מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יש שופטים אין ממשלה

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

אין ספק שהממשלה חייבת לבצע את פסק-הדין של בית-המשפט העליון ככתבו וכלשונו. אבל חובת הממשלה לציית לפסק-הדין אינה שוללת את זכותו של כל אזרח למתוח ביקורת על פסק-הדין וגם על הממשלה, שיצרה את הפירצה כאחראית ובעלת סמכות ביצוע מדיניות הביטחון של מדינת-ישראל.

הפירצה לא הובקעה בפסק-הדין האחרון בעניין אלון-מורה, אלא בפסקי-דין קודמים בעניין מתתיהו ובית-אל; שם נקבעו הקריטריונים לפיהם ניתן פסק-הדין הפעם. במקרים הקודמים, וגם במקרה האחרון, הסכימה הממשלה להעביר לבית-המשפט את ההכרעה בעניינים שהם באחריות ובסמכות של זרועות ההחלטה והביצוע השונות שלה. כפי שיוסבר להלן התעלם בית המשפט מההכרעה בעניינים שבאחריות ובסמכות של זרועות ההחלטה והביצוע השונות שלה. כגון קביעת מקומן של התנחלויות לצרכים צבאיים במסגרת כוללת ומשותפת של שיקולים ציוניים, מדיניים וצבאיים העשויים כולם מיקשה אחת מאז מלחמת ששת-הימים ובימי כל הממשלות שכיהנו בישראל מאז.

להתעלמות זאת של בית המשפט סייעה טעות נוספת, הנעוצה בפלפול הדוקטרינארי והסמאנטי של “גוש אמונים”, שניסה לתקוע טריז ולפורר לרסיסים את המקשה האחת הזאת; למרבה הטעות והצער הוא זכר לגושפנקה של בית-המשפט העליון.

פסק-הדין עומד ונופל על מסקנה מרכזית אחת ששימשה לו בסיס. בית-המשפטי שאל את עצמו שאלה מכרעת: האם תפיסת קרקע לצורך הקמת התנחלות אלון-מורה נעשתה בגין צרכים צבאיים – כפי שנובע מאמנת האג, או שהיא נעשתה מסיבות אחרות ולמטרות אחרות, לא צבאיות בלבד. תשובת בית-המשפט היתה כי תפיסת הקרקע והקמת התנחלות אלון-מורה נעשו לא מטעמים צבאיים. משום כך יש לפנות את ההתנחלות מהשטחים שנתפסו לצורך הקמתה שלא כדין.

מסקנה זו התבססה על העובדות הבאות: ההחלטה על הקמת ההתנחלות התקבלה בראשונה על-ידי הדרג המדיני ורק אחר-כך על-ידי הדרג הצבאי, כפי שמעיד סדר הזמנים של הדיונים וההחלטות בנושא התפיסה וההקמה של ההתנחלות. ההחלטה התקבלה בלחץ ההפגנות של “גוש אמונים” וגם על כך מעיד סדר הזמנים של הדיונים וההחלטות. לחץ זה ושיקולים ציוניים ומדיניים של הממשלה היו הגורם הדומינאנטי בקבלת ההחלטה ולא חוות-דעת הרמטכ"ל על החשיבות הצבאית של ההתנחלות במסגרת ההגנה המרחבית. חוות-דעת זאת יכולה להיות כנה ונכונה כשלעצמה, אבל לא היא שהשפיעה במידה מכרעת על קבלת ההחלטה על-ידי הדרג המדיני.

השופט העליון ויתקון הוסיף כנימוק את חוות-דעתו של שר הבטחון, החולק על דעת הרמטכ"ל. מחלוקת זאת בין שני מומחים צבאיים מחזקת את הספק של בית-המשפט בדבר היות הצורך הצבאי גורם עיקרי בהקמת התנחלות אלון-מורה ואף בתועלת הצבאית של ההתנחלות.

תוך יראת כבוד ובכל הצניעות, נראה לי, שמערכת ההבחנות של פסקי-הדין בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי, ובין שיקול מדיני לבין שיקול צבאי, לוקה בתיאור סכימתי ומתעלם מהמציאות. תיאור זה חוטא לעיקר העיקרים של מבנה הממשלה ותפקודה ול“אני מאמין” הבסיסי שלה בענייני התנחלות ובטחון. התצהיר של הרמטכ“ל הוא הביטוי הנאמן של מדיניות הממשלה לפני תחילת הדיונים על הקמת אלון-מורה, מתחילת הקמתה של הממשלה. הממשלה הזאת והעומד בראשה משוכנעים שהתנחלות בכל שטחי ארץ-ישראל היא צורך צבאי מובהק. ראש-הממשלה עצמו חוזר ומדבר על סכנת הסתננות רצחנית וירי קטיושות ועל הצורך למנוע כל אלה על-ידי התנחלות. תפיסה זאת באה לידי ביטוי במצע הבחירות של הליכוד, בקווי היסוד של הממשלה, בהודעות הממשלה בכנסת ואף במהלך המשא-ומתן על הסכמי קמפ-דייוויד. המשך ההתנחלויות ביהודה ובשומרון היה למנחם בגין תנאי בל יעבור לקבלת הסכם-השלום. בעניין זה אין בגין נגרר אחרי המפד”ל ו“גוש אמונים”. הקמת התנחלויות כצורך צבאי, בטחוני, מדיני וציוני – בלי מתן ערך דומינאנטי לאף אחד מגורמים אלה – היא בבחינת מושכל ראשון לראש-הממשלה ולממשלתו, גם אם יש מיעוט של שרים בכירים, ובכללם שר הביטחון בכבודו ובעצמו, המסתייגים מתפיסה זאת.

לא כל התיישבות יהודית בארץ-ישראל יש בה תועלת בטחונית; אבל כל התיישבות בטחונית היא ממילא התיישבות ציונית. מבחינה זאת אין כל משמעות לפלפול הדוקטרינארי של אנשי “גוש אמונים” שבית-המשפט אימץ אותו לעצמו בניגוד מובהק לגישת הממשלה וצה“ל. לא רק בענייני התנחלות יש מחלוקת בין מומחים צבאיים. אין נושא צבאי שאינו שנוי במחלוקת בין מומחים צבאיים; כך היה לגבי הקמת קו בר-לב בזמנו וכך לגבי איתור מוצגים וימ”חים, ביצורים וקווי תחבורה ואספקה ועוד. מוזרה מאד התרשמותו העזה של השופט ויתקון מהמחלוקת בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל, שנחשפה בפניו הפעם עד כדי כך שהוא רואה בה מצב ללא אח ורע בפסיקה הישראלית (אילו היו מובאות בפני בית-המשפט תביעות אחרות בתחום הצבאי היה מתברר לו שמחלוקת כזאת היא חזון נפרץ).

גם השאלה של מוקדם ומאוחר בסר הדיונים בממשלה אינה כה חשובה. לא יעלה על הדעת להטיל ספק בשיקוליה הציוניים של הממשלה ובנאמנותה למצעה רק משום שאין היא פותחת את ישיבותיה בשירת “התקווה”, או בקריאת מגילת-העצמאות שלה. השילוב הבלתי ניתן להפרדה בין צרכים צבאיים, מדיניים וציוניים הוא לגבי הממשלה הזאת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה וכך יכול היה בית המשפט העליון להתייחס אליו אילמלא המכשול שהושם בפניו על-ידי אנשי “גוש אמונים”. הם, כדברי תצהירם – מתכוונים לשם שמיים,להגשמת היעוד ולקיום מצוות ישוב ארץ-ישראל, ולא לצרכי בטחון. אבל בינתיים ידם האחת מחזיקה בשלח למלא תפקידי הגנה מרחבית לפי פקודת צה“ל. אם צה”ל היה משלב אותם בסידורי ההגנה המרחבית שלו, לא היה מקום לבית-משפט להטיל ספק בכך שהם ממלאים תפקיד צבאי. כוונה שבלב, שאינה עומדת בסתירה עם המעשה הצבאי המוטל עליהם, אין בה כדי לגרוע מחשיבותו ותועלתו הצבאית של המעשה הזה. המחלוקת בענייני אמונות ודעות בקרב חיילי צה"ל אינה מעלה ואינה מורידה לגבי חובת מילוי התפקיד המוטל עליהם על-ידי מפקדיהם, כל עוד הם ממלאים אותו כהלכה ולשביעות-רצון המפקדים.

הלחץ של “גוש אמונים” על הממשלה לקבל את ההחלטה על הקמת ההתנחלות אין בו כדי להוכיח שההחלטה התקבלה רק בגלל הלחץ הזה. בכל מדינה דמוקרטית פועלות קבוצות לוחץ שונות. בתוך הפרלמנט, במסדרונותיו ואף מחוצה לו. כמה קבוצות כאלה נזקקות להפגנות, שביתות-שבת וצעדים שונים שאינם של מחאה ומרי פאסיבי. היות הלחץ אין בו כדי להוכיח שהוא אינו מוצדק, או שהוא עומד בניגוד למדיניות הממשלה ולהתחייבויותיה. הלוחץ יכול להיות נושה שתובע מהממשלה לפרוע שטר שהיא חתמה עליו מרצונה ולפי מיטב הכרתה ועתה היא מהססת לפרוע אותו בגלל לחצים נגדיים. הלחץ של “גוש אמונים” גרם לממשלה לפרוע שטר של הקמת התנחלויות לצרכים בטחוניים שנכתב ונחתם על-ידה.

הלחץ הנגדי, שעיכב את הקמת ההתנחלויות, הוא מדיני באופיו וכוונתו היתה לא להפריע למשא-ומתן לשלום ולא לפגוע עוד יותר בתדמיתה של ישראל בעולם. השיקול המדיני נגד ההתנחלות יכול להיות מוצדק מאד כשלעצמו, אבל הממשלה הזאת חרתה על דגלה לא להפוך את הלחץ המדיני לשיקול מכריע ולתת עדיפות לשיקול הצבאי, שהוא בבחינת התחייבות קבועה ועומדת. הלחץ של “גוש אמונים” והמפד“ל, גם אם נבע משיקולים לאומיים ודתיים גרידא, יכול היה לסייע לצה”ל לפעול לפי תפיסתו הצבאית של הרמטכ“ל ולפי קווי היסוד והחלטות הממשלה, כלומר, למלא אחר הצרכים הצבאיים הנראים בעיניו (לפי תצהיר הרמטכ"ל) ולהקים את ההתנחלות באלון-מורה. זאת לצורך הגנה מרחבית, על כל תפקידיה בביטחון שוטף ובביטחון יסודי, לפי המינוח המקובל בצה”ל, שבית-המשפט פסח עליו.

הפירוק לגורמים צבאיים ומדיניים, זה לעומת זה, בנושא ההתיישבות הבטחונית, מופרך; כן גם הפרדה בין הדרג הצבאי והמדיני בנושאי התישבות. כל ממשלות ישראל גרסו שילוב ותיאום בין-משרדי ובין-דרגי בנושא ההתיישבות בין זרועות השלטון ובין תנועות ההתיישבות ההתנדבותיות, כדי להבטיח את התפיסה האינטגראטיבית של התיישבות ובטחון, תפיסה שתענה על כל הצרכים בצורה הטובה ביותר ואף תבטיח את כוח האדם הדרוש למילוי התפקיד הצבאי של ההתיישבות. מאז ומתמיד סיפקו תנועו-ההתיישבות האזרחיות והפוליטיות את כוח האדם על-פי המוטיבאציה האישית, האידיאולוגית והתנועתית השונה. כמוהן גם “גוש אמונים” עכשיו. גם בעבר היו לחצים של תנועות-התישבות לגבי המיקום והמועד של התנחלותם. כך קרה ברמת-הגולן ובגוש-עציון. הלחץ הזה אין בו הוכחה שאין ערך צבאי לישובים שהוקמו באיזורים אלו.

הקמת הנח“ל כזרוע להתיישבות היתה צריכה לשמש בידי בית-המשפט הוכחה לשילוב זה, הבלתי ניתן להפרדה, גם בקבלת ההחלטיות וגם בביצוען בנושאי התיישבות ובטחון, לפי תפיסת הממשלה וצה”ל מקדמת דנא. ביטוי מכריע לשילוב זה הוא קיומה של הועדה להתיישבות המשותפת לממשלה, להסתדרות הציונית העולמית ולגורמי צה“ל. בראש הוועדה הזאת עמדו תמיד שרים בעלי רקע בטחוני וצבאי מובהק – השרים ישראל גלילי ויגאל אלון בממשלה הקודמת והשר אריאל שרון בממשלה הנוכחית. כל מהותה ותיפקודה של הוועדה להתיישבות לגשר על ההפרדה המלאכותית בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני ולהבטיח ששיקולי ההתיישבות והביטחון יהיו כמיקשה אחת, על כל משמעויותיהם. תפקידה של הועדה הזאת הוא מקצועי-צבאי מובהק והיא הגורם שצריך לקבוע את אתרי ההתנחלויות ואת סדר-הזמנים של הדיונים ושל ההחלטות. מעולם לא עלה על דעת מישהו לראות בה דרג מדיני גרידא, ששיקולים צבאיים אינם מנחים אותו. תפקיד מקצועי-צבאי זה של הוועדה להתיישבות מקבל חיזוק מכך שהממשלה הנוכחית העבירה לוועדת-שרים לענייני ביטחון, בראשות ראש-הממשלה עצמו, את קבלת ההחלטות העקרוניות, בעוד הוועדה להתיישבות עוסקת בביצוע בתוקף היותה גוף בין-משרדי, בין-דרגי, בהשתתפות שרים, פקידים וקציני צה”ל המייצגים את הגופים הצבאיים והמקצועיים העוסקים במיפוי הביצורים והיישובים. מיקומו של הישוב אלון מורה לא צץ לפתע לאחר ההפגנה של “גוש אמונים” בשנת 1979. היה זה מיקום מומלץ מועדף לאחר בירורים קודמים ממושכים גם בדרגים צבאיים וגם בדרגים התיישבותיים. עובדה היא שמיקום זה הופיע כבר באוקטובר 1978 במפת ההתיישבות של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית.

גם בממשלות הקודמות היה ויכוח על תפיסות שונות בנושאי ההתיישבות הביטחוניים. המפורסמת ביותר היא המחלוקת על “תכנית אלון”, שהוועדה להתיישבות – בראשות השרים גלילי ואלון – ביצעה אותה בלי שאושרה פורמלית כתכנית כוללת על-ידי הממשלה ובלי ששר-הביטחון דאז, משה דיין, תמך בה. גם אז אושרו להקמה פעם אחר פעם ישובים אלה ואחרים שהיו חלק מן התכנית הכוללת שלא הובאה לאישור. גם אז היה כל אישור נפרד כזה כרוך במערכת לחצים דומה. גם אז קבעה עמדת ראש-הממשלה, בתמיכת רוב השרים, והמדיניות הזאת הופעלה על-ידי הוועדה להתיישבות בתיאום עם הרמטכ"ל והכפופים לו; הם פעלו בהתאם להחלטות הממשלה ובניגוד לחוות דעתו המקצועית של שר-הביטחון משה דיין, שהיה בעל עבר צבאי. ולא היה עולה על הדעת להטיל ספק, בגלל זה, במניעיה ושיקוליה של הממשלה בנושאי ההתיישבות והביטחון.

קיימת הקבלה מלאה בין תקדימים מהעבר לבין מה שקורה עכשיו בממשלה. אמנם האישים התחלפו, גם התפיסה הבטחונית-התיישבותית השתנתה, אך בעינו נשאר השילוב האינטגראטיבי של השיקולים הצבאיים, המדיניים, הציוניים וההתיישבותיים. נשאר השילוב התיפקודי בין כל הדרגים והגופים העוסקים בהתיישבות ונשאר הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי בנושאי ההתיישבות והביטחון, ומחלוקת בין שר-הביטחון לבין “שרים בטחוניים” אחרים והרמטכ"ל, הפועלים בתיאום מלא עם ראש-הממשלה. נשארו גם תופעות של לחץ מצד גופים התיישבותיים ופוליטיים על הממשלה בתביעה שתפעל לפי מדיניותה ותתגבר על לחצים נגדיים והתחייבויות סותרות.

בית-המשפט העליון התעלם מהשילוב הזה, שהוא אחד מסימני הייחוד של מדינת-ישראל וממשלותיה מאז ועד היום. כאילו אין בית-המשפט העליון יושב בתוך עמו וכאילו לא שמע על קיום הנח"ל ועל קיום ועדת השרים לענייני התיישבות ועל הוויכוח בעבר על “תכנית אלון”, קו בר-לב, תפיסת ההגנה המרחבית ועוד מחלוקות דומות. בהתעלמות זאת שלל בית-המשפט העליון את סמכותה של הממשלה להחליט ולבצע ולהמשיך לתפקד לפי הדפוסים הקיימים של זרועות הביצוע שלה, בתחום המשולב של התנחלות וביטחון, על-פי התחייבויותיה הבין-לאומיות כפי שהיא מבינה אותן. בכלל זה – ויתור על כל סיני כדי להמשיך ולהקים התנחלויות בטחוניות-צבאיות בעזרת אנשי “גוש אמונים”, אף-על-פי שיש להם מוטיבציה שונה ואין הם רוצים להעלות את השיקול הבטחוני על דל שפתיהם.

בית-המשפט העליון פירק באורח מלאכותי את השילוב הבלתי-ניתן-להפרדה של מכלול השיקולים ושל רצף הדיונים בכל הדרגים ובכל גופי ההתישבות הבטחונית. פירוק זה הביא למסקנה המוטעית שההתנחלות באילון-מורה הוקמה לא כדי למלא צרכים צבאיים, אלא צרכים אחרים, ועל כן יש לסלקה ממקומה.

להגנת בית-המשפט העליון יאמר שנציגי הממשלה, שהופיעו בפניו, לא עמדו על מכלול שיקוליה ודיוניה של הממשלה בנושא ההתנחלות מתחילתם. גם בית-המשפט העליון וגם הממשלה ונציגיה, שהופיעו בפניו, שכחו לא רק את מבנה הממשלה, תיפקודה וסמכויות ההחלטה והביצוע של זרועותיה ודרגיה מאז הקמת המדינה. נשכחה מהם גם המסורת של הגשמת הציונות מתחילתה: איך הוקמו ופעלו המוסדות המישבים והביטחוניים, איך חולקו האחריות והסמכות ואיך הובטחו השילוב והתיאום ביניהם כמיקשה אחת. בכוח המסורת הזאת הגענו עד הלום. עתה הלב חרד; האם לא ערערו פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בנושאי ההתנחלות את כל אלה ולא העמידו אותם בסימן שאלה מחודש? רק בית המשפט העליון עצמו יכול לתקן את שגיאתו, אם יגיע למסקנה שהוא שגה בפסקי-הדין האחרונים בנושאי ההתנחלות ולו גם באשמת הממשלה וצורת ההסתמכות שלה על החוק הבין-לאומי הקיים. אין דרך אחרת לתיקון השגגה. אם אכן נעשתה.

2.11.79

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

הַפַּרְפַּר לַפֶּרַח

מאת חיים נחמן ביאליק (שירה)

וּבְרָכָה בְּלִי דָי,

שָׁלוֹם וּבְרָכָה,

מֵהַר וּמַגָּיְא!


אֶשְׁתֶּה מִכּוֹסְךָ

רַק אֵגֶל טַל חָי

וְעַפְתִּי כְּרֶגַע

לָהָר וְלַגָּיְא.


עֶרֶב אָשׁוּבָה

וּבְפִי לְךָ שָׁי:

בִּרְכַּת הֶהָרִים

וּבִרְכַּת הַגָּיְא. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.