מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לחקור את כולם

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

האשמות הדדיות. אם אכן יוברר בתום חקירת המשטרה בפרשת השב"כ, כי היא ניצבת בפני שאלה חדה וברורה, “מי נתן את ההוראה?” – אולי לא יהיה מנוס מלשקול מחדש את האפשרות של מינוי ועדת חקירה משפטית, כדי שהיא תשתדל להגיע לחקר האמת ולתת תשובה מוסמכת ככל האפשר לשאלה הזאת. ועדה כזו תהיה עדיפה על חקירה של “ועדת שרים” בנוסח תביעותיהם של משה שחל ואמנון רובינשטיין.

וזאת, אם יוברר בעליל שראש השב“כ אברהם שלום קיבל הוראה מפורטת וברורה לפני מעשה, ואישור לאחר מכן, לבצע את כל מה שביצע בפרשת אוטובוס 300 ובחקירות שהתנהלו לאחריה. לעומתו מכחיש ראש הממשלה דאז את הטענות של ראש השב”כ מכל וכל. במקרה כזה יכול להיות שאחד משניהם לא אומר אמת, או שהיתה ביניהם אי-הבנה, או שרשרת של אי-הבנות וטעויות, לגבי מה שאושר, מה שבוצע, מה שדווח וכיצד. אם מציגים שניים אלה, זה לעומת זה, האשמות הדדיות חמורות, עלול להיווצר מצב שיחייב לנסות להגיע לחקר האמת, גם אם אין שום ודאות שהנסיון יעלה יפה. מצב כזה לא היה קודם לכן, פרט לשמועות שהוכחשו, אך הוא עשוי להיווצר בעקבות חקירת המשטרה באורח מוסמך ומחייב.

הדברים נאמרים בידיעה ברורה שחוק ועדות החקירה הקיים הוא חוק פגום ומסוכן, שאפשר לעשות בו שימוש מוטעה ומזיק מאין כמוהו, כפי שאכן קרה בעבר. מסיבה זאת יהיה צורך להגדיר היטב את נושאי החקירה, לפרט מראש מה אין היא כוללת ואף להגביל מראש את מסקנותיה.

אחד מול אחד”. צריך לקבוע מראש שזו תהיה ועדה לחקר העובדות ולהמלצות הנובעות מהן במישרין בלבד, ולא ועדה להסקת מסקנות אישיות, שהן בגדר חריצת-דין וענישה, בלי “גיליוטינות” בפעם הזאת. יש לנסות לברר את האמת בשאלה – מי נתן את ההוראה – אשר ניצבת מול חוקרי המשטרה בצורה חדה ומקוטבת – “אחד מול אחד”. במקרה כזה צריך לחקור את כולם, כולל הדרג המדיני. אפשר היה לחסוך את כל התהפוכות הללו בשלב הרבה יותר מוקדם אילו היתה נערכת חקירה מקצועית על-ידי ראש השב“כ לשעבר יוסף הרמלין, שהיה לו סיכוי סביר להגיע לחקר האמת בכוח הכרת “השירות”, אנשיו ודרכי פעולתם במצבים דומים ושונים בעבר. סיכוי זה טורפד כידוע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, שהתעקש על חקירה משטרתית דווקא. עכשיו אולי לא יהיה מנוס מוועדת חקירה משפטית. ועדת החקירה, אם תתמנה, תצטרך לחקור את כל המעורבים בפרשה מתחילתה, ובכלל זה גם את פרשת היחסים בין השב”כ לפרקליטות המדינה, שמא מערכת יחסים זו גרמה להיווצרות מצב של “בידוי” ו“חיפוי” שרשרת המעידות וההסתבכויות בפרשה. נוצר מצב של יחסי “חתול ועכבר” בין שתי הזרועות של שלטון החוק במדינה, שהרי השב“כ נועד לקיים את שלטון החוק הלכה למעשה, לא פחות מפרקליטות המדינה, הנוהגת בנושא זה מנהג של “אני ואפסי עוד”. בפרפראזה אחרת: “המדינה היא שלטון החוק, ושלטון החוק זה אני”. “אני” היועץ המשפטי לממשלה ו”אני" אחד מפרקליטי המדינה מתנהגים לעתים כאילו כל אחד מהם הוא התגלמות שלטון החוק, בלי שיש ביקורת שיפוטית מספקת או אכיפה של שלטון החוק, כאשר יש מקום לטענה שהם עצמם פועלים בניגוד לו. אם תתמנה ועדת חקירה, תצטרך לחקור ולבדוק אם לא נוצר מצב שבו הזרוע המבצעת – במקרה זה ראש הממשלה והשב"כ הכפוף לו – היתה מוגבלת ומנועה על-ידי היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה מלבצע את המוטל עליה על-ידי חוקי הכנסת והחלטותיה. ואם לא, נוצר ימצב של סתירה חריפה לקיום שלטון החוק במובן המעשי ונותרה דרך יחידה, שהיא עקיפת הגבלותיהם והנחיותיהם של אלה האמורים לפקח על קיום שלטון החוק.

מי נתן את ההוראה? במילים אחרות – יש מקום לחקירה ולבדיקה עובדתית של סמכויות היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה הפועלים מטעמו, כיצד הופעלו במקרה זה, והאם לא עשו פלסתר את טענתם, שאין ניגוד בין שלטון החוק לבין צרכי הבטחון. האם אין הם פוגעים בצרכי הבטחון בשם שלטון החוק כביכול, על-פי הפירוש המיוחד שהם נותנים לכך ששלטון החוק ניתן לפירושים אחרים ומנוגדים. אולי זה הרקע למצב שנוצר בפרשת אוטובוס 300 והחקירות לאחריה, ואף המקור לשאלה – “מי נתן את ההוראה?”

סוף מעשה מעיד על תחילתו. פרקליטי המדינה, כך פורסם בעתונים, מסרבים לשתף פעולה עם היועצים המשפטיים של השב“כ, שזכו לחנינה כדת וכדין. סירוב זה חל גם על ביצוע הליכים משפטיים חיוניים לבטחון המדינה, כלומר, הליכים חיוניים למלחמה בטרור, כדי למנוע פגיעה בחיי אדם. זהו צורך בטחוני, שאין חשוב ממנו, והוא נדחה על-ידי פרקליטי המדינה על-פי שיקול דעתם, ובניגוד לחוקי המדינה. יש לזכור – החנינה שניתנה ליועצים המשפטיים של השב”כ מבטלת את העבירה שבביצועה הודו. החנינה מבטלת גם את העונש. היא מבטלת גם את הכתם שנלווה לביצוע העבירה, כך שלמעשה לא נשאר בהם שום פסול ורבב. כזהו החוק במדינת ישראל, ואם חוק זה לא נראה לפרקליטי המדינה הם רשאים להתפטר או לפרוש מתפקידם, אך לא לאלץ את היועצים המשפטיים של השב“כ לנהוג כך רק מפני שהם החליטו שכך יהיה. צמריך לזכור שהיתה כאן מעין “עסקת טיעון” שהפרקליטים עצמם עושים במקרים שהדבר נראה להם. ההודאה בעבירה בפרשת השב”כ ניתנה על מנת לאפשר את מתן החנינה, שהיא בגדר ביטול העבירה. לא היתה כלל הפרדה של זמן ומהות בין ההודאה בעבירה לבין מתן החנינה לאחר-מכן, כמעשה נפרד ובלתי-תלוי. יש הבדל מכריע בין שני המצבים הללו. כאן נעשתה פעולה כפולה שהיא בעצם פעולה אחת במהותה, כעין רישום חשבוני של סכום שווה – בצד ההוצאה ובצד ההכנסה, כדי לבטל זה את זה.

ההסכם הזה של “הודאה בעבירה לצורך ביטולה על ידי חנינה” נעשה כדי למנוע את הצורך בחקירה משטרתית, העלולה לחשוף סודות בטחוניים כמוסים, שגילויים עלול לגרום נזק כבד לבטחון המדינה, למעמדה הבין-לאומי ולהמשך המלחמה בטרור. על ההצדקה המשפטית האפשרית למניעת חקירה משטרתית על-ידי מתן חנינה עמדה המשנה לנשיא בין המשפט העליון, השופטת מרים בן-פורת, בפסק הדין של בג“ץ בעניין החנינות לאנשי השב”כ. היא הסתמכה בין היתר על פסק דין אחר של השופט אהרון ברק במק4רה שהיה דומה לפי דעתה וחיזק את גירסתה בעניין זה. ההדלפות מחקירת המשטרה מחזקות עוד יותר את הספקות בדבר תבונת החקירה הזאת.

היו דברים מעולם. מסיבה זאת הובטח למקבלי החנינה במפורש, שהם לא יפרשו מתפקידיהם ומעמדם לא יפגע, בהבדל מראש השב"כ, שרק לגביו נקבע במפורש שיפרוש מתפקידו, מכיוון שנתן להם את ההוראה והם ביצעו אותה. לטענתם לא היה להם כל יסוד לחשוב שהיא בלתי חוקית, מכיוון שכבר היו דברים מעולם.

אם המצב החוקי במדינת ישראל אינו מוצא חן בעיני פרקליטי המדינה, ואם גם העיסקה של “הודאה בעבירה לצורך חנינה, שתבטל את העבירה ואת הכתם שבביצועה (שטרם נחקרו וטרם הוכחו)” אינה נראית להם, הם רשאים להסיק את המסקנות, אבל אין להם זכות ליטול את החוק לידיהם בכוח המונופול המינהלי-התיפקודי במצוי בידיהם, ולכפות על זולתם להתפטר. במלים אחרות – הפרקליטים נוטלים לידיהם במקרה זה תפקיד שיפוטי-ענישתי – שהחוק אינו מעניק להם.

בית-המשפט העליון מצידו העמיד בסימן שאלה את מנהגם של הפרקליטים ליטול לידיהם תפקידים “שיפוטיים למעשה” שאין להם “על-ידי שימוש מופרז בעיסקת טיעון, שבה השופט צריך למלא תפקיד של חותמת גומי בלבד, באישור העונש שכבר נקבע על-ידי פרקליטי המדינה”.

ביקורת דומה נמתחה על-ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, על השימוש המופרז של היועץ המשפטי לממשלה בסמכותו לעכב הליכים (מה שנקרא בלשון העם “סגירת תיקים”). "… אינני בטוח שהשימוש הנרחב בעיכוב הליכים באלפי הבקשות… תואם את הנחות היסוד של המחוקק… כמסתבר, אין מדובר על שימוש נדיר ויוצא דופן בסמכות, אלא בהליך שהפך בשנים האחרונות לנפוץ ביותר, שהדיון בו אינו פומבי, שנעשה ללא שיתוף של גורם נוסף וכאשר הביקורת השיפוטית או כל ביקורת אחרת על כך, היא בהכרח מועטת ביותר) (עמ' 33 בפסק הדין הנ"ל).

דבריו אלה של נשיא בית-המשפט העליון על אופן ההפעלה של סמכויות היועץ המשפטי בעניין עיכוב הליכים – כמו בעניין “עיסקות טיעון” מופרזות – יכולים לשמש יסוד לביקורת על סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטי המדינה, הנוטלים לידיהם הלכה למעשה את שלטון החוק, מפרשים ומישמים אותו לפי שיקול דעתם הבלעדי, בלי ביקורת משפטית או אחרת. כפי שנהגו אולי גם בפרשת השב"כ מתחילתה וכפי שסיבכו אותה, אולי, שלא לצורך.

אם לא יהיה מנוס ממינוי ועדת חקירה משפטית, היא תצטרך לחקור גם את הנושא הזה ואף לפרסם המלצות חדשות לגבי סמכויות היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה, ודרכי הביקורת המשפטית והפרלמנטרית עליהם בעתיד – תיקון המלצות אגרנט מלפני כעשרים שנה. אם צריך לחקור, יש לחקור את כולם. גם את תפקידם בפרשת השב"כ. לא במקום כל האחרים, כמובן. בנוסף לכך.

5.9.86

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

חידה: לפני גבעות חוללתי

מאת רחל לוצאטו מורפורגו (שירה)

תָּמִיד אֶשְׁכֹּן בִּמְרוֹמֵי עָרֶץ;

בְּרֹאשׁ אָמְצַע וְסוֹף בַּקֵּשׁ

לִמְצֹא שְׁמִי בְּלִי כָּל-יֵשׁ.


הֵן שׂוֹנְאִי חֲסַר כָּל-רֶגֶל,

בַּסּוֹף יֵשֵׁב, וְלֹא כָּעֵגֶל

שָׁלֹש אֲנִי וְשֵׁשׁ תַּחְשׁוֹב,

פִּרְשׁוּ חִידָה וְּדגוּ לָרוֹב.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.