מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נילס לינה

מאת: ינס פטר יעקבסן , תרגום: פסח גינזבורג (מדנית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל-אביב: עם עובד; תשמ"ב 1981

סוגה:

שפת מקור: דנית

א

לה היו העיניים השחורות, הקורנות של בני בלידי עם הגבּוֹת הענוגות והישרות; היתה לה תבנית אפּם הבולט, סנטרם העז ושפתיהם המלאות; גם את הרטט המוזר, הכואב-הרגשני שבזויות פיה ותנועות הראש הנרגזות קיבּלהּ בירושה מהם, אולם לחייה היו חיוְרות, שׂערהּ רך כמשי ומקיף כמסגרת נוחה וחלקה את ראשה.

לא כאלה היו הבלידים; צבעי הוֶרד והבּרוֹנזה היו להם. שׂערם היה נוּקשה ומתולתל – כבֵד כרעמה; וקולם הרָוֶה, העמוק והגמיש התאים למסורות המשפחה, על להקות הציד הסואנות, על תפילות השחר הנלהבות ואלפי עלילות האהבה של האבות.

אולם קולה שלה היה חסר-גוון וחסר-צליל.

הנני מתאר אותה כמו שהיתה בעוֹדה בת שבע-עשרה; לאחר שנים מועטות, כשנישאה לאיש נעשׂה קולה רוֶה יותר, צבע לחייה רענן יותר ועיניה עיפות יותר, ובכל-זאת נדמה כאילו גדלו ושָׁחרוּ משהיו.

בהיותה בת שבע-עשרה נִפלתה מאוד מאַחיה ואחיותיה, ובעצם לא היתה גם כל קרבה יתירה בינה לבין הוריה. בידוע, שהבלידים היו אנשי-מעשה בטבעם, הרואים את החיים כמוש הם; עובדים היו את עבודתם, ישנים את שנתם ומעולם לא עלה על דעתם לבקש תענוגים אחרים מלבד חג הקציר ושלושה-ארבעה ימי משתה לעת חג המולד. נטיה מיוחדת לדברים שבדת לא היתה נטועה ברוחם. ואולם שלא לתת לאלוהים את אשר לאלוהים, נבצר מהם, כמו להימנע מלתת את מסי המלך; ועל-כן היו נזהרים בתפילת ערבית, משכימים אל הכנסיה בימי החגים, שרים את מזמורי התהילים בערב חג המולד ובאים פעמַים בשנה ל“לחם הקודש”. גם סקרנים ביותר לא היו, ואשר לחוש היופי, אין לאמור כלל שזָרו להם זמירות סֶנטמנטליות קטנות; ומשבא הקיץ ושטיחי דשא עבים ומרהיהי-עין כיסו את השדות והקמה שׁחה בשדמות הנרחבות, לא היו פוסקים מלהזכיר זה לזה, שהימים האלה יפים לישיבת כפר; אלא שלא היו בעלי תכונות פיוּטיות ביותר; היופי לא היה נוסך עליהם שכרון; לא היו להם שום געגועים לא ברורים, כשם שגם לא ידעו את החלומות-בהקיץ.

אולם בַּרתוֹלִינָה היתה אחרת לגמרי; היא לא היתה מוצאת כל ענין בעסקי האוּרוָה והשדה, כל ענין במחלבה ובמשק-הבית – אף לא שמץ.

היא אהבה שירים.

בשירים היתה חיה את חייה, בהם היתה חולמת את חלומותיה טבהם היתה מאמינה כאשר לא האמינה בשום דבר.

אבותיה ובני-משפחתהּ, שכניה ומכּריה, לא הביעו מעולם דבר שהיה ראוי להישמע, כי רעיונותיהם לא התרוממו מעולם מעל לכברת הכאדמה או לעסק-השעה שנמסר לידיהם, כשם שלא הִרבּה מבטם מעולם לתור מעבר לענינים ולמאורעות שראו בעיניהם ממש.

לעומת זה – השירים! להּ היו מקור רעיונות חדשים ותורת עמוקות על החיים שם בעולם הגדול, במקום שהיגון יוטה שְׁחור והשׂשׂוּ יאיר אדום; השירים הרהיבו את העין בשִׁפעַת מראות, העלו קצף ופנינים במשקל וחרוז; רק על נערות רכות דיברו, והנערות הרכות היו יפות ונדיבות, הן בעצמן לא שיערו את כל ערכן; לבבותיהן ואהבתן יקרו מכל שׂכיות תבל, והגברים נושאים אותן על כפיהם, מרימים אותן אל על, אל בְּרַק שמש האושר, מעריצים אותן ומשתחוים להן, לאושר נחשב להם לשַתפן במחשבותיהם ובשאיפותיהם, בנצחונותיהם ובתהילתם, ולא עוד אלא שהיו מוסיפים ואומרים, כי אותן הנערות המאושרות הן שגרמו לכל אותן השאיפות והנחילוּם כל אותם הנצחונות.

ולמה לא תוּכל אף היא להיות נערה כזו? הלא יש ביניהן כאלה וכאלה – והן עצמן אינן יודעות מה הן; מאַין לי לדעת את עצמי? והמשוררים אמרו במפורש, שאֵלֶה הם החיים, ושאין החיים ענין לתפירה וסריגה, לעבודות-בית ולביקורים חסרי-טעם.

אם להתבונן היטב בדבר, לא היה כל זה אלא תשוקה חולנית במקצת להרגיש את עצמה, רצון למצוא את נפשה, חֵפץ המתעורר תכופות בלב נערה צעירה ומחוננת מעט יותר מחברותיה; אולם קשה מכל היה זה שלא נמצא בכל חוג מכּריה אף איש אחד בעל שאר-רוח שיוכל לשמש מעין קנה-מידה לכשרונותיה היא; לא היתה שם אפילו נפש קרובה לה ברוח, ועל-כן התחילה רואה את עצמה כיחידה-במינה, כיוצאת-מן-הכלל, כעין נטע טרוֹפּי, שעלה תחת שחקים זועמים ואשר רק בעמל רב הצליח לפַתח את עליו, בעוד שבאויר יותר חם, באור שמש עז יותר היה שולח פארוּת זקופות עם שפעת ציצים מזהירים. זאת היתה, לפי דעתה, מהוּתה האמִתית, כזו היתה יכולה להיות בתנאים נוחים, והיא היתה חולמת אלפי חלומות על אותם נאות השמש והיתה אכולת געגועים לאֲנִי הנכון והעשיר שלה, ושוכחת, מה שנקל כל-כך לשכּוח, שאפילו החלומות היפים ביותר, הגעגועים העמוקים ביותר, לא יוסיפו אף זרת אחת לגָדלהּ של רוח האדם.

וכך נגלה לה ביום בהיר אחד איש צעיר, זה שנעשה אחר-כך בן-זוּגה.

לינֶה הצעיר, איש לוֹנבוּרגוֹרד, היה הנצר האחרון למשפחה שנמנתה במשך שלושה דורות שלמים עם המשפחות המשׂכילות ביותר שבמחוז. בכהונות ראשי-ערים, גובי-מסים או קוֹמיסרים, שנתכבדו תכופות בתואר יועץ-משפטי, היו עבודים בשנות-עמידתם את מלכם וארצם בחריצות ובאמונה. בנסיעות לצרפת ולגרמניה, מתוּכּנות בטוּב-טעם ומכוּוָנות להשתלמות, היו מעשירים בימי בחרוּתם את רוחם קלת-התפיסה באותן הידיעות, הנאות היופי ורָשמי החיים שהעניקו להם ארצות הנֵיכר ביד רחבה כל כך. וכשחזרו אחר-כך למולדתם, לא היו מסלקים הצדה את מה שרכשו בימים ששהו בחוץ-לארץ אל בין הזכרונות הישנים, כזכרון חג שכבה נרו האחרון וגוַע צלילו הארחון; לא, החיים במולדת היו נבנים על יסוד אותן השנים, והשאיפות שניעורו שוב לא ניתנו להישכח מן הלב, אלא טופחו ופותחו בכל אותם האמצעים שנמצאו תחת ידם; ופיתוחי-נחושת נבחרים,פסלי-ברוֹנזה יקרים, ספרי שירים גרמניים, המשפט הצרפתי והפילוסופיה הצרפתית היו דברים שכיחים וענינים של יום-יום בבתי משפחת לינֶה.

ואשר לטבעם, הנה היו הליכותיהם מלאות חן-קדומים ודרכי נימוס חביבות וקלות, שהיו מיַחדים אותם תמיד בתוך האצילוּת הכבדה והחשיבוּת הקפואה של בני מעמדם. דיבורם היה מסולסל ומעוגל, נאה בעוּקצו, אבל לא בלי קורטוב של מליצה – זאת אין לכחד; אולם זה הלם יפה את אנשי-הקומה רחבי-הגוף האלה, עם המצח הגבוה והמשופע, זויות רקותיהם הנטויות לאחור, בלורית שׂערם העבוּתה והמסולסלת, עיניהם הבהירות, הצוחקות בנחת, ואפם המחוטב והכפוף במקצת, אולם בחֶצים התחתון היו הפנים עבים יותר מדי, הפה רחב וגם השפתים מלאות ביותר.

כשם ששׂרטוטים חיצוניים אלה לא היו בולטים בלינה הצעיר אלא במקצת, כך נדמה היה כי גם רוחו נחשלת מעט, וכי שאלות הרוח, תענוגי האמנות הרציניים, שרכש במסעיו, לא העירו כלל התלהבות או תסיסה של מחשבה בנפשו; אוּלם עסוֹק עסק בהם מתוך הכרת החובה ובהתאמצות, אשר לא הוקלה אף מעט על-ידי ההנאה, הבאה בעקבות הפעלתם של כוחות-הנפש ובלי לקבל שכר ההכרה העצמית הגאה, שסִיפקו הכוחות הללו. דעתו היתה נוחה רק מעצם המעשה שנעשה – זה היה כל שכרו.

אחוזתו בלוֹנבורגורד באה לו בירושה מאחי אביו שנפטר זה לא כבר, ועל-כן שב מן המסיעה המסורתית לחוץ-לארץ על-מנת לנהל אותה בעצמו; ומכיוָן שהבלידים היו עתה שכניו הקרובים ביותר וחיבה יתירה חיבב דודו המנוח משפחה זו, היה בא לבקר בביתם, ושם ראה את ברתולינה והתאהב בה.

שהיא השיבה לו אהבה, זה כמעט דבר המובן מאליו.

הן זה היה סוף-סוף בן אדם מעולם אחר, מי שחי בערים הגדולות, הרחוקות, במקום שם הצטיירו יֵערות מגדלים ועמודים מול שמי הזוהר, במקום שם רעד האויר מצלצולי פעמונים, הֶמיית עוגבים וצלילי מַנדוֹלינות קצרים, בעוד תהלוכות מזהירות בשלל צבעי הזהב עוברות ברננה לאורך הרחובות הרחבים; במקום שם הבהיקו ארמנות-השיִש ושלטיהן המנומרים של משפחות כבודות רישטו את קשתות השערים הלבנים, בעוד המניפות מזהירות והצעיפים מתנפנפים מעל מעקי-האבן הכבדים. זה היה איש שעבר באותן המדינות, במקום שם צעדו צבאות עליזי נצחון בדרכים, במקום שם ענדו קרבות כבירים תפארת-נצח לשמות הכפרים והשדות, במקום שם עלה בנחת עשן מדורות צוענים אל צמרות היער, בעוד החֳרבות האדומות צופות מפסגותיהן עטורות הגפנים אל העמק הצוחק, אשר שם שיקשקה אבן-הריחים וצילצלו מצילות העדרים השבים למִכלאוֹתיהם על גשרים רחבי קשתות.

את כל הדברים האלה סיפר לינה. אולם לא בשפת הפייטנים, כי אם בפשטות ובאמונה, כסַפּר אחד מבני-ביתה על ערי-המחוז וקהילות הכפר הסמוכות. יש שדיבר על ציירים ומשוררים והיו בפיו שמות אשר רומֵם אותם עד לעבים, ואשר היא לא שמעה את שִׁמעם. היה מראה לה את התמונות שציירו וקרא אִתהּ את שיריהם על גבעה בגן, אשר מעליה יכלו לראות את מֵי המפרץ המבהיקים וגליהם הכהים של שיחי הסנֶה. האהבה הוסיפה לויית חן פיוּטית ונסכה יופי על-פני כל הנוף. העננים נעשו אותם העננים הנודדים שבשירי הפייטנים ועצי הגן התקשטו באותם העלים שהיו הומים עצובים כל-כך בחרוזי הבַּלָדוֹת.

ברתוֹלינה היתה מאושרת, כי קסמי אהבתה הפכו את כל רגעי יומה לשוּרה אחת של מַעמדי שירה. שירה היתה הליכתה בצאתה לאורך המסילה לפגוש את אהובה, שירה היתה הפגישה, ואף הפּרידה; שירה היתה כשעמדה במעלה הגבעה ספוגת השמש הנוטה לערוב ובירכה אותו ברמיזה ברכת שלום אחרונה, ואחר-כך הלכה, מלאה רגשות עצב וששון גם יחד, אל עלייתה הבודדת להרהר בו באין מפריע; וכשהתפללה בעדו בתפילת ערבית שלה, היתה שירה גם תפילתה זו.

מעתה שוב לא היו לה אותם המאוַיים והגעגועים הסתומים; החיים החדשים עם הלך-הנפש המִשתַנה בהם לבקרים מילאו את כל לבה, ורעיונותיה והשקפותיה נעשו ברורים יותר, כי היה לה איש אשר יכלה לפנות אליו בלי מעצור, בלי שתחשוש, שמא יבינו אותה שלא כהלכה.

היא נשתנתה גם מבחינה אחרת: האושר הפך את לבה לטוב אל הוריה ובני-ביתה, והיא מצאה כי ביסודו של דבר מחוננים גם הם בהבנה וברגש יותר מששיערה קודם.

ככה באו בברית הנישואין.

השנה הראשונה היתה דומה מאוד לתקופת האירוסין, אולם משהתחילו מתיַשנים קצת החיים המשותפים, לא יכול עוד לינה להעלים מעצמו, שנלאה מלתֵת לאהבתו ביטויים חדשים תמיד, לפרושׂ בלי הרף כנפים עטופות בצעיף השירה, לעופף בספירות העליונות ולחדור לכל מצולות החמחשבה; עתה השתוקק לשבת במנוחה נעימה על בַּדוֹ ולהסתיר בתנומה את ראשו העייף בנוצות הרכות של כנפוֹ. בעיניו לא היתה האהבה כשלהבת הלוהטת לעד, המאירה באור קודח את כל מעקשי ההויה, השוקטת ואוצלת על כל דבר זוהר דמיוני להגדילו מעל למציאות. האהבה היתה בעיניו כיקוֹד-אש שוקט ושופע חום-תמיד תחת ערימת הדשן הרך ועוטף את המרחק בדמדומים עמומים וענוגים ועושה את הקרוב קרוב ונוח פי שנַיִם.

עייף ויגע היה, ולא יכול עוד לשאת את כל סֵבל השירה; נפשו ערגה לעמוד על הקרקע המוצק של חיי היום-יום, כשם שדג, הנחנק באויר החם, עורד לקריקות הגלים הבהירה והרעננה. הדבר היה מוכרח להיפסק, חייב היה להיפסק מאליו; לברתולינה שוב לא זָרו החיים והספרים, היא ידעה אותם לא פחות ממנו; נתוֹן נתן לה כל מה שקיבל, ועתה היה עליו לתת עוד ועוד; והדבר היה למעלה מיכָלתוֹ, שוב לא היה לו מה לתת; נחמתו היחידה היתה זו שברתולינה הרגישה, כי עוד מעט תהיה לאֵם.

זה כבר עמדה ברתולינה במגינת-לב על כך שדעתה על לינֶה נשתנתה לאט-לאט, שלא נשאר עומד על הגובהּ הנורא, שעליו העמידה אותו בתקופת האירוסין. ללבּהּ עוד לא התגנב הספק שמא אינו מה שנקרא בלשונה נפש פיוּטית, אולם תקף אותה הפחד מפני הפרוֹזה, שהתחילה להראות את טלפיה לפרקים. על-כן רדפה עתה עוד יותר אחרי השירה והתאמצה להחזיר את המצב ליָשנו בכך, ששפכה עליו ביתר-עוז רוח שירה והתלהבות; ואולם העלתה בת-קול קלה כל-כך, שנדמתה בעיני עצמה כאשה רגשנית ומתחנחנת. עוד זמן רב ביקשה למשוך אחריה את לינה המתחמק מפניה; היא לא אבתה להאמין בַדבר שניבא לבּה; אולם ברבות הימים, כשנוכחה שהתאמצוּתה לא עשתה כל פרי, ובלבּה התעורר הספק שמא באמת לא היה עושר רוחה ולבבה כה רב, כמוש דימתה לה, הרפתה ממנו פתאום, נעשתה קרירה, שתקנית וסגורה בתוך עצמה, ביקשה את הבדידות, ונעצבה אל לבה דוּמם על הזיותיה האבודות. כי נוכחה עתה, שרימוּהָ מִרמה אכזרית, ושלינה לא היה באמת, בתוך-תוכו, שונה מאנשי סביבתה הישנה; ומה שהוליך אותה שוּלל היה הדבר הרגיל: אהבתוּ עטרה אותו לשעה קלה בתפארת חולפת של גדוּלה ויתרון-רוח, כמו שיקרֶה כה תכופות גם לבעלי נפשות פחותות.

לינה גם נעצב גם נחרד מן השינוי הזה ביחסיהם, ושאף לתקנם על-ידי נסיונות בלתי-מוצלחים לעופף שוב את מעוף החלומות הישן; ואולם התוצאה היתה שברתולינה ראתה עוד ביתר-בהירות כמה גדולה היתה משוגתה.

כך היה מצב הדברים בינו לבינה, כשילדה ברתולינה את ילדה הראשון. זה היה בן זכר וקראו את שמו נילְס.

ב

במידה ידועה קירב הילד שוב את לב הוריו, כי על-יד עריסתו הקטנה היו מזדמנים תמיד, ותקוָה אחת, חדוָה אחת וחרדה אחת ממלאות את לב שניהם; הו היו הוגים ובו היו מדברים שניהם באותו הרצון ובאותה ההתמדה; הם רחשו תודה זה לזה על הילד, על החדוה אשר הביא לשניהם ועל אהבתם המשותפת אליו.

ובכל-זאת היתה תהום מפרידה ביניהם.

לינה נכנס ראשו ורובו בעניני המשק ובעסקי הקהילה, אמנם בלי למלא תפקיד של מנהיג, או לגלות, לפחות, דעות של מתקן ומחדש; הוא קיבל בכל לבו ובאמונה את מצב הדברים כמו שהוא; היה מתבונן ונותן את דעתו עליו, כמי שהענינים קרובים אל נפשו, והיה מסכים לתיקוּנים שנעשו בזהירוּת, לאחר ישוּב-דעת מרובה, בידי בן משק-ביתו הזקן או בידי זקן הקהילה.

גם לא עלה על דעתו להשתמש הלכה למעשה בכל אותן הידיעות אשר קנה בשנות נעוריו. לכך היה קטַן-אמונה יותר מדי בכל מה שנקרא תיאוֹריָה ורוחש יותר מדי כבוד לכל הנסיונות, שנתקדשו על-ידי מנהגים קדומים – לכל מה שנקרא בפי אחרים יסודות מעשיים נאמנים. בכלל, לא היה בו דבר שיעיד עליו כי לא ישב פה כל ימיו אחד היה בכל-זאת יוצא-מן-הכלל: יכול היה לשבת ארוּכּוֹת בלא תנוּעה על גדר-הקנים או על אבן אשר בגבוּל השדה, מתוך ביטוּל-היֵש מוּזר, כַצֶמח הזה, להסתכל בירַק הדגן המלבלב או בשדה-הזהב של שבולת-השוּעל עם ראשיה הכבדים. כל זה בא לו מעולם אחר; היה בו עוד מסימני לינֶה הקדם – לינה הרך והצעיר.

לעולמה שלה הסתגלה ברתוֹלינה לא במהרה, לא בבת-אחת, בלא התקוממות וגישושי דרך, כמוהו; לא. קודם קוֹננה את קינתה בשירי מאות פייטנים, בדרך השכיחה של הימים ההם, על אלפי ההגדרות והסייגים והכבלים ששָׂמו על חיי האדם; את תלונותיה שפכה, פעם בזרמי מלים סוערים ובחרון נעלה על כסאות-המלכים ובתי-הכלא אשר הקימו עריצי עַם ועַם, ופעם ביגון רחמים רך וחרישי על זוֹהַר היופי שבעולם, ההולך ומוּעָם על ראש בני הדור העיוֵר, אשר התמכר כולו לעסקי חול גסים ונפל רצוּץ תחת כובד משׂאם; עד ששבו תלונותיה והיו רק לאנחות געגועים שוקטות על צפֳּרי-הדרור הפורחות להן ואינן, או על עבי הרקיע השטות למרחקים.

אך לבסוף עייפה מתלונותיה, ואָזלת-ידן היתה לזרע המצמיח ספקות ותמרורים רבים בלבה. כאותם המאמינים השוברים את צלצי קדושיהם ודורכים עליהם ברגל-בוּז בראותם את קוצר-ידם להושיע, כן ליגלגה גם היא על השירה אשר העריצה אותה עד כה, צחקה על חלומותיה ושאלה את עצמה, אם אין זה משק כנפי עוף-האגדה על-פני ערוגת הקישואים, או פתח למערת-אלדין שייפתח עוד מעט במעמקי מרתף החלב. ובציניוּת תמימה התנחמה בזה שהתאמצה לראות את העולם בצללי פרוזה נפרזים: הירֵח היה לה כעיגול גבינה צהובה, והשושנים – כתבשיל ירקות, ובעשותה את כל זה הרגישה כאילו היא מתנקמת על נפשה, אך בעומק רוחה התפלצה למחשבותיה וידעה כי היא מטמאת את כל הקדוש ומשליכה שיקוצים על אלוהיהָ.

הנסיון לשחרר את עצמה, שהתכַוונה לו בסתר לבּהּ, לא הצליח. וברתולינה שבה אל חלומותיה, חזון בתוליה, אך מחלומותיה אלה לא האירה עוד שמש התקוה; והיא כבר הכירה הכרה ברורה, שאין זה אלא חלום, מקסם-לב, ששוּם כליון-נפש לא יהפכהו למציאוּת. על-כן התמכרה לו בחרדה ולַמרות קול מוֹכיח מבפנים, שהגיד לה כי דומה היא לשיכּוֹר, היודע כי כל שכרון חדש יגזול את כוחותיו הרפים ויוסיף עָצמה לתאוָתוֹ; אך הקול נשמע לחינם, כי לחיות חיי פכּחוּת, בלא מתק החטא של הדמיונות, לא היה כדאי – ערך החיים היה רק ערך חלומותיהם.

ככה נבדלו בתכונותיהם האב והאם של הילד נילְס לינֶה – שני הכוחות הטובים, אשר נלחמו בלא-יודעים זה עם זה על נשמתו הצעירה מאותו הרגע שברק השׂכל הראשון האיר את נפש הילד. וככל שגדל הילד, כן נעשתה המלחמה אכזרית, כי ככל שגדל, כן רב מספר כלי הנשק.

מכל כשרונות בנה התאמצה האֵם לטפח את דמיונו, אשר על-ידיו ביקשה להשפיע על נפשו; והוא אמנם היה מחונן בכוח-דמיון עז. ואולם כשעדיין היה קטן מאודג כבר אפשר היה להכיר בו שיודע הוא להבחין בין עולם הבדיוֹת, אשר נברא במאמר אמו, ובין העולם אשר יסודו במציאוּת; כי פעמים רבות כאשר סיפרה לו אמו את מעשיותיה ותיארה את התלאות הרבות אשר מצאו את הגיבור, ונילס נוכח כיכ אין מוצא מכל הפגעים אשר כיתרו אותו ואת גיבורו, היה פתאום נלחץ בלחיוֹ אל לחי אמו ולוחש בשפתים רועדות ובעינים דוכמעות: “הן כל זה לא היה באמת?” וכשהשיבה לא אמו את התשובה המנחמת, שיִחל לה, היה שואף רוח מלוא חזהו ושומע את המעשיה מתוך בטחה נעימה עד סופה.

אולם בעיני האֵם לא ישרו הבריחות האלה מן המערכה.

כאשר גדל מכדי לשמוע סיפורי-מעשיות, ואף היא נלאתה להמציאם, סיפרה לו, בהוספת נוֹפך משלה, על-אודות כל אותם גיבורי המלחמה והשלום, שחייהם העידו על כוחה הרב של נשמת האדם, אם היא עומדת בשאיפתה אל הכביר ואין להפחידה, לא בספקות קצרי-ראות ולא בפיתויים של חיי יום-יום שלוִים וחסרי-פעולה. בסגנון כזה היתה מספרת לו את סיפוריה, וכשהיה הסיפור חסר גיבורים מתאימים, בחרה לה גיבור דמיוני, שהיתה יכולה לקבל אחיות לכל מעשיו ולכל אשר גרם מזלו – גיבור כלבבה, יציר רוּחה, בשר מבשרה ודם מדם-לבבהּ. שנים אחדות אחרי הולדתו של נילס הפּילה בן זכר, ובו בחרה להיות גיבור סיפוריה; כל מה שהיה הנֵפל יכול להיעשׂוֹת וכל מה שהיה יכול לעשׂוֹת, הוצג עתה לפני אחיו בערבוב צבעים – הגעגועים של פרוֹמיתאוס, אומץ-הלב של משיח והגבוּרה של הֵרקולס. בצורה מגוכחת ותמימה העלתה בדמיון חסר-רֶסֶן עולם מלא פלאים והפרזות, שלא היה בהם יותר מן הממשוּת משהיה באותו שלד הילד הקטן והעלוב שנרקב בעפר בית-הקברות אשר בלוֹנבּוֹרג.

נילס לא טעה במוסר-ההשכל שבסיפורים אלה. שׂכלו תפס בבהירות גמורה, שיעוּד נבזה הוא להיות ככל האדם, והוא היה נכון לבחור בגורל הגיבורים הקשה. ברצון היה סובל בדמיונו את כל יסורי המלחמות, התלאות הקשות, מצוקות-הנפש הכרוכות בחוסר-הכרה והנצחונות נטוּלי-השלוה; ובכל-זאת הוּקל ללבבו מאוד בחָשבוֹ שעוד זמן רב יעבור עד היום ההוא – שכל זה לא יבוא עליו אלא כשיגדל.

כמראות החלום וצלילי חזיון-לילה, העשויים להישנות לאור היום ולעורר את המחשבה מתוך מחזות ערפל וצללי קולות, עד שזו תחריש משתאה ותשאל אם באמת קרא לה איזה קול – ככה היה לוחש לו את לחשוֹ הסתום חזון העתיד ההוא, יליד ההזיה, כל ימי ילדותו של נילס לינה ומעלה על זכרונו חרש, אבל בלי הרף, שיש גבול לתקופת אושר זו ושיום יבוא והיא תגוּז ואיננה.

הכרה זו עוררתהו ליהנות מימי ילדותו הנאה מלאה, למַצות אותה בכל חושיו, בלי לשפוך ארצה אף טיפה אחת; ועל-כן מתגלתה במשחקיו מסירות שהגיעה עד לתאוָה, בתקוֹף אותו הרגש החרֵד, שהזמן הולך ועובר בלי שיהא סיפק בידו להציל את כל מה שהביא לו גל אַחַר גל. ועל-כן היה עשוי להטיל עצמו ארצה וליַבּב מתוך יאוש, אם היה משתעמם ביום חג מחוסר דבר זה או אחר – חברים לשעשועים, כשרון ההמצאה או מזג-אויר נאה; ומשום זה אף היה מסרב כל-כך ללכת לישון, כי השינה לא היתה אלא חוסר-פעולה, חוסר-הרגשה מוחלט.

אולם לא תמיד היה כך.

יש שעיְפה נפשו עד מאוד והצבעים אפסו מאוצר דמיונו. אז היה רואה את עצמו אומלל מאוד, קטן ודל יותר מדי לאותם החלומות מלאי ההדר; נדמָה לו שהיה שקרן שפל כשנטל לו בחוּצפה לב אוהב גדולות ומֵבין בהן, בעוד שבאמת היה לבו נתון לקטנות, שבאמת היה אוהב את חיי-השעה וכל השאיפות והמאוַיים השפלים קנו להם שביתה בנפשו. ויש שגם האמין כי היתה בו משנאת המעמדות של הזוחל אל הנשגב, וכי היה מסייע ברצון בידי המוציאים לסקילה את הגיבורים אשר בעורקיהם נזל דם נעלה יותר מבעורקיו, ואשר הכירו בדבר זה.

בימים כאלה היה משתמט מאמו, ובהכרה סתומה שהוא נשמע לאינסטינקט לא טהור, היה כרוך אחרי אביו ומטה אוזן חפצה לכל דעותיו הממשיות וביאוריו נעדרי-הדמיון. טוב היה לו לשבת עם אביו, ודעתו היתה נוחה מזה שהם דומים זה לזה, וכמעט שכח כי זה אותו האב שהיה בזמנים אחרים עלוב בעיניו, כשהביט עליו ממרום מגדל חלומותיו. מובן מאליו, שדבר זה לא היה בהכרת הילד בהיר ומפורש כפי שהוא מבוטא במלים, ואולם כבר שלח בו שרשים, עוד בטרם יושלם ובטרם יֵצא כולו לאויר העולם – בצורה היוּלית סתומה ובלתי-נתפסת. דומה היה לעולם הצמחים הנפלא שעל קרקע הים, הנראה בעד הקרח השקוף; בנַפּצך את הקרח, או בהוציאך את השרוי בחושך לאורו של ניב השׂפתים – יש לכך אותן התוצאות עצמן:מה שנראה ומה שנתפס עתה לא יהיה עוד, לאחר שתזרח עליו הבהירות, אותו סוד המחשכים שהיה.

ג

והשנים חלפו זו אחר זו, חג מולד בא וחג מולד הלך, והשאירו אחריהם את האויר מלא זיו חגיגי לימים רבים, עד לאחר חג הטבילה; זה אחר זה עברו חגי השבועות על שדות האביב עטוּיי הציצים, ושבתוֹן קיץ אחר שבתוּן קיץ, עת חגגו את חגיגות השכרון ומועדי השמש ונסכו את יין הבציר בגביעים מלאים, עד אשר גזוּ ונעלמו ביום אחד, עם שקיעת החמה, והשאירו אחריהם לזכרון לחיַיִם שזופות שמש, עינים תמֵהות ודם מפַזז.

השנים חלפו ועברו והעולם לא היה עוד עולם-הפלאות כשהיה: הפינות האפלות שמאחרי שיחי הסמבּוק הרקובים, עליות-הגג המסתוריות, ואותו קבר-האבן הזועם שבדרך קלסטרוּפָה – מורא האגדה לא שרה עוד עליהם; וזו הסוללה הארוכה, שעם שירת החוּגה הראשונה הסתירה את דשאיה תחת כוכביה עטורי הארגמן של המרגנית ופעמוניהם הצהובים של פרחי “מפתחות השמים”; הבריכה עם האוצרות הפנטסטיים של בעלי-חיים וצמחים, ותהומות הפֶּרא של מחפּורת החול עם אבניהן השחורות ושברירי-השחם המנצנצים בזוהר הכסף – כל אלה לא היו אלא פרחים, בעלי-חיים ואבנים עלובות; הפז המבהיק של קוסמת-היער שב והיה לעלים כמושים.

מִשׂחק אחרי משׂחק נפסל, כי נתיַשנו ונראו חסרי-טעם ומשעממים כַתמונות שבספר האלף-בית, ואלה הלא היו חדשות כל-כך לפנים, עד שלא האמין איש כי תיפסלנה פעם. שם היו משׂחקים בחישוקי חביות, נילְס ופְריטיוֹף בן הכוהן, וחישוק זה היה לספינה שהוטלה על שרטון – אם נהפך, אבל אם נתפס ביד לפני נָפלוֹ, היה לספינה שהשליכה עוגן.

השביל הצר בין אסמי המשק, שהיה קשה כל-כך לעבור בו, נקרא בַּאבּ-אֶל-מַנְדֶבּ או שער-המוות; על דלת האורוָה היה היה רשום בגיר, כי זו אנגליה, ובפתח הגורן נכתב: צרפת; שער הגן היה רִיוֹ-דה-ז’נֵירוֹ, אבל בית הנפח – היה ברזיל. היה להם עוד משחק אחד – הוֹלגֶר הדֶני1; במשחק זה אפשר היה לשחק בין השיטים הגדולות שצמחו מעבר לגורן. אולם משם והלאה, בשדה הטוחן, היו גומות אחדות באדמה, שנקראו חגוֵי הסלע, ושם היה משכּן הנסיך בורמַנד בכבודו ובעצמו, עם הסַרַצינים הפראים שלו חבושי התרבושים האדומים-האפורים עם נוצות-הזהב – שם שכן בין שיטים ושיחי צבר ענקיים; פה היה שדה-המערכה האמִתי; כי שפעת הצומח הזאת, שלא היה לה גבול, והֶמיית החיים הרבים הנובעים מסביב הגדילו את תאוַת ההריסה, נסכו שכרון של חדוַת הכּליה, וחרבות-העץ הבריקו בברק-פלדוֹת, עסיס הצמחים הירוק צבע את להבן באודם-דם, והגבעולים הכרוּתים נרמסו ברגלים, כגויות התוֹגָרים מתחת לפרסות הסוסים, בחריקת עצמות הנטחנות בבשׂר החי.

על חוף המפרץ מלמטה יָצרו להם שעשועים: צדפים היו נשלחים על-פני המים כאניות, וכשהיו נתקלים בסוּף או עלו על שרטון-חול, נקרע המאורע: קוֹלוֹמבּוּס בים סַרְגַסוֹ או גילוי אמריקה. נמלים ומעבורות-ענק נבנו שם, תעלות הנילוס נחפרו בחול המוקשה שעל החוף, ופעם אחת אף בנו את מגדל-גוּרה מחלוקי-אבנים; גוִיית דג קטן בתוך צדף היתה טוֹבֶּה המתה והם עצמם היו וַלְדֵימַר המלך,2 שישב על-ידה והתאבל עליה.

אולם כל זה עבר ולא היה עוד. נילס גדל והיה לנער בן שתים-עשרה, בתחילת שנתו השלָש-עשרה, ולא היה לו צורך עוד להניף את חרבו על דרדרי השדה ועשבי-הבר, לרווֹת את צמאונו בדמיונות האביר, כשם שלא הצטרך עוד לשלח את דמיונות מגלי הארצות שלו באניית-צדפים על-פני המים; ספר וקן זוית על הספּה הספיקו לו עתה, ואם לא היה לו די בזה, אם לא נשאוֹ הספר אל החוף הנכסף, נמצָא לו פריטיוף, שהיה מספר לו אותה המעשיה, שחסך ממנו הספר. שלובי זרוע היו מהלכים לאורך המסילה, האחד מספר, וּשניהם מקשיבים, ואולם כשהשתוקקו להנאה אמִתית, כשביקשו לפרושׂ את כנפי דמיונם למרחוק, היו מתחבאים באפלולית המבושׂמת של ערימת השחת. אולם עד מהרה הפכו סיפורים אלה, הנגמרים תמיד בסיוּם טוב, והיו לסיפור אחד ארוך, שלא נגמר מעולם, אלא היה קם ומתחדש בכל דוד ודור; כי כאשר זקן הגיבור ובא בימים, או כאשר לא כנזהרו וקיפדו את פתיל חייו, ניתן לו בן, שקיבל הכּוֹל בירושה מאביו ועוד ניחן במעלות טובות חדשות שהיו צורך השעה.

כל מה שנחרת במוחו של נילס ממה שראה, שהבין ושטעה בהבנתו, ממה שהתפעל וממה, שהיה ראוי להתפעל ממנו – כל זה הוכנס אל סיפור-המעשה. כמֵי הנהר הללו המקבלים את את גוֹנֵיהם מכל תמונה המתקרבת אל אספקלרייתם, וכל אשר יארע יצטייר בהם בבהירות גמורה, או ייעָכר בהם עד כדי גיחוך או ישוב ויצוּיר בתוכם בשרטוטים נעים-נעים, או אף יטבע לגמרי בתוך גוֹניהם שלם ויבָּלע בצחוק שרטוטיהם – כן הובלעו בסיפור-המעשה של הנער רגשות והגיונות, משלו ומשל אחרים, הובלעו בו אנשים ומאורעות, חיים וספרים, מכל הבא בידו. זה היה מעין משחק-חיים על-יד החיים הממשיים, כמו מחבוא מסותר וחָמים, שבצלו אפשר היה לחלום בנעימות על המסעות הפראיים ביותר; זה היה כגן-קסמים, שנפתח ברמז קל שבקלים וקיבל את האחד בצל תפארתו, בעוד שבפני אחרים נשאר השער סגור; ממעל לו חוּפת תמרים לוחשת, ולרגליו, בין פרחי שמש, תחת עלי כוכבים, על שיחי אלמוּגים משתרגים, נפתחו אלפי משעולים אל כל המדינות ואל כל הזמנים; ההולך באחד יבוא הנה וההולך בשני יגיע שמה: אל אַלַדִין ורובּינזון קרוּזו, אל ווֹלוּנדֶר והנריק מַגְנַרְד, אל נילס קְלים ומוּנגוֹ פּרְק, אל פטר השוטה ואל אוֹדִיסֵיאוּס – וברגע שתאוה נפשו, הוא שוב בבית.

חודש ימים אחרי יום-הולדתו השנים-עשר של נילס נראו שתי פנים חדשות בלונבוּרגורד.

האחד היה מורה-הבית החדש, והשניה אֵדֶלָה לִינֶה.

מורה-הבית, האדון ביגום, היה מועמד לסמיכות לתיאולוגיה, על סף הארבעים. קומתו היתה קטנה ביחס, אולם מבנה גווֹ איתן, בהמת-משׂא ממש; רחב-חזה, גבה-כתפים, כבד-עורף. זרועותיו היו ארוכות, רגליו מוצקות וקצרות, וכפותיהן רחבות. הילוכו היה מתוּן, כבד ועז, תנועות ידיו היו חסרות התאמה והבעה וזקוקות להיקף רב. אדוֹם זקן היה כאחד הפראים, ועורו צהוב וזרוע בהרות שמש. מצחו הגדול והרם היה שטוח כקיר, וקמטים אחדים מאונכים, היו בין גבות עיניו; אַפּו היה קצר ועבה ולפיו הרחב שפתים מלאות ורעננות. יפות מכּוֹל היו עיניו – מאירות, רכות ובהירות. מתנועת אישונכיהן ניכּר ששמיעתו לקויה במקצת. אולם דבר זה לא הניא אותו מלהיות חובב נגינה בכל לבו ונפשו ומנגן עד כלות הנפש בכנוֹר; כי הצלילים, כך היה אומר, נשמעים לא רק באזנַיִם, הגוף כולו קולטם: העינים, האצבעות, כפות-הרגלים, ואם תסרב פעם האוזן, תדע היד לתפוס, מתוך גאוֹניוּת אינסטינקטיבית, את הצליל הנכון בלי עזרתהּ. חוץ מזה, הן כל הצלילים הנתפסים לאוזן מזוּיפים בסופו של דבר, אולם האיש אשר חוֹנַן בחסד הצלילים, נשא בקרבו כלִי נגינה סמוי מן העין, שלעומתו לא היה הכנור הנהדר ביותר אלא כחליל-הדלעת של הפרא, ועל אותו כלי הנגינה היתה הנשמה פורטת, ממיתריו עלו הצלילים הנשׂגבים, ועליו חיברו גדולי המחברים את מנגינותיהם הנצחיות. נגינת החוץ, זו המרעידה את אויר המציאוּת ונשמעת לאזנַיִם, לא היתה אלא חיקוי עלוב, נסיון רפה לבטא את הבלתי-מבוטא; היא לא היתה דומה לנגינת הנשמה אלא כדמיון הפסל העשויכ בידיִם, המסוּתת במקבת והמדוּד במחוּגה לחלום-השיש הנפלא של הפּסַל, שלעולם לא תזכינה העינים לראותו והשׂפתים לא יביעו את תהילתו.

אף-על-פי-כן אין לאמור שהנגינה היתה למר ביגוּם ראש מעייניו; בראש-וראשונה היה פילוסוף; אבל לא מאותם הפילוסופים המחַדשים, שמגלים חוקים חדשים ובונים שיטות; הוא היה לועג לשיטותיהם, שריוני-הצב הללו דבני-אדם מושכים אחריהם לאורך שדֵה האינסוף של המחשבה, בהאמינם, כי בתוך שריון זה משתרע אותו השדה. ואותם החוקים: חוקי המחשבה, חוקי הטבע! – כאילו גילוּי החוק שונה ממציאת ביטוי מסוים לקטנוּת-המוחין של בני-אדם; כך וכך אני יכול לראות, ולא למעלה מזה; זה האוֹפק אשר לי; עד כאן מפוֹרש הגלוי, ותו לא; כאילו אין אופק חדש מעֵבר לזה הראשון, ועוד אחד חדש ושוב עוד אחד, אופק אחרי אופק, חוק מעֵבר לחוק, עד אין סוף! האדון ביגום לא נמנה עם אותו סוג הפילוסופים. הוא לא ראה את עצמו כגבַהּ-לב או כאיש המרומם את ערך עצמו יותר מן הראוי. ועם-זאת לא יכול לעצום את עיניו בפני העובדה, שניחן בהבנת מקצועות נרחבים יותר מבני-תמותה אחרים. כשהיה מתעמק בכתביהם של החוקרים הגדולים, דמה עליו הדבר כאילו הוא מהלך בין המון ענקי-מחשבה נרדמים, הנעוֹרים לאור רוחו השופע עליהם ומכירים בגבורתם. וכך היה בַכּוֹל; כל מחשבה של אַחֵר, כל הלך-נפש או רגש, שזכה לקוּם לתחיה בנפשו, היה קם טבוע בחותמו – מעודן, מזוקק, מחוזק, וכולו מצוין בעוז, שלא ראהו יוצרוֹ הראשון אף בחלומו!

כמה פעמים, בזו אחר זו, היה מתפלא כמעט מתוך הכנעה על עושר נפלא זה של נשמתו והכרת הכוח האלוהי שברוחו. כי באו לו ימים, שבהם דן על עולם ומלואו מנקודות-מבט הסותרות זו את זו לגמרי, וסוקר אותו מתוך הנחות השונות זו מזו כלילה מן הבוקר, בלי שנקודות-המבט האלה וההנחות שבחר בהן ועשאן לקנינו תעשינה אותו אף רגע לקנינן הן, כשם שהאֵל הלובש צורת פר או ברבור אינו נעשה אף לרגע אחד פר או ברבור ואינו חדֵל להיות אֵל.

ולא היה איש מסוגל לראות את הנעשה בנפשו, הכּוֹל היו עוברים עליו כמוּכּי עוָרוֹן; אולם הוא, מתוך בוּז למין האנושי, היה שמח על עוָרון זה. יבוא יום, ואור עיניו יכבה ובנין-רוחו הנהדר ייהרס עד היסוֹד ויהיה לתל-עולם, כאילו לא היה כלל, אבל הוא לא ישאיר אחריו ממעשי ידיו כלום, אף לא אות אחת כתוּבה, שתודיע לעולם על האבידה שאבדה לו במותו. גאונוּתו לא תיעטר בעטרת-קוצים של עולם מתנַכּר, אף לא תתעטף בלבוש הארגמן המטמא של התפעלותו; והוא היה מלא חדוָה בדעתו שדור יֵלך ודור יבוא וגדולי הדורות יקדישו את חיייהם במשך תקופות רבות להשיג מה שיכול היה לתת לוּ אך רצה לפתוֹח את ידו.

תנאי חייו העלובים כל כך הסֵבו לו הנאה מיוחדת, גדולה. כי מה רב היה הבזבוז להשתמש בעושר רוחו לשם הוראה לתינוקות; מה גדול היה השגעון במצב המשונה הזה, שהוא מקבל תמורת שעות עבודתו רק את מזונותיו הדלים; מה ענקית היתה האיולת שעל-פיה לא זכה לפרנסה זו אלא בכוח המלצה של בני-אדם פשוטים ועלובים, שהבטיחו כי הוא יכול למלא את החובות הפעוטות של מורה-בית.

ואותו הכשילו בבחינות ולא נתנו לו את תעודתו!

הוֹ, כמה חדוה מוזרה היתה בהרגשה זו שההויה האכזרית וקצרת-ההבנה השליכה אותו הצִדה ככלי אין חפץ בו, בעוֹדה שוקלת בזהב את הריק וחסר-הגרעין, ובה-בשעה להכיר בעצמו, שמחיר רעיונו היותר פעוט הוא עולם שלם!

אולם היו גם עתים שבהן היתה בדידות גאוֹנוֹ מכבידה כעופרת על לבבו.

אהה, כמה פעמים, כשהיה מקשיב לצלילי נפשו במשך שעות רבות מתוך שתיקה קדושה ואחר-כך שב לשמוע ולראות את החיים שמסביבו, היה מוצאָם זרים ומתנכרים לו בעלבונם ורקבונם, כמה פעמים היה מרגיש אז כאותו הנזיר שהיה מקשיב בחורשת המנזר לשיר אחד ויחיד מפי צפור-עדן, ובשובו מצא שבינתים עברו מאה שנה! כי אם בודד היה הנזיר בדור אשר לא ידעוֹ, בהיותו בין קברות הקרובים לו, על-אחת-כמה-וכמה היה בודד הוא אשר בני-דורו האמִתים עדיין לא נולדו!

ברגעי יתמוּת כאלה היה עלול להיאחז בחֵשק פחדני לרדת עד למדרגתם של בני-תמותה פשוטים ולקחת חלק באָשרם השפל, להתערוֹת באדמתם הגדולה ולהיות לאזרח בשמֵיהם הקטנים.

אולם עד מהרה היה שב אל עצמו.

האורחת השניה בבית, העלמה אֵדֶלה לינה, אחותו של לינה, היתה בת עשרים ושש שנה, התגוררה שנים רבות בקוֹפּנהאגן, תחילה בבית אמה, שעברה לגור בעיר-הבירה לאחר שנתאלמנה, ואחרי מות אמה – בבית דודה העשיר, יועץ-המדינה נירגוֹרד. ביתו של יועץ-המדינה נהגו כמנהג האצילים, ולקחו חלק נכבד בחיי החברה, וכך חיתה אדלה בתוך שאון שאינו פוסק של נשפי-מחולות וחגיגות.

בכל-מקום שבאה אליו עוררה התפעלות, והקנאה, זה צִלהּ הנאמן של ההתפעלות, לותה אותה גם היא. היא שימשה נושא לשיחת רבים, עד כמה שיכול להיות נושא כזה מי שאינו נוטה לדרכים עקלקלות; וכשהיו גברים מתוַכּחים על דבר שלוש היפהפיות שבעיר, נטו רבים מהם למחוק אחד מן השמות ולרשום את אֵדֶלה לינה תחתיו; אולם לא יכלו לבוא לידי הסכמה, מי מן השתים צריכה לפַנות מקומה – בדבר השלישית לא היה כל פקפוק מעולם.

אנשים צעירים ביותר בכל-זאת לא באו לידי התפעלות ממנה; הם התיָראו קצת מפניה וראו עצמם בחברתה אוִילים כפלים משהיו, כי היתה מקשיבה לדבריהם בסבלנות שהובעה במבט מצליף וקשה, בסבלנות מוטעמת באכזריות, סבלנות שהגידה בפירוש כי יודעת היא על-פה כל מה שהם אומרים; וכל התאמצותם להרים את כבודם בעיניה ובעיני עצמם בזה שנהגו הוללות בעצמם, שהיו מרַדפים פרדוֹכּסים פראיים או, בהגיע יאושם עד שׂיאוֹ, בקריאות מחוצפות – נסיונות אלה, שהיו באים בהולים ותכופים זה אחר זה מתוך הנעבר הבלתי-הגיוני המיוחד לעלומים, נתקבלו כולם בצל-צלה של בת-צחוק, חיוך של הבנה, שהיה מכריח את האומלל להתאדם ולראות את עצמו כזבוב המאה ואחד-עשר בארג העכביש האכזרי.

חוץ מזה יָפיהּ חסר את הרוך ואת הלהט, שבכוחם להקסים לבבוכת צעירים. ומאידך גיסא היה בה קסם מיוחד ללבבות יותר זקנים ומוחות יותר קרים.

היא היתה רמת-קומה. לשׂערהּ הכבד והארוך היה צבע הזהב היוקד באוֹדם עמוּם, זהַב החיטה המבשילה; הוא ירד מתולתל על עָרפּה בשתי מחלפות שהלכו וצרו בקצותיהן והיו בהירות מעט משאר שׂערהּ. על מצחה הגבוהּ והישר הסתמנו לא ברורות ובלא שרטוטים מיוחדים הגבּוֹת הבהירות במקצת. העינים, אפורות-בהירות, גדולות וזכּוֹת, כמעט לא נִפלוּ מן הגבות, והשמורות הקלות והדקות לא השרו עליהן את משחק הצללים המשתנה חליפוֹת. הן הביעו דבר-מה שאין לפרשו, הביטו תמיד ישרות ופקוחות לרוָחה. לא היה בהן שמץ מכל אותם המבטים האלכסוניים עשירי האור והצל, מרפרופי העין החטופים; הן נדמוּ חודרות שלא כדרך הטבע, עמוקות לאין סוף, ולא ניתנו להילכד, להיתפס. כל תנועת תוי פניה התרכזה בחלקן התחתון, בנחירי אפּה, פיה וסנטרה, והעינים לא היו אלא צופיות בלבד. בזה הצטיין ביחוד פיה, עם זויותיו המתעמקות, מסגרתו המחוטבת ושפתיו המתעגלות בחֶמדה. השפה התחתונה רק היא הביעה קשיוּת ידועה, שלפעמים היתה כמעט נמַסה בצחקה ולפעמים גם קפאה עד כדי ביטוי של אכזריות.

תוֵי גבהּ הכפופים כמעט יותר מדי ותפארת חָזָהּ המפותח, לעומת יַשְׁרוּת כתפיה וזרועותיה, שיווּ לה לויית-חן מיוחדת, משהו מלַבֵּב-טרוֹפּי, שרשמו גבר עוד משום לוֹבן עורהּ המסַנוור, אודם שפתיה החולני, והרושם היה גם מגָרה-מעורר וגם מטיל חרדה.

בכלל היה בגזרתה הגבוהה וארוּכּת-הירכים משהו מלא אצילוּת וחן של סגנון, והיא ידעה להבליטם, ביחוד בשמלות-הנשפים, בכשרון נועז ומכוּון; תלבּושת זו, שהעידה בעליל על חוש אמנותי, רמזה גם רמז קל לפגם, למרות הטעם הרב שהצטיינה בו, ובזה מצאה חן נוסף על קסמיה.

קשה היה למצוא בה מוּם כלשהו בבואה בקהל. בכל מה שאמרה ובכל מה שהתירה לאחרים לאמור לה, לא יצאה מתחומי הנימוס הצרים ביותר, והקוֹקֶטיוּת שלה נתבטאה בזה שלא נראתה קוֹקטית מעולם, שהיתה מעלימה עין מן הרושם שעשתה ושלא הבדילה מעולם בין הכרוכים אחריה. אולם דווקא משום כך היו כולם נסוּכי שכרון וחלמו על הפנים המסתתרים בודאי מתחת למַסוֶה, מאמינים באש היוקדת מתחת לשלג ומריחים את ריח החטא מתחת ללבוש התוֹם. איש מהם לא היה משתאה לשמוע, שיש להּ מאהב נעלם, אבל אף אחד מהם גם לא היה מעז לנסות למצוא את שמו.

כזאת היתה למראית-עין אֵדֶלה לינה.

הדבר שגרם לה שתעזוב את עיר-הבירה ותעקור ללונבורגורד הוא בריאותה שהתרופפה מחמת חיי הרעש שבכרכים, מנשפי המחולות והמסיכות הרבים. בשלהי החורף התחילו מתגלים בה סימני חולשה רבה בחזה, והרופא גזר עליה ישיבה בכפר, מנוחה גמורה ושתיית חלב – וכל אלה נמצאו למכביר במקום מושבה עתה. אולם לה נראה המקום משעמם מאוד, ולא עבר עליה שם שבוע אחד וכבר תקפוּה געגועים רבים וכאֵב של כליון-נפש לקוֹפּנהאגן. את מכתביה מילאה, בזה אחר זה, דברי תחנונים ובקשות לשים קץ לגלוּת הכפר, ואף רמזה שגעגועיה הזיקו לבריאותה יותר משהיה יכול האויר לתקן. אולם הרופא הטיל על בני-ביתו של יועץ-המדינה אֵימה כה רבה, שראו חובה לעצמם לאטום אָזנם לכל תלונותיה המרות.

לא את התענוגות דווקא חָסְרה כל-כך; היא אך רצתה להטביע את צלילי חייה בתוך אוירתו הסואנת של הכרך, וכאן, בכפר, היתה דממה שוררת בכּוֹל – במחשבות, במלים, בעיניִם, עד שהיה אדם עשוי לשמוע רחשי לבו באותה הבהירות שהוא שומע את השעון מתקתק בנדוד שנתו בלילה. ונוסף על זה, הידיעה שאֵלֶה אשר נשארו שם, בכרך, ממשיכים את חייהם כקודם, היתה לה כהרגשת המת, השומע בדממת הליל את קולות השיר הבאים מאולם-מחולות וגוועים באויר נעל לקברו.

לא הי ה אף אדם אחד שיכלה לשוחח אתו, כי את ניביה לא תפסו כאן בכל דקוּתם, שהיא המחַיָה אותם; הם אמנם הבינו את דבריה, מכיוָן שנאמרו בשפה הדֶנית, אבל באותה השגה עמומה שמשיגים לשון זרה, שאין רגילים בה. לא עלה על דעתם אפילו לְמה או למי היא מתכוונת בהטעימה אִמרה ידועה, לא ראו אף בחלומם שמִלה זעירה או מוֹצָאהּ מאיזה ספר ומלה זעירה אחרת, שמשתמשים בה דווקא כך וכך, אינה אלא שינוּי מחודש של מהתלה מפורסמת. הם עצמם היו מדברים בלשון יבֵשה, ישרה ומדוקדקת; במלים השתמשו כפשוטן וכאילו זה עתה הוציאו אותן מדפי המלוֹן. נוסח זה בלבד, שבו מבַטאים “קוֹפּנהאגן” פעם בנעימה מסתורית, כאילו זה מקום שבו ילדים קטנים נאכלים חיים, ופעם בקול רחוק וזר, כאילו זו עיר במעמקי אפריקה, או, בתרועה חוגגת, שרֶטט היסטורי עלה מתוכה, כמי שמעלה על שפתיו את שֵׁם נינוֵה או קרתגו. הכוהן היה מבַטא תמיד את השם אַקְסֶלְסְטַד3 בהתלהבות הרת-זכרונות, כאילו זה שמה של אחת הנערות שאהב בשכבר הימים. איש מהם לא היה יכול לבטא את השם קופנהאגן כך שלעיני הרואה תקום אותה העיר המשׂתרעת מוֶסטֶרפּוֹרט עד בית-המכס, משני עברי הרחוב המזרחי וכיכר-המלך החדשה.

וכך היה בכל מה שאמרו ובכל מה שעשו.

לא היה דבר אחד בלונבורגורד שלא עכר את רוחה – שעות הסעודה, הנקבעות על-פי השמש, ריח הנֵרד שבארגזים ובארונות, הכסאות הספּרטניים, כל אלה הרהיטים של ערי-השדה, שהיו נלחצים אל הקירות, כשרויים בפחד מפני בני-אדם; אפילו האויר היה למוֹרת-רוחהּ, ואף-פעם לא יכלה לטייל בלי שתביא אתה בשובה ריח נודף למרחוק של שחת ופרחי שדה בשערה ובלבודה, כמי שהיה סגור באסם.

וכמה נעים היה אף זה – להיקרא דודָה: הדודה אֵדלֶה.

כמה עָרֵב היה שֵׁם זה לאוזן!

אמנם במשך הזמן התרגלה לזה, אבל בתחילה היה משום כך יחסהּ אל נילס קריר קצת.

נילס לא נתן את דעתו על זה.

ואולם ביום-ראשון אחד, בתחילת אוגוסט, נסעו לינה ואשתו לבקר אחדים מידידיהם, ונילס והעלמה אֵדֶלה נשארו לבדם בבית. באותו בוקר ביקשה אֵדֶלה מנילס לקטוף לה צרור דגניוֹת, אולם הדבר נשכח מלבו והוא נזכר בו רק בשעה מאוחרת אחר-הצהרים, כשהיה מטייל עם פריטיוף. מיד עמד וקטף את הפרחים והביאם הביתה.

מפני הדממה ששׂררה בבית חשב שדודתו ישֵׁנה והיה עובר בזבירות, כמתגנב, מחדר לחדר. על מפתן הטרקלין עמד מִלכת והתכונן לגשת על בהונות רגליו אל דלת חדרה של אֵדֶלה. החדר היה כולו שטוף שמש והַרדוף גדול בעצם פריחתוּ הכביד את האויר בריח שקדים מתוֹק. הצליל היחיד שנשמע לאוזן היה קול שכשוך עמום שבא לפרקים משולחן הפרחים, כאשר נעו דגי-הזהב בברֵיכת-הזכוכית.

נילס פסע חרש, זרועותיו פרושׂות שלא ליפּוֹל ולשונו נתונה בין שיניו.

בזהירות אחז בכף המנעול של הדלת, והיא ליהטה בידו מחום השמש, סובב אותה בלאט ובמתינות, כשמצחו מקומט ועיניו סגורות למחצה.

פתח את הדלת במקצת, הִרכין את ראשו לתוך הפתח והניח את הזֵר על הכסא שעמד ישר למולו. אפלולית שררה בחדר, כאילו הורדו הוילאות, והאויר היה רטוב מריחות, ריחות של שמן ורָדים.

בעמידתו הכפופה לא ראה כלום מלבד שטיח-הקש הבהיר שעל הרצפה, הכרכוב שמתחת לחלון ורגלו המבריקה של שולחן-הקלפים, ואולם כשנשא את ראשו וביקש לשוב, ראה את דודתו.

שרועה היתה על הספה המצוּפּה אטלס ירקרק כמי הים, לבושה בגדי-צוענית פנטסטיים. שוכבת היתה ופניה כלפי מעלה, סנטרה משורבב, גרונה נטוי, מצחה מוּרד ושערותיה הארוכות הסתורות ניגרות ממראשותי הספה עד השטיח שעל הרצפה. ציץ רמונים מלאכותי הושלך אל האי, שנצטייר בדמות סנדל-עור קטן בצבע הבּרוֹנזה, בתוך זרם הזהב העמוּם.

צבעי לבושהּ היו רבים ושונים, אבל כולם עמומים וכהים. חולצה, תפורה מאריג חסר-ברק וכבד ומצוּיר בלשונות-אש כחולות-כהות, אדומות-חיורות, אפורות ומוּפזות, היתה עוטפת חלוק-משי לבן רחב שרווּלים, שהופשלו עד מעבר למרפק. למשי היה נוֹגהּ אדמומי והיו שזורים בו פה-ושם חוטי פז בוער. שמלת-הקטיפה הצהובה-החיורת וחסרת-המלל לא נאספה, אלא התבדרה מסביב לה באֶשד קפלים פרוע על-פני הספה. מן הברך והלאה היו רגליה מגוּלוֹת וקרסוליהן הצלובים היו קשורים יחד במחרוזת גדולה של אלמוגים ורודים-חיורים. על הרצפה היתה מוטלת מניפה פתוחה ועליה מצוירת שורת קלפים ערוכה בעיגול, ועל-ידה היה מונח זוג גרבי-משי חוּמים כעלים כמושים, אחד מהם מגולל כולו, והשני פרוּשׂ ומגלה את צורתו ואת תפרי רקמתו האדומים.

ברגע שנשא נילס את עיניו אליה, הרגישה גם היא בו. בלי-משים עשתה תנועה קלה, כאומרת לקום, אולם הבליגה על מבוכתה ונשארה שוכבת כמו קודם, ואך הפנתה מעט את ראשה וסקרה את הנער בבת-צחוק שואלת.

“הנה הם,” ענה הוא, וניגש אליה והפרחים בידו.

היא שלחה את ידה אליהם, הִשוותה רגע את צבעם אל גוֹני לבושהּ, ומיד הפילה אותם מתוך לחש עייף: “אי-אפשר!”

בתנועת יד מנעה את נילס מהרימם.

“הגש נא לי את הדבר ההוא,” אמרה והצביעה על צלוחית בשׂמים אדומה, שהיתה מונחת על מטפחת-אף מקופלת לרגליה.

נילס הלך לשם, פניו אדומים כדם, וכשכפף עצמו על הרגלים האלה, הלבנות-החיורות, ענוגות העיגול, עם כפות-הרגלים הארוכות והצרות, שנדמו בשרטוטיהן העדינים לכפות-ידים, הרגיש שעוד רגע יתעלף. וכאשר הטתה את קצה רגלה בתנועת-פתאום למטה, היה נכון ליפּוֹל.

“היכן קטפת את הדגניות?” שאלה אֵד^לה.

נילס כבש את רגשותיו והסב את פניו אליה.

“קטפתי אותם בשדהוּ של הכוהן,” אמר בקול שעורר השתאוּת בו בעצמו. ובלי לשאת את עיניו הושיט לה את הצלוֹחית.

אֵדֶלה השגיחה במבוכתו והביטה אליו בתמהון. פתאום התאדמה, התרוממה על זרועה האחת ואספה את רגליה אל תחת השמלה. “לֵך, לך, לך, לך!” אמרה חצי ברוגז וחצי מתוך בושה, כשהיא מַזָה מתמצית השושנים על נילס.

נילס נפטר והלך לו.

כשנסגרה הדלת מאחוריו, הורידה במתינות את רגליה מעל הספה והביטה עליהן מתוך סקרנות.

בצעדים מהירים, לא בטוחים, נחפז נילס דרך חדרי הבית עד שבא אל חדרו. כשיכור היה, חש עייפות מוזרה בברכיו ומחנק בגרונו. הוא נפל על הספה ועצם את עיניו, אולם מרגוע לא מצא לו. נפשו נסערה בלי להבין למה; נושם היה בכבדות, כאחוז חרדה, והאור היה מעַנה אותו, אם כי שמורות עיניו היו סגורות.

לאט לאט נתחולל בו שינוי. נדמה לו כאילו עברַתוּ רוח חמה ומעיקה ועשׂאַתוּ רפה-אונים ואובד-עצות; היתה לו הרגשה כהרגשה שיש לבני-אדם בחלומות הלילה: מישהו קורא, החשק לבוא רב, אבל אי-אפשר להניע רגל – והם רוגזים על חולשתם, געגועים למרחקים מעַנים אותם, עד שהם באים לידי שגעון מן הקול הזה הקורא להם והממאן להבין שהם נתונים באזיקים. ונילס נאנח מקוצר-רוח כחוֹלה וסקר את חדרו היאוש גמור; מעולם לא חש עצמו אומלל כל-כך, כה בודד, נידח וגלמוד.

ואז ישב על-יד החלון, טובע באור השמש, ובכה.

מן היום ההוא והלאה ראה עצמו נילס מאושר עד לכאב בקרבת אֵדֶלה. היא לא היתה לו עוד כאחד האדם, אלא יצור רם ונישׂא, שנתקדש על-ידי מסתורין של יופי, קדושת אֵלים, וחדוָה היתה מרקידה את לבבו מדי ראותו אותה, והיה כורע לפניה בלבו, וזוחל לרגליה בהכנעה והתבטלות. אולם לפעמים גדל בו הצורך לעָבדהּ בקדושה כל-כך, שהוכרח להביעוֹ באוֹת התרפסות חיצוני, ואז היה מוצא לו שעת כושר להתגנב אל חדרה של אֵדֶלה והיה מנשק נשיקות לאין מספר, קבועות מראש, את השטיח הקטן שלרגלי מיטתהּ, לסנדלהּ או לעצם של קדוּשה אַחֵר, שהיה מזדמן לפניו להריק עליו את כל דבקוּתוֹ.

מאוּשר היה על שבימים ההם ירד מעיל-השבּת שלו מגדולתו והיה למעיל של חול, כי בּרֵיח שנשתמר מנטפיה של תמצית השושנים מצא לו קמיע נהדר, שהיה מראה לו, כמו בראי-קסם, את אֵדֶלה כמוש ראה אותה בשָׁכבהּ על הספרה הירוקה, מפוארה בלבושה הנפלא. בסיפורי-המעשה שבינו לבין פריטיוף היתה תמונה זו חוזרת ומופיעה תדיר, ופריטיוף העלוב לא ידע מני אז מנוחה מפגישות עם בנות-מלכים יחפות-רגל: אם תעה בעבי היער, היו קוראות לו מערסלי-הכּישוּת התלויים באילנות; אם ביקש לו מחסה מפני הסופה במערה, היו קמות מיצוּעי האזוב הרכים כקטיפה ומקדמות את פניו בגיל; ואם בא, כולו שחור מאבק-שריפה ואדום מדם, ושבר במכת-חרב אדירה את דלת תָאוֹ של שודד-הים, היה מוצא אותן גם שם נחות על ספתו הירוקה של רב-החובל. הן הילכוּ עליו שממון ושׂכלו קצר מלהשיג למה פתאום נדרשו הללו כל-כך לגיבורים החביבים.

עד כמה שיָרים האדם וינַשׂא את כסאוֹ, עד כמה שיקשור לראשו את עטרת הגאון המורם מעַם, לא יֵדע לעולם, אם לא יבוא יום ויתקפהו פתאום חֵשק מוזר להַלך, כנבוכדנצר בשעתו, על ארבע ולאכול עשׂב עם בהמת השדה.

דבר זה ממש אירע למר ביגוּם, כשנתאהבה נפשו, בתכלית הפשטות, בעלמה אֵדֶלה. לא הועיל כלל שביקש לשנות את דברי ימי העולם כדי להצדיק את אהבתו זו, ולא הועיל גם זה שקרא לאֵדֶלה ביאטריסה, לָאוּרה או ויקטוריה קולונה, כח כל אותם האורות הגדולים, שהמציא כדי להכתיר בהם את אהבתו, היו דועכים כמעט בו-ברגע שהיה מדליקם מפני האמת המרה, שיָפיהּ של אֵדֶלה הוא-הוא שלקח את לבו – כי לא סגולות רוחה אף לא יקרת לבבהּ קסמו לו בלהטיהן, אלא דווקא חמודות גופה, נעימוּתה האצילית הקלה, בטחונה בעַצמה. כן, אפילו עזות-מצחה רבת-החן. זו היתה בכל המובנים אהבה שבכוחה למלא את לבו בזיון ופליאה על האדם שאין קביעוּת ברוּחוֹ.

ומה בכך! וכי מה כוחם של כל האמִתוֹת הנצחיות והשקרים הזמניים, אלה שהתחברו חוליה-חוליה עד שנעשו אותו שריון-קשקשים שהוא קראוּ בשם הוכחתו הפנימית – מה כוחם וערכם לעומת אהבתו? הם הלא חָסנם של החיים, לשדם ומוח-עצמותיהם – יקומו אפוא ויַראו את גבורתם: אם קצרה ידם לעמוֹד בפרץ, יתפוצצו נא, ואם חזקים הם… אבל הם התפוצצו, נקרעו כקורי העכביש, שמהם נארגו. מה לה ולאמִתות הנצחיות? מני תהום – כלום בעזרתם יזכה בה? כל קניניו היו חסרי-ערך. גם אם יגדל אור נפשו שבעתיִם מאור החמה, מה תועיל לו, אם עטופה היא בכתונת-הבד הבלויה של דיוֹגֶנֶס? צורה, צורה תנו לי, בעבור שלושים שקלי-הכסף של הצוּרה אמכור את כל תָכני. תנוּ לי את גווֹ של אלקיבידס, את אדרתו של דוֹן ז’וּאַן ותואר-הכבוד של קמֶר-יוּנקֶר.

אולם כל אלה לא היו לו, ואֵדֶלה לא רחשה כל חיבה לטבע מגושם, פילוסופי כזה, הרואה את מאורעות החיים כולם מבעד למשקפת ההפשטה העירומה, ועל-כן יש בגילוייה החיצוניים משהו אבּסוֹלוּטי-קולני המתפרץ במין בטחון לא נעים, כצלילי התוף המתערבים בלא התאמה במנגינה ענוגה. מתיחוּת זו שבאָפיוֹ, שבגללה היתה מתיצב דרוּך שרירים כולו למול כל שאלה קטנה, כגיבור הזה הבא להטיל כדורי-ברזל, עשתה אותו מגוחך בעיניה, והוא היה מרגיז אותה בכל פעם שבא בשֵׁם המוסר השטחי להסיר בידים גסות את המסֵיכה המכסה כל רמז קל של הרגש ולקרוא לו בשמו הנכון, בשעה שזה התאמץ בשטף לשון להשתמט מפניו.

בּיגוּם ידע היטב מה דל הרושם שעשה, והבין שאין לאהבתו כל תקוה, אבל כאיש המבין דבר ובאותה שעה מקווה בכל נימי נפשו, שאין הבנתו נכונה. הן עוד יש נסים בעולם; ואם כי אין נסים מתרחשים, הן יכולים הם להתרחש. מי יודע? אולי טעוּת בידינו? אולי שׂכלנוּ ונטיותינו וחוּשינוּ מתעים אותנו, למרות היוֹתם בהירים כאור היום; אולי דרושה לו לאדם דווקא העזוּת המטורפת ללכת אחרי אור התוחלת התועה, הבוער מעל לתסיסת תאווֹתיו מחוללת הגעגוּעים? רק כאשר ישמע האדם את דלת ההחלטה ננעלת ויחוש את צפּרני הוַדאוּת, הקרות כברזל, ננעצות בחזהו, למען התלכד לאט-לאט מסביב לַחוּט הענוג שבלבבו, אשר כל אָשרו תלוי בו; רק אז יינתק החוט וכל אשר נתלה בו יפול ויתנפץ לרסיסים; רק אז תעבור זעקת היאוש בחלל העולם.

כל עוד שרויים אנוס בספק, עדיין איננו מתיָאשים.

בצהרי שמש של יום תשרי אחד היתה אֵדֶלה יושבת במעלֵה המדרגות העתיקות והרחבות, שבחמשה-ששה שלבּים ירדו מן הבּיתן אל הגן. מאחוריה היו פתוחות לרוָחה דלתות-הזכוכית, כשהן מתנוצצות מתוך הזוהר האדום והירוק של גפן-הבר הנטפסת על הכותל. היא נשענה בראשה אל מסעד כסא עמוס תיקים גדולים ושחורים, ובשתי ידיה החזיקה פּיתוּחַ-נחושת. דפים צבעוניים, העתקים של משׂכית בּיזנטית, שבלטוּ בהם ביִחוד צבעי הזהב והכחול, היו מפוזרים על-פני מחצלת-הקנים החיוֶרת-הירוקה, על המפתן ועל רצפת עץ האלוֹן הכהה של הבּיתן. לרגלי המדרגות היתה מוטלת מגבעת-שמש לבנה – אֵדֶלה גילתה את שׂערהּ, שלא היה מקושט אלא בפרח רָקוּם בזהב, מתאים לצמיד שעל זרועה. שמלתה הלבנה, מארג שקוּף למחצה ומושזר רצועות-משי צרות, היתה קלועה בשוּליה שינילאות אפורות וצהובות וּרקוּמה לולאות-ורָדים קטנות מאותם שני הצבעים. כסיוֹת בהירות כיסו את ידיה עד המרפּק. כנעליה, היו גם הן עשויות משי אפור-פניני.

בעוד ענפיה הכבדים של צפצפה אפלה ועתיקה הסתנן אור השמש הכתום קרן-קרן על המדרגות ורשם בצל הכההה והצונן שורת קוים מאירים, שמילאו את האויר סביבם אבקת-זהב וציירו בהרוֹת זוהר על המדרגות, על הדלת והכותל – בהרת שמש על בהרת שמש; ודומה היה כאילו כל אלה שולחים בעד כִּברָה של צֵל את גוֹניהם המיוחדים אל מול האור – לוֹבן שמלתה הלבנה של אֵדֶלה, הארגמן של שׂפתיה וצהוב העִנְבּר של שערותיה הזהובות. ומסביב זעו גוָנים לאלפים – תכלת וזהב, צבעי אלוֹן חוּמים, ברק ראי של זכוכית, ואודם וירוק.

אֵדֶלה הפילה את הציור מידה ונשאה את עיניה באין תקוה, ובמבטה האילם היה מעין ביטוי לאותה האנחה שהיתה עייפה מלהתפרץ. אחר-כך הזדקפה קומתה לרגע, כאילו גירשה את כל הסובב אותה והסתתרה בתוך עצמה.

ברגע ההוא הופיע מר ביגוּם.

אֵדֶלה נתנה בו עינים מתנמנמות, כילד שעריסתו רכה מאוד ושמורות עיניו כבדות מאוד, אבל בה-בשעה סקרנותו רבה יותר מדי ואת עיניו לא יעצום.

מר ביגוּם היה חבוש כובע-הלבד החדש שלו והיה מהלך שקוּע במחשבותיו ומנענע כל-כך את שעון-הַפּליז שבידו, ששרשרת-הכסף הדקה שלו חישבה להינתק. בתנועת-פתאום כמעט השליך את השעון לתוך כיסו, הניד את ראשו בקוצר-רוח, תפס מתוך רוגזה את צוארון מעילו בידו והלך הלאה, כשכל גופו מזדעזע ופניו מתקדרים מזעם אין-אונים זה, אשר רותח באדם הנמלט מפני הרהורי לבו המעוּנה ויודע שאין לו מנוס.

מגבעתה של אֵדֶלה, שהלבינה לרגלי המדרגות על עפר המשעול השחור, עצרה אותו במנוסתו. בזהירות הרים אותה בשתי ידיו, ומיד ראו עיניו את אֵדֶלה; ובעודו מבקש לאמור משהו, נשאר עומד והמגבעת בידו, בלי להושיטהּ להּ. אף רעיון אחד לא יכול למצוא במוחו, אף מלה לא יכול לבטא בלשונו והיה מביט לפניו בהבעה עמוּמה של עמקנוּת נדהמת.

“זוהי מגבעת, מר ביגוּם,” העירה אֵדֶלה מחשש שמא תבוא גם היא במבוכה בגלל שתיקה נבוכה זו.

“כן,” מילמל מורה-הבית בחוֹם, כמתפעל לשמוע אותה מאַשרת מהותו של דבר שעורר זה עתה גם את השתוממותו; אולם בעָמדו על מענהו האוילי מיד האדימו פניו.

“היא היתה מוטלת כאן,” מיהר להוסיף, “כאן על העפר, ככה – ככה היתה מוטלת,” והרכין והראה לה עם כל סימני המבוכה חסרי-הטעם, כיצד היתה מוטלת; כמעט היה מאושר בהקלה זו, שתודות לה היה יכול להראות אותות חיים, ואם גם עלובים ביותר. את המגבעת עדיין החזיק בידו.

“כלום רוצה הוא בה?” שאלה אֵלֶדה.

ביגום לא ידע מה להשיב.

“כוונתי לשאול, אם רצונו לתִתהּ לי?” אמרה לשם ביאוּר.

ביגום עלה מדרגות אחדות והושיט לה את המגבעת. “פרֵיקן4 לינה,” אמר, “סבורה היא… אל נא תחשוב, פרֵיקן לינה… אנא, תרשֵׁני לדבּר; זאת אומרת… היר אינני אומר כלום, אבל תנהג נא בי במידת הסבלנות! אני אוהב אותה, פריקן לינה, עד לאין הביע, עד לאין הביע, אין מלים בפי להביע את אהבתי אליה! הו, אילו היה בלשון ניב שיבטא את יראת-הכבוד של העבד, את צחוק-הדבקוּת של הנהרג על קידוש-השם, את הגעגועים שאין להביעם של פליט למולדתו, הייתי בוחר בו להגיד לה שאני אוהב אותה. הוֹ, תרשני נא לדבר, תשמעֵני, אל נא תדחני עוד. אל נא תחשוב שאני מעליב אותה בתקוה של מטורף! אני יודע, מה דל אני בעיניה, מה מגושם אנוכי ומכוער, מכוער. אינני שוכח שהנני עני – כן, עליה לשמוע זאת, עני כל-כך, שהייתי אנוס לשׂים את אמי בבית-מחסה לעניים, הייתי אנוס לעשות זאת, הייתי אנוס; הנה כל-כך גדולה דלוּתי. כן, גברתי, אין אני אלא משרת עלוב, אשר את לחמו נותן לו אדוֹני אחיה, ובכל-זאת עולם אחד יש ואני השליט בו, ושם לי הכוח והגאון והעושר, וזֵר הנצחון על ראשי הוא, ואצילוּת מפעמת את נפשי, כזו שעוררה את פרוֹמיתאוס לגנוב את האש מיושבי השמים; ושׁם אח אני ורע לכל אותם גדולי-הרוח, שהילכו עלי אדמות ומהלכים עליה כיום; כן, אנוכי מבין אותם כמו שיבינו רק קרבים ואחים זה את זה; לא גבהּ שיא מעוֹפם, מכוח אֶברוֹתַי. תבין נא לנפשי, תאמין נא לי! הו, אל נא תאמין לי, אין זה נכון, אין אני אלא אותה הבריה השפלה שהיא רואה לפניה! הכּוֹל עבר – כי שגעון אהבתי הנורא שבר את כנפַי, עיני-רוחי שוב לא ראינה נכונה, לבי יבש, נפשי השותתת הולכת ומתרוקנת מדם עד לפחדנות. הו, תצילני נא העלמה מעצמי, מנפשי! אל נא תסב פניה בבוז! תבכֶּה נא עלי, תקונן – רוֹמָא היא העולה לפניה באש!”

הוא נפל על שתי ברכיו באמצע המדרגות, כשהוא סוּפק את כפיו. פניו חוורוּ והתעוותו, שיניו נקשו זו לזו מכאב, עיניו מלאו דמעות וכל דופו הזדעזע מבכי חנוּק, שנשמע רק מתוך נשימתו הכבדה.

אֵדֶלה לא קמה ממקומה. “יבליג נא, יירָגע!” אמרה בנעימה קלה של השתתפות, “ישוב למנוחתו, יכבוש נא את רגשותיו, כיאות לגבר! שומע הוא, יקום נא, יֵרד אל הגן לשעה קלה ויתאמץ להשקיט את רוחו!”

“האוּמנם אין בלבה אף קורטוב של אהבה אלי?” נאנק ביגון וקולו כאוֹב מארץ, “הו, מה נורא כל זה! אין בנפשי דבר שלא הייתי מסכים לרָצחו, להשפילו עד עפר, לוּ יכולתי לכבוש בזה את לבה. לא, לא, לוּ נגזר עלי שגעון ובחזיונותיו הייתי זוכה בה, זוכה בה, הייתי אומר: ראה, הנה לך מוחי, חתוֹר ביד אכזרית תחת מוסדות בניָנו הנפלא וקרע את כל הנימים העדינות, שבהן רותקה עצמוּתי אל מרכבת הנצחון המבריקה של רוח האדם ותֵן לי לשקוע בִיוֵן החומר, תחת גלגלי המרכבה, ואחרים יֵלכו בדרכי היופי לקראת האור. כלום מבינה היא אותי? כלום יודעת היא שאילו באה אהבתה אלי משוללת כל זָהרהּ, כל תפארת תוּמתהּ, כן, אילו באה מושפלת ומרופשת, כמפלצת האהבה, כיצור דמיון חולני, הייתי מקבל אותה בכריעת ברך, כמו שמקבלים מתנת אלוהים קדושה. אולם גם הטוב שבי גם הרע שבי הם ללא הועיל. לַשֶׁמש אקרא, אבל היא אספה את נָגההּ, לפּסל אותן קולי, אבל הוא לא יענה. לענות! וכי מה יש לענות על עובדה זו, שאני סובל? לא, עינויי גיהִנוֹם אלה, העוקרים משורש את כל מעמקי נפשי, מצוקה זו, הלא רק דוחים אותה, עולבים בה עלבון דל וקר, ובלבה היא צוחקת בבוּז לתאוָתו הנואשה של מורה-הבית העלוב.”

“הוא עושה עָוֶל לי, מר ביגום,” אמרה אֵדֶלה וקמה ממקומה; ביגום קם אף הוא. “אין אני צוחקת. הוא שואל אותי, אם אין כל תקוה, ואני עונה לו: לא, כל תקוה אַיִן, ואין בכך משום צחוק כלל. אבל ירשני נא לאמור לו דבר. מן הרגע הראשון, שהתחיל לחשוב על-אודותי, יכול היה לשער מה יהיה המַענה, והוא אמנם ידע זאת, לא כן? כל העת ידע זאת, ואף-על-פי-כן היה מכוון את כל מחשבותיו ומאוַייו אל אותה המטרה, שידע כי לא יגיע אליה. אין אהבתו מעליבה אותי, מר ביגוּם, אבל אני דנה אותו לכף חובה. הוא עשה מה שעושים רבים אחרים. אנחנו עוצמים את עינינו מראות את החיים כמו שהם, אוטמים את אזנינו משמוע את ה’לאו' העולה כהֵד לרצונותינו, מבקשים לשכוח את התהום העמוקה שהדבר פותח לנו בין מאוַיינו ובין מה שאנו מתאווים לו. אנו רוצים שיקום החלום, אבל החיים אינם מתחשבים בחלומות, אף מכשול אחד לא ירחיק החלום מן המציאות, וככה אנו נופלים לבסוף ביללדה על פי התהום, שלא נשתנתה, כי בחלומות הלהַבנו את כל מחשבותינו והרבינו את געגועינו עד לבלי הכילם. אכן, התהום לא סגרה את לוֹעה, ונפשנו עורגת ומפללת לעָברה. אולם לא, לעולם לא, לעולם לא תהיה אחרת. הו, לוּ רק נשמרנו לנפשנו בעוד מועד! אבל עתה הוחמצה השעה ואנחנו אומללים לעולם!”

היא נשתתקה, ונדמה כאילו רק עתה ניעוֹרה. קולה היה שָׁלֵו ותועה, כאילו היתה מסיחה עם נפשה, ועתה נשתנה, ונעימה דוחה, קרה וקשה נשמעה בו.

“אין לאֵל ידי להושיעוֹ, מר ביגום, אין בשבילי כלום במה שהוא שואף להיות; אם אומלל הוא משום כך, עליו להיות אומלל; אם סובלכ הוא, יסבול נא; הן מן ההכרח הוא שיהיה מישהו סובל. אם נעשתה לו בת-אדם לאלוהים, לגברת-גורלו, עליו להיכנע לרצון אלוהוּתוֹ, אולם לא מחכמה יעשה לו אלילים ויפקיד את נפשו בידי אחרים, כי יש אלילים הממאנים לרדת ממרום שבתם. יבין נא, מר ביגום, אלילוֹ כה קטן הוא וכמעט אינו שווה שיעבדוהו; יעזבהו נא וימצא לו את אָשרו באהבתה של אחת מבנות הארץ.”

בחיוך עייף נכנסה הביתה. ביגוּם הביט אחריה ביאוש. רבע שעה היה פוסע לפני המדרגות, וכל המלים שנאמרו, עדיין היו מהדהדות באויר; הן רק לפני רגע הלכה, וצלהּ כאילו עוד מרחף שם, כאילו עוד יכולות תפילות להגיע עדיה ועוד לא עבר הכּוֹל, ככה, ללא תקוָה. ואולם אז יצאה המשרתת וכינסה את הציורים, והכניסה הביתה את הכסא, את התיקים את מחצלת הקנים – הכּוֹל.

עתה יכול היה ללכת לו.

למעלה, בחלון עליית-הגג הפתוח, ישב נילס ועיניו נעוצות בביגום. הוא שמע את כל השיחה מראשיתה ועד סופה, ופניו היו מתעוותים במורא, ורוגז עצבים עבר בכל גופו. זו החתה לו הפעם הראשונה שהתיָרא מן החיים, בפעם הראשונה הבין אל-נכון שאם החיים דנים אדם ליסורים, אין זה דבר שבשירה, אף לא הטלת אֵימה סתם – אלא האדם נסחב אל ספסל העינויים ומתענה, ולא תבוא כל הצלה אגדית ברגע האחרון, לא תהיה כל יקיצה פתאומית כמו מחלום-בלהות.

כל זאת הבין ולבו מלא חיל ומורא מפני העתיד.

קשה היה הסתיו לאֵדֶלה, והחורף כילה את שארית כוחותיה, ובבוא האביב, לא מצא אף ניצן חי אחד, כמוּש ודל, אשר יוּכל להיטיב עמו, לרחמוֹ ולהחם לו – מצוֹא מצבא רק כמישה, אשר כל חום ועדנה לא היו בהם עוד להשיב לתחיה, או לדחות, למצער, את הקץ. ואולם יכול היה כלשפוך את אורו על הפנים שהלכו וחָוורוּ מיום ליום וללַווֹת בעתרת בשָׂמיו את כוח החיים שהלך ודלל – כאוֹדם הערב הנמשך שעה ארוכה לאחר היום הגוֹוֵע.

בחודש מאי בא הקץ, ביום רוה שמש, אחד מאותם הימים שבהם לא תִדוֹם החוגה אף לרגע והדגן צומח ועולה לעיני הרואים. מחוץ לחלונה היו הדובדבנים הגדולים עומדים בניצתם הלבנה: פרחי-שלג, זרי-שלג, אקופיות, קשתות, לוֹיוֹת קלועות, מִבנה-קסמים של פרחים לבנים – ומעל לבנין שמים שאין כמוהם לתכלת.

כל-כך רפת-אונים היתה ביום ההוא, ואף-על-פי-כן היתה חוּלשתה כה נעימה, קלה להפליא, והיא ידעה מראש את הצפוי לה כי בבוקר שלחה לקרוא לביגוּם ונפרדה ממנו בברכה.

יועץ-המדינה בא מקופנהאגן, וכל שעת הצהרים היה איש-השׂיבה יפה-התואר יושב על מיטתהּ, וידו בידיה. הוא לא אמר דבר, לעתים היה מניד את ידו, ואז היתה היא לוחצת אותה, נושאת את עיניה אליו, והוא היה מחייך למוּלה. אחיה שהה גם הוא על-ידה כל העת, היה מגיש לה את סמי-המרפא, והיה משמש אותה גם בצרכים אחרים.

היא שכבה לה, חרישית כל-כך, בעינים עצומות, ותמונות נעימות מן החיים שם, במרחקים, היו עוברות לפניה. האשוּרים המשתחוִים בסוֹרגנפרי, בית-התפילה האדום בלִינגבּי עם בית-העלמין שלו, ובית-הכפר הלבן במורד הדרך המוליכה אל הים, שמשׂוכתו ירוקה תמיד, כאילו נצבעה בטחב – כל אלה הצטיירו במוחה בבהירות הולכת ורבה; ואחר-כך ניטשטשו ונעלמו, ותמונות אחרות באו במקומן. הנה הרחוב הרחב עם שקיעת החמה, כשהאפילה בולעת לאט-לאט את תוֵי הבתים, והנה קופנהאגן הנפלאה, כפי שהיתה מתגלית לאדם שבא שמה בבוקר מן הכפר; כל-כך דמיונית נראתה בשאונה והמוֹנה, בזהרי השמש בזגוגיותיה המולבּנות ובריחות הפירת ברחובותיה; הבתים נראו בלתי-ממשיים כל-כך בתוך שפעת האור, כאילו התבצרה בכתליהם דממה כה רבה, ששום רעש וקול עגלות לא יוּכל לגרשה מתוכם… ואז בא הטרקלין החמים והאפלולי בערבי הסתיו, כשהיו מתלבשות לקראת ההליכה אל התיאטרון והאחרות עוד לא היו מוכנות: ריח לבונה מקוטרת – שלהבת האח המבוערת, המעניקה מאורהּ לשטיח שעל הרצפה – אגלי המטר הדופקים על החלון – הסוסים הרוקעים בפרסותם מול השער – קריאותיהם הנוגות של מוכרי-הצדפות ברחובות… ואחרי כל אלה: אורות התיאטרון, הנגינה והתפארת.

בחזיונות כאלה עברו עליה שעות הצהרים.

בטרקלין היו יושבים נילס ואמו. נילס כרע לפני הספה, פניו כבושים בקטיפתה החוּמה וידיו שלובות לו על ראשו; בוכה היה ומיַבּב בקול רם, ובלי להתאמץ לעצור ברגשותיו התמכר כולו ליגוֹנוֹ. הגברת לינה ישבה על-ידו. על השולחן היה מונח לפניה ספר תהילים, פתוח בדפי המזמורים של הלוָיַת המת, ולפרקים היתה קוראת כמה פסוקים, ואחר-כך מרכינה את עצמה אל בנה ואומרת לו דברי נחומים. אולם נילס לא התנחם באלה היא לא יכלה להפסיק את יבבתו ואת תפילותיו הנואשות והפרועות.

ואז יצא לינֶה מפתח חדרהּ של החולה. הוא לא נתן כל אות, רק הביט אליהם בכובד-ראש, ושניהם קמו והלכו אחריו אל חדר אחותו; הוא נטלם בשתי ידיו וניגש עמם אל המיטה, ואֵדֶלה נשאה את עיניה, סקרה אותם בזה אחר זה והניעה את שפתיה כמבקשת לאמור דבר-מה; אז הוליך לינה את אשתו אל החלון וישב על-ידה, בעוד נילס נופל על ברכיו לפני המיטה.

בטכה היה בחשאי ומתפלל בידים שלובות, בכל לבו ונפשו ובלי הרף, ולַחשו עמום ומלא חוֹם; הוא נשבע באלוהים שלא יחדל לקווֹת; “אני לא אניחך, אדונָי, לא ארפּה עד שתאמר: הן, אסור לך לקחתה מעמנו, כי מי כמוך יודע מה רבה אהבתנו לה, אסור לך אסור לך! אהה, אינני יכול לאמור: יהי כדבריך, כי אתה בא להמיתה; הוֹ, תן לה לחיות, ואני אהיה מודה לך ונשמע לך, אעשה את כל הטוב בעיניך, אלך בדרך הישר ולא אסור ממצוָתך לעולם, ובלבד שתתן לה את חייה במַתנה! השומע אתה, אדונָי! אהה, ַזקֶנה כל עוד לא עבר המועד! אני אהיה… אני אהיה… הוֹ, מה אוּכל להבטיח לך? – הו, אני אהיה מודה לך, ולעולם, לעולם לא אשכחך! הו, לוּ שמעני! הלא רואה אתה, שהיא גוֹועת, שומע אתה, הסר את ידך, איני יכול בלעדיה, אדוני, איני יכול, תן לה לחיות, הלא תעשה זאת? הוֹ, מה רב עווֹנך..”

בחוץ, מעבר לחלון, היו הציצים הלבנים מתאדמים כשושנים באור השמש השוקעת. קשתות-קשתות נבנה מגדל-שושנים מהמון הניצנים הענוגים, מִקדש-שושנים, ומשפריר הרקיע ירדה תכלת ערבית לכסות את הארץ, בעוד אורות זהב ונגוהות ארגמן שולחים קרני פאר מכל לוֹיוֹת-החן התלויות במקדש הפרחים.

לבנה ודוממת שכבה אֵדֶלה וידו של הזקן בין ידיה. לאט-לאט היתה גוססת, גוֹועת נשימה-נשימה; תנועות חזה היו פוחתות והולכות, ושמורות עיניה הולכות וכבדות.

“ברכה… לקופנהאגן!” זה היה לחשה הרפה האחרון.

אולם את ברכתה האחרונה לא שמע איש. היא לא עלתה על שפתיה אף בנשימה קלה, ברכתה לאמן הגדול, שאהבה בסתר נפשה בכל מאודה, ואשר לו היתה אלאל צליל-שֵׁם בלבד, רק עוד בריה זרה אחת בתוך המון מעריציו.

והאור נעלם בדמדומי תכלת, וידיה העייפות נפלו ונפרדו זו מזו. הצללים התרבו – צללי הערב והמוות.

יועץ-המדינה הרכין את ראשו על המיטה והניח את ידו על דָפקהּ, כשהוא ממתין דוּמם, וכשנאלמה דפיקת החיים האחרונה, כשנדַמה הֵמִית הדם החלשה האחרונה, נשא את ידה החיוֶרת אל שפתיו.

“אֵדֶלה הקטנה!”

ד

יש בני-אדם היודעים לשאת את נטל יגוֹנם. בעלי אופי אמיץ הם ומראים את גבורתם בנשיאת העוֹל דווקא, בעוד שהחלשים מתמכרים לעצבם בלי התנגדות, כאדם המתמכר למחלתו; והיגון אוֹכלם כמחלה, חודר למעמקי נפשם עד שהוא נעשה עצם מעצמם ובשר מבשרם, ורק אחרי מלחמה פנימית ארוכה יאבד, והם יירפאו רפואה שלמה.

ואולם יש גם אנשים שהיגון הוא להם מעין מעשה אלימות, כאכזריות שלעולם לא יראו בה נסיון-חיים או עונש ואף לא גורל אדם פשוט; בעיניהם אין זו אלא הצלפת שוטו של עריץ, מעשה רשעוּת פרטי ולבּותיהם נפצעים לאין מרפא.

יגון כזה אמנם אינו שכיח אצל ילדים, אולם נילס לינה לקה בו הפעם. כי בשעת התפילה כאילו עמד פנים-אל-פנים עם אלוהיו, זוחל על ברכיו אל רגלי הכסא, בעוד תקוָתו רועדת מפחד, אבל אמונתו מתחזקת בכוח התפילה ולבו אמיץ ונכון להשמיעהּ עד שתתקבל; והנה מוכרח היה לקום וללכת לו בתקוָה נכזבה. אמונתו לא עצרה כוח להוריד את הנס ממרומים, אלוהים לא ענה לקול זעקתו; המוות הלך הלוך וקרוב אל טרפו, ולא היה מי שיעצור בעדו, כאילו לא הקימו בפניו כל התפילות אשר עלו השמימה חומה אדירה.

נפשו התכנסה דוּמם במעמקיה.

במעוֹפה העִיוֵר אל שערי השמים נפגעה אמונתו ועתה היתה מוטלת שבוּרת כנף על קברה של אֵדֶלה. כי הוא היה מאמין, היתה בו אותה אמונת הזוהר הפשוטה, אמוּנת האגדה, המצויה כל-כך בלב הילד. זה לא היה האל המורכב ודק ההגדרות שמתוך ספר לימודי הדת, שהילדים מאמינים בו, אלא האל הגדול של כתבי-הקודש, זה אשר אהבה את אדם וחוה ואשר כל המין האנושי, המלכים, הנביאים, עריצי מצרים, הם לא בנים סוררים או מקשיבים; האל הגיבור ואב-הרחמים, אשר קצפו קצף-ענקים וחסדו חסד-ענקים, היוצר חיים וּמשלח את המוות בעקבותיהם, המטביע את אדמתו בזרמי מים היורדים מרקיעיו; המרעים בקולו את דיברותיו, אשר בני-האדם יצירי ידיו מתקשים לקיימם, והשולח להם, ברחמו עליהם, בימי אוגוסטוס-קיסר, את בן-האלוהים לשפוך את דמו, למען יוּכלו לעבור על תורתו בשמרם אותה. אלוהים זה, העושה תמיד נפלאות גדולות למשוועים אליו, הוא אשר הילדים בהתפללם יסיחו עמו. עד יבוא יום ובו יבינו שברעש-האדמה, אשר טילטל את גולגלתא ופתח את הקברים, נשמע להם קולו בפעם האחרונה, ועתה, לאחר שנקרעה הפרוכת בהיכלו, ישו הוא השליט בעולם; ומן היום ההוא והלאה תהיה תפילתם אחרת.

אולם עד כדי כך לא הרחיק נילס ללכת.

הוא אמנם ליוה את ישו באמונה שלמה בכל ימי נדודיו על האדמה; אולם דבר זה, שהיה ישו נכנע תמיד לאל-האב, שהיה רפֵה-כוח ונכון כל-כך לסבול יסוּרי אנוש, הטיל צֵל על הוד אלוהוּתוֹ; הנער ראה בו רק אדם, העושה את רצון אביו שבשמים, רק את בן-האלוהים, אבל לא את האלוהים עצמו, ועל-כן היה מתפלל לָאֵל-האב, והאל-האב הוא אשר עזָבוֹ לעת צרה. אולם כשפנה לו אלוהיו עורף, יכול גם הוא לפנות עורף לאלוהיו. אם לא הִטה לו אלוהים אוזן, לא היתה תפילה גם בשפתיו שלו; אם מנע ממנו אלוהים את חסדו, לא קרא עוד גם הוא אליו; הנער התקומם וגירש את האלוהים מלבבו.

ביום שהובלה אֵדֶלה לקבורה, היה רוקע ברגלו על עפר הקבר בכל פעם שהזכיר הכומר את שם האלוהים, ואחר-כך, כשהיה רואה את השם בספרים או שומע אותו יוצא מפי אנשים, היה מקמט את מצחו, מצח הילד, ורוחו מלאה מֶרי. בערב, בלכתו לישון, היתה הרגשה נפלאה של בדידות גאה תוקפת אותו בחָשבוֹ, כי עתה הכּוֹל, הגדולים עם הקטנים, מתפללים לאלוהים ועוצמים את עיניהם בהוציאם את שמו מפיהם, ורק הוא לבדו אינו נושא אליו את כפיו, רק הוא לבדו נמנע מלהעריצו. השמים לא סוככו עליו עוד, כל מלאך גואל לא היה עֵר למראשותיו; בודד ועזוב היה נישׂא על-פני מי האופל ההומים, המוּזרים, והבדידות היתה הולכת ורבה סביבו, בחוּגה מסביב למיטתו ובלכתה הלוך והתרחב; ובכל-זאת לא התפלל, וגם כשהציקו לו געגועיו עד לדמעות, לא קרא לאלוהים.

וכך נמשך הדבר כל ימיו; כי במריוֹ ביטל בלבו את כל השקפת-העולם שנתחנך עליה ונתן את כל לבו ואהבתו לאלה המכלים את כוחם לריק במלחמתם עם זה שאין לשַנותו.

בספרים שניתנו לו לקריאה ובתורה ששמע מפי מוריו היו אלוהים וכל אשר לו – האנשים והאידיאות – מתקדמים בתהלוכת נצחון שאינה פוסקת, ונילס היה עולז בין העליזים, שבוּי בהכרת האושר שגם הוא נמנה עם לגיונות המנצחים הגאים; כי הנצחון – כלוּם אינו צודק תמיד, והמנצח, כלום אינו המשחרר, המנהיג והמביא אורה לעולם?

אולם עתה יבשו בקרבו מעיינות הששון, עתה היה שותק וחושב את מחשבות המנוצחים, מרגיש את רגשות המוּכּים, והבין, כי אם הצדק מנצח עדיין אין זה מוכיח שהנס מן המערכה הוא הרֶשע. והוא התקומם ואמר שדווקא זה הוא הטוב, הרגיש שדווקא בזה יש יותר מן הגדולה ובגבורת הנצחון ראה אלימוּת ועריצות. הוא הכריע את הכף – ככל שעמדו לו כוחותיו – נגד האלוהים, אולם שוב לא היה אלא כעבד המורד ברבו, כי בלבו עוד לא נכרתה האמונה כולה ולא יכול להשליכהּ אחרי גווֹ.

מורהו, מר ביגום, לא היה מסוג האנשים המסוגלים להושיעוֹ בצר לו. להיפך, הלך-נפשו הפילוסופי של זה, שהיה מתרשם ומתלהב מכל צדדיו של ענין, דָבָר והיפוכו בזה אחר זה, עירבב את כל העקרונות במוחותיהם של תלמידיו. אכן נוצרי אדוק למדי היה ואפשר מאוד שאילו הכריחוהו להשיב במפורש מה הוא, לפי דעתו, היומד והקיים בתוך כל התנועה הזאת, היה אומר שעיקרי אמונתה של הכנסיה הלוּתרנית-אֶוַנגֶלית הם-הם הנכונים, או, בכל-אופן, משהו מעין זה. אולם הוא לא נטה כלל להדריך את תלמידיו בדרך ברוּרה ומוחלטת של דת הכנסיה ולהכריז על כל צעד ושעל שיציאה כלשהי אל מחוץ לתחוּמה מוליכה בדרכי השקר האפל אל אָבדן הנפש ואל השאוֹל; כי היה חסר לגמרי אותה ההתלהבוּת הדתית, החרדה על כל תג. מאמין היה, קצת בקלות-ראש, וקצת בישוב-הדעת, כמו שמרשים לעצמם להאמין אנשים בעלי סגולות מיוחדות כמוהו, שאינם חוששים מפני מידה ידועה של פשרנוּת ועל-נקלה מכניסים באמונתם תיקוּנים ושינויים על דעת עצמם; כי מכל דבר ודבר חייבת היתה בראש-וראשונה לבצבץ עצמיוּתם, ובכל הספירות שהיו טסים בהן, ביקשה אָזנם לשמוע את משק כנפי רוחם שלהם.

אנשים כאלה אינם מַנחים את תלמידיהם, אבל יש בתורתם שלמוּת ידועה, ריבוי גוָנים וכוֹללוּת רופפת במקצת; ואם לא יטילו כל אלה ערבוביה במוחו של התלמיד, עשויה עצמיוּתו להתפתח עד למדרגה גבוהה וכמעט יוּכרח ליצור לו השקפות משלו, כי אין דעת ילדים נוחה מכל דבר רופף ומשולל בהירוּת, והם תובעים, מתוך חרדה סתוּמה לשמירת עצמם, “הן” ברור או “לאו” ברור, “בעד” או “נגד”, כדי שידעו את הדרך להוליך בה את אהבתם או את שׂנאתם.

וכך לא היה עוד שום אדם מוסמך ותקיף בדעתו להשיב את נילס מדרכו. הוא נטל את הרסן אל בין שיניו והיה רץ בכל משעול חדש שנגלה לעיניו, ובלבד שירחיקהו ממה שהיה קודם צור-מחצבתם של רגשותיו ודעותיו.

היתה הרגשה חדשה, הרגשה של כוח, לראות בעיניו שלו ולבחור כלבבו, לסייע ליצירת עצמו, וכל-כך הרבה מן החדש התעורר ברוחו, כל-כך הרבה מן המפוזר והמפורד, ממה שקודם לא נתן את דעתו עליו, התרקם בו באורח-פלא לשלמוּת שׂכלית. זאת היתה לו תקופה סוערת, תקופת החדשות והנצורות, שבה היה מגלה את עצמו לאט-לאט, בחרדה וציפּיה ובאושר לא בטוח. בפעם הראשונה הוא רואה שאינו דומה לאחרים; ביישנוּת מוּשׂכלת מתעוררת בו ועושה אותו ענוותן, ממעט בדברים ונבוך. חשוּדות עליו כל השאלות, וּבכל המדוּבּר הוא מגלה רמזים לרחשי נפשו החבויים ביותר. מכיוָן שלמד לקרוא בנפשו כבספר, הוא מאמין שגם האחרים כולם יודעים לקרוא מה שכתוב בה, והוא מתרחק מחברת הגדוֹלים ומתבודד. בני-האדם נעשו לו בבת-אחת טרחנים. הוא רוחש להם איבה קלה כמו ליצורים בני גזע אחר, ובבדידותו הוא מתחיל לבחנם ולהסתכל בהם, שומר את צעדיהם ומותח עליהם ביקורת. עד עתה היו לו השמות: אבא, אמא, הכוהן, הטוחן, משמעות שלמה ומניחה את הדעת. השֵׁם העלים מפניו כליל את האדם. הכוהן היה הכוהן, ולא היה עוד מה לאמור עליו. אולם עתה ראה את הכוהן כגבר קטן-קומה ועליז, המתהלך בביתו בנחת ובהכנעה ככל יכלתו, ובלבד שאשתו לא תתן את דעתה עליו, בעוד שבחוץ הוא פותח את פיו ומתלהב בשטף דברים על רוּח המֶרד ועל צמאון החופש, כדי להשכיח מלבו את עוֹל הבית.

הנה זה היה לו עתה הכוהן.

ומר ביגום?

נילס ראה אותו מוּכן להשליך הכּוֹל אחרי גווֹ למען אהבתה של אֵדֶלה, שמע אותו ברגעי החֵשק ההם, בגן, כאשר כפר בעצמו וכפר בנשמתו, ועתה היה מדבר תמיד על השלוָה האולימפּית של הפילוסוף לנוכח סערות החיים החולפות וצבעי הקשת ילוּדי הערפל. מה גדול הבוז שרחש לזה לב הנער וכמה עֵרים נעשו ספקותיו! הן לא ידע כי אותם הדברים שנקראו בפי מר ביגום בשמות משפּילים כשנגעו לאחרים, קיבלו תארים אחרים לגמרי כשנגעו לו, וכי שלוָתו האולימפית ביחס לדברים שהרגיזו את מנוחת האחרים היתה צחוק הבוז של טיטַן, המלא זכרונות געגוּעים של טיטַנים ולהבות חִשקם.

ה

כעבור חצי שנה אחרי מות אֵדלה, מת על אחת מבנות-דודו של לינֶה אישהּ, בעל בית-חרושת לכלי-חרס, ריפסטרוֹפּ. משלח-ידו פירנס אותם תמיד רק בצמצוּם, ומחלתו הממושכת גרמה להם הפסד ממון עוד יותר גדול, וכפשׂע היה בין האלמנה ובין העוֹני. את כל שבעת ילדיה לא היה בכוחה לכלכל. שני הפעוטות והנער הבכור, שהיה עוזר לה בבית-החרושת, נשארו אצלה והשאר נמסרו בידי הקרובים. בחלקו של בית לינה נפל הנער השני. שמו היה אֶריק, בן ארבע-עשרה, והוא הצטיין בלימודיו והיה פטוּר משכר הלימוד בבית-הספר התיכון שבעיר. עתה התחיל מר ביגוּם ללמדו יחד עם נילס ופריטיוף פטרסן, פריטיוף בן הכוהן.

בלא חמדה עסק הנער בלימודיו, כי רצונו היה להיעשות פּסָל. אביו היה אומר שאלה דברי שטוּת, אולם לינה לא התנגד לכך כלל; הוא האמין בכשרונו של הנער ובכל-זאת רצה כי יגמור קודם את חוק לימודיו בגימנסיה, כדי שיהיה לו תמיד משען בטוח בחיים; וחוץ מזה, הן החינוך הקלסי נחוץ גם לפּסָל, ובכל-אופן, עשוי להועיל לו. בזה נגמר הדבר לעת-עתה ואֶריק הוכרח להתנחם בכך שנמצא בלונבורגורד אוסף נאה של פיתוחי נחושת וברונזה יפים. זה היה, בכל-אופן דבר גדול למי שראה רק את הגרוּטאות שהשאיר הירושה גלַף אחד, מטורף יותר מאָמן, לספריה הציבוּרית; ועד מהרה התחיל אֶריק עוסק בזה בעפרון ובמפסלת. לא היה דבר שמצא חן בעיניו יותר מגוּאידוֹ רֶני, שבימים ההם נתפרסם שמו יותר מרפאל והאמנים הגדולים ביותר בשעתם; ואולי אין טוב לפקוח עיניִם צעירות ליָפיהּ של יצירה אמנותית מידיעה בטוחה זו שהתפעלותם נשנענת כל-כולה על בני-הסמך המקובלים. אנדרֵיאָה דֶל-סַרטו פּרמיג’אנינו ולוּאִיני, שערכם היה גדול כל-כך בעיניו לאחר זמן, כשנתוַדעו אֶריק וכשרונו זה לזה, לא עשו עליו כל רושם עתה, בעוד שעזוּתוּ של טינטוֹרֶטוֹ, מרירוּתם של סַלוָטוֹר רוֹזָה וקַרַוָג’וֹ הלהיבו את רוחו. כי אין ילדים מוצאים כל טעם ביסוד המתיקוּת שבאמנות; צייר המיניאטוּרוֹת הענוגות ביותר הלך תחילה בעקבות בּוּאוֹנָרוֹטי, והליריקן הנעים הפליג למסעו הראשון במפרשׂים שחורים בתוך ים-הדמים של הטרגדיה.

אולם לעת-עתה לא היתה לו האמנות אלא משחק, קצת טוב יותר מן המחקים האחרים, והוא לא היה מתגאה בראש מגולף כראוי או בסוס גזור כהלכה יותר משהתפאר כשקלע אבן אל השבשבת שבראש הכנסיה ולא החטיא, או כששׂחה עד סונדירהאגן, הלוך ושוֹב בלא הפסקה; כי היו חביבים עליו דווקא אותם המשחקים שדרשו זריזות, אומץ-לב, סבלנוּת וגם בטחון-היד וחדוּת-העין, ולא המשחקים של נילס ופריטיוף, שבהם היה הדמיון עיקר ושהפעולה והצלחתה שתיהן היו פרי ההזיה. ברם, לא יצאו ימים מויטים והללו עזבו גם הם את משחקיהם הקודמים ועשו מה שעשה אֶריק. הרומָנים הושלכו הצדה ולסיפור-המעשה שאין לו סוף, הושׂם, בפגישה חשאית אחרונה בעליית החציר, קץ כמעט מחריד, ודממה עמוקה ירדה על קברו הנמהר של סיפור-המעשה ההוא, כי לא היה להם חשק לשוחח עם אֶריק על-אודותיו – לאחר שהכירו אותו ימים אחדים, כבר הבינו שהוא ילעג גם להם וגם לסיפורם וישפיל את כבודם בעיני עצמם. הוא היה מסוגל לכך, משום שהיה פטור מכל מה שנקרא הזיה, והתלהבות וחלומות. ומכיוָן ששכלו, שׂכל הנער, הבהיר והמעשי, היה, מתוך בריאות גמורה, אכזרי ומלגלג לא פחות על מוּמים רוחניים משהילדים מלגלגים בכלל על מומים גופניים, היו נילס ופריטיוף ירֵאים מפניו והלכו בדרכיו – מתכחשים להרבה דברים, ועוד יותר – מסתירים אותם. ביחוד נילס מיהר לדכא בלבו כל מה שלא היה לו מקום בעולמו של אֶריק, ובאדיקות נלהבת של בוגד, היה עושה לצחוק את פריטיוף, שטבעו המתון והנאמן יותר לא יכול לבטל בבת-אחת את הישן מפני החדש. אולם מה שהמריץ את נילס בעיקר למנהגו הפסול הזה היתה קנאתו, כיכ כבר למן היום הראשון דבקה נפשו באֶריק, בעוד שזה רק סבל את אהבתו מתוך בושה וקרירות והתנגדות כמעט מבַזָה.

כלום יש בכל עולם הרגשות משהו עדין, אצילי ונלבב יותר מאהבתו הנלהבה והביישנית של נער אחד לרעהו? אהבה כזאת, באילמת תמיד, שאינה מתבטאת לעולם בלטיפת יד, במבט או בדיבור, אהבה פקוחת-עין זו, המצֵרה על כל פגם ושגיאה של הנאהב, שהיא כולה עֶרגה והערצה ושכחה עצמית, שהיא גאוה, הכנעה ושלוַת אושר!

אריק שהה בלונבורגורד רק שנה אחת או שנה ומחצה, כי פעם אחת כשהזדמן לינה לקופנהאגן, דיבר עם אחד מטובי הפּסָלים והראה לו את ציורי הנער, ומיכאלסֶן, שֵׁם הפּסָל, מצא בהם כשרון ואמר שהלימודים הם ביטול זמן, שאין צורך בהשכלה קלסית מיוחדת על-מנת למצוא שֵׁם יְוָנִי לדמות אדם עירומה. על-כן נמנו וגמרו לשלוח תיכף את אֶריק לשם, לבקר באקדמיה ולעבוד באַטֶליֶה של מיכאלסן.

בצהרי היום האחרון היו נילס ואֶריק יושבים בחדרם. נילס התבונן בתמונות של כתב-עת זול. אריק התעמק בקטלוג המפורט של ספּינגלֶר, המתאר את אוסף התמונות שבכּריסטיאנסבורג. כמה וכמה פעמים כבר דיפדף בספר זה וביקש לרכוש לו על-פי התיאורים המִלוּליים התמימים מושג על התמונות ולבו נמשך לראות את כל האמנות והיופי הללו, לזוּן את עיניו בכל אותה תפארת קוים וצבעים ובכוח הערצתו לבצר להם מקוםכ בלבו; וכמה פעמים היה סוגר את הספר הזה, כשהוא עייף ויגע מהתבוננות בערפל הדמיוני והנודד של המִלים, אשר נמנע מלהחזיק מעמד, מללבוש צורה קבועה, מלהוליד משהו, אלא היה שוטף ועובר, פושט ולובש צוּרות, כֵהות ומסובּכות, ומתחמק.

היום נשתנו פני הדברים; עתה בטוח היה שעוד מעט לא יהיו לו עוד כל אלה צללים מארץ-החלומות, וכבר ראה עצמו עשיר בכל מה שהבטיח הספר, והתמונות הצטיירו לו בבהירות שאינה שכיחה והפציעו במהירות הבזק כשמשות זוהרות הבוקעות מבעד לערפִלים יוקדים, ערפלי זהב מבריק ופוזז.

“במה אתה מתבונן?” אמר לנילס.

נילס הראה לו בספרו את לַסֵין, הגיבור של שנַיִם באפריל.

“כמה מכוער הוא!” אמר אֶריק.

“מכוער! הן היה גיבור – הגם עליו תאמר שהוא מכוער?”

נילס שב ודיפדף בספר עד שמצא את תמונתו של משורר גדול.

“מכוער מאוד-מאוד!” הבטיח אֶריק בהעוָיַת-פה. לזה ייקרא חוטם? והפה, והעינים, ודבלולי השׂיער העוטרים את ראשו!"

נילס אמנם ראה, שהלה מכוער ונשתתק מיד; מעולם לא עלה בדעתו שהגדולים נולדים תמיד בצוּרה נאה.

“אמנם כן,” אמר אֶריק וסגר את ספרו. “ועתה אמסור לך את המפתח של צריף הסַפּנים.”

נילס ניענע ידו בעצב כמסרס, אבל אֶריק תלה בכל-זאת מפתח קטן בסרט רחב ושחור על צוארו, ושאל: “נרד לשם?”

הם ירדו. את פריטיוף מצאו אצל משׂוכת הגן. שרוע היה על האדמה ואוכל גרגרי עַכָּבִית שלא בשלו, ועיניו דומעות בגלל הפרידה. חוץ מזה אף היה נעלה על שלא זכרו אותו עד עתה; לאמִתו של דבר, היה מופיע תמיד מאליו, אולם ביום שכזה, נדמה לו שמן הראוי היה שינהגו עמו באופן יוצא-מן-הכלל. דוּמם הושיט להם את פרי-הבוסר מלוא חָפניו; אולם הם קיבלו לארוחתם את המטעמים האהוּבים עליהם ולבּם היה גס באלה.

“חמוּץ!” אמר אריק ועיוה את פניו.

“מסוכנים לבריאות!” הוסיף נילס והביט מגבוה על הגרגרים המושטים, “האם מותר לך? השלֵך אותם, אנו יורדים אל הצריף,” ובדברו הראה בתנועת סנטר על הסרט והמפתח, כי ידיו היו בכיסיו.

ושלָשתם הלכו יחד.

הצריף היה צריף סַפּנים עתיק וצבוע ירוק, שנקנה פעם במכירה פומבית על החוף. עומד היה על שפת המפרץ ושימש מחסן לכל מיני חמרים בזמן שנבנתה במעבורת, אולם עתה שוב לא היה בו צורך, והנערים קנו להם חזקה עליו והחביאו בתוכו את כלי השיט שלהם, את קשתותיהם, מקלותיהם ושאר חפצים, ביחוד דברים אסורים אבל נחוצים, כגון אבק-שריפה, עלי טבק וגפרורים.

נילס פתח במין חגיגיות קודרת אל דלת הצריף, והם נכנסו וחיפשו את חפציהם על-מנת להוציאם מן הפינות האפלות של התא הריק.

“יודעים אתם,” אמר אריק, שהיה טורח בקרן זוית רחוקה, “אני אעלה את סירתי בסערה!”

“גם את שלי ושל פריטיוף!” ענה נילס והטעים את דבריו בתנועת יד חוגגת, כאומר להישבע.

“לא, רק לא את שלי,” קרא פריטיוף, “כי במה נשוט בצאתנו אל הים, כשיסע אריק מכאן?”

“נכון,” אמר נילס ופנה לו עורף בבוז.

פריטיוף נבוך, אולם משיצאו חבריו החוצה, בכל-זאת העביר את ספינתו למחבוא יותר בטוח.

לאחר שיצאו מיהרו למלא את ספינותיהם אבק-שריפה, עטוף בנעוֹרת מְזוּפּתת. אחר-כך הכינו את הפתילים, הרימו את התרנים, הבעירו אש וברחו על נפשם. רצים היו לאורך החוף, נותנים אותות לקברניטי הספינות ומבארים זה לזה בקול רם את תנועותיהן ופניותיהן של האניות על-פי השׂכלתם היַמִית, כקברניטים אמיצי-לב.

אולם האניות הגיעו ליבשה בקצה לשון-החוף, בלי שיישׁמע קול הנפץ הצפוי, וכך ניתנה לפריטיוף הזדמנות טובה להציע להם בטוב-לבו את המוֹך של כובעו להכין בו פתילים חדשים וטובים יותר.

בכל מפרשׂיהן המתוחים נישאו הספינות אל כֵּפי זילַנדיה – צי אנגליה חתר אל היבשה, כבד וצפוף, בעוד פניני קצף כסופות מתחת לקשתות השחורות והתותחים מרעידים את האויר ברעמי עוּזם. הנה הן הולכות וקרבות; באורות כחולים ואדומים האירו ראשיהן הגבוהים של “אלבּיוֹן” ו“המנצח” וזהב ניתך מהן; מאחוריכ המפרשים האפרוריים המתלכדים בהמוניהם נסתר האופק; עשן אבק-השריפה התאבך בתימרות לבנות; אחר ירד ועטף את הגלים שטופי הזוהר בצעיף-ערפל; ביפון ספינתו של אֶריק התפוצץ ברעם עמום; אש אחזה בקצוֹת הנעורת ולשונה האדומה פרצה אל על, ושלהבות מהירות טיפסו בסולמי-היתָרים וליחכו את התרנים, אחזו בשולי המפרשים וחרכוּם בנחת ובמתינות, ואז ניחתו, כברקים ארוכים, ביריעות עצמן שהתקפלו והתכווצו בבערן ונישׂאו קרעים-קרעים גדולים ושחורים אל לב הים. ועדיין היה דגל דַניה מתנפנף ממרום התורן, אך שורת הנִסים הקטנים כבר נשׂרפה, ובעוד כנפיה האדומות מזנקות למרום כקוראות לקרב, הִכּתה אותן השלהבת עוד פעם אחת ולא הוסיפה, וּללא הֶגֶה נישאה מעתה הספינה המפוחמת בדממת-מוות ובאין מטרה – משׂחק לרוח ולגלי החוף. ספינתו של נילס לא רצתה להישׂרף ככה. אבק-השריפה אמנם הודלק ופרצו תימרות עשן, אולם בזה תם ונשלם הכּוֹל, וזה היה מעט מאוד בעיניהם.

“הוֹי, מלחי!” קרא נילס מלשון-היבשה, “הטביעוּה! כוונו את התותח אל מול כַּוותָהּ האחורית וִירוּ!” ובו-ברגע גחן והרים אבן. “מהר, מהר, ירוּ!” והאבן פרחה מידו.

אריק ופריטיוף לא איחרו לבוא לעזרתו ושברו מיד את שלד האניה לשבבים קטנים; וככה עשו גם לספינתו של אריק.

השׂרידים הוצאו אל היבשה, כי עתה היה עליהם להבעיר בהם מדוּרה.

משִׁברי הסירות, מעשב ים מיוּבּש ומעשבים כמוּשים נערכה חִיש-קל תלותית דולקת בענני-עשן, ובכל רגע היה מתפוצץ בה בקול החצץ שנערם יחד עם החציר.

שעה ארוכה ישבו הנערים חרש מסביב למדורה, אולם פתאום קפץ נילס, הקודר תמיד, ממקומו ורץ אל הצריף, הביא משם את כל אשר לו, שבר הכּוֹל לשברים וזרק אל האש. אחר-כך הביא אריק את אשר לו, וגם פריטיוף הביא דבר-מה. עתה התנשאו לשונות-אש ארוכות מעל למזבח העוֹלָה, ואריק התחיל חושש שמא תיראה האש מעבר לַשדות וניסה לכבותהּ בקש טחוב, אולם נילס עמד במנוחה והתבונן בעצב אל העשן, ששקע לאורך החוף. פריטיוף עמד הלאה משם ושר לו שיר גיבורים, ומזמן לזמן הוסיף עליו בחשאי הכאות פראיות וגאוֹת, כדרך הבַּרדים, על מיתרי נֵבל לא נראה.

לסוף כבתה אש המדורה, ואֶריק ופריטיוף הלכו הביתה, אולם נילס נשאר שם לסגור את הצריף. לאחר שגמר, סקר בזהכירות את כל סביבותיו, ובראותו כי חבריו הרחיקו ללכת, זרק את המפתח עם הסרט הרחק למי המפרץ. ברגע ההוא הפך אֶריק את פניו וראה אותם טובעים, אולם מיהר להָסֵב את עיניו ועמד להתחרות בריצה עם פריטיוף.

כעבור יום אחד נסע משם.

בימים הראשונים היה חסרונו מורגש מאוד ולא היה קץ לעצבם של השנַיִם שעזב. הכּוֹל כאילו קפא בחייהם, אשר היו מיוסדים על ההנחה שעליהם לחיות שלָשתם יחד. שלושה הם חברה, ריבוי גוָנים, חליפות ותמורות – שנַיִם אינם אלא בדידות וכמעט לא-כלום.

רבונו-של-עולם, מה עליהם לעשות עתה?

היכולים שנַיִם להתחרות בקליעה אל המטרה? היכולים שנַיִם לשחק בכדור? היכולים הם להיעשות שֵׁשת ורובינזון קרוּזוֹ ומי אפוא ימלא את מקום הפראים?

כמה נשתנו השבתות שלהם! נילס קָץ בחייו כל-כך, עד שהתחיל לתקן, ואחר-כך, בעזרת האטלס של מר ביגום, אף להרחיב את ידיעותיו הגיאוגרפיות; ולבסוף אף התחיל קורא את כתבי-הקודש כולם מראשיתם ועד סופם. וניהל לו יומן. ואילו פריטיוף, בבדידותו המוחלטת, ביקש לו ניחומים משפילים ושיחק עם אחיותיו.

לבסוף ניטשטש העבר והתרחק, והגעגועים קַלו במקצת; לפעמים, בשעת ערב חרישית, כשהאדימה שמש השקיעה את כותל החדר הבודד, עת חדלו קריאותיה הרחוקות והחדגוניות של הקוּקיה, שכאילו נתכוונה להגדיל ולהעמיק את הדממה, קמו הגעגועים וצבטו את הלב והקדירו את הנפש בצִלם; אולם לא עינו עוד, כי נצטעפו בערפִלים רכים, והיה בהם ממתיקות הכאב החולף.

והוא הדין במכתבים. בתחילה היו מלאים תלונות, שאלות ומאוַיים בלא קשר, אחר-כך נעשו ארוכים יותר והיו מוקדשים לסיפורים חיצוניים יותר. עתה נעשה סגנונם שלם יותר, היו ערוכים בסגנון נאה, ומחברם, כך נראה, שמח, שהוא יודע יפה כל-כך להסתיר את מחשבתו בין השיטין.

במצב זה יש ששבו וביצבצו המון דברים שלא העֵזוּ להתגלות בעוד אֶריק שמה. הדמיון השופע שוב פיזר את שלל עליו הבהירים על דממתם האִטית של החיים דלי המאורעות; רוּח של חלומות עטפה את הנשמה, והילכה אֵימה, בבָשׂמהּ החיוּני, שהסתיר בקרבו את הרעל העָנוֹג של רגשות סתוּמים צמאי חיים.

ככה היה נילס הולך וגָדֵל. כל השפּעות הילדוּת מטביעות צוּרה בחומר הרך, הכּוֹל רושם בו את רשמיו, הכּוֹל רב-ערך – כל מה שקורה וכל מה שנראה בחלום, כל מה שיודע הלב ומה שהוא מנבּא – כל אלה מטביעים את חותם קויהם הכל והבטוּח, קוים אשר תחילה ילכו הלוך והתעמק ואחר-כך יעגלוּ את צוּרתם וייעָלמו.

ו

“הסטודנט לינה – הגברת בוֹיאֶה; הסטודנט פריטיוֹף פֶּטרסן – הגברת בויאה,” כך הציג את מיודעיו באַטֶליֶה של מיכאלסן – חדר גדול ומלא אור, אשר רצפתו עשויה חומר כבוּש יפה-יפה וגובה תקרתו למעלה משתים-עשרה אמה; ושני שערים לו הנפתחים החוצה בכותל אחד, ושתי דלתות שבכותל אחר מוליכות אל חדרי-המלאכה הקטנים שמאחור. הכּוֹל היה אפור שם משכבת האבק של חומר וגֶבֶס ושיש, שעשתה את קורי העכביש שבמרומי הכותל עבים כאֶרג המפרשׂים וציירה מפות של נהרות על הזגוגיות הגדולות. האבק מילא את העינים, הפה והאף, את שרירי הזרועות, התלתלים והעטיפות של המון פסלי החומר שכיסו את המדָפים הארוכים בכל פינות החדר, כמין כרכּוֹב המתאר את חורבן ירושלים. ואת שיחי הדפנה שבפינה הסמוכה לשַעַר, שיחי דפנה גבוֹהים בתוך גיגיוֹת גדולות, כיסה האבק כל-כך עד שנראוּ אפוֹרים גם מן הזיתים.

אֶריק עמד באמצע החדר והיה צָר דגמים – לבוש חולצה וכובע-נייר על שׂערו השחור והמתולתל כמעט. שׂפמו גדל מעת שראוהו בפעם האחרונה ומראהו עתה כמראה גבר ממש לעומת חבריו החיורים ועייפי הבחינות, שנראו כל-כך מנומסים-פּרובינציאליים בלבושם החדש ביותר ובראשיהם הגזוזים שבתוך כובעיהם הרחבים יותר מדי.

לפני כַּנו של אֶריק ישבה הגברת בוֹיאה על כסא-עץ נמוך ורם-מסעד, ספר נאה בידה האחת ורגב-חומר קטן באחרת. קטנה היתה, קטנה ביותר וכמעט חוּמה, עיניה שחוּמות ועוֹרה הלבן הפך זהב עמוּם בצִלָם של אבריה המעוגלים והתאים יפה לשׂערות המבהיקות, שבאור השמש קיבלה אפלוליתן משהו מן הבּרוֹנזה הצהבהבה.

צוחקת היתה בשעה שבאו נילס וחברו, צחוק ילדים מתמשך ומשיב-נפש, עליז וחפשי ומהַנה, ובעיניה היה מבטו הגלוי של ילד ובת-צחוקו התמימה בזויות פיה, אותו הפה, שנראה ילדותי ביותר משום ששׂפתה העליונה היתה קצרה כל-כך עד ששיניה הלבנות כחלב היו חשוּפות כמעט תמיד ופיה היה כמעט תמיד פתוח למחצה.

אולם היא לא היתה ילדה כלל.

ההיתה בת למעלה משלושים?

צורתו המלאה של סנטרה לא הכחישה זאת, אף לא האוֹדֵם המבוגר של שׂפתה התחתונה. מבנה גוהּ היה איתן ושרטוטיו המלאים והמוצקים הודגשו אף יותר על-ידי השמלה הכחולה-הכהה, שהיתה הולמת אותה ומהדקת כשמלת-רכיבה את גזרתה, חזהָ וזרועותיה. צוארה וכתפיה היו עטופים בקפליו של סוּדר-משי כהה, אדום כדם, שקצוֹתיו נעלמו במִפתח השמלה המחודד, ושׂערה היה מקושט בפרח צפורן בצבע הסוּדר.

“חושש אני שאנו מפריעים לגברת בקריאתה הנעימה,” אמר פריטיוף והסתכל בספר הנאה.

“אך לא כהוא-זה! הוֹ, לא, לא!”

“על מה שקראנו התקוטטנו כל השעה האחרונה,” ענתה הגברת בוֹיאה וסקרה את פריטיוף בעיניה הגדולות והחודרות. “מר רֵיפסטרופּ הוא אידיאליסט איום בכל מה שנוגע לאמנוּת, ולי נראה הדבר משעמם כל-כך, כל הדיבּורים הללו על המציאוּת הגסה, שיֵש לטהרהּ ולשוּב וליָצרה וכולי וכולי, עד שתתרוקן לגמרי מכל חיים; יואיל נא להסתכל בבַּכְּחַנטית ההיא של מיכאלסן, זו שטרָפיליני הפּסָל עומד ומעתיק שם במפסלתו. לוּ היה עלי לתארהּ בקטלוג… הוֹ, אלי! מספר 77. גברת צעירה לבוּשה שמלת-בוקר עומדת על רגליה שקועה בהרהורים ואינה יודעת מה לעשות באשכול ענבים. לוּ שאלו את פי צריכה היתה לסחוט את הענבים, לסחוט אותם היטב עד שיהיה עסיסם האדום ניגָר על חזה, מה? לא כן? איני צודקת?” והיא תפסה מתוך התלהבות ילדותית בשרווּלו של פריטיוף וכמעט הניפה אותו.

“אמנם כן,” הודה פריטיוף, “כך הייתי אומר גם אני – חסרה כאן אותה… הרעננות, הֶעדר-האמצעיוּת…”

“אכן, חסרה הטבעיוּת, ובשם אלוהים, כלום אין ביכָלתנוּ להיות טבעיים? הו, אני בטוּחה כל-כך בדבר, אלא שחסר לנו אומץ-הלב. גם האמנים וגם המשוררים לא העֵזו להכיר את האדם כמו שהוא – שקספיר רק הוא העז.”

“כן, הלא ידוע לה,” אמר אריק מאחורי הדמות שהתעסק בה, “כי אין שלום ביני טבין שקספיר זה, אין אני יכול לעמוד ברוב הטובה שהוא משפיע עלי; נדמה לי שהוא מחמיר עם האדם כל-כך עד שלבסוף אינך מבחין שום דבר.”

“לכך לא הייתי מסכים,” התערב פריטיוף בתוכחה, “ואולם,” הוסיף בבת-צחוק סלחנית, “ביסודו של דבר לא אוּכל למצוא בחמתו הפראית של המשורר האנגלי הגדול אומץ-לב אמִתי הבא מתוך הכרה והבנה פנימית של אמן.”

“אינני יכול? אלוהים אדירים, כמה הוא מגוחך!” והיא פרצה בצחוק גדול והתחילה מהלכת על-פני החדר. פתאום הסבה פניה ופרשה זרועותיה אל פריטיוף וקראה: “האלוהים יעזור לו!” כשהיא גוחנת כמעט עד לארץ מרוב צחוק.

פריטיוף כמעט נעלה, אולם לא נעים היה להיפרד מתוך רוגז, וחוץ מזה הלא צדק בהחלט בחוַת-דעתו, והגברת אף היתה טובת-חן כל-כך. על-כן נשאר ופתח בשיחה עם אריק, כשהוא פונה במחשבותיו אל הברת בויאה ומבקש לשווֹת לקולו נעימה של וַתרנוּת בוגרת.

בינתים היתה הגברת מהלכת בפינות החדר המרוחקות ושרה לה דבר-מה מתוך הרהורים – רגע משתפכת בצלילים חופזים, דומים לקולות צחוק, וכעבור רגע מאריכה לאט ברציטטיב חוגג.

על ארגז-עץ גדול עמד ראשו של אוגוסטוס הצעיר, והיא התחילה לנקות את האבק המכסה אותו, ואחר-כך מצאה לה מעט חומר ועשתה ממנו שׂפם וזקן מחודד, הדביקה אותם אל הראש וגם תלתה עגילים באָזניו.

בעוד היא מתעסקת בזה, עבר נילס, באמתלה שהוא רוצה להתבונן בפסלים היצוּקים, וניגש ישר אל הגברת. היא לא הפנתה את עיניה אליו, ואף-על-פי-כן חשה את קִרבתו, כי בלי להביט לאחוריה הושיטה את ידה לעֶברו וביקשה ממנו להביא לה את מגבעתו של אריק.

נילס שׂם את המגבעת בידה השלוחה אליו, והיא נטלַתה והניחה אותה על ראשו של אוגוסטוס.

“שקספירסֶן5 הזקן,” אמרה ברוך וליטפה את לחי הפרוֹטוֹמה שנשתנתה, “זקן טיפש זה שלא ידע מה הוא עושה! האוּמנם היה יושב וטובל את עטו בדיו ויוצר את דמותו של הַמלֶט בלא מחשבה תחילה, בלי לדעת מה הוא עושה?” היא הסירה את המגבעת מראש הפסל והחליקה בידה את מצחו מתוך אהבה אמהית, כרוֹצה לסלק את שׂערו מעיניו. “זקן מוצלח, בכל-זאת! משורר זקן ולא אוּמלל! לא כן, מר לינֶה? הן יש להודות, ששקספיר זה לא היה סופר לא-יצלח?”

כן, אכן יש לי דעה משלי על אדם זה," ענה נילס, נעלב קצת, והתאדם.

“בשם אלוהים! יש גם לו דעה משלו על שקספיר! מה דעתו אפוא? הלנוּ הוא אם לצרינו?” ואגב דיבורהּ עמדה מצטחקת על-יד הפסל וחיבקה את צוארו בידה.

“אינני יכול להגיד מראש, כי דעה זו, שהיא משתוממת על מציאותה אצלי, תהיה מוצלחת כל-כך ותיעשה בת-ערך משום שתהיה מתאימה לדעתה, אוּלם מכל-מקום בה אני מצדד, בה ובאיש החוסה בצל כנפיה; בכל-אופן, דעתי שהלה ידע מה הוא עושה, שקל את מעשיו והעז לעשותם. פעמים רבות העז לעשות זאת מתוך פקפוּקים, ופקפוקים אלה נראים לעין גם היום, ופעמים רבות גם העֵז רק למחצה, ועל-ידי סימנים חדשים מחק על מה שחשש להשאיר מכתיבתו הראשונה…”

וכך היה מוסיף ומדבר.

בשעה שדיבר, נטרדה מנוחתה של הגברת בויאה יותר ויותר; מתוך רוגז-עצבים מביטה היתה לצד זה ולצד זה ומשחקת באצבעותיה מתוך קוצר-רוח, והבעה נוּגה, ולבסוף מעוּנה, מקדירה את פניה יותר ויותר.

לבסוף לא יכלה להתאפק עוד.

“אל נא ישכח מה שברצונו לאמור,” אמרה, “אולם בבקשה ממנו, מר לינֶה, יחדל נא לנענע בידו – תנועה זו, כאילו יש בדעתו להוציא את שיניו של אדם – מה! בבקשה! ואל נא יפסיק את דבריו, עתה אני שומעת שוב בתשומת-לב, ואני מסכימה לכל דבריו.”

“אם כן, אין לי עוד מה להוסיף.”

“מדוע?”

“מכיוָן שאנו בדעה אחת.”

כן, מכיוָן שאנו בדעה אחת!"

אף אחד מהם לא נתן כוונה מיוחדת במלים האחרונות האלה, אולם שניהם ביטאו אותן בנעימה רבת-ערך, כאילו עולם מלא יופי היה מסותר בתוכן, והסתכלו זה בזו בבת-צחוק על שפתיהם – נוגהּ מהבהב זה של החידוּד שהבהיק זה עתה – בעוד שכל אחד מהם מהרהר ושואל את עצמו, אל מה נתכוון השני בכל זאת, ונרגז קצת על קוצר השגתו.

הם עברו לאטם אל צד האחרים, והגברת ישבה שוב על הכסא הנמוך.

אֶריק ופריטיוף הוגיעו מעט איש את רעהו בדבריהם והיו שמחים לשַתף אחרים בשיחתם. על-כן גם ניגש פריטיוף מיד אל הגברת והעתיר עליה דברי חיבה; ואריק עמד מאחריהם בענוָה של בעל-הבית.

“אילו אני סקרן,” אמר פריטיוף, “הייתי שואל מה הספר שעורר ויכוּח בינה ובין ריפסטרופּ בשעה שבאנו.”

“הוא שואל זאת?” שאלה הגברת.

“אני שואל.”

“Ergo?”

“Ergo!” ענה פריטיוף בקידה של הכנעה והסכמה.

הגברת הניפה את הספר באויר והודיעה בנעימה חוגגת: "הֶלגֶה. הלגה מאת אוֹהלֶנשלֶגר.6 ובאיזה שיר עמדנו? בשיר: ‘בת-הים באה אל המלך הלגה’. ובאיזה בית? באותו בית שבו טַנגקיֶר שוכבת על-יד הלגה, והוא, כשאינו יכול עוד לכבוש את סקרנותו מסב את פניו –

– – – וֱהוּא רוֹאֶה

בָּעֶרֶשׂ עַל-יָדוֹ נִרְדָמָה,

נִשְׁעֶנֶת עַל זְרוֹעָהּ הַלְבָנָה,

הַיָפָה בִּבְנוֹת הָאֲדָמָה.

אֶת קֶסֶם הַנַעֲרָה הַלוֹהֵט

לא עוֹד יְכַס שְׁחוֹר סוּדָרָהּ!

אֲרִיג-כֶּסֶף שָׁקוּף וְרוֹעֵד

רַק יַעֲטֶה זִיו חֶמְדַת בְּשָׂרָהּ.

זהו כל מה שניתן לנו לראות מחמודותיה של בת-הים, ועל זה התמרמרתי. רוצה אני בתיאור זוהר ויוקד, רוצה אני לראות דבר-מה כל-כך יפה ומסנוור שתקצר נשימתי מרוב התפעלוּת. אני רוצה שיגלו לי את סוד היופי המיוחד של גוף בת-הים, ועתה, יאמר נא לי בטובו, מה יתנו ומה יוסיפו לי זרועות לבנות ואברים חמודים ובד שקוף? אבינו שבשמים! לא, עליה להיות ערומה כגַל ויפי הים הפראי ישתקף בה; עוֹרה יאר בנוגהּ הזרחן של הים בליל קיץ, ומשהו מן המורא השחור של סבכי השׂיחים שבתהומות הים יהיה בשׂערהּ! האין זאת? כן, כן, אלפי גוניהם של המים יהיו מתנוצצים בעיניה; חזהָ החיוֵר ישׂא בקרבו קרירות משיבת-נפש, הגלים יתרפקו עליה וינשקו את כל אבריה, וכוחה השואב של המערבולת יהיה בנשיקתה ורוך קצף הגלים בחיבוק זרועותיה!"

היא התלהבה מאוד בדבּרהּ, ועתה עמדה עדיין נפעמת כולה מנאומה, וסקרה את שומעיה הצעירים בעינים של תינוקת, גדולות ושואלות.

אולם הם שתקו. פני נילס הוצפו אודם עז, ואריק בא במבוכה גדולה. פריטיוף, נלכד כולו ברשתות-קסמים ועיניו היו נעוצות בה בהתפעלות גלויה, ואף-על-פי-כן ראה הוא פחות מכל השלושה את קסם יָפיה בעמדה לפניהם מסתתרת מאחורי דבריה.

לא עברו שבועות רבים וכבר נעשו נילס ופריטיוף אורחים תכופים בבית הגברת בוֹיאה לא פחות משהיה אריק ריפסטרופ. מלבד בת-אחותהּ החיוֶרת של הגברת, היו מזדמנים כאן חבורה צעירה של משוררים מתחילים, ציירים, שחקנים ואדריכלים, שכולם נמנו עם האמנים בתוקף עלומיהם יותר מאשר על יסוד כשרונם, כולם מלאי תקווֹת כרמון, אמיצים, אוהבי קרבות וקלים להתפעל עד מאוד. אכן היו ביניהם גם חולמים יחידים, שהיו מתאבלים על אידיאלים חולפים של תקופה חולפת לבלי שוב, אולם ברובם הגדול היו מלאים מה שקראו אז בשם “הֶחָדש”, משׁתכרים מתורות החדש, משתגעים מכוחו של החדש ועיניהם מתעַוורות מזוהר שַחרוֹ. חדשים היו אלה, חדשים עד כדי מרירוּת, חדשים עד כדי הגזמה, ואולי לא פחות מטעמים אחרים גרם לכך זה שאת עמקי לבם עוד פיעמו געגועים נסתכרים, מיוחדים-במינם, שביקשו להחרישם, צמאון שלא היה בכוחו של החדש לרווֹתו, למרות גָדלו האוּניברסלי של חדש זה, למרות מסגרתו הרחבה ולמרות האור ששפך על-פני כּוֹל.

אולם בין כה וכה היתה החדוָה פורצת בערה מתוך נשמותיהם הצעירות; היתה בהם האמונה באוֹרם של כוכבי המחשבה הגדולים, ותקוה גדולה כים; והתפעלוּתם נשאה אותם כעל כנפי נשרים, ולבם מתפעם באלפי רחשים עזים.

אמנם ברבות הימים הביאו החיים כלָיה על כל אלה ורובם נידונו להיאָלם; חכמת החיים פוררה את מקצתם, ואת השרידים סחפה הפחדנוּת; אולם מה בכך! הימים שעברו בשאיפוֹת אל הטוב לא ישובוּ בלויית הרַע, ובתקופות החיים המאוחרות אין דבר שיוכל לכבות את זהרו של יום אחד או למחוק שעה אחת מאותם החיים שכבר חיינו אותם.

בעיני נילס לבש בזמן ההוא העולם צורה אחרת לגמרי. לשמוע את רעיונותיו החבויים והמעורפלים ביותר מפיותיהם של עשרה אנשים שונים, לראות את השקפותיו הפלאיות והמוזרות שנראו גם לו לעצמו כבתוך נוף-סתרים, אשר שרטוטיו מיטשטשים בערפל, מעמקיו סתומים וצליליו עמומים – לראות נוף זה מסלק את צעיפו ונחשׂף בגוָנים בהירים, קבועים וברורים כאור היום, גלוי לעין בכל פרטיו, משעוֹליו ודרכיו כבושים, ובני-אדם עוברים בהם בהמוניהם – משהו מוזר-פנטסטי היה בזה שהפנטסטי נעשה ממשי כל-כך.

הוא כלא היה עוד בן-מלך בודד, המושל בארצות שנוצרו בשרביט חלומו; לא, הוא היה אחד העם, איש בין המון האנשים, חייל בצבא הרעיון החדש. חרב היתה בידו ודגל מתנוסס לפניו.

מה נפלאה ורבת-הבטחות היתה תקופה זו, מה מוזר היה להאזין ללחש נפשו, החשאי והמסתוֹרי, נשמע באויר המציאות, כקול שופר התוקע בעוז, כרעם המַפץ המקרקר קירות היכל, כשריקת חלוקי-האבן ששלח דוד במצחו של גלית וכתרועת החצוצרות לחיִל המבקיע חומה. נדמָה לו כאילו הוא שומע את עצמו מדבר בשפות זרות, בבהירות זרה ובכוח זר על עצמו, על העמוק ועל הקדוש לו ביותר.

לא רק משפתי בני-גילו נשמעה בשורת החוּרבּן והקץ; גם אנשים גדולים מהם בשנים, אנשים ידוּעי-שם ובעלי-השפעה, ראו את החדש והנה הוא טוב ונהדר, ויָדעו למצוא לו ביטוי מקיף יותר, חגיגי יותר; שמות קדוּמים ליוו אותם, דברי-הימים היו עמהם – תולדות העולם, תולדות רוח-האדם, האודיסֵיאה של המחשבה. הללו היו אנשים שהתפעלו בנעוריהם, ממש כמו אלה שהיו צעירים היום, וידעו היטב את הרוח שתקפה את אלה עתה; אולם כששמעו את קולותיהם ללא הד, קולות קוראים במדבר, והבינו כי האדם הוא לבדו – נאלָמו. אולם הצעירים זכרו רק את דיבורם של אלה ואת שתיקתם שכחו, ועתה מיהרו לקראתם בזרי דפנים ועטרות קדושים ומעונים, מוּכנים להערצה ומאושרים בה. והאנשים הנערצים, הם לא דחו מפניהם הכרה זו שאיחרה לבוא, אלא שׂמו את העטרות על ראשיהם מתוך אמונה שלמה בזכותם עליהן, ראו את עצמם גדולים וּמחוללי תקופה, והשכיחו מלבם אותם המאורעות בּעֲבָרם, שלא הצטיינו ביותר ברוּח גבוּרה – ואת דעותיהם הקודמות שנצטננו בכוח הזמן, התחילו שוב מדַקלמים בהתלהבוּת.

קרוביו של נילס לינה בקופנהאגן, בני-בריתו של יועץ-המדינה הזקן, לא היו שׂבעי-רצון מן הסביבה, שהסתופף בה הסטודנט הצעיר. לא הרעיונות החדשים גרמו להם דאגה כה רבה, אלא העובדה שבין הצעירים היו כאלה שראו בבלורית ארוכה, במגפי-ציד גדולים ובמעט חוסר-נקיון חיזוק לרעיונות; ואף-על-פי שנילס עצמו לא היה קנאי ביותר בנידון זה, בכל-זאת לא נעים היה להם לפָגשוֹ, ועוד פחות נעים שיפגשוהו מכּריהם, בחברת נערים מסוּג זה. אבל כל זה נקל היה בעיניהם לעומת ביקוריו התכופים בבית הגברת בויאה והליכתו אל התכיאטרון עמה ועם בת-אחותה חיוֵרת הפנים.

ולא משוּם שאפשר היה למצוא איזה פסוּל בגברת בויאה.

אלא שהיא היתה לשיחה בפי הבריות.

מבחינות שונות.

היא היתה בת למשפחה הגוּנה, משפחת קונֵירוֹ, ובני קונירו נמנו עם משפחות-האצילים העתיקות והנכבדות ביותר שבעיר-הבירה. אף-על-פי-כן נתרחקה מהם. האצילים אומרים שעשתה זאת משום שאחד מאחיה, שובב ופוחז, הוגלה במצוָתם אל מעבר לים. ידוע היה אל-נכון, שהקֶרע ביניהם היה מוחלט, ואף מסרו מפה לאוזן, שקונירו הזקן קילל אותה קללה נמרצת ואחר-כך תקפתו מחלת האסתמה האביבית הקשה.

כל זה התרחש לאחר שנתאלמנה מאישהּ.

בויאה, בעלהּ, היה רוקח, Assessor pharmaciae, ונמנה עם האבּירים. בן ששים היה במותו ועזבונו הגיע למאה וחמשים אלף שקל. עד כמה שהיה ידוע, חיו שניהם בשלום ושלוָה. בתחילה, בשלוש השנים הראשונות, היה הגבר המזקין כרוך אחריה ואהֵבהּ מאוד, אחר-כך חי כל אחד מהם את חייו לעצמו; הוא היה מטפל בגנו והיה חרד על כבודו כאדם חשוב בסעודות הגברים, והיא לבה היה נתון לתיאטראות, לנגינת רוֹמַנסים ולשירה הגרמנית.

אחרי-כן מֵת.

כתום שנת האבל, נסעה האלמנה לאיטליה ושהתה שם שנים מספר, ביחוד ברומא. בדָיות היו השמועות שעישנה שם אופיום בקלובּ צרפתי, כמוהן כאגדה שעמדה שם לפני פּסָל בפוֹזה של פאוּלינה בוֹרגֶזֶה; והנסיך הרוסי הקטן, שהמית את עצמו ביריה כשהיתה בנאפּולי, בשום פנים לא המית את עצמו בגללה. ואולם נכון היה הדבר, שהאמנים הגרמנים לא נלאו מלזַמר לה סרנַדות, ונכון היה גם זה שבבוקר בהיר אחד ישבה על מדרגות הכנסיה של וִיאָה סִיסטינָה בלבוד של בת-כפר אַלבַּנית והסכימה לשבת לפני צייר, שזה מקרוב בא שמה כשהיא נושׂאת כד על ראשה ומוליכה נער קטן ושזוף בידה. על-כל-פנים תמונה כזאת היתה תלויה על כותל ביתה.

בשוּבה מאיטליה נזדמנה עם אחד מבני ארצה, מבקר חרוּץ ונודע, שהיה בוחר להיות משורר. הוא היה ידוע לכּוֹל כבעל אופי שולל וספקני, כבעל מוח חריף המציג תביעות קשות ואכזריות לאֶחיו בני-האדם, כי אכן הציג תביעות קשות ואכזריות גם לעצמו, ובכך סבור היה שהוא מַצדיק את קשי לבו. אולם המשפט שהוציאו עליו הבריות לא היה צודק תמיד; מרירותו לא היתה מוצקה כל-כך ועקביותו לא היתה קנָאית כל-כך, כפי שנדמה היה מראִיה ראשונה; כי אף-על-פי שנמצא תמיד במצב מלחמה עם משׂאות-הנפש של התקופה ההיא והיה קורא להן בשמות אחרים, שמות של גנאי – בכל-זאת פיעמה את לבו אהבה לכל נעלה ונשגב, לכל חלום והזיה, למסתורין הכחוּלים, למרומים שאינם נתפסים ולטהרה המתחמקת ואינה, אשר כמוה לא רחש להלכי-הנפש הקרובים יותר אל האדמה, אשר עליה נלחם ובה על הרוב האמין.

למרות רצונו נתאהב בגברת בויאה, אולם לא אמר לה זאת; כי אהבתו לא היתה אהבה צעירה וגלויה, אהבה מלאת תקוה ובטחון; אוהב היה אותה כבת גזע שונה משלו, אצילי ומאושר יותר, ועל-כן היה באהבתו קורטוב של זעם, רגש נסתר של התמרמרות כלפי היסוד הגזעי שבנפשה.

בעינים שׂוטמות ומקנאות היה מתבונן אל נטיוֹתיה ודעותיה, מגמות טעמהּ והשקפות-עולמהּ והיה נלחם בהן בכל כלי הזין שהיו בידוֹ, בכוח דיבורו היפה והתקיף, בהגיון האכזרי ובגסות של בר-סמכא, ובלעג של חמלה, עד שזכה וניצח, והיא קיבלה את השקפותיו. אולם עתה, כשהיתה יד האמת על העליונה, ראה שהשלל רב יותר מדי, ושאהב אותה דווקא בהזיותיה ובדעותיה הקודמות, בחלומותיה ובחזיונותיה המוטעים.

נרגז על עצמו, עליה ועל כל סביבתו, עזב את עירו ונסע למרחקים.

אולם דווקא אז התחילה היא לאהוב אותו.

מיחסים אלה יכלו הבריות לבנות תלי-תלים של כהשערות, ואמנם עשו כן. אשתו של יועץ-המדינה היתה מדברת בנידון זה עם נילס באותו הסגנון שצדקת-זקנים רגילה לדבר בו על חטאות נעורים, אולם נילס קיבל את הדברים באופן שגם העליב וגם החריד את יועצת-המדינה; הוא השיב לה בתוקף ודיבר בקול רם על-אודות עריצותה של החברה וחירותו של היחיד, על צדקתו הנכנעה של ההמון ועל האצילוּת שבַּחֵשק.

מן היום ההוא והלאה בא רק לפעמים רחוקות לביתם של קרוביו הדואגים לו, אולם בה-במידה התחילה הגברת בויאה רואה אותו לעתים יותר קרובות בביתה.

ערב אביב היה. השמש שפעה אור אדום לתוך החדר; קרובה היתה לשקוע. כנפי הטחנה במעלה הסוללה הטילו את צלליהן על-פני זגוגיות החלונות וכתלי החדר, והיו באים ושבים חליפות, ומשרים דמדומים ואור: רגע – דמדומים, ומשנהו – אור.

על-יד החלון ישב נילס לינה וצפה בעד הבּוּקיצוֹֹת הקודרות שעל הסוללה אל מדורת העבים. ביום ההוא היה מחוץ לעיר, בצל אֵלוֹת שהנצו זה עתה, בין שדות-בר ירוקים, על-פני כרים נקוּדי פרחים; הכּוֹל היה כה מאיר וקל – השמים כחולים, הנהר מבהיק והגברות המטיילות יפות להפליא. בלכתו במשעול היער שר, ופתאום התרוקנה שירתו ממלותיה, אחר נָדם הקֶצב, הצלילים גָוועו, ונפשו כאילו התעלפה, דממה ירדה עליו. הוא עצם את עיניו, אבל עוד הרגיש באור העובר אותו וחודר דרך כל עצביו; האויר הצונן, המשַכּר הגדיל, עם כל נשימה ונשימה, את המבוכה הפלאית בדמו הקפוּא, שהתחיל קולֵח בעוז בורידים רועדים מתוך אפיסת-הכוחות. נדמה לו כאילו מבקשים כל החיים הצעירים הללו, הנולדים ומלבלבים אתה בכוח האביב שמסביב לו, להתכנס ולהתרכז בנשמתו כקריאה אחת רמה וגדולה; והוא צמא, ערג לקול הקריאה הזאת, בהקשיבו אליה, עד שנהפך הקֶשב לכליון-נפש גדול וסתוּם.

עתה, כשישב על-יד החלון, שבו והתעוררו הגעגועים בלבו. נפשו כלתה לאלפי חלומות חרדים, לתמונות מלאות תפארת צוננת: גוָנים קלים, ריחות בושׂם חולפים, ונגינה רכּה העולה מתוך נימים מתוחות עד להתפקע; נפשו כלתה גם לשתיקה, לחדרי-החדרים של הדומיה, למקום שם לא יביאו גלי האויר לעולם אף בת-קול, במקום שם גווע הכּוֹל ביקוֹד חרישי של גוָנים אדומים ובחוֹם מהבהב של ריחות לוהטים. לא על אלה היה מתגעגע, אבל מתוך השאר עלו תמונות אחרות והטביעו אותן, כיסו עליהן, עד שפנה עורף להן והעלה מתוך תהום נפשו את יצורי געגועיו הוא.

יגֵע היה מעצמו, ממחשבות קרות ומהזיות. החיים יהיו דומים לשיר! לא, כשאתה מהלך באפס ענין ומחבר שיר על החיים תחת לחיות אותם. כמה דלים הם חיים כאלה וכמה הם ריקים, ריקים, ריקים! לצאת, כמוהו, לצוּד את נפשו, כשהו מתחקה בעָרמה על עקבות עצמו, וסובב, כמובן, באותו מעגל עצמו; בעת התנפלות מדוּמה זו של אשד החיים לשבת ולפרושׂ רשת לעצמו וללכוד את עצמו תחת מסוֶה משונה זה או אחר! הוֹ, לוּ באו החיים – חיים מלאי אהבה וחשק – לא כדי לשיר אותם בשירים, אלא כדי שהם ישירוּ בקרבו.

מבלי משים ניענע בידו, כאומר להגן על עצמו. הן בעומק נפשו ירא היה את סער-האיתנים הזה ששמו תאוָה. הסוּפה הזאת, אשר תסחַף בשִׁטפּהּ כל מקובל ומוסכם, כל מה שבא לאדם מן החוץ, כהיסחף העלים הנובלים! בסער כזה לא רצה. להבה רועשת זו, הנאכלת בעשַן עצמה – לא, הוא היה רוצה לבעור בנחת.

ואף-על-פי-כן – כה עלובים היו חיים אלה במהלכם המתון, כזרם מים אִטי למוּל חוף גלוי ונראה לעין! מה טוב היה לוּ בא הסער ואתו משברי הים האדירים! לוּ רק ידע איך: את כל מפרשׂיו היה מותח ומפליג לתוּר את הים הספרדי של החיים. שלום לימים הנוטפים חרש, שלום לרגעי האושר הזעירים; היו שלום, אתם הלכי-הנפש העייפים, אשר לא תבריקו אם לא יְעַדו אתכם בעדי השירה. לכו לכם לאשר תלכו, רגשות פושרים שהקפאון יבוא עליכם גם אם ילבישוּכם חלומות-אֵש לוהטים! אני חותר אל חוף, אשר שם הלכי-הנפש, כזלזלי הגפן הנהדרים, משׂתרגים ונוגעים בכל נימי הלב עד היותם ליער עבוֹת; תחת כל גפן נובלת עשרים תפרחנה, וכל גפן פורחת תשלח יונקות למֵאות.

לוּ רק הייתי אני שם!

נפשו עָיְפה, מלצַפּוֹת מלהתגעגע; הוא היה לעצמו לזרא; לבו כלה לחברת אנשים. אולם אריק לא היה בביתו, כמנהגו, עם פריטיוף בילה את שעות הבוקר, והשעה היתה מאוחרת מללכת אל התיאטרון.

בכל-זאת יצא החוצה ונדד ברחובות בלי למצוא לו מנוח. אולי הגברת בוֹיאה בביתה? אמנם אין זה ערב המיועד לביקוּרים בביתה וגם השעה מאוחרה למדי.

אף-על-פי-כן אולי ינסה?

הגברת בויאה היתה בביתה.

היא היתה לבדה בבית; אויר האביב הוֹגיע אותה מאוד ועל-כן נמנעה מללווֹת את בת-אחותה שהוזמנה לסעודה, ובחרה לנוח על הספה, לשתות תה ולקרוא את היינה; אולם היא כבר קראה בשירים לשָׂבעהּ ונפשה חשקה לשחק מעט בלוֹטוֹ.

ישבנו אפוא לשחק בלוטו.

חמִשה-עשר, עשרים, שבעים ושבעה ועוד שורה ארוכה של מספּרים, רעש לוחות-העץ שבילקוט וגלגול מרגיז של כדורים על-פני הרצפה בכל הדירה…

“אין בזה שום ענין,” אמרה הגברת בוֹיאה, כשלא עלה בידם, במשך שעה ארוכה, לכסות אף אחד מן הלוּחוֹת. “לא כן? – לא!” השיבה לעצמה במנוד ראש ובלא שמחה. “אם כן במה אפוא נשׂחק?”

היא שילבה את ידיה על לוחות-המשחק שׂלפניה וסקרה את נילס סקירה חוקרת ונואשת.

ונילס אמנם לא ידע.

“רק שלא ידוּבּר חלילה על נגינה!”

היא הרכינה את ראשה אל ידיה והעבירה את אצבעותיה המשולבות על שפתיה, שוב ושוב.

“הנה זו ההוָיה המתועבה ביותר,” אמרה והרימה את עיניה. “אין לך כל אפשרות להתנסות נסיון-חיים חדש; ואותם הפירורים שהחיים משליכים לפניך, לא יתנו ולא יוסיפו דבר לרומם את הרוּח; מה? כלוּם אין הרגשה כזאת גם בלבו?”

“כן, באמת אינני יודע להציע דבר טוב אלא זה שנעשה כמעשה הכליף באלף לילה ולילה. היא תכרוך צניף לבן לראשה, נוסף על חלוק-המשי הזה שהתעטפה בו, ואני אשאל את מטפחתה ההוֹדית הגדולה – ואז נהיה דומים בכּוֹל לאותם שני הסוחרים ממוֹסוּל.”

“ובמה יתחילו שני סוחרים עלובים שכמותנו?”

“בזה שנרד אל הגשר ונשׂכור לנו ספינה בעשרים כיכר-זהב ונפליג במימי הנהר הקודר.”

“על-יד שׂרטונות-החול?”

“כן, ועששית צבעונית נדליק בראש התורן.”

“כמו ששט גַנֵיס, עבד האהבה. הוֹ, כמה ידוע לי מהלך-מחשבות זה כולו! הלא זו דרכם של הגברים מאז ומעולם: למהר לבנות כל מיני קישוטים מסביב לענין ולהסיח את הדעת מן העיקר בגלל המסגרת. כלום לא ראה, שאנו, הנשים, אין לנו אף אחד מעשׂרת הקבים של הדמיון שניתנו לגברים? אין אנו יכולות להקדים ולהתענג בדמיוננו, כמוהם, על תענוגות הצפויים לנו, או לגרש את יסורינו בנחמות פנטַסטיות. אנו רואות את הדברים כמו שהם. הדמיון – מה ערך לו. אכן, כשקופצת עלינו הזיקנה, כמו שאירע לי, אנו מסתפקות לפעמים במשחק עלוב זה של תעתועי הדמיון. אולם יש להימנע מזה – תמיד, תמיד.”

היא תיקנה את ישיבתה על הספה מתוך ליאוּת – חציהּ שכובה וחציהּ ישובה, תומכת את סנטרה בידה ונשענת במרפקה על כרי הספה.

מבטה היה תועה, כמו בחלום, בחלל החדר, ודומה היה כי היא שקוּעה כל-כולה במחשבות נוגות.

נילס שתק גם הוא, והשתרר דממה גמורה. דילוּגי הקנָרית שלא פסקו נשמעו עתה לאוֹזן, השעון פילח את הדממה בתקתוּקו ההולך ורם, ויד לא-נראית משכה פתאום באחד ממיתרי הפסנתר הפתוח והשמיעה נהימה ארוכה, חרישית וגוועת, שנבלעה בשירת הדממה הרכה.

לנילס נדמתה הגברת בויאה כל-כך צעירה, מראה פניה היה כה רך, בשַׁכבה שטופה באורה הזהבהב של עששית האסטרַלין מראש ועד כף-רגל, והרהיב את העין חוסר-ההתאמה שבין הצואר המלא והנחמד, בין שביס-המטרונית המזכיר את שַרלוט קורדֵי, ובין עיני התינוקת התמימות והפה הזעיר הפתוח במלוא שיניו הלבנות כחלב.

נילס הסתכל בה מתוך התפעלות.

“מה נפלא הוא כשנפש אדם יוצאת אל עצמה!” אמרה, כשהיא מתנערת לאט-לאט מחלומותיה ומבט עיניה שב מנדודיו, “ואנוכי מתגעגעת לפעמים כה קרובות, כה קרובות, על אותה הנערה הצעירה שהייתי לפנים, ואני אוהבת אותה כאהוֹב נפש קרובה מאוד, שחיתה אִתי את חיי על ששוֹנם ועל יגונם, ואחרי-כן אבדה לי בלי שתהיה לי יכולת כלשהי להצילהּ. מה נחמדה היתה אותה התקופה! שׂכלו לא ישיג כמה ענוגים וטהורים הם חיי הערה צעירה כזאת, בעצם שגשוגה של אהבתה הגדולה, הראשונה. אין להביע זאת אלא בצלילים, אולם ידַמֶהָ נא לו לנשף-חג, חג בארמונה של קוסמת-יער, במקום שהאויר הוא אור מזוקק ומזהיר ככסף המַאדים. פרחים צוֹננים בכל פינה, והם משַנים את גוֹניהם, מחליפים לאִטם את שלל צבעיהם זה עם זה. הכּוֹל נוֹגן שם בחדוָה, אולם הצלילים עמומים והַרגשות הדמדומים הרודמות מנצנצות ויוקדות כיין-מסתורין בגביעי-חלומות עדינים-עדינים, והמקום מלא צלילי נגינה וריחות ניחוח: אלפי ריחות מציפים את האוּלמות; הוֹ, הייתי יכולה לבכות בשעה שאני מהרהרת בזה. וגם בשעה שאני מדַמָה לי: לוּ אך ניתן לי כל זה עוד פעם, בנס, כי אז לא יכלו החיים הללו כלל לשאת אותי וסופי היה כסוֹפהּ של פרה המתאווה לחולל על קורי עכביש.”

“לא, בשום פנים לא,” אמר נילס ברגש וקולו רעד בהוסיפו: “לא, דווקא אז היתה יכולה לאהוב אהבה נאצלה יותר ורוחנית יותר מאהבתה של הנערה הצעירה.”

“רוחנית! כמה אני שונאת אהבה רוחנית זו. מקרקעהּ של אהבה כזאת לא יצמחו אלא פרחי-נייר; והללו אף אינם צומחים כלל, אלא נלקחים מן הראש ונצמדים אל הלב, כי הלב עצמו חסר-פרחים הוא. הלא על זה דווקא אני מקנאה בנערה הצעירה, שאין בה כל אבק של זיוף; היא אינה מוזגת תחליף של דמיון בגביע אהבתה. אל נא יעלה על לבו, כי מאחר שאהבתה שזורה תמוּנות פנטַסטיות, ושלל צבעים נהדרים ודמדוּמי צל, היא נותנת את לבה ליצורי-הדמיון האלה יותר מאשר לאדמה שהיא צועדת עליה; הלא רק משום כך היא מבקשת את האהבה בכל רחשי לבה הסתומים ובכל סגולות רוחה, בכּוֹל-בכּוֹל, ואינה נלאית לבקשהּ. אולם אין זה משום שהיא מוצאת סיפוּק בדמיונותיה, או נחה עליהם, למִצער – לא, היא מכירה היטב את המציאוּת, והיא כל-כך מעשית עד שלפעמים רבות וקרובות היא נעשית, מתוך תמימות מיוחדת לה, צינית שלא-מדעת. הוא לא יוכל לשער, למשל, כמה מן ההנאה המשַכּרת תמצא לה נערה צעירה בכך שתריח בסתר את ריח עשן הסיגרה הנודף מבגדי אהוּבה הוא יערַב לה שבעתים מכל התלהטות של פנטסיה. בָּזָה אני לדמיון. מה יתן לך זה ומה יוסיף, כאשר כל חוּשיך עורגים אל לבו של אדם ופותחים לפניך רק את הפרוזדור הקר של הדמיון! והלא כך יקרה לך תמיד! וכמה פעמים עלינו לקבל באהבה מה שירחש לנו הגבר האוהב, זה המעלה עלינו את עדי דמיונו, הקושר עטרת-תפארת לראשנו, המחבּר כנפים לכתפינו ועוטף אותנו בלבוּש זרוּע כוכבים – זה שרואה אותנו ראויות לאהבתו רק כאשר אנו יוצאות בכל אותו לבוּש-מסיכה, אשר בו אף אחת מאתנו לא תוכל להיגלות כמות שהיא, משום שמקושטות אנו יותר מדי ונבוכות למראה האנשים המנשקים את עפר רגלינו וסוגדים לנו, במקום לקבל אותנו כמוֹת שאנו ואף לאהוב אותנו.”

נילס היה נבוך מאוד. יושב היה ומשתכר מריחותיה של מטפחת-האף שלה, שאבדה לה קודם והוא הרימהּ, ולא היה מוכן כלל, כשהרימה אליו עינים שואלות בקוצר-רוח כזה, דווקא ברגע שהיה מסתכל בידה עד כדי שכחה עצמית. בכל-זאת מצא מה להשיב ואמר, שזו היא, לפי דעתו, הראָיה הגדולה ביותר לאהבתו הרַבּה של הגבר, כי ברצותו להצדיק בעיני עצמו את אהבתו הנעלה מאוד לנפש אחרת, המוכרח להכתיר אותה הנפש בזוֹהר אלוהי.

“כן, הלא זה העלבון,” אמרה הגברת, “הרי יש בנו די זוהר אלוהי גם בלא זה.”

נילס חייך אליה בנימוס.

“לא, אל נא יחייך, אין זה דבר מצחיק כלל. להיפך, זה רציני מאוד; כי הערצה קנאית זו, עריצוּת היא ביסודה, הואיל ומכריחים אותנו להתאים עצמנו למיטת-סדור זו של שאיפות הגבר. חתוֹך מן האגודל והוסף על האצבע! הסגולות בנפשנו, שאינן הולמות את השגותיו ושאיפותיו, יש לגרש מתוכנו, ואם אי-אפשר לדכאן, כי אז ישכיח אותן בהדרגה, ישלול מהן את היכולת להתפתח; ומה שאין בנו, או הסגולות שאינן חשובות כל-כך בעינינו, אותן יפריח בכל כוחות – ירימן וינשאן עד לשמים, יוכיח תמיד את מציאותן בנו במידה מרובה ויעשה אותן אבן-הפינה שעליה בנויה אהבת הגבר. אני קוראת לזה מעשה אלימות כלפי טבענו. אני קוראה לזה: שעבוּד. אהבת הגבר משעבדת. ואנו נותנות ראשנו בעוּלה – אף אלו שאין אדם אוהב אותן, נותנות ראשנו בעוּלה, בריות רפות ובזויות שכמותנו!”

היא התרוממה ממקום משכבה וסקרה את נילס סקירה מאיימת.

“אילו אני יפה, הו, יפה ומלאת חן וקסמים מכל בנות-חוה שבעולם, עד שכל הרואה אותי היה נחלה לאין מרפא מאהבה, אהבה שהיתה מהממת אותו כמעשה כשפים – כי אז הייתי מכריחה אותם בכוח יָפיי להעריץ, לא את חלומם המסורתי חסר-הדם, כי אם אותי עצמי, כמות שאני, בלא כחל ובלא שׂרק, אותי עצמי בכל אצבע ואצבע של גופי, בכל קפל וקפל של הוָיתי שלי, בכל ניצוץ וניצוץ של תכונתי שלי.”

עתה קמה והזדקפה כולה, וגם נילס כבר היה מוּכן ללכת הביתה, אך נשאר עומד ומעביר במוחו הרבה דיבורים נועזים, שלא ערב את לבו להעלותם על שפתיו. לבסוף אזר את כל כוחותיו, תפס את ידה ונשקהּ, אולם היא הושיטה לו גם את ידה השניה לנשיקה, וכך לא היתה לו הזדמנות להוציא מפיו דבר מלבד ברכת ליל מנוּחה.

נילס לינה אהב את הגברת בויאה ושׂמח באהבתו.

בלכתו הביתה באותם הרחובות שתעה בהם מתוך יאוש באותו ערב עצמו, נדמה לו כאילו עבר זמן רב מעת שהילך כאן. חוץ מזה נתגלו לו בטחה רבה ונימוּס שוקט בכל הילוכו ותנועות גופו, וכשרכס את כפתורי כסיותיו יפה-יפה זה אחר זה, עשה זאת תחת רושם השינוי הגדול שנתהווה בו, ובהכרה סתומה למחצה ששינוי זה דורש מאתו לרכוס את כפתורי כסיותיו יפה-יפה.

ומאחר שהיו רעיונותיו ממלאים את מוחו וגוזלים את שנתו מעיניו, יצא ועלה אל הסוללה.

נדמה היה לו שמחשבותיו זורמות עתה בשקט נפלא, והיה תמֵהּ על הדממה שהשתררה פתאום בקרבו, אך לא האמין בדממה זו אמונה שלמה ונדמה לו שבעמקי נפשו החבויים הומים חרש ובלי הרף בעבועים קלים – זורמים, תוססים ונדחקים, אבל רחוקים, רחוקים. הוא הרגיש כמי שמחכה לדבר-מה שיבוא מרחוק, נגינה רחוקה הקרֵבה לאט-לאט, הומה ורוחשת, מעלה קצף ומכה גלים, עד שתסתער עליו פתאום ותתקפהו. והוא לא ידע איך תשׂאהו ולאן, אם תבוא עליו בשטף, ותטלטלהו טלטלה כבירה כנחשול עז, ואז - - -

אולם עתה היה שוקט כולו, חוץ משירה רוטטת זו במרחקים – זולתה היתה שלוה ובהירוּת בכּול.

הוא היה מאוהב, ואף הגיד זאת לנפשו בקול רם. פעמים רבות חזר על זה. להטעמת המלים האלה היה עֵרך מיוּחד, חשיבוּת נפלאה; משמעות רבה כל-כך היתה טבוּעה בהן. והמשמעות היתה שהוא אינו שבוּי עוד בידי כל אותן השפעות הילדוּת הפנטַסטיות, שאינו עוד מִשׂחק לגעגועים ללא מטרה ולחלומות אפופי ערפל – שהציל את נפשו מארץ-הרוחות, אשר גדלה יחד עמו והשׂתרגה מסביב לו ולפתה אותו במאה זרועות וכיסתה את עיניו במאה ידיִם. הוא שבר את כבליו ושב וכבש את נפשו, השׁיב אליו את עצמו. וזו, אף כי עוד היתה שולחת את ידיה אחריו, עוד מתחננת במבטים אילמים ונוגים וקורצת בלובן שמלותיה, כוחה לא היה עמה, היתה כחלום הגוֹוע עם שחר וכאֵד המתפזר לאור שמש. וכי לא היתה אהבתו הצעירה כאור היום וכשמש וכמלוא העולם! כלום לא היה מתהדר עד כה במעטה השלמה ארגמן אשר טרם נטוָה, מתפאר בכסא מלכוּת אשר טרם הוקם; אולם עתה – עתה עומד היה על הר רם ונישא וּמשקיף על מרחב העולם הגדול, עולם צמא לשירה, שבהוָייתו עוד לא הכירו, את בואו לא ניבּאוּ, לא צפוּ. מה צהל הלב למחשבה שאף בנשימה אחת עוד לא הניע שום עלה, גם לא הֵרים שום גל באותו אין-סוף רחב ועֵר. כל זה עוד קרא אליו: קוּם וזכה בי. והוא ידע את יכלתו, חש עוז ובטחון בנצחונו, כמו שחש רק האיש, שאף אחד משיריו עוד לא הושר וכולם עוד מפעמים בלבבו.

אויר האביב הרך היה מלא בָשׂמי ריחות; עדיין לא היה ספוג בהם כוּלו כבלילות הקיץ, אך היה כמו מנוּמר בושׂם: עלה ריחן החריף של צפצפות צעירות, משביהן הצוננים של סיגליות מאוּחרות, ניחוח השקדים הענוג של דובדבני-הבר – וכל אלה באו והתמזגו, הלכו ונפרדו, צצו ועלו כל אחד לעצמו, כבו פתאום, או התפזרו בנחת באויר הלילה. וכצללי מחוֹלם השובב של הריחות כן רדף במוחו הלך-נפש אחד את משנהו. וכשם שהיו הריחות הנעים ובאים כרצונם, מהתלים בחושיו, כן ביקש אף מוחו להינשׂא בנחת ולעוף על כנפיו השלֵווֹת של הלך-נפשו, אך לשוא – שוב לא היו כאן צפרים בעלות כנפים לשאת אותו, רק מוך ונוצות בלבד, נישאים ברוח, נופלים כפתותי-שלג וגוֹועים.

הוא ביקש לצייר לעיני-רוחו את תמונתה בעת שהיתה שכובה על הספה ומדברת אליו, אולם הדבר לא עלה בידו. הוא ראה אותה מטיילת בשׂדירה, ראה אותה יושבת וקוראת, מגבעתה לראשהּ והיא מחזיקה אחד מדפי הספר הגדולים והלבנים בין אצבעותיה המכוסות, נכונה לדפדף, והרי היא מדפדפת שוב ושוב; ראה אותה עולה לתוך מרכבתה בערב בצאתה מן התיאטרון, מנענעת לו בראשה בעד זגוגית האשנב, והנה זזה המרכבה ממקומה; הוא עמד והביט אחריה, והיא הוסיפה להתרחק, ועדיין לא גרע עין ממנה. אנשים זרים לו באו ודיברו אליו, בני-אדם שלא ראה אותם שנים רבות ירדו ברחוב והיו הופכים פניהם ומלווים אותו בעיניהם; ועדיין היתה המרכבה מתגלגלת הלאה, והוא לא יכול להינתק ממראה המרכבה הזאת, שמנעה אותו מלהרהר בכל תמונה אחרת. אבל ברגע שכמעט פקעו עצביו המתוחים, הופיעו לעיני-רוחו האור הזהבהב, העינים, הפה, היד התומכת בסנטר – והכּוֹל היה כה ברור, כאילו היא עומדת לפניו באפלולית.

מה נחמדה היתה, מה ענוָה ומה טהורה! והוא אהב אותה וכרע לפניה בחִשקו; התאבק לרגליה וביקש בתחנונים את מתנת היופי המצוֹדד הזה. רדי נא אלַי מכסאך הרם! היי נא שפחתי, שימי בידך את הכבל על צוארך, אולם אל נא יהיה זה משׂחק בעיניך, כי משוך אמשוך בכבל, ומשמעת תהיה בכל אבריך ועבדוּת במבט עינך! לוּ יכולתי להורידך אלי בהשקותי אותך שיקוי אהבה! לא, אין לי חֵפץ בשיקוי אהבה, כי הוא היה כופה אותך, ואַת היית נשמעת בלא רצון לכפיה זו. ולא אני רוצה להיות האדון ולקבל את שברי רצונך ההרוס מידיך השלוחות אלי בהכנעה! אַת תהיי מלכתי ואני עבדך, אולם רגלי, רגל העבד, תדרוך על קָדְקדך הגֵא, קדקוד המלכה; הדבר שמבקש לבי לא שגעון הוא ותעתוּע – כי האוּמנם לא זאת היא אהבת האשה: להיות גאה ועזה – ולהשתחווֹת? אכן, יודע אני, זאת היא האהבה: החלש הוא ימשול.

הוא הרגיש שלעולם לא יעלה בידו להטות אליו אותו היסוד בנפשה שנפח ביָפיהּ הוד לוהט ורוך של חשק, שלעולם יימנע ממנו לנפול בזרועות-יוּנוֹנָה המעַוורות האלה, לעולם לא ימסור רפיון אהבה מתוק את הצואר החמוד הזה, הנושם להבות חשק, לנשיקותיו. הוא הכיר וידע, כי יכול היה לזכות בנערה הצעירה שבקרבּהּ, וכבר זכה בה – ואף ידע נאמנה שהאשה מלֵאת החמדה הזאת כבר הרגישה ביפי נעוריה זה, שהיה קבור בתוכה, כי נע וזע בכוח מסתורין בתוך קברו החי, נע בזרועות-בתולה עדינות הנכונות לחבק אותו, בשׂפתי-בתולה חרדות, העורגות לקראתו, אולם אהבתו היתה גדולה מזו. הוא אהב רק אותו היסוד בנפשה שנבצר ממנו לזכות בו, אהב דווקא צואר זה עם לבנת פריחתו החמימה ועם זוהר זהבו הטלוּל מתחת לשׂערה האפלולי. הוא ילל מצמאון אהבתו ופרש את ידיו בכליון-נפש אין-אונים, לפת בזרועותיו גזע אילן, הדביק את לֶחיוֹ אל קליפתו ובכה.

ח7

בטבעו של נילס לינה היתה אותה פקחוּת מרושלת, בתו של סירוּב פנימי להעֵז, וּבת-בתה של הרגשה לא ברורה כי נעדר-אישיוּת הוא; נגד פקחות מיושבת זו היה נלחם תמיד, פעם – מתעורר עליה ושופך עליה בוז, וּפעם – מבקש לקשט אותה באִצטלה של מידה טובה הטבוּעה עמוק ביסוד נשמתו; ויש שלא נתקררה דעתו עד שגילה כי היא-היא אשר יצרה את מהוּתו והטביעה בו את שאר-רוּחו. אוּלם בכל שֵׁם שהיה קורא לה, ובכל צורה שהיה רואה אותה, לא חדל לשנוא אותה כשׂנוא מוּם נסתר, וכל כמה שהצליח להעלימו מעין זרים, מעצמו לא יכול להעלימו, כי היה תמיד לנגד עיניו להשפילו בכל פעם שהתיַחד עם נפשו. מה רבה היתה קנאתו אז באותו בטחון אוילי היודע לבטא על-נקלה מלים הפועלות ויוצרות תוצאות – תוֹצאוֹת שאינו חושב עליהן אף מחשבה קלה שבקלות כל עוד לא נכשל בהן. אנשים מסוג זה היו בעיניו כמין קֶנטאוּרים: כאדם וסוס שחוּברו יחדיו; מחשבה וקפיצה בבת-אחת, דבר שלם אחד בעוד הוא מפורד לשנַיִם: לסוס ולרוכבו; המחשבה דבר בפני עצמו, והקפיצה – משהו שונה לגמרי.

כשתיאר לעצמו, איך הוא מגלה את אהבתו לגברת בוֹיאה – והוא היה מתאר לעצמו כל דבר בדמיונו – ראה את עצמו כל-כך ברוּר במצבו זה: ראה את מראהו, כל תנועה מתנועותיו, את כל קלסתר דמוּתו מפּנים ומאחור – מכל צד; ראה את עצמו אובד-עצות מתוך הקדחנות שהיתה תמיד בעוכריו, ריפתה את ידיו והסיחה תמיד את דעתו מן המעשה שעליו לעשות – וכך היה מקבל את המענה כקַבּל מכה המכשילה את ברכיו, תחת לקַבּלוֹ ככדוּר קל הנזרק בכמה דרכים ושָׁב אל היד בכמה דרכים אחרות.

היה בדעתו לדבר אִתהּ על אהבתו והיה בדעתו לכתוב לה אולם אף פעם לא עלה בידו להגיד לה ישר את אשר בלבו. תמיד היה מרמז לה על רגשותיו רק במשל ובמליצה, והיה שמתוך התפעלוּת לירית עשויה במקצת, התפרצו מפיו דברי אהבה לוהטים ומשאלות נלהבות. ובכל-זאת נוצר ביניהם לאט-לאט קשר אינטימי, קשר מוּזר, יליד אהבה נכנעת של עלם, חשק נלהב של שַׁטוף בדמיונות, ורצון של אשה לעורר חֶמדה בלי לרדת ממרומיה הרוֹמַנטיים. וקשר זה מצא לו לבוּש של מיתוֹס, שנוצר להם שלא-מדעת – מיתוֹס חרישי, חיוֵר, על אשה נחמדה שבאביב ימיה אהבה את אחד מגדולי הרוח, אשר מת, נשכח ועזוב, בארץ נָכריה; והאשה החמודה התאבלה עליו ימים רבים, אולם איש לא הבין ליגוֹנהּ – הבדידות הקדושה רק היא היתה ראויה לראות באבלהּ. ואז בא עלם אשר קרא לגיבור הנפטר ההוא מורו ורַבּו, והיה מלא את רוחו ומעריץ את פעולתו, ונתאהב באשה המתאבלת. לה נדמה כאילו קמו ימי אושר מתים מקִברם – הכּוֹל בא עליה בערבוביה מוזרה-מתוקה והעבר וההווה התלכדו יחד ליום חלומות אפוף ערפלי-כסף, והיא נתאהבה בעלם – בו עצמו למחצה ובצל האחר אשר בו למחצה – ונתנה לו את מחצית נשמתה. אולם חייב היה לצעוד חרש, פן יגוּז החלום, ולסגור על מסגר את געגועי האדמה החמים, פן יפזרו את ערפִילי הזוהר הרכים ויעירו שוב את יגוֹנהּ.

לאט-לאט, בצל המיתוס הזה, לבשו יחסיהם צוּרה ברוּרה וגמוּרה. מדברים היו בלשון-נוכח, כשהיו לבדם קראו זה לזה בשמותיהם הפרטיים: נילס וטֶמָה; והיו משתמטים ככל האפשר מחברתה של בת-אחותה. נילס אמנם ניסה מפעם לפעם לפרוץ את גדר המקובל, אולם הגברת בוֹיאה היתה חזקה ממנו ולא נבצר ממנה לדַכּא ביד זהירה וקלה את נסיונות המרד האלה, ונילס נכנע עד מהרה והשלים לזמן-מה עם האהבה הדמיוֹנית הזאת. אף-על-פי-כן לא לבשו יחסיהם צוּרה מטושטשת של שעמום אפלטוֹני, כשם שלא קפאו בחדגוניות שבהרגל. המנוחה נעדרה מהם כמעט לגמרי. נילס לינה לא נלאה לקוות, וגם אם נדחתה תקוָתו ביד רכה בכל פעם שגברה, תובעת בלהט, הרי היבהבה בסתר אף ביתר-חום; וכמה ידעה הגברת בויאה לחזק תקוָה זו, להלהיבה באלפי מעשי עגבנוּת, בתוּמתהּ המעוֹררת ובהעזה הגלויה שבה היתה מדברת על הענינים הקשים לאוזן ביותר! חוץ מזה, הרי לא היה המשחק הזה כולו בידיה; כי לעתים היה הדם חולם, מתוך בטלה, על הגמול הצפוי לאהבה כבושה למחצה זו, על השׂכר שישולם ביד פזרנית בכל שכרון-הפלאים של האהבה, ומתענג על אושר שהלב עוד לא פילל לו. ולא נקל היה לכבות את אֵש החלום הזה. וכשבא נילס אחר-כך אליה, היתה עצבנוּת של בעלת-עבירה תוקפת אותה, בוּשה של הכרת החטא, ביישנות לוקחת-לב, שהיתה מַרוָה את האויר חרדת אהבה מוזרה.

היה עוד דבר ששיוָה חן של גמישות מיוחדת-במינה ליחסיהם: באהבתו של נילס לינה היה כוח הגבר כה רב, עד שנמנע, מתוך אבּירוּת, מלקחת בדמיונו מה ששללה ממנו המציאות; וגם פה, בעולם זה שבו היה הוא השליט, נהג כבוד בגברת בויאה, כאילו נמצאה שם באמת.

יחסיהם חוּזקו אפוא יפה משני הצדדים, ולא היתה צפויה להם כל סכנה קרובה שמא יפול בהם פגם כלשהו. אכן, יחסים אלה כאילו נוצרו לטבע חולם וצמא חיים גם יחד, כטבעו של נילס לינה; וגם אם לא היה זה אלא משׂחק, היה זה משׂחק במציאות, מספיק לעורר את יסוד התאוה, אשר בה תתפתח נפשו.

והוא אמנם היה זקוק לזה.

כי נילס לינה הלא היה עתיד להיעשות משורר, ובתנאי חייו החיצוניים רַבּו למדי הנסיבות שיכוונו את נטיותיו בדרך זו ואף יעוררו את כשרונותיו לתפקיד זה; אולם עד עתה לא היה לו, למען ייעשה משורר, כל חומר מלבד חלומותיו; והרי אין לך דבר חדגוני ומשעמם מן ההזיה – כי בארצות-החלום שאין גבול להן לכאורה ואין מספר לתמורות בהן, אין, בעצם, אלא דרכים כבוּשות וקצרות, שהכּוֹל הולכים ושבים בהן ולא יֵצאו מהן לעולם. בני-אדם אמנם שונים ונבדלים זה מזה, אך לא בחלומותיהם – כי אותם שלושה או ארבעה הדברים שאליהם הם נושאים את נפשם, ישיגו תמיד בדמיונם אם מיד ואם כעבור זמן, אם בשלמותם ואם לחצאין – אך לעולם לא יימנעו מהם; בעצם, אין איש היוצא מעולם-החלומות בידים ריקות. על-כן לא יגלה שום איש את סוד נפשו בחלומות, לעולם לא יכיר מתוכם את אישיותו המיוחדת; כי החלום אינו יודע כלל איך אדם מקבל את הזכיה באוצר, איך הוא מתגבר על אַבדנו, איך משׂביעה אותו ההנאה ומה יעשה כשהיא נשללת ממנו.

על-כן הביע נילס לינה גם בשירתו רק את ההכללות המיוחדות לאישיות האסתטית – זה שרואה את האביב כמלבלב, את הים כגדול ורחב-ידים, את האהבה כאֶרוטית ואת המוות כמעציב. יותר מזה לא השיגה שירתו; הוא ידע רק לחרוז חרוזים. אולם עתה השתנתה עכשיו, שחזר אחרי אשה ורצה שתאהבהו, שתאהב אותו, את נילס לינה מלונבּורגורד, שהיה בן עשרים ושלוש ומהלך בקומה כמעט כפופה, שהיו לו ידים ענוגות ואזנים זעירות ושהיה מפקפק בעצמו במקצת - רצה שתאהב אותו ולא את ניקולאוּס, גיבור חלומותיה, זה שהליכתו היתה גאה ותנועותיו בטוחות, שהיה גדול ממנו, מנילס, בשנים: עכשיו התחיל מעסיק אותו מאוד נילס זה שנהג בו קודם לאמִתו של דבר, כמו שנוהג אדם בחבר שאינו מהוגן ביותר. עסוק היה יותר מדי בהתקשטות בנוצות זרים, ולא היה לו פנאי לראות מה שיש לו; אולם עתה התחיל מכַנס את עצמו, בתשוקה של מגלה ארצות חדשות, מתוך זכרונות הילדות ורשמיה, מתוך רגעי החיים שעברו עליו, ובתמהון מלא חדוָה מצא אותם מתאימים זה לזה בכל פרטיהם, ומצטרפים יחד לכדי אישות הקרובה לו שבעתים משהיתה, אם כי שונה לגמרי מזו שרדף אחריה בחלומותיו, וגם שונה ממנה באמִתהּ ובכוחותיה ובכשרונותיה. שוב לא היתה זו חתיכה מדולדלת של משׂאת-נפש, אלא גוֹניהם הנפלאים והסתוּמים של החיים עצמם נשתקפו בה בחליפות ותמורות לאין סוף, כאלפי חוליות של שרשרת אחת. אֵל-אלוהים, הלא היו לו כוחות שיכול להשתמש בהם, הלא הוא עצמו היה אותו אַלַדין; הלא אין דבר מכל מה שביקש להשיג בעבים, שלא היה נופל ישר אל תוך התרבוּש שלו לוּ אך שלח אליו את ידו!

עתה באה תקופה מאושרת בחיי נילס, התקופה שבה כוח-המעוף האדיר של ההתפתחות מרים את האדם מעל לנקודת הקפאות שבטבעו, בשעה שכל מה שבקרבּנו גדל ומתרחב עד שאנו מוּכנים, בשפע כוחותינו, לתמוך הרים בכתפינו, אם רק יהא צורך בכך, ובאומץ-לב נבנה מגדל-בבל שראשו יגיע השמימה; ואולם מכל זה יישָׁאר רק שבר עמוד שאנו מוסיפים לבנות עליו עד סוף ימינו מגדלים רופפים ומשוּנים.

הכּוֹל כאילו השתנה; הטבע והכשרונות והעבודה התלכדו יחד כגלגל בתוך גלגל; לא עלה על דעתו אף לרגע לנוח וליהנות מאמונתו – כי כל מה שנוצר היה מושלך מיד הצדה; הלא בשעת מעשה כבר גדל מיצירתו, והיא נעשתה רק מדרגה המוליכה אותו אל המטרה המתחמקת תמיד, מדרגה אחרי מדרגה – דרכים שנעברו ונשכחו בעוד הד פעמיו עולה מהן.

אולם בעוד הכוחות החדשים והרעיונות החדשים נושאים אותו בלי הרף אל בגרוּת הולכת וגדולה ולאָפיקי-מחשבה הולכים ורחבים, נעשה נילס בודד יותר, כי רחקו ממנו חבריו ואחיו-לדעה זה אחר זה, כשלא יכול למצוא בהם ענין עוד; כל יום נעשה לו קשה יותר למצוא את ההבדל המיַחד אנשי-אופוזיציה אלה מן הרוב אשר לו התנגדו.

כולם יחד התלכדו והיו לתל אחד גדול ושנוא של שעמום. וכי מה כתבו הללו בשיריהם שבהם היו קוראים להסתערות? שירים פסימיים על הכלבים שיש בהם יותר אֵמון משיש בבני-האדם ועל אסירי הכלא שרובם ישרי-לב יותר מאלה המהלכים חָפשים בחוצות העיר; אוֹדוֹת נמלצות על היער הירוק והערבה החוּמה, הטובים ויפים מן הכרכים עוטי האבק; סיפורים בשבח האיכר ובגנוּת העשיר, על דָמו הבריא של הטבע וחוורוֹנהּ של הציביליזציה; קומֶדיות על סכלוּת הזִקנה וברכת הנעורים. כמה מסתפקים-במועט היו בכתיבתם! הלא טובים היו הרבה יותר בשאתם את מידַבּרותיהם בין ארבעת הכתלים הבטוחים.

לא, כשיהיה הוא מוכן סוף-סוף באחד הימים, תעלה מנגינה אחרת – בחצוצרות ובקול שופר יצא אל המערכה…

גם יחסו לרעיו הנושנים נשתנה, וביחוד יחסו לפריטיוף. וזה משום שפריטיוף, שהיה בעל אופי חיובי, מוחו מסוגל לקלוט שיטות וכוחו עמו לשאת בנטל עקרונות, הִרבּה לעיין בספריו של הייברג*8 וקיבל את דבריו כברית החדשה, בלי שיעלה על דעתו שבעלי השיטות עשו את שיטתם על-פי יצירותיהם ולא את יצירותיהם על-פי שיטתם. והרי עובדה היא שאנשים צעירים, כיוָן שהם נותנים את ראשם בעוּלה של שיטה, מיד הם מוכנים להיהרג עליה ולא יעברו אף על קוצו של יוד מעקרונותיה, בתוקף אהבתם הראויה-לשבח את ההנחות המוכנות, המוצקות והמוחלטות, שמצטיינים בה על הרוב בני-הנעורים. ומכיוָן שבאופן כזה אנו מצליחים לרכוש לנו את האמת כולה, את האמת היחידה שאינה מוטלת בספק, הרי ייחשב לנו לעוון בל יכוּפר, אם נשמרֶנה רק לנו, ולאחינו בני-האדם המוצלחים פחות מאתנו, ניתן ללכת בדרכיהם העקלקלות בלי שנתאמץ להורות להם את הדרך הנכונה, בלי שנאחז, מתוך אכזריות של אהבה, בענפיהם הגדלים פרא ונלחצם אל הקיר מתוך מעשה אונס של חיבה, ונַתוֶה לפניהם את השביל, שבו יתפתחו, כדי שיום אחד, גם אם רחוק, לאחר שיתאימו לכל חוּקי המשתלה יבואו להודות לנו על העמל הרב שהשקענו בהם.

נילס אמנם רגיל היה לאמר שאין דבר גדול בעיניו מן הביקורת, ואף-על-פי-כן היה מבכר על-פניה את ההערצה ועתה קשה היה לו לשמוע ביקורת על מעשיו מפי פריטיוף, שהיה בעיניו תמיד כעבדוֹ מקנט כספו ושאכן נושא היה תמיד בהתלהבות את שוֹבֶל האמונות והדעות של אדונו. והנה עתה בא זה ומבקש להידמות אליו ואף מתחפש באִצטלה של תלמיד-חכם! מובן שהיה עליו להכשילו, ונילס ניסה תחילה, מתוך נדיבות ותרנית, לעשות את פריטיוף לצחוק בעיני עצמו, אולם כשראה כי הדבר לא עלה בידו, ביקש לו מחסה בפרדוֹכּסים חצופים, שבגאוָתו נמנע מלהתוַכח עליהם: הוא אך זרק אותם בכל כיעורם המשוּנה ומיד נסוג לאחור והסתגר בשתיקה של ביטוּל.

ככה התרחקו איש מעל רעהו.

אשר לאריק היה המצב יותר טוב. על ידידות-נעוריהם חפף תמיד משהו צנוע, מעין ביישנות, ודבר זה מנע את הקִרבה היתירה ביניהם, שהיא המסוכנת ביותר לרגש הרֵעוּת. מתפעלים היו זה מזה בטרקליני נשמתם, משוחחים שיחה נוחה באולמותיה, אבל לא היו נכנסים ויוצאים בחדרי-המשכב, בחדרי-הרחצה ובשאר המקומות המוצנעים שבדירת נשמתם.

גם עתה לא נשתנו פני הדברים. אולי עצרוּ ברגשותיהם עוד יותר מבתחילה - מכל-מקום כך נהג נילס, אולם ידידותם לא נפגמה על-ידי כך, ויסודהּ היה, כאז כן עתה, התפעלותו של נילס לינה ממרץ-החיים העליז של אֶריק. הלה ראה את עצמו כבן-בית גמור בתוך החיים ונכון היה תמיד לאחוז בכל הדרוש לו ולזכּוֹת בו. אולם נילס לא יכול להתעלם מכך שידידותם היא חד-צדדית עד מאוד, לא מפני שאן בו באֶריק נטיה לאהבת רעים, או אֵמוּן בנילס; אדרבה, איש לא העריך את נילס יותר משהעריכוֹ אֶריק: הוא ראה את חברו כאיש העולה עליו לאין ערוך בכשרונותיו ועומד למעלה מן הביקורת; אולם למרות הכּרה עיורת זו, היו עבודתו והלך-מחשבותיו של נילס רחוקים מכדי שיכניסם לאופק חייו והשקפותיו. בטוח היה בנילס שיכבוש את הדרך שבחר לו, אבל גם בטוח היה כי רגליו שלוֹ לא תדרוכנה לעולם בדרך זו, ועל-כן גם לא נתן את דעתו עליה.

דבר זה הוא שעכר קצת את רוחו של נילס; כי אף-על-פי שלא היו שאיפות אֶריק שאיפותיו, ומה שרצה אֶריק למצוא לו ביטוי – הרוֹמנטיוּת, ואולי גם הרוֹמנטיוּת הרגשנית – לא היה חביב עליו, בכל-זאת היה מסוגל לסימפַתיה מקיפה וכוללת יותר, ומתוכה להתחקות במסירוּת לב נאמנה על דרך התפתחותו של רֵעוֹ, לשמוח בנצחונותיו ולהפיח בו תקוה בתקופות של כשלון.

הנה כי כן היתה ידידותם בעלת צד אחד, ולא ייפּלא אפוא שנפקחו עיני נילס דווקא בזמן הזה, שנבעו בו מעיינות חדשים לבקרים, והצורך בשיתוּף דעות ובהבנה של השתתפות, היה משום כך גדול דיו לראות שידידות זו אינה מספקת. במרירותו התחיל להביט בעין יותר חודרת בידידו זה, שהיה דן אותו תמיד לכף זכות, והרגשה נוּגה של בדידות תקפה אותו, כאילו כל מה שהביא אתוֹ מביתו בימים שעברו התפזר ונפוץ, כמתכּוון להשאירוֹ שכוּח ועזוּב. הדלת המוליכה בחזרה אל העבר נסגרה, והוא נמצא עומד בחוץ לבדו, וידיו ריקות. את הדרוש והרצוי לו היה עליו למצוא בכוחות עצמו – ידידים חדשים ותענוגות חדשים, אהבה חדשה וזכרונות חדשים.

במשך שנה שלמה היתה הגברת בוֹיאה חברתו הנאמנה היחידה של נילס לינה. עד שיום אחד נתקבל מכתב מאמו ובו הודיעה לו שביו חלה במחלה אנושה וקראה לו לבוא ללונבורגורד.

כשהגיע לשם, לא היה עוד האב בחיים.

הדבר העיק על לבו של נילס כעווֹן כבד, כשנוכח כמה רפים היו געגועיו על בית הוריו בשנים האחרונות. בדמיונו אמנם היה מעלה אותו לעתים קרובות, אולם שהה שם רק כעובר-אורח, כשאבק מדינות זרות על לבושו וזֵכר מקומות זרים בלבו; גם לא ידע את עֶרגת-הלב שאין לה שֵׁם, הנמשכת אל המולדת כמו שנמשך אדם אל קדושת חייו המאירה, לנשק את עפרה או לנוח תחת צֵל-קוֹרתהּ. עתה ניחַם על שלא שמר אמונים לבית הולדתו, ומדוכּא ומעונה הרגיש כי קדרוּת הנוחם שבלבו הולכת וגדולה בגלל השתתפפות מסתורית במקרה האסון, כאילו הביא הוא בבגידתו את המוות הזה. מתפלא היה איך יכול להחיות חיי בִּטחה מחוץ לבית הזה אשר עתה נמשך אליו בכוח מוזר. בכל נימי נפשו נצמד אליו עתה מתוך כליון-לב גדול לאין גבוּל, ומנוחתו נגזלה על שלא יכול להתקשר אליו ולהתמזג בו כרצונו. ושבעתים ראה עצמו אומלל בגלל אלפי הזכרונות שהיו קוראים אליו מכל פינה, מכל שׂיח מתוך צלילי קול וצללי אוֹרה, מתוך אלפי ריחות ומתוך הדממה עצמה – אולם כל אלה היו קוראים אליו בקולות רחוקים יותר מדי, שלא ניתנו להיתפס בכל הבהירות החריפה שהיה זקוק לה, אלא היו מלחשים לו בלבד בלחש עלים נושרים, בהמיית גלים זורמים, כשהם הולכים ועוברים, הולכים ועוברים…

אשרי האיש אשר יוכל לשפוך את כל דמעותיו באבלו על אהוב-נפשו המת, לבַכות את הריקנוּת, הבדידות ורעב הנפש שהשאיר אחריו הלז, כי קשות ומרות שבעתים הן הדמעות הבאות לכַפר על העדר-אהבה לַנפש שאיננה ושאין לתקן עוד לעולם את אשר חטאנו לה. כי הנה הם שבים ובאים – לא רק המלים הקשות, המענות שקוּיוֹת הרעל, התוכחות חסרות-הרחמים והחרון ללא הועיל, אלא גם המחשבות החריפות שלא מצאו את ביטוּיָן, המשפטים הנמהרים שחלפו בלב, משיכת הכתפים הדוממת ובנות-הצחוק הסמויות מן העין, המלאות בוז וקוצר-רוח – כולם שבים עתה כחִצים שנונים ונועצים את עוּקצם עמוק בלב האדם, את עוּקצם הקהה, כי חוּדם הלא נשבר אל הלב אשר כבר נדם. הלב נדם לעולם ושוב אין לתקן כלום, לא כלום. עתה יש די אהבה בלבך, אולם איחרת את המוֹעד. בוא עם לבבך המלא אל הקבר הקר! כלום לא יכול אתה לקרוב אליו? נטַע פרחים וקלַע זֵרים – כלום אלה יקרבוך?

גם בלונבורגורד היו קולעים זֵרים, אף יושביו העלו על לבם במרירוּת אותן השעות שבהן נדם קול האהבה מפני קולות יותר קודרים, וגם אותם עינה הנוֹחַם כשהיו מתבוננים בשרטוטיו הקשים של פי הקבר הסגור.

אלה היו ימים קשים ועגומים, אולם מתוכם זרחה גם קרן אור – כי האֵם והבן נעשו קרובים זה לזה, כו שלא היו כבר שנים רבות; כי אף-על-פי שאהבו זה את זה אהבה גדולה ועמוקה, היו נשמרים תמיד זה מפני זה, וזהירות ידועה ביחסיהם נקבעה עוד באותה העת שהיה נילס גדול מלשבת על ברכי אמו: הוא היה ירא את ההתרגשות המהירה והנפרזת שבטבעה, ואילו היא חשה מעין התנכרוּת בכל מה שהיה בו מן ההיסוס והזהירות. ואולם עכשיו הכשירו החיים עצמם, במה שנתנו ובמה שלקחו, במעלותיהם ובמורדותיהם, את לבּותיהם להתקרבות גמורה.

עוד לא עברו שני חדשים מיום הלוָיַת בעלה, והגברת לינה נפלה למשכב, וזמן-מה היו חייה תלויים לה מנגד. החרדה שאפפה את השבועות האלה כמעט השכיחה את האסון הקודם, וכאשר החלה הגברת לינה לשוב לאיתנה, נדמָה גם לה וגם לנילס כאילו הוקמה מחיצה של ימים ושנים בינם ובין הקבר הרענן. הגברת לינה, ביִחוד היא ראתה את העת ההיא כמתוך ערפִלי העבר הרחוק, כי במשך כל ימי מחלתה היתה בטוחה כי מוֹתה הולך וקרב ויָראה מפניו יראה גדולה; ואפילו עתה, כשהיתה שבה לאיתנה והרופא הודיע שהסכנה עברה בלי כל ספק, לא יכלה לגרש מלבּהּ מחשבות קודרות אלו.

ואמנם היתה זו הבראה נוּגה עד מאוד; כוחותיה שבו אליה טיפּין-טיפּין, כמסרבים, ובמקום נטיה מחלימה לתנומה, היתה, ליהפך, עייפות תוקפת אותה תמיד והרגשה מדכּאת של רפיון ועֶרגה עגומה לכוחות חדשים.

לבסוף חל גם בזה שינוי נּיכּר וכוחותיה החלו לשוב אליה מהר יותר, אולם מחשבת הפרידה מן החיים לא עזבתהּ, ליוְתה אותה כצל ונתנה אותה טרף לשיני יגון מכאיב ומרגיז-מנוחה.

בעת ההיא ישבה פעם לבדה, בשעת ערב, בבית-הגן והבּיטה החוצה בעד הדלתות הכפולות, שהיו פתוחות לרוָחה.

זהבהּ היוקד של החמה השוקעת נחבא מאחרי האילנות שבגן, ורק במקום אחד נגלה כּתם-אֵש אדוֹם בין הגזעים והיה שולח אלוּמת קרנים עמוּמות-מוּפַזוֹת ומחַייה בעבִי העלים האפל גוָנים ירוקים ונוגהּ קִנָמון וברוֹנזה.

מעל לצמרות העצים הרוֹגשות היו העננים הקודרים מרדפים זה את זה על-פני רקיע אדום ועָשֵׁן, ובמרוצתם משאירים אחריהם קרעי עבים קטנים, רצועות צרות וזעירות של עננים מפורדים, שזוהר השמש הִרוָה אותן באש יוקדת כַּיָיִן.

הגברת לינה ישבה והקשיבה לשריקת הרוח, והיתה מלווה בתנועות ראש קלות את המיית הרוּח הגוברת ורפה חליפות, את הרעש הקם והגוֹוע לאטו. אולם עיניה הביטו למרחוק, הרחק מעֵבר לעננים שאליהם היו נשוּאות. חיוֶרת ישבה שם בבגדי-אלמנותהּ השחורים, ושפתיה הצבוּעות באודם רפה מביעות חרדה עגומה, חרדה הפיקו גם ידיה המשתעשעות בספר קטן ועָבֶה שהיה מונח על ברכיה. זה היה הספר “אלואיזה” של רוּסו. מסביב לה היו מפוזרים ספרים אחרים: שִׁילֶר, שטַפֵילדט, אֶוַלד ונובַליס, וכרכים גדולים עם תמונות מעשה-חריתה של כנסיות עתיקות, חֱרבות ואגמי הרים.

והנה נפתחו הדלתות מבפנים, צעדים מהַססים נשמעו מן החדרים הסמוכים, ונילס נכנס. זה עתה שב מטיול ארוך על שפת המפרץ. לחייו האדימו מן האויר הרענן, ורוּח הים עדיין היתה בשׂערו.

הצבע הכחול-האפור כבש את הרגיע וטיפות גשם בודדות וכבדות התחילו מתדפקות על זגוגיות החלון.

נילס סיפר על הגלים אשר גאו וגבהו, על האַצוֹת שהביאו לחוף, תיאר מה שראה ואת מי פגש בדרכו, ובספּרו היה מכַנס את הספרים, סוגר את דלתות הגן ומגיף את החלונות. אחר-כך ישב על השרפרף לרגלי אמו, נטל את ידה בידו והניח את

לחיוֹ על בּרכהּ.

בחוץ השחיר עתה הכּוֹל והגשם היה מכה ונִיגר פלָגים-פלָגים. על מסגרות החלונות וזגוגיותיהם.

“הזוכרת אַת,” אמר נילס לאחר שישבו דוּמם שעה ארוכה, “היכולה את לזכור, כמה פעמים ישבנו כך בשעת בין-השמשות וסיפרנו אגדות, בעוד אבא משוחח עם המנהל יֵינס בלשכתו, והסוכנת דוּאיסֶן מרעישה עולמות בכלי התֵה שלה בחדר-האוכל? ואחר-כך, כשהובאה העששית, היינו נעוֹרים שנינו מן האגדות המופלאות ומרגישים בנוֹעם הנסוך מסביב לנו, אולם זאת אני זוכר אל-נכון: תמיד חשבתי שהאגדה לא נפסקה משום כך, אלא הוסיפה להיטָווֹת ולהעצים שם במורד הגבעות, בדרך העולה לרינגקוֹבּינג.”

הוא לא ראה את בת-צחוקה העגומה של אמו, ואך הרגיש בידה המלטפת את שׂערו ברחמים.

“הזוכר אתה,” אמרה היא כעבור שעה קלה, “כמה פעמים היית מבטיח לי שכאשר תגדל, תפליג באניה גדולה על-פני הימים ותביא לי את כל חמוּדות העולם הביתה?”

“אם זוכר אני זאת! הלא התכוֹננתי להביא יקינתונים, מפני שהיו היקינתונים חביבים עליך, ודֶקל כמו זה שנבל אצלנו, ועמודי זהב ושיש. בסיפוריך כה רב היה מספר העמודים תמיד. זוכרת אַת?”

“אני הייתי מחַכה לאניה הזאת – לא, הירגע, נערי, אינך מבין לְמה אני מתכוונת – לא למעני רציתי בה, אניית אָשרך היתה זו… קיויתי, שהחיים יתנוּ לך גדוּלה ועושר והשמש תאיר באור יקרות את כל דרכיך – שֵׁם ותהילה… משהו מעין זה – לא, לא זה, אלא רק שתצא למערכה על כל נעלה וכל נשגב; גם אני עצמי לא ידעתי אֵיך, אולם אוֹשר של חוּלין ושאיפות של חולין הוֹגיעוּני עד מאוד. התוכל להבין זאת?”

“את רצית, אמא, שאהיה בר-מזל, ילד של השבת, אחד מאלה שאינם מושכים בעוֹל עם האחרים שנתברכו בשמי אושר מיוחדים רק להם וגם בפינה מיוחדת לעינויי-נצח – לא כן? האניה היתה צריכה להיות רפודה פרחים, ציצי-פלא, אשר יפוּזרוּ על העולם העלוב, אולם האניה איחרה לבוא ונילס ואמו נשארו צפּרים עלובות כמו שהיו – לא כן?”

“האם הכאבתי לך, בני? הלא היו אלה רק חלומות. השכיחם מלבך!”

נילס נשתתק לשעה ארוכה, כל-כך היה מתבייש בדברים שהתכוון לאמור.

“אמא,” אמר לבסוף, “אין אנו עלובים כל-כך, כמו שאת סבורה. יום אחד תבוא האניה בכל-זאת… לוּ האמנת רק בזאת או האמנת בי… אמא, אני משורר, אמנם כן, משורר בכל נפשי, בכל חיי רוחי. אל נא תחשבי, שאֵלֶה חלומות-ילדות או דמיונות-שוא. לו יכולת להרגיש את רגשי הגאוָה, שהם גם רחשי תודה, ואת החדוָה הצנועה שבנפשי, שבהם אני אומר זאת, כשאני רחוק כל-כך מלהחזיק טובה לעצמי על זה, כי אז האמנת באותה האמונה השלמה שרציתי בכל לבִּי לעורר בך. אם יקרה! אני אצא למערכה על הנעלה והנשגב. ואני מבטיח לך שלעולם לא אהיה בוגד, שתמיד אשמור את אמונתי לעצמי; הטוב ביותר לא יהיה לי אלא טוב למדי, ולא תהיה שום פשרנות, אמא; אם ארגיש שיצירותי אינן זהב טהור או אשמע שיש בהן קרעים וחורים, אזרקן שוב אל כוּר-המצרף, ואת הכי טוב שבנפשי אצרוף תמיד! האם מבינה את, שהבטחה כזאת דרושה לי? הכרת-הטובה על עשרי היא שממריצה אותי להבטיח הבטחות, ועליך לקבלן, וחטא לא יכוּפר אחטא לך ולמשׂאות-הנפש הגדולות אם אבגוד. כולם לא לך עלי להחזיק טובה על שכל-כל גבהה נשמתי, כלום לא געגועיך וחלומותיך הם שהפריחו את כשרונותי וכלם לא ברגשי חיבתך וצמאונך ליופי, שלא רוּוה מעולם, קוּדשתי למטרתי בחיים?”

הגברת לינה בכתה חרש. היא הרגישה בחוורוֹן האושר המכסה את פניה.

ברחמים הניחה את שתי ידיה על ראש בנה והוא משך אותן לאט-לאט אל שפתיו ונישקן.

“כל-כך שימחת את לבּי, נילס… חיי לא היו אפוא אנחת-שוא אחת ארוכה, אם הביאו אותך עד הלום, כשם שקיויתי וחלמתי בכל לבי, אל-אלוהים, כמה פעמים חלמתי! ובכל-זאת כמה יגון מהול בששון הזה, נילס! כי אזכה דווקא עתה למילוי שאיפתי היותר יקרה, ששאפתי במשך שנים רבות כל-כך… דברים כאלה באים רק כאשר קרבים החיים אל קִיצם.”

:אל נא תדברי כך. אסור לך! הלא אַת הולכת ושבה לאיתנך; הלא אַת מוסיפה כוח ואומץ בכל יום. לא כן, אמי שלי?"

“אני עוד רוצה לחיות,” נאחה חרש. “יודע אתה במה הייתי מהרהרת בלילות הארוכים של נדודי-שינה, כשהרגשתי את מַשק כנפי המוות על פני?… הרע מכּוֹל היה בעינַי זה שכה רבה הגדוּלה והתפארת בעולם אשר בחוץ, ואני אלך ממנו בלי לראותן; הייתי מהרהרת באלפי הנשמות, אשר מילאו אותו חדוָה, אשר הרימו אותן אל עָל, אשר טיפחוּ וגידלוּ אותן – ורק לי לא ניתן כלום, ונשמתי העלובה כשתדאה עתה בכנפים יגעות לעולם אחר, לא תשא אִתה בזכרונותיה העשירים את נוגהּ הזהב של כל הדר מולדתה – היא הלא ישבה רק בירכתי התנור והקשיבה לאגדת האדמה הנפלאה. נילס, אין אדם שיבין וגם לא אוכל להביע במלים את כל היסורים שסבלתי: לשכב ככה כשבויה בדמדומים המדכאים של חדר-חָליי ולהתאמץ להעלות בכוח דמיון קודר יפי ארצות לא-נראות: ראשי האַלְפּים בפאֵר שלגם מעל לאגמים שחורים-כחולים, נהרות מבהיקים בין תלי כרמים ורוּכסי הרים וחרבוֹת מבצבצות מבין יערות, ומיני אולמות גבוהים ואֵלֵי-שיש – ושלא לזכות בדבר מכל אלה, לא להעלות כלום בידי, ושוב להתחיל הכּוֹל מחדש, כי קשה היה לאין שיעור להיפּרד מעל כל זה בלי שיפול דבר בחלקי… אהה, נילס, להתגעגע על אלה בכל נימי נפשֵׁך בעודֵך מרגישה ביד המוליכה אותך לאט-לאט אל מפתן עולם אחר, ולעמוד על המפתן בכמיהה עזה לשוב, בעוד יד לא-נראית דוחפת אותך בלי הרף לתוך הפתח, למקום שגעגועיך אינם קוראים לך כלל… נילס נערי, שָׂאני הא בדמיונך אִתך, כשתקבל יום אחד את חלקך בכל אותה התפארת שאני לא אזכה לראותה עוד לעולם, לעולם.”

והיא פרצה בבכי.

נילס ביקש לנחמה, והיה עורך תכניות מסע גדולות שיעשו שניהם כאשר אך תשוב לאיתנה. רוצה היה לנסוע אל העיר הגדולה להתיעץ עם הרופא בדבר נסיעתם, והיה בטוח שהרופא יסכים לכך ויאמר גם הוא שאין רעיון טוב מן הנסיעה הזאת; כך יצא גם פלוני ממקום אלמוני למסעותיו ומחלתו עברה רק הודות לשינוי המקום. הלא יפה כוחו של שינוי. הוא פירט בכל פרטיו את סדר מסעם; אמר כמה זהיר יהיה לעטוף אותה בדרך, איך יעמדו בכל מקום לנוח בראשית המסע, איזה יומן מצוין ינהלו, כמה ישימו לב לדברים הקטנים ביותר, מה נעים יהיה לאכול את המעדנים הנפלאים במקומות הנהדרים, ומה רבות תהיינה שגיאות הדקדוּק בדבּרם בימים הראשונים.

כך היה מוסיף ומדבר כל הערב ההוא וגם בימים שלאחריו ולא עיַף. ואף היא היתה מחייכת לשמע דבריו והסכימה להם, כמו שמסכימים לדמיון משעשע. אולם ניכר היה בה כי בטוּחה היא שהנסיעה לא תצא אל הפועל לעולם.

אף-על-פי-כן הוסיף נילס, בהסכמת הרופא, לעשות את כל ההכנות הדרושות, והיא נתנה לו לעשות כרצונו, לקבוע את יום הנסיעה וכל כיוצא בזה, אם כי עדיין היתה בטוחה שיבוא פתאום דבר שישׂים לאַל את כל התכנית. ואולם כשנשארו לבסוף רק ימים מספר עד מועד הנסיעה וצְעיר אחֶיהָ, אשר חייב היה לנהל את האחוזה עד שוּבה, אף הוא כבר בא, התחילה מפקפקת בחששותיה. ועתה התחילה היא מאיצה בכולם למהר ולצאת לדרך, כי עדיין פחדה, שמא יופיע המכשול ויעצרם ברגע האחרון.

וככה יצאו לדרכם.

ביום הראשון עוד היתה נרגזת מתוך שׂרידי חששותיה האחרונים, ורק כשנגמר הכּוֹל בשלום, הרגישה והבינה שהיא באמת מתקרבת והולכת אל כל אותה התפארת אשר אליה כלתה נפשה הכואבת. שמחה כמעט קודחת תקפה אותה עתה, וציפיה נמרצת-נפרזת נשקפה מכל רעיונותיה ודיבוּריה, אשר סבבו רק על מה שיביאו אִתם הימים הבאים.

והדברים אמנם באו כולם כתומם, אולם לא מילאו את לבה על כל גדותיו ולא עברו את נפשה באותו הכוח הכביר, כמו שדימתה לה קודם-לכן. אחרת לגמרי ראתה את בואם בדמיונה; אולם אף היא עצמה היתה שונה לגמרי ממה ששיערה. בחלומות ובַשירים נדמה כל זה תמיד כשוכן מעבר ליָם, ערפִלי המרחק היטיבו לכסות את המון הפרטים המרגיזים ולכַנס יחד את הצורות השונות עד שהיו לשלמוּת רחבה והרמוֹנית אחת; ודממת המרחק פרשה על כל זה את כנפיה הנאדרות, וכל-כך קל היה לתפוס את כל היופי הזה. אולם עתה, כשנמצאה בתוך כל אותה התפארת, וכל תו ותו נתיַחד לעצמו ודיבר בלשונות-המציאוּת הרבות, והיופי התפזר-השתבר, כאור הפּריזמה – שוב לא יכלה לכַנס הכּוֹל יחד, להעבירו אל מעבר לים, וביגון עמוק היה עליה להודות בנפשה, שהיא מרגישה את עצמה עניה ודלה בכל העושר הזה, שאינה יודעת לשלוט בו. היא שאפה ללכת הלאה, בלי הרף, אולי יימצא סוף-סוף מקום אחד שתוכל להכיר בו משהו מאותו עולם-החלומות, אולם ככל שהוסיפה להתקרב למקום, כן, כך נדמה לה, נתעמם אור-הקסם האופף אותו ועיניה המרוּמות ראוהו רק באור הרגיל של שמש אחת וירח אחד. חיפושיה לא נשאו פרי, ומכיוָן שחלק הגון משנת הנסיעה כבר היה מאחריהם, נחפזו שניהם לקלַרינס, ששם יעץ להם הרופא לבלות את ימי החורף, ומשם עוד רמזה לה התקוה הרפה אחרונה וקראה לנשמתה שבוּיַת החלומות ועייפת החוּלין – כי הלא היתה זו קלַרינס של רוּסוֹ, גן-העדן הקרינסי של יוּליה!

שם אמנם נשארו לשבת שניהם; אולם לשוא עצר החורף הענוֹג ברוחו הקרה מלנשוב עליה, כי שוב לא היה בכוחו להגן עליה מפני הכמישה שבדָמה, ובבוא האביב במסע נצחונו על העמק, עם אותות לבלוּבו ובשׂורתו הירוקה, לא יכול לקחתהּ עמו, והיא היתה נובלת בעצם החיים המתחדשים, ששפעו עליה, בלי שיוכל הכוח הנובע אליה מן האור והאויר, מהעפר והמים להיהפך לכוחה שלה, בלי שיצהל גם דמה בשכרון התחיה ויקח חלק במשתה השמחה הגדול למראה האביב; לא דינה נגזר לנבּוֹל. החלום האחרון שבא אליה בשבתה בביתה כדמדומי שחר חדש, החלום על תפארת העולם הרחוק, לא הביא אחריו את הבוקר הנכסף, צבעיו הלכו הלוך וכהה ככל שהתקרבה אליו, והיא הרגישה שהם עוממים רק בעיניה, כי נפשה יצאה רק לצבעים שאין דוגמתם בחיים, ליופי שאין בכוחה של האדמה להבשילו. ואולם געגועיה לא כּבוּ, דומם ובלי חָשָׂך היו בוערים בלבּה הצמא ומאַכּלים אותו בחוּמם הלוהט.

ובאותה שעה חגג האביב על כל סביבותיה את חג יָפיוֹ לצלילי פעמוניהן הלבנים של השַלְגִיוֹת, לברכותיהם הצוהלות של פרחי הכרכּוֹם, אשר פתחו את גביעיהם הקטנים ענוּגי העורקים. פלגי הרים למאות נחפזו לנפול בלי חת במורד העמק ובישרו כי בא האביב, אולם כולם איחרו את המועד, כי לאורך כל החופים הירוקים, שנחפזו על-ידם עמדו רקפות עטורות זהב וסיגליות לבוּשות כחוֹל וניענעו בראשיהן: ידוע יודעות אנו, אף ראינו זאת לפני בואך הנה! הערָבות הניפו את ענפיהן הכתוּמים, השרך המסולסל והאזוב הרך כקטיפה תלוּ לוֹיוֹת ירוקות על גדרות הכרמים החשופות, בעוד אלפי חרוּלים רכים מעלימים את רגלי החוֹמה בשוּליִם רחבים, שצבעי ארגמן קל וירוק וחוּם משמשים בהם בערבוביה. העשב פרשׂ את אדרתו הירוקה על הכּוֹל וכל מיני צמחים נאים חמדו לשבת עליה, היַקינתונים אשר ניצנים להם כעין הכוכבים וניצנים כעין הפנינים, אלפי מרגניות, גֶנטיאַנוֹת, אַסתּרים ושיני-הארי ועוד פרחים למאות. ומעל לפרחי האדמה ריחפו באויר איי פרחים מזהירים לאלפים, שנתלוּ על גזעי הדובדבנים עתיקי-הימים, והאוֹר מַזה פניני קצף על חופיהם הלבנים בעוד הפרפרים נושאי החדשות מארץ-הפרחים שלמטה זורעים אותם באוֹדם ותכלת.

כל יום שנתחדש עליהם הביא בכנפיו מיני פרחים חדשים, העלה אותם בשלל גוָנים מתוך עפַר הגנים שעל שפת הים, ופיתח אותם על ענפי האילנות – סגליות-ענק על הפוֹלִיניה, ועל המַגנוֹליה פרחי פּוּאה גדולים עם רצועות ארגמן. בראש כל הדרכים עמדו הפרחים שורות-שורות לבנות וכחולות, ומילאו את השדות קבוצות-קבוצות צהובות, ואולם לא היה מקום ששם רבּו הפרחים כל-כך כמו בבקעות החבויות בינוֹת להרים, שם צמחה הארזית באִצטרובלים אדומים-מבריקים בתוך הירק שקוי האור, והנַַרקיסים פרחו רבבות-רבבות מסמאות עינים ומילאו את האויר בריחן המשכר של הילוּלוֹתיהן הלבנות.

בתוך כל היופי הזה היתה היא יושבת בלב מלא געגועים ליופי שלא נרווּ ורק בשעות ערב, לפעמים, כששקעה החמה מאחרי גבעות סַבוֹיה התלולות, וההרים על החוף שמנגד נראו כיצוּקים מזכוכית חוּמה, לא שקופה, והאור כטובע בצלעותיהם המשופעות, רק אז יכלה גם היא ללכת שבי אחרי הוד הטבע בכל לבה; רק אז, כשהסתירו ערפלי הערב המוזהבים את הרי יוּרה הרחוקים, ונגלה הים, האדום כראי-נחוֹשת, מוּפז לשונות אש העולות לקראת השמש, כמו מתמזג בזוהר הרקיע עד שהם נעשים ים אחד גדול ומאיר, ים שאין לו סוף, רק אז נאלמו געגועיה ונשמתה מצאה את הארץ אשר אליה ערגה.

ככל שרבּו ימי האביב, כן הלכו ורפו כוחותיה, ועד מהרה באו ימים שלא יכלה עוד לקום ממיטת חָליהּ. אולם עתה לא פחדה עוד מפני המוות, אלא היתה עורגת אליו, כי בעולם הבא קיותה לראות פנים-אל-פנים את כל התפארת ההיא, למלא את נפשה בכל אותו היופי, אשר בחייה עלי אדמות זרע בה געגועים רַבּי-צִיפּיָה, געגועים שעתה טוהרו והלבינו ככל שקרבו לבוא לבסוף אל מחוז-חפצם; והיא היתה חולמת הרבה חלומות עדינים ונוּגים: איך תחזור שם בזכרונה אל מה שהעניקה לה האדמה, איך תגיב אל כל זה משם, מארץ-האַלמוות; כי כל יָפיהּ של ממלכת האדמה הלא יהיה תמיד שם מעֵבר ליָם.

וככה גם יצאה נשמתה. ונילס קבל אותה בקברות קלַרינס הנאים, במקום שעפר כרמים חוּם מכסה על בני ארצות כה רבות ועמודים הרוּסים ומציבות אפופות אֵבל חוזרים על אותם דברי יגוֹן בלשונות רבות כל-כך.

לבנונית המציבות מבהיקה מבין ברושים קודרים ופרחי מוֹרָן הפורחים בחורף; שושנים מבשילות משירות את עליהן על רבּות מהן, והעפר מכחיל מן הסיגליות הצומחות לרגליהן; אולם מסביב לכל תל ולכל אבן מתפתלים בברק עליהן זלזלי הוִינקה העדין, הצמח שהיה חביב כל-כך על רוסו, ואשר מעולם לא היתה לשמים תכלת כתכלתו.

ט

נילס לינה נחפז לנסוע הביתה – הוא לא יכול לשאת את הבדידות בין כל האנשים הזרים, אולם ככל שהתקרב לקופנהאגן, הן הִרבּה לשאול את עצמו, למה בעצם הוא בא לשם, ואף הרבה להתחרט על שלא נשאר בנֵיכר. כי את מי ימצא בקופנהאגן? פריטיוף איננו; אריק קיבל פרס של נסיעה לאיטליה, ובכן גם אותו לא ימצא; והגברת בוֹיאה? – יחסו לגברת בויאה היה מיוחד-במינו. זה עתה בא מן המקום שבּו קבר את אמו, ואם כי לא ראה בכך חילול-הקודש או כיוצא בזה, מכל-מקום נמה לו, כי לא יוכל להתאים זאת אל הלך-נפשו עתה. היה מעין פגם בדבר. לוּ היתה זו ארוסתו, נערה צעירה אדומת-לחיים, והוא היה בא לראותה לאחר שבמשך זמן רב כל-כך היתה נפשו נתונה למילוי חובותיו, חובות הבן, כי אז, לא היה הדבר מתנגד לרגשותיו. ולא הועיל לו זה שליגלג על עצמו, שקרא לשינוי זה ביחסו לגברת בויאה קרתנוּת וצרוּת-מוחין; המלה “צועני” כאילו צצה מאליה להביע אותה ההתרגזות שלא יכול להתחמק מפניה בכוח ההגיון, וכעין המשך לאותה הרגשה היה ביקורו הראשון – אחרי שחיפש וּמצא לו את דירתו הקודמת במעלה הסוללה – בביתו של יועץ-המדינה ולא אצל הגברת בויאה.

ביום שלאחריו הלך אליה, אבל לא מצָאהּ בביתה. מפי השוער נודע לו ששׂכרה לה וילָה במקום סמוך למעיין אמִילֵיָה – דבר שהפליא את נילס, כי ידע שאחוזת אביה קרובה מאוד לשם.

באחד הימים צריך יהיה ללכת שמה.

אולם כבר למחרת קיבל גלויה מן הגברת בוֹיאה, שהועידה לו פגישה במעונה אשר בעיר. בת-אחותה החיורת ראתה אותו ברחוב. באחת פחות רבע עליו לבוא, הוא מוכרח לבוא. הגד תגיד לו על מה ולמה, אם עוד לא ידוע לו הדבר. היודע הוא? אַל לו לדוּן אותה לכף חובה, להיות נמהר במשפטו. הלא מכיר הוא אותה. למה אפוא יראה זאת בעיניהם של הפּלֶבֶּיים? האוּמנם כך יהיה? הלא אין הם דומים לאחרים. לו רק רצה להבינה.

נילס, נילס!

מכתב זה הביא אותו במבוכה גדולה, והוא נזכר פתאום, מתוך חרדה, במבט המלגלג והמרחם כאחד שנתנה בו יועצת-המדינה אתמול. מחייכת היתה ושותקת, ושתיקתה היתה כה מוזרה. מה יכול להיות פשר הדבר? רבונו-של-עולם, מה הוא יכול להיות?

הלך-הנפש אשר מנעוֹ מלראות את הגברת בויאה חלף. הוא גם חדל להבינו; פחד תקף אותו. לוּ אך החליפו איגרות, כמו שעושים אנשים נבונים אחרים! אכן, למה לא עשו זאת? הלא אין לאמור שהיה עסוק תמיד עד כדי כך. גם מוזר היה עד כמה נתן לכל מקום שעבר בו לשבות את לבו ולהשכיח ממנו כל מה שנשאר במרחקים! לא להשכיח, אלא להוציאוֹ מלבּו כליל, לתת להוֹוה לקבור אותו תחתיו כמו תחת הרים. מי יכול להאמין שהיה לו כוח-הדמיון?

סוף-סוף. הגברת בויאה עצמה פתחה לפניו את דלת המבוא, עוד לפני שהיה סיפק בידו לצלצל. דבר לא אמרה, ואך הושיטה לו את ידה בלחיצה ארוכה של השתתפות; העתונים הלא הביאו את הידיעה בדבר אבידתו. נילס גם הוא לא אמר דבר, וכך עברו דוּמם את החדר הראשון, בין שתי שורות של כסאות רפודים באריג אדום-פסים. הנברשת היתה מעוטפת בניין והחלונות צבועים לבן. בתוך הטרקלין היה הכּוֹֹל כמו שהיה, ורק החלונות הפתוחים היו מחוּפים עתה, והמסַכּים היו נעים ברוח הקלה וטופחים טפיחות קלות, מונוטוֹניות, על מסגרות החלון. אור השמש המשתקף בתעלה הסתנן בגוָנים עמומים דרך הרפפות הצהובות אל החדר ורשם על התקרה ריבוע רופף ומשתנה של קוים נעים, שהיה רועד כרעוד גלי המים שלמטה; זולת זה היה הכּוֹל כה רך וחרישי ומצפה דומם בנשימה עצורה…

הגברת בויאה לא יכלה להחליט היכן לשבת; לבסוף אמרה לשבת על כסא-הנדנדה ומחתה בשקידה רבה את האבק שעליו במטפחתה; אולם נשארה עומדת מאחרי הכסא, נשענת בידיה על מסעדו. כסיותיה עוד לא הוסרו מעל ידיה ורק יד אחת חלצה מתוך שרווּל גלימתה השחורה, המכסה על שמלת-המשי שלה המשוּבצת משבצות זעירות. כצבע השמלה היה גם צבע הסרטים הרחבים שעל מגבעתה הגדולה והעגולה, מגבעת פּמֶלה; והקש הבהיר הסתיר את מחצית פניה בצלו, ביחוד עתה, כשעמדה ועיניה מביטות למטה, בעוד ידיה מנענעות את הכסא מתוך התרגשות קלה.

נילס ישב על כסא-הפסנתר, הרחק ממנה, והיה כממתין לשמוע דבר-מה לא נעים.

“אתה יודע אפוא, נילס?”

“לא, וכי מה עלי לדעת?”

הכסא עמד מנוע. “אני מאורסת.”

“מאורסת היא, אולם למה – כיצד?”

“הו, חדל לקרוא לי ‘היא’, שטוּת זו למה לך!” היא נשענה כמעט בכוח על כסא-הנדנדה. “הן לא יקשה עליך להבין שלא נעים לי ביותר לעמוד כאן לפניך ולבאר לך הכּוֹל. ודאי שאבאר, אבל אתה הלא תבוא לעזרתי.”

“כל זה הרי אינו מעלה ואינו מוריד: אם מאורסת אַת אם לא?”

“זאת הלא אמרתי,” אמרה כמעט בקוצר-רוח ונשאה את עיניה אליו.

“כן, עליה להרשות לי אפוא לברכנה הגברת בויאה, ולהודות לה אלפי תודות על אותם הימים שהיינו מיודדים זה לזה.” הוא קם ממושבו והשתחוָה מתוך לעג פעמים אחדות.

“ואתה מוכן להיפרד ממני ככה, במנוחה שלמה כזאת. אני מאורסת – ובכן נגמר בינינו הכּוֹל, וכל אותם הדברים שבין שנינו לא היו אלא מעשיה נושנה ואוִילית, שאין להרהר בה עוד? נסתם הגולל על העבר. ותו לא. נילס, כל אותם הימים הנחמדים, האם יבטל זכרם מעתה ועד עולם, האם לא תהרהר בי עוד לעולם, לעולם, לא תתגעגע עלי לעולם? האם לא תשיב לתחיה בשעות ערבּיִם חרישיות אותו החלום, לא תפארהוּ בגוָנים שהיו יכולים להבהב בו? האם תוכל להימנע מלשוב אליו בהגיגי אהבה, לא לטפּחוֹ עוד בדמיונך עד שיבשיל את פרי ההילוּלים שהיה עלול לעשות? האם תוכל לרָמסוֹ בכף-רגלך, לפזרו כאֵפר על-פני שבעה ימים? נילס!”

“אקוה שכך יהיה; הלא היא היא שהראתני כמה נקל לעשות זאת… הו, הלא אין אלה אלא דברי הבאי, הבל-הבלים מתחילה ועד סוף. למה ערכה את כל חזיון-ההתולים הזה? הרי אין לי כל זכות שהיא לבוא אליה בטענות. הרי לא אהבה אותי מעולם, לא אמרה מעולם שאהבה אותי; היא התּירה לי לאהוב אותה, אמנם כן, ועתה היא שבה ושוללת זאת ממני; או שמא עלי להמשיך את אהבתי – עתה, כשנתנה את לבּהּ לאחֵר? אין אני מבין אותה – כלום האמינה שעד כדי כך אפשר להרחיק לכת? הרי אין אנו תינוקות. ואוּלי ירֵאה היא שאמהר לְשָׁכחהּ? תנוח דעתה. איש לא ימחה אותה מספר חייו. אולם תיזהר נא: אין אשה מוצאת אהבה כאהבתי פעמַים בחייה. תישמר לנפשה, פן תביא אסון על ראשה, כי גירשה אותי מעל פניה! אין אני דורש רעתה – לא, לא, מי יתן ולא תדע כל מחסור וכל מחלה, מי יתן וכל לאותו האושר שאפשר למצוא בחיי עושר והערצה ועליצות, יינָתן לה ביד רחבה ובעין יפה; מי יתן ויהיו שערי העולם כוללו פתוחים לפניה; רק לא דלת אחת קטנה, דלת קטנה ויחידה שתהיה סגורה בפניה כל כמה שתהיה מתדפקת עליה, כל כמה שתנסה לפתחה, אולם חוץ מזה – הכּוֹל, כל מנעמי ההוָיה ככל שיוכל האדם לבקש לו!”

הוא דיבר במתינות, בעצב יותר מאשר במרירות, ואולם בקולו נשמעה נעימה רועדת ומיוחדה-במינה, נעימה שלא שמעה קודם ועתה נחרתה במוחה. היא מעט חָוורה ונשענה על הכסא במלוא גוָהּ. “נילס,” אמרה לבלסוף, “אל נא תנבא לי רעות! זכוֹר שאתה לא היית פה עמי, נילס, ואני לא ידעתי עד כמה היתה אהבתי דבר שבממש; תמיד נדמתה לי כחזיון מעסיק בלבד; היא התנגנה כשירה ענוגה ויפה בדרך חיי, מעולם לא לפתה אותי בזרועות אמיצות, כנפים היו לה – כנפים בלבד. ככה האמנתי עד היום הזה, או עד יום המעשׂה ההוא, עד הרגע שבו אמרתי הן. המצב אף הוא היה קשה כל-כך, ענינים רבים ושונים כל-כך הסתבכו עלי, ולא יכולתי להסיח את הדעת מהם… הדבר התחיל באָחי – הארדנשיולד, הלא יודע אתה, הוא שנדד להודו המערבית; נער פוחז ופרוע היה בעודו עמָנו, אולם בניכר נתיַשבה עליו דעתו, הוא עשה עסק של שותפות עם עוד אחד, הרוִיח הרבה כסף וגם נשא לו אשה, אלמנה עשירה – קטנה ונחמדה היא, זאת אוכל להבטיחך, וזה עתה שב הביתה והשלים עם אבא; כי האַטה9 נשתנה לגמרי, הוא מנומס כל-כך, מנומס לאין שיעור, כה עֵר הוא למה שאומרים הבריות; צרות-מוחין שכזאת, הוא! מובן מאליו שהחליט מיד לעשות שלום ביני ובין המשפחה, והיה מטיף ומפציר ואומר דברי שטות בכל פעם שבא אלי, ואבא גם הוא כבר זקן; על-כן עשיתי כדבריו וחידשנו ימינו כקדם.”

היא הפסיקה את דבריה לרגע; ובאותה שעה התחילה פושטת מעליה את גלימתה, מגבעתה וכסיותיה, ואגב כך הסֵבּה קצת את פניה מנילס, ושבה לדבּר

"ולהַאטה ידיד אחד, איש נכבד מאוד ונשׂוּא-פנים, ודעת כולם היתה שאחליט בחיוב, זה היה רצונם; וכן, מבין אתה, כך יכולתי לשוב ולתפוס את מקומי הקודם בחברה, מקום עוד יותר נכבד, לאמִתוֹ של דבר, כי אדם מכובד הוא בכל המובנים, ואני הלא הייתי נכספת לזה מכבר. כלום אין אתה מבין זאת? בזאת לא היית חושד בי מעולם? חשבת עלי את ההיפך. כי כל הימים לעגתי לחברה ולכל השטויות המקובלות ולמוּסר שנעשה מונופולין שלה, למדחוֹם הצדקנוּת שלה ולמַצפּן הנשיוּת שלה. הלא זוכר אתה כמה היה כל זה מבדח את דעתנו תמיד. ואולם יש להצטער על זה, ידידי, כי לא היה בכל זה אף לא שמץ אמת; ועתה שמע את אשר אומַר לך, נילס: אנו, הנשים, עשויות להשתחרר למשך זמן-מה מכבלינו, אם יכול בחיינו דבר שיפקח את עינינו ויעורר את צמאון החופש הרדום בלבנו, אולם אין אנו עומדות בזה, כי בדמנו טבועה תאוָה קיצונית לכשרוּת, שאיפה להגיע לקצה גבור המתאים והיאה. אין בכוחנוּ לעמוד במל

חמה ארוכה מאוד נגד המקובל בשׂדירות החברה הרחבות, בעמקי לבּנו אנו חושבות, כי אחרי ככלות הכּוֹל להם הצדקה, שהם-הם הדיינים והשופטים, ואנו נכנעות למשפטיהם ומושכות בעול, למרות עוז-מצחנו הרב לכאורה. הלא אנו, הנשים, אין עלינו להיות יוצאות-מן-הכלל, נילס, אנו נעשות מוזרות על-ידי כך, אוי מעניינות יותר, אבל בכל השאר… התוכל להבין זאת? האין אתה חושב שהדבר מעורר חמלה? אך הלא קל לך להבין, מה רב היה הרושם שעשה עלי שוּבי אל הסביבה הקודמת; זרם זכרונות עברני – ועמהם זֵכר אמי, ומהלך-מחשבותיה; נדמָה לי כאילו שבה ספינתי אל חוֹפהּ, כה שָׁליו ונכון היה הכּוֹל, ולא היה עלי אלא להתקשר אליו, כדי שאהיה מאושרת כל ימי. וכך נתתי להם לקשרני, נילס."

נילס לא יכול להימנע מבת-צחוק; הוא ראה את עצמו כה גדול לעומתה, וצר היה לו על עלובה זו, העומדת ומתוַדה לפניו בצער של תינוקת. לבו נעשה רך כל-כך, ובשוּם פנים לא יכול למצוא מלים קשות.

ואז ניגש אליה.

בה-בשעה סובבה היא את כסא-הנדנדה אליה וצנחה עליו; שם היתה יושבת עייפה ויגעה ברוב יגוֹנה, נשענת על מסעד הכסא, ידיה תלויות לה ארצה, פניה מורמים ועיניה עצומות למחצה, וצופה מבעד לחדר הסמוך, המאפיל, עם שתי שורות כסאותיו, אל פתח המבוא האפל.

נילס הניח את זרועו על גב הנדנדה והרכין את עצמו על פניה, כשהוא נשען בידו על המסעד: “ואני נשכחתי מלבּך לגמרי?” שאל בלחש.

דומה היה כאילו לא שמעה את דבריו, אף לרגע לא הרימה עיניה; לבסוף הנידה בראשה ניד כלשהו, ולאחר שעה קלה שבה והנידה בראשה.

תחילה היתה דומיה רבה סביבם; אחר-כך נשמע ממעלה המדרגות קול נערה, שהיתה מהלכת שם ומצחצחת את מנעולי הדלתות כשהיא מזמרת חרש, וחריקת הדלתות היתה פולחת באכזריות את הדממה ומגדילה אותה בשובה פתאום פעם בפעם. ואז חדל הקול ורק נקישותיהם הקצובות והרכות של מסַכּי השמש הפריעו את הדומיה לרגעים.

דממה זו נטלה את הדיבור מפיהם, כמעט נטלה גם את הגיוֹנם. היא הוסיפה לשבת כמקודם בעינים נעוצות במבוא האפל, והוא נשאר עומד, מרכין את עצמו על פניה ולוטש את עיניו למשבצות שבשמלתה; שלא-מדעת פעלה עליו הדממה והוא התחיל לנענע אותה בכסא נענועים חרישיים-ענוגים, כמעט לא מורגשים.

היא נשאה אַט-אַט את עיניה, הביטה בו מצדוֹ המוּצל מעט ושוב הורידה אותן מתוך עונג חשאי. כשחזר הכסא לאחוריו, נדמה לה כאילו היא נופלת אל תוך זרועותיו המגפפות אותה שעה ארוכה, וכאשר נע קדימה, דימתה לחוש אותו בכל פעם שנשקה הרצפה את כף-רגלה. גם לו היתה הרגשה מעין זו. נענוּע הכסא התחיל מעסיק אותו, מרגע לרגע היתה התנוּעה מתגברת והולכת; ולוֹ נדמה עם כל נדנוד של הכסא, כאילו היא נִקנית לו בזה, כמעט, וציפּיה חרֵדה תקפַתוּ בכל רגע שהיה מרפה מן הכסא; וכשהגיע זה למקומו, היתה רקיעת רגלה ברצפה, שנעשתה מאליה, גורמת לו קורת-רוח מיוחדת. וכאשר עלה בידו לדחוף את הכסא עוד מעט, עד שהניחה את כף-רגלה על הקרקע והרימה את ברכיה במקצת, דימה לקנות לו אותה כליל.

“אל נא נשגה בחלומות!” אמר נילס באנחה ושָׁמט מתוך ויתור את הכסא מידו.

“כן,” אמרה היא כמעט בתחנונים והביטה אליו בעינים תמימות וגדולות וטובעות בים של יגון.

היא קמה לאטהּ ממקומה.

“לא, אַל נחלום!” אמר נילס מתוך עצבנות וחבק גזרתה בזרועו “חלומות שׂבענו די והוֹתר. האם לא שמת לבך לזה? האם לא היו מרחפים תמיד כנשימות פורחות על לחייך, על שׂערך? היייתכן? וכי מעולם לא רעד הלילה מאנקות לאין ספור, שירדו גוססות על שפתיך?”

הוא נשק לה, ונדמה לו כאילו מנשיקותיו היא נעשית פחות צעירה, אולם יותר נחמדה, יוקדת ומלבבת יותר ביָפיהּ.

“דעי לך!” אמר לה, “אין אַת יודעת כמה אהבתי אותך, כמה הייתי סובל מעוצם אהבתי. אילו נִִיתן פה לחדרים ההם אשר על הסוללה, טֶמָה…”

והוא הוסיף לנשקהּ, וזרועותיה לפתו את צוארו בחום; שרווּלי שׂמלתה הרחבים הופשלו למעלה עד שנִגלוּ שרווּלי כותנתהּ הלבנים עם סרטי-הגומי האפורים המהדקים אותם מעל למרפקה.

“ומה יכלו החדרים ההם לאמור, נילס?”

טֶמה יכלו לאמור, רבבות פעמים ויותר; להתפלל היו יכולים לשמֵך, להתכעס ולקלל בגללו, להיאנח וליַלל לזכרו; טֶמה, גם להַלך אימים היו יכולים.”

“האוּמנם?”

מן הרחוב למטה פרצה בעד החלונות הפתוחים איזו שיחה, כולה כמות שהיא, חכמת-חיים רגילה במלים רגילות, שנהפכו למין בליל נוקשה בפיהם של שני פטפטנים דלי רגש. כל הפרוֹזה הזאת, שבאה מן החוץ, הנעימה עליהם עוד יותר את עמידתם זו, חזה מול חזה, ה, בחביון האור העמום והרך.

“כמה אהבתיך, הו המתוקה, המתוקה – זרועותי מחבקות אותך, אַת כה טובה; האוּמנם כה טובה אַת, כה טובה? ושׂערך… כמעט נאלמו שׂפתי… וזכרונותי כולם… כה טובה… כל אותם הזכרונות, כאשר שפכתי דמעות, כאשר הייתי אומלל צמֵא לאהבה ועורג אליה בכל נפשי – הם נדחקים ופורצים לצאת כאלו כָלים אל האושר, אל אשרי, אשר בא. התוכלי להבין זאת? זוכרת אַת, טמה, זוכרת אַת את זוהר הירח אשתקד? האהבת את אור הירח? הו, את אינך יודעת כמה הוא יודע להתאכזר. ליל יָרֵח שכזה, אשר אורו הקריר יוצק קפאון באויר ועביו נחים דוּמם במרומים – טמה, פרחים ועלים מכַנסים אז את בּשׂמם אל תוכם וכפוֹר של ריחות זרוּע עליהם, וכל הצלילים נעשים כה רחוקים ונעלמים פתאום, אף לרגע לא יישארו; לילה כזה הוא כה אכזרי, כי בו הולכים הגעגועים הלוֹך וגבוֹר; הלילה דולה אותם מכל פינה שבנשמת האדם, מוצץ אותם בשׂפתים תובעות, וכל תקוה לא תאיר וכל הבטחה לא תנצנץ מכל אותה הבהירות הקרה והמבריקה. הו, כמה הרביתי לבכות, טמה! טמה, האם מעולם לא בכית בליל ירח? אַת המתוקה, חטא לא יכוּפר היה זה אילו בכית; אל לך לבכות – זוהר שמש ולילות ורדים יאפפוך כל ימי חייך – ליל ורדים בלבד…”

היא שקעה כולה בזרועותיו, ובעוד מבטה טובע בעיניו היו שפתיה רוחשות, כבחלום, דברי אהבה וחמדה, שנחנקו מחציתם בנשימתה, ומלים שהיתה חוזרת עליהן, מלים משללו, כמלחשת אותן ללבה.

הקולות שנשמעו קודם מן החוץ התרחקו עתה במעלה הרחוב ומנוחתה עזבַתּהּ. ואז באו שוב בלויית נקישות מקל קצובות וקצרות על המדרכה, ושוב התרחקו והלכו לעבר הרחוב השני, נצטלצלו עמומים מרחוק עוד שעה ארוכה, הלוך ורפה – עד שגָוועוּ.

ושוב עטפה אותם הדממה והיתה מהבהבת על כל סביבם, יוקדת בהלמוּת לבם וקוצר-נשימתם. מלים לא נאמרו עוד ונשיקות כבדות היו נופלות משפתיהם כשאלות חמורות, אבל בלא פתרון. הם לא שׂבעו מלהביט זה בעיני זה, אבל אסרו על עצמם להביע משהו במבטיהם, כאילו הליטו אותם בערפל, ובו נסתתרו שניהם זה מזה, מחרישים ותוהים על חלומות מלאי מסתורין.

אז עבר רעד בזרועותיו המגפפות ועורר אותה; היא לחצה את ידיה אל חזהו ונחלצה מידיו.

“לֵך לךָ, נילס, לֵך לך, אסור לך להישאר כאן, אסור לך, שומע אתה!”

הוא רצה למשוך אותה אליו, אולם היא התנגדה לו, פראית וחיורת. מרטטת היתה כולה, מכף-רגל ועד ראש, וזרועותיה שלוחות באויר, כירֵאה לנגוע בעצמה.

נילס רה לכרוע על ברכיו ולתפוס את ידה.

“אל תגע בי.” יאוש השתקף במבטה. “למה אינך הולך מכאן, כמו שביקשתי ממך! אל-אלוהים, האוּמנם לא תלך! לא, לא אל תדבר אלי, לך לךָ! האומנם אינך רואה כמה אני יראה מפניך? ראה, ראה, ראה! אהה, אך מרוע-לב אתה מתנהג אִתי כך! בשעה שאני מתחננת לפניך!”

הוא לא יכול להוציא אף הגה מפיו; היא אטמה את אָזניה משמוע. היא לא ידעה עוד מה לה, הדמעות זרמו מעיניה כנחל איתן, פניה כמעט התעוותו וכמו האירו ברוב חִוורוֹנם. מה עליו לעשות?

“האוּמנם לא תלך לךָ, האוּמנם אינך רואה כמה אתה משפיל אותי בהישארך כאן? אתה עולב ברגשותי, כן! האם הריעוֹתי לך מימַי, שאתה יכול להתאכזר עלי כל-כך? הו, לֵך לך! האוּמנם כבה זיק החמלה האחרון בלבך?”

חמלה? הוא קפא מעוצם חרונו. שוב לא היה זה אלא שגעון. לא היתה לו ברירה אלא ללכת. והוא הלך לו. הוא לא נטה מדרכו מפני שתי שורות הכסאות, אלא עבר ביניהן לאטו, כשהוא נותן בהם מבט קפוא, כמתכוון להכעיסם.

“יוצא נילס לינה,” אמר בשמעו את דלת הפרוזדור ננעלת מאחריו.

שקוע בהרהוריו ירד במדרגות ומגבעתו בידו; כשהגיע למטה, עמד רגע וניענע בידיו לעצמו: אילו יכול להבין אף משהו מכל זה! כל זה למה, למה? הוא אוסיף ללכת. הנה החלונות הפתוחים. כאן עלה על דעתו שהיה יכול לקרוע את הדממה המעיקה בצעקה גדולה ומרה, רוצה היה למצוא איש לדבּר במשך שעות רבות – בלי חמלה – למלא את חלל הדומיה בדברי הבאי, לשטוף אותה באמבט צונן של דברי הבאי. לא היה בכוחו להסתלק משתיקה זו שנטבעה בדמו; הוא ראה אות, טעם את טעמהּ וטבע בתוכהּ. פתאום עמד מִלכת ואדמומית של בושה גדולה פשטה בפניו. האוּמנם רוצה היא להעמיד את עצמה בנסיון?

בחדר למעלה עוד עמדה הגברת בוֹיאה ובכתה – עומדת היתה לפני הראי, תומכת את שתי ידיה בכַנו ובוכה, ודמעותיה מתגלגלות על לחייה ונופלות אל תוכה הּוַרוד של שבלולית גדולה. היא הביטה בפניה המתעותים, שהשתקפו מבעד לכתם האֵד שעטפה בו נשימתה את הזכוכית וליותה על דמעה, שהיתה נוטפת מדי רגע מעיניה ומתגלגלת למטה. מנַין כל הדמעות הללו? מעולם עוד לא בכתה כה הרבה; כן, פעם אחת בפרַסקַטי, כששלחו סוסיה את הרסן מפיהם.

לאט-לאט נסתם מקור הדמעות, ורק רַעַד עצבָּני עוד היה עובר בה לרגעים מן הצואר ועד כפות הרגלים.

הזגוגיות נשטפו באור השמש, שהיה גובר והולך; זהרורים רוטטים נמשכו מן הגלים באלכסון עד התקרה, ובצדיהם של המסַכּים חדרו שורות-שורות של קרנים מקבילות זו לזו, אלומות גדולות של אור זהבהב. החום גבר, ובריח החריף של רהיטי-עץ מחוממים ואבק ספוּג שמש התמזגו עתה עוד ריחות: מן הפרחים המגוּוָנים של כרי הספה, מרפידות-המשי של מסעדי הכסאות, מדפי הספרים וּמן השטיחים הגלוּלים הפיק חום השמש מאות ניחוֹחות נשכחים, שזרמו באויר כרוּחות-סתרים ועברו בזה אחר זה.

לאט-לאט שכך רעד גוה~,~ ובשככו באה במקומו אפיסת-כוחות מוזרה, שהזיות ורגשות סתומים רדפו בה מחשבות תוהות. היא עצמה את עיניה, אך נשארה עומדת ופניה מול הראי.

מה מוזר היה הרגש ההוא שתקף אותה קודם! בלהות-מוות כאלה, צווחת-בלהות כזאת. האם צָווחה? צוָחה עדיין צללה באזניה וגרונה היה ניחר כמו אחרי זעקה נואשה וארוכה. אילו כבש אותה! היא נתנה לו לתפסהּ, כשפרשׂה את זרועותיה מול חזה להגן על עצמה. היא נלחמה עמו ובכל-זאת הנה נדמה לה עתה כאילו היא שוקעת ערומה בתהומות האויר, בוערת ומתאדמת מבושה, וכל הרוחות החצופים מלטפים את בשׂרה. הוא לא רצה ללכת, ואילו השתהה עוד שעה קלה, היה הכּוֹל אבוּד - כוחותיה אפסו כולם כבועות מים המתפקעות ואינן; בועה אחרי בועה, היו פורצות מבין חשפתיה וכולן נקרעות בלי הרף; עוד רגע ואיחרה את המועד. על ברכיה כרעה, כך נדמה לה, והתחננה לפניו. עוד רגע ואיחרה! כוח חזק ממנה נשא אותה אל זרועותיו, כבועה הנישאת ממעמקים ועולה על חפני המים – רועדת, רועדת; כך היתה נשמתה עולה אליו ערומה, וכל תאווֹתיה גלויות לפניו, כל חלומותיה הצפוּנים, כל התמסרותה הנסתרת, שנחשפו לפני מבטו הכובש. שוב היתה נחה בזרועותיו, רועדת ממתק עדנים; כפסל של בַּהַט אפוך להבות, יוקד ושקוף מלהט האש, אשר לאט-לאט יִמַס תוכו האפל עד שלסוף יהיה הכּוֹל שלהבת מאירה אחת.

לאט פקחה את עיניה וראתה את דמוּתה נשקפת מתוך הראי בבת-צחוק זהירה, כעֵד-ראִיָה, שאינה רוצה לגלות לו יותר מכפי הצורך. אחר-כך התחילה מהלכת על-פני הבית ואוספת את כסיותיה, מגבעתה ואדרתה.

הסחרחורת עברה מיד.

רפיון זה שחשה ברגליה, דווקא נעם לה עתה, והיא הוסיפה להתהלך בחדר ולהרגיש בו יותר. כמו במקרה דחפה את הנדנדה עוד דחיפה אחת במרפקהּ.

בעצם אהבה סצֵנוֹת.

במבטה נפרדה מעל משהו לא נראה שבחדר, הרימה את המסַכּים; ומראה החדר נשתנה כולו.

מקץ שלושה שבועות נישׂאה הגברת בויאה לבעלה החדש, ונילס לינה נשאר בודד לנפשו.

לא בנקל סילק מלבו את רגש המרירות כלפי אשה זו, שכל-כך השפילה את עצמה ונפלה אל זרועות אותה החברה שכה הרבתה ללעוג לה; הלא החברה רק ניסתה לפתוח לפניה את הדלת ולרמוז לה רמיזה אחת – נענתה ובאה. ואולם, כלום רשאי הוא ליַדות בה אבן, כלום לא הרגיש גם הוא עצמו בכוחהּ המושך של הקרתנוּת הזאת? הנה יחשוב נא רק על החפגישה האחרונה ההיא: אם נכונים חשדותיו, כי ברצונה היה לערוך חזיון פרידה קל לחייה הקודמים, כי היה זה השגעון האחרון שהתירה לעצמה לפני שהיא נסוגה אל הקוֹרֶקטיוּת הגמוּרה – האם ייתכן הדבר? בוּז תהומי כזה לעצמה, לעג ציני כזה, לעג הכולל גם אותה, אותו ואת כל הזכרונות, התקווֹת, ההתלהבוּת והשאיפות הנעלות שהיו לשניהם! פניו היו מתאדמים מבוּשה ומחרוֹן אין-אונים. ואולם, האוּמנם צדק במשפטו? כי, מאידך גיסא, הלא החטא שחטאה היה רק זה שאמרה לו באמת ובתמים: דבר זה וזה מושך אותי לעבר השני, מושך בחָזקה, אבל מכירה אני בזכותך עוד יותר משאתה תובע, והנה אני לפניך – אם יכול אתה לקחת אותי, קחני, אם לאו – עלי ללכת למקום שכוחו רב משלך. ואם כן, הלא היא הצודקת! הוא לא יכול לקחתהּ… ההחלטה כולה היתה תלויה בשׂערה, בצל-צלו של רעיון, בצליל של הלך-הנפש.

אילו ידע רק זה שהיא צריכה היתה לדעת ושאוּלי לא ידעה גם עתה. כל-כך קשה היה לו להאמין בעווֹן שלא יכול להימנע מלהאשימה בו. לא רק מרצונו לזַכּות אותה, זה פחות מכּוֹל, אולם נדמה לו שהיא מטילה צֵל על חייו. כמובן, לא מבחינת ההגיון, ואף-על-פי-כן…

ברם, אם משום כך עזבה אותו אום משום כך, דבר אחד לא היה מוטל בספק: הוא נשאר לבדו. בתחילה חש בבדידותו, ואולם כעבור זמן-מה אף הוקל לו בשל כך. עוד רבות-רבות הועיד לו עתידו. השנה שבִילה בלונבורגורד ובחוץ-לארץ, אם כי הסיחה את דעתו מכּוֹל וכוֹל, הלא היתה שנת מנוחה מאונס, והעובדה שבשנה זו העמיק כל-כך להכיר את מעלותיו וחסרונותיו, רק הגבירה את חפצו להשתמש בכוחותיו אלה לעבודה שקטה ומתמדת; לא עבודה של יצירה, לכך עוד היתה לו שהוּת, אלא של כינוס. כה הרבה עוד היה עליו לרכוש לו, הרבה לאין שיעור, עד שהתחיל לאמוד בעינים חשדניות את קוצר החיים. הוא אמנם לא הוציא את זמנו לבטלה גם קודם, אולם לא כל-כך נקל היה לו לשחרר את עצמו מארון הספרים של האבות, ומדרך הטבע היה שיֵלך באותם הדרכים שהוליכו את הראשונים אל תכליתם. בעולם-הספרים הגדול לא ביקש לו אפוא ארץ גפן ותירוש לעצמו, אלא הלך בעקבות האבות; נאמן לבני-הסמכא, עצם את עיניו מלהתבונן בכמה דברים שרמזו לו, כדי שייטיב לחדור אל חשכת ליל אֶדְדָה, ליל הסַאגוֹת, ואטם את אזניו מלשמוע כמה דברים שקראו לו, כדי שייטיב להאזין לצלילי הטבע המסתוריים, אשר בשירי-העם. עתה הבין סוף-סוף, שלא היה זה צורך טבעי כלל להימנות עם חסידי הצפון הקדמון או עם תלמידי הרומַנטיקה; שפשוט מזה היה לו להביע את ספקותיו בעצמו ולא לשים אותם בפי גוֹרְס לוֹקֵדירקֶר; שנכון יותר למצוא ביטוי למסתרי נפשו שלו מאשר לקרוא אל כנסיות ימי-הבינים ולשמוע רק הד רפה של קול קריאתו.

עינו אמנם היתה פקוחה לכל מה שנתחדש בזמנו, אבל מאזין היה יותר מדי לביטויו הרפה של החדש במוּשׂגי הישן ועל-כן לא שמע את דבר החדש עצמו בכל בהירותו ופשטותו; ואין להתפלא על כך, שהרי מעולם עוד לא ניתנה תורה חדשה לילדי האדמה בלי שיתחיל כל העולם כולו דורש לנבואותיהם של הקדמונים.

אולם נילס היה זקוק לדבר אחר, והוא התנפל בהתלהבות על עבודתו החדשה; תקפַתוּ אותה תאוַת כיבוש, אותו מצאון לכוח-הדעת, שמרגיש כל תלמיד-חכם – גם אם אחר-כך עבודתו צנועה ביותר – פעם אחת לפחות, ולוּ שעה קלה לפני בוא קצו. מי מאתנו שהאיר לו המזל פנים ונתן לו את היכולת לדאוג להתפתחותו הרוחנית, מי מאתנו לא היה צופה בעינים מלאות התפעלות על ים המדע האדיר, ומי לא נמשך אל מימיו הבהירים והצוננים, לא ניסה בגאוָה קלת-דעת, המיוחדת לַנעוּרים, לשאבם בחָפני ידו, כאותו ילד שבאגדה! זוכר אתה, השמש צחקה על-פני ארץ יפת קיץ ואתה לא ראית כל פרח, כל עב, כל מעיין מים; חגי החיים עברו בסך, אבל לא העירו אף חלום אחד בדמך הצעיר, אף בית הולדתך רחק ממך, זוכר אתה? והאם תזכור גם זאת – שקם לעיני-רוחך מבין דפי ספרים מצהיבים בנין שלם ומסוגר, יצירת-אמנות בפני עצמה, והיצירה יצירתך לכל פרטיה ודקדוקיה ורוחך הרוח החיה בכל זה; כשהתנשאו העמודים הזקופים אל עָל בהכרת כוחם לתמוך את ראשיהם המעוּגלים והעזים, הלא מקרבך עלה העוז ההוא, מתוך נפשך נבע אותו הבטחון הגֵא; ובהיראות כיפּתָם כמרחפת במרומים, כי נטלה מכל אבן ואבן את כָּבדהּ ושיקעה אותו בבטחה בכל משקלוֹ הכביר על כתפי העמודים, הלא חלומך היה המעוֹף הקל הזה, כי הבּטחה אשר בה רבצה הכּיפה – הן אתה היית זה שּפסע ברגלי אדון על קניינוֹ.

כך הוא הדבר, כך תגדל מהוּתנו ככל שתגדל ידיעתנו, כך תיצרף בה, תתרכז בכוחה. יש יופי בלימוד כשם שיש יופי בחיים. אל תירא פן תאבד נפשך בין גדולי-הרוח העולים עליך! אל תשב תוהה, מֵצֵר ודואג לעצמיוּתך, אל תיסגר בפני השפעות כבירות מחשש שמא תסחפנה אותך, שמא תטבע נשמתך היקרה בזרמתן הכבירה! אל תירא, סגולת עצמיוּת זו שבטבעך, האובדת בדרך ההפרדה וההתחדשות של התפתחות כבירה, אינה אלא מוּם, חוטר שעלה מקרקע חושך וצלמוות, שיש בו מקוריוּת רק כל זמן לשהוא מוּכּה חיוָרון ופחד מפני האור. והלא על הבּריא שבנפשך תחיה, הבּריא הוא שיגדל וישׂגא באחרית-הימים.

ערב חג המולד בא על נילס לינה לפתע-פתאום.

במשך כל מחצית השנה האחרונה לא ביקר בשום מקום חוץ מביתו של יועץ-המדינה, שהיה סר אליו לפעמים, והם הזמינוהו לבלות את הערב אתם. אולם עוד חי בו זכר חג המוֹלד של אשתקד, אשר אותו בילה בקלַרינס, ורצה להיות בודד לנפשו. כשעתַים לאחר השקיעה יצא מביתו.

בחוץ היתה רוח מנשבת. שכבת-שלג דקה שעוד לא נרמסה כיסתה את הרחובות וכאילו הרחיבה אותם. והשלג הלבן שעל הגגות ועל אדני החלונות הוסיף לבתים לויית-חן חגיגית, אם כי בודדת מאוד. פנסי הרחוב, שהיבהבו ברוח, זרעו את אורם כבהיסח-הדעת על כתלי הבתים; פה-ושם היה אחד השלטים מתנער מחלומותיו ומביט נכחו בריקנות-מחשבה חשוּבת-מַַראֶה. גם חלונות בתי-המסחר המוארים רק למחצה, אשר הסדר בהם נפרע בגלל המיקח והמִמכר הרב שהתנהל באותו יום, היו שונים מן הרגיל והיה להם מראה מוזר של יצורים שקועים בהרהורים. נילס נכנס לתוך הסמטאות, ושם ניכר כבר חג המולד במלואו, כי מן המרתפים והקומות התחתונות עלו לקראתו צלילי זמרה ממושכת, שהתערבו לפרקים בנגינת כנוֹר. ואולם לרוב היו אלה הַרמוניקות שחזרו בלי הרף על נעימות מחול עממיות, נעימות שבתוֹם נגינתן ניכרה השפעת המחול העליז יותר מאשר חדוַת החג. והנה, על כל זה חפפה איזו אילוּזיה של רגלים טופפות ואויר מלא הבל חם – כך נדמה לו כשעמד בחוץ ומתוך בדידותו רחש התנגדות לכל הרעש שבחברוּתיוּת הזאת. בלבו הגה יותר חיבה לפּוֹעל שעמד מחוץ לחלון מוּאר למחצה של חנות קטנה והתדיין עם בנו הנער בדבר אחד הפלאים הזולים שבפנים – נדמה כאילו חשוב בעיניו מאוד להחליט החלטה ברורה מה יבחרו לפני שיעֵזוּ לעבור את המפתן. וכן אותן הגברות הזקנות והעניוֹת שהיה פוגשן שוב ושוב על כל מאה צעדים; כולן היו לבושות אדרות מוזרות ועטופות מטפחות שאבד עליהן כלח, וכוּלן היו מניעות בבושה עדינה את צואריהן הבּלים, כאותן הצפּרים המפחדות מפני בני-אדם. הליכתן היתה לא-בטוחה מעט, כאילו היו יושבות כל הימים גלמודות ועזובות בקרן זוית נשכחת של חדר גבוה בירכתי הבית, ורק בערב הזה, האחד בשנה, עלה זכרונן לפני בני-אדם והוציאוּן החוצה. המחשבות האלה העציבו את רוחו ולבו הזדעזע כמתוך הרגשת חולי, כשדימה לו את חייה האִטיים של בתולה זקנה ובודדת כזאת ובאזניו שמע את נקישותיו המתונות של שעון הבית: טיק-טק, טיק-טק, המרעיפות שניות ודקות ריקות מתוֹכֶן לתוך גביע היום.

היה עליו למצוא לו מקום לסעודת החג, והוא שב והלך בדרך שבא, מתוך פחד סתום שמא ימצא ברחובות האחרים עינויי בדידות חדשים, יתמוּת עמוקה יותר מזו שתקפה אותו כאן והשאירה טעם מר על שפתיו.

כשיצא לרחובות הגדולים, נשם לרוָחה, הרחיב את צעדיו כמתכוון להרעים מישהו בהליכתו, וכדי להבדיל בינו ובין כל מה שהשאיר מאחריו, הקים כחַיץ את הרעיון שאת בדידותו הוא בחר לעצמו בבחירה חפשית.

הוא נכנס לתוך אחד מבתי-האוכל הגדולים.

בעודו יושב וממתין לאוכל, התבונן מאחורי מוסף ישן של איזה עתון באורחים הבאים. כולם, כמעט בלי יוצא-מן-הכלל, היו אנשים צעירים; אחדים מהם באו לבדם; היו מהם שנשאו את ראשם בשחצנוּת, כאומרים לאסור על המסוּבּים לראות בהם אחים-לצרה, ואחרים לא יכלו בשום אופן להעלים את מבוכתם על שלא הוזמנו לשום מקום בערב כזה – אולם הצד השוה שבהם היה שכמעט כולם ביכּרוּ פינות בודדות ובחרו בשולחנות העומדים מן הצד. רבים באו זוגות-זוגות, וברור היה, שרוב הזוגות הללו הם אחים; נילס לא ראה מעולם מספר כה רב של אחים בבת-אחת; רובם היו שונים זה מזה בלבושם ובמראה פניהם, וידיהם העידו עדוּת ברורה על מעמדם השונה. בבואם ובצאתם, ואחר-כך, בשבתם ובשוחחם, כשה היה להכיר בהם סימנים של קִרבה אמִיתית. פה היה האחד נוטה-חסד והשני מעריצו, שם האחד מתקרב והשני מתרחק, והנה תשומת-לב זהירה משני הצדדים, או אף גרוע מזו: איבה מסותרת של האחד לשאיפותיו, לתקווֹתיו ולאמצעיו של אחיו. לרובּם היתה דרושה, כנראה, שעת חג גדול ועמה מידה ידועה של בדידות, כדי להזכיר להם את מוצאם המשותף ולשוב ולקרבם.

בשעה שהיה נילס יושב ומהרהר באלה ותמֵהּ על הסבלנות שבּה כל האנשים הללו ממתינים, בלי שיצלצלו או יקראו למלצרים בקול רם, כאילו כרתו ברית חשאית שעל-פיה נמנו וגמר להשכיח מלבם ככל האפשר את טיב המקום – באותה שעה ראה את אחד ממכּריו נכנס, וההופעה הפתאומית של פנים ידועות לו אחרי המון הפנים החדשות הפתיעה אותו כל-כך עד שקם ממקומו ובירך את הנכנס, מתוך גיל ותמהון גם יחד, ברכת ערב טוב.

“כלום ממתין מר למישהו?” אמר הלז, כשהוא מחפש וָו לתלות עליו את אדרתו.

“לא, אני סוֹלוֹ.”

“ובכן, הרי זה מצוין.”

האורח החדש היה דוקטור היירילד, איש צעיר שנילס פגשו פעמים אחדות ביתו של יועץ-המדינה, וכפי שנודע לו – לא מתוך דברי האיש עצמו אלא מתוך כמה רמיזות מלגלגות של אשת יועץ-המדינה – היה אדם חפשי בדעותיו בעניני אמונה עד לקיצוניות. מפי היירילד עצמו נודע לו, שבענינים מדיניים היה ההיפך הגמור. אנשים מסוג זה לא הּרבּוּ לבוא לביתו של היועץ, שהיה, ככל משפחתו, קלֶריקלי ויחד עם זה נמנה עם הליברלים; והדוקטור היה באמת שייך, הן על-פי השקפותיו והן על פי יחוסה של אִמוֹ המתה, לאחד מאותם החוגים שצצו בעת ההיא חדשים לבקרים ובהם ראו את החופש החדש במקצת בספקנות ובמקצת באיבה, ובעניני דת יצאו מכלל רַציוֹנליסטים ולכלל כופרים לא הגיעו, אם לא היו אדישים לגמרי או לא נטו אל המסתורין, שהיה גם הוא חזון נפרץ למדי. בחוגים הללו, שהיו ביניהם, אגב, הבדלים דקים שונים, רגילים היו לחשוב את הולשטיין לא פחות קרובה ללב מיִיטלַנד, לא רחשו כל אחוה לשבדיה, ולא ענו אמן אחרי הדֶניוּת כפי שהתבטאה בספרות הדֶנית החדשה. נוסיף ונאמר, שידעו את מוֹליֶר יותר משידעו את הוֹלבֶּרג, את בַגֵיסֶן יותר מאוֹהְלֶנשלֶגר, וטעמם האמנותי כמעט נטה למתיקות רגשנית.

השקפות ונטיות אלו, או דומות לאלו, הן שהשפיעו על מהלך התפתחותו של היירילד.

עתה יושב היה וסוקר את נילס בלא בטחה, בשעה שהלז מסר לו את הרשמים שנתרשם ביתר האורחים וביחוד הטעים את העובדה, שהללוּ מתביישים כמעט כולם בחסרון בית או משפחה שתכניס אותם הערב.

“כן, זאת אוּכל להבין בנקל,” אמר בקרירות וכמעט בבוז. “אין בני-אדם באים לכאן בערב חג המולד מרצונם הטוב, ובהכרח יש להם הרגשת עלבון של מגורשים אל מחוץ למחנה, בין שנעשה הדבר בידי אחרים ובין שנעשה בידיהם שלהם. היוכל להגיד לי, למה בא הוא לכאן? אם אין ברצונו להשיב, יאמר נא ‘לאו’ בלבד.”

נילס לא אמר אלא זאת, שבחג המולד האחרון בילה את הערב עם אמו שהלכה לעולמה.

“אני מבקש את סליחתו,” אמר היירילד. “יפה עשה שהשיב על שאלתי, אולם עליו לסלוח לי – מלא ספקות אני כל-כך. הבה אבאר לו: יכולים אנו לשווֹת בנפשנו בני-אדם הבאים הנה על-מנת לבעוט בחג המולד ברגל-עלוּמים, ואני, יודע הוא, באתי לכאן משום רגש-הכבוד שיש לי כלפי חגם של אחרים. זה לי חג המולד הראשון שלא ביליתי בבית משפחה חביבה אחת, שאני מכירה מעיר-הולדתי; עלה בדעתי שהייתי מפריע להם בזמרם את תהילות החג. לא שהיו מתביישים בפני, רציניים הם יותר מדי לכך, אולם לא נעים להם לראות מסב עמהם דם ששירי תהילותיהם הם בעיניו רעוּת-רוח – כך בכל-אופן נדמה לי.”

סעודתם עברה כמעט בשתיקה. אחר-כך הדליקו אש בסיגרותיהם ושניהם באו לכלל החלטה ללכת למקום אחר לשתות שם את הטוֹדי. איש מהם לא רצה לראות הערב את מסגרוֹתיהן המוזהבות של האספקליות ואת הספות האדומות, שהיו רגילים בהן כמעט בכל יתר עברי השנה, ועל-כן ביקשו להם מחסה בבית-קפה קטן, שלא היו מבקרים שם בפעם אחרת.

הם ידעו מיד שלא ישהו שם שעה ארוכה.

בעל-הבית, המלצרים וחבורת מרעים ישבו בפנים החדר ושיחקו ב“לוּ”, כשהם מגלים שני קלפי נצחון. אשתו ובנותיו של בעל-הבית התבוננו במשחק ושירתו את המשחקים, אולם את שני האורחים החדשים לא שירתוּ – אחד המלצרים הביא להם מה שהזמינו. והם נחפזו לשתות את יינם בראותם שהביאו מבוכה על הבית, כי הקולות הושפלו מיד ובעל-הבית שיש ורק חזייתו עליו, לא נתקרר דעתו עד שקם ולבש שוב את מעילו.

“קשה לנו הערב למצוא מנוח לכף-רגלנו,” אמר נילס לאחר שיצאו והלכו במורד הרחוב.

“כן, ודאי כך נגזר עלינו,” ענה היירילד כמעט בפתוֹס.

הם פתחו בשיחה על הנצרוּת. הענין כאילו ריח, באויר.

נילס דיבר בחריפות, אבל בדרך-כלל נגד הנצרות.

להיירילד כבר היו לזרא הויכוחים הנושנים הללו, שלא רצה לחזור עליהם, והוא אמר פתאום, בלי כל קשר מיוחד לדבריו הקודמים: “ייזָהר הא, מר לינה, לנצרות יש כוח ועוז. איוֶלת היא לריב עם האמת השלטת, ובאותה שעה לעשות תעמולה לאמת שבאה לרשת אותה.”

“אם איוֶלת היא ואם אינה איולת – לא זה הענין.”

“אל נא ידבר בקלות-דעת שכזאת; אני לא התכוונתי לטחון קמח טחון ולקרוא לה איוֶלת מן הבחינה החָמרית: איולת היא בתור שאיפה, שאף למעלה מזה. ייזָהר נא, אם אך אין זה צורך הכרחי לאינדיבידוּאליות שלו, אַל אַל נא יטפל בזה לעת-עתה. כמשורר, הלא יש לו כל-כך הרבה עניינים אחרים לטפל בהם.”

“נראה כי אינני יורד לסוף דעתו. הרי לא אוּכל לנהוג בנפשי כמו בתיבת-נגינה, לסלק ממנה מנגינה פחות חביבה על הקהל ולשים במקומה מנגינה אחרת, השגורה בפי כּוֹל.”

"האוּמנם לא יוכל? יש אנשים שיוכלו. אולם יכול היה לאמור: הלא מנגינה זו אנו מנגנים. בכלל, אפשר לעשות בנידון זה הרבה יותר מכפי שמשערים. אין אדם מדקדק כל-כך בהתאמת מעשׂיו. אם יעביד את יד ימינו עבודה קשה ומתמדת, יזרום בה הדם בית-שאת והיא תגדל על חשבונם של שאר האברים, ואילו הרגלים, אם ישתמש בהן רק בשעת הצורך ההכרחי ביותר ייעשו דקות ורזות כמעט מאליהן. את הנמשל הלא ימצא בנקל. יראה נא כמה הכוחות האידיאליים כאן אצלנו ברובם הגדול – וגם הטובים שבהם מתמכרים לתנועת החופש המדינה. יעיין נא בדבר וישמש לו דוגמה. יאמין נא לי: אין מאושר מן אדם הנלחם על מטרה מנצחת, המעדנת את נפשו, ואוי לו למי שהולך עם המיעוט המנוצח, שהחיים מרשיעים אותו על כל צעד ושעל בדרך התפתחותו וגוזרים את דינו לרעה. ולא יוכל להיות אחרת:

כי איך לא יֵמר אדם בראותו את האמת שהוא נושא בנפשו נתונה לשמצה וכל נבל ופוחז בקהל המנצחים בועט בה, בשמעו את האמת הזאת מנואצת בכל פה, ואין לאל ידו לעשות דבר, הלא להוֹקירה ולאהבה עוד יותר, לכרוע לפניה בלבו ביראת-כבוד עמוקה עוד יותר ולראות את פניה היפים קורנים ומזהירים כבתחילה באור-הנצח הנעלה, למרות העפר המעוּפר במצחה הלבן, למרות אדי-הרעל הכבדים המתקשרים מסביב לראשה העוטה הוד. אכן מר לו מר, אי-אפשר שלא יוטל פגם בנפשו, שלבו יתעייף מלשׂנא, יתכנס בתוך צללי הבוז הקרים, ומתוך צערו הקהה, יתן לחיים לעבור על פניו בכל הדרם בלי לקחת את חלקו הוא בהם. כמובן, אם יש באדם די כוח לעמוד איתן, במקום בחור בדרך הקלה ביותר – לנתק את כל הקשרים עם ההיסטוריה – אם יוכל לעמד מלוא קומתו ולאזור את כל כוחות רוחו לשמור את אהבתו בלבו, לקבל את כל המכות והתבוסות הניחתות עליו בזו אחר זו ובכל-זאת לאמץ את תקוָתו המבוססת בדמה אל לבו ולשָׁמרהּ כבבת-עינו, בשעה שהוא מטה אוזן לצלילים העמומים מבשרי התקופה החדשה, ועיניו שומרות את דמדומי האור הרחוקים והרועדים, שאולי ייגלו יום אחד בכל הדרם – הוֹ, אילו היתה בו רוח כזאת! אבל מוטב שלא יעמיד את עצמו בנסיון, לינה! ישָווה נא בנפשו חיי אדם כזה, אם יבוא למלא כגיבור אחרי דבריו. הן לא יוציא הגה מפיו, אשר לא יעורר נגדו קריאות בוז. את דבריו יעקמו, ישקצו, יסרסו, ויהפכו למוקשים בעָרמתם, ישליכוּם לרגליו, ואחרי שילקט אותם מן העפר ויתקנם על-מנת שייאמרו שנית, ימצא פתאום את העולם כולו חֵירש ואוטם את אזניו מלשמוע לו. ואז חייב יהיה להתחיל הכּוֹל מחדש במקום אחר, ובאותן התוצאות, שוב ושוב. ואולי יֵמר לו יותר מכּוֹל לראות אנשים ונשים אצילי-רוח, שהוא מעריצם ומכבדם למרות השקפותיהם השונות משלו, והנה גם הם טועים בו ובָזים לו. ומן ההכרח שכך יהיה, אחרת לא יוכל להיות. אין לאנשי-אוֹפּוֹזיציה לחכות שתתנפל עליהם המפלגה השלטת בגלל דעותיהם ומטרותיהם האמִתיות אלא בגלל הדעות שרצוי למפלגה זו לשים אותן בפיהן; וחוץ מזה, האם אפשר להבדיל בין מעשה אלימוּת ובין הכוח שבו מדכאים את החלש? והרי לא ידרוש שום אדם, שבעלי השלטון יחלישו את כוחם בכוונה, כדי לתת בידי האופוזיציה חרב חדה כחרבם הם. אולם מלחמת האופוזיציה אינה נעשית בגלל זה פחות מכאיבה פחות מעַנה. והאם באמת סבור הוא, לינה, שיֵצא אדם למערכה בצפּרני הפֶֶּרֶס הטבועים בבשרו בלי אותה ההתלהבות העיוורת והעקשנית שקנאוּת שמה? והלא אי-אפשר בשום אופן להיות קנאי לדבר שבשלילה! לקנא לרעיון, שאין אדון לעולם! ובלא הקנאוּת לא יהיה לו הנצחון! הס, יקשיב נא!"

הם עמדו לפני בית אחד, שהורם שם הוילון מעל אחד החלונות בקומה הראשונה ובעד האשנב הפתוח נישאו אליהם קולות צלולים של נשים וטף:

יֶלֶד יֻלַד בְּבֵית-לֶחֶם,

בְּבֵית לֶחֶם!

עַל כֵּן תָּשִׂישׂ יְרוּשָׁלָיִם.

הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּיָה!

הם הלכו הלאה שותקים. במורד הרחוב עוד רדפה אחריהם המנגינה, וביחוד קולות הפסנתר.

“השָׁמַע,” אָמר היירילד, “השָׁמע מה גדולה היתה ההתלהבות שבה נאמרה מלת-הנצחון העברית העתיקה? וּשני שמות הערים הללו! ירושלים – זה היה יותר מסמל העיר כולה: קופנהאגן, דנמרק; הכוונה היא לנו, הנוצרים הנאמנים שבעם.”

“אין אלוהים בעולם, והאדם הוא נביאו!” אמר נילס במרירות, אבל גם ביגון.

“האומנם?” לעג היירילד. לאחר שעה קלה אמר: “תנועת הכפירה היא פיקחית מאוד, ותכליתה אינה אלא להכזיב את כל תקווֹת האנושוּת ודמיונותיה. האמונה באדון-עולם שהוא שופט צדק, היא מִקסם-דמיונהּ הגדול האחרון של האנושות, ומה יֵצא לנו מזה אם ייכזֵב גם הוא? אז תרבה יותר החכמה, האם יַרבֶּה הדבר גם את עָשרהּ ואָשרהּ של האנושות? אני אינני רואה זאת.”

“אולם האם איננו מבין,” קרא נילס לינה, שביום שייקרא דרור לאנושות באמירה: אין אלוהים! ייבָראו כמו ביד-קסם שמים חדים וארץ חדשה. רק אז יהיו השמים לאותו מרחב אינסופי חפשי, במקום העינים המשוטטות בכּוֹל והמאיימות על הכּוֹל. רק אז תהיה לנו, תהיה ארץ-האבות, מולדת לבּוֹתינו, שלא נשהה בה רק זמן קצר כאורחים עוברי-אורח, אלא כבני-בית, כל הימים. וכמה ירבה אז ערך החיים, שבהם יתרכז הכּוֹל ושום דבר לא יישאר מחוץ להם. זרם האהבה הכּביר העולה כעת אל אלוהי המאמינים יימָשך, כשיתרוקנו השמים ארצה, יפלס לו את נתיבו אל סגולות האדם היפות, סגולות שקישטנו בהן אותה האלוהות למען תהיה ראויה לאהבתנו. צדק, חנינה, חכמה – מי יקרא בשמות כולם? הלא מבין הוא, כמה מאוּשר יהיה האדם, אם יוּכל לחיות את חייו ולמות את מותו כבן-חורין, בלא מוֹראם של ייסורי גיהִנוֹם ובלא ציפיה למלכות השמים, כשהוא ירא רק מפני עצמו ומנפשו ובעת תקוָתו? כמה יגדל אז רגש האחריות שבלבו וכמה יחזקהו כשיֵדע שאין עוד לכַפר על עווֹנות בחרטה חסרת-פעולה ובתשובה שפלת-רוח – שאין לתקן אלא על ידי הטוב את הָרַע שעשה ברשעתו."

“נראה כי אמונתו באנושות גדולה לאין ערוך; הרי הכפירה עוד עתידה לדרוש מבני-אדם הרבה יותר משדורשת מהם הנצרות.”

“כמובן!”

“כמובן… אולם מנַין יימָצאו לו כל היחידים האמיצים הללו – שמהם יבנה את האנושות הכופרת שלו?”

“לאט-לאט תחנך אותם הכפירה על ברכיה. היטב אני יודע שלא הדור הזה ולא הדור שיבוא אחריו ואף לא הדור השלישי יהיה בכוחם לשׂאת את דגל הכפירה, אולם בכל דור ודור יקומו יחידים, אשר יחיו עליה ובשמה ימותו, וכך יעמידו לנו ברבות הימים שושלת-יוחסין רוחנית, שעליה יביטו הבאים בגאוֹן, ויעשו כמעשיה. רק ההתחלה כה קשה – בראשית הקרב כורעים מרבית הלוחמים ונופלים, גם אלה המנצחים חוגגים את נצחונם בדגלים קרועים, כי המסורת הגודמת עדיין מפעפעת בדמם, ויש באדם עוד הרבה מלבד מוחו שצריך לחנך ולחדש: דמו ועצביו, תקווֹתיו וגעגועיו, אפילו חלומותיו, גם אותם. אולם אין דבר, לבסוף תגיע השעה והמעטים יהיו הרבים.”

“כך הוא סבור? אני מחפשׂ הגדרה לדעותיו – האם לא נוכל לקרוא להן כפירה של חסידוּת?”

“כל כפירה אמִיתית…” התחיל נילס, אולם היירילד מיהר להפסיקו.

“כמובן!” אמר, “כמובן, סוף-סוף, יהיה לנו רק שַעַר אחד ומיוחד, קוּף של מחט אחת יחידה להעביר בו את גמַלי העולם כולו!”

י

בראשית הקיץ חזר אריק ריפסטרופּ לביתו מאיטליה, שישב בה שתי שנים. הוא יצא לשם כפַסָל וחזר כצייר. גם השעה שיחקה לו והוא מכר את תמונותיו וקיבל הזמנות חדשות.

ההצלחה המהירה הזאת בצעדו הראשון באה לו רק הודות לבטחון שבו כינס סביבו את מעגל כשרונו הצר. הוא לא היה אחד מאותם הכשרונות הכבירים ומבַשׂרי-הגדוֹלוֹת שיש בכוחם לנחול את כל זרי הדפנים, שכל חייהם עלי אדמות הם הילולה אחת ארוכה, שמרכבת-גאוָתם עוברת, כמרכבתו של בַּכחוּס, בכל הארצות וזורעת זהב בכל מקום וגאוֹנים רכוּבים על-גבי כל הפנתּרות הרתוּמות. שייך היה לסוג האנשים, שבלבם מוצנע חלום הפורשׂ שם שלום וקדושה על קרן זוית אחת ובה מתגלה עצמיוּתם יותר מכּוֹל וגם פחות מכּוֹל וגם פחות מכּוֹל. ומכל מה שהם יוצרים בתחום אמנותם עולה תמיד אותה הנעימה מלֵאת הגעגועים, ועל כל אחת מיצירותיהם טבוע בדיוק אותו חותם הקִרבה, כאילו כולן תמונות של אותו נוף המולדת הקטן, אותו הנוה השאנן החבוי בהרים. כמוהם היה גם אריק – כל כמה שצלל באוקיָנוס היוֹפי, רק אותה הפנינה העלה תמיד מנבכיו. תמונותיו הצטיינו בקָטנן: במרכזן דמות אדם יחידה ומכחילה בצִילהּ, מאחריה אדמת מישור או כּיכּר מגוּדלת שׂיחים ובאופק זוהַר אדום-כתום של שמש שוקעת. באחת התמונות האלה צוּירה נערה צעירה המנחשת את עתידותיה, כדרך האיטלקים. היא כרעה על ברכיה במקום שכתם-עפר שחום עולה מבין עשבים נמוכים; מצוארה התירה את עדיהּ בדמות לב, צלב ועוגן עשוי כסף-מקשה והם היו מפוזרים על האדמה; היא כרעה על ברכיה, עיניה עצומות בדבקות וידיה האחת מאהילה עליהן, בעוד ידה האחרת שלוחה כמבקשת אושר אהבה שאין הלשון יכולה לתארו, יגון מר שרק בכוח הצלב להמתיקו מעט, ותוחלת ממושכת של חיי יום-יום. היא עוד לא העֵזה לנגוע בידה בעפר, כה חרֵדה היתה היד בתוך הצל הקר ומלא התעלומה, לחייה מאדימות ופיה רועד בין תפילה לבכי. האויר מלא הוד, שמש אדומה ולוהטת מטילה אימה במרומים וזוהר נוּגה ורך על הכיכר המגודלת שיחים. “לוּ אך ידעת את הצפוי לך: אושר אהבה שאין הלשון יכולה לתארו, יגון מר, שרק בכוח הצלב להמתיקו מעט, או תוחלת ממושכת של חיי יום-יום?”

והיתה תמונה אחרת, שבה אומדת זו וצופה בגעגועים על הערבה השחומה, תומכת את לחיה בשתי ידיה השלובות נעימה כל-כך בכליון-נפשה התמים, זועפת מעט על החיים הרעים, שהיא נותנת להם לחלוף. למה זה לא בא אֶרוֹס עם ורדיו המנשקים האוּמנם יחשבנה עוד לתינוקת? עליו רק לגעת בלבה המתפעם, הו, עולם שלם יש בקרבוֹ, עולם מלא עולמות – לוּ אך התעורר וקם! ולמה זה יִדוֹם עולמה? הלא הוא מוטל שם כפֶקע של שושן, אשר בקרבו חתום כל מתקוֹ ויפיו, והוא חי רק לעצמו וסובל מעצמו; כי יודע הוא שמזומן לו דבר-מה, אם כי עדיין אינו יודע מה הוא. האם לא נגע הפלא הזה כמשב חום בעליו, האם לא ירד כאור אל תוכו, עד האוֹפֶל המאדים אשר בו, במקום שבושׂם עדיין עצור בתוך עצמו, עדיין חסַר ריח, מגוּבש ורוֹדם בתוך דמעה רועדת! האוּמנם לא יבוא הדבר לעולם? האם לא יתעוררו לעולם הכוחות הרודמים בתוך עוֹלמה, לא יתברכו מן האוצרות האצורים בו? האוּמנם לא ייפתחו הפקעים לעולם באוֹדם היקיצה, בעוד קרני השמש קורצות ורוחשות-לוחשות בין העלים. אכן לא תוכל לשׂאת עוד את פני אֶרוס זה, שפתיה כבר מרטטות וגרונה נחנק, בעזוּת נואשת עיניה שלוּחות למרחקים, והראש הקטן מוּרָד ביאוש גובר והולך; בנחת היא מסִבּה את פניה העדינים אל פְּנים התמונה, במקום שרוח קלה מעלה אבק אדמדם, מחליקה על-פני שיחי הרותם הכהים, המוריקים לנוכח שמי זהב.

כך היה אֶריק מצייר וכל מה שעלה לפניו במחשבה מצא תמיד את ביטויו בתמונות כאלה. אכן אף יצירות אחרות היו נולדות במוחו וגעגועיו היו עשויים להוציאו מן המעגל הצר שהִתלוָה לעצמו, אולם משיצא אל מחוּצה לו וניסה לרעות בשׂדוֹת אחרים, היתה תוקפת אותו הרגשה מקפיאה ונוּגה – שהוא נוטל בהקפה מאחֵרים, ויצירותיו שוב אינן שלו. ובכל פעם שחזר מדרך בלתי-מוצלחת כזאת, שאמנם הקנתה לו ידיעות חדשות ורבות יותר מששיער, היה נ עשה אֶריק היפסטרופּ עוד יותר משהיה, מתמכר כולו, כמעט בלהט חולני, לעצמיותו, ולכל מקום שהלך היתה אמוּנה נלהבת, שהיתה נר לרגליו, טבוּעה בכל הליכותיו. נדמה לו כאילו קלסתרי הדמוּת הנאים, שהיו עולים לפניו בחלום – אחיותיהן הצעירות של נערות פּרמיג’אנינוֹ הזקופות, אשר צואריהן מוארכים וידיהן ארוכות וצרות, ידי בנות-מלכים – מסִבּוֹת אל שולחנו, מגישות לו את גביעו בתנועות מלאות חן והוד-אצילוּת, והוא הולך שבי אחרי תוֹם חלומותיהן שקויי האור, עם בת-צחוקה המסתורית והפונה פנימה של לואיני, העדינה עד בלי די במתק תעלומותיה.

אולם יש שאחרי שעבד את אלוהיו באמונה אחד-עשר יום, באו ימים שבהם גברו כוחות אחרים בלבו ותקפה אותו תאוָה משכרת לתענוגות גסים, ואז היה מתנפל לתוכם אחוּז תשוקה אנושית קודחת להריסה עצמית, שכל עוד הדם לוהט, כמו שלוהט דם האדם, היא נמשכת לעלבונות, לעקשוּת ולזוּהמה בעָצמה לא פחותה מעָצמת השאיפה האחרת, האנושית כמוה – שאיפת הנפש להישאר גדולה וטהורה, גדולה וטהורה משהיא באמת.

ברגעים כאלה לא היה שום מעשה גס ופרוּע יותר מכדי שתקוּץ בו נפשו, ולאחר שחלפו לא יכול היה עוד במשך ימים רבים להשיב לו את שיווי-המשקל בחייו, כי בעצם לא היתה ההוֹללוּת מטבעו כל-עיקר – בריא היה יותר מדי והחלומות לא הרבּוּ להרעיל את נפשו – היה זה רק מעין מרד בכוחות-האמנות הנעלים, כמעט מעין נקמה, כאילו עלבה נפשו על שבחר במטרה אידיאלית זו שמסיבות החיים המריצו אותו לרדוף אחריה.

בכל-זאת לא ניכּרו בחוץ עקבותיה של מלחמה קשה זו שנלחם מפּנים ומאחור בארי ריפסטרופּ והיא לא עוררה כל צורך לשַתֵף בה את בני סביבתו. לא, הוא נשאר אותו העלם הפשוט ועליז-הרוח שהיה, גס במקצת מתוך פחד מפני ההרגשות שניתן להן ביטוי, דומה במקצת ללִיסטים מזוין בגלל כוחו לכבוש, לחתוף ולקחת. אולם בעמקי נפשו היתה רוחשת נהימה חשאית, וברגעי דומיה היתה גם בוקעת לפעמים, כצליל פעמונים העולה מעיר שטבעה בתהומות הים. מעולם עוד לא הבינו הוא ונילס איש את רעהו כמו שהבינו עתה; זאת הרגישו שניהם וחידשו, מתוך שתיקה, את ברית ידידותם הקודמת; וכשהגיעה עונת החגים, ונילס החליט סוף-סוף לבקר את דודתו רוזַליה, אשת הקונסול קלוֹידי בפיוֹרדְבִי, נלוָה גם אריק אליו.

דרך-המלך העולה אל פיוֹרדְבִי, בין חורשות מוֹריקות ושדמות פוריות מכניסה את הבא העירה בין שתי משׂוכות-קוצים גבוהות, הגודרות את הגינה שבירכתי ביתו של הקונסול קלוֹידי ואת גנו הגדול שעל החוף. מה סופהּ של דרך זו – האם היא נגמרת בחצר הקונסול, הגדולה כאחד המגרשים, או משׂתרכת הלאה ואחרי שהיא עוברת בין אסמיו ומגרש-העצים שלו, היא נעשית אחד מרחובות העיר – שאלה זו עוד לא נפתרה עד היום הזה. רבים מעוברי-האורח משׂרכים שם את דרכם ונוסעים הלאה, אבל רב גם מספרם של אלה עומדים מִלכת, כאילו הגיעוּ למחוז-חפצם, לאחר שהם עוברים את שערו המזוּפת של בית הקונסול, שער הפתוח תמיד לרוָחה ועל צלעותיו שטוחים עורות ליִבּוּש.

הבנינים שבחצר היו עתיקים כולם, חוץ מן המחסן הגבוה, זה שגג-הצפחה הכהה והמשמים שלו נודע בפיורדבי כגדול החידוּשים במקצוע הבַּנאוּת. המסדרון הארוך והנמוך נדמה ככורע תחת נֵטל שלוש העליות הגדולות שמעליו ונשען בקרן זוית אחת אפֵלה אל לבית-המשׂרפות והרפתים, ובקרן זוית אחרת, בהירה יותר, אל המחסן. בקרן הזוית האפלה הסתתרה הדלת האחורית של החנות; יחד עם חדר-הפועלים, הלשכה וחדר-המשרתים היתה עולם קטן ועגום בפני עצמו, שהתמזגו בו ריחות שונים ומשונים של טבק זול ועפר רצפות, חמיצות דגים מיוּבּשים וטחב צמר, ומילאו את האויר הבל כה עבה שכמעט אפשר היה לחוש את טעמו. אולם מי שעבר אחר-כך דרך הלשכה הספוגה בריחה החריף של לַכַּת-חותמות אל הפרוזדור המבדיל בין עסקי יום-יום לחיי המשפחה, היה נוי הקישוטים כאן מכינו לקראת האויר רוֵה הבשׂמים הענוגים, שמילא את החדרים. לא היה זה ריחו המבוּשׂם של זר פרחים. אף לא של פרח אחד, פרח ממש – זאת היתה האטמוספירה המסתורית ושקוּית הזכרונות השורה בכל בית-הולדת, אף כי אין מי שיוּכל לאמור ברוּר, מהיכן היא נובעת. לכל בית יש האטמוספירה שלו, והיא מזכירה דברים לאלפים – ריחן של כסיות בלוֹת, קלפים חדשים או פסנתרים פתוחים, אולם תמיד היא שונה ומיוחדת לעצמה. אפשר למלא אותה קטורת, מיני בשׂמים ועשן סיגריות, אולם אי-אפשר להטביעה – תמיד תעלה ותצוף ושוב תשרה שם כקודם. כאן ריחף ריח פרחים, לא צפּרנים או שושנים, אף לא כל פרח אחר שבגן, אלא, כפי שאפשר היה לשער, ריח אותם הפרחים הדמיוניים, החבצלות ענוגות-הספיר, המשתרגות בהדר ציציהן על-פני צנצנות-החרסינה העתיקות. וכמה היה הולם את החדרים הגדולים הללו עם תקרותיהם הנמוּכות ורהיטיהם – זו מורשת האבות ואצילוּתם העתיקה! הרצפות הלבינו כשם שהלבינה רק רצפת חדרה של סבתא; הכתלים היו צבוּעים צבע אחד עם שרטוטי לוֹיוֹת קלים ובהירים, העולים לקראת התקרה, שורד מצויר היה באמצעיתה; והדלתות היו מגוּלפות עם ידיות-פליז מבהיקות בדמות דוֹלפינים. על החלונות בעלי הזגוּגיות הקטנות נתלו וילאות דקיקים מעשה תחרים, לבנים כשלג והדוּרי קפלים, מחוברים בחֵן עגבני בסרטי צבעונין, כאפריון הנטוי על ערש-הדודים של קוֹרידוֹן וּפיליס; על ספי החלונות צמחו בעציציהם, המנוּמרים יָרוק, ציצים ופרחים של ימים רחוקים, חבצלות-אפריקה ופעמוני-פּירמידה כחולים, הדסים ענוּגי עלים, וֶרבֶּנוֹת אחוזות להבות וגֶרניוּם ססגוני כפרפרים. ואולם הרהיטים, רק הם הטביעו את חותמם על הכּוֹל – השולחנות הכבדים עם הלוחות הרחבים העשויים עץ אדום-כהה שכָהָה, כסאות שגבותיהם מקיפים את היושב עליהם כנסורת רכה, ארונות בעלי צורות שונות ומשונות, ארגזים ענקיים, משוּבצים ציורים מיתוֹלוֹגיים בעץ זהבהב, דַפנֶה, אַרַאכנֶה ונַרְקיסוֹס; היו גם תיבות קטנות עם רגלים דקות ומבורגות, שבכל אחת ממגרותיהן היתה קבועה משׂכית-שיש דומה לעץ – בתים מרובעים ובודדים עם אילן סמוך להם; כל אלה יצאו מתחת יד האומן זמן רב לפני נפּוליאון. גם אספקלריות היו שם, עם פרחים מצוירים על זכוכית בצבעי לובן וברוֹנזה: קני-סוף ופרחי לוטוס הצפים על מים מבהיקים; והנה הספּה, לא כאותם הרהיטים הפעוטים העומדים על ארבע ויושבים בהם בשנַים, אלא יצירה מוצקה ובריאה המתנשאת מן הרצפה, אגף שלם ומרוּוח המחובר בכל אחד משני צדדיו לארון משכּית, ומעל לזה שוב ארון קטן מעשה גילוף שגבהו כקומת איש וראשו עטור בכד נושן ויקר-המציאות, העומד למעלה מהישׂג יד אדם. אין להתפלא על העתיקות הרבות שנצטברו בבית הקוֹנסול, כי גם אביו ואבי-אביו לפניו היו באים להינפש בין הכתלים האלה מעמל יומם במגרש-העצים ובלשכה.

סבו של הקונסול בֶּרֶנְדט בּרנדטסֶן קלוידי, ששמו עדיין נקרא על העסק, הוא שבנה את הבית והחצר והתמסר ביחוּד לחנוָנוּת ולמסחר בתוצרת התעשיה. האב יסד את סחר העצים, קנה את הקרקעות הסמוכות לחצר, בנה את האסם ונטע את שני הגנים; קלוידי, בנם החי, הקדיש את כוחו ומרצו לסחר התבואה, בנה את המחסן ויחד עם פעולתו המסחרית גם כיהן כסגן-קונסול של אנגליה והנוֹבֶר וסוכן של חברת “לוֹיד”; סחַר התבואה והשיִט בים הצפוני גזלו את מרבית זמנו ולא יכול היה להשגיח על יתר ענפי העסק אלא השגחה שטחית בלבד; על-כן חילקם בין קרוב שירד מנכסיו ובין משרת זקן וקשה-עורף שהכביד תמיד על הקונסול בדרישתו לתת יתרון לעבודת-השדה על-פני המסחר והמרכולת; כשבאה עת החריש, היו יכולים להשיג להם סוסים מכל מום שירצו, אבל לאת סוסיו הוא השֵׁד יקחהו אם יַרשה להם לקחת! אולם מכיון שעשה את עבודתו באמונה ובשקידה, העלימו עין מחסרונותיו אלה.

הקונסול קלוידי היה כבן חמשים ומעלה, בעל קומה ותוי פנים ישרים ועזים, מסוּרבּלים מעט; יש שהפיקו הפנים האלה פקחוּת קרירה ומרץ ויש שהביעו תאוותנות מכוערת ופראית. כשם שהשׂכיל לשאת-ולתת עם איכרים פיקחים ולישב את חשבונותיו עם בעלי-חובות עקשנים, כן ידע להתבדח עם בעלי-עבירה מזקינים על בקבוק יין אחרון, להקשיב לסיפורי-המעשיות הגסים שלהם או לספרם בכל אותה הפשטוּת הגלויה והציורית, שעשתה אותו מפורסם בכל הסביבה.

אולם בזה עוד לא נתגלה לנו האיש כולו.

מחוֹסר השׂכלה מספיקה לא מצא את ידיו ואת רגליו בשום דבר שמחוץ לחיי-המעשה. ואולם על-כן לא בז למי שלא הבין, ואף לא העלים שדבר זה או זה נשׂגב מבינתו; מעולם לא עלה על דעתו להרבות להג על דברים כאלה ולדרוש שישימו לב ללהגוֹ זה משום שהוא אדם עשיר בנסיון ומכניס מסים וארנונות רבים לאוצר הממשלה. אדרבה, יושב היה ומאזין כמעט באֵמון ילדותי לשיחותיהם של גברות ואנשים צעירים בענינים העומדים ברומו של עולם, לפעמים שואל, מתוך עניווּת גמורה ובקשת סליחה, שאלת-תם בענין הנידון, וכמעט תמיד מקבל תשובה כהלכה; ואז היה מודה על התשובה בכל החיבה הידועה כל-כך שרוחשים לַצעירים רעיהם הגדולים מהם בשנים.

בכלל, ברגעי התעלוּת ידועים אפשר היה לעמוד על תכונה אחת יפה להפליא בטבעו של הקונסול קלוידי – עיניו האפורות הבהירות היו מתמלאות אז יגון געגועים, בת-צחוק נוגה היתה מרחפת על שׂפתיו המלאות ונעימת יִחוּל ספוּגת זכרונות נשמעת בקולו, כאילו התגעגע על עולם טוב מזה שדבק בו, לפי דעת רעיו ומכּריו, בכל לבו ונפשו.

בין אותו העולם שכולו טוב לבינו היתה המתווכת אשתו. היא היתה אחת מאותן הנשים הבתוּליוֹת חיורות בפנים והענוגות, שאין להן הכוח או החוש הדרוש או אומץ-הלב למצות את כוס אהבתן עד תוּמה, עד שלא תדענה את נפשן. אף לרגע קל אחד לא תכה אותן האהבה בסנוורים עד שתפֵּלְנה עצמן לפני גלגלי מרכבתו של אליל-לבבן. זאת לא תעשׂנה בשום פנים. אבל חוץ מזה עלולות הן לעשות הכּוֹל למען אהוּבן – את החובות הקשות ביותר תמלאנה, את הקרבנות הכי מכאיבים תקרבנה ומפני כל העלבונות שבעולם לא תירתענה. כאלה הן הטובות שבהן.

אמנם מן הגברת קלוידי לא נדרשו הקרבנות הללו, אבל אין לאמור שחיי נישואיה עברו בלא יסורים ומכאובים – כי מי בעיר פיורדבי לא ידע את הסוד שהקונסול לא היה נאמן ביותר לאשתו, ביחוּד לפני שנים מספר, שאז אף יוחסו לו ממזרים אחדים הן בעיר והן בכפרים הסמוכים. שמועות אלה גרמו לה, כמובן, הרבה צער, ולא על-נקלה עלה בידה לכבוש את רגשותיה, את קנאתה, רוּגזהּ ובוּזהּ, חרפתהּ ופחדהּ המדַכּא, כאשר חשה את קרקע עולמה נשמטת מתחת כפות-רגליה. ואולם היא עמדה בנסיון. לא רק שלא עברה אף מלת תוכחה אחת את דל שפתיה, אלא אף מנעה את בעלה מכל וִידוי שהוא, מכל בקשה גלויה של סליחה ומחילה מכל דבר שהיה עלול לגרור הבטחה לחזור בתשובה. היא הרגישה שכאשר תפתח את סגוֹר שפתיה לא יֵדע עוד לבּה כל מעצור והיא תעזוב את בעלה לבלי שוב. יפה היתה השתיקה ליסוריה, ומתוך שתיקה זו ביקשה להטיל את אשמוֹת בעלה גם על נפשה שלה, שהקימה מחיצה בינו לבינה ולאהבתה לא היה די כוח להרסהּ. את חטאה זה עלה בידה להגדיל בעיניה כל-כך, עד שהיתה צריכה לבקש כפרה לנפשה, והגיעו הדברים לידי כך, שפשטה שמועה מוזרה: כל אותן הנערות שנתפתו לקונסול לא זו בלבד שפרנסתן מובטחת להן, אלא יד אשה נעלמה אף מגִנה עליהן, שומרת עליהן מכל רע, תומכת ומדריכה אותן.

נמצא שעבירה גררה מצוָה ושחוטֵא וקדוֹשה הועילו זה לזה לתקן את עולמם.

לקלוידי ואשתו נולדו שני ילדים: בן אחד שעבד בלשכת-מסחר בהַמבּוּרג, ובת שטרם מלאו לה תשע-עשרה שנה ושמה פֶנימוֹרה, כשם הגיבורה ב“ס”ט רוֹש", אחד הרומנים של הגברת פוֹן פּלצוב, שהיה חביב מאוד על קהל הקוראים עוד לפני שנישאה הגברת קלוידי לאיש.

ביום שהיתה הספינה צריכה לבוא לפיורדבי יצאו פנימוֹרה והקונסול אל הנמל לקדם את פני נילס ואריק. הפתעה נעימה היתה לנילס בראותו שבת-דודו יפה וטוֹבת-חן – כי עד היום ההוא זכר אותה רק על-פי תמונת-משפחה ישנה וגרועה, שבה עמדה בקבוצה אחת עם אחיה והוריה, פני כולם אדומים כאודם הקדחת ותכשיטיהם כבדים בזהב, כיד הצַלָם הטובה עליו. והנה עתה היתה כה נחמדה בשמלת-הבוקר הבהירה ובסנדלים הזעירים עם הסרטים השחורים הלופפים את גרביה הלבנים. עומדת היתה ורגלה האחת שלוחה אל קצה המעבוֹרת והיא מרכינה את עצמה בבת-צחוק כדי להושיט לו את ידית שמשייתה לאות ברכה ושלוום עוד לפני שנעצרה הספינה. כמה אדומות היו שפתיה וכמה לבנות שיניה, ומה ענוגים היו שרטוטי המצח והרקות מתחת למגבעת איגֶניה הרחבה וסרטי-התחרים השחורים והארוכים היורדים ממנה, משובצים פניני-זכוכית. לבסוף קשרו המלחים את המעבורת אל החוף, והקונסול הלך משם מיד עם אריק, שכבר הספיק להתוַדע אליו בעוד רצועת מים רחבה מפרידה ביניהם – כעבור רגע כבר שיתף אותו בשיחה היתוּלית עם אשה נובלת, אלמנתו של עושה-כובעים ממַכּריו, על הרפתקאות הנסיעה ומחלת-הים שתקפה אותה בספינה, ורגע משנהו העיר מתוך התפעלות את תשומת-לבו של האורח אל האוֹגים הגבוהים שאצל בית ראש-המחוז ואל ספינת-המפרשׂים החדשה העומדת במַספנה של תומס רַסמוּסֶן.

נילס בא אחריהם עם פנימורה. היא הורתה לו על הדגל שהתנפנף בגן הגדול לכבודו ולכבוד רעוֹ, ואחר-כך פתחו בשיחה על ביתו של יועץ המדינה. שניהם הסכימו תיכף ומיד, שאשת יועץ-המדינה היא קצת… שמינית שבשמינית… ולא רצו לבטא את התואר העומד על קצה לשונם, ואולם פנימורה הידקה בת-צחוק מהַתלת בין שתי שׂפתיִם קמוצות ועשתה תנועת חתוּל בידהּ; ציור זה די היה בוֹ, כנרה, לשניהם, והם חייכו רגע, אך מיד נעשו רציניים. מתוך שתיקה המשיכו את דרכם כשהם מרבים להרהר ולתמוֹהּ כמה מצאו חן זה בעיני זה.

פנימורה חשבה למצוא בנילס אדם בעל-צוּרה יותר, בעל אופי מסוים יותר, שעצמיוּתו ברוּרה ומוחלטת, כעין מלה מודגשת בדגש חזק. נילס, מאידך גיסא, מצא הרבה יותר משבּיקש: הוא מצא אותה יפה ונחמדה, כמעט מקסימה, למרות השמלה המחמירה יותר מדי שלבשה כדרך הגברות בעיירות הקטנות. כשהסירה את מגבעתה מראשה, לאחר שנכנסו אל פרוזדור ביתו של הקונסול, והתחילה מתקינה את שׂערותיה כשהיא מביטה כלפי מטה, היו תנועות ידיה וזרועותיה מלאות חן ורוך עד להפליא, ולבו של נילס היה מלא תודה על התנועות הללו, הדומות בעיניו לחיבּוקים; וכל אותו היום ואף ביום שלאחריו לא יכול להשתחרר מרגש תודה זה, שהיה גם מעט מוזר בעיניו; לרגעים תקָפוֹ הרגש בכוח כביר כל-כך, שהיה רואה עצמו מאושר לוּ יכול להודות לה בפיו על היוֹתה כה יפה וכה נחמדה.

לא עברו שעות מרובות ואֶריק ונילס הרגישו עצם שניהם כבני-בית לכל דבר, ומקץ ימים אחדים כבר היו שקועים ראשם ורובם באותה הבטלה הנוחה והקבוּעה שהיא עיקר החיים בנאות-הכפר ושכה קשה לשמור עליה מפני טרחנותם של אנשים חביבים, המתנכלים לה; צריכים היו לאזור את שארית כוחותיהם הדיפלוֹמטיים כדי להיפטר מסעודות-ערב כבדות ומטיולים ארוכים בים, להיחלץ מנשפי המחולות ומהצגות החובבים, שהיו מטילים עליהם אֵימה חדשים בקרים. לפעמים היו רוצים שביתו וגנו של הקונסול יימצאו על אי שומם, ולבו של רובינסון ודאי לא התחלחל בראותו סימני פסיעות בחול יותר משהתחלחלו הם כשראו אדרות של זרים על הקולב שבפרוזדור או בשעה שגילו ארנקים לא מוכּרים על השולחן שבטרקלין. בוחרים היו דווקא להיות כאן לבדם, כי עוד לא עברה מחצית השבוע הראשון וכבר היו מאוהבים שניהם בפנימורה. זאת עדיין לא היתה אותה האהבה הבוגרת, המוכרחה לדעת את גורלה, התובעת קעין גמוּר על האשה; עדיין לא זה, אלא רק דמדומי האהבה הראשונים, המרחפים באויר כמין אביב נפלא, מלא געגועים נוּגים ואותו יגון ואותו חוסר-מנוחה, אשר בהם חרדת האושר הצנוע. הגיוֹנוֹ של האדם הוא אז הוא כה רך ועדין, שהוא מוכן ומזומן להיקרע בכל רגע ממקומו וללכת אחרי קריאת הלב. אור תועה על-פני הים, רחש העובר בעלים, ואפילו רק פרח המפַתֵח את עליו, כוח-משיכתם אז רב וכביר. ותקווֹת סתומות שאין להן שֵׁם מהבהבות פתאום ומרעיפות זהרי שמש על העולם כולו; ולפתע-פתאום אף תאסוף השמש את נָגההּ: נשימת יאוש רכּה מעיבה את פני הזוהר, ושוּליה האפורים מאפילים על כל זיקי התקוה – יאוש כזה, מרירות יאוש מתוקה, הכופפת את ראש האדם בפני גורלו וממלאת את לבו רחמים על עצמו, יאוש מרַנן, המוליד קינות חרישיות וגווע באנחה מקוטעה!.. ואחר-כך שוב מתלחשים שיחי הורד, ארץ-החלומות עולה מתוך הערפל ועטרוֹת פז יש לצמרות האֵלות הענוגות ואפלולית קיץ ריחנית מתחת לירַק העלים, הפורשים חופת שלום על משעולים שאיש אינו יודע את אחריתם.

ערב אחד, לאחר שתיית התה, נשארו הכּוֹל יושבים בטרקלין. אי-אפשר היה לצאת אל הגן או לכל מקום אחר שמחוץ לפתח הבית, כי השמים המטירו מטרות עוז על האדמה. הגשם סגר עליהם, אולם הם לא הצטערו על כך כלל; הסגר זה בין הכתלים הזכיר להם את תענוגות הבית בלילות החורף, וחוץ מזה היה הגשם ההוא דבר בעתוֹ, הכּוֹל היו צריכים לו כל-כך; וכשהיו המים יורדים קילוחים-קילוחים ונטפים כבדים מתופפים על מסגרת המחזירוֹר, היו הצלילים מעבירים לפני עיני-רוחם תמונות חיורות של שדות מוריקים ועלים המרַוִים את צמאם, ואחד המסוּבים היה קורא מדי פעם: “אך זה גשם!” ומביט אל החלון מתוך הנאה מרובה על הנעשה מבחוץ.

אֶריק הוציא מנרתיקהּ את המַנדוֹלינה שהביא אתו מאיטליה, והיה מנגן ושר על נאפּוֹלי ושמיהַ הזרועים כוכבים; אחריו היתה גברת צעירה, מן המסוּבּים אל שולחן-התה, שרה, ואף מלווה עצמה בפסנתר, את השיר “קִנִי הזעיר בהרים”, כשהיא מטעימה כל מלה ומלה כדי שיהיה צלצולהּ שבֶדי לגמרי.

נילס, שלא הבין הרבה בנגינה נשתקע בהרהורים רכים ונוגים במקצת, עד שפתחה פנימורה בשיר.

אז התנער.

אולם לא מתוך הנאה – שירתה הרגיזה אותו. כשהלכה שבי אחרי צלילי קולה שוב לא היתה הנערה בת העיר הקטנה. היא התמכרה לצלילים הללו והפיחה בהם את נשמתה מתוך חירות גלויה כל-כך, עד שהרגיש בה אפילו כעין חוצפה, כאילוּ הפשיט אותה השיר עירומה לפניו. לבו התפעם, הוא חש הלמוּת תכופה ברקותיו והשפיל את עיניו ארצה. האם לא ראה זאת איש זולתו? לא, הם לא ראו זאת. היא הלא יצאה מגדרהּ, אל מחוץ לפיורדבי, לשירתה ולרגשותיה של פיורדבי. היא הועברה לעולם אחר, עז וכביר מזה, שבו תאווֹת פראיות גדֵלות על מרומי הרים ושולחות את פרחיהן האדומים לקראת הסערה.

אפשר שמשום מיעוּט הבנתו במוסיקה השפיעה נגינתה כל-כך על נפשו? לבו לא נתנו­ֹ להאמין בזה, אבל קיוה כי כך הדבר מאחר שהוא אוהב אותה אחרת, אוהבהּ כמו שהוא רואה אותה יום-יום. כשהיתה יושבת ותופרת, ומדברת בנעימה הרכה והשלֵוה שבקולהּ, מרימה את עיניה הבהירות והמלאות אֵמון – אז נמשך אליה בכל הוָיתו ובכל כוחם האדיר של געגועי מולדת חרישיים. הוא חש צורך להשפיל עצמו בעיניה, לכרוע ברך לפניה ולראות אותה כקדושה. תקפוֹ כליון-נפש מוזר אליה, לא רק כמו שהיא עתה, אלא גם אל ילדוּתה ואל כל הימים שלא הִכּירהּ. כשהיו לבדם, הטה תמיד את השיחה אל העבר והביאהּ לידי כך שתספר לו על צרותיה הפעוטות, שגיאותיה הזעירות, וכל הקטנות המוזרות שכל ילדוּת מלֵאה אותם. והוא חי בתוך זכרונותיה אלה והיה נותן את לבו אליהם מתוך צמאון קנאי וחרד, מתוך שאיפה סתומה לתפךוס, להשתתף ולהתמזג בתוך צללים ענוגים וחיורים אלה של חיים אשר התלקחו עתה ועטו צבע בהיר ובשֵׁל יותר. והנה באה עתה נגינתה העזה והשיגַתוּ לפתע-פתאום, כמו שמשיגֵנו בצאתנו מתוך היער האופק הרחב המתגלה פתאום והופך את פינת-הסתרים,שהיתה לנו זה עתה עולם מלא, לנקודת נוף אחת ששרטוטיה הענוגים כה דלים ומעוּטי-ערך לעומת רוּכסי ההרים הגאים והאגמים המשׂתרעים במרחק.

הו, הרי תמונת נוף זו לא היתה אלא פַטה מוֹרגַנה; רק דמיון כוזב היה כל מה שדימה לשמוע בנגינתה; כי עתה פתחה פיה לדבר כדרכה תמיד ושוב התגלתה כל עצמיוּתה הנחמדה. הלא ידע גם מתוך מאה עובדות אחרות שנפשה היא כמים השוקטים, אשר הסער והגלים זרים להם, ורק השחק משתקף בהם עם כוכבי התכלת.

ככה אהב את פנימורה, ככה ראה אותה, וככה גם נעשתה בקרבתו מעט-מעט. לא משום שנתכוונה לרמות אותו; כי במידה ידועה היה בכל זה הרבה מן האמת, ואך טבעי היה זה, מאחר שכל מלה והגה שבפיו, כל חלום וכל רעיון שבלבו פיללו רק לצד הזה שבנשמתה; ואך טבעי ביותר היה שתתלבש עצמיוּתה בלבוש הזה, שהוא כאילו הטילוֹ עליה. וכי איך היתה יכולה לנהוג זהירות בעצמה, באופן שיקבלו הכּוֹל מושג נאמן על-אודותיה, בשעה שלבּהּ היה מלא רק את אֶריק היחיד והמיוחד, בחיר-ליבּה ושליטהּ, שאותו אהבה במין הרגשהפראית, שהיתה זרה תמיד לנפשה,באמונה של עובדת-אלילים, שהילכה עליה אֵימים. האהבה היתה בעיניה תמיד סגוּלה נחמדה ונעימה ולא רגש מחריד ואוכל, מלא פּחדים והכנעה וספקות. פעמים רבות, כשנדמה לה כאילו אֶריק אומר להתוַדות לפניה על אהבתו,ראתה חובה לעצמה לשים את ידה על פיו ולא לתת לו להעלותה על שפתיו, לקטרג על עצמה באזניו ולאמור לו שהוליכה אותו שולל, להוכיח לו כמה קטנה היא וכמה אינה ראויה לאהבתו, כמה פעוטות ודלות הן השגותיה; כמה רחק לבה מכל נעלה ומכל נשגב, כמה שפלה וכעוּרה היא בחיי החוּלין שלה. לנוכח מבטי התפעלותו, הרגישה את עצמה כוזבת כל-כך,ראתה עצמה כמחשבת חשבונות בהימנעהּ להתרחק ממנו, וכבדת-עוון כאשר לא יכלה להכריח את עצמה להתפלל לאלוהים בתפילת הערב ולבקשו שיסיר את לב אריק מעליה, כדי שיהיו חייו כולם זרועי אור ותפארת עליונה; שהרי אהבתה השפלה, האהבה ארצית, היתה עלולה להורידו ממרומיו.

ואריק זה אהב אותה כמעט למרות רצונו. משׁאת-נפשוהיתה תמיד אשה אצילת-רוח, עוטה-הוד, אשר גאוָה ותוגה חרישית נסוכות על תוי פניה החיורים ואויר ארמונות צונן כלוּא בין קפלי שׂמלתה הנהדרים. ואולם חמודות פנימורה המתוקה לכדו את לבו והוא לא יכול להתקומם נגד יָפיהּ. חמדת-בשׂרים רעננה אפפה את גזרתה שלא-מדעתהּ. בלכתה, לחשה הליכתה את סודות גופה, עֶריָה היתה בתנועותיה וארשת חולמת בנוּחה, אשר להסתירם או להשתיקם לא היה בכוחה לוּ גם נפקחו עיניה לראותם. אריק היטיב לראות זאת יותר מכל האחרים וידע היטב כמה השפיע יפי גופהּ על רגשותיו; על-כן היה נלחם בנפשו, כי לבו היה מלא שאיפות נאצלות ודמיונות אהבה נלהבים, לא רק שאיפות שאובות מאוצרות השירה והמסורת, אלא גם מתוךנבכי נפש עמוקים מאלה שבאו לידי ביטוי בהוָייתו הרגילה. ואולם בין כך ובין כך, נרתעו כולם לאחור.

הוא עוד לא גילה את אהבתו לפנימורה בשעה שבאה “מַזכֶּרֶת בֶּרֶנדט קְלוֹידי” ועגנה מחוץ לנמל. היא היתה צריכה לפרוק במעלה המפרץ ועל-כן לא נכנסה לתוך הנמל; ומכיוָן שהקונסול התגאה מאוד באניית-המפרשׂ שלו ורצה להראותה לאורחיו, הפליגו כולם יום אחד לפנות-ערב בסירות-משוטים על-מנת לשתות שם תה.

האויר היה רך ונעים, שום רוּח לא נשבה, והכּוֹל נטו להתבדח. השעות חלפו בנעימים – הם ישו ושתו בירה אנגלית, טעמו מן הרקיקים האנגליים האפויים בצורת סהרוֹן והיטיבו את לבם

במֹקרֶלים מלוחים שהביאה הספינה ממסע הדיג בים הצפוני; שאבו מים במשאבת הספנים עד שהעלתה קצף, נידנדו את המצפן דלוּ מים מן החביות הגדולות, והקשיבו לספן, שניגן בהרמוּניקה בעלת שמונה צלעות.

בקומם לבסוף לשוב הביתה כבר החשיך הלילה.

עתה נפרדו לשתי קבוצות; אריק, פנימורה וחלק מן האורחים נקשישים הפליגו בשוּטית, ויתרם בסירתו של הגונסול. השוּטית יצאה ראשונה ונתכוונה להפליג לעבר הים ואחר-כך לשוב לאִטהּ אל החוף, ואילו הסירה השניה חתרה ישר למחוז-חפצהּ. כך סידרו זאת משום שרצו לשמוע קצת זמרה על המים בערב השקט הזה. על-כן ישבו אריק ופנימורה בירכתי הסירה הראשונה והמנדולינה בידם. אולם ענין הזמרה נשכח לגמרי, כי בשעה שהחלו לחתור במשוטיהם נתגלה לעיניהם שפע הזרחן הפרוש על המים ולקח את לבם כליל. חרש החליקה הסירה והשאירה אחריה על-פני משטח המים הקודר אור רך ולבן בצורת קוים שירים ועיגולים, ששבו ונמוֹגוּ דומם. לכל אורך הנתיב שבמים ניצנץ האור הזה, וממרכזו עלה נוֹגה ענוג וחיור, כעשַן אור, על כל סביבותיו; כזוהר לבן נפל על קצות המשוטים ונרתע לאחוריו ונמס במעגלים מרטטים, שהלכו הלוך והתרחב, הלוך והחוֵר, ומלהבי המשוטים נטפו נטפים של גשם זרחני, שדעכו באויר אבל הדליקו את המים בנָפלם. דממה רבה היתה נסוכה על המפרץ, וטפיחותיהם הריתמיות של המשוטים, בהפסקותיהם השוות, כאילו קצבו קצב לדממה. בשלוָה רכה נחה האפלה האפורה על המעמקים המחרישים, והסירה עם אנשיה היו לגוש כהה אחד, שמתוכו הצילו אורות-הזרחן הקלושים רק את המשוטים הזריזים, ורק פה-ושם הואר לעתים החֶבל הנגרר בעקבות הסירה או פניו השחוּמים והשוקטים של החובל. איש לא הוציא הגה מפיו; פנימורה היתה מצננת את ידה במים, ואריק והיא הסֵבּו שניהם את פניהם לאחור והתבוננו ברשת-הזרחן הנמשכת דוּמם אחרי הסירה ושוֹלה את מחשבותיהם באֶרגהּ הבהיר.

קול מן החוף שביקש כי ישירו משהו העיר אותם, והם נתנו את קולם בשיר יחדיו ושרו רומַנסות איטלקיות אחדות בלויית המנדוֹלינה.

ואז שבה הדממה והשתררה על-פני הכּוֹל.

לבסוף חתרו עד גשר המַעבר שהיה בנוי בצדו של הגן הגדול. סירת הקונסול כבר עמדה שם ריקה ועזובה – החבורה שהיתה בה כבר עלתה לעבר הבית. הדודה ובן-לוייתם השני עלו עתה אף הם לשם, ורק אריק ופנימורה נשארו לראות את השוּטית ההולכת ומתרחקת מן החוף כשהיא חותרת אל ספינתה. הם שמעו את נקישת כף המנעול של שער הגן, טפיחות המשוטים הלכו הלוך והיאלם, ותנועת המים מסביב לנמל גוועה לאט-לאט. ואז עבר משב רוח בירק הקודר שמסביב להם, כאנחה שהתחבאה שם עד כה ועתה חפתחה חרש את דלתי העלים ועפה למרום. והם ידעו כי הם לבדם.

בו-ברגע הסֵבּו את פניהם מן המים והביטו זה בזה. הוא תפס את ידה, משך אותה אליו בנחת, כשואל, ונשק לה. “פנימורה!” אמר בלחש, ושניהם הלכו דרך הגן הקודר.

“אַת יודעת כבר מזמן!” אמר אריק. היא השיבה “כן.” והם המשיכו דרכם ושוב נשמעה נקישת כף המנעול בנָפלהּ.

אריק לא יכול לישון בשובו אל חדרו, לאחר ששתה כוס קפה עם כל בני החבורה ובירכם בברכת לילה טוב ליד שער הבית.

לא היה לו די אויר לנשימה; והוא עמד ופתח את כל החלונות, ואחר-כך נפל על הספה והקשיב רב-קשב.

הוא רצה לשלוב ולצאת.

מה רב השאון בבית הזה! יכול היה לשמוע את פסיעותיו של הקונסול בנעלי-הבית; ועתה יצאה הגברת קלוידי אל המטבח לראות אם כתה האש בכירה. מה זה יכול נילס לחפש בארגזו בחצות הלילה! הנה נשמע קול עכבר במסתרים… והנה אדם הולך שם למעלה בגרביו – ועתה הלכו שנַים. לבסוף פתח את הדלת הפונה אל החדר-האורחים שמאחורי חדרו והאזין רגע; אחר-כך פתח בחשאי את סגרי החלון ומק בעדו אל החצר. דרך בית-הכביסה אפשר היה להיכנס אל גן החוף. אם יראה אותו מישהו יאמר ששכח את המנדולינה על גשר המעבר הקטן, והוא בא להצילהּ מן הטל. על-כן אף נשאהּ על שכמו.

הגן הִבְהיר עתה; רוח קלה נשבה וחרמש הירח קשר ברצועת-כסף רוטטת את גשר המעבר אל “מַזכֶּרֶת בֶּרֶנִדט קְלוֹידִי”.

הגן היה מוקף גדר-אבן משופעת שהגיעה עד סֶכֶר הנמל ופינותיה החדות סגרו כברת-ארץ הגונה מאדמת החוף. לאָרכּוֹ של קיר זה התהלך אריק כשהוא מפלס לו בקושי רב דרך בין האבנים הגדולות והמחודדות.

עייף ויגע הגיע עד קצהו של סכר הנמל וישב על ספסל.

פנסו האדום של צריף הנמל התנדנד חרש ממעל לו בקול גניחה צרודה של ברזל והדגל התנופף בנחת על תָרנוֹ.

הירח הִבְהיר מעט וזרע אור לבנוני-אפור וזָהיר על הספינות השקטות העוגנות בנמל ועל המון הריבּוּעים והמשולשים הלבנים, שחורי העין של גגות הבתים בעיר. ומאחורי כל אלה התנשא מגדל הכנסיה בבטחון ובשלוה.

הוא נשען אל המסעד שקוע בהזיות וגל שמחה עז עד בלי די עבר את לבו. הוא הרגיש את עצמו כה עשיר וחזק, כאילו נבקע מעיין-חיים חדש בנפשו. נדמה לו כאילו יכולה פנימורה לשמוע את כל הגיגיהאהבה הצומחים בגן אָשרוֹ בתפארת גבעולים ופרחים. אז קם, הכּה בעוז על מיתרי המנדולינה ושר לעיר הנרדמת מתוך שכרון נצחונו:

עֵרָה עַל מִשְׁכָּבָהּ

נַעֲרָה חֲבִיבָה,

וּלְמַנְגִינַת לִבִּי

חֶרֶשׁ הִיא מַקְשִׁיבָה.

וכשעלו רגשותיו על כל גדות לבו, הוסיף לחזור על שיר-העם העתיק שוב ושוב.

לאט-לאט שבה אליו מנוחתו; זכרון ימים שעברו, זכרון שעות שבהן חש עצמו חלש כל-כך, נכנע ועוזוב מכּוֹל, עלה בו בכאב מר וחרישי, כַּכאב המַזיל דמעה ראשונה מעינינו; והוא שב וישב על הספסל ובעוד ידו נחה דוּמם על מיתרי המנדולינה, לטש את עיניו אל רחבי המפרץ הכחול-האפרורי, מקום שממנו נשא גשר הירח המרטט את מבטו הלאה מעבר לספינה המאפילה, אל שרטוטיהם הענוגים-הנוגים של הרי מוֹרסוֹ המתבלטים באדים לבנבנים מתוך ארץ כחולת עבים.

והזכרונות התעדנו לאט-לאט ונישאו לארצות בהירות יותר ושם יקדו צבעיהם כדמדומי וְרָדים.

… נַעֲרָה חֲבִיבָה!

הוא שב ושר לנפשו:

עֵרָה עַל מִשְׁכָּבָהּ

נַעֲרָה חֲבִיבָה,

וּלְמַנְגִינַת לִבִּי

חֶרֶשׁ הִיא מַקְשִׁיבָה.

יא

שלוש שנים חלפו מאז. אריק ופנימורה היו נשואים זה שנתים וישבו בכפר קטן על שפת מפרץ-מַאריַגֶר. נילס לא ראה את פנימורה מיום שעזב את בית הוריה בקיץ ההוא. הוא גר בקוֹפּנהאגן, היה יוצא ובא בבתי אנשים שונים, אולם לא היו לו רעים קרובים ללבו, זולת דוקטור היירליד, שהיה קורא עצמו זקן, משום שזרקה שׂיבה בשׂערו השחור.

אירוסיה המפתיעים של פנימורה הכּוּ את נילס בתמהון, כמעט הממוהו. ביחסו לאנשים פיעפעו מאז מרירוּת ידועה וחוסר-אֵמון. שוב לא היתה בלבו גם אותה ההתלהבות שבּה היה נלחם כנגד המרה השחורה של היירילד. הוא עסוק תמיד בלימודיו, אולם אין בהם עוד סדר וקביעות כלפנים והרעיון שעוד מעט יהיה מוכן לתעודתו ויִגש אל העבודה אינו מהבהב עוד אלא באש רפה ודועכת. חי הוא בין הבריות, אבל אינו חי את חייהם; הם מעסיקים אותו, אבל אין לו כל ענין אם מעסיק הוא אותם, והוא חש איך בנפשו הולך ופוחת אותו הכוח, שהיה יכול לעורר אותו לעשות את המוטל עליו – עם האחרים או כנגדם. הוא יכול להמתין, כך אומר הוא – גם אם יאחר את המועד. מי שמאמין אינו נחפז – בזה הוא מלמד זכות על עצמו. יש לו די אמונה ­– זאת הוא מרגיש כשהוא צולל אל מעמקי נפשו – יש לו די אמונה להעתיק הרים ממקומם, אלא שאינו יכול עוד לתת את צוארו בעוֹל. יש שמפעמת אותו רוח היצירה, שתוקפים אותו געגועים לראות חלק מעלמיוּתוֹ טבוע בפרי עבודתו, וימים שלמים, בזה אחר זה, כל נימי נפשו מתוחות במאמץ אדיר ומלא שמחה לאסוף את החומר הדרוש ליצירת אדם משלו; אולם לעולם אינו יכול לעשותו בדמותו וּבצלמו, אין בו המידה הדרושה של עקשנות להתרכז ולהתעמק בעצמו. שבועות עוברים עד שהוא חדל מעבודתו, ואף-על-פי-כן הוא חדל ממנה סוף-סוף ושואל את עצמו כמקנטר: למה לו להמשיכהּ? מה יועיל בעמלו? אוֹשר ההתעברוּת הלא ניתן לו, ונשאר עוד עצבון ההריון, הטיפוח והלֵידה – למי? לשם מי? הלא איננו קוּקיה. אולם יאמר מה שיאמר – אחרי ככלות הכּוֹל אין דעתו נוחה והוא מרגיש שלא מילא את התביעות שהוא תובע מעצמו; לא יועיל לו גם אם יבוא במשפט עם התביעות האלה ויטיל ספק בזכותן עליו.באה לו עת הבחירה, ומוטל עליו לבחור: יהיה אשר יהיה, לאחר שעברו על אדם נעוריו הראשונים – במוקדם או במאוחר, לפי טבעו של כל אדם ואדם – מגיע היום שההכנעה באה לנַסותו, לפתוֹתוֹ שיוַתר על מה שלא הוּשג, וישמח בחלקו. וההכנעה יש בה הרבה מן הנחמה: כמה פעמים השיבו החיים ריקם את פני שאיפות הנעורים הנעלות! כמה פעמים ניִתנה התלהבותן לשמצה ותוחלתן נכזבה! אמנם משׂאות-הנפש המאירות, היפות, עוד לא הוּעם זהרן, אבל הן אינן מהלכות עוד על-פני האדמה יחד אתנו, כמו באביב נעורינו; על מדרגותיה הרחבות של חָכמת בני-האדם שוּלחוּבחזרה, ממדרגה למדרגה, עד ששבו ועלו השמימה, שמשם הורידה אותן אמונתו התמימה באחד הימים, ושם הן מולכות ושופעות אור, אך רחוקות; בת-צחוק על פניהן, אך יגעות הן בבטלה אלוהית, בשעה שקטורת מאמינים רפי-ידים מִיתַּמֶרֶת ועולה אל כסא-כבודן בענני חג.

נילס לינה היה יגֵע; הכנות תכופות אלו לקפיצה שלא נקפּצה מעולם הלאוּהוּ, כל ערכיו נתרוקנו מתָכנם, מבוכה ומהפכה נשתררו בכּוֹל. ועוד אותה הקטנוּת שבכל דבר! נדמה לו שהדבר הטבעי ביותר לו עתה הוא לאטום את אזניו ולסגור את שפתיו ולהשתקע בלימודיו שאין להם כלום עם הבלי העולם הזה, כי הם כתהומות ים שהצולל בהם תועה שם עם חיות מוזרות בחורשות-האצות השלווֹת.

עייף היה ויגע, ועייפות זו שָׁרשהּ היה בכשלון אהבתו, ומשם צמחה והתפשטה בכל לבו ונפשו, בכל כשרונותיו והגיגיו. תאוָתו קפאה עתה כמעט כליל, אולם בעת ההיא – תיכף לאחר המכה שהוּכּה – היתה אהבתו גדֵלה והולכת מיום ליום גדֵלה וגוברת בלי הרף, גדֵלה חולנית וקודחת, והיו רגעים שנפשו נטרפה במשברים אדירים, מבשרי געגוּעים ותשוקה מעלה קצף, ומתוך שגעון-תאוה עלתה על כל גדותיה וכל נימיה נמתחו לאין גבוּל. אך באותה שעה באה העייפוּת, המטמטמת והמרפאה והקהתה את עצביו שלא יחושו את הכאב, ציננה את דמו שלא יחמר עוד והחלישה את דָפקוֹ להשביתו מכל פעולה. ויתר-על-כן, היא הגֵנה עליו שלא ייכָּשל שנית, בנָתנהּ לו את כל תכונות הזהירות והאנוכיוּת של החולה המַחלים, וכשהיה מעלה עתה בזכרונו את הימים שעשׂה בפיורדבי, היה לו אותו רגש הבטחון שמרגיש האדם לאחר שעברה עליו מחלה אנושה – כי מכיוָן שכאב את מכאוביו וקדחת יקדה בו עד שנשרפה, ירוַח עתה לנפשו ימים רבים.

והנה אירע שביום קיץ אחד – שנתים אחרי נישוּאי פנימורה ואריק – קיבל נילס לינה מכתב, חציוֹ קוֹבל וחציוֹ מתפאר, מאָריק, ובו קיטרג הלז על עצמו, שהוא מבלה את זמנו בבטלה בימים האחרונים, ואינו יודע לָמה; אך עובדה היא ששוב אינו מוצא לו נושאים ליצירות חדשות. מכּריו הסובבים אותו הם כולם אנשים חיים ועליזים, אינם שוטים ואינם מקפידים ביותר על הנימוס, אלא שבעניני אמנות אינם מבחינים בין ימינם לשמאלם ואין אף נפש אחת לשוחח עמה שׂיחה מעניינת באמת. נפלה עליו תרדמה של רפיון-ידים והֶעדר-רצון, כי עתה שוב לא עולה שום רעיון חדש על לבו, כמו בימים הראשונים, כל רוח חדשה אינה מפעמת אותו, ולפרקים הוא חושש שמא בא הקץ על יצירתו והוא לא יעשה עוד כלום לעולם.

אולם הלא אי-אפשר שיימשך מצב כזה לנצח; המצב הקודם ודאי עוד ישוב, עשיר הוא יותר מכדי שיגמור כך את דרכו – ואז יראה להם מה היא אמנות, לאלה הבאים לצייר על הבד כתינוקות של בית רבן ששיננו את פרקם בעל-פה. בינתים הוא בכל-זאת רואה את עצמו כתינוק שנשבה לבין מכַשפים, ונילס, בידידוּתוֹ. ייטיב לעשות אם יבוא למפרץ-מַריַגֶר, והם ישתדלו שיבלה את זמנו בנעימים, עד כמה שאפשר בתנאי חייהם הנוכחיים – כלום לא אחת היא לו, אם יבלה את הקיץ אתם, תחת לנסוע למקום אחר. פנימורה דורשת בשלומו, ואף היא תשמח מאוד אם יבוא.

מכתב זה לא היה כתוב בסגנונו הרגיל של אריק – מסתבר שהיה באמת משהו רציני בדבר, אם חלשה עליו דעתו כל-כך. זאת ראה נילס מיד; ומי כמוהו ידע כמה דל היה מעיין-יצירתו של אריק – אמת-מים קטנה זו החרֵבה כשנוגע בה חום היום. הוא החליט שלא לדחות את נסיעתו: למרות כל מה שעבר עליהם, ימצא בו אריק רֵעַ נאמן ומסור, ולמרות הקשרים שניתקו והחלומות שנכזבו ברבות הימים, יזכור לו את חסד ילדוּתם וידע לשמור עליו. הוא תמך באריק גם קודם, ויבוא לעזרתו גם עתה. רגש ידידות קנאי מלאוֹ. הוא הוא יפקיר את עתידו, את פרסומו, את כל חלומות גאוָתו – הכּוֹל למען אריק. כל מה שעוד נשאר בנפשו מן ההתלהבות היוקדת ומכוח-היצירה המַפרֶה – יריק עתה על אריק; הוא ישַקע את עצמו כולו באריק, עם כל משׂאת-נפשו והגיגיו; דבר לא ישאיר לנפשו. ובדמיונו כבר ראה את האיש שפרץ לתוך חייו והנה הוא אדם גדול, ואת עצמו – נשכח-מלב, רואה ואינו נראה, עני ודל, משולל כל רכושו הרוחני. ועוד ראה בדמיונו, והנה הרכוש שלקח אריק ממנו יוצא מכלל הלוָאה, כי באמת הוא שלו, לאחר שטבע בו את חותמו וצר את צורתו ביצירותיו. אריק ידוע ומהולל, ואילו הוא אינו אלא אחד מאותם האנשים הפשוטים שמספרם כחול הים, עני מאונס ולא מרצון; קבצן אמִתי, ולא בן-מלך לבוש קרעים… וכמה מתיקוּת היתה בחלום הזה על דלותו המרה.

אולם דברים שבדמיון אינם אלא דברים שבדמיון, והוא צחק על עצמו, כשחשב עד כמה אנשים שהורע מזלם עלולים להתעניין בפעוּלותיהם של אחרים; ואף חשב שאריק עלול להתכחש למכתבו כאשר יתראו פנים-אל-פנים, ומובן מאליו שילגלג עליו כשיודיע לו כי הוא חש לעזור לו ולהרים את רוחו. אף-על-פי-כן נסע אליו – בעמקי נפשו האמין שהוא עשוי להביא תועלת. וכל כמה שביקש להטיל ספק בדבר ולדחותו בכוח-ההגיון, לא יכול לגרש מלבו את ההרגשה, שרֵעוּת הילדות הקודמת נתעוררה שוב בכל תוּמהּ וחוּמהּ, למרות כל מה שעבר עליהם במשך הימים הרבים הללו.

בית-הכפר שעל-יד מפרץ-מַריגֶר היה שייך לזוג זקנים, איש ואשתו, שהוכרחו להשתקע בדרום בגלל בריאוּתם. לא עלה על דעתם להשׂכיר את הבית, כי בשעה שנסעו חשבו שיעזבוהו רק למשך חצי שנה, ועל-כן גם השאירו בו את כל הרהיטים והכלים; וכששכר אריק את הבית וכל אשר בו, נמסרו לידו גם כל מיני סִדקית, תמונות-משפחה – הכּוֹל, לרבות מזָוֶה מלא גרוטאות ואיגרות ישנות במגירות השולחן.

אריק מצא את המקום כשנסע מפיורדבי לאחר אירוסיו, ומאחר שהיה כאן כל הדרוש לשניהם ואף יותר מזה, ומאחר שמקץ שנה או שנתים היה בדעתו להשתקע לזמן-מה ברומא, יעץ לקונסול להימנע מלקנות רהיטים, והם עברו לדוּר במַרינֶלוּנד כמו שבאים לשבת באכסניה, אלא שהביאו אתם ארגזים וצרורות יותר משרגילים נוסעים סתם להביא.

הבית פנה לעבר המפרץ ושטח של פחות מעשר אמות הפריד בינו ובין המים. מראהו היה כמראה בתים אחרים – מעקה מלמעלה ואכסדרה מלמטה, ומאחוריו גן צעיר, שעבי עציו לא עלה הרבה על עביוֹ של מקל-טיוּלים, אבל מן הגן אפשר היה לצאת ישר אל יער תרזות נהדר מעורב בכרים גלויים מגודלי שיחים ואל משעולים צרים בין גבעות-חומר.

כזה היה ביתה החדש של פנימורה, ובמשך זמן-מה היה מואר בכל האור והזוהר שהאציל עליו האושר, כי שניהם היו צעירים ואוהבים, בריאים ושלמים בגופם וברוחם ובלא דאגת פרנסה, חָמרית ורוחנית כאחת.

אולם כל ארמון-אוֹשר שיוקם, גם אם חזקים יסודותיו, הלא יש גם חול בקרקעו, והחול הזה מצטבר ובא אל מתחת לכתלים לאט-לאט ובאין רואה, ואולם הוא מצטבר בלי הרף… והאהבה? אף האהבה אינה קשה כסלע, אף-על-פי שאנו נוטים להאמין כי כך היא.

היא אהבה אותו בכל לבה ונפשה, בחמימוּת הפחד וביקוֹד החרדה; הוא היה לה יותר מאלוהים, הרבה יותר – אליל שאליו התפללה ולו נתמסרה כולה, בלי גבול ובלי קץ.

אהבתו היתה עזה כאהבתה, אבל היתה חסרה אותו הרוך האצילי של הגבר, המגן על האשה האהובה גם מפני עצמה ושומר על כבודה. אמנם יש שהיה נזכר משהו כמין חובה רחוקה, היה שומע כעין קול חרישי הקורא אליו, אבל הוא אטם את אזניו, כי היא היתה מלבבת כל-כך באהבתה העיורת, ויָפיהּ, שהיה בו מן החן הנכנע והתפארת המתמכרת של שפחה, עורר בו תאוָה שלא ידעה גבול, והחסד והרחמים היו זרים לה.

האם לא כך מסוּפר באותו מיתוס עתיק על אַמוֹר, שהוא שׂם את ידו על עיני פּסיכה לפני שעפו בשכרונם המתוק על כנפיהם המרפרפות דומם אל תוך הלילה הלוהט?

פנימורה המסכנה! לוּ אך יכלה להיאָכל באש שבלבבה! זה שחובתו היתה להגן עליה, הוסיף שמן על המדורה; כי היה דומה לאותו השליט העריץ והלוּם השכרון שהחזיק בידו את לפיד התבערה ושׂשׂ למראה בירתו הבוערת, כי מראה הלהבות המקפצות הגדיל את שכרונו, עד שהפיג אותו האפר העומם.

פנימורה המסכנה! היא לא ידעה שאת המנון האושר הנהדר אפשר לשיר לעתים קרובות כל-כך עד שלא יישארו ממנו מלים וצלילים, אלא רק מלמולים בלבד; היא לא ידעה שהכשרון המרים ומנַשׂא את האדם היום, מדלדל את כוחותיהן של כנפי המחר; ואחר-כך, כשהנצו דמדומי ההתפכחות הכבדים, נפקחו עיניה להבין בחרדת נפש כי אהבתם הורידה אותם עד לידי בוז מתוֹק לעצמם ואיש לרעותו, בוּז מתוק, שמתיקותו הלכה ופחתה מיום ליום עד שהפכה לבסוף למרירות. ואז פנו עורף זה לזה עד כמה שהיה הדבר אפשרי; הוא – אל החלום על משׂאת-נפש נכזבת של הוד גֵא ועל קסמים קרירים, והיא – ללטוש עינים כלוֹת ונואשות אל החוף החיור והשוקט של ימי בתוליה, שכל-כך רחק ממנה עתה. מיום ליום הלכה המוּעקה וגדלה, בּוּשתהּ בערה בה כאש ורגש גועל מעַנה הפך את חייה למסכת של יגון ויאוּש. בביתה היתה עליָה קטנה וריקה, שלא היה בה דבר מלבד הארגזים שהביאה מבית הולדתהּ, ושם היתה יושבת תכופות, שעה אחרי שעה, עד שהיתה החמה שוקעת וממלאת את העליה אור אדמדם; שם היתה מעַנָה את נפשה במחשבות, עקצות יותר מעקרבים, והיתה מלקה את עצמה במלים, מכאיבות יותר משוֹטים, עד שבעָצמת יסוריה ביקשה לה ניחומים מהממים בזה שהטילה עצמה על הרצפה ככלי מלא בושה וכלימה, כנִבלת עצמה, המתועבת מכדי להיות קן לנשמה. פילגש לבעלה! מחשבה זו לא הרפתה ממנה אף רגע, בה הכּתה את עצמה בבוז, דיכּאה ורמסה את עצמה ברגליה, בה גירשה כל תקוָה לתקומה, ובה הפכה לאבן כל זֵכר של אושר.

אחר-כך תקף אותה שוויון-נפש גס וקשה; היא חדלה מן היאוּש כשם שחדלה מן התקוָה, שָׁמֶיהָ ההתמוטטו והיא לא הרגישה כל צורך לשוב ולפָרשׂם על יסודות החלום; לא היו בלבה כל תביעות לאושר, לברכת השמים, היא לא רחשה טוב לאדמה, אף לא האדמה לה – הן היו ראויות זו לזו; היא לא שמרה בלבּהּ משׂטמה לאריק, אף לא נרתעה ממנו בחרדה; אדרבה, היא נתנה לו לנשקהּ, כי יותר מדי היתה מבזה את עצמה משתשתמט ממנו. היא הלא אשתו, אשת בעלה!

גם לאריק היתה היקיצה קשה עד מאוד, אף כי ניחם את עצמו, מתוך הראִיה למרחוק, הפרוֹזאית, המיוחדת לגבר, כי זו היתה מוכרחה לבוא בזמן-מן-הזמנים. אולם כיוָן שבאה, כיוָן שחדלה האהבה לכַפר על כל מחסור, ואת צעיף-זהבהּ המבריק, אשר בו ירדה אליו ארצה נשׂא הרוח, הרגיש ברפיונם של כל כוחות-חייו, בירידתם של כל כשרונותיו, וחרד ונעלב פנה במהירות קודחת אל אמנוּתוֹ, כדי להיוָכח, אם אבד לו עוד משהו מלבד אָשרו. אולם המענה אשר לו חיכּה לא בא; הוא העלה רעיונות בלתי-מוצלחים אחדים, שלא יכול לעשות בהם כלום ובכל-זאת לא מלָאוֹ לבו לוַתר עליהם. הוא לא יכול להָפכם למעשי יצירה, ובכל-זאת לא חדלו להעסיק את מוחו ומנעוּ רעיונות אחרים מלהתפתח ולמשוך את לבו אליהם. רוּחו נפלה, כל דבר לא שימח עוד את לבו, והוא שקע בהרהורי בטלה, משום שהעבודה כאילו התכוונה להתל בו ולהרעימו, וגם משום שסבר כי אם יחכה, שוב תשוב הרוח לפעמו. אולם הימים חלפו בזה אחר זה, וכשרונו לא נשא פרי, וכאן, על שפת המפרץ השקט, לא היה בין מכּריו אף אחד שהיה עשוי להשפיע עליו ולהפרות את רוחו, ואף לא היו לו כל חברים-לאמנות שיתעורר למראה הצלחותיהם אשר יביאו אותו לידי התחרות או לידי התנצחות מעוררת יצירה. חוסר-פעולה זה עינה אותו עד מאוד, ובכל לבו השתוקק להרגיש שוב בעצמיוּתוֹ – ותתגלה באשר תתגלה. ומכיוָן שלא נמצא לו כל מוצא אחר, התחיל להתרועע עם בעלי-בתים מיושבי הכפר, בני גילים שונים, וביחוּד עם פקיד-צייד בן ששים, שהשתדלו להנעים להם את חיי הכפר החדגוניים במעשי עוללות, ככל שיכול היה להמציא דמיונם, שלא היה עשיר ביותר והוגבל עוד יותר משום טעמם הדל. השכרות ומשחק-הקלפים עמדו בראש חיי התענוגות האלה, והיו הגרעין שבכל קליפה, ואחת היא אם נקראה הקליפה מסע ציד או נסיעה אל השוק. לא גדול היה ההבדל אפילו בשעה שהעבירו את גיא החזיון לאחת מעיירות המסחר הסמוכות ובמשך כל שעות הצהרים ניהלו משא-ומתן אמִתי או מדומה עם סוחרי המקום, כי העסקה היתה נגמרת תמיד עם ערב באכסניה, ובעל-האכסניה הפיקח היה מזמין את כל האורחים הרצויים אל מקלטו הבטוח. אם באה להקת שחקנים נודדת לעיירה, או-אז קוֹראֶ דרור לסוחרים המקומיים, כי השחקנים עלו עליהם ברוח החדוָה, לא הצניעו לכת עם הבקבוק ובכלל האמינו באותה הרפואה הנפלאה – שאמנם לא תמיד היא מוצלחת, לצערנו – שתיה עד כדי התפכחוּת; זאת אומרת, להתפכח ביין-גינבר אחרי ששתו לשָׁכרה יין-שמפניה.

חברי החוג הזה היו רובם בעלי-אחוזה, גדולים וקטנים, זקנים וצעירים, אבל נמצא ביניהם גם בעל משרפות-יין כרסתני, איש צעיר ושחצן, ומורה-בית לבֶן צואר שלא עסק בהוראה זה עשרים שנה, לכל הפחות, אלא התארח בבתי מכּריו, כשהוא מביא אתו תמיד את ילקוטו התפור מעור של כלב-ים ורוכב על סוסה קטנה ואפורה, שגנב, לפי סברת הליצנים, משוחט הסוסים באחד הכפרים. הוא היה מן השיכורים השתקנים, ניגן בחליל, והיה מי שאמר כי הוא יודע את השפה הערָבית. עם בני החבורה של הפקיד-הצייד נמנה גם עורך-דין אחד, שהיה מקור לא-אכזב של מעשיות, ורופא אחד שידע רק סיפור אחד: הסיפור על מצור ליוּבֶּק בשנה הששית.

החוג הזה היה רחב מאוד, וכמעט מעולם לא התכנס כולו בבת-אחת; ואולם אם נפקד מקומו של אחד מן החבורה זמן רב מדי, היה הפקיד-הצייד שולח קול-קורא לכל המאמינים שיבואו לדרוש בשלום שוָרָיו של האיש – פירושו של דבר היה, שהיו פושטים על ביתו של האומלל ומתישבים בו למשך יומים או שלושה, הןפכים את הבית, עד כמה שאפשר, מתהוללים ומשחקים בקלפים ועושים כל מיני מעשי הוללות כפריים, שאפשר היה לעשותם בתקופת השנה ההיא. פעם אירע שחבורת המבקרים שהתה זמן רב כל-כך בביתו של הנענש עד שאזלוּ כל הקָפֶה, הרוֹם והסוכר של בעל-הבית ולבסוף היו מוכרחים להסתפק בפוּנש של קפה מבושל מעוֹלש, שהמתיקו אותו בעסיס ותיבלוּהו, לשם החריפות, ביי"ש.

בכלל היו בני החבורה, אשר אריק התרועע עמם, אנשים גסים למדי; אולם ענקים בריאים שכמותם ודאי שלא יכלו למצוא סיפוק בתענוגות תרבותיים יותר, אף כי יש להודות, שבדיחוּת-דעתם המתמדת וטוב-לבּם המגושם כיפרוּ במידה רבה על גסוּתם החיצונית. לוּ היה כשרונו של אריק דומה לזה של בראואֶר או אוֹסטַדֶה היה מוצא בגת ליצנים מובחרת זו עפרות-זהב ממש; אולם במצבו היה שׂכָרו, כשׂכַר כל חבריו, רק זה שבילה את זמנו בנעימים; ואף בילה יותר מדי, כי לא יצאו ימים מועטים וליצנות הוללה זו נעשתה לו צורך הכרחי ולאט-לאט התחיל מקדיש לה את רוב זמנו. ואף כי הוכיח את עצמו לפעמים על חוסר-פעולתו והבטיח לעצמו לשים קץ לנרפוּת זו, הרי בכל פעם שניסה לעבוד באה הרגשת הריקנות ואפיסת-הכוחות והדיחה אותו שוב ושוב אל החיים הקודמים.

את המכתב לנילס כתב כאשר הגיעה עקרוּת היצירה למדרגה כזאת שנדמתה בעיניו כמחלה האוכלת את כשרונו עד היסוד, אבל ברגע ששלח את המכתב התחרט וקיוה שנילס יסיח את דעתו מתלוּנותיו.

אולם נילס בא – אביר-הרעוּת הנודד בכבודו ובעצמו – ונתכבד באותה קבלת-הפנים הדוחה במקצת והמרחמת במקצת, שזכו לה כל האבירים הנודדים מן האנשים שלמענם הוציאו את רוֹסִינַנטֶה מאורוָתו החמה. אולם מכיוָן שנילס היה זהיר בדבריו וארך-רוח, נתרכך במהרה לבו של אריק והאֵמון שהגו זה לזה לפנים, נתעורר שוב לתחיה. ואריק היה מוכרח לספר, להתאונן ולהתוַדוֹת – זה היה לו כמעט צורך פיסי.

ערב אחד, כשהגיה שעת השינה, ופנימורה עלתה אל חדרה, ישבו שניהם על כוסות של קוֹניאק בטרקלין הקודר; רק אִשי סיגריותיהם גילו את מקום מושבם, ולפרקים, כשנשאן נילס כולו על מסעד כסאו, הסתמנו פניו המורמים כצל שחור על הזגוגיות האפלוליות. הם שתו הרבה, ביחוּד אריק, והעלו בזכרונם את הימים שעברו עליהם בלונבורגורד, יני נערותם. משיצאה פנימורה, השתררה שתיקה ביניהם ואף אחד מהם לא רצה להפריעה, כנראה משום שהמחשבות זרמו במוחם בעדנה כה נעימה, כאשר הקשיבו מתוך נמנוּם לקול הדם שהתחמם בשתותם ועתה היה מרנן באזניהם.

“מה רבה סכלותו של בן העשרים!” נשמע לאחר שעה קלה קולו של אריק. “אלוהים יודע למה חיכינו אז, ומה המריץ אותנו להאמין במציאותם של הדברים הצפויים לנו? אכן קראנו לדברים בשמם הנכון, אבל כוונתנו היתה לקבל הרבה-הרבה יותר מברכת האלוהים הקטנה שנתברַכנו בה. החיים אינם צופנים הרבה, בעצם. מה דעתך?”

“אינני יודע, אני רואה הכּוֹל כמו שהוא. בכלל, הלא אין אנו חיים בעצם הרבה. מרבית הזמן אין אנו אלא קיימים בלבד. לוּ יכולנו לקבל את החיים כמין עוגה גדולה ושלמה לאָכלהּ לתיאבון… אבל פירורים כאלה! אין זה מלַבּב כלל.”

“אמור נא, נילס – הלא רק אתך אפשר לשוחח על ענינים מגוחכים כאלה, אבל אינני יודע, דרכיך כה מוזרות. אמור נא – האם נשארה עוד טיפה בכוסך? – טוב! – האם חשבת פעם על המוות?”

“אני בודאי! ואתה?”

“אין כוונתי להלויה או למחלה התוקפת את האדם, אבל יש שאני יושב ואינני חסר כלום, ובכל-זאת נופלת עלי מעין… אמנם כן, מעין מרה שחורה של יאוש. אני יושב כאן סר וזעף וכלום לא עולה בידי לעשות, אינני יכול לעשות כלום, וכך הנני רואה בחוש, איך הזמן חולף על פני וחומק, שעות, שבועות, חדשים! בלא כל תוכן פנימי הוא חולף על פני, בלי שאוכל לרתקוֹ על-ידי עבודת יצירה. אינני יודע אם תבין אותי – הלא זה רק דבר שברגש – אבל רוצה הייתי לקַיימו בעיזה מעשה. מבין אתה: הזמן העובר עלי בציור תמונה חדשה נשאר תמיד אִתי או שאני רוכש בו דבר-מה, הוא לא יצא לריק, אף כי חלף-הלך לו. בכל פעם שאני חושב על הימים החולפים בלי הרף, הרהורים אלה מחליאים אותי. הרי אין בי כלום, או שיש בי משהו ואיני יכול להגשימוֹ במעשים. כאֵב אנוּש הוא; ויש שלבי נסער בי כל-כך שעלי לפסוע הנה והנה בחדר ולזמר איזו מנגינה אוִילית שלא אפרוץ בבכי. ואחר-כך אני שוב קרוב לשגעון, כשאני עומד ומעלה על דעתי, שהזמן עבר בינתים, והוא עובר בשעה שאני מהרהר בזה, והוא עובר וחולף. אין לך אדם עלוב מן האֳמָן – הנה אני עומד לפניך בריא ושלם, עיני מטיבות לראות, דמי חם וזורם בשפע, לבּי הולם, בינתי לא עזבתני, ואני רוצה לעבוד – ובכל-זאת אינני יכול לעשות דבר. אני נלחם על-מנת להשיג משהו סמוי מן העין, המתחמק מידי ככל שאתאמץ לתפסו, ולא יועיל לי גם אם אעבוד בפרך עד שיִזל דם משָׁרשי צפּרני. איך ישיב אליו אדם את רוח-הקודש, איך ימצא לו אידיאה חדשה? יכול אני להתכנס אל תוכי ככל שארצה, יכול אני לנסות להעמיד פנים כאילו לא אירע כלום, לצאת ולהתבונן סביבי בלי לחפש; אך לא, לעולם, לעולם לא יצא מזה כלום – אלא תמיד ההרגשה האחת, שהזמן בתוך הנצח קרב על חתי חיי וחופן אליו את השעות, כשהן גולשות ומתגלגלות, שתים-עשרה לבנות ושתים-עשרה שחורות, בלי לעמוד אף רגע, אף רגע. מה עלי לעשות? ודאי שאפשר לעשות דבר-מה במקרה כזה, הרי אין אני הראשון, לא כן? האם אינך יודע כל תרופה?”

“לנסוע.”

“לא, זאת לא. איך עלה דבר כזה על דעתך? כלום סבוּר אתה, שאין לי עוד תקנה!”

“תקנה! לא, כוונתי היתה, הרשמים החדשים…”

“הרשמים החדשים! הוא שאמרתי. האם לא שמעת מימיך על בני-אדם שנֵיחנוּ בכשרון נעלה בראשית נעוריהם וקיימוהו בידיהם כל זמן שהיו צעירים ואמיצים ומלאי תקווֹת ורעיונות, אולם לאחר שחלפו ימי הנעורים, ניטל מהם גם כשרונם – לא שב אליהם עוד לעולם.”

הוא שתק שעה ארוכה.

“הללו יצאו למסעותיהם, נילס, לבקש להם רשמים חדשים. זה היה הרעיון שמילא לבּם. והנה הדרום, המזרח – הכּוֹל עלה בתוהו, כמראֶה החולף בראי. אני ראיתי את קברותיהם ברומא. שנַים מהם. אבל יש עוד רבים-רבים. האחד יצא מדעתו.”

“בנוגע לציירים לא שמעתי זאת מעולם.”

“כן. מה הסיבה לדעתך? עצב נסתר שנקרע? או שהאדם עצמו אשם בכך? אולי בגד דבר-מה, אולי חטא נגדו, מי יודע! נפש אדם, הנוחה כל-כך להישבר, אין מי שיודע עד היכן היא מגעת. מן הדין הוא שננהג בעצמנו במידת הרחמים… ידידי!..” קולו היה חרישי ורך. “גם אותי תוקפים לפעמים געגועים אלה למסעות רחוקים, כי אני מרגיש ריקנוּת רבה בנפשי; אני מרגיש אותה במידה שלא תוּכל לשער, אבל נראה לי שלעולם לא אעֵז לנסוע. כי הנה נניח שהנסיעה לא תביא לי מרפא ואני אהיה אחד מאלה שסיפרתי לך על-אודותם – ומה אעשה אז! צא וחשוב, לוּ עמדתי פנים-אל-פנים מול העובדה שאין לי עוד תקוָה, שהחיים לא הותירו לי כלום, ששוב איני יכול לעשות כלום; שער בנפשך: אדם חסר-יכולת! פחדן שבפחדנים, כלב מקולל וחדל-אונים, כאחד הסריסים העלובים! צא וחשוב לאיזו תהום הייתי נופל אז! הרי רואה אתה, אין זה מן הנמנעות: הנעורים הראשונים עברו לבלי שוב, ואותם הארמונות הפורחים באויר אף מאלה אין לי רבים כיום. אכן נורא הוא, כמה אנו מבזבזים אותם, ואני הן לא נמניתי מעולם עם בני-האדם השמחים להיפטר מהם, רחוק הייתי בדעותי מכם, אתם המבקרים בביתה של גברת בוֹיאה. אתם הייתם עסוקים כל-כך במריטת נוצותיהם היפות של חבריכם, וככל שהתנצלתם את עדיכם, כן גדלה גאותכם. אכן אחת היא לכולנו סוף-סוף, יום אחד נהיה מרוטי נוצות בין כך ובין כך.”­

שתיקה השתררה. האויר היה מלא עשן סיגרות מריר וריח קשה ל קוניאק, ושניהם נשמו אויר זה בכבדות ונאנחו מלבּם הכבד מאד.

ככה ישב עתה נילס, שנסע ששים פרסה כדי לעזור לרעהו בצר לו – יושב היה ומתבייש על הקור שבנשמתו. כי מה, בעצם, היה יכול לעשות? כלום יתחיל בזה שידבר אל אריק במשל ובמליצה, מלים רבות רקומות בארגמן ובתכלת, מלים נוטפות אור ורחצות בצל! על נאום מעין זה חלם בשעה שיצא לדרכו. וכמה מגוחך היה הדבר! לעזור – אולי עוד אפשר לגרש את האלילה קמוצת-היד מפתח ביתו של האמן, אבל לא הרבה יותר. אי-אפשר לעזור לו ביצירתו יותר משאפשר היה לעזור לו להזיז את אצבעו הקטנה אילוּ אחזהו השבץ. לא, גם אם ישתתף אדם בצערו בכל לבו ונפשו ויהיה מוכן ומזומן להקריב כל דבר יקר לו כדי להצילו. – איש לאהלו ולפעלו – זו העצה היעוצה לאדם לטובתו ולהצלחתו, אף כי אין כל ספק בדבר שקל יותר להיות אדם רחמן ולרחף באויר עד שמי-השמים; הצרה היא שאין ברחמים אלה משום מעשה של ממש והם חסרי-תוצאות עד כדי מפח-נפש. איש לאהלו ולפעלו, בשקידה וביודר-לב, ואם אמנם לא יזכה בכך אדם לחיי העולם הבא, הרי גם לא יהיה עליו להשפיל את עיניו ארצה מפני אלוהים ואדם בעולם הזה.

לנילס ניתנה עתה הזדמנות טובה לחקור חקירות מעציבות את רפיונו של הלב הטוב והרך, כי לא עלה בידו להועיל לאריק כלום, מלבד זה שהשהה אותו בבית יותר מן הרגיל במשך חודש ימים לערך. בינתים לא היה לו כל חשק לחזור לקוֹפּנהאגן בעצם ימי הקיץ וגם לא רצה להתארח בבית חברו זמן רב מדי, על-כן שכר לו חדר בבית משפחה אחת, שמוֹצאה מן האיכּרים, בצדו האחר של המפרץ, אשר בשיט של רבע שעה בסירה אפשר היה להגיע משם למַריַנילונד. הלא אחת היא לו, אם ישהה כאן או במקום אחר; חוץ מזה, הלא עתה כבר הכיר את הסביבה, והוא היה מאותם בני-האדם, שבנקל הולכים שבי אחרי מקום מגוריהם; והלא כאן מתגוררים גם רעוֹ ובת-דודו פנימורה. היו אפוא נימוקים מספיקים למעשהו זה, ומה גם שבשום מקום אחר בעולם לא חיכה לו איש.

בשעה שהחליט לנסוע לכאן נמלך בדעתו הרבה בענין יחסיו העתידים עם פנימורה, וביחוד איך יתאמץ להוכיח לה, כי שכח הכּוֹל שִׁכחה גמורה, אפילו אינו זוכר אם היה מה לשכוח. וראשית הכּוֹל, לא קרירוּת! שוויון-נפש ידידותי, הסברת-פנים שטחית, סימפּטיה מנומסת – כזה יהיה מנהגו עמה.

ברם, לא היה כל צורך בזה.

פנימורה זו שמצא כאן היתה שונה תכלית שינוי מזו שעזב אז. אמנם, כאז כן עתה עדיין היתה מלבבת ביפי פניה וחן גזרתה ועדיין היו לה אותן התנועות המתונות והרפויות, שהתפעל מהן כל-כך לפנים; אבל בזוִיות פיה היה עתה מבע של הֶעדר-מחשבה, כמבע פני אדם שכבר הִרבּה להרהר יותר מדי, ואכזריות עלובה, נוּגה ומעוּנה נשקפה מתוך עיניה הענוּגות. נבצר ממנו להבין זאת, אבל עובדה אחת בכל-זאת נתבררה לו, והיא – שהיתה עסוקה בעניניה יותר מכדי שתזכרנו ושלא היה בכוח הזכרונות שהיה עשוי לעורר במוֹחה כדי להניע את לבה אף כמלוא הנימה. היא נראתה כאדם שנכנע לגורלו ועושה כל מה שיש לאל ידו כדי להרע את מצבו.

לאט-לאט התחיל עומד על פירושם של האותות המוזרים האלה, התחיל מצרף אותם יחדיו, עד שבא יום אחד, כשטיילו שניהם על החוף, והוא הבין סוף-סוף את הדברים כהוָייתם.

אריק היה עסוק בסידור חדר-המלאכה שלו, ובשעה שהיו שניהם מהלכים על שפת הים, הביאה המשרתת שברי כלים ואשפה מלוא הסינר והשליכה אותם על החוף. היו שם מכחולים ישנים, שברי פסלים מותכים, כפות-סיידים שבורות, צלוחיות שמן סדוקות וקופסות צבעים ריקות – ערימה גדולה מאוד. נילס הזיזהּ ברגלו, ופנימורה התבוננה בה באותה תשוקה סתומה למציאות התוקפת את האדם בכל פעם שהוא רואה גל אשפה. פתאום אסף נילס את רגלו, כאילו נִכוותה באש, אך כעבור רגע כבש את רגשותיו ושב לחטט במהירות בתוך הערימה.

“הוֹ, תן לי לראות זאת,” אמרה פנימורה והניחה את ידה על זרועו, כמבקשת לעצור בעדו.

הוא גחן להרים תבנית של גבס – יד האוחזת בביצה. “ודאי בטעות הוּבאה זו לכאן,” אמר לפנימורה.

“לא, היא הלא שבורה לרסיסים,” ענתה במנוחה והוציאה את התבנית מידו. “ראה, הנה האצבע נעלמה.” הראתה לו, אוּלם ברגע זה ראתה כי ביצת-הגבס חתוכה לשנים ובתוכה חלמון הצבוע בצבע כתוֹם, ומיד התאדמה, ובמתינות ובשיקול-הדעת גחנה ושברה את היד לרסיסים אל האבן.

“הזוכרת אַת מתי הוּתכה זו?” שאל נילס רק כדי לאמור דבר-מה.

“אני זוכרת ששיפשפו את ידי בסבון ירוק, כדי שלא ידבק בה הגבס. האם לזה התכוונת?”

“לא, אני מתכוון ליום שבו העביר אריק את תבנית ידך מאיש לאיש כשישבנו אל שולחן-התה. האם איניך זוכרת, כי בשעה שהגיעה התבנית אל דודתך הזקנה נתמלאו עיניה דמעות והיא לחצה אותך ברחמים רבים אל לבּה ונשקה לך על מצחך, כאילו הרֵע לך משהו.”

“כן, רגשנים הם בני-האדם.”

“אח, לא! אנחנו אמנם צחקנו לזקֵנה, אבל בכל-זאת היה בכך משהו עדין, למרות האיוֶלת שבדבר.”

“כן, יש בעולם הרבה מן האיוֶלת העדינה הזאת.”

“כמדומני, שאת רוצה לריב אתי.”

“לא, בזה איני רוצה כלל; רציתי רק להגיד לך דבר-מה. הן לא תכעס, אם אסיח רגע מה שבלבי. אם כן, אמור נא לי אפוא, האם אינך סבור שבשעה שגֶבֶר מספר, למשל, דבר גס במעמד אשתו או כאשר נראה לך שאיננו שׂם לבו לרגשותיה במידה הראויה, האם אינך סובר שלחינם אתה מוחה אז נגדו, מראה את עצמך כאִסטניס גדול ונוהג מנהג אביר אמִתי? הלא תודה שהבעל מכיר את אשתו יותר מכל אדם אחר ויודע שאין במעשיו כדי להכאיב לה או להעליבה, שאילולא כן לא היה עושה זאת. לא כן?”

“לא, בדרך-כלל, אין זה נכון, אבל במקרה שלפנינו אוּכל לאמר ‘כן’, שאני סומך על דבריך.”

“כן, תוכן לאמור זאת, ויהיה לבך סמוך ובטוח שאין בנות-חוה יוצרים שמימיים כפי שרואים אותן כמה רוָקים טובים בחלומם; לאמִתו של דבר אין רגשותיהן עדינים מאלה של הגברים ואין בין אלה ואלה כל הבדל. האמינה לי, החומר שממנו נוצרו גם אלה וגם אלה היה נרפש במקצת.”

“פנימורה היקרה, אין אזניך שומעות, תודה לאל, מה שפיך מדבר, אבל אַת מרשיעה את הנשים יותר מדי, את עצמך; אני מאמין בתומה של האשה.”

“תוֹם האשה, למה אתה מתכוון כשאתה אומר תום האשה?”

“כוונתי היא… אמנם כן…”

“כוונתך היא – אני אומרת לך, שכוונתך אינה ולא-כלום, שאף זו אינה אלא עוד שטות עדינה אחת. אשה אינה יכולה לשמור על תוּמהּ, אינה צריכה לשמור עליו. וכי איך תוּכל לעמוד בתוּמה? הלא יש בזה ניגוּד לטבע? האם ציוה אותה האלוהים לשמור על תוּמה? ענה לי! לא, אלף פעמים לא. למה אפוא השגעון הזה? למה אפוא תטילו אותנו בימינכם אל מרומי הכוכבים, אם בה-בשעה מושכת אותנו שמאלכם לבור-שחת? האם לא תרשו לנו לדרוך על האדמה יחד עמכם, כאיש ואחותו, איש ואחותו בלבד? הרי איננו יכולות לצעוד בבטחון בדרך-הפרוֹזה בשעה שאתם מסנוורים את עינינו בלהטי שירתכם. הניחו לנו, בשם האלוהים, עזבונו לנפשנו!”

היא ישבה תחתיה ופרצה בבכי.

נילס הבין הרבה; פנימורה היתה מתיַסרת יסורים קשים לוּ ידעה כמה הבין. הדבר הזה דומה כמעט לאותו מעשה נושן, המעשה במשתה האהבה, שאין האדם מוצא בו את לחם חוקו, והוא נשאר תמיד בגדר משתה הילולים ההולך ונעשה תפל מיום ליום, הולך ומחליש את המסוּבּים משעה לשעה. ונסים אינם מתרחשים, לא בידי האחד ולא בידי האחר, ועדיין הם יושבים שם בבגדי-החג שלהם ומתאמצים לחייך זה לזה ולהשתמש בביטויים חגיגיים, אולם בקרבם בוערים, כאש אוכלת, הרעב והצמא, והם מתחילים להשתמט איש מעיני אחיו, כי המשטמה מתעוררת בלִבּם. האם לא כך היה הדבר מלכתחילה, ומאידך גיסא, האם לא יזכירנו מעשה מעציב אחד, מעשה באשה שהיא נואשת משום שאינה יכולה לשוב מדרכּה כשהיא רואה את האליל שנִישׂאה לו בשמחה רבה והנה אין הוא אלא ילוּד-אשה? קודם-כּוֹל בא היאוש, יאוש ללא תועלת ואחר-כך קהות הרגש המועילה. האם לא כך היה הדבר? לוֹ נדמה, כי כך היה. עתה הבין הכּוֹל: את קשי לבּהּ, את שפלות-רוּחהּ המרה ואת גסוּתהּ, זו הטיפה הכי מרה בכוס יגונהּ. לאט-לאט התברר לו כמה היו לה למשׂא תשומת-לבו הרַבָּה ורחשי הכבוד שלו, כמה היה בזה כדי לגרות את נפשה הפצועה; כי אשה שהושלכה מערשׂ הארגמן של חלומותיה אל רצפת-האבן כמעט מוכנה לשנוא כל איש שיפרושׂ מרבדים על האבנים; כי במרירותה רוצה היא דווקא לחוּש את העוֹל הקשה בכל כַּבדוֹ, ולא ולא די לה לעשות דרכה ברגל, אלא עליה לזחול על ברכיה ולבחור דווקא בדרך חתחתים המלאה אבני-נגף חדוֹת; מסרבת היא לכל יד שתוּשט לה לעזרה, ממאנת להרים את ראשה, וגם אם ירבה הסבל המוטל עליה – תכבוש את פניה בעפר ותלחכוֹ בלשונה.

נילס היה אפוא כואב מאוד את שברהּ, אבל עזבהּ לנפשה, כרצונה.

קשה היה לו לראותה סובלת בלי יכולת להושיע; לשבת הרחק ממנה ובחלומות אויליים לדַממותהּ מאושרת, או להמתין ולחשב חשבונות מתוך פכחון קריר של רופא, ולאמור לעצמו בתבונה וביגון: אין לה תקנה, אלא אם כן תִּמַס כליל תקוָתהּ לחיים נפלאים וזוהרים, וזרם חיים מתוּן יותר ימלא את כל עורקי הוָייתהּ, וינסוך עליה רוּח של אפּתיה וחוסר-תנוּעה, כדי שתוּכל לשכוח ולמצוא סיפּוּק, עד שלבסוף תתענג בטמטומהּ על ערפלי בשׂמים מגושמים יותר מאלה שייִחלה להם קודם בדמיונה והתפללה בהדרת-קודש כי יינתנו לה כנפים לעוף אליהם. לבו נמלא רגש של גועל לכל העולם, כשהעלה בדעתו כי זו שהיה כורע לפניה פעם בלבו ומתפלל לה ביראת-הרוממות, ירדה פלאים בגזירת הגורל, נִכבלה בכבלי העבדוּת ומאחורי הגדר היא עומדת בקפאונה, בשעה שהוא עובר לפניה על סוסו האביר ושקלי-הזהב של החיים מקשקשים בכיסו.

בצהרי יום ראשון אחד בשלהי אוגוסט עבר נילס את המפרץ בסירתו. את פנימורה מצא בבית לבדה. בבואו שכבה על הספה בחדר שבפינת הבית ועם כל נשימה ונשימה נאנחה אותה האנחה הקצרה והקצוּבה, שהחולה מוצא בה מעין הקלה בכאביו. היא התאוננה על כאב-ראש נורא המענה אותה, ובבית לא היה איש שיעזור לה – המשרתת הלכה לביתה בהדיסוּנד, ורגעים מספּר אחרי שהלכה בא מישהו לקרוא לאֶריק; היא לא יכלה להבין לאן נסעו ביום גשם כזה. והנה היא כבר שוכבת כך כשעתים, מנסה להירדם, אבל מכאובה מגרש את השינה מעיניה. מעולם עוד לא ידעה כאב כזה; לפתע-פתאום תקף אותה – בשעה שתים-עשרה עוד לא חשה בשוּם דבר – תקף אותה תחילה ברקתהּ אחר-כך הלך והעמיק יותר ויותר, וכאילו קבע לו מקום מאחורי העין; הלואי שלא תהיה בו שום סכנה. היא לא היתה רגילה במחלות, על-כן נבהלה מאוד.

נילס השתדל להרגיעה ככל שיכול, ציוה עליה לשכב במנוחה, לעצום את עיניה ולא לדַבּר. הוא מצא סוּדר עבה ועטף בו את רגליה, הוציא את בקבוק החומץ מן המזנון, עשה תחבושת רטובה והניח לה על מצחה. אחר-כך ישב דומם על-יד החלון והתבונן בגשם היורד.

מזמן לזמן היה ניגש אליה על ראשי האצבעות ומחליף את התחבושת, בלי להוציא הגה מפיו. וכששלחה לו מבט של תודה מבין ידיו, השיב רק בהרכנת ראש קלה. לפרקים ביקשה לדבּר, אבל בכל פעם שפתחה את פיה השתיקהּ בתנוּעת ראש, כמזהיר. ומיד היה שב ויושב על מקומו כקודם.

לבסוף נפלה עליה תרדמה.

עברה שעה אחת ועוד שעה, והיא עדיין לא הקיצה. רבעי השעות היו עוברים לאִטם, אבל בלי הרף, בעוד אור היום הנוגה הולך ופוחת, והצללים בחדר הולכים וגדלים, כשהם מגיחים מן הרהיטים ומן הכתלים. ובחוץ לא חדל הגשם להינתך והחריש כל צליל אחר בהמייתו העזה.

והיא עוד ישנה.

אֵדי החומץ וריח השנף שעלה מצמחי עוקץ-העקרב שעל עדני החלונות התערבו יחד ונעשו ריח יין חמוץ ומילאו את האויר, שהתחמם מנשימתם והטיל על הזגוגיות האפרוריות שכבת הבל מתעבּה והולכת, ככל שרבתה צינת הערב.

נילס נִישא הרחק משם לעולם של חלומות וזכרונות, אף כי לא חדל באותה שעה להשגיח על הישֵׁנה ולשמור את תנומתהּ. לאט-לאט, עם גבוֹר חשכת הערב, נלאה דמיונו מן החלומות האלה, הצצים וכבים בזה אחר זה, כחלקת-אדמה הנלאית מלהצמיח אותם הפירות מדי שנה בשנה; והחלומות הלכו הלוֹך וחווֹר, הלוֹך והתרוקן מתָכנם, תפארת פרטיהם ניטלה מהם, כי התאבּנוּ ונִקשו, ושפע ענפיהם המפותלים להפליא לא היו להם עוד. והגיגיו שבו משוט במרחקים, חזרו הביתה. מה גדולה היתה הדממה! דומה היה כאילו נמצאים שניהם, הוא והיא, על אי-דממה המתנשא מתוך ים הצלילים החדגוניים של הגשם. ונשמות שניהם היו שקטות ושלווֹת בסתר מקלטן כאילו העתיד מתנמנם לפניהם בעריסת שלום.

טוב היה לוּלא ניעור העתיד והכּוֹל נשאר כמו שהוא, בלי להוסיף טיפת אושר אחת על זה שהיה בַשלוָה, אבל בלי יגון ועצב נוסף, ובלי רוגז מחריד! הו, לוּ נסגר רגע זה שבחייהם בתוך עצמו, כפֶקע צעיר מלבלב, ולא ידע עוד אביב חדש!

פנימורה קראה בשמו. שוכבת היתה בעינים פקוחות שעה קלה, מאושרת בהרגשה שכאבהּ עבר, ולא עלה על דעתהּ לדבר. עתה רצתה לקום ולהדליק את העששית, אבל נילס הוסיף למלא את תפקיד הרופא שנטל עליו וגזר עליה שתוסיף לשכב במנוחה. הקימה עדיין היתה קשה לה; והוא הלא יש גפרורים בכיסו ובודאי ימצא את העששית בעצמו.

לאחר שהדליקהּ, הציג אותה על כַּן הפרחים שבפינה, באופן שגוּלתהּ העגולה והלבנונית נסתרה מחציתה בצל עליהָ העדינים והמתנמנמים של שיטה; ובכל-זאת נתנה העששית די אור שיוּכלו לראות זה את פני זה.

הוא ישב סמוך לה והתחיל לשוחח אתה על הגשם: מה טוב שלקח עמו אריק את מעיל-הגשם, וכמה תירטב טִרינָה10 העלובה בדרכה. בזה נפסקה השיחה.

מחשבותי של פנימורה עוד היו אחוזות תנומה, ובשעת עייפוּת כה נעים לשכב ולהרהר חצאי הרהורים בלי לדבּר דבר. נילס אף הוא לא היה לו חשק מיוחד לשוחח – עדיין נמצא תחת השפעתה של דממת הצהרים הממושכת.

"האם מוצא הבית הזה חן בעיניך? "אמרה פנימורה לבסוף.

אמנם כן, הבית מצא חן בעיניו.

“האוּמנם? האם זוכר אתה את רהיטינו בבית הולדתי?”

“בפיורדבּי? לכל פרטיהם.”

“כמה הם אהובים עלי וכמה אני מתגעגעת אליהם לפעמים! הרהיטים האלה כאן הרי אינם שלנו, אנחנו רק שׂכרנו אותם והם אינם קרובים לרוחנו, אינם מזכירים לנו כלום, והרי גם לא נחיה אתם לאחר שנצא מכאן. דברַי ודאי יהיו מוזרים בעיניך, אבל אני מבטיחה לך, שלעתים קרובות אני רואה את עצמי בודדת כל-כך בין הרהיטים הזרים האלה, העומדים בשוויון-נפש אוילי שכזה ומקבלים אותי כמו שאני, בלי שיתעניינו בי אף כהוא-זה. ומכיוָן שהם לא ילכו אחרי, אלא יישארו כאן עד שיבואו אחרים וישׂכרוּם, הרי לא אוּכל גם אני להתרועע אליהם, או להתעניין בהם, כמו שהייתי מתעניינת בהם לוּ ידעתי שביתי יהיה ביתם תמיד ושכּל מה שיבוא עלי בדרך חיי, מטוב ועד רע, יבוא עלי בהיותי אִתם. האם ילדותיוּת היא זו, לפי דעתך, אולי כך הדבר, אבל אינני יכולה לשַנות את טבעי.”

“אינני יודע מה זה, אבל גם לי היתה הרגשה כזאת כשנשארתי לבדי בחוץ-לארץ. שעוני עמד מלכת וכשקיבלתי אותו בחזרה מן השעָן מתוקן ושלם, היתה לי אותה ההרגשה… זו שעליה דיברת. השעון נעשה חביב עלי; היה בהרגשה זו משהו מיוחד לגמרי – משהו משמח באמת.”

“אמנם כן! הוֹ, אני הייתי נושקת לשעון, אילו אני במקומך.”

“באמת?”

“אמור נא לי,” אמרה לו פתאום, “כיצד היה אריק בנערותו? לא סיפרת לי דבר על-אודותיו מן הימים ההם.”

“כל הטוב והיפה שיש בנוער היה בו אז, פנימורה. אציל-רוח, אמיץ-לב, אדם-המעלה בכל המובנים, לפי השקפת בני-הנעורים, לא לפי השקפת האֵם או המורה, אלא דווקא של בני-הנעורים, הטובה מכולן.”

“מה היו היחסים ביניכם? אהבתם איש את רעהו?”

“מבינה אַת, אני אהבתי אותו בכל לבי ונפשי והוא לא התנגד לאהבתי – יחס מעין זה שׂרר בינינו. היינו שונים זה מזה עד מאוד, זאת עלי לומר לך. אני הייתי חולם תמיד על הגדוּלה והפרסוּם של משורר, אבל יודעת אַת מה השיב לי כששאלתי אותו פעם, מה היה בוחר להיות כשיגדל? הוא היה בוחר להיות אינדיאני, אינדיאני אדום, ממש, צבוע בצבע-קרב ומקושט בכל יתר הקישוטים! אני זוכר שלא יכולתי בשום פנים להבין זאת, בינתי קצרה מלהשיג כיצד יכול אדם לבקש שייהָפך לפרא – הנה כמה הייתי אז בן-תרבות.”

“האם לא מוזר הוא אפוא, שנעשה אמן?” אמרה פנימורה, ונעימה של קרירות ואיבה נשמעה בשאלתה.

נילס שמע זאת ונפעם. “לא,לא,” אמר כעבור רגע, “לאמִתוֹ של דבר, הלא רק לעתים רחוקות אדם נעשה אמן שלם הודות לסגולות נפשו כולן. דווקא אנשים עזי-אופי ואוהבי-חיים כאריק יש להם לעתים קרובות ערגה גדולה לכל העדין והנאצל! לכל דבר עדין עדנת בתולים צוננת, לכל דבר רם ומתוק – אינני יודע כיצד אכנה זאת. כלפי חוץ אפשר מאוד שיהיו בריאים ואדמונים. אפשר מאוד שתהיה בהם גם גסוּת ידועה, ואיש לא יֵדע כמה רזים נפלאים, מלאי פיוט ורגש הם נושאים בחוּבּם; כי הגברים הגדולים והכבדים הללו ביישנים הם – לביישנים ברוח אני מתכוון – עד ששום בתולה צעירה וחיורת לא תוכל להצניע את רגשותיה יותר מהם. מבינה את, פנימורה, הלא סוד שכזה, שאין לבטאו במלים רגילות, באוירת החוּלין של חיי יום-יום, הוא שהופך את האדם לאמן. והם אינם יכולים לבטא זאת, שומעת אַת, אינם יכולים! יש להאמין בסוד הזה השוכן בנפשם וחי שם את חייו השקטים, כבְצַל השושן הקבור באדמה ושולח מזמן לזמן את פרחיו נותני הרֵיח, בכל שלל צבעיהם, אל האור. מבינה את, אינך יכולה לדרוש כלום מכוחות-הפריחה האלה לעצמך, אלא להאמין בהם ולשמוח על שניתן לך לטפחם ולהיות עדה לקיומם. אל נא תתרעמי עלי, פנימורה, אבל חושש אני שלא הכּוֹל כשוּרה בינך ובין אריק. האם אי-אפשר לשנות את פני הדברים? אל תחקרי לדעת מי הצודק, או כמה הרשיע הרָשָׁע, אל לך לשפוט אותו משפט-צדק – כי מה יהיה גורל הטובים שבנו, בעָמדנו למשפט? לא, טוב שתזכרי אותו כמו שהיה ברגעי אהבתך הכי גדולה. האמיני לי, הוא ראוי לאהבה זו. אל לך לבוא אליו באמות-מידה ובמשקלות. הרי יודע אני שיש רגעי אהבה מלאי התלהבות אדירה, שבהם אנו עשויים להקריב את חיינו, כשיידָרש הדבר, על מזבח אהבתנו. לא כן? זכרי זאת, פנימורה, אל תשכחי, גם למענו וגם למענך.”

הוא נשתתק.

אף היא לא הוציאה הגה מפיה – שוכבת היתה דוממה וחיורת כפרח ובת-צחוק עגומה מרחפת על שפתיה.

פתאום התרוממה משכיבתה והושיטה את ידה לנילס.

“התהיה ידידי?” שאלה אותו.

“הרי אני ידידך, פנימורה,” הוא נטל את ידה בידו.

“וגם תהיה בעתיד, נילס?”

“עד יומי האחרון,” ענה ונשא את ידע ביראת-הכבוד אל שפתיו.

אחר-כך קם ממקומו, ובעיני פנימורה נראה גבה-קומה יותר משנראה קודם-לכן.

כעבור שעה קלה נכנסה טרינה להודיע כי שבה, אחר-כך הובה התה, ולבסוף חתר בסירתו לשוב הביתה בגשם העגום.

עם עלות השחר בא אֶריק הביתה, וכשראתה אותו פנימורה לאור היום הצונן והנאמן מתכוֹנן לעלות על יצועו בכל כשלון שכרונו, בעיני-זכוכית ממשחק-הקלפים ובפנים חיורות ומזוהמות מנדודי הלילה, היו כל הדיבורים הנאים שדיבר נילס באזניה כדמיון כוזב ומתעה, וכל הנדרים הממירים שנדרה בנפשה בסתר מחשבותיה הלכו הלוך וחוור, הלוך וגווֹע עם אור היום הבוקע. הלא כל אלה היו רק חלומות-שוא וחזיונות-תעתועים, המון שקרים אציליים, ולא יותר.

מה תתן ומה תוסיף להם ההתנגדות הנמרצת בשעה שנֵטֶל כבד מהם מושך את שניהם לתהומות? מה יועילו אם יוֹנוּ את עצמם – את כבוד חייהם שוב לא ירימו בזה לעולם. הקרה נגעה בהם, המון הגבעולים המסתעפים בסבכי פרחיהם, שהיו משתרגים סביבם ומקשרים את שניהם זה לזה, השירוּ עתה את עליהם האחרונים וציציהם נבלו כולם; נשארו רק הענפים החשופים והנוקשים, שקשרו אותם בעבותות לא-תינתקנה. מה תועיל, אם תעורר את רגשות הימים שעברו בלהט זכרונותיה ותשיבם לתחיה מעוּשה, אם תשוב ותעלה את אלילה על כסאו הרם, אם תחדש את ברק ההערצה בעיניה, את רחשי התפילה על שפתיה ואת אדמימות האושר בלחייה – מה תועיל בכל אלה, אם הוא אינו רוצה להיות כוהן לאליל זה ולהיות לה לעזר בקדוּשה כוזבת! הוא! הוא גם לא השׂכיל עוד להכיר את אהבתה, אזנו לא קלטה אף מלה אחת מכל מה שאמרה, לבו לא שמר אף יום עדנים אחד מן הימים שעברו עליהם.

לא, האהבה שסערה בלבותיהם היתה מוטלת עתה מתה וקופאת – כל זהרהּ, ניחוחהּ וצליליה החרֵדים נגוזו, נעלמו לבלי שוב, וכך היו יושבים יחדיו, מתוך הֵרגֵל נושן, כשהוא מחבק אותה בזרועו והיא תומכת את ראשה בכתפו; כך היו יושבים וטובעים בשתיקתם ושוכחים זה את זה, כשהיא מעלה בזכרונה את דמות הגבר המפוארת ההיא, שבעצם לא הלמה אותו מעולם, והוא רואה אותה בעד קנה-הצפיה של חלומו כרואה את מלאך-חלומותיו המרחף לעיניו בינות לעבים ונעלה עליה לאין ערוך. אלה היו חייהם המשותפים, וימים ולילות באו וחלפו ולא חל בהם כל שינוי, ויום אחרי יום היו לוטשים את עיניהם אל מדבּר החיים ואומרים לעצמם שאמנם אין זה אלה מִדבּר החיים ואומרים לעצמם שאמנם אין זה אלה מִדבּר שממה, בלי ציץ ובלי פרח ובלי כל תקוה לגן פורח או לעינות מים או לתמרים ירוקים.

כרבות ימי הסתיו עצמו ותכפו הילוּלוֹת השכרון של אריק. וכי איזו תועלת יפיק מזה – כך אמר לנילס – שיֵשב בביתו ויצַפה לנושאי יצירה שלא יבואו לעולם, יצפה עד שיתאַבּנוּ המחשבות במוחו? ועוד זאת: הוא לא מצא לו די שעשוּעים בחברתו של נילס; זקוק היה לאנשים עליזים, אנשים שבשׂרם ודמם סואנים, ולא לאלה שהם טרף לעצבים נרגזים. נילס ופנימורה נשארו אפוא לבדם לעתים קרובות, כי נילס ביקר במַריַנילונד יום-יום.

ברית-ידידות זו שנכרתה בין שניהם והמלים שעברו על דל שׂפתיהם ביום הראשון ההוא, עשׂאוּם חפשים יותר ובטוחים לגמרי ביחסים שביניהם. מתוך בדידותם התקרבו זה לזה ונתקשרו קשר ידידות חם ולבבי, שעד מהרה קנה לו שליטה רבה עליהם. דבר זה העסיק אותם כל-כך, עד שכל מחשבותיהם, הן בהיותם יחד והן בהיפרדם, היו נמשכות תמיד אל הידידות הזאת כצפרים העוסקות בבניית קן ומנצלות כל דבר נאסף וכל דבר מושלך החוצה רק למטרה נעימה אחת, והיא – לעשות את הכן רך וחמים גם לשניהם וגם לכל אחד מהם.

אם לא היה אריק בבית בשעה שבא נילס, היו מפליגים כמעט תמיד, בלי שים לב לכל רוח מנשבת וגשם שוטף, לטיולים ארוכים ביער הסמוך לגן הבית. היער הזה נתחבב עליהם מאוד, וככל אשר הגיעו חיי הקיץ שלו אל קיצם, כן יקר בעיניהם יותר ויותר. והרי באמת אפשר היה לראות שם אלפי דברים מפליאים. קודם-כּוֹל – כיצד נשתנה ירק העלים ונעשה כּתוֹם ואדום ושחוּם, ואחר-כך, כיצד הם נושרים ביום סער ארצה ומתגלגלים חֳמרים-חֳמרים כתומים, וכשוֹך הסערה הם נידפים אחד-אחד ברשרוש חשאי העובר בין ענפים נוקשים וזלזלים חוּמִים ורכים. וכשמַשירים האילנות והשיחים את עליהם, כמה מסודות הקיץ החבויים יוצאים לאור עולם וכמה זרעים נעים וגרגרים רבי-גוָנים נפוצים ונחים מסביב: אגוזים שחומים, בַּלוּטִים מבהיקים בנרתיקיהם הנחמדים, אשכּוֹלוֹת אדומים-סגולים על שיחי הברברית, גרגרי קוצים שחורים כזפת וגביעיה החכליליים של שושנת-המדבר. האֵלות החשופות היו מנוקדות בענבי-הבר הברוּדים והעוזרד היה כבד באשכולות אדומים, חמוצי ריח כיין-תפוחים. אוכמניות מאוחרות נחו, שחורות וחומות, בשלכת הרטובה שבצדי הדרכים, גרגרי החמוצית נראו בינות השיחים ופטל-הבּר נתן את פריוֹ האדמוני בפעם השניה. השרכים עטו גוני-גוָנים בכמישתם, והאזוב גם בו נתגלו להם עולמות חדשים: לא רק אגודות האזוב הגדולות שבנקיקי הסֶלַע ובמדרוני ההר, הדומים לאֳרנים ועצי תומר ודומים לנוצותיה של בת-יענה, אלא גם אזוב רך שעל גזעי האילנות, אשר כמוהו נוכל לצייר לנו בדמיוננו בשדות-הבר של הקוסמות האגדיות, זה שעלה וביצבץ כקנים ענוגים-ענוגים ובראשם פקעים חומים-כהים כשִׁבֳּלים.

הם עברו את היער על כל דרכיו ומשעוליו, ושמחו כתינוקות לגלות את אוצרותיו ופלאיו; אף הם, כתינוקות הללו חילקוהו ביניהם חלק כחלק: כל מה שבצדה האחד של הדרך נעשה קנינה של פנימורה וכל מה שבצדה האחר – קנינו של נילס; ולעתים קרובות השוו את מלכותם זו לזו והתוַכּחו איזו מהן יפה יותר. גם שמות מיוחדים קראו לכּוֹל – לגבעות ולעמקים, למשעולים ולסלעים, לתעלות ולברֵיכות; ואם נמצא פה-ושם אילן גדול או נהדר ביותר, נקרא גם הוא בשם מיוחד. כך קנו להם את היער לצמיתות ככל שהשיגה ידם, וכך בראו להם עולם קטן בפני עצמו, שלא נודע לאיש מלבדם, שאיש לא מצא בו את דרכו כמוהם; ואף-על-פי-כן עוד לא היה להם סוד משותף אחד שלא יכלו להשמיעוֹ באזני העולם כולו.

עדיין לא היה להם.

אולם האהבה שכנה בלבותיהם, אף כי עדיין לא היתה בעצם: כרסיסי-הבדולח הממלאים בכוח את התמיסה הכימית, אבל אינם בתוכה בפועל עד שנִגע בנוזל בקיסם שבידנו או נשקע בו קמצוץ מן החומר הדרוש, וכמו במטה-קסם ייפּרדוּ האטומים הנרדמים וימהרו זה אל זה, יתלכדו ויתאחדו זה עם זה על-פי חוּקים שהם למעלה מבינתנו ובו-ברגע ייעשו לגבישי-בדולח… לגבישי-בדולח.

כך נודע אף להם רק על-פי מקרה קל-ערך שהם אוהבים זה את זה.

כמעט שאין מה לספר. היום לא היה שונה מכל הימים, הם היו לבדם בטרקלין, כשם שהיו מאות פעמים לפני-כן, ושיחתם לא הצטיינה בחשיבותה, ומה שאירע היה מן הבחינה החיצונית דבר רגיל ושכיח: נילס עמד על-יד החלון והביט החוצה ופנימורה ניגשה אליו והביטה החוצה גם היא – זה היה המאורע כולו, אבל יותר לא היה דרוש אז. כי במהירות הבזק נשתנו על נילס לינה העבר וההוֹוה והעתיד, והוא ידע פתאום שהוא אוהב אשה זו העומדת על-ידו – לא כאוהב משהו בהיר ומתוק ומאושר ונאה, שיש בכוחו להעלותו למרומי החדוָה והשכרון, לא כזאת היתה אהבתו; הוא הרגיש שהיא כנשמת חייו שלא יוכל לחיות בלעדיה. כך אהֵבהּ, וכאדם תובע החותר ומבקש לו נקודת אחיזה, תפס את ידע ולחצה אל לבו.

והיא הבינה אותו. בקול-ילֵל, כמעט בצִווחת-אימה, קראה אליו כתשובה וכהודאה: “אח, כּן, נילס!” ועם זה מיהרה להוציא את ידה מידו.

רגע עמדה חיורת ונבוכה, ואחר-כך כרעה בברכהּ האחת על הכוּרסה, הסתירה את פניה במסעד הקטיפה המעוּך ופרצה בבכי.

דקות אחדות היה נילס כמוּכ3ה סַנוורים וידיו הרועדות מיששו את צמחי העציצים, כמבקש לו משען בהם.

רק דקות אחדות עברו, ואז נִיגש אל הכורסה שהיתה כורעת עליה וגחן אליה בלי לנגוע בה, כשהוא תומך את ידו האחת במסעד.

“אל תתיאשי כל-כך, פנימורה, הרימי את עיניך ונדבר. אינך רוצה? אל נא תיראי אפוא. יחדיו נִשׂא בעוֹל, אהובה שלי. הבה נִשׂא בו! נסי, אם תוכלי.”

היא הרימה מעט את ראשה ונשאה אליו את עיניה. “אלִי, אלִי, מה נעשה עתה! הלא נורא הדבר, נילס! למה ככה נגזר עלי? וכמה נאה היה עולמנו יכול להיות – מה מאושרים יכולנו להיות!” אמרה ושוב פרצה בבכי.

“כלום צריך הייתי לשתוק,” אמר נילס באנקה. “פנימורה המסכנה, האם היית רוצה שלא לדעת זאת לעולם?”

היא הרימה שוב את ראשה ותפסה את ידו. “הלואי שהייתי יודעת זאת ומתה, הלואי שהייתי מוטלת בקברי ויודעת זאת. מה טוב היה אז חלקי, כה מוזר וטוב!..”

“מר גורלנו, פנימורה, כי הדבר הראשון שתביא לנו אהבתנו, לא יהיה אלא יגון ודמעות. לא כן?”

“אל נא תקשיח את לבך אלי, נילס. הלא איני יכולה אחרת. אתה אינך יכול לראות את המצב כמו שאני רואה אותו – הלא אני היא שחייבת להתאזר עוז, כי אני אסורה בידי ורגלי. מי יתן ויכולתי להתאכזר אל אהבתי ולסָגרהּ במעמקי נשמתי הנסתרים ביותר ולאטום את אָזני בפני כל זעקותיה ותחנוניה, כי אז יכולת לאמור לך שתִּסע הרחק-הרחק מכאן; אבל אינני יכולה, כה רב הסבל שסבלתי בחיי עד שלא אוּכל לסבול גם זאת. לא אוכל, נילס. אינני יכולה לחיות בלעדיך. אמור, האם יכולה אני? האם סבור אתה שאוּכל?”

היא קמה ממקומה ונלחצה אליו.

“אני כאן ולא אתן לך ללכת מעמי, אינני רוצה שתלך ותעזבני לבדידותי ולאפילתי הישנה. היא כמו תהום מחשכים מלאה זוהמה ויסורים, ואינני רוצה לקפוץ אל תוכה, כי נקל לי יותר לקפוץ הימה, נילס. וגם אם יביאו עמם החיים החדשים מכאוביהם, הלא יהיו אלה מכאובים חדשים שלא יהיה בהם מן העוקץ הקהה של הקודמים ואף לא ייטיבו לפגוע במטרה כמו הקודמים, המכּירים את לבי לכל חדריו. האם אינני צודקת בדברי? – אמנם כן, אבל כה טוב להרגיש שאני יכולה לדבר אליך בלא מעצור, בלי שאצטרך להיזהר מכל אותם הדברים הרבים אשר לא היתה לי הצדקה לאָמרם. אבל עתה הרי אתה הראשון לכּוֹל! מי יתן ויכולת לקחת אותי כולי, עד שאהיה רק שלך, ולאיש אחר לא יהיה כל חלק בי; מי יתן ויכולת להעלותני לכל נסיבות המצב הסוגרות עלי מכל עֵבר!”

“אנו מוכרחים לפרוץ את הגדרות, פנימורה. אני אסדר הכּוֹל על הצד היותר טוב; ובלבד שלא תראי – יום אחד, בטרם יחשוד איש, נרחיק מן המקום הזה.”

“לא, לא, איננו יכולים לברוח. רק לא זאת! אני אעשה הכּוֹל, ובלבד שלא ישמעו הורי על מנוסתם של בתם. הדבר אינו אפשרי, לא אוכל לעשותו לעולם. בשם אלוהים, נילס לא אוּכל לעשותו לעולם!”

“אבל הכרח הוא, ילדתי. מוכרחת אַת לעשות זאת. האם אינך רואה את כל הכיעור והשפלות שישטפו אותנו מכל עבר אם נישאר כאן, את כל הצביעות והשקר שילפתוּ אותנו, יעיקו עלינו בכל כָּבדם וימגרו את חיינו! אינני רוצה לראות בך את כל הכתמים הללו אשר יאכלו את אהבתנו כחלוּדה מורעלת.”

אבל אי-אפשר היה להזיזה מדעתה.

“אינך מבינה את רוע הגזירה, שאת גוזרת עלינו,” אמר ביגון, “הלא מוטב לנו להתחיל ביד חזקה ותקיפה מאשר לחוס ולרחם. האמיני לי, פנימורה, אם לא תהיה לנו אהבתנו הדבר הראשון והראשי בעולם כולו, שכל מחיר לא ייקר בעינינו כדי להצילהּ, ונהיה נכונים למחוֹץ במקום שאנו רוצים לרפא ולגרום יסורים במקום שהיינו בוחרים להרחיק כל צללי יגון – אם לא כך נעשה, תמצאי את כל החוקים הללו שאנו נכנעים להם הולכים ומכבידים על כתפינו עד שנכרע על ברכינו ולא יהיה שומע לתפילתנו. אינך יודעת כמה קשה לאדם להילחם בשעה שהוא כורע על ברכיו! אל נא תבכי. אנו נילחם, ילדתי, זה על-יד זה נילחם נגד הכּוֹל!”

בימים הראשונים עוד ניסה נילס פעמים אחדות לדבר אל לבּהּ שתברח עמו; אחר-כך התחיל לצייר את אסונו של אריק כשיבוא יום אחד לביתו ויגלה את דבר בריחתם של ידידו הטוב ואשת-נעוריו; ולאט-לאט הופיע לעיניו רעיונו בכל חוסר-הטבעיוּת שבו ובכל אי-אפשרוּתו הטרגית, והוא חדל להגות בזה, כשם שחדל לחשוב על דברים רבים אחרים שרצה לשנותם, והתמסר בכל לבו ונפשו לאורח-חייהם כמו שהוא, בלי להתאמץ ליַפּוֹתו בצבעים פיוטיים או להלביש את השקר בלבוש דמיוֹני. ומאידך גיסא, מה נעים היה לאהוב, לדעת פעם אחת את הנאותיה של אהבת החיים האמִתית; כי כל מה שנראה לו כאהבה קודם-לכן, לא היה אלא צִלהּ: געוגועיו ההומים של האיש הבודד, או כליון-נפשו היוקד של בעל-הדמיון, או נבואות-לבו של הנער העצבני – כל אלה לא היו אלא זרמים באוקינוס האהבה הגדול, זהרורים בודדים של נָגהו, שברי אהבה בלבד, כשם שהמֶטאוֹרים העוברים כסוּפה באויר אינם אלא שברי עולמות-כוכבים. כי האהבה היא עולם מלא ושלם בסדר ובמשטר ובקצב, ואינה ערבוביה פראית ואוילית של רגשות והלכי-נפש; האהבה היא כטבע המשתנה תמיד וּפוֹרָה ורבה תמיד; ואין הלך-נפש גוֹוע, ואין רגש נובל, שלא יתן חיים לכוח-הצמיחה שנשא בקרבו ולא יטפחהו ולא יגדלהו להויה נעלה עוד יותר. לאהוב אהבה שוקטת, בריאה, לאהוב בנשימה ארוכה – זאת היא האהבה ביָפיהּ, האהבה בלב ונפש. הימים היו נופלים עתה משמים ארצה, חדשים ומזהירים, ולא נמשכו עוד זה אחר זה כדבר מוּבן מאליו, כתמונות המחוקות שבקנֵה המשקפת! כל יום היה מעין התגלוּת עליונה, כי בכל אחד מהם מצא נילס את עצמו גדול וגיבור משהיה ואת טעמו בוגר משהיה. מעולם לא ידע התעוררות רגשות כבירה כל-כך, והיו רגעים שבהם נדמָה בעיניו כאחד הענקים ולא כבן-אדם רגיל: רחבות כזאת הרגיש בנפשו, עדנה כה רבה היתה זורמת מלבּו, אופק ראייתו נתרחב כל-כך, כה נוח ורב-היקף היה משפטו.

זאת היתה ההתחלה וזה היה האושר, שניהם היו מאושרים זמן רב.

השקר והצביעוּת יום-יום, האויר ספוּג החרפה שנשמו, כל אלה עדיין לא השפיעו על שניהם, לא יכלו להגיע אליהם במרומי הדבקוּת, שאליהם העלה נילס את יחסיהם ועל-ידי כך גם את עצמם; כי הוא לא היה בוגד פשוט, הגוזל את אשת רעו, או, יותר נכון, אמנם היה כך ואף אמר זאת קבל העולם כולו, אבל הוא גם היה האיש שבמעשהו קרא דרור לאשה נקיה מעוון שהחיים קיצצו את כנפיה, סקלוּה ושיקצוּה; לאשה שכבר נואשה וביקשה את נפשה למות נתן אֵמוּן חדש בחיים, שב ונתן בלבּהּ את האמונה בכוחותיהם הכי נעלים, נשא את רוחה למרומי הטוהר ונתן לה את האושר. במה היה עליו אפוא לבחור: שתוסיף הנפש התמה לשׂאת בעוֹל בדידותה, או שיזכה הוא בה? אבל שאלה זו לא עלתה כלל במוחו, מאחר שכבר בחר לו את דרכו.

כוונותיו לא היו ברורות כּל-צרכּן אף לו לעצמו. לעתים קרובות כל-כך, אדם יוצר לו שיטות חיים, שבכל-זאת לא יוכל לחיות בהן; לעתים קרובות מרחיקות מחשבותיו נדוד כל-כך שרגש הטוב והרע שבנפשו נלאה מללכת אחריהם. אבל שיטה כזאת נמצאה לו ונטלה מן הצביעות, ההונאה, הכיעור והשפלות, שהיו בהכרח בחייהם, הרבה מאַרסם המאַכּל.

ואף-על-פי-כן נאלצו לעמוד על כך לאחר זמןמה: הארס הזה חילחל בעצבים עדינים ורבים יותר מדי, ופעולתו המזיקה והמכאיבה נתנה עד מהרה את אותותיה, וביחוד כשנדמה לאֶריק סמוך לאחר ראש-השנה שמצא לו נושא ליצירה חדשה: איזו דמות עטופה בסוּדר ירוֹק בפּוֹזה מלאה אימה – כך סיפר לנילס. הוא אולי זוכר את הגוָנים הירוקים בתמונה“יונה” של סלוָטוֹר רוזָה? משהו מעין זה עלה במחשבתו ליצור.

אף כי כל עבודתו של אריק התבטאה על-פי רוב בשכיבה על הספה שבאטֶליֶה, בעישון טבק זול ובקריאת ספריו של מַאריַאט, בכל-זאת עיכבה אותו בבית יותר מן הרגיל, ומשום כך הוכרחו שניהם לנהוג יתר-זהירות ביחסיהם ולהמציא המצאות ושקרים חדשים יום-יום.

כשרונה הרב של פנימורה להמציא המצאות היה העב הראשון שהקדיר את שמי אהבתם. בתחילה לא היה זה אלא צל קלוש, ספק קל, שחלף מהר במוחו של נילס, שמא אהבתו נעלה יותר מן האשה שאהב. אבל עדיין לא היה זה רעיון ברור, אלא הרגשה סתומה, שגילתה את הדרך כשנטתה לאִטהּ אל הצד הזה.

אולם רעיון זה התחיל לנקר במוחו בלי הרף, כשהוא גורר אחריו עוד רבים, סתומים גם הם ומעורפלים בראשיתם, אבל הולכים ומתבלטים יותר מפעם לפעם. ומופלא היה כמה מהירים היו לחתור תחת היכל-התפארת ולהשפילו. אהבתם לא נתמעטה על-ידי כך, אדרבה, ככל שהוסיפה לרדת מגדולתה, כן עלתה ויקדה תאוָתם; אולם לחיצות יד גנוּבות אלה, נשיקות אלו מאחורי הדלתות ובפרוזדורים, מבטים ארוכים אלה במעמד הבעל המרומה, כל אלה מיעטו לבסוף את דמות אהבתם. האושר שוב לא היה נסוך על ראשיהם, שוקט ובוטח; הם הוכרחו לחטוף את בת-צחוקו ולהצניעו ככל שיכלו; הערמומיות והצביעות שוב לא היו בעיניהם הכרח מעציב, אלא נצחונות נעימים; התרמית נעשתה יסוד חייהם ועשתה אותם קטנים ועלובים. היו גם סודות משפילים שדיכאו את רוחם קודם, כל אחד בפני עצמו, אך זה בפני זה לא הודו בהם; עתה נעשו שותפים להם מאונס, כי אֶריר לא היה מן הביישנים ולעתים קרובות עלה על דעתו להשתעשע עם אשתו במעמד נילס – לנשק לה, להושיבה בחיקו או לחבקה, ופנימורה לא העֵזה או לא ראתה לה זכות להסתלק מאותות האהבה האלה, כמנהגה קודם-לכן; ידיעת אשמתה עשתה אותה לא-בטוחה וחרדה תמיד.

כך הלך ונחרב ארמון אהבתם הנישׂא, אשר מעל מגדליו היו צופים בגאון כזה על העולם ואשר בו ראו את עצמם גדולים ותקיפים כל-כך.

אולם היו הם מאושרים גם בין החֳרבות.

בצאתם לטייל עתה ביער, עשו זאת על-פי רוב בימי סגריר, כשנתלו ערפלים בענפי האילנות החומים ונחו בכל כָּבדם בין גזעים טחובים, לבל תראם עין זר מנשקים ומחבקים זה את זה פה-ושם, ולא תשמע אוזן כאשר תרוּעות צחוקם הפּרוע מחרישות את הדברים שהוציאו מפיהם בקלוּת-ראש.

חותמו של יגון-הנצח שהיה טבוע על אהבתם נמחה עתה כליל; הם ידעו רק צחוק ובדיחוּת-הדעת, ובמעשיהם הורגש חפזון קדחתני, רדיפה אחרי רגעיו המתחמקים של האושר, כאילו עליהם למהר ולאהוב וכאילו לא פרושים החיים כולם לפניהם.

כל שינוי לא התחולל גם אחרי שנלאה אריק, כעבור חודש ימים, מענין יצירתו החדשה ושב למעשי ההוללות שלו בשקידה כה רבה, שלא נמצא בבית אפילו שני ימים רצופים אלא לעתים רחוקות מאוד. לאחר שנפלו לא שבו להתרומם עוד. אולי עוד הביטו לאחוריהם מדי פעם, בשעה של בדידות, והתגעגעו על המרומים שנפלו מהם, ואולי רק התפלאו כמה קשה להישאר בגובה כזה ומצעם נראה להם רך וחמים יותר במקומם החדש. כל שינוי לא התחולל; בכל-אופן, כל שינוי לטובה לא בא לחַדש ימיהם כקדם. ואולם הכיעור, כיעור מתוך חולשה, שחיו בו ולא ברחו מפניו, הלך ונתגלה להם יותר ויותר וקשר אותם בקשר של שפלוּת שהלך והתהדק סביבם מתוך הרגשת אשמה משותפת; כי אף אחד מהם לא רצה עוד לשנות את פני הדברים. הם אף חדלו להסתיר עובדה זו איש מפני רעותו, כי הגיעו לידי אֵמון ציני משותף, כמו זה המתגלה על-פי רוב ביחסי שותפים לדבר עבירה, ושוב לא חששו להביע הכּוֹל במלים ברורות וגלויות. מתוך עליצוּת נוּגה היו קוראים לדברים בשמם ואף התפארו בזה שאינם עוצמים את עיניהם מלראותם כמו שהם.

בחודש מַרס נדמה היה שהחורף חלף הלך לו, אבל הנה בא בעקבותיו הדוד-אפריל באדרתו הלבנה ומבודדת השוּליִם וסופות שלג כיסו את האדמה בשמיכותיהן העבות. לאחר זמן בא קפאון הכפור המוצק והמפרץ כּוּסה קרח, חצי רגל עָביוֹ, שעמד בעינו במשך ימים רבים.

ערב אחד בסוף החודש ישבה פנימורה בטרקלינה לאחר שתיית התה והמתינה.

הטרקלין היה מואר באור יקרות, הפסנתר עמד פתוח ושני נרותיו דולקים עליו, מם העששית הוסרה גוּלתהּ, והכרכּוּבּים המופזרים עם כל עיטוּרי הכתלים נראו בהירים וחיים. היקינתוֹנים הועברו מן החלונות אל שוּלחן-הכתיבה ועמדו עליו בהמון גוֹניהם הצנועים ומילאו את האויר בניחוחם החריף והצונן. האש בערה בתנור והשמיע את שריקתה העמומה מתוך הנאה ועונג.

פנימורה פסעה אילך ואילך בחדר והשתדלה לשמור על שיווּי-משקלה בעודה מדקדקת לדרוך על אחת הרצוּעות האדוּמות-הכהות של השטיח. לבושה היתה שמלת-משי שחורה וכמעט ישנה, ששוּליה הכבדים נמשכים אחריה ונופלים ימינה ושמאלה אגב הילוכה.

מזמרת היתה חרש ושתי ידיה מחזיקות במחרוזת הצהבהבה של חרוזי-ענִבָּר גדולים שעל צוארה. מדי היכּשלהּ בלכתה על הרצועה האדומה, היתה פוסקת מזמרתה, אבל לא חדלה להחזיק במחרוזת. אולי דימתה לחזות עתידות בהילוכה זה – אם למשל, תוכל לעבור כך וכך פעמים את החדר בלי לסטות מן הרצוּעה ובלי להרפות מן המחרוזת, יבוא נילס.

הוא היה כאן בבוקר, כשהלך אריק לדרכו, ונשאר עד הערב, אבל הבטיח לבקרה שוב מיד לאחר שיֵצא הירח ויתן די אור להיזהר מבקיעי הקרח שעל-פני המפרץ.

פנימורה החליטה לגמור את מעשה הניחוש, אם תהיינה תוצאותיו טובות ואם רעות, וניגשה אל החלון.

באמת לא היתה כל תקוה שיֵצא הירח הערב, כה שחורים היו השמים והקרח האפור-הכחול היה קודר הרבה יותר מן היבשה המושלגת. ודאי מוטב שלא יבוא עתה. והיא ישבה על-יד הפסנתר באנחה נכנעת, אבל מיד קמה ממקומה להביט בשעון. ואז שבה אל הפסנתר והניחה לפניה בתנועה תקיפה חוברת גדולה ועבה של תוי נגינה, ואף-על-פי-כן לא יכלה לנגן. מדפדפת היתה בחוברת מתוך פיזור-הדעת ונשתקעה בהרהורים.

אולי בכל-זאת הוא עומד שם מעבר למפרץ וקושר את מגלשיו – אם כן, הלא יבוא הנה בעוד רגע! היא ראתה אותו כמו חי לפניה, נושם בכבדות לאחר מרוצתו וממצמץ בעיניו בצאתו אל האור מתוך האפילה שהיה שרוי בה. בבואו הכניס אתו קור עז, וזקנו היה מלא אגילי מים זעירים ומנצנצים. ואז יאמר אליה – מה יאמר לה, בעצם?

היא חייכה והשפילה את עיניה.

הירח עוד לא הופיע.

פנימורה ניגשה שוב אל החלון והיתה עומדת ומביטה בחשיכה, עד שנהפכה בעיניה להמון גִצים לבנים וקטנים ועיגולים מלֵאים בכל צבעי הקשת. ואולם כולם היו מטושטשים לגמרי, רוצה היתה לראות בחוץ זיקוקין-די-נור ורַקֵטוֹת העולות השמימה ברצועות ארוכות-ארוכות ונהפכו של לעדת נחשים קטנים המפלסים להם נתיב במרומים ונעלמים בקול נפץ; אף טוב מזה – כדור גדול, גדול וכהה, המרטט באויר עד שהוא יורד בנחת ושוקע בתוך מטַר כוכבים רַבּי-צבעים; ראה נא! ראה! כמה רכים ועגולים, כקידוֹת-כבוד, כמטַר-זהב המשתחוה אפים ארצה – שלום, שלום! הנה נפרדו מתוך ברכה. ואולם, אב-הרחמים, למה מאחר הוא כל-כך לבוא! ולנגן לא היה לה כל חשק! בו-ברגע הסבּה את פניה אל הפסנתר, ניגנה אוֹקטָבה והוסיפה ללחוץ על המנענעים, עד שגָוה הצליל כולו, ואז הקישה על המנענעים עוד פעם ועוד פעם. לנגן לא היה לה כל חשק. אין צורך בנגינה, אין צורך! לעומת זאת, מה טוב היה לצאת במחולות! היא עָצמה את עיניה לרגע וראתה את עצמה עוברת במחול, כסוּפה, באולם רחב-ידים, שכולו רפוד אדום ולובן וזהב. מה נעים היה לצמוא מחום המחול ולרווֹת את הצמא ביין-שמפניה! מחשבה זו העלתה זכרון אחד מימי בית-הספר: אז הכינו היא וחֶברתה יין-שמפניה מאוֹדיקוֹלוֹן מהוּל במי-סוֹדה, ושתיהן חלו מאותו השיקוי.

היא הזדקפה והתחילה מהלכת בחדר, כשהיא מסדרת באופן אינסטינקטיבי את שוּלי שמלתה אחרי המחול המדוּמה.

“אולי הגיע הזמן לחדול מדמיונות שטוּת!” אמרה לעצמה בחצי קול, ושבה למלאכתה, יושבת בכורסה, סמוך לעששית.

ואולם לשקוד על המלאכה לא עלה בידה; מקץ רגעים מספר רפו ידיה ולאט-לאט התכנסה כולה, בתנועות קלות, אל תוך הכורסה החמימה וצנפה עצמה ככדור, כשהיא תומכת את לחיה בידה ומסתירה את כפות-רגליה בתוך קפלי שמלתה.

מתוך סקרנות הגתה בשאלה, אם יש בעולם עוד נשים נשואות כמוה, אשר טעו בבחירתן והן אומללות, ואוהבות איש אחר. לפני עיני-רוחה העבירה את כל הגברות שבפיורדבי, עיר-הולדתה, בזו אחר זו. ואז עלתה בזכרונה הגברת בויאה. נילס סיפר לה על הגברת בויאה, וזו היתה בעיני פנימורה תמיד חידה מרגיזה – אשה זו היתה שנואה עליה כאילו השפילה את כבודה שלה עד עפר.

אֶריק סיפר גם הוא פעם אחת שאהב את הגברת בויאה עד כדי שגעון.

מי יוּכל לדעת כל מה שעבר על זו!

והיא צחקה בחָשבהּ על בעלה החדש של הגברת בויאה.

וכל אותה השעה, כשהיה מוחה עסוק בכל המחשבות האלה, היתה דרוכה וקשוּבה בציפיתה לנילס, ופעם בפעם דימתה לשמוע את צעדיו עולים מעבר הקרח. לבה לא ניבא לה אף רגע, שנקודה קטנה ושחורה נעה זה שתי שעות ובאה מצד אחר לגמרי על-פני שדות לבנים משלג לבשׂר לה בשורה שונה מאוד מזו שציפתה לה בכליון-עינים. זה היה אדם לבש בדגי-צמר עבים וגלימת-גשם, ועתה התדפק על חלון המטבח ועורר את המשרתת משנתה.

“הביאו איגרת,” אמרה טרינה והתיַצבה לפני הגברת.

פנימורה נטלה אותה בידה; זה היה מברק. במנוחה גמורה מסרה לנערה את שובר הקבלה ושילחה אותה מלפניה. שום חשש לא עלה על לבה: בימים האחרונים היה אריק מטלגרף אליה לעתים קרובות ומודיע לה שיבוא בעוד יום עם אחדים מרעיו.

אחר-כך קראה את המברק.

פתאום הלבינו פניה, היא קפצה קפיצה פראית ממקום מושבה ונעצה את עיניה בדלת כמחַכּה לחרָדות הבאות.

היא לא אבתה להכניסן לכאן. פחד תקף אותה, ובקפיצה אחת הגיעה אל הדלת, לחצה אליה את כתפה ובידה התאמצה לסובב את המפתח בחור המנעול – עד זוב דם. אבל המפתח מיאן להסתובב, למרות כל מאמציה. אז הרפתה ממנו. הלא ברור הדבר – כל זה התרחש לא כאן, אלא רחוק ממנה ובבית זר.

היא התחילה רועדת בכל גופה, ברכיה פקו ובמקום שם עמדה, על-יד הדלת, שם כרעה ונפלה על הרצפּה.

אֶריק מת. הסוסים התפרצו מידי הרכּב והפכו את העגלה בקרן רחוב אחת, ואריק הושלך מתוכה וראשו אל הקיר. גוּלגלתו נוּפצה, ועתה גופתו מונחת באוֹלבּוֹרג. הנה מה שאירע, וכמעט כל זה היה כתוב במברק. בעגלה היה אתו רק מורה-הבית לבן הצוָר, המומחה לערבית, והוא שלח את המברק.

היא שכבה על הרצפה ויִבּבה חרש; שתי ידיה היו פשוטות בלי נוע על השטיח, מבטה הנעוץ בקרקע היה קר וקפוא, וגופה התנדנד ברפיון לצדדים.

עוד לפני רגע כה רבים היו האור וריח הניחוח סביבה; ולמרות כל רצונה לא יכלה לגרשם מלפניה בכוח היגון והנוחם השחור משחור. לא באשמתה עדיין מנצנצים לעיניה ניצוצות תועים וזוהרים של אושר האהבה ותענוגותיה; ותשוקה כבירה ואוילית פרצה מלבה, ערגה לברכת השכחה ורצון להשיב במשיכה פראית אחת את גלגל המאורעות אחורנית.

אולם כל זה עבר עד מהרה.

כלהקות עורבים שחורות באו מכל עבר מחשבות קודרות, שהריחו את פֶגר אָשרהּ, ועמדו זה אחר זה לנקר בו בחרטומיהם, בעוד גחלת החיים עוממת בו. מרטוהו ושיסעוהו וששיקצוהו עד לבלי הכּר; כל תָו בו השחיתו והתעיבו, עד שלא נשארה ממנו אלא נבלה מוּבסת ומטילה אימה.

היא קמה והתחילה פוסעת אילך ואילך, כשהיא מבקשת לה משען, כחוֹלה, בכסאות ובשולחנות; אף נשאה עינים נואָשות למעלה, כמבקשת שם קורי עכביש של תקוה וישועה – מבט אחד של נחמה, לטיפה קלה של חמלה וחיבּה – אבל עיניה נתקלו רק בתמונות המשפחה המואָרות היטב, כל הזרים הללו שהיו עֵדים לנפילתה ולחטאה, זקנים כבוּדים ואוהבי תנומה, מטרוניתות קמוצות שפתים ואותה גדיה נצחית, שאין תמונת-משפחה שלמה בלעדיה, אותה ילדה עם העינים העגולות והגדולות והמצח הגבנוני. הלא כל הרכוש הזר הזה ספוג זכרונות למכביר: שולחן זה כאן, כסא זה שם, הדוֹם זה עם הכלב השחור והמסולסל השומר עליו, וילון הפתח הדומה לשמלת-בוקר – את כולם הִרוותה זכרונות, זכרונות נאפוּפים, וכולם הקיאום עתה מתוכם והשליכום מהם והלאה. הוֹ, מה נורא היה להימצא סגורה לבדה עם כל אותם רוחות החטא ועם עצמה; היא התפלצה מפני עצמה, היא איימה עליה, על פנימורה חרוּפה זו, שהיתה מנשקת את כפות-רגליה, היא קרעה את שמלתה מבין ידיה המפללות. רחמים! לא, אין לה רחמים! איך תצפה לרחמיהן של אותן העינים הדועכות בעיר הנכריה, העינים שראו אותה זה עתה משפילה את כבודו עד עפר, משקרת לו בעוד שפתיה דבוקות בשפתיו, מרַמה אותו בעודה נלחצת אל חזהו.

היא הרגישה את העינים הדועכות האלה מביטות בה ולא ידעה מהיכן; היא התאמצה להתחמק מפני מבטן, אבל הן הוסיפו לרדוף אחריה כשתי קרנים מקפיאות; וכאשר השפילה את עיניה היה כל צעד ושעל בשטיח, כל תפר בריפוד הכסאות, מתבלט לפניה בבהירות לא טבעית מתוך שפעת האור היוקדת; ובאזניה עלה קול צעדי מתים המהלכים סביבה ונוגעים בשמלתה ממש. היא זעקה זעקת-בהלה ופנתה הצדה; אולם אז נדמה לה כאילו נשלחו למולה ידים, ובכל-זאת לא ידים, אלא משהו, שתפס לאט בלעג נצחון את לבה – מפלצת-כחש זו, מרגלית צהובה זו של בגידה! והיא נסוגה לאחור עד שנתקלה בשולחן, אולם הרדיפה לא חדלה וחזהָ לא הֵגֵן עליה; עוֹרה ובשרה פוּלחו שניהם כאילו… עוד מעט ונפחה את נפשה מפחד במקום שעמדה וגופה נטוי אל השולחן. כל עצביה נמתחו בציפיה ועיניה נפקחו לרוָחה כאילו עוד מעט ונוקרו בחוֹריהן.

אז עבר החזיון.

מהססת סקרה את כל סביבותיה, ואחר-כך כרעה על ברכיה והתפללה שעה ארוכה. היא ניחמה את מעשיה, והתוַדתה בלי סדר, מתוך סערת-נפש הולכת וגדֵלה ובאותה האֵיבה הקנאית לעצמה, המעוררת את הנזירה ליַסר את גוָה הערום בשוטים. בהתלהבותה ביקשה את המלים הכי מבזות וחירפה בהן את עצמה לשַׁכרהּ, מתוך הכנעה מלאה צמאון לוהט לדברי נאצה.

אחר-כך קמה על רגליה. חזהּ התפעם בעוז ובחרדה, ונוגה קלוש היה שרוי על לחייה החיורות, שכאילו נתעגלו מעט בשעת התפילה.

היא שבה וסקרה את החדר מכל צד, כאילו נדרה לה נדר חשאי; ואז נכנסה אל החדר הסמוך, האפל, סגרה את הדלת אחריה, עמדה רגע אחד דוּמם כדי להתרגל לחשיכה, ומתוך גישוש פנתה אל הדלת המוליכה אל אכסדרת-הזכוכית הסגורה, ולבסוף הגיעה אליה.

האכסדרה היתה מוארת יותר – הירח, שיצא זה עתה מתוך העבים, זרח בעד רקמת-הבדולח הקפואה של קיר-הזכוכית, שלח קרנים צהבהבות בעד הזגוגיות וקרנים אדומות וכחולות דרך ריבּוּעי הזכוכית הצבעונית, ששימשו מסגרת לזגוגיות.

בידה המסה את הקרח במקום אחד, וניגבה היטב את המים במטפחתה.

עדיין לא נראה איש על-פני המפרץ.

אז התחילה פוסעת אילך ואילך בכלוּב-הזכוכית שלה. שם לא היו כל רהיטים מלבד ספה של מקלעת קָנים, ואף היא היתה מלאה עתה עלי קִיסוֹס כמושים, שנשרו מן השריגים המטפסים על התקרה. בכל פעם שעברה על-יד הספה רישרשו העלים חרש ממשב האויר, ופה-ושם גם נִכנַף אחד העלים המתגוללים על הרצפה בשוּלי שמלתה ונמשך אחריה על הקרשים בקול שׂריטה.

אילך ואילך פסעה על משמרתה העגומה, זרועותיה שלובות לה על החזה והיא מחַסֶנת עצמה מפני הקור.

נילס הופיע.

במשיכה אחת פתחה את הדלת ובנעליה הדקות פסעה על-פני השלג הקופא שבחוץ.

הדבר גרם לה קורת-רוח; היא יכלה לצאת לקראתו אפילו יחפה.

למראה הדמות השחורה שעל-פני השלג עמד נילס מהליכתו המהירה, ובפסיעות מתונות מהססות ובוחנות קרב אל היבשה.

דמות מתגנבת זו כאילו צרבה את עיניה. כל תנועה, כל שרטוט שהבחינה בו, הצליף עליה כעלבון מחוצף, כאילו התיַהר בסודות משפילים. רועדת היתה משנאה, לבּהּ היה מלא אָלָה וקללה ובקושי עלה בידה לכבוש את רגשותיה.

“אני היא,” קראה אליו בבוז, “פנימורה הזונה!”

“בשם האלוהים. חמדת נפשי?” שאל בתמהון, כאשר רק צעדים מספר הפרידו בין שניהם.

“אֶריק מת.”

“מת! איך?” היה עליו לעלות במגלשיו על השלג, כדי שלא יפול. “הגידי!” – ומתוך התעוררות קרב אליה פסיעה אחת.

עתה עומדים היו פנים-אל-פנים, והיא הוכרחה לעצור בכעסה כדי שלא תכה בידה הקמוצה את פרצוּפוֹ החיוֵר והמתעַוות.

“מיד אגיד לך,” אמרה לו. “הוא מת, כפי שכבר אמרתי לך. סוסיו התפרצו מידי הרכּב באוֹלבּורג וגולגָלתוֹ נופצה בשעה אנו היינו עסוּקים כאן זה עם זה ומרמים אותו.”

“מה נורא הדבר,” גנח נילס והחזיק בצדעיו. “מי שיער… הו, לוּ שמרנו לוֹ אמונים, פנימורה! אריק, אריק המסכּן! – הלואי הייתי אני במקומו!” והוא יבב יבבה רמה, ושח תחת סבל יגונו.

“אני שונאת אותך, נילס לינה!”

“אח, למה נדבר עלינו?” גנח נילס בקוצר רוח. “לוּ רק יכולנו להשיב אותו מארץ-רפאים! פנימורה המסכנה,” תיקן אחר-כך את דבריו, “אל נא תשימי לב אלי. האם אמרת שאת שונאת אותי? ודאי שעליך לשנוא אותי, ודאי.” הוא הזדקף פתאום. “ניכנס פנימה,” אמר אליה, “אין אזני שומעות מה שפי מדבר. מי זה, אמרת, שלח את המברק?”

“פנימה!” צעקה פנימורה, שנתכעסה על שאיננו שם לב לשנאתהּ, “פנימה! לעולם לא תדרוך עוד כף-רגלך הפחדנית והארורה על רצפת הבית הזה! איך תעֵז להעלות דבר כזה על דעתך, אתה בן-בליעל, כלב רמאי, שבאת כגנב במחתרת לגנוב את כבוד רעך, כי לא היטיב לשָׁמרוֹ! לא כן? האם לא גנבת אותו לעיניו משום שהאמין ביושר לבך, גנב שכמותך!”

“הסי, הסי, האם יצאת מדעתך? מה לך? מה המלים שאַת מעלה על לשונך!” והוא תפסהּ בזרועהּ, משך אותה אליו בכוח ומתוך תמהון הביט ישר בפניה. “עליך לכבוש את רגשותיך,” הוסיף לדבּר בנעימה רכה יותר, “מה תועלת תפיקי, ילדה, מזה שתצליפי על כל סביבותיך בדברי גנאי!”

היא קרעה את זרועה מידו עד שהזדעזע כל גופו על מנעליו הרופפים.

“האם לא שמעת שאני שונאת אותך?” צווחה, “האם כבה זיק היושר האחרון בלבּך עד שאין מוחך יכול לתפוס זאת? איך נתעיתי לאהוב אותך, יליד שקר וכזב שכמותך, בעוד הוא עמי, הטוב ממך אלף פעמים. עד סוף ימי אשׂנא אותך ואבוז לך. בשעה שבאת הנה הייתי אשה ישרה, מעולם לא עשיתי כל דבר חֵטא, אולם אתה באת בשיריך ובשקריך המתועבים ומשכת אותי אליך לתוך רפש. מה עשיתי לך, שלא יכולת לעָזבני לנפשי, אותי שעל קדושתי חייב היית לשמור יותר מכּוֹל! מעתה עלי לחיות את כל ימי חיי עלי אדמות וכתם החרפה לא יוּסַר ממני, ולעולם לא אפגוש עוד נפש שפלה שלא אדע בלבי כי אני שפלה ממנה. את כל זכרונות נעורי הרעלת בארסך. מה אזכור עתה מן הימים שעברו והוא טהור ויפה! הכּוֹל נכתם בגללך. לא רק הוא מת עלי היום, אלא גם כל הטוב והאור שהיה בחיינו נבל ונרקב. אהה, אל שוכן מרומים, היש צדק בעולמך, אם איני יכולה לנקום את נקמתי ממך על כל הרעוֹת שעוללת לי! את תוּמי השיבה לי, נילס לינה, נקני מעוון המחטא! לא, לא – אבל ודאי מן הדין הוא, שיהיה אפשר לעַנוֹתך עד שתיטיב מה שעיוַלתָ. האם תוּכל, היש בכוחך להשיב את שקריך? למה אתה עומד כך ומסתתר באָבדן-עצות, סבוֹל כאן לעיני, התקווץ מיִסוּרי החרטה והיאוּש והיה בודד בעלבונך. אנא, אב הרחמים, שלח בו את מלאכיך השחורים, אלתתן לו לגנוב ממני גם את נקמתי! לך לךָ נבל, לך לךָ, אני משליכה אותך אחרי גוִי, אבל האמֵן לי: יחד אתי תעבור את כל מדורי הגיהנום שאוּכל לערוך לך בשנאתי.”

היא נופפה את זרועותיה המאיימות למולו, ואחר-כך הסבּה את פניה והלכה לה, ודלת האכסדרה נסגרה אחריה בחשאי.

נילס עמד והביט אחריה בעינים תמהות וכמעט לא האמין למראה עיניו; נדמה לו כאילו הוא עדיין רואה את הפנים החיורות וצמאות הנקמה הללו, שחמתהּ התאוותנית טבעה בהן חותם של גסוּת ושפלות ושללה מהן את יָפין העדין הרגיל, כאילו חָרְשָׁה יד אכזרית וקשה את כל תוֵיהן.

הוא גלש בזהירות אל הקרח למטה, והתחיל בגלישה מתונה לעבר פי המפרץ, כשאור הירח לפניו ואִוושת הרוח מאחריו. לאט-לאט גברה גלישתו ככל שהוסיף להשתקע בהרהוריו וחדל לשים לב לסביבותיו, ורסיסי-הקרח שניתזו מתחת למגלשיו רישרשו בעקבותיו על-פני השטח המבהיק, נרדפים ביד הרוּח המקפיאה שהיתה מתגברת והולכת.

הנה זה היה הקץ! כך הציל נפש אשה, נשאהּ למרומים ונתן לה את האושר! מה יפה היה יחסו אל רעוֹ המנוח, רֵע ילדותו שלמענו אמר להקריב את עתידו, את חייו וכל אשר לו! והוא הלא בא להציל ולהקריב קרבן – יביטו בו ארץ ושמים, ויראו אדם שהעלה את חייו למרומי הכבוד, בלי רבָב ובלי פגם, כדי שלא להטיל כל צל על עיקרי אמונתו, שנקרא לכַהן במקדשה.

הוא רץ הלאה.

אף זה היה אחד מרעיונותיו השחצניים: שהיה בחייו העלובים כדי להטיל כתמים בשמשהּ של האידיאה. אל-אלוהים, לעולם אינו יכול בלא דיבורים רמים – זה הרגל הטבוע בדמו; אם אינו יכול לעלות מעלה-מעלה, הוא מגיע לפחות עד מדרגתו של יהודה ומכנה עצמו איש-קריות, כשהוא מתעטף בענני קדרוּת. על-כל-פנים, צלצוּל נאה יש לדבר. המוכרח הוא תמיד להתחפש כשׂר אחראי על הוד-מלכותהּ האידֵיאה וחבר מועצתה, המקבל את כל ידיעותיו על האנושות ממקור ראשון! האוּמנם לעולם לא יוכל לסַגל לו את הרצון הפשוט למלא את חובתו בחיל המשמר של האידיאה כאיש-צבא באחת מיחידותיה הנמוכות?

שלהבות אדומות דלקו על-פני הקרח והוא עבר כה סמוּך אליהן, עד שפרץ צל ענקי מתחת לרגליו, התפתל רגע לפניו ונעלם.

הוא הוסיף להרהר באריק ובמה שאירע לאריק. רֵע שכמותו! זכרונות הילדוּת פרשׂו את כפיהם על פניו, חלומות-הנעורים הצניעו את ראשיהם ממנו ובכו, כל עבָרוֹ שלח אחריו מבט ארוך ומלא תוכחה. בכל אלה בגד למען אהבה שפלה ופעוטה כמוהו עצמו. אף באהבה זו היתה עלִיה, אבל גם בה בגד. לאן יברח מפני כל הקפיצות הללו, שסופן תמיד נפילה בפח? כל ימי חייו לא יָדע אחרת ולא יֵדע – זה היה ברור לו, בטוח היה בזה כל-כך! רגש של חולשה תקפו כששיוה לנגדו את כל עמל-השוא הצפוי לו, ובכל לבו ונפשו התפלל לאלוהים שיצילו ממזל מַשמים זה. מי יתן ונשבר הקרח תחתיו עתה, או-אז יוּשׂם קץ לכּוֹל בנשימה אחת והמים הצוננים ימשכוהו תהומה.

מרוב עייפות הפסיק את גלישתו והביט לאחוריו. הירח אסף את אורו והמפרץ השתרע במלוא אָרכּוֹ הקודר בין מדרוני היבשה הלבנים. אז שב והפך את פניו ופילס לו את דרכו נגד הרוח הנושבת. זו התחזקה עתה כל-כך, ולֵיאוּתוֹ עברה כל גבול. הוא ביקש להתקרב אל החוף כדי למצוא מחסה באחד המדרונים, אבל בדרכו לשם הגיע עד בקיע, שנתהווה בקרח בגלל הרוח הנושבת מן ההרים, והקרח הדק היה מתבקע תחתיו בקול נפץ וחריקה עזה.

ובכל-זאת, כמה הוקל ללבּו כשהיה שוב על פני הקרח המוצק! הפחד כמעט הפיג את עייפוּתו והוא חתר במרץ קדימה.

בעוד הוא נאבק בחוץ, ישבה פנימורה בטרקלין המוּצף אור בהיר והתענתה בתקוָתהּ הנכזבת. היא הרגישה כי נקמתה נשמטה מפניה, ואף-על-פי שלא ידעה מראש למה היא מצפה, ציירה לה את הסוף שונה לגמרי משהיה: לעיני-רוחה ריחף משהו נעלה וכביר, מעין צחצוח-חרבות ולשונות-אש אוכלות, או, יותר נכון, דבר שינַשׂאהּ ויושיבהּ על כסא-מלכות, אבל התוצאות היו כה דלות ועלובות, והיא הרגישה את עצמה כאשת-מדנים יותר מאשה מקללת…

אף-על-פי-כן למדה משהו מנילס.

למחרת בבוקר השכימה קום, ובעוד נילס העייף והיגע ישן את שנתו, קמה ונסעה.

יב

שנתים נדד נילס לינה בארצות ניכר.

הוא היה בודד עד מאוד. לא היו לו בני-משפחה ולא היה לו רֵע אחד קרוב ללבו. אבל בדידות גדולה מזו היתה רובצת עליו: אמנם כל לב יכאב ויחוּש את יתמותו, אם אין בכל הארץ הגדולה והרחבה אף נקודה אחת קטנה שיוכל לברך אותה ולהתפלל לשלומה, שיוכל לשאת אליה את לבו, כאשר יימָלא על כל גדותיו; שיערוג אליה כאשר יפרשו עליו הגעגועים את כנפיהם – אבל כל עוד יראה מעל לראשו, קבוע ובהיר, את כוכב-חייו הקורץ לו, לא ייעָזב לנפשו כליל גם אם תכבד עליו הבדידוּת. אולם לנילס לינה לא היה כל כוכב ממעל. הוא לא ידע מה לעשות בעצמו ובסגולות רוחו. אמנם כשרונו לא היה מוטל בספק, אבל לא יכול להשתמש בו וראה את עצמו כצייר שקוצצו שתי ידיו. כמה קינא באחרים, הקטנים והגדולים, שידעו תמיד להיאחז בקנה זה או אחר בכל פעם שצללו בים הסוער! הוא לא יכול למצוא לו כל אחיזה. נדמה לו כאילו אין עוד ביכָלתו אלא לשוב ולשיר את הפזמונים הרוֹמַנטיים הנושנים, ואף כל מה שיצר עד עתה לא היה, בעצם, שונה מאלה. כאילו היה כשרונו משהו נבדל ממנו, מין פּוֹמפּיאָה אילמת או עוגב המוּנח בקרן זוית. כשרונו לא מילה את חדרי לבּו, לא רץ אתו במורד הרחוב, לא נשקף מתוך עיניו, לא גירה את ראשי אצבעותיו; לא, כשרונו לא שלט בו כל-עיקר. לעתים נדמה לו כי נולד יובל שנים לאחר זמנו, ולעתים האמין כי הקדים לבוא. שרשי כשרונו הסתעפו מן העבר ורק ממנו היו ניזונים; מדעותיו והשקפותיו של נילס לא יכול כשרונו להתפרנס, לא יכול לספגן אל תוכו ולקבוע את צורתן; כשרונו היה נבדל מאָפיו כשמן הצף על-פני המים – אפשר להניע את שניהם בכלי אחד, אבל אי-אפשר לעָרבם יחד ולעולם לא יתמזגו.

לאט-לאט נתגלתה לו עובדה זו, שהכאיבה לו מאוד וקבעה בלבו דעה לגלגנית וספקנית על עצמו ועל עבָרוֹ. וודאי שהוא חסר דבר-מה, אמר בלבו, ודאי שיש בחביון הוָייתו מעוּות שלא יוכל לתקוֹן; כי בלבו האמין באמונה שלמה שיכול אדם להכניס שלמוּת בחייו.

במצב נפשי כזה בא בראשית ספטמבר של שנת גלותו האחרונה לשבת בעיירה רִיוָה שעל חופו של אגם גארדה.

מיד לאחר בואו, הקיפה עצמה הארץ בחומה של מכשולים ואיסוּרי נסיעה שהרחיקו את כל הזרים מגבולותיה. מגיפה פרצה במחוז וֶנציה והגיעה בדרום עד דֶסֶנצַנוֹ ובצפון עד טרֶנטו. בנסיבות אלה לא היו החיים ברִיוָה סואנים ביותר, האכסניות נתרוקנו מיד לאחר שנפוצו השמועות הראשונות, והנוסעים, שפניהם היו מועדות לאיטליה, ביקשו להם דרכים עקלקלות מחוץ לגבולות המגיפה.

המעטים שנשארו בעיירה התקרבו משום כך איש אל רעהוּ יותר מכפי הרגיל.

הבולטת שבכולם היתה זמרת אופרה מפורסמת, ושמה הנכון – הגברת אוֹדֶרוֹ. ששמה התיאטרוֹני היה ידוע לתהילה הרבה יותר. היא ובת-לוייתה, נילס ורופא וינאי חירש היו האורחים היחידים באכסניה הכי משובחת שבעיר: “שמש-הזהב”.

נילס התקרב ביִחוּד אליה, והיא התעניינה בלבביוּת זו המתגלה לעתים קרובות אצל בני-אדם העורכים קרב עם עצמם ועל-כן מוכרחים לחיות בשלום עם האחרים.

הגברת אודרו גרה שם זה החודש השביעי והתרפאה ממחלת הגרון שהיתה כרוכה בה סכנה לקולהּ. רופאה גזר עליה מנוחה שלמה, אסר עליה לזמר שנים-עשר חודש, וכדי שלא תבוא לידי נסיון, גזר עליה לפרוש כליל מן המוסיקה. רק מקץ שנה יתיר לה לשוב ולנסות את קולה, ואם לא תרגיש כל לֵיאוּת עם גמר הנסיון, אות הוא שנרפאה מחָליהּ.

נילס רכש מעין השפעה מרגיעה על הגברת אודרו, שהיתה בעלת מזג עז ולוהט, והיה בה רק מעט מאוד מן העדינות הרוּחנית. זה היה, כמובן, עונש מן השמים – ההכרח לחיות שנה שלמה במנוחה, להיות מרוחקת מקהל חסידיה ומעריציה, ובתחילה נפל עליה לבה מרוב יאוש ובעינים קמות, מוּכּוֹת בלהה, צפתה אל שנים-עשר החֳדשים שלפניה, כאילו היו קבר עמוק וקודר שבו תיקבר חיים. אולם מאחר ששמעה מפי כל ידידיה שאין לה מוצא אחר, קמה ונסעה פתאום בוקר אחד לרִיוָה. יכולה היתה לשבת במקום חי ועליז יותר, אבל דווקא בזה לא רצתה. היא התביישה והרגישה כאילו ניגעה בנֶגע גופני נורא לעין, ואף נדמה לה שהיא רואה אותות חמלה בפני הבריות, המרחמים עליה בגלל מוּמהּ ומדברים בו איש עם רעהו. על-כן התרחקה מבני המקום החדש ובילתה רוב זמנה בחדריה, שדלתותיהם נפגעו לא פעם, כאשר הכביד עליה מאסר מרצון. עכשיו, כשהלכו להם כל האורחים, יצאה שוב לאור העולם, וכך באה במגע עם נילס לינה, כי מפני יחידים לא יראה כלל.

לא היה כל צורך להיפגש עמה לעתים קרובות ביותר כדי לברר אם מצא אדם חן בעיניה או לא, כי היא לא נמנעה מלגלות את דעתה בלא כרכוּרים. מה שנתגלה לנילס היה מעודד מאוד, ולא עברו עליהם ימים רבים בבדידותם המשותפת בגן האכסניה הנהדר, עם רמוניו והדסיו, סוכות-ההרדופים הפורחות ויפי הנוף שמסביב, וכבר כרתו ברית ידידות ואֵמון.

אין לאמור בשום פנים שאהבו איש את רעותו; לכל היותר רכשו חיבה ידועה זה לזה. אלה היו מאותם היחסים הנעימים והלא-ברורים שמצוינת בהם ידידותם של גברים ונשים אשר נעוריהם הראשונים, עם התלהבותם וכליון-נפשם לאושר הרחוק, כבר מאחוריהם. דוֹממה הדבר לשלהי קיץ, כשזוג מטייל בחֵן זה בצד זה, מאגדים את עצמם כזֵר פרחים, מלטפים את עצמם ביד אַחֵר, מעריצים את עצמם באמצעוּת עיני אחר. כל הסודות הנאים שיש להם, כל אותן הזוטות הנעימות, שאמנם אינן מעלות ואינן מורידות בחייהם, כל זעזועי הנפש, מוּצָאים לרשות הרבים ועוברים מיד ליד, מוּרָמים לשם בדיקה, כשמבקשים להם, מתוך שאיפות אומנותיות, את ההארה היפה להם ביותר, כשמוצאים להם דמיון ומסבירים אותם. כמובן, אדם מוצא לו פנאי ליחס חגיגי כזה רק בשעות המנוחה הטובות שבחייו, אבל כאן, על שפת האגם הנפלא, היתה שעתם פנויה למדי. נילס הוא שפתח בדברים על כך, שעטה את הגברת אודרו במעטה מלים ותנועות מביעות מלנכוליה, שהלמו אותה מאוד. בתחילה היתה נכונה פעמים רבות להשליך אחרי גוָה את לבוש-הארגמן ולהֵירָאות בעיניו בכל מערומי הברבריות שבּה; אולם לאחר שראתה כי הדבר מאציל עליה חן של אצילוּת, השתמשה במלנכוליה זו כבתפקיד תיאטרוני, ולא זו בלבד שחדלה לדפוק על דלתות חדריה, אלא גם ביקשה ומצאה בנפשה אותן ההרגשות והלכי-רוח שיתאימו ללבושהּ החדש והשתוממה כאשר נתחוור לה לאט-לאט כמה המעיטה לדעת את טיבה ואת אָפיהּ. חייה עד כה הלא היו סואנים ורבי-תמורות יותר מכדי שתוכל למצוא לה שעת פנאי ולהביא סדר בחדרי לבהּ. לאמִתוֹ של דבר, הלא רק עתה הגיעה אל אותו הגיל שבּוֹ מתחילות נשים אשר עברו עליהן חליפות ותמורות רבות בעולם הזה לשַמֵר את זכרונותיהן, להביט אחרי עצמן, ולאצור את רכוש העבר.

התחלה זו סייעה בידם להתקרב זה אל זה קִרבה מהירה וגמורה, ושוב לא יכלו לבלות אף יום אחד בלי לראות זה את זה. הוָייתם היתה רק חצי הוָיה כשהיו לבדם.

בשעת בוקר אחת, כששט נילס בסירת-מפרשים על-יד החוף, שמע את הגברת אודרו מזמרת בגן. תחילה היה בדעתו לשוב ולהוכיחהּ על פניה, אבל עד שגמר בלבו לעשות משהו החליקה הסירה ויצאה מתחום קולה; מלבד זה פיתתה אותו הרוח המנשבת לשוט עד לימוֹנָה, ומשם הרי יוכל לשוב עד הצהרים. הוא הפליג אפוא הלאה.

הגברת אודרו ירדה אל הגן בשעה מוקדמת מאוד, שלא כמנהגה. ריח הבושם הממלא את כל משעוליו, הגלים העגוּלים העולים ויורדים, צלולים כזכוכית ומבהיקים, מעבר לחומת הגן, וכל אותה תפארת צבעים שופעת מכל העברים, ים של תכלת והרים מלוהטי חמה, מפרשׂים לבנים המרחפים על פני הים וקַשִׁתוֹת פרחים אדומים מעל לראשה, ועל כל אלה החלום שלא יכלה להשכיחו מלבּהּ, שהיה מוסיף לפרוט בלי הרף על נימיו – היא לא יכלה לשתוק, מוכרחה היתה לקחת חלק בכל החיים הללו.

על-כן פתחה בשיר.

קולה הצוהל הלך הלוך וגבור, יפי זמרתהּ עברהּ כיין הטוב, היא רעדה מן ההרגשה המתוּקה של עָצמת קולהּ – והיא הוסיפה לשיר, בלי יכולת לחדול. כל-כך נעים היה להינשא הלאה והלאה על כנפי חלומות נפלאים, חלומות הנצחונות הבאים.

וכל ליאוּת לא הרגישה עוד. היא יכלה לנסוע מכאן, לנסוע תיכף ומיד, לנער מעליה בבת-אחת את אפסוּתם של כל החֳדשים הללו ולהופיע שוב על בימת החיים.

עם שעת הצהרים היו כל חפציה צרורים ומוכנים לנסיעה.

כשקרבו העגלות אל הפתח, עלה בזכרונה נילס לינה. והיא הוציאה מכיסה בחפזון פנקס קטן ועלוב, שנשאה עמה תמיד, ומילאה אותו דברי פרידה לנילס, כי הדפים היו קטנים כל-כך, שכל אחד מהם יכול להכיל רק שלוש או ארבע מלים. אחר-כך תחבה את הפנקס במעטפה ונסעה לדרכה.

כשחזר נילס לביתו אחר-הצהרים – הוא נתעכב בלימוֹנה בעֶטיה של משטרת הבריאות – כבר הגיעה היא למוֹרִי ונסעה במסילת הברזל הלאה.

הוא לא התפלא עליה, אף כי התעצב אל לבו, לא התרעם עליה, ועל שפתיו אפילו עלתה בת-צחוק עגוּמה לראָיה חדשה זו על רוע מזלו. אולם בשעה שישב לאור הירח בגן הריק וסיפר לילדו הקטן של בעל האכסניה את המעשיה בבת-המלך שמצאה את כנפיה האובדות ועפה מאהוּבהּ לשוב לארץ הקוסמות הטובות – נתקף געגועים עזים ללונבורגוֹרד, כליון-נפש לדבר-מה מעין בית הולדת, שיגונן עליו וימשכהו אליו כאשר ימשוך, ובלבד שיחזיק בו ויקשרהו אליו בעבותות עזים. הוא לא יכול לשאת עוד את קרירוּת הוָייתו, את הטלטלה המשליכה אותו תמיד שוב אל עצמו, אל עצמו. אדם ללא מולדת עלי אדמות, ללא אֵל בשמים וללא כל מטרה בעתיד! הוא רצה, לכל הפחות בפיסת מולדת; את כל אהבתו ישקיע בדברים הגדולים והקטנים שבפינה זו, בכל אבן ועץ, בחי ובדומם; את לבו יחלוק עמהם חלק כחלק, ולעולם לא יתנו לו עוד ללכת מעִמם.

יג

כשנה ישב נילס לינה בלונבורגורד וניהל את משק ביתו כפי יכלתו וככל שהרשה לו מנהל אחוּזתו. הוא הוריד את שלט-הגיבוֹרים שלו ארצה, מחק את כתָבתוֹ ונכנע. האנושות תמצא לה רווח והצלה גם בלעדיו. הוא למד לדעת את האושר הבא עם העבודה הגופנית הפשוטה, זו המרחיבה את דעתו של אדם – לראות את הערימה הולכת וגדולה תחת ידיו, להיות מוכן ומזומן לכלות את המלאכה, לדעת, לאחר שהלך עייף ויגע הביתה, כי הכוחות שהשקיע בעבודתו, נשארו בתוכה והיא תשא פירות בני-קיימא, שלא יאכלם הספק בלילה ולא תדפם רוח ביקורת בשעת בוקר רגזנית.

אין אבני-סיזיפוּס בעמַל האדמה.

ומה רב היה העונג לעבוד עד שמתיַגעים כל אברי הגוף, לישון ולנוח כדי לאזור כוחות חדשים לעבודה של מחר, לעשות את עבודתו קבע, בחליפת היום והלילה, בלי להיכשל פעם בפעם בתעתועי המוח, בלי צורך לנהוג זהירות בעצמו, כמי שניטל בידו קתרוס אשר נימיו כוננו ויתדותיו טושטשו.

מאושר היה באמת בחייו חסרי-המעללים, ולעתים אפשר היה לראותו יושב, כשם שישב אביו לפניו, עש שׁערהּ של אחת הגדרות או על אבן-התחום וצופה מתוך שלוָה מוזרה של צמח על החיטה המזהיבה או על שבולת-השועל הכבדה.

הוא לא ביקש עוד להתקרב יותר מדי אל המשפחות שבסביבה, וביתו של עורך-הדין סקינירופּ בוַרדֶה היה המקום היחיד שביקר בו לעתים מזומנות פחות או יותר. משפחה זו התישבה בעיר עוד בחיי אביו, ומכיוָן שעורך-הדין למד בשעתו יחד עם לינה באוניברסיטה, התקרבו שתי המשפחות זו לזו. סקינירופּ, אדם רך וקירח עם תוֵי פנים מחודדים ועינים טובות ונוחות, נתאלמן בינתים וביתו היה מלא בּנות, ארבע במספר – הבכירה בת שבע-עשרה והצעירה בת שתים-עשרה.

נילס אהב לשוחח עם עורך-הדין, שקרא ולמד הרבה, בכל מיני ענינים של אסתטיקה, כי גם לאחר שהחל לעבוד בידיו, לא נעשה על-ידי כך בוּר דווקא. חביבה היתה עליו גם זהירות זו, המגוחכת במקצת, שהיה עליו לנהוג בדבריו מדי פעם, כשהִתחילוּ להשווֹת את הספרות הדנית אל ספרויותיהן של ארצות אחרות, או בכלל, כשבאו לָמוֹד את דֶנמַארק במידה שאינה דנית; הזהירות היתה דרושה כאן מאוד, כי עורך-הדין נמנה עם אוהבי המולדת הנאמנים והרַתחנים, שצצו בימים ההם כעשב, אנשים שאפשר היה לאנסם להודות כי דנמרק אינה החשובה שבמדינות האדירות, אבל חוץ מזה לא הודו בשום דבר שהיה עלול להעמיד את ארצם או את קניניה התרבותיים למטה מן המדרגה הראשונה. ועוד דבר אחד חביב היה עליו בשיחות הללו, אף כי עדיין לא היה ברור לו ולכאורה לא מצא בו כל חשיבות, והוא – לראות את ההתפעלות העליזה שבּה היתה גֶרדה הצעירה מקבלת כל מלה היוצאת מפיו. היא השתדלה תמיד להיות בבית כאשר בא והיתה מתעניינת כל-כך בשיחתם של הגדולים, עד שיכול היה לראותהּ תכופות מסמיקה מתוך התלהבות שמֵחה, כאשר השמיע משהו שהיה מלבּב ביותר לפי דעתה.

נילס לינה נעשה שלא-מדעת משׂאת-נפשהּ של הגברת הצעירה הזאת – בראש-וראשונה, משום שבבואו העירה היה רוכב על סוסו לבוש גלימה ספרדית אפורה ותפורה בנוסח המשוררים ושנית, משום שהיה אומר תמיד, למשל, מילאנוֹ במקום מִיילַנד; ושלישית, משום שהיה בודד בעולמו וארשת-פניו היתה נוּגה במקצת. בפרטים כה רבים היה שונה משאר בני-אדם – הן אלה שבוַרדה והן אלה שברינגקוֹבּינג.

ביום קיץ אחד לוהט הופיע נילס ברחוב הקטן הסמוך לגנו של עורך-הדין. החמה יקדה על הבתים הקטנים, חוּמֵי הלבֵינים; על סירות-הדייגים שבנהר נפרשׂו מחצלות מחשש שמה תִמַס הזפת שבסדקים ותיזל אל המים, וכל דלתות הבתים וחלונותיהם נפתחו לרוָחה, להכניס לתוכם את הצינה המדומה מבחוץ. בפתחים הפונים אל הרחוב ישבו ילדים ושיננוּ את שיעוריהם בקול רם, כמבקשים להתחרות עם הדבורים המזמזמות בגן, ועדת אַנקוֹרים עופפה דוּמָם מאילן לאילן, כולם עולים בבת-אחת ויורדים בשורה אחת.

נילס נכנס לבית קטנטן, סמוך לגן, ומאחר שבעלת-הבית יצאה בחפזון לקרוא לבעלה מבית השכן, נשאר לבדו בחדר קטן, יפה ונקי, שריחות של לבָנים מעומלנים ופרחי צפּוֹרן נודפים בו.

לאחר שסקר את התמונות שעל הכתלים, את שני פסלוני-הכלבים שעל הארון ואת הצדָפים שעל תיבַת התפירה וניגש אל החלון הפתוח, שמע את קולה של גֶרדה סמוך למקום עָמדו, ואכן היו ארבע העלמות, בנות סקינירופּ, עומדות בחצר-הכביסה של עורך-הדין לא הרחק מן הבית.

פרחי הצֳרי ויתר הצמחים שבחלון סוככו עליו והוא התכונן לשמוע את דבריהן ולראות את מעשיהן.

לא היה כל ספק שפרצה כאן מריבה ושלוש האחיות הצעירות חברו יחד להילחם בגרדה. כולן החזיקו חישוּקים כתוּמים בידיהן, והצעירה שבכולן אף חבשה אחדים מהם לראשה כמין תרבּוּש.

היא היתה המדברת ברגע זה.

“היא אומרת שהוא דומה לתִימיסטוֹקלֶס הזה העומד על האח בלשכּה,” אמרה הקטנה אל שתי חברותיה-למרד ונשאה את עיניה, כחולמת, השמימה.

“שטות,” אמרה הבינונית, גברת קטנטנה ועוקצנית שזכתה ונעשתה “בוגרת” באותו האביב. “תמהתני אם היה גם לתימיסטוקלס גַב מעוגל?” והיא חיקתה את הילוכו הכפופה קצת של נילס לינה. “תימיסטוקלס, באמת!”

“יש משהו מן הגַברוּת במבטו. הוא גבר אמִתי!” חיקתה בת השתים-עשרה.

“הוא!” עתה דיברה הבינונית שוב, “הוא הלא טובל בבשמים כולו. לזה ייקרא גבר? לפני כמה ימים הניח את כסיותיו מידו והן היו נודפות בושם ‘מִיל פְלֶר’ עד למרחוק.”

“אדם שלם בתכלית השלמוּת!” קראה בת השתים-עשרה בהתפעלות לֵאָה ונסוגה לאחור מעוצם רגשותיה.

בכל אותן ההערות כאילו פנו הקטנות רק זו לזו ולא לגרדה, שעמדה מרוחקת מהן, בפנים מסמיקות, וחפרה במקלה הכתום בקרקע. פתאום הרימה את ראשה. “כמה טפשות ושובבות אתן,” אמרה אליהן. לדבר ככה על איש שאין אתן ראויות למבטוֹ."

“הלא הוא בן-תמותה כמו כולנו,” טענה הפעם הבכירה שבּשלוש בקול רך, כאומרת לתווך בין אחיותיה.

“לא, הוא אינו דומה לנו כלל,” אמרה גרדה.

“הלא גם לו יש המגרעות שלו,” הוסיפה האחות כאילו לא שמעה את דברי גרדה.

“לא!”

“גרדה היקרה! הלא יודעת אַת, שאיננו בא אל הכנסיה לעולם.”

“למה לו לבוא לשם! הוא חכם הרבה יותר מן הכוהן.”

“כן, אבל, לצערי הרב, הלא גם באלוהים אינו מאמין כלל וכלל, גרדה!”

“הוֹ, יהיה לבך סמוך ובטוח, יקירתי, שאם איננו מאמין, ודאי יש לו טעמים חשובים לכך.”

“בושי והיכלמי, גרדה. מה את סחה!”

“כמעט אפשר היה להאמין…” הפסיקה אותן ה“בוגרת”.

“מה כמעט אפשר להאמין?” שאלה גרדה בחוֹם.

“לא כלום, לא כלום, אל נא תמשכי אותי!” ענתה אחותה בהבעה פתאומית של ידידות רבה.

“תגידי מיָד מי היא!”

“לא, לא, לא, לא, לא. נדמה לי שאני רשאית לשתוק, אם רצוני בכך.”

היא נפרדה מהן והלכה לה בלויית אחותה בת השתים-עשרה, כשהן מחבקות זו את צוארה של זו מתוך הסכמה של אחוָה.

מאחוריהן היתה הגדולה שבּשלוש הולכת וכמו צולעת מרוב כעס.

גרדה נשארה לבדה והביטה נכחהּ בחרון-אף, כשהיא מניפה את מקלה הכתום באויר.

לאחר רגעים מספר נִישא מעברו השני של הגן קול זמרתה הצרודה של בת השתים-עשרה:

שָׁאוֹל תִּשְׁאַל, נַעֲרִי,

לָמָה סִגָלִית נוֹבֶלֶת זוֹ לִי?

נילס הבין מיד אל מה הדברים מכוּונים: לפני זמן-מה נתן לגֶרדה ספר במתנה ובתוכו עלה גפן מיוּבּש מן הגן בוֶרוֹנה, מקום שנקבר יוּליה. הוא לא יכול לכבוש את צחוקו. בינתים שבה האשה עם בעלה שסוף-סוף מצאה אותו, ונילס מסר לו פרטים על עבודת הנגרוּת שבא להזמין אצלו.

מאז הִרבה נילס לתת את דעתו על גרדה, ומים ליום נפקחו יותר ויותר עיניו לראות את חמודותיה ונועם דרכיה; ולאט-לאט קנתה לה הנערה הקטנה ומלאת האֵמוּן שליטה גדולה והולכת במחשבותיו וברחשי לבּו.

ואמנם טובה היתה ונחמדה והיה בה הרבה מן היופי הרך והנוגע עד הלב, וכמעט עד כדי לעורר דמעות. תפארת האשה הפורחת בצורת גופה שהקדים להתפתח נפגעה משהו מן השמנוּנית הילדותית. ידיה הקטנות והענוגות, שעוד מעט ואזל מהן צבעו הוָרוֹד של גיל ההתבגרות, אף בהן היה טבוע חותם התוֹם, והסקרנות העצבנית והרועדת של הגיל הזה לא ניכרה בהן כלל. צוארה היה כה מלא ונחמד, לחייה מעוגלות בשלמות כה רבה, ומצח האשה הנמוך הזה היה כקן חלומות קטן, שאין המחשבות הגדולות רגילות בו וכמעט מכאיבות לו בבואן, עד לזעזע את שתי הגבּות העבותות. ושתי עיניה! כה כחולות-כהות ועמוקות – עמוקות כמי באר שתחתיתה נראית לעין – רוחצות בחלב, ובזויתיהן הרכות נחה בת-הצחוק השלֵוָה, חוֹסה בצל שמורותיהן המתנשאות בכובד-ראש של תמהון. כזה היה מראה פניה של גרדה הקטנה, שהלובן והאודם והזהב שימשו בהם בערבוביה נעימה עם שערות הפּז המבהיקות, הקלועות יפה-יפה לצמה נאה אחת.

נילס וגרדה שוחחו לעתים קרובות והוקרתו לה גברה מיום ליום. תחילה התנהל הכּוֹל כשורה, במנוחה נאצלת וגלויה, עד שיום אחד התחולל שינוי באויר הסובב אותם, וניצוץ קטן מאותה השלהבת שלא בצדק קוראים לה תאוָה די היה בו להמריץ את הידים, הפה והעינים לתפוס את מה שהלבבות לא יעצרו כוח לקָרב דיָם. ויום שני, מיד לאחר זה, בא נילס לדבר אל אביה של גרדה, כי גרדה היתה כה צעירה והוא היה בטוח כל-כך באהבתה. ושניהם, גם האב גם גרדה, השיבו: כן.

בראשית האביב הוחג חג נישואיהם.

כל ההוָיה כולה נראתה עתה בעיניו של נילס לינה בהירה ופשוטה כל-כך, דרך-החיים נראתה ישרה ובטוחה והאושר קרוב כל-כך וקל להשגה, ממש כאויר שהיה נושם באפּו.

הוא אהב אותה, את האשה הצעירה שזכה בה ובלבּה, בכל טוהר הרגש והמחשבה, בכל הדאגה הרבה ועמוקת הרוך שיש באדם היודע את נטייתה של האהבה לרדת ומאמין ביכָלתהּ לעלות. הוא היה זהיר כל-כך בנפש צעירה זו, המתמכרת לו באֵמון אינסופי ונלחצת אליו באותו בטחון האהבה – באותה הוַדאות השלֵוָה שלא יכול אלא להיטיב לה כל הימים – שבו נלחץ הַשׂה שבמשל הידוע אל רועו, אשר מידו הוא אוכל ומכוסו הוא שותה. לבו לא נתָנוֹ לגזול ממנה את אלוהיה, או לגרש את כל להקות המלאכים הלבנות, המרחפות במרומים ואומרות שירה כל היום כולו ולעת ערב הן יורדות ארצה וניצבות כמשמרות-קודש למראשותי כל איש ואיש וממלאות את חשכת הלילה זוהר לא-נראה לסוכך על הישֵׁנים. הוא לא רצה להקים בהשקפת-עולמו הקודרת וחסרת-הגוָנים כל מחיצה בינה ובין תכלת השמים הענוה, מחשש שמא תרגיש את עצמה בודדת ועזובה בלא מגן ומחסה. אולם דעתה היתה שונה מדעתו: היא רצתה לחלות אתו בכּוֹל חלק כחלק; דרכיהם לא תיפרדנה בשום מקום, בשמים ובארץ, והיא התקוממה נגד כל מה שהיה אומר כדי להשיבה מדרכּהּ החדשה, ואם לא בדברי המואביה ממש, הרי בכוונה המקופלת בהם; עמך עמי ואלוהיך אלוהי. ורק אז התחיל נילס מלמד אותה בכובד-ראש: הוא הסביר לה כיצד נוצרו האֵלים בידי אדם, וככל מעשי ידי האדם אף הם אינם יכולים להתקיים לעולם, אלא חייבים לכלות, דור-אֵלים אחרי דור-אלים, כי האנושות הולכת ומתפתחת, הולכת ומשתנה וגדֵלה בתוך מסגרת שאיפותיה עד שנעשית המסגרת צרה מהכילה. והאֵל שלא השקיעו בו גדולי הדורות ואצילי העמים את כל עושר רוחם, האֵל שלא קיבל את שפע אורו מן האנושות אלא התחייב להאיר מאֵליו, האל שלא נתנו לו להתפתח אלא איבּנוּהו בסיד ההיסטורי של עקרונות קבועים מראש – שוב לא נמנה עם האלוהים, אלא עם האלילים; ועל-כן צדקה היהדות כשכפרה בבעל ובעשתורת, וצדקה הנצרוּת כשנלחמה נגד יוּפּיטר ואוֹדין, כי האלילים אינם אלא אפסוּת. מאֵל לאֵל הלכה האנושות קדימה, ועל-כן יכול היה יֵשו מצד אחד לפנות אל האל הקדמון ולאמור לו שלא בא להפר חוק אלא להשלימו, ומצד אחר, לשלוח את ידו ולבקש משׂאת-נפש אלוהית נעלה עוד יותר באותן המלים המסתוריות על החטא שאין לו כפרה, אשר יחטא איש לרוח-הקודש.

הוא גם לימד את גרדה לדעת איך נולדה האמונה באלוה אישי, העושה הכּוֹל לטובה והגומל בעולם הבא את הרשע כרשעתו ואת הצדיק כצדקתו, וזאת רק מתוך נסיון רפה לברוח מן המציאות הקשה, ליטול את העוקץ מארעיותה המעציבה של ההוָיה. הוא הראה לה כמה מתקהים רגשי החמלה של בני-האדם לנענים ולנדכאים, כמה פוחת רצונם לעזור בכל כוחם, כאשר מרגיעה אותם המחשבה שיסורי בן-תמותה בעולם הזה סוללים את דרכו לעולם שכולו טוב ולחדוָת-הנצח.

הוא הוכיח לה כמה יתחזק המין האנושי ויעמוד ברשות עצמו, אם יתאמץ לחיות את חייו מתוך אמונה בכוחותיו שלו ועל-פי אותן הסגולות שבנפש היחיד, שהן נעלות בעיניו, ברגעיו היותר טובים, מכל שאר הסגולות השוכנות בתוכה – ולא יפקידם ברשותה של השגחה עליונה שמחוץ לו. אמונתו זו התאמץ לפאר ככל שיכול, אבל אף לא העלים ממנה כמה כבד עלול להיות עוֹל הכפירה, שאינה מנחמת בשעות יגון ואין להשוותה אז לאותו חלום-האושר הבהיר, החלום על אב רחום, שוכן מרומים, אשר ידו מושלת בכּוֹל. אבל אומץ-לבּהּ לא עזבהּ; אין ספק שהרבה מדבריו זיעזעו את נפשה עד היסוד, ולרוב דווקא אלה שלכאורה לא היה בהם כדי לזעזעהּ, אולם אמונתה בו לא ידעה כל גבול – יחדיו נישאו באהבתם מעלה-מעלה, ובעקבות האהבה באה הוַדאוּת. וכיוָן שבמשך הזמן התרגלה להשקפת-עולם חדשה זו, התחילה לקנא לה ולגַנות את הדעות המתנגדות לה, כדרכם של טירונים האוהבים את רַבָּם יותר מכּוֹל. נילס הוכיחהּ על כך תכופות; אבל זאת לא יכלה להבין בשום אופן – איך זה לא תהיה אמונתם של אחרים בזויה וראויה להיסתר, אם אמונתה שלה היא הנכונה והאמִתית.

שלוש שנים חיו יחדיו חיים מאושרים והרבה מן האושר הזה האיר מתוך פניו הזעירים של ילדם הקט – הבן שנתברכו בו בשנה השניה לנישואיהם.

דרכו של האושר, שהוא הופך את לבם של בני-אדם לטובה, ונילס התאמץ באמת ובתמים לשוות לחיים צורה נעלה, נאה ומועילה, שלא ייפָסק לעולם גידול נפשותיהם ולא תחדל עלייתָן במדרגות האדם העליון, שבו האמינו שניהם. אולם שוב לא חשב עליו להיות נושא דגלהּ של משׂאת-נפשו והסתפק בהליכה מאחוריו. מזמן לזמן עוד היה מוציא את נסיונות כתיבתו הישנים וקורא בהם, אלא שתמהּ תמיד על כל הדברים היפים והנמלצים שכתב בשעתו, ועיניו התמלאו תמיד דמעות כשקרא את השירים ההם. אף-על-פי-כן לא היה ממיר בעד כל הון שבעולם את חייו עתה בחיי כותבם העלוב של חרוזים אלה.

עם בוא אביב חלתה גרדה פתאום ולא ירדה עוד ממיטת-חָליָהּ.

פעם, בהשכמת הבוקר – זה היה הבוקר האחרון – ישב נילס ושמר על מיטתה. דמדומי החמה הבקיעו באופק ונסכו זוהר אדום על מסכּי השמש הלבנים, בעוד אור הבוקר הכחלחל חודר פנימה מצדי הוילון ומכחיל אף את הצל שנתהווה בין קפלי המיטה הלבנים ובין ידיה החיורות והדקות של גרדה, השלובות לה לפניה על הסדין. שביסה צנח מעליה והיא שכבה בראש נטוי לאחור, כולה שונה, עוטה אור פלאי, שהאצילו עליה תוי מחלתה החדים. היא הניעה את שפתיה כמבקשת להרטיבן, ונילס הושיט ידו אל צלוחית השיקוי האדמדם, אבל היא הנידה בראשה לאות סירוּב. אחר-כך הסֵבּה מהר את פניה לעברו והתאמצה להביט אל תוי פניו הנוגים. וככל שהוסיפה להסתכל במעמקי יגונם ויאושם, כן הלכו ונהפכו חששותיה לוַדאות נוראה.

היא אזרע את שארית כוחותיה להתרומם על משכבה, ולא עלה בידה.

נילס מיהר וגחן עליה והיא תפסה את ידו.

“זה המוות?” אמרה והנמיכה את קולה הרפה, כנמנעת מלהביע כל מה שבלבה.

הוא רק הביט אליה, שאף רוח בכבדות ונאנח מרה.

גרדה לחצה את ידו בעוז ונלחצה אליו בחרדתה. “אינני מעִזה!” אמרה לבסוף.

הוא קרע על ברכיו לפני המיטה ושם את ידו תחת הכר שלמראשותיה עד ששכבה כמעט כולה בחיקו. הדמעות סימאו את עיניו עד שלא יכול לראותה והיו יורדות בזו אחר זו על לחייו. משך את ידה שבקצה הסדין והרימה אל עיניו, וכוח-הדיבור שב אליו. “הגידי לי הכּוֹל, גרדה ילדתי,” אמר אליה, “אל תיראי. רצונך שאקרא לכוהן?” הוא לא יכול להאמין שאמנם זה רצונה, ונעימה של ספק נשמעה בקולו.

היא לא ענתה ואך עצמה את עיניה והשיבה מעט את ראשה לאחוריה, כמתכוונת להתיחד עם הגיגי לבה.

שניהם שתקו שעה קלה. ציוצו הממושך והרך של הקיכלי נשמע מן החוץ, אחר-כך צייצה צפּוֹר שניה, ואחריה שלישית – שורה שלמה של ציוּצים פילחוּ את דממת החדר.

אז שבה ונשאה את עיניה אליו. “לוּ היית גם אתה עמי!” אמרה ונדחקה עוד יותר אל הכר שהוא תמך בידו, והיה בתנועתה מעין גיפוּף ולטיפה. נילס הרגיש זאת… “לוּ היית גם אתה עמי! אבל ללכת לבדי!” והיא משכה אליה את ידו ברוֹך ואחר-כך הרפתה ממנה, “אינני מעִזה.” עיניה נתמלאו פחדים. “עליך להביאוֹ נילס, לא אעֵז לעלות לשם כך לבדי. הרי לא עלה על דעתנו מעולם, שאני אמוּת ראשונה – אתה היי ההולך תמיד בראש. כן אני יודעת… אבל אולי בכל זאת טעינו, הרי הדבר אפשרי, נילס, לא כן? אינו אפשרי, לפי דעתך – אבל לא ייתכן כי בני-האדם טועים כולם, שאין בכל אותם בתי-התפילה הגדולים ולא-כלום… וכשבני-אדם מובלים לקברות, הפעמונים… תמיד דימיתי לי שהפעמונים…” – היא שתקה רגע כמקשיבה להם ושומעת את צלצולם.

“לא ייתכן נילס, שהמוות שׂם קץ לכּוֹל. אתה, שבריא ושלם אתה, אינך יכול להרגיש זאת כמוני, ונדמה לך, כיוָן שאנו עייפים ונובלים, כי מן ההכרח הוא שיביא עלינו המוות כליה גמורה. אבל אין זה אלא כלפי העולם החיצוני; בעולם הפנימי עדיין הנשמה קיימת כקודם. אמנם כן, נילס, אני מרגישה אותה בכל חדרי לבי, כולה, כמו שקיבלתיה בראשית ימי, כל אותו עולם אינסופי שהיה משתקף בה, אלא שעתה הוא חרישי יותר, מתיחד יותר עם עצמו ודומה לזה שאנו רואים בעינים עצומות. כמו נר הוא, נילס, ההולך ומתרחק ממך באפילה, באפילה, ואורו הולך ורפה, ורפה, ורפה, ושוב אינך יכול לראותו בעיניך, אבל הוא מאיר כקודם במקום שהוצנע – הרחק-הרחק… האמנתי תמיד, שאזכה לחיות עד זִיקנה ושׂיבה, יחד עם כולכם, ועתה אין מניחים לי להישאר כאן עוד, הנה באים ומפרידים אותי מעל ביתי ומולדתי ומכריחים אותי ללכת לבדי. אני יראה, נילס, כי במקום שאני הולכת אליו יד האלוהים היא המושלת והוא לא ישׂים לב לחכמתנו כאן עלי אדמות, ירצה בשֶׁלוֹ דווקא, וכל אשר לו כה רחוק הוא ממני! אני לא רשעתי הרבה, לא כן? אבל לא זאת… הָבא לכאן את הכוהן, אני רוצה לראותו.”

נילס קם מיד ממקומו והלך לקרוא לכוהן; שמח היה שיכול הוא לעשות את בקשתה בלי לחכות לרגע האחרון.

הכוהן בא והתיחד עם גרדה בחדרהּ.

הוא היה איש מהודר במיטב שנותיו, תוי פניו ישרים וכבוּדים, ועיניו גדולות ואפורות. מובן, שידע את יחסם של נילס לינה וגרדה אל הכנסיה, ומזמן לזמן אף הגיעו לאָזניו דברי הכפירה שהטיחה האשה הצעירה בקנאוּתה כלפי הכנסיה; בכל-זאת לא עלה על דעתו כלל לדבר אליה כשם שמדברים אל מוּמרת או אל עובדת-אלילים, כי לא נעלמה מעיניו אהבתה הגדולה, שהיא ורק היא התעתה אותה מדרך הישר; ועל-כן נקל היה לו להבין גם את הרגש שתקף אותה עתה, בשעת פרידתה ההכרחית מאהבה זו: לערוג ביראה וחיל אל האֵל הידוע לה מעודה ולפייסו. ועל-כן ביקש יותר מכּוֹל לעורר בדבריו את הזכרונות הנמים בלבה, וקרא לפניה אותם המקומות בכתבי-הקודש ואותם מזמורי התהילים, שלפי השערתו היו הידועים לה ביותר.

והוא לא טעה בחשבונו.

כמה ערבו לאזניה הצלילים האלה, הספוגים אוירת-הבית והחוגגים, כצלצול הפעמונים בבוקר חג המולד! כמה מיהרה להתגלות לפניה הארץ הזאת, הראשונה בעולם-דמיונותינו, אשר בה חלם יוסף את חלומותיו, בה שר דוד את מזמוריו ובה הסולם עומד וראשו מגיע השמימה! הנה היא משׂתרעת לפניה בתאֵניהָ ובזיתיה, והירדן מתנוצץ בברק כסף מתוך ערפלי הבוקר, ירושלים טובלת בדמדומי ערב אדומים ונוּגים, אולם בית-לחם עטופה צעיף-לילה נהדר, שכוכבים גדולים רקומים מעשה-תשבּץ ביריעתו הכחולה והקודרת. מה עָצמה אמונת הילדות בשוּבה להָקיר את מי מעיינותיה! היא שבה ונעשתה אותה התינוקת האוחזת בסינָרהּ של אמא בלכתה לבית-התפילה, שוב ישבה קופאת מקור והתפלאה על בני-האדם, המרבים לחטוא. אחר-כך גדלה שוב אל צלילי מלותיה הנעלות של “הדרשה של ההר”, ועתה היא מוטלת כאן חוטאת וחולה ומקשיבה לדברי הכומר על הליטוּרגיה הקדושה ומסתורי הטבילה והמִזבּח. ואז נסחף לבה בזרם הגעגוּעים הכביר לכרוע ולהשתחווֹת אפּים ארצה לפני האל הגדול והנורא ביום-הדין, עיניה נתמלאו דמעות נוחם מר על הבגידה והכפירה באֵל המעונה הזה ונפשה ביקשה, מתוך עזוּת של הכנעה, לכרות ברית חדשה עם אלוהי המסתורין על הלחם ועל היין.

הכוהן הלך לביתו. לפני-הצהרים שב אליה והכין אותה לקראת עולם-האמת.

כוחותיה עזבוה במהירות ומתוך שקיעוֹת פתאומיות; ואף-על-פי-כן, כשחיבקהּ נילס עם חשיכה בפעם האחרונה לאמור לה שלום בטרם יאפפוּה צללי המוות, עדיין היתה דעתה צלולה ובהירה. אולם אותה האהבה שנתנה לה את כל אָשרו כבר דעכה בעיניה, גרדה כבר לא היתה שייכת לו – כנפיה התחילו לְצַמֵחַ ושוב לא ערגה אלא לאלוהיה.

בחצות הלילה מתה.

ימים קשים באו לנילס; עתותיו עברו עליו באיבה ורוגז – כל יום ויום היה כמדבר ריק שאין לו גבול, וכל לילה כגיהנום של זכרונות. רק מקץ חדשים מספר, כשהיגיע הקיץ אל קצו, פרץ לו זרם יסוריו הסוער אָפיק בנשמתו, ושם הוסיף להכות משברים כבדים והומים של יגון ונוֹחַם.

יום אחד שב הביתה מן השדה ומצא את ילדוֹ חולה מאד. חולשה כבר ניכרה בו ימים אחדים ובלילה שלפני זה לא מצא לו מנוחה, אולם הדבר לא עורר שום חששות רציניים. עתה שכב בערשו אחוז קדחת, מרעיד מקור ומחום וגונח מכאב.

בו-ברגע נשלחה העגלה לוַרדה לקרוא לאחד הרופאים, אבל אף אחד מהם לא היה בביתו, והעגלון היה צריך להמתין שם שעות מרובות. שעת השינה הגיעה והוא עדיין לא שב.

נילס סעד את הילד ולא מש ממיטתו. לא עברה מחצית השעה מעת ששלח איש אחד החוצה וכבר שלח שני אחריו לראות אולי שבה העגלה. גם רוכב יצא לקראתה, אבל את העגלה לא ראה עד שבא לוַרדה.

ציפּיה זו לעזרה שלא באה עינתה אותו כפלים למראה יסוריו של הילד החולה. והמחלה צעדה קדימה בצעדי און. בשעה אחת-עשרה בערך, אחז את הילד השָׁבָץ הראשון, ואחר-כך חזר ונשנה בהפסקות הולכות וקצרות.

סמוך לאחר השעה אחת שב הרוכב והודיע שהעגלה לא תבוא עוד שעות אחדות, מאחר שאף אחד מן הרופאים עדיין לא שב הביתה בשעה שיצא את העיר.

אז נשבר לב נילס בקרבו – כל זמן שעוד היתה תקוָה נלחם ביאושו, אך עתה לא יכול להתאפק עוד. הוא נכנס אל החדר הסמוך האפל והביט החוצה בעד הזגוגיות הכהות, כשהוא נועץ את צפּרניו באדן-העץ. עיניו כמו אכלו את החשיכה למצוא בה שביב תקוָה, מוחו התעוות והתכווץ כמתכונן לקפוץ קפיצה אל הפלא, אל נס שיתרחש; פתאום נתבהר הכּוֹל לרגע ונשתררה דממה; ומתוך בהירות סר מן החלון, גהר על אחד השולחנות העומדים בחדר ונתן את קולו בבכי ללא דמעות.

כששב ונכנס אל חדר החולה, היה הילד שוב אחוּז שבץ. הוא עמד והסתכל בו, כרוצה להמית את עצמו במראָה: הידים הלבנות והזהירות הללו שהיו נקמצות בכל צפּרניהן הכחולות-החיורות, העינים הלטושות הללו שכמעט יצאו מחוֹריהן, הפה המתעוות הזה עם שיניו החורקות כברזל על אבן – מה נורא היה כל זה! ואף-על=פי=כן עוד לא מחאה סאת הרעה. כי בשעה שהִרפּה השבץ מטרפּו והגוף הקטן נעשה שוב רך וגמיש ושתה בכל מאודו את אושר המכאוב הפוֹחת – כמה מחרידות היו אז האימה שנשקפה מעיני הילד בכל פעם שחש את אויבו השבץ הולך ושב אליו, והתפילה הנואשת לעזרה בכל פעם שהתקרבו היסורים – אהה, לראות זאת בשעה שידו קצרה מהושיע, ואין לקנות את ההצלה במחיר כל רכושו והונו ואף לא בדם לִבּו! הוא הרים את אגרופיו הקמוצים כלפי השמים, אחר-כך תפס את ילדו, אחוּז רעיון של טירוף לברוח, לבסוף כרע על ברכיו בתפילה לאלוהי השמים, המטיל אֵימתו על ממלכת האדמה בנסיונות קשים ומרים, המשַלח בה את מלאכי המוות והיגון וכל צרה ומחלה ודורש כי כל ברך לפניו תכרע בחיל ורעדה, אלוהם אשר אין מנוס מלפניו גם במצולות ים ובמעמקי תהומות, אשר בחפצו יכַלה את הנפש היקרה לך מכל אשר בעולם וירמסנה ברגל-גאוה עד שתשוב אל העפר שממנה יצרהּ…

אלה היו המחשבות שהעסיקו את מוחו של נילס בעת תפילתו; הוא כרע אין-אונים לפני כסא-הכבוד והודה שכוחו וגבורתו מלא עולם, והודה שהוא יחיד ואין בּלתוֹ.

אבל עינויי הילד לא פסקו.

בבוקר השכם, כשקרבה עגלתו של רופא-הבית הזקן אל השער, כבר היה נילס לבדו.

יד

הסתיו בא. הפרחים אינם פורחים עוד על הקברים שבבית-העלמין והעלים החוּמים מוטלים בשלֶכת ומרקיבים רטובים תחת האילנות בגן שבלונבורגורד.

בחדרים הריקים מתהלך נילס לינה תחת נטל יגונו המר. משהו נקרע בלבּו אותו הלילה, ליל מותו של הילד: אמונתו בכוחו נכרתה, האמונה בכוח האדם לחיות את החיים הקצובים לו. ההוָיה נתמעטה דמוּתהּ ותָכנהּ ניגר כמים לכל עבר.

מה יועיל, אם יקרא לאותה התפילה שהתפלל: זעקת אב מטורף בצר לבנוֹ, אף-על-פי שידע כי אין מי שישמע את זעקתו. בעצם יֵאושו ידע מה עשׂה: הוא נתנסה ולא עמד בנסיון; אכן היתה זאת מפּלה, כי נסוג מכל שאיפות נפשו הנעלות. נראה כי המסורת פיעפעה בדמו יותר מדי: אלפי שנים היו בני-האדם זועקים תמיד אל השמים בצר להם, ועתה נכנע אף הוא למוֹרָשָׁה זו. אולם חובתו הלא היתה להתנגד לה כשם שמתנגדים ליצר הרע; הלא נפשו ידעה שהאלים אינם אלא חלום, שבצל החלום הוא מבקש לו מפלט בהתפללו, כשם שידע, כאשר נפל בימי ילדותו אל זרועות ההזיה, שאין זו אלא הזיה. לשאת בעול החיים כמו שהם לא עצר כוח; הוא יצא עם האחרים להילחם למען הנעלה מכּוֹל, אבל המלחמה כבדה עליו והוא עזב את הדגל אשר לו נשבע. כי מה היו כל הדברים האלה על החדש, על האַתיאיזם ועל קידוּש שֵׁם האמת, אם לא כחל ושׂרק ליַפּוֹת בהם את הדבר הפשוט האחד: לשאת בעול החיים כמו שהם! לשאת בעול החיים כמו שהם ולתת לחיים לעצב את צוּרתם על-פי חוקיהם שלהם.

נדמה לו כי מעיין-חייו נחתם בליל המוראות ההוא; כל מה שבא עליו אחר-כך לא היו אלא תמונות חסרות-ענין שחוברו אל המערכה החמישית אחרי גמַר המחזה. אמנם לא נבצר ממנו לחזור בו ולשוב אל השקפת-עולמו הקודמת, אבל את חרפת התבוּסה ההיא לא יכול עוד למחות; ואחת היא לו מעתה, אם יִישָׁנה הדבר בעתיד ואם לא יישנה.

כזה היה הלך-הנפש שהיה שרוי בו לעתים קרובות מאוד.

וכך גם נמשך עד אותו יום-נובמבר,11 שבּו מת המלך והמלחמה התחילה מהלכת אימים יותר ויותר.

נילס מיהר לסדר את עסקי אחוזתו בלונבורגורד והתנדב לצבא.

את השעמום שבחיי-הצבא נשא בלי קושי – הפסדה יצא בשׂכר ההרגשה שאינו עוד אדם מיותר; ומשנעשה חייל היתה המלחמה התמידית בקור וברמשׂים ובשאר מיני פגעים – כל מה שמצמצם את מחשבות האדם רק לנחוץ ביותר באותה שעה – ממלאת את לבו רגש קרוב לבדיחוּת-הדעת, ובריאותו, שנתרופפה מעט מדאגות השנה האחרונה, שבה לקדמותהּ.

יום מעונן אחד בחודש מַרס פגע כדור בחזהו.

היירילד ששימש רופא בבית-החולים דאג לכך שישכיבוהו באחד החדרים הקטנים, שהיו בו רק ארבע מיטות. אחד החולים שבחדר נפצע בעמוד-השדרה ושכב בשקט גמור; השני נפגע בחזהו, וכבר שכב שם ימים ובמשך שעות רצופות היה מדבר מתוך חום מלים מקוטעות ונמהרות; הפצוע השלישי, ששכב סמוך לנילס, היה בחור בן-כפר, אמיץ ורם-קומה שלחייו עגולות ושמנות. מוחו נפגע ברסיס של פצצה ובמשך שעות רבות לא היה חדל להרים באויר, בכל שלושים דקות בקירוב, את יד ימינו ורגל ימינו, שתיהן בבת-אחת, ולהוֹרידן מיד שוב, כשהוא מלַווה תנועה זו בגניחה עמומה אבל נשמעת לאוזן: “הוֹי, אהה” – כל הזמן באותה הנעימה ובאותו הקֶצֵב: “הוֹי” בכל פעם שהרימן ו“אהה” כאשר שמטן.

שם הושכב גם נילס לינה. הכדור חלף את ריאתו הימנית ולא יצא. בימי מלחמה אין מקפידים הרבה בעניני נימוס, ועד מהרה נודע לו שימיו ספורים.

הוא תמהּ על כך, משום שלא הרגיש בחבלי-גסיסה וגם פצעוֹ לא גרם לו עינויים גדולים. אולם עד מהרה תקפה אותו ליאוּת מיוחדת-במינה, שהעידה כי צדק הרופא.

זה היה אפוא הסוף. מהרהר היה בגרדה, מהרהר בה הרבה ביום הראשון, אלא שלא יכול לשכוח אותו המבט המוזר והקריר שנתנה בו בשעה שחיבק אותה בזרועותיו בפעם האחרונה. כמה יפה היה, יפה עד כדי כאֵב, אילו התרפקה עליו עד רגעהּ האחרון ולא גרעה עיניה ממנו כל עוד לא כהו מנשיבת המוות; אילו שמחה לחיות את חייה כולם, עד נשימתה האחרונה, בחיק האיש שהוקירה כל-כך – במקום לפנות לו עורף לבסוף, במקום לשַחרר עצמה למען חיים חדשים, חיים נוספים על אלה!

ביום השני לשָׁכבוֹ בבית-החולים התחיל האויר המעיק שבחדר לנסוך רוּח קודרת על נילס, ובאורך מוזר התלכדו יחד במוחו צמאונו לאויר צח ויֵצר החיים שבו. בכל-זאת יש הרבה יופי בחיים, אמר בלבו כשזכר את הרוח הקלה המנשבת בחופי מולדתו, את הרחש העדין בחורשות האֵלוֹת אשר בשיֵילַנד, אויר ההרים הזך בּקלָרֶנס ואִוושַת הערב הרכה באגם הגַארדה. ואולם כששב להרהר בבני-האדם, שוב חלשה עליו דעתו. הוא העלה אותם בדמיונו זה אחר זה, וכולם חלפו על-פניו ועזבוהו לנפשו; אף אחד מהם לא נשאר אתו. אוּלם, האם החזיק בהם הוא עצמו בעוז, האם שמר הוא אמונים להם? הלא רק נרפה היה יותר מהם ואיחר להתרחק. לא, לא כך, לא כך. הלא זאת היא האמת הגדולה והמעציבה: נפש האדם בודדת לעולם. כל האמונה הזאת בהתחברות הנשמות בשקר יסוֹדהּ. לא אמך הוֹרתך, שהיתה מרגיעה אותך בחיקהּ, לא ידיד ולא רע, אף לא אשת-בריתך, שהיתה נלחצת אל לבך…

לעת ערב התחיל הפצע להרגיזוֹ ומכאוביו הלכו וגברו.

בערב בא היירילד וישב על-ידו רגע, ובחצות שב אליו וישב עמו שעה ארוכה. נילס סבל מאוד וגנח מעָצמת הכאב.

"מלה אחת רצינית, לינה,: אמר היירילד. “האם ברצונו לקרוא לכוהן?”

“הכוהנים אינם דרושים לי יותר משהם דרושים לו,” לחש נילס במרירות.

“לא בי מדוּבר, אני הלא חי ובריא. אבל הוא אל נא ישכב ויעַנה את נפשו בהשקפותיו; הגוסס אין לו השקפות, ואם גם יש לו כאלה, הרי אינן מעלות ואינן מורידות. השקפות לא נבראו אלא כדי לחיות בהן – רק לשם החיים הן טובות ומועילות. וכי מה יועיל אדם אם ימוּת בהשקפה זו או אחרת? יאמין נא לי, הרי לכולנו יש זכרונות ילדות בהירים ורכים. כבר ראיתי בחיי אנשים נפטרים-מן-העולם לעשרות, והם מתנחמים תמיד בזכרונות אלה העולים לפניהם. נודה נא על האמת: אנו יכולים לקרוא לעצמנו בכל שֵׁם שבעולם, אבל לעולם לא נוכל לגרש את האלוהים ממרומי רקיעיו, לעתים קרובות יותר מדי ראינוהו שם בעיני-רוחנו, וכבודו הושר ונוּגן באָזנינו עוד בראשית דרכנו בחיים.”

נילס ניענע בראשו.

היירילד גחן עליו לשמוע, אם רוצה הוא לומר דבר-מה.

“כוונתו טובה וישרה,” לחש נילס, “אולם…” והוא הניד ראשו בתוקף.

שעה ארוכה שררה בחדר דממה, רק גניחתו התמידית של הבחור הכפרי: “הוי – אהה,” “הוי – אהה,” כצבה את הזמן כהלמות פטיש.

היירילד קם מכסאו. “שלום, לינה,” אמר לבסוף. “אף-על-פי-כן יפה הוא מותו, שהרי מסר את נפשו למען ארצנו המסכנה.”

“כן,” אמר נילס, “ובכל-זאת כמה שונה היה חלום עתידנו אָז, באותם הימים הרחוקים, הרחוקים.”

היירילד הלך לו. כשנכנס אל חדרו עמד שעה ארוכה על-יד החלון והירהר, כשהוא נושא את עיניו אל הכוכבים: “אילו אני אלוהים, הייתי פותח את שערי גן-העדן דווקא לפני האיש שלא חזר בו ברגע האחרון.”

יסוריו של נילס הלכו הלוך ועצום. הכאב הִכּה על לבו במִשנה-אכזריות, עד ללא נשוא. מה טוב היה חלקו, אילו מצא לו אלוהים, להתאונן לפניו ולהתפלל לו!

לפנות-בוקר התחיל לדבר מתוך חום – הדלקת היתה אוכלת אותו בכל פה.

וכך נמשך הדבר עוד שני ימים ושני לילות.

כשבא היירילד לראותו בפעם האחרונה, היה נילס לינה שוכב וחולם על כלי זינו ועל רצונו למוּת עומד.

ולבסוף, לאחר חבלי-גסיסה קשים, אמנם בא המוות.

­­


  1. גבור אגדי, שנלחם עם בורמַנד עובד–האלילים.  ↩

  2. גיבורים של אפוס סקנדינבי עתיק.  ↩

  3. עיר–אֵקסל, שמה הראשון של קופנהאגן.  ↩

  4. העלמה.  ↩

  5. השם שקספיר בהוספת “סן” הדנית לאוֹת חיבה.  ↩

  6. אדם אוהלנשלגר – אביר משוררי דנמרק במאה הי“ט (1779–1850), מחבר ”השירים הצפוניים".  ↩

  7. פרק ז אינו מסומן במקור המודפס. (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩

  8. יוהן לודויג הייברג – פילוסוף דני נודע שהושפע מהגל.  ↩

  9. קיצור השם הארדנשיולד  ↩

  10. קיצור השם קטרינה.  ↩

  11. ט"ו בנובמבר, שנת 1863, שבו מת המלך הדני פרדריק השביעי. הכוונה כאן למלחמת דנמרק ופרוסיה שבשנת 1864.  ↩

ינס פטר יעקבסן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ינס פטר יעקבסן (מחבר)
רקע
ינס פטר יעקבסן

יצירותיו הנקראות ביותר של ינס פטר יעקבסן

לכל יצירות ינס פטר יעקבסן בסוגה פרוזה

לכל יצירות ינס פטר יעקבסן

עוד מיצירותיו של פסח גינזבורג (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

זמר יגוני

מאת שמואל הנגיד (שירה)

זֶמֶר יְגוֹנֵי גוּף וְלֵב מְעוֹפֵף

… … … …

וּדְבַר תְּחִנָּה יַעֲבִיר קֶצֶף

מֶלֶךְ כְּקֶצֶף עַל-פְּנֵי מָיִם. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.