מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יותר ממעשה נבלה

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

מה שקרה בדהיישה היה הרבה יותר ממעשה נבלה, מגונה יותר וגם חמור ומסוכן יותר. רק בגן העדן שבו חי ראש הממשלה יצחק שמיר, שבו הבעיות נפתרות מעצמן ואין צורך בהחלטות קשות וכאובות בשום עניין ובשום נושא, מפני שהכל “מסתדר מעצמו” במשך הזמן, יכול היה שמיר להשמיע את מה שיוחס לו בעתונות, שהביטוי של אלוף הפיקוד מצנע על “מעשה הנבלה” היה מיותר משום שהוא שילהב את היצרים. היצרים של מי? של אנשי “כך” ומתנחלי קרית ארבע, שאירגנו ותכננו את “פוגרום הענישה והנקמה” כנגד תושבי מחנה הפליטים בדהיישה, ובלי הבחנה דחפו והיכו את חיילי צה“ל ומפקדיהם? של אלה שמסרבים להיפגש עם אלוף הפיקוד “השמאלן” ומכנים את שר הבטחון יצחק רבין כ”רוצח"? אלה הם מעשים מתמשכים. זו לא רק התפרצות מבודדת.

יצחק שמיר היה צריך לגייס את בקיאותו במישנת לח"י, הלכה למעשה, על משמעות המעבר מצורת מאבק נמוכה יותר לגבוהה יותר. מה שקרה בדהיישה היה חמור ומסוכן יותר ממעשי הטרור והרצח של “המחתרת היהודית”. פעולות טרור נמצאות בשלב הנמוך ביותר של כל מאבק שהוא. ואילו המעבר למרי ציבורי רחב, שיש עמו סממנים של מרי אלים, נגד מרותם של הצבא והמשטרה הוא שלב גבוה יותר ומסוכן יותר במאבק. מה שקרה בדהיישה היה חזרה בהיקף רחב ומאורגן יותר של מה שקרה בליל הבקבוקים בקלקיליה. גם שם דחפו חיילים ופרצו מחסומים. הפעם ידו אבנים וירו על בתי התושבים. יש כאן התחלה של שיטה. לא מעשי טרור של בודדים במחתרת, אלא מעשים של מרי, התרסה וסירוב למלא פקודות של חיילים וקצינים, בריש גלי, תוך הפעלת כוח פיזי.

אילו היה זה מעשה טרור כמו בעבר לא היה ראש הממשלה יצחק שמיר מהסס לתת לשב“כ רשות לפעול נגד ארגון הטרור ולהעמיד את אנשיו לדין. אבל היות והללו “מסתפקים” רק בהפגנה אלימה נגד התושבים ונגד צה”ל, בידוי אבנים על תושבי המחנה בלי הבחנה, שמי כמוהם יודע וטוען כי הוא יכול להיות נשק קטלני, רק בחסימת דרכם של מפקדי צה“ל, בדחיפתם, בהכאתם, בהשפלתם ובביזויים – אזי התגובה היא בנוסח “לא נעים – לא נורא”. צריך להבין את תושבי קרית ארבע שמידים בהם אבנים ובקבוקי תבערה וצריך לחקור בצורה זו או אחרת את צה”ל למה אינו מונע את הפגיעות הללו ולומר שמוטב שיפעל נגד ערבים ולא נגד יהודים, ושיזהר יותר ויהיה איטי ומרוסן יותר בתגובותיו נגד פורצי החוק היהודים.

זו רק התחלה. קרית ארבע הפכה למעוז הראשון והגדול ביותר על מפת הארץ של אנשי “כך” והנגררים אחריהם. זה הישג אדיר של מאיר כהנא, שרק עכשיו, בדהיישה, אפשר להבין את משמעותו. זה הישג הרבה יותר חשוב ממקומו בכנסת. זה בסיס כוח מסוכן. מקרית ארבע יוצאת עכשיו אש ההסתה והארגון של ההפגנות ומעשי האלימות השונים, מכאן מנסים לערער את סמכותו של צה“ל והעומדים בראשו, להפיץ נגדם תעמולת השמצה והכפשה – ולהגביל את חופש פעולתם נגד פורעי החוק היהודים. ואגב, סירובם של אנשי קרית ארבע להיפגש עם אלוף מצנע הוא מעשה של מרי אזרחי נגד צה”ל, שהוא הריבון הצבאי והאזרחי בשטחים הנתונים על פי חוק למימשל צבאי. בקרית ארבע יוצרים עובדות וגוררים את הנהגת “גוש אמונים” המתונה ורפת-האונים.

אם הנהגת “גוש אמונים” תמשיך להיגרר ולהידרדר אחרי הקיצונים המטורפים של “כך” וקרית ארבע, אם לא תתייצב נגדם במלוא כוחה, וביד חזקה, היא תהיה כלולה בעדה הרעה הזאת בהנהגת מאיר כהנא. שום דברי הסתייגות לא יועילו לה. אם ישנו אירועי קלקיליה ודהיישה, לא יהיה מנוס מהפעלת כוחות של צה“ל והמשטרה נגד הפורעים ותומכיהם, לפיזור הפגנות, כולל הטלת רימוני עשן וירי של קליעי גומי. אם תחזור עוד דהיישה אחת לא יהיה מנוס מלעצור את המארגנים, גם למעצר מינהלי, ולהעמיד לדין את מי שיש נגדו הוכחות. לא להרשות להם להתפרע ולבזות את צה”ל. שמענו וראינו את תיאורו המדכא של המג"ד, איש מילואים, על מה שהיה בדהיישה. זה היה חזיון משפיל שאסור שיחזור שנית.

בדהיישה קמה לתחיה רוח הרפאים של “אלטלנה”. מה שהיה טמון באפשרות בעתיד, הפך להווה. הדילמה הזאת היתה קיימת. מצד אחד, ישובי “גוש אמונים” משולבים בהגנה המרחבית של צה“ל וכפופים למרותו ולפיקודו. לשם כך הוקצו להם נשק וכוח אדם של צה”ל. מן הצד השני, הם ראש גשר אידיאולוגי ופוליטי שמטרתו לגרור את מדינת-ישראל כולה, ואולי לכפות עליה את הגשמת המטרה של סיפוח השטחים לישראל והשלטת ריבונות ישראלית מלאה עליהם. בין שני התפקידים האלה היה קיים מההתחלה פוטנציאל של ניגוד והתנגשות בעתיד, כולל אפשרות של “אלטלנה” כזאת או אחרת. זה תלוי בהם. השאלה היא איך הם ינהגו ביום פקודה. אירועי קלקיליה ודהיישה אינם מבשרים טובות.

כל עוד אין הכרעה מדינית על עתיד השטחים, יכולים יישובי “גוש אמונים” למלא את התפקיד של הגנה מרחבית תחת מרות צה“ל ופיקודו. אבל כאשר תתקרב הכרעה כזאת וכאשר יתחיל משא ומתן על עתיד השטחים – או כפי שטוען הליכוד “משה ומתן ישיר עם ירדן בלבד” – הם יצטרכו לבחור ולהחליט. לשאול את עצמם: היקום הגרזן על מניפו? היקום “גוש אמונים” על צה”ל? בידיהם תהיה אז הבחירה בין ציות למרות צה"ל, גם אם יוטל על השטחים הסדר מדיני שאינו נראה להם, לבין התנגדות בכוח לביצוע ההסדר, שתצריך התגברות בכוח על התנגדותם. כדאי שידרשו לשאלה הזאת כבר עכשיו וישיבו עליה בלשון ברורה.

המעבר למרי ציבורי רחב, כבר עכשיו, נועד לכבול את ידיו של צה“ל בעתיד ולשלול מהממשלה, כבר בהווה, את האופציה של הסדר מדיני שאנשי קרית ארבע ומתנחלי “גוש אמונים” יתנגדו לו. הנהגת “גוש אמונים”, השואפת להיות ולהראות מתונה ושקולה, חייבת להבין כי היא ניצבת נוכח ניגוד קוטבי בין צורכי ההווה והעתיד. מנקודת ראות שלהם, ולא רק מנקודת ראותה של מדינת ישראל כולה. הם חייבים לבחור בין שני הצרכים המנוגדים – השתתפות במרי אלים נגד צה”ל, המערער את יסודות שלטונו בשטחים, או השתלבות בהגנה המרחבית של צה"ל וקבל מרותו ופיקודו המוחלטים, בלי תנאים פוליטיים ואידיאולוגיים.

מי שנוטל חלק במעשים של מרי אלים נגד צה"ל, אינו יכול להיות משולב בהגנה המרחבית. הוא הופך את עצמו, כבר עכשיו, לאויב פנימי, פוטנציאלי ואקטואלי, לבטחון ישראל ולאופייה הדמוקרטי, שלא יהיה מנוס מלפעול נגדו במלוא הכוח, במוקדם או במאוחר. מוטב במוקדם. זה מה שקרה בדהיישה. זה היה הרבה יותר ממעשה נבלה.

12.6.87

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

הצצה בעולם האמת

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

פעם ניסיתי לאַבּד את עצמי לדעת. בחרתי בטביעה, בשביל שאתיחס על תלמידיו של שלי, אף הושפּעתי משירו של הפּייטן האובד, ג’והן דייוידסון: שם מסופּר על צבי מודח, צבי הדור, אשר אילן נאה של קרניים לראשו. הוא ברח ממאָה ציידים, כולם ג’נטלמנים, ומכלביהם רמי-היחס. סגרו הציידים על הצבי מכל עבר. רץ דרך מערה: מצא כלבים על פּתחה של המערה. נכנס ביער: מצא ציידים, שומרים לו ברובים. עיף, נושם בקושי, הריר נוטף מפּיו הרך, הדם בעיניו הנוגות, רגליו כושלות, עשה דרכו בין גדרות-ברזל אל הכפר. שוב ציידים רכובי-סוסים לפניו. רק צד אחד עודו פנוי – הצד המוליך אל הים. עבר את החולות, והכלבים מתקרבים אליו מכאן ומכאן, ומן היבשה באים הציידים על סוסיהם. נתן עיניו בים. שם, לפחות, אין שיניים ואין רובים. נכנס במים הסוערים. נכנסו הכלבים אחריו. הרחיק לשחות עד מקום שאין הכלבים מעיזים לבוא שמה. רגע התנדנדו קרניו היפות, קרניו הרחבות והענפות, מעל פּני המים – ותשקענה. ומאת הג’נלטמנים עם כלביהם רמי-היחס שבו אל הכפר מאוכזבים.

אפפוני אנשי מסחר, סבּוני קונים המודדים ערכי בתועלת שהם יכולים להפיק ממני. בּעד פּרוטות מספּר שהם נותנים למחייתי, רוצים הם לנגרני כשולחן, לנטוע אותי כעמוד-טלגרף, לגלגלני כגלגל-עגלה. ובני המשפּחה המאכילים אותי, אף הם רואים אותי כאוכל לחם-חינם. שכרתי לי סירה, ויצאתי בים מעונן ואָפור, מגעיש גליו. הסירה נתמלאָה מים עד חציה, אבל לא נהפּכה. פּסעתי מעבר לה, וירדתי תהומה. עוד אני שוקע, והנה אני מרגיש כי אני עולה גם עלה, נמשך כמו בשפופרת מוצצת – מעלה מעלה. נחתי במין סדין של אויר מרטט, מחליף צבעים, נשזר במהירות תחתי כמו רשת של מאורות-צפון. ושמעתי קולות מספּרים ממעל לי:

קול א': מקומו לאָן?

קול ב': נועד הוא למקום גבוה מאד, אלא שלא גמל כל-צרכו, והוא נגוע בשתי מחלות קשות ומסוכנות. לא יוכל לבוא אל מקומו עד שיתרפּא מהן.

קול א': מה מחלותיו?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.