מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יְשִׁימוֹן

מאת: דוד שמעוני

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל-אביב: מסדה; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

I: צָהֳרַיִם

חוֹל לָבָן, מִתְנוֹצֵץ; רָקִיעַ מִלֻבָּן,

אֲבָנִים עֻלָּפוֹת וּצְמֵאִים חֲרֻלִּים,

עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת חֲרוּכוֹת הַשֶּׁמֶשׁ,

מֶרְחָבִים שׁוֹמֵמִים בְּלִי גְבוּלִים.


תְּנַתֵּר הַלְּטָאָה בַחוֹל הַקּוֹדֵחַ,

תַּבְרֵקְנָה טַבְּעוֹתָיו שֶׁל נָחָשׁ בָּרִיחַ,

מִמְּאוּרַת חַלָּמִישׁ יֵרָאֶה רֹאשׁ פֶּתֶן

בָּאֲוִיר הַלּוֹהֵט מֵרִיחַ…


בַּמֶּרְחָק הֶעָקָר הַשּׁוֹתֵק וּמַבְרִיק

הִסְתַּבְּכָה שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל הָרִים יְשִׁישִׁים,

וּבְתַכְרִיךְ עֲרָפֶל כִּרְפָאִים עֲנָקֵים

הֵם שׁוֹקְעִים בִּשְׁנָת וּמַחֲרִישִׁים.


טוֹבֶלֶת הַצִּיָּה בִּנְגֹהוֹת וּדְמָמָה,

חוֹל לָבָן, מִתְנוֹצֵץ, רָקִיעַ מְלֻבָּן…

וּלְבַב הַהֲוָיָה כְּמוֹ חָדַל לְפַרְכֵּס

בָּאַוִּיר הַלּוֹהֵט, הַמְאֻבָּן…


לֹא יִשְׁאַג הָאַרְיֵה מֵהָרֵי הַשֵּׂיבָה,

הַתַּן לֹא יְיֵלִיל בֵּין כֵּפֵי הַצִּיָּה,

וּבְהַמְרִיא הַנֶּשֶׁר שְׁטוּף אוֹרִים בַּמֶּרְחָב

לֹא יַרְעִיד אֶת שְׁנַת הַדּוּמִיָּה…


דּוּמִיָּה וּנְגֹהוֹת בַּכֹּל פָּרְשׂוּ רִשְׁתָּם,

כְּבָר עָיְפָה עַד מָוֶת הַשְּׁמָמָה הַנִּלְאָה,

אַךְ עָמֹק מִלֵּב הַדּוּמִיַּה בּוֹקַעַת

אֲנָקָה עֲמֻקָּה, מַבְהִילָה.


לֹא תְפוּשָׂה לָאֹזֶן, בְּלי קוֹל, עַרְטִילָאִית

הִיא פוֹרְצָה מִנִּבְכֵי הַדְּמָמָה הַטְמִירִים,

הִיא תוֹעָה אִלֶּמֶת בֵּין סְלָעִים, בְּלִי הַרְעֵד

אֶת גַּלֵּי הָאֲוִיר הַבְּהִירִים.


וּבוֹכֶה הַמִּדְבָּר עַל חוֹלוֹ וּסְלָעָיו

תְּפוּשׂ כַּבְלֵי תַרְדֵּמָה וּמְאֻכָּל שַׁלְהָבָה

כְּאֶחָד עֲנָק, שֶׁבִּשְׁנָתוֹ קוֹסֶמֶת

אִסְּרַתּוּ בְתַלְתַּלֵּי זְהָבָהּ.


זֶה מִסְפֵּד הַזֹּהַר, שֶׁקָּץ לְהִשָּׁפֵךְ

בְּלִי קֵץ וּמַטָּרָה בֵּין סַלְעֵי עֵיפָתָה…

זֶה בְכִי הַהֲוָיָה, שֶׁעָיְפָה מִשִּׁעֲמוּם,

מִשִּׁעֲמוּם אֵין-סוֹף-הֳוָיָתהּ…

II: דּמְדּוּמִים

וִילוֹנִים אֲפֵלִים אַט זָעוּ עַל שַׁעֲרֵי הַמַּעֲרָב הַדּוֹלְקִים,

הִגִּיעַ עַד קִצּוֹ הַמִּשְׁתֶּה בִּדְבִירי הַפָּז שֶׁל הַכְּרוּבִים,

הִתְלַקַּח הַיַּיִן הַמְשֻׁמָּר וַיֶעֱשַׁן בִּגְבִיעֵי בָרָקוֹת,

בִּמְחוֹלָם הָאַחֲרוֹן מַלְאָכִים הִסְתּוֹבְבוּ חֶרֶשׁ עֲצוּבִים.


וַתֵּתַע אֵשׁ נוּגָה, עֲנֻגָּה בֵּין סַלְעֵי הַשְּׁמָמָה הָאִלְּמִים,

הִיא חָפְצָה לִפְנֵי רֶגַע מוֹתָהּ לְרַכֵּךְ יְגוֹן הָעֲנָקִים.

אַךְ קוֹדְרִים וְגֵאִים הִתְיַחֲדוּ עִם אֶבְלָם אַדִּירֵי הַצִּיָּה,

בְּקִבְרוֹת חוֹל זָהָב רַגְלֵיהֶם וְגֵאוּת רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׁחָקִים.


וַיִּדֹּם חוֹל מִדְבָּר חַכְלִילִי הֶחָרוּשׁ גֵּאָיוֹת וּרְכָסִים,

לֹא נִרְאָה כָּל חַי בְּמֶרְחָבָיו, לֹא רָעַד בִּקְמָטָיו כָּל רוּחַ;

רַק הַרְחֵק בְּלִי נִיד עָמַד גָּמָל מִתַּחַת מַשּׂוּאוֹת הַמַּעֲרָב,

אֶל עָל מוּרָם רֹאשׁוֹ הָאָפֹר, צַוָּארוֹ כְּקֶשֶׁת מָתוּחַ.


הוּא עָמַד עַל גִּבְעָה לְבָדָד בְּקַצְווֹת הָאֹפֶק הַלּוֹהֵט,

בִּמְקוֹם חוֹלוֹת צִיָּה הִתְחַבְּקוּ עִם עַנְנֵי דָם וְשַׁלְהֶבֶת;

הוּא חִכָּה וּפָנָיו לַמָּסָךְ הַמַּבְדִיל בֵּין עוֹלָם לְעוֹלָם,

הַבּוֹעֵר בְּכָל צִבִעי קֶשֶׁת וּמַקְסִים וְשׁוֹתֵק כַּמָּוֶת.


חִישׁ מַהֵר יִתְרוֹמֵם הַוִּילוֹן וְנוֹרָא-הוֹד פָּרָשׁ יְזַנֵּק,

חֲגוּר-עָב וְנֶאְפַּד-שַׁלְהֶבֶת יִנָּשֵׂא בְדַהֲרוֹת אַבִּירִים,

יְגַמֵּא מֶרְחַקִים מִתְפַּלְּאִים עַל גַּבְנוּן הַגָּמָל הַפֶּלִאי

וּנְצוּרוֹת לַמִּדְבָּר יְגַלֶּה מִנּוֹף הַחֲלוֹמוֹת הַטְּמִירים…

III: לַיְלָה

הַכּוֹכָבִים הִרְעִיפוּ לֵחַ קָרִיר, מַרְגִּיעַ,

יָרַד טַל עַל הַחוֹלוֹת כְּזֵרְעוֹנֵי סַפִּירִים.

סְבִיבִי מִדְבָּר אִי-סוֹפִי וְעַל רָאשִׁי רָקִיעַ

כָּחֹל, עָמֹק, גָבֹהַּ וּגְבוּלוֹתָיו לֹא נִרְאִים.


דָּרֵי-סַהַר נַעֲלָמִים, נָגְהֵי תְכֵלֶת קַלִּילִים,

גָּלְשׁוּ גָלְשׁוּ בִדְמָמָה, נָפְלוּ נָפְלוּ מִמָּעְלָה.

וּמַחֲרִישִׁים וְזָרִים תָּעוּ, נָעוּ הַנְּפִילֵים

מַחֲנוֹת, מַחֲנוֹת מַזְהִירִים בְּדוּמִיַּת הַלָּיְלָה.


מִדּוּמִיַּת הַלַּיְלָה נָשַׁב קֹר עַל הַצּוּרִים,

נִתְּקוּ כִשְׁפֵי תְנוּמָתָם, שָׁבוּ פִתְאֹם לִתְחִיָּה,

עָטוּ מַחְלְצוֹת תְּכֵלֶת, עָנְדוּ כִתְרֵי זַהֲרוּרִים

וַיִּשְׂתָּרְרוּ שֵׁנִית עַל מֶרְחַקֵּי הַצִּיָּה.


בְּמֶרְחַקֵּי הַצִּיָּה לַחַשׁ נֶעְלָם דֹּם נָפַל,

חוֹלוֹת נִדְבְּרוּ חֶרֶשׁ בִּשְׂפַת צְלָלִים וּזְהָרִים;

וַיִּשְׁתַּפֵּךְ הַלַּחַשׁ וְהִתְרוֹמֵם וְשָׁפַל

וְהִתְפַּתֵּל וְרָטַט בְּמֶרְחַקִּים מֻסִהָרִים;


גָּלַשׁ חֶרֶשׁ מִגַּבְנוּן, בִּשְׁקַעֲרוּרִית הִתְרוֹצֵץ,

קָפַץ שֵׁנִית וַיַּחֲלֵק עַל מִישׁוֹרִים וּרְכָסִים,

וַיִּתְעַלֵּם וַיִּתְגַּל וְהִתְנַפֵּץ וְנוֹצֵץ

כְּקַשְׂקֶשֶׂת צִפְעוֹנִים הַנִּבְהָלִים וְנָסִים.


הַרְחֵק, הַרְחֵק לַרְגֵלי תִלֵּי חוֹל לְבַנְבַּנִּים

נָס וְרָדַף קְהַל צְלָלִים; נִדְחַק, נִפְזַר וְנָמוֹג.

פִּתְאֹם בָּקַע וְגָוַע צְחוֹק וְיִלְלַת תַּנִּים.

שֵׁנִית לַחַשׁ דּוּמִיָּה, רֶטֶט סָתוּם וְעָמֹק.


אֲנִי דוּמָם שָׁכַבְתִּי וְהִקְשַׁבְתִּי רַב קֶשֶׁב.

לִמְרַאֲשׁוֹתַי הַחֵמֶת, מַקְלִי נָעוּץ בְּצִלִּי.

נִקְלָע אַט, כְּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ, מִפַּס צֵל לְפַס כֶּסֶף,

עֲלֵי זִיז סֶלַע שָׁחוֹר הִתְנוֹעֵעַ תַּרְמִילִי.


סְבִיבִי אֵין-סוֹף הַמִּדְבָּר, זָהֳרֵי תְכֵלֶת וּדְמָמָה.

בָּרוּךְ תִּהְיֶה לִי, לֵילִי, לָיְלָה קָרִיר בְּצָיוֹן!

כְּבָר עָיַפְתִּי עַד מָוֶת בְּחַרְבוֹנֵי הַשְּׁמָמָה,

שֶׁמֶשׁ הִכְּתָה עַל רֹאשִׁי וְאֵין סָבֵיב קִיקָיוֹן.


אַךְ מִלְּבַד צָהֱרֵי שָׁרָב יֶשְׁנוֹ לַיְלָה לַצָיוֹן!

וּמֵחֵיקוֹ לִי רוֹמֵז נֹגַהּ חָדָשׁ וְכָמוּס,

קַר וְשָׁלֵו כַּנֶּצַח וְכַנֶּצַח רַב גָּאוֹן,

לֹא יִתְלַקַּח לְעוֹלָם וּלְעוֹלָם לֹא יָמוּת…


גַּרִגֵּר חוֹל לְמִשְׁנֵהוּ מָסַר בְּרָקוֹ וְרָזוֹ

וּמִקָּצֶה עַד קָצֶה כָּל הַיְשִׁימוֹן דֹּם נִדְבָּר;

אֶחָד, גָּדוֹל וְנֶעְלָם, נָשַם, גֵּא, בִּמְלוֹא חָזוֹ,

אֶחָד, גָּדוֹל וְנֶעְלָם, רָחַף, קַל, עַל הַמִּדְבָּר…


פִּתְאוֹם נִפְסַק הַלַּחַשׁ, נֶעֶלְמוּ נִימֵי הַנְּגֹהוֹת:

נִסְחַף פִּתְאוֹם הַסַּהַר תַּחַת כְּנַף עָבִים תּוֹעוֹת.


גָּח, הִשְׁתַּפֵּךְ גַּל אֹפֶל; לַיְלָה שִׁלַּח מַחֲשַׁכָּיו:

מִדְבָּר הִשְׁחִיר וַיִּתְכַּס, מִדְבָּר קִפֵּל מֶרְחַקָּיו.


רַק בְּיֶתֶר עֹז יָקְדוּ הַכּוֹכָבִים, לָהָטוּ,

כְּמוֹ זֶה רַק מֵחָדָשׁ בְּיַד כְּרוּבִים מֹרָטוּ.


נָפַל כּוֹכָב וְאָבַד. שָׁאַג אַרְיֵה וּפָסַק.

זָע לְרֶגַע הַיְשִׁימוֹן. שֵׁנִית סָבִיב כֹּל שָׁתַק.


עַתָּה רֶגַע הַפְסָקָה בֵּין אַשְׁמוּרָה לַשְּׁנִיָּה.

אַל שְׁאָגָה, הָאַרְיֵה! אַל רְעָדָה, הַצִּיָּה!


נִרְתָּע כּוֹכָב וְנֶעֱקָר, אֹפֶל פּוֹעֵר הַלּוֹעַ.

נוֹפֵל שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, כֻּלָּם אֹפֶל בּוֹלֵעַ.


עַתָּה חִלּוּף מִשְׁמָרוֹת וּמִשְׁמֶרֶת מַלְאָכִים

לַחֲבֶרְתָּהּ מוֹסֶרֶת כָּל תַּעֲלוּמוֹת נְצָחִים.


כָּל מַצְפּוּנוֹת הַיְצִירָה וּמַפְתְּחוֹת הַשְּׁעָרִים

הַמּוֹבִילִים לָרְקִיעִים, לְעוֹלָמוֹת נִסְתָּרִים.


רַק מוּצָקִים, מוּסָדִים, אִשָּׁם קָרָה, נִרְהָבָה,

זוֹכִים עַתָּה לְהַאֲזִין סוֹדוֹת מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה…


אַל שְׁאָגָה, הָאַרְיֵה! אַל רְעָדָה, הַצִּיָּה!

עַתָּה רֶגַע הַפְסָקָה בֵּין אַשְׁמוּרָה לַשְּׁנִיָּה…


תרס“ט-תר”ע

דוד שמעוני
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד שמעוני
יצירה בהפתעה
רקע

השעונים

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

בבית השען היו תלויים על הקירות שנועים רבים ושונים, גדולים וקטנים, חדשים וישנים. רבים מהם מפוארים במסגרת-עץ יפה מעשה צעצועים, אך חולים היו כל ימיהם כשועים ואפרתים. רבים היו מפוארים במשבצות כסף וזהב, והמה העשירים בין השעונים, אך בורים וטפשים היו מאין כמוהם, כי לא ידעו שתים-עשרה שעה וששים דקה בלי טעות. ורבים היו ביניהם עניים, אך חכמים היו, יודעי העתים. כאלה כן גם אלה התגאו בלבבם מאד, אלה בחכמתם ואלה בעשרם; והביטו איש על רעהו מן הצד, ויש גם אשר שלחו איש לרעהו אצבע בלעג מסותר, כאומר: ראה זה, כסיל, מתגאה בעשרו.

וחשב רעהו לענות: הנה חכמת המסכן. דל גאה.

והיו שם שעונים, אשר משקלות כבדות משולשלות להם מתחת, ולא בושו השעונים האלה להודות, כי ככל אשר תרחקנה מהם המשקולות, כן ייקרב אליהם האסון, המוות. והיו שעונים, אשר הסתירו מעין רואים את סיבת מיתתם, כי אין להם כל משקולת. וקראו האחרונים את הראשונים בשם “פיסחים הולכים על משענות,” והראשונים את האחרונים בשם צבועים. ושעון אחד עמד על השולחן והוא נשען על עמודי שיש ועשוי בארגז ישן נושן, והשעון הזה היה פיסח רגל אחת ופניו מלאים חטטים ושריטות רבים, אך חכם גדול היה מכל יודעי-העתים ודייקן נפלא מאד, ואותו העמיד השען למשגיח על כל השעונים לבל יפגרו ובל יחפזו בלכתם.

חצות לילה. השען עלה כבר על מיטתו ויישן. בבית שקט ודממה. השעונים כלו זה עתה את הצלצול היותר ארוך, בן שתים-עשרה דפיקה, וישאפו מעט רוח וינוחו מעבודתם. אך כעבור רגעים מספר קצה נפשם בדממה העצובה השוררת בחשכת הבית, ועוד יותר בנחרה המשונה, אשר השמיע השען מנחיריו לרגעים, ויאמרו איש אל רעהו: “הבה, אחים נדברה נא ונשיחה מעט וננעים לנו את הבדידות האפלה הזאת.”

“לוּ הדליק אדוננו נר בחדר, הלא יכולנו לראות ולהיראות לאורו, ולא קשתה עלינו הדממה כל כך,” כה התאונן שעון אחד, אשר באמת היה שבע-רצון ושמח מאד בחשכת הלילה, כי היה חסר אצבע אחת, גם פניו מלאו סדקים וחטטים. והאמן האמין השעון הזה, כי בחושך אין רואה ואין יודע את מומיו, ואך טוב היה לו איפוא לשבת בחושך. והוא אמר כן, יען כי אהב מאד לשקר. ולכן זכה גם לכינוי יפה, כי קראו לו כולם “השקרן.”

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.