מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"שלום בית"

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

חיים נושא סבּל.

בעוברו תחת משׂאו בחוץ, לא נראָה מתחת לארון הסחורה אשר על שכמו, ונדמה, כאילו הולך ארון הסחורה לבדו. אבל נשימתו הכבדה נשמעה למרחוק.

אך הנה פרק את משׂאו וקבּל שׂכר טרחתו, מיישר הוא את גוו, מנשם בחזקה, מוציא את כנפי בגדו מבעד לחבל אשר במתניו, מוחה זיעת מצחו וממהר אל הבאר לשתות מים קרים. משם ירוץ הביתה.

והנוֹ עומד בחצר, נשען אל הקיר, ומרים את ראשו הגדול, עד שקצות זקנו וחוטמו עומדים בשורה אחת.

והנוֹ קורא:

– חנה!

ובפנת גג יפתח חלון קטן וראש אשה קטן, מכוסה בצניף לבן, יֵראה.

והאשה עונה לעומתו:

– חיים?!

והזוג מביט זה אל זו ברצון ונחת. והוא כורך את משׂכּוּרתו בפיסת נייר, וזורק למעלה כנגד החלון. חנה חוטפת באויר, כאשר הסכינה.

– בריה נפלאה – אומר חיים, ואינו רוצה למוש ממקומו.

– לך, לך לך, חיים – קוראת היא בנחת – אינני יכולה לעמוד בחלון… עלי לשוב אל הילד החולה. את עריסתו העמדתי על יד הארובה; ואני מבשלת ומניעה אותו בבת-אחת.

– ומה שלומו?

– הונח לו מעט.

– תהילה לאל, והֱנא?

– הלכה לה אל התופרת.

– ויוסיל?

– מעצמו מובן, בחדר.

אז מוריד חיים את זקנו והולך לו, וחנה מבטת אחריו עד העלמו בצל המבוא.

ביום החמישי והששי תארך השׂיחה יותר:

– כמה יש לך בנייר הזה? – תשאל חנה.

יראה היא, פן ימעט הכסף לצרכי השבת.

– וכמה נחוץ לך עוד, חנה?

– ששה גדולים למשחה בשביל הילד. נחוצים עוד נרות; חלות כבר יש לי. גם בשׂר – ליטרא וחצי. ונצרך לי עוד: יין לקדוש ומעט עצי דלק…

– מוטות עץ ישנם בשוק, אקח בהקפה ואביא לך…

– ודרוש לי עוד…

ומונה היא על אצבעותיה את כל הדרוש לה עוד ליום השבת; ואחר משׂא-ומתן ארוך מסכימים הם, שאפשר לקדש על הפת, ושחסרון דברים שונים אחרים אינו מעכב.

העיקר הם נרות-ההדלקה והרפואה בשביל הילד החולה…

ובכל זאת אם, בעזרת השם, הילדים בריאים ושלמים, שני פמוטות הנחושת לא נתנו בעבוט, ועל אחת כמה וכמה, אם נטמנה פשטידה לכבוד השבת – המשפחה העניה עליזה ושׂמחה בחלקה.

וחנה היא בריה נפלאה להכנת הפשטידה. מתאוננת היא תמיד על חסרון דברים שונים. פעם יחסר לה קמח, פעם – ביצים, פעם – שומן, ואחרי כן יוצאת פשטידה יפה, שמנה ומתוקה.

– כך מבשל המלאך! – אומרת חנה וצוחקת מנחת.

– בוַדאי – עונה חיים לעומתה – האם אַתּ אינך מלאך אלהים? המעט את סובלת ממני ומהילדים? האם לא יציקו לך הילדים פעם בפעם, ולפעמים אני כועס – וכי שמעתי מעולם איזו קללה מפיך? האם צעקנית אַתּ וקולנית כשאר הנשים?

חנה צוחקת בקורת-רוח, והוא מוסיף:

– ומה הוא כל “העולם הזה” שלך? גם אַתּ, גם הילדים ערומים ויחפים, גם רעבים לעתים תכופות… ולמה אני כשר? כאשר יאמרו הבריות: “לא לקדוש ולא להבדלה”. גבר לא יצלח! גם זמירות איני יכול לזמר כהוגן…

– ובכל זאת – אומרת חנה בבטחה – בעל נאמן אתה ואב רחמן, וכה יתן ה' לכל בנות ישׂראל. ויהי רצון מלפניו, שאגיע אתך לעת זקנה…

ומסתכל הזוג זה בזו בידידות ובחסד, כאילו יצאו זה עתה מתחת חופתם.


“שינה בשבת תענוג”, ואחר השינה הולך חיים אל בית-המדרש הקטן לשמוע תורה. וקורא שם אחד המלמדים את פרשת השבוע עם פירוש האלשיך.

המלמד קורא, ועל פני שומעיו, שמספרם הולך הלוֹך וגדוֹל, רובצת ליאות עצומה. אחדים מתנמנמים, ויש גם מפהקים בקול. אך לפתע פתאום, כהשמע דבר אגדה על אודות העולם הבא – הגיהנום, ששם מיסרים את הרשעים בפולסא דנורא, והגן-עדן, שיושבים שם הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ועוסקים בתורה – יקיץ ההמון ויתעורר! הפיות נפתחים, הפנים אדומים והאזנים שואפות כל הגה, היוצא מפי המלמד.

וחיים נשען על התנור, עיניו מלאות דמעה, פעם מצער ופעם משׂמחת-רצון, ורועד הוא בכל גוו.

סובל הוא יחד עם הרשעים, רוחץ אתם בזפת בוערה, מושלך בכף-הקלע, בוקע עצים ביערות או תועה בליל-ישימון, וטועם גן-עדן יחד עם כל הצדיקים: אור-הגנוז, מלאכים פורחים וחתיכות לויתן ושור-הבר, ויין המשומר, וזיו השכינה… וכשהמלמד מנשק את האלשיך וסוגרו, הוא מתעורר משנתו ושב בלי חמדה לעולם הזה. אז ישאף רוח ויתחנן בנשמתו: רבונו של עולם! רק מעט מזעיר, רק כזית, רק משהו של גן-עדן בעדי, בעד אשתי ובעד בני. ואז יתקפהו היגון: באיזו זכות? אינני כדאי, אינני כדאי…


ופעם אחת נגש אחר הלימוד אל המלמד וַיאמר:

– רבי – וקולו רועד מאד – רבי, במה אוכל לזכות אני לחיי עולם הבא?

– עסוק בתורה, בני, בתורה! – עונה המלמד.

– אבל הדיוט אני.

– למד משניות… עין-יעקב… לכל הפחות – פרקי-אבות.

– הלא אמרתי – הדיוט אני!

– אמוֹר תהלים בכל יום.

– לאמוֹר תהלים אני יודע, אבל אין לי פנאי.

– על כל פנים התפלל בכוָנה.

– איני יודע את פירוּש המלות.

והמלמד פונה אליו ברחמים.

– ומה מלאכתך?

– סבל אני.

– טוב מאד, הוי משמש תלמידי-חכמים.

– ואיך?

המלמד חושב רגעים ועונה:

– הבֵא בכל ערב להלומדים בבית-המדרש, מים קרים לשתיה.

פני חיים נהרו מגיל.

– ואזכה לחיי עולם הבא?

– ברחמי השם.

– רבי, – הוסיף חיים לשאול – ואשתי?

ואמר לו המלמד, כי הבעל זוכה לאשתו, וכשהוא יושב על כסאו בגן-עדן, אשתו היא הדום לרגליו.


חיים שב אל ביתו להבדיל על הכוס, וחנה ישבה והתפללה “אלהי אברהם”.

וַיספּר לה חיים את דבר המלמד, אך בדבּרו נמלא פתאום רחמים עליה ויקרא:

– ואני אומר לך, חנה, שאינני רוצה בזה! שבשום אופן לא אתרצה, שתהיי אַתּ הדום-רגלי… אני ארים אותך ואושיבך לימיני, ונשב יחד! יש די מקום לנו על כיסא אחד! ומובטח אני – הוסיף באומץ לב – שהקדוש ברוך הוא יסכים לזה, בוַדאי יסכים, בעל-כורחו יסכים.

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. הַמִּתְיָאֵשׁ (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

אליזה אורז'שקובה: מאמר שני

מאת דוד פרישמן (מאמרים ומסות)

מאמר שני

לא היתה לה הגיניאליות של אשה כג’אוֹרג' סַנד, לא העמקות והפילוסופיה של חוקרת כג’אורג' אליוט, לא יְפי-צורה של סופרת כְּאֶבְּנֶר אֶשֶׁנְבַּךְ או סֶלְמַא לַגֶּרְלֶף – ורק איזה דבר מעין „רחמי-אֵם ”היה לה, איזה דבר מעין עקרת-בית, הדואגת לכל בניה ומחסוריהם – וגדולה למַדַּי היתה הפעולה אשר פָּעלה על-ידי היתרונות הפשוטים האלה. נוטלים אנו לתוך ידנו את אחד מספּוריה, איזה שיהיה: הכרקטריסטיקה על-פי-רֹב לקוּיה, הסיטוּאציה כמעט שאינה בגדר המציאות, עצם המעשה מגֻזם, הבנין כלו, ואפילו הסגנון, רחוקים למדי מהיותם אמנותיים, ובכל-זאת יש אצל הסופרת הזאת איזה דבר הלוקח את לבבנו, ובכל-זאת היא תמיד חביבה עלינו! האם פרי החבּה הוא לכל כואב ולכל דואב ולכל נברא בצלם, הדוברת אלינו מכל מלה ומלה של סופרת זו, שעושה אותה עלינו חביבה כל-כך? האם פרי החמלה הגדולה הוא אל כל נקשה ואל כל אמלל, המקרבת אותה אלינו כל-כך? אכן נשאה האשה הזאת עמנו היהודים במשא סבלנו הקשה, אכן בכתה האשה הזאת עם עֳנִי האכּר אשר בפולין…

אחת היתה מן האחרונים, אשר עוד נותרו לנו מתוך התקופה הטובה והישנה: נשמה פולנית עם האידיאלים של שנות הששים. כלנו אחים, כלנו שָׁוִים, כלנו אמללים, – וכל אמלל מחֻיב ללחום בשביל כל אמלל. ובאידיאלים האלה האמינה ובהִתְאַמְּתוּתם, כאשר יאמין ילד. עוד בשנים האחרונות, כבר היא כבת-שבעים, והיא עוד האמינה. זמנים נשתנו, צפרים אחרות באו וזמירות אחרות, הריאקציה ירדה כבֵדה כעופרת ושחורה כלילה על כל מקום ועל כל דבר, ואֶליזה אוֹרזֶ’שקוֹבה עוד האמינה את אמונתה הגדולה. הוי, השקפת-העולם האידיאלית והגדולה והעצומה הזאת! אורז’שקובה בעצמה היתה מין אנאכרוניסמוס בקרב העת הרעה והנוראה הזאת, האוהבת כל-כך את הרדיפות כשהן לעצמן…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.