מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על שום מה?

מאת: ישראל זרחי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ספרית תרמיל; ת"א: משרד הביטחון - ההוצאה לאור; תשמ"ח 1988

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

אותה שנה הייתי יושב בשכוּנה רחוקה של ירושלים, שסימטאותיה פתלתלות, בתיה כפוּפים כזקנים בעלי שׂיבה רעה, וכל יושביה עניים מרוּדים המחזרים על הפתחים בשביל פרנסה. שׂכרתי לי שם חדר קטן, רחוק מעיר והמונה, וקיוויתי למצוא בו מנוּחה מעטה לנפשי. אך כשהייתי שב מרחובות העיר ההומים אל חדרי הערירי, גורר בכבדות את רגלי הלֵאוֹת ונפשי עייפה עד מוות, היתה הבדידוּת יוצאת לקראתי, פורשׂת אלי כפיה ולופתת את חזי עד יציאת נשימה; אז הייתי שוּב נינער, אף שלא שכבתי על מיטתי הצרה כדי מנוּחה מעטה, והייתי עוקר מן השכונה ורץ אל העיר ההוֹמה, כבורח ממקום רע.

באותם ימים שהיה חוסר-מנוחה רודף אותי מן העיר אל השכונה, והבדידות מגרשת אותי מחדרי ומחזירתי שוב אל העיר, מצאתי לי מחסה בבית-קפה קטן ולא-נודע, בקרן רחוב שבמעלה העיר. היה זה בית-קפה מוּזר מעט, שאין בו מאווירו של בית-קפה כלוּם, לא מלצרים שחורי אפוּדה ולבני חזיָה, לא מוּסיקה של שעשועים ולא רעש ורחש המצוּיים במקומות של ציבור. בית-הקפה שלי לא היה אלא סוּכּה קטנה דבוּקה מקרשים ישנים, צריף-עץ עתיק שנשתייר כאן משנות קדוּמים. הכניסה לצריף היתה בדלת קטנה, כמו כניסה לחנות רגילה, ובו היו נמכרים מיני מאפה, עוגות צנומות וגלוסקאות של סולת. ומן החנות הקטנה היתה מובילה דלת אחורית, קטנה מאחותה, ובה נכנסים לגינה קטנה, ששולחנות אחדים עומדים בה בשביל הלקוּחות הקבוּעים. באמת לא היתה אף גינה זו גינה פשוטה. זו היתה חצר קטנה, מוקפת גדר של אבן לא עשוּיָה, כגדרות ירושלים הפרוּצות, שבאחת מפינותיה היה גדל גזע מפותל ויבש של גפן-שדה, קליפתו נושרת מרוב ימים, אך הוא מוציא בדים רעננים רבים, המכוסים שפעת עלים שטרפיהם ירוקים והם מתפתלים וסוככים על כל החצר הקטנה כאדרת ירוקה, וכל יושב שולחן בּדֵל מקהל כאילו ישב בסתר גינה. בימי עונה תלוּיים פירות בבדי הגפן, אשכולות ענבים דקים שלא הגיעו לכלל פרי בשל, וּשׂריגי הגפן לופתים את אבן הגדר ומתרפקים עליה בדבקות.

וכך איוויתי לי מקום זה לשיבתי, וכל אימת שהיתה בדידות תוקפת אותי והגעגועים נוגעים עד נפשי, הייתי בודק באין רואים את המעות הקטנות שבכיסי, וכשנוכחתי שדי בהן כדי ספל קפה, הייתי בא לבית-הקפה ויושב לי יחידי בסתר הגפן.

באי בית-הקפה לא היו מרוּבים, אך כולם נחשבו כמו משפחה אחת. אמנם לא היו מברכים זה את זה לשלום, ולא כל שכן מדברים איש עם רעהו, ואף-על-פי-כן היתה ביניהם איזו קירבה סמוּיָה, כאילו היתה ברית אילמת כרותה ביניהם. בחנות הקטנה, מאחורי שוּלחן העסקים הצר, היתה יושבת בעלת הבית, אשה על סף הזיקנה ששׂערותיה הקדימו להלבין מכמישת פניה, מקבלת את אורחיה הקבועים בסבר טוב, בחיוּך אילם ונענוע של ראש מועט, אינה מדברת דברים יתירים ואינה מקפת את הבריות בשאלות, ורק עיניה מלווֹת את האורח בחיבּה מפּתח החנות ועד למקומו הקבוע בגינת הגפן. ואיש זר כי יבוא בחנותה, היא מקבלת פניו במבּע של צינה מנוּמסת, משמשת אותו בידיים מהירות – נוח לה שיקנה צרכיו וילך לו לדרכו בשלום ובקהל אורחיה שבגינה לא יתערב, כאילו לא היו כלל עיניה נשׂוּאות לפדיון.

בשעה של בין-השמשות הייתי תמיד רואה לימיני איש במיטב שנותיו, גבה קומה וצנום לחיים, שאפּוֹ אף של נשר, מוֹכים תקוּעים לו בשתי אוזניו. הוא בא, מכוון פסיעותיו לעבר שולחנו הקבוע, וכשהוא מוצאו תפוס לאחר, הוא שוהה רגע תחתיו, אובד עצות כמי שספינתו נשבּרה בלבב ימים, עד שבאה המגישה והיא רואה את מבוכתו ומפנה לו את מקומו הקבוע. נחלץ מצרתו הוא יושב אל שולחנו, שוֹלֶה סיגריה מכיס החזה, מחלקה לשניים, ומשווה את שני הזנבות אם עלתה חלוקתם יפה. מחצית סיגריה הוא מניח על השולחן ומחצית סיגריה הוא מצית מיד, ואת הגפרור שראשו נאכל באש הוא מחזיר בקפידה לתוך קופסת הגפרורים שלו. כשעלה זנב הסיגריה כולו בעשן, הוא משקיע עצמו שעה ארוכה בגל של עיתונים המזומן לו תמיד על שולחנו, ומשסיים קריאתו הוא מסלק את הגל מעליו, מצית את מחצית הסיגריה השנייה ומבקש מאת המגישה לתת לו את מנת הקפה שלו. אחרי שגמר לעשן, הוא גומר את הקפה עד טיפתו האחרונה, קם ומסלק בחשאי את פרוטותיו ויוצא מן הגינה בפסיעה קטנה ודקה, שלא לפי מידת רגליו הארוכות.

אצל שולחן אחר, בסמוך לפתח הכניסה, יושבת אשה לא צעירה, משקפיים עבי זגוּגית על עיניה, שקוּעה בהירהורים המצֵלים את פניה בעצבוּת רבה, אינה נותנת לבה על הנעשה מסביבה. פתאום היא נינערת, כאילו החזירה מבּט ממראה רחוק, ומתחילה לכרסם בחופזה את עוגת הסהרוֹן המונחת לפניה מתחילת בואה, ובעוד פירור המאפה האחרון בפיה, היא קמה מבוהלת ועוזבת את מקומה, כאילו איחרה לשבת שעה יתירה.

יש ונכנס לגינה תלמיד מהר הצופים, חפיסת ספרים גדולה תחת בית שחיוֹ; הוא פורשֹ לקרן זווית, מזמן עצמו לעיין בספריו הרבים, אך עד מהרה הוא מסלקם לצד, משלשל ידו לכיס ושולה ממנו מכתב קטן, פיסת נייר מקופלת קיפולים רבים, והוא קורא וחוזר וקורא את הנייר המקוּמט בדבֵקוּת ובעיניים לוהטות, כאילו כתובה בו הבשׂורה הגדולה.

עיתים נכנסות לכאן אחיות של בית-החולים הסמוך בלבושן בלבן; חבוּרות חבוּרות הן באות; צעירות שבהן חוטפות עוּגת דבש ורקיקי ביצים, אוכלות בקול תאווה, כופפות עצמן זו על זו, לוחשות על האוזן סודות כּמוסים, ומיד הן נותנות קולן בצחוק דק וכבוּש כאגוזים המידרדרים, והן מכניסות לשעה קטנה באווירה השקטה של המקום רחש שלא מכאן. קשישות שבהן באות ויושבות במתינות על מקומותיהן, קובעות מבטן נִכחן, כאילו צער האדם שהניחו לשעה בבית-הייסורים הלבן טבע על פניהן את חותמו לתמיד, גירש מלִבָּן כל שמחה, ושוּב לו תדענה לעולם צחוק משוּבה מהוּ.

עד מהרה הייתי גם אני לאורח קבוע במקום הזה, מקובל על כוּלם, המבקרים רואים את בואי בעין יפה, המגישה יודעת את מבוקשי בטרם נתבקשה, ובעלת-הבית מקבלת אף אותי בסבר טוב ובחיוּך שלֵו ומרגיע. עד מהרה נוכחתי לדעת, כמו יתר האורחים הקבועים, שמקום זה היה בית מעט לאלה שלא היה להם בית.

ב

פעם אחת ישבתי בערב בפינתי והייתי מביט באורות החשמל הקטנים הקבועים בענפי הגפן ומאירים את הגינה בחֵן. אף שהיו אותם ימים ימי קיץ, היתה צינה באה מהרי ירושלים ולוטפת את הבשר בנעימות. פתאום חשתי שהמגישה באה אל שולחני, מעמידה בו כלי-אֵפר ושוב מסירתו ממקומו, והיא מכרכרת סביבי כירכוּרים משוּנים שלא כמנהגו של מקום זה, שאין פונים בו לאורח, אלא אחר שהוא עצמו מבקש תחילה לקרב לו משקה או מאכל.

הבטתי במגישה תוהה, מבקש שורשו של דבר. מגישה זו, אשה יפה היתה, עיניה עירניות, מרקדות מעט; זו היתה אשה בּשֵלה, שתור עלוּמיה התמימים כבר נתרחק ממנה מרחק רב ורק אורו הרחוק עוד היה מבליח מעט בפניה. אווירו של מקום היה עושה שהיתה מתנהגת בצניעות שקטה, אינה מרקידה הרבה את עיניה ולא מנענעת עצמה במותניה יתר מן הראוּי. אך פעמים, כשהייתי יושב בפינת הסתר שלי עד חצות ומקדים לצאת רק בשעה קטנה לפני המגישה הייתי רואה בחוּרים ממתינים לה בקרן הרחוב החשוּך, ובצאתה הם משלבים את ידיהם בזרועה ונעלמים במוֹרד העיר. עתה סקרתי את פניה בתמיהה, שלא הבינותי מה הביאה לידי התרגשות, וראיתי שהיו עיניה לוהטות באור מוּזר, שׂפתיה מרתיתות וכל פניה נגוּעים בהתעוררות רבה. כשראתה אותות התמיהה שבפני, נטלה מבט עיני והובילתוֹ בעיניה לעבר שולחן קטן שעמד בסתר הגפן, כמבקשת לתרץ את תמיהתי.

ואמנם ראיתי מראה לא רגיל: אצל השולחן הקטן, המוצנע בין ענפי הגפן, ישב זוג צעיר; הגבר איש יפה, לבוש בגדים אפורים, ולעומתו, מעבר השולחן ישבה נערה, צעירה ממנו, לבוּשה חולצת-תכלת רקומה, צמות בהירות, ארוכות, תלויות לה ברישול נחמד על כתפיה, יופי של אשה וחן של ילדה עדיין מתנצחים בפניה הצעירים ומשווים להם מראה לא-רגיל. הם ישבו זה לעומת זו וידיהם אחוזות מעבר ללוח השיש, ומבט עיניהם טובל זה בזו. בלא ניע היו יושבים שקועים באור עיניהם, כרואים מחזות קסם. תום נפלא היה בישיבתם זו ובמבטם הלוהט, משב אגדה רחוקה מארמון של קסמים.

המגישה ציפּתה למראה פני במבט נצחון, מבקשת לומר שמעתה בוודאי אבין להתרגשותה; אך משלא ראתה בפני כל אות של הסכמה, כופפה עצמה עלי, עד שנגע חזה בכתפי, ולחשה לי על אוזני בנעימה של לעג מר:

– מה תאמר, בימים שלנו, היתכן עוד בימים שלנו כדבר הזה?…

זכרתי אותה שעה את פגישותיה עם הגברים בסתר הרחוב, וידעתי שאילו היתה רואה את הגבר והנערה שלפנינו יושבים ומנשקים זה את זה ומגפפים זה את זה לעיניה, לא היו מעוררים את פליאתה; אך מפני שישבו מחרישים, אוחזים ידיהם בדבֵקוּת ומביטים זה בעיני זה במסירות חרישית כל כך, לא יכלה לשאת את מראה התום הנלבב. ריחמתי עליה, אפשר לא היו בלעגה השנון אלא קנאה סמוּיָה וזכרונות מרים על אהבה ראשונה וגעגועים לוהטים על ימי עלומיה הרחוקים ששוּב אינם חוזרים.

משנוכחה שאיני שותף לה בפליאתה, ושאין היא מצליחה לסחוט ממני אפילו סימן של הסכמה, פסקה לכרכר סביבי, נטלה שוב בתרעומת גלוּיה את כלי-האפר מעל שולחני ופנתה ממני בניענוע מותניים, ומבטה צונן כשל בת מלכה שנעלבה…

מיצר הייתי על שציערתיה שלא ברצוני, אך לא טרחתי לתקן את המעוּות. נשארתי עוד יושב במקומי שעה ארוכה וביקשתי לחשוב על דברים טובים שיש בהם להפיג מעט את מצוקת נפשי, אך מדי פעם הייתי מֵסב את ראשי שלא ברצוני, והייתי רואה בחשאי את זוּג הנאהבים יושבים שקוּעים זה בזה כמקודם, אינם נותנים דעתם על כלוּם. פתאום קם הגבר, הסיר בלא שהיות את מעילו מעליו ותלָהוּ על כתפי הנערה, שחולצתה הדקה והשקוּפה לא היה בה די בשביל ערבֵי ירושלים הצוננים. כשנגע הבגד בגוף הנערה, הרתיעה כמתוך רעדה קלה, כתפיה שקעו מעט כהרף עין, כאילו נגעה בהן כּסוּת של אש, ובלא שהסירה פניה מפני הגבר, חייכו עיניה פתאום והאירו את פניה היפים והנבונים באור אהבה מופלא.

אותה שעה חשתי עצמי גלמוד עד חמלה; געגועים עזים נגעו בלבי; קמתי וסילקתי חובי לבעלת-הבית, כשאני מבקש להשתמט ממבּט עיניה, יצאתי בחופזה מן החנות וברחתי מן העיר לשכונה הנידחת, כאילו ישוּעה גדולה מזוּמנת לי שם בחדרי הקטן והערירי.

ג

חלפו שנים אחדות וכמעט שנשתכחה מלבי אותה חנוּת העוּגות שבמעלה העיר, עם גינת הגפן הקטנה שלה. שוב לא גרתי בחדר קטן שבשכוּנת העניים, וייסורים שנראו לי אז כבדים כהרים, דמוּ עתה בעיני קלים כנוֹצה, בחינת מצוּקות חדשות נוטלות עוּקצן של ישנות. ואולם שוב הגיעו לי ימים בטלים, שהיו דומים מעט לאותם ימים שהייתי הולך בהם ערירי; ואיני יודע כיצד קרה הדבר, אך פעם אחת, אפשר מפני קישור סמוּי של הרגשות, עלה פתאום בלבי זכר בית-הקפה הקטן, ובלא משׂים שמתי פעמי ובאתי במעלה העיר, עד מקומו של צריף-העץ העתיק.

בתים אחדים גבוהי-קומה נִבנו כאן בזמן האחרון ודחקו את חנוּת המאפה לקרן זווית, אך הסוּכּה הקטנה וגדר האבן הדחוּיָה השומרת על גינת הגפן שלה עדיין היו כאן כמקודם, דבר לא נשתנה. בעלת-הבית ישבה כתמיד מאחורי שולחן העסקים הצר, וקיבלתני בעין טובה, אך בלא אות של חיבה גלוּיָה, כאילו רק אתמול עזבתי את חנותה, ורק באישוני עיניה הבהיק אור חולף, כמו ברכת אֵם חשאית לבן האובד. אף בחצר הגפן לא חלוּ שינוּיים. גזע העץ היבש מתקלף והולך וקליפתו נושרת, פרצי ענבים תלוּיים באשכּולות ירוקים, וקנוקנות משׂתרגות סביבם, ירוקות ורעננות כתמיד.

ישבתי על מקומי, שהיה פנוּי אותה שעה, כאילו היה מזומן לי כל אותם ימים שלא הייתי כאן, ומיד ראיתי לימיני את האיש הרזה שאפּו אף של נשר, פניו רזים עתה עוד יותר, שקוע בעיתוניו, מחצית הסיגריה מונחת לו עדיין אצל כלי-האפר. שלוש אחיות צעירות ישבו לשמאלי וסיפּרו זו עם זו בהתלהבות רבה, כשהן1 מכרסמות מיני מאפה בשיניהן הבריאות.

מיד באה אצלי המגישה, הסתכלה בי שעה קטנה, כמבקשת לזכור את פני, ומיד הצהילה עיניה, שמעט קמטים דקים נוספו בזוויותיהן, וקראה בתמיהה מעורבת בתרעומת חבוּיה:

– אה, זמן רב לא היית כאן…

הבטתי בפניה בהכרת אשמה וביקשתי שתיתן לי ספל קפה. מאז ישבתי בבית-קפה זה, התרגלתי לשתות גם משקאות אחרים, אך כעת כאילו נימחו כל אותן שנים מחיי ושוב ישבתי כאן בפינתי כמו אז, לפני ימים רבים, כשהייתי בודק באין רואים את מעותי בכיסי – וביקשתי כוס קפה כמו לפנים.

כשישבתי וחיכיתי לקפה שלי, הסבתי ראשי לכאן ולכאן וביקשתי לראות את המקום ששימש לי לפני ימים פינת מחבוא לחלום בה את חלומותי. האחיות גמרו בינתיים לכרסם את עוגותיהן, אך עדיין לא גמרו את שיחן, הן יצאו מן הגינה בעודן מספרות זו עם זו בהתעוררות רבה. כשהפניתי את ראשי לקרן החבוּיה של הגפן, ראיתי אשה צעירה ויפה יושבת אצל שולחן ובוחשת לאיטה את ספלה. הִשהיתי עליה את מבטי ולבי פעם בחוזקה. אף שהיו שערותיה קלוּעות עתה בתסרוקת גבוהה כדרך הנשים בעיר, הכרתי בה מיד את הנערה ארוּכת הצמות, שישבה כאן לנוכח אהובה באותו ערב זכור לי היטב, ושיקעה מבטה בעיניו כקסוּמה. מן הערב ההוא והלאה הייתי רואה אותה כאן לפעמים, באה עם אותו איש שבוודאי היתה לו לאשה, יושבת עמו שעה קטנה אצל שולחן השיִש, שותה קפה, מדברת דברים מעטים ושוב הולכת מכאן. אף היא ראתה אותי כאן באותם הימים, והיתה עמנו למשפחה אחת, עד שעזבתי את בית הקפה ושכחתי את כל באיו, עד היום הזה.

עודה בוחשת את ספלה בתנועה איטית, הגביהה עיניה ומבטֵנו נפגשו. עתה כבר היתה אשה גמוּרה, יפת תואר מאוד, חן הנערה שנעלם מפניה שייר אחריו יופי של אשה בּשֵׁלָה, עיניה החוּמות נבונות. איני יודע אם היה מבט עיני משוּנה מעט מפני הפגישה הלא-צפויָה, אך נדמה היה לי שהיא הרכינה מעט ראשה לאות היכר. נבהלתי להשיב לה ברכת שלום, וטרחתי להסב ממנה את פני שלא להטרידה. אף שאנסתי עצמי שלא לשים לבי לאשה היפה, ראיתי שנטלה ארנקה ושלתה מתוכו סיגריה, ביקשה גפרורים ולא נמצאו לה. חסרת עצה פנתה כה וכה, מבקשת אש להצית בה את הסיגריה. כיוון שהמגישה עדיין לא חזרה, והאיש הרזה לא שֹם כלל לבו לנעשה מסביבו, מיששתי בלא משֹים בכיסי, וכשנענו לי הגפרורים בקול דק, נחפזתי להגיש לה אש לסיגריה. היא קיבלה מידי את הגפרור הדולק באצבעותיה הדקות והארוּכות, הודתה לי בענוות חן, מבקשת מחילה על שהטרחתני, ואמרה לי בקול נעים, מהסס מעט:

– דומני שלא ראיתיך כאן ימים רבים…

געגעתי במבוּכה והשבתי כבד-פה, שאכן כן הדבר, ימים רבים לא הייתי כאן. כשפניתי לשוב למקומי, הביטה לעבר שוּלחני, וכשראתה שריק הוא מכלים אמרה בלשון רפה:

– אם עדיין לא שתית, אפשר תשב כאן אצל שוּלחני…

מבוכתי גברה, והיא, בראותה את פיזור נפשי, מיהרה והוסיפה:

– ואפשר אתה מחכה למישהו – תסלח לי, לא רציתי חלילה להפריע אותך…

אז נתבדרה מעט מבוּכתי והשבתי:

– לא, לא, איני מחכה לאיש, אלא – הייתי סבור… אפשר אַת המחכה למישהו, לא ראיתיך דומני אף פעם יושבת כאן לבדך.

היא חייכה חיוּך עצוּב, הזיזה מעט את הכיסא הפנוי שאצל שולחנה, כמזמינה אותי לשבת, ואמרה:

– כן, כן, יפה זכרת, רגילה הייתי לבוא לכאן תמיד עם בעלי…

שהיתי רגע מחריש ולא ידעתי מה לומר לה.

– ואולם הערב – המשיכה כשהיא מסננת את עשן הסיגריה בין שיניה – הערב אשב כאן לבדי – כמובן, אם אתה תסרב לשבת עמי… – סיימה בבת-צחוק קלה, שלא היתה אלא כסוּת למבוּכתה.

ישבתי אצלה על הכיסא הפנוי והבטתי בה בתמיהה שלא יכולתי להסתירה.

– הבה אומר לך במילים פשוטות – המשיכה ואמרה בנעימה חשאית אך נמרצת, כמבקשת לגלות את לבה בבת-אחת – השבוע התגרשתי מבעלי…

הבטתי בה בהשתוממות ולא ידעתי כיצד להביע לה את צערי. אותה שעה באה המגישה, פנתה למקום מושבי הראשון וכשראתה שאיני יושב שם, הסבה ראשה כה וכה ופנתה בתמיהה למקומי החדש, כשטס הכלים בידיה. האשה שאצלה ישבתי הושיטה ידה ורמזה לה, למגישה, שתעמיד את ספל הקפה לפני כאן, על שולחנה. רגע שהתה המגישה בלא תנועה ואחר עשתה רצונה של האשה בלא אומר ודברים, העמידה לפני את הספל ופנתה מעמנו בתרעומת אילמת.

ד

המגישה הלכה ושוב נשארנו לבדנו. הצצתי בגניבה בפניה של האשה הצעירה וראיתי שהם לוהטים. נזכרתי שעדיין לא אמרתי לה כלום.

– כיצד, כיצד… והן נדמה שכל כך אהבתם זה את זה… – הבלעתי בנעימה, ולא ידעתי אם אמרתי דברים שצריך הייתי לאומרם.

היא אינסה עצמה לחייך, אך ראיתי שלבה נסער מאוד.

– בוודאי, בוודאי שאהבנו זה את זה מאוד – השיבה בנעימה עולה – אך הרי משום כך, משום כך דווקא הדבר כל כך נורא!… ואולם עלי לספר לך הכל מתחילה – שאם לא כן, לא תבין מדברי המבולבלים כלום; ומי יודע, אפשר גם לאחר שאספר הכל, לא תבין כלוּם, כי איני יודעת אם אצליח להסביר לך את הדברים, שהרי אף אני עצמי לא הכל אני יודעת, ולא הכל אני מבינה. הדברים כל כך פרטיים, רגשות דקים, לא סיפרתי אותם אפילו לחברותי הטובות… כי קשה הדבר, אין שום דבר של ממש, שוּם מעשים ומאורעות שאפשר לייחד עליהם את הדיבור, רק רגשות, רק רגשות, וכיצד אוכל לספר? ואולם בכל זאת עלי לספר לפניך הכל, בלא בוּשה, הכל הכל אספר, מזמן אני יודעת מפי המגישה שאתה סופר, סיפוּרים אתה כותב, לא כן? והן הסופרים כמו הרופאים – אין אדם מתבייש לעמוד לפניהם בכל מערומיו…

עתה הפסיקה, כיבתה את שארית הסיגריה הדולקת וגמעה מעט קפה מספלה בתנועה נרגשת, ואני ישבתי לפניה מחריש, מבקש להשתיק את הלמוּת לבי. היא נרגעה מעט ופתחה בנעימה שקטה, כקוראה בזכרונות רחוקים.

– הכרתי אותו מיד אחר גמר לימוּדי בבית-הספר. ערכנו אז, לרגל הגמר, נשף גדול בביתי, והזמנתי אליו את כל חברותי, בנות המחזור. הוסכם אז שכל אחת מאתנו תביא עמה לנשף בחור אחד בלבד, הן נחשבנו אז בעינינו לנשים גמורות, ורבות מאתנו כבר היו להן ידידים עוד משנות הלימודים. אף לי היו חברים רבים, אך לא אהבתי אף אחד מהם. בחרתי באחד החברים והזמנתיו לביתי, כדי שאהיה גם אני מקיימת מצווה של הבאת בחור אחד. סמוך לפתיחת הנשף באה אלי חברה, נרגשת ונבוכה מאוד; כבר היתה מוכנה לבוא לנשף, שמלה חדשה תפרה לה במיוחד לכך, וכבר עמד ידידה לבוא לקחתה מביתה, והנה נפתחה הדלת ובן-דודה מירושלים בא במיוחד אליה לתל-אביב לברכה לרגל סיום בית-הספר. ועכשיו דעתה מיטרפת עליה: מה תעשה? תבוא לנשף עם בחיר לבה – כיצד תשאיר את אורחה בבית? תקח אותו לנשף – כיצד תערב לה השמחה בלי ידיד נפשה? היינו אז תמימות מאוד וחשבנו שאמנם פורענות היא שירדה מן השמיים ובילבלה את כל סדרינו. מקץ דיון ארוך ונרגש, הסכמנו שתביא את שני הבחורים כאחד, בתורת יוצא מן הכלל, ולא תחשובנה לה החברות את המעשה לחטאה.

ידיה שיחקו עתה בגדיל עוֹר שהיה מעטר את ארנקה והיא מושכתו לכאן ולכאן, פעם מסבכות אצבעותיה את הרצועות הדקות ופעם הן מתירות את הסבך. פתאום הניחה לגדיל ואמרה כמבקשת להשתמט משפע הזכרונות שעטו עליה:

– לא ארבה בדברים: בן-דודה זה שלח לי תחילה, לפני בואו, זר שושנים לבנות, ואחר שבא וראיתיו – שבה את לבי מן הרגע הראשון. איני יכולה לתאר לך את מראהו. אפשר שלא היה אלא בעל מראה שכיח. עיניו היו אפורות, קומתו טובה, השכלתו וחכמתו, נימוסו ודרכי הנועם שלו – אף אחד מחברינו הצעירים לא יכול היה להידמות לו – כל אלה קסמו לי והייתי כסהרורית. זו פעם ראשונה בחיי חשתי שלבי נזדעזע בקירבי, וכשהיה קרב אלי והייתי רוקדת עמו, היו ברכי כושלות מרוב התרגשות. פתאום עזבתני כל חכמתי – הייתי מוחזקת נערה חכמה – כל שנינותי קהתה, ולא הייתי אלא נערה פּתיָה שהתאהבה בבחור למעלה ראש. שבוע שלם שהה בתל-אביב, וכל אותו שבוּע היינו לשיח בפי חברותי. אפשר גם לעגו לי, שחקו לי, אך אני – לא היה איכפת לי כלום. כל הימים היינו מטיילים בכפרים הסמוכים, שטנו על הירקון ושוטטנו בצל העצים הגבוהים שעל שפלת הנהר – בקיצור, ידי לא זזה מתוך ידו כל אותם הימים. וכתום ימי חופשתו חזר לירושלים והבטיח לכתוב לי מכתבים ארוכים.

כאן הפסיקה, צחקה צחוק כבוש ושוּב אחזה בגדיל העור, משכתו בריתחה ואמרה:

– כיצד אספר לך? לא עבר יום מאז חזר לירושלים ונפשי יצאה אליו מגעגועים. לא מצאתי לי מקום וחיי לא נחשבו בלעדיו כלום, כאילו עשה לי קסם ושוב איני אדם חופשי. שוטטתי ברחובות כמוכת ירח ובלא משים הייתי מביטה במכוניות העוברות על פני. פתאום ראיתי אוטובוס גדול וכתובתו הבולטת נזדקרה לנגד עיני: לירושלים. לבי פירפר: זה האות! מיד רצתי הביתה, אמרתי לאמי שחברתי בפרוור הרחוק חלתה פתאום, ועלי ללכת לבקרה, ואפשר אשאר אצלה כל הלילה, ואל תדאג לי אם לא אשוב אותו ערב הביתה. אחר-כך יצאתי מן הבית וישבתי באוטובוס העולה לירושלים. ידעתי את כתובתו ומצאתי את ביתו על נקלה. כבר היתה שעה שבּין-הערבּיים כשדפקתי על דלת הבית וחיזקתי את לבי כדי לשאול מפי הבריות על אותו דייר שביקשתי. אך למזלי פתח הוא עצמו את הדלת. עדיין זוכרת אני את אותות התמיהה הרבה כשראה אותי עומדת לפניו. “את?!” – שאל, כאילו הייתי רוח עוברת ולא בשר-ודם. – “אני” – השבתי. – “טיול? נזדמנת לירושלים? – חזר ושאל בהשתוממות גוברת – יש לך כאן קרובים?” – חייכתי בהתרגשות והשבתי: – “לא, לא, לא נזדמנתי לירושלים, אין לי כאן קרובים, אני באתי במיוחד אליך, לראותך שעה קטנה…” – “אלי?!” – שאל כמעט בקריאה – “לשעה קטנה? ואוּלם בשעה זו אין כבר אוטו שאפשר לחזור בו לתל-אביב!” – סיים בחרדה גדולה. – “ומה בכך” – השבתי בשלווה מעוּשה – “אשאר כאן, אוּלי יימצא אצלך מקום בשבילי…” – עדיין אני זוכרת את מבוּכתו הרבה כשהכניס אותי לחדרו והושיבני על כיסא. עיניו בערו באש וכל שלוותו נמוגה. הוא היה גר לבדו בחדר, חי חיי רווקים, ולא היתה לו בביתו אפילו כוס מים רתוּחים. אחר שישבנו שעה קטנה מחרישים ונבוכים, הוליכני לסעוד עמו. יצאנו והלכנו שעה ארוכה עד שבאנו לבית-קפה קטן ומוּזר, ושם ישבנו. זה היה המקום שאנו יושבים בו עכשיו. כאן, בחצר הגפן הזאת, אצל השולחן הקטן הזה. פה ישבנו והחרשנו. בעצם אין לי מה לספר לך על ערב זה, אך לעולם, לעולם לא אשכח אותו. כבר אמרתי לך, שוּם מעשים מיוּחדים לא קרו בחיי, ורק הרגשות, הרגשות… איני זוכרת כלוּם מאותה ישיבה כאן, ורק איזה חלום קסמים עולה בי לזכרו, כמו ענן פלאות. דומני שישבנו מחרישים ואחזנו זה בידי זה. מה חשבתי אז – איני יודעת, לא אוכל לומר כלום, ורק רגע אחד אני זוכרת, רגע פעוט ולא חשוּב, אך איני יודעת למה, דווקא רגע זה חרות על לבי תמיד. הוא ישב מוּלי, בחליפתו האפורה, ואני הייתי לבושה בחולצת תכלת דקה ושקופה. בתל-אביב היו ימים חמים ולא זכרתי לקחת שום לבוש חם, באמת לא לקחתי עמי כלום, אפילו לא בגדי שינה – אך בירושלים היו הערבים צוננים. אני לא חשתי כלום, אך פתאום קם ידידי מעל מקומו, הסיר מעליו את מעילו ותלה אותו על כתפי, על צמותי הארוכות – היוּ לי אז צמות בהירות ארוכות מאוד. רק רגע זה אני זוכרת מכל אותו ערב, כיצד נרעד לבי בקירבי ממגע הלבוּש שלו, ואז ידעתי לבטח שגבר זה נועד לי, רק לי… ואותו לילה נשארתי ללון עמו בחדרו.

ה

לא עברו ימים רבים ונישאתי לו. אמנם בתחילה התנגדו הורי לנישואים; הם טענו שעדיין צעירה אני מדי, ולפי כשרונותי עוד ראוּי לי ללמוד על הר הצופים, כמו שחשבנו מתחילה. אך אני לא השגחתי בדבריהם. אמרתי להם שכבר בגרתי די צורכי, אפשר יותר משהם משווים בנפשם, ואחשוב לי זאת למעשה לא-מוסרי אם אתכחש לקריאת לבי. השקפותי בענייני מוּסר מוזרות היו תמיד בעיני הורי וקרובי, ואמוּנותי לא היוּ נחשבות להם אלא כשיגיונות של נערה; ואולם אני, תמיד היתה תשוקתי שלא להיגרר אחרי המקובל אלא ללכת אחר תביעת לבי. עד כה לא נתקלתי אלא בדברים של מה בכך וזו לי פעם ראשונה שעמדתי לפני שאלה חמוּרה, ואני החלטתי להילחם. כשראו הורי שאיני זזה מדעתי, נתפייסו לי, ואף שאיימו תחילה שלא יתנו הסכמתם לעולם, באו לטקס נישואינו ושמחו בשמחתנו מאוד. מה אומר לך? לא התאכזבתי בו חלילה. כיום אני יודעת שהיה זה מעשה נועז ונמהר. לחיות עם גבר יומם וליל, באותו חדר, לאכול עמו מאותה קלחת, לרחוץ עמו באותו חדר-הרחצה ולישון עמו במיטה אחת – לא, כל אלה אינם פגישה של ארעי במסיבה חגיגית. ואף-על-פי-כן חייבת אני לומר לך שלא התאכזבתי בו, בבחיר לבי; אדרבה, הוא היה הטוב שבאנשים שידעתי. הוא אהב אותי, כל שעה פנוּיה מעבודתו היה מבקש לשהות במחיצתי, ופעמים שהיה לוקח אותי עמו למסעות בעסקי מִשׂרתוֹ כדי שלא אשאר יחידה בביתי. היה לנו בית יפה, בית ישן, מאותם הבתים המצויים רק בירושלים: חצר מוקפה גדר עתיקה, שאֵזוב עולה באבניה, רחוקה מבתי השכנים; ובין עצי-זית עתיקים מאוד עמד ביתנו; בית קטן ובו חדרים אחדים רחבים וגבוהים מאוד, בטעם הימים שעברו. שלווה רבה היתה פרושה בבית, הקולות הרחוקים שהיו מגיעים מן הרחוב היו עמומים וכבושים כבאים בעד מחיצה עבה, והֵדם הרחוק עוד היה מגביר את נועם הבדידות. ביום הייתי טורחת מעט במשק הבית הקטן שלי, קוראה בספר ומנגנת בפסנתר, ובערבים היינו יוצאים לפעמים לתיאטרון או לקולנוע, ובדרכנו הביתה היינו סרים לכאן, יושבים שעה קטנה אצל השולחן הזה, שותים קפה ואוכלים עוּגה ומחייכים זה אל זה – לא היינו צריכים לדבר הרבה באותם הימים הטובים כדי להבין איש את רעהו. אוּכל לומר לך בשלוש מלים שכיחות: היינו מאוּשרים מאוד…

עתה שתתה בחטיפה בספלה עד גמירא. התרגשותה עלתה והיא סקרה אותי שעה קלה בעין לוהטת, כאילו השתאתה פתאום, למה היא מגלה לי כאן את כל רזיה. ואולם אחר שהשפלתי את עיני המשיכה לדבר בקול נרגש:

– וכך בא אותו לילה. כן, אותו לילה. אך שוב עלי לומר לך, אל נא תחשוב שדבר מיוחד קרה בלילה הזה, מעשה נורא ואיום. לא, לא, אדרבה, לכאורה היה זה לילה רגיל, לילה ככל הלילות, ובכל זאת, כיצד אספר לך… לילה זה חתך את חיי, אף שלא קרה בו שום דבר של ממש, רק הלב, הלב… אך את לבי אין בכוחי לתאר לך, זוכרת אני רק את המראות החיצוניים, יפה אני זוכרת אותם, הם נחרתו עמוק עמוק בלבי, עד שאני מחליפה אותם לפעמים בגורמים עצמם, כאילו הם, הדברים שבחוץ, שגרמו למה שקרה אחר כך… אם כן, פעם בלילה התעוררתי פתאום משנתי וכמו שיקרה לעיתים, לא ידעתי בתחילה היכן אני נמצאת. הבטתי כה וכה ומיד נמשכו עיני לחלון שהיה מבהיק בחשכת החדר. היה לילה חשאי, אור הלבנה האיר את החלון באור עמום, מכסיף. כבר אמרתי לך שביתנו היה מוקף עצי זית עתיקים. עץ אחד עמד בסמוך לחלון ובדיו היו כמעט נוגעים בו. בלילה זה היתה רוח קטנה נושבת בבדים, והענפים הרכים היו מתנענעים, מִתדפקים על החלון בתחינה ומִתרפקים על זגוגיותיו. עלי הזית היו מלטפים את השמשות, פניהם העליונים מוארים באור הלבנה והתחתונים עטוּיי צל. וכך היו העלים מפזזים ומלטפים את השִמשה, כמבקשים לקרוא לי קריאה אילמת. צל דק נרקם על הקיר שמנגד, מואר אף הוא באור שבחלון, ריקמת צללים רבת סוד. פתאום באה לי הארה והבינותי היכן אני נמצאת. הסתכלתי במיטתי, בעלי היה ישן אצלי ושנתו שקטה ונשימתו קצוּבה כתמיד. לא יכולתי להבחין בקווי פניו, כי אור הירח לא בא עליהם. אך פתאום נתמלא לבי השתוממות רבה ואיזו קולות עמוקים בקעו מקירבי, והייתי כולי תמיהה: מה אני עושה כאן, לצידו של האיש הזה, האיש הזר הזה… כל ימי הילדוּת קמו בי לתחייה וזכרתי אף את ימי עלוּמי ואיזה רגש משונה של נכר נגע בי פתאום… בעל, מה זה בעל?… לא יכולתי אותה שעה להבין בשום פנים מדוע קשרתי את כל חיי בגבר זה דווקא, בגבר זה דווקא… – מפני תקיפות השאלות נתמלאתי אימה גדולה וכל גופי התחיל מרתית. גערתי בעצמי ואמרתי לנפשי שאיני אלא נערה פתיָה, הן האיש הזה הוא בעלי ואהובי, וברית-בשרים כרוּתה בינינו לעולם. משכתי את השמיכה על ראשי כדי שלא אראה את נענוע עלי-הזית על שִמשת החלון, והייתי חוזרת לפני עצמי על אותן מילוֹת גערה, אך הקולות לא נאלמו, ולא עוד אלא שהדם גבר בקירבי והיה מביאני לידי מורא ופחד, ולא יכולתי להשתיקו. נלחצתי אל בעלי וביקשתי אצלו מחסה בבדידותי הנוראה, אך למגינת לבי לא התעורר, שנתו היתה חזקה וכמעט שלא הרגיש בי, רק ידו ליטפה אותי רגע, מצוות בעל מלומדה, ושוב שמטה ממני ושקע בתרדמה עמוקה.

קולות הבהלה היו מרדפים אותי, נמשכתי בכוח קסמים אכזרי והייתי מביטה בחלון המוּאר באור המשונה, העמום, ורואה בו את פזיזת עלי הזיתים וריקמת הצללים שהיו מחרידים את לבי, עד שהוּעם אור הלבנה והרוח פסקה והלילה חוור – אז רק אז נרדמתי וישנתי שינה קשה וחסרת מנוחה, וכשפקחתי את עיני נמצאתי לבדי במיטה, בעלי לא היה בבית, כבר הגיעה שעתו ללכת לעבודתו.

פתאום פסקה לספר: הבטתי כה וכה וראיתי שהמגישה קרבה אלינו. היא באה בטַס הריק, להסיר את הכלים מעל שולחננו. בתנועה מהירה נטלה את הספל הריק שלפני האשה הצעירה, בלא שתזכּה אותה אפילו במבט חולף, וכשהושיטה את ידה לספלי, שהתה רגע ואמרה בלעג, כאילו ביקשה לגלות קלוני ברבים:

– אה, כמה מפוּזר אתה היום, כל הזמן אתה יושב לפני ספל מלא, ועדיין לא נגעת בו כלוּם…

הבטתי בה משתאה, וכשירדתי לסוף דעתה, התאוששתי מעט וגימגמתי לפניה דברי התנצלות.

– כן, כן, עדיין לא שתיתי… חיכיתי שיהא צונן, איני אוהב קפה חם…

נטלתי את הקפה ושתיתיו בלגימה אחת עד תומו, והשבתי את הכלי הריק למגישה.

היא נטלה את הספל, אספה אותו אל הכלים הריקים שבטַס, שהתה תחתיה רגע קטן, הביטה בי במבט חושד, משכה בכתפה משיכה קלה, ופנתה מעמנו והלכה.

ו

כשנשארנו שוב לבדנו אמרה שכנתי, כשהיא עוקבת אחרי המגישה היוצאת בדלת הקטנה:

– איני אוהבת אשה זו…

פטרתי עצמי מתשוּבה בחיוּך אילם שאינו אומר כלום, ואז המשיכה לספר:

– תחילה ביקשתי להתעלם מן הקול ששמעתי בלילה. השתדלתי לשכוח את המראות וטרחתי לטשטש את הרגשותי, אך לשווא היתה כל טִרחתי. אותו רגש שאחז בי באישון לילה שוב לא הניח לי ואחז בי כמו רוח רעה. פתאום חל שינוי גדול בחיי, אך שוב, כמו שאמרתי וחזרתי ואמרתי לך, שום דבר לא קרה כלפי חוץ, הכל נתחולל בפנים, בפנים… איני יודעת אם אתה נשוי, שאם לא כן, אפשר יקשה עליך להבין את דברי. לכאורה לא נשתנה בחיינו כלום, ואף-על-פי-כן שוב לא היו חיינו מה שהיו בתחילה. אף פעם לא היינו מרבים בדברים, ואולם, כיצד אומר לך, השתיקה שלנו היתה תמיד מלאה, רבת-תוכן; המעשים הפעוטים שהיינו עושים יום יום היו מלאי עניין ושופעים חדווה גדולה; כשהיו ידינו נפגשות על פי מקרה, כששנינו מבקשים באותו רגע לאחוז בקומקום שעל השולחן כדי למזוג לנו תה בשעת סעודה, היה איזה רגש סמוי עובר מגוף אל גוף כזרם חשמלי ופנינו היו פתאום מאירים… והנה עכשיו, אחר אותו לילה, נשתנו פני הדברים. השתיקה לא היתה אלא דממה מעיקה, כאילו גילינו בבוקר בהיר אחד שאין לנו מה לומר איש אל רעהו. מעשי יום יום הפעוטים לא היו באמת אלא דברים תפלים שאין בהם טעם כלל, ופגישת ידיים באקראי לא היתה אלא מגע של טעות, גופים מתים כמו חוטי ברזל קרועים מעל עמודי החשמל שפסק בהם זרם הכוח… וכשם שעד כה סגר עלי חוג הקסם של בית בעלי, כן נפקחו עתה פתאום עיני לראות דברים שכל ימי נישואי לא נתתי עליהם דעתי כלל. ראיתי עתה עולם גדול הומה ומהמה מחוץ לביתי, גברים צעירים הרבה, מהם יפים מבעלי, מהם מכוערים ממנו – אך כולם מושכים את עיני ומעוררים את סקרנותי. אך, בבקשה, אל נא תבין אותי שלא כהוגן, לא השתוקקתי לפרוץ את חוג חיי כלל וכלל, ואילו פנה אלי מי מאותם הגברים, הייתי בוודאי פונה לו עורף בשאט-נפש, ואולם עכשיו שוב אי-אפשר היה לי להתעלם מן העולם ששטף מעבר לגדר ביתי, אם רציתי ואם לא רציתי – הוא היה קיים. וכך אבדה לי שמחת החיים וחשקי אל בעלי עבר.

לא יצאו ימים רבים והוא חש בתמורה שחלה בי, והתחיל חוקר אותי לסיבת הדבר. ביקשתי לרמוז לו שחרדה אני לאהבתנו, שנדמה לי כי לא עלתה יפה. הוא הביט בי משתאה, אינו מאמין למִשמע אוזניו, ואחר התחיל מגחך, כאילו באתי לחמוד לי עמו לצון. אך במרוּצת הימים הכיר בכל חוּמרת המצב והתחיל טורח להסיח את דעתי מעוגמת נפשי, וביקש בכל כוחו לבדר מעט את רוּחי. ואולם כל השתדלוּיותיו עלו בתוהו. הקול הפנימי היה תובע ממני לראות את פני הדברים כהווייתם – שוב לא היה לי בעלי אלא גבר זר, ומגע הבשרים שלנו – כמוהו כמעשה פריצות. ביקשתי לומר לו, אוּלי ראוּי לנו להיפרד לזמן-מה, אני אשוּב להורי ואתבונן בנפשי ביחידות, אך הוא לא אבה לשמוע. האדם הטוב, עדיין האמין שהפצע יעלה ארוכה, אם רק לא אקרע את כל החוטים שארגנו מאז נישוּאינו. הוא התחנן לפני שאשאר בביתנו הנחמד והשקט, ואילו הוא יהא נוסע הרבה לרגל עבודתו – עד יחלוף הענן הרע. לא היה בי כוח להתנגד להפצרותיו ונעניתי לו. הוא היה כותב לי מכתבים ארוכים ממסעיו על פני הארץ, על אנשים שפגש ועל מעשים שעשה, ורק בעניין שהיה ציפור נפשנו לא נגע, לא היה מטריד אותי בשאלות ולא היה מבקש לעורר עליו את רחמי, לא כלום, לא כלום – רק פרחים היה שולח לי כל ערב שבת, אף אם לא נמצא בירושלים, זר שושנים לבנות בכל עונת השנה, כמו אותן שושנים ששלח לי לפני שראה את פני… כל כך טוב היה, כל כך עדין-רגש, עד שעיתים נדמה לי שמִשגה היה בידי, וכל העניין הזה אינו אלא תעתוע של גורל, ואני אוהבת אותו כבתחילה. אך כשהיה חוזר ממסעיו וסר ליום אחד הביתה ומביט בי במבט של כּלב מוּכּה ומייחל למילה טובה מפי, מצפה לליבלוב של תקווה – אפשר שיניתי דעתי וכל מצוקת הנפש תחלוף כענן בוקר – אז היה פתאום הקול הנסתר עולה שוב ובוקע מקירבי וקורא לי, שאין הוא אלא איש זר, איש זר שאין אני אוהבת אותו, ואסור לי לחיות עמו בכפיפה אחת. איני יודעת כיצד אסביר לך את הדבר, אתה וודאי תחשוב שאין כל זה אלא קפּריסה של אשה שאין עליה דאגות פרנסה. אל נא תחשוב עלי כך, יודעת אני לבטח, הרגש שבא עלי בכוח כזה אינו יכול להיות דבר של קפריסה, והוא עלול לבוא על כל אשה, בלא שימת לב למעמדה; אך אפשר, אילו היתה האשה מטוּפלת בילדים ומזונותיה קשים, היתה אוּלי מוכרחה לדכא את הקול בלבה שלא יעלה אליה הֵדוֹ, אך יודעת אני לבטח שאותו קול היה כוסס את הלב במעמקיו כל ימי חייה… ואולם אני, כבר אמרתי לך – יש לי דעות משלי בענייני מוסר ובקשתי להיות נאמנה לקול לבי כבתחילה, כמו בשעה שדמי קרא לי ללכת אחר אהובי, ואני לא ביקשתי חשבונות רבים ולא השגחתי בכלום, לא בקול הורי ולא בדעת הבריות… כך גמרתי גם עכשיו בלבי ללכת מעמו כשניתקו החוטים הסמוּיים שהיו קושרים אותי אליו – רציתי ללכת אחר תביעת לבי עד הסוף ולהיאבק על הרגש השלם והאמיתי, במסירות ובנאמנות ולא להשגיח בכלום…

עתה קצרה לה נשימתה. היא שהתה רגע, ידיה מחליקות בעצבנות על שפת לוח השיִש.

– כך עברו חודשים אחדים. נוכחתי שאין לנו תקנה אלא גירוּשים. למה יתענה האדם הטוב הזה, ומדוּע אַשלה את לבו, ואני ידעתי לבטח ששוּב אין לאחות את הקרע. ואולם הוא לא רצה לשמוע על גט פיטוּרים. עדיין קיווה שהכל יתוּקן ואין זו אלא רוח רעה השורה עלי. פעם אחת החלטתי לשים קץ למצב הקשה שנוצר, ובשובו הביתה הושבתיו אצלי ואמרתי לו במתינות ובלשון רכה: “ראה, יקיר, אנו אין אנו יכולים עוד לחיות ביחד, ולמה לא ננתק אחת לתמיד את הקשר החיצוני?” – שוב נתקשרה לו אותה עצבות בפניו שלא יכולתי לשאתה, והוא קרא: – “למה, למה?!” – אך אני חיזקתי את לבי בקירבי ואמרתי לו באכזריות: – “כלום עיוור אתה מלראות למה? החושב אתה שאני יושבת כאן אבלה כאלמנה, בשעה שאתה נמצא מחוץ לבית? השכחת שאני אשה צעירה במיטב שנות עלוּמיה? הכל כך תמים אתה עדיין שתשאלני – למה?” – שיקרתי לו, שיקרתי לו! אף שמץ אמת לא היה בכל הדברים האלה. הוא היה אהובי ובשרי, ראשון ויחיד שבאתי עמו בברית אהבה, ולא בגדתי בו עד היום הזה, ורק הלב, הלב הוא שלא עמד בנסיון… כששמע את דברי המרים, נפלו פניו והחווירו מאוד. הוא ישב לפני מחריש ולא השיב כלום, רק יאוש גדול נשקף לו מעיניו. מאז לא התנגד לי יותר, ולפני ימים אחדים הלכנו יחד למשרד הרבנות לערוך בו את טקס הגירושים. למה אשבור שוב את לבי בזכרונות המרים, עדיין המכּה טריה מאוד, אספר לך איפוא בקיצור, ולא אלאה אותך בדברים ארוכים… אם כן, הלכנו אל הרב, שנינו מעוּנים ושבוּרים, עיניו של בעלי היו כעיני שׂה מוּבל לטבח. באנו ואמרנו מה שאמרנו וחיכינו שעה ארוכה עד שנערך כתב הפיטוּרים. ישבתי בקרן זווית וחיכיתי, ובעלי היה עסוּק באיזה משא-ומתן עם השמש. הטוב שבאדם, אפילו בשעה אחרונה זו טרח לחסוך ממני עוגמת נפש. אז ניגש אלי פתאום הרב הזקן ואמר לי: “נו, אשה, אולי תשנוּ דעתכם ותחזרו בכם, עדיין יש לכם שהות…” – הבטתי בו בתרעומת גלויה ואמרתי: “אילו יכולנו לשנות דעתנו לא היינו טורחים לבוא לפני כבודו”. – הוא הביט בי בעיניים עצובות עד שעברה צמרמורת בגבּי. אז פנה ללכת, ורק היפנה עוד לרגע ראשו אלי ואמר בחשאי: – “יודעת אַת, אשה צעירה, שאמרו חכמינו, כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות…” – מה יכולתי להשיב לו? חשתי פתאום כאב צורב ולבי נשבר בקירבי. אך כוס המרורות עדיין לא נמלאה על גדוֹתיה. עוד חיכתה לי השעה המרה של קבלת ספר הכריתוּת. בעלי עמד מוּלי חיוור והחזיק את הגט בידו, וכשהיה צריך להושיט לי את יריעת הקלף, עברוֹ פתאום רעד, אצבעותיו רטטוּ וכל גופו נזדעזע כאילן שהיכּה בו הרעם. נחרדתי כולי ורציתי לבוא וליפול על צוואריו ולנשק את פניו החיוורים, שידעתים כל כך טוב ושאהבתים כל כך הרבה, ולנחם אותו במילים רכות וטובות ולומר לו: אל-נא, יקיר, כל זה אינו אלא חלום רע, חלום רע… אך כבר היה מאוּחר מדי. הוא כבש את חוּלשתו והגיש לי את ספר הכריתות, ואני נטלתי ברעדה את המגילה מידיו.

היא היתה פוכרת את אצבעותיה הארוכות בריתחה, הביטה בי בעין לוהטת ושאלה במבט של תרעומת:

– אפשר סבור אתה שהייתי מאוּשרת אחר שהשגתי את מבוקשי והתגרשתי מבעלי? לא, לא! מעולם לא היתה לי שעה מרה כאותה שעה… למה אסתיר לפניך, אמנם, אשה מודרנית אני בת-חורין, חופשיה מדעות קדומות – ואף-על-פי-כן, עלי לומר לך את האמת כוּלה, חשתי אותו ערב שהוּתרתי לכל העולם, וכל גבר יכול לבוא אלי באין מפריע. כל זמן שלא התגרשתי מבעלי, ואפילו בשעה שכבר לא חייתי עמו, היתה עלי איזו עין טובה, ולוּ גם מרחוק, הייתי שייכת למישהו, ולוּ גם בעיני הבריות בלבד, אך עתה, עתה פתאום עמדתי בעולם יחידה וגלמודה, מופקרת למבטי הגברים, כאילו הציגוני עירוּמה לעיני כל ואין עלי בעלוּת, והאדם היחיד שאהבתי – אני עצמי גירשתיו מלפני, אני עצמי גירשתיו מלפני…

קולה נשבר והיא ביקשה לעכב את הדמעות שחנקו את גרונה והיו פורצות מעיניה. לבסוף הליטה את פניה בכפות ידיה הדקות ולא סילקתם שעה ארוכה, ורק כתפיה הרתיתו כמו בעווית.

ז

עצרתי את נשימתי, צימצמתי עצמי וישבתי בלא ניע על מקומי, כדי לא לטורדה מהזייתה. מסביב גברה האפילה; המנורות הקטנות שביצבצו מבין עלי הגפן כבר כוּבו, ורק פינתנו עוד היתה מוּארה במנורה זעירה; יחידים נשארנו עתה בגינת הגפן. האיש הרזה בעל אף-הנשר כבר הניח מזמן את מקומו אחר שעישן את מחצית הסיגריה שלו; אורחים מעטים באו וכבר הלכו להם לדרכם. המגישה יצאה מן החנות פעם ושתיים, עברה את הגינה השרוּיה באפילה, שלחה אלינו עין זעוּמה ומשתאה וחזרה על עקבותיה, אך אל פינתנו לא העזה לקרוב. פעם אחת ראיתי אף את פניה של בעלת-הבית, כופפת מעט חצי גופה מעל שולחן העסקים שלה, מפנה כהרף עין את ראשה לעבר דלת הגינה, מביטה בחשאי לפינתנו, ועיניה היגעות מלאות דאגה עצוּבה.

פתאום הרתיעה האשה הצעירה על מקומה, והיתה מספרת כמעלה הֵד דברים שבלבה, ואת פניה לא היפנתה אלי.

– חשבתי שעל ידי הכריתות שתיעשה כחוק וכמשפט אנתק עצמי מן העבר, אסלק את כל חששותי ואתרץ את ספקותי, ושוב אהיה אשה בת-חורין כמקודם – כך היתה הדעת נותנת… אך דווקא אחר המעשה התחלתי פתאום זוכרת את כל עברנו בבהירות גדולה, ולבי נקרע בי לגזרים. עכשיו אני רואה, כיצד בא אלי אז לנשף, וכיצד באתי אני אליו לירושלים, ואיך דפק לבו בהתרגשות ופניו חוורו כשאמרתי לו שאיני חוזרת לתל-אביב ואשאר ללון אצלו אותו לילה… ועוד אני רואה את שנינו ישובים כאן אצל שולחן זה, והוא מכסה את כתפי במעילו האפור… יומם וליל אני רואה את תנוּעותיו, אני שומעת את קולו ורואה את ברק עיניו, כיצד הוא מחייך כשאני אומרת לו מילה של חיבה, והוא מושך עצמו כדרכו בתנוּך אוזנו מרוב מבוּכה, וכיצד היה אומר לי שאינו יודע במה זכה שבאתי לביתו ונשרתי לסַלוֹ כפרי-חמדה בשל, ואחרון אחרוֹן מר כלענה – תמיד אני רואה לנגדי אותן עיניים עגוּמות העוקבות אחרי בכל אשר אלך, והן תובעות ממני מענה: כיצד קרה הדבר, כיצד קרה הדבר, והרי היית לי אחות והיית לי אוהבת…

עתה שמטה ידיה מעל פניה ופרשתן כמגישה לפני משפטה, ואמרה בהתרגשות גוברת:

– אדרבה, אמור לי אתה, מה אשיב לו? אנו האנשים הפשוּטים, מה אנו יודעים? אין אנחנו אלא כמו אותם מחוגים של שעון המתרוצצים בלא הרף על לוח השעות אילך ואילך, ואין אנו יודעים בשביל מה… ואולם אתה, אמור לי, אמור לי, מה נעשה מאחורי לוּח השעות, מה מניע שם את המחוגים! אמור לי, אמור לי, האם אנחנו רק חיות ההולכות אחר שוועת הדם העיוורת, וכל משחק האהבה אינו אלא בדיָה יפה? אמור לי, אמור לי, למה הלכתי אחריו בתחילה כמוּכת ירח, ולמה מאסתי בו פתאום בלא טעם, ומדוּע אכלתי את לבי אחרי שניתקתי עצמי ממנו – אמור לי, אמור לי, על שוּם מה קרה כל זה, על שוּם מה!…

היא תפסה בידי שהיתה שעוּנה לה על לוח השיִש ומשכתה אליה בריתחה. חשתי את ידה חמה ומרתתת, וזימנתי עצמי להשיב, כמו אותו תינוק שנתבע להשיב לפני רבו. ואולם, כשזקפתי את עיני וראיתי את פניה לוהטים ועיניה בוערות באש, ריסיה מרעידים וגבותיה מצוּמצמות כקשת דרוּכה – חשתי שאיני יודע להשיב לה כלום, תליתי ראשי על חזי והחרשתי…


  1. “כשהם” במקור המודפס. צ“ל: כשהן – הערת פב”י.  ↩

ישראל זרחי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל זרחי
יצירה בהפתעה
רקע

קָצִיר

מאת מתתיהו שוהם (שירה)

הַמַּגָּל

אֵין נִיד וְאֵין רַעַד –

עָמְדוּ הַשָּׂדוֹת בִּמְלֹא כָל -יְבוּלָם

בְּתוֹךְ שְׁלוֹם -הַלַּהַט.

וְזֹהַר שֶׁל זָהָב

עַל רָאשֵׁי שִׁבֳּלִים, אֶל שְׂפָמָן חַד -צָפוּף

מִמְרוֹמֵי -זִיו רָעָף.

וּשְׁקִיעַת -הַפְּלָדוֹת

כִּי יָרְדָה עַל שָׂדוֹת,

זְקוּפוֹת וְגֵאוֹת אַט יָקְדוּ שִּבֳּלִים.

עִם -לַיְלָה שַׁח רֹאשָׁן מִפַּחַד וּתְפִלָּה:

עַל צַמְּרוֹת -הַיַעַר

שָׁט מַגַּל -סַהַר.

בְּהָנֵף חֶרְמֵשׁ

קוֹרְנִים מֶרְחַקִּים מִזֹּהַר אֵין -סוֹף

וְגַלֵּי שִׁבֳּלִים

מְפַכִּים וְגוֹרְפִים זִיו יַמֵּי אֵין -חוֹף.

מִי נִפנֵף בַּתְּכֵלֶת הַצְּלוּלָה בִּבְרַק

חֲרָבוֹת -מַגָּלִים,

וַיְעוֹפֵף אֶת לַהֲבָם הַמְלֻטָּשׁ, הַדַּק?…

הָהּ שׁוּר, מַה -צָנַח וְדָעַךְ שָׁם דֹּם –

מִי נָפַל שָׁם חָלָל

בֵּין תַּלְמֵי הַדָּגָן הַמַלְבִּין בַּחֹם?

מִי נִצַּב עַל דְּרָכִים וְנָתַן שָׁם צָו:

חַלְּקוּ זְהַב -שָׁלָל! –

בְּשַׁלְוַת הַשָׂדוֹת מִי קָרָא לַקְּרָב?

אֹסֶף

עִם צָהֳרֵי -הַיוֹם

וְיָצְאוּ הַקּוֹצְרוֹת לְאַלֵּם –

מִטְפָּחוֹת לְרֹאשָׁן לְבָנוֹת

לְמַחֲסֶה מֵחֹם.

וְצוֹבְרוֹת אֶת עָשְׁרָן הַלּוֹהֵט,

רְוֵה עָסִיס וִיקוֹד;

וְחֶדְוַת הָאֹסֶף בְּעֵינָן

וְזִיו שְׁמֵי -הַהוֹד.

וְעָלָה אָז בֶּשֶׂם הַקָּצִיר,

וְעָבַר הֵד -רֹן:

מִשָׂדוֹת רְחוֹקִים לוֹ יַעַן

שִׁיר שֶׁפַע וָאוֹן.

שִׁיר -תּוֹדָה לְאֶרֶץ וָשַׁחַק

בְּעַד כָּל -הַיְקָר –

וְצִלְצֵל הַמֶּרְחָב הָרַעֲנָן

וְלָהַט וְשָׁר.

זָהָב

וַיֵרֶד הָעֶרֶב עַל שָׂדוֹת

וַיְהִי לוֹ הַכֹּל כְּמוֹ -זָר:

הֵן אֶתְמוֹל בִּנְטוֹתוֹ הַצְּלָלִים

עוֹד עִוְרוֹ זְהָב גָּלֵּי -שִבֳּלִים.

וַתַּעֲבֹר צִפּוֹר בִּמְעוּפָהּ

וַתַּבֵּט לָאָרֶץ וַתֵּבְךְּ:

מִי שָׁדַד גַּרְעִינֵי -הַזָּהָב?

הָהּ, קָרָא אֲדֹנָי לָרָעָב…

וּפַרְפַּר, שֶׁחָלָה עִם -שְׁקִיעָה,

דֹּם צָנַח, צְמֵא צְבָעִים וָזִיו –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.