רקע
חגי אשד
בחזרה להתחלה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

החלטתה של המועצה המרכזית של אש“ף בדמשק בסוף השבוע שעבר הוגדרה בוושינגטון כסטירת לחי לסעודים. למה דווקא לסעודים? המקורות האמריקניים טענו, שהסעודים הבטיחו להם שאש”ף יחליט סוף-סוף לקבל את החלטת 242 של מועצת הבטחון. הסעודים ובני שיחם האמריקנים קיוו, כי בכך ייפתח פתח לשיתופו של אש“ף במאמצי השלום האמריקניים ולתחילת הלחץ האמריקני על ישראל להכיר באש”ף ולסגת מהשטחים. פתח כזה לא נפתח עדיין, אך הוא גם לא ננעל. הוא עלול להיפתח מחדש בעתיד הלא רחוק.

מבשרים על כך קולות בקהיר ובוושינגטון, וכן ידיעות מירושלים. ההסתגלות האמריקנית לאש“ף ואל עולם המושגים שלו לא הסתיימה. בחודש מארס, ערב כינוס המועצה הלאומית של אש”ף, עדיין הביעו האמריקנים תקווה לשינוי “האמנה הפלשתינאית”. דבר זה לא קרה. ערב כינוס המועצה המרכזית של אש“ף בדמשק, הסתפקו האמריקנים בהבאת תקווה שאש”ף יקבל את החלטה 242, בתוספת פירוש פלשתינאי. גם דבר זה לא קרה. ומה הלאה? על-פי הסימנים צפוי כרסום נוסף בתנאים האמריקניים להכרה באש"ף ואפשר שיפתח משא-ומתן רשמי וגלוי אתו, כבר בתקופה הקרובה.

בינתיים ניתנה לישראל ארכה קצרה להתכונן למערכה הגדולה על דעת הקהל, המערכה לחידוש ההכרה בצידקתן ובזכויותיהן של ישראל ושל התנועה הציונית.

אש"ף הצליח – מאז הקמתו בראשית 1965 – לכרסם ביסודותיה של הכרה זו ולחולל סחף נגד ישראל בדעת הקהל העולמית. באמצעי התקשורת ובאוניברסיטאות, ולא רק בארצות המערב – אפילו בישראל עצמה.

אש"ף ניצב על סף נצחונו העיקרי – לזכות בהכרה אמריקנית מבלי שיבטל או ישנה את “האמנה הפלשתינאית”.

נצחון זה עלול להביא לעימות בין ישראל לארצות-הברית. יתכן שהעימות יהיה קצר ויתכן שיהיה ממושך. על כל פנים הוא יגרום לחידוש הוויכוח הציוני בישראל עצמה, ברחבי העם היהודי ובין ישראל וארצות-הברית. התועלת שישראל תפיק מנצחון אש“ף ומקבלת האמנה הפלשתינאית תהיה נקודת מוצא להתמודדות מחודשת, בכך שהוויכוח יוחזר לנקודת המוצא – שנת 1917, ההתחלה של “הפלישה הציונית” (בנוסח “האמנה הפלשתינאית”), שנת הצהרת בלפור והנחת היסודות למנדט הבריטי בארץ ישראל. אפשר להתחיל את המשא-ומתן הישראלי-ערבי מנקודת המוצא בהווה, ואפשר להתחיל מנקודת המוצא של העבר. קיומה של מדינת ישראל וכוחו של צהל משמשים חומת מגן מספיקה לניהול ויכוח כזה, כפי שמציע אש”ף, וכפי שמסכימים עימו המערב אירופים והאמריקנים.

“האמנה הפלשתינאית” בנויה על שלושה מיתוסים: מיתוס ההתעלמות מקיומו של עם פלשתינאי ומזכות ההגדרה העצמית שלו, מיתוס ההשתלטות של עם אחד על השני והמיתוס של נישול עם מאדמותיו. אלה הם שלושת המיתוסים הפלשתינאים העיקריים שעליהם נסב הוויכוח הציוני מתחילתו, ושעליהם מתבססת גם האמנה הפלשתינאית.

לעומת “אמיתות” אלו יש להזכיר, כי הצהרת בלפור והמנדט לא היו מבוססים על התעלמות מעקרון ההגדרה העצמית, אלא להיפך – על יישומו לגבי העם היהודי, לגבי הקשר ההיסטורי שלו עם ארץ-ישראל (פלשתינה) ולגבי זכותו להקים בה מחדש את ביתו הלאומי. מהעם הערבי לא נשללה זכותו להגדרה עצמית. היא הוענקה לו על-ידי חבר-הלאומים דאז בכל מדינה ומדינה (לאחר תקופת מנדט זמנית) ונועדה להיות מיושמת במדינה הערבית הגדולה והמאוחדת לעתיד לבוא. את ערביי ארץ ישראל ראה המנדט וראתה הציונות כחלק מהעם הערבי הזכאי לעצמאות לאומית מלאה במדינתו. דוגמה טובה ביותר יכולה להיות קיומם של מיעוטים גרמניים בצ’כוסלובקיה (הסודטים), בפולין, בארצות הבלטיות ובצרפת, שראו עצמם כחלק מהעם הגרמני שביטויו הלאומי המלא הוא בגרמניה, בעוד שהם אזרחים בעלי זכויות מלאות במדינותיהם השונות, כאזרחים בודדים וכשייכים למיעוט דתי, תרבותי או לאומי.

בהתאם לכך הוכרו גם זכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושבי ארץ ישראל, שהוגדרה כמיועדת להיות ביתו הלאומי של העם היהודי. עד היום חלוקים הערבים עצמם לגבי זכות ההגדרה הלאומית העצמית של הפלשתינאים בתוככי ירדן או סוריה. ירדן רואה בפלשתינאים שלה ירדנים, והסורים רואים גם באלה וגם באלה – סורים. לאמיתו של דבר, לא יכון שלום של אמת באיזור אלא כאשר ייחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל ובין המדינה הערבית ממזרח לה, שתהיה ככל הנראה סורית-ירדנית-פלשתינאית, שתכלול גם את החלקים המוסלמיים של לבנון ותיישב בתוכה את כל הפליטים הערבים.

מיתוס ההשתלטות של עם אחד על השני

ההכרה הבין-לאומית שניתנה לזכותו של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ-ישראל היתה מבוססת, כאמור, על ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בעובדה שאין עם ערבי פלשתינאי (כפי שגורסים עד עצם היום הזה גם הירדנים והסורים) ובכך שארץ-ישראל לא היתה מעולם מדינה ערבית נפרדת, אלא מחולקת בין מחוזות דמשק וביירות ותת-מחוז של ירושלים, שכל אחד מהם היה פרובינציה נידחת ומדולדלת באימפריה המוסלמית ובאימפריה העותומנית במאות הקודמות. ניצני ההכרה הלאומית שהתעוררו בקרב ערביי ארץ-ישראל היו ניצנים של הכרה לאומית ערבית, ואיזור “פלסטין” היה אחד ממרכיביה.

הצהרת בלפור והמנדט ניתנו על-ידי הקהילה הבין-לאומית לעם היהודי כולו, שהיה אז מיעוט קטן בארץ-ישראל – כ-65 אלף נפש בלבד. על מנת שיהפוך לרוב ברבות השנים, ועל-מנת שערביי ארץ-ישראל, שהיו אז רוב גדול, יהפכו למיעוט. הבית הלאומי נועד מתחילתו להפוך למדינה יהודית של העם היהודי כולו ולא רק של היישוב שחי בארץ. הוויכוח הציוני בעד או נגד הקמת המדינה היה בעיקר ויכוח על עיתוי – אם להקים את המדינה לאלתר, על-פי הביטוי שהיה מקובל אז – או לדחות את הקמתה. ההתנגדות הציונית להקמת המדינה היתה התנגדות להקמת מדינה יהודית בטרם הפכו בה היהודים לרוב.

היתה התנגדות לוויתור על המנדט. תפקידו היה לאפשר התיישבות יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל. בקיצור: היתה אז התנגדות לוויתור על המשך העליה וההתיישבות או להגבלתן. גם כאשר ניטש הוויכוח בעד או נגד הקמת מדינה לאלתר, לא היתה מחלוקת על עיקרון מספר אחד של הציונות – יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל על-ידי עליה והתיישבות ובאמצעות הפיכת הערבים למיעוט.

מיתוס ההתעלמות

לא היתה התעלמות ציונית מקיום הערבים ומזכויותיהם בארץ-ישראל, היתה החלטה נחושה לא להתנות את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים, משום שלעם היהודי אין מולדת אחרת, וכן משום שלערבים אין זכויות לאומיות בארץ-ישראל וְיש להם זכויות לאומיות מלאות במדינה הערבית הגדולה לעתיד לבוא ובמדינות הערביות הקיימות בהווה.

לא היתה התעלמות מזכויות ערביי ארץ-ישראל אלא הכרה נכונה, כי אין להם יותר מאשר זכויות לכל המיעוטים בארצות אירופה, שזכותם להגדרה עצמית הוכפפה לעיקרון הריבונות הלגיטימית של המדינות השונות, שכל אחת מהן איכלסה מיעוטים אתניים, תרבותיים ודתיים שונים. עיקרון ההגדרה העצמית אינו סותר את ריבונותן של המדינות הקיימות – באירופה, באסיה ובאפריקה.

היתה תקווה שהערבים ישלימו עם רעיון הציונות וריכוז רוב העם היהודי בארצו על-ידי המשך העליה וההתיישבות. היו נסיונות לשכנע את הערבים על הטובה שתצמח להם משיתוף פעולה קונסטרוקטיבי עם מדינת ישראל והתועלת שתבוא לעם הערבי כולו בשטחה של המדינה הערבית הגדולה – תמורת אפשרות לחיות במחיצת היהודים. אמונה ציונית זו לא פגה עד היום.

מיתוס הנישול

אשר למיתוס הנישול של ערביי ארץ-ישראל מעל אדמותיהם. רוב האדמות בארץ-ישראל הן אדמות מדינה מלפני המנדט ולאחריו. מאז שהיו שייכות לסולטן העותומני וכעת, שהן שייכות לממשלת ישראל כממשלה יורשת של ממשלת המנדט (בשטח מדינת ישראל ובשטחי המנדט האחרים הנמצאים בשליטתה, בהעדר ריבונות חוקית אחרת מאז ועד היום). אדמות המדינה יועדו על-ידי המנדט (סעיף 6) להתיישבות צפופה של יהודים, כחלק בלתי נפרד מהקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. ממשלת המנדט התכחשה להתחייבויותיה אלו, ומנעה התיישבות יהודית צפופה על אדמות המדינה במקום לעודד אותה. במקום זאת היא העניקה לערבים אדמות מדינה במחיר זול והללו מכרו אותן ליהודים במחירים יקרים מאוד.

ההתנגדות הערבית המזויינת להגשמת הציונות, לקיום המנדט ולהקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל על פי החלטת האו“ם, גרמה לשפיכות דמים ומלחמות עד עצם היום הזה. למלחמה יש מחיר וכך נוצרו בעיית הפליטים, בעיית הקרקעות הנטושות ומיתוס השיבה “לביתנו ולאדמותינו”, שמטרתו לטשטש את תוצאות המלחמה שעדיין לא נסתיימה. העליה, ההתיישבות וההגנה עליהן נמשכות. ההתנגדות הערבית שדגלה הוא האמנה הפלשתינאית ומנהיגה אש”ף הביאה אותנו עד הלום.

ובכך חוזר הסיפור אל ההתחלה. אפשר לנסות להגיע לסיום המלחמה ולהשלמתה עם תוצאותיה מנקודת המוצא של ההווה, כפי שמציעה ישראל. ואפשר לנסות להגיע לכך מנקודת המוצא של ההתחלה, כפי שמציעה האמנה הפלשתינאית. אלא שאז אין ירדן ואין עם ערבי פלשתינאי, אלא יש סוריה-רבה ופרובינציות שלה, שנקראו במשך ההיסטוריה בשמות שונים ומתחלפים. ויש מדינת ישראל, שתצטרך בסופו-של-דבר להגיע להסכם של שלום עם “הפיקוד המאוחד” של החזית “המזרחית”, כלומר עם סוריה.

2.9.77

המלצות קוראים
תגיות