רקע
חגי אשד
שלושה אנשים מאושרים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

יש בארצנו, בלי ספק, אנשים מאושרים ריבם מספור, למרות הכל. אבל לשלושה אנשים בקרבנו יש הוכחות בכתב שהם מאושרים. שלושה אנשים שחיים בגן עדן של משפטנים. אלה הם, כמובן, שלושת החברים בצוות הבדיקה, שמונה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, לבדוק את חקירת המשטרה בפרשת השב"כ. יש בפיהם תשובות חד-משמעיות לכל השאלות.

הם ואנחנו. הם סמוכים ובטוחים, בלי כל ספק, כי החוק עונה על הכל, וחוקי המדינה עונים על כל הצרכים, גם על צורכי הבטחון כולם, בלי יוצא מן הכלל. גם אלה ש“בתחום הדמדומים” של ריגול בארצות זרות וריגול נגדי בארצנו, ומלחמה בטרור ובמבצעיו בארץ ובחוץ לארץ. גם אלה שבתחום המלחמה בטרור הבין-לאומי, זה המתנהל משטחה של מדינה אחת כנגד אזרחיהן ושטחן של מדינות אחרות. הכל מוגדר ומוסדר במסגרת החוק.

ואילו אנחנו, האנשים הפשוטים והמודאגים, קוראים בעיתונים, שכל מדינות העולם המתוקנות אינן יודעות איך אפשר ומותר לנהל מלחמה יעילה, במסגרת החוקים הקיימים, כנגד הטרור הבין-לאומי וכי מלחמה יעילה כזאת מחייבת שינויים בחוקים הקיימים בכל הארצות וגם בהסכמים ביניהן ואף במשפט הבין-לאומי הקיים.

אנחנו, האנשים הפשוטים והמודאגים, שומעים וקוראים על בעיית הטרור הבין-לאומי, ובעיקר חטיפת בני ערובה, למטרת רציחתם לאחר חקירה בעינויים קשים או למטרות מיקוח עם מדינות החוק המתוקנות. אנחנו רואים ושומעים איך מדינות נאלצות להפר את חוקיהן, את חוקי מדינות אחרות וגם את כללי המשפט הבין-לאומי הקיימים, על מנת להציל את חיי בני הערובה, בכל מחיר, כמעט. אנחנו שומעים את זעקת בני המשפחות של החטופים ואת הלחץ שהם לוחצים על ממשלותיהם, גם אצלנו, לעשות הכל כדי להחזיר אליהם את יקיריהם. ואנחנו רואים איך הממשלות השונות, בארצות החוק והמשפט המתוקנות, כמו ארה“ב, מסתבכות בכל מיני פעולות בלתי חוקיות, כגון הפצצת לוב, על מנת להרוג את שליטה קדאפי (אולי נאמר – לרצוח את השליט החוקי של מדינה חברה באו"ם?) ותוך כדי כך נהרגים (ואולי נאמר – נרצחים?) עשרות אזרחים לוביים חפים מפשע, שלא הועמדו לדין ולא הוכחה אשמתם במשפט. וכל מה שארה”ב עשתה באירן, לא על טהרת החוק, כדי להציל את בני הערובה האמריקנים.

אך למה לנו להרחיק את עדותנו. האם המלצר אחמד בושיקי מלילהאמר נהרג על פי חוקי המדינה שלנו? על-פי איזה מהם? האם הפקודה להרוג אותו ואחרים בארצות אירופה השונות היתה פקודה חוקית בעליל? האם צוות המשפטנים שלנו לא היה ממליץ להעמיד לדין את מי שנתן את ההוראה אז ואת כל מי שהיה מעורב בביצועה? ואילו מישהו היה נותן עכשיו הוראה להרוג את מרדכי וענונו, במקום להביאו למשפט, מתוך שיקול, שהוא נותן את ההוראה למען בטחון המדינה, כדי למנוע חשיפת סודות בטחוניים כמוסים וחיוניים – האם צוות המשפטנים שלנו היה טוען במקרה כזה, שנותן ההוראה נושא את שם הבטחון לשווא ויש להעמידו לדין באשמת רצח בכוונה תחילה, כדין כל עבריין פלילי אחר?

ושאלות קלות יותר – האם הבאת וענונו לארץ נעשתה על-פי חוקי המדינה? או הבאת אדולף אייכמן בשעתו? הלוואי והיינו בטוחים, כמו צוות המשפטנים שלנו, שחוקי המדינה מאפשרים את כל הפעולות שאנחנו יודעים ולא יודעים עליהן, הנעשות על ידי “המוסד” ושרותי הבטחון בארץ ובחוץ לארץ. ואז היינו שואלים, אולי, איזה צורך יש בהם. שיעשו לאגפים ולמחלקות באגף המודיעין של צה"ל ומשטרת ישראל. וכולנו היינו יכולים לישון אז בשקט ובבטחה. לא רק המשפטנים שלנו. מה יש – לנו לא מגיע?

אנחנו, האנשים הפשוטים, שאיננו משפטנים מלומדים, שרויים בכל זאת בדאגה, שמא אנשי “המוסד” ושירותי הבטחון והעומדים בראשם, יהיו חשופים מעכשיו לחקירה, כל ימי שני וחמישי, על רבות מהפעולות שהם עושים. ושמא הם יהיו מוטרדים מעכשיו בשאלות של “כיסוי” חוקי ומשפטי, רצוי במסמך כתוב וחתום, לפני כל הוראה שהם נותנים וכל פעולה שהם מבצעים, למקרה שהם יחקרו עליהם במשטרה, או בבית המשפט. ושמא הם יעדיפו מעכשיו שאנשי הטרור יחכו להם; שגילוי מוקש וחשיפת מניחיו ושולחיהם – יחכו עד לקבלת האישור בכתב לכל חקירה בשטח, לכל פעולה של סיכול ומניעה והצלת חיי אדם. אולי אנשי הבטחון שלנו, החיים ופועלים ב“אזור הדמדומים”, אינם מוטרדים. אולי כולם מאושרים כמו שלושת המשפטנים המאושרים שלנו. כמו כל חברי קהיליית המשפטנים והעיתונאים שלנו, שכולם סמוכים ובטוחים שהחוק יענה את הכל. הלוואי.

אני, למה אכחד, לא כל כך מאושר ולא כל כך רגוע, לא לגבי העתיד ולא לגבי העבר. חששתי ואני ממשיך לחשוש מפני יומרתם של המשפטנים שלנו, שיש להם, כביכול, תשובה לכל השאלות; ומפני נכונותם לשפוט לאחר מעשה, כאילו הם ידעו לפני כן מה הדבר שצף, כשמן על פני המים. חוכמה לאחר מעשה היא חוכמה קלה. חוכמת המשפטנים היא על פי רוב חוכמה הצבועה בשחור ולבן. החיים צבועים על פי רוב באפור. בעיקר בערפל הקרב, שהוא אפור מאוד, כידוע.

גם המעשים של ראש השב"כ אברהם שלום ושל הכפופים לו, המעורבים בפרשה, תחילתם באפור שהלך והצטבר, עד שהפך לשחור. תחילתם נעוצה במצב של מתח וחרדה והחלטה נחושה, לסכל ולמנוע מעשה חטיפה של בני ערובה, שהוא החמור והפוגע ביותר במדינת ישראל ובאזרחיה. המשכם בשרשרת של אי הבנות וטעויות, לגבי אמירות שנאמרו בצורה כללית ובלתי מחייבת.

יתכן שנאמרה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר, הרבה לפני מעשה, אמירה כמו “אסור שיצאו חיים” - לגבי כל המשתתפים בנסיון לחטוף בני ערובה. למען יראו וייראו. להרתיע כל מי שירצה להשתתף במעשה החטיפה, כדי שיידע מראש שלא יצא חי מהמעשה; ולא רק שהוא עלול לעמוד למשפט ולהשתחרר לאחר מעשה החטיפה הבא של בני ערובה, שיעשו חבריו למען שחרורו. יתכן, למשל, שנאמרה על ידי שר הבטחון משה ארנס, או מישהו בקרבתו, אמירה של צער, ש“חבל שנשארו בחיים”, בעוד העלילה הטרגית טרם הגיעה לשיאה.

יתכן שאמירות כלליות אלה, שאולי יש בהן הבעת משאלה, ואולי רמז, לא מתן הוראות ממש, אם אכן נאמרו, הובנו בטעות על ידי השומע, כמתן סמכות ורשות להחליט ולבצע, לפי שיקול דעתו ולפי נסיבות המקרה. טעות אנושית טרגית. מה עוד שנסיבות המקרה מעידות לא רק על אי הבנה, אלא גם על שיקול דעת פגום ומוטעה מאוד, גם אילו ניתנו הרשות והסמכות להחליט.

מן הצד האחד עומדת שאלה קשה מאוד, שיש להתחשב בה כרקע להוצאת משפט על המעשה המוטעה והאסור. כל עוד אין לחברה האנושית כולה, כולל מדינות החוק הנאורות, תשובה יעילה לבעיה של חטיפת בני ערובה – לא לבעיית הסיכול והמניעה ולא לבעיית הענישה המרתיעה, שיש בה משום הצלת חיי אדם לעתיד – אל להם למשפטנים שלנו להניף דגל שחור מעל לכל מעשה שהוא בתחום הזה.

יש כאן לא רק מעשה של הריגת חיילים לאחר שהפסיקו להלחם, אלא גם שאלה נוקבת וחסרת מענה – איך להרתיע ולמנוע מעשים של חטיפת בני ערובה. זוהי שאלה מיוחדת אך ורק לגבי הנושא הזה. קיימת כאן בעיה קשה מאוד, בעיה מוסרית, לגבי החטופים ובני משפחותיהם, הזכאים להגנה ולמניעת סבלם האיום ולא רק להטיית כתף משפטנית קרה, של “אסור” ו“אין מה לעשות”.

וגם בעיה חוקית – לגבי ממשלה המפרה את חוקיה, כשהיא מנהלת משא ומתן עם פושעים אכזריים ומשלמת להם שכר על מעשה הפשע שלהם. משחררת אסירים שפוטים בהליכים מפוקפקים מבחינה חוקית. ועושה עוד מעשים של כניעה לסחטנות החוטפים. ראה פרשת אירן האמריקנית-ישראלית. אולי עצם הכניעה לחוטפים היא הפרת החוק. לפחות היא שמה אותו ללעג ולקלס ופוגעת בעיקרון של שוויון בפני החוק. את אברהם שלום, הבעייה הקשה הזאת הטרידה מאוד, לפני מעשה ובשעת מעשה. היא שדחפה אותו להסתבכות בשרשרת אי ההבנות והטעויות הטרגיות.

היתה כאן עוד הסתבכות שנעוצה בסיבוך ההתחלתי. הסתבכות של חיפוי ובידוי. גם היא נעוצה באי הבנה לגבי חובת הסודיות והמידור של שירותי הבטחון, כלפי פנים ולא רק כלפי חוץ. היא פעלה בשני הכוונים. גם מבחוץ ומלמעלה – מצד ראש הממשלה. הרצון הכללי לדעת על שירות הבטחון כמה שפחות ולחשוף כמה שפחות. וגם מבפנים החוצה – החובה של משמעת ונאמנות בענייני סודיות, כלפי פנים וכלפי חוץ.

קל מאוד לטעות באי-הבנה לגבי הגבול בין המותר והאסור בתחום זה. מספיק לחשוב על המעקב של שירות הבטחון הבריטי אחרי ראש הממשלה הארולד וילסון וראייתו כ“סיכון בטחוני”. בלי לדווח לו, ולא לאף אחד אחר. וכל זאת בבריטניה – ערש הדמוקרטיה ושלטון החוק. סיפור “החפרפרות” בשירות הבטחון הבריטי. כל הסיפור מסמר השיער על מעשי הבגידה החמורים, בכל הדרגות בשירות הנועד למנוע מעשים כאלה. למי להאמין ובמי לחשוד. למי לספר ולמי לא לספר. מצב מסובך מאוד.

צריך למתוח קו ולהתוות גבול, של מותר ואסור, בכל אלה. ואם הוא לא נמתח בעבר, יש לקוות שימתח עכשיו. בכל מקום שהגבול הזה יקבע, ישארו סימני שאלה קשים, לגבי חובת המידור, הסודיות, המשמעת הפנימית והנאמנות לארגון הסגור, לחבריו ולמפקדיו. שום הגדרה חוקית לא יכולה לשמש תחליף ליחסים של אמון אישי הדדי בין ראש השירות לבין ראש הממשלה, ולמספר שרים וחברי כנסת, שהם שותפים לחלק קטן מסודות השירות הסגור הזה.

המשפטנים המאושרים שלנו לא מוטרדים, כנראה מכל הבעיות של שירות הבטחון הכללי, התנאים ההכרחיים לתפקודו, והטעויות ואי ההבנות העלולות לנבוע מתנאים אלה. כל אלה הן בעיות מלאות סתירות מסובכות ומסוכנות, לבטחון המדינה, לזכויות הפרט ולשמירה על שלטון החוק. המשפטנים שלנו החליטו שכל הסוגיות הללו, הקשורות כולן זו בזו, אינן בעיות בטחון.

נשארה בעית האחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה יצחק שמיר. מה רוצים ממנו? האם בענייני כלכלה הוא מתערב, יוזם, שואל שאלות? זה האיש וזה מנהגו, הוא זהיר מאוד, חסכן מופלג במילים. ממתין לראות כיצד יתפתחו הדברים. לעולם אינו ממהר להגיב. כך זה היה בסיפור של סברה ושתילה. כך זה היה בפרשת השב"כ. וכך בכל עניין. מי שלא רוצה באיש כזה כראש ממשלה – שיצביע נגדו. זה לא עניין למשפטנים ולחברי ועדת חקירה משפטית, יש נושאים שגם הם יכולים להביע עליהם דעה רק בקלפי. ככל האזרחים.

זה המזל הכפול שלנו בכל הפרשה. האחד, שהנשיא העניק חנינה לאנשי השב"כ – משום שהם הסתבכו בשרשרת של טעויות טרגיות תוך כדי מילוי תפקידם. והשני – סוכלה ההצעה למנות ועדת חקירה. הודות לשתי ההחלטות האמיצות והנבונות הללו של נשיא המדינה ושל רוב חברי הממשלה אפשר היה לנהל חקירה משטרתית מוגבלת לנסיבות המקרה עצמו, מבלי להסתבך בחקירות ובמשפטים שהיו נמשכים שנים ארוכות והיו חושפים את כל סודות שירות הבטחון, מתחילתו. למזלנו הטוב נמנעה חקירה מלאה כזו כתוצאה מהחנינה ומכך שלא הוקמה ועדת חקירה משפטית, שהיתה מרחיבה את היריעה עוד ועוד.

הדרך הטובה ביותר לטיפול בפרשה היתה זאת שרצה לבחור בה ראש הממשלה שמעון פרס – להטיל על ראש השב“כ בעבר, יוסף הרמלין, לבדוק מה קרה. הוא היה מסיים את הבדיקה תוך זמן קצר. כאדם מבפנים, לא היו אנשים השב”כ, וגם לא אברהם שלום, יכולים לספר לו מעשיות של חיפוי ובידוי. הוא מכיר אותם ואת כל הענינים מבפנים. בדרך זו אפשר היה לברר מה קרה בדיוק, לתקן את שצריך לתקן, להחליף ולסלק בשקט – לאחר הבדיקה הזאת ולא לפניה – את כל מי שהיה צריך להחליף ולסלק.

חבל מאוד שהיועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר אסר על שמעון פרס ללכת בדרך הנבונה הזאת והתעקש על חקירה משטרתית מלאה בפרשה. כאילו מדובר בעבריינים פליליים שמקומם בבית הסוהר, יחד עם וענונו ועם המחבלים שהם עצמם הכניסו לכלא. הגיון זה בצירוף חוש הצדק של כל אלה שתמכו בהצעה האכזרית והמכוערת הזאת שללו את עוגן ההצלה היחיד של החנינה שהעניק להם נשיא המדינה.

הנשיא הבין שלא יכון בישראל משפט בלי צדק וכי חובת עם לגיבוריו האלמונים היא לחסוך מהם סאת יסורים והשפלה, גם אם מעדו וכשלו בסוף הדרך. את דרכם העלומה בשירות האומה ובטחון המדינה הם התחילו הרבה לפני התאונה הטרגית של אוטובוס 300 ואל לנו לשפוט אותם רק לפיה. אם נחסכו מהם זרי פרחים ותודת זרקורים לכל אורך דרכם, יש לחסוך מהם גם זרי קוצים וקיתונות גנאי בהגיעם לקיצה.

הנשיא הבין את ששלושת המשפטנים שלנו לא תפסו, כי טובת הציבור ובטחון המדינה גם יחד מחייבים לצמצם עד למינימום את נזקי החשיפה של שירות הבטחון ואת משבר האמון המתמשך בשורותיו, שהיו נגרמים אילו היתה נערכת חקירה על הכל. הענקת החנינה השיגה במידה רבה את שתי המטרות הצודקות שראה הנשיא לנגד עיניו ועל כך צריכה להיות נתונה לו תודת העם.

2.1.87

המלצות קוראים
תגיות