כשהיא התאבדה בפאריס ספדתי לה בליבי. אחותנו דאלידה הים-תיכונית. היא תמיד עשתה לנו משהו. המצריה שגלתה מארצה ושרה באיטלקית, בצרפתית ובאנגלית. כאילו אין לה שפה ושורשים משלה. תמיד במבטא זר, “מזרחי”. אבל היא היתה שייכת איכשהו אלינו, אנחנו היינו שייכים איכשהו אליה. כששמענו אותה חשנו בעליל שהיא מהמזרח התיכון וגם אנחנו מהמזרח התיכון. היא שייכת לארצות הים התיכון שבשפתיהן היא שרה, גם אנחנו שייכים לארצות הים התיכון ולכל מה שמתהווה בהן, מארץ ישראל עד יוון, מאיטליה עד צרפת וספרד. לחלקנו – ואולי לרובנו – המוסיקה הערבית והצפון-אפריקנית נשמעת אחרת, מוכרת יותר, שייכת יותר. תרבות ים-תיכונית, מנטליות ים-תיכונית, פולקלור ים-תיכוני, לגווניו השונים, כמובן. יש לנו משהו משותף. היא הזכירה אותו בקולה וגם במראיה. היא ביטאה אותו בשירים פשוטים, שירי אהבה וגעגועים. “רומנטיקה ים-תיכונית”. מלים דביקות בחום השמש.

עכשיו נשמעים שיריה ב“שעת בוקר” ב“קול ישראל” – שעה עם דאלידה. שוב נשמע הקול החם וה“ר” “המזרחית” הקשה שלה, הכאילו-זרה לצרפתית. שפת שיריה מסגירה את מוצאה המצרי ואת קירבתה אלינו. גם אנחנו מהמזרח. זו עובדה. היא היתה רחוקה מלהיות זמרת מי יודע מה. לא היתה לה שליטה מלאה במיתרי הקול. קול ש“נשבר” במעברים. אין דבר, רצינו להגיד לה. זה בסדר. תמשיכי. כשאוהבים, אוהבים דווקא את המגרעות והכישלונות. המעלות וההצלחות אינן זקוקות לאהבה. הן הולכות על רגלי עצמן. היא ביטאה אותנו גם כך. אולי דווקא כך. עם החולשות. היה בה משהו שביר. לא רק בקולה. היא לא מצאה את מקומה בארצה ובמולדתה. התרחקה מהים התיכון. היתה זרה ובודדה. אומרים, שהתלוננה לפני שנטלה את נפשה בכפה בפאריס הרחוקה.היא לא ידעה שהיא לא לבד. שקולה אינו שייך רק לה. שהיא לא סתם זמרת, שיש רבות כמוה ואפשר, אללי, גם בלעדיה. זה לא היה כך והיא לא ידעה.

היא היתה ים-תיכונית. היא הזכירה לנו, בלי שתדע, שאנחנו חוזרים למזרח התיכון החם, הרועש והדביק, אל הים התיכון, חופיו המלוחים וזריחותיו הבהירות והתכולות, לאחר שהתרחקנו מהם מאוד'. זה כוחן של מלים פשוטות, סנטימנטליות, רומנטיות, הנשמעות בקול רם ועמוק לא-אמון דיו, עם “ר” “מזרחית” קשה ומתגלגלת. כמו אצלנו. בבית. היא לא ידעה וגם אנחנו לא כל-כך ידענו. כששומעים אותה ב“קול ישראל” בשעת בוקר עם דאלידה נזכרים שהיא היתה מכאן ושגם אנחנו מכאן.

10.7.87