רקע
חגי אשד
ואף-על-פי-כן הפתרון נראה באופק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

המלך חוסיין עושה זאת בחיבוק. הוא מחבק את יאסר ערפאת ומשמיט את הקרקע של הגדה המערבית מתחת לרגליו. בשבחים וקילוסים, בתשלום מס שפתיים לאש"ף, בעמידה משותפת בחזית המאוחדת נגד סוריה ונגד ישראל ובעקיפין גם – נגד ארצות-הברית, בנסיון אחרון לתקוע טריז בינה לבין ישראל ולזכות בתמיכתה לנסיגה טוטאלית של ישראל מכל השטחים ביהודה ושומרון. המלך חוסיין מנסה לשנות את המפה הפוליטית של הגדה המערבית, לכבוש אותה מחדש באמצעים מדיניים. זוהי תקוותם האחרונה של הפלשתינאים לפתרון, והסיכוי המוחשי ביותר לעשות זאת באמצעות המלך חוסיין, המחבק את יאסר ערפאת חסר האונים, המרחף באוויר ללא קרקע תחת רגליו, ללא יכולת להיחלץ מהחיבוק הכובל.

זו לא רק טקטיקה, זו גם אסטרטגיה (ואפילו יותר מזה) היכולה לחולל שינוי מהותי במפה הדמוגרפית והגיאוגרפית של הישות הפלשתינאית לעתיד לבוא, והנמצאת עדיין בשלב האחרון של התגבשותה המדינית-טריטוריאלית. לא היה בשום תקופה בהיסטוריה ועד לתחילת הציונות עם-מדינה פלשתינאי. הם באמת היו פרוזדור ושלוחה של ישות ערבית רחבה יותר. וזו לא המצאה ציונית. זו לא גזילה שגזלנו מהם. העם הערבי הפלשתינאי כישות עצמאית נפרדת תחילתו ריאקציה להתיישבות היהודית בארץ-ישראל. מאז טרם נקבעה סופית ההגדרה העצמית שלהם. על כך נטוש עדיין מאבק בין המלך חוסיין ליאסר ערפאת, מאבק בין ישות פלשתינאית נפרדת, שתאיים לבלוע את ירדן מבפנים, לבין ישות פלשתינאית-ירדנית משותפת וממוזגת בכור היתוך פנימי וחיצוני. זה קורה עכשיו לנגד עינינו. המאבק מתקרב לשיאו.

ליאסר ערפאת אין ברירה. הוא לא יכול, וגם לא רוצה, להיחלץ מחיבוקו של המלך חוסיין. הוא עכשיו אורח-גולה בחצרו של המלך, והמלך חוסיין בשלב זה הוא הנציג העיקרי של הציבור הפלשתינאי – בגדה המערבית. המלך חוסיין הרכיב ממשלה ירדנית-פלשתינאית המשמשת נציגות אותנטית (ובעלת הסמכות והכוח המדיני והצבאי) של הציבור הפלשתינאי בגדה המערבית. הציבור הזה הוא עתה הריכוז הפלשתינאי החשוב ביותר – היחיד שעל ייצוגו נטוש מאבק פנימי. המלך חוסיין וממשלתו נמצאים עתה בעמדת יתרון במאבק הזה, המתקרב לשיאו.

לאחר שתסתיים מלחמת לבנון, אפשר יהיה לדעת יותר כיצד השפיעה על מהות הבעיה הפלשתינאית ועל הסיכוי לפתרונה באמצעות ירדן. ההקשר ברור. אש“ף נעקר מבסיסו הטריטוריאלי-דמוגרפי-מדיני-צבאי בדרום לבנון ובביירות. התפצל לשתי הנהגות, הנלחמות זו בזו. האחת תלויה בסוריה והשניה בירדן. לאחת יש אוריינטציה אנטי-אמריקנית והיא ממשיכה לדגול ב”מאבק המזויין" ללא פשרות. לשניה יש אוריינטציה פרו-אמריקנית והעדפה של מאבק מדיני, בתנאי שתצליח לסכסך בין ארה"ב לישראל.

הנהנה העיקרי מהפיצול וממלחמת האחים בין פלגי אש“ף השונים הוא המלך חוסיין, המחזיק בידיו את המפתחות לפתרון הבעיה הפלשתינאית שנשמטו מידי אש”ף. ההבדל המכריע בין המצב שהיה לפני מלחמת לבנון ואחריה הוא שליאסר ערפאת אין עכשיו ברירה. הוא תלוי בחוסיין. גם תושבי השטחים יודעים זאת. וגם מנהיגיהם, שהתייצבו כולם (פרט לקומוניסטים) בקונסוליה האמריקנית במערב-ירושלים, לקבל את פני עוזר שר החוץ האמריקני ריצ’ארד מרפי. התייצבות כזאת לא היתה בעבר בקונסוליה האמריקנית. זהו מסימני המפנה במחנה הפלשתינאי.

זו לא קוניוקטורה חולפת. ירדן היא חלק מפלשתין. פלשתין היא חלק מירדן. אין זהות מלאה בין שתיהן, אבל יש חפיפה רחבה ועמוקה. הישות הפלשתינאית מעורבת ומחוברת יחד בירדן ובגדה המערבית בכל הרמות, החל ברמה המשפחתית הגרעינית, ברמת הנכסים הישירים ביותר ועכשיו – יותר מתמיד – גם ברמה הממשלתית. אותה הוויה ירדנית-פלשתינאית קיימת בצבא ובממשל על כל דרגיו, בדת ובתרבות, בכלכלה ובעסקים. ההוויה הזאת מתחזקת, מתגבשת ומתמזגת יותר ויותר.

למלך חוסיין נוח לעשות זאת בשיטת החיבוק. לנצל את ההזדמנות הנוכחית להגברת אחיזתו ושליטתו בתושבי השטחים, לדחות את ההתמודדות המכריעה בינו לבין יאסר ערפאת עד שיהיה בטוח בנצחונו. עד שיוברר לו שיש סיכוי לניהול משא-ומתן עם ישראל שיבטיח לעם הפלשתינאי יותר ממה שיש לו עכשיו – אפילו אוטונומיה נרחבת כהסדר ביניים – בדרך זו יבטיח חוסיין לעצמו תמיכה מספיקה בשטחים ובקרב רוב מדינות ערב (להוציא את סוריה ואירן. מצד סעודיה תספיק תמיכה בשתיקה).

פתרון ירדני זה לבעיה הפלשתינאית הוא הפתרון היחיד האפשרי. אין פירושו מחיקת הזהות הפלשתינאית ואין פירושו ויתור על הגדה המערבית. פירושו האמיתי הוא – העברת מרכז הכובד של הישות הפלשתינאית מירושלים לרבת-עמון, מהגדה המערבית לגדה המזרחית. זה ההבדל המכריע – היכן יהיה המוקד, היכן יהיה הבסיס העיקרי? היכן יהיה שווי המשקל הלאומי? – בלי ויתור ערבי על רוב שטחה של הגדה המערבית. בלי לבטל את הזיקה הלאומית היהודית ואת הסדרי הבטחון של ישראל לגבי יהודה ושומרון. בלי לפרק ישובים, בלי לצמצם נוכחות וחופש תנועה והתיישבות ישראליים. מעבר הדרגתי מאוטונומיה לערבים לאוטונומיה ליהודים. בשלטון משותף ישראלי-ירדני למשך תקופת מעבר מוסכמת.

הפתרון הירדני לבעיה הפלשתינאית היה היעד העיקרי של המדיניות הציונית המעשית בשנות השלושים והארבעים. אילו היו הבריטים מעניקים לפתרון זה בשעתו את מלוא תמיכתם, אפילו ערב הקמת המדינה, הוא היה יכול לצאת אל הפועל, אפילו בלי מלחמה. אך הבריטים לא רצו, ואולי לא יכלו, ויחסי הכוחות בעולם הערבי היו אז אחרים לגמרי.

עכשיו קיימת הזדמנות טובה יותר מאי-פעם בעבר. העולם הערבי מפוצל ומסוכסך. די להזכיר את מלחמת אירן-עירק, הרחוקה מסיום, הסכנות לערב הסעודית וליתר מדינות המפרץ הפרסי, הסכנה הלובית למצרים ולסודן, הבעיות הפנימיות הקשות של מצרים, המאלצות אותה עתה להיעזר בארצות-הברית יותר ויותר.

האילוץ העיקרי לפתרון ירדני של הבעיה הפלשתינאית מתבצע בלאו הכי בתהליך בלתי פוסק. מרכז הכובד הפלשתינאי עובר בצורה מתמידה לירדן. שם מרכז העסקים הפלשתינאי, לשם נוהרים הצעירים המוכשרים ובעלי היכולת. לשם זורמת הגירה פלשתינאית בלתי פוסקת גם אם לא בממדים גדולים. זהו תהליך דמוגרפי-גיאוגרפי של שינוי הישות הפלשתינאית. ולעומתו – התהליך של הגברת ההתיישבות היהודית והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. לדידם של הפלשתינאים גם כל השכונות מסביב לירושלים, המתאכלסות בלי הרף, הן חלק מהגדה המערבית ההולכת ונשמטת מתחת לרגליהם.

ירדן עדיין איננה פלשתין. לא לגמרי. והגדה המערבית היא עדיין חלק מירדן. בינתיים קיימת חפיפה חלקית גוברת בין ירדן לפלשתין. אם הירדנים והפלשתינאים יתמהמהו גם הפעם – תיווצר חפיפה מלאה, עד כדי זהות גמורה, בין ירדן לפלשתין. המפתח לפתרון הבעיה הפלשתינאית נמצא, כאמור, בידי המלך חוסיין. לרשותו חודשים ספורים להשתמש בו. האפשרות שהוא יעשה זאת נראית באופק, אבל היא עלולה לחלוף.

24.4.85

המלצות קוראים
תגיות