מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לעצור את הגיליוטינה

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

“ועדת בייסקי”, כמו ועדות חקירה שקדמו לה, אינה עומדת בשני מבחנים עיקריים – לא במבחן הצדק ולא במבחן התועלת.

ועדת החקירה הממלכתית או המשפטית, כפי שהיא נקראת בישראל, התגלתה בכל המקרים שחקרה עד כה כגיליוטינה לעריפת ראשיהם של שעירים לעזאזל ותו לא. כל יתר המלצותיה ומסקנותיה נשארות על הנייר ורק מפעל חייהם ושמם הטוב של השעירים לעזאזל מתגלגלים כגולגולת כרותה בכיכר העיר, לקול מצהלות ההמון. הפעם אפילו האספסוף אינו שש לבעוט בראשית המתגלגלים. הכל חשים שהצדק לא נראה, מן הטעם הפשוט שהוא לא נעשה. לא צדק ולא תועלת.

תחושה זו נגרמה, קודם כל, על-ידי העונש הדרקוני “לכל החיים”, שאפילו רוצח בכוונה תחילה פטור ממנו. אמנם מנהלי הבנקים לא ישבו בבית-סוהר, אבל גם ביתו של אדם יכול להפוך לבית-כלא לכל החיים לאדם שעיסוקו וכבודו המקצועי האישי נשללו ממנו. למה לכל החיים?

שאלה זו אינה הקשה ביותר. למה לא הפוליטיקאים? למה לא יורם ארידור ואברהם שפירא, שהוועדה מצאה כי הם הוליכו אותנו שולל לגבי ערכן האמיתי של מניות הבנקים? ולמה כל אלה שפרשו מתפקידיהם הקודמים במערכת הבנקאית או הפוליטית וזכו, משום כך, לחנינה על העבר ולחסינות לעתיד? למה אלה יוכלו לחזור לתפקיד דומה, או אפילו לזכות בקידום, או סתם להמשיך ולהזיק לכולנו בוועדת הכספים הכל-יכולה של הכנסת? יורם ארידור ואברהם שפירא ימשיכו. ועוד איך.

למי מספרים שהבוחר בישראל יכול להעניש את הדרג הפוליטי הנבחר? חברי “ועדת בייסקי” אולי חיים בארץ אחרת, שבה נהוגה שיטת בחירות שונה. בישראל שלנו מי שקונה מלפפון פוליטי, חייב לשלם ולקבל גם עגבניה רקובה ובצל מעופש, הכלולים באותה רשימה. מי שרוצה ליכוד, למען “ארץ ישראל השלמה”, יקבל את יורם ארידור – זה שרוקן את הקופה הציבורית והפרטית של כולנו. מי שרוצה “תורה ומצוות ומעשים טובים” בנוסח החרדי של ימינו, יקבל את אברהם שפירא – זה שהכפיל פי שישה את המחיר של מניות הבנקים, שכולנו נשלם במסים שלנו למיעוט שיש לו מניות כאלה. בדרג הפוליטי בישראל אין שכר ועונש ליחידים.

“ועדת בייסקי” לא הענישה אותם והסתפקה בעריפת ראשים של כמה מאלה שמתחת לדרג הפוליטי. “ועדת אגרנט” עשתה אותו דבר, ואולי לא ידעה. “ועדת כהן”, שעשתה דבר דומה, לא התכוונה למה שעשתה. “ועדת בייסקי”, שבאה אחריהן, היתה צריכה ללמוד מנסיון קודמותיה. היא לא עשתה זאת. זהו מחדל חמור, זהו עוול משווע.

זה לא רק בלתי-צודק. החסינות שמוענקת לדרג הפוליטי מפני עריפת ראשים, פעם אחר פעם, היא הערובה הבטוחה ביותר שהמלצותיה של ועדת החקירה – כל ועדת חקירה – לא יבוצעו. שהרי הפוליטיקאים הם אלה שצריכים להחליט ולבצע את ההחלטות הקשות והבלתי-נעימות – ואולי גם הבלתי-ישימות – הכרוכות בהמלצות ועדת החקירה. הפוליטיקאים הם אלה שצריכים לבצע את חילופי הגברי של הדרג המקצועי ולהבטיח את השינויים בדפוסי-עבודתו. זוכרים את “יס מיניסטר?” זה נכון גם בשפה העברית וגם בארצנו. האם “ועדת בייסקי” לא ידעה? אם הפוליטיקאים לא נענשים אישית למה שיסתבכו במריבות האין-סופיות שוועדת החקירה הנכבדה ממליצה עליהן? כולם מתחמקים ו“מורחים” את ההמלצות “עד הפעם הבאה”. הדרג המקצועי מתגונן בפני “הגיליוטינה” השרירותית של ועדות החקירה הניחתת רק על ראשו. התוצאה היא – כל תכסיסי החיפוי ההדדי של “שתוק לי ואשתוק לך”, שנוקט הדרג המקצועי בכל המערכות הביצועיות בישראל – בכלכלה, במינהל וגם בצבא. זוהי התוצאה של שיטת ועדות החקירה בישראל, המופעלת לאחר כל מחדל במקום מינהל תקין שיש בו הגדרות מדוייקות של אחריות וסמכות ושל שכר ועונש.

“ועדת בייסקי”, כמו קודמותיה, שכחה שהשאלות החשובות ביותר הן לא “מה לעשות” או “איך לעשות”. כולנו מכירים את התרופות למחלות הישראליות. השאלות העיקריות הן “כמה ו”מתי". מהו המינון האפשרי של כל אחת מהתרופות, כדי שהחולה לא ימות מנטילתן, ומהו העיתוי הפוליטי והציבורי, המבטיח את הסכמת החולה לריפויו, מרצון או מאונס. זו מלאכתם של הפוליטיקאים. זו אחריותם העיקרית. זו הסמכות שאסור להם להתחמק ממנה. דווקא הם זקוקים לאיום של גיליוטינה פוליטית וציבורית במקרה של מחדל בתחום אחריותם וסמכותם. ודווקא הם זכו לחנינה על העבר ולחסינות לעתיד. דווקא הם לא נענשו.

אם יש הצדקה לענישה פוליטית וציבורית על-ידי ועדת חקירה, היא צריכה לחול דווקא על הדרג הפוליטי ולא על הדרג המקצועי, הזכאי להגנה משפטית מסודרת ומקובלת, על-פי כל ההליכים הקבועים בחוק.

“ועדת בייסקי”, כמו קודמותיה, אינה רק ועדת חקירה. היא בעצם ועדת ענישה. זוהי המצאה ישראלית מיוחדת, שיש בה כדי לעורר ספקות ותהיות גם מבחינת הצדק וגם מבחינת התועלת. אמנם “ענישה” יכולה להיכלל במונחים “המלצות ומסקנות”, אבל לא לפי מה שנראה ככללי הצדק הטבעי. שהרי חקירה צריכה להיות השלב הראשון של עשיית הצדק ולא האחרון והסופי. הדעת נותנת שאחרי חקירה שתפקידה לברר עובדות שנויות במחלוקת, צריכה לבוא הגדרה ברורה של עבירה ושל אישום עבריינים או נאשמים, על-פי סעיפי חוק מוגדרים וחומר ראיות שיכול להיות קביל בבית-המשפט. את החומר הזה ואת ההגדרות הללו צריכה ועדת החקירה להעביר לבדיקתו של היועץ המשפטי לממשלה ולחקירת המשטרה, שרק היא מוסמכת לערוך חקירות פליליות שיוגשו כחומר ראיות קביל. רק לאחר מכן אפשר לתבוע את הנאשמים ולהעמידם למשפט, ולאפשר להם הגנה מסודרת על סעיפי אישום וחומר אישום מוגדרים, ורק אחר כך להענישם על-פי פסק-דין וגזר-דין לאחר שמיצו את זכות הערעור עליהם.

ועדת החקירה הישראלית הפכה למעשה למין אנדרוגינוס משפטי, ציבורי ומוסרי, שהוא פחות מחקירה משטרתית סדירה ויותר מענישה משפטית מקובלת. “ההמלצות והמסקנות” הסתמיות לכאורה של ועדת חקירה, הופכות, במין דילוג פרוע על-פני כל שלבי עשיית הצדק, לפסק-דין ראשון ואחרון, סופי ומוחלט, בלי שום זכות של ערעור ובלי שקדמה לו אפשרות של הגנה מלאה. אולי זה בסדר מבחינה חוקית, אבל זה לא צודק מבחינה מוסרית ואנושית. העונש של התפטרות או פיטורים “לכל החיים” הוא עונש דרקוני. הוא הוטל על-ידי ועדת חקירה שאינה אלא “גיליוטינה” לשעירים לעזאזל.

צריך לעצור את הגיליוטינה הזאת ולבחון מחדש את פעולתה ואת תוצאותיה. ראשי הבנקים שראשיהם נערפו על ידה, ראויים אולי לעונש, אבל לא לעונש כזה ולא בהליך כזה. הם יגלו אומץ לב ציבורי ויעשו שירות מועיל לעשיית הצדק בישראל אם יסרבו להתפטר. ובוודאי לא בלי יורם ארידור ואברהם שפירא. מנהלי הבנקים נהגו בחוסר זהירות ותוך הפרת חוקי התנועה כשהם שתויים, אך מי שהשקה אותם לשכרה ועודד את כולם לנהיגה פרועה היו יורם ארידור וקודמו, שמחה ארליך, ושוטרי התנועה שעצמו עין היו לא רק נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום והכפופים לו אלא גם “האחיתופל הכלכלי” אברהם שפירא. הפוליטיקאים אשמים יותר ממנהלי הבנקים. הם קבעו את המדיניות ואת הנורמות שהמנהלים – וכולנו יחד – היינו קורבנותיהן. מנהלי הבנקים יטיבו לעשות אם יתעלמו מהטפות המוסר הצדקניות של חבר הכנסת הנכבדים. לא פלא שהם, כפוליטיקאים הנהנים מחסינות מוחלטת, שבעי רצון מהמלצות “ועדת בייסקי”, שפסחו עליהם. שחברי הכנסת יצמצמו את חסינותם המוחלטת קודם שיתחילו לבעוט בראשיהם הערופים של מנהלי הבנקים.

29.4.86

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

קריעת ים-סוף

מאת שאול טשרניחובסקי (שירה)


אַבָּא זוֹ הָיְתָה דַּרְכּוֹ לְקַבֵּל פְּנֵי-פֶּסַח בְּשִׂמְחָה.

הָיָה חוֹזֵר בַּבֹּקֶר מֵעִסְקֵי-פְּרַגְמַטְיָה וְעוֹסֵק

בְּבִעוּר חָמֵץ עַל גַּבֵּי קִסְמִים לְבָנִים-לְבָנִים

(בִּקַּע לוּחוֹת אֳרָנִים) בְּתוֹךְ כַּף שֶׁל עֵץ, כַּף חֲדִישָׁה,

כְּרוּכָה בְּמַטְלִית מַלְבִּינָה. וּלְאַחַר שֶׁעָסַק בְּמִצְוָה

הָלַךְ וּבֵרַר לוֹ דְּלִי וְקָשַׁר לַדְּלִי אֶת-הַחֶבֶל,

שָמַט הַדְּלִי אֶל הַבְּאֵר, וְהָלַךְ וּמָשָׁה וְהֶעֱלָה

מַיִם צוֹנְנִים וּשְׁפָכָם עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע הַיְבֵשָׁה.

תְּחִלָּה סָפַג הַקַּרְקַע הַמַּיִם וְנִשְׁאַר מְרֻטָּב,

אַחַר, כְּשֶׁשָׁבַר צְמָאוֹ, עָמַד מִקַּבֵּל הַמַּיִם,

הֶעֱלָה שְׁלוּלִית גְּדוֹלָה, כְּדֵי כַּמָּה אַמּוֹת לְרָחְבָּהּ.

פָּרַשׁ אַבָּא לַחֶדֶר וְשָׂם עָלָיו פַּרְוַת-הַחֹרֶף,


גְּדוֹלָה, רְחָבָה וְחַמָּה עַל עוֹרוֹת-כְּבָשִׂים שֶׁל “שְׁלוֹנְקָה” 1,

יֶרֶק כֵּהֶה-שֶׁבַּכֵּהֶה מַעֲשֶׂה בּוּרְסִי מֻמְּחֶה.

הָיְתָה הַפַּרְוָה עוֹטַפְתוֹ כְּשֶׁהִיא מְכֻפֶּלֶת עַל חָזוֹ

עַד בֵּית-הַשֶּׁחִי נִכְנֶסֶת, עוֹבֶרֶת שִׁפּוּלֵי-הַבֶּטֶן.

בֵּית-הַצַּוָּאר מְהַדֵּר מְכַסֶּה כְּתֵפוֹתָיו הָרְחָבוֹת

עוֹבֵר עַל מַחֲצִית גַּבּוֹ וּמְכַסֶּה כָּל-רֹאשׁוֹ מְעֻמָּד:

שְׂעַר אַגְנִינָה מַשְׁחִירָה, תַּלְתַּלִּים אֲרֻכִּים וּסְמִיכִים.

שְׂפוֹת הַפַּרְוָה עֲטוּרוֹת וּשְׂפוֹת הַשַּׁרְווּלִים מְצֻיָּצִים

גְּדִילֵי הַצֶּמֶר הָאָרֹךְ, גְּדִילֵי תִּפְאֶרֶת רְחָבִים.

אָנוּ, הַיְלָדִים, סְבוּרִים הָיִינוּ, שֶׁהֵמָּה עוֹד זְאֵבִים.

הוֹצִיא חֲגוֹרָה אֲרֻכָּה עֲשׂוּיָה בִּפְתִילֵי שְׂעַר-גְּמַלִּים,

וְכָל צִבְעֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר בְּקֶשֶׁת בֶּעָנָן

וְכָל-צְבָעִים אֲשֶׁר לֹא הָיוּ עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם מַבְרִיקִים

כֻּלָּם עָלֶיהָ בְּעִרְבּוּבְיָה לְסַנְוֵר אֶת עֵינֵי “הַשְּׁקָצִים”,

כָּל בַּחוּרֵי הַכְּפָר, הָעוֹמְדִים לְגִיּוּס הָשַׁתָּא

אוֹ לְהִכָּנֵס לְחֻפָּה – וּמְקַיְּמִים “שְׂמַח בָּחוּר” בְּהִלּוּלִים.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.