לוגו
נחלת אבות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

לפני ימי דור אחד, בשלהי קיץ, דרכו לראשונה רגליו של ר' יעקב על אדמת הקודש. כשנטתה חמה לשקוע בימה של יפו, היא שער ארץ-ישראל, ישב בעגלת סוסים העולה לירושלים, והיה מיטלטל בה כל הלילה כולו. וכשהגיע לתחומה של עיר הקודש, כבר היו אבני החומה מאירות באור הבוקר המוקדם ומזהירות כאבנים יקרות. רינת השחר נתלוותה לו עוד בהרים, על דרך העולה לעיר, ובמשא נפש שאין לו שעור בא ונכנס בגבולה. השערים נשאו ראשיהם, זה עתה נפתחו לרווחה, ובפתחם נדחף המון עם, מלהג בקול גדול, רוגש ומרחף באיבריו, כאילו ביקש להעיר את הטירה השקועה עדיין בשנת. בשמַים הגבוהים התגודדו עננים דקים ולבנים כעור כבשים לרוך, שנמוגו אט אט ונבלעו בכיפת הרקיע הכחולה.

העגלה עמדה במקום חנייתה, כל יושביה עזבוה ונפזרו איש לדרכו, ורק ר' יעקב עוד נשתהה על מושבוֹ, מביט כה וכה, אינוֹ יודע לאן יפנה. בעל העגלה, שאמרה לו טביעת העין כי איש עשיר הוא מוביל עמו הפעם, לא הניח לו שעה גדולה להמתין, נטל את מטלטליו, הזמינו ללכת עמוֹ והובילו לטובה באכסניות ירושלים, שבעליה ירא שמים ונשוא פנים. ר' יעקב הניח לו לעגלון לעשות עמו כחפצו והלך אחריו כתינוק אחר רבו, מסכים עמו בכל דבריו שהיה מדבר לפניו תוך כדי הליכה, אף שלא נתן עליהם דעתו כל עיקר, מבטו משוטט על פני החוצות ושוהה על כל אבן-חומה.

בעל האכסניה קבל את ר יעקב בסבר חיבה ובפנים מאירים, כיאות לקבל אורח הדור-פנים כמותו, וטרח לפניו שעה ארוכה. ר' יעקב קבּל את שקידתו היתרה של בעל הבית בענווה חרישית, אך כשביקש להציע לו משכב, כדי שיפוש מעט מיגיע הדרך, סרב לו בתוקף שאין אחריו כלום, ואמר שלא עת מנוחה לו עתה. הוא נטל ידיים, לבש בגדי לבן מבהיקים ורכים כמשי, נעל לרגליו סנדלים קלים ויצא לרחובה של עיר. בעל הבית שלח אחריו משמש שיהא מורה לו לאורח את דרכו ולא יתעה בסמטות העיר, אך ר' יעקב החזיר את המשַׁמש לביתו ולא הניח לו להתלוות עמו לדרך.

ברגל בטוחה יצא ר' יעקב מן האכסניה, אך כשבא לעיצומו של רחוב ונתערב בקהל הגויים הרוגשים בשוק, עזבתו פתאום הביטחה, ורגליו התחילו מהססות. לפתע ראה עצמו בסימטה צרה מרוב אדם ובהמה, פֶתח חנות כנגד פֶּתח חנות, וריח של בשר ועיטרן מתערב בריח של פירות וחלב, וקול של משא-ומתן הולך מסוף השוק עד סופו, והכל בהולים ורדופים, כאילו דחקה עליהם שעתם, שקועים בעסק של חולין, אין אדם מרגיש היכן רגליו עומדות. שעה ארוכה עמד בתוך ההמולה הזאת, לבן והדור בקרב ההמון האפור, דעתו מפולגת עליו, והוא מהסס לאן ישלח רגליו. הוא השגיח ביהודי קטן קומה שביצבץ לפניו פתאום, עטוף טלית היורדת לו עד קרסוליו, הולך לדרכו בפסיעה דקה אך מזורזת, אינו פונה ימין או שמאל. שעה קטנה נמלך ר' יעקב בדעתו ואחר פנה והלך אחר אותו אדם.

עתה היה הולך ויורד בסמטות צרות, מדרגה אחר מדרגה, ועיניו שומרות מרחוק על האיש שהולך לפניו לבטח. כך היה פוסע והולך, רגליו יגעות מן הדרך הפגוּמה, והוא יוצא סמטה ונכנס סמטה, הדרך מושכת מטה מטה, עד שבא למקום האבנים הגדולות, שאך הן נשתיירו מן התפארת הקדומה, ורגליו של ר' יעקב התחילו נוקפות, לבו נתמלא הוד נורא, עיניו צורבות מאד. כשהגיע לרחבה וראה מקרוב את האבנים הדוממות, הזמן עשה בהן בקעים גדולים וצמחים יבשים עולים בסדקיהן, גהר עליהן מלוא קומתו ופרש שתי ידיו הדקות וחבק אבן באבנים, אצבעותיו הלבנות נגעו בשוליהן ופיו דבק בסלע הלח מן הטל. כשחש ר' יעקב בצינה שבאבן, עברו רעד, הצינה נתחלפה לו באש להבה, האבן היתה לו כגחלת לוהטת, כל גופו הרתית מאימה ופחד, ולחש תפילתו לא נשמע.

כל ימי חייו הארוכים היה בהוּל אחר הבלי עולם הזה, סובב על מעייני ישועה כוזבים, מבקש רפאות לגוף ואל ישועת נפשו לא שעה. בכמה כרכים גדולים שהה בימי חייו, כמה פַּלטינים ראה, ארמנות פאר ושכיות חמדה; ואילו כאן, במקום הגדול הזה, לא זוהר ולא תפארת, אף לא שיש ובהט, רק אבנים פשוטות אלה, מקום נורא הוד, שאין השכינה זזה ממנו תמיד… והוא, זקן שוטה, רדף כל ימיו אחר הבלו ולא נתן דעתו על חיי עולם, ורק עתה בנטות יומו הביא עצמו למקום שהיה מזומן לו כל ימי חייו והוא לא הרגיש. רחמיו נכמרו על עצמו ולבו צר מהכיל כל עניו, והוא געה בבכי מר. קולו כקול חיה פצועה. מרוב צער וחולשה נתרפו שתי ידיו הדקות ולא יכלו להחזיק באבן הגדולה, והוא צנח על מקומו, ראשו שח ופניו לקרקע.

האיש שבא לפני ר' יעקב למקום הקדוש, נתן לו לשפוך שיחו לפני האבנים, ורק משראה שארכה השעה ואין הזקן זע ממקומו, קרב אליו בפסיעה זהירה, דישדש תחילה ברגליו מפני הכבוד, וכשראה שאיננו נענה הניח לו יד רפה על כתיפו ואמר בקול רך, המבקש לישב דעתו של אדם:

– שלום עליכם, ר' יהודי, וברוך הבא… עולה רגל לעיר הקודש ירושלים?…

ר' יעקב זע והרתיע על מקומו, הגביה ראשו בבהילות ופנה אל השואל תמה. פניו היו לבנים, כאילו לא שרד בהם קורטוב של חיים, זקנו השב מוסיף להם חוורון על חוורונם; מתחת לעיניו תלויים לו ברפיון נאדות דקים של דמעות, ומאחורי שתי עיניו האפורות והדהות נדמה אש גדולה בוערת, אורה מצית את אישוניהן. הוא התחיל מקנח את דמעותיו באצבעות רותתות, ואף שנבהל להשיב, לא הבין לדברי השואל ורק אישוני עיניו בערו כגחלי לילה.

כשראה האיש את מבט עיניו של ר' יעקב, נרתע לאחוריו ועמד בריחוק פסיעה אחת, נפתע מאד. ר' יעקב דמה עתה לשוב ממרחקים נפלאים, רסיסי החלום עודם תלויים בעפעפיו. האיש היה מיצר שהפסיק את הזר מחזונו, ואמר בהשפלת עיניים:

– בכו, ר' יהודי, בכו, ואל נא תחושו כלום, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה…

אך דעתו של ר' יעקב עדיין לא חזרה מן המרומים, והוא הביט בו בשואל בעיניים טרופות, אינו שומע את דבריו, וגעגע בקול מעוך ונבהל:

– אה, מחילה מכם, מה?…

 

ב    🔗

ר' יעקב היה עתיר נכסים; היו לו נחלות בכל רחבי מדינת פולין, בתי משרפות יין וטחנות של קמח, ואלוהים הצליח כל דרכיו. סוסים ורכבים עמדו לשמשו בכל עת וחפץ, והוא נוסע מדי שנה במרכבה של עצמו למרחצאות חמים בארץ ומחוצה לה, וחייו עוברים ברוב שלום ונחת. ואולם דבר אחד היה חסר בחיים – בנים ובנות. אשה טובה היתה לו, יקרה וצנועה, אך אלוהים סגר את רחמה. בתחילה היה נוסע עמה לרופאים ולבעלי מופת בכל רחבי המדינה, – אך לא נמצאה לה רפאות. כשנקפו עשר שנים ראשונות לנשואיהם והיא עומדת עוד בעקרותה, תבעו ממנו בני משפחתו שיגרש את אשתו ויקים ולדות עם אשה אחרת; אך הוא לא הודה להם, כי היתה נפשו קשורה בנפש אשתו העלובה, ולא מלאו לבו לגרשה מלפניו. כך חלפו רוב ימי חייו ואף שהירבה נכסים ועושר, היה צל מעיב תמיד את דרכו, וצער חשאי מתלווה לכל מעשיו.

אשתו מתה עליו והוא כבר איש בא בימים, שערותיו מלבינות וקומתו הגבוהה נכפפת. כשמלאו ימי אבלו, קם ונשא אשה אחרת, צעירה וטובת מראה. עתה נשתנה מזלו לטובה והוא החיה עמה זרע; בן זכר נולד להם, נפש חיה שכל ימיו נתגעגע עליה בסתר ונפשו כלתה לה בכל מאודה. ואולם דוקא לאחר שנולד לו בנו יחידו והחיים שקטו וחזרו לשטוף בערוצם הרגיל, ראה פתאום שהזיווג עם אשתו החדשה לא עלה יפה, ואין הוא יודע מדוע. אפשר צעירות עושה, שנשתנו בינתיים הזמנים ונתחלפו המידות במשך ימי חייו, דור הולך ודור בא, והוא לא הרגיש. אך פסקה האשה להיניק את הילד וכבר מסרתו בידי אמות ומשרתות, והיא עצמה עוסקת בהבלי נשים, כאילו לא היה עליה מורא שמיים. מעתה לא היו דעותיהם עולות אף פעם בקנה אחד; מבקש הוא לנסוע לנוה-קיץ בדרום, מקום חמה נעימה תלטף עצמותיו הזקנות ורוחות קלים יישבו את לבו, מתעקשת היא ללכת לצפון, מקום יערות מצילים שצינתם מרובה מחמתם ורוחות עזים משיבים שם קרה. מבקש הוא לצאת לכפר קטן ושוקט, תוקעת היא עצמה במחשבה להשאר בימי חמה דוקא בעיר הבירה הסואנת. מרכבתו הישנה שהיה נוסע בה שנים רבות והיא לו ככלי חמדה יקר משכבר הימים, שוב אינה טובה בעיניה והיא מבקשת להחליפה במרכבה חדשה כמרכבת שכנם הפריץ, שקפיציה קלים ורפידתה רכה וגלגליה הדקים מתגלגלים חרש; ועוד היא רוצה שיהיו סוסיה אבירים וקצוצי זנב כסוסיהם של הפריצים מעם הארץ, ולא תתבושש. יום בימים שינתה כל דרכיה, התחילה מקשטת עצמה והיא יוצאת פרופה ומפורכסת, מגבעותיה גבוהות כהרים, והיא תולה ענק יקר על לבה ושמה פנינים על צוארה, ובוררת לה עגילים וצמידים נפלאים; שמלותיה ארוכות-שובל ועטורות פיפים וסרטים לרוב, ועל כתפיה תלויות מיני עטיפות של משי ותחרים; ואת חצי פניה היא מליטה במלמלה דקה ושקופה, והיא מהלכת בזרועות חלוצות, רק בתי ידיה, ארוגים מחוט דק ועשויים מעשה רשת, מכסים את בשרה החשוף; אצבעותיה הדקות עטורות טבעות של אבני חן והיא אוחזת בהן משקפיים קטנים, קבועים במסגרת כסף דקה, התלויים לה בשרשרת יקרה, ומדי לכתה ברחוב היא נותנת לשעה קטנה את הזגוגיות על עיניה ומסירתן שוב בכווני חן. וכך היא הולכת ומתקשטת ומוסיפה נוי על נוי, שלא כבת ישראל צנועה וחסודה.

ר' יעקב לא היתה עינו צרה חלילה באשתו ולא ביקש לחסוך ממנה כספו. כלום היה חוסך דבר מאשתו הראשונה? ואולם אשת נעוריו ידעה שלא נברא כסף בשביל ארחות פריצים ולא נאה לה לאשה יהודיה להרבות בגדי תפארת ועדיים, והיא חיתה חיים שקטים וצנועים ואין פניה להבלים. ואף על פי כן לא בא עם אשתו השניה לידי ריב ורוגז, והיתה המחלוקת שלהם נסתרת ומצוקת נפשו חשאית מאד.

עברו שנים אחדות, זיקנה קפצה על ר' יעקב, ואין אשתו הצעירה משנה דרכה, ועוד היא מוסיפה משובה על משובותיה. הגיעו הדברים לכך שהיא חיה לה חייה לבדה, יש לה בתים שהיא הולכת אליהם בערבים ויש אנשים שבאים לביתה תמיד; והוא הולך לבדו אחר עסקיו הפזורים על פני המדינה כולה, יש לו ידידים בין הסוחרים ואנשי המעלה, גם לנוה קיץ הוא נוסע בלא אשתו והעצבות טורפת את לבו בחשאי ואינה סרה ממנו אפילו שעה אחת.

פעם בלכתו בשביל עסקיו, נזדמן לכרך של ים. כל היום היה טרוד בדבר קשה, סכסוך שפרץ בינו לבין שותפיו לעסק, וכשיישב מעט את עסקיו, יצא לרוח הערב, לפוש מעט מיגיעו. נחלץ מרחובות העיר הגדולה, הלך לאטו עד שהגיע לחופו של ים בשעה שחמה שוקעת במרחקים. עמד תחתיו, מביט במחזה הנפלא. הוא אהב חזיונות הטבע, ואף שהיה בהול אחר עסקים היה תמיד מבקש לעצמו שעה פנויה לראות אילן נאה בצמיחתו, פרח נחמד בפריחתו וחמה לוהטת בשקיעתה, והוא מברך את נפלאות הבורא על כל מראה עיניו. עתה עמד וראה כיצד מגלגל הים את גליו, הלוהטים בקרני השמש הנמוכה כיורה רותחת, הגלים מתנפצים אל חוף ונעשים אדוות קטנות מבהיקות בשמש כאבני לשם יקרות. כך היה עומד ומשקע מבטו במרחבי הים הגדול עד שראה ספינה ניתקת מן החוף, עושה דרכה לאטה, תנועותיה זעירות עד אין הכר, אך אט אט היא רוחקת והולכת, נאבקת בגלי הים, מחליקה על ראשיהם ויוצאת למרחב, הולכת ונבלעת באור השמש השוקע. הוא פנה ללכת, שכבר התחילה אפלה יורדת על הים, כשנקרה לו ספן, עובר אצלו בפסיעה כבדה, מבקש לחלוף על פניו. פנה אליו ר' יעקב ברוב נימוס, ברכו לשלום, הושיט ידו לים ושאל:

– במחילה מכם, אפשר תדעו לומר, ספינה זו לאן היא הולכת?

הביט הספן לים והשיב ברוח אדישה:

– לארץ-ישראל היא הולכת.

חשב ר' יעקב שהטעוהו אזניו, חזר ושאל בתמיהה:

– לארץ-ישראל אמרתם?

– כך אמרתי. – השיב הספן בקול שאין אחריו כלום ופנה לדרכו בפסיעה גסה, בלא שיזכה את השואל אפילו במבט חולף. ר' יעקב נשתהה במקום והחזיר פניו לים. הספינה עוד נראתה מעט לעין, אך גלי הים כבר השחירו, אורם הגדול כבה, ואפילת הערב ירדה על הכל. שעה ארוכה עמד ר' יעקב תמה, כאילו קרה לו דבר מופלא. אף שלכאורה היה כאן מעשה פשוט בתכלית הפשטות, לא העלה מעולם על דעתו שספינות מפליגות לארץ-ישראל כמו שהן מפליגות לכל מדינות הים, ואדם משלם דמי נסיעה ויורד בהן והולך למחוז חפצו; והיה לו הדבר כאילו אמרו הבריות: ספינה זו הולכת לחוף ילדות רחוקה וכל הרוצה לירד בה יורד, וכלום לא היה זה פלא מארץ הפלאות?

כשפנה מן החוף כבר בלע לילה אפל את הים ואת גליו, ורחובות העיר שחזר אליהם העלו בשוליהם פנסי-אור ירקרק-צהוב. המולת הבריות בעיר הסיחה דעתו מן המקרה שקרה לו בטיול, עסקיו שוב טרדו את ימיו והוא הפליג דעתו מן המעשה ואמר לעצמו: סוף סוף, לא ראה דבר מחוץ לגדר הטבע, ודרך עולם הוא שיש מדינות מעבר לים וספינות מהלכות מחוף אל חוף, ובני אדם יורדים בהן ומפליגים איש למחוז חפצו.

חזר ר' יעקב לביתו ומחזה שראה על הים נשכח מלבו ימים רבים. אך לילה אחד נדדה שנתו, וכשנרדם לפנות בוקר פקדה אותו הספינה ברוב חלומות, ומאז היתה חוזרת אליו תמיד ומדברת עמו דברי פיוס ודברים של רוגז, משדלת ואף תובעת; פעם הומה כיונה נידחת ופעם מקוננת בקול בוכים; היום מרחשת כרוח בתרנים ומחר רועשת כמצולה עמוקה. וקולה של הספינה נוקב מאד, והיא קוראה לו בתרעומה: מה אתה משקע כאן עצמך בנכר ומקפח כל חייך, רודף אחר נכסים ומכלה שארית ימיך, כלום אין החיים משולים כצל עובר על מים רבים שאין להם סוף? הלא ידעת גם ידעת שמדינה יש בעולם וארץ-ישראל שמה וספינה מהלכת לחופה תמיד, קום כל עוד נותר מעט שמן במנורה וזכה בה. בכמה מדינות היית וכמה ערים ראית ורק אדמת ישראל שכחת ולא זכרת מקום שנעשו נסים לאבותינו והשכינה משוקעת בו תמיד. אלוהים ברך אותך בעושר ובנכסים, עוד מעט ויומך נוטה לערוב ועדיין לא חשבת בדברים שהם כבשונו של עולם, קום איפוא עד שלא אחרת את המועד ועשה מעשה… לא מצא לו ר' יעקב מנוס מפני הקולות הגדולים והוא שומעם בחלום ובהקיץ ועיניו כלות ביגון ואנחה; כך נתמשכו הימים וצערו גדול מאד, עד שגמר בלבו לתת דעתו על הנסיעה ורווח לו לנפשו.

כדרכו מדי שנה התחיל ר' יעקב מסייר גם בקיץ זה את נחלותיו, לראות כיצד עושים המשגיחים את דברו ומרבים עשרו, ואולם הפעם היתה דרכו שונה מבכל השנים. מקצת נחלותיו מכר, מקצתן רשם על שם אשתו ומקצתן על שם בנו יחידו, שלא יצטרכו חלילה לידי מתנת בשר ודם, והפקיד את כל רכושם בידי משגיחים נאמנים שיהיו מכלכלים את עסקיהם בתבונה וידאגו להרבות נכסיהם; ומן הכסף שבא לו מן המכירה הפריש לעצמו סכום הגון, שלחו לקונסול בירושלים והפקידו בידיו הנאמנות שיהא שמור לו עד בואו לארץ-ישראל. אז נשק לבנו יחידו מנשיקות פיהו ובכה עליו בדמעות צורבות, דרש בשלום אשתו ואמר לה שהוא הולך למקום מרחצאות חמים, כדרכו כל שנה בשלהי קיץ, ולכשיגיע למקומו יכתוב לה מכתב שלומים.

ואולם ר' יעקב לא הלך אל מרחצאות חמים כדרכו כל שנה. הוא חזר ונסע לאותו כרך של ים שבו שמע לראשונה את הקול; ביקש ומצא אותה ספינה, ירד בה בחיל ורעדה, ומקץ ימי נסיעה הגיע ליפו ובא בשערה של ארץ-ישראל.

 

ג    🔗

מן המקום הקדוש כבר חזרו ביחד, מדברים זה עם זה דברי כבוד וחיבה, כאילו היו ידידים זה ימים רבים. ר' דויד אף שהיה איש לא צעיר, עוד היתה חיותו רבה; קומתו הקטנה אמיצה, זקנו מלבין רק בשוליו, כאילו זרתה בו קמיצת קמח, פניו מלאים לחלוחית, עיניו מפיקות בינה, וריח של חכמה בכל דבריו. בחיבה תמך בר' יעקב, הקימו מאצל האבנים הקדושות וחיזק את ברכיו העייפות ולא הרבה לשאול מיהו ומאין יבוא, ואף לא היה מפליג בדברים על עצמו, אלא פונה אליו בפשטות, כיון שבא יהודי יקר לירושלים, להשתטח על קברי קדושים – ברוך יהיה.

ר' דויד היה במקומותיו סוחר עשיר, עוסק במשא ומתן, ידיו חמות בכל עסק והוא מתווך ומסרסר, קונה ומוכר ברוב תאווה. כך היה הולך מחיל אל חיל, בינתו מורה לו דרכו להצלחה ורבים תלויים בו בעסקי ממון ופרנסה, והוא עצמו בהול אחר עסקיו יומם וליל, מחסר מנוחה מנפשו ואינו יודע שלווה. בקרו של יום אחד, ור' דויד עדיין לא הגיע למחצית ימיו, פשטה פתאום שמועה שהניח לכל עסקי מסחר, משך ידיו ממשא-ומתן, הלך לירושלים ושיקע עצמו באיזו פרנסה קטנה אצל ריחיים של סוסים. הבריות במקומו משכו בכתפיהם ואמרו: בודאי יש כאן כוונה עמוקה, אין זאת כי גם מן הריחיים יבואו לו רווחים גדולים, שאין דרכו לותר על רבית קצוצה; לא קוטל קנים באגם הוא ר' דויד ועוד ישוב מארץ-ישראל עשיר שבעתיים. ואולם ר' דויד לא שב עוד לעולם המסחר, את ירושלים לא עזב ואת עבודתו בריחיים לא הניח. הוא היה עושה מלאכתו בצינעה, מתפרנס בדוחק מעבודה מעטה, ומוסר כל עתותיו הפנויות לתורה ולהתבוננות הנפש.

לא עברו ימים רבים ונפשו של ר' יעקב נתקשרה בנפשו של ר' דויד, כאילו שורש נשמתם אחד. על פי בקשתו של ר' יעקב מצא לו חברו מקום לגור בו, חדר קטן בבית נשען אל חומת העיר, סמוך לביתו של ר' דויד; חלון חדרו פונה אל עמק השילוח שמימיו הולכים לאט. אמנם ביקש האכסנאי לעכב בעד יציאת ר' יעקב מן האכסניה, והיה מדבר עמו דברי נימוס מופלגים, ומשלח תוך כדי דבור מבטי רוגז כלפי ר' דויד, שהוא רואה אותו אשם בהפסד האורח הנכבד. אך ר' יעקב לא שעה לכלום; בלב שמח עזב את האכסניה היקרה ונכנס לגור בחדרו הקטן שאצל החומה.

בהשכמת הבוקר, עוד צללי לילה לא סרו מחומות העיר, היה ר' דויד בא אצל ביתו של ר' יעקב, דופק על תריס חדרו המוגף וקורא בקול שעוד יש בו מחלום של שחר:

– שלום עליכם, יעקב דודי, קומה נא לעבודת הבורא, בוקר חדש נולד בהרי ירושלים…

הם יוצאים לרחובה של עיר, ערפל שקוף עוטף את ירושלים כמו בצעיף של מלמלה, כחלחל בהיר, וצינה נעימה באה מן ההרים ומלטפת את פניהם ופעמים רוח של שחר מבדרת שער זקנם, – והם הולכים ובאים להתפלל אצל הכותל המערבי, הד פסיעותיהם על ראשי האבנים נישא עליז באויר הבוקר הטהור. אחר תפילה סועד ר' יעקב את לבו בביתו של ר' דויד, סעודת ירק דלה וצנועה, ואחר מובילו רֵעו על פני המקומות הקדושים של העיר ומראה לר' יעקב כל תפארתה. פעם עולות רגליהם בהר המשחה, הזרוע אבני מצבות, משם רואים את ים הערבה שכולו תכלת ואת הרי מואב, גדולים ונוראי הוד; ופעם הם יורדים לבקעת השילוח ועומדים שם אצל התעלה שמשך חזקיהו מלך יהודה מתחת לעיר ציון, להעביר בה את מי גיחון אל העיר שבין החומות. וכשחמה עומדת בכל עוזה, הם מטפסים ועולים על חומת העיר ויושבים בצל זיזיה וכרכוביה ומשקיפים משם על הסביבה כולה; פעם מגביהים מבטם להרי ירושלים החשופים, שאבנים וסלעים פזורים עליהם לרוב ועץ בודד וערירי נראה בהם עומד באבל יחיד, ורק השמש המאירה מבקשת לכסות בזוהר קרניה את מערומיו האבלים; ופעם הם משפילים עיניהם לעֵמק יהושפט שמדרוניו תלולים, ומדברים על אחרית הימים, כיצד יקובּצו ביום הגדול והנורא כל הגויים הרשעים ויהיו נשפטים שם, על חטאותיהם שחטאו לישראל, על שרדפו אותם וטבחו אותם והרחיקו אותם מגבולם ופיזרו אותם בכל העמים והיו רודפים אותם על נפשם כל הימים. ובבוא היום ישאג אלהים מציון, זו ציון שנגד עיניהם, ומירושלים יתן קולו, זו ירושלים שהם יושבים על חומותיה, ורעשו שמים וארץ מן הקול הגדול והנורא…

וכשהולך ר' דויד לעבודתו, חוזר והולך ר' יעקב לראות לבדו את כל מקומות החמדה שהראה לו רֵעו אותו יום, מבקש עוד פעם לטעום טעמם ולשאוף ריחם ביחידות. ימים טובים באו לו עתה לעת זיקנה, שלא היו לו כמותם כל ימי חייו הארוכים. כל ימיו חי בבתים יקרים וישן על מצעות של מוכים, ולא מתקה לו שנתו כמו כאן, בקיטון הדל שאצל החומה ועל הדרגש הצר והנמוך. כמה סעודות מלכים אכל ואלו יינות ישנים שתה, – ולא נעמו לחכו כמו פת הקיבר בביתו של ר' דויד וקומץ הזיתים והמלפפונים שמגיש לו רעוֹ לסעודה. איזו רוח טובה באה עתה ונשבה בנשמתו, וכשהיה הולך כך בדממת הנפש ופוסע יחיד בהר הבית, יורד לעיר דוד ורואה בכל מקום מחזות פלאים, מקומות שנעשו בו ניסים לישראל בימים שהיה העם יושב על אדמתו וחי בשלווה תחת מלכיו ושריו, שומר תורתו הקדושה ומהלך לפני אלוהיו כצאן לפני רועו, – נדמה לו לר' יעקב שהוא שומע שיחת הרים ובקעות, רחש אילן ועשב השדה, הרוח ממתיקה עמו סוד עתיק וכל אבן באבני ירושלים בוכה לפניו ומתנה את אבלותה.

פעם אחר הצהריים, כבר הפסידה חמה מעוּזה, יצאוּ שני הרֵעים מחומות העיר וישבו במדרוני נחל קדרון, מול הר הזיתים, מראה נחמד נשקף משם, שמש מזהיבה לפני שקיעתה את ראשי ההרים והרי מואב תלויים באופק כתכלת שקופה. ישבו שעה ארוכה, מחרישים מול הדר הטבע, צללים רכּים התחילו עולים ומטפסים בהר ומלטפים את אבני החומה הגבוהה. כך ישבו דוממים, עד שפתח ר' יעקב ואמר בפעימת לב:

– מביט אני על כל הנפלאות האלה ואני חושב בלבי, הנה החמדה הגנוּזה הזאת, הנה מקומות קדושים אלה שבהם היו אבותינו חיים, כל כך הרבה זוהר כאן וכל כך הרבה אורה, ואפילו העגמה מתוקה עד יציאת נשמה, – ואנו בהולים ורדופים אחר דברים של הבל ואין לנו שהות לעמוד אפילו שעה קטנה ולהבין מהו אויר זה שאנו נושמים ומהי אדמה זו שרגלינו עומדות בה, מן השעה הראשונה שבאתי לכאן אני חושב בדבר הזה ואיני יודע כיצד לומר לך את נפשי, אחי…

ר' דויד מיצמץ בעיניו, זע תחתיו בריתחה, כאילו ביקש לתקן מושבו על גבי האבנים, ואמר:

– מבין אני אותך, רעי, מבין… כל עמל האדם לפיהו, אמר קוהלת, ואולם מתי נעמול לנפשנו? וגם אני עצמי, כמה הייתי רודף אחר גדולת שוא ושוקע ביון מצולה, – עד שקמתי יום אחד ואמרתי: די! מוטב שאתפרנס מקב חרובים וסעודת ירק ולא אשכח את נפשי. ובאמת, לא תוכל להעלות על הדעת עד מה לא ידעתי לפנים מנוחה, המשא-ומתן היה מרבה דאגתי ביום ולא הייתי עוצם עיני בלילה, תמיד אצתי להעשיר וכל עצמי לא הייתי אלא עלוב שבעלובים. ואולם עתה ששלַותי, יש לי ברוך השם שהות לכל…

ר' יעקב מביט ברֵעו באהבה רבה ומחריש, ורק עיניו עצובות מאד. ר' דויד שקע במחשבות ואחר כמו נעור ואמר בהתלהבות:

– וראה, אחי, נפלאותיו של בורא עולם: בתחילה סובבתי גלגל גדול, הייתי הומה ומהמה ומרעיש את העולם כולו, – והתפרנסתי. כלום אכלתי יותר מסעודה אחת ושתיתי יותר מצרכו של אדם? ועתה אני מסובב רק גלגל קטן, גלגל קטן באמת, ונפשי שלֵוה ושנתי מתוקה, וכלום איני מתפרנס, חס ושלום? מה נכונו דברי חכמים, כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ…

ככל שהוסיף ר' דויד לדבּר, היה ר' יעקב חושב בינו לבינו בחייו שלו, כלום לא עליו מוסבים כל דברי ידידו ורֵעו, האם לא הוא האיש שנשכחה ממנו תכליתו והוא מרדף אחר הבלי העולם הזה? והוא זוכר כיצד קיפח כל חייו בנֵכר והיה מחזר על הגדולה היתרה, בהול על צבירת הון עד שלא נשתיירה לו שעה פנויה לתקון הנפש. כל ימיו היה שרוי בשלוה ובטוב, אינו מחסר מגופו כלום, ולא מצא כוח וגבורה לעקור עצמו מן המהומה הגדולה בעוד מועד, כמו שעשה רֵעו ר' דויד. כמה קינא בו בידיד זה, שהחכמה האירה לו פנים במיטב שנותיו, ואילו הוא, יומו פונה ושמשׁוֹ שוקעת, התהא לו עוד שהות להתקין עצמו בפרוזדור עד שיכנס לטרקלין?…

דמעות חמות שנקו את גרונו והיו צורבות את עיניו ומתגלגלות והולכות בחשאי על פניו הלבנים ונבלעות בזקנו השב. בינתיים הגביר הערב את צלליו, ההרים נעשו כחולים ואבני המצבות שמולם האפילו. ר' דויד ישב כל אותה שעה ועיניו משוטטות סביב, כאילו שכח את ר' יעקב רעו ולא הרגיש בו, אך כשארכה הדממה העצובה ננער ר' דויד ואמר בנחת, כממשיך שיחם שנפסק:

– כך, אחי הטוב, כבר הגיעה שעה לשוב, עוד מעט ויסגרו את השערים…

 

ד    🔗

עצבות נקשרה ללבו של ר' יעקב. כבר יצא סתיו יפה, שאוירו זך וחמתו נעימה, השמיים נתקשרו בעננים והגשם הראשון ירד ושטף את האבק הפורח ומרק את חוצות ירושלים עד שהבהיקו חומותיה כאבנים טובות. ככל שלמד ר' יעקב להכיר את התפארת הגנוזה בעיר הקודש, כן גדל צערו על הכבוד שגלה ממנה, בתיה שחים, רחובותיה משובשים ומדרגותיה פגומות, והפרוץ מרובה בה על העומד. הגויים באים מכל רחבי העולם ונאחזים בכל גבעה רמה, וכל עץ רענן פורס להם צלו, והם בונים בתים והיכלי תפארת בכל מקום קדוש; ומה עלוב לעומתם חלקם של ישראל בעיר הקודש, שאפילו מקום קדשיהם משועבד לזרים ואין להם שם דריסת רגל. הוא זכר כמה בתים בנה בימי חייו ומה עסקים תיקן, אך את ירושלים לא זכר. אילו בא לכאן באמצע ימיו, הוא ורבים כמותו, מה יכול לעשות באונו ובהונו הרב; את כל ירושלים היה יכול לבנות, לתקן דרכיה ולפאר כיכריה, ואפשר היה מקרב במעשיו את הקץ, ולו גם בשעה קטנה. ואולם עתה, כשכלה ממונו והוציא שנותיו בארץ הזרה – מה נותר לאל ידיו לעשות? רק מעט כספו נשאר לו לפליטה, ששלח מביתו לקונסול, ובשארית הזאת ביקש לעשות דבר.

הוא גילה את לבו לרעו ר' דויד, סיפר לו תשוקתו לעשות דבר לשמה של ירושלים ושאל בעצתו הטובה, מה יעשה בכסף שנותר לו. היה ר' דויד חושב בדבר ומתיישב בדעתו עד כי אמר לו לידידו, שאין טוב לו מהקדיש הונו לבנין בתים ליהודי ירושלים. ראשית יגאל אדמה בעיר הקודש וירחיב גבולה, ואחר יבנה בתים וירבה יישוב הארץ ואף יתן עבודה לדורשיה; בימים האחרונים רבו פועלי יום מבין באי תימן, ואפילו מן האשכנזים שולחים יד בבנין – ותרבה הפרנסה ומצוקת הדירות תרפה; חומת העיר לופתת את קומץ הבתים הרעועים ואין בתחומה מקום לישוב גדול, והבתים שמחוץ לחומה מעטים ואין בהם די לישובה של ירושלים.

נאחזה בו בר' יעקב מחשבה זו בכל מאודה, ולא הניחה לו אפילו שעה אחת. היה מכתת רגליו בעיר וסביביה, מבקש חלקת אדמה טובה לבתים שיהיו קודש לאנשי ירושלים ויקלו את מצוקתם. ואולם לא בנקל מצא לו ר' יעקב את מבוקשו. בסמוך לישוב קיים לא נמצא מקום טוב, ובריחוק מן העיר אי אפשר לו לבחור שדה מפני פחד שודדים.

בסוף נמצאה לו כברת ארץ אצל השכונה החדשה מאה שערים. חלקה זו כבר נרכשה בידי יהודי אחר, אך קצרה ידו לשלם מחירה ועתה עמדה להשמט מידיו ולחזור לבעליו הנכרים. גמר ר' יעקב בלבו לגאול את הקרקע ולבנות עליה את בתיו. ואולם כשקרב יום המעשה ראה ששוב אין בו הכוח ליטול על עצמו את הטורח הגדול, המקום החדש נימוסיו זרים לו, אינו יודע מנהגיו, והוא איש בא בימים, ושוב אינו יכול להתחיל מעשיו מחדש. היה הולך ודואג על מי יטיל את הטורח ולא ראה אדם טוב מר' דויד ידידו. כלום ימצא איש בר לבב ונקי כפיים כרעו זה? ואף נסיון רב לו בעסקי משא-ומתן, והוא יודע פרק בהלכות העולם הזה, ולא יכלה ההשגחה לזַמֵּן לו איש טוב ונאמן ממנו, בזכות מצוות ישוב ירושלים.

היו עתה כל שיחותיו של ר' יעקב עם רעו ר' דויד עוסקות בקניה הגדולה. שניהם הולכים בכל יום לראות את חלקת השדה, מרחב יפה שאוירו צח, הרי ירושלים הגלויים מאירים בחמת החורף הנעימה, וריחות טובים באים מהם ומבשמים את המקום. ר' יעקב יושב על סלע לפוש מיגיע הדרך, זן עיניו בכל תל וגבעה ומתענג על המראה שלפניו, ור' דויד נכנסת בו רוח נעורים והוא מקפץ מאבן לאבן, מרכין עצמו, בודק טיבה של קרקע ומלטפה במבט עיניו, ואחר חוזר לרעו, טופח לו על שכמו בחיבה ואומר:

– שפרה עליך נחלתך, יעקב, ובאמת ראוי לנו שנקרא את שם המקום נחלת יעקב…

ר' יעקב מגחך מרוב עונג ופניו הלבנים מאירים. מלבד שהיתה שמחתו גדולה לאין שעור על שהוא בונה בתים בירושלים, עלז לבו בקרבו שמכלל דברי רעו הוא למד שלא יסרב ליטול על עצמו טרחו של מעשה הבנין, וכשותף ייחשב לו במצווה הגדולה.

בוקר אחד יצא ר' יעקב מחומות העיר ולקח עצמו אצל הקונסול שהיה יושב בחצר הרוסים הגדולה, שהיא בנויה על גבעה רמה מחוץ לעיר, שורת בתי תפארת מקיפתה משלוש רוחותיה ובית יראה גדול, ירוק-הכפות, מתנשא בה בתווך. כששמעו הלבלרים מה מבוקשו של ר' יעקב הביאוהו לפני הקונסול, איש זקן כמותו, גבה קומה וצר כתפיים, שפמו המטופח וזקנו הקצוץ לבנים. קבלו הקונסול בפנים מסבירים, עיין בספרים גדולי דפים, ואמר לו לר' יעקב שישוב ויבוא אחר ימים אחדים, שכסף רב כזה אין לו עתה מן המוכן בקופת הבית.

נטל ר' יעקב פרידה מן הקונסול ולא עלה הרהור של ספק על לבו; מה ספקות יהיו לו, כלום אפשר שיפקיד כסף בידי שלוחה של מדינה, ולא יאבה להחזירו לבעליו? חזר לפני הקונסול ביום שקבע לו, וביקש ממנו את כספו. הושיבו הקונסול כנגדו בכבוד גדול, דרש בשלומו הטוב והקיפו בשאלות רבות שלא מענין הפקדון, כגון מה מעשיו כאן ובשביל מה הוא צריך בבת אחת לכסף הרב הזה, והאם ביחידות בא לירושלים או יחד עם בני ביתו בא. כששמע הקונסול שיחידי הוא כאן ובני ביתו נשארו במקומם, חזר ושאל, מדוע עזבם לפתע בחוצה לארץ והלך למקום רחוק שאין בו חיים נוחים לאיש בא בימים וכיוצא בדברים שנאמרים בשביל הנימוס.

תמה ר' יעקב לדברים היתרים שמדבר עמו הקונסול, ולבו התחיל מפרפר בקרבו, אפשר תצא חס ושלום תקלה מכל הדברים האלה, וישב לפניו מחשה. פתאום כופף עצמו הקונסול לעבר ר' יעקב ואמר כאדם המסיח עם רעהו:

– מעשה שלך מעשה יפה, ירושלים צריכה לבתים. ואולם עוד לי שאלה אחת לשאול אותך, מה תאמר אשתך לכשתגיע אליה השמועה שהוצאת כל כספך בשביל צדקה, והרי גם היא ובנה צריכים לקיום?

עתה שהבין ר' יעקב את חששותיו של הקונסול, לא השיב לו כלום. קם ממקומו, שם ידו בכיס חזהו, שלה משם נרתיק צהוב-עור והוציא ממנו כתב מאושר ומקוים בחותם מדינה, על שהוריש בחייו רכוש גדול לאשתו ולבנו יחידו, ואף את יתר בני משפחתו זכר לטוב, וכל אחד קבל חלקו בירושה, והושיטו לקונסול חרש.

הקונסול עיין בכתב כהרף עין ואחר אמר בקול פיוס:

– יפה עשית כל מה שעשית…

מיד קם וקרא ללבלר וציוה לתת לו לר' יעקב כל כספו, ואחר נפרד ממנו ברוב כבוד ונימוס. ראה הלבלר שלא יוכל האיש הזקן לשאת את הכסף בעצמו, קרא לישמעאלי המחמר אחר בהמתו, והעמיס על החמור שק כבד של מטבעות זהב.

עזב ר' יעקב את בית הקונסול והיה מהלך אצל הישמעאלי ומורה לו את הדרך לביתו של ר' דויד בעיר שבין החומות, והחמור פוסע לפניהם פסיעה דקה וזהירה, ומשא הזהב על גבו.

 

ה    🔗

כשהגיע ר' יעקב לעיר כבר לקה האור בין החומות והיום נטה לערוב. ר' דויד קבל את רעו בפנים טובים ואולם על האוצר שהביא עמו לביתו לא שמח. נשתהה אצלו ר' יעקב והיה מדבר עמו על הכשרת הקרקע ועל בנין הבתים ועל רצונו להקדיש את השכונה כולה הקדש עולם לעניי ירושלים, שיהא להם בית לגור בו ולא יתגוללו עוד בבתי נכרים המטים לנפול, שחלונותיהם חשוכי אור, קירותיהם רטובים וריח של טחב עומד בחללם. וככל שהיה ר' יעקב מוסיף ומדבר בקולו השקט והחלוש, התחיל ר דויד מטה קצת אזנו לדבריו, אור מאיר את עיניו החכמות וסומק קל עולה בלחייו ונבלע בשער זקנו.

וכשהלך ר' יעקב לביתו עוד היה ר' דויד מהלך בחדרו מקיר אל קיר, שקוע במחשבות; הוא ניגש לשידה המפורזלת בפסי ברזל, התיר את פי השק הטמון בה, והוציא ממנו מעט מעות העשויות כמין גליל עטוף בניר. הוא פיזר את המטבעות על פיסת ידו, חש בצינה נעימה שבאה מן הזהב, וזן את עיניו באורן השקט והעמום. שעה ארוכה ישב אצל השולחן, מבטו דבק בקומץ המעות, ומה שלא עשו דברי ר' יעקב עשה קול הזהב שבא מן המטבעות. לבו של ר' דויד חם בו פתאום, דמיונו נתלהב והאש התחילה עולה בקרבו ומחממת את כל גופו. גם אחר שחזר וצרר את המטבעות בניר והחזירן לשק שבשידה, עוד היה פוסע בחדר וראשו מלא מחשבות קודחות. בדממת חצות כיבה את פתילת המנורה ועלה על משכבו, כולו לוהט, אך השינה לא ירדה על עפעפיו. היה שוכב ער, כאילו נבלע הזהב בדמו והרתיחו עד יציאת נשמה. ראשו המה, מה יעשה בכסף הרב; כיצד יחדש ימיו, יאסוף סביבו אנשים רבים, סוחרים ובעלי מלאכה ושכירי יום, ינצח על העבודה ויעשה מעשים גדולים, ישא ויתן, יקנה וימכור, והכסף די הצורך, – ויראו הבריות שעדיין לא נס לחו ולא תש כוחו, ובשביל דבר מצווה עוד יפליא לעשות אפילו מאותם מעשים גדולים שהיה עושה לפנים, כשהיה שקוע במשא ומתן להנאתו…

כמעט שנרדם, ואפשר אף ישן שעה קטנה, כשנעור מתוך אימה רבה שלא ידע פשרה; נדמה לו ששמע צעדים חשאיים, כאילו פסע מישהו בחדר; מבוהל קפץ מעל משכבו והתחיל ממשש בחשכה את שק המטבעות שבשידה. כשמצאו במקומו וידיו חשו בזהב הקשה, חזר ועלה על מטתו, נרגע מעט, ואולם שוב לא יכול להרדם מאימה ופחד. חלומות של זהב התחילו טורדים אותו על סף השינה, והוא לוהט כולו, מתאוה וקודח בכל גופו, קרבתו של הכסף מסעירתו, והיה לו כאילו שכב על גבי גחלים לוחשות.

ידו נגעה בערפו והוא חש בזיעה קרה שביצבצה ועלתה בכל גופו. הוא נרעד, זוכר שכך היה קודח באותם ימים רעים, כשהיה משוקע בעולם המעשה, שכסף מוליד בו כסף, והוא מצפה לעסק חדש, מכניס רווחים גדולים, ולבו מפרפר בו מחשק גדול וידיו חמות ומרתיתות כאילו קצרה להן השעה, והוא כולו מהיר חימה ורע מעללים, כחיה רעה שרירה נוטף.

כשחשה ידו בזיעת הגוף הלוהט נזכר אותו יום שנכוה בו מאש השלהבת. לב טוב היה לו לר' דויד ויודע צדק. כשבא אליו איש לקבל בביתו צדקה או גמילות חסד, מצא לפניו תמיד לב רחב וכיס פתוח לדבר מצווה. ואולם בעסקי מסחר לא ידע רחמים. הוא עצמו לא הרגיש עד מה טחו עיניו לראות את מעשיו הרעים ולבו הקשיח במשא ומתן עם הבריות. כשהיה יוצא מן הבית והולך לשאת ולתת, שוב לא היה אדם חנון ורחום שעיניו בהירות וידו טובה, והוא משול כשור מקרין שיוצא לזירה וקרניו הגדולות נוגחות בכל שנקרה על דרכו. פעם בא במחלוקת עם שותפו לעסק אחד. חבר היה לו האיש, ועד שלא נכנס עמו בעסקי שותפת היה אוהבו כאח ומהלך אתו בכבוד וברעות. והנה באו פעם לידי מסחר של שותפות. שניהם קיוו להביא מכירה גדולה אחת לידי גמירה ויבואו על שכרם ביד רחבה. אך ברגע אחרון משך הקונה את ידיו מן העסק והחשבונות היפים עלו בתוהו. הפסדו של ר' דויד היה גדול משל חברו, והוא תבע ממנו שישיב לו חלקו בהפסד. ואולם חברו היה עני ולא היה לו כסף מן המזומן, ואילו שילם לר' דויד כל הפסדו היה צריך לפרוש מן המסחר, להחזיר על הפתחים ולבקש נדבות בשביל להחיות את ביתו. אך ר' דויד לא הסכים להמתין לו ותבע את כספו תיכף ומיד. הוא קרא את חברו לדין-תורה והיה יורד עמו לחייו, דוחק רגליו מן השוק, משחיר פניו לפני הבריות ושופך את דמו בכל שעה. עוד לפני שהוצא פסק הדין מת פתאום חברו מיתה חטופה וכל הקערה נהפכה על פיה. מתחילה חש ר' דויד מתיקות גדולה של נקמה, כאילו נלחמו לו מן השמים; איזו הרגשת נועם נשתפכה בכל לבו והביאה אותו לידי שכרון החושים. אמנם ברי היה לו שעתה שוב לא יראה את כספו, שבודאי לא נותרו אחר חברו אלא בלויי סחבות ושברי כלים, אך לא הכסף היה עיקר. עתה יצא מן המחלוקת מנצח והוא שקבר את איש ריבו. באו אנשים טובים ואמרו לו, מן הדין שיבקש מחילה מן המת, ואחר ילך אחר מטתו. לא שהה הרבה ופנה לבית ידידו המנוח לבקש ממנו מחילה, לבו עלז בקרבו, כאילו הלך לדבר של שמחה. בטיחותו נתחזקה, עכשיו יצאה צדקתו ברבים, ושוב אין ספק ידו של מי על העליונה. הוא בא בבית המת וביקש ממנו מחילה, אך אזניו לא שמעו את מוצא פיו – מצוות אנשים מלומדה. יצא עם ההלויה מבית הנפטר והיה הולך אחר מטתו שקוע במחשבות, משפיל את עיניו שלא יראו בהן הבריות היבהוב של נקמה. אך כשהגביה את מבטו ראה את גופת חברו, דקה ומצומקת, עטופה בתכריכים בלים מעט, מכוסה בטלית מצהיבה, פיסות רגליו מתנועעות הנה והנה עם הליכתם של נושאי המיטה, כשני זלזלים שבורים המטולטלים ברוח סערה; ניע הרגליים המועט עוד חיזק את מראה הדלות של הגוף בלא רוח. ופתאום, בלא לדעת אל נכון בשל מה, נזדעזע לבו של ר' דויד. האמנם זה חברו מנוער, חברו הטוב שהיו לו עמו חלומות בהירים ומאויים כמוסים, שאתו התהלך שנים על שנים יד ביד וחייו שלובים בחייו? ועתה הריהו לפניו, כל כולו, על חלומותיו ועל מאוייו, גוף שאין בו חיים, פגר מובס, ורק פיסות רגליו נטרדות מתחת לסדין… הזהו, זהו שותפו שניהל עמו אותו עסק, מצפה לריוח גדול, שיפתח לו פתח לרווחים גדולים ממנו, וסופו הפסד של ממון ומפח נפש? הזהו, זהו השונא שגזל מנוחתו ימים ולילות והוא מטפח נגדו משטמתו ומסית עצמו באש שנאה ומבקש דרכים לדכאו ולהשפילו עד עפר? והנה ניתן לו מבוקשו, לפתע פתאום ובאורח מפתיע כל כך נתגשמו כל חלומות הנקמה. ואולם עתה לא יכול עוד להבין כיצד, כיצד קרה שהוא שנא כל כך את האיש הזה ובא עמו בסכסוך עיקש, והיה רודפו בחימה וממרר לו חייו ושופך דמו ברבים, עד שטרדו מן העולם במיטב שנותיו. פתאום נתמעט לו שורש הריב וצבעיו דהו, והוא לא יכול להשיג על מה מרר לו אחרוני ימיו עלי אדמות, בשביל מה הרעיל לו את חייו עד שהורידו בקבר; הבגוף המת הזה נלחם, בפגר הזה? ופתאום נלחץ לבו ונשימתו קצרה, מחנק לפת את חזהו והוא געה בבכי מר שזיעזע את ההלויה; כל אנשיה השיבו לו בגעיה גדולה, והיה הקהל כולו הולך ובוכה עמו, הולך ובוכה, ונושאי המיטה הולכים בראש קהל הבוכים, נושאים את הגוף הקטן והמצומק, נטול החיים, פיסות רגליו מפרפרות מתחת לסדין פרפורים דקים ורעודים, כצפרים אחר שחיטה. לא יצאו ימים רבים ושמועה פשטה בכל העיר שהניח ר' דויד לעסקיו והלך לו לירושלים, ואיש לא ידע מדוע.

עתה זכר אותם ימים, כיצד רווח לו פתאום והונח לו מעניו כשיצא מן המהומה הרעה הזאת והיה לו כמו אדם שפורק מעצמו משא לעייפה והוא אינו מבקש כלום, ורק נפשו יוצאת אל המנוחה, לפינת סתר טובה, שופעת רחמים. וכי מה היו חייו עד אותו יום, כלום נהנה, ולו גם באצבע קטנה, מכל אותה טובה שהיה רודף אחריה? כלום לא היו לו כל חייו כיום אחד גדול של טרדה ודאגה, ולילה ארוך של נדודי שינה וחלומות רעים? וחברו שהלך לפניו לעולמו, כלום אינו לו אות ורמז מן השמים, מה סופה של בהילות אחר הבלי העולם, סוף כל חלומות הזהב והגדולה…

והנה עתה, בדממה העמוקה שלאחר חצות, נבהל לחוש עד מה חזרה וניצתה בו אותה אש זרה של הימים ההם; באמצע חייו החדשים, בתוך העיר ירושלים, שוב פקדו אותו חלומות הזהב הרעים, חזרה הקדחת הממארת, והדם שוב התחיל מחלחל ומפעפע כיורה רותחת, והוא כולו כחיה רעה המריחה טרפה למרחוק… נתחדשו עליו כל אותם מאוויים שידעם כה היטב, בשעה שעמד לעשות עסק גדול, מכניס רווחים; ושוב חש אותן דקירות מועטות בחזה, כאילו ניתזו על בשרו רסיסים דקים של שמן רותח, אותה מזימת הלב העיקש שלא ידעה רחם, ואותו פרפור הנשמה הקודחת, והזיעה הקרה על ערפו והידים החמות המרתיתות בלהיטות…

לבו נטרף בקרבו והוא חש דמעות חמות זולגות לו מעיניו; הוא לא מחקן והן היו שוטפות בלאט ומרטיבות את כל פניו. בתחילה נאבק עם עצמו, מבקש להשתיק את הדמים הרעים שחזרו לגעוש ברהטיו, ואחר שכב שוקט ומנוחם, מצפה בשלווה עד יאיר היום. וכשעלה עמוד השחר, קם ממשכבו, העמיס על גבו את משא הזהב ויצא בדממת הבוקר להשיב את האוצר לבעליו.

 

ו    🔗

ר' יעקב היה מדוכדך. מגינת לבו באה ממקום שלא פילל לו. המכשולים הגלויים נמצא להם סילוק ואולם את הנסתרים אי אפשר היה לסלק. דוקא לענין פיקוח הבתים נמצאה תקנה מהירה. כשהחזיר ר' דויד את האוצר לבעליו, נבהל ר' יעקב מאד ולא ידע לשים עצה. נתערבו אנשים טובים וביקשו לישב את העסק. אף ר' דוד עצמו לא יכול לראות בצער ידידו וידע שאיננו בן חורין להפטר ממצוות בנין ירושלים. על כן נעתר לו ר' דויד לתת מכוחו ומדעתו לבנין הבתים שלא על מנת לקבל פרס, ובחר בבן אחיו, חזקאל שמו, בחור צעיר שהיתה בו אהבת ירושלים, נקי כפיים וטוב לבב, שיעזור על ידו במשא ומתן, ולא יהיה ר' דויד עצמו צריך להתערב בעסקי ממון. את הכסף הפקידו בקופת הכולל והיו נוטלים ממנו קמעה קמעה, לפי הצורך. אף ר' יעקב היתה עינו פקוחה על הכל וראשית המעשה הניחה את דעתו. אך עגמת הנפש באה לו ממקום אחר והיא שעכרה את רוחו ודילדלה את גופו על סף המעשים הגדולים.

בוקר אחד, הגשמים פסקו לשעה קטנה ועננים כבדים עוד היו תלויים בשמים הנמוכים, בא אליו שלוחו של הקונסול וביקש ממנו שיבוא אצלו בלא שהייה. תמה ר' יעקב, מה ענין יש לו לקונסול אליו, ולבו לא נבא לו טובות. הוא הלך אחר השליח, בוסס במיים ובבוץ, ובא לחצר הרוסים. הקונסול קיבל את פניו כידיד ותיק, הושיבו לפניו בכורסה וישב כנגדו בהרחבת הדעת, דרש בשלומו ושאל למעשיו, קבל על הגשמים שאינם פוסקים זה ימים רבים וסכנה צפויה מהם, שמא תרקב החיטה ושער הלחם יעלה. ר' יעקב היה משיב דבריו בצימצום, לבו חרד בקרבו מאד. תוך כדי דבור של נימוס פתח הקונסול את מגרת שולחנו, העלה משם גליון של ניר ואמר כקורא מן הכתב:

– כן, ידיד יקר, בודאי תבין מעצמך שלא הייתי מטריח עליך ביום סגריר כזה לבוא לפני בשביל שיחה בטלה, אלמלא שיש לי אליך דבר נכבד…

שהה מעט, אינו מגביה עיניו מן הניר, ואמר בנעימה שקולה ותקיפה:

– הנה כותבים לי כאן מן הארץ שאשתך מתלוננת עליך על שעזבת אותה בביתה אלמנה חיה והלכת לנוע על ארצות רחוקות, ולפי השמועה אתה מבזבז שם כספך ומפזרו לכל רוח, כסף תועפות שעל פי דין הוא שייך לאשתך הצעירה ולבנך יחידך אחריך… ועוד כותבים לי מן הארץ, שאשתך עומדת לבוא לכאן אחריך בשביל לעכב בעד מעשיך המבוהלים, שיש בהם לדעתה ילדות שבזיקנה, ולהשיבך לביתך בעל כרחך, ואני מתבקש כאן לפקוח עיני שלא תבוא האשה אחר זמן.

אף שניבא לו לבו של ר' יעקב דבר רע, נבהל מדברי הקונסול וישב לפניו נדהם; עלבון צורב נגע בנפשו ומלאה צער וקצף אין אונים. הוא דאג לאשתו ולבנו ולא הניחם עד שנתן להם חלקם בירושה ורק סכום לא גדול נטל עמו בהתר ולא באסור; לא הכריז על שמיטת כספים, לא חמס ולא גזל, והנה דולקים אחריו בכתבי מלכות, כאילו היה חבוש שהתיר עצמו מאסוריו וברח לפני שרצה עוונו…

מפני שהיה לבו של ר' יעקב מורתח, ישב לפני הקונסול מחריש, כוחותיו אפסו ולא מצא דבור בפיו, עיניו עצובות מאד והוא מניד ראשו בעגמה. כשארכה הדממה זקף הקונסול ראשו ושאל בקול שררה:

– אם כן, מה בדעתך לעשות?

נחרד ר' יעקב להשיב, חושש אפשר יאסור עליו הקונסול לעשות את המעשה שנפשו תלויה בו, ואמר בקול עמום שניטלה ממנו החיות:

– מה שעשיתי עשוי, האדמה אדמתי, מקנת כספי, ואעשה בה כאשר נדרתי, וגם את הבתים אבנה, אם ירצה השם…

חזר הקונסול ושאל בקול מקפיד:

– ותקיפה דעתך בכך?

– תקיפה מאד, אדוני הקונסול, וממנה לא אזוז…

אז כופף עצמו הקונסול כלפי ר' יעקב ואמר בקול רך:

– לך בכוחך זה, ויהא השם בעזרך, אחי…

כששמע ר' יעקב את דבריו הרכים של הקונסול, נתרגש לבו והוא התחיל מדבר בקול מעוך, כאילו התחנן אליו:

– יבין כבודו, איש זקן אני, ימי ספורים, אני חש שכבר לא נותר הרבה שמן במנורה ואין לפני דרך אחרת; לא עשקתי ולא גזלתי, דאגתי לאשתי ודאגתי לילדי ואין בידי לעשות למענם יותר משעשיתי; ומעט הכסף שלקחתי עמי רק חלק קטן הוא מרכושי שהותרתי, והמעשה שאני עושה הוא לי אור יחיד בימי חיי האחרונים, נחמתי היחידה, ובלעדיו לא ייחשבו ימי הארוכים כלום, רק זה המעט אוכל לקחת עמי, בבוא יומי, זכות קטנה, יחידה…

הקונסול קם ממקומו, ניגש לר' יעקב ונטל ידו בשתיקה. ר' יעקב קם אף הוא, עמד כפוף וכבש עיניו בקרקע, שלא תיראה בהן ענותן. והקונסול הרכין עצמו עליו ואמר:

– לך לשלום, ידיד ותיק, לך לשלום, אשתך אשה צעירה ולא תבין, ובכלל דרך עולם הוא שיהיו אנשים צעירים רואים הכל בעיניים צעירות וראייתם שונה, ואילו אנחנו, ראה שׂער ראשי, אנשים זקנים אנחנו וטעמנו טעם זקנים, יש לנו משקפיים שבעדם אנו רואים עולם אחר ודברים אחרים, והמשקפיים שלנו משקפי זיקנה… לך לשלום, אחי, ויאריך השם ימיך…

כשיצא לפני הקונסול חש עצמו ר' יעקב זקן מופלג, קומתו שחה, כאילו הטילו פתאום על שכמו משא כבד. השמועה שאשתו רודפת אחריו כוססה את לבו ולא נתנה לו מנוח. המעשה עצמו לא היה מפיל עליו אימה. הכסף נמסר בידיים נאמנות, הקרקע כבר רשומה על שמו של ר' דויד שהוא נתין המדינה, ואבן הפינה לבתים אף היא כבר הונחה, והוא עצמו קבע ביסודה אבן מאבני ירושלים והיה מרקד בשעת השמחה לפני הקהל הנלבב בחדוה עצומה ובהתלהבות גדולה, עד עלית נשמה. ואף על אשתו עצמה לא היה מיצר; האשה כזרה נחשבה לו, ולא היה איכפת לו כלום; הוא הבטיח את קיומה, דאג לעתידה, ויותר אין הדבר נוגע לו; אדם זקן הוא, ולא יארכו עוד הימים ושוב תהא מותרת לכל איש, ותלך אחר חפצה. אך לבו היה מעלה תרעומת על דבר אחר. דוקא בימים הטובים האלה, שלא ידע כמותם כל חייו, ימים מלאים ריחה של ירושלים, באה שמועת אשתו וטרפה עליו את מנוחתו, בילבלה שלוותו המתוקה והטילה בה מבוכה. שוב עלתה על זכרו האשה עם כובעי התיתורת ופיפים ומלמלות, שמלות של קטיפה וצעיפים של משי ונעליים גבוהות עקב; והיה לו כאילו חיללו מחשבות אלה את כבודה של ירושלים, שכבר נטהר לה באחרוני ימיו והקדיש לה כל נפשו. ועתה באה האשה הצעירה שהיתה לו לזרא וערבבה עליו ריחה של ארץ ישראל בריח גופה הצעיר, והעכירה את רוחו דוקא בשׁעה שביקש בכל מאודו להדבק באבני ירושלים לנצח.

אך גם אחר שסרה מעליו דמות אשתו והצליח לגרש מלבו את מראיה, עדיין לא חשׁ עצמו שלם, ומצוקת נפשו לא חדלה. ברחמים רבים זכר את בנו יחידו, בן זקוניו שהניח בארץ נכריה; ואפילו דאג לגופו, הפקיד כספו בידי ממונים והבטיח עתידו, עדיין לא עשה לנפשו כלום. חזות קשה חזה ברוחו כיצד יתגדל אצל אמו הצעירה ויזנח דרכי אבות, ידבק במידות זרות של דור עני בתורה, שבו נשחק המטבע היהודי וכל צורתו נמחקת. וכל כך צר היה לו על ילדו ורחמיו נכמרו עליו; כיצד יכול להסיח ממנו דעתו והוא כמה לו כל ימיו וערג לו במסתרים, הוא ואשת נעוריו העלובה, שלא זכתה להיות אמו; לבו יצא עתה לילד והוא השתוקק ללחוץ אותו אל חזהו ולנשקו מנשיקות פיהו ולשמור עליו מכל משמר, שיהא מתגדל בתורה ובדרך ארץ וילך בארחות היהודים. אילו הניחה לו אמו היה מביאו לכאן לגדלו בירושלים עיר הקודש, והיה מפקידו בידי רעו ר' דויד שיהא מוליכו בדרך הישר אחר מות אביו, ומגדלו לאהבת ירושלים; ואולם ידע שאמו לא תסכים לתתו בשום פנים, והוא זקן ואין כוחו מגיע לתבוע זכות אבות על בנו יחידו. הוא חש שכוחותיו כלים ואין בהם כדי לאסור מלחמה על אשתו, והילד הקטן עדיין לא נתחזק ביהדות ודרכי האם נלוזות, ומה יהא בסופו, היגיה על הבן אורה של ירושלים, כאשר הגיה על אביו בסוף ימיו?

והוא חש שכל עוד לא דאג להנחיל לבנו אהבת ישראל וירושלים, שתדבק בו בבן בצעירותו כמו שדבקה באב בזקנתו, – עדיין לא תמו מעגלותיו על הארץ.

 

ז    🔗

כשהתחילה חמה שוקעת מעבר לחומות יצא ר' יעקב מביתו לראות עוד פעם את נחלתו. זה ימים אחדים שנחלש מאד ולא יכול לעשות את הדרך הארוכה מן העיר ועד מקום הבנין. עכשיו שהונח לו מעט וירד מעל יצועו, היתה ראשית מעשיו לבוא אל הנחלה שכבר יצאו אליה געגועיו. כשהגיע למקום, ישב על אבן לפוש מיגיעו. השדה לא נשתנתה הרבה והיתה זרועה אבנים כמקודם, ורק בקרן החלקה בלטה אבן היסוד שהונחה ברוב שמחה וגילה. ימי הגשמים השהו את ראשית המלאכה, ורק זעיר פה זעיר שם ניכרו אותות העבודה הגדולה שעמדה להעשות כאן. אך ר' יעקב לא היה צריך לאותות מבחוץ; כל נפשו מלאה חזון גדול, והוא ראה בעיני רוחו את שורת בתי התפארת שתצמח פה מבין הסלעים; גבולה של ירושלים יתמשך עד כאן, ולא יצאו ימים רבים והעיר תרחב עד להרים המאירים, מזרחה וימה, צפונה ונגבה, תפרוץ ותהמה מרוב אדם ובהמה ותהא משופעת בטובה ונחת…

שעה ארוכה ישב ר' יעקב משוקע בהזיה מתוקה, אינו חש ברוחות הקרים ובצינת האבן שעליה ישב, ואז ננער לשוב לעיר לפני שייסגרו השערים. בינתיים נתקשרו השמים בעבים ועד שהגיע לחומה התחילו גשמים יורדים בעוז, המים הרטיבו כל פניו והיו זולגים מזקנו ונוטפים על בגדיו; ביגיעה רבה עשה דרכו וחזר לקיטון כל עוד נפשו בו. בלא נשימה שכב על הדרגש, רטוב עד בשרו, לא היה בו הכוח להחליף את בגדיו, ומיד שקע בתרדמה עזה.

כשנעור היתה אפילה שרויה בקיטון, כי בבואו לא העלה אור בעששית; עתה שוב לא שמע את המטר דופק על זגוגית החלון. הוא חש במועקה גדולה מסביב לחזהו ונשימתו היתה סתומה. ריח של טחב עמד בחדר הצר, שנדמה לו עתה צר מתמיד, תקרתו הקמורה שקועה ותלויה על ראשו, ארבעת הקירות העבים מצומצמים והם עושים את החלל כמין צינוק. אור לילה עמום עמד בחלון המסורג ככתם חיור באפלת החדר ופס של בהירות קלושה נתמשך על הקיר שמנגד.

מורא בא על ר' יעקב ופחד אחזו, שאם לא יקום עתה לשאוף אויר צח, ימות כאן בחניקה, והוא אזר את כל כוחותיו ויצא ביגיעה רבה מפתח הבית. הלילה היה חשאי ושלווה טובה שלאחר חצות היתה שרויה מסביב; קולות הלילה היו רכים כקטיפה, וריח של גשם עמד בעולם. המטר פסק, אך קילוחיו עוד נשמעו בצדי הרחוב, מי הגשמים שוטפים מאבן לאבן, רוטנים ומשקשקים, וכל העיר נושמת ריח רענן שלאחר גשם, ששטף פניה ומחה את האבק מאבניה, ועכשיו נטהרה ונתקדשה שבעתיים.

הוא נשם לרווחה והלחץ מסביב לחזהו רפה במקצת. בקומה גחונה התחיל פוסע פסיעות דקות, חולץ עצמותיו הכואבות. כשבא לאמצע הרחוב השוקט בדממת הלילה התחילו העננים מתבדרים, הלבנה האירה בשמים ואורה הרך הבהיק בשלוליות המים העומדים ובקילוחים שהיו עוד מתמשכים על פני האבנים ומשקשקים בין נדבכי החומות. עצור נשימה עמד מול ההוד הרב שמסביב, נפעם מהדרת השלווה הפרוסה על הכל. טיפות הגשם היו מאירות עתה באור הלבנה ונוצצות כאיזמרגדים, וכל האבנים מבהיקות כספירים. רוחות נועם נפרחות מן ההרים ומלטפות את פניו, הלבנה מהלכת בשמים גבוהה ומזהרת, וכוכבים בהירים, רחוצים בגשם הרענן, מעטרים את כיפת הרקיע ומשפיעים אורם השָׁלֵו, ורק בפאתי השמיים היו עוד אחרוני העננים נפזרים ברוח קלה, נמתחים ונמוגים כצעיפים שקופים, אור הלבנה מזהיב את שוליהם כשובל יקר.

שבוי קסם רב התחיל הולך ופוסע, הולך ופוסע, קולות רחוקים באים ועולים באזניו; לפתע חש עצמו נער צעיר, בן יחיד המתחטא לפני אביו; והנה נדמה לו שלא הוא הנער ולא שנותיו הן אלה, אלא שנות חייו של בנו יחידו. ומשזכר את בן זקוניו, ילד חלומותיו, חם בו לבו, וצער וגעגועים עזים חזרו ושטפו את נפשו. אילו ניתן לו לקשור את ילדו אחריו בכל התפארת שנתגלתה לו כאן באחרית ימיו, אילו ניתן לו לעשות למען בנו ולמען זרעו אחריו, שלא ילכו בחוקות הגויים ולא יאבדו חלילה בעמים, אלא ישמרו מורשת אבות ויבואו אף הם לכאן, אסירי תקוה כמותו, ישבו ישיבת הארץ ויראו בטוב ירושלים ואהבתה תצא ותדבק בהם עד עולם…

והנה עמד תחתיו ועצם את עיניו מן האור הגדול שראה, כאילו נגלתה לו פתאום קשת בענן, חזון בא לו בעיצומו של לילה גדול, ועל פניו עבר משב של דורות הבאים. איזו נבואת לב סתומה באה והאירה את לבו. הן יוכל לזכור את בנו בצוואה שיניח אחריו, צוואת ההקדש של הבתים החדשים, עוד מעשה יחיד זה מסור בידיו; הוא יכתוב את בנו ואת זרעו אחריו בכתב הצוואה, שתהא ברית כרותה בינם לבין ירושלים עד עולם ויגיה עליהם אורה, על פניהם שלא יראה ועל חייהם שלא ידע, ורק אהבתו אליהם עצורה בעצמותיו כאש. את הבתים יוריש לבני ירושלים כאשר הבטיח, אך תקון אחד יתקן בצוואה: והיה אם יבוא נין ונכד אחריו ויאחז בהר הקודש ירושלם, תנתן לו דירה בבתים האלה, לו ולזרעו עד עולם, ואף נפוליון של זהב ישולם מכל בית-דירה ויורם לו תרומה מדי שנה. ודאי, לא הדירה כאן עיקר ואף לא נפוליון הזהב, הוא הניח לו לבנו ולבניו אחריו רכוש גדול, ולא יצטרכו חלילה לבריות; ואולם בתקנה שיתקן עכשיו יקשור את בניו היקרים אחריו באדמת ירושלים קשר חזק, ואפילו הוא סמוי מן העין יהא שריר וקיים ולא ינתק עד עולם. הרעיון הגדול עינג את נפשו והיה לו כאילו הושיט ידו לצאצאיו על פני תהום רבה, כאדם המבעיר אש ששלהבתה תעלה ותדלק שנים רבות אחריו…

פתאום הונח לו מדאגתו שנתייסר בה במסתרים כל אותם הימים והוא חש שתפש את הדבר הנעלם שביקש אחריו לשוא, ועתה מצא תיקון לנפשו. רוח טובה באה עליו פתאום ויישבה את מגינת לבו. עתה העביר עצמו על מורא השעה הקרובה, אינו מבין מדוע פחד בסוף ימיו מפני אותה שעה גדולה והיה עוקף את בתי העולם שלא יראה את המצבות הזרועות בהם. עכשיו בא לו פיוס גדול, וגעגועים עזים תקפו אותו על מנוחת הנצח ועל השלווה הגדולה, והוא ביקש לשוב אל אדמת הקודש, כאן מול הר הבית, תחת השמיים הגבוהים, שהכוכבים במסילתם הביטו פעם על מעשי האבות הגדולים ויהיו מביטים אף על מעשי הבנים. שמחה עצומה באה עליו על שידבק באדמה זו לנצח, ליאות מתוקה השתפכה בכל אבריו והוא ערג על המנוחה הגדולה.

ככל שהלך ופסע, רגליו נתקלות באבנים שעל דרכו, ראה שהוא עומד במקום אחד, סובב הולך ושב על סביבותיו. אך הנה בא לחומות גבוהות וכשקרב אליהן נפתחו בהן לפתע שערים גדולים והוא ראה עצמו במקום פנוי ורחב-ידים, עמק והר, לילה מרפדם בצל רך ואור הסתר של לבנה מכסיפם. ואף שדרכו רגליו במקום הזה פעם ראשונה, נדמה לו שהוא מכיר את העמק ואת ההר, כאילו היה כאן בשכבר הימים. והנה התחיל ההר רוחש אנשים ונדמה לו שאף את פניהם כבר ראה פעם, אלא שזכרם נמחק מלבו בסערת הימים. ועתה חזרו הפנים היקרים ונתיצבו כנגדו, אהבתם יוצאת אליו ומתרפקת על לבו, הם קוראים לו קריאות של חיבה, והוא אף הוא לבו יוצא אליהם וגעגועיו עזים עד נטילת החושים.

אך הנה זכר ביראה רבה שעוד נותר לו לעשות מעשה בטרם יגוז חזיון הלילה. בכל כוחו ביקש לשוב לחדרו, אך רגליו נשאוהו לביתו בכבדות וביגיעה רבה, שפתיו מרחשות בלא הרף את החזון שנגלה לו, כאדם שנעור משנתו והוא חושש שישכח חלום טוב שחלם בעיצומו של לילה.

ביסורים רבים בא לקיטונו, העלה בידים רועדות אור בעששית הקטנה, נטל קולמוס מעל השולחן, הוציא את כתב-הצוואה מן השידה ובאצבעות מרתיתות הוסיף בשוליו את התיקון הגדול, ברצון טוב ובדעה צלולה ובחרדת קודש. וכשגמר חש שהשלים מעשיו בארץ החיים, תמו מעגלותיו והותרו כל הנדרים שנדר. עתה נסתם החזון, שעה ארוכה ישב עוד על מקומו, ראשו תלוי לו על חזהו ברפיון, כפרי בשל שעוד מעט וישל ממקום חבורו, ואז ננער, קם בשארית כוחו והטיל עצמו מלוא הקומה על הדרגש.

בהשכמת הבוקר בא ר' דויד לבית רעו, כדרכו כל יום, דפק על תריס חלונו, להקימו לעבודת הבורא ולבשרו על בוקר חדש ויפה שנולד בהרי ירושלים. הוא דפק וחזר ודפק, וכשלא נענה שעה ארוכה, נכנס מבוהל לקיטון ומצא את ר' יעקב שוכב על הדרגש בפישוט ידיו ורגליו, אין בו רוח חיים; על השולחן הקטן היה מונח כתב-הצוואה, תקנה חדשה נוספה בשוליו.

כל ירושלים התאבלה על האיש היקר שבא מקרוב לעיר הקודש והעלה עצמו קרבן על אבניה. הם נתנו לו ממיטב הקברים שבהר הזיתים, והוא שב אל האדמה שעליה ערג.