מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
זרחי, י'. (1988). בית סבתא שחרב. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-24. http://bybe.benyehuda.org/read/10750
MLA:
זרחי, ישראל. "בית סבתא שחרב". פרויקט בן-יהודה. 1988. 2018-06-24. <http://bybe.benyehuda.org/read/10750>
ASA:
זרחי, ישראל. 1988. "בית סבתא שחרב". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-24. (http://bybe.benyehuda.org/read/10750)

בית סבתא שחרב

מאת: ישראל זרחי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ספרית תרמיל; ת"א: משרד הביטחון - ההוצאה לאור; תשמ"ח 1988

סוגה:

שפת מקור: עברית

האירוסין

ערישׂתה של משפחת סבתא עמדה בעיירה פולנית דלה ונידחת, השעוּנה על נהר דלוּח ושפל-זרם. באביב, עם הפשרת השלגים, משעוֹצמים פלגי המים בגבעות, מתגבר הנחל במעט ונושא מימיו ביתר זריזוּת, אך בשאר ימות השנה הוא מתנהל בעצלתיים, כמי ששעתו פנוייה וכוחו רפוי. כדי לשאוב את מימי הנחל היו בני העיירה יוצאים בדלייהם אל מחוץ לתחוּם הישוב וזוכים במים שעדיין לא נזדהמוּ במי השופכין. בתי העיירה רעועים היו כולם, לרבות בית-הכנסת, יסודם שוקע מעט, בנדבכיהם אוחז הרקב, טיח קירותיהם נופל ובגגותיהם עולים עשבים. פעמים שלשונות העזים מלחכות מן העשב המבצבץ בין רעפי העץ וקטני העיירה רודפים אז אחריהן בחימה שפוּכה.

פרנסתם של יהודי העיירה לא היתה מצוּייה להם ברוָוחה ומשלא יכלו להתפרנס זה מזה פשטו בשדות הנרחבים שבסביבה, סרים אל חצרות פריצים ואל גדרות-איכרים, קונים כּוּר תבואה ומוכרים כפתוֹר נוצץ או סליל חוּטים; זוכים פעמים בעגל מרבק רך ושמן, או מביאים לעיירה תריסר ביצים טריות, שהרוקח מזומן תמיד לתת את מחירן בעין יפה.

וכשם שנהר נהר ומהלָך מימיו, כך בית בית ודרכי פרנסתו; עסקו של בית סבתא במסחר של עורות היה. אביה של סבתא קונה סחורתו אצל פושטי העורות, מוֹסרָה לבּוּרסקי שבעיר ואחר מביאה לביתו – עורות טובים ומותקנים המפיצים ריח חריף ומגרה, ומוכר סחורתו למיניה – לסוחרים ולסנדלרים שבסביבה.

סבתי – הבת הצעירה היתה בבית. בתענית אסתר נולדה להוריה וקראו לתינוקת אסתר. גדלה הנערה, בלא עין הרע; מראיה נאה, פניה עגוּלים ורעננים כשל תפוּח ועיניה צלוּלות כמי-בדוֹלח – אין דבר שאותן עיניים אינן מבינות. לא הגיעה עדיין הנערה לפִרקה וכבר התחיל האב מדבר בה; היתה האֵם גוערת בו:

– צר לך המקום בשביל הילדה בביתנו שאתה רוצה לגרשה? הרי תינוקת היא עדיין!

היה האב מפטיר דברים לתוך זקנו ופוזל לעבר הבת, רוצה לומר: יודע אב נפש בתו…

לא אָרכוּ הימים ור’ שמעון-זאב, אבי הנערה, נסע אל הרבי לחג השבוּעות, כדרכו מדי שנה. אמר לו לרבּי את כל לבּוֹ, שבּתוֹ, אסתר’ל שתחיה, עוד מעט ותגיע לפרקה וכל עוד יכול האב לטרוח במצוות הכנסת כלה עליו לדאוג לשידוך.

נגעה ידו הרפה של הרבי ביד חסידו ואמר:

– בּרוּך מזַוֶוג זיווּגים…

אותו זמן הגיעו אל הרבי חסידים הרבה; מרחוק ומקרוב באו לחזות את פני רבם ולחמֵם את נשמתם לאורו. היה ביניהם גם ר’ ישראל-זרח, בעל נכסים ומַשבּיר לגדוּדי הצאר, בכבודו ובעצמו; הוא היה יהודי שזקנו נאה, מהלך בקומה זקוּפה, נכנס ויוצא אצל שׂרים לרצונו; ביתו היה מלא כל ברכה וטוב והוא עצמו וַותרן בממוֹנוֹ היה ומעביר על מידותיו. היה אותו חסיד מביא אתו מדי פעם אל הרבּי את יונה נכדו, נער ביישן ונכנע, שבקָרבו אל הרבי היו עיניו נפקחות בפליאה ולבו מכה בפטישים. בא ר’ ישראל-זרח אל הרבי וגילה לו את כל לבּוֹ, שגדול רצונו למצוא עוד בחייו זיווּג נאה לנכדו, שכן ר’ אליהו-גבריאל, הוא אביו של הנער, יהודי חלוש הוא ואין לילד אפיטרופוס מלבד זקֵנוֹ. ולא שׁמן טוב יבקש אלא שם טוב, בת ישראל כשרה וחסוּדה.

מיצמץ הרבי בעיניו ואמר:

– ברוך מזווג זיווּגים…

משעמדו החסידים לפרושׁ במוצאי-החג מחצר הרבּי נקראו אליו פתאום השניים, ר’ שמעוןן-זאב ור’ ישראל-זרח, ולא יצאה שעה ובכל הבית הוכרז על האירוסין של הבחוּר החתן יונה בן ר’ אליהו-גבריאל בן ר’ ישראל-זרח עם הכּלה החסוּדה הנערה אסתר בתו של ר’ שמעון-זאב! אותו לילה ליל שמחה היה בכל חצר הצדיק. מי שכבר רתם סוסיו – התירם ומי שנטל מקלו ותרמילו – הניחם; ור’ ישראל-זרח מנצח על השמחה ומראה את כל כוחו ועושרוֹ; מרתפי היין הורקו ואין כל התנורים שבעיירה מספיקים לאפות את כל שפעת הדובשנים והחלות הריחניות ושליחים מיוּחדים יצאו דחוּפים אל עיירות סמוּכות למלא אחר החסר.

אחד שלא נטל חלק בכל אותה שמחה ולא טבל שפתיו ביין, אלא עמד בצידי החדרים, מבוהל ונרעד, עיניו פקוּחות לרוָוחה, כמי שאינו מבין בשל מה נִתעה אל עדת הצוהלים הזאת – זה היה יונה הנער הבחור החתן…

כך חגגו בצהלה את האירוסין עד שנתפרדה לפנות בוקר החבילה והחסידים התחילו חוזרים למקומותיהם. גם ר’ שמעון-זאב, אבי הכלה, יצא לבסוף לדרך ומשהגיע אחר חצות לביתו, שמח וטוב לב, העיר את בתו משנתה וקרא:

– מזל-טוב אסתר’ל, מזל-טוב. כבר נתארשׂת, ברוך השם, כבר נתארשׂת, בתי…

החתונה

לימי הסוּכות בא החתן הבחור יונה – והוּא אז כבן ארבע-עשרה – לבקר את משפּחת הכלה, היא הבתולה אסתר; בלוויית מְלמדוֹ בא הנער והתגורר אִתוֹ אצל דיין העיירה, כדי שלא יהא שרוי עם כלתו תחת גג אחד והיה מהלך לבית הכנסת בלוויית מחותנו ר’ שמעון-זאב, שהשתבח בו בחתן כבאתרוג מהודר ונדיר.

חברותיה של הכלה היו מקניטות את הנערה ושואלות:

– נו, אסתר’ל, ואת החתן שלך כבר ראית?

והיא משיבה בשלווה משוכה על לב פועם:

– מה לי למהר לראותו – בין כך וכך סופו שיהא בעלי…

ואף-על-פּי-כן נתנה עצמה להיסחף בהרפתקה וכיתר חברותיה עברה פעם בריצה על פני בית הדיין שנתגורר בו האורח ואף הציצה מבעד לשימשה – אלא שלא ראתה כי אם איזו דמות של נער קטן כפוף על דף הגמרא; לא אמרה דַי וארבה לו לפנות בוקר על חוף הנחל, שעה שהיה הולך אל בית הכנסת לתפילת שחרית; ומשראתה את הנער צועד מתוּנות בין אביה והמלמד ניתרה ממקומה וברחה על נפשה; כל אותו יום לא יצאה מפתח ביתה ולא השמיעה דבר מפיה; אפילו לדברי קינטור של חברותיה לא מצאה מענה.

לאחר שנקבע יום הנישואין חזר הבחור החתן לביתו; אלא שקיטרג השטן וצל כבד שנפרשׂ על בית הכלה דחה את מועד השמחה. ר’ שמעון-זאב, אבי הנערה, נאסף אל עמו בלא עת ואֵם הכלה נטלה על שִׁכמה עול פרנסת הבית; בין כך ובין כך ויום החתונה נדחה משנה לשנה. עד שהתערבו בני המשפחה ואמרו שאין עוד לדחות את הנישואין, שעל אף קומתה הזעירה של הנערה כבר הגיעה לפִרקה ויש להשׂיאה, לכל הדעות. נענתה האלמנה להפצרות המשפחה ומועד החתונה נקבע.

באו המחותנים לעיירה; אבי החתן לבוש קפוטת-משי מברקת ואֵם החתן לבוּשת שביס רקום לתפארת; בא הסב ר’ ישראל-זרח, המספק לצבאותיו של הצאר, לבוּש קפּוֹטה של בד נדיר שחור-עמום, סדוקה מאחוריה, נעול נעלי עור רך המשמיעות חריקה אגב הילוך. באו דוֹדים ודוֹדות לבושי חג וילדים שכובעים עגולים ושחורים מבהיקים להם בחידושם על ראשיהם. באה הכּבוּדָה הגדולה ושוב קנו להם האורחים שביתה בבית הדיין.

באה האלמנה להקביל פּניהם של המחותנים ומשראתה את החתן, בחור שזקנו כבר מתחיל צומח, קומתו גדולה ואפו כבר מקבל כפיפותו – הפטירה להם שלום בקול חלוש, חזרה בריצה אל ביתה, המחכה כוּלו לקבלת פני האורחים, ופתחה ביבבה:

– יהודים, החליפו לי את החתן!…

תמהו הקרובים והמסובים בבית הכלה והביטו זה בעיני זה: מהי סחה, המחותנת?! – אך היא בשלה:

– האם משום שאני אלמנה אפשר כך להתעלל בי? מפני שאין אביה של הכלה בחיים, שיוכל לתבוע את עלבונה? כלום זהו הנער הקטן והענוג, יפה-העיניים ורך-הפנים, שבעלי, ר’ שמעון-זאב, נוּחוֹ עדן, יעד לה בשעתו לאסתר’ל בתו לחתן?… לא יקום הדבר ולא יהיה! האין מי שיריב ריב יתומה? אני לא אתן את בתי לחופה!…

קמה מהוּמה; כולם דיברו והתווכחו; זה אומר שכבר קרו דברים כגון אלה ומעשה לבן הארמי יוכיח וזה אומר שאמנם מיד לבואו לא נראה לו הבחור החתן, אלא שמשום דרכי שלום החריש…

רבתה המהומה עד שחמומי הראש נתיַגעו מעט ובעלי ישוב הדעת הרימו קולם; אמרו אלה:

– הבה נשאל פיהם של אנשים שהכירו את החתן בבואו לעיירה לפני שנים!

נאוֹתה אֵם הכלה בתנאי שישאלו את פי אחותה הזקנה, בריינדל שתחיה, שרק בדעתה תיתן אֵימון, באין אבי הכלה עוד בחיים…

קמה הדוֹדה בריינדל, נעלה מגפיה הכבדים, כי התחילו יורדים גשמים, נטלה משקפיה אִתה והתכוננה לדרך. קמה גם מַגדה, המשרתת הגוֹיָה שהיתה כאחת מבנות המשפחה, שמחה בשמחותיה ודואבת לצרותיה, נטלה פנס של עץ כבד, נתנה בו נר דלוק, שהלילה רד בינתיים ונתלוותה על דרכה של הדוֹדה בריינדל. נכנסה המשלחת לבית הדיין. הרכיבה הדודה בריינדל משקפיה, נטלה את פּנס העץ מידי מגדה הגוֹיָה, הרימתוֹ אל מול פניו של החתן, סובבה את הבחור המשתאה לכאן ולכאן, בדקה קולו ומיששה עורו; ומשחזרה לבית הכלה חרצה משפּטה לפני הנאספים המחכים בקוצר נשימה, ואמרה בקול שקוּל ובטוּח:

– לא! אין זה אותו בחוּר מלפני שנים – אכן החלף הוחלף החתן!

פּרצה שוב המחותנת ביבבה:

– כלום לא אמרתי בתחילה, כלום לא הכרתי מיד – סומא יבחין בליל חושך! האם משום שאני אלמנה מוּתר לשפּוך דמי?

ובבית הדיין רבתה בינתיים המבוכה בקרב משפּחת החתן. המחוּתנים חיכּוּ עד בוֹש שיקראוּם לחופּה ואין קורא. לא הבינו האורחים פשר הדחיָה ולא ידעו טעם הביקוּרים המשונים של הקרובים מצד הכלה. עבר הערב; השמחה הוּשבתה ופניהם של האורחים נפלו.

משארכה השעה נפלה הברה ברחוב ואף לאוזני המחותנים הגיעה ועד מהרה הקיפה את כל העיירה והרתיחתָּה כמרקחה; לא היתה נפש חיה, מתינוק בערישה ועד לזקן בטל, שלא גילגל באותו מעשה מופלא: חתנה של אסתר’ל, בתו של ר’ שמעון-זאב נוחו עדן, הוּחלף לה בחתן אחר!

ומשנתגלתה הסיבה ברבים התערבו בדבר טובי העיר ורב הקהילה בראשם, והתחילו מיישבים את הטעוּת. ר’ ישראל-זרח נשבע שאין לו כלל מצד בנו ר’ אליהו-גבריאל נכד מגודל מלבד יונה הבחור החתן והוּא הוּא שלנגד עיניהם והיאך זה יטענו שהוחלף להם החתן! – ואת המחותנת הביאו לבית הדיין והתחילו מפייסים אותה ומשדלים את לבה בדברים מתוּקים מדבש:

– מה היא סחה, המחותנת הכבוּדה, הרי אשה נבונה היא, שתחיה; טעות היא בידה; הרי החתן האמיתי לנגד עיניה, יונה שיחיה ולא אחר, חלילה וחס! אלא שגדל הנער בינתיים, בלי עין הרע, ולבש צורת מגודל! כלום מה טעם יראו להחליף לה למחותנת את חתן בתה, מה טעם? ומי חכמה כמחותנת ותבין שטעות בידה. טעות ותוּ לא…

אף באו מתושבי העיירה והעידו שמכירים הם בחתן את החתן האמיתי של אסתר’ל, זה ששהה כאן לפני שנים…

לאט לאט קמה מעט אמונה בלב האשה האלמנה ואחר חצות נתנה סוף-סוף הסכמתה לחופּה.

פּתחו בשמחה שנתאחרה; המנגנים התחילו מושכים בניגוניהם והמשוררים בשיריהם, הטבחים בישלו והמגישים התקינו השולחנות לסעודה.

והחתן לוּקח אחר כבוד והובא לבית הכלה ואחריו נוהה כל פמליית האורחים.

משהוּבאה הכלה לחתימת הכתובה, גיחך מישהו ממלווי-החתן:

– הזאת הכלה? בוודאי לא תדע לחתום, הריהי קטנה כזית…

נתנה בו הנערה עיניה ואמרה:

– אסימון הוא גדול ושל נחושת ודינר קטן ושל זהב…

טרחוּ בהשגת העט והדיו; נתנה להם הכלה לטרוח כחפצם ומשהגישו לה הנוצה מתוך פיקפוּק, דחתה את ידיהם ואמרה:

– יש לי כלים משלי – איני צריכה לשלכם…

ולתמהון המסובים שילשלה ידה לכּלֵיהָ והוציאה נוצה ארוכה ומפוארת ובקבוק קטן של נוזלים שחורים; פתחה את פּי הבקבוק, טבלה הנוצה בנוזל וחתמה את שמה באותיות עגוּלות ומאירות כמחרוזת פּנינים…

זהרו עיני האֵם בגאווה נסתרת ואף עיני המחותנים הוּארוּ. והחתן להט כוּלו באודם הבושה וכבש את פּניו במגילה שעל השולחן.

זאת היתה חתונה סוערת שכמותה לא ידעה העיירה זה עידן וזיכרה לא נימחה מקירבה שנים על שנים…

שבילי-פרנסה

חלפו שנים; ילדים וילדות נולדו לזוּג הצעיר, אך הדחקוּת לא סרה מעל מזוזת ביתם. שני בתי ההורים, שאמידים היו בשעתם, נתרופף מעמדם, כאן בשל פטירת האב וכאן בשל פטירת הסב; שוב לא היה המסחר בעורות פורח כמקודם והנכסים שהשאיר ר’ ישראל-זרח בירושתו אף הם נתמקקו במרוצת השנים והיו האברך יונה וזוגתו אסתר צריכים למסור נפשם על פרנסת ביתם, כשאר יהודי העיירה. ומשרבו הילדים – גדל העוני; עד שנאלץ האב הצעיר להניח תלמוּדו ולעסוק בעסקי פרנסה. שבילי המסחר לא היו נהירים לו ביותר ועשה שותפות עם אחד פיקח וערום, שכל חלקו בשותפות זו – חכמת הפרקמטיה, כביכול. והיה זה נותן את הכסף וזה נוטל הריווח – ולא עלתה השותפות יפה…

התערב כאן בעניין אחיה של סבתא אסתר, ר’ משה הקרוי משחית, שלא יכול לראות בעוול שנעשה לגיסו התם ולהחריש. יהוּדי זה נמשך לו כּינוּיוֹ מימי בּחרוּתוֹ, שאז סר מדרך הישר, היה פרוץ במשחק קלפים יומם וליל וגרם למשפחה כולה צער רב וחרפּה ולאִמוֹ שברון לב. פעמים שהיה מביא אִתוֹ עם בוקר ארגז מלא דברי-חפץ שחבריו היו ממשכנים אצלו באין להם כסף לשלם לו הפסדם במשחק, היתה אמו מייסרת אותו בדברים קשים כדרבונות ואף נועלת בלילות את דלת ביתה בפניו; אך הוא מצא לו דרך לטפּס על פּני הגג הנמוך והיה חודר אל הבית מעלייתו. עליו, על משה משחית, אף סיפרו שניהל אהבה עם ריבה אחת ואחר כך, משהשׂיאוּהָ הוריה לאחר, אף כתב ספר על אהבתו זו והיה כתב-ידו עובר מיד אל יד וקראו בו בצנעה רופא העיירה ורוקחה וגם כותב הבקשות לבתי המשפט שבמחוז. ידי זהב היו לו למשה משחית וידע שבע מלאכות, אחת דקה מחברתה; אף צייר פעם מנורה וכתב בתוך קַנֵיהָ את כל מגילת אסתר באותיות זעירות, שאין העין הגלוּייה תוופסתן. אותו משה משחית ששמו היה לדראון בסביבה כולה – שינה טעמו משהשיאוהו לבסוף נערה כשרה; ומשיצא מתחת לחופה גידל זקנו עיגל כּרֵסו, זנח עסקי קלפים והוללות, התחיל עוסק במסחר ואף קובע עיתים לתורה; עושה צדקות וגמילות חסדים ולא יצאו שנים ורכש לו שֵׁם של יהודי ישר ונקי-כפיים ששִׂכלוֹ חריף ונסיונו רב בהליכות עולם, עד שהיו באים להתדיין אצלו בעסקי כספים ובעניני ריב ומדון…

אותו משה, משראה שענייני גיסו יגעים, אמר לו פעם בזה הלשון:

– יונה גיסי, דומה עלי שמן השמיים לא יַעדו לך להיות סוחר ועד מתי תהיה מצטער? ואפילו קבּלת יסורים ממידת צדיקים היא, שיסורים ממרקים עוונותיו של אדם, אין זה נוהג שיהא אדם רודף אחר הצער, שיש דרכים הרבה לעבוד את הבורא באמונה ואתה בעל לאשה ואב לילדים קטנים.

נתן בו האברך עינים עצוּבות מאוד ואמר:

– ומה אעשה שלא אצטער? לבי עֵדִי, שאין לי עוד כוח לשאת ייסוּרי… אלא מה אעשה, אתייאש?

השיב לו גיסו:

– חלילה לך מלהתייאש, כלום לכך כיוונתי? אני עצמי, היו ימים בבחרותי שאף אני לא ידעתי היאך אתיר עצמי מן הסבך שהסתבכתי בו ואין הדבר סוד; אלא שיש להתעורר ולעשות מעשה; ברוך השם שבעזרתו עזבתי חטאות-נעורים והגעתי למעמד שהגעתי; מה אני כך, אתה לא כל שכן?

– ומה אעשה ולא עשיתי?

– קום ולךְ לךָ מכאן; משנה מקום משנה מזל; חפש דבר שמשכורתך תהא לך קצובה ולא תהא נזקק לפרקמטיה; שפרקמטיה פעם שכרה רב ופעם שכרה מועט ויש בריות שבשבילם שכרה של פרקמטיה תמיד מועט…

מרט האברך זקנו בהתרגשוּת ועיניו בערו:

– ולאן אלך?

מיד אמר משה משחית:

– עלי תהא דאגתך ובלבד שתיתן הסכמתך לדבר!

– כשם שאהוב עלי ביתי – בכל לבי אני נותן לך הסכמתי!

תקעו זה לזה כפיהם ולא דיברו עוד בעניין.

לא יצא חודש ונמצא לו ליונה האברך מקום פרנסה מעבר לתחום העיירה. משבישׂר לו גיסו ליונה על המציאה אמר זה לזוגתו:

– אני אלך תחילה; אפשר קשה הוא המקום לבריות ולמה נתייסר שנינו?

עתה לו זוגתו:

– באשר תלך אלך – איני טובה ממך ואפשר אוכל להיות לך שם לְעֵזֶר.

כך עשו הכנותיהם לנסיעה: העמיסו מטלטליהם על עגלה; הושיבוּ בין הצרורות את ילדיהם; אחר לקחו פרידה מבני הבית כולם ויצאו לדרך. מַגדה, המשרתת הגויה, עוד הלכה כיברת ארץ בצידי העגלה, בודקת קשרי החבלים המחזיקים בצרורות וּמַתרה בילדים שלא יבכוּ ולא יהיו לטורח על אִמם. ובהתרחק העגלה מן הבית מתמלאות עיניה היפות של אסתר’ל דמעות חמות והן זולגות לה על לחייה בלא הפוּגות – זו לה פעם ראשונה שהיא עוזבת את בית אבותיה, הבית הקטן והשחוח, שתוכו רצוף אור לטיף וחמים, בית העץ הישן, העומד על הנחל שפל-הזרם.

ומקץ נסיעה של יום הגיעו אל מקום מחייתם החדש. זו היתה טחנת קמח שעמדה בעמק מדושא, על נחל עז ואיתן שמימיו הגורפים סובבים את גלגל המכונה. לא היה סימן לישוב בסמוך לטחנה אלא בית מגורים אחד ואפילו מניין של יהוּדים לא היה בסביבה כוּלה. הטחנה היתה שייכת לפריץ, בעל נכסים שבסביבה, שחכרוּהָ יהודים; מסרו החוכרים לזקנִי מקום עבודה בטחנה כגזבר וכמזכיר, כטוחן וכמשמש בכל שאר עסקי הטחנה.

כך התחילו חייהם החדשים של זקנַי, בעודם צעירים, יונה האברך וזוגתו אסתר…

צער גידול בנים

כאן, בביתם החדש שאצל הטחנה, נתגלו כל חין ערכה ונועם סגולותיה של אסתר’ל האשה הצעירה. כל צרכי בעלה ידעה לכלכל בתבונה וכל הדוּריו השכילה ליישר. הוא, שלא היה מצוי אצל הבריות, כילכל לפתע את כל ענייניו, ידע אימתי עליו להיות קשה כארז ואימתי רך כקנה – אך לא היתה זאת אלא אשתו שתמכה בו בתבונתה, היא שהיתה לו לסעד בכל דרכיו.

ואף שלא עיטרוּהו בזהובים, את שכיר היום החדש, לא היה לחמו חסר ומזגו הרך, יושרו ותום לבו עשוּהו לנוח ואהוב על כל אדם.

ומששככו מעט דאגות הפרנסה נתעוררו דאגות אחרות. יהודים לא נמצאו בסביבה, אלא אחד בכפר ושניים במחוז והבן הבכור, הוא הנער שמעון-זאב, לא יכול היה לילך לתלמוד תורה; ואף שכבר ידע לקרוא לשון הקודש התחיל שוכח בכפר את תלמודו והיאך יכלו הוריו לשאת שיהא הנער בטל מתורה? ואילו בשביל הנער היה הכפר החדש חמדה יקרה, מין מציאה שבאה לו בהיסח הדעת. כרי דשא ומעינות-מים צוננים ונחל עז וגורף, שלא כמימיו המעופשים של נחל עיירתו – כלום מן הדברים הקלים הם כל אלה? והיה הנער מקפץ כתיש, רוחץ בנחל ומשזיף עורו – ממש כילדי האיכרים שבכפר הסמוך. ודמו של אביו נקפא בעורקיו בראותו את בכורו: כלום יהא זה הולך וגדל גס-רוח ועבה-עור, כאחד מבני עם-הארץ, חס וחלילה? – בלילות היה נועץ באשתו ומסיח לפניה את צרתו: מילא, יתר ילדיו עודם קטנים כתולעים, אך שמעון-זאב מה יהא עליו?…

פּעם עם בוקר נטל חופשה מעבודתו בטחנה, רתם סוס בעגלה והחזיר את בכורו לעיירת המולדת אל הסבתא דינה, אמה של אסתר’ל אשתו; ילמד-נא הנער בעיירה של יהודים ואל יראה אביו בבטלתו – נתפשׂ למעשיהם של בני הכפר…

בתחילה היתה התמורה חביבה על הנער: לחיות אצל סבתו, בלא שתהא עליו עינם הקפדנית של ההורים, לילך לחדרו של ר’ קלמן, המכוּנה כלוֹנס, ולקבל דמי כיס מדי שבוע – מה יְתֵר יבקש וחסר לו?

בעיקר יקרו לו אותם דמי-הכיס; פרוטה זו הקצובה לא היה כמותה למתיקות וּלנועם. ומה לא היה יכול לקנות בה? רוצה – קונה כעכים המורתחים במים לפני שהם נאפים; רוצה – קונה אגס נוטף יין שאין מידה לגודלו; אך אהובה מכל היא הקניה בחנות בשׂמים של מנדלי זוטא. בחבורה היו נערי החדר פושטים אל החנות, דחוקים בחדר הצר, האפל למחצה, המלא ריחות גן-עדן; שולחים ידיהם בפירות הנדירים, ממששים בתיבת הצימוקים ובדבילת התאנים; אלא שעיקר חפצם אינו אלא בחרוב הנוצץ, המושך במראהו הנדיר והמגרה בריחו הדק המלטף את הנחיריים. מיד עומדים על מִקחוֹ תוך כדי בירור מדוקדק של הפרי המופלא, שואלים אם אינו מתולע ואם אמנם שמן הוא די צורכו, ומשעומדים כבר לשלשל פרוטתם לקופתו של מנדלי זוטא, העשוייה עץ ורצופה רקיעי-פח, שואל עוד הנער שמעון שאלה אחרונה הצריכה לקבוע את הקניה:

– והאמנם הם באמת מארץ-ישראל – החרובים הללו?

כאן קופצת פתאום לאה השחורה, אשתו של מנדלי זוטא המרשעת, ונותנת על הנערים את קולה העשוי להמית חיים ולהחיות מתים:

– ראו נא את אלה, של ארץ-ישראל הם רוצים בשביל אסימון מחוק – צאו מכאן פירחחים, פּן אֶטוֹל מקל פּן אטול!…

והם נפרחים מהחנוּת בלא שעשו קנייתם, בעוד הפרוטה בכיסם וריח מופלא של חרוב מתוק נמשך בקצוֹת אצבעותיהם…

כך עבר זמן-מה עד שהתחיל הנער בועט בסדר החיים החדש. סבתה דינה נתגלתה פתאום כאשה קשת-עורף, המחמירה את מהלכיה עם הנכד וקופצת את ידה בלא סיבה, ועל מה יצא הקצף? על דמי-הכיס דווקא! פתאום שינתה טעמה, פסקה לשלם לו לנער את הפרוטה הקצובה וטענה:

– מה לך פרוטת-הכיס, פּתי? רוצה אתה לקנות אגס – הא לך אגס! רוצה אתה לקנות אגוזים – הא לך אגוזים! הראה-לי חנות אחת שתקבל בה בעד פרוטת נחושת אגס גדול או כף אגוזים כזו שאני נותנת לך… אפשר מנדלי זוטא יתן לך כגון אלה, מה?

אך הנער לא וויתר והיה מייבב:

– אינך מבינה, סבתא, אינך מבינה כלום. כל הילדים מקבלים פרוטה לדמי-כיס ומה טעם לקבל במקומה אגוזים?!

וסבתו בשלה: יגיד-נא מה יבקש בעד פרוטתו ותיתן לו – אך פרוטה במזומנים לא יקבל!

התחיל הנער זוכר פתאום את הוריו ואת שדות הדשא שבכפר, את הטחנה ואת הנחל הנושא גלים עזים ולבו נתפש לגעגועים גדולים. עכשיו, משהיה בא האב לעיירה לרגל עסקיו, לא היתה ידו של הנער מַשָׁה מידו של האב; היה אביו לוקחו אִתוֹ אל אשר הלך ואף משלשל לו בסתר פרוטה לדמי-כיס – למען לא תדע סבתא דינה, ואחר נפרד ממנו בצער ובלב לחוץ על שעליו להשאיר את הילד בנכר.

והנער התחיל מתרשל בתלמוּדו. פתאום לא נשא עוד קלמן כלוֹנס, מלמדו, חן לפניו. התחיל משתמט מן ה“חדר” וסגן המלמד היה רודף אחריו על פּני סימטאות ופעמים אף על הגגות הנמוכים של הבתים ואונס את הנער לבוא אל ה“חדר”. הדוד משה משחית משתדל להשפיע עליו מרוּחו – ללא הועיל. סבתו פונה אל מצפונו, מספּרת לו על אבותיו המפוארים בתורה ובחכמה, משדלת ומאיימת כאחת – ללא הצלחה. משראתה שאין הדברים משפיעים על נכדה ניגשה למעשים. אשה תקיפה היתה סבתא דינה והחליטה לשבור את עקשנוּתו של הנער. פעם, בבוא הסגן לפניה לבשׂר לה הבשׂורה הטובה, שנכדה שמעון-זאב שוב לא בא אל תלמוּדו, שכרה סבּל שיחפשנו ויקשור את הנער על גבו ויובילהוּ אל ה“החדר” כשם שנושאים שׂק תבוּאה על כתפיים. קצבה לו לסבל את שכרו שישולם לו לאחר שיבצע את המעשה.

שעה ארוּכה יצאה עד שנמצא הנער נתפשׂ ונקשר כמצוּוה על ידי סבתא והוּבא כּפוּת כעגל מרבק אל ה“חדר”, כשהוא צורח בקולי קולות ואנשים מתקהלים סביבם ומלווים את הסבּל על דרכו. עשה הסבּל את מלאכתו באמוּנה ובא אל סבתא ליטול שכרו. עוד זו משלשלת ידה לכיס סינרה וכבר עומד הנער על ידם, שכבר הספיק לברוח מן ה“חדר”, והוּא בוכה בקול גדול.

הניחה סבתא את הפרוּטות בכיסה ונתנה על הסבּל את קולה בתרעומת:

– מה, בעד מה אשלם לך – הריהו כאן!

השיב הסבל:

אני מה איכפת לי – כלום עסקי הוא? שכרת אותי להוביל סחורה ממקום למקום – והובלתי. עכשיו תני לי שכרי שקצבת לי.

אך האשה סרבה: כל עוד לא ישוב הנער אל ה“חדר” – לא תיתן לסבּל אפילו פרוטה אחת.

משא-ומתן זה נשא חן בעיני הנער והוּא היה פוסק לשעה קלה מבכייתו, כדי להאזין לדברי הריב. לבסוף נתפשרה האשה עם הסבּל ונתנה לו מחצית שכרו.

אך זה היה יומו האחרון של הנער בעיירה. למחרת מסרוּהוּ לאיכר, שהביא בעגלתו קמח מן הטחנה ובשוּבו לביתו הושיבו את התכשיט בעגלה הריקה, כשלבו נבהל מפחד הפגישה עם הוריו; לא כך תיאר לו הנער את שוּבו לבית הוריו שבכפר.

יום עצוב היה זה בשוב הנער אל הוריו; רוחם נשברה בראותם את ילדם מוחזר על ידי סבתו אל הכפר. והנער, כאילו רוח אחרת היתה בו פתאום, התחנן שיחזירוּהו לעיירה; הוא נשבע שיהא מעתה שוקד על תלמוּדו ולא יגרום עוד צער להוריו. אך לעיירה כבר לא הוחזר. ממשכורתם הדלה הפרישו הוריו סכוּם נוסף להחזקת מלמד בכפר הנידח…

השריפה

באביב, משהיו נפתחות ארובות השמיים והשלגים מפשירים ומימיהם מתגלגלים ונִקווים לעמק, היה הנהר גואה ועובר על גדותיו והבקעה כולה נשטפת גלים עזים. פעמים שהמים עולים ומציפים את הדרך שבין בית-המגורים ופתח הטחנה עד שהיה צורך לעבור את המרחק הקטן בדוֹברה. סוסים שמשכו בעגלה – בִּטניהם טבלו במים וסכנה היתה כרוכה בנהיגתם, שצריך היה לדעת את מקום הגשר המכוסה עתה מים על דיוקו – דיָה נטייה קלה לכאן ולכאן וסוס ונהגו יצללו במים אדירים.

בעונה זו רבו תלאותיהם של בני המשפחה. עד שוֹך המים פסקו החיים הרגילים בבית ורק בעסקי הטחנה נצטמצמו. היו ההורים שומרים בשבע עיניים על ילדיהם שלא יתגנבו מפתח ביתם מוקף הגלים; וכולם מצפים בקוצר רוח ותולים עין צופה: אפשר כבר שככה חמת המים…

בשל אותם חודשי אביב רבו החיכּוּכים בין בעלי-הטחנה לבין שכירם. לא היה בכוחו של אדם לשמור על הכל בפני הפורענות, שכל צעד – פגע רע; וכל פסיעה – מכשול. פתאום – אף-על-פי שנשמרו הסכרים מכל משמר – הציפו המים תבואה או קמח, במקום זה או אחר. אף שנהגו זהירות יתֵרה – מעדה רגלו של סוס ובקושי הצילוּהוּ מטביעה. משגאו המים היתה העבודה שובתת וכל תפקידם של בני הבית – שמירה על הרכוש שלא ייפגע.

בעבוֹר הזעם היו חוכרי הטחנה באים אל הכפר ומתרעמים על נזק גדול כקטן. עכשיו, ששוּב היתה קרקע מוצקת תחת הרגליים והוּשם גבול לנהר – אי אפשר היה להם להבין בשל מה נרטבה התבואה שבאסם הקטן ומדוע מעדה רגלו של הסוס? והיו באים עם שכירם בטרוניָה: על שום-מה הושיבו כאן אדם ששכרו קצוב וכל דאגותיו עליהם?

אך אסתר’ל אשתו היתה מתערבת בדבר, מתארת בטוב טעם את המצב הקשה שעה שנתגעשו המים; מסבירה בחכמה את קוצר ידם למנוע בעד הפגעים וטוב שבכך סוכמו האבידות – כלום לא מזל הוא? ועתה שהכל כבר עבר בשלום בשל מה יש להתרגז? וארחות הצהריים, תפוחי אדמה מטוגנים וחלב חמוץ וקריר ערֵב לָחֵיךְ מוכנים לסעודה קלה – יסוּרו-נא הבעלים לדירה וייטיבו לִבּם במאכל, שעל לב ריקן נראים דברים הרבה גדולים מכפי שהם באמת, אנא יסוּרו המכובדים לביתם ויתכבדו…

והיו הטרוניות פוסקות על יד שולחן מותקן לסעודה ערֵבה, תוך שיחת חולין שענייני עֵסק וחדשות מן העולם הגדול משמשים בה בערבוּבייה.

מעשה שקרה ופעם אחת באו שני יהודים זרים אל הבקעה והתחילו מסיירים את הטחנה וכל השייך לה; בשמו של הפריץ באו, כדבריהם, ובשמם של החוכרים כאחד. מטרתם: קניית הטחנה מאת הפריץ – הסביר אחד היהודים לזוג. תמיהה היתה בדבר: מה פתאום ראה הפריץ למכור את הטחנה באמצע חוזה החכירה? אך כיוון שבאו באו, סיירו את הטחנה כרצונם, אלא שבני הבית פקחו עליהם עינם ככל שיכלו.

משעלו הזרים על כירכרתם ונעלמו חזר יונה לטחנה, ומשסר לאחת הסככות שמאחורי הבניין עלה פתאום ריח עשן באפו. חרד כוּלו התחיל מחפש את הסיבה, ואחר עמל רב גילה לבסוף אש קטנה ההולכת ונאחזת בקוֹרַת בניין עבה – מלחכת ועולה אט-אט. מזועזע התחיל עושה מאמצים נואשים לכיבוי הדליקה; טובל שקים במים ומכסה את מקום השריפה, עד שהצליח לכבותה בטרם פשטה ונתעצמה.

נפעם כוּלו רתם מיד את הסוס בעגלה ונסע העירה להודיע לחוכרים על המעשה. לתמהונו קיבלוּהוּ אלה בקוֹר רוח ואמרו לו שבוודאי טעות היתה בעיניו ובוודאי לא היתה צפוייה כלל סכנה רצינית לטחנה: אפשר נִתלקחו קצת שבבים בסככה ואין ספק שהאש היתה כבה מאליה. ועכשיו ישוב נא כלעומת שבא ואל ידאג לטחנת הפריץ הישנה. יִישן במנוחה ואל יִראה צל הרים כהרים…

חזר לטחנה כאילו כיבדוּהו בצוננים ולבו עליו כבד.

למחר באו החוכרים אל הבקעה בשעה שהיה יונה טרוד בטחנה, סרו אל הבית וקשרו שיחה עם זוגתו. היא, זוגתו של יונה, אמרו: אשה נבונה היא. יתר על כן: אשה חכמה היא. וכידוע, די לו לחכם ברמיזא. וכיוון שהגיעו לידי שיחה יוכלו גם לשוחח באותו עניין: מה איכפת לו ליונה בעלה אם הטחנה עולה באש ואם לאו? לא בכגון זה עסקו. מביאים חיטים – יקבל; מביאים תבואה לטחינה – יטחון; באים להוציא קמח – יוציא; ואילו יתר הדברים לא מעניינו הם. פעמים טוב שאין טחנה בוערת ופעמים טוב שהיא בוערת – מה שייך? ואם הכל ייעשה כרצון הבעלים לא יפסיד גם בעלה חלילה וחס – מבינה היא? עלתה האש בנפש האשה ואמרה להם לחוכרים: לדברים אלה לא יתן בעלה ידו. איש ישר הוא; פועל צדק; מבית המדרש בא לעולם המסחר, אך נפשו לא ימכור בכסף! אם גם ירעבו ילדיהם ללחם לא יסמוך בעלה ידו על מעשה תרמית!

הרימו כתפיהם ושאלו בתרעומת: מי ביקש ממנו לעזור? כלום ביקשו ממנו לעזור – מי בכלל ביקש מהם דבר? על מה היא מרעישה את העולם, האשה?! כלום סבורה היא שהם זקוקים לעזרתה?!

הפכו פניהם והלכו.

מאז עָצמוּ הסיכסוכים בטחנה עד שלא היה עוד בכוחו של סבא לשהות במקום. תום לבו עמד לו בדרכו עד שנשאר יום אחד בלא עבודה ולא עוד אלא שהיה עליו לאסוף תוך שלושה ימים את משפחתו ומטלטליו ולעזוב את המקום. הגיעה שמועה על צרתו לאוזני פריץ-שָׁכֵן, שהיה עויין לפריץ בעל-הטחנה. אותו פּריץ, שהכיר את יושר לבו של סבא, שיגר אליו את משרתו ואמר לו:

– בוא אלי, יונה, אתה ומשפּחתך וכל אשר לך ושֵב בצֵל ביתי עד שיימצא לך מקור פרנסה חדש.

נעקר סבא מן הטחנה והעביר את משפּחתו ואת מטלטליו אל הפריץ וישב בבית-עץ שבחצרו כמחצית החודש ופירנס את ביתו בלחם צר ומים לחץ, שלא להיזדקק לבריות יותר מן הצריך כדי להחיות את הנפש.

כתום שבועיים ימים חזר אבי המשפחה מסיבוביו ולאחר שנִמלך באשתו גמר אומר להעביר את משפּחתו לעיירה לא-רחוקה, מושב חדש שבנה על יסודותיו על אֵם מסילת הברזל החדשה, שנִבנתה זה לא כבר והחוצה את מדינת פּולין בפַסיה.

השאיל להם הפריץ ברוחב לבו סוס ועגלה; העמיס יונה את כל רכוּשו על ה עגלה, הושיב עליה את משפּחתו, הודה לפריץ על עזרתו ונטל המושכות ביד.

כך התנהלו לאיטם, צעד אחר צעד, שהיתה העגלה עמוסה והסוּס חלוש ורזה – אין חלקו עוד במרכבת אדונו וזה מכבר יצא מכלל שמוש. משהגיעו הנוסעים לגבעה הצופה פני הטחנה ראו איכרים מתקהלים שנזעקו לכאן משום-מה, עומדים צפופים ומאהילים בידיהם על עיניהם. עצרו הנוסעים בסוס והסתכלו סביבם: תימרוֹת עשן מכסות את העמק כוּלו ושוּלֵי השמיים מאדימים.

זו הטחנה עלתה באש גדולה.

ושוב המשיכו בדרכם, גוֹלים אל מקום לא-נודע. העגלה התנהלה לאיטה בין שני שדות חיטה גבוהה; הרוח היתה מנשבת ועושה בקמה תלמים-תלמים. האב לא דפק את סוסו; הוא תלה את מבטו באופק. מגבּו, על צרורות גבוהים, ישבה אשתו שהיתה הרה ובחיקה תינוק רדום. הילדים הקטנים היו בוכים בהשקט ולא היה מי שישתיקם. שני הנערים הגדולים החרישו – עיניהם מלאות היו פחד נסתר.

מקום חדש

לא ביום אחד נשתל בית זקנַי במקום מגוריהם החדש. מאחר שנעקר פתאום מן הכפר הנידח, מבית הטחנה שעל שפת הנחל השוטף. מקום חדש זה זעום היה: שני רחובות בִּשְׁתְי-וָעֵרב, לא בנויים בשלמוּתם אלא רמוזים עקוּמות בשתי שוּרות דלילות של בתים, רובם בנויים עץ ומיעוטם לבֵנה אדומה – מעשה עיר. משני העברים של פסי הרכבת נִבנוּ הבתים והמחסנים ורחוב מִשְׁנִי חצה את השורות – זו דרך המלך הכושלת, המוליכה אל העיר הסמוכה שעל שמה נקרא הישוב החדש, ששימש תחנת רכבת לעיר הרחוקה מכאן שבע פרסות. כך צצו ועלו כאן, סביב תחנת הנופש שבחרה לה הרכבת, הבניינים המעטים, שמקצתם של יהודים מחפשי פרנסה ומקצתם של נוצרים שבאו לשמש בתחנה. הנוצרים עבדו כפקידי התחנה וזקיפיה והיהודים בָּנוּ מחסני עץ בסמוך לתחנת הרכבת ופשטו בכפרים, קונים את יבולם, אם תבואה בעת אסיף ואם בּוּלבּוּסים עם בוא הסתיו, או מלפפונים ירוקים בתקופת-ביניים – הכל לפי העוֹנה ותנובת הארץ. הסחורה הקנוייה היתה נאסמת במחסנים, כּוּר אל כּוּר ושק אל שק. ומשנאגר מלאי רב היו טוענים בו קרונות משא ושולחים אל ערים גדולות, אם לקראקא הסמוכה ואם לוַורשה המרוחקת. פעמים שהיו קרונות התבואה או הבולבוסים עוברים מיד אל יד עד שהיו מתגלגלים ובאים אל מעבר לגבוּלות רחוקים, לברלין או לקניגסבּרג הערים. וכשם שהיתה מסילת-הברזל משמשת חוט-שידרה לישוב הקטן, שאליו כאילו נצמדו הבתים והמחסנים, כך היתה המסילה גם לנשמתו של הישוב – לפיה יִישק הכל וחיי הרכבת כחיי התושבים. כל פעולות היום ומנוחת הלילה מכוּונות היו לתנועותיה של חיית הברזל – זה הקטר הנושם ונושף באימה; דופק חייה של התחנה הפך לדופק חייהם של היהודים, שבנו להם את בתיהם על אֵם דרך-הברזל.

משבאה כּבוּדת זקנַי למקום החדש נדהמו מעט מן הקצב המזורז של חיי תחנת-הרכבת. לעומת הפינה השקטה של בקעת טחנת-הקמח היה ברעש המקום החדש כדי להתמיה את הזוג הצנוע וכדי להלהיב את הילדים בפלא-הרכבת שלא ראו כמותו מימיהם. הבנים המגודלים במעט היו פושטים לאורך הפסים, מתכנסים מתחת לגשרים הגבוהים שבסביבה ומחכים שעות למעבר הרכבת מעל לראשם – כשטירטורה ורעד גלגליה מביאים רעד בלבם – ספק של אימה, ספק של גיל. ואם לא מתחת לגשרים – הרי היה מקומם ברחבת התחנה. מלווים כל רכבת באה ויוצאת ומנסים לרגע להיכנס אל תא של קרון – אחוזי סקרנות רבה ומזינים עיניהם בפליאה. עד שאספם לבסוף מלמד אל בית המדרש ובא קץ לפלאות.

במקום החדש נתערתה סבתא יותר ויותר בעסקי הפרנסה. אט-אט נטלה את הדאגה עליה: שכרה מחסן רעוע עם מעקה של עץ, מין מזח לפריקת השקים מן העגלות; הסב קונה כור תבואה אצל האיכרים ומביא הסחורה למחסן ואשתו שוקלת ובודקת ושמה התבואה במקום המיועד. מעט מעט התאימו אף הם את חייהם לחיי הרכבת כיתר תושבי התחנה. משכימים לרכבת של שחרית ומעריבים לרכבת של לילה – והלבבות מכוּונים תמיד לתנועותיה הרתחניות והמעשים לשעותיה הקצוּבות.

חייהם לא היו קלים. בלילות חורף, משנתחוללו סוּפות שלג – יש להמתין לבוא הרכבת ואין העין נעצמת אלא בשעת כושר נדירה; ובבוקרי-סתיו גשומים וספוגי רטיבוּת יש להשכים בטרם יאיר היום ולדאוג להסעת המשלוחים ברכבת המשא.

במרוצת השנים התחילוּ לראות ברכה בפועלם. האשה נוטלת את חוטי העסקים בידיה; היא מרחיבה את הפעולה ועושה חַיִל; כבר אין הבעל צריך לדאוג להשגת התבואה כבראשונה. סוחרים זעירים מביאים את סחורתם אל מזח המחסן, אם בעגלותיהם או בעגלות האיכרים, שמהם קנו את התבוּאה, עוצרים בסוסים וקוראים:

– אסתר’ל, אסתר’ל, היכן את? מבשלת דגים לשבת? ואני כאן הבאתי עגלה מלאה כל-טוב – בואי ופִתחי שערים!

מיד מופיעה האשה אסתר’ל. מפתחות גדולים בידיה, פותחת את דלתֵי העץ העבוֹת, מקבלת התבואה, שופכת החיטה לגידרת החיטה והשׂעורה לגידרת השעורה ושיבולת השועל היא משהה לפעמים בשקים, שצר המקום בתחתית המחסן להכיל את התבואה כולה; אחר היא משלמת לסוחר בעמידה קלה על המקח ומשזזה העגלה הריקה מעם המחסן מגחך עוד היהודי:

– את, אסתר’ל, אשת חיִל אַת ואף על פי שאשה אַת אי אפשר לפתותך אפילו באסימון מחוק…

מגחכת אף האשה ועיניה העגולות והחמות מחייכות בפקחות:

– נכון, ר’ יהודי, נכון – אלא שגם אסתר’ל האשה אינה מפתה אדם אפילו באסימון מחוק…

מודה היהודי בחיוך מלבב, שיודע כל אדם בסביבה: אין כר’ יונה ואסתר’ל זוגתו ליושר במסחר ולתום לבבם בכל פועלם, שאפילו טעות גוי אינה מותרת להם.

אותה שעה היה ר’ יונה עמל על יד התחנה, רואה סוחרים ומתלווה למוכרים. הנער שמעון-זאב גדל כבר בלי עין הרע, וכבר מתאווה לשלוח ידו במסחר, אלא שאביו מעכבו ומשדלו שלא ינטוש את תלמוּדו שכל המרבה חכמה – מרבה עושר ולמה לו להחמיץ את השעה? ואף-על-פי-כן היה הבחור הולך בצילו של אביו, נוכח במשא ומתן עם בריות ופעמים אף משגיח בשעה שמטעינים הקרונות בתבואה.

כך התחילו זקנַי סועדים מעט את צלעֵי ביתם, בונים נדבך על נדבך, בעמל וביגיעה מרובה; אינם מתלוננים בשעה דחוקה ואינם משתבחים בשעה שההצלחה מאירה להם פנים ובין כך ובין כך אין ידם קמוצה לעולם; לבם פתוח וכיסם מוכן תמיד לתמוך בכל כושל ונִצרך…

דור אחר

משהתחיל הבית להכות מעט שורש על אדמת התחנה החדשה וילדיו גדלו ועוד מעט והיו לאנשים – נתחוללה תמורה רבה בעולם ורוחות חדשים התחילו נפרחים בוֹ. ולאו דוקא במשפּחה פּרצוּ אותם רוּחות אלא בחללה של תבל כולה. שוב לא הלכו הבנים בדרכיהם התמוֹת של האבות ומעשי אבות שוב לא שימשו סימן לצעירים. אמנם היו מבּין אותו דור שלא עזבוּ מסורת אבות ולא עוד אלא שטיפחוּה ורוממוה לאין שיעור, אולם כללו של דבר: היתה רוח חדשה בצעירים ודברים ומעשים ניסרו בחלל – אין הזקנים יודעים פישרם. אגוּדות-אגוּדות נתחברו, אחת משונה מחברתה; פעמים שזו קרובה אל הלב ומרוחקת מן השכל הישר ופעמים שזו רחוקה מן הלב ומן השכל גם יחד. אלה מדבּרים על ארץ-ישראל ולא על זו של התורה הקדושה ושל מערת-המכפלה והכותל המערבי אלא על ארץ-ישראל שתהא מדינה כשאר המדינות, להבדיל, עם מלך של יהודים, שתהא לו שׂררה כאחד המלכים של הגויים; ואלה מדברים על תהפוּכות שתבואנה בארץ רוּסיה הגדולה ויעלו תחתונים למעלה ועליונים ירדו למטה ולא עוד יהא צאר על המדינה, אוי לאוזניים שכך שומעות, שכן אפשר יהיה גם בלעדיו ויתר מכּן: טוב יהא בלעדיו שבעתיים, ממש ימי המשיח, להבדיל…

היו ר’ יונה ואסתר’ל זוגתו מביטים בחרדה על ילדיהם הגדֵלים, שלא יהיו אלה נתפשים, חלילה, לדברים הבטלים הנישאים מכל צד, שאותם רעיונות לא רק שעלולים הם להבריח אדם מדרך הישר, אלא שסכנת נפשות כרוכה בהם – אין הרָשׁוּת מרחמת.

ומעשה בריבה אחת, בתו של שוחט בתחנה, שמאסה בבית הוריה ונסעה להתארח אצל קרוביה שבמחוז המיכרוֹת הגדולים. היתה זו שנת התסיסה הרבה במדינה. הכומר גפּון הוביל אותה שנה את העם אל חצרות הצאר לעורר רחמים על עצמו, ולבקש מידי השליט הרחמניות, כביכול, מגילה של חופש, ויוּנַח מעט לעם מלחצו הכבד. יצאו אז לקראת ההמון, שבא בתחנונים, גדודי חיילים חמושים והפילו חללים רבים בעם והיתה המגפה אותו יום גדולה ואיומה עד שנחלי-הדם הֵמסו את השלג הלבן שכּיסה את חצרות הארמון. עורר המעשה גל של מהוּמות שהלכו ופשטו בכל המדינה כולה ולמדינת פולין הגיע. מרכזי המיכרות רגשו. צעירים משולהבי-פּנים, שהאש ניצתת בעיניהם ובלוריותיהם כסנה הבוער, היו מתערבים בהמונים המפגינים, עולים על חבית ריקה או על גבעת חול וחוצבים להבות בלשונם, מסיתים את זעמו של העם המדוכא ושופכים חמתם על השליט האכזר ומבשׂרים בּשׂוֹרה של יום השילוּמים הממשמש ובא! ואותה ריבה, בתו של השוחט מן התחנה, עולה אף היא באש המַרדוּת, מתערה באסיפות העם, הוֹרסת אל הנואמים, שותה את דבריהם בצמא, קוראת בקריאתו של ההמון ונישאת על כנפי זעמו. והיה באחת מאסיפות ההמון המסוערות, הגיחה פתאום מקרן הרחוב פלוגת חיילים מזויינים ופרצו אל ההמון על סוסיהם. קמה מהומת אֵימים; סוסים עלו על גוּפות; גופות נפלו על גופות וחללי המהומה עָצמוּ מחללי הרובים; יצאה אותה ריבה מן האנדרלמוסייה בעין אחת, שהשנייה אבדה לה במהומה…

ומשחזרה אל בית אביה, פצועה ודווּייה והשמועה על שובה עשתה לה כנפיים בתחנה, היו האנשים אומרים: – ראיתם את בתו של השוחט? הרי אין לה כבר צורך בצאר, היא אומרת! אף הלכה לבדוק אם יש אלוהים, רחמנא ליצלן, והנה הראו לה מקומו…

ואף שלא נתפשו בְּנֵי זקנַי למלכוּת והרוחות החדשות עדיין לא פרצו בהם – אם משום גילם ואם משום תכונתם – הרי לא נתקיים אף בהם הכל כשורה. אמנם שמעון-זאב הבכור כבר נתן ידו במסחר ועסקיו משותפים עם הוריו ואף אשה עמד כבר לשאת בקרוב, אך הצעירים ממנו עוד היו תוהים בלא דרך. מגיל החדר כבר יצאו וּלְשׁוּרַת מגודלים עדיין לא באו. פעמים שהיו עוזרים להורים בפרקמטיה, אך כאותם אורחים שסיועם רשות ולא חובה; רוצה – מסייע, אינו רוצה – והריהו חופשי להתבטל כחפצו.

אחד הבנים, נטע שמו, הוא שגרם דאגה יתרה להוריו. נער יפה היה, עיניו אחוזות חלום ועל קשת-הגבּוֹת כבר הלכה ונצטיירה קמיטה קלה ששיוותה לנער פני מתעמק במחשבה; אך לבו לא היה על תלמוּדו; אף בעסקי הבית לא התערב אלא מפקידה לפקידה, נוגע בדברים ואינו נוגע, כמי שלבו אינו דבק בסביבתו. אף האֵם הנבונה והתקיפה לא יכלה לו לבנה, שאם כי יתר בניה נשמעים לה ברצון וביראה – נטע זה משתמט ואינו מקבל מרותה. כך נמשכו הדברים עד שקרה אותו מעשה שקרה…

הפירצה

פעם עם שחרית השכים הבחור נטע – והוא אז כבן שבע-עשרה – ניצב על ערישת אחותו הצעירה, זו בת הזקונים להוריה והיקרה מאוד על כל בני המשפחה ובכה; אִמוֹ שדבר לא נעלם מעיניה, הן תנועת רכבות המשא בחוץ והן רחשי לבבם של בני ביתה, אמו תפשׂתו לנער כשהוא עומד ומזיל דמעות על ערישת התינוקת. התחילה בודקת בדבר ומייסרת את הבן: מה לו בוכה על הערישה? אך אין הבֵּן מגלה דבר ומשיב באחת: לא כלום. משלא הירפתה ממנו אמו התחיל מגמגם שחש הוא בשיניו ואין לו כנראה תקנה אלא נסיעה לעיר, זו שעל שמה קרוייה תחנת הרכבת, ולהיכנס לחובש. גחנה עליו האם בדאגה רבה וברחמים ופיה רוטן עוד גערה: ומה לו, פתי שכמותו, לבכות על ערישׂת הילדה? יגש לרכבת של שחרית ויֵשב בעגלה הנוסעת העירה. שילשלה לו לכיסו קצת פרוטות; נטל הבחור פרוַות-כבשים קצרה, שעוד היתה הצינה שורה בבקרים, ונסע לעיר אל החובש שיבדוק בשיניו.

משהעריב היום והבחור לא שב הביתה לא הוּשם לכך הלב, שמנהג היה למשפחה לסור בעיר לאכסניָה של קרובים, שאין יוצאים ידי חובת ביקור בלא ללון בה לפחות לילה אחד. אולם כשגם למחרת היום לא חזר הבחור נטע לביתו אחזה הדאגה בלבּוֹת כל בני הבית. בלא נשימה חיכתה האם שיאיר הבוקר ומשאפשר היה להשיג עגלה ראשונה לעיר נסעה בלא שהוּת ובאה לבית הקרובים כל עוד רוּחה בה. אך הנער לא נמצא; בכלל לא ראוּהו שם מזמן.

נגעה החרדה בלב כולם ולבה של האֵם אכוּל היה אימה. היתה שואלת לעגלונים מרחוק באו: אפשר ראו נער יפה עיניים, שפּרוַות-כבשים קצרה לו על גוּפו והוּא בנה היקר, הטוב? – אך איש לא ראהו ואף את שִׁמעוֹ לא שמעו מעולם.

פתאום נפלה הברה שהסעירה את שני הרחובות שאצל התחנה: הנער איננו כלל תם כפי שסברו תחילה; סכום כסף נטל אִתוֹ התכשיט שיספיק לפרנסתו ימים ושנים!

ומעשה מעציב שהיה כך היה:

שני בתי מסחר גדולים ומכובדים קמו במרוצת הימים בתחנה, מחסני תבוּאה ועסקי ערובה ומסחר שונים; בית מסחר אחד שייך היה לבית זקנַי והשני לר’ מרדכי, יהוּדי לבן-זקן והדוּר מראה, שהילוּכו קצוב ואיטי וכל ענייניו ערוכים ומתוּקנים למאוד; שני הבתים משני צידי הפסים עמדו, ברחובות התחנה השונים. ואף שהיו שני הבתים מתנצחים ומתחרים זה בזה, אם בעסקי מסחר ואם בעסקי ציבור, היו בכל זאת מכלכלים יחסים הוגנים ביניהם, כיאה ליהודים ישרים ותמימי-דרך.

ואם גם היה אבק של תחרות בין הבעלים, היו הנשים מקיימות יחסי-ידידות למופת. פעם בעונה, בשבת אחר-הצהריים, היתה סבתא הולכת לבקר את פייטשי, אשתו של ר’ מוטי. ובשבּת שלאחר-כך היתה פייטשי מחזירה ביקוּר של גומלין לסבתא. היא באה בשמלת משי שחור, משקפיה תלויים לה על שרשרת של כסף כבדה ועגילי זהב באוזניה. נפגשות הנשים, מחליפות מחמאות, שואלות לשלום-הבנים ובענייני מסחר אינן נוגעות אפילו ברמיזה. אחר שיחת-הפתיחה יושבים המסובים אל השולחן הערוך וסבתא מכבדת בריבת-האתרוג של אשתקד, שעיני הילדים נשואות אליה כל השנה. עם סיום הביקוּר מלווה סבתא את האורחת היקרה עד לפסי-הרכבת, שהם כגבול לשלטונו של הבית מכאן או מכאן. עד שבני הבית חוזרים, נותנים הילדים עינם בצנצנות-הריבה הפלאית שציפּו לה בכליון נפש. היו גם העסקים עצמם נוגעים אלו באלו: פעמים שקרונות תבואה של בית זה נִפדוּ אצל זה, או שהסוחרים של בית זה קנו סחורתם בבית השני. פעם, יום לפני היעלמו של הבחור נטע מן הבית, בא לו אל משרדו של ר’ מרדכי, בשליחות אִמוֹ, כביכול, ובידו שתי תעודות-רכבת על שני קרונות חיטים שנשלחו לשלזיה ועליהם כתב-חוב של כך וכך רובלים – סכום הגון למדי. דבר זה נוהג היה בכל מקום: בא סוחר לבית המסחר, קונה קרונות תבואה ומבקש לשלחם למקום פּלוני; מסלק דמי קדימה ואילו על העודף רושמים מכתב-חוב ובבוא הסחורה למקום המיועד פּוֹדה הסוחר אצל הרכבת את סחורתו על-ידי תשלום החוב הרשום בתעודה; אין אדם יכול לשחרר את הקרון מן התחנה אלא אם כן הביא את העתק תעודת המסע ושילם את החוב הרשום בה. כיוון שעסקים אלה נמשכים זמן-מה, עד שהרכבת מחזירה את החוב שנִגבה, היו בעלי התבואה מוסרים בינתיים את התעודה לִגְבִיָה; משלמים ריבית-מה ומקבלים אצל שולחנים או סוחרים עשירים על סמך תעודת-הרכבת את הכסף למפרע. לא כל אדם יכול היה לקבל את הסכום למפרע, שמעשה ביהודי אחד שקיבל סכום הגון למפרע על חשבון סחורה ששלח, ומשלא נפדתה הסחורה בתחנה בדקו ומצאו שלא נשלחו אלא שני שקים של קַש… אך משהציע נטע בשליחות אמו שתי תעודות-הרכבת לגוביינא, לא היסס ר’ מרדכי אפילו רגע: מה שייך, אסתר’ל מבקשת לגבות את החוב למפרע מה לו להסס – מנה לבחור את הכסף במזומנים, נטל את תעודות-המסע והניחן בקופסה, כדי לשולחן באותו יום למקום המיועד. ואיך באו לו לידי הבחור תעודות-המסע?

– מעשה נועז בתוך מעשה מעציב כך היה: בתחנת הרכבת עבד פקיד פולני, ארוך-שׂפם וגבה-קומה, שלא שנא את הטיפה המרה. היה אותו פקיד מקרב את ילדי סבתא והיו הבחורים עושים במשרדו כבתוך שלהם. היה הפקיד מאחר לעבודתו, מתוך שהיה לו צורך דחוק בבית המרזח, היו הבחורים עושים את מלאכתו; רושמים את תעודות-המסע הדרוּשות להם, מדביקים בולים, מחתימים חותמות, הכל כדת, בלא חסר ויתר. כך היה נוהג זמן רב, זה נהנה ואלה אינם חסרים כלום וכל העסקים מסוּדרים על הצד הטוב ביותר. לאט-לאט נכנס גם הבחור נטע לתפקיד זה ומתוך שהיתה שעתו פנוייה היה משלח תכוּפות את הפקיד אצל הפונדקי והוּא עוסק במלאכתו; כך היה הכל נוהג כסידרוֹ, זה שותה לתיאבון ומלאכתו נעשית בלא שיהא לו טורח בדבר – עד שמילא הבחור שתי תעודות על שני קרונות חיטים שלא היו ולא נבראו, החתימן בחותם הרכבת ואף גבה את חובם מידי ר’ מרדכי בסכום הגון…

לא עברו יומיים ונִתגלה שבתחנה המיועדת לא היו קרונות ולא היו חיטים – התעודות ששלח לר’ מרדכי לגוביינא היו מזוייפות…

לימים בא עגלון מקראקא, העיר שמעבר לגבולין, ומסר לבני הבית פרוַות-כבשים של הבחור נטע ומפתחות של מגירת השולחן שנטל אִתוֹ בשעתו; ביקש למסור שיוצא הוא לעולם הגדול ובפרוָוה אין לו צורך, היא תִצלח בשביל האחים בצאתם לרכבת בלילות של צינה, והנה גם מפתחות המגירה – כל רכוּשה לאֶחיו. ואל ידאגו לו ההורים, באשר יהיה, יִמצא לחמו ועל אשר עשה – המחילה.

הרטיבו ההורים את פרוַות הכבשים בדמעתם ובכו על אובדן הבן במרחבי-תבל כבכֹה אותו אב קדמון על כתונת-הפַּסִים של בנו טבולת-הדם…

שגשוג

לא במהרה החלים בית זקנַי מן המהלומה שספג עם בריחתו של הבן נטע אל מעבר לגבוּלות רוסיה הגדולה. לרגע נתפשׂה סבתא ליאוּש והגעגועים על הבן האובד הביאוה לידי דיכדוך הנפש. היתה יושבת בלילות, אחר יום עמל ארוך, וממלמלת אל עצמה, כשידיה עוסקות בתיקון הגרביים לילדים:

– כלום היה חסר דבר? לא רצה ללמוד והרי לא למד; לא רצה לעבוד ומי כָּפָהוּ לעשות דבר? ועכשיו מי יודע היכן הוא. מי ידאג לארוּחותיו ומי יתקין לו כותנתו? אילו ידעתי לפחות שבריא הוא והרי אין הנער גיבור…

ומשנפל לידיה בִגדוֹ של הנער, או פוזמקו הישן, היתה נאלמת פתאום ומגפפת את המציאה בידים רועדות.

ואף-על-פי-כן עשו החיים את שלהם. הבנים נתבגרו והתחילו מטביעים חותמם על הבית ועל עסקיו. סבא, שלא היה בקו-הבריאות, כבר לא היה משכים לרכבות ולא היה מעריב בשל עסקי המסחר. בימי סגריר היה שרוי בבית וצופה מבעד לזגוגית החלון בתנועת הרכבות ההולכות ושבות במשך היום. הבנים הרחיבו את עסקי הבית והוסיפוּ לו ענפי-מסחר שונים על מחסני הערובה והמשלוח, ומעשיהם הצליחו מאוד.

פעם אחת נתכנסו הבנים אצל אחיהם הבכור, המתיקו סוד ונועצו זה בזה ומשבאו לכלל דעה, הלכוּ אצל אִמָם ואמרו לה:

  • במחילה מכבודך, אמא, כבר טרחת הרבה בחייך; בנים ילדת ועליך היתה דאגת פרנסתם; עכשיו לא תתערבי עוד בעסקים; תשבי בבית ותהיי נהנית מן המוכן…

נתנה בהם עינים תמֵהוֹת:

– מה אתם משטים בי, ילדים, כלום זקנה אני?

– תחיי לנו עד מאה ועשרים, אמא; אין העסקים זקוקים עוד שתטרחי; שבי לך במנוּחה בביתך – יש מי שידאג לך.

נתמלאו עיניה דמעות ולא אמרה דבר. בתחילה לא קיבלה את בקשתם של בניה, שלא ידעה מה לעשות בזמנה ולא עוד אלא שהיה דומה עליה שאין העסקים יכולים להתנהל בלא עינה הצופה ובלא שתהא טורחת בכל מאות העניינים, הקטנים והגדולים, כאחד. אך לאט-לאט נכנעה האֵם להפצרות הבנים, נשארה בבית והצטרפה לבעלה; מעכשיו היתה גם היא צופה בתנועת רכבות-המשא העוברות מנגד ביתה; זו מביאה אתה קרונות של נפט וסוכר, עצים ופחם וזו נוטלת עמה קרונות של תפּוחי-אדמה וחיטים, מלפפונים ירוקים וראשי-כרוב. ואף שלא הוסיפה לצאת אל רחבת המטען ידעה בכל זאת להגיד בביטחה כמה קרונות הגיעו היום אל בית מסחרם של בניה וכמה אל בית מסחרו של ר’ מרדכי…

ביום בהיר אחד הביאו אִתם הבנים מבית-הדואר גלויָה מצויירת שנתקבלה מאת אחיהם האובד נטע. מאמריקה נשלחה הגלויה והיא תמוּנת תיאטרון גדול, שטוף כוּלוֹ אלפי אורות חשמל. מעבר לתמונה רשוּמות היו שתי שוּרות בכתב בהיר: להורַי, לאחַי ולאחיותַי היקרים; זה הבית שכוּלו אור – ידַי התקינו את מנורותיו…

בכתה סבתא על גלויַת-בנה עד שכּהוּ עיניה ונשקה כל אות מאותיותיה בנשיקות פיה. והבנים גילגלו את הגלויָה לכאן ולכאן, עיניהם פקוּחות בתמיהה והם קורצים זה לזה: משמע, נטע זה אחינו עשה חַיִל במדינות הים. מי יודע, אפשר שָׁפְרָה חלקתוֹ בעולם הגדול מחלקתנו כאן בפינה הנידחת… לרגע נאחזו המוחות בפליאת המרחק, אך עד מהרה חזרו אל מעגל חייהם הרגיל, אל עסקיהם שהלכו ופרצו: אחרי הכל לא היתה להם סיבה להתאונן, חלילה…

משגדל שלמה, צעיר הבנים, גמרו אחיו אומר לשולחו אל העיר לקנות דעת; יהא לפחות אחד מהם מלומד, אם נגזר על יִתרם למשוך בעוֹל העסקים. ואמנם ראוי היה לכך הבחור שלמה, בהיר העיניים וארוך הגולגולת. מהיר תפישה היה שאין כמותו; עיניו מבינות דבר בטרם אוזניו שמעוהו ודַי לו ברמז שיהא מבין דבר מתוך דבר.

אף שגדל הבית ורחב – נתלקט והיה לאחד. הבנים שנשאו נשים והולידו ילדים היו למשפחה אחת. סבא וסבתא יושבים בשלווה בביתם ורק לִבָּם עם הבנים העוסקים במסחר. והבנים מרחיבים את גבוּלות העסק; פעם בונים בית-חרושת לשמנים ופעם מוסיפים סוכנות על הסוכנויות שכבר נמצאות בידיהם. הבן שמעבר לים שולח גלויָה מצויירת בראש כל שנת-אזרחים ובה ברכת שנה טובה באותיות זהב מאירות, שלוחה מאת חברת חשמל גדולה, שעליה פרנסתו; צעיר הבנים שנשלח לקראקא שמעבר לגבוּל הקרוב, כדי שיהא עוסק שם בתורה ויקנה דעת ויחכם, משגר אף הוא מפקידה לפקידה איגרות ארוכות על מעשיו ומעשי חבריו וניכר מדבריו שראה בעיר הזרה אור גדול.

אורח מקרוב בא

פעם אחת בא ברכבת הערבית וירד לו על רציף התחנה איש צעיר שמראהו מוזר. את פּניו הצעירים, פני נער כמעט, מקשט זקנקן בהיר ורך כשל משי; כובע גדול ורחב שוליים חבוּש לראשו; ועל גבו תלוייה לו כתפייה שחורה ורחבה, המתבדרת ברוח אגב הליכה. מִנעליו של הזר שחוקות, כמעט שאין הסוליה חוצצת בין הקרקע וכף הרגל, ולעקבים אין כבר זכר. מזוודה קלה נושא אִתוֹ הצעיר ובצעד בוטח, כמו שנהירים לו כל שבילי המקום, פונה לו אל בית סבתא, פותח את הדלת ויושב במתינות אל שולחן האוכל הגדול והרחב. אותה שעה לא היה אדם בחדר-האוכל ורק אחר שעה קלה נכנסה הילדה הקטנה ונרתעה משהבחינה באדם זר ומוזר מסב אל השולחן; מיהרה וקראה לאביה; סבא אותה שעה כבר היתה ראייתו לקוייה ומשנכנס לחדר לא הכיר את הזר אלא ברכוֹ לשלום, על דרך הנימוס; האורח הושיט לסבא את ידו ולא אמר דבר. חש סבא את עצמו ברע, אינו יודע במה לפתוח את שיחתו עם הזר ואינו מעיז לשאול לחפצו, שאין זו מידת הכנסת אורחים לשאול על פתח הבית: מה אתה מבקש כאן. ניענע לו איפוא סבא בראשו לזר ויצא וקרא לסבתא.

נכנסה סבתא אל חדר-האוכל ותמיהה בעיניה, שכבר שמעה על האורח המשונה; ניגשה אליו ומשהביטה לו ישר בעיניו קראה בקול:

– הרי זה שלמה, כל הרוחות הרעים על ראשי שונאַי, כלום יצאת מדעתך, כלוּם יצאת? מה אתה מושך על עצמך בגדי פוּרים ביום חול, מה?!

נתרחב חיוך על פניו של האורח; נפל על צווארי אמו ונשקה. מיד נצטופפו בני הבית ונתנו קולם בצחוק אדיר; הילדה הקטנה לא הכירה כבר את אחיה וגעתה בבכי; סבא גיחך מטוב לב: אך סבתא הרעימה קולה:

– מיד תלך אל הסַפּר, זלדקן שכמותך! וגם תשליך מעליך את בגדי-הכומר, רחמנא ליצלן! לשם כך שלחו אותך אחיך אל העיר, מה?

ביקש הדוֹד שלמה להסביר לסבתא בכל לשון של הסבר שאין הוא יכול להיפרד מן הכתפייה השחורה, ומזקנו שעלה לו בחודשים רבים של טיפוּח – לא כל שכן? ולאֶחיו טרח להסביר שלא עניין של פירכוס הם לו הזקן והבגדים, אלא שהם לו כמין אמוּנה, כביכול… ומה לו אמונה זו? – גיחכו האחים הגדולים. הפכו פניו של הבחור רציניים והשיב להם:

– אם לא תגחכו אגלה לכם…

נשבעו לו בזקנו ונענה להם בנימת מיסתורין, כמי שמגלה סוד יקר וכמוס שבלב:

– אנארכיזם… – אמר בלחש, כאילו ביטא את השם המפורש – ואני נושא בלבי תוכנית עצומה לתרגם את קְרוֹפּוֹטְקִין ללשון הקודש…

קמה המולה וצחוק והבל דברים; הביטו בו כאילו נתבלבלה עליו דעתו. מיהו זה קרוֹפּוֹטקין, שאת מִשׁנתוֹ הוא רוצה לתרגם – נכדו של הרבי מקוצק, זכר צדיק לברכה? לא כך? אלא מאי? משמע איפוא ששלמה שלנו, בנם של ר’ יונה ואסתר’ל הוא אנרכיסט? נאחזו במותניהם וצחקו כל עוד כוחם אִתם.

נעלב האורח ואמר:

– כלום לא אמרתי שתצחקו, והרי הבטחתם…

נשתתקו מעט והוא התחיל מסביר להם הילכות רכוש וקניין, שלטוֹן ומיגוּרוֹ, אהבה ונישואין – כל התורה כולה על רגל אחת. טרח להסביר להם מחלוֹקת העשירים והעניים ועמל להביאם לכלל דעה שאין חרפה בעוֹני – עד שניחר גרונו.

נכמרו רחמי סבתא על בנה ופסקה קצרות:

– אמנם אין חרפה בעוֹני אך כלום כבוד בו? ובדבר אותו זקן, הניחוּ לו, בנַי, לנער; מחר ילך לסּפר וישים לו קץ ועכשיו בוא למטבח ותאכל כופתאות של בשר – אלה הכופתאות שאהבת, ואפשר אסורים אנארכיסטים בהנאה מכופתאות של בשר?

נשתפכה האהבה על פניה של סבתא והלכה ונאחזה בכל בני הבית. שככה סערת הדברים ונעזבה. הכל נכנסו עם האורח אל המטבח הגדול והמרווח וישבו אִתוֹ לסעודה; המסובים בולעים את הכופתאות שמטבחה של סבתא נשתבח בהן ומביטים בזקנו הדק והמטופח של האורח, אך שוב אינם צוחקים, אלא מגחכים מטוּב לב ובדיחות הדעת. עשה הנער זמן-מה בבית; את הכתפייה הסיר מעליו וקיפלה ביראת כבוד והניחה במזוודתו הקטנה; את נעליו הבלויות תיקן לו חיים-בר, סנדלר המשפחה, והעלה עליהן עקבים חדשים; רק לזקנקנו לא יכלה אפילו סבתא והוא התנדנד על סנטרו כמקודם.

בבית סבתא שירתה זוֹשקה מבנות הגויים שבכפר הסמוך לתחנת-הרכבת, יִשוב דל שעשר ביקתותיו שקוּעות באדמה וגגותיהן עשוּיות קש משחיר. העוֹני והמחסור שליטים בכפר הנידח; והיו הגברים באים אל התחנה ועובדים בפריקה או בטעינה של קרונות אצל בית-סבא או במחסני ר’ מרדכי. ובנות הכפר הולכות וְנִשְׂכּרוֹת בבתי היהודים ביום ויש מהן שנשארות אצל צעירי התחנה בלילה. פעמים שהן שבות אל הכפר כשבִטניהן תפוחות והן נמֵקות בביקתה עד שתוכלנה שוב להיות נִשׂכרוֹת בכאן או בכאן.

זוֹשקה זאת שטרחה אצל בית-סבתא בריאת בשר היתה, שריצפת העץ היתה נאנחת תחת צעדיה וכלי הזכוכית במזווה מתרעדים ומשמיעים זימזום דק אגב הילוכה. בשטפה את ריצפות הבית היתה מפשילה את שוֵלי שמלתה בחגורת מותניה – ונותנת קצה ימין במותן שמאל וקצה שמאל במותן ימין ושוֹקיה המלאוֹת והחזקות, שזופות השמש, גוחנוֹת אז מתחת לכסות הבד הפשוט, שידי האיכרים עצמם התקינוהו.

ריננו אחריה, אחרי נערת הכפר, שאף-על-פי שהיא עובדת אצל אסתר’ל – אין דרכה תמה; ומשבא בעל הכתפייה מן העיר והרחיב דיבורו על חופש שבחוֹק וחופש שבאהבה נתחזקו הלשונות הרעות. וכשהוציא האורח את הכתפייה מן המזוודה, שהגיעה שעתו לשוב לקראקא העיר ובִטנה של זוֹשקה התחילה בינתיים תופחת, אמרו הולכי-רכיל: כלום לא אמרנו? המתינו רק מעט ותראו שיוָולד לה בן לזוֹשקה עם כתפייה על גבו…

זקנַי תמימים היו מדי שיטו אוזן לדברי הרכילות, ואפשר שהשמועות המחודדות לא גונבו כלל לאוזנם. אולם משהלך גופה הזקוּף של זוֹשקה ונתעגל, לקחה אליה סבתא דברי מוּסר בלשון קשה ונמרצת. למה שירכה דרכיה, כלום היתה חסרה לחם בבית? ועתה תלך לה באשר תלך, שאין היא יכולה להחזיק בביתה נערה מופקרת!

בכתה הצעירה לפניה וטענה: מה אשמה בה ודמיה הצעירים רותחים ומשוועים לגבר; והם, הגברים, מתנצחים זה בזה – כולם רוצים לזכות בה. התחננה שתשאיר אותה הפּאַני בביתה, שאין לה בכפר אפילו פּוּנט בולבוסין להחיות בה את נפשה, ומי יקחנה עכשיו לעבודה?…

הקשיחה סבתא את לבה ושילחה את הנערה מביתה.

אך לא יצא יום והיא מילאה סל עם מזונות: שקיק של קמח ובקבוק שׁוּמן-אווזים ובשר ושלחה לה כל זה בידי בתה הצעירה.

– טלי את הסל – אמרה – והוביליהו לזוֹשקה אל הכפר, שחולה היא. ובלבד שלא תִכנסי אִתה בשיחה, יקירה, שמחלתה מדבקת. רק תניחי לה את הסל על פתח הביקתה ושובי במהרה הביתה.

כך שמר לב-הזהב של סבתא על משלוח המזונות לזוֹשקה כל ימי הריונה; ובימי הלידה אף בישלה לה מרק של פרגיות, כשפּיה רוטן בלא הרף על הנערה פורצת המוסר…

אם נולד לה לזוֹשקה בן שכתפייה היתה תלוייה לו על גבו ואם לאו – לא נודע; רק זאת ידעתי שמאז הלידה היתה באה תמיד אל סבתא ועבדה בכביסת לבנים, אף שלא פעם עוד היתה נעלמת בכפרה, כשבטנה היתה צבה ושוב חוזרת לתחנה חיוורת פנים ותשושת-כוח.

במלחמת-עולם ראשונה

הכרזת המלחמה אחר רצח אותו ארכידוכס בַּבַּאלְקַאן הטילה אֵימה במשפחה שעמלה לכונן טפחות ביתה, והרעידה פיגומיו. כל הבנים, שתילי זית צעירים, צפוּיים היו לגיוס ומה יהא על הבית כולו אם יושלכו הבנים אל שדות קטל? אלא שהיה זה פחד שווא. עד שהספיק הצאר לגייס את חיילותיו במדינתו העצומה – כבר הידהד קולו של המון רֶכֶב הגרמנים וגייסות אוסטריה הציפו את כל מדינת פולין ועד לגבולות רחוקים הגיעו. מיד כּוֹננו הכובשים שלטון של קבע; טבעו חותמם על שטרות הכסף וציירו סִמלם על תווי-הדואר; סִדרֵי המדינה נשתנו והעם התחילו לומדים את מהלכיו של השליט החדש, מקבלים את סדריו והרגליו ומתחילים להפיק יתרונות לביסוס עמדות הפרנסה שנִתגלוּ בצֵל שלטונם.

והאפשרויות היו מרובות. המסחר התחיל פורח. כל צורכי המזון – דרושים היו להמוני הצבא הפולש. אמנם, לראשונה היו מחרימים סוסים ובקר בכפרים ונותנים תמורתם שובר חתום ורשום כדת – שתמורתו לא שוּלמה לעולם; אלא שאחר כך התחילו משלמים בעד תבואה ופרי אדמה שונים שהתחילו מקבצים במדינה. הסביבה שימשה אסם אספקה גדול ואף שלא היו החיים קלים – הם ניתנו למי שעמל וגילה כושר של תפיסת התנאים החדשים שנִתהווּ ויכולת הסתגלות לתמוּרות.

זוג זקנַי גדול היה אושרם שכל בניהם נשארו בצל קורתם ולא עוד אלא שניתן להם לעשות לביתם, ומִרצם הרב עמד להם להרחיב את גבוליו יותר ויותר. כולם כבר נשׂאו להם נשים וכבר התחילו גם לבוא נכדים ונכדות; אין שנה בלא שמחה – אִם שמחת לידה ואִם שמחת צמיחה של שיניים ראשונות אצל תינוק, שאומנתו מצאתן לראשונה; הבית גדל ורחב והברכה היתה פרושׂה בו לרוב.

אך ימי המלחמה לא היה בהם משום שׂחוֹק. חילוּפי השלטון משכו אִתם סכנה עצוּמה לתושבים; פעם הוכרחו האוסטרים להיסוג והיה על כל בני התחנה להתרחק מישובם פרסה על פרסה; אז פוצצו הנסוגים את צומת הדרכים ואת מגדל המים שעל-יד תחנת הרכבת; פעמים שהקרב סמוּך היה לישוב וטירטורי היריות נשמעוּ יפה עד שלמדו התינוקות להבחין בין יריות של רובים לבין אלה של מכונות יריָה. חיילים בודדים היו ניתעים לתחנה משדה הקרב – פעם ממחנה זה ופעם ממחנה זה – רעבים ותשושים, כשפחד המוות מקנן בעיניהם; סבתא היתה מאכילה את פליטי החרב ומשכיבתם במיטה. ומשהיו מתעוררים בבהלה, אחר שינה עמוקה של שעות, היו קמים ונעלמים פתאום בחשאי כלעומת שבאו. שוב נפרשׂ שלטונו של הצאר על המדינה ואימת הגיוס אחזה מחדש בעם. כבר קיבל אחד הבנים כרטיס של טירון, אך לא הספיק לקבל תחמושתו ושוב גָברוּ הגרמנים וחֵילוֹת אוסטריה שבוּ והתחילו בונים את שסתרו בבריחתם; הפעם קנו להם שביתה לאורך ימים ושנים.

עם כל הצלחת בית זקנַי היה הפחד מרחף תמיד בחללו, כאילו חרב היתה תלוייה מעל ראשם; כי דרכי המסחר קשים היו בעיתוֹת המלחמה וסכנה גדולה כרוכה בהם; דברים הרבה אסורים היו במגע ואחרים מותרים למחצה, והרבה תלוי בשרירות לבו של זקיף או בשגיונותיו של קצין. סטיָה קלה מן החוּקים שלא נכתבו יכלה לגרור אחריה עונשים חמוּרים; פעמים שמלשינוּת של אנשי בליעל, שפריחת הבית היתה להם כאילו הטילו קוֹצים בעיניהם, גרמה לסכנה גדולה, שהיתה מרחפת על הבנים – אך תמיד האירה להם ההצלחה פנים והיו יוצאים מן הפורענות בשלום. שמם הטוב היה הולך לפניהם, שלא היו כבנים לזריזות ולכשרון המעשה וכזקנים ליושר לב; כך הלכו לאט ועָצמוּ, הבית פרץ וגדל עד שהצליחו לקנות את המחסנים והבתים של בית מסחרם, שהיו עד כה שׂכורים בידיהם מאיש אחר.

זה היה מעשה רב שמצא הֵדוֹ בגליל כולו. מגרשי מסחר גדולים שבגדולים, שעליהם היו פורקים פחמים לרוב; מחסני תבואה, בנוּיים היו בקרן המגרשים ופסי-רכבת נמשכים מן התחנה וסובבים את בנייני המחסנים; רוצים לטעון תבואה, מזמינים קרונות בתחנה, הקטר מביאם אל לפני המחסנים וכבר חבר-פועלים נושאים התבואה מן המחסנים וממלאים הקרונות עד אפס מקום. הוטענו הקרונות, בא הקטר ונוטלם אל מחוז מִשלוֹחָם. ומעברם השני של המגרשים – מחסני הנפט והבנזין; מביאים קרון של נפט – מטלטלו הקטר אל לפני המחסנים וחבר-פועלים שואבים את תוכנו אל טאנק הנפט הגדול; ולאורכם של המגרשים – שורת קרונות על פסי רכבת ובהם פחם ומלח וסוכר ופעמים גם שזיפים מיובשים וצימוקים – כל טוב העולם ותנובתו. ובהמשכם של המגרשים – גן של פירות; עצי שזיפים כחלחלים, ששיכבת דונג משוכה עליהם, ועצי דובדבנים, מהם פֶּריָים גדול ולבן-בשר ומהם שחור, קטנטן כצימוּק; ועצי אגוזים גבוהים ורחבים, שענפיהם הדר ופריים רומז לכל ילדי התחנה ומגרה את יצריהם. ובגן – בית מגורים נאה כמין חווילה שקומותיה שתיים וחלונותיה המרובים משקיפים על הסביבה כולה. כזו היתה הקנייה החדשה. רכוש גדול ונאה; ולא ייפלא שהילך הקול בסביבה כולה: אין כנחלתם של בית ר’ יונה ואסתר’ל זוגתו לעושר ולתפארת!

לאחר שנחתם שטר הקנייה סודרה על המגרשים סעוּדה גדולה לכל פועלי המחסנים; שולחנות ארוכים חוברו מקרשים וחלות גדולות וזהובות-פנים, קלועות מקלעת ריחנית ובהירה כצמות הפישתן של בנות הכפר, הונחו בשביל כל אחד בין בקבוקי יי"ש שהוכנו לרוב; הפועלים הקבועים קיבלו שכר של יום עבודה, נוסף על שכרם הקבוע, ואף היתר רשאים היו לזכות במעדני הסעוּדה וכל הרוצה ליטול בא ונוטל.

והפקידים היהודים הֵסבו יחד עם בעלי השמחה; שעיקר החג לא היה אלא בסעוּדה הגדולה שנערכה בבית זקנַי. נתכנסו בני המשפחה מקרוב ומרחוק. אף מעיירת-המולדת באו; הדוד משה משחית טופח לו לסבי על שכמו ואומר לו בקול חרישי, רווּי זכרונות רחוקים:

– ואותה שיחה, יונה, אותה שיחה על דרכי פרנסתך, זכוּרה לך עדיין?… אשריך שזכית…

וסבא אינו משיב; רק עיניו הזקנות יוקדות.

ואחות בכירה של סבתי באה עם בעלה מן העיירה. בעלה זה, גיסה של סבתא, דוד חנא קרוּי היה במשפּחה. זקנו הדוּר כשל תלמיד חכם, אך הוא עצמו אינו אלא יהודי פשוט, טוב לב ורך עיניים. מסחרו היה בשַׂקים ריקים ומדי עוברו את התחנה לרגל עסקיו היה מביא לנכדֵי הבית כּעכים המתבשלים ברותחים בטרם שנאפו; מאפה תאווה, ריחני, זרוּי פרג שחור – מין שנשתבחה בו העיירה מאוד; בא הדוד חנא, קטן הקומה והאהוב לבריות, אל בית סבתא – מיד לִבּות הנכדים תלויים בכיסי קפוטתו.

וגם אחי-סבא בא אל השמחה, דומה הוא מאוד לאחיו, בקומתו ובקלסתר פניו, עד שדמה על הנכדים כסבא עצמו ובכל זאת אינו סבא; אחר מוֹת אביו, ר’ ישראל-זרח, החזיק בעיירתו בית מרזח והיה מוזג לדבש וליי"ש.

הרבה מבני המשפחה התכנסו ובאו; דודים ודודות, מחתנים ומחותנות – אך לא נמצא ביניהם אחד שעָצַם ופרח כבית זקני לפאר ולגדוּלה.

ובראש השולחן, ליד סבא, קורן ראשה של סבתא; פניה צעירים עדיין, ראשה מכוסה פיאה נוכרית נאה, חוּמה, שאין ניכר אִם אמנם שערה הוא זה ואם לא. היא לבושה שמלת קטיפה שחורה-עמומה שיורדת הדר עד לריצפה. אף שהיא יושבת בראשו של השולחן הארוך שולטות עיניה בכל, אם שכאן חסרים דגים ואם ששם אין הקרוב-הרחוק חש את עצמו כבביתו ואינו נוטל חלק בסעודה כראוי. אך הערב אין עיניה הגדולות והיפות של סבתא ניבטות כתמיד; הן נוצצות באור מוזר ולנגדן מרחפות תמוּנות רחוקות של עוֹני ותלאות, מראות של צער וטילטולים ולבה הגואה מלא חרדת-ברכה: ולוואי ויהא כל זה לסימן-טוב ולוואי ויהא כל זה למזל-טוב…

בחצות באו איכרים ופועלים שהיטיבו לבם ביי“ש, שרו מסביב לבית ודרשו שיצאו אליהם בעלי-השמחה; משלא נתמלאה משאלתם עלו אל החוגגים, מהם שרו שירי-עם, מהם הציגו מחזות של שחוק, לשמחתם הגדולה של נכדֵי-הבית; שוב פוזרו מטבעות וניתנו להם יי”ש ועוגות עד שנתפזרו אל כפריהם.

כך חגג בית זקנַי את היום הגדול בו השלימו בניו את רכישת נכסי-המשפחה.

לא ארכו מאז הימים ובשורת השלום נישאה סוף-סוף על כנפי הרוּחות; מיד צצו חבוּרות פוֹלנים שכובעיהם מרובעים ושולֵיהם חדים והתחילו מפרקים את הנשק מעל חֵילות הכובש, שלא הספיקו להיסוג בזמן; קמה מהומה ובהלה, אין יודעים איך יפול דבר. חיילים הרבה מתחבאים בבתי היהודים על אף אימת בעליהם, משליכים הנשק מעליהם ושורפים בגדי הצבא; ופלוגות הנוער הפולני אוספות הנשק כאסוף ביצים עזובות ומבערים אחר שרידי הצבא.

פלוגת רוכבים פולנים באה לתחנה וראשה, רכוּב על סוס אבירים לבן, עלה בדהרה קצופה על רחבת בית הנתיבות של התחנה ועצר במקום, כשרגלי הסוס הקדמיות מתנופפות באוויר. היה בעליָה זו על הרחבה מן הסמל, כאילו כל עוצמת השלטון הצעיר התגלמה בדהרת אותו פרש פולני על סוסו הלבן.

לא יצאו ימים ונֵס אדום-לבן, שנֶשֶׁר מידות פרשׂ עליו כנפיים, התנוסס על פני פולניה גדולה ומשוחררת…

אורח מעבר לים

משהתחילו להגליד מעט פִּצעֵי המלחמה ורוח השלום נשבה על הרים וגאיות ומחתה הדמעות מעיני הבריות וליטפה הלב בקצת תקווה; אותה שעה שכבר שכבר התחיל שלטונה של פולין מאושש יסודותיו, נתקבלה איגרת מן הבֵּן שמעבר לים. לא היתה זו גלויה מצויירת הנשלחת בראש כל שנה אזרחית, אלא איגרת-בּשׂוֹרה בה רשם הבן בקצת שורות חטופות שהִנה נִמלך בלבו לבקר את העולם הישן ויִפקוֹד אגב נסיעתו גם את בית הוריו.

הטיל המכתב סערה בבית זקנַי; לבותיהם נרעדו בגעגועים רחוקים, טמירים, ובתקווה קרובה וקוסמת. סבא וסבתא מנעו שינה מעיניהם; ימים ולילות היו הוגים בבן היקיר שבאורח נפלא כל כך יוחזר להם ממרחקים. ושכנים וידידים הביטוּ על הבית בתמיהה, ששמץ של קנאה טובה מעוּרה בה; הנה יבוא אל חיקם הבן האובד, חוזר עטור בּוּץ וארגמן וכליו מלאים אבני-חן ומרגליות לרוב; פשטה השמועה כי עשה הדוֹד נטע חַיִל בארץ קולומבוס; ומכתביהם של בני הסביבה, שהיגרו לאמריקה אף הם, חזרו והודיעו כי לא עוד יעסוק נטע בנם של ר’ יונה ואסתר’ל במלאכת כפיים כבראשית. שבית-מסחר עצום לו לעסקי חשמל ומחסניו מגרדים שחקים וקומותיהם כמאה והוא מפקח על גדודי פקידים ועל שורות של מכוניות העושים כולם רצונו ושמו נכתב באותיות של אש בראשי-חוצות; כזו היתה מפּי השמוּעה גדוּלתו של הבן האובד. אף שנעמו הדברים לאזנֵי זקנַי לא רחש לבם שמחה אלא לשובו של הבן בלבד, שובו של הילד שבשחר חייו נקטף מחיקם ואבד ורק אהבתם הלוהטת של ההורים נתלוותה לו בסתר על כל דרכיו.

לא יצא חודש והיום שציפּו לו הגיע. ברכבת שבין חמה לצֵל עמד האורח היקר לבוא. המונים נתקבצו על רחבת בית הנתיבות: אחים וידידים, שכנים ומכרים וסתם סקרנים מבני המקום שבאו לראות בפלא. גם קצת קרובים מעיירת-המולדת באו להקביל את פני השב אל חיק המשפחה; קבצנים נצטופפו סמוך לפסי הרכבת – מקווים לזכות במתת יד. אף מבני הגויים נצטרפו אל המון המחכים – רוצים אף הם לראות את בנם של פּאַן יונס ופּאַני אסתרה שב אחר שנים אל בית האבות.

רק סבא וסבתא לא יצאו אל הרחבה. סבא חש בגופו וכבר לא היה מרבה לעזוב את הבית וסבתא לא רצתה להשאירו לבדו; זו היתה סיבה התלוייה בגוף; אך עוד להם סיבה התלוייה בלב: לא יכלו ההורים הזקנים לעמוד בפני המון העם ולפגוש ברבים את הבן האהוב שהוחזר להם באורח פלא, שכבר נתייאשו מלראותו והנה עוד מעט ויבוא בזרועותיהם. וכך נשארו הזקנים בבית; מצחיהם דבוקים אל שימשת החלון הצופה פני הדרך המובילה מן הרכבת אל הבית ולבם יוצא אל הבן.

נתרעדו מוסדי-הבית וכנחש של ברזל נתפתל וחמק במהירות בזק מסע-המִנחה ונעצר מול הרחבה באנקת גלגליו ובחשרת-קיטור. דבוקים אל זגוגית החלון נזדעזעו אף הזקנים וכמעט שפרחה נשמתם; פתאם תמכו זה בזה וכך נשארו קפואים אחוזֵי ידיים רועדות.

ועל רחבת בית-הנתיבות זע המון המצפים משעמדה הרכבת ממהלכה והתחילו בודקים בעצבנות כל יוצא ובא. והנה קפץ וניתר מאחד הקרונות של מחלקה ראשונה אדם צעיר עוד בשנים, לבוש בגדים אפורים, מכנסיו מקופלים לו מתחת לברכיו, גרבי-צמר ארוכים לרגליו ומן הצד השני גדילים אדומים מתנעעים אגב הליכה לכאן ולכאן. מזוודה קטנה ונוצצת בידיו של האורח והוא מנענעה בגנדרנות וצופה בעין בהירה מסביבו. ברגל קלה התחיל צועד — מתוּן ושוקט, כמי שחזר לביתו לאחר שנעדר ממנו ירח ימים.

הובהלו סביבו המצפים: לא היה ספק בדבר — לפניהם עמד האורח מאמריקה. נפלו האחים על צווארו וגם הקרובים נטלוהו בזרועותיהם ואף ראש-התחנה אץ בכובע השׂרד ללחוץ את ידו של האורח המוזר — והוא, האורח, מקבל את כולם בגיחוך רך, כמי שאינו יודע מה המהומה הזאת ואינו מבין למה רעשו הקרובים?

משעברה שעת ההתרגשות הראשונה סובבוהו גם המון הסקרנים, זה לוחץ ידו וזה נופל על צווארו וכולם תמֵהים: והמזוודות, היכן הצרורות ובני הצרורות, כלום רק בזו המזודה הקטנה עשה את דרכו מאמריקה ועד הנה?

והאורח צוחק ומראה על קרון המשא: הנה מפרקים את מטענו. ובאמת, כבר טרחוּ שם סבּלים יהוּדים על יד הקרון וטיפלו במיני ארגזים גדולים כארונות.

משזזה הרכבת וחמקה, שאל האורח בקול צלול:

– והזקנים מה שלומם, בריאים?

נעו כולם בכיווּן הבית. וכך הלכו: האורח צועד בראש וסביבו אֶחיו ויתר בני משפחתו; אחריהם מחזיקים שכנים וידידים וסתם סקרנים ואת התהלוכה סוגרים הסבּלים נושאי המשא.

משהבחינו ההורים הזקנים בכבוּדה ההולכת וקרֵבה עזבו את מקומותיהם על-יד החלון, שלִבָּם לא יכול עוד לעצור בעד עוצם ההתרגשות וגעו בבכי.

ראה האורח לרגע את דמוּיות ההורים דחוסות במסגרת החלון, עזב את חבוּרת מלוויו עבר את הדרך בקפיצה קלה, עלה במדרגות הבית ונפל על צווארי הזקנים. פתאום עזבוהו השקט והשלווה ועיניו נתמלאו דמעות. מרחקי יַלדוּת, ימים שכמעט אבדו בעבר, צפו ועלו מן התהום ושטפו את לבו בגעגועים.

משהגיעו הביתה אף המלווים אחזה גם בהם ההתרגשות. כולם געו בבכי. עד שאפילו כתפיהם הרחבות של הסבּלים היהודים נזדעזעו והם ייבשו את עיניהם בשרווליהם העבים.

לאט-לאט פרשו המסובים ונתפזרו ובבית נשארו רק בני-המשפחה. ההורים הזקנים נרגעו מעט ורוחו הקלה של האורח שוב נשבה עליו כבתחילה. לא היה קץ לשאלות; אחת רדפה את רעוּתה ועד שזו באה על סיפוקה כבר נדחקה באחרת. כל אותו הלילה היו בני הבית עֵרים; סעוּדה גדולה נערכה; האורח ישב לו בראש השולחן, בין שני הוריו הזקנים, כמלך ששב לנחלתו, ופיו אינו פוסק להשיב לשאלות המרוּבות והוא מספר נפלאות על אמריקה שלוֹ ותפארתה; היאך עולה שם נער מוכר עיתונים לגדולת נשיא ארצות-הברית ואיך בנוייה רכבת תחתית, ועילית; ומה אוכלים שם בשבת ומה אוכלים בחול וכלום ידוע להם שגלידה ומיני משקאות קרים נמכרים שם דווקא בבתי מרקחת? הוא מפליג בתיאור שובה-לב היאך מגיעים שם לעשירוּת מופלגת והיאך מאבדים הון-עולם בשעה אחת…

משנח מעט מטילטולי הדרך, החליף את בגדיו המשוּנים בבגדים מן הישוב: חליפה הדורה ונוחה, שמכנסיה ארוכים, והתחיל מסייר את המגרשים ורכוש המשפחה כולו.

הובילוהו האחים על פני הבניינים והזכירו לו את מחסנם העלוב שלפני נסיעתו לאמריקה. והוא אינו רואה אלא את זרוע הרכבת הלוטפת את המחסנים ואומר בנימת צער:

– זרוע שכזו — אילו היתה לי זרוע שכזוֹ מסביב למחסנַי בניו יורק…

אך שני רחובות התחנה לא נשאו חן לפניו והיה חוזר ואומר בתמיהה:

– כלום לא נשתנה כאן, כלום לא נשתנה…

ואֶחיו מזכירים לו:

– לא אמריקה כאן, יקירנו, לא אמריקה…

והוא צוחק צחוק חטוף וקצר בשומעו את שמה של ארצו האהובה ומשיב:

אכן צדקתם, לא אמריקה כאן, אין בכך ספק…

משהיה מהלך ברחוב היו בני התחנה יוצאים מפתחי בתיהם כדי לחזות באורח הנדיר; האבות מברכים אותו ברחש של כבוד והילדים מעודדים זה את זה בקריאות:

הדוֹד מאמריקה. הנה הדוֹד מאמריקה!

לא ארכו הימים וקרובים מארבע כנפות הארץ התחילו מִתדפקים על דלתות הבית, מבקשים סעד אצל האורח העשיר; זה — נשרף ביתו בעיירה נידחת וזו חולה וצריכה ללכת למעיינות החמים של בּוּסק; והנה באה שארת-בּשׂר ששכחוּ כלל על קיוּמה והיא צריכה להשיא את בתה, שתחיה, וכלום תִפנה לזרים בשביל הכנסת כלה?

אך האורח נתגלה כמי שאינו ווַתרן בעסקי ממון ואין כלל מדרכו להעביר על מידותיו; היה מתרגש על מידת השנוררות שהוא רואה בעיירות של פולין, מידה שאינה מצוּייה כלל אצלם באמריקה. פעם בא אליו מלמד תינוקות בעיירה רחוקה, יהודי כחוש שפיאותיו טרופות וקפוטתו תלוייה עליו חוטים-חוטים; אשתו חולה, הוא מטופל בילדים וחדרו נתרוקן מתלמידיו; שמע שמועה על הקרוב העשיר מאמריקה ובא לתבוע חלקו, כביכול. ראה האורח את הבריָה העלובה, תְפָשׂוֹ למלמד בכתפיו, ניערו בחוזקה וקרא:

– כלום יודע אתה מה זה לעבוד? – ואיך עושים ממון באמריקה אתה יודע?! – אפשר סבור אתה שבשנוררות? – לך עבוֹד כאשר עשינו אנחנו ולא תזדקק לבריות!

בינתיים פניהם של בני הבית מעלים בוּשה. מה שֵׁם יצא לו לאורח בשל ידו הקמוּצה? החליפוּ ביניהם מבטים ובבוא קרובים עניים לבקש מן האורח תמיכתו היו נותנים להם מכספם ואומרים:

– האורח היקר טרוד מאד בעסקיו ואינו יכול לטרוח בעצמו במעשי-הצדקה; מה עשה? הפקיד אצלנו את כספו וסמך עלינו ידיו וכך תתגלגל המצווה על ידינו…

היו המבקרים מברכים את האורח במיטב הברכות ועוזבים את הבית כשהנאה שפוכה על פניהם והענקה מחממת את כיסם.

רק לבית-המרחץ נעתר לתרום ברצון. ומשבא אצלו הבּלן וביקש תרומתו לשיפור המקווה שמח:

– לבית המרחץ? אוֹל-רייט, אוֹל-רייט, מרחצאות — עניין נכבד הוא, מוסד חשוב, מוסד חשוב; היגיינה — אין למעלה ממנה; קצת נקיון לא יזיק לבני התחנה…

אך תרומתו שהרים לבית המרחץ לא עלתה על מחיר שני דליי-עץ שקנה הבּלן בכספה, ושמטרתם לשמש את קהל המתרחצים, שיוכלו לשפוך בהם מים על גופותיהם.

ואף-על-פי-כן היה אחד שהאורח רצה לגמול אִתוֹ חסד, זה היה פקיד-התחנה הפולני, ארוך השפם, שבלא רצונו סייע לו לפני שנים רבות בנסיעתו למדינות-הים; לפניו רצה האורח לפתוח את כל אוצרות כיסו — אך הוא כבר לא היה בחיים…

כעל כנפי הרוח נישאו ימי שהוּתו של האורח בבית הזקנים וכבר מתחיל מכין עצמו לדרך. עוד היה עליו לפקוד את פאריס ואת לונדון והוא צריך לשוב לביתו לעוֹנת מסחרוֹ הקרֵבה והולכת.

נתפשׂ הבית כולו לעצבוּת טמירה וזוג הזקנים — לבם כלה מדאגה חרישית. עוד היו מכינים לו בחיבה את מאכליו המיוחדים — עלים ירוקים ופירות ועגבניות אדומות, שהיו קונים אצל הגנן הפולני; עוד היו מסתכלים בגיחוך טוב למַסַז’ים שהיה עושה לחניכיים ולשערותיו — תרוּפה בדוּקה לחיזוּקם; עוד היו מנקים לו באהבה רבה את חליפותיו היפות שהיה תוֹלָן בארגזים כבמין ארונות — אך לכל זה כבר נתלווה עצב-הפרידה העמוק שהיה מכרסם את הלב.

והנה בא היום וברכבת של שחר חזר האורח למרחקים. ההורים הזקנים נסעו ללוותו עד לתחנה של צומת הרכבות. ישב הבן בקרון בין הוריו וחיבקם בשתי ידיו כזוג ילדים מופחדים; אחוזי קִפאון באו לתחנת הפרידה; כאן פרצוּ דמעותיהם השקטות של הזקנים, עד שגם עיני הבן נעצמו בדמעות. נפרד האורח ונסע והשאיר אחריו שני לבבות זקנים ופצועים…

משחזרוּ זקנַי מדרך העצב ובאו הביתה נאנח סבא אנחה השוברת גופו של אדם וגנח:

– עכשיו שראיתי אותו — שוב איני חייב לחיות ואוכל למות במנוּחה…

פטירתו של סבא

אותו חורף זועף ואכזר נחרת בלבותיהם של בני הבית לזוָועה. ימים על ימים לא פסק הרוח לנשוב והביא בכנפיו תימרות שלג לבן, נשׂאוׂ והטילוֹ, הטילוֹ ושוּב הרימוֹ על פני שדות רחוקים הנתוּנים באזיקים של קרח. נשתבשו כל הדרכים וכוסו שלג קרחני, עד שאפילו עגלות-חורף לא יכלו לעבור בהם מחמת סכנה. ולא רק דרך העגלות נשתבשה, גם דרך הברזל לא ניתנה לשימוש; ערימות של שלג כיסו את פסי-הרכבת ולא יכול המסע לעבור בהם; באו קטרים מיוחדים העוברים לפני הרכבת, גורפים ומפַנים את השלג, מנקים ומתקינים את הדרך, עד שסופות השלג מכסות אותה מחדש.

אותו חורף נפלה בריאותו של סבא מאד; דמו הפך לבן ועיניו דָהוּ מחולי. רופא הסביבה שְׁלחוֹ שוב לקראקא אל סוֹד רופאים שיצא להם שֵׁם; אך משחזר סבא מן העיר הגדולה כבר נשבר כל גופו ובניו נשאוּהוּ מן הרכבת למיטתו. באותו לילה נתקהלוּ כל בני-המשפחה סביב למיטת החולה: סבתא והדוֹדים ונשותיהם עם הילדים כולם. מעיירת-המולדת הספיקו לבוא אך מעטים מחמת שיבוש הדרכים. סבא העביר עיניים עצובות-עצובות על פני הנקהלים. כמעט שניטל ממנו הדיבור ורק עיני הצער ליטפו את כולם באהבה גדולה. פתאם כפף חצי גופו ואימץ את כל חושיו; בנו בכורו גהר עליו ושׂם אוזנו על שפתיו החיוורות; בקושי הבחין במילים מגומגמות:

– ישראל זרח, הילד…

זה היה שמו של בכור הנכדים, הנער האהוב על כל המשפחה שהתגאתה בחכמתו והשתבחה בכשרונותיו. אך הוא כבר היה לומד בגימנסיה שבעיר המחוז ומן הנמנע היה להבהילו אל מיטת הגוסס. ניסו להרגיע את סבא במיטב המילים: עוד מעט ויבוא, עוד מעט קט וברכבת של שחר יבוא…

אך בטרם נשמעה הצפירה של רכבת השחר יצאה נשמתו הלֵאה של סבא — כאילו נרדם לשעה קלה, תשוש ויגֵע מן המסע הטורד שעשה בעמק הבכא, ועתה הגיע את קִצוֹ.

יום קבורתו של סבא, הגרוע שבימי אותו חורף היה. הקור גבר מאד וחלונות הבתים היו מכוסים בשִכבת כפוֹר עבה.

הרוח יִללה ונשבה נשימה של מוות לבן. בקושי יכלו עגלות החורף לגלוש על פני השלג הקפוא; אין הסוסים יכולים להחזיק מעמד בסופת השלגים וידי העגלונים המחזיקות במושכות זהירות מאוד, שאין כמעט הבדל בין דרך לשׂדה ורגל של סוס יכולה למעוד בנקל. בית-קברות לא היה בתחנה והיהודים היו קוברים את מתיהם בעיר הסמוכה שהתחנה נקראה על שמה. וכך התנהלה הלווייה, מסע עצוּב וחשׂוך תקווה: תחילה על עגלת חורף נמוכה — גופתו של סבא, עטופת תכריכים ומכוסה בשמיכה עבה שלא יכסנה השלג, ואחריה — שוּרה של עגלות חורף המובילות את בני המשפחה הדווּים, נִטרפים בסערה העזה, עטוּפים במיטב מעיליהם, בפרווֹת כבשים, בשמיכות צמר ובשקים גסים, מתגוננים בפני הרוח העזה ובפני השלג הנופל בלא הפוגות.

ובאחת העגלות יושבת סבתא כפוּפה ושבוּרת גוּף, קפואה כקפאון המוות שמסביב; עיניה יבשות והן תקועות בגופת המת העטופה, המוטלת בעגלה, המתנהלת באיטיות לפניה. במבט של יגון אֵלם היא עוקבת אחר תנועת העגלה המובילה את המת, כמי שרואה לנגד עיניו את חייו ההולכים ורחוקים ואינו יכול להשיגם.

ברוח גבוּרה פגשה סבתא את אסונה. אלוף נעוריה, שידה לא מַשָׁה מידו רוֹבֵּי שנותיה, כאילו נחטף ביד אכזר מן הבית החמים; הבעל הטוב והרחום, שכל חסדו זכרה לו באהבה, שוב לא היה עמה; בשלווה קיבלה את הגזירה — אך בעִמקי לבה מיאנה להינחם כל ימי חייה.

לא קמו מריבות ולא חיכוכים בין היורשים אחרי מותו של סבא. אדרבא — האהבה לא הופרעה אפילו לרגע וחישוק המשפחה עוד נתהדק יותר סביב סבתא, שהיתה עכשיו בבית כמלכה שכתר של עצבוּת על ראשה. הקשר לא נתרופף; הכל נתלקטו סביב הבית וסבתא היתה לו כהִילה של קודש, שומרת על אישו ותפילותיה מלוות את בניו על דרכם.

והדרך היתה קשה. עד מהרה נוכחו לדעת שהמלחמה שׂמה קץ לגידולו הקצוב והאיטי של הבית והיא הביאה אִתה תפיחה לא-בריאה שאין אִתה ברכה לאורך ימים; היא ניפחה את העסקים בדרך של קדחת וכבר בפריחתם נעוּצה היתה תשישוּת הכוחות.

עם ראשית שלטונה של פּולין שמחו כל הלבבות; בעיקר נתחממו לבותיהם של הצעירים לאורה של מלחמת השיחרור וברכותיהם ליווּ את הפולנים על דרכם בבניין מדינתם הגדולה והחופשית. אך האכזבה לא בוששה לבוא. מיד נראו סימני שנאה וקנאה של העם השליט אל עַם היהודים היושב בקירבו. שמחת השיחרור מצאה את גישומה בפרעות שהציפו את הארץ. גדודי גנרל בעל שֵׁם פשטו במדינה והם מבזים את יהודיה, גוזזים לישישים את זקנם ואף מתעללים בהם ומורטים ליהודי-שׂיבה מחצית זקנו עד שלא נשארת לו, לנפגע, ברירה אלא לגזוז את מחציתו השנייה במו ידיו. סכנה כרוכה היתה עתה ליהודי המדינה לנסוע ברכבת; קלגסי אותו שׂר-צבא היו משעשעים את נפשם העדינה בהשלכת יהוּדים מן הקרונות בשעת הנסיעה ועד מהרה הפכו שעשועים תמימים אלה לפרעות מאורגנות בכל רחבי המדינה; הוּתר דמם של היהודים; הדרכים היו בחזקת סכנה וישובי יהודים נידחים בין הגויים היו כישיבת שׂיות בעֵדה של זאבים.

מששקטו קצת הפגיעות בגוף פתחו בפגיעות ברכוש. ואם הראשונות היו מעשי בריונים, כביכול, פרי רוח גס ובלתי מרוסן, היו האחרונות מעשי משכילים, חכמי כלכלה, פרי תבונה דקה ומחוכמת ביותר. סיסמאות פרחו במדינה: אין קונים אצל זרים. המדינה גזרה על מכירת משקאות, ונתרופפה פרנסתם של רבבות יהודים; הוכרז על מונופולין בעסקי סוכר ונפט; נוסדו קואופרטיבים של בני הכפר לממכּר ולמִקנה, עד שכלתה רגל נוצרי מחנוּיות היהוּדים ורוכל יהודי לא השיג כלום בחצרות האיכרים. אם כי לראשונה פרצו הרוחות החדשות בבתי יהודים עניים, הרי גם בתי העשירים לא נוּקוּ. לאט-לאט נגעו התמורות גם בבית-סבתא, אם בהגבלות של רשות המסחר ואם במיסים העצומים והארנוניות שהוטלו על בתי עסק של יהודים להעלותם לאוצר המלוכה, עד שפעמים היה שכרו של עסק יוצא בהפסד מיסיו. עיני סבתא הפקוחות והנבונות הבחינו בשינוּיים שחלו מקרוב; אף שהבנים היו עכשיו דווקא מקמצים בסיפוּריהם על עסקים, היתה היא מבינה משתיקתם ומתנועת הקרונות שהיתה צופה בעד חלונה את מצב העניינים לאמיתו. בשעת רצון הסיחה פעם את לבה ואמרה:

מאז מותו של סבא נתהפך הגלגל ונגדעה קרנו של הבית; חייו הטהורים גוֹננוּ על הכל וכיפרו על העוונות; וכידוע העוונות מרובים — אין איש יכול למנותם, ובני הבית אינם זהירים במצוות. הנה אותו מעשה בכריתת העצים. מאד היה הדבר למורת רוּחה, שחרדה לרוע המזל, אלא שלא נמלכו בדעתה, ולאחר מעשה לא רצתה להדאיב את לבם של הבנים. ומה היה אותו מעשה? — משפרחו העסקים וגדלו, קנו הבנים עוד טאנק לבנזין; כיוון שצר היה המקום העמידוהו בגן הדובדבנים והאגסים; אך מכיוון שמקום פנוי לא היה בגן, כּרתוּ בשל טאנק הפלדה עצים עושֵׂי פרי. ואסוּר היה לעשות כך כל עוד אפשר היה למצוא מקום אחר — אלא שהבנים לא דיקדקו… — כך הסיחה סבתא את לבה ועיניה מלאו דמעות.

החרישו הבנים מפני הכבוד, אך משיצאו מביתה החליפו ביניהם מבטי הבנה: אשה נבונה ופיקחית — ואף-על-פי-כן אשה…

משהלכו אותות הרעה ונתנו סימנים בבית הוחלט בסוד המשפּחה להתיר מעט את קישוריה; יסעוּ-נא קצת מן הבנים ויטו אוהלם במדינות אחרות, יתקעו יתדם במקומות חדשים ויקדימו רפוּאה למכה.

והתחילו אותן פרידות עצובות וליווּיים תכוּפים אל תחנת הצומת; נוסעים ברכבת של שחר. מלווים את הפורשים מחוג המשפחה לבקש חופים חדשים, וחוזרים עם רכבת המִנחה בעיניים נפוחות ובלב כבד ועצוב.

יום אחד בא בכור הנכדים, הוא ישראל-זרח היקר לכל המשפחה כמרגלית טובה והודיע לסבתא שגמר אומר לנסוע אל כפר של חלוּצים המכשירים עצמם לעליָה לארץ הקודש. ידע הנער שאם יקבל הסכמתה של סבתא לא יהיה מכשול על דרכו. משכה סבתא כתפיים תמהות:

– במה מתכשרים שם היקירים — בדף של גמרא ובפרקי משניות?

טרח הנכד להסביר לה שאין הכשרה אלא עבודת כפיים: חריש וזריעה וקציר — שלא תקום ארץ-ישראל אלא בזיעת אפיהם של יהודים.

המתיקה סבתא מבט עיניה ואמרה לו לנער:

– שמע, יקירי, אתה יודע שאני אוהבת את הארץ הקדושה אהבת נפש ולא אדליק נרות של שבת עד שאתרום לישוב ארץ-ישראל, ואיך תחשוב שאתנגד לך?…

כאן הפסיקה סבתא את דבריה ונשמה נשימה עמוקה. עיני הנער צהלו.

– אלא שתיקון קל יש לי בכל זאת לתוכניתך — המשיכה — מה לך נסיעה אל כפר נידח של חלוצים, בלי שיהא עליך משגיח שידאג לגרביך ולסעודותיך — קום ולך אל שכנֵנו האיכר רוֹגוּצקי, שהוא יודע לחרוש ולזרוע ולקצור — לכל הדעות, ועשה אצלו הכשרתך. תחרוש מעט ותתיגע והרי הדשה קרוב לבית — תבוא ותשתה כוס חלב; תזרע בשדה ותבוא שעת הסעודה — תבוא ותקבל ארוחתך…

נפלו פניו של הנער; הצעה זו לא נראתה לו כלל וכלל. התחיל מסביר לה לסבתא בחום לבו, כורך מאמרים מן העיתונים שקרא ומן הנאומים ששמע בעיר הגימנסיה; מוכיחה על מצוַות ישוב-הארץ ומסתמך על דברי נביאים; אך מה היתה לו כל טירחתו — שידע בלבו, כי סבתא מצוייה בעצמה אצל עיתוני הציונים ואינו אם כן אלא טוחן קמח טחון.

משראה שעומדת סבתא בסירוּבה, אף שידע כי אוהדת היא בלִבּה את מעשי החלוצים, נתמלאו עיניו דמעה ואמר:

– איני רוצה, איני רוצה כל טוב הארץ הזאת; פת חרבה במלח מי יתן לי בארץ-ישראל ואהיה הולך שם אחר סוס בשדה; ואיני יכול להגיע לכך אלא בכפר החלוצים…

– נו, הס, הס, פתי שכמותך! חלוץ עובר לפני המחנה ושופך דמעות כאשה; די לך פתי, די! עוד נתיישב בעניין ונראה איך יפול דבר, עוד נראה…

ובאותו הקיץ נסע ישראל-זרח, בכור הנכדים, אל כפר-החלוצים ובשוב סבתא ברכבת של מִנחה מן הליווּי היה לבה קל עליה, אך עיניה היו תפוּחות שבעתיים מבכל הנסיעות הקודמות…

שלהי ימים

עכשיו היתה סבתא לא רק טבוּרו של הבית כולו, אלא צוֹמת שבּה נפגשוּ כל דרכי המשפּחה בארץ ובחוץ-לארץ. לבּה היה זרוּע על שבעה ימים ותפילתה נתוּנה לכל בניה, אם לבּן הלוטש יהלומים בבלגיה ואם לנכד העודר עצים בפרדסי השרון שבארץ-ישראל. כך היתה נשואה תפילתה לבניה ולבית ישראל ולעולם כולו; כאֵם כל חי היתה מבקשת שירדו גשמים בארץ-ישראל, שלא ישלטו בה הבצורת והצמא; והיתה מבקשת שיִפסיקו מעט הגשמים הרצופים במחוזה שבפולין, כדי שיוכל חיים הרוכל לצאת לכפר ולהביא משם עגל רך למכירה, יפרנס את בני ביתו ולא ישלוט בהם הרעב; ובשביל העולם כולו ביקשה שלום, שאם אין שלום אין כלום.

והבנים שנשארו במקום מסתופפים יותר בצֵל הבית, מתכנסים בערבים עם נשותיהם, טועמים מן הריבה שסבתא רקחה בעצמה, מסיחים דעתם מטירדות היום ומנסים לבדח את דעתה של האשה הזקנה; פעמים שאחד מזכיר נשכחות; מעשה בקרון של נרות שעווה שהיה עובר מיד אל יד והיה כל סוחר מרוויח חלקו בעסק ומשבדקו את הנרות ראו שאין בהם פתילות; היה כל קונה חוזר למוכר בטענה: היתכן? עד שבאו לאחד שגיחך ואמר: מה איכפת לכם, מי אמר לכם שנרות להדלקה הם, אפשר נרות למסחר הם? ופעמים מסַפר אחד הבנים מעשה קונדס שעשה בהיותו עוד חובש ספסל בית המדרש וסבתא צוחקת בקול צילצול של כסף ואומרת:

– חיי, שאילו ידעתי אז את המעשה היית לוֹקֶה…

כולם צוחקים. עיני סבתא מחייכות בטוב לב כאילו אמרו: כן, כן, ילדים יקרים; לא פתיה אני ויודע לבי בשל מה אתם טורחים לבדח את דעתי… יהי כן, רוצה אני שתערימו עלי…

ולנכדים היתה סבתא כאֵם הבנים למילת חיבה ולגערה, במקל נועם וחובלים; מלמדת להם דרך-ארץ והילכות עולם. בא אחד הנכדים בשבת אחר-הצהרים, פורץ הדלת, הורס פנימה ואף-על-פי שהוא רואה את סבתא מתנמנמת על הספה השחורה הוא קורא:

– סבתא, פירות של שבת!

מיד פוקחת סבתא עיניה, קמה במתינות, ניגשת למזווה, זה האוצר הבלום שתוכו רצוף כל טוב העולם ומתיקותו, ונוטלת על טסית קטנה מן האגסים הטגונים ומריבת האפרסקים, פרי מגדים, ואגוזים קלופים, מושיבה את הנער אל השולחן, מגישה לו התיקרוֹבת ואומרת:

– הנה, יקירי, הרי שלך לפניך. ואף-על-פי שלא יפה לתבּוע בכל פה פירות של שבת וצריך להמתין עד שמתבקשים — טוב עשית הפעם שהזכרת לי, שכמעט והייתי שוכחת…

היה הנער כובש פניו בטסית ושומר בלבו את דבריה כל ימיו.

ועם הנכדים הגדולים ידעה לכלכל יחסיה בתבונה רבה ובחכמה.

נכנס אצלה אחד שכבר התחיל מגדל בלורית וספיח זקן כבר מקשט את לחייו ומבקש גמילוּת-חסד.

מיד ניגשת סבתא לקופת הפח העשוייה במיוחד בשביל מתן-בסתר, פותחת הקופסה ומגשת לעֶלֶם את מבוקשו בלא שתאמר דבר.

פתאום חש עצמו הלוֹוה ברע והוא טורח להצדיק את הלוואתו ומגמגם:

– יש לי צורך בכסף בשביל חוב של כבוד… זאת אומרת: הבטחתי להשתתף בתרומה שחברים אוספים… בשביל עניין של צדקה… חבר נִצרך…

סבתא אינה מסתכלת בבחור, אלא אומרת במתינות:

– איני שואלת כלום. אני בטוחה שאם לקחת, למטרה ישרה לקחת. ואם אמרת — אני מאמינה לכל מוצא פיך… היה האודֶם פורח בפני הנכד והיה נשבע מעתה שלא ללוות כסף למטרה שלא תמיד היתה טהורה; והיה שומר את פיו בפני דבר-שקר שהיו דברֵי האֵימון של סבתא בוערים בקירבו כאש עצורה בעצמות.

כך היתה סבתא חיה את שלהי ימיה, באהבה, בחכמה ובכבוד; מוקפת הערצת בני-התחנה, יהודים וגויים כאחד. סדר יומה קצוב היה מאד. עוסקת במשק ביתה הקטן, מפקחת על המבשלת, מכינה תבשילים ומיני מאפה, כאילוּ היוּ עוד בניה מסוּבים לשולחנה, בשעת בוקר מוקדמת היתה מכוננת את שעון-הקיר הגדול, לפי בואה של רכבת השחר, ומכוונת את המחוגים הגדולים במקל דק שהיה משמש את סבא בחייו, מקל כהה, עמוּם, שריחו כריח הפילפל. בשעת הצהריים היתה חשה שנושא המכתבים עשוי להביא פריסת שלום מילדיה הקרובים והרחוקים, אך אין היא מציצה לראות אם אמנם בא מבשׂר הבשׂורה. נתקבל מכתב — היתה ממששת את המעטפה, בודקת הבוּלים, מפענחת תאריך החותמת ומניחה את האיגרת תחת כַּר סַפַּתָה השחורה. למה לה לפתוח את המעטפה היקרה בבהלה? בשורה טובה — יפה לה שעה פנוּייה ומתינוּת הדעת, כשתגמור לטרוח במטבח, ותאכל ותשכב לנוח… ואם אין הידיעה משמחת, חס וחלילה – – –

והיא אינה רוצה לחשוב מחשבה זו עד סופה והיא יורקת שלוש פעמים ומגרשת מלבה את כל ההירהורים הרעים. לפנות ערב פותחת סבתא את העיתון היומי, זה העיתון רחב השוליים ומרובה הדפים. היא קוראת הכל. משמו של העיתון ותאריכו ועד חתימתו של העורך וכתובת המערכת; הכל טוב לקריאה; היא סבוּרה, שאם טרחו וכתבו, טרחו והדפיסו — ראוּי לה לטרוח ולקרוא. והיא משקיעה את כל רוחה בידיעות הנישאות מכל ארצות תבל ומִתדפקוֹת על לבה, שמחה ביבול הטוב שעלה השנה במכסיקו ומצֵירה בצערם של הסינים ששטפון הרס את בתיהם. בשמחה היא קוראה מודעה קטנה שפלוני בעיירה נידחת נולד לו בן למזל-טוב והיא מתאנחת אנחה עמוקה בראותה מודעת אבל על מוֹת אלמוני, שנפטר בשׂיבה טובה.

ורק זאת אין ראשה תופשׂ, בשל מה ריבוי העיתונים במדינה; כלום עיתון הגון כשלה אינו די לבריות? — וכך כשהיא מגעת לעסקי ריב של מפלגות אין היא מבינה ולא כלום. למה פְּלָגוּת בעם, כלום אין ישראל אחד? האם אינם יכולים לדוּר בשלום זה עם זה בכפיפה אחת? בוודאי יספרו לה שהקומוניסטים שונאי ארץ-ישראל הם; אך היא לא תאמין בכך. אפשר יגידו לה שיש יהודי והוא שונא ארץ-ישראל? בוודאי יגידו לה שהבורגנים שונאים לפועלים. הבלים! לא יספרו לה כדבר הזה, שכבר גזרה תורה: וחי אחיך עמך. אלא מה כאן? נערוּת כאן, מִתְנַצִים זה עם זה כבניה בהיותם נערים; אך כלום לא היו אוהבים בשל כך זה את זה כאחים? — טבע הוא באדם. הַקשחַת הלבבות כלפי חוץ — אולם בפנים לוהטת גחלת של אהבה, הגחלת האמיתית של אמונה ושלום…

ומן המכתבים המרובים שהיו מגיעים לביתה יקרו ללבה אותן איגרות שעל גביהן מודבקים תווי-דואר עם אותיות קודש ומצוּייר עליהם קברה של רחל אמנו — אלה המכתבים מנכדה בכורה ישראל-זרח היקר לה מחייה. רטט גיל היה עובר אותה משעלה נושא-המכתבים במדרגות הבית וקורא כבר מן הפרוזדור:

– פּאַנִי אסתרה, פּאַנִי אסתרה! מכתב לך מן הנכד בפלשתינה!

היא נוטלת את המכתב מידיו באדישות מעוּשׂה, בחיוך של תודה, כמצוות אנשים מלוּמדה, בשעה שידיה רועדות לה ולבה חושב לקפוץ מסגורו. אך גם מכתב זה היא מניחה כאחרים, לאחר שבדקה את המעטפה, הסתכלה באהבה בבוליו ונתבשׂמה מריחו הרחוק. אלא שאותו יום היא מזרזרת את ידיה הזקנות, מסיימת במהרה את מלאכתה, סוגרת את דלתה על מנעול שלא יטרידוה הפעוטות והיא פותחת בדחילוּ את המעטפה שלא יפּגמוּ שוליה וגומעת כל אות מאותיות האיגרת ובודקת באהבה כל תג מתגיה. היה הנכד כותב לה על כל טוב הארץ הקדושה ומונה לה את שבעת המינים שנתברכה בהם; היה מסַפר לה היאך הוא עובד בפרדסים, נוטע, עודר ומשקה ומה מראהו של עץ תפוח-זהב, איך פורח ואיך מוליד פּריו. היה הולך ומסביר לה איך קוטפים ואיך אורזים ומשלחים את פרי הזהב על שבעה ימים. ושוב הוא מודה לה לסבתא על הפוזמקאות ששלחה לו, שמחממים את רגליו מאוד בלילות של שמירה, שזוכר לבו, כי ידיה סרגו אותם בשבילו.

באחד המכתבים כתב לה, שאף כי אין בני הדור הצעיר אדוקים במצוות, הרי הם יהודים נאמנים; אף סיפר לה שעלה לרגל לירושלים עיר הקודש והלך אצל הכותל מערבי. תיאר לה את דומיית האבנים הגדולות שבכותל וסיפר על הצמחים המבצבצים מסדקיהן, ופליאה היא איך הם צומחים אותם צמחים, שהרי אין אדמה בין האבנים ולא לְשַׁד למחייתם. אלא שהם מוצצים חִיוּתם מֵלִבָּן של האבנים הקדושות ומטל דמעותיו של העם המבכּה כאן חורבות מקדשו… וגם אצל קבר רחל היה, דרך אפרתה, היא בית לחם, והנה נישא עוד הֵד בִכייה של אִמנוּ על הגבעות ובעמקים, והמיית קולה מנחמת את הבנים העוסקים בבניין חורבות הארץ והעמלים להחיות שממתה. וגם סרט מתח לאורכו של הקבר הקדוש ולרוחבו ושלחוֹ זה עתה לסבתא כמבקשת לבה, ויהי לה לפריסת שלום מארץ הקודש וסגולה לאריכות ימים.

היתה סבתא הוזה בעיניים פקוּחות ורואה את נכדה-אהובה פוסע במקומות הקדושים כאחד נביא, ועיניה נוטפות דמעה. שוב אינה דוחה את כתיבתה לשעה הקבוּעה, אלא יושבת אל השולחן, מרכיבה את משקפי הזהב שבמסגרתם דקה מאוד ועורכת איגרת-תשובה.

הראשית — היא מודה לו על הדורונות ששלח לה, שאין שיעור לערכם; שנית — היא מודה להשגחה שהובילה את נכדה היקר בשביל ֵי הקודש של ארץ-ישראל, שלא כצעירי הנכדים שבכאן ההולכים בדרכי הגויים, מתארחים אִתם לחברה, אינם יודעים צורת אות עברית ומדברים פולנית, עד שאף סבתא זקנה מוכרחת לשבּר לשונה ולפטפט אִתם בלשון נכר. ומה שכתב כי אין בני הדור הצעיר שם אדוקים במצוות — אינה מאמינה לו. כלום אפשר שיהא יהודי דר בארץ-ישראל ואינו אדוק בדתו? מי שהולך בדרכי נביאינו הגדולים ונושם אוויר שנשמו אבותינו הקדושים ועובד עבודת אדמה בארץ-ישראל — כלום אינו אדוק? אלא שבוודאי הוא כותב לה כך כדי לחמוד לו לצון בסבתא הזקנה, לא כן? וישמור-נא על בריאוּתו ואַל יעבוד קשה מדי ויִזהר בלילות של שמירה וילבש-נא תמיד את גרבי הצמר ששלחה לו. היא עצמה, מי יתן לה לדרוך על אדמת הקודש והיתה נושקת כל אבן מאבניה של ירושלים — אלא שזִיקנה קפצה עליה; ועל כן בלכתו אל מקומות קדושים אַל נא ישכח את סבתא…

היא מביטה עוד ארוכות על שורות הכתב, כאילו לחשה עוד דברי סוד ואהבה שאין העט יכול להעלותם על הנייר ואחר היא סוגרת את המכתב במעטפה, מדביקה בדחילוּ את הבול השמוּר אִתה בקופסה, ויוצאת לשלשל את האיגרת בתיבת-הדואר, ולא רק משום שאינה בוטחת באדם בעסקי מכתבים, אלא שרוצה היא לטרוח במוֹ ידיה הזקנות במשלוח מכתב לארץ-ישראל.

והיא פוסעת פסיעה דקה אך מזורזת, מבטת בפעם האחרונה על הכתובת בלשון הקודש, חוטפת מבט מסביבה ומשרואה שאין איש צוֹפה לה, היא מנשקת מהר את המכתב ומשלשלת אותו בתיבה האדומה.

עכשיו היא חוזרת לביתה בצעד מתון-מתון ומפזמת לה פזמון-יַלדוּת עצוּב.

אותות מבשרים

כך שטפו במתינוּת ימיה הזקנים של סבתא, בלא תמוּרות גדולות ובלא סערות וסוּפות — כמֵי הנהר ההולכים לאט. מכתבים היו יוצאים ובאים, פּעם נושאים בחוּבּם ידיעה של שמחה ופעם ידיעה של עצבוּת, שאף-על-פי-כן אין בה כדי להפר את המנוּחה.

והנה נפתחה הרעה ממקום שלא ציפו לו. מבול ירד על עיירת המולדת, מבול שלא היה כמוהו מעולם וקיפח את רכושה ואת נפשותיה. ענן השמיים נבקע, הנחל החוֹצה את העיירה הוצף מים, בתים לרוב ניגרפו; המים שטפו בעוז ובעוצמה לא-מצוּייה, כאילו בא נחשול מן הים והציף את הישוב כולו. האנשים ברחו בבהלתם אל הגבעות וזקנים וילדים רבים ניגרפו בנחשול ואָבדוּ. קולות נואשים של טובעים החרידו את הניצולים וגעיית בהמות טובעות הקפיאו את הדם — אך לא היה מציל באסון שבא כחטף. כלים ורהיטים נישאו על גלי השיטפון ודוֹברוֹת שטוּ עם ניצולים — לא היה מנוס מפני גֵאוּת המים. אשה מכפר רחוק שעל אֵם הנחל ניגרפה במיטתה ששכבה בה לאחר לידה; נס קרה והמיטה לא נתהפכה ושטה לה כאילו היתה ספינה ונעצרה רק בעיירה על יד בניין בית-הכנסת הגדול והאֵם וילדה חיים.

מששככו המים נחשפה העיירה על חורבנה הגדול. עשרות בתים נהרסו והרבה ניזוקו קשה; נתקפחו חייהם של ילדים וזקנים שגרפם הנחשול ולא יכלו לעמוד בפני הגלים העזים. בית האבות של סבתא ניזוק מעט אך לא נגרף במים, אף שעמד סמוך לנחל ועתה היה עוד יותר מלפנים — זֵכר מתוק לימים רחוקים-רחוקים.

בּשׂוֹרת האסון פגעה בלבה של סבתא. כנבוּאת לב סתוּמה היתה לה הפורענות; כלום יתכן שלא היה זה אות מבשר רעה שאותו נהר קטן ושפל זרם, המתנהל בעצלתיים, גאָה פתאום כאוקיינוס וגרף את בתי העיירה והביא חורבן וכלָיה לישוב — כלום מקרה בלבד כאן?

לא העלתה סבתא את אימתה על שפתיה, אך לבה לא ידע מנוּחה.

באחד הערבים, כשנתפּזרו בניה שהיו אצלה לביקוּר, נשאר עוד אחד מהם, שהיה מנהל העסקים, יושב ומעיין בעיתון. גם סבתא ישבה וקראה. כך ישבו האֵם הזקנה והבן ולא דיבּרוּ כלום.

פתאום הניחה סבתא את עיתונה, הסירה משקפיה מעל אפּה ואמרה בקול נמוך, שנימת תקיפוּת חדרה בו, כבימיה הקדומים:

– הגד לי את כל לבך. מה טעם להעלים?

סילק אף הבן את העיתון מלפניו, תלה מבטו באחת התמוּנות שעל הקיר ואמר לאחר שנִמלך בדעתו:

– סבוּר אני שצריך יהיה למכור את העסק…

משפסק את פסוקו הביט בפני אמו בדאגה; אך פניה היו שקטים להפליא; רק עיניה נצטמצמו מעט.

– אני יודעת — אמרה במתינוּת — מכבר אני יודעת את הדבר. גלגל הוא שחוזר בעולם ואין לנו אלא לקבל הכל באהבה.

מששמע הבן את דבריה התחיל לדבר בשפע, שלא כדרכו, מסביר, מנמק ובונה תוכניות לעתיד, כאילו רצה לפזר את הֵד הדברים הראשונים שנאמרו כאן.

– ברור שלא כדאי לנו להמשיך את העסק במצב זה. המיסים אוכלים כל חלקה טובה, גזירות המלכוּת הולכות ורבות ומה טעם שיהא ההון קפוא בנכסים, שאין להוציא מהם מִחייה? עכשיו כיוון שנמצאה חברה שמוּכנה לקנות הכל, מגרשים ובתים ומחסנים, סבוּר אני שראוּי לנו לא להחמיץ את השעה ולמכור הכל, אף שבוודאי לא נקבל מחיר מלא. ובכסף זה אפשר יהיה בשלזיה לחולל פלאות. החברה יכולה לשלם במזומנים ולא במהרה יִימצא קונה כזה. למרות שהממשלה תקח חלק הגון מדמי המכירה — כדאי הדבר מאוד.

תוך כדי דיבור רגשני ורם נשתתק פתאום, נטל בשפה רפה פרידה מאמו והסתלק.

לא יצא חודש וחוזה המכירה נחתם; תנאיו נשמרו בסוד מתוך שהיו עלובים מאוד. החברה קנתה לה שביתה במגרשים, בבתים ובמחסנים; מכניסה סדרים משלה, סותרת ובונה כחפצה. נטלוּ הבּנים את חלקם והתחילו בונים קינם במרכזי התעשיה; זה עוסק בענייני מיכרוֹת וזה במסחר ובסוכנויות. מתחילים הכל מחדש מתוך חדווה שבהכרח; רק סבתא לא רצתה לעזוב את התחנה: מה לה לנוע על שדות חדשים? טוב לה להישאר בימי שׂיבתה במקום שהוציאה רוּבֵּי שנותיה, גידלה בניה וקברה את בעלה האהוב, בנתה את ביתה שנהרס.

כיבדו הבנים את רצונה ולא התנגדו לה. היא שמרה על ביתה כמקודם ורק חליפת המכתבים גדלה עכשיו, שלא נשאר יותר במקום אלא בן אחד, שעדיין לא הספיק לעקור את מושבו מן התחנה.

רוּחה של סבתא לא נשבר; בגאווה ובכבוד קיבלה את התמוּרה המרה והיתה משננת לעצמה:

– מה בטחנת-הקמח שהייתי עניָה מרוּדה נשאתי ראשי ברמה — עתה שאין עלי דאגת פרנסה וכל בנַי בנוּ להם בתים משלהם — לא כל שכן? רק בטחון — וההשגחה לא תעזבני גם כיום…

אולם עד מהרה נוכחה שישיבתה הפכה לה למשא כבד מנשוא. לא דיבּוּרי הבריות, שבוודאי גילגלו בלשונותיהם, ולא בדידוּתה גרמוּ לכך — אלא מראה הנכסים שעברוּ לידיים זרות. אותו מקום שטיפחה אותו במיטב כוחותיה, שבניה קשוּרים היו אליו בדם לבבם; בניינים שכל נִדבך בהם נוסף על דעת המשפּחה כוּלה ומסמר לא נגרע מהם בלא ידיעתה; מקום שבני הבית בנוּהוּ בזיעת-אפּם — הכל נסתר בן-רגע והעבר הקרוב חלף ונגוז כחלום רחוק.

וסבתא בלכתה ברחוב היתה עוצמת את עיניה בסמוך למגרשים, מזרזת צעדה ולבה הזקן דופק-דופק כאילו חשב להתפקע; כמכּה בוערת היה לה מראה הרכוש שנמכר; אך תכופות היה עליה לעבור את דרך היסורים, שמן הנמנע היה לעקוף את המגרשים שהשׂתרעו לאורך הרחוב הגדול — העורק הראשי של ישוב התחנה.

וכשנתקבל מכתב מאת בתה הצעירה מן העיר, בו היא מפילה את תחינתה בפני האֵם הזקנה שתבוא לשבת אצלה, נאבקה ברוחה לילה שלם, בלא שעצמה את עיניה ובבוקר כתבה בידיים רועדות, שאף שבתחילה לא היה בדעתה לשבת אפילו אצל הטוב שבילדיה — עתה בוֹא תבוא.

אך משנמלכה בדעתה לעקור את מושבה מן התחנה עמדה נטולת עצה. עצבות גדולה נתקשרה אל לבה והיא כרעה תחת עומס הצער: איך תטול פרידה מן הבית שישבה בו כיובל שנים, מקום שגידלה את בניה, שיכּלה את בעלה, שבנתה בו את חייה נִדבך של שׂמחה על נִדבך של צער, עצבות וחדווה שזוּרים מרבד אחד גדול ומופלא. איך תעביר רהיטיה — מיטות העץ הגדולות והארונות הגבוהים והרחבים והשולחנות הכבדים, ספרי הקודש מעזבון סבא וערימות עיתונים שצברה כל שנותיה ובגדֵי בניה ובנותיה בהיותם תינוקות, גוזלים רכים לפני שנתעופפו מקינם, והשעון ומקלוֹ ותיבות וקופסות וכובעים שיצאוּ מכלל שימוּש — וכל אלפי החפצים הקטנים שאין הדעת נתוּנה עליהם אך הלב תלוי בהם ודבק וזיכרם יקר מן החיים.

התחילה סובבת בחדרים בלב כבד מנשוא ובעיניים לחות, חושבת לאגור את החפצים ומתכנת תוכניות איך להעביר את רכושה וכל אשר בבית. כך הלכה מרהיט לרהיט; כאן ארון שקנתה לנישואיה וכאן ספּה שקנתה בשעה שנולד לה בכורה, בהיותה בעיר המחוז. ניגונים עתיקים עולים מן הכלים הישנים, מהם שמחים ומהם עצובים השוטפים את הלב בְּהֶמייה כבושה ומרעידים את נימיו עד שחושבות להתפקע.

פתאום עמדה ונזדקרה; קמה וארזה במזוודה אחת מעט מן הדברים היקרים לה ביותר, תמוּנות המשפּחה, איגרות מעבר לים, מקלוֹ של סבא, זכור-לטוב, מתנות הנכד מארץ-ישראל, קצת בגדים ולבנים וכלי מיטה למצע אחד; סגרה את מזוודתה, קראה לבנה ואמרה לו:

– שלח-נא לי זאת לרכבת; וּבשאר — בּשאר עשה-נא כלבבך; לא אקח אִתי אלא זאת…

למחר, משהכחיל היום וצינת הלילה עוד היתה תלוייה באוויר, ישבה סבתא ברכבת השחר, אותה רכבת עצמה שהובילה פעמים כל כך רבות את בניה למרחקים — ועברה לשבת אצל בתה.

גם במקום מושבה החדש לא הועם זוהר ימיה הזקנים של סבתא. שוב היה חדרה מרכז לבני הבית הפזורים על פּני המדינה. חוטי-האיגרות נארגו אף לכאן, לחדרה הבודד של סבתא. בקפדנות יתרה שמרה שהחדר החדש לא יזכיר לה במאומה את ביתם הקודם. רהיטים חדשים קנתה וחפצים חדשים; רק את תמוּנותיה תלתה על הקירות, בנים ובני בנים ונינים.

לא חסר לה כלוּם לסבתא; בניה כילכלוּ את שׂיבתה בכבוד שאינו מצוי ואף בשביל גמילות חסדים לא היתה ידה קצרה. כך המשיכה את סדר חייה כמקודם, מנסה בגבורה ובאומץ לְאַחוֹת את הקרע שנפל בחייה עם עקירת מושבה מן התחנה, כשלחש תפילתה מלווה עולם ומלואו.

ובוודאי כבר היתה מוציאה את ימיה בשלווה, אילמלא הפורענות הגדולה שנתרגשה וירדה על העולם…

ימים נוראים

בשלהי אותו קיץ היה כל העולם כוּלו מלא אבק שריפה. הירהורי חרב חדרו אל הלב והדריכוהו מנוחה; כבר התחילו הבריות משערים כי מלחמה מתרגשת ובאה ואותו רב-הטבּחים הגרמני, שנטל עטרה לעצמו, עומד לשגר שלוחיו: מלאכי חבלה ומגיפה שאין לפניהם אבדון. אלא שעוד נותרה פינה בלב שמיאנה לתת אֵימוּן בפחד הנורא ולא הניחה לעולם להאמין באפשרות האכזרית של שפיכות הדמים, של הרס וחורבן. עוד נישאו בעולם שמוּעות על משא-ומתן בין המדינות, על הסכמים וחוזים; עוד נתנחמו הבריות בידיעות על דרישות קלוֹת ערך מאת המתפרצים, שאם רק תבואנה על סיפוּקן ויבוא הכל על מקומו בשלום. לראשונה תבעה גרמניה מפולין את דנציג עיר החוף ואחר כביש שיחבר את פּרוסיה המערבית עם המזרחית ולבסוף קמה ודרשה סיפוח השטחים המפרידים בין שני הפלכים; הצעות חדשות ודרישות נועזות קמו וצצו מדי פעם; כל שעה הביאה אִתה תמורות.

ערובות ניתנו על ידי מדינות אדירות לבטחונה של פולין ולשלמוּת אדמותיה; הסערה הלכה וקרבה. כבר אפשר היה להבחין באותותיה, אך הלב עוד מיאֵן להאמין.

סבתא לא נתפשׂה מיד להתרגשות הכללית ואף שכבר התחילו רבים לעזוב את מרכזי התעשיה והמיכרות בשלזיה הסמוּכה לגבוּלות גרמניה, נשארה היא במקומה, ממשיכה במתינוּת לקרוא בעיתונה ולבה אינו מאמין: כלום יתכן שתהא שוב חרב שלופה מתהפכת ובאה לעולם? – ובלילות היתה שכובה ערה על מיטתה, אוזנה קולטת את בכיית הכלבים ולבה מהסס וחרד: כלום מתקבצים הכלבים ונובחים בלילות על חינם? לבה הזקן של סבתא נתפשׂ לפתע לעצבות גדולה והיא זוכרת את ילדיה הפזורים על שבעה ימים, בניה ובני בניה והיא בוכה על נפשן של אימהוֹת רבות ששוב תהיינה נותנות בניהן להֶרֶג.

ופתאום, בלא שנודע אל נכון מתי התחילה הפורענות, ניצת הזיק ואחז בציבורי אבק השריפה; פרצה להבה ואף שבתחילה רק ליחכה פה ושם, הלכה והקיפה, הלכה ואכלה את העולם כולו.

בבוקרו של אותו יום שמעו תושבי וורשא וקראקא הערים משק כנפי-הפלדה של מטוסים; קצת מן התושבים התרעמו בשל מה בחרו השלטונות בשעה מוקדמת של בוקר בשביל תימרונים שמעירים את הבריות משנתם. וקצתם, מן הזריזים, יצאו להסתכל בלהטי הטייסים האמיצים שכל גאוות העם היתה עליהם. לא עברה שעה קלה ואש איומה ניתכה מלמעלה, המטוסים התחילו מפציצים את המדינה כולה, ומצד הגבול התחילה זורמת שפעת קלגסים; נשתבשו הדרכים בטנקים של פלדה ובכוח של מחץ נורא, בהסתערות של ענקים התחילו הגרמנים פולשים מכל גבוּלותיהם, כובשים ומבתרים את פּולין קרע אחר קרע; יחד עם האסון שנִגלה לעיניים נודע רק עתה: הנה פרצה המלחמה.

קמה אנדרלמוסיה גדולה; עוד לא הספיקה המדינה לגייס את צבאותיה, עוד לא נסתדרה חזית שלמה וכבר פרצו המוני האוייב ובילבלו את הסדרים, הרסוּ צומתי דרכים, פוצצוּ רכבות וגשרים; צנחנים התחילו נושרים מן המטוסים, מתבצרים תחת כל גשר חשוב ובניין שיש לו ערך ומחבּלים בכל. גרמנים שישבו בפולין ומכוּרֵי-נפש שבעַם נתגלו כמסייעים לאוייב הפּולש, מובילים את צבאותיו, מאותתים מעל גגות לאווירונים, משדרים למפקדתוֹ ידיעות על תנועת ההגנה, מבלבלים את אירגוּן ההתנגדוּת, ובשלזיה נתגלו ביניהם אף יורים מן הבתים על צבא המגן הצועד ברחובות העיר.

מידת הפורענוּת היתה כה עצומה שלא הספיק הלב לתפושׂ את הנעשה במדינה והמהומה היתה גדולה. במחוז המיכרוֹת היתה ההפיכה כה מהירה עד שהכורים שירדו אל נבכי האדמה עם בוקר, כשהשלום עדיין שרוי במדינה, עלו עם שקיעת החמה כשחיילים גרמנים על תחמושתם המלאה משליטים ברוביהם המכודנים את סדריהם על פּני האדמה והשלטון כבר מבוסס בידיהם. המחץ היה כל כך גדול והמבוכה כה מרובה עד שׁשׁוּתק כל רצון וכוח ההתנגדוּת פקע בטרם הגיע למאמץ אחרון.

מיד פּשטוּ שמוּעות מבהילות שכבר נכבשה קראקא ומשמר של כבוד כביכול הועמד על-ידי השונא המתפּרץ על קברו של פּילסודסקי, בקברֵי המלכים שבטירה העתיקה. והיו שסיפּרו בעיניים מלאות בּעתה שלבו של פּילסודסקי הקבור בווילנה, עיר מולדתו של השׂר, התחיל שותת דם ואין לעצור בזירמוֹ עד שנשטף כל הרחוב בדם הרב הניגר מן הפּצעים שנפתחו בו. מפה לאוזן מסרו שכבר צועדים טורי גדודים עצומים של האוייב מפּרוסיה המזרחית לוורשה, מוּגנים על ידי להקות ציפּורי פּלדה הסוככות עליהם מלמעלה ובראשם מחנות טנקים של פלדה והם קוצרים קציר של מוות איום בגדודי הפּרשים הפּולנים המסתערים לשווא על האוייב בחמת יֵאוּשָׁם. אך כלום יוכל בשרו של סוס לעמוד בפני רקיעי פלדה של טנקים? חלף חלפו ימי הזוהר של פּרשי קוֹשציוּשקוֹ…

אוניית מלחמה גרמנית גדולה שבאה עוד בימי שלום לבקר במֵימֵי דאנציג, ביקוּר של ידידוּת כביכול, ירקה עכשיו אש מתותחיה על חצי-האי הֶל, מצודת הפּולנים המגינה על נמלם בגדיניה. התחילה הגנתם הנואשת של קומץ אנשים המחזיקים מעמד כנגד אֵש התותחים הלוהטת מאוניית הקרב המערימה.

מכל מחוזות הסכנה התחילו עכשיו בורחים הגברים, פולנים ויהודים כאחד, מאוחדים לרגע בפחדם הגדול, מאוּחדים בשִברם וביאושם, פּליטי חרב ואימה וחורבן. ואם אחזה הבהלה בעם הארץ, ביהודֵי הארץ – לא כל שכן. והשמוּעות הקפיאוּ את הדם בעורקים וּשמוֹ של שׂר הטבחים היה מחריד משנתם תינוקות בערישותיהם. כבר סיפּרו על הרג רב שעשוּ חֵילות-השמד ביהוּדים; הגברים הובהלוּ עם הגדודים ולא נודעו עקבותיהם; הנשארים ניתנו לשימצה ולקלון ופת לחם נִכרתה מפיהם.

בבית סבתא החדש עזבו בתחילה הגברים את מקומותיהם הסמוּכים לגבוּלות גרמניה ונשארו רק הנשים והילדים. אך משראו שניתנה הרשוּת למשחית וכבר הולך וקרב חיִל כבד של האוייב המחריב ובוזז, גמרו אף הנשארים אומר לברוח מבתיהם כרוב יהודי הסביבה. לא היתה שהוּת ליטול לדרך כלום, וכך עזבו בתים ורכוש ודירות מסודרות, כאילוּ יצאוּ לטיוּל של שבת ועוד מעט וישוּבו לביתם; רק את הפרוטות שבנרתיקיהם לקחן עמם ותכשיטי הנשים ואבני-החן וסבתא נטלה עמה גם את מתנות הנכד מארץ-ישראל – אדמת הקודש מהר הזיתים וסרטים שמדדו בהם את קִברה של רחל אִמנו…

זמן רב עמדו צפופים בבית הנתיבות עד שהצליחו בסוף להידחק עם מחנה הפּליטים העצום אל תוך הרכבת. סבתא שומרת על שלוותה, אך לבה חרד בה ומִתדפק כציפור ביד יקוש; היא מחליקה על ראשי נכדיה הקטנים הנמצאים אִתה בבריחה והיא מפילה תחינתה לפני ריבון העולם שיציל את הבורחים מכף כל אוייב ואורב בדרך.

טורים טורים נמשכו הרכבות. אוֹרָן כבוי מפחד האווירונים וקרונותיהן מלאים פּליטים שאינם יודעים לאן הם נמלטים וכל תשוקתם הלוהטת-העצבנית רק לִרחוֹק מעט מכף האוייב, רק לברוח מאזורי הגבוּל, בהם התחילה יד הפלדה להשׂיג את התושבים ורוח אכזריה קרה התחילה אופפת את הלב. אם כי הרכבות הלכו עתה רק בלילות השכיל האוייב למצוא את המטרה בחשכה והמטיר עליה אש של פצצות ורימונים ומכונות יריה. היתה רכבת מופצצת – מיד היא עומדת ויושביה יוצאים ממקומותיהם ומתפזרים לכל עבר, ביערות הסמוכים או בשיחים ובתעלות, ואש מלמעלה ניתכת על ראשיהם וקוצרת בהם קציר נורא. משנרגעים השמיים חוזרים החוֹזרים אל הקרונות ומסע האימה והמוות משׂרֵך דרכוֹ האבֵלה.

כך משכו נחשוני הרכבות את דרכם, שבאחד מקרונותיהם יושבת סבתא עם שארית הפליטה מבני הבית, עד שעמד פתאום המסע ואִתוֹ לִבּוֹת הנוסעים. נשמו לרוָוחה משראו זקיפים פולנים עוברים בקרונות ומאיצים בנוסעים שיעזבום. מיד נתחוור שדרושה הרכבת להעברת תחמושת לצבא-המגן העומד בקווי האש ועל הפּליטים לְפַנוֹת את הרכבת תוך שעה קלה. בלא תלונה נתרוקנו הקרונות ומחנה הפליטים עמד פתאום תחת כיפת השמיים כשלילה שקט אופפו. חיש מהר זזה הרכבת ונעלמה בחשכת הלילה; בדידות נוקבת ואימה חדרוּ את הלב. כך עמדו מעט חסרי-ישע עד שהתחילו פושטים בשדות ובכפרים הסמוכים; קול בכי תינוקות נישא; יִללת כלבים נשמעה מן הכפרים השרויים בחשכה.

גם סבתא עמדה תוהה וּמַשמימה. הנה חמק לו המסע ועבר ומי ירחיקם עתה מכף הקלע? – חרש בכתה הבת שלא יִשמַע קולה, בכי של יאוש וחוסר אונים. כך עמדו שעה קלה עד שנתאוששה סבתא ולחשה:

– הַרפּי, הַרפּי. כלום יחידים אנחנו? הכל צריך לקבל באהבה. בואי ונלך גם אנחנו, אולי נמצא עגלה.

לקחו הגדולים את הקטנים על שִׁכמם, אפילו סבתא נטלה את קטוֹן הנכדים על זרועותיה, והתחילו הולכים לקראת הצללים המשחירים בלילה – ספק כפרים קרובים או רחוקים. אך משהגיעו לחצרות האיכרים מיד נתבדו. סוסים לא היו בנמצא. סוסים צעירים ורוכביהם הלכו אל הצבא ובחצרות נשארו רק סוסים תַּשִׁים ובעליהם הזקנים שבוּרי הלב, שכבר שח גבּם. אך גם את אלה כבר הקדימוּ הזריזים לשכור ומשהגיעה שיירת סבתא כבר לא היה סימן לסוס ולעגלה, ונאלצו להמשיך את דרכם ברגל.

לא היו מהלכים עכשיו בדרכים, שהסכנה בהם היתה רבה, אלא נדדו בשבילים צדדיים, על פּני שדות שהתבואה נקצרה מעליהם זה לא כבר והיו השלפים הקשים שנשארו אחר הקציר, קורעים את הנעליים ופוצעים את הבשר עד שהיו רגליהם של הנודדים נובעות דם. וסבתא מתנהלת בין הפליטים בכבדות אך בבִטחה, אינה נאנחת ואינה מתלוננת, רק עיניה הלחות נוצצות.

אחר שהלכוּ כך בעצבוּת כבדה נצטיירוּ פתאום למולם צללים כבדים, מתנועעים וקרבים אליהם. עמדו מלכת ואֵימה שוֹנצת את גרונם. השתטחו על השדות הלחים מטל הלילה, כבשו פניהם בספיח שעלה בשדות אחרי הקציר, ועצרו באימה גדולה את נשימתם. אי-פה נשמע קול בכיוֹ של ילד, מקוטע ונחנק. בוודאי סתמה אמו את פּיו בכף ידה…

לא עברה שעה ארוכה ונתחוור שהיה זה פחד-שווא. זרם של פּליטים חדשים נבע לקראתם, מחפּש אף הוּא מקלט מיד טורף: יהודים עם חבילותיהם, איכרים המבריחים לפניהם עדרי חזירים; נשים המובילות אִתן פּרוֹת בחבל ופליטי-אימה ההולכים רק במקלם ובצרורות בלבד – ערב-רב של גברים ונשים וטף ובהמות; ידיעות אבֵלוּת הביאו אתם החדשים: כל הדרכים שמאחוריהם הרוּסוֹת; צבא השונא נישא מעליהן במרומים; דרכים אחרות תפושׂות על-ידי צבא המגן; אין מעבר שאין אִתוֹ סכנה; אין שביל שאין בו אורב.

נמלכה סבתא בדעתה ואמרה לילדיה:

– בואו וניסע לעיירה שלי; מקום קטן ומרוחק מערים גדולות, בוודאי לא תגיע לשם הפורענות ואם

חס וחלילה כלתה הרעה – נהיה לפחות בתוך המשפּחה.

לב כולם יצא לפינה שקטה ומרוחקת, שתהא מצוייה בה השלווה, שריחוקה יהיה גדול ממקום התבערה; אך אלה היו מאוויי-שוא; לא נמצאה עגלה פּנוייה; כולן היו עמוסות מאוד ואיש לא היה נותן מקומו אפילו בעד קיתון של זהב.

והנה הופיעו מעבר השביל קצת עגלות של איכרים רתוּמות לסוסים יחידים, זקנים וכחושים, והצטרפו אל המחנה הנודד. עצרה סבתא באחת העגלות, נאחזה בכלונס והתחילה מדבּרת בלחש עם איכר זקן שהמושכות היו בידו. זמן רב המתיקו סוד עד שפּנה האיכר לאנשים שישבו מגבּוֹ והתחיל מדבר אתם בלחש. משארכה השׂיחה קמוּ שני גברים חסוּנים ופינוּ את העגלה; מיד הועלתה עליה סבתא, גם בתה והילדים מצאו להם מקום, כשצרורותיהם המעטים משמשים להם מקום מושב. נתפרדה העגלה מן המחנה וגלגליה התחילו סובבים בכיוון אחר. לאיטה התרחקה עד שנשארה בודדה בשדות הרחוקים, מתנהלת בדרכים לא סלולות, יגֵעה ונחשלת.

התחילה רוח בוקר רעננה נושבת רכות, מלטפת את הלבבות השבורים ומבריחה צללי הפחד והאימה. כפרים קטנים עמדו טבולים בעצים ובירק, שקועים בחלום של שחרית. ריחות מתוּקים נישאו מגני הפרי. התפוח הבשיל על העץ; האגס היה רווּי יין; ערוּגות הפרחים הזליפו ריחן לתוך חללו של בוקר; ציפורים נתנו קולן בזמר ועל פּני השדות הקצורים שרו צרצרים את שירם.

העגלה התנהלה לאיטה, תפושה לחלום רחוק…

שיבה לבית האבות

משכה הדרך בהר ובגיא, ביערות סבוכים ועל גשרים הרוסים למחצה, עד שהגיעה העגלה הכושלת לשערי עיירתה של סבתא. תש כוחה של הסוסה הזקנה והיא התנשאה בכבדוּת ובצער, שכבר נתיגעה מאוד; הנוסעים כמעט שפרחה רוחם ולא נשאר בקירבם אלא כוח חִיוּת מועט והיו מתאנחים וגונחים בחולשת דעתם. התינוקות היו בוכים ולא היה במה להשתיקם; המזונות כָּלוּ מכליהם של הנוסעים ורק התקווה הטובה פירנסתם. העגלון המשׂוּפם קילל וחירף את הסוסה ואת הנוסעים ואף על עצמו לא חס והיה יורק בכעס ובחימה. ורק סבתא היתה שקטה להפליא וכשקרבה העגלה למחוז העיירה היתה קוראת בְּשֵׁם כל שביל מוכר וכל שדה וגבעה שרגליה הצעירות דרכו בהם בנעוריה.

הנה הגיעו לנחל: הסוס שיקע ראשו בצמא והתחיל מלקק בקול: העגלון ירד ממוֹשבו והתירוֹ ממתגוֹ. אחר שכילה הסוס שתייתו חצוּ את הנחל, כשהמים משקשקים בֵּינוֹת לגלגלים. עתה נכנסוּ לעמק הקטן שבין שפת הנהר ולבין בית הקברות של הגויים, שעציו הגבוהים רישרשו ברוח. עמק זה היה מְקוֹם יריד-השנה שבימי צעירותה של סבתא היה נערך ברוב שמחה ורעש. כל קטני העיירה היו מתכנסים כאן בשעת היריד, שוחקים במשחקים המרובים, רוכבים על סוסי-עץ צבעוניים, קונים בפרוטה עפיפונים וציפּורי-נייר, סוכריות אדומות על מקל, מיני מרקחת ומֵי פירות מתוּקים. גם בעלה, בעודנו צעיר, אהב לבוא לכאן ולהתערב בהמולת היריד ובצהלת הקהל; גם ילדיה, כקטנים כגדולים, לא זזו מעמק היריד כל ימי השמחה; ורק אלה הנכדים הקטנים שאִתָּה כבר לא ידעו את המקום.

לבסוף נראה עשן מיתמר ועולה מבתי העיירה הנמוכים. העיניים הכָּלוֹת ניתלו בענן השקוף המתנשא ורועד באוויר; ריח של תבשילים דימה לעלות באפם, חמימות של בית כאילו יצאה להקביל את פּניהם; עוד מעט, עוד מעט ויגיעו – אך מה צפוי להם לעת הזאת בעיירה היהודית הנידחת?

ירדו הנוסעים מן העגלה להקל מעט מעולה של הסוסה הזקנה וכך הלכו לאיטם ברגל וקרבו אל הבתים הראשונים של הישוב.

משהגיעו לסימטאות הראשונות של העיירה נתגלתה מיד לעיניהם המהומה שבמקום. מאות פליטים מרחוק ומקרוב, מאזורים שכבר נגעה בהם הסכנה וממחוזות שעוד מעט ותגיע לשם, באו במהוּמתם הגדולה לחפש להם מִפלט בעיירה הנידחת; קווה קיווּ: אפשר נשכחה העיירה בשעת המבוכה והנה באו ונפגשו כאן פליטים לרוב. משפחות על זקניהם וטפם חנו ברחובות, שעוּנים על צרורותיהם מאין מקום מחסה בבתים. קבוּצות קבוּצות קנו להם שביתה בצידי הסמטאות ובמגרשים הריקים שבין בית ובית המלאים רמץ ושיירי בניינים שקועים; העיירה הָמתָה מרוב עם.

אך עיקר המחנה לא נִגלה לעיני הבאים אלא בכיכּר, במגרש שבין האיטליזים ובית הכנסת הישן, שלצידו נוהר נחל המנוחות של העיירה. נחלצה העגלה ופילסה לה דרך בקושי בין המוני הבריות והצרורות והגיעה לקצה המחנה. הפּליטים חנו כאן מעגלות-מעגלות; ילדים נימנמו בזרועות הוריהם, בִכיים חנוּק בגרונם; זקנים ישבו והתווכחו והנשים טרחו בהשׂגת מזונות, או שישבו ותלו עיניים של יאוש במרחק המבשׂר רעות.

והנה נישאה המולה מוגברת מעבר לבית הכנסת; אנשים הצטופפו שם סביב יהודי קטן-קומה, צנום וכחוש, ששׂערותיו סתוּרות, פיאותיו מתנועעות בקצף מטורף, כובעו השחור שמוט לו לאחוריו וכל לבושו מבולבל, קרוע ובלוּי, כאילוּ נחלץ ממהוּמה גדולה. העגלה נעצרה כי המוני אנשים סתמו בפניה את המעבר ונוסעיה תלוּ עיניהם במצטופפים. היהודי המוזר עלה על גל של אבנים והרעיש את הלבבות בדבריו. הוּא ניענע בידיו לכאן ולכאן, עיניו התלקחו באש זרה והוּא הטיח דברים קודחים וצורבים, שכאילו נתלקחו בגרונו והוא מוציאם ומטיחם על ראשי השומעים:

– עם קדוש, עם מעוּנה, במה ארחמך, במה אנחמך וממי אתבע עלבונך? ומתי יצא הקצף – בימים הנוראים והקדושים? כך גמלת לעמך ישראל, כך גמלת לו?! את דמוֹ שפכת, את כבודו חיללת, עד מתי, עד מתי? בית שׂרוּף שׁרפת, עם הרוּג הרגת! קהילות קדושות החרבת, שסועות, עקוּדוֹת, לֵית דין ולֵית דיין!

מיד הסבירו לבאים פשר הדבר, שלא היה אדם בעיירה, בין מתושביה ובין מפליטיה, שלא ידעו את האיש. זה היה יהודי אדוק בדת, מוֹרֶה-הוראה בעיירה, נזהר במצווה קלה כבחמורה, נצר למשפחה כשרה, שסבתא הכירה יפה בנעוריה. היה אותו יהודי מדיר את עצמו מכל הנאה ומבכה את חורבן המקדש. בשבת לא היה מדבר עם בני ביתו ומשקיעת השמש של ערב שבת ועד לצאת הכוכבים שבמוצאיה לא היה מוציא הגה מפיו, פרט לתפילה ולתשובה. יהודי תמים שרוּחו נלהבת והוּא מוכן לקדש את שֵׁם אלוהיו ברבים. ומשנתרגשה הפורענות והחריבה מישכּנות ישראל שבסמוך לאשכנז ויד השטן פרושה היתה על המדינה כולה, להשמיד להרוג ולאבֵּד – נתהפך עליו לבו מרוב צער והיה הולך ומטיח דברים כלפי מעלה, מֵפר חוקות שבת בפרהסיה מקהיל קהילות וגועש וקודח כאחוז בלהות.

שוב זזה העגלה והיתה מפלסת לה נתיב בין הצרורות והאנשים, אך דבריו של היהודי עוד רדפו אחרי הנוסעים והחרידו את אוזניהם:

– אוי לה לספינה שאין לה קברניט ואוי לה לספינה שאתה קברניטה – כך אתה תובע דמם של

של נרדפים מן הרודפים?…

והשומעים נדים בראשם ומושכים כתפיהם ברחמים רבים:

– ירחם אותו השם יתברך, ירחם אותו השם יתברך. מרוב צער ויסוּרים נתבלבלה עליו דעתו, על היהודי הכשר, יהודי כשר וטהור; יסלח לו השם עוונו…

ומשנחלצו מן הכיכר כבר נראה מעבר לרחוב בית האבות הקטן; עלוב נראה מתמיד וצנוע, שקוע מעט יותר בקרקע וטפחותיו כושלות, אך צילו הרחוק של העבר מושך עליו חוט של חן ואהבה והגעגועים עליו גדולים כגעגועים על יַלדוּת רחוקה. הבית הדל והשחוח היה עכשיו לבאים כמשגב שאינו מצוי – גישוּמו של חלום אורך; האהוב שבבתים, היקר שבבתים.

בתפילה עמוקה עמדו הבאים לפני הבית ועיניהם נתכסוּ ערפל כשנעצרה העגלה מול דלתו; רגלי סבתא מעדוּ פתאום והיה הכרח לתמוך בה ולהכניסה פּנימה כמעט על כפּיים.

ובבית קמה תנועה רבה והמולה של שמחה; כבר מקודם נאספו לכאן בניה של סבתא, רדוּפֵי אימת השונא. משעזבו הגברים את מרכזי המיכרות והתעשיה, בימים הראשונים לשׁוֹאָה, אמר להם לִבָּם לבוא בצֵל בית-האבות שבעיירת-המולדת ואף שהלכו בדרכים שונות נתקבצו כאן בלא שנִדבּרו על כך מראש. עכשיו באו עוד הנשים וילדיהם וסבתא עצמה בתוכם. כלום לא היתה זאת שמחה רבה באסון המר והגדול?

משהגיעה סבתא אל הבית עזבוּהָ הכוחות ומיד היתה צריכה לעלות על מיטה; רגליה היו צָבוֹת וכל גופה כואב. עכשיו לא היו צריכים הנודדים שצילה יהא פּרוּשׂ עליהם; עכשיו תוכל לנוח מעט, האשה הקטנה והזקנה, האֵם היהודיה האמיצה, שכבר כינסה בביתה את שארית נידחיה, עכשיו תוכל לנוח…

ומשחרדוּ לקראתה הילדים וניסוּ להקל על סִבלה, היתה פוטרת אותם בגניחה קלה:

– אין דבר, ילדים, אין דבר: אל תדאגו לי יקירַי. שום דבר אינו חסר לי, והרי אני שוּב בבית, שוב בבית כמו לפני שנים, שנים רבות… אל תדאגו לי; האם אני נערה צעירה? הרי עוד מעט ותמלאנה לי שמונים… איני מבקשת מן ההשגחה אלא שתיתן לי להשלים את השמונים, רק להשלים את השמונים…

תוֹהוּ וָבוֹהוּ

לא ארכה השמחה בבית הישן, שמיד נתגרשה ביד אימה גדולה. מכונות הפלדה של האוייב הלכו והתקדמו. הלכו והידקו את העניבה על צווארה של המדינה כולה והיהודים היו למִרמס ולקלון בכל מקומות הכיבוש; אווירונים חגו על פּני כל הארץ – לא היה מפניהם מנוס. אף בִּשְׁמֵי העיירה כבר התחילו רועשים; מיד פסקוּ להעלות בבתים אור בלילות מפחד האווירונים, אך השמש לא חשכה והמחבּלים היו עושים את מעשיהם לאור היום. ובינתיים היו השמועות קורעות את הלב: כבר היתה וורשה נתוּנה במצור; גדודי פרשים גדולים של צבא המגן ניגפו לפני הטנקים; מעשי גבורה ויאוש נמסרו מפה לאוזן, איך התקיפו חיילים פולנים ויהודים בחרבות שלופות רקיעי פלדה של טנקים ונִשׁחַקוּ הנועזים ונפלו כמו חול על ים… חצי-האי הֶל, מצודת הפולנים על הים, נכנע. ומשנכנס האוייב למקום, אחר ההרעשות האכזריות, נדהמו חייליו מעוצמת הגבוּרה של המגינים, שלא מצאו עוד במצודה גבר תופשׁ נשק – כולם היו בנופלים או בפצועים ששעתם האחרונה קרבה – קומץ בני אדם שעייפה נפשם למוּת…

יום אחד נזדעזע עולם העיירה כוּלו מקול נפץ אדיר ונורא. הבתים הרעועים נחרבו ובחזקים יותר רעדו הקירות וכל השמשות נוּפּצוּ. כבר חשבו כולם שבא הקֵץ – אך הקולות לא נִשׁנוּ. מיד נתחוור שהופצצה צומת דרכים עלובים שבסמוך לעיירה, שאין אפילו עגלה יכולה לעבור בהם חלקות. משפחת פליטים שחנתה בקירבת המקום נשמדה כולה על זקניה וילדיה – אי אפשר היה אפילו להביא את שאריתם לקבר ישראל. קמה מהומת-מוות, שוב התחילו הפליטים לנוּס – אך כלום היה אי-שם מקום מבטחים? – אט אט נרגעו הלבבות והבהלה הגדולה שככה.

אך שום התקפה ממרומים לא יכלה להפיח מורא איום בלב כשמועה על גדודי גרמנים הקרֵבים. הרבה מן הפליטים התחילו שוב לנדוד, אבן שישבו עליה ביום לא ישבו עליה בלילה. נתרוקנה העיירה מפליטיה הראשונים ומיד נתפשׂ מקומם על-ידי פליטים חדשים. גדודים שניגפו לפני האוייב ופוזרו, התחילו ממלאים את בתי העיירה במנוסתם, וטירונים שלא הגיעו לגיוסם תעו כנשמות אובדות. משפחות שסוּעות היו נודדות במהוּמה הגדולה; בעל מחפּש את אשתו, או הורים מיואשים שאבדו להם ילדיהם במנוסה.

ומשקרבה מגיפת השׂוֹנא התחילו הגברים מבין התושבים שעדיין לא ברחו עוזבים את מקומותיהם ונדים לפנים המדינה שעוד עמדה על נפשה. אף הגברים של בית סבתא החליטו להתרחק מן הסכנה ושוב התחילו נוטלים פרידה מבני משפחתם, זוֹ הפעם השנייה בימי זוועה אלה, והם לוקחים אִתם את בניהם המגודלים. ראשון בהולכים היה הדוֹד שלמה עם בכורו, נשק לאשתו ולסבתא ולכל בני הבית ויצא; הדוד חנא ליווהוּ מעט על דרכו; אך פתאום נטל אף ממנו פרידה, כי ידיד היה לו בין הפולנים, סגנו של ראש המועצה, ורצה לברכו לשלום בטרם יעזוב את העיירה. נכנס אצלו וברכוֹ; תפשׂו הפּולני בזרועו וקרא:

– פַּנְיֶה סלוֹמוֹן, פַּנְיֶה סלוֹמוֹן יקירי; כל הלילה אני נלחם בדעתי: ללכת או לא ללכת. המשפּחה מחזיקה בי ואינה נותנת. אך אני – לא אוכל לראות את צילו של צלב הקרס נופל על אדמתנו הקדושה, בשום פּנים לא אוכל, לא אוכל… טוב לי המוות ממראה זה, עכשיו אני יודע: אתך אֵלך, אתך אֵלך: המתן רק מעט. המתן, ידיד.

סובבוּהוּ בני משפּחתו ונתנו קולם ביבבה, אך הוא לא שעה אליהם ורק אל שלמה פּנה:

– ידידי, אהובי, המתן-נא, יחד נלך, יחד נברח באסוננו. כלום לא גורל אחד לנו? חורבן מקדשכם בשעתו כחורבננו האיום עכשיו… ובשל מה כל זה ועל מה? בוא ואגיד לך: בשל שנאתנו אליכם… איך נהגנו בכם? לא בשנאה? לא בקנאה? לא בחמת רצח?! עכשיו בא יום השילוּמים; כגורל היהודים, כגורל היהודים. אדמתנוּ הפּוֹלנית האהוּבה, הנשאפת, היחידה – מִירמס לשוואַבּים, מִירמס לשוואַבּים..

הוא נפל על צווארו של הדוֹד שלמה וכתפיו נרעדו מבכי.

מבעד לחלון נישאה קינתו של היהודי הגוּץ הבוכה על חורבן עם ישראל; כאן התייפח הפּולני על חורבן עַמוֹ שלוֹ, ואילו הדוֹד שלמה נפשו בכתה במסתרים על אובדן שניהם…

לא יצא שבוע מאז בריחתם של הגברים מן העיירה וכבר גדודי הגרמנים באו בשעריה. תחילה הופיעו רכובים על אופנועים, אחריהם פלוּגת טנקים ואחריה שִפעת חילותיהם; להקות אווירונים סוככו עליהם מן האוויר, אך לא היה להם על מה להגן – כבר נשברה רוחם של המגינים ואיש לא העיז עוד לקום נגד האוייב.

אימת מוות נפלה על בני העיירה ופליטיה. הם הסתגרו בבתיהם, בחוֹרים ובמאוּרוֹת, לחוצים ומחוצים עד טישטוש החושים – אין איש מעיז להוציא ראשו לאוויר העולם.

אך משארכו הימים והרעב התחיל מציק להם מאוד התחילו הנועזים מוציאים עצמם מן המחבוא ונותנים צווארם בעול הכובש האכזר ונפשם לשימצה ולקלון. הֵד צעדו של חייל גרמני מפורזל, שליחו של שטן המחבלים, מפּיל אימה על יהודי העיירה ולבם מתפלץ למראהוּ.

בתחילה ניסוּ בני הבית להעלים בפני סבתא החולה את דבר בואם של הגרמנים לעיירה; שכן לא היתה יורדת ממשכבה. אך בלא שהוּגד לה דבר שאלה מיד:

– האם הם אכזריים כמנהיגם? כלום אין להם ניצוץ של נשמה? הרי גם הם השאירו נשים וילדים

בבתיהם – ואין להם אלוהים בלבם?…

בני הבית החרישוּ.

רק השתלטו הגרמנים במקום והנה קם אספסוף פּולני נהוג בידי קומץ פורעים מושבעים והתחילו בוזזים ושודדים רכושם הזעום של היהודים, מכים ופוצעים ושוברים זכוכית החלונות. מוסתים ומולהבים באו בעגלות מן הכפרים הסמוּכים והעמיסו עליהן מן הביזה והשוד; צעקות נישאוּ בסימטאות, גרזינים הלמו בדלתות נעוּלות של חנוּיות ואין מְמַחֶה. הגרמנים התירו דמם של היהודים ורכושם – מתנת פּיוס לעם שמולדתו נדרסה, וחשוכי הנפש קפצו על המציאה בחמת זעמם והשתוללוּ כחיות רעות.

לבסוף שמו הכובשים קץ למהוּמות ובעצמם ניגשוּ לפעולותיהם. בית הכנסת הישן הפך לאוּרוות סוּסיהם, יהוּדים ישישים נתפשׂוּ לעבודה כסייסים; רבים מן הצעירים נאסרו – לא ידע איש את מקומם. חוקים מיוחדים נתפרסמו שהוציאו את היהודים מכלל בני-אדם. אסוּר היה להם לצאת לאחר שקיעת החמה והמעיז לעבור על האיסוּר – דמו בראשו; נאסר עליהם להלך במדרכות; הם נצטווּ להצדיע בפני כל קלגס גרמני ולפַנוֹת לו את הדרך. המגע בין פּולני ויהודים נאסר באיסוּר חמוּר; החרמות הרכוש החלו; וכך היה המעשה: באחד הלילות השתוללו חיילי הגרמנים, שתוּ לשוכרה ושרו שירים וקולם מקפיא את הדם בעורקי היהודים. משנתבסמו כהלכה התחילו מנופפים באקדוחים זה לעומת זה עד שנפלה פתאום יריה ואחד החיילים נפצע בזרועו. מיד יצא קול שהיהודים המשוקצים פגעו בחייל גרמני ואף נמצאו מבני הפולנים שאישרו את המעשה בעֵדוּתם. נקראו פְּנֵי העיירה אל המושל הצבאי ולא נודע מה שעוללו להם; ורק משיצאו מלפני המושל, מושפּלים עד עפר ורמוסים כתולעים, בישׂרוּ לקהל היהודים שהפעם יסולח להם ורק כופר נפשם יוטל עליהם; אך פעם שנייה כי יקרה דבר – לבֵנה על לבֵנה לא תשאר בעיירה ונפש יהוּדית אחת לא תִנצל…

הקנס שהוּטל על הקהילה היה כה עצום, שספק אם בכלל אפשר היה לגבותו מן הישוב הדל שבעיירה. התחילו באוסף כספים ותכשיטים ומזונות והכל הוּבא כופר לשלטון האוייב. אך כלוּם היה בזה די כדי להשביע את תאוותם של המושלים החדשים ולשכך את חמתם? – לא חלף יום בלא פגע ונפשם של היהודים תלוייה להם מנגד. הנחמה היחידה שעוד שׂרדה – אפשר יצליחו החֵילוֹת הנלחמים במזרח המדינה ויכריעו את האוייב ויהדפו את גדודיו מגבוּלם. כל הוֹלם הלב נתוּן היה לתקווה הגדולה שהאירה ככוכב רחוק.

לפתע פשטה שמוּעה מדהימה שחֵילות רוסיה פשטוּ על גבולה המזרחי של פּולין. השמחה בעם השבוי בידי האוייב היתה עצומה, כבר חיכו להתנגשוּת האיתנים שבין רוסים וגרמנים; התקווה נתלקחה אף בלִבּוֹת המיואשים וכבר חיכו הכל שהשונא יִדָחק במהרה מן הארץ; והנה נודע ברבים שבהסכם עם השׂונא נעשה הדבר וחלקה הבלתי נכבש של פּולין, שרק עתה התכונן לעמוד על נפשו, נפל בידי חֵילות הרוּסים. אחרונֵי הלוחמים לחירוּת פוּזרו; וורשה נפלה; הכיבוּש נשלם בכאן ובכאן; חֵילות צלב הקרס לחצוּ ידיהם של חֵילוֹת הצבא האדום על גופה השסוּע של פּולין הקרועה והמתבוססת בדמה…

ומשפּחת סבתא נקרעה אף היא ובוּתרה. נתקעו הגברים באיזור שנטלה רוּסיה והנשים והטף נשארוּ בציפּורני הגרמנים; לא נודע דבר על גורל הבורחים; לא באוּ מהם שמוּעות; אין יודעים לאן הגיעו ואין יודעים אם בכלל הגיעו; מסך כבד, שחור, כיסה הכל…

שקיעה

החורף רד על העיירה, על משכנות ישראל הקודרים; שלג לבן כּיסה את השדות ואף הלבין מעט את גגות הבתים המשחירים ואת אבני הרחובות המשובשים. הנהר קפא; תחילה נתכסה בלוח דק של קרח ומתחתיו עוד קלחוּ מימיו בזירמם האיטי, עד שקפאה בו הטיפּה האחרונה ונכנע אף הוא – קפא ועמד מזרוֹם.

פעם ביום כְּפוֹר וצינה נפתחת הדלת בבית סבתא ואשה זקנה נכנסה וברכה את המסובים לשלום. מטפּחת צמר גדולה כיסתה את כל ראשה, כדרך נשי הכפר; היא באה נשענת על מקל עבה, בודקת בו כל פּסיעה ופסיעה.

משראתה הישישה שאין חרֵדים לקראתה פּתחה פּיה ואמרה:

– מה אתם כבר אינכם מכירים את מַגדה הזקנה? לשווא עמלה המסכנה, לשווא טרחה כל ימיה

בשביל הבית – כבר נשכחה מן הלב…

עכשיו שהתירה מעט את קישוּרי-מטפחתה זעוּ כוּלם, שהכירוּ מיד את מגדה המשרתת מימים קדוּמים; חרדוּ לקראתה והושיבוּה על כיסא.

משהחליפה נשימתה ושמטה את מִטפּחתה על עורפּה אמרה:

שמעתי – אסתר’ל באה לעיירה ואני לא ראיתיה. ואף שלא הייתי כאן שנים, מיד קמתי ובאתי מן

הכפר לראות את הנערה.

הכניסו את הישישה לסבתא, שנשתיירה תמיד בשביל המשרתת הישישה – הנערה הקטנה מן הבית העתיק. נפלה הגוֹיָה על מיטת סבתא ויבבה:

יונתי, לבָּתִי, חולה אַת, חולה? והרי אינך כלל זקנה, נשמתי… מתי היה יום חתוּנתך, לא תמול-

שלשום? והמעשה בחתן שנתחלף אָת זוכרת? כבר מת שמעתי, נוחו עדן: הכל אני זוכרת, הכל, ומתי קרה כל זה, לא תמול-שלשום? יונתי, לבבי היקר, רק היום נודע לי שאַת כאן וכחץ מקשת באתי, על רגלי הזקנות באתי…

חיבקה את צווארי סבתא והעתירה עליה נשיקוֹת חמות. עיני סבתא להטוּ באור רחוק, חם ונרגש. לשווא ניסו בני הבית להרחיק את מַגדה הישישה ממיטת החולה; סבתא מחתה וביקשה במבט עיניה היוקד להשאיר עוד את האורחת אצלה. ומַגדה ממלמלת בלא הרף:

– עכשיו שבאתי ליונתי, ללִבָּתִי, כלום במהרה אלך? וקצת מזונות הבאתי אִתי בשביל נשמתי;

בימים אלה, כשבני הבליעל שולטים במדינה, מי יודע אם אינה חסרה דבר?

ותוך כדי דיבוּר היא שׁוֹלָה מנבכי בגדיה הגסים ספל מלא חמאָה ותריסר ביצים גדולות ומניחה את המזונות בשוּלי המיטה. ואחר נשתתקה. ישבה על המיטה ונטלה את ידיה החיוורות של סבתא ולחצתן; וכך ישבוּ שתי הנשים הזקנות, שרידי ימים רחוקים, אחוּזות ידיים ומחרישות… אולם סבתא לא היתה צריכה עוד למזונות שמַגדה הישישה הביאה אִתה. היא הלכה ושקעה, פּתילת חייה דועכת יותר ויותר ורק עיניה עוד שומרות בעומקיהן ברק חלוּש של חיים.

כל דאגתה נתוּנה היתה עתה לבניה הזרוּעים על ימים, הפּזוּרים בשדות רחוקים ותועים בשבילים זרים; אפשר הם רעבים ללחם ואפשר הם נתוּנים ביד אוייב אכזר. באחד הלילות ביקשה שיקרב אל מיטתה אחד מנכדיה הקטנים, משהביאוהו, נתנה לו סבתא כוס של כסף, מעשה מחשבת, מן התכשיטים המעטים שניצלו במנוּסה ובשוד וגנחה:

– לכשתגדל, יקיר, ותבוא לארץ-ישראל, תיתן את הכוס לישראל-זרח ותגיד לו שזו כוס-שבת של

סבא ז"ל…

והיא נשקה לילד שלא הבין את דבריה, חזרה ושכבה על הכרים.

הגיע פּוּרים – יום הוּלדת השמונים של סבתא. הזמן לא היה יפה לשמחה. האוייב חולש על הנוף ורומס בגסוּת את הנפש; המשפּחה שסוּעה ומבוּתרת, וסבתא עצמה – נר דועך, כבית ישראל כוּלו. ואף-על-פּי-כן התעתדוּ לציין את היום מכל הימים. אלא שתוך כדי קריאַת המגילה בחדר האפל למחצה, שתיקרתוֹ נמוּכה ושוקעת, חלש פּתאום לבה של סבתא ולא הבינה את הנעשה סביבה.

למחרת דעכה עוד יותר נשמתה הפּשוּטה והתמה – נשמת אֵם יהוּדית יקרה.

רוּחות קמוּ ועטפוּ את נפש אֵם הבנים, רוּחות בית האבות הישן, שחזרה לסיים בו את מעגל חייה. דמוּיות קמוּ לתחיָה מחופי ילדוּת בהירים ומתהום העצבוּת הגדולה והתחילו מרחפות לנגד עיניה; אך מה שלחשוּ לה לאשה הזקנה בשעת חייה האחרונה – הלב לפה לא גילה…

ישראל זרחי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל זרחי
יצירה בהפתעה
רקע

Rectius vives

מאת הורטיוס / שאול טשרניחובסקי (שירה)

נֹעַם חַיֶּיךָ יִגְדַּל מְאֹד, לִיצִינְיוּס,

אִם לֹא בַדֶּרֶךְ, תָּמִיד בְּלֶב יָם-מַיִם,

תִּירָא מִסַּעַר, תֵּשְׂט מֶנּוּ, תִּדְחָקָה

רֶגֶל חוֹף-שֶׁקֶר.

דֶּרֶךְ-הַכֶּתֶם, זֶה שְׁבִיל-הַבֵּינַיִם,

אִישׁ יִבְחָרֶנּוּ — סֻכַּת-סְחִי נוֹפֶלֶת

בֶּטַח יֶחְסָר, אַף יֶחְסָר אִישׁ צָנוּעַ

דְּבִיר מִתְקַנְּאִים בּוֹ.

אֹרֶן גְּדָל-גֶּזַע תַּרְבֶּה תַרְעִידֶנּוּ

רוּחַ, וּצְרִיחַ נִשָּׂא — שִׁבְעָתַיִם

נֶפֶץ יִפֹּל בּוֹ, בְּרָמוֹת הַר-הַסֶּלַע

פֶּגַע הָרַעַם.

לֵב חוֹנֵן דַּעַת — תִּקְוָה לוֹ בַצַּעַר,

פַּחַד מִתַּהְפּוּכוֹת-זְמָן בָּאשֶׁר,

סְתָו גֹּעַל-נֶפֶשׁ יְשַׁלַּח יוּפִּיטֶר

גַּם יְשִׁיבֶנּוּ.

כְּלוּם אִם יֵשׁ צַעַר הַיּוֹם, לְעוֹלָם הוּא?

נֶצַח כֵּן יֶהִי? יָבֹא יוֹם וְקוֹל נֵבֶל

יָעִיר הַמּוּזָה, דְּרוּכָה — וְלֹא עַד נֶצַח

קֶשֶׁת-אַפּוֹלוֹן.

וּבַצָּרָה לָךְ הוֹפַע בְּעֹז-רוּחַ

וְאֹמֶץ לֶב-גָּבֶר; אֲבָל גַּם בְּדַעַת

קוּם הִזְדָּרֵז וֶאֱסֹף מִפְרָשֶׂיךָ —

סַעַר יָפִיחַ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.