רקע
חגי אשד
תוהאמי המסוכן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

דבריו של חסן תוהאמי על ארץ ישראל, פלשתין, שהיא “אדמה מוסלמית שדודה”, אינם בגדר התפרצות רגשית גרידא. יש להם שרשים בהיסטוריה ותהודת-מעמקים בהווה. נזכרנו בדבריו בעת טיול רגלי שערכנו במדבר יהודה, מדרום לכביש ירושלים-יריחו, בדרך התהלוכות לחאן נבי מוסה (קברו של משה, לפי אחת המסורות המוסלמיות). נמסר, כי בקרוב יערכו בחאן שיפוצים יסודיים, בכספי הוואקף והתרומות הגדולות שהוא נהנה מהן באחרונה כחלק מעמידתו במערכה נגד ישראל. לפי ידיעה אחרת עתיד היה חסן תוהאמי לבקר בנבי-מוסה ולעמוד על תכנית השיפוצים. ספק אם הדבר יתאפשר – ההתנגדות הערבית והמוסלמית למצרים ולהסכם קמפ-דייוויד גברה באחרונה ונראה שאפילו דבריו של תוהאמי לא יצליחו לרכך אותה.

צעדנו בדרך הרים קלה להליכה. הדרך כבר איננה בשימוש ושיני הזמן טישטשו אותה, עד שחזר והזכיר אותה הארכיאולוג דני בהט – שהדריך אותנו בטיול ההיכרות הזה. מהדרך שרדו אותות של סלילה, חציבה וסימון, ואף כבשן לשריפת סיד, ששימש לעבודות-תיקון. היא נסללה לראשונה במאה ה-13, על ידי השולטאן הממלוכי (המצרי) בייברס – שגרש את אחרוני הצלבנים מארץ ישראל, שנשא את דגל הג’האד האנטי-צלבני ואף אסר על נוצרים ויהודים את הכניסה למערת המכפלה, אתר קברי האבות בחברון. (פרטים אלה ותיאור מדוקדק ומפורט ביותר של “מקאם נבי מוסא ותולדותיו” כלולים במאמרו של פרופסור שמואל תמרי, מאוניברסיטת בר-אילן, שהופיע ב“קתדרה”, גליון 11. שום חוקר מוסלמי לא הירבה לחקור אתר זה, כמו חוקר האיסלם הישראלי).

דרך ההרים מתחילה בחאן אל-אחמר, שהיה תחנה בדרך העליה לרגל לנבי מוסה, שיצאה מהעיר העתיקה בירושלים, מביתו של המופתי. חאן אל-אחמר נבנה על הריסותיו של מינזר ביזנטי, שהוקם על-ידי הנזיר אבטימיוס, במאה החמישית. עדיין נמצאים לידו בורות מים ריקים, שנהרסו על-ידי הבדואים (“אבות המדבר” ולא “בני המדבר”, על-פי האימרה הידועה שמצטט דני בהט). הריסות חאן אל-אחמר נחקרות עתה על-ידי ארכיאולוגים מיוון. הוא נמצא במישור האדומים, סמוך מאד לאזור התעשיה הישראלי, המוקם עתה שם בתנופה גדולה וממנו נשקפים מעלה אדומים א‘, שהוקם בימי ממשלת המערך, ומעלה אדומים ב’, שהוקם בחודשים האחרונים. זה בצד זה, נמצאים משקעים של תרבויות דתיות של הנצרות והאיסלאם, ששקעו והתעוררו לתחיה, בצד תרבות ישראלית טכנולוגית מודרנית, שמי יודע עד מתי תישאר ומי ירש אותה.

הדרך מחאן אל-אחמר לנבי מוסא תוקנה במאה ה-18 על-ידי השלטון העותמני, שתיקן גם את נבי מוסה והוסיף עליו. הדרך שימשה לתהלוכות העליה-לרגל, כמשקל נגד למועד העליה-לרגל של היהודים בפסח ושל הנוצרים בחג הפסחא. הן נערכו כל שנה, מאז ימי ביברס ועד לשלטונו של המלך חוסיין, שביטל את התהלוכות הללו, שהיו מוקד קבוע של הסתה דתית-לאומנית ובסיומן פרצו תמיד מהומות דמים. בתקופת המנדט שימשו את הלאומנות הפלשתינאית שגאתה נגד היהודים, נגד הבריטים ואף נגד השלטון ההאשמי בעבר הירדן.

תוהאמי מזכיר לנו, שלדידו מדינת ישראל כולה נמצאת על “אדמה מוסלמית שדודה”. גם מוסלמית וגם שדודה. תוהאמי הוא הנציג של הרובד המוסלמי בריקמה הלאומית המצרית, הקיים בצד שני רבדים אחרים – הרובד הערבי והרובד הפרעוני. הרובד הערבי נמצא עתה בשלב של הדחקה מסויימת. הרובד הפרעוני קיים כתשתית, שאיננה יכולה לשמש תחליף לא לרובד הערבי ולא לרובד המוסלמי, הגועש בלי הרף מתחת לפני השטח. חסן תוהאמי הוא נין ונצר לשולטן הממלוכי-מצרי בייברס, מגרש הצלבנים, מי שאסר על הכניסה למערת המכפלה, הקים את נבי מוסה וסלל את הדרך אליו מירושלים המוסלמית. האם השולטן ביירבס חי וקיים? האם הוא מתעורר לתחיה גם במצרים?

הנשיא סאדאת לא השתיק את חסן תוהאמי, לא הרחיק אותו מתפקידו ולא החליש את מעמדו. ראיונותיו של חסן תוהאמי, המתפרסמים עתה, הם עדות מובהקת לעצמתו הדורסנית של הכוח הזה, המדבר מגרונו של תוהאמי.

מדינת ישראל נמצאת על אדמה מוסלמית שדודה. המכנה המשותף בין תוהאמי לבין דוברי אש"ף השונים הוא הדגש על “המימד המוסרי” של מדינת ישראל. ישראל חייבת להודות בכך, שעצם קיומה הוא מעשה עושק וגזל. היא הוקמה על “אדמה שדודה”. הנסיגה מסיני איננה ויתור ישראלי הראוי לתמורה ולהדדיות. אין הדדיות ואין סימטריה בין השודד לנשדד, בין גזילה לבין החזרתה לבעליה החוקיים. רק הזכויות הפלשתינאיות הן לגיטימיות והזכויות הנוגדות אותן – היהודיות, הציוניות, הישראליות – הן בלתי לגיטימיות. זאת בשורתו העיקרית של חסן תוהאמי. בעידן השלום שלאחר שתהיה נכונה להחזיר את הגזילה לבעליה, רק אז יוכל להיפתח עידן של נדיבות-לב מוסלמית וערבית כלפי המציאות הישראלית הקיימת. תהיה זאת נדיבות של התחשבות בעצם קיומה “הבלתי לגיטימי” של ישראל ואף בצרכי הבטחון של הקיום הזה, כמעשה חד-צדדי, כאקט של עשיית שלום וסיום המלחמות על בסיס של הודאה ישראלית באשמתה והחזרת הצדק על כנו.

מה שהיה נכון בשלב הראשון לגבי סיני, שהוא “אדמה מצרית”, יהיה נכון בעתיד לגבי ישראל כולה, שהיא “אדמה מוסלמית שדודה”, שתישאר בידי ישראל בגבולות הסכם השלום, בזכות ההסכם הזה ולא בתוקף זכויות לגיטימיות כלשהן. אי-הסימטריה הזאת בין “הצדק הערבי” לבין “אי-הצדק הישראלי” נקבעה בהסכם קמפ-דייויד, שמזכיר רק את “הזכויות הלגיטימיות” הפלשתינאיות ואת צרכי הבטחון של ישראל בלבד.

תוהאמי מדגיש את “הצדק המוסלמי” במקום את “הצדק הפלשתינאי”. “הצדק המוסלמי” הוא באופנה עתה, זהו “צדק אנטי-סובייטי”, צדק מחירי נפט ופטרודולרים. לדידו של תוהאמי הוא חשוב מ“הצדק הפלשתינאי”, אבל לשניהם יש מכנה משותף חזק מאד, ומסוכן לעתידה של ישראל ולעצם קיומה בעיני עצמה, בעיני יהדות העולם ובעיני העולם כולו. קשה להעלות על הדעת איך ייכון שלום בלי שישראל תמצא דרך להזכיר לעצמה ולעולם, כי גם לה יש “זכויות לגיטימיות” בארץ-ישראל, כי ארץ-ישראל היא גם ארץ התנ“ך, וכי התנ”ך הוא יסוד התרבות וההיסטוריה של עמי הנצרות והאיסלאם, וכי עם ישראל הוא עם התנ"ך, החוזר לארצו.

דבריו של תוהאמי מזכירים את המימד האידיאולוגי והמוסרי של הסכסוך הישראלי-ערבי. הם כופים על ישראל ויכוח גם במישור הזה. אין להניח שהנשיא סאדאת מצידו מעוניין בויכוח הזה ובחידושו דווקא עכשיו. תוהאמי מעורר כוחות, שלסאדאת ולמצרים אין שליטה עליהם – הפלשתינאים, האיסלם. אבל אולי סאדאת רואה בתוהאמי מעין “אריק שרון מצרי”. סאדאת מאותת לבגין ומציב בפניו ברירה חדה: אתה רוצה בשלום על-פי התנאים שלי – בלי יהודה ושומרון, בלי ירושלים המוסלמית והנוצרית – אז יהיה זה שלום בלי תוהאמי, ולעומת זאת אם אתה רוצה בשלום על-פי התנאים שלך – שלום עם יהודה ושומרון, עם ירושלים ועם התנחלויות, שלום עם “גוש אמונים” ואריק שרון – אזי יהיה זה שלום גם עם תוהאמי ו“האחים המוסלמים”.

נראה שתוהאמי הוא “האני האחר” של סאדאת, כשם שאריק שרון הוא “האני האחר” של מנחם בגין. שניהם משמיעים קולות חריגים וצורמים אבל נראה שהם מבטאים את הגיגיהם וכיסופיהם העמוקים – זה של סאדאת וזה של בגין. ואולי לא יהיה מנוס מהתנגשות ומפשרה חדשה, אחרת, בין שני אלו.

14.2.80

המלצות קוראים
תגיות