מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אני גנוב על נעמי שמר

מאת: חגי אשד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

סוגה:

שפת מקור: עברית

פתאום מתברר שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. שהיא לא רק תל-אביב. אולי ידענו, או יכולנו לדעת, את זה גם קודם לכן. “הגל התל-אביבי” באופנת המשוררים והסופרים, העתונאים, הציירים, הפסלים והמוסיקאים, אינו חדש. כולם מנסים לתת לו ביטוי, כל הזמן. כולם “מגלים את תל-אביב”, אבל עד שבאה נעמי שמר עם “חפצים אישיים” שלה ועם “גג” ועם משה בקר, לא חשבנו, לא חשנו ולא תפסנו שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. ארץ-ישראל של נעמי שמר וממילא גם שלנו, של כולנו. תל-אביב של נעמי שמר בניב, בצליל, בלחן, בקצב – בקולו התל-אביבי של משה בקר. בלעדיה לא ידענו מה אנחנו אוהבים באמת בארץ ישראל, לא היינו יכולים לדעת מה אנחנו אוהבים בתל-אביב.

פתאום מתברר שארץ-ישראל היא לא רק עבר. היא לא רק מה שהיה והלך לאיבוד ולא יחזור עוד לעולם. פתאום מברר שארץ-ישראל היא גם הווה וגם עתיד. לך לתל-אביב ותראה בעצמך עכשיו, אחרי נעמי שמר, זה לא “קונץ”. עכשיו צריך להיות עיוור וחירש, כדי לא לחוש שתל-אביב נוצרת כל יום מחדש על-ידי אנשים שהיו, ואנשים שעוד יהיו, ואנשים שכבר שייכים להווה וההווה שייך להם. אנשים חדשים, צעירים וצעירים מאד, וגם כאלה שאינם צעירים ויש בהם הכוח להתחדש כל יום. ועוד איך. נעמי שמר תפסה אותם ואותנו.

פתאום אנחנו רואים וחשים שתל-אביב היא לא רק יבוא ולא רק חיקוי לועזי מנופח ומגוחך, אף-על-פי שיש בה הרבה מכל אלה. יותר מדי. והיא לא רק “ניו-יורק לעניים”, אף-על-פי שיש בה סממנים רבים של קריקטורה של ניו-יורק ולוס-אנג’לס וכל היתר. פתאום אנחנו תופסים שתל-אביב היא לא רק “מובלעת מתנפחת” בתוך ארץ-ישראל האמיתית שמחוץ לה. ורחוב דיזנגוף הוא לא רק “פרוזדור משום-מקום לשום-מקום”. שכל זה שייך בהחלט, למרות הכל, לארץ-ישראל המשתנה והמתחדשת כל יום על-ידי האנשים החדשים והישנים שגרים וחיים בה בעברית, שגם היא מתחדשת כל יום. עברת תל-אביבית. עברית ארץ-ישראלית. בלי פוליטיקה.

פתאום מתברר שאפשר לאהוב את ארץ-ישראל לא רק בכאב ולא רק בגעגועים ולא רק בנוסטלגיה, אלא גם בשמחה אמיתית ובקצב סוחף של ההווה והעתיד. פתאום מתברר שארץ-ישראל היא צעירה לא-איכפתית ועליזה. ארץ-ישראל תל-אביבית. שיש לה רחובות ושיכונים, משעממים, מכוערים, אבל יש לה גם קרקע ושמים. צריך להסתכל ולראות – אותה הקרקע ואותם השמים. וגגות פרטיים וגינות עם עצים, צמחים ופרחים של ארץ-ישראל הים-תיכונית והמדברית. ויש לחה גם חוף ים – הים התיכון, שגם הוא שלנו, כמו של כל העמים השוכנים לחופו, כל עמי הים התיכון. כמונו – כמוהם.

ורק גבולות אין לה לארץ-ישראל התל-אביבית. נראה שהיא מסתדרת בינתיים בלעדיהם. נראה שאפשר לחיות ולשיר גם בלי שיודעים איפה הגבול ואיפה הוא יהיה. לא כדאי להתווכח כל הזמן. עובדה שנעמי שמר התפייסה עם התל-אביב הזאת ואימצה אותה לעצמה וממילא לכולנו. בינתיים. וכשהיא התפייסה עם תל-אביב, סימן שארץ-ישראל כולה התפייסה עם תל-אביב. וגם להיפך. יש תחושה באוויר של פיוס תת-קרקעי כזה. בלי פוליטיקה. יש אווירה כזאת. לו יהי.

זה הכוח המיוחד שיש לה, לנעמי שמר. רק לה. יש גם לאחרים כוח כזה, או דומה, אבל אחר. לא כמוה, לא כמו שלה. כוח המלה. כוח הצליל. כוח הזמר. כוח השיר. כוח הטעם המיוחד, שהוא היוצר את הטעם של כולנו. היא חוצבת את המלים והצלילים מליבנו. היא מגלה לנו מה חשנו תמיד ולא ידענו שחשנו. מה רצינו לשיר ולא ידענו איך. ועכשיו, כשהיא “גנובה על העיר הזאת”, כולנו גנובים עליה, לא יועיל לנו. ומה שלא יהיה, אני גנוב על נעמי שמר היא בשבילי ארץ ישראל. כל השנים. ואם היא החליטה שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל, אני הולך אחריה בעיניים עצומות.

7.6.87

חגי אשד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חגי אשד
יצירה בהפתעה
רקע

יצירה בת-חורין

מאת שלום שטריט (מאמרים ומסות)


מאמר שלישי


אמנות יצירה זו עושה עלינו לכתחילה הרושם, כאילו לא היתה ראיָתה מחוברה עם עצם הדברים המָראים. מראה הדברים בעיניה, כמראה שיש לפנימיותו של איזה בית בעיני העובר, המסתכל הב מבחוץ. בבואה זו, השונה בתכלית מגופה האמתי של המציאות, בבואת האמן, טובעת את חותמה על המקצוע האמנותי הלזה. מובן, שהעצם המוחשי שבבואת-האמן מצומדת עמו, איננו טפל גם ביצירה בת החורין. שהרי זולתו לא יוגבל בדיוקו שעור המראה לגבולותיו המסוימים ההכרחיים. מעשה הלהטים הנעשה מחוץ לגדרי המציאות לא יהא לעולם לקנין הרבים.


מימיה היתה האמנות נוהה לסגל לעצמה הסתכלות כזו, כמו שמתגלית אצל הזר. הרגישה האמנות תמיד, כי דיסטנס כזה מראה יותר נכוחה את הדברים. עוד בכתבים הראשונים של האדם מתגלה צרכו של בטוי כזה. ולספר “תהלים”, ועוד בחלקים בודדים של כתבי הקודש, יש כבר צביון של ספֵירה אחרת. הרגשת הפחד מפני הגורל בולטה בהם כבר יותר, מזו שמפני אויבים גלויים. קלסתר פנים לדברים, כמו שיראה אותם האדם מחוץ לעצמו. כי חזיונות יש בעולם שאין לחושי האדם נגיעה עמהם. והסגנון האגדי – למרות קלישותו ביחס לכח-ההשגה האלמנטרי, הביבלי, – הנהו המשך מפותח של באטוי האדם, שבחוּבו צפון חזון ההויה הבלתי מוחשית. סגנון זה מוכיח, כמה למד האדם במשך שנות התפתחותו להניף בנקל משאות כבדים.


כל מה שאמנות זו מספרת הנהו מעין גלוי תעלומה. כאילו נפקחו העינים לראות מה שיראה האדם בפרצוף חברו, ולא יהיה לדברים המראה שיש למהויותיו של האדם בעיני עצמו. הבדל כזה שיש בראיה הוברר לנו פתאום עם התגלות מיכ“ל בשירתנו החדשה. האור שוקט לו בשלוה על הדברים, כאילו לא נגעה בו עין אדם. וצבע יש לו לעולם העומד בעינו, ששום יחס אדם אינו פוגמו. אולם נתיב-חלב זה שנצנץ לנו בספרותנו עם בואו של מיכ”ל, נתעלם מן העין, למען יגָלה לפנינו ברבות הימים בכל רחבו ויפעת זהרו.


אין יצירה מזדלזלת בעינינו, מתוך שלא נכרו בה עקבות התנופה, מפני שהיא נראית לנו כמחוסרת משקל. אדרבא, יש מי שמחריש מכובד המשא, כאדם שסוחב סבּלו בחלומו. משא כזה איננו בכלל בן הזזה ובגדר הגבהה, ולחצו שונה לגמרי מהעקת המוחשי (כשם שכבד האבל מכובד גופני).


...

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.