יהיה ברור שישראל מתכוננת ברצינות לאלטרנטיבות אחרות, יהיה סיכוי כלשהו לכך שתהליך ההידרדרות הנוכחי יבלם ושאפשר יהיה לבצר קו הגנה חדש סביב עמדותיה של ישראל.

תיאום עם ברית-המועצות

המכבש הקרטרי ימשיך לדרוס את עמדותיה המדיניות והמשפטיות של ישראל כל זמן שהיא תמשיך לסגת ולהפקיר עמדות מבוצרות. הוא ימשיך לנוע קדימה כל זמן שישראל לא תגיע לנקודה שממנה לא תיסוג, כל זמן שהיא לא תעדיף להילחם, נגד כל נסיגה נוספת. זאת המשמעות הפשוטה של הקביעה, “ישראל לא תהיה צ’כוסלובקיה שניה”.

דרום לבנון הוא המבחן המובהק לרצינותן ולאמינותן של הצהרות ממשלת ישראל בתחומים אחרים. הנסיגה החד-צדדית של ישראל מדרום לבנון, תמורת הבטחה שארגוני המחבלים יסוגו מעמדותיהם לאחר מכן ושישראל תתחייב להפסקת-אש (חד-צדדית למעשה), לא חיזקה את אמינות ממשלת ישראל, שהנשיא סאדאת לועג לה בפומבי. סאדאת טען שאין הוא מיחס חשיבות כלשהי לדברים הבאים מישראל, ולמרבה הצער יש להודות שנסיגת ישראל מדרום לבנון – לאחר ההבטחה הפומבית של ראש הממשלה מנחם בגין שישראל לא תפקיר את המיעוט הנוצרי – חיזקה טענה זו. יתכן שההכרזה היתה מיותרת ומזיקה, אבל לאחר שהושמעה, הבעיה היא לא רק גורל המיעוט הנוצרי אלא גורל אמינותה של ממשלת ישראל. האמינות היא קלפי-המיקוח וערובות-הבטחון של ישראל, והזלזול של סאדאת עולה בקנה-אחד עם הזלזול של המימשל האמריקני ב“לאווים” של ממשלת ישראל, ההופכים ל“הנים” במהירות. על ישראל למתוח “קו אדום” לא רק בדרום לבנון אלא גם על המפה המדינית והבטחונית. עליה לעורר באחרים הרגשה שלחף מופרז עליה, במגמה למנוע מלחמה חדשה במזרח התיכון, ישיג את ההיפך.

אם אין מנוס ממלחמה נוספת מוטב לפתוח בה לפני שתחול הרעה נוספת ביחסי הכוחות בין ישראל לשכנותיה. פורסמה ידיעה שלפיה ישראל עוסקת בהגדרת מטרות המלחמה. נקווה שידיעה זאת נכונה, ושההגדרה הזאת גמישה ומתאימה למצבי-מלחמה שונים וגם למצב של סף-מלחמה כזה שאנו מתקרבים אליו. נקווה שההנחה המשותפת בכל המצבים האפשריים תהיה שיש להעביר במהירות את המלחמה אל ארצות ערב, כדי שההתערבות הצבאית האפשרית של ארצות-הברית וברית-המועצות להפסקת המלחמה תהיה בתחומי ארצות ערב, וכדי שאחת מתוצאות המלחמה החדשה במזרח התיכון תהיה נוכחות צבאית של שתי מעצמות-העל בתחומי מדינות ערב. נוכחות צבאית כזאת בתקופת מעבר ממושכת בין מלחמה לשלום, עשויה להיות ערובת-בטחון ונקודת-פתיחה למשא-ומתן בין ישראל ובין שכנותיה.

“המכבש הקרטרי” עולה על ישראל בגלל שארצות-הברית מניחה שישראל חוששת יותר מכל מפני מלחמה ומפני קרע ביחסיה אתה, ושישראל תעדיף, בסופו של דבר, כניעה על פני מלחמה בלי הסכמה אמריקנית מראש. כל זמן שישראל לא תעורר בראשי המימשל האמריקני ספק בנכונותה ל הנחת-יסוד זאת, ימשיך “המכבש הקרטרי” לנוע לקראתה, תוך זלזול ב“לאווים” שלה ובאזהרותיה, והנשיא סאדאת ימשיך ללעוג לתחזיותיו של משה דיין בנושא כוונותיה של מצרים לשלום עם ישראל.

מצב מעבר מסוכן

מצב של סף-מלחמה מחייב תיאום מוקדם בין ישראל ובין ברית-המועצות. לברית-המועצות יש הרבה מה להפסיד ולהרוויח מתיאום כזה, בעיקר אם יהיה לה ברור שלאחר שנזרקה ממצרים היא עלולה להיזרק ממדינות ערביות נוספות, ושישראל לא תשלים בשום פנים עם הקמת מדינת אש“ף שאולי תהיה בסיס צבאי סובייטי. אם ישתכנעו הסובייטים שהקמת מדינת אש”ף תהיה אפשרית רק כתוצאה ממלחמה רבתי במזרח התיכון הם ישקלו מחדש את מאזן הסיכונים והרווחים שלהם ממלחמה כזאת, ויראו שאפשרות הקמתה של מדינת אש"ף היא רווח קטן ועומת הסיכונים הכבירים הכרוכים במלחמה נוספת.

תוצאה מתקבל על הדעת יותר ממלחמה כזאת היא חיזוק מעמדה של ארצות-הברית במזרח התיכון, אם לא תתערב ברית-המועצות בכוח צבאי ניכר, ותסתכן בעימות צבאי עם ארצות-הברית. סביר להניח שמדינות ערביות מסויימות, יבקשו התערבות צבאית נגד ישראל מארצות-הברית ולא מברית-המועצות. כיום ברית-המועצות היא רק שחקנית-משנה בזירת המזרח התיכון, והתפקיד הראשי הוא של ארצות-הברית.

לברית-המועצות אין כוח ואין רצון לכפות על הערבים הסדר שהם אינם רוצים בו. היא יכולה לסייע להם לכפות על ישראל תנאים קשים יותר, שיושגו בלחץ אמריקני, ואין להניח שמדינות ערב אינן מבינות זאת. לכן הן פונות לעזרת ארצות-הברית ולא לעזרת ברית-המועצות, הפרדוכס בעניין זה הוא שמי שיכולה להעניק לברית-המועצות מעמד כלשהוא במזרח התיכון היא ארצות-הברית והיא עשתה זאת בהודעה משותפת, שהעניקה לסובייטים יותר ממה שהיה להם, יותר ממה שיכלו להשיג בכוחות עצמם ויותר ממה שהם יכולים לגמול לה. זה מצב מעבר מסוכן. לברית-המועצות כיום יש אחיזה במזרח התיכון בעיקר בחסדה של ארצות-הברית ובסיוע גורמי-משנה בעולם הערבי, אלא אם כן תפרוץ באיזור מלחמה חדשה, עם סיכונים וסיכויים חדשים לכל הצדדים.

במוקדם או במאוחר תגיע ברית-המועצות למסקנה – שנוכחות קבע שלה במזרח התיכון מותנית בתיאום עם ישראל ובהסכמתה.

הסכם שיבטיח עליה המונית של יהודי ברית-המועצות וערובות סובייטיות לישראל עשוי להיות שלב חשוב בהגשמת הציונות ולספק לסובייטים בסיס מוצק ביותר לנוכחותם במזרח התיכון. מדינות ערב, ארצות-הברית ומדינות מערב אירופה ישלימו אתה. הסכם כזה יהפוך את ישראל ל“פינלנד של המזרח התיכון” בתנאים טובים מאלה של פינלנד, בגלל ריחוקה הגיאוגרפי של ישראל מברית-המועצות ובגלל קשריה המיוחדים עם יהודי ארצות-הברית. הסכם כזה עדיף על הקמת מדינת אש"ף שתהיה בסיס סובייטי באיזור ושישראל תהיה קרבנה העיקרי. בסיס סובייטי רעוע זה יהיה מסוכן לשלום ולא יביא להסדר-קבע שכל הצדדים יכבדו אותו.

ישראל צודקת

אפשר לראות במחשבות על אפשרות של הסכם ישראלי סובייטי “הרהורי בגידה”, הפרת הסולידריות של ישראל עם מדינות המערב ועם ארצות-הברית בראשן, אבל האמת המצערת היא שבזכות ארצות-הברית מתקיים מעמדה של ברית-המועצות באיזור. מוטב שמעמד זה יהיה מבוסס על הסכם עם ישראל מאשר שיופעל נגדה. נסיון אמריקני-אירופי לכפות נסיגה טוטאלית על ישראל ולכונן מדינה של אש"ף הוא בגידת המערב בישראל, הפרת הסולידריות שלו עם מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים והומניים ומחיקת חובו לעם היהודי על אלפיים שנות רדיפות.

אמנם, מדינות המערב רוחצות בנקיון כפיהן ומטילות על ישראל אשמות כדי להצדיק את בגידתן בה, בעיקר בנושא הפלשתינאי. מהכרזותיהן משתמע שישראל שוללת מהעם הפלשתינאי את “זכויותיו הלגיטימיות” ואינה מסתפקת בזכות הקיום שלה על אדמה ערבית, שהיתה אמורה להיות שייכת לעם הפלשתינאי. נושא זה הוא מחדל גדול של מדינת ישראל. היא ויתרה על המאבק האידיאולוגי והזניחה את הטיעונים הציוניים, שנשמעו משחר הציונות עד הקמת המדינה, על הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ארץ-ישראל ועל זכותו להקים בה מחדש את מדינתו, תוך התחשבות בזכות הקיום של התושבים הערבים. התחשבות זאת הגיעה לשיאה בהסכמה לחלוקת הארץ כמה פעמים. גם את גבולות המנדט המקוריים הגדירה “אחדות העבודה” כחלוקה וכקריעת השטחים שנכללו במנדט הצרפתי על סוריה ולבנון בצפון ארץ-ישראל, וקריעת עבר-הירדן המזרחי הוגדרה כחלוקה שנייה של ארץ-ישראל ההיסטורית, שלא לדבר על החלוקות הנוספות של ועדת פיל (1937) ושל החלטת האו"ם (1947).

עם הגברת הכוננות למלחמה, על ישראל להיערך למערכת הסברה על צידקת הציונות. עליה להפסיק את “המלחמה המדומה” שניהלה עד עתה בחזית ההסברה. אם דעת הקהל העולמית תשוכנע שישראל תילחם, היא תהיה קשובה יותר לטענותיה על צידקתה ועל העוול המוסרי שנעשה בהעדפת “הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי” על-פני “זכות הקיום של מדינת ישראל”.

האלטרנטיבה הישראלית

מול סכנת המלחמה העלולה לפרוץ בגלל הנסיון לכפות “שלום פלשתינאי”, על ישראל לומר את האמת: מקסימום שאפשר להשיג בעתיד הנראה לעין הוא הסדר, שתיכלל בו תקופת מבחן לנכונות הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, שתימשך עשר שנים לפחות ושתלווה בערובות אמריקניות וסובייטיות. הסדרי-הביניים לא ישנו את זכויות הריבונות הקיימות, ויאפשרו נוכחות צבאית ישראלית באזורי מפתח, עם נוכחות צבאית ערבית והמשך התיישבות יהודית מוסכמת, שגבולותיה לא יקבעו בשלב זה. בהסדר-ביניים כזה, לעשר שנים, אפשר לכלול נאמנות ישראלית ירדנית ביהודה ושומרון וברצועת עזה והסדרי-ביניים ברמת-הגולן ובסיני. כפיית ישראל לנסיגה טוטלית כיום, ולו גם תמורת הסכם-שלום חוזי מלא, תסכן את בטחונה וכמעט ברור שהיא תוביל למלחמה רבתי במזרח התיכון. כדאי שגם ממשלת ישראל וגם ממשלת ארצות-הברית יחדלו להתפלל לשלום חוזי עם נסיגה כמעט טוטלית. מוטב שהממשלות המעורבות יתנו את דעתן לכינון הסדרי-בינים לתקופת מעבר ממושכת, העשויים למנוע מלחמה ולהבטיח התקדמות הדרגתית לקראת שלום.

21.10.77

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

שולי שמים

מאת יחיאל מַר (שירה)

מוֹרוֹת מוֹרוֹת

לַיְלָדִים: מַהֵר מַהֵר,

הִנֵּה הַחֹרֶף בָּא וּמִסְתָּעֵר

עִם כָּל הַתּוֹפָעוֹת הַשּׁוּלִיּוֹת,

הָפֹךְ אֶת הַבּוֹרוֹת

לִשְׁלוּלִיּוֹת,

וְחֵיל-חָלוּץ נָשִׁי שֶׁל מִטְרִיּוֹת

רוֹחֵף רוֹגֵשׁ–

וּכְבָר הַגֶּשֶׁם מְדַבֵּר שִׂיחַת בָּנִים

עִם הָעֵצִים

וְעִם הָאֲבָנִים.

וְעַם הַצִפֳּרִים צוֹחֵק גְּלוּיוֹת

וּמְנַעֵר פְּלוּמָה:

שְׁטֻיּוֹת, שְׁטֻיּוֹת!

וְאָנֹכִי חוֹתֵר בַּלַּח אֲלַכְסוֹנִי

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.