מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

למי הם מסוכנים

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

“המחתרת היהודית”, כפי שהיא נקראה, נחשפה בשעתה. חבריה הובאו למשפט ונענשו כדין. חלקם ריצו את עונשם וחלקם זכו בהמתקת העונש לפי חנינת נשיא המדינה. אפשר היה לנהוג במידת הרחמים גם באלה שעדיין נותרו במאסר, אלמלא התנהגותם של הפועלים לטובתם. פעולה זאת למען “שחרור אסירי המחתרת” מחייבת לנהוג במידת הזהירות, יותר מאשר במידת הרחמים. אין כאן חרטה. אין כאן הפקת לקחים. זה סיפור שלא נגמר. יהיו לו עוד המשכים. צריך להיזהר. לא מהמחתרת עצמה, שכבר איננה עוד, אלא מספיחיה.

אם “המחתרת היהודית” עצמה היתה מסוכנת רק לערבים, הרי “ספיחי המחתרת” עלולים להיות מסוכנים בעיקר ליהודים. אין טעם לקרוא בשם האנשים והארגונים שבהם מדובר. נושא זה מצריך בדיקה רצינית. אין כוונה ל“גוש אמונים” עצמו ולא לארגון המיישב שלו “אמנה”. יש אחרים, בתוכם ובסביבתם, שמפרסמים כתבי פלסתר מסוכנים ביותר נגד הממשלה והעומדים בראשה. אלה הם כתבי שיטנה של האשמה בבגידה שנודף מהם ריח של הסתה לרצח. לא במפורש, כמובן, ואולי גם לא במתכוון. אבל מי שקורא את הכתבים הללו עוד בטרם החלה נסיגה כלשהי מ“יש”ע" (יהודה שומרון ועזה) עוד בטרם החל משא-ומתן כלשהו על נסיגה ועל תנאיה, יכול לשער ולחשוש מה יאמרו ויעשו, ולא רק מה יכתבו, כאשר יתחיל משא-ומתן על נסיגה ועל אחת כמה וכמה אם תהיה נסיגה כלשהי. ואם לא הם עצמם, הרי כל מי שקורא את דברי ההסתה שלהם. יש לחשוש שיהיה מי שיסיק את המסקנה, שהיא כמעט בלתי-נמנעת מתוך הכתוב – להתנגד בכוח הנשק לכל משא-ומתן ולכל החלטה על נסיגה, ולפעול בכוח נגד כל מי שאחראי לכך. מצב כזה עלול להסתיים בנסיון לרצח.

אסירי “המחתרת היהודית” אינם אשמים בכך, אבל על כך נאמר “אוי לרשע ואוי לשכנו”. הסביבה שלהם ושל חבריהם, המשתדלים למען שחרורם, לא התבדלה מן העדה הרעה שצמחה בקירבם ובשכנותם, ואינה מגלה סימני חרטה. אנשי “הלובי” למען שחרור אסירי המחתרת לא למדו לקח ממה שקרה לחבריהם. ההנמקות שלהם למען שחרור האסירים יש בהן משום ביזוי נשיא המדינה, שהוא הסמל העיקרי לריבונותה ואחדותה. לדידם הוא סתם בובה או חותמת גומי. הם רוצים ללחוץ על ראש הממשלה ועל ממלא-מקומו כדי שיעשו שימוש נכון בחותמת הגומי הזאת.

הם משוים את החנינה לאסירי המחתרת עם חנינה לאנשי השב“כ, שפעלו במסגר תפקידם הממלכתי, גם אם חרגו ממנו. החנינה לאנשי השב”כ ניתנה כדי למנוע נזקי חשיפה לשירות הבטחון הכללי, שהיו נגרמים אילו לא היתה ניתנת החנינה ואילו היתה מתנהלת חקירה משטרתית בלתי-מוגבלת על פעולת השב"כ בתחום המלחמה בטרור. זה היה שיקולו של נשיא המדינה, ודרושה מידה מופלגת של אטימות ועזות מצח כדי לערוך השוואה בין שתי קבוצות אלו.

אלה הם אנשים מסוכנים, המשחקים באש, בלי להבין אולי מה שהם עושים. הם לא מביאים בחשבון, כנראה, מה אחרים עלולים לעשות בהשפעת דברי ההסתה החמורים שלהם. אנשי “גוש אמונים” חייבים לשים קץ להסתה הפרועה והמסוכנת נגד ממשלת ישראל ואישיה, גם אם יחליטו על נסיגה וגם אם ינהלו על כך משא-ומתן. הם צריכים להביע חרטה גמורה ואמיתית על המעשים של “המחתרת היהודית”, שנעשו, ולהזהיר מפני מעשים של “ספיחי המחתרת”, בעתיד. כל עוד לא יישמעו דברי חרטה והזהרה מפורשים אלה, אין לנשיא המדינה ברירה. הוא חייב לנהוג באסירי המחתרת ובחבריהם במידת הזהירות ולא במידת הרחמים. גורל האסירים נמצא בידי חבריהם, דורשי טובתם כביכול, ולמעשה פועלים נגדם.

6.16.86

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

מַעֲשֵׂה-בֵּילִיס

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

א

דומה, שהיהדות, ולא רק זו שבגולה הרוסית, עוצרת זה שלשה שבועות את נשימתה, מקשיבה מתוך כליון-צפִיָה לכל הנאמר באולם בית-הדין הגלילי בקיוב ומחכה ברטט לפסק-דינו של בֵּילִיס. דומה, שזרם טמיר, שרק הָעַצְמוּת הרוחנית הפנימית של האדם תופסת בו, עבר בכל חלקי האומה, הרחוקים אלו מאלו כמה מיני רִחוּקים – רחוּק מקום ורחוק מצב, רחוק תרבות ורחוק תקוה ויעוד –, והטיל אל תוכם הרגשה תקיפה, הרגשת האיחוּד, המתגלית בבקשה אחת, בתקוה אחת – שמנדל ביליס, זה האיש, אשר לא ידענו אותו אתמול ואשר לא נדע אותו מחר, ימצא זכאי בדינו.

ויש אשר אתה תמה ושואל: במה כחו של “מעשה ביליס” גדול? וביחוד – מה איכפת לנו, אם זו או זו תהיה אחריתו?

הן אם רק נסיר מלבנו לרגע את הדאגה לביליס ולביתו האומללים – מה ממנו יהלוך, אם האכרים, היושבים כסאות למשפט באותו אולם, יאמרו: “חייב”? כבודם של ישראל וכבוד תורתם של ישראל ודאי לא יפגמו על-ידי כך: הללו שהתרבות היא להם לא רק גהוץ מְרַמֶה, לא רק אבק פורח לזרקו בשעת הצורך בעיני הבריות, כי אם כלי לתפיסת העולם והחיים, דפוס למחשבה ורגש, – הם הרי כבר הוציאו את דינו של משפט בֵיילִיס ואסון החרפה לא לנו הוא צפוי עוד. מצבנו הכלכלי והמדיני לא יורע גם הוא לרגלי פסק-דין לחובה: כל צרה וכל תקלה שאפשר יהיה להביא עלינו יבואונו גם מבלעדי זאת, משום שזו היא עתה המדה – לתת את ישראל למשסה. ואם תגיע שעתה של מדה זו להעקר מן העולם, אז יבואו חורצי גורלה של המדינה ב“מעשה-ביליס” ולא יעלוהו על לב. שמא תאמרו: פרעות? וידעתם, שדוקא אם יֵצא דינו של ביליס לחובה לא תהיינה פרעות: דוקא אז תהא השעה יפה להוכיח, עד היכן מגיעה התרבות כאן ועד כמה שמים לב לכבוש את חמת העם, ואף אם “נקמת דמו השפוך” מחלחלת בו…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.