רקע
חגי אשד
נעוריו האבודים של צה"ל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

בתחילה הזכירה מלחמת לבנון את מבצע סיני משנת 1956. לאחר מכן הצטמצם הדמיון וגברו ההבדלים. ולאחר חצי שנה למלחמה מתברר כי אין שום דמיון בין המלחמות. צה“ל של מלחמת לבנון בשנת 1982 לא נלחם כמו צה”ל של מבצע סיני בשנת 1956, אלא כמו הצבא הבריטי של מבצע סואץ – “התאום החורג” של מבצע סיני. הבריטים השיטו ארמדה גדולה בים התיכון, כאילו לרשותם כל הזמן הדרוש, בלי הפרעה ובלי התערבות. הם ריככו את היעד בהפצצות כבדות מן האוויר כאילו ניצב מולם לא הצבא המצרי של שנת 1956 אלא הצבא הגרמני של מלחמת העולם השנייה לפני הפלישה לחוף נורמנדי. הם פעלו לאט, בעוצמה אדירה, “על בטוח”, “לפי הספר”, ונחלו כישלון גמור בשל אי-השגת היעדים הצבאיים והמדיניים.

צה“ל של אז פעל במהירות הבזק, בהפתעה גמורה, נקט בתחבולות לבלבל את הפיקוד העליון של האוייב וערער את שווי המשקל של הצבא המצרי, שפתח בנסיגה מבוהלת מסיני. וכל זאת – במינימום של זמן ואבידות. דווקא משום שצה”ל והפיקוד העליון הצבאי והמדיני בתקופת מבצע סואץ היו מוכנים ליטול מקסימום סיכונים מחושבים, השתלמו הסיכון וההעזה. צה"ל היה אז צבא עני ורזה, צעיר ונועז, שרירי וגמיש. הוא עשה מלחמה בתחבולות והתחיל מהסוף, בקירבת התעלה. הוא הביא בחשבון אפשרות של סיום המלחמה או הפסקתה בכל אחד משלביה. כך יכול היה לסיים אותה כבר בתחילת הקרבות, כאשר כל שלב יכול היה להיחשב כמבצע חלקי מוצלח בפני עצמו, כפעולת גמול גדולה ונועזת יותר מכל קודמותיה.

במלחמת לבנון פעל צה“ל כאילו הוא הצבא האמריקאי, הטוב ביותר באמצעי לחימתו, ובדרכי הפעלתם. פעל כצבא גדול, מצוייד, מאומן, עשיר עד לרוויה באמצעי לחימה חדישים ומתוחכמים, מסורבל בשירותים, וזהיר מאד, כאשר החיסכון באבידות (המוטעה, בסופו של חשבון) ולא השגת היעד במועד הנדרש, עומד בראש שיקול הדעת של מפקדיו. במלחמת לבנון פעל צה”ל כצבא “מרובע” בכל תכנוניו וביצועיו. פרט לחיל האוויר, כמובן. צה"ל לא גילה הפעם דמיון, תושיה והפתעה. הכל התנהל “בקווים ישרים”. מלמטה למעלה ומההתחלה לסוף.

במלחמת לבנון הפעיל צה"ל עוצמות אדירות בכמות ובאיכות. הוא תיזמר בצורה מתואמת ככל האפשר את הכוחות שנעו בדחיסות על צירי תנועה מעטים, צרים ומפותלים. “דחף” כמויות עצומות של אספקה מכל הסוגים לראשי הטורים הארוכים והמסורבלים, עד לקווים הקדמיים ביותר, לשדה הקרב ממש. הפעיל, בהצלחה רבה, אמצעי לחימה חדישים ומתוחכמים שנוסו לראשונה בתנאי קרב, ברובם מייצור אמריקאי חדיש ובחלקם – בתוספת שכלולים ישראליים מתוחכמים וחדשניים. מה שעשה חיל האוויר הישראלי נגד הטילים והמטוסים הסוריים-סובייטיים הוא ההיפך ממה שנעשה על היבשה. באויר – הכל התנהל בתחבולות ובהפתעות ללא דוגמה ותקדים; על היבשה נערכה חזרה על “מבצע ליטאני” נעדר הדמיון והתושיה, בקנה מידה גדול וצפוף.

מילות המפתח הפעם היו “זהירות”, “סבלנות”, ולא “הפתעה” ו“מהירות”. המפקד הטוב בצה“ל של עכשיו נקרא “מפקד חכם”. הרמטכ”ל של מבצע סיני, משה דיין, היה מכנה זאת אחרת. הוא היה אומר שבמלחמת לבנון גברו “השוורים” על “הסוסים הדוהרים”.

הנסיון הוכיח שבמלחמות לא תמיד הזהירות משתלמת. אם החיסכון באבידות מושג על חשבון התארכות המלחמה, הרי החיסכון הזמני והמדומה הופך לרשימת אבידות מתארכת ככל שנמשכת המלחמה.

חלק מהאחריות לכך נופל על הפיקוד המדיני ולא הצבאי. השם הזמני “המזוייף” של המלחמה ומטרותיה – “מבצע שלום הגליל” – גרם לכך. עכשיו אנחנו יודעים שהמלחמה הוכנה מראש לשתי מטרות עיקריות: האחת להרתיע את סוריה מלפתוח במלחמה יזומה נגד ישראל, באמצעות מהלומות חיל האוויר הישראלי. מטרה זו הושגה במלואה. והשנייה: לעקור את אש“ף מבסיסיו העיקריים במערב ביירות – וגם מטרה זו הושגה במלואה. אבל במחיר הרבה יותר יקר, בנזק גדול בהרבה מהרצוי ובתועלת מדינית קטנה. לאחר שאש”ף נעקר ממפקדותיו בבירה המדינית והתעמולתית שלו בבירות, אפשר להעריך שלולא כך לא היה ערך של ממש לניקוי הרצועה של 40 קילומטר על-פי המטרות המוצהרות של מבצע “שלום הגליל”. למרות זאת יש צורך בתקופה ממושכת של ביעור קינים מתחדשים של טרור בדרום לבנון, אך יש סיכוי להצליח במבצע כזה כפי שהצליחו מבצעים דומים ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון. זו שאלה של זמן. חלק גדול מכל ההישגים הללו אפשר וצריך היה לנסות להשיג במהירות, בהפתעה, ולהתחיל בקרבת ביירות, מצפון דרומה. ואולי היה צריך לפעול בהתקפת-פתע על מיפקדות המחבלים ולחסל את מפקדיהם, בנוסח הפשיטות שצה"ל כה הצטיין בהן בעבר. וזו רק דוגמה אפשרית אחת למה שלא קרה במלחמת לבנון.

במקום תחבולות, הפתעות, קיצורי דרך וסיכונים מחושבים, היינו עדים להפצצות כבדות המלוות בחורבן, הרס והרג של אלפי אזרחים. במקום מבצע קצר והחלטי לחיסול מוצלח של ראשי הטרור, שכל מדינאי העולם, ובכללם מדינאי ערב, כה ייחלו וכה קיוו לו, היינו עדים למצור ממושך שהסתיים אמנם בהשגת היעד של עקירת המחבלים מביירות אבל במחיר מדיני, תעמולתי ומוסרי כבד. כולם רצו להיפטר מאש“ף, שהפך למיטרד ולמכשול לשלום, וקיוו בסתר ליבם שהמוח היהודי רב-התושיה ימצא “פטנט” איך לעשות זאת. עמדו לרשותנו שבוע-שבועיים, לשם כך, וזאת לא עשינו. איכזבנו את אלה שצריכים עכשיו להעמיד פנים שהם אוהבי אש”ף ונאלצים עכשיו לחבק ולנשק את יאסר ערפאת במקום להזיל דמעות שמחה ורווחה על קברו.

צריך לקוות שצה"ל יצליח להחזיר לעצמו חלק מנעוריו האבודים מימי “מבצע סיני” כדי שיוכל לסיים בהצלחה את מלחמת לבנון ולהשלים את השגת יעדיה.

10.12.82

המלצות קוראים
תגיות