מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נסיגה לקו מאז'ינו

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

במהלך מלחמת לבנון, שטרם הסתיימה, ובויכוח הלאומי שהיא עוררה התגלו כמה פאראדוכסים טרגיים. אנו עדים לחילופי תפקידים ועמדות כמעט גרוטסקיים בין “ניצים ל”יונים“, בין מינימליסטים למקסימליסטים, בין “סוסים אבירים” לבין “שוורים”, על-פי ההגדרה הזכורה של משה דיין לגבי מפקדים בצה”ל, בין אלה האוהבים לדהור לבין המעדיפים לחרוש לאט ובבטחה. בנוסף לשני האחרונים קיים סוג שלישי והם ה“פרדים” המסרבים לזוז מן המקום למרות הדרבון של הממונים עליהם – לא לדהור ולא לחרוש.

עם הסוג השלישי הזה, שהוא חדש בצה“ל, נימנים כמה מפקדים שתוארו בפי כמה כתבים צבאיים כ”מפקדים חכמים“. מפקדים אלו שונים מקודמיהם במלחמת העצמאות ובמלחמות שהיו לאחר-מכן, שנהגו להסתער על האוייב במחיר נפגעים שאפשר היה להמנע ממנו אילו נהגו ב”חוכמה", כלומר באיטיות ובזהירות מופלגת: הכל כדי לחסוך בדם, כביכול. לאמיתו של דבר, איטיות וזהירות שסיבכו את עם ישראל במלחמה ארוכה ורבת אבידות בסופו של חשבון מאחר ומספר הנפגעים הוא פונקציה של אורך זמן הלחימה. היו מפקדים שניהלו את הקרבות והמבצעים כאילו עמד לרשותם כל הזמן שבעולם, כאילו אין טעם לכבוש עוד גבעה על אדמה זרה, שבין כה וכה ניסוג ממנה. התבטאויות כאלה של מפקדי עוצבות עולות בקנה אחד עם הפעולות בשטח.

ח“כ מוטה גור, שמסר על כך, סבור שהיעדר המוטיבציה של המפקדים הללו להסתער, לכבוש ולהגיע להכרעה מהירה נבע מהסתייגותם מהמלחמה וממטרותיה הבלתי ברורות והמשתנות. ספק רב אם זהו הגורם היחיד. אולי אין זה אלא גורם נוסף בתהליך ארוך טווח שהחל בצה”ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהיתה רצופה קרבות הסתערות עקובים מדם רב, שלא הביאו להכרעה חדה ומהירה. אולי קיימת רתיעה מצטברת, או שזהו התהליך שהגיע לשיאו במלחמת לבנון ועיקרו העדפת יסוד האש על יסוד התנועה בניהול הקרב. במבט כללי נראה צה"ל (או ביתר דיוק, חילות היבשה שלו) כאילו הוא שקוע בפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים על חשבון פיתוח תורות קרב חדשניות, בהגדלת כוח האש ואמצעי המיגון על חשבון יכולת התמרון, ההפתעה והגמישות בתנועה ובלחימה.

כאילו נשכח הלקח העיקרי של כל מלחמות ישראל – גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני – הלקח של “אין זמן”, שהוא נכון יותר מן הלקח של “אין ברירה”. עם ישראל כולו, וצה"ל, בנויים למלחמות קצרות ומהירות, למבצעי בזק, שמטרתם הכרעה צבאית מהירה, כנקודת פתיחה למיקוח מדיני על תנאי נסיגה והסדרים צבאיים ומדיניים שיהיו מבוססים על ההכרעה ועל הנסיגה מתוך יתרון. עם ישראל הוא עם של מבצעים, רגעי שיא והתעלות, שאחריהם באה ירידה במוראל ובמוטיבציה וחזרה אל הוכחנות, הפלגנות, הביקורת העצמית וההדדית על מטרות ועל דרכים, על תוצאות רצויות ואפשריות ועל מחיר.

הלקח של “אין זמן”, או ליתר דיוק – “יש רק זמן קצר מאוד”, נכון גם במישור המדיני החיצוני. כל מלחמות ישראל הסתיימו בלחץ של המעצמות המשקף את הלחצים הערביים והתחרות ביניהן. כך קרה גם במלחמת לבנון ברוב שלביה, ובעיקר בשבוע הראשון – שבו לא הושגו מטרות המינימום ההכרחיות לערעור בסיס כוחו הצבאי והמדיני של אש"ף ולא הרחקה זמנית של הארטילריה שלו מדרום לבנון. התערבות המעצמות אינה אלא חוזרת על עצמה בכל מלחמות ישראל. צריך להביא זאת בחשבון מראש, בתכנון המלחמה, ומתוך כך בהכרח להשיג תוצאות מהירות ומיידיות בכל אחד ממהלכיה ולא רק באחרון שבהם. הפצצות מן האוויר מביאות אילוץ זה לשיא, וכמוהן פשיטות ומבצעים של “פגע היסוג ופגע”, כדי להתיש את האויב, כדי לערער את בטחונו ואת שיווי המשקל שלו וכדי לשמור על יתרון ההפתעה לעתיד. רק במלחמות קצרות אפשר באמת לחסוך בדם, למרות שיעור אבידות גבוה יחסית בקרב זה או אחר שלהן.

הויכוח הלאומי על “אין ברירה” לא התעורר לגבי מלחמות קצרות – לא לגבי הפצצות ולא לגבי פעולות תגמול, ואפילו לא לגבי “מבצע סיני” בשעתו. מי שניהל את מלחמת לבנון כמלחמת “יש זמן” עורר בהכרח את הויכוח הלאומי על “יש ברירה”.

עכשיו הופך המושג של מלחמת “אין ברירה” לאיסור על “היריה הראשונה”. כאילו מלחמת יום-הכיפורים היא הדגם היחיד המותר למלחמה בעתיד, להילחם רק לאחר שנופתע ונותקף. נוסף על האיסור, לכאורה, של “לחימה בשטח האוייב”. השואל “למה לנו להילחם על אדמת לבנון”, הריהו כאומר שעדיף להלחם נגד אש"ף בכביש החוף ובמלון “סבוי”, בקרית שמונה ובנהריה, ונגד הצבא הסורי – ברמת הגולן, או בדגניה. כל מי שקורא לנסיגה מלבנון מיד וללא כל תנאי צריך לשאול את עצמו אם הוא קורא גם לחזרה אל תפיסת הבטחון של “היציאה מהגדר” – “העברת הלחימה אל שטח האוייב” על-ידי “התקפת נגד מקדימה”, כלומר על-ידי “יריה ישראלית ראשונה”. כל אלה הם סממנים פורמליים של מלחמת “יש ברירה”. היא פסולה בעצם בעיני דקדקנים וחשדנים הקוראים לנסיגה מלבנון מיד.

הטראומה של מלחמת יום-הכיפורים הפכה את צה"ל לצבא גדול ומסורבל, שמשליך את כל יהבו (כמעט) על עוצמות אדירות של כוח אש במקום על תחבולות מפתיעות של גמישות, זריזות וניידות. הטראומה של מלחמת לבנון עלולה להפוך את עם ישראל כולו לעם נסוג ומתחפר במין “קו מאז’ינו” לאומי, השולל כל מלחמה יזומה, כל “יריה ראשונה”, כל “יציאה מהגדר” ונקלע בהכרח למלחמת מגן ארוכה, הרסנית ועקובה מדם יותר מכל קודמותיה – בתוך שטח ישראל, ביישוביה ובשדותיה. כל אלה שקוראים לנסיגה מלבנון מיד צריכים לשאול את עצמם אם זה מה שהם רוצים.

13.1.84

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

האינקביזיציה של האומה השלטת

מאת שמריהו לוין (מאמרים ומסות)

ג. האינקביזיציה של האומה השלטת

האגדה העברית מספרת על אנשי סדום: “היתה להם מטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך – קצרוהו, קצר – מתחוהו”. קיצור רגלים כקיצור ימים דומה, ורק מועטים מן האורחים שנזדמנו לפניהם נכנסו בשלום ויצאו בשלום. “נזדמן לשם אליעזר. אמרו לו: עלה ושכב במטה. אמר להם, מיום שמתה אמי נדרתי נדר שלא אשכב במטה”. אותו אליעזר, כידוע, פקח שבפקחים היה, ואילו רובם של אורחים מצאו להם קבר אצל אנשי סדום, במקום לחם ומים ולינה. זו מידתה של סדום.

כמה גלגולים נתגלגלו עליה על מידת-סדום זו. קשה ממידת סדום היא מידה שנתקבלה על הכנסיה השלטת, שעמדה והתקינה “אני מאמין” בחינת אמת-מידה לנשמה. בימי הבינים שלטת היתה האינקביזיציה האיומה על כלי-הרצח האיומים המקודשים, וקרבנות אדם לאין מספר נפחו נשמתם לאחר שעברו עליהם יסורי גיהנום בעולם הזה. בזמן החדש ניטלה בדרך כלל מקצת מהשפעתה של הדת, מקצת מן החירות הוטלה באדם ואף נעשה סובלני יותר בעניני אמונות ודעות. והנה צמח ועלה “אני מאמין” אחר, שאין סכנתו פחותה מן ה“אני מאמין” של הכנסיה הקפואה, הנוקשה, החמורה. הדת השלטת נדחתה לקרן זוית ואת מקומה תפסה האומה השלטת, ואף היא בנתה את יסודותיה על מידות-סדום. לאומה השלטת “אני מאמין” משלה, קנה-מידה שלה, והיא נותנת אותם לכל אשר מסביבה, לכל החברה האנושית כולה, בדומה לדת השלטת של ימי הבינים. רוצה היא לבלוע הכל, להנמיך הכל, להשוות כל הרגשה, שיהיה הכל מכוּון בדיוקי דיוקים כנגד קנה-המידה שלה. עבר ארוך לך – קצרהו, חלום-עתידות גדול בלבך – קצצהו; אין אתה יכול לצרף לאני שלך עבר זר, אי אתה יכול להתלהב לעתיד זר – פסול אתה למחנה ומנודה ממנה. אין אתה רשאי להיות לא ארוך ולא קצר מקנה-המידה המקובל, השורר, המרומם כל נפש. באה לעולם האינקביזיציה של האומה השלטת.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.