לוגו
"הפלשתינאים המיסכנים"
מיקום ביצירה:
0%
חגי אשד
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

הבעיה הפלשתינאית תוסיף להטריד את המדיניות הישראלית בשבועות הקרובים ואף תציב בפניה בעיות הסברה לא-קלות. מעידות על כך ההצהרות האחרונות, החוזרות ונשנות, מצד ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הבטחון משה דיין ושר החוץ אבא אבן על עמדת ישראל לגבי האפשרות של ניהול משא-ומתן בין נציגים ישראליים לבין נציגים פלשתינאים.

ספק רב, אם הכרזות אלה ישימו קץ לחשיבות הנושא, ונראה כי ישראל תצטרך להגדיר את עמדתה בצורה מלאה ומפורטת הן בפומבי והן במגעים דיפלומטיים עם האמריקנים. ההתחייבות האמריקנית-סובייטית בפגישת הפסגה על הצורך “לכבד את האינטרסים הלגיטימיים של העם הפלשתינאי” היא אות לבאות.

אחת הבעיות המטרידות ביותר להסברה הישראלית היא ההשוואה בין הגורל הפלשתינאי לבין הגורל היהודי, ובין שתי הזיקות הלאומיות הללו לגבי ארץ ישראל. אופיינית לכך היא רשימה שפורסמה ב“ניו יורק טיימס”, על שיחה עם פלשתינאי בקהיר, אשר סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה ומתלבט לגבי עתידו – בין הצטרפות למשרד האדריכלים של אחיו בסעודיה לבין הצטרפות לשורות המחבלים. הנימה העיקרית ברשימה זו היא ההשוואה בין מצבם של הפלשתינאים לזה של היהודים. הפלשתינאים, אנשי שיחו של הכתב האמריקני, מוצאים דמיון בין גורלם לבין הגורל היהודי. כדי להמחיש זאת, אחד מהם ציטט מדברי שיילוק ב“הסוחר מוונציה” של שקספיר.

לא רק ערבים חושבים כך. אחת הטענות העיקריות כנגד “ארץ הצבי” של ליובה אליאב היא הסימטריה המאולצת והמאונסת שהוא כופה לגבי הזיקה היהודית והערבית לארץ ישראל – על הרקע ההיסטורי של שתיהן, ועל עוצמת הרגשות, הזכות, הצורך וההכרח שבמימוש מדיני-לאומי של שתי זיקות לאומיות אלו לאותה ארץ מולדת.

דוגמה אחרת להשוואה זאת הוא המאבק למען החזרת מגורשי איקרית וברעם לכפריהם והשימוש שנעשה במהלך ההפגנות בסיסמה “אם אשכחך איקרית תשכח ימיני”. מקרה קיצוני זה חושף את הסילוף שבהשוואה בין החורבן והגאולה הקשורים בגלות, בסבל ובגעגועי העם היהודי לירושלים בשנות גלות, לבין המקרה הרדוד של הפלשתינאים, עם כל הכאב והצער הכרוכים בו, שהם כטיפה בים לעומת הסבל והערגה, שהם בעלי מימד היסטורי-אוניברסלי.

המאמר ב“ניו יורק טיימס”, כמו “ארץ הצבי”, מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים בישראל ומחוצה לה המטפחים מיתוס כוזב והפוך לגבי “הגורל היהודי של הפלשתינאים”. הנזק לישראל הוא ברור. האהדה וההזדהות עם גורלו וסבלו של העם היהודי, כמו רגשות האשם כלפיו מצד דעת הקהל הנאורה בעמים הנוצרים, מועתקת לעבר הפלשתינאים וכלפי היהודים חשים האשמה וגינוי מוסרי. המערכת המדינית וההסברתית של ישראל חייבת להפריך מיתוס כוזב זה, שסכנתו אינה נופלת מזו של תכניות מדיניות מעשיות, שמפניהן ישראל יודעת להתגונן.

הפלשתינאים המדברים על קיומו של עם פלשתינאי מיוחד רואים אותו כחלק בלתי-נפרד מהאומה הערבית הגדולה והזהות הלאומית שלהם היא לפחות כפולה. פלשתינאי יכול לראות את עצמו משולל חלק מזכויותיו הלאומיות בכך שאין לו אזרחות של מדינה פלשתינאית נפרדת על כל ההיבטים שלה. אך גם במקרה הגרוע ביותר אין הוא יכול לראות את עצמו משולל כל זהות לאומית. הלאומיות הערבית האחידה והכוללת היא יסוד מהותי של הלאומיות הנפרדת של כל אחד מעמי ערב. וכל פלשתינאי בעל תודעה לאומית הוא בעל זהות ובעל פוטנציאל הניתן למימוש בכל אחת ממדינות ערב הקיימות ובעיקר בירדן, שהיא מדינת הפלשתינאים החולשת על רוב שטחה של פלשתין.

פלשתינאי יכול לטעון טענת קיפוח ושלילת חלק מזכויותיו, כשם שטענה כזאת נטענת על-ידי כל ערבי בכל אחת ממדינות ערב הבלתי-דמוקרטיות, המושחתות והמפגרות. אך אין בכך כדי לשלול את כל זכויותיו הלאומיות, בדומה למצב היפותטי של יהודי החי בארצות אחרות, אילו מדינת ישראל לא היתה קיימת.

קיומן של 19 מדינות ערביות הוא מימוש ההכרה הלאומית של כל ערבי באשר הוא. ואין למדינות אלו כל קושי להעניק את אזרחותן לכל פלשתינאי הרוצה בכך, דוגמת ירדן ועיראק, או דוגמת הזכות לאזרחות הניתנת לכל יהודי העולה למדינת ישראל. רוב מדינות ערב היו נשכרות מכך, כיוון שהפלשתינאים הם היסוד המשכיל, המאומן והפעיל ביותר בעולם הערבי. מדינות ערב אינן משמשות כגולה לגבי הפלשתינאי והוא לגביהן אינו בגדר מעמסה כלכלית או חברתית, אילולא רצו מדינות ערב להפכו למעמסה במתכוון.

אין להתכחש למצוקה האישית והלאומית, שהיא מנת חלקו של פלשתינאי הער למצבו והרוצה להידמות לערבי בן למדינה ערבית אחרת. מצוקה זאת אינה עולה על מצוקתם של בני מיעוטים לאומיים רבים, או של גולים ונודדים שמצאו להם מקלט ובית לאומי חדש, ברחבי תבל. לעומת האחרונים שפר חלקם של הפלשתינאים – שהרי הם חיים בארץ ערבית אחרת, שהיא כאמור חלק בלתי נפרד מאותה תרבות, דת, שפה והכרה לאומית.

הערבים מתאכזרים איש לרעהו ואומה לרעותה. במדינות ערב שורר משטר של קיפוח, אפליות ורדיפות, ואם הפלשתינאים אינם נקלטים בלב שלם על-ידי אחיהם עצמם ובשרם – זוהי תופעה מצערת ומעוררת אהדה. אין היא בשום פנים ואופן אשמתה של ישראל.

הפלשתינאים אינם כה מסכנים, כפי שהם רוצים שנחוש כלפיהם. אדונים הם לאוצרות כל הארץ. יש הרוצה לראות במזרח התיכון את מחנות הפליטים ויש הרוצה לראות את מגדלי קידוח הנפט ואת מפעלי הזיקוק הענקיים וההון הזורם לקופות מדינות העולם הערבי. את הנפט אי-אפשר לקחת מהם ואילו את מחנות הפליטים איש אינו מאלצם לקיים. מאחורי הפלשתינאים ניצבים מאה מיליון ערבים ולצידם ניצבות מעצמות – כבריה"מ, סין, הודו, אינדונזיה, פקיסטן, חלק ניכר מאפריקה ועוד. הפלשתינאים מודעים לעובדה זו ולכן אין הם נואשים מן התקווה לנצח ולחסל את ישראל.

כשם שאין אפשרות להתעלם מן המצוקה הפלשתינאית – אשר איננה בראש סולם המצוקה של בני מיעוטים לאומיים שונים ברחבי תבל – כך גם אי-אפשר להתעלם מפוטנציאל העוצמה הערבית, מבחינה כמותית – כלכלית, דמוגרפית וצבאית.

לפלשתינאים אלטרנטיבות לאומיות רבות, בעד שלישראל קיימת רק אלטרנטיבה אחת. הסבל הפלשתינאי העיקרי אינו נובע ממצבם הקשה של הפלשתינאים, אלא מרצונם לנצח את ישראל ולשלול ממנה את קיומה, ומהרגשת הבושה והתסכול עקב הכשלונות החוזרים ונשנים לעשות זאת. הפלשתינאים אינם סובלים ממה שאין להם, אלא ממה שיש לישראל ומהרצון לקחת זאת ממנה. זהו סבל הנובע מרגשות נקם. הרוצה לרחם על הפלשתינאים, חייב ליות מודע לאלטרנטיבות הלאומיות הרבות העומדות בפניהם ואף לתאוות הנקם והשנאה שבהם ולתוצאות האכזריות האפשריות של הרחמים עליהם.

6.7.73