רקע
יוסף יואל ריבלין
תולדות שכונת מאה שערים

לשם

בן דודי כאח לי הרח“ה משה דב ריבלין חי”ו

במורי דודי רבי בנימין ריבלין זצ"ל

 

הקדמה    🔗

ברוך המקום, ברוך הוא, שזיכני להעלות על ספר את ראשית יסודה של “חברת” “מאה שערים” ו“שכונתה” שממנה פינה וממנה יתד לכל בנין הישוב מכמה וכמה בחינות, וביחוד לישוב היהודי, בירושלים. “נחלת-שבעה” מעבר מזה, מדרום לדרך יפו “ומאה שערים” מעבר מזה מצפון לה בדרך שכם, הם היסוד לשני גושי הישוב היהודי הגדול מחוץ לחומה המשתרעים היום מצפון ומדרום לדרך יפו.

אספתי את החומר, ככל אשר היה לאל ידי מן העתונות שהופיעה בזמן בנין השכונה, וכן מן הספרים השונים שבהם נזכר הענין. כמו כן השתמשתי בתעודות נדפסות וגם כאלה שנשמרו בכתב יד העוסקים “במאה שערים”, ביחוד: גליון היסוד בתרלד, ספר תקנות מאה שערים ופנקסי החשבונות של רבי אברהם פראסט קארפו, הנותנים כמה וכמה פרטים גם בענינים אחרים, והמפיצים אור בהיר על מהלך הבנין והתושבים הראשונים. גם השתמשתי במה שנעשה בירושלים לפני עת הוסד מאה שערים, כדי להשוות בענינים אשר יבארו לנו את התפתחות הישוב בזה. וכן רשמתי בהערות כמה ענינים מן ההווי הירושלמי, שיש לחשוש שלא יהיו ברבות הימים כדבר האבוד. הרבה מאד עמדה לי בעבודתי זו החקירה והדרישה מפי היחידים השרידים אנשי מעלה ואנשי אמת, שמפיהם יכלתי לברר כמה פרשיות סתומות. הבאתי בכל מקום את הדברים בשם אומרם. ובזה הנני להביע לכלם יחד את תודתי על אשר לא נלאו להענות לי ככל אשר דרשתי מהם והטרחתי אותם. יעמדו כלם על הברכה.

רואה אנכי זכות לעצמי שבזה רשמתי מקצת מן המקצת ממפעלי העולים תלמידי הגר“א בעלי “חזון ציון, שהניחו את היסוד לכל בנין הישוב ומפעלי צאציהם אחריהם. שכן היה כל מפעל זה מיוסד על מסורת תלמידי הגר”א, שיטתם ותכניתם על=פי מצוות רבם הגר”א זצ"ל, ואם כי בתחילה נדמה לי שפרשה קטנה היא זו, הלכה וגדלה והתרחבה לשמחתי, להציג לפחות מצבה דלה זו ביחס למפעלם של הבונים הראשונים אשר שמה נשכח ברבות הימים, ולא נמצא מה שהוא להעלותו על ספר.

יתכן שנעלמו ממני כמה פרטים וכן כמה אישים, אשר נטלו חלק בעבודת בנין זו, ותקותי היא שאלה יודעים מה שהוא שנעלם ממנו יבואו בהערותיהם להשלים הדברים ומהם תסתייע מילתא.

לבסוף עלי להעיר, כי במה שנוגע לאישים, טפלתי הרבה יותר באלה שאינם ידועים לנו, אחרי שהידועים מפורסמים, והסתפקתי בפרטים קצרים עליהם שיש בהן מן החדוש.

התחלתי בחבורי, אחרי אסיפת החומר, בחדש מנחם אב תש“ג וכליתי מלאכתי בחדש ניסן תש”ד, בשנת מלאת שבעים שנה ליסוד מאה שערים. כן יזכני ה' להעלות על ספר דברי ימי יתר השכונות הראשונות בירושלים.

 

א. חברת “מאה שערים” ומיסדיה    🔗

שנות תרכט – תרלז היו שנות התעוררות לבנין שכונות ירושלים שלא היו כמותן. עד שלא נבנתה שכונת נחלת-שבעה כולה (תרכט) התחילו בבנין מאה-שערים (תרלד), ושנה לאחר-כך יסדו את אבן-ישראל ובית דוד (תרלה) וטרם יצאה השנה נוסדה משכנות-ישראל (תרלה) וסמוך לזה בית-יעקב (תרלו). ואולם לא במקרה היה הדבר. היתה יד מכוונת ועין צופיה למרחוק: חברת “בוני ירושלים”, שיסד רבי יוסף ריבלין עוד בימי עלומיו בשנת תריז1. זכר החברה “בוני ירושלים” בא גם בהודעה על דבר יסוד “מאה-שערים”. הר“י ריבלין מונה2 את “הנבחרים לראש החברה “בוני ירושלים”: גיסי3 הרב הג' ר' אליעזר דן רלב”ג נ”י, הרב הג' ר' שלמה זלמן בהר“נ נ”י, הרב ר' שלמה זלמן לעווי, הרב ר' אברהם מבריסק4, הנגידים הנכבדים הר' בנציון ליאון, הר' משה גראף מבריינסק, ר' יעקב (אליעזר) רייפמן נ“י, הר' הר”ר ישעיה בהר' אורי5, הר“ר יואל משה בהר”מ6, הר' אריה ליב הורביץ7, ר' יעקב יוסף גאלדשמיט8 מאמסטרדם, ואני הח“מ9 - אלה כלם נבחרו ברוב דעות נעלמות”. ראשית מפעלו של ועד זה היתה בנין שכונת מאה שערים, וכל החברים הללו חתומים גם על “גליון תרלד”, ששמש כעין תעודת חברות לחברי מאה שערים10.

מלכתחלה לא היה שם השכונה “מאה שערים”, אלא שם “החברה”, שהתאגדה לבנין השכונה הזאת. במאמרו של רבי יוסף ריבלין נאמר: “כי על כן קראנו שם חברתנו “מאה שערים” ושם המקום “רחובות”11; ואולם השם “רחובות” נשכח כמעט תכף להולדו. ומעין הוא ששם זה – “רחובות” – נתן לשכונת הבוכרים, שנבנתה בשנת תרנא12, והיתה המשך לשכונת מאה-שערים והשכונות שנבנו אחריה בית ישראל13 ושערי-פנה14. שם “החברה” “מאה-שערים” נזכר בכמה מקומות ב”ספר התקנות למאה שערים"15. במשך הזמן קבלה השכונה את השם “מאה-שערים” ובו מציינים אותה כמה פעמים באותו ספר התקנות16.

החברה חוסלה אחרי שהוטלו הגורלות על הבתים בי"ב מר חשון תרמא: “אחרי שני הגורלות נשלמה כל מלאכת חברת מאה שערים בעזר הבונה ירושלים”17.

גם השם “מאה-שערים” וגם השם “רחובות” מיוסדים על הפסוקים בפרשת “תולדות”, שבה נוסדה החברה: “וימצא בשנה ההיא מאה שערים”18, “ויקרא שמה רחובות”19. וכן נזכר גם במאמר הר“י ריבלין20: “ושם המקום רחובות כי עתה ירחיב ה' לנו”21. ואולם אומרים, שבשם “מאה שערים” צפן הר”י ריבלין את מקורה של תנועת בנין ירושלם, שהוציאה לפועל את תנועת “חזון ציון”, אשר חזה תלמיד הגר“א רבי בנימין ריבלס, ושהיתה הסבה לעלית הפּרושִים בראשות תלמידי הגר”א רבי מנדיל, רבי ישראל, רבי סעדיה ורבי הלל בר' בנימין משקלוב22, ואחריהם רבי משה מגיד בן רבי הלל23 אמנם השם “מאה שערים” במלואו אינו נזכר בפזמוני הרי“ר24, שחברם כעשרים שנה לני הוסד מאה שערים, ואולם האסוסיאציה של “מאה” ו”שערים" כבר באה בפזמונים.

המקור הראשון שלפנינו בדבר יסוד מאה שערים הוא מאמר הר“י ריבלין ב”הלבנון“, כב כסלו תרלד, היינו רק ימים מועטים אחרי הוסד החברה. מתוכו נראה ברור שיסוד מאה שערים לא היה אלא המשך מפעל “בוני ירושלים”, אחרי יסוד “נחלת שבעה”, ושיוזם השכונה היה “הועד הכללי כנסת ישראל”, הידוע בשם “ועד כל הכוללים”25, שמנהלו היה רבי יוסף ריבלין בעצמו. הוא כותב בענין זה לאמר: “הועד הגדול אשר בצדק יקרא “כנסת-ישראל” רבות וגדולות עשתה ידו” “ויהי במושב יחידים מבני ועדנו, והדבר הנורא היה מדברנו וחלף ומחץ ראשנו” “בפינו דברנו ובידי מלאתי הערכתי גליון נושא עליו בקצרה את הרעיון הנשגב המעורר על הענין אשר לפנינו, ובשנים שלשה ימים והנה החברה נוסדה ותתן יד בשערי בת ציון”. העובדא שהר”י ריבלין היה גם היוזם הראשון וגם מיסד חברת “מאה שערים” מוצאת לה אשור גם בכתב-ידו של הרי“ר, שבה נשמרה ההצעה הראשונה26, וגם בספר התקנות שבו נאמר מפורש: “ונזכיר לטוב את הר' יוסף בהר”ר אברהם בנימין אשר לו בא הדבר הגדול הזה ברעיון וקבץ חברים, הזוכה לזאת להתעורר לו מלמעלה27 המחשבה הנוראה לבנות חורבה מחורבות ירושלים עיה”ק ת"ו, מה גדול זכותו בזה ובבא ולעתיד לבוא28.

עדויות על ענין יסוד מאה-שערים וכל שתים עשרה השכונות הראשונות מחוץ לחומה על-ידי הר“ר יוסף ריבלין הננו מוצאים אצל הרי”מ פינס29, ר“ד ילין30, הר”ר יעקב בכרך31, “אחיאסף” בעריכת רמ“ל לילינבלום32, אליעזר בן-יהודה33, ה”ר יוזל בה“ר בן-ציון ליאון, בן אחד המיסדים הראשונים34, “שמש-צדקה”35 דין וחשבון מפעולות הועד הכללי לשנת תרנז, א. ש. הירשברג36. מתוך עדויות זקני ירושלים יש לציין כאן את דברי ר' יוסף אפשטיין, מגבאי שכנות מאה שערים37: “אם אמנם בן משפחתו של הרי”ר אני, ואולי הנני פסול לעדות, אבל ישנם עוד עשרות זקנים החיים אתנו כיום הזה ועדי ראיה הזוכרים היטב את פעולותיו הנשגבות של הרי”ר ביסוד “חברת מאה-שערים” ובנינה, שהוא היה המחולל, הנושא והדואג העיקרי של כל הענינים. ולמעשה קנה הוא לבדו את הקרקע הראשונה. אנו, ותיקי ירושלים, אין אנו זקוקים ל“חתיכות” שהקריאו כאן מ“החבצלת” “המגיד” ו“הצפירה”, אנו כל זאת בעינינו ראינו".

בין נשיאי הועד של שכונת מאה שערים מוצאים אנו בפנקסי היסוד את הגאון הצדיק רבי שלמה זלמן בהר“ן לעווי38. ואמנם הוא היה האיש שהשקיע במשך כל ימי חייו הרבה עמל ומרץ בשכונת מאה שערים. הוא לקח חלק מעשי בבנין וסדור השכונה במשך כל הזמן, והכל לשם שמים, כי גם בית לא היה לו מעולם במאה שערים, כיון שהיה עני ואביון ומתפרנס מעמלו בלמדו תלמידים מצוינים: אף לא גר מעולם במאה שערים אלא בעיר העתיקה ב”בתי-מחסה" שעל הר ציון. האידיאל שלו עד ימיו האחרונים היה ישוב זה של מאה שערים; מסירותו לענין היתה בלי גבול, ונשאר לה זכר: מסופר עליו ועל ר' בן-ציון ליאון, שהשגיחו על העבודה והמלאכה בחפירות הבורות ולא פעם התעפרו בעפרו של המקום והשתתפו הם בעצמם בעבודה39. הר“ר שלמה זלמן בהר”ן היה גם העושה את החשבונות עם מטרי, הקבלן הנוצרי של הבנין, והיה נאלץ לעתים להתחבא מפניו ביום הששי – יום השלום, כשהיתה הקופה ריקה ולא היה במה לשלם40. הר“י ריבלין אמר, שבשמו של הרש”ז בהר“ן מרומזת מסירותו לבנין ירושלים, שכן “וישבה ירושלם לבטח”, “עת לבנות” הן גימטריות “שלמה זלמן בן נחום בן אברהם” (958)41. כשהציעו לו חברי מאה שערים בית (בן חדר אחד) במתנה כגמול לעמול ומסירות נפשו ביסוד החברה ובנין השכונה, כעס ואיים בהתפטרות אם יזכירו לו עוד פעם אחת הצעה כזאת42. גם מתוך חשבונות ר' אברהם פראסט-קורפו, הנמצאים ברשותי43, וכן משטר מכירה של ר' משה צבי לעווינזאהן משנת תרלד44 נראה שהכספים של החברים והוצאות הבנין עברו במקרים רבים תחת ידו של הרש”ז בהר“ן. לזכותו של הרש”ז בהר“ן יש גם לזקוף בחלק גדול את קביעת ההלכה היהודית לקו ב”תקנות" מאה שערים של שנת תרמא, ובזה ענין רב לכל מי שעוסק במשפט היהודי. על הדו“ח מפעולת הועד הזמני בשנת “בונה ירושלים” (תרמט) חתום הרש”ז בהר“ן האחרון45, ואולם כפי שהיו נוהגים נקיי הדעת שבירושלים, היה העסקן העיקרי חותם דוקא באחרונה משום צניעות, דרך שאחז בה גם הר”י ריבלין תמיד46. הרש“ז בהר”ן היה גם מן “המופקדים” מפי הבד“ץ בשעת שומת הבתים, אחרי שנגמרו מאה ואחד בתים בשנת תרמ”א47. בכלל היתה משפחת לעווי48, ביחוד בני רבי יעקב ליב לעווי, בני דודו של הרש“ז בהר”ן מסורים לשכונה זו, וסמכותם היתה רבה כאן, ובמשך דור ידעו אותם תושבי מאה-שערים כ“מיוחסים” בירושלים. בספר התקנות נזכר אחד מהם שהיה “איש תמים בכל מעשיו גדול בתורה הרבה שלמה זלמן זצ”ל בהרב הצדיק המפורסם מו“ה יעקב ליב לעווי נ”י," בן-דודו של הר' שלמה זלמן בהר“ן, שהיה המכריע בדבר בחירת המקום שעליו נבנתה שכונת מאה שערים49. הוא נמנה גם על חברי הועד הראשון50. רבי יעקב יהודה ליב לעווי חתום עם הגאון רבי שמואל סלנט על מכתב לואי לתקנות51, וגם ישב בראש הבד”צ בשעת הטלת הגורל הגדול52. כן היו בני הרי“ל לעווי האחרים: רבי אהרון ור' מרדכי, שמתו בשבוע אחד, מנלהבי עסקני מאה שערים53. ר' מרדכי היה בזמן הראשון גם הגזבר של מאה שערים, וכן נזכר גם הרב ר' אשר לעמיל אחיו של הרי”ל לעווי, בין האידיאולוגים של בנין ירושלים54; אחיהם רבי נחום משאדיק, אביו של הרש“ז בהר”ן, “אחד מהקדושים והגדולים אשר בירושלים תובב”א"55.

בן אחר למשפחת לעווי זכור לטוב, והוא הרב רבי אברהם פראסט-קורפו, בן דודם של הרש“ז בהר”ן, והרש“ז בהרי”ל לעווי56. ואף על-פי שלא נמנה על נשיאי הועד בראשית הוסדו, לפי פנקס היסוד, הננו מוצאים אותו בקונטרס “שלום ירושלים” הנזכר במאמר הרי“ר בתוך חברי הועד הראשון; עליו רשום בספר התקנות57: “על הטוב יזכר שם הרב ר' אברהם נ”י בהרב הג' מו”ה ישראל זצ“ל, אשר כל החשבונות מכל ההוצאה וההכנסה היו על ידו (מלבד איזה שנים פרטיים), הגם כי הטרחה בזה הוא רב מאד לא התעצל בזה, ואיש אמונים הוא לנו”. למעשה היה גם בועד השכונה מראשית הוסדה ועד יומו האחרון וגם בין מסדרי תקנותיה58. הוא גר בתמידות במאה שערים עד יום פטירתו, (תרמט) היה מתחילת היסוד המפקח הראשי על עבודת הבנין, וביתו היה המרכז לכל עניני השכונה. הר“ר אברהם פראסט היה מן הרוקחים הראשונים בירושלים, רוקח בית-החולים “בוקר-חולים” בעיר העתיקה59, והיה הרופא של שכונת מאה שערים60 ומציל נפשות רבות בעזרתו הרפואית. הוא היה גם גדול בתורה, מתלמידי הרב ר' משה יהודה ליב מקוטנא בעל “זית רענן” והיה “נותן שעורים חריפים למופלגי בני ציון היקרים בשכנות מאה שערים שהיה ממיסדיה דואג לקיומה והפרחתה וכמו כן בשכונת בית דוד שנבנתה על ידו ובהשתדלותו”61. בידינו נמצאים חשבונות מאה שערים והכנסת האורחים בכתב-ידו. הר”ר אברהם פראסט היה מכונה במאה שערים בפי קטן וגדול “הדוד” וכשם שחבבוהו כן היתה גם אימתו מוטלת עליהם, והכל היו רועדים מפניו62.

כן היה בין נשיאי הועד הגאון רבי מאיר אויערבאך, הרב מקאליש, שנדב את עזרת-הנשים לביהמ“ד “ישועות יעקב” במאה שערים63. מספרים שכשהיו נאלצים בשעת הדחק ללוות כספים ברבית בראשית הבנין, היה הר”י ריבלין אחראי למלווה על סמך שעבודם של כספי החלוקה של החברים והמעות לצרכי הכלל, שעברו תחת ידו. ואולם המלוה לא הסתפק בכך ובקש עוד ערב עשיר ממש, ונתן עיניו ברבי מאיר אויערבאך שהיה עשיר גדול64. הלכו אליו ר' זלמן בהרי“ל והרי”ר לבקשו שיהיה ערב. אמר להם: “ומה יהיה השכר?” כשתמהו, אמר להם: “כוונתי, השכר שעלי לשלם בעד זה, שאני זוכה במצווה גדולה כזו, מבלי כל הפסד ממון?” אמר לו הרש“ז בהרי”ל: “אם כן ינדב רבנו זהובים כמספר השם “מאיר” לקניית הקרקע”. אמר רבי מאיר: “מסכים אני לתת סכום זה להוצאת קניית הקרקע ועוד סכום כזה לעזרת הבנין”. ענה הרי“ר לעומתו: “צאו וראו שכפל השם “מאיר” הוא בגימטריה “שלמה זלמן”, שמו של הרש”ז בהרי”ל65.

במיוחד יש לציין את רבי משה יצחק גולדשמיד, אחד מעסקני ירושלים שעמלו כל חייהם עם הישוב לשם-שמים ובל טהור ונשכחו כמעט. מלבד מה שהוא נזכר בין חברי ועד השומא בשנת תרמא66, בשומת שני שלישי הבתים, נזכר מפעלו בציון מיוחד בספר התקנות67: “זכות גדולה לר' משה יצחק נ”י בהר“ר יהודה ליב ז”ל68, כי בחכמתו ובפעולתו היה ביכלתנו לעשות שאר הקושאנעס כידוע, ולולא הוא מי יודע מה עלתה בזה"69.

תפקיד ראשון במעלה היה לחבר הועד הראשון רבי בן-ציון ליאון. בנו הר“ר יוזיל ליאון מזכיר במאמרו 70, שבו הוא מדבר על סדרי הנקיון במאה-שערים, שאדמת מאה-שערים נקנתה על-ידי שלשה: הר”ר בן-ציון ליאון והג“ר שלמה זלמן בהר”ן לעווי והר' יוסף ריבלין71. חקו של רב“צ ליאון בקניות אלה היה גדול ביחוד בזה, שהיה העשיר היחידי בין השלשה72, ונתן סכום כסף בהלואה לשם קניה זו. בספר התקנות נזכר, שלפי התקנות היו צריכים לרשום את הקרקע בערכאות על שם חמשה: ילידי טורקיה, אוסטריה, אשכנז, רוסיה ואנגליה. ואולם בהערה שם נזכר, כי “דבר קשה היה אז לקיים התנאי הזה בתחלת הקנייה ונכתבה החיג”ע73 על שם המנוח מו”ה בן-ציון ליאון ז“ל, כי הוא היה תחת ממשלת ענגלאד”74. הסבה העיקרית לרשימת הקרקעות על שמו היתה ההון שהשקיע הרב“צ ליאון בקנייה. גם על שטר המכר לאחד החברים, לה”ר משה צבי לעוינזאהן שנשמר עד היום, חתום רק רב“צ ליאון. פטירתו גרמה לפיכך גם קשיים בעשיית הקושאנים, כמו שנזכר במקום שני: “פטירת הר' בן-ציון ליאון ז”ל בהרב ר' אריה ליב זצ”ל (הוא אשר היה עוסק וטורח ויגע ועמל הרבה בזה, וכבר נזכר בתחלת הספר זכות המצוה הזאת יגן עליו בעוה"ב אמן), גרמה הוצאה גדולה ורבה למאד בעשיית הקושאנעס כידוע“75. לזכותו נרשם עוד במקום אחר: “וכאן מקום להזכירו לטוב על עמלו ויגיעו בעד החברה ובכבודו היה מגן על החברה לעיני הגויים מנוחתו כבוד ונבג”ע76. זכרו לתפארת לכל זרעו לדור ודור”77. הוא היה גם מחברי ועד השומא, ששמו את הבתים עפ“י בד”ץ בשליש האחד, בחמשים בתים78. בשני השלישים האחרים היה השלישי הרי“מ גולדשמיד, כנראה משום שהיו לו לרב”צ ליאון בהם נומערן, ולכן לא השתתף בשומתם. בספר התקנות נזכר: “ארבעת הנומערין מז, מח, מט, נ', קנה אותם הנגיד רבי בן-ציון ליאון ז”ל בעד שני מאות וששים ושנים לירא טורקי במקח קכ“א גרוש הלי”ט"79

מלבד אלה היה בועד הראשון הר' משה ב“ר ארי' גראף מבריינסק, שנזכר גם הוא בזכרון מיוחד: “ויזכר לזכרון עולם הר' משה גראף ז”ל מבריינסק שהוא היה מתחלה אחד מהועד. ועל ידו נוסדו ונבנו הבתים של חברת “בית יעקב”, בגן עדן יהי' נפשו ורוחו ונשמתו ויזכה לעמוד לקץ הימין”80. הוא נזכר גם ב“הלבנון” בין חברי הועד הראשון וכן בגליון תרלד81. הוא היה גם כן עשיר נכסים. כמובן שנשיאי הועד הכללי הגר“מ אויערבאך וה”ר שמואל סלאנט82 נתנו אף הם ידם כנשיאים ראשונים לבנין.

אם נבוא לסכם את רשימת הנותנים יד לבנין, נמצא, שרובם היו קרובים קרבת משפחה לר' יוסף ריבלין: הרש“ז בהרי”ל לעווי, הר“י אורנשטיין וה”ר אברהם פראסט-קורפו היו חתניו של רבי משה ריבלין, המגיד משקלוב83, ודודיו של הר“י ריבלין; הר' אליעזר דן רלב”ג היה, כפי שהוא מזכיר, גיסו 84 וכן הר' משה יצחק גולדשמיד ור' יעקב יוסף גולדשמיד; הר' אריה ליב הורוביץ היה חתנו של הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין85; הרש“ז בהר”ן היה בן-דודו של הרי“ר86. היזמה יצאה מ”הועד-הכללי כנסת ישראל“, שמיסדו והרוח החיה בו היה הרי”ר87. ואכן גם שאר החתומים היו מאנשי הועד הכללי וקשורים אליו. ידוע הוא שפקידי הועד הכללי אז: הר' יעקב יהודה חפץ88 והר' שמעון מונזון89, וכן ר' מנחם משה בן הרה“ג הר' אליהו יהושע ריבלין90 היו פעילים מאד. גם רבי בן-ציון ליאון היה מחותן להרי”ר, שבנו ר' יוזיל ליאון הנזכר נשא את נכדת ר' משה מגיד91. ענין זה נתן מקום לתוקפים את הר“י ריבלין להאחז בו וכשמצאו בפזמוניו בדבר יסוד השכונות את הבטויים “עת-דודים”, “כי בא מועד”, הלעיזו עליו בכתבי פלסתר: “עת דודים-ובני דודים”, היינו שאין כונת הרי”ר אלא לשם עסקים והוא משתמש לצורך עסקיו בדודיו ובני דודיו. “זה דוד וזה בן דוד, זה שמשו ראשון וזה שמשו שני, הצד השוה בהם שכלם הם עבדי יוסף”. “כי בא מועד”, פרשו “בית מועד לכל חי” לקבור בו את החברים במדבר שממה ולהוציא כסף המגיע להם מהחלוקה. קטרוגים מעין אלו על “משפחת המלוכה”92 נשמעו ב“קונטרסים” וב“מודעות” בחוצות קריה ובעתון “החבצלת”. זאת היתה התקופה שבה התלקחה בכל עוזה המחלוקת בדבר החצר, ההקדש לתלמוד-תורה של חורבת ר' יהודה החסיד, בין מנהיגי האשכנזים ובין הרב רבי שאול בנימין מראדישקעוויץ, הידועה בשם “מחלקת חצר הרדישקביצר”93. ביחוד הפליגה בדברי גנות וחרפות ה“מודעה” שנדפסה אז ונדבקה בחוצות בשם “בונה ירושלם בעולה”, דברי לעג לחברת “בוני ירושלם” שיסד הרי“ר, שכן היה הרי”ר במשך כל ימי חייו המטרה לכל החיצים בכל המחלקות שהיו נגד “הישוב” הבונה של “הועד הכללי”. מצד אחד נכון הדבר שהרוב בכל אלה שאנו מוצאים אותם עוסקים בעניני השכונות בכלל היו קרוביו ואנשי שלומו של הר“י ריבלין, והסבה לכך יש למצוא בזה, שקל היה לו להשפיע על אלה להתמכר לרעיון בנין ירושלם. רעיון אבותיו בהשפעת הגר”א, ולקבל על עצמם חבלי היצירה. לעתים היו לא גדולים ובני-סמכא לתריס בפני המקטרגים. מפורסם הוא, עד כמה השפיע בגמטריאות לעורר רבים לבנין, בהראותו לכל אחד רמז בשמו על עצם בנין ירושלים בכלל או על שם השכונה שאליה נרשם כחבר.

 

ב. ארגון החברה ויחס בני חוץ-לארץ אליה    🔗

יסוד מאה שערים נראה לר“י כהתחלה להוציא לפועל את תכניתו שכנה אותה בשם “הלאן הגדול”, או כמו שהוא מכניה בכמה מפזמוניו בשם “מרחביה”94. ענין זה ציין בזמנו מתוך הכרה גם מתנגדו ברבות הימים95, אליעזר בן-יהודה באמרו: “ויעל ברוח ר' יוסף ריבלין רעיון גדול אשר הביא תשועה רבה ליושבי ירושלים היהודים, כי יעץ לעשות חברה לבנות בתים” וכו'96; “הדבר הזה אשר הועיל לרבוי נחלאות היהודים בעירנו ירשם לזכותו באמת בספר “דברי הימים” 97. אחרי יסוד נחלת-שבעה התחיל במאה-שערים. ועד כמה נחשבה נחלת-שבעה כקלה לעומת מאה-שערים98, כבר בעת ההיא, נראה מזה שבספר התקנות אין מזכירין אותה כלל כצעד הראשון לפריצת החומה וליציאה למרחב, כאילו היתה רק מאה-שערים המפעל הראשון: “זעיר שם, זעיר שם התחילו העם להתרבות, עד שנת תרלד רבו ב”ה העם למעלה ראש, עד כי צר היה להם המקום שישבו כלואים לפנים מן החומה הבנויה כעת”99. ב”הלבנון“100 כותב ר' יוסף ריבלין בעצמו בקשר עם יסוד חברת “מאה שערים”: “ועתה התקוה מרחפת ונשקפת לנו כמו שחר, כי החברה הזאת תגדל תעש בדים ותשלח פארות ותעש חיל באפרתה”. לפי מושג הימים ההם היתה למאה שערים תכנית עיר: “עיר בת מאה ושבעה עשר בתים”101. והרי”ר מביע תקותו: “יתן ה' ובמהרה לא תקרא עוד החברה “מאה שערים”, כי אם “אלף שערים” בבנותם אלף בתים מחוץ לעיר”102.

באופן פורמלי יסד הרי“ר את הועד הראשון למאה שערים באור ליום ה' ר”ח כסלו תרלד, כנזכר בספר התקנות. בקשר עם הדברים על הרי“ר “שלו בא הדבר ברעיון וקבץ חברים”, נאמר להלן: “ותיכף יצאה המצוה הנוראה הזאת מכח אל הפועל, כי ביום ד' עשינו וועד, ועד שבת קודש לסדר וימצא מאה שערים נתקבץ מאה ושבעה עשר חברים”103. ומפליא הוא שכבר בכ”ב בכסלו תרלד באו הדברים עם התקנות ב“הלבנון” וגם זה שהקניה יצאה מיד לפועל. ברור הדבר שהיו הכנות מרובות קודם לכך הן בבקשת הקרקע והן בקבוץ החברים, והרי“ר, כדרכו, לבנות הכל על רמזים וגמטריאות, הוא הוא שעכב את יסוד החברה באופן ממשי ל”חדש כסלו" שהוא בגמטריה “אבן-שלמה”, שכידוע אמר הגר“א שבפסוק זה מרומז שמו הוא בתורה104. על זמן יסוד החברה מודיע הרי”ר ב“הלבנון”: “והחברה נתיסדה ביום ה' ר”ח כסלו תרלד לסדר ברכת ה' את יצחק וימצא מאה שערים וכו'“105. בספר התקנות מסופר בהמשך לדבר יסוד החברה: “ואחר-כך בעוד איזה ימים נתוסף עד מאה וארבעים חברים”106. במקום אחר נאמר שם: “כי עד מהרה נקבצו באו יחד כל החברים יותר ממאה ושלשים איש”107. בגליון תקנות תרלד נאמר בהערה: “כי אחרי. שבת קודש נתוסף בני החברה עד מאה וארבעים בהסכם כל בני החברה”108. וב”הלבנון" מאותו זמן מודיע הרי"ר: “ועד היום כבר עד מאה וחמשים איש נמצאים בהחברה”109.

עם רעיון יסוד מאה שערים תכן הר“י ריבלין תכנית למשוך גם יהודים בעלי הון מחוץ-לארץ, שישתתפו אם כחברים רוכשי בתים בחברה ואם כמלוים הלואה למפעל הגדול הזה. רעיון זה לא חדש היה אתו אז וכבר בא לידי הבעה קודם לכן בפזמוניו: “יעודי הק' בפרטיהם לנו לעינים, נחזור לענין שהחילותי פעמים”. הוא היה דורש: “ורב שלום בניך” – אל תקרא בניך אלא בוניך – וסמוך לה “בצדקה תכונני” – סמכי רבנן שאינה נפדית אלא בצדקה על ידי בניך-בוניך; לדעת “ותיקים” פרושה משום כך: בניך הם בוניך”. ובכן הזכות נתנה בזה גם לרחוקים, בני ישראל כלם, להקרא בניך בוניך, “וכל איש ואשה שבטי יה נדבת חובה שנתית לבנין נחלת ה' מחצית השקל יתנו מתוך צפיה, אחת בשנה ביום “טו מנחם אב” כמנין “ציון”, ולאות שש הויה110, בתנאי מוקדם לבלתי גרוע בזה מנדבת רמבעה”נ ו“קרן מרחביה”111. הכונה בדברים אלה היא, שהוא תתכן לו בתכנית מלבד כספי החלוקה – קופת רמבעה“נ, ומלבד “קרן מרחביה”, מעין “קרן-הקיימת לישראל” שלנו, לשם רכישת נחלאות – עוד קרן שלישית, “קרן בנין”, לצרך בנין השכונות ההולכות ונבנות. ענין זה של קרנות כאלה בא לידי הבעה גם במקומות אחרים בפזמוניו. ב”הלבנון“112 פונה הר”י ריבלין גם לאנשי חוץ-לארץ להשיג מהם “הלואה בחמשה אחוזים או ששה בבטיחות הקונסול הבריטי, האשכנזי או העסטרי”. ואולם איש לא נענה מחוץ-לארץ. בענין זה הננו מוצאים גם הערה בספר התקנות113 לאמר: “אלו היו לנו בתחלה ובראשונה עזר גמילות חסדים לא היה עולה ערך כל נומר אפילו החצי מהשומא114), כי ערך הבתים והשומא היא מסבת הנשך והרבית אשר היתה אוכלת ולהבתי מדרשים והבורות ושאר צרכי רבים ותקון הגגות בשנים הראשונות והדרכים”115). כן בא ענין זה לידי הבעה גם במקום שני בספר התקנות, בענין רכישת הקרקע, שהאשימו את בני הישוב הישן בהתרשלות בגאולת האדמה. שם נאמר: “גם אם היה לנו מתחלה איזה סך בגמילות-חסד, היה לכל חבר וחבר ערך קרקע כפל ומשולש יותר מכעת, כי אז היה ביכולת לקנות במקום הקדוש הזה עוד נחלה מרווחת ומבורכת במקח הזול”116. לבוזי שמו של אותו הקבוץ הקטן של הישוב אז, לאלה שעוללו בעפר קרנו וגם ל“מבקרים” ההיסטוריים, כביכול, אותם החותמים גם כיום בחותם “המדע” את ההיסטוריה של “הישוב הישן” ומנהיגיו, ממוני החלוקה והכוללים “שהנהגתם לא ישרה בעיניהם” אין תשובה נאה יותר מדברי אותם הבונים עצמם לאמר: “ישימו נא האנשים ההם מחסום למו פיהם ויזהרו מלהוציא שמץ על חסרון הטוב שבארה”ק בעת חורבנה בעוונותינו הרבים וכל שכן על עם הקדוש אשר בתוכה“. “יושבי ארץ הקודש שפלים ונכלמים בעיני עצמם”117. נאמנה עלינו עדות ראיה של משה מונטיפיורי בספר “משה וירושלם”118 ודברי רי”מ פינס שאמר לו מונטיפיורי119: “אם היו חברי הועד שומעים לקולי כי עתה כבר קנו אדמה למכביר בשעת המלחמה שהיו קרקעות בזול מאד, ועתה ישלמו פי ארבעה בשוים, ולא היה להם כלל לשלוח איש לקנות קרקעות, כי על-ידי מכתבים ואנשים ידועים היו קונים קרקעות ככל חפץ לבם ובזול מאד”. ההתמרמרות היא על כך, שלא זו בלבד שלא באו לעזרתם בכספים ולא עודדום בדברים, אלא שעוד הרבו להשפיל אותם ולבזותם עד כדי כך, שבני הישוב נעשו גם בעיני עצמם שפלים ונכלמים. הר“י ריבלין עצמו מדבר רתת בענין יהודי חוץ-לארץ, שלא באו לעזרת הבונים, במאמריו תוך ויכוח עם בוזי ירושלים ויושביה120: “חברת מאה שערים תוכיח במקום אשר שמה שממה אלפים שנה ולא עבר אדם שם, הנה עשרים בתים כבר הנם בנויים ומיושבים… וב”ה בני חוץ-לארץ לא הטו אזנם לקול הקריאה של ועד החברה לעזור בהלוואות לא בנדבות, והחברה צועדת בסולם ההצלחה צעדי ענק לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה' ורצונו כי עתה לחננה”. והוא ממשיך את דבריו: “זהו מצב יושבי ירושלים אשר ישפטוהו רופאיו כי חולה הוא ויעמלו לרפאותו – ובל יאמר שכן חליתי121, כי ב”ה יש דברים הרבה אשר יושבי ירושלים בעצמם הגבירו חילים ליסדם ויעשו חיל בעזה“י”122. ענין זה נזכר גם במכתב מאת הועד של חברי מאה שערים ובתוכם הרי"ר123.

ואולם אם אמנם היתה “החברה הזאת מיושבי ירושלים החרבה והשוממה אשר חייהם תלויים להם מנגד מעוני ומחסור… ולא האמינו כל יושבי ירושלים… כי יוכלו העניים האלה לקמץ מעיסתם ולהוציא לאור את הפעולה הגדולה ונשגבה הזאת”124, “ורבים וכן גדולי ירושלים היו מחרישים ומשתאים מתחלה… בהוסד החברה מאה שערים… היצליח ה' את מעשה החברה בהיות הדבר נגד השכל ונגד הטבע”125 - “הוציא ה' את צדקותינו. בואו ונספרה בציון את מעשה ה' אלהינו… מאז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ורוח קדש החל לפעם בלבות יקירי ירושלים להתאגד באגודה אחת לכונן החברה “מאה שערים” היתה דרך החברה צלחה! כי עד מהרה נקבצו באו יחד כל החברים יותר ממאה ושלשים איש ורובם יקירי ערך ותלמידי חכמים”126. “ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה ויושע בציון עם עני ודל. מנהלי החברה התנהלו לאטם לרגל החברים העניים אשר אתם וירעו את צאנם ברחמים רבים. את הכושל החזיקו ואת הנופל העמידו ולא הודח מהן נדח. ומעט מעט לאחד אחד שלמו חוקם, והתקנה המבואר בגליון סעיף ה'127 היתה כמעט אך למותר”128. האחריות המוסרית של החברים כלפי חבריהם יכולה לשמש דוגמא למופת עד היום הזה: “אלה אשר בעו”ה נשארו אלמנות וכן עוד איזה אנשים אשר פתאום קרה להם סיבות רח“ל, היה הועד מוכרח להלוות על נשך לתת להם מעותיהם בחזרה, אם כי היא נגד התקנה, אמנם מצד כי ישראל רחמים בני רחמנים עשינו לפנים משורת הדין (כי כן כח הועד לשנות כפי הזמן וראות עיניהם כמבואר לעיל")129. עקרון זה של אחריות הדדית בבנין הישוב בא לידי בטוי בפזמוני הרי”ר; הוא דורש “ישרו בערבה מסלה לאלקינו”130, “ערבות זה לזה בקנה מדה שוה”131. “גדולי ירושלים… עתה כאשר ראו עשרים בתים וכו' אז אשרו וקימו כולם כי מאת ה' היתה זאת”132. רק אנשים יודעים בירושלים צרי עין ומתוך פניות פרטיות וכן בגולה, דוקא מאלה שקמו והתעוררו לבנין הישוב, אלא שראו בישוב ירושלים, כביכול, משום התחרות בקיים ומשום בקשה לקעקע ביצתו, הוסיפו לידות אבנים באנשים טהורי רוח ונפש אלה, ואמנם לא נעשה דבר בירושלים מתוך נפש ואידיאל טהור כבנין מאה שערים. הראשונים היו רובם אנשים יקרי ערך ותלמידי חכמים133. ונכונים הדברים הבאים המצוינים את תושבי מאה שערים: “רובם יקירי ירושלים ותלמידי חכמים עוסקים בתורה מתוך עוני, ואיש את רעהו באהבה ואחוה ושלום וריעות. בם רבנים יושבים על מדין ומורי הוראה בקהלות קדושות בחוץ-לארץ”134. דברים אלה ידועים היטב גם לנו, בני-הדור הקרובים לתקופה זו. מאה שערים היתה מעין מרכז התורה ויראת-שמים צרופה בתוך ירושלים, כמו שמצוין בספר התקנות, כתוספת לדיבור על יושבי ירושלים: “ומה גם המקום המקודש מאה שערים הבנוי לתלפיות מלאה חכמים וסופרים צדיקים ונבונים נחלה אשר תתהלל בפי כל רואיה”135. וכן “הנחלה הטהורה והמבורכת הזאת לאחוזת חברים חכמים ורבנים יראים ושלמים מלאי “תורה”136. אמנם מצד אחר נעשתה מאה שערים גם למרכז הקנאות הדתית הקיצונית, ועוד בראשית ימיה נפלתה בזה מן השכונה “אבן ישראל”, שנוסדה מיד אחריה, והיתה נחשבת לשכונת “משכילים” וגם חופשים, ביחוד וכשפרצה המחלוקת נד הרי”מ פינס, כמו שעוד נראה להלן. ואולם יש להוציא מן הלב, שכל יושבי מאה שערים היו חיים רק על למוד תורה. היו בתוכה כבר בראשית הבנותה גם סוחרים וגם בעלי מלאכה רבים וגם פועלים פשוטים “אשר היום להם למלאכה איש איש אחר מסחרו וקנינו להביא טרף לביתו”137. גם בספר התקנות נזכר שיש בה אנשים העוסקים במלאכה138. מתושבי מאה שערים היו גם רבים ראשונים לצאת לפתח-תקוה, ולהמנות על “אגודת מיסדי הישוב”, אשר ראשית מעשיה היתה חברת “פתח-תקוה”139. משפחת ראב האונגרית המפורסמת בפתח-תקוה עד היום, משפחת שיין, משפחת ר' זרח בארנעט והר' משה צבי לעווינזאהן ועוד140, היוו אגודה שעמדה תחת השפעת הרי“ל לעווי141, ושפטרונה היה הרב מבריסק, הגאון רבי יהושע ליב דיסקין142. מטרת אגודה זו היתה לשמור על הישוב החקלאי שיוקם על טהרת הקודש ובמדה ידועה לקדם פני הרעה, שחששו לה מצד השפעת “החפשים”143. מענין הדבר, שתכניתה של אגודת ישוב זו התאימה לתכנית חברת “מאה שערים”, בהיותה גם היא תכנית של עשר שנים ושל מאה חברים144, “בכל שנה יבנו לכל-הפחות עשרה בתים”145. דרך הגורל, השומא, התקנות בדבר חברים בלתי רצויים146, סדר התשלומים147, מוסדות המושבה148, מנין חברי הועד, ז' טובי העיר149, –כל אלה לא רק שהיו מיוסדים ברוחן של תקנות של מאה שערים, אלא שגם בסגנון התקנות יש למצוא הרבה העתקות מתקנות מאה שערים150. מלבד הפרקים המיוחדים למושבה כגון: “הלכות התלויות בארץ151, ו”שבתות ומועדים”152, מסודרות התקנות כמתכונת הפרקים של תקנות “מאה שערים” משנת תרמא, ולפעמים גם הועתקו מלה במלה, בתוספת סעיפים לצרכי המקום153.

 

ג. הגיגי גאולה    🔗

עוד בשנת תרלב יגע הר' יוסף ריבלין למצוא קרקע מתאימה להגדלת הפעולות, להוציא לפועל את ה“תכנית הרחבה” – “הפלאן הגדול”. באותה שנה התקשרו הוא ורעיו וגם ערבים נכבדים, ובתוכם אחי המופתי אז, עם סרסורים ובעלי קרקעות ערביים בדבר קנית שטחים גדולים הנמצאים במרחק לא-רב מערבית צפונית לעיר העתיקה. שטחים אלו הכילו כמה מאות דונמים, שמחירם היה שונה, לפי תנאי החלקות השונות, מצבן וטיב הקרקעות, מחמש פרוטות תורכיות ועד חצי גרוש תורכי האמה. חלקות שונות מתוך אלה היו נטועות כרמי גפן ועצים אחרים154. אחרי בנין הבתים הראשונים נמצאו עוד על המגרש עצי זית, והילדים היו מוסקים אותם155). חלקות אלו הן השטחים שעליהן נבנו במשך הזמן השכונות “מאה-שערים”, “מוצררה”, “בית ישראל” וסביבותיהן. לכתחלה היתה הכונה ליסד לא רק שכונת בתים לדירה אלא מעין משק זעיר. השם “מאה-שערים” והפסוק הנלוה אליו כמוטו “ויזרע יצחק וכו'”, גם הם מרמזים על המטרה הזאת. יצויין הדבר, שבמשך כמה שנים אחרי בנין הבתים הראשונים היו “שני הרבי זלמנים” (בני דודים): הרש“ז בחרי”ל לעווי והרש“ז בהר”ן לעווי, הנזכרים לעיל, זורעים כאן, על הקרקע הפנויה ועל שטחי כפרים קרובים שחכרו בסביבה, חטים למצה שמורה, ואת הרווחים הקדישו לעזרה לנישואים לבחורים בני-תורה מצויינים156. מובן מאליו שגם זריעת חטים זו על-ידי קרוביו של הרי“ר נתנה מקום ללעז בזמנו, שכל זה אינו אלא עסק פרטי של הרי”ר ודודו הרש“ז בהרי”ל ובן-דודו הרש“ז בהר”ן.

קנייה זו לא התנהלה במישרין. קבלני הערבים לא יכלו לעמוד בהתחייבותם שהתחייבו להכין את כל ענייני המכר של השטחים בצורה חוקית מוחלטת עד למועד הקבוע, ביחוד לא יכלו לקיים התנאי שכל החלקות תהיינה מחוברות זו לזו בשטח אחד באין חציצה ביניהן. מהרפתקאות הקנייה נשארו לזכרון גם אפיזודות אחדות.

והרי אחת מהן: ליד הקרקע שעליה נבנתה השכונה, במקום שעומד היום “בית כנסת עדת בוקראשט”, גר בזמן ההוא מסיונר גרמני, שהיה בביתו מועדון מסיונרי. לגרמני זה היה כרם גדול, שבו עבד אחד מהערבים הפלאחים, שלהם היתה שייכת אדמת מאה-שערים. הגרמני דבר הרבה אל פועלו שלא ימכור חלקו ליהוּדים. לבסוף הבטיח לו הפלאח שלא ימכור, ואולם מכר מבלי שגלה את הדבר לגרמני. הגרמני מצדו בקש להקדימו, ומחשש שמא ימכור – הרגו וטמן אותו בתוך אדמתו, ולא זו בלבד אלא שהעליל על היהודים שהם הרגוהו. כל תושבי הכפר שעל ההרים באו אל הפחה ודרשו משפט. הפחה הבין, שלא היהודים הרגוהו, ואולם הפלאחים התרו בפחה, שאם הוא לא יגאל את דמי בן-כפרם, ימצאו בעצמם הדרך לגאול דמו, ונקמתם תכוון בעיקר אל ראש הועד האשכנזי, שכן היה הוא המעונין העיקרי ברצח זה. הפחה שחשש לדבר שלח את סגנו להרי“ר ויעץ אותו לעזוב את העיר, ואם אפשר הדבר גם את הארץ, כי אין אדם שיוכל לעמוד בפני מרי-הנפש גואלי הדם עת יחם לבם. וכן יעץ הקונסול האנגלי, שהרי”ר היה אז נתינו. (שכן היו הריבלינים בני חסות אנגלית אז, כמו שהיה נהוג לקבל חסות ממשלה זרה. הרי“ר וכל משפחתו קבלו את הנתינות התורכית רק בשנת תרנב, כאשר נגזר על העליה ומכירת קרקעות, והפחה הוכיח את הרי”ר, שהיהודים בארץ אינם אלא סוכני ארצות המערב; אז ענה לו הרי"ר שאין הדבר כך, וסימן לדבר שהוא נכון לקבל מיד את האזרחות התורכית, ובזה קנה את לב הפחה התורכי שהיה לאומי קיצוני “הצפירה” תרנא גליון 182). הרי“ר נאלץ להחבא זמן מה. הדבר היה כחצי שנה עוד לפני שנוסד הועד הראשון של חברת “מאה-שערים”. בעלילה זו היתה צפונה סכנה לכל החברה, והיה הדבר קרוב, שהכסף שהשקיע כבר בקניית הקרקע, ושנלקח בעיקר בהלואה מהרב”צ ליאון, ילך גם הוא לאבוד. נוסף על כך הוציאו מתנגדיו של הרי“ר שמועה, שחטף את הכספים מהחברים העניים וברח. קשה היה אז מצבו של הרי”ר, ואולם ממוני הכוללים והרבנים, וביחוד הגאון רבי מאיר אויערבאך, אמצו את לבו. הרי“ר היה מרבה להתפלל ו”לעשות סגולות שונות“, על-פי הקבלה. וביום שעשה את ה”סגולה" האחרונה, קבל ידיעה מהפחה, שנתגלה הדבר שהגרמני הרג את הערבי, ונתברר הדבר גם לפלאחים157. את המאורע הזה ציינו זקני מאה שערים כ“נס של מאה שערים”.

ושוב היה מעשה: כשהיה הכל מוכן לאשור הקניה של החלקה הראשונה בערכאות כחוק, התעקש אחד מבעלי החלקה הערבים וסרב לחתום והציג תנאים חדשים קשים. באותו זמן נאסר בנו יחידו של אותו ערבי בעלילה שדקר אחת מבנות משפחתו והיה צפוי לעונש חמור. יעצוהו מכריו של האב לפנות להרי“ר, שהיתה לו השפעה על הפחה התורכי, שהלה יפנה להפחה ויברר לו כי עלילה היא זו ובנו חף מפשע. כשבא לפני הרי”ר, אמר לו: “וכיצד אאמין אנכי לדבריך, והרי גם אתה פושע שאינך עומד בדבורך, ואחרי שגמרנו ענין הקנייה אתה בא עלינו בטענות?” פרץ הערבי בבכי ואמר להרי"ר: “צדקת ממני, והריני מוכן ומזומן לקיים המכירה ולאשרה כחוק תיכף ומי, סלח לי והצל את בני”. הענין סודר במשך שני ימים, המכירה נתאשרה כחוק וגם בן הערבי שוחרר.

ערעורים שונים היו גם אחרי שנים, ובהם פעל הרי"מ גולדשמיד, כאשר הזכרנו לעיל.

ואולם בענין בחירת המקום לבנין היו גם חלוקי דעות בין החברים הראשונים. “לרגל השממון הגדול הנשקף אז על פני המקום הזה, היה לב איזה מהועד חוכך מלייסד הישוב במקום הזה, כי אז היה ביכולת לקנות מקום הנשקף על פני דרך המלך158. אמנם דעת רוב אנשי הועד הראשון היו נוטים למקום הזה (ואם כי לא היה ברור כונתם ורצונם מאיזה טעם)159, הלכו אז שנים מאנשי הועד בסתר, אחד מהם היה איש אמונים תמים בכל מעשיו, הרב ר' שלמה זלמן זצ”ל בהרב הצדיק הגדול המפורסם מו“ה יעקב יהודא ליב לעווי נ”י – אל איש אחד גדול הדור מיחידי סגולה שבירושלים עה“ק ת”ו ואמר שלפי דעתו אין לבחר במקום שמם מלא נחשים ועקרבים, שכפי הנראה לא עבר בו אדם מזמן חורבן הבית, והשיב160 שיש לבחור במקום הקרוב יותר להר הבית, שכן פירשו הראשונים ז“ל: “כי ירחק ממך המקום אשר יבחר161 – סרסהו ודרשהו162, כי ירחק המקום, היינו מקום המקדש, דע כי ממך הסבה ואתה הגורם, כי אם היית כדאי וראוי, היית זוכה להיות מקום מושבך קרוב יותר אל המקדש (אם כי לדין עשר קדושות163 אין נפקא מינה)… ועל פיו הסכמנו למקום הזה שהוא ערך ח' רגעים מלצד צפונית מערבית מהר-הבית, ולפי שהדרך164 הוא בהקף מבנינים ושדות בערך מהלך י”ב רגעים”165.

המיסדים הראשונים ראו בבחירת המקום לא רק בנין אלא גם “אתחלתא דגאולה”. “קודם ביאת הקץ רבים מבני אברהם ע”ה יתנוצצו בהם רוח טהרה לעלות לארה“ק ת”ו… יתנדבו הרבה מישראל תופשי התורה וחסידים ואנשי מעשה לבוא לדור בא“י ולהתישב בירושלם עיה”ק איש איש כפי נדבת לבו… וכאשר יתישבו שם למען היות להם ניר ויתד נאמן בהר הקדש בירושלם ישמע הבורא ית' שועתם ויקרב קץ הגאולה“166. ההבלטה היא כאן דוקא ושוב ירושלים, כשיטת הגר”א וגדולי תלמידיו שבכרו את ירושלים ובקשו לתקוע בה יתד נאמן. “וכאשר נעשה המוטל עלינו אזי מובטחים אנו כי נחם ינחמנו לקבץ נדחינו ואז יגל יעקב ישמח יהודה”167. ענין זה על דבר ההכנה לגאולה עובר כחוט השני בהקדמות ובהוספות לספר התקנות168. על שער הספר וכן בתוכו169 בא כמוטו הפסוק: “והדשן וכל השדמות עד נחל קדרון עד פנת שער הסוסים מזרחה קדש לה' לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם”170. המיסדים ראו בכך השגחה קדומה, שהמקום הזה שהם הולכים לבנות “הוכן והורם מעת בלע ה' חומת בת ציון לנטות קו על המקום הזה שיהיה אבן הפנה, אבן הראשה לבנות ירושלם על תלה ולהשיבה לקדמותה ולחדש נעוריה, ודברי בן חלקיה171 מעוז ומבטח לנו”172. יצויין הדבר שגם בפזמוני הרי“ר נמצא פזמון גדול בשם “בשעריך ירושלם”173 ומוטו לו “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”174, ענין הנמצא גם בספר התקנות: “בכיבוש גליותת כשרוצים לבוא לארץ-ישראל, עמלק מזדמן להם בדרך”175. התוכן של הפזמון “בשעריך ירושלם” הוא זה: תכלית המלחמה בעמלק היא להגיע לגאולה השלמה והיא “תקון עולם במלכות שדי”, שכן גם מלכות ישראל וגם בנין בית-המקדש אינם משלימים עדיין את הגאולה עד שנגיע לידי תקון עולם במלכות שדי “טהרת הגוף וקדושת הנפש”. צעד ראשון לתכלית זו הוא להעביר את רוח הטומאה מן הארץ אשר עיקרה וצבאה מרוכזים בשערי ירושלים משעת חורבנה. אין הגאולה באה עד שיהא חבור גמור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה עד ש”רגלי קומת ברוש" “הני נצח והוד” (של עשר הספירות), תעמודנה על הדום רגלי ה' בירושלים ושעריה, והוא סוד “עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם” “ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו”176. מתוך כך הוא מוכיח שיש לגשת לפעולה מיד בתכנית מעשית מסודרת על-פי יעודי הנביאים ודעת חכמינו ז“ל בנגלה ובנסתר ועפ”י הוראות הגר“א לתלמידיו177. וראשית כל צריך להרחיק את כחות הטומאה של שרו של עשו הס”מ העמלק וכל צבאו, את הלילית ות“פ חילותיה, המרוכזים ומבוצרים בשערי ירושלים – “ל’פ’ת’ח חטאת רובץ” – בזמן חורבנה. וחמשה הקיפי שטחים הם בסביבי ירושלים מרכז מקום הקדושה. היקף א': שטח ת”ק על ת“ק אמה הוא מקום המקדש, מול פתח היכל לבנת הספיר והוא שער השמים. היקף ב': מסביב לו, “לב ירושלם” אלפים על אלפים אמה”. היקף ג‘: חומת ירושלים “מדתן שלשתים ששת אלפים על ששת אלפים אמה”. היקף ד’: מסביב להן “שערי ירושלם” היקף של מאה ושמונה אלף אמות. היקף ה‘: פרזות ירושלם, מדתן ת’ על ת' פרסאות והן כל שטח ארץ-ישראל. כחות הטומאה וצבאותם, כל תאוותם היא להתפרץ לתוך שער הקדושה לתוך ההיקף הראשון, וממנו לפתח היכל לבנת הספיר, זה שער השמים, כדי להתדבק בקדושה העליונה ולחסום המעבר של זכויות ישראל. ואולם הם אינם מרוכזים אלא בשערי ירושלים, שכן להיקף השטח של חומות ירושלים אין בכוחם להכנס, כמו שכתוב “על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה”178. “כל הלילה” פרושו: גם בזמן הגלות אין לטומאה שליטה להיכנס לתום זה. תחומם הוא איפוא, בשטח השערים, כמו שנאמר “באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל”179, “לפתח חטאת רובץ”180 - לפתח ראשי תיבות: “לילית ת”פ חיילות“. “ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו”181 זהו שרו של עשו. “עברו עברו בשערים”182 “לשון כפולה עברו ובערו שעיר משערי אריאל”. הדרך היחידה לגאולה היא מלחמה לה' בעמלק במקום שהוא מרוכז בשערי ירושלם. בתוך מקום בצורו של עמלק יש לבנות “אהלי יעקב ומשכנות ישראל183. וכשיהיה בהם “קול יעקב ואורות ישראל ונרות שבת ויום-טוב בנועם זמרתם נר “תורה זה לעומת זה” “כל אלה יכלו זכרם” של כחות הטומאה וצבאותיה, שכן ביחוד בערבי שבתות ומועדי ה‘, בזמן ובמקום הקדושה, בשעת פגישת השנים, אוזרים אלה (כחות הטומאה) את כל כחות שליטתם להבקיע להם דרך לבצע זממם: “לאכל את יעקב באש חמתם, את בית-ישראל להשמיד כל מאויים”. “משיבי מלחמה שערה” “עברו בשערים פנו דרך העם” "בשערים עברו בהם סלו המסילה, פנו דרך בשערי ירושלם, ובנפול הר עשו בשערי ירושלם ונפל בכל העולם כלו, כי בהם, כמבואר, נצחון הגאולה. אז יהיו הדום רגלי ה’ הספירות נצח והוד עומדות שוות בשעריה משמאל ומימין רגליהן רגל ישרה, והיו “בית-יעקב “הוד” תמכי ד”מלכות ויסוד” משמאל ו”אבן ישראל” “נצח” תמכי ד“מלכות ויסוד” מימן – שוות. בפזמונו מרמז הוא ש“בית יעקב עולה בגימטריא ל”אבן ישראל“184 ושניהם ביחד בגימטריא “בשעריך ירושלם”. וכאן הוא מרמז על חלומו הידוע של הגר”א ושיטתו בנסיעתו לירושלים, וסימן ברכה הוא באותות בית אבותיו, כי “בשעריך ירושלם” עולה בגימטריא “אליהו בן שלמה זלמן בן ישכר”. “ובשערי ירושלם כי יוכלו עמוד, בהם נצחון הגאולה לפי היסוד”185. “עברו בשערים פנו דרך העם, בשערים עברו בהם סלו המסלה דרך העם, בשערי ירושלם היא, כי בהם, כמבואר, נצחון הגאולה”186. “בשעריך בתוכם הכרעת עולם, בהן “בירושלם הבנויה”187 תכריע נהורא דנוגה מירושלם דלעילא מישרין תשפיע, בלי שום מפריע”188, “אז כעיר שחוברה לה יחדו עיר ה' של מעלה ומטה מתחברין. בחורי ציון מ”לב ירושלם" אל שעריה למלחמת ה' מתאזרין" “אהלי יעקב ומשכנות בישראל בחרבות שעריה היא מלחמתנו לבנות החרבות בהיקף הרבבות” “בניה ויושביה הם צבאותינו, מכאן חמשה “מכם” מאה ירדפו ומאה רבבה ירדפו אל נכון בינו”189.

בספר התקנות מובא, שלפי מה שהעלו מן התלמוד190 היה מקום זה שבחרו כלול גם בתוך חומת ירושלים קמייתא191. וכן נאמר שם: “וברור הוא כי הנחלה הזאת היתה בתוך העיר, כי אינה רחוקה מהר הבית מצפון בדרך ישר, כי-אם ערך שמונה רגעים”192. הוכחה לרחשים אלו הם גם הפסוקים המעטרים את “שער” ספר התקנוּת, שכולם צופנים כסופי גאולה וקרבתה. “ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקרא לך פורץ גדר משובב נתיבות לשבת”193. “הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי האריכי מיתריך ויתדתיך חזקי”194, “ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו”195. על הכונה לגאולה שלמה ובנין ביהמ“ק, ענין שבא לידי הבעה גם בפזמוני הר”י ריבלין, הננו מיצאים בשער הספר את הפסוקים: “וישבה ירושלם לבטח”196, “ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב”197. הם משוים את מפעלם למפעל עולי גלות בבל: “כי כמקרה אבותניו עת שבו אסירי התקוה לבצרון… ורוח ה' התנוססה על בחיריו אז עזרא, נחמי' וחבריהם לעלות בראש גאולים לנהל צאן קדש אל מקום רבצם, להשיב בנים אל גבולם, וברוב עמל ותלאה וברוב פחד ובהלה ענו בדרך כחם, עדי הגיעם למחוז חפצם נחלת אבותיהם ארץ הצבי” “וכולם כאחד כקטן כגדול זקנים ונערים הטו שכמם, למלאכת עבודת הקודש הזאת, בכל מלאכה בחמר ובלבנים, לא נחו ולא שקטו” “ובהכשל כחם – כי העפר הרבה – בכל זאת חגרו שארית כחם, וזכרון ה' היה מעוזם, וככה לא התרפו ממלאכתם ולא הרפו ידיהם ובעוז כחם עמדו על מעמדם כאריות גבורים, כעמודי שיש נגד כל מקרה ופגע, נגד כל אסון כל נגע, עדי חפץ ה' הצליח בידם להעמיד את חומת ירושלים על תלה סביב, וליסד היכל ה' על מקומו הראשון”… – “וככה כמקרה אבותינו אז, כן קרה גם אותנו בדורנו זה” “בדורנו זה אשר כל משכיל יבין וכל עין ישר נוכח יביט, כי מכנף הארץ יחלו לרנן כל כוכבי בקר **וקרוב קץ חשכת גלותנו”** “בחשכת ליל גלותנו כולנו כצאן תעינו וכעורים נגשש קיר, ואין אתנו יודע הרך מגאולתינו ופדות נפשנו אם כבר אינש עם ענני שמיא את, ומלכנו יבוא לנו צדיק ונושע, ופתאום ירעיש ה' שמים וארץ ויחשוף זרוע קדשו לעיני הגויים וכעננים קלים נפוצותינו יקבץ… ורגע יהפוך ארץ נשמה לגן עדן ה', ובית המקדש בנוי ומשוכלל… או תתהפך בחבליה ובציריה ותפעה ותשם יחד, כאשר עינינו רואות כעת בעוה”ר, ואך עני ורוכב על החמור נגיע איש מכאובות וידוע חולי… ובשובה ונחת נושע, עדי יבואו ורננו במרום הר ציון ונהרו על טוב ה‘" “כי דרך הגאולה היא לפי הזכות והזכות לפי המעשה והמעשה בידי הבחירה והבחירה דרכה נסתרה”198. “ואם לאט199 לאט ירום קרנינו, הלא עלינו להביט ולהתבונן על פעמי רגלינו, צעדי הישועה, ובעינים חודרות על כל מעלה ומעלה, מדרגה ומדרגה עדי הגיענו למרום חביון עוזינו”, "אכן אם ה’ יבנה בית לא יעמלו לשוא כל בוניו", “כי אין מעצור לפני חפץ ה' וכל אבני נגף וצור מכשול לפניו למישור. אנחנו רואים את שפל מצב לאומינו בכל ארצות פזוריהם, ואנחנו רואים את שממות ארצנו וחורבן עיר קדשנו ושריפת בית מקדשינו, ואת האבנים הגדולות המונחים על פי הבאר מעין הישועה200 ודרך הטבע הרחוקה עד מאד. אך בראותנו את יד ה' הטובה על חברתנו, כי לא דרך הטבע דרכנו לא נביט עוד על המכשולים והמעצורים אשר עינינו הרואות, ואך מצפים אנחנו כי קרובה ישועתנו לבוא וצדקותינו להגלות, כי אך אמור יאמר ה' לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה ולעדרי הקודש האספו והתקבצו ולבית המקדש יבנה ויתרומם, ואך הוא אמר ויהי”201.

השפעות בנין “מאה שערים” לעורר תקוות גאולה היו מרובות עד כדי כך שגם שני בתי-הדין בירושלים מסיקים שמבנינה מתחילה הגאולה: “ועתה אתה רואה משכנות שאננים בתים מבורכים וכו', מצפים אנחנו כי השוכן בציון יראנו מהרה עוד בימינו ירושלים בבנינה ובית המקדש נכון יהיה על ראש ההרים לתלפיות ומלך המשיח ימלוך בתוכה”202; במקום אחר מובאים דברי הרב ר' אשר למיל203, “שדרש קודם נסיעתו לארה”ק זה ערך קרוב לחמשים שנה“204 “וכאשר נעשה המוטל עלינו אזי מובטחים אנחנו כי נחם ינחמנו לקבץ נדחינו”205; המדרש לפסוק “ברוך אתה בעיר206 זו ירושלם”, נותן מקום גם לרמזי “קצין”: “ברוך אתה” בגמטריא “תרלד”, “שנה שהמקום המקודש הזה –נוסדה”, “ואימתי מראה הקב”ה לישראל הברכה הזאת, כשיבנה ירושלם ויחזור הגליות לתוכה”207; וכן נראה ברור גם מיתר המדרשים המובאים שם208. אלה העולים עם תלמידי הגר"א, ראו בישוב ירושלים יסוד ראשון לגאולה. ובצדק הם אומרים מתוך הכרה: “שהיינו אנחנו אבני היסוד להתחלת בנין וישיבת ירושלים”209.

כך החלט על דבר קנין “הנחלה המקודשה מאה שערים”210 “שלא על פי הטבע” “למרות שלא עלה בדעת ורעיון כי במדבר החרב ושמם מקום תנים ויענים, משכן חיות וזאבי טרף יומם וליל”211 אפשר יהיה להתקיים. ולמרות טענותיהם של כמה אנשים: “מי אכזר ויחרף נפשו על מרומי שדה לשכון באהלי פחד אלה”. ואמנם המקום “היה מעון גם לנחשים ועקרבים; ופעם אחת הקיץ212 עקרב את אחד הילדים213 ותהי היללה גדולה עד מאוד; אכן ראינו בזה את מעשי ה', כי לא אונה להילד הזה כל נזק, כמאמרם ז”ל; “מעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים”214, ואחרי עבור עשרים וארבע שעות שב ורפא לו"215. הם בחרו דוקא במקום הזה, אם כי “רבים וכן גדולי ירושלים מתחלה בהוסד החברה היו מחרישים ומשתאים היצליח ה' את מעשה החברה בהיות הדבר נגד השכל ונגד הטבע”, “כי המקום הזה היה חרב ושמם ולא פנה אדם לשם מזמן חורבן בית המקדש עד העת והזמן הזה”216, “כי בעת ההיא הערה ה' רוחו ממרום על בני ציון היקרים לצאת לישע עיר קדשנו, לא הביטו על הדרך אם ישר ונכון הוא לפניהם, אם דרכם דרך הטבע והשכל, רק באלהי מעוזם בטחו ויאזרו חיל ויבואו בברית חבורה ואגודה אחת”217; “אכן כן דרך ה' לפעמים יתן חכמה וילכד חכמים בערמתם, ולפעמים יעצים עיני אדם להדריכו בדרך ישרה, וגם ישים מתג ורסן לבלי לכת אחרי שכלם ותבונתם, כי אם אל אשר יצוום לבצע בזה אמרתו ולהוציא לאור פעולתו אשר עין בעין ראינו את זאת, אם נביט ונתבונן בעין פקוחה על הימים אשר בם נוסדה חברתנו”218. מיסדי מאה שערים גם לא החזיקו טובה לעצמם, ולא דברו גדולות על הקרבה עצמית מדעת מעצם כוחם וחילם, אלא ראו עצמם ככלי וכמכשיר ביד ההשגחה להוציא חפצה באחרית הימים.

מאה שערים נקנתה בזמן אשר לא הרהיב איש יהודי לצאת מן החומה, בשעה שהיו סכנות מרחפות על המקום, ורבים היו המקרים של התנפלויות. ואולם המיסדים לא שמו לב לכל אלה, כשנרצח ר' ישראל חיים שעהנבוים במאה שערים, כפי שנראה להלן, הספידו הרי“ר בפסוק: “ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי”219 ואמר, כי הקרבן הזה יוסיף לנו עוז ועצמה בפני השטן בעזרת ה', ועל יד מטת הנרצח נקבל על עצמנו להתעורר בכל האמצעים להקים את בנין שאר הבתים חיש מהר. ואמנם לפי מה שמסרו לי זקנים, היתה זאת אחת הסבות לגמור לפני שעברו עשר שנות התכנית את כל התבה המרובעת ולהעמיד השערים. מספרים, שבשעת הספדו של הרי”ר היו נשים מרות נפש באותו מעמד, שקראו לעומתו: המסית לגור במדבר. ואולם הרה“צ רבי זלמן בהר”ן השתיקן ואמר להן: “אתן מדברות נגד שליחות שמים בבנין ירושלים”220.

 

ד. נחלת מאה שערים    🔗

הקרקע שעליה נבנתה שכונת מאה שערים נקראה בערבית “כרם כדכוד”221, וגם השם “כדכוד” נתן מקום ל“סימנים”. מספרים שבשעת קניית הקרקע אמר אחד מידידיו להרי“ר: “היכן אתה קונה? בקצה העולם, בכרם “קדקוד”, מעון השודדים. הכל יחול על ראשך”. ענה לו הרי”ר: “הרי מקרא מלא הוא מה שאמרת: “עד תאות גבעת עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו”222. “קדקד” – הרי “קדקוד” ו”נזיר אחיו" בגימטריא “רבלין”223. בספר התקנות נאמר: “כרם כדכוד”, אשר הוכן ואשר הורם מעת בלע ה' חומת בת ציון לנטות קו על המקום הזה שיהיה אבן הפינה אבן הראשה לבנות ירושלם על תילה ולהשיבה לקדמותה ולחדש נעוריה“224. דברים אלה מיוסדים על המדרש לפסוק “ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח”225, “עתיד הקב”ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשה על שלשה לחקק בהם עשר על עשרים ומעמידם בשערי ירושלים”226. גם הרי“ר בפזמוניו אומר בענין זה: “ונראה ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך227 לאבני אקדח” לסהד וסעד סימני קודש בג’נ’ת אגוז (סו"ק) ל”חזון היסוד" על “אבן שלמה”, “פתרוני מרומים לחזון ציון והגאולה השלמה”228.

“במצאם את המקום המוכן229 הזה” קנו במקום הזה בראשונה כברת ארץ אשר הכילה מדתה חמשה ועשרים אלף אמות מרובעות230 או ארבעה עשר דולם231 וישלמו בעדה סך חמשה ועשרים אלף ושש מאות ושמונה גרוש טורקי“232. קניה ראשונה זו השלמה מיד. בקניה השניה “אחרי שבת קודש עזר לנו השוכן בציון והרחיב לנו הגבול מאה שערים עד מאה ושלשים דולם”233. בהשמטות ותקונים נאמר: “אחרי שבת קודש, צ”ל אחר זמן ועידן” וכו' עד שנים ושלשים דולם וחצי“234. קניה נוספת זו נעשתה גם היא בשתי פעמים, כפי שנראה ממה שנאמר235: “ואחרי כן עמד ה' לימין החברה להרחיב את גבולה ויקנו עוד כברת ארץ גדולה בסך שנים עשר אלף ומאתים ואחד וששים גרוש טורקי, ועוד כברת ארץ שלישית בסך שנים עשר אלף ושלשה וארבעים גרוש טורקי”, “ואז נשלמה נחלת מאה שערים לכל גבולה סביב כאשר היא עתה236, המכילה מדתה שנים ושלשים דולם וחצי”. הנחלה הכילה איפוא בשלמותה שלשים ושנים דולם או שלשים ושנים וחצי ועלתה בסך הכל בסכום של 53912 גרוש טורקי, היינו בסכום של חמש מאות ושלשים ותשעה נאפוליון זהב ושנים עשר גרוש. מתוך מאמר הרי”ר237 יוצא, שמחיר המגרש עלה בשתי לירות טורקיות. שם נאמר: “ושני לי”ט בעד השדה“, היינו המגרש. מחיר זה היה בקניה גדולה. שם נאמר: “איש יחידי לא ישיג חלק בשדה לבנין דירה בפחות מעשרה לירה טורקי”. “רק על-ידי קניה גדולה השיגו מגרש במחיר זה”. לפי דברי זקנים עלתה האמה חצי גרוש טורקי וביחד עם ההוצאות החוקיות וה”חיצוניות" עד לגרוש טורקי בערך. ואולם יש להוסיף שהיתה “קופה צנועה”, שממנה היו מוציאים הוצאות, שאי-אפשר היה לפרטן ולפרסמן. תשובתו של רבי עקיבא לעהרין לבעל “החבצלת”, כשתקף את הרי“ר שידו תכון עם שותפו רבי יעקב רוז מזכיר פקוא”מ (פקידי ואמרכלי אמסטרדם), והם עוסקים ביחד בסתר במסחר קרקעות בא“י רומזת לענין זה. מרכז קופה זו היה באמסטרדם (ראה הלבנון תרלה, גליון 29, כ"ו אדר). הרי”ר, עוד מימי נעוריו עשה מגבית מיוחדת למטרה זו בעזרת חבריו ר' משה יצחק גולדשמידט, ר' זליג הויזדארף, ר' נתן גרינגארט והגזברות היתה תחת-ידי הרב רבי יעקב ליב לעווי ובתקופה קודמת גם תחת יד החכם-באשי רבי דוד חזן. קופה זו נקראה “קופת מטמונים” או קופת יחי“ס (יחידי סגולה) להרי”ר היה מגיע ערך שלש מאות נאפוליון זהב שהשקיע מהקופה המיוחדת, קופת מטמונים, שהיה תחת ידי יחי"ס קנין אדמת מאה שערים עבור הוצאות סופיות נחוצות “להפחה הכי טוב”, שנתנו לו באמצעות פסקאל. אחרי שעבר כמה זמן והזכיר הדבר קבל תשובות של חרפות מפי אנשים אחדים.

לפי תקנה א' של שנת תרלד – שנת יסוד החברה – “תכתב החיג’ע על שם חמשת אנשים” ילידי טורקיה, אוסטריה, אשכנז, רוסיה ואנגליה238. הכונה היתה כפולה: מצד אחד חפצו להיות בטוחים בהגנת הממשלות השונות על המקום ויושביו בשעת הצורך מפני לחץ השלטונות הטורקיים המקומיים. מספרים, שאמנם לא יכלו השוטרים להכנס לשכונה בלי רשות הקונסול האנגלי, שרב“צ ליאון היה נתינו239. נתין טורקי היה נחוץ מפאת הקשר עם שלטונות הארץ. מצד שני היתה גם כונה למשוך יהודי חו”ל בהלואות ובקניות, ועל-ידי פקוח באי-כח ממשלות אלו אמרו לרכוש אמון יהודי הארצות והמלצת הקונסולים, שהיו גם הם מעונינים להגביר השפעתם בארץ, ולו גם על-ידי מוסדות יהודים שהיו תחת נתינותם240. כבר הזכרנו לעיל שבקשו הלואות על סמך ערבות ופקוח קונסולי חוץ-לארץ241. למעשה נכתבה החג’ה בערכאות על שם “המנוח מו”ה בן ציון ליאון, כי הוא היה תחת ממשלת ענגלאנד"242. הנמוק העיקרי לכך היה משום שממנו לקחו חלק חשוב מהכספים בהלואה לקנית הקרקע, כנזכר לעיל243, ובקשו לתת לו ערבות על ההון שהשקיע. נתין אנגלי היה רצוי מתוך הקשרים עם מונטיפיורי וסביבתו, שחפצו למשוך אותם להתענין בבנין ירושלים,נ ענין שהגיע גם לידי הגשמה אחר-כך ביסוד חברת “מזכרת משה”, שמפעלה הקיים היחידי בארץ, אחרי כל הנסיונות, הוא קרן לבנין בתים עד היום244. על דבר יחס הקונסול האנגלי לשכונה נשארו גם אפיזודות שונות245.

מלבד מה שהשתמשו “שני הר' זלמנים” בקרקע לזריעת חטה שמורה, כנזכר לעיל246, נטה הרי“ר בקיץ אהל גדול על המגרש, והיה שולח לשם חולי קדחת עניים לשם החלפת אויר בעזרת “הועד הכללי כנסת ישראל” שהיה מנהלו247. המקום היה מפורסם באוירו הצח, וגם מהנוצרים האירופיים היו יוצאים לשם להבראה. זכורים לזקנים ד”ר שפלין, רופא אנגלי, ומומר יהודי הילביץ, שהיו באים לגן שהיה במערב השכונה. כבר הזכרתי לעיל, כי היה שם גם מיסיון גרמני248.

 

ה. תכנית הבנין    🔗

התכנית לבנין השכונה נערכה “הכל בכתב מיד אדריכל אמן אשר השכיל במועצות ודעת”249, הוא האדריכל הידוע שיק, זה שנתפרסם ביחוד על-ידי “תבנית בית המקדש” שערך ושהיה קרוב מאד ליהודים וידידם הנאמן. סדור התכנית על ידי שיק מזכיר הרי“ר בהלבנון250, וכן מספר על זה שנים רבות אחר-כך ר' יוזל ליאון במאמרו ב”הצבי" (ראה גם “ארץ חמדה” לא. ז. הירשברג: “בנאי וירטמברגי וד”ר שיק שמו" (עמו' 319).

מיד אחרי הקניה סדרו את הכברה251 הזאת כעיר בת “מאה ושבעה עשר בתים”252 “בעד מאה ושבעה עשר אנשים”253. ואולם תיכף לכך עם הרחבת הגבולות נתוסף מספר “בני החברה עד מאה וארבעים בהסכם כל בני החברה”254 “ובמשך ששה שנים משנת תרלד עד שנת תרמא נבנו מאה ואחד בתים” “וכן הוטל הגורל באותה שנה על מאה ואחד נומרין”255.

תכנית השכונה נקבעה “באר-היטב בפנקס החברה”256. בתקנות תרלד מובאת התכנית בקצרה “כי יהיו הבתים בנויים סביב השדה,257 כמו תבה מד' רוחותיה”. הכונה היתה לסגור את הישוב מסביב לשם שמירה. “ויהיה לכל חצר ותשמישיו (שטח) כאשר ישית הועד, ובתוך ישאר מקום פנוי כר נרחב בשותפות לכל בני החברה”. “שמה יהיו בורות מים ושמה יהיה מקום לבית-הכנסת, כאשר ירחיב ה' את גבולנו, שמה יטעו אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים”258. השטח שנשאר פנוי בתוך הכיל מקום פנוי של חמשה דונם ויותר, ושם נבנו מוסדות צבוריים שונים כבתי המדרש, הכנסת אורחים, בתי התלמוד תורה והחצר הגדולה לתלמוד תורה “בית אברהם”259. בנוגע ל“כר הנרחב” מציינים שם, כי בתחילה, כשסודרה התכנית, לא היתה אפשרות לקיים התקנה הזאת ולהפריש כר נרחב, “כי לא היה לנו כי-אם בערך ארבעה עשר דולם. אמנם בעזר השוכן בציון אשר קנינו אח”כ עד שנים ושלשים דולם עלה בידינו לעשות הכל כאשר מבואר בצד י“א”260. לפי עמוד י“א “נתוסף נחלה ושדה לכל בית עד חמשה עשר אמות גם אכסדרה לפני הבית”, בעוד שבתחלה “לפי מדת הקרקע שהיתה לנו היתה מגעת לכל חבר לפני ביתו ערך חמש אמות נחלה פנויה וגם בין שורה לשורה – היינו חלל התבה הנזכרת בתכנית – לא היה מקום כי אם על דרך מצער”261. לכל נומר היה “בית”, שפרושו הוא חדר יחיד. “אכסדרה” פרושה פרוזדור או מסדרון, והוא חדר צר לפני החדר הגדול, היינו הבית262: “הבית הפנימי מכיל שש אמות על שבע והחיצון שש על ארבע”. “האכסדרה שנבנתה לכל בית היתה מחזיקה בארכה ארבע אמות ברחב כל הבית, לפניה נחלה פנויה חמשה עשר אמות ברוחב כל הבית”263. בענין הרחב נאמר: מדת רוב החדרים חמשה עשר אמות על שמונה אמות רחב”264. רחב הנחלה היה איפוא שמונה אמות בדרך כלל, ואולם “יש אשר נתרבתה המדה באורך כמו השורה הראשונה העומדת על דרך המלך ניתן לה שש עשרה אמות לתשלום מידת הלוגאן265, ויש אשר נתמעטה המדה כמו הארבעה בתים וחצי הראשונים מהשורה הנזכרת לצד ירושלים, ועוד כמוהם אצל בתים אחרים עבור דרך הרבים העוברת לפני חצריהם”266.

לפי תקנות תרלד “יהיה לכל בית חצר ותשמישיו”267. ואולם בבנין סודר שהיתה החצר משותפת לשני בתים באין מחיצה ביניהם. והמחיצה בין החצרות היתה חלקית על ידי המטבח שנבנה ליד כל בית בחצר המשותפת, מטבח הבית האחד לימין והשני לשמאל חליפות וקירות המטבחים היו משותפים לשני חצרות. המטבח היה צר מאד ובו היו בונים כיריים של חמר, שאבנים שקועות בו. עצם הכירה נבנה על כַּן של חומר ובצדה היה חור שדרכו היו גורפים את האפר שנפל לתוך החלל מתוך העינים, שתים או שלש, שהיו על גג הכירה ובתוכן קני ברזל, שעליהם היו עורכים את פחמי-העץ. את הפחמים היו ערבים מוכרים בשקים, שהביאום עמוסים על הגמלים על פי הרוב מערבות הירדן – מקום שם עסקו בשריפת העצים לפחמים; סרסורים יהודים מיוחדים היו לכך268, שהיו מתווכים בין בעל הפחמים הערבי ובין הקונה היהודי. את חלקם העליון של הכיריים שעליו היו שופתים את הקדרות היו נותצים לפני הפסח, מלבנים את קני הברזל ובונים חלק הכיריים העליון מחדש כשר לפסח. זה היה מעשה הכיריים בכל השכונות גם בימים שאחרי כן. במטבח היה על הרוב גם מדף או מדפים לאורך הקירות שעליהם היו עורכים את הכלים. ענין המטבח במאה-שערים נזכר רק במאמר הרי“ר הקובע “בית תבשיל לכל אחד”269; בנין המטבח לא היה אבן כבניני הבית אלא חמר, או גם עץ; בספר התקנות עצמו אין כל פרטים בענין המטבח. מלבד דבר הזהירות ב”עשן", “שלא יגרום בזה שום היזק, או צער לחברו ולשכנו הרחוק והקרוב”, ועל בעל-הבית “לתקן שלא יגיע שום היזק או עשן וכדומה לרשות חברו כלל” “ולא מהני בזה חזקה”270, “ואף בעשן שאינו תדיר”. תקנה זו בדבר העשן היא גם “מטעם נוי ולהשקיט המריבות”271.

“בתי המחראות”, היינו בתי הכסא והבורות לשופכים, – היו משותפים לשני שכנים ועומדים על גבול השותפים. “סדר עמידתם בבתי החברה, בקצה הגבול אשר נגד הבתים משותפים לשנים”272. בתי-הכסא היו על-פי-הרוב בנויים אבנים; בנוגע לבורות השופכין273 היה לפי סבות חיצוניות טכניות, פעמים הרבה שהיה בור השופכין יותר מחציו בגבול האחד, והננו מוצאים תקנות בענין, אם אחד רוצה לבנות בית-כסא ובור-שופכין לעצמו שהרשות “ביד כל אחד לשנות בית הכסא שלו למקום אחר ולסתום את הדזארע בחלקו ואך שיבנה מחיצה למטה על הגבול שלא יקלקל את חלק חברו. ואלה שנבנו יותר מחציים על גבול האחד אין להשני שום זכות בהנכנס לגבול חבירו ולא יועיל בזה חזקה כלל”274. כן נתנה אח"כ רשות ביד כל חבר לעשות לו ביב אצל חצרו, באופן שפי הביב יהיה בחצרו. ואם ירצה האחד לשנות מקום הביב – הרשות בידו. ואם ירצה לקרבו אל הבתים – מחויב הוא להרחיק מגבול שכנו, “בכדי שלא יגיע לו שום נזק”275.

השכונה נבנתה כאמור בצורת תיבה, כדוגמא שכבר היתה בבנין נחלת-שבעה להלכה, ולפי דוגמא זו נבנו אחרי כן כל יתר השכונות: משכנות ישראל ואבן-ישראל והשכונות הראשונות של חברת “מזכרת-משה” לזכר משה מונטיפיורי וברובן גם אלו שלאחריהן. היתה הכונה בזה שיוכלו להתבצר מבפנים ולסגור הכניסות בשעת הצורך. למאה שערים עשו גם שערים276; בשכונות האחרות היה בתוך ההקף, על פי הרוב במגרש השכונה שהיה בחלל התבה, גם הבור של השכונה ומסביב לו גן. גם למאה-שערים היתה, כאמור, תכנית של הגן. ואולם בדברם בספר התקנות על דבר מטע אילנות, שהיה בתכנית, באה ההערה, ש“החפץ הזה נשאר מעל מטעם שמצד הדין אין עושים גנות ופרדסין בירושלים, וברור הוא כי הנחלה הזאת היתה בתוך העיר, כי אינה רחוקה מהר הבית מצפון בדרך ישר כי-אם ערך שמונה רגעים, אף שלכאורה היה נראה להתיר בזמן הזה כמו שאר הדברים האסורים בירושלם או בארץ-ישראל כגידול תרנגולים ובהמה דקה שאינם נוהגים בזמן הזה”. אחרי שקלא וטריא של ההלכה באו לידי החלטה, ש“אין להורות בזה לא איסור ולא היתר”. על-כל-פנים מפני המחמירים לא יצא דבר זה לפועל, ו“רק ליחיד הנוטע בתוך שלו אין למחות”277. גם אחרי הגורל הגדול בשנת תרמא נזכר “שהרשות ביד כל אחד לבנות ולגדור ולנטוע” ברשותו 278. וכן נזכר באותן תקנות בענין “נטיית אילן לרשות הרבים”279.

היות שמספר החברים עלה על מספר הבתים שיכלו לבנות בהקף – היינו מאה ואחד בית, סודרו שורות באמצע שבהם חלקו את המגרשים ליתר החברים. בשנת תרמא נאמר “וכל השורות העומדות באמצע, תכיל כל מדת נומר אחד מקום הבית והחצר שני מאות ועשרים וארבע אמות מרובעות”280.

 

ו. הבנין וראשית ההתישבות    🔗

תכנית הבנין של חברת “מאה שערים” היתה לכתחלה תכנית של עשר שנים, מיום הוסד החברה בתרלד. החברה קבלה על עצמה לגמור במשך עשר שנים את כל בניני החברים. ענין זה נזכר בתקנות החברה שפרסם הרי“ר, שלפיהן נמשך התשלום של כל חבר עד עשר שנים281. בתקנה משנת תרמא נזכר ענין זה בסעיף הקובע, ש”האנשים אשר לא יבנו בתיהם במשך העשרה שנים של בנין החברה, וישלם להחברה דמי חלק הקרקע אין על החברה עוד להשתדל בבנינו“282. חבר כזה היתה לו חלקה במאה שערים ונחשב עוד לחבר, וחובות החברה היו חלות גם עליו, ביחוד החובה לשמור על תכניתה הכללית של השכונה. גם כשהוא בונה על חשבונו “אין לו רשות לבנות כי-אם כפי סדר עמידת כל בניני החברה283 שלא יתקלקלו הדרכים וכדומה, ועליו לקנות מים לצורך הבנין”284, בעוד ש”בניני החברה – היינו שנבנו על ידי החברה תוך עשר השנים – נבנו ממי הבורות“285 ואף-על-פי שלמפגר יש גם חלק בבנין הבורות “אינו יכול לתבוע עכשיו” – זכותו להשתמש במי הבורות – “והמים – שהשתמשו בהם מן הבורות בזמן הבנין – היו ריוח הזמן ההוא”, לפי ההלכה האומרת, ש”אם אחד נשתמש זמן אין השני יכול להשתמש זמן כנגדם“. “והיתה תקנה בזה שכל המים שבאים לבורות לא יזכה בהם, כי אם המשתמש בהם זכה, ואין השותפות כי-אם בבור עצמו, והמים שלקח כל אחד – מהבונים בתוך עשר השנים – אינו כי-אם תשמיש בדבר המשותף”286. לבונים אחרי עשר שנים נתנה הרשות בבנותם בימות החורף ליקח מים מ”הדזארעס"287. מתוך תקנות אלו שומעים אנחנו הד לשאלת המים, שהיתה תמיד אחת השאלות הקשות ביותר בעניני הבנין. על-פי-הרוב היו מבכרים, למרות הקשיים שבדבר, לבנות בעונת החרף, שאז גשמי הברכה מצויים ונקוים בגבים שמסביב למקום הבנין288. בקיץ היו משתמשים לעתים גם במי שופכין לבנין, דבר שגרם גם אחר-כך כמה תקלות לדרי הבית.

ההכנות לבנין נעשו מיד עם קנית הקרקע. “כאשר קמה הנחלה נחלה להחברה לכל גבולה סביב נתן ה' בלב יושבי ירושלם עיה”ק תובב“א להביא את צוארותיהם בעול משא החברה, ולהעמיס על שכמם את כל עבודות החברה לנצח על מלאכת הבנין” ו“חיש מהר החלו להכין אבנים עפר וסיד וכל צרכי הבנין”289. את אבן הפינה הניחו בחדש אייר תרלד – כלומר חמשה חדשים אחרי הוסד החברה – ב“שער האמצעי”290 בצפון מאה שערים291. שם הקבלן לחמרי הבנין, נוצרי, נשאר חרות בזכרונם של הראשונים הוא “מיטרי” (דימטריוס), וכן שם הבנאי אף הוא נוצרי מיכאיל292, שניהם מבית-לחם293, שכן היו בתקופה הראשונה רק מומחים נוצרים לבנין294. בפנקס חשבונותיו של הר“ר אברהם פראסט-קורפו נזכר פעמים הגוי אליאס: “100 גרוש בעד הכחול (הטיח) להגוי אליאס”295. גוי זה היה כנראה מביא חמרים לבנין והיה טייח, והוא נזכר גם בחשבונות הבור. בחשבונות אלה נזכרים גם “להפלאח בעד מים להכנ”א (להכנסת-אורחים) 5 חמורים 10 גרוש”. “להגוי על מים 12,0”. כן נזכר בחשבון הגוי סאלאח (צאלח) החוצב אבנים מהבאר בסכומים שונים, “להגוי עבור סיד”, “עבור קעשעב” מהגוי סאלאח296, ו“פילווער” (אבק שרפה) להפצצת הבור. גוי זה היה גם מתקן הגגות, וחשבונות שונים לתקון גגותיהם של ר' אבא מזיימיל, ר' ישראל שיין ור' דובער מחב“ד (הוא רבי דב עטינגר) נזכרים בחשבונות. בהוצאות אלו יש גם “להמוכטאר מליפטא (המוכתר מלפתא) 76 גרוש”297; לרבי ישעיה בעד הנוצרי אחי זיבראן (ג’ובראן) 285 גרוש”. ואולם מלבד עבודות הבנין הננו מוצאים בתוך החשבונות של הר“ר אברהם פראסט-קורפו גם שמות בעלי מלאכה יהודים. הרבה פעמים נזכר ר' מרדכי נגר שקבל בעד חלונות, פתחים, וקנית מסמרים. כן נזכר ר' יצחק נפח בעד הגראטעס (שבכות הברזל) בחלונות, ואתו יחד ר' בן-ציון שעסק בעבודות הכיפה, ופעמים אחרות נזכר ר' בן-ציון זה לחוד שקבל “שכר-מלאכה”, מבלי להזכיר איזו. הסבל, שהיה מביא חמרים מן העיר, היה יהודי ידוע ר' ישראל מאהליווער, פעם נזכר בשמו “לר' ישראל מאהליווער בעד הבאת ברזל 2 גרוש” ופעם בסתם “להנושא ברזל מהחלונות 4 גרוש”. לר' צבי בלעכער (פחח) בעד הגג לדירת השחור (השומר) 61,20 גרוש”. ה“צעצער” (סתת) נזכר בסכום 32,20 גרוש בעד קביעת הגראטעס (שבכות הברזל בחלונות); ואולם כפי הנראה היו אז הסתתים גויים. בעבודות הגג ותקונם עסק בשנים הראשונות יהודי יקר מראשוני תושבי מאה שערים, אדם גדול בתורה, ר' טעוויל (טוביה גולדברג, מחותנו של ר' מנחם משה בהרה"ג ר' אליהו יהושע רבלין. הוא היה עולה על הגגות בימות הגשמים הקשים ומכסה אותם בזפת, כי לא רצה ליהנות אלא מיגיע כפיו298.

ב“הלבנון” שנת תרלה מודיע “בר”ק“299. ש”חברת מאה שערים הצליח כבר חפצם בידם ובנו עשרה בתים נאים מחוץ לעיר בהנחלה השפרה לנו בכרם כדכוד, וידם נטויה לבנות עוד עשרה בתים לעשר משפחות. גם בור למקווה מי מטר גדול מאד יחפרו בנחלתם. יתן ה' ובמהרה לא תקרא עוד החברה הזאת “מאה שערים” כי-אם “אלף-שערים”, בבנותם אלף בתים מחוץ לעיר, כי לרגלי התמורות במדינות באו מצפת ירושלימה כמאה נפש אדם ישראל חדשים. אז יאמר באמת: “צר לי המקום שאלון בירושלים”300, כי גם עתה כבר עלה שכר הדירות למעלה ראש, ועוד מעט ותבוקש גם דירה סרוחה ולא תמצא“. פעם שניה במכתב ועד מאה שערים ב”הלבנון“301 כתוב: “בכלות השנה הראשונה להוסד החברה יגמר בנין עשרה בתים הראשונים בתכנית המהנדס שיק.” “במסלה ההיא ששם עלה לפני שנה בין סלעי מגור במסלה במשעול צר עקלתון, עתה במסלה יעלה עלימו, צל כותל אחד ושמונים אמה אורך באמת הבנין נטוי על ראשו של זה שעבר כאן תחלה בלהטי השמש” “עשרים חלונות”302; “מספר החברים מאה ושבעה עשר”; “אין להשיג עוד נומער”; “יש המבקשים נומער וחצי נומער ואינם משיגים”; “וכעת האומנין עומדים בראש הנדבך העליון לרצף הגגות בטיח ואבנים למנוע הדלף ולגמור בנין כיפת הבית העשירי”; “ועוד הסכים הועד לבנות לפני כל בית אכסדרה מקורה303 שהיא משמשת תשמישים לבית”. יחד עם עשרת הבתים הראשונים חצבו גם את הבור הראשון; “גם בור חצבו קרוב לעשרת הבתים, ארכו שלשים אמה ורחבו שמונה ועמקו שש אמות”; “את הבור בנו במחיר ששת אלפים פרנק שלקחו בהלואה מסוכן החברה הרב”צ ליאון” “בידו נמסר עסק הבנין והוא נכבד בבית הקונסולאט לממשלת בריטניה ועל ידו304 הוציא הרשיון לבנין כל בתי החברה ועל ידו עשה החוזה עם הבונים את הבתים והבור”305. לפי הרשום בספר-התקנות, נשלמו בשנת תרלה בימי חנוכה עשרה בתים306, היינו שמונה חדשים בערך אחרי שהונחה אבן הפינה בחדש אייר, כנזכר לעיל. וכשם ש“המניעה הראשונה”, היינו עניות “יושבי ירושלים החרבה והשוממה והבזויה אשר חייהם תלויים להם מנגד מעוני ומחוסר”307, לא עמדה למפגיע לקנות החלקה ולגשת לבנין, כן לא עמדה למעצור בראשית ההתישבות גם “המניעה השניה של סכנות נפשות”, “אשר היתה כראי מוצק בלבות כל יודעי שכל ובינה, מי יהין להתישב שמה, גם היא לא עמדה לשטן על הדרך הקודש הזה, כי אך בנה נבנו עשרה הבתים הראשונים וה' נתן בלב האנשים מאנשי החברה להתנדב בראש כהחלוץ העובר לפני אחיו”,308… “והאנשים המתנדבים הראשונים התאחזו בהבתים, וה' שומר ישראל פרש כנפיו עליהם ולא היה כל פחד במגורם וישבו שלוים ושקטים שאננים ובטוחים, אין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם ואין כל פחד ומגור מסביב. ואם אמנם תלאות רבות סבלו המתנדבים בראשית התישבם, כי היו כמו שוכני חדרים בארץ מלחמה ולא תשב… ולכל דבר צרך נפש האדם נאלצו ללכת העירה ועוד תלאות רבות. אכן ה' נתן שמחה בלבם ונשאו כולם בשמחת לב כמו הולך בחליל; ממחזה השממון הנורא הנשקף מבעד חלונותיהם התענגו כמו על מחזה גני שעשועים וכרמי חמד וקולות היבבות אשר הקיפום בלילה מסביב מהשועלים וזאבי ערבות וכל חיתו שדי היטיבו לבם כמו נגן”309. “החברים המתנדבים בחרו לנפשם לצאת להתישב פה בראשונה, הם יושבים באהבה ושמחה ורוב שלום בחדות הבונה ירושלים, כי זכו לזאת בגלות המר הזה טרם ביאת משיח בן-דוד, למרות אשר זאת היתה למשא על היושבים כי תכף בתחילת הלילה היו צריכים לסגור החלונות והדלת מכל בית עד אור הבוקר מפחד הנחשים והעקרבים ומאימת הזאבים וחיות משונים” 310. לעתים לא היו יוצאים גם לתפלת מנחה וערבית בצבור משום שעם הערב היום היו השועלים באים וקונים להם שביתה בבית שרק נפתחה דלתו311. ואמנם “מתנדבים” ו“חלוץ” של כל הישוב הירושלמי היו אותם עשרת האנשים שיצאו לגור בעשרת הבתים הראשונים, והיו כולם כנזכר מחברי החברה “מאה שערים”, אם גם לא כולם היו אלה שזכו בגורל בבתים, כי נמצאו אחדים שהיו רק “שכנים” פי שעה, שהתנדבו לצאת לשממה, בעוד שהזוכים נשארו עדיין במקומות מגורם בעיר העתיקה. ואולם המתנדבים לא החזיקו טובה לעצמם. את סכנת הנפשות שעמדו בה ראו רק כחפץ ה' שבחר בהם דוקא. “אכן כן דרכי ה' לפעמים יעצים עיני אדם להדריכו בדרך ישרה וגם ישים מתג ורסן לבלי לכת אחרי שכלם ותבונתם, כי אם אל אשר יצום”312. הם מלאו שליחות משמים מבלי שהכירו בעצמם את ערך המעשה. דומה שאי אפשר לתת תמונה בהירה יותר מהסכנה בכל המובנים, מהמחסור בכל דבר, מן הגילה ברעדה שמלאה את נפשם, מן האמונה הגדולה בגאולה שלמה, מן ההתכוננות אליה, מזו שנתנה לנו בדברי הראשונים, שנכתבו חלקם באותו זמן וחלקם רק שנים מספר לאחר-כן.

עוד באותה שנה, שנת תרלה, במשך הקיץ, נשלמו עוד עשרה בתים בהמשך השורה הצפונית מן הצד השני ל“שער האמצעי” כלפי מערב313. ובאותה שנת תרלה נבנו גם בניני הצבור הראשונים וההכרחיים ביותר. יחד עם עשרת הבתים הראשונים חפרו וחצבו את הבור האמצעי שבנינו התחיל כבר קודם “הוא הבור האמצעי אשר הבית-מדרש “ישועות יעקב” עומד עליו עתה”314, וכן בנו תנור משותף לאפות לחם כדרך התנורים שנבנו גם בשכונות אחר-כך, ושהיו מחכירים אותו לאופה315. התנור הראשון עמד במקום הכניסה אל התלמוד-תורה וישיבת מאה שערים כיום 316.

דין וחשבון ממהלך הבנין בסוף שנת תרלה כותב הרי“ר בתוך תשובה ל”בוזי ירושלים“317: “חברת מאה שערים תוכיח במקום אשר שאה שממה אלפים שנה ולא עבר אדם שם, הנה עשרים בתים בנויים ומיושבים ובור גדול מלא מים וחוזה עשו לבנין עשרה בתים עוד בקיץ” – היינו העשרת השלישית שלפי התכנית היו צריכים להקימה רק בשנת תרלו. כל הבנין עד אז נעשה רק מכספי החברים בלי שום עזרה מן החוץ. בני חו”ל “לא הטו אזנם לקול הקריאה של ועד החברה לעזור בהלואות ולא בנדבות”. עם עשרים הבתים הראשונים נבנה גם מקוה טהרה בשנת תרלה318. “בית הטבילה נבנה בקצה עשרים הבתים ממולם, לעומת נומר י”ט שנמצא אחר השער319. “לעומת הרחוב נכנסת בית הטבילה מעט ברוחבו של נומר כ‘, באופן שנומר כ’ נשארה חצרו שבעה אמות וחמשה אגודלים”320.

אחרי בנין עשרים הבתים הראשונים התחילו לדאוג לבנין בית-המדרש. “אבן הפנה לבנין בית-המדרש הונח ביום ט' כסלו תרלד”. לפי הנזכר בספר התקנות בעמו' לב, היינו תשעה ימים אחרי הוסד החברה, ועוד כחמשה חדשים לפני שהונחה אבן הפנה לבנין עשרת הבתים הראשונים בחדש אייר כנזכר לעיל. תאריך זה, ט' כסלו, להנחת אבן הפינה נזכר גם בעמו' יא-יב בלא ציון השנה. מתוך ההמשך, המספר שהיו אז כבר עשרים בתים מתקבל רושם כאילו הנחת אבן-הפינה היתה בט' כסלו תרלה. לעומת זה נזכר שבחנכה תרלה נשלמו רק עשרה בתים321, ובנין עשרת הבתים השניים היה בקיץ תרלה322. בנין ביהמ“ד נשלם בתרלו-תרלז כאמור להלן. גם בעמ' לב נזכר: “בהיות עשרים בתים בנויים ועדיין לא היה מקום קדוש מיוחד לתפלה”. כנראה שהנחת אבן הפנה לבית-המדרש היתה איפוא בשנת תרלו, בית-המדרש נבנה על הבור האמצעי כנזכר, והוא הנקרא עד היום בשם “ישועת יעקב” על שם “המנדב הראשון הגביר המנוח מוה”ר יוסף יהושע במוה”ר יעקב מטראנו ז“ל ואשתו הנדיבה מ' יענטע נ”ע שנדב מכספו סך תשעת אלפים ושש מאות גרוש טורקי לבנין בית-המדרש" “לתורה ולתפלה” “ויקרא את שמו לזכרון בשם “ישועת יעקב” “וגם ספרים רבירם נדב לבית מדרשו הזה. זכרו לברכה ויהי לו יד ושם לזכרון עולם טוב מבנים ומבנות”323. כנראה הלך המנדב ערירי. הוא נפטר טו אלול תרלח324. בספר התקנות נרשמה לזכרון חגיגת אבן-הפנה לבית-המדרש הזה, שהיתה מאורע ממש בחיי ירושלים בעת ההיא: “עתה בראותם כי בעזר ה' דרך החברה צלחה וגם יונח אבן הפנה לביהמ”ד הנ”ל, אז אשרו וקיימו כולם יחד כי מאת ה' היתה זאת, ועדת ישראל בעיה“ק ירושלים היתה צהלה ושמחה, וכל גאוני וגדולי ונכבדי העיר והמון רב יצאו היום הזה כולם השדה אל המקום ההוא, והרב הגאון הגדול עטרת ישראל מוהר”ר מאיר אויערבאך זצ“ל מחבר ס' “אמרי בינה” עמד בראש הנאספים האלה בלב מלא שמחה וגיל, כאלו זכה בעיניו לראות התחלת בנין ירושלים ויבקש לכתוב על הספר את שמות החברים הראשונים אשר התנדבו להתישב בראשונה, וישם את הספר תוך בקבוק זכוכית, וישימהו תוך האבן לזכרון נצח. ואחרי כן בידו הקדושה ירה אבן הפנה, וכל העם הריעו תרועה גדולה והלל לה'”325. הגר“מ אויערבאך זצ”ל “נדב חמש מאות גרוש לבנין הבימה בביהמ”ד ישועת יעקב“326. כן נזכר בענין בנין “עזרת נשים” לבית-מדרש זה: “ואחרי אשר הונח אבן הפינה ביום ט' כסלו תרלה327 (?) ליסוד בנין בית-המדרש “ישועת יעקב” הזה, מצאה החברה חן גם בעיני הרב הגאון מוה”ר מאיר בהגאון מוה”ר איציק אויערבאך זצ“ל, בראותו כי מה' היתה הדבר ויד ה' עשתה כל זאת לכונן החברה הרוממה הזאת ליסוד מוסד להתחלת בנין ירושלם, וינדב מכספו סך חמשה אלף ושש מאות וחמשים גרוש טורקי לבנות בית עזרת נשים מחובר יחד עם בית-מדרש “ישועת יעקב”, כי ניחם על נדבת בנין הביהמ”ד הזה, כי הקדימו אחר, ויפרש בעת חנוכת המזבח כי הקדיש את הבית הגדול הזה לבית תפלה לנשים וללמוד בתוכה עם תינוקות של בית רבן328 זכותו יגן עלינו וזכרו יהיה לברכה בפה כל ישראל עד ביאת הגואל“329. ברשימת היאהר-צייטים של המנדבים נרשם גם “הרב הגאון הצדיק ר' מאיר בהרב הגאון ר' יצחק זצ”ל (מנדב העזרת נשים לביהמ"ד “ישועת יעקב”), נפטר ה' אייר תרלח”330.

בשנות תרלו – תרלז נבנו ונשלמו עוד תשעה ועשרים בתים משער ירושלם331 עד השער האמצעי332 ועד הקצה עד שער ליפתה333 ובעת ההיא נשלמה גם מלאכת בית המדרש “ישועת יעקב” על הבור האמצעי וגם עזרת הנשים בצד הבית הזה334. בשנים הבאות תרלח-תרלט נבנו ונשלמו שנים עשר בתים מ“שער ליפתא” עד “שער הריחים”335 ועשרה בתים לצד דרום משער ירושלים עד שער “בית-דוד” שהיה פונה לשכונת “בית דוד”336. “בהשנים האלה נשלמה גם העבודה הגדולה במלאכת הבור הגדול אשר ישתרע על צד הדרך משער ליפתא עד לעומת הבית-כנסת ישועת יעקב”337. הבור הגדול הזה “שבעים אמה יכיל מדת ארכו עשר אמות רחבו ועשר אמות עמקו”338, ולפי נוסח אחר “שבעים ושתים אמה אורך על רחב מעשר עד שתים עשרה ועמקו כרחבו”339, גם הוא במרכז השכונה והמשך בשורה ישרה להבור האמצעי שהזכרנו לעיל“. בשנים בין תרלח ותרמ לא התנהלה מלאכת הבנין באותו מרץ ששאפו לו הבונים, כי “באמצע השנים האלה היו ג' שנים יוקר גדול בירושלם ולא נבנה כלל רק איזה דברים קטנים כידוע”340. לא נתמלאה התקוה לבנות עד תרלח את כל השכונה. ב”העברי" כותב הסופר המיוחד מירושלם, בחתימת “רואה ואינו נראה” כך: “בצפיתנו נצפה כי עד שנת תרלח יבנו כל הבתים לערך באי בריתה”341 של חברת מאה שערים. על היוקר והלחץ של הממשלה בעת ההיא הננו שומעים גם ברשימה מירושלים ב“העברי”342 וגם במקום אחר במכתבו של שמעון מינץ מגרמניה משוועדט על נהר אודר, המספר על מכתב שנתקבל בענין זה מרבני ירושלים הספרדים עם האשכנזים343. לפי החשבון של מאה ואחד בתים שנבנו במשך כל הזמן, יוצא שנבנו בשנים אלה רק אחד עשר בתים. ההקף של השכונה נשלם בשנת תרמ. “בשנה תרם נשלמו תשעה ועשרים בתים משער בית דוד עד שער התוך ועד שער הריחים, ובזה נשלמו כל הבתים סביב ונסתמו פרצי חומת מאה שערים”344 “ונסגרה החומה סביב”345. דחיפה לגמור ההקף נתן הרצח של ר' ישראל חיים שעהנבוים ז"ל, כמו שהזכרנו לעיל.

לפי הרשום נמשכו שתי שורות מקבילות לאורך השכונה ממערב למזרח, האחת לצד מזרחית צפונית, שהכילה חמשים בתים מנומר א' עד נומר ג, ושניה לצד צפונית מערבית מנומר נא עד נומר צב ושורה לצד מזרחית דרומית מנומר צג עד קא346, היינו לעבר בתי כולל וארשא כיום. השורות נחשבות כאן לפי נומרין ואינן שורות ישרות לפי רוחות העולם, אלא כפי סדר בנינן, כרשום לעיל.

בשנת תרמא, כבר התחילו בבנין בתים גם באמצע השכונה, בחלל התיבה. “בשנת תרמא נשלמו ששה הבתים האמצעיים הראשונים347 ובשנת תרמב עוד חמשה בתים אמצעיים השניים”348 בשורות האמצעיות349. בזה כמובן נפגמה תכנית הכר הנרחב שהיה בכונה תחילה להשאיר350. כן נבנה אז הבור השלישי, “הבור העליון”351. הבור השלישי היה קטן מהשנים הראשונים, “עשרים אמה ארכו וששה על ששה עמקו ורחבו”352. בשנים אלו, תרמא-תרמב, נבנו גם בתי-צבור, “בתי הכנסת-אורחים ארבעה בתים לעומת בית-הכנסת “ישועת יעקב” ובתי תלמוד תורה”. חמשה בתים לצד מערב בית הכנסת353 נבנו בשנת תרמא. ובשנה שלאחריה “תרמב נבנה בית המדרש העליון על ביהמ”ד ישועת יעקב וגם החצר הגדול בית אברהם עבור התלמוד-תורה לצד דרום בתי-המדרשים“354. באותה שנה העמידו גם את השערים והמנעולים והבריחים355. השערים קיימים עד היום הזה, אם כי נשכח שמם בקרב הימים, ובתקופות מאוחרות קבלו חליפות “שמות עממיים” לפי בעלי-בתים שכנים להם, וכיוצא בזה. שמות השערים היו אז: 1) “השער האמצעי”, הוא השער שבו הונחה אבן הפינה הראשונה לבנין השכונה, והוא מצד צפון באמצע השורה 356, 2) שער ירושלים ממזרח לשכונה בצד הפונה לירושלים357, 3) שער ליפתא לצד מערב הפונה לעבר הכפר לפיתא358, 4) שער הריחים, על שם הריחים שהקים שם רבי משה לייב פרידלנדר, אביו של הרה”ג רבי יעקב מן359 לצד דרומית מערבית, 5) “שער התוך” מזרחה לו 6) “שער בית דוד”360 ממזרח לו, הוא השער האחרון מצד דרום. מלבד זה נזכר עוד שבשנת תרמד התחילו לסקל המסלה ולתקן את הדרכים ובשנה הזאת נבנה בית עזרת הנשים העליון361.

מתוך הנאמר בדין-וחשבון בשנת תרמט הננו רואים בדרך כלל את התקדמות השכונה אחרי שנות תרלד-תרמא, שהיו בעצם תקופת הבנין, תקופה של שש שנים, היינו ארבע שנים פחות ממה שהיה במחשבה תחלה, כשקבעו את תקופת הבנין לעשר שנים. בשנת תרמא “מתנוססת החברה מאה שערים בהדרה, כעיר שחוברה לה יחדו. מאה ועשרים ושנים בתים בנויים ועומדים לתלפיות לבד האכסדראות אשר לפני הבתים, מלבד הבתים שנבנו אח”כ עד תשלום מאה וארבעים נומערין, ומלבד הבתים והבנינים הקטנים אשר בנו החברים אחרי הגורל הגדול על חצרותיהם, ומלבד הבתים הבנויים סביבותיה"362.

במשך הזמן נוספו, איפוא, לא רק שורות של בתים באמצע לפי התכנית המורחבת, ולא רק בנינים על החצרות – מה שלא היה לשבח השכונה, שנעשתה כבר אז צרה וצפופה – אלא גם התרחב הבנין מסביב. “החלוץ” הראשון שפרץ את חומות מאה שערים, היה רבי משה ליב פרידלנדר.

הוא בנה לו שם לא רק בית, אלא גם הקים טחנה, במקום שנבנתה אחר-כך המאפיה של הר' יהושע ברמן; רבי משה ליב היה גם גדול בתורה הנגלית וגם בתורת הסוד. וזוכרים עוד זקני מאה שערים את האור שהיה מנצנץ בחלונות ביתו בשעות מאוחרות בלילה, כי עסק אז בלמוד קבלה363. במשך השנים הבאות נבנו שם עוד חצרות מספר: חצרות שרה די בריסקרין364 מול בתי ווראשע, חייה רייצה, ור' יעקב לייב. נפתח גם בית חרושת למי סודה שפתחה משפחת ברגמן העתיקה בירושלים365.

במשך הזמן התחילו גם לפתוח חנויות במאה שערים. שתי החנויות הראשונות היו לצרכי אכל. לפני כן היו תושבי מאה שערים נזקקים בכל לעיר העתיקה, “ולכל דבר צורך נפש אדם נאלצו ללכת העירה”366. אפיזודות שונות נשמרו לנו על אופן הבאת צרכי האוכל מן העיר העתיקה למאה שערים:

להובלת המצרכים קנו שלשה חמורים. את חצי מחירם נתנו התושבים ואת החצי השני נתן הרי“ר מקופת “הועד הכללי כנסת ישראל” ומקופת אמשטרדם. החמורים היו עומדים באורוה, שהיתה בתחנת השמירה ב”בית-דוד“. והזקנים זוכרים עדיין את התגרות שנפלו בין בעלות הבית, מי תשים צרכיה ראשונה וכמה תשים367. ולפניה החנויות הראשונות היו: חנותו של ר' שמואל בה”ר נפתלי הלוי רוהלד שו“ב, עוד חנותה של יהודית, דודתו של הגרי”מ מושקין, שנשאה אח“כ להר”ר אריה ליב הורביץ לומזער, ממיסדי נחלת-שבעה ומאה שערים368, כן נשאר ספור, בנוסחאות שונות, בדבר המילדת שהיתה דרושה לילד אשה במאה שערים בליל גשם369.

כן סודרה התחנה הראשונה לשרות עגלות בירושלים במאה שערים שרבו אוכלסיה ונוצר החבור הזה בינה ובין העיר העתיקה. (ר"ש מאשייעף). העגלה הראשונה שהוביל העגלון הירושלמי ר' יעקב איציק עמדה על מאה-שערים (הרא"ח צוועבנער).

 

ז. תשלומי החברים ותנאי השכון    🔗

התשלום הראשון ששלמו החברים עם הצטרפם לחברת “מאה שערים”, עוד לפני קניית הקרקע, היה מאג’ידי אחת, בערך ארבעה שילינג. בספר התקנות נאמר: “ובאו כולם בברית יחד בתתם כל אחד שקל כסף מאג’ידי אחת”370. “ובמצאם את המקום הזה – היינו בשעת קניית הקרקע – הוסיפו החברים ויתנו עוד כל אחד שני לי”ט“371. בענין זה נאמר גם בתקנות שבמאמר הרי”ר ב“הלבנון”372: “מאה אנשים לכל הפחות יביאו שנים שנים לירה טורקי (א' 23 פרנק) כל אחד והיו מאתים לירה טורקי ובהם תקנה החברה חלקת שדה גדולה מחוץ לעיר, אשר תספיק למאה בתים וחצרות”. בגליון תרלד שבידי, ששמש תעודת חבר של רמ“צ לעווינזאהן, נדפסו מן הצד שתי שורות: א. “למקנת השדה בחדש טבת תרלד, 239 גרוש 30 פרוטות” – היינו שזה היה התשלום הראשון של חבר שנספח לאגודה. השורה השניה היא: “ולבנין הבית בשנה הראשונה” – כאן נפתח חשבון של תשלומים לשעורים. לדוגמא: רמ”צ לעווינזאהן, בעל התעודה שאתנו, שלם את הסכום הראשון הנזכר, שהיה כנראה קבוע לכולם, עם הכנסו לחברה בתרלד, שכן נדפס הסכום הזה בכולם שוה: ואחר כן תשלומים לשיעורין. “ב' אדר, תרלד, - 110 גרוש; ר”ח מנחם אב – 110 גרוש; ג' חשון תרלה – 330 גרוש“. עד ח' ניסן תרמד שלם 10, 6011 גרוש. לפי התקנות הראשונות373 נקבע: “אחרי קניית השדה יוקח מבעלי החברה חמשה חמשה לירה טורקי מכל אחד והיו חמש מאות ליר”ט, אשר שיערו היטב יודעי בנין, כי בכסף הזה יבנו עשרה בתים עם בית תבשיל לכל אחד”. לפי מה שנאמר בעתון “העברי”374, “הסכימו לעשות חבורה אשר כל אחד החברים יתן מדי שנה בשנה לערך שלשים רו”כ“375. וכן נזכר שם, “כסף הנגבה מהחברים חמש ליר”ט בכל שנה ושנה”376, למעשה היתה “גבית דמי שנתי מהחברים יותר מחמשה לי”ט בכל שנה“377. בשנת תרלה נזכר ב”הלבנון" שאותה שנה לקחה החברה מאת כל אחד שש לירות טורקיות לצורך הבנין, בשעה ש“החליטו לסדר גם אכסדרות לבתים”378. לפי התקנות הראשונות379, ניתנה הנחה מיוחדה למי שמכניס חמשים ושתים לירות, שיוכל לבנות ביתו מיד: “איש החפץ לתת מיד החמשים ליר”ט בעד הבית ושתי ליר“ט בעד השדה380, יבנה ביתו מיד, וישנם כמה החפצים בזה”. פרוש הדבר הוא, שחבר כזה אינו צריך לחכות עד שיזכה בבית בגורל, ואינו צריך עוד לשלם שכר דירה בהכנסו לביתו במשך עשר שנות התכנית עד גמר בנין השכונה, שכן הוטל על אלה הזוכים בבתים בגורל בתוך עשר השנים שכר דירה לפי התקנות הראשונות381, באשר לא היתה כאן זכיה בגורל אלא לגבי התישבות ולא בספקולציות של ריוח כספים. שם נאמר: “בהגמר בנין הטור הראשון עשרת בתים בשנה הראשונה בגורל יכנסו לדור בהם עשרה מבני החברה… וכמה שיהיה צריך לשלם הזוכה שכר דירתו זאת, בעוד שחבריו משלמים בעיר382, כי לא לאטעריי הוא זה, כי אם שותפות ישרה וזכות אחד לכולם – הכל יסודר על ידי בעלי הועד בעזה”י“. בענין זה הננו מוצאים גם בשנת תרלה בדין וחשבון של הועד הראשון383, המודיע אחרי בנין עשרים הבתים הראשונים, “שהועד חשבו להטיל על החברים רק שלשה נאפוליונים (60 פרנק) שכר דירה לשנה לאלה שזכו בגורל ונכנסו לדור בבתים לפני שאר החברים”. גם ב”העברי“384 נזכר, שהנכנסים בגורל “ישלמו שכירות מעט”. בחשבונות הר' אברהם פראסט נזכר: “ה' דר”ח אדר תרלז, נתן הר' הושע ב”ר זאב חלוץ385, על חשבון דמי דירה 190,20 גרוש". וכן נאמר בתקנות תרלד386, “ומי אשר יצא לו בית בגורל יכנס לדור בו או להשכיר לאיש הרצוי להועד וידור בהבית387, בתורת שכירות עד כלות כל בניני החברה. ובכל שנות הבנין כה היושב בבית הזה אינו יפה מכח יתר בני החברה לכל פרטי החברה”. מתוך כך נמצאנו, אגב, למדים גם זה, שלא תמיד היו התושבים הראשונים גם בעלי בתים. היו גם תושבים ראשונים שנכנסו בשכירות.

רוב החברים היו עניים, והרבה מאד סמכו עצמם על שעבוד הכולל, כי הלואות מחוץ לארץ לא הגיעו, כנזכר לעיל. על ערך החלוקה להרחבת הבנין הננו שומעים במאמר הגנה של ראשי הקהל בירושלים, ובראשם הגאון רבי שמואל סלאנט, ב“המגיד”388: “ואם תחפצו אחים יקרים לדעת מה רב ערכה של החלוקה התבוננו נא על הישוב המרומם והנהדר אשר הקימה בהררי קדש, כמה בתים וחצרות ערים וישובים בנתה כמו רמים במרום ציון, כי למקבלי החלוקה היושבים בירושלים נלוו גם בעלי ממון מאחינו ואלה בפרוטי ואלה בכח ידם וחריצותם יחד הגדילו מעשיהם. ולולא החלוקה אֵם הישוב והורתו הרי כל אלה לא היו ולא נבראו ולא עלו על לב לעולם”. ועוד קודם להם, בשנת תרמד, כתב אליעזר בן-יהודה בעצמו:389 “והחלוקה אשר נתנה יכולת לאלפי יהודים להאחז בארץ ישראל ולפרות ולרבות בה אף לעשות בה מסחר ולקנות אדמה ולבנות בתים – האומנם לא הביאה לנו כל תועלת במחיר הכסף אשר הוצאנו?”. בשנת תרמו מעיר “הצבי”390 של בן יהודה במאמר “צדקה וחשבון” על חשבון כולל רייסין, כי סופר הכוללים (הוא הר"י ריבלין) אומר, “כי מגבית ארץ-ישראל (המדובר הוא שם על כסף רמבעה"נ) לא לצדקה נתנה, כי אם לכונן חרבות ירושלים ולהושיב נשמותיה”. וכן מעיד א.ש. הירשברג: “אך הרבה יותר יש להשתומם על שכונות היהודים שנבנו אבן בידי אחינו העניים מקבלי החלוקה בכסף אשר חשכו מן האוכל אשר לפיהם ולפי טפיהם”391. על סמך שעבוד הכולל קבלו הלואות או שהחברה עצמה קבלה שטרות כולל. קבלת שטרות כוללות כתשלום נזכר הרבה בחשבונות הר“ר אברהם פראסט392, וכן בחוזה של רמ”צ לעווינזאהן נזכר שטר מכולל חב“ד חשון תרמא393, וכן י”ט טבת, שטר מכולל סובלאק394, מלבד שטר הכולל היה שעבוד החלוקה לכל צורותיה יסוד חשוב ביסוד השכונה הזאת כמו בשכונות האחרות. גם זאת היתה אחת הסבות שהחברים היו בעיקר אשכנזים פרושים, שהועד הכללי היה יכול להיות ערב בעדם, משום שכספי תמיכתם באו על ידו ועל-ידי הכוללות שהיו קשורים אליו. מהחסידים לא היו כמעט חברים; מחב"ד היו יחידים; מהספרדים לא היה איש. נוסח התפלה היה כנוסח הפרושים395. ספרדים אינם נזכרים אלא בענין התלמוד-תורה, שמטרתו להכניס ילדים פרושים, חסידים וספרדים באין הפרש396.

הגביה נעשתה על-ידי הגזבר שלא על-מנת לקבל פרס397. כדי להקל על העניים בתשלומי חמש הלירות הטורקיות השנתיות נקבעה עוד בתרלד התקנה “להרחיב הנתינות”398, היינו, לחלק התשלומים לשעורים ולא לגבות את חמש הלי“ט בפעם אחת ו”להודיע חדש ימים קדם למען יוכל כל אחד למצוא מקום מוצא לכסף“399. “אבל לא יעבור שום איש את הזמן המוגבל יום אחד, ומי שיעבור ולא יביא, וישלח לו הועד שלש התראות ויניחו לו איזה ריוח (זמן) בין התראה להתראה, ולא יביא – הרשות בידם להוציאו מן החברה, וגם מן הבית אשר יושב בה, אם כבר זכה בגורל ראשון, והכסף אשר כבר נתן נשאר בקופת החברה עד כלות בעזה”י400 כל בניני החברה, ואז יושב לו, ויהי לו על זה פתקא מהועד. וזה יהיה משפט האיש אשר יפרד מהחברה בהכרח או ברצון. כמו כן יהיה בכל התשלומים של החברה משפט אחד לכולם הן היושבים בבתים והן שאינם יושבים עדנה”401. לפי תקנות תרמא402 “מחיבים החברים בכל לסבול בעול ההוצאה אם יצא ח”ו ערעור חיצוני403 על בית אחד או חלון אחד מהחברה עד עשר שנים מזמן הגורל הגדול" – היינו האחריות היתה הדדית למשך עשרים שנים אחרי הגורל הגדול, שהיה בשנת תרמא – "וכן להקדים רחמים להקל המסים כפי אשר ישיתו עליו הזטע404. “הוצאה” זו היתה כשבאו בדברים עם קובעי מסי הרכוש של הממשלה, שלא ישימו את המסים בשרירות לב, ענין שהיה מסור בידי השמאים שנתמנו לכך מצד הממשלה והעיריה בימי שלטון הטורקים, והיו השמאים משתמשים בזה לסחיטת כספים405. ענין תשלום המסים לממשלה היה, כנראה, קולקטיבי בעד הנחלה כולה באופן שנעשה על-ידי הועד. בתקנה זו השאירו את המשא המתן בדבר תשלום מסים קולקטיבי לעולם בידי השכונה, על-ידי בא כחה – הועד.

מלבד התשלומים האלה של הבתים יש להזכיר עוד את התשלום החדשי, שהוטל אחר כך, אחרי גמר הבנין, בתקנות תרמא: “על החברים והשכנים היושבים במאה-שערים ת”ו לישא במשא הקהל לשלם כל אחד ששים פרוטה לכל חודש, בית גדול אחד גרוש ובית קטן עשרים פרוטות על הוצאות העיר“406; פרוש הדבר הוא שכל דירה הכילה בית גדול, הוא החדר הגדול, ובית קטן הוא האכסדרה הנזכרת. לתקנה זו נוסף ש”גם אם יבנו עלִיה407 או בית קטן יתן כסף אשר מהבית הגדול והקטן (דהיינו האכסדרה), וכל זה יגבו גם מבית שכור, “ועל השוכר לשלם”408, כלומר המסים להוצאות השכונה היו חובות הדר ולא חובות בעל הבית; משום כך תקנו שאם הבית עומד ריק ואין דר בו אין לשלם מס זה, ורק אם בעל-הבית היה איש עשיר הטילו עליו מסים, כפי ההערה: “ואם יעמוד פנוי ולא ישכור409 אין עליו ליתן, ואם בעל-הבית הוא איש עשיר צריך ליתן מכל בית גדול כקטן וכן מהאכסדרה הכל בערך הנ”ל, כי חושבים בזה גם לפי ממון"410. הוצאות העיר היו: “לשכור שומר ונכרי לשבת ויום-טוב, לכבד השוקים, להדליק פנסין בלילות החשכה וכדומה”411. “גובי המסים יהיו האופים בטובתם ושלא בטובתם”412, היינו שאפשר היה להכריחם על כך.

הכנסה מיוחדת היתה מן המים, הכנסה שהיתה מוקדשת במיוחד לחפירת בורות חדשים: “אם יבנה איש עליה על גגו, מחויב ליתן להחברה שכר מים שלשה לי”ט, ובזה קונה הוא זכות בהבורות גם לאויר גגו מלמעלה כפי הזכות שיש לו למטה. וכן אם יעשה איזה איש עסק או מלאכה שצריך לזה מים רבים יותר מעשרים נאדות לשבוע ישלם בעד המים כפי שומת הזט“ע, לבד מאשר יעשה בור בחצרו, ומהכסף הזה יעשו בורות חדשים”413.

המחיר שעלו הנומערין השונים הננו מוצאים בשומת השמים שהפקדו מטעם בית-הדין, שנמסרה בדין וחשבון מיום ח' חשון תרמא414. כדי לדעת ערך הבנין המשותף אז, יש לשים לב לערך בנין בית פרטי בעת ההיא: “איש יחידי לא ישיג חלק בשדה לבנין בפחות מעשרה לי”ט, ואיש יחידי לא יבנה בית415 בפחות מששים או שבעים לי“ט, ורק על ידי קנייה גדולה ובנין גדול הכסף ההוא דיו”416. כמו כן מענינת הערכת הבנין כשמשוים את הוצאות בנין מאה-שערים עם הוצאות בנין בתי יהודא טורא, “שכונת שאננים”, שנבנו מכסף עזבונו של מר יהודא טורא מניואורלינס על-ידי האפוטרופסים השר משה מונטיפיורי ומר גרשון קורסט417 בשנים תרטו-תריז418. השואה כזו מביא “רואה ואינו נראה”, כתב “העברי”, האומר: “שגגה יצאה מלפניו419, כי השר הזה מאהבתו הרבה לעיר קדשינו וברצותו כי לא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן חשב, שאם יתן בקבלנות לאחד מילידי לאנדאן, ייטיב מאשר יתן על יד אחד מיושבי הארץ. אמנם האמת לא כן הדבר, יען הלאנדאני, אשר היה גר בארץ הזאת, כל צרכיו נעשו על-ידי עושי רצונו ותרב ההוצאה עד מאד, לא כן יליד הארץ, הוא יודע עת המקנה מסיד ואבנים גם יודע איך להתנהג עם עושי מלאכתו העצלים – ועל הכל כי הוא יסתפק בריוח מועט, והכל יודעים שבהסך 6000 פונט שהוציא על הבתים (26) שבנה ראשונה, היה יכול לבנות בהם ששים בתים, וגם הבנין היה יותר טוב. וגם האדריכל אשר יעמוד על עושי המלאכה ימצא פה באופן היותר נעלה. אך כוונתו420 רצויה היתה. ברכת העניים על ראשו יחול”421. המגרש של “שכונת שאננים” עולה ל- 225 66 אמות מרובעות, כלומר ארבעים ואחד דונם וחצי בערך עלו סך אלף לירה שטרלינג422, בה בשעה ששלשים ושנים וחצי הדונם של מאה שערים עלו רק חמש מאות ושלשים ותשעה נאפוליון זהב ושנים עשר גרוש, כאשר ראינו לעיל. במאה שערים עלה המחיר המקסימלי של נומר למאה לירות טורקיות423; בתים אחדים מתשעים ועד תשעים ושמונה לי“ט424; אחדים משמונים ועד תשעים425; אחדים בין שבעים ובין שמונים426; אחדים בין ששים ובין שבעים427. המחיר היקר ביותר של נומר היה איפוא מאה לי”ט (רק שני נומרין), הזול ביותר – ששים (רק שלשה נומרין): המחיר הממוצע עלה בערך שמונים לי"ט הנומר.

כבר הזכרנו לעיל את מדת החצרות בדרך כלל428. ואולם בספר התקנות נמצאות המידות המפורטות של כל נומר ונומר בדיוק לא רק במדת האמות אלא גם לפי ה“אגודלים” היתרים על האמה לאורך ולרוחב; כן הזכרנו כבר לעיל את מדת כל נומר בשורות העומדות באמצע429.

 

ח. סדר ההתנחלות    🔗

סדר ההתנחלות כבר נקבע בתקנות הראשונות עם יסוד החברה. תקנה ד' מהתקנות הראשונות430 אומרת: “בהגמר בנין הטור הראשון עשרת הבתים בשנה הראשונה בגורל יכנסו לדור בהם עשרה מבני החברה ואופן הגורל לכל פרטיו – הכל יסודר על-ידי בעלי הועד בעזה”י“. ענין הגורל נזכר גם ב”העברי", כפי שהיה כבר אז למעשה: “וכל שנה יבנו עשרה בתים ועל פי גורל יזכו עשרה בעלי-בתים לישב בהם”431. בתקנות תרלד נקבעה תקנה זו432: “משפטי הגורלות כך יהיו: בכל שנה בהגמר בניני אותה שנה, יעשה הועד גורל במעמד כל החברה, ומי שלא בא בטלה דעתו, ומי שלא ירצה להטיל את עצמו בגורל הרשות בידו”; - הכונה היתה כאן לירא ורך הלבב, שלא הסכים להיות מהמתנחלים הראשונים, לצאת למקום השמם. הנחה יתרה ניתנה לאלה גם בתקנה אחרת: “ומי אשר יצא לו בית בגורל יכנס לדור בו או להשכירו לאיש הראוי לועד”. על הטלת הגורל הראשונה שנעשתה בצורה חגיגית בשנת תרלד מספרים חברי הועד הראשון433: “החגיגה נערכה בחג הסוכות, –שלפי הנזכר בספר התקנות היה קבוע אחר כך לזמן בחירת הועד –434 הגורל הוטל ויצאו עשרה שמחים וטובי לב, ויתר בני החברה ברכו אותם בכל לב”.

גורל שנתי זה, שהיה נוהג במשך שנות הבנין מתרלד עד תרמ“א. נקרא בשם: “הגורל הקטן”435. נראה הדבר משם שעשרת הראשונים היו בעיקר מתנחלים בהתנדבות, ורק בשנים שלאחר –כך, אחרי המתנדבים הראשונים, התעוררה התשוקה בלבות כל החברים ובכל שנה ושנה אחרי הגורל הקטן התישבו חברים חדשים “בשמחה ובטוב לב” – עד שנת תרמא שאז נשלמה מלאכת החברה כאשר הזכרנו436. ענין התנדבות הראשונים. אם כי גם הם זכו בגורל, כנראה, מודגש בספר התקנות גם בכמה מקומות אחרים: “והאנשים המתנדבים הראשונים התאחזו בהבתים”437. כמו כן מדובר על זה, שהחברים המתנדבים “בחרו לנפשם לצאת להתישב בהן בראשונה”. ההערכה שכבר העריכו אז את המתנדבים הראשונים, “החלוצים” בלשון דורנו, באה לידי הבעה על-ידי הגר”מ אויערבאך שבקש לכתוב את שמות החברים הללו על ספר “וישם את הספר תוך בקבוק זכוכית וישימהו תחת אבן היסוד של בית המדרש הראשון “למזכרת נצח”438. היתה כאן “התנדבות”, כשם שהיתה ביציאה הראשונה לגור ב”נחלת שבעה"439.

“הגורל הקטן” לא הקנה לזוכים בו זכות מוחלטת על הבתים שהתישבו בם. לפי התקנות “ידור הזוכהּ בהבית בתורת שכירות עד כלות כל בניני החברה”440,

וגם שלמו שכר דירהּ ידוע, כנזכר לעיל441, “וכל שנות הבנין כח היושב בבית הזה אינו יפה מכוח יתר בני החברה לכל פרטי החברה, ואם ירצה לבנות סמוך לביתו גם בהחצר המיוחד לו ישאל רשות מהועד, והם יסדרו לו סדר הבנין, וידעו היטב כמה שהוציא למען בצאת הגורל השני יושב לו כסף הוצאותיו מהבא442 אם לא נתקלקל ואם עודנו שוה הכסף שהוציא כפי ראות עיני הועד”.

“הגורל השני” נקרא גם בשם “הגורל הגדול”443. הוא כבר נקבע על פי תקנות הרי"ר444 ותקנות תרלד; “ככלות כל בניני החברה יהיה גורל שני כללי לכל הבתים במעמד כל בני החברה ורבים אנשים מצוינים להסיר כל לעז מהגורל, ובתחילה ישומו הבתים, והבית המעולה מצד בנינו או מקומו יעלה בדמים, ומי שיזכה בו יתן העלוי445 ומי שלא ירצה בו ובעלויו לא יבוא שמו בגורל הבית ההוא, והזוכה בבית בגורל השני הזה, אחר שכבר שילם כל הוצאות בנין ביתו יותן לו שכר מכר כדת446 מהועד ובחתימת האנשים אשר החיג’ע447 היא על שמם ואם ירצה חיג’ע במחכמה448 מחויבים האנשים ההם ללכת חנם להודות ולהצדיק449 לו המכירה על הבית והמיוחד לו אצל ביתו”. הדרך הרגילה היתה שרק הועד היה נותן שטר מכירה מבלי לרשום האחוזות בערכאות על שם בעליהן בספרי האחוזה של הממשלה, מפאת הקשיים שהיו כרוכים בזה לא רק מסבות טכניות אלא גם בגלל סדרי הפקידות הטורקית, שהיתה מכבידה על כל פעולהּ, ואפילו חוקית שבחוקית ודורשת “בקשישים” על כל צעד. היו מסדרים, איפוא מעין “ספרי-אחוזה” יהודים והאחוזה נרשמה בספרים אלה על שם הבעלים, אחרי שהאנשים, שעל שמם נרשמו האחוזות בערכאות, נתנו לבעלים שטר מכירה עברי מבלי אשור מיוחד מהערכאות, ורשמו הדבר בפנקסי השכונה450.

הגורל הגדול סודר בשנת תרמא, שלש שנים לפני גמר עשר שנות התכנית שתוכנהּ מראש. לפני שנגשו לעצם הגורל הגדול “בחרו שמאים נאמנים היודעים ובקיאים בטיב בנינים”451. השמאים שהופקדו מטעם הבית-דין צדק היו רבי שלמה זלמן בהר“ן לעווי452 ורבי אברהם בר' ראובן453. בשליש הראשון מהבתים היה השמאי השלישי, כמו שהזכרנו לעיל, רב”צ ליאון, בשני השלישים האחרונים רבי משה יצחק גולדשמיד454. “עוד לפני שנערכה השומא הכריזו כמה פעמים בבתי כנסיות ומדרשות וגם הודעות דבוקות ברחובות ובשוקים, כי כל הרוצה לערער ולבחר אנשים אחרים על השומא יבוא ויערער. אמנם החברים כולם כאחד קיימו וקבלו את האנשים האלה אשר נבחרו מהבית-דין צדק הי”ו שהמה ישומו בטוב שכלם לפי הזמן כל בית ובית ולפי מקומו בשעתו כראוי ונכון, ולא היה פוצה פה ומצפצף, ואחרי כן אשרו וקימו הבד“צ דעה”ק ירושלם את השומא הזאת ואת כל ההכרזות וההודעות, כי אין אחרי מעשה בית-דין כלום. ובלילה אור ליום ב‘, ה’ לחדש חשון, התאספו כל החברים בבית המדרש ישועות יעקב, עד אשר נמלא הבית מפה לפה, והנרות מאירים כלפידים, ולעומת ארון הקודש ערוך השלחן וכסאות סביב. בראש ישבו הבד“צ דקהל קדש ירושלם455, ואל ימינם ושמאלם ישבו רבנים גדולים ורבני ונכבדי החברה, והגורלות וכל הכתבים הדרושים לזה הכל מוכן לפניהם”456. “טרם הטלת הגורל הגדול חתמו הבד”צ את ניירי השומא"457.

“אז החלו כל הקהל הק(דוש) להתפלל בנעימה את המזמור “מכתם לדוד”458, “אתה תומיך גורלי”459, לפני ארון הקודש בקול שמחה ובלב מלא תקוה כי בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו, ואחרי התפלה קול דממה שוררת בכל פינות הבית; ומוצא הגורל החל, ויזכה כל איש את ביתו ואת נחלתו אשר הוכן לו מאת ה'”460. “בשעת הגורל לא הודיעו עדיין לחברים את שומת הבתים רק אחרי שני ימים פתחו את השומא – שניירותיה היו חתומים בידי רב”צ ליאון כאמור – ואמרו לכל אחד מהזוכים את סכום ביתו אשר עלה בגורל הצדק"461. “ואחרי הגורל ששו ושמחו כל בני החברה איש איש בנחלתו, כי חבלו נפל לו בנעימים”462. ואולם היו גם מקרים שאחרי הגורל עשו חליפין באופן פרטי על יסוד מסחרי. “ואחדים אשר נחלתם לא שפרה להם, וימירו נחלתם איש ברעהו, וירצו את חבריהם ברצי כסף, ואחרי כן התאחזו כולם על נחלתם בשלום ובמישור”463.

אולם “בעת הגורל עדיין לא נשלמו כי אם מאה ואחד בתים ועוד נשארו תשעה ושלשים חברים”,464 שכן נתוסף מספר החברים עד מאה וארבעים כאמור465. שלשים ותשעה אלה היו “אשר לא השיגה ידם להגיע למטרת חפצם כמספר החברים הזוכים בהבתים, אשר שלמו חוקם כדת”466. כנראה פגרו חברים אלה בתשלום חמש הלירות הטורקיות לשנה להוצאות הבנין, והיתה להם זכות רק למגרשים. הם “נשארו רק על נחלתם בהקרקע”467. אך גם חלוקת המגרשים נעשתה על-פי גורל “ויטילו גם המה גורל על חלקיהם ביום י”ב לחדש מרחשון, ויצא הגורל גם על חלקיהם הּאלה להחברים הזוכים בנחלת קרקע לבנין"468.

עם הטלת הגורלות האלה בשנת תרמא בטלה למעשה החברה הקואופרטיבית “חברת מאה שערים”, “השלמהּ כל מלאכת החברה הקדושה מאה-שערים תובב”א בעזר הבונה ירושלם"469 ובאה במקומה השכונה: “המקום מאה-שערים”470, “הנחלה המקודשת מאה שערים”471, “נחלת מאה שערים”472.

לפי תקנה ט' מתקנות תרלד473 סדדו מיד, שהחברים אשר “שלמו חוקם התחילו כל אחד לקחת תעודה מהממשלה על בתיהם, חצריהם ונחלתם, וכל אחד יקום מעתה על נחלתו עד כי יבוא שילה”474. היו קשיים בדבר התעודות מהממשלה (הקושאנים) מאחר שרב"צ ליאון, שעל שמו היו רשומים האחוזות, נפטר כבר לפני כן וענין עשיית הקושאנים “גרם הוצאה גדולה ורבה למאד”475. כבר הזכרנו שביחוד פעל בענין זה רבי משה יצחק גולדשמיד "שמחמתו ובפעולתו היה ביכלתנו לעשות שאר הקושאנעס ולולא הוא מי יודע מה עלתה בזה476. לפי תקנה ט' מתקנות תרלד, “על חלקו של היחיד הנכלל בשדה השותפות – היינו המגרש הצבורי והבור וכדומה – לא יותן חיג’ע לעולם לא ימכר ולא יגאל”477.

ענין זה מודגש גם בסעיף ג' מתקנות תרלד במפורש: “ובתוך ישאר מקום פנוי רב נרחב לכל בני החברה – אך לא ינתן על זה שטר מכר לעולם”478. ואולם “מחמת סבות הזמן נתבטלה זאת התקנה וגם על זה קיבל כל אחד קושאן”479.

נשאלת השאלה: היות והתכנית היתה מלכתחילה לעשר שנים ובשנת תרמא, זמן חסול החברה, נשארו עוד ארבע שנים, מה יהיה משפט החברים שלא מלאו חובתם בתשלומים, או שנשארו חייבים דמי חלק הקרקע להחברה. מתוך לאו של אחת התקנות בשנת תרמא הננו שומעים הן; בה נאמר: “האנשים אשר לא יבנו בתיהם במשך עשר שנים של בנין החברה, וישלם להחברה דמי הקרקע – כלומר אף-על-פי שישלם דמי הקרקע – אין על החברה עוד להשתדל בבנינו”480. מתוך זה נראה שאחרי תרמא לא היתה עוד חובה לבנות את הבתים לשאר החברים אלא רק “להשתדל בבנינו”. אחרי עבור עשר השנים היה על הבונה גם “לקנות מים לצורך הבנין”. כן נראה מכלל הן לאו בנוגע לאלה שלא שלמו את כל חובותיהם בסעיף ב' מתקנות תרמא, האומר: “כל אחד מהחברים שלא נשאר חייב להחברה יקבל קושאן על ביתו ועל חצירו שלפני ביתו”481. אם כן החייבים – והיו כאלה – לא קבלו קושאן אלא אחרי שסלקו כל חובותיהם482. הוצאות הקושאן היו על החברים483.

רוב הבעלים בשנת תרמא היו החברים הראשונים. רק מספר קטן של בתים עברו לידים אחרות: “נשאר עוד איזה נומרין, כי אלה אשר בעו”ה484 נשארו אלמנות וכן עוד איזה אנשים אשר פתאום קרה להם סיבות רח“ל485 היה הועד מוכרח להלוות על נשך לתת להם מעותיהם בחזרה” והיו צריכים “להשיג קונים לקנות הנומערין האלה שהחזרנו המעות לבעליהם, כדי שיהיה בתשלומי מאה וארבעים נומערין”486.

בשנת תרמא קמו המתישבים על נחלתם באופן שהיתה “הרשות ביד כל אחד לבנות ולגדור ולנטוע למכור ולמשכן בחלקו כחפצו ורצונו בכל אחוזתו ובנין ביתו מתהום ארעא עד רום רקיעא והכל קם לאחוזת עולם לו ולב”כ487 וליו"א488

בלי שום טוען ומערער על זה ושום אינש לא ימחה בידו בכל אשר יעשה בביתו ובאחוזתו – רק באופן שלא יעבור על דבר אחד מהפרטים והתנאים הבאים בספר התקנות הזה, בין מהתקנות המבוארות בגליון החברה בין מהתקנות הנקבעות מהחברה אחרי כן", היינו מתקנות תרלד, תקנות תרמא וכן מהתקנות שהמושב יקבל עליו אחרי כן.

 

ט. המתישבים הראשונים    🔗

כבר הזכרנו לעיל את הנבחרים לראש החברה “בוני ירושלים” בשנת תרלד. בשנת תרמט, שנת “בונה ירושלם”, חתומים חברי “הועד הזמני”, היינו הועד השנתי שנבחר לשכונה באותו זמן, או ז' טובי העיר: “ישראל איסר בה”ר משה הלוי,489 אברהם בהר“י ז”ל490, דוד בה“ר חיים צבי חתן הגאון הצדיק מוה' אברהם שאג זצ”ל (בעהמ“ס אהל אברהם אבד”ק קובערסדארף))491, אהרן העשיל בהר“י ז”ל492, משה צבי בר' אריה493, ישראל בר' יצחק צבי494, שלמה זלמן בהר“ן ז”ל"495. לזכותו של ועד זה תזקף הדפסת “ספר התקנות למאה שערים”, התעודה היותר מקיפה לתולדות מאה שערים “שיצא לאור במפעלות הועד הזמני בשנת בונה ירושלם” (תרמט)496.

ואלה הם חברי הוועד המקומי ועסקני השכונה חליפות בתקופה הראשונה: ר' אברהם קורפו. ר' משה יהושע לאבל, ר' משה הערש לעוינזאהן. ר' משה שו“ב פראנקנטל, ר' יעקב יהודא חפץ, ר' אלטער אנטיפולר בנזימאן, ר' אהרן שמש, ר' בן ציון קורנאל, ר' צבי הירש אלי' זלמג’ס, ר' שמואל בארזינר הומינער, ר' אהרן בהר”יל לעווי, ר' יוסף עפשטיין ר' ישראל שמעון שיין אזולאי, ר' בן ציון ברז' באביס וואלפענזאן, ר' דוב עטינגער, ר' אהרן הערשיל שו“ב, ר' יהודה ברגמאן, ר' צבי הירש טרכטינברג, ר' יעקב מוזשיריצער רא, ר' שמחה סולובייציק, לונדינער, ר' אלי' גודל, בעקער (חתן ר"י ספיר), ר' זרח ברנט, ר' יהושע ז’קש, ר' ר”א קאלינער, ר' שמואל בר' נפתלי ראהלד, ר' שלמה פאובריקנט עלבא. ר' שמחה יאניאער, ר' יעקב חתן ראד' רלבג‘. ר’ בכור אזולאי ר' חיים טוריווער, ר' יעקב בר' ישראל, ר' יצחק יעקב מביאליסטוק, ר' מיוטל יחיאל בער’ס ר' ישראל חיים שיינבוים, ר' ברוך יעקב זיסערמן, ר' משה ליב כהנא, ר' יוסף מינסקר הלפרין. ר' אליעזר לארין, ר' ליב מאהליבר, ר' מאיר קאוועברנר, ר' יצחק זאב סופר, ר' אליעזר זלקין, ר' יחזקאל צוובניר497.

על דבר המתישבים הראשונים אין לנו אלא שברי-תעודות. מספר החברים בדיוק גם הוא אינו ברור למדי. הר“י רבלין אמר גם עליהם גימטריא “ורב שלום בניך” בגימטריא “מאה שערים”498. במאמר הרי”ר, ב“הלבנון יח טבת תרלד גליון 21. המכתב נכתב בירושלים בתאריך כ”ב כסלו תרלד. וכן עמוד 17 שורה 8 ועמוד 55 שורה 22., נאמר “ועד היום כבר עד מאה וחמשים איש נמצאים בחברה499. בגליון תקנות תרלד נזכר, כי זה בעד מאה אנשים500. בגליון תקנות תרלד שנדפס ב”ספר התקנות" נאמר “כי זהו בעד מאה ושבעה עשר אנשים”501. בהערה שם נאמר ש“נתוסף בני החברה עד מאה וארבעים בהסכם כל בני החברה”502. בדין וחשבון משנת תרמט נאמר: “עד מהרה נקבצו באו יחד כל החברים יותר ממאה ושלשים איש”503. נראה הדבר שהמספר הזה עולה ויורד יורד ועולה במשך הזמן, על ידי יציאת חברים ותוספת כמו שנזכר גם לעיל. בספר החשבונות להר' אברהם קורפו הננו מוצאים חשבונות מיוחדים לר' אהרן שמש, לר' אבא מזעמיל, לר' אברהם קורפו, לר' אהרן בהרש“ז, לר' בן-ציון וואלפינזאהן, לר' דובער חבד, להרבנית מבריסק, לר' הושע בר' זאב חלוץ, לר' חיים יעקב, לר' ישראל שמעון שיין, לר' יעקב בהרש, לר' יעקב משה, לר' יחיאל בהרי”ץ. מלבד אלה נמצאה רשימה בסוף ספר החשבונות המכילה מלבד את הנזכרים את: ר' אברהם בהרן, ר' יהושע יונה, האשה חנה טאהלאו, הא' חנה חיה, ר' יוסף שמואל, ר' חיים שערשאו, ר' אלתר ברש, ר' מרקיל נגר, ר' בן-ציון קרניאל, הא' חיה רבקה, ר' לייב סובלאק, ר' לייב כץ, ר' משה צבי, ר' יחיאל ברמן, ר' שמחה, ר' לייב צעריקאווער, ר' משה יהושע לעבל, ר' אלתר אנטיפאלי.

רשימה על-פי מקורות שונים ומפי זקנים, המכילה את התושבים דירים ובעלי-בתים, שגרו הן בקביעות והן לסרוגין וחליפות בתקופה שבין תרלד ותרמ"א. היא זו:

ר' אברהם קורפו, ר' יוסף ריבלין, ר' אלתר אנטיפולר, ר' אהרן שמש ר' בן-ציון קורנל, ר' ישסאל שמעון שיין, ר' יעקב יהודה חפץ, ר' אשר אליעזר לעווי, ר' משה צבי לעווינזאהן, ר' בן ציון וואלפינזאן, ר' דובער עטינגר, ר' יהושע זקש (חלוץ) ר' אברהם בהרן לעווי, ר' שמואל בארזינער הומינער, ר' אלטיר ברש, ר' שמחה לאנדינער סאלובייציק, ר' לייב טשערקובר. ר' משה יהושע לעבל, ר' יהושע יונה, ר' ישראל חיים שענבוים, ר' יחיאל מאנקעס, ר' אברהם פ“ח, ר' מנחם משה ריבלין, ר' ליב מאהליבער, ר' יעקב ר' ליישקעס רלב”ג, ר' אהרן העשיל שו“ב, ר' יחיאל הקר, ר' חיים שערשאב, ר' ליב כהן, ר' יהושע מלוצין, ר' מרדכי בהרי”ל לעווי, ר' העשיל אלי' זאליס, ר' יצחק קיניג, ר' שלמה פאבריקאנט עלבא, ר' חיים סלומון ר' זרח ברנעט, הא' מינקע וויספיש (בר"מ מגיד), ר' חיים כהן נאוואלער, ר' אהרן בהרי“ל לעווי, ר' אליעזר סלאנטער, ר' אלתר פרומעס, ר' מרדכי בן נח, ר' ליב חברונער, ר' יעקב רייפמאן, ר' שמעון נגר, ר' משה שו”ב, פרנקענטאל, ר' א. קארלינער ר' שמחה יאנאווער, ר' בכור אזולאי, ר' חיים טוריבער, ר' יעקב ב“ר ישראל, ר' ישראל מאהליבער, ר' מאיר קאוועברנער, ר' משה סלאנט, ר' מיכל חייט, ר' הלל ריבלין, ר' מארקיל נגר, ר' ירוחם מוכר חלב, ר' יחיאל ברמאן, האשה הענע ח”י, ר' אבא זעמעל, ר' יעקב דוד סלאטקין, ר' אהרן הערש שוב, ר' אברהם בר' שכנא, רחל יודאס ברגמן, ר' הערשיל אברהם איצעס, ר' שמואל בער, ר' יעקב מוזעריצער, ר' אלי' גדול בעקער, ר' טבל (חותן ר' ליב קצב). ר' יצחק רקובר (חותנו של ר' ר“ח רקובר, ר' אריה ליב ב”ר אלימלך, ר' אהרן בהרי“ל לעווי ר' ליב זקס, ר' ישראל מאהליבער, ר' הדענעבורגער, ר' יוסף עפשטיין, ר' צבי שיינקער, ר' בעריל מונעס, ר' שמואל נפתלי’ס רוהלד, ר' יעקב חאסלאווצער, ר' יצחק בלעכער, ר' איצע (דער יאהר איידעס), ר' פישל, ר' יעקב ב”ר ישראל (חותן ר' אברהם יעקב הכהן). ר' ישראל איסר לעווי (ממונה כולל סלונים), ר' יצחק יעקב מביאליסטאק (גבאי ביהכנ"ס), ר' מאטיל יחיאל בער’ס (מקריטשעב), ר' מנחם בלעכער, הא' ריינע דיא רביצין (שפירא), ר' בבל, ר' ברוך יעקב זיסערמאן, ר' משה טאבאצניק, ר' יוסף רוזינטאל המוכתר ואחיו ר' אברהם קאוועברענער, ר' אלכסנדר זיסקינד סגל אביו של ר' אברהם יצחק סגל, הא' בריינע אשת ר' יוסף (זקנתו של הגרי“מ חרל”פ), ר' ה. אביו של ר' ישראל פארבער שרייבער, ר' חיים מלמד (מדנבורג), ר' חנא (דיא כשרה בהמה), ר' משה לייב כהנא, ר' יוסף מינסקער היילפרין, ר' דוד שותק, ר' אליעזר לאפין, ר' יצחק מאשייף, ר' יחזקאל צוועבנער, ר' יצחק זאב סופר, ר‘… אביו של אלי’ נוס-בישליק, ר' יעקב מנקר בר' ישראל, ר' אליעזר זלקין משקלאב (גבאי בת"ת עץ חיים), ר' יעקב אלי' פערלקווארט, ר' צבי הירש כהנא שפירא504. שלשה נכנסו ראשונים עוד לפני הגמר טיח בבתים, כדי לפרוץ פרץ בפחד מפני הסכנה של כרם קדקוד ולעורר להתישבות במקום, והם הר"י ריבלין, הר' אברהם פראסט קורפו והר' אהרן שמש.

 

י. פרושים חסידים וקנאים    🔗

כאמור היו מיסדי השכונה פרושים ויסדוה על יסוד אידיאלי הגר“א. גם משפחת לעווי כלה נמנתה על הפרושים505. הרבה ספורים מסופרים על דבר הקנאות הפרושית נגד החסידים בתקופה ההיא506, שאז החריפה מלחמתם של הרי”ד פרומקין גם נגד הועד-הכללי, ביחוד נגד רבי יוסף ריבלין. משום כך לא נזכרו לא יסוד מאה שערים ולא דרך בנינה ב“חבצלת” תרלד-תרלה. גם כשנזכרה ב“חבצלת”507 ההתנפלות על “הבתים הבנויים מחוץ לעיר” לא דובר מאומה על השכונות. רק בגליון 27 (ב' אייר תרלה) יש רמז לדבר בתוך התנפלות על ר' יוסף ריבלין: “מדוע הפקידו את ה… ריבלין למושל על ירושלים”, “האיש הזה לפתע פתאום עלה על במתי העשר. ומדי שנה בשנה, יוסיף לבנות בתים על בתיו אשר מחוץ לעיר. ומאין עשה לו את כל העשר הזה”. כאן אנו שומעים גם טרוניה של בני כולל הו“ד, שלא היו זקוקים לבתים אחרי בנין “בתי מחסה” על הר ציון. באותה “חבצלת” נאמר: “הן זאת דבר גלוי וידוע, רבים מיחידי ירושלים גדוליה ונכבדיה וגם כל בני כולל הו”ד יצעקו אל פקידי אמשטרדם להסיר מעליהם את הנגע הזה ולא יענו”. וכשבקרו בארץ מונטגו ואשר וברפורט שלהם הרימו על נס את החברות לבנין בתים ואמרו “לפני שנתים או שלש שנים נוסדה חברה כזאת והצליחו מאד, עד כי רבים יחפצו לעשות כמעשיהם אם יהיה אך לאל ידם”, מעיר ה“חבצלת”: “אודות החברה הזאת ומטרתה נדבר אי”ה לעת מצוא“508. לעומת זה נזכר בפרטי פרטים ר' דוד רייז ויסוד “בית דוד”. אז נגמרו עשרה בתים על הככר שקנה ר' דוד רייז מחוץ לשערי העיר509. ויש לציין, שהחסידים מצדם, ובראשם גיסו של הרי”ד פרומקין הר“ר ניסן בק, יסדו גם הם חברה לבנין בתים אחרי הוסד השכונות הראשונות של הפרושים. היא שכונה “בתי ניסן בק” עד היום. ה”חבצלת" מודיע510 בפרטי פרטים “על חברה ממקהלות החסידים אשר מטרתה לבנות בתים וחצרות למושב מחוץ לשערי ירושלים אשר במשך עשרים שנה ישלמו החברים את הקרן עם ההכשר, בין שער שכם ומראת יפו, חמשים בתים ובית תפלה וכל הדרוש”. נכרת התנגדות להשפעתם של הפרושים בתקנה ש“לבני החברה הזאת יסופחו גם אנשים אחרים מיתר המקהלות בלי הבדל”. השכונה הזאת צריכה היתה להקרא על שם מונטיפיורי, שמלאו לו אז תשעים שנה. אחרי שהרי“ד פרומקין בקש לקרא את הספריה הראשונה שיסד בירושלים על שם מונטיפיורי ומונטיפיורי הסכים תחילה, ואח”כ הודיע שלא לקראה על שמו כל עוד לא יסכימו רבני ירושלים (הראל"צ הרב אברהם אשכנזי, הרב מאיר אוירבאך והרב שמואל סלנט)511. הבתים נקראו בשם “אהלי משה ויהודית”, והרחוב העובר על ידם “רחוב מונטיפיורי”. הדבר היה חדשים מספר לפני בקורו של מונטיפיורי בירושלים. בה“חבצלת”512 בא תזכיר בתהלות למונטיפיורי עם תקנות בשבח בנין בתים בחתימת “פקידי אהלי משה ויהודית”, כאילו היו הם הראשונים ולא קדמם איש בבנין. ויש לציין שגם לזה לא שת מונטיפיורי לבו, ובבקורו בירושלים שבועות מספר אחר-כך, לא נזכר ב“חבצלת” כלום על יחסו לשכונה זו, ממה שיש להסיק שגם זה לא קבל. על דבר התנגשות בין חסידים ומתנגדים מספרים, שהיתה שמחה של מצוה ושתו החסידים קצת יותר על המדה, והיה אתם גם הר' שמחה לאנדינער סאלובייציק. כשהיו בגלופין התחילו לספר על ה“רבי” ונפלאותיו, וגנה הר“ר שמחה את ה”רבי“, והגיעו הדברים עד לידי כך שהכריזו החבד”יים שיתנו פרס למי שיסיר את ראשו של ר' שמחה. ואולם גם בספר התקנות הננו מוצאים תקנה מפורשת בענין נוסח התפילה, “שיהיה כמנהג כוללות פרושים פעה”ק ירושלים ת“ו וחק עולם הוא עד ביאת הגואל, ואין רשות לשום אדם לשנות ואם ירצו אחדים לשנות להתפלל נוסח אחר יקבצו להם מנין מיוחד בבית מיוחד, ברשות הועד”513. רק בתלמוד-תורה לא. הפרידו בין פרושים לחסידים וכן לא ספרדים514. בדין וחשבון לשנת תרמא נזכר כבר ביהמ“ד חסידים בנוסח ספרד. יש לציין שמן החסידים לא היו כמעט בין הראשונים, רק מחסידי חב”ד515. באותו זמן הרי נקנה המגרש על-ידי מנהיג החסידים בעת ההיא ר' ניסן ב“ר ישראל בק להקמת השכונה הנזכרת וקרא למקום ההוא “רחבות משה ויהודית”516. אפשר שהחסידים לא הצטרפו גם מצדם משום שאז היתה המחלוקת הגדולה נגד “הוועד הכללי” מצד חברת “תפארת ירושלים”, שבראשה עמד הרי”ד פרומקין וה“חבצלת”.

בהשפעת משפחת לעווי הפכה מאה שערים למרכז הדתיות הקיצונית, והרבה ספורים מסופרים בענין זה517. גם ר' אברהם קורפו היה דתי קיצוני והשפעתו היתה גדולה כאשר הזכרנו. עם בוא הרב מבריסק הגרי“ל דיסקין היתה מאה שערים נוהה הרבה אחריו; כבר הזכרנו השפעת מאה שערים בענין יסוד פתח-תקוה518. עוד בראשית ימיה נפלתה בזה מן השכונה “אבן ישראל”, שנוסדה מיד אחריה519, ושהיתה נחשבת לשכונת משכילים וגם “חפשים”, ביחוד אחרי שהתפרצה המחלוקת בדבר בית-המדרש שפתח הרי”מ פינס ב“אבן ישראל”. הדברים הגיעו עד לידי כך, שהיו כאלה במאה שערים שדעתם לא היתה בתקופה ידועה נוחה גם מהר“י רבלין שבביתו ב”אבן ישראל" התאכסן פינס ושהיה מתומכיו. גם בתקנות הננו שומעים הד חזק להשקפה קיצונית זו; תקנה אחת אומרת “שאסור לשום איש למשכן נחלתו או חלק ממנה לא רק לשאינו-ישראל אלא גם לאחד מכת הפורצים בדברי רז”ל, ואם יעבור איש על זה מופרש ומובדל מן החברה ואין לו זכות בזכיות חברה, מעת יודע הדבר עדי ישוב ויתקן עותתו“520. במקום אחר בספר התקנות521, באה עוד הדגשה מיוחדת: “וכן אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר”, פירוש הדבר שאין הם מעמידים עוד כל יהודי בחזקת כשרות. יש לציין שתקנות אלו תוקנו אחרי המלחמה בין סיעת הרב מבריסק ובין סיעת מנהיגי ירושלים, שבראשם עמדו הגר”ש סלאנט והר“י ריבלין, ושמצאה לה בטוי במלחמה נגד הרי”מ פינס. שנות תרמ-תרמא הן השנים שבהן התלקחה המלחמה הזאת בכל תקפה. ואכן, בשנת תרמג, זמן קצר אחרי האסור על ביהכ“נ של הרי”מ פינס והחרם על הר“י ריבלין522, נתארגנה הגנה רוחנית מיוחדת על מאה שערים והשוכנים בה מההשפעה של שכונות “דרך-יפו” וביחוד “אבן-ישראל” ו”משכנות-ישראל“, שבהן היתה השפעת פינס וחבריו ניכרת. בשכונות אלו גרו גם כמה ספרדים, שמסרו בניהם לביה”ס של כי“ח בהנהלת נסים בכר. בראש ההגנה הרוחנית הזאת עמדו הר' ישעיה אורנשטיין, הר' שמואל בארעזינער, הרה”ג ר' אליעזר דן רלב“ג, הר' שלמה עלבא פאבריקאנט, גם שני בני הדוד הרה”ג ר' זלמן בהר“ן והרש”ז בהרי“ל הצטרפו לכמה עקרים של הגנה זו. עקרי ההחלטות היו אז: לא להשכיר דירה לספרדי, אם לא בהסכמה מיוחדת מועד ההגנה, שכן יש חשש שיכניס בניו לבי”ס של נסים בכר (כי"ח); לא לשלוח שום ילד לחדרים של מלמדי תינוקות שב“באן-ישראל” ו“משכנות ישראל”, ולא לתת להר“י ריבלין לדרוש במאה שערים, כי אף-על-פי שקבל נזיפה והוסר מעליו החרם שהחרימוהו, הרי היו לו קשרים אמיצים עם הרי”מ פינס. כמו כן הוחלט שלא להשתדך עם נועלי ה“שטיבלעטען”, היינו נעלים עם גומי, שכן מצאה לה “הפריצות” בטוי גם בתלבושת חיצונית, בנעלים גבוהות לעומת נעלים חצאיות או סנדלים, שהיו נועלים רוב בני ירושלים. מספרים, שבשנת תרמב, אחרי שהוכרז החרם על הרי“ר בקשר עם בית-מדרשו של הרי”מ פינס באבן-ישראל, דרש הרי“ר בביהכנ”ס במאה-שערים על דבר תכניתו של “אלף-שערים”, ואז התנפלו עליו מסיעת הקנאים וצעקו אחריו: “צא מכאן”. אמר להם: “לפני תשע שנים כשהלכתי במקום הזה, שהיה שומם, היה לבי נוקפני בדבר אחריות הסכנה, ודאגתי: מי יודע אם נצליח שיגורוו כאן בני אדם, ועכשיו ברוך-השם זכיתי שיש כאן גם אנשים המגרשים אותי מכאן”. כן דקדקו בטהרת המשפחה עד שלא בטחו במקואות של אחרים, “ואין לשום אשה ללכת למקוה אחרת זולתי להמקוה השייך להקהל”523. ביחס לאורחים נאמר “אם יראה וישמע עליו דברים אשר לא כדת יוציאוהו מהבתים האלה של הכנסת אורחים – תיכף ומיד בעל-כרחו וגגם לא יושכר לו מקום בכל חברתנו”524. אולם עם כל זאת גדולה זכותם בישוב הארץ, שהיו הראשונים למחשבה ולבנין ובזה עלו על הרבה מה“משכילים”, אשר ידו בהם אבנים. חבת ארץ-ישראל וההתעוררות לישוב מבצבצות לא רק מן התקנות, אלא באה לידי הבעה בכמה וכמה מקומות בצורות שונות. הם האמינו בגאולה קרובה, וחשבו לקרב אותה במעשיהם.

 

יא. ההנהלה והצבור    🔗

­המקורות שבכתב הראשונים לתולדות מאה-שערים הם, כמו שכבר ראינו: א) מאמר הרי“ר בהלבנון תרלד, גליון 21, המכיל גם ה' תקנות יסודיות, שנערכו ראשונה עוד בר”ח כסלו תרלד; ב) גליון תקנות תרלד, ששמשו תעודת חבר, ושנמסרו לחברים הראשונים לפי התאריך בשפולי התעודה, שנדפסה בט“ו שבט תרלר (למקנת השדה שלמו עוד לפני כן בחדש טבת תרלד 239,30 גרוש כפי שמודפס בראש הדף). תעודה זו נדפסה כמעט בלי שנויים525 ב”ספר התקנות" שנדפס מחדש; ג) פנקסי החשבונות להר' אברהם פראסט-קורפו הנזכרים לעיל; ד) ספר התקנות למאה שערים משנת תרמט. ספר זה מקיף מלבד התקנות גם את ההיסטוריה של מאה שערים מיום הוסדה עד שנת תרמט. ואולם כשם בבנין מאה שערים, כן אפשר להבחין גם בו שתי תקופות נפרדות: א) תקופת הבנין משנת תרלד ועד שנת תרמא. ב) תקופת ההתפתחות וההתבססות משנת תרמא ועד שנת תרמט. וג תקנותוסכל בפני עצמו נושא חותמו המיוחד. שש התקנות שנתפרסמו ב“הלבנון” הן אותן שתוקנו בשעת יסוד החברה, ומהוות מעין תכנית שתכנו המיסדים. הן מדברות על אגודה של מאה איש, על בחירת ועד לקנית הקרקע ולתקנת התקנות, על התשלומים הראשונים ועל ראשית הבנין. תקנות תרלד עוסקות ב“תקנות ובסדרים אשר אדני חברתנו מאה-שערים עליהן הטבעו” ולשם זה “נדפס גליון החברה לזכרון בראשונה בשנת תרלד”526, ו“פעם שניה בספר התקנות בשנת תרמט”527. תקנות אלו המכילות י“א סעיפים תוקנו אחרי קניית כרם כדכוד528, ועוסקות: א) ברשום הקרקע בספרי האחוזה של הממשלה, ב) בועד ותפקידו, ג) בתכנית השכונה בדרך כלל, ד) בחובות משמעת לועד, ה) בתשלומים, ו) בשכנים שאינם רצויים, בעיקר מבחינה חברתית, ז) ביחסי שכנים בבנין, ח) בגורל שנתי בתקופת הבנין, ט) בגורל הגדול המחלט, אחרי כלות שנות הבנין, י) בבנין בור, יא) בזכויות החברים המתישבים ושאינם יושבים עדיין. ואולם בשנת תרמא, עם הגורל הגדול, היה הכרח לחוקק חוקה רחבה יותר, המקפת את חיי העיר לכל פרטיהם. בדרך כלל יש להעיר שתקנות אלו מלבד מה שהן “חוקה” נפלאה למופת, היכולה לשמש חומר, בסיס ודוגמא גם כיום לחברות התישבות, הנה חין ערכן הוא בזה, שהן מיוסדות כולן על המשפט היהודי בעמקות נפלאה. נראה הדבר שעסקו ביסודן שנים יחד: הגאון רבי שלמה זלמן בהר”ן והר“ר יוסף ריבלין. מספרים שהמומחה שבמומחים בעניני אחוזות ובנינים בכל אותו הדור, הרה”ג רבי יעקב מן, שהיה ה“בורר” המומחה בכל סכסוכי נחלאות, מפאת גדולתו בתורה מצד אחד וידיעותיו הרחבות בעניני בנין מצד שני, היה גונז אתו למשמרת תמיד “ספר תקנות מאה שערים”, שהיה לו לעינים בפסקי הדין שלו, והיה מפליג בשבח תקנות אלו529.

ספר התקנות של תרמא מכיל פרקים אלו: א) משפטי האחוזות וגבולותיהם סביב (ז' סעיפים), ב) בחירת הועד (ה' סעיפים), ג) עסקי שכנים (ד' סעיפים), ד) המצרים המשותפים (ה' סעיפים), ה) הנהגות הישוב (י' סעיפים), ו) צרכי הרבים (ד' סעיפים), ז) הנהגת בתי כנסיות ובתי מדרשות (ה' סעיפים), ח) תלמוד תורה (ב' סעיפים), ט) בקור חולים (ג' סעיפים), י) גמילות חסדים (ב' סעיפים), יא) הכנסת אורחים (ד' סעיפים)530. פרקים אלו מכילים איפוא חוקה שלמה, הכוללת מלבד תקנות הישוב באשר הוא ישוב גם את סדור החנוך, הבריאות והעזרה הסוציאלית ואף גם את הדאגה לעולים חדשים מחוץ לארץ. דומה כאלו מאה שערים רוצה ליצור לה אוטונומיה גם כלפי הישוב הקיים בעיר העתיקה, ומפתחת מוסדות מקבילים, לא רק לוקליים שהמקום גורם אלא גם צבוריים כלליים, ענין שגרם לכך שבאמת נעשתה מאה שערים, בזמנה חטיבה מיוחדת בישוב מכמה בחינות, כאשר הזכרנו לעיל, ובקשה גם להסיר מעליה במובן ידוע במשך הזמן את ראשותו של הישוב הירושלמי בנהותה אחרי הרב מבריסק, כנזכר. נוצרו כאן חומות, ביחוד אחרי שהתחילו כבר אז רוחות חדשות מנשבות מכל הבחינות, וביחוד במה שנוגע ל“השכלה”. מתוך זה שבקשו להבטיח את קיום החומה לדורות קבעו, ש“התקנות האלה חובה – לא רק לשעה אלא לכל הבאים בבריתה מעתה ועד עולם הם באים על-מנת לקבל עליהם כל התקנות האמורים בה, ואין רשות לשום חבר או להיושב בהמקום הזה לערער אפילו על תקנה אחת מכל התקנות האלו, כי על פיהם אך שלום ואחדות ימצא בה וצדק ילין בה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן”531.

הנהלת הישוב נמסרה לועד, שעל יסוד המנהג היהודי היו חבריו שבעה, “ז' טובי העיר”532. לפי תקנות תרלד היה זמן בחירת הועד ביום הוסד החברה, הוא ר“ח כסלו, אחת לשתי שנים533. לפי תקנות תרמא נקבע זמן הבחירות בחול המועד סוכות534. בתקנות תרלד נקבע ש”יבחרו בני החברה ועד חדש על-פי רוב דעות נעלמות" ולא להחליף את כל חברי הועד בפעם אחת בחדשים, “רק נבחרו מהועד הראשון ארבעה או חמישה שיהיו בהועד החדש”535. וכן לפי תקנות תרמא “יחליפו מקצתם”, או אפשר “גם להסכים על הועד הקודם”536. בענין בחירת הועד נקבע בתקנות תרמא סדר כזה: “בבוקר יום א' דחול –המועד סוכות יוכרז בבתי כנסיות ומדרשות במאה שערים להאסף כל בני החברה לעת ערב לביהמ”ד העליון. ויעשה קלפי מכל החברים בעלי-הבתים הגברים537 וכל נומר יחשב לדעה אחת538 ויטילו גורל על שלשה ועשרים בוררים ושלשה ועשרים ממלאי מקומות לעיני הבד“צ דק”ק אשכנזים הי“ו” “והכ”ג אנשים להם כוח כל בני החברה“539. כ”ג אלה נבחרו, איפוא, לא על דעת הבוחרים, אלא על פי גורל. “כ”ג אלה יתאספו למחרת היום ההוא לישא וליתן באמ“ו540 בלי שום משוא פנים, ועל-פי רוב דעות יובחר זט”ע וסוכן נאמן“. בהערה לסעיף זה נאמר: “ויבררו בעלי-מדע541 לומדי תורה ושונאי בצע אוהבים זה לזה”; בתנאי של “אוהבים זה לזה” קבעו תריס בפני סכסוכים פנימיים בין חברי הועד לבין עצמם ותקון זה נעשה גם על יסוד מאמר התלמוד בסנהדרין “ששני תלמידי-חכמים ששונאין זה לזה אין יושבין בדין יחד”; ופרש הרמב”ם טעם לדבר: “שדעת כל אחד לסתור דעת חבירו משנאתו ויצא מתוך כך משפט מעוקל”. “בחירת שבעת חברי הועד יכתב בספר ויחתם מהכ”ג אנשים ומהבד“צ על מנוי הועד, ועל-פי הועד הזה תתנהג החברה לפי התקנות עד בחירה חדשה”542. תפקידם של אותם כ“ג הנבחרים על-פי הגורל לא נגמר לחלוטין עם בחירת שבעה חברי הועד. הם היו מהוים מעין “ועד מפקח” והשבעה נחשבו ל”ועד הפועל“. ויתר על כן, “הרשות ביד, כ”ג הבוררים להחליף מיעוט מהועד כל אימת שירצו אף תוך ימי בחירתם בהסכם כולם”, היינו אם כל כ“ג הבוררים היו בענין ההחלפה בדעה אחת. אך גם “אז אין בידם להחליף רוב מהועד עד יום הבחירה”543. המספר כ”ג נקבע על יסוד מספר חברי סנהדרין קטנה. נוסף על מוסדות אלו נזכרת עוד אינסטציה של כ“ג אנשים, שהיה “הועד הפועל” ממנה אותם לפי הערה לסעיף ב', היינו: “הדבר הגדול אשר יובא לפני הועד לעשות ואקילעס544 או להחליף גבאים. מאיזו חברה545 וכדומה יאספו להם הועד אנשים יראי אלהים חכמי לב עד כ”ג כמנין סנהדרי קטנה, ועל פי רוב דעות יקום דבר”546. כ“ג אלה לא היו נבחרים קבועים, אלא נבחרים לפי הצורך בכל פעם מחדש. ביחוד הורגש הצורך לכ”ג מעין אלה, כששבעה טובי-העיר לא היו רובם תלמידי-חכמים, שאז לא יכול “מושבם להיות כדין הדיינים”547, ובאופן כזה לא יכלו להחליט על דעת עצמם גם בעניין הנוגע לרוח לזה והפסד לזה, אלא אחרי ש“אספו להם כ”ג אנשים יראי אלהים חכמי התורה, עד כ“ג”.

עם בחירת הועד החדש ימסר לו הועד הקודם את כל החשבונות והפנקסאות וכל השייך להחברה, לפי תקנות תרלד548. וכן נאמר בתקנות תרמא: “בכל שתי שנים עת הבחירה מחויבים הועד הקדום והסוכן למסור ליד הועד החדש כל הפנקסאות והחותם וקופת החברה וכדומה, כל השייך להוועד והסוכן, וחשבון צדק מכל שתי השנים והכל מסודר כראוי”549.

ועד השכונה הזה של זט“ע נקרא “הועד הזמני”550, היינו הועד בשעתו, “הועד הנבחר בזמנו”551. תפקידו היה מעין תפקיד הנהלת עיריה ומועצתה ויותר מזה, לי כמעט נתנה סמכות של שלטון אוטונומי מוחלט בגבולות השכונה. בתקנות תרלד הוגדרה סמכותו כך: “גם אחרי כלות כל בניני החברה יהיה ועד כזה למען ישמור את המקום והבנינים בנקיות וסדדים וישמרהו מכל ריב ומדון בין השכנים ובפרט בענינים הנוגעים אל הנחלה המשותפת לכל החברה ואשר בין איש לרעהו ולשכנו”552, לפי אותן התקנות היה הוא, במשך זמן הבנין, גובה את “תשלומי הכסף השנתי”553, מסדר הגורל הראשון, ועוסק בבנין הצרכים הצבוריים, כגון בור. לפי תקנות תרמא היתה לו זכות וטו על העברת בית או נחלה מרשות לרשות: “אין רשות לשום אדם למכור נחלתו בלי רשיון הז' טובי העיר לאיש הישר בעיניהם, ואשר יקנה בלי רשות אין לו חלק בכל זכויות השייכים להחברה”554. “עליו-על הועד – לעיין במילי דמתא בכלל ובפרט, להשגיח על טובת הכלל בהכנסה והוצאה, לבנות ולתקן למכור ולהשכיר ולהשגיח על קיום התקנות הקבועות בספר הזה”555. נתן לועד כח של בית-דין, “ויהיה מושבם כמושב הדיינין” עד כדי כך “שיש כח להועד אף בדבר דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי למגדר מילתא, כי כן קבלו עליהם” “וכן יכולים לקבל עדות, ובידם להתיר הסכמה בחרם”. “ועליהם להנהיג, בני המקום בהתנהגות ישרות, לכונן חברות לדבר-מצוה: תלמוד-תורה משמורים556, ש”ס, משניות, ביקור-חולים, לינת-הצדק, גמילות-חסד, הכנסת-אורחים, ויהיה הכל תחת השגחתם או המנויין על ידם”557 ), כלומר, שהם ממנים ועדים משנים תחת פקוחם למטרות שונות. על הועד היה לדאוג “להרבות הכנסות הדרושות להוצאות צרכי רבים” “ולגבות את המוטל על החדרים”, ליצור קופת ריזירבה “לבל יצטרכו לתבוע לעת הצורך לנקיון הבורות והשווקים ותיקון הצינורות”. “אם יצטרכו לסתור איזה צינורי מים אין היחידים יכולים לעכב, כי הוא טובת הכלל”, כלומר שאם כי הצינורות נחשבו לרכוש בעל הבית, יכול הועד להפקיעם מרשותו ולסתרם. הועד היה גם “משפט השלום” של הישוב: “אם יהיה דין ודברים ביניהם (בין התושבים) יגישו משפטם אל הועד”558. “כל איש אשר יזיד ללכת בערכאות של גויים בדין-ודברים שיהיה לו עם חבירו בלי רשות הבד”צ או הזט“ע, הרי הוא מופרש ומובדל מהחברה, ואין לו שום זכות בזכיות החברה עד שיקבל דין הבד”צ או הזט“ע”559. לפי תקנות תרלד היה הועד יכול גם להוציא חבר מהחברה בתנאים ידועים וגם להכריחו לצאת מביתו560. “מנהג פשוט הוא מה שהקהל או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל מסכימים ועושים אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים ומסורים דמי”561. הועד היה המשגיח על הרכוש הצבורי, על “כל הדברים השייכים אל הכלל כמו בתי-כנסת ומדרשות והחצר אשר סביבותיהם והתנורים ובית הטבילה ובתי הכנסת אורחים ובתי תלמוד תורה”562.

ואולם בתוך התקנות הננו מוצאים גם הגבלות לסמכויות הועד. בהערה לסעיף המדבר על כוחו של הועד נאמר: “וכל דבריהם יהיו בנחת אם יצטרכו להטיל עול על הצבור”563. כבר הזכרנו שכ“ג הבוררים, שנבחרו על-פי גורל “יכולים גם להחליף מעוט מהועד כל אימת שירצו”. הגבלת כח הועד נמצאת גם בענין הוצאת בנין לרשות הרבים, ש”אין מועיל בזה רשות זט“ע אפילו במעמד אנשי העיר”564. וכן נמצא בהערה אחת: “כל מחשבה פוסלת כמו יוהרא וגאוה המצויה בעוסקים עם הצבור היא כנופיא שאינה לשם שמים”565. הועד כפוף לתקנות שנקבעו. “על-פי הועד תתנהג החברה לפי התקנות המובארות בזה הספר”.

כן לא יוכל הועד לחדש מוסדות צבוריים ולהרשות חברות פרטיות או לתת זכיונות למי שהוא בנגוד לאינטרסים הצבוריים566. גם בתקנות תרלד נאמר: “והועד ישתדל להפיק חפץ בני החברה בסדר שזה נהנה וזה לא חסר”567. כמו כן נאסר על הזט"ע להסכים ליסוד מוסדות צבוריים, שיהיו לרועץ למוסדות הקימים במאה שערים, או אולי גם בדרך כלל.

כאמור היו ועדי-משנה, שהיו ממונים על-ידי הועד לתפקידים שונים, ותחת פקוחו. לפי זה היה ועד של ג' אנשים שהיו ממונים על התנורים, כדי שלא יפריזו האופים על שכר האפיה יותר מאופי ירושלים568. ולא יסיגו איש גבול רעהו569. וכן היו גבאי בתי כנסיות ומדרשות נבחרים על ידי הזט“ע570. והכנסות אלו נתונות תחת פקוח הזט”ע. ולא זו בלבד אלא ש“הרשות ביד ועד חדש לשנות הגבאים כפי ראות עיניהם”. “לתלמוד תורה יכונן הועד גם חברה גם ימנה גבאים”571 וכן לבקור-חולים572 ולהכנסת-אורחים573. לועדי המשנה היו בוררים מן המעולים והמיוחדים שבחברה. בהערה אחת574 בדיון על הנהגת הישוב מודגש, ש“גם הנבחרים לועדים אלה ובכל התמנות שיהיה” "יהיה דוקא כנזכר לעיל בבחירת הועד לומדי תורה שונאי בצע ואוהבים זה לזה575.

גם סדרי עבודת הועד נקבעו בתקנות: הועד מחויב להתאסף כולו לא פחות מפעם אחת בחדש לעיין במילי דמתא בכלל ובפרט “ויהיה מושבם כמושב הדיינין” “וכאשר יתאספו יחד על-פי רוב דעות יקום דבר, אף אם המעוט יאמרו אין אנו יודעים576, דכן הותנה לילך אחרי הרוב, ואם יקראו כל זט”ע על האספה ולא יבואו כי אם רובם, להם כח כל הזט“ע. ומה שעשו עשו, ואין הנשמטין577 יכולים לערער כלל. וזולת בדבר אשר נשאו ונתנו בזה כל הזט”ע ועדיין לא נגמר, בזה אין להם רשות לגמור כי-אם במעמד כולם על-פי רוב דעות“578. “אם יסלק אחד מהזט”ע את עצמו טרם יודע להיכן הדין נוטה579. אין רשות להנשארים לגמור כמו בדיינים”580. בענין דרך החתימה נאמר: “אין לשום אחד מבעלי הועד לחתום לשום איש ביחיד הן (בענין) השייך ליחיד או לרבים, כי אם דוקא בצרוף כולם581 על פי-רוב דעות582, כי רבים מכשולים המגיעים והגיעו שכולם חותמים זה אחרי זה583. כל אחד רואה חתימת יד חברו584 ואין שום אחד רוצה ליכנס לבדו בקטטה. מתוך כך (יוצא) המשפט מעוקל”585. בסעיף מיוחד ובהערות באה גם הזהרה מוסרית לחברי הועד: “המצוה האמורה בדיינים, שלא יאמר אני זיכיתי, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, נאמרה גם על הזט”ע", “ואף אם יאמר: אני מן המזכין, דאז אינו גורם שנאה לחבריו, שאין הבעל דין יודע מי עוד המזכין ומי המחיבין וכן נמי לאחרים586 אסור לומר כן להנדון”587.

וכשם שנקבעו חובות הועד על פי המשפט היהודי, כן נקבעו חובות החברים. עוד בשנת תרלד נקבע בתקנות ש“כל אחד מבני החברה חובתו לשמוע אל הועד הנבחר בזמנו לכל דבר הנוגע אל הנחלה והבנינים ותשלומי הכסף ומושב הבתים (היינו תקנות המושב) – ומכירה וקנין וכדומה. ואין רשות לשום איש מהחברה למכור, למשכן, להשכיר, להחליף אחר במקומו, רק בידיעת ורשות הועד”588. כן מוצאים אנו עוד בתרלד: “למען הרחק מן החברה ומבתי מושבתם כל הדבר הגורם ריב חס-ושלום נוסדה תקנה, אשר אם אחד וחמשים איש מבני החברה, יעידו על אחד כי הוא איש מדנים ותככים יודיעוהו הוועד כי חובתו לצאת מהחברה ונחלה לא יהיה לו בחברתינו ובהר נחלתם וגם אם כבר שילם כל כסף הבנין יושב לו כל כספו וחלק לא יהיה לו בקרב החברה, ויצא גם בעל-כרחו, ואם שכניו הקרובים אל ביתו לא יסבלוהו, ולא ימצאו נ”א איש להעיד, זה מסור בידי הועד וישכילו ויתבוננו היטב, ואם אמת דברו השכנים מוכרח לצאת מביתו ומהחברה“589. בשנת תרמא אשרו שוב בתקנה מיוחדת את סעיף ד' של תרלד הנזכר שלפיה: “אין רשות לשום אדם למכור נחלתו בלי רשיון הזט”ע לאיש הישר בעיניהם”. בסעיף זה נוספה עוד הדגשה: “וכן אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר”590. תקנה מיוחדת אחרת אוסרת לשום אדם, בין יחיד ובין רבים, “לעשות שום בנין או מלאכה או עסק או מסחר שיוגרע בזה הכנסת הקהל, אף אם ירצו לשלם מכיסו להקהל את הגרעון”591. בזה שמרו מצד אחד על הצבור והמושב מפני התחרויות, שלפעמים נובעת מהם, אמנם, הקלה לפרט, כגון תנור פרטי, ואולי גם הזלת מחירים, ואולם יש בהם קלקלה למושב ותכונתו כמושב מאורגן. מכת יסוד מוסדות, שכלפי חוץ נראו כמוסדות צבוריים, ואולם לפי האמת לא היו אלא “מוסדות פרטיים” ולעתים רק שמות של “פירמה” גרידא לקבוץ נדבות, ידועה בדברי ימי הישוב הישן; והרבה גרמו אלה לא רק לירידתם של מוסדות הצבור המוסמכים, אלא גם לקלקלת המוסר וירידתו ולחלול שם ירושלים בכל תפוצות הגולה. לענין זה מכוונת הסיפא של התקנה: “וכן אסור לשום חבר או שכן היושב במאה שערים ת”ו לפרוש עצמו מהצבור בכל עניניהם אף בדבר שלא יגרום כי-אם מעט היזק להקהל, ואפילו להביא הכנסה לאיזו חברה תלמוד-תורה, גמילות-חסד וכדומה אף בהסכם הזט“ע”. כאן היתה השקפה ישובית יותר רחבה, שרצתה לשמור על הסמכות להנהגת הישוב האשכנזי הכללי. בכלל נתחייב כל אחד מהתושבים “לשמור עצמו בכל מעשהו אף בחדרי חדרים שלא יגרום שום היזק או צער לחברו ולשכנו הרחוק והקרוב אף שום השמעת קול או עשן או נדנוד קרקע. ואף אם השכנים הקרובים מוחלים לו, הרשות ביד הרחוקים למחות נגדו… ומחויבים השכנים לשמור עצמם מגרימת היזק לחבירו אף שלא מגיריה דיליה, ויהיה בינהם שלום ורעות ואם יהיה ביניהם דין-ודברים יגישו משפטם אל הועד”592.

וכאן יש להעיר שמלבד “החברים” בעלי בתים במאה שערים, כבר היו עם בנין הבתים הראשונים גם “שכנים” שגרו בשכירות. כאלה יש כבר ברשימת התושבים, שנזכרה לעיל, ועם הרחבת הבנין הלך מספר השכנים הלוך ורב. ענין השכנים כבר נזכר בתקנות תרלד עם התחלת הבנין. בתקנה ד' מדובר על השכרת בית, שאינה יכולה להיות אלא ברשות הועד593. וכן נזכר בהן, שמי שזכה בגורל הקטן “יכול להשכירו לאיש הרצוי לועד”594. בתקנות תרמא בא האיסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר“595, ענין החוזר גם ביחס לאורחים596. על כל פנים היתה כבר בשנת תרמט לפחות מחצית התושבים של שכנים, שכן נזכר מספר המשפחות, מאתים וחמשים משפחות בערך597. בנוגע לשכנים יש לציין, שלא רק שלא היתה להם זכות להבחר לא בכ”ג הבוררים ולא בזט“ע, אלא גם לא לבחור. רשות זו ניתנה, כפי שראינו, רק לבני החברה לפי הנומר ו”כל נומר נחשב לדעה“598. ואולם חובת שמירת תקנות החברה הוטלה גם על השכנים: “אין רשות לשום חבר או להיושב במקום הזה לערער אפילו על תקנה אחת בכל התקנות האלה”599. באשר לחובת הנקיון, מודגש ש”על החברים והיושבים בחברתינו מאה שערים להזהר בנקיון המקום"600 וכן “אסור לשום חבר או שכן היושב במאה שערים וכו' לפרוש עצמו מהצבור בכל עניניהם”601. המסים החדשיים, גרוש או גרוש וחצי לחדש, מוטלים “על כל החברים והשכנים היושבים במאה שערים ת”ו602, משום שמסים אלו חובת הדיר הם. לעומת זה היו לשכנים זכויות שוות בכל צרכי הרבים, בבתי-הכנסת ובתי המדרשות והתנורים ובית-הטבילה, ובית הכנסת אורחים ובתי התלמוד-תורה. “וכל זה שוה זכות השכנים ובעלי הבתים לא יבוכר איש על רעהו”603. בועדי-המשנה לא נזכר שיהיו דוקא מבעלי-הבתים, ונראה שהיו ממנים להם גם מבין השכנים. בנוגע למקום קבוע בבית-הכנסת, שנוהגת בו חזקה, נאמר: “אם ישמרו לשלם דמי שנתם604 יהיה שכן או חבר או מחוץ למאה שערים יש להם דין חזקה”605. התלמוד תורה היה “לבני החברה והיושבים פה ובסביבותיה”606. “חברת ביקור חולים תביא תועלת לכל יושבי מאה שערים”607. בענין גמילות חסד נראה שהחברה נתנה הלואות “לכל איש”608 “לאחינו בקדש”609, כנראה גם ליושב ירושלים סתם. מההדגשה על הצרך בגמילות חסד בפרט בזמן “משך-הדירות”, נראה שמזה נהנו בעיקר השכנים.

סוג מיוחד היה כבר אז הישוב שנוצר בסביבות מאה שערים, היינו מחוץ לתבה המרובעת המוקפת שערים. על ראשית ההתפתחות דברנו לעיל. בסיכום של “ספר התקנות” בשנת הדפסו (תרמ"ט) מדובר בגאון על “הבתים הבנויים סביבותיה”610. אז היו כבר שכונות שלמות בנות למאה-שערים. בשנת תרמו נקנה המגרש הראשון של שכונת בית ישראל. הקרקע לשכונת ויטנברג נקנתה ע“י ר' משה ויטנברג עוד בשנת תרמה, וכן נקנה המגרש של שכונת שערי פינה בין מאה שערים ובין בית-ישראל בשנת תרמח. מתוך התקנות נראה, שכבר לפני שנת תרמא, הצטרפו לשכונה כמה מהגרים בסביבה ו”נשאו גם במשא הקהל“611. שם נקבע ש”הדרים מחוץ למאה שערים ונושאים במשא הקהל כהיושבים פנימה זכות אחד להם בדבר התנור עם החברים", וכן בחזקת מקום בבית-הכנסת והתלמוד תורה.

 

יב. התרחבות הבנין מבפנים לשכונה    🔗

מקום מיוחד בסדורים תופסים הבנינים הנוספים על התכנית. לפי התכנית היו הבתים צריכים להבנות בארבע שורות בהיקף התבה, המקום הפנוי באמצע נקבע לבורות ולבית הכנסת612. מתחילה לא נתנה רשות גם לגדור החצרות. לפי תקנות תרלד613 נתנה רשות כזאת בהסתייגות מיוחדת: “מי שלוקח שני בתים או קרובים או אוהבים הרוצים להיות בתיהם קרובים וסמוכים זה לזה ולהגביל חצרם להם לבדם, ישתדל הועד להפיק חפצם בכל האפשרות אף אחרי הגורל הראשון, ואחרי הגורל השני יותן החפץ הזה בלי מפריע”. ואכן בתקנות תרמא, אחרי הגורל הגדול, נאמר: “הרשות ביד כל אחד לגדור גבולו ולמנוע הילוך המים ממנו מהחצרים וגגות של חברו”614. כאן נזכרה יתר על כן תקנה בדבר מחיצות בין הבתים: “אם איש ירצה לעשות מחיצה בינו לבין שותפו – אף שעמד כך כמה שנים בלא מחיצה לא מהני מחילה – מחויב השותף ליתן לו חצי הוצאות כותל אבנים וחצי מקום הכותל615, ולא יכול לומר לו די לי בכותל מהוצא ודפנא”616. ובתוספת לזה מדובר על כך ש“שכן יכול להכריח שכנו לבנות בין שניהם גבול או גזית” ולא מהוצא ודפנה “דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו”617. נפרדו הרשויות עד כדי כך שתוקנה תקנה ש“אם יפתח איש חלון או פתח לרשות חברו אף אם אינו מזיקו בהיזק ראיה מחויב לסתום תיכף, ולא מהני בזה חזקה, כי כן קבלו עליהם החברים”618. בתקופה ההיא כבר סודרה התכנית של שורות אמצעיות בתוך התיבה619, ותוקנה רק תקנה שגם בשורות אלו אין רשות לבנות, כי-אם לפי סדר עמידת כל בניני החברה, שלא יתקלקלו הדרכים וכדומה620. שאלת רשות היחיד ורשות הרבים נעשית אקטואלית ומתקנים תקנות בענין זה: “כל המוציא איזה בנין לרשות הרבים אין לו תקנה, ולא מהני בזה מחילה, ואף שזה שייך לחברה פרטית ולא לרבים בעלמא, ואינו מועיל בזה רשות הזט”ע במעמד אנשי העיר“621. “וכן לא יפתח איש פתח בית-הכסא לרשות-הרבים ואף למבוי שאינו מפולש, ואין מועיל רשות זט”ע ולא מחילה וכן הותנה בזה שכל המבואות שייכים זה לזה וכמפולשים יחשבו”. “וכן חלונות של יחידים הפתוחים לגבול הקדש אין להם חזקה לעולם, ויכולים הקהל לסמוך בנינם בקצה גבולם ממש ולסתום את חלונות היחידים מכל צדדי גבולם בכל עת שירצו”.

ענין מיוחד נעשה אז בנין העליות על הבתים, שהיו מתחילה רק על הקרקע וכן מרתפים מתחת לקרקע ובתים נוספים באותה חצר. אחרי הגורל הגדול בשנת תרמא הותר בנין עליות ומרתפים. אחרי הגורל השני הותר לכל אחד “לעשות בחלקו כחפצו ורצונו בכל אחוזתו ובנין ביתו מתהום ארעא עד רום רקיעא622 “ואם ירצה אחד לבנות על גגו וחצרו הרשות בידו לבנות”623, כלומר לא היה גם חוב להשאיר מקום פנוי בחצר. ואולם בענין זה תקנו תקנות שונות השייכות לשכנים או לצבור ורשות הרבים. “מי שירצה לבנות עלייה על ביתו אין שכנו יכול לעכב בשביל קלקול גגו, כי אם שמחויב הבונה להשליש הוצאות לתקן תיכף כל מה שקלקל ולהחזירו כבראשונה. אמנם בימי הגשמים או קרוב להם יכול למחות בידו ואם התחיל בימי הקיץ ונתעכב עד ימות הגשמים מחויב הוא לתקן את גג חברו באמצע בנינו, ולעכב בנינו עד הקיץ, ואחר גמר בנינו יתקן פעם שנית”. רשות נתנה לכל אדם לבנות בית או עליה או מרתף בחצר המשותפת “ובזמן שירצה שכנו להשתמש בכותל הזה או לסמוך בנינו לכותל אף במקצתו מחויב הוא לשלם לו חצי הוצאות כפי שומת הזט”ע וטרם ישלם לו אין לו רשות להשתמש בכותל או לסמוך לו”. לעומת זה חיב הבונה כותל על המיצר כשהוא עושה ארונות בכותל להשאיר מקום שגם שכנו, כשיבנה, יוכל לעשות ארונות מצדו, כמו שעשה הוא, ולבלי להעמיק ארונותיו בעובי הקיר יתר על המדה624. בענין חפירת בור או מרתף, במקום סמוי מן העין, מודגש במיוחד ש“הוא מחויב להעמיד המחיצה בקרקע (היינו מתחת לאדמה) על מיצר שניהם”. וגם כאן חוזר התנאי ש“אימת שירצה חברו להשתמש בכותל הזה יתן לו חצי הוצאותיו”. תקון מיוחד תקנו בנוגע לחציבה בסלעים לצורך הבור או המרתף, שאי אפשר לדייק בזה במצרים מפני הסלעים מצד אחד, ומצד השני יכול גם להגיע היזק לבנין השכן מתוך ההפצצה של הסלעים באבק-שריפה. לפיכך נקבע ש“אם יצטרך לחצוב באבן מחויב חברו ליתן לו הוצאת חציבת המקום הנכנס לחלקו תיכף בעת החציבה. ואם לא ירצה חברו יתרה אותו בפני הזט”ע והם יתנו לו כתב תעודה לזכרון ההתראה, והוא נפטר מלחפור בגבול חברו, ואם ירצה חברו לאחר זמן לחפור בגבולו מחוייב הוא להרחיק (מגבול חברו) בכדי שלא יגרום לו נזק, וכפי ראות עיני הזט“ע. כנראה שתקנה זו לטובת החופר בראשונה היתה מכוונת לעודד את רבוי הבורות הפרטיים בכדי לכנס בהם מים, כשם שנתנה לאלה החופרים בורות גם רשות להשתמש לצרכי בנינם במימי הבורות הצבוריים, בה בשעה שלבנין עליות היה הבונה צריך לשלם שלש לירות טורקיות כדי לקנות זכות למים625, ולבנין לא נתן לו מים מן הבורות626. כן יש תקנות לשמור על רשות הרבים בעת הוספת הבנינים. בענין הוצאת זיזין וגזוזטראות ונטיית אילן לרשות הרבים נהגו על פי תקנות ההלכה היהודית627. בענין המרתפים נמצא סיג מיוחד, ש”הנומערין (השורות האמצעיות שבצד הבורות הצבוריים והצנורות) אין להם רשות לעשות מרתף ולא שום חפירה וכדומה תחת הקרקע טרם ראיית הועד את המקום, שלא יגרום חס ושלום היזק להבורות"628. וכן נזכר דבר זה בענין הביבין שנתנה רשות לסדרם ליד החצר מתחת לדרך “זולת אותם הסמוכים להבורות אין להם רשות זה מפני קלקול הבורות”629.

בשנת תרמ"ט היו כבר בתים נוספים גם בחצרות. מלבד הבתים “הנומערין” נזכרים “הבתים והבנינים הקטנים אשר בנו החברים אחרי הגורל על חצרותיהם”630.

 

יג. נקיון ומים    🔗

דאגה מיוחדת הוקדשה בתחילה לנוי המושב ונקיונו. בתקנות תרלד כבר מדובר על דבר “נטיעת אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי המקום”631. במקום עצמו נמצאו עצי זית מקדמת דנא632. כבר הזכרנו לעיל את החששות שנתעוררו בענין נטיעות בירושלים מצד ההלכה633. ואולם הבונים הראשונים ראו את מאה-שערים “נראה לעין כל בהודה והדרה”, “בתים בנויים ועומדים לתלפיות”634. בדברם על התקנה בענין שריית טיט והכנת אבנים ברשות הרבים לשם בנין, בין בימות החמה בין “בימות הגשמים”, שנהגו בזה לפי ההלכה היהודית635, הם מזכירים את ענין נוי העיר, “דמשום נוי העיר אין בני העיר יכולים למחול ולא גזבר”, ומוסיפים “יגל נפשנו תודות לאל שזכינו לראות בנין עיר בחורבת ירושלים לתפארת ישראל ונוהג בה דין נוי העיר. ה' יזכנו לראות בבנין העיר על מכונה בב”א636. וכן נתן טעם בנוגע לעשן שאסור להעלות בשכונה “מטעם נוי א”י“. מטעם זה גם אין רשות לשום אדם לעשות רפת בקר או גדרות צאן אף בביתו וחצרו בלי רשיון הועד”637. חלק מהכנסות המושב הוקדש כרזרבה לנקיון הבורות והשווקים“638 והמסים הרגילים הוצאו בחלקם לכבד השווקים639. במקום המדבר על כך נאמר בהערה: “וכל אשר יזיד לשפוך אשפתות בחוץ, אשר על ידן יוגרם איזה נזק, אף שחפקיר רשותו ובורו דין בור להם”640. כן קבלו עליהם למען לא יאונה מכשול641. בסעיף מיוחד נאמר “והיה מחנך קדוש זו מצות עשה בתורה, על כן מחוייבים כל החברים והיושבים בחברתינו מאה-שערים ת”ו להזהר בנקיון המקום כל אחד ואחד הן ברשותו ןהן ברשות הרבים שלפני חצרו, וכן בנקיון בתי המחראות שלא יגרום חס-ושלום נזק בבריאות האויר כידוע ולא ישפכו אשפתות ומים סרוחים, והעובר על זה פעם ושתים בשלישי ענש יענש. ולהשומעים יונעם”. בשאלת הנקיון יש להעיר על שני דברים: ביבין צבוריים לא היו בתחילה, ואולם נתנה רשות ביד כל חבר לעשות לו ביב מתחת לדרך אצל חצרו, באופן שפי הביב יהיה בחצרו ושהכיפה תהיה חזקה, ונמוכה מהדרך “וישפוך עליה עפר הרבה להשוות פני הדרך”. “מקום פיתוחו לנקיון יהיה דוקא בחצרו לא ברשות הרבים”642. כמו כן “לא יפנה איש פתח בית-כסא לרשות הרבים”. “הוצאות נקיון בתי המחראות המשתייכים לשנים חל על שניהם”643.

סדור המים תופס אף הוא מקום חשוב בסדרי השכונה ותקנותיה. כבר ספרנו על שלשת הבורות שחפרו במשך זמן בנין השכונה644, וכן על העדוד שנתן לחופר בור פרטי בחצרו645. הכנסת המים העודפים, כלומר של זה המשתמש במים לשם עסק או מלאכה עודף על מכסת המים, שנקבעה לשמוש הרגיל, הוקדשה לחפור בורות חדשים. בתרמא מבליט ספר התקנות בגאון ש“צער חסרון המים אשר יסבלו רוב יושבי ירושלים לא תדע החברה, כי על מים רבים היא יושבת”646. הדאגה למים תפסה מקום ראשון עוד בתקנות תרלד והוטל על בני החברה לתת לצורך בנין הבור השלישי חלק כחלק. בקשר עם זה כבר העירו שם ש“משפטי המים להשכנים והבנינים וכדומה יבואו ב”ספר התקנות בפנקס החברה“647. במשך הזמן הכילו הבורות הצבוריים יחד נפח של 9160 אמות מעוקבות, את המים היו מכנסים לבורות מן הגשמים בחורף דרך הצנורות היורדים מן הגגות648. כשם שהיה נהוג גם בשכונות שנבנו אחר-כך. ואם כי “צנורי המים שעל הגגות כפי שחלקה החברה זכה כל אחד בשלו עד עולם” נעשו “תקוני הצנורות כפי מה שנראה מהכנסות הצבור על-ידי-הועד”649. “ואם יצטרכו לסתור איזה צנורי מים אין היחידים יכולים לעכב כי היא טובת הכלל”, מלבד דרך הצנורות היו מקווים מים גם מן הגגות, החצרות והרחובות, ביחוד כשהיו שנות בצורת ומי הצנורות לא היו מספיקים למלא הבורות. מתוך כך יש להבין גם את ההוצאה המיוחדת לנקיון השווקים הנזכרת יחד עם נקיון הבורות ותיקון הצינורות “שילכו המים נקיים אל הבורות”. הלוך המים דרך הגגות והחצרות בחרף נמצא גם בתקנה הנותנת “הרשות בידי כל איש לגדור גבולו ולמנוע המים ממנו מהחצרים ומהגגות של חברו ואך להשורה העומדת על דרך המלך מחוייבים החברים לפנות דרך למימיהם מחצר לחצר עד יגיעו לצנור הבור או להצנור היוצא לחוץ, כי השורה הנזכרת נמוכה מרשות הרבים שאצלה ואין דרך שיבואו המים לצינור, כי אם דרך החצרים והגגות”650. דאגה מיוחדת לבורות נמצאית בשמירה על הבורות מנזק של בנין המרתפים, בורות וביבין, הנבנים סמוך לבורות הצבוריים651. במשך שנות הבנין ניתן מים גם לצורך הבנין מבורות הציבור652. ואולם אחרי עשר שנות הבנין על הבונה וביתו-שבמאה וארבעים בתי החברים – לקנות מים לצורך הבנין. מפני הדחק במים השתמשו לצורך בנין במים שנקוו בגבים (דזארעס) ואלה “יכול (הבונה) בימות החורף ליקח מהדזארעס”. הנחה מיוחדת נתנה להשתמש במי הצבור “לאשר יעשה בור בחצירו”653. הבונה עליה, עליו לשלם שלש לירות טורקיות “ובזה הוא קונה זכות בהבורות גם לאויר גגו שלמעלה כפי הזכות שיש לו למטה”. מכסת המים לשמוש נקבעה ל”עשרים נאדות לשבוע לנומער“654. “אם יעשה איש איזה עסק או מלאכה שצריך לזה מים יותר מעשרים נאדות לשבוע ישלם בעד המים כפי שומת זט”ע”. ואולם מים נתנו לו מהבורות הצבוריים655.

 

יד. שמירה והגנה    🔗

חלוצי ירושלים ראו את עצמם כבונים הראשונים, שבי ציון בימי עזרא ונחמיה ומהם, מכוח עבודתם המתמיד ומהתלהבותם הבלתי פוסקת, שאבו גם הללו עוז ועדוד. תמיד עמדה לפניהם דמות אבות-אבותיהם, בוני ירושלים והמקדש אשר “כולם כאחד כקטן כגדול זקנים ונערים הטו שכמם למלאכת עבודת הקודש הזאת, בכל מלאכה בחמר ובלבנים, לא נחו ולא שקטו. הלילה להם למשמר והיום למלאכה ושופרות מוכנים בידיהם להריע ולהצריח בפחד פתאום… וככה לא התרפו ממלאכתם ולא הרפו ידיהם. ובעוז כוחם עמדו על מעמדם כאריות גבורים, כעמודי שיש נגד כל מקרה כל פגע כל אסון כל נגע עדי חפץ ה' הצליח בידם להעמיד את חומת ירושלים על תלה סביב וליסד היכל ה' על מקומו הראשון”656. ואמנם כבר הזכרנו לעיל את החלק בעבודה ממש, בחמר ובאבנים, שלקחו גם גדולי העסקנים של מאה שערים כר' אברהם קורפו, ר' בנציון ליאון, ר' זלמן בהרן, הר“י רבלין והרמ”צ לעווענזאהן657, אך גם הילדים השתתפו בעבודה לפי כחותיהם; כשבאו מ“החדר” היו נושאים אבנים לבנינים ומסייעים לעובדים658, ואף הילדות הקטנות עזרו בבנין.659

על מצב הבטחון בכלל מסופר בספר התקנות, ש“עד העת ההיא לא הרהיב איש יהודי את נפשו לצאת את החומה ולחוץ, כי אך עשרה צעדים כאשר הלך האיש משערי העיר וחוצה היתה סכנה איומה מרחפת על ראשו, וסביב ירושלים על כל מגרשיה היתה תוהו ובוהו ונשקף על פני הישימון, ואך שודדי יום כמלאכי משחית נראו לפעמים על פני הכפים והצורים הנוראים אשר שממות עולם עליהם”660.

“מי אכזר יחרף נפשו… להיות כמטרה לחצי זעמי שודדי יום ולילה אשר יחדו יסלו עליהם דרכם וגדודיהם יחנו מסביב וירמסו ויטרפו ואין מציל”661. בנין השכונה בצורת תבה סגורה עם שערים, מנעולים ובריחים גם הוא נעשה לשם שמירה והגנה. אפשר הדבר שהתקנה בדבר חלון, שבתנאים ידועים אפשר לפתוח לרשות אחר – מה שהיה אסור בדרך כלל – נבעה מטעמי הגנה. הדבר הותר “כשהיה כתוב ונרשם בפנקסי הקהל, כי כן הותנה מטעם כמוס”662. כל עוד לא נסגרה התבה – עד שנת תרמ – היתה השכונה בלתי מוגנת, ובזמן בנין הבתים הראשונים הקימו להם סביב גדר אבנים גבוהה וחומת עפר להגנה663. בעצם התקנות לא נזכרה שמירה אלא פעם אחת בענין “הוצאות העיר”, שנכללו בהם “לשכור שומר ונכרי לשבת ויום טוב”. לשם שמירה נהגו להדליק פנסין בלילות החשכות“664. בספר החשבונות של הר' אברהם פראסט-קורפו, שתחת ידי נמצא חשבון מיוחד בשם: “חשבון מהשחור”665 משנת תרלז: מי”ט כסלו תרלז עד כ“ד סיון קבל בתשלומין לשעורין 860 גרוש ועשרים פרוטות. במקום שני באותם החשבונות נזכר גם שמו: “ר”ח תמוז נתתי לחאג' אחמד 35 גרוש”. בתחלה היה השומר מסתובב בפנים התבה אחרי שנעלו השערים בלילה. ואולם אחרי שהיה מעשה ופרצו גנבים בקיר מבחוץ דרך החלונות ונכנסו לבית אחד, תקנו, שיהיו השערים ננעלים והשומר היה מקיף את השכונה מסביב666. לשומר תקנו חדר בתוך קיר השער האמצעי667, ואולם מלבד השומר הערבי ארגן הרי“ר חברת “בעלי לינה ושמירה”, רובם מתנדבים לשמירה בישובים החדשים: נחלת שבעה, מאה שערים ואבן-ישראל, שנוסדה סמוך לכך, בשנת תרלה668. מלבד תושבי השכונות היו בחברה זו גם מתושבי העיר העתיקה, שהיו יוצאים לעת ערב בקבוצות ללון בשכונות החדשות ולשמור חליפות, כשהיה עדיין הישוב מצער. השומרים היו מתחלפים בחצות הלילה669. שמירות כאלו של התושבים, לפי התור, נמשכו עוד בימי ילדותי, ביחוד בלילות החרף הארוכים, הגשומים והחשוכים; בתקופות שנה אלו רבו הגנבות. השומרים האלה היה מתפקידם לעתים קרובות להיות שומרים ל”שומר", לחאג', שלא ילך לו לחדרו או לאחת מפנות השכונה לישון. לעתים היה גם חשוד שידו עם הגנבים, באשר לפנים היו מארגנים גנבות כאלו שומרים, שפטרום מסבות שונות.

מלבד השמירה המקומית בכל שכונה היתה כבר אז שמירה כללית מאורגנת, שנקראה בשם “השמירה המשולשת” לשלש השכונות הראשונות: נחלת שבעה, מאה שערים ואבן ישראל. בין שלש שכונות הללו סללו שביל הצלה מיוחד שהיה עובר בתוך השדות השוממים, לקשר ביניהן. השביל נמשך מנחלת שבעה עד מאה שערים, במקום שנמצא כיום רחוב הרב קוק ורחוב החבשים, וממאה שערים, ועד אבן ישראל עבר השביל על יד קבר עכאשה והמסגד שליד זכרון משה, ומאבן ישראל נסב השביל עד נחלת שבעה מאחורי דרך יפו, מדרום לה. באמצע השביל היו שתי תחנות; התחנה האחת בתוך בין נחלת שבעה ומאה שערים, במקום שעליה נבנתה חצר “בית-דוד”. שם עמד בית-כפרי על מגרש מוקף אבנים, שכרו את הבית הזה והושיבו בו את גר הצדק אברהם חסן ושלמו לו שכר חדשי, שיהא נמצא הכן כל הלילה בבית זה. כשנודע הדבר, שמגרש זה עומד להמכר למנזר הרוסים, הזדרזו, ביזמת רבי שלמה זלמן בהרי"ל לעווי, והמגרש נקנה תחלה על ידי רבי יעקב לייב לעווי והגאון רבי מאיר אויערבאך ועוד באותה שנה נמכר להגביר ר' דוד רייז, שבנה החצר על שמו “בית-דוד” והקדישה670. התחנה השניה היתה בתוך צריף קטן שהעמידו בחצר המסגד הנזכר בתשלום שכר מועט לשומרי המסגד, והושיבו בצריף יהודי מוגרבי אחד בשם בכור. לשומרים נמסרו פנסים, שהיו נותנים בהם אותות וסימנים כפי שנקבע מראש לכל מקרה671. היתה אמנם גם שמירה של שוטרי הממשלה שהיו מסובבים מזמן לזמן את השכונה672. ואולם לא הממשלה היתה ממנה אותם לכך, אלא שמלאו תפקידם בעד טובת-הנאה וקשרי ידידות שהיו בין הממשלה והשוטרים ובין “ועד כל הכוללים, כנסת ישראל” ואמסטרדם673.

ראש הדגל של השמירה במאה שערים היה הר' אברהם פראסט-קורפו. בראש “השמירה המשולשת” לשלש השכונות עמד הר“י ריבלין, שהמציא את הכספים לכך. גם בעד מפעלו זה שקל הרי”ר למטרפסיה, וב“הצפירה”674 התקיפוהו, כשלא שלמו זמן מה לשוטרים מחסר כסף. גם בשנים שלאחר-כך, כשגר הרי"ר באבן-ישראל, ומאוחר יותר במשכנות-ישראל, היה סר ללון שתי פעמים בשבוע במאה שערים, ובכל פעם שהיה חשש לדבר, היה קם בלילה, לוקח אתו שוטר ומסובב את שלש השכונות. לעתים קרובות היה מסדר סעודות לחברי אגודת “בעלי לינה ושמירה” בלילות בשירה ובזמרה, והיה מעניק זכויות מיוחדות אחרות לעוסקים בשמירה675. הרבה מספרים הזקנים בדבר סעודות של מצוה, כגון סיום מסכת, שהיו מסדרים לעתים קרובות בימים ההם בשכונות כדי להפיג הפחד בלילות. בבית אחד התושבים הראשונים, הר' שמחה לונדנר סלויציג היו מסדרים סעודות מלוה מלכה במוצאי-שבתות676. הטבריני ותזמרתו, שאמנם לא ידעו לנגן יותר משלש מנגינות היו מיטיבים נגן בסעודות אלו. כשהיתה החבורה סובבת ברחוב לשמור היו שרים את הפסוק: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל677.

המנצחים הראשונים על השמירה בזמן הראשון היו: ר' מרדכי בן נח שולמאן678, שהיה מצטיין בגבורתו; חכם נסים, שמש ספרדי, שהיה גבר אלים ור' דוב בר מוני “בערל מונעס”. מקיצי השומרים ונותני אותות אזעקה היו: ר' הלל ריבלין679 במאה שערים, שהיה מכונה “בעל-הפעמון” (דער מיטן גלעקיל) על שם הפעמון680 שהשתמש בו בשעת הצורך, ור' שמעון שמש681 מונזון בשכונת אבן-ישראל. בהרבה מקרים רציניים מלאו שני אלה תפקידים מתוך סכנת נפשות ממש. היו גם בעלי אקדחים, ביניהם רבי יהודה ראב, מראשוני פתח-תקוה, ר' מנדיל גרובער ווקאף, נכדו של הגאון רבי ישראל משקלוב, בעל “פאת-השולחן”, ור' בעריל טענצער (מרקד)682. על בעלי האקדחים דרש הרי"ר; “כחצים ביד גבור כן בני הנעורים”683; כחצים – כחוזי “חזון-ציון”684, שכן “ביד-גבור” בגמטריה “חזון ציון”, כן בני הנעורים-המחזיקים בנשק להגנה.

בענין השמירה נשארו אפיזודות שונות. ר' שלמה בירער685 מספר: בליל שבת אחד אחר חצות, שבועות אחדים אחרי ההתנפלות על נחלת-שבעה בשנת תרלה, שמע הרי“ר בחלומו קריאות; “ליל שמורים” פעמים אחדות686, ושיער שאירע משהו במאה שערים, שכן “ליל שמורים” בגמטריה “מאה-שערים”. הוא גר אז בשבתות בנחלת-שבעה; מיד עלה על הגג ושרק בחליל, באו לקראתו קומיסר ושני שוטרים, אמר להם: “בואו ונמהר למאה שערים”, והלך אתם יחד גם, ר' שלמה בירער; בדרכם מצאו את הגר אברהם חסן רץ לקראתם וספר להם, שפניו מועדות אל הרי”ר, משום ששמע צעקות איומות מצד מאה שערים. כשקרבו לשכונה שמעו קולות קוראים לעזרה; “הצילו”. הקומיסר והשוטרים ירו ברוביהם באויר, וחשש הרי"ר שקולות היריה יבהילו את תושבי מאה שערים עוד יותר, רץ לפניהם הוא ור' שלמה בירער כשהם צועקים בקול: “הננו כאן עם שוטרים”. ואכן היו במאה שערים שני שודדים שירו יריה אחת וברחו. מיד יצאו אחדים מהתושבים מבתיהם, וסובבו על כל הבתים כשהם מודיעים; “ר' יאשע כאן עם שוטרים. הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו”. ותיכף הלכו כולם יחד מבית לבית, ונתנו תרופות וקוניאק לאותם שנבהלו, ביחוד לנשים, “מי יתאר – סיים ר' שלמה – את הסכנה והתשועה שהיתה אז”.

מקרי ההתנפלות אירעו אמנם במאה שערים, כשם שקרו בשאר השכונות הראשונות687 ויותר מהם. כשבנו את הבור הגדול נהרג ערבי שנשא על גבו אבן-גדולה להורידה לבור. וקמה מהומה מחשש של התנפלות הערבים ואולם המאורע הזה עבר בשלום688. מאורע שנחרת בלב הראשונים הוא ההתנפלות על בית ביילע האמריקאית. בעלה ר' שמואל, שהיה מראשוני התושבים במאה-שערים נהרג בהתנפלות זו וממנה נתקו נזמים וקרעו את אזנה. במקרה זה התערב גם הקונסול האמריקאי; שמהר למקום. השודדים היו חיות רעות ממש. היה גם מקרה שבאו לאנוס אשה, והנפח יוסף לורך נלחם בהם ונצחם. בין הגבורים אמיצי הלב שנלחמו בערבים זכורים ר' בן-ציון ליאון, ר' אלטער אנטיפאלער, ר' בן-ציון קורניל, האחים ר' זונדל ור' אברהם פח ור' הושע זקס. ביחוד הצטיין בזה ר' גדליה בקר, שמאימתו פחתו ההתנפלויות. הוא היה בעל כח ואמיץ רוח ולב. נוהג היה לתפוס את הגנבים, להכניסם בעצם היום לעין כל לבית-המרחץ, לטבול רצועה במי המקוה, ולהצליף עליהם, עד שנפלה חתיתו על כל הגנבים בסביבה689.

המפורסמת בין ההתנפלויות היא ההתנפלות, שבה נרצח ר' ישראל חיים שעהנבוים ביום ב' ניסן תרמ בידי שודדים690. השודדים באו לכתחילה, לפי מה שמספרים, להנקם בר' גדליהו בקר; לדברי אחד הזקנים, בא שודד אל החאג' ובקש ממנו לתת לו מקום ללון במאה-שערים. כשלא נתן לו התחיל להתחצף, ירד ר' בן-ציון ליאון ובקש לאסרו ואמר לחאג' בערבית: “תן לי חבל”. כששמע השודד כך התחיל להתאבק ונתאספו התושבים. ר' ישראל חיים שעהנבוים נאבק אתו ונהרג. בהתנפלות זו נפצעו גם הר' משה צבי לעווענזאהן ור' אשר זליג בלום691. לפי עדות אחרת נפצע אז גם הר' הושע זקס חלוץ692; ולפי עוד עדות גם ר' אלטער אנטיפאלער, ר' מרדכי בן נח, ר' יחיאל הקר ובנו ר' לייזער וכן ר' יעקב רייפמן. כבר הזכרנו שאחרי רצח זה מהרו להשלים ההיקף, שעד אז לא היו אלא שלש שורות. היתה גם התנפלות על שני ילדים שהלכו ללמוד לעיר העתיקה בחורבת ר' יהודה החסיד, ואנסום. מנהל התלמוד תורה “עץ חיים”, הר' זלמן חיים ריבלין, תבע את האנשים על-ידי הקונסול הבריטי, ושלמו פצויים693.

גם מריבות פנימיות קרו. היה מעשה ואדם גס בשם פרידלנדר מבסרביה חרף את בני מאה-שערים ופרצה מריבה. הדבר קרה בפורים וקראו לו “פורים של מלחמה”. ב“מלחמה” זו נטלו חלק בראש רב“צ קורניל, ר' אלטער אנטיפאלער והאחים פח694. כן מסופר, שפעם באו גנבי ליפתא ואיימו שיטבחו את כל תושבי מאה שערים. הלכו הר”ז בהר“ן ורב”צ ליאון והביאו חיל טורקי להגן על השכונה695. בשנים שאחרי כן, קרה רצח התימני, שהרגו המסיונר הגרמני כנזכר לעיל. המעשה היה כך: תימני זרק מה שהוא לחצר הגרמני. כעס הגרמני ושלח משרתו לקרוא לתימני בערמה ולהגיד לו שהגרמני חפץ למסור לו עבודה. התימני בא והגרמני בעט בו והרגו. אז החרימו היהודים את הגרמני וכל משפחתו. שלא יעסקו אתם במסחר696.

 

טו. התנורים והאופים    🔗

אחת הדאגות הראשונות, במה שנוגע לצרכי הרבים, היתה הדאגה לבנין תנור, שבו היו כל בני השכונה אופים לחם, כדרך שהיה נהוג גם בעיר העתיקה, וגם בשכונות שנבנו אחר-כך697. יחד עם בנין עשרת הבתים הראשונים, בסוף קיץ תרלה, כבר נבנה התנור ונשלם עם תשלום עשרת הבתים השניים698, ליד בית-המדרש “ישועת-יעקב”, מתחת לבנין הישיבה699. בשנת תרמא כבר היו תנורים אחדים700. במקום אחד הננו מוצאים בחשבונות הכספים: בחצר “בית אברהם”, השייך לתלמוד תורה, תקון תנורים וחשבון תנורים וכל מכשיריהם701. תנורים אלו היו של “הקדשות”, שהקדישו מנדבים על-מנת שהכנסתם תהיה קודש לדברים שבצבור או לדברים שבצדקה702. התנורים היו רשומים “הקדש וואקעף בנימוסי הממשלה”. “ולא ינתן עליהם קושאן לעולם”. הם עמדו תחת השגחת ועד השכונה: “הועד הזמני יהיו תמיד משגיחים עליהם”703. לפי התקנות נקבע, “כי התנורים יושכרו בכל שנה במאזאט”704 – בהכרזה פומבית – לכל המרבה בשכר חכירתם. הם היו נשכרים “לאופים מובדלים” ולא כל התנורים לאופה אחד. הכונה היתה שלא לרכז את ענין האפיה ביד אחת, משום תקנת מעשה האפיה שיהיה טיבו משובח, שלא יוכל החוכר לעשות כרצונו. בנידון זה עוררו את האופים להתחרות זה בזה בטיב מלאכתם: “אכן להתפאר במלאכתם להשביע רצון בעלי הבתים כל המרבה הרי זה משובח”; ואולם בתקון לסעיף זה נאמר: “ואם יראה הועד לפי דעתו שיותר טוב להשכיר לאחד יכולים לעשות כפי שכלם בצדק ואמת”705. ואמנם מקרים כאלו היו במציאות. הרב רבי שמחה הלוי סלויציג, מראשוני תושבי מאה שערים, היה חוכר את התנורים ושוכר אופים. הועד היה מחדש את החוזה (קונטראקט) בכל שנה “וכל אופני האופים יבואו תמיד בהקונטראקט שיעשו הועד עמהם בכל שנה ולפי העת והזמן”706. לשם פקוח על עניני האפיה נתמנתה ועדת-משנה של שלשה אנשים שתפקידם היה לפקח “שלא יפריזו על מחיר האפיה יותר מאופי ירושלים עיה”ק, ולא יסיגו איש גבול רעהו“, היינו שלא יאפו למי שמנשאר חייב לאופה השני, ולא יקבלו בעל-הבית שיעזב את האופה השני באמצע חודש ולא חודש לפני הרגל707 ולפני הפורים”. תקנה אחרונה זו תובן בשים לב שברגל ובפורים היו פועלי האופים מקבלים מתנות כסף מאת בעלי הבתים, ענין שהיה נוהג גם בשכונות שנבנו אחר-כך. כפי שהזכרנו כבר הוטל על האופים להיות בטובתם ושלא בטובתם גובי המס החדשי שהוטל על החברים והשכנים708. מלבד זה נתחייבו האופים לאפות לחם בחנם לאורחים המתאכסנים בהכנסת אורחים שבוע ראשון בלי תשלום709. מתוך התקנה “שהדרים מחוץ למאה-שערים ונושאים במשא הקהל היושבים בה זכות אחד להם בדבר התנורים עם החברים” נראה, שתנורים אלו שמשו לכל הסביבה. בכל אופן נאמר מפורש שבענין התנורים, כמו בשאר צרכי הרבים, “שוה זכות השכנים ובעלי החברה לא יבוכר איש על רעהו”.

לאופים הראשונים נמנו כאלה שהביאו תועלת מיוחדת לשכונה, כמו שנמסרו עבודות שונות למגיני השכונה כנזכר לעיל. ביחוד יש להזכיר את ר' גדליה בקר, האופה הראשון. הוא היה אדם פשוט ויקר, מוכן לעזור לכל בכל עת צרה710. ר' גדליה בקר היה ממזריץ או מבריסק, והצטיין בהגנה ובשמירה; הוא היה גבה קומה, זקנו הצהוב נמשך עד לחזהו ופאותיו ארוכות, היה חובש שטריימל בשבת. מטבעו היה מעורב מאד עם הבריות ומוכן תמיד לעזור. ר' גדליה בקר עזב אחר-כך את הארץ ונסע לאמריקא, ואחרי שנים מספר חזר משם, כשכל תכונתו נשתנתה. היה מתבודד ומעין מרה שחורה נפלה עליו. נסתלקה מעליו “אתערותא דלעילא”711. אתו יחד היה אחר-כך, כשחכר ר' שמחה סולבייציג את התנורים, האופה הר' אליהו גודאל, חתנו של רבי יעקב ספיר בעל “אבן-ספיר”, שהיה גם הוא תלמיד חכם ורב פעלים בישוב מסביב למאה שערים וכן בישוב החקלאי712. בזמן יותר מאוחר היו האופים בפועל ברובם מעדות המזרח713.

בין מוסדות השכונה יש עוד להזכיר את “בית-הטבילה”. מתוך צרכים דתיים נבנה “מקוה טהרה” כבר בסוף קיץ תרלה, ובשנת תרמט נזכרו “בתים למקואות טהרה”. לפי התקנות “מחויבים למנות על בית-הטבילה תלמיד חכם מיוחד היודע להורות וישגיח שיהיה בתקון הכשר לבנות ישראל, ואין לשום אשה ללכת למקוה אחרת, זולת להמקוה השייך להקהל”. טעמה של תקנה זו הוא לא לשם “הכנסה צבורית”, אלא כדי לשמור על חוקי הטהרה כדין וכדת.

 

טז. בתי-כנסת ובתי מדרשות    🔗

במשך תקופה זו, משנת תרלד עד שנת תרמ“א, נתרבה גם הרכוש הצבורי. בתקנות תרלד כבר מדובר על “הנחלה המשותפת לכל החבורה”, היינו הככר, המקום הפנוי בתוך ש”נשאר בשותפות לכל החברה“. “שלא ינתן עליו שטר מכר לעולם”714. “על חלקו – של כל אחד הנכלל בתוך שדה השותפות – לא יותן היג’ע (שטר-מכר) לעולם ולא ימכר ולא יגאל”715. הבורות נחשבו אף הם לקנין הצבור. וכן הכתלים המשותפים שבצדי השערים716. במשך הזמן הלכו ונתוספו עליהם קמעא קמעא: “בתי-הכנסת ומדרשות והחצר אשר סביבותיהם, התנורים, בית-הטבילה, ובתי-הכנסת-אורחים ובתי תלמוד-תורה”, רכוש צבורי, שנבנה בחלקו מהכנסות החברים ובחלקו מנדיבים “שלא ינתן עליהם קושאן לעולם. רק יהיו הקדש (וואקעף) בנמוסי הממשלה717. מלבד אלה היו כבר אז בתים מקדשים לקרן-קיים, שפירותיהם היו קודש לעניני צדקה שונים, ביחוד לתלמוד-תורה718. באותו זמן כבר היו במאה שערים גם בתי-הקדש שהקדישום בעליהם “להיות יושבים בו תלמידי חכמים עניים, חליפות מספר שנים על-פי הגורל ועל-פי דעת הואקילעס (האפוטרופוסים)”. כאלה היו נומר 20, נדבת הר' הנגיד מוה' אברהם צבי איידעלמאן, ונומר קטו-קטז' נדבת האשה הגבירה מ' שרה דעוויס מאמעריקא, שהקדישה את ביתה עבור תלמידי חכמים עניים לאחר פטירתה. וכן מסר הרב מקאליש זצ”ל את ביתו לדירה לתלמיד-חכם גדול, הרב הגאון רבי צבי כהנא שפירא, חתנו של רבי שלמה זלמן בהרי”ל לעווי, שהרב מקאליש נתן לו גם נדוניא719. כן נזכר כבר באותה תקופה גם הקדש מיוחד לכולל “שנדב ביתו לאחר איו”ש, הרב ישראל איסר בהר“ר משה הלוי ז”ל720, שקבע שישכירו את הדירה שלו ומשכרה ינתן מאה וחמישים גרוש לכולל סלונים והשאר לדברים שבצדקה אחרים. וכן נזכר הקדש שני לכולל, הוא אכסדרת נומר קלו, שהקדיש הר"ר משה בר' אהרן ממוזעריטש לכולל וארשה721.

הבית הצבורי הראשון שדאגו לבנינו יחד עם הבור היה בית-הכנסת. מקומו נקבע עוד בתקנות תרלד על הככר הפנויה בשכונה בתוך722. את פרשת בנין בית-הכנסת הראשון, “ישועת יעקב” ועזרת הנשים אשר לו כבר הזכרנו לעיל723. בשנות תרלו-תרלז, עם השלמת עשרים הבתים הראשונים, נשלמה גם מלאכת בית המדרש “ישועת יעקב על הבור האמצעי”724. ואולם כבר בשנת תרמא, אחרי הגורל הגדול כשכל החברים התאחזו איש על ביתו ונחלתו, היה בית המדרש “ישועת יעקב”, קטן מהכיל את כל קהל עדתינו ה' יחים וישמרם, ויהיה הדוחק גדול בבית-המדרש הזה, אז התנדבה האשה החשובה הנדיבת רוח מרת חנה חי‘725 בת ר’ יהודא לעשות זכרון לה ולאישה המנוח מו“ה שלמה אהרן במוהר”ר אשר ז“ל ונדבה מכספה סך חמשת אלפים ותשע מאות וארבעה וחמישים גרוש טורקי ליסד בית המדרש העליון ומזה התחילו לכונן את בית-המדרש העליון”726. ואולם כסף זה לא הספיק לכונן את בית המדרש ה“מתנוסס היום לכבוד ולתפארת” “באמצע עסק הבנין מבית המדרש העליון הזה עלו על הר הקודש ירושלים שני אורחים נכבדים מעיר באמבאי, שם האחד כמ”ר יצחק זאלאמאן נ“י וחבירו הנדיב היקר רודף צדקה וחסד, ויבואו לשאול בשלום ירושלם ולהתפלל במקום המקודש ולקונן על חרבותיה, ולבקר את שרידי עתיקי מחמודיה, והאורחים האלה אוו למושב למו את מקום חברתינו ובעיני אהבה וחן הביטו על החברה על תכונותיה ואנשיה ויתפרדו מהחברה באהבה וידידות וישובו לדרכם, ובבואם אל ביתם הרימו את נדבתם, וישלחו הנה סך חמשת אלפים ושבע מאות ותשעה ושמונים גרוש טורקי למען היות להם חלק בקודש בבנין בית המדרש העליון העומד ממעל לבית המדרש ישועות יעקב”. זאת היתה איפא הנדבה הראשונה למאה שערים מאנשי חוץ-לארץ, נדיבי ראיה, שראו את התפתחות הישוב בעיניהם. “בשנת תרמב נבנה בית המדרש העליון727. לפני זה כסו את גג ביהמ”ד “ישועת יעקב”, שהיה שטוח, ברעפים משום שהיתה הכפה דולפת מזרם המטר728. “בשנת תרמד נבנה הבית עזרת נשים העליון”. בענין עזרת נשים זו מסופר: “עינינו ראו ושמחו, קהל עדתינו יושבים שלוים ושקטים איש את רעהו בשלום ובמישור באהבה ובאחוה, שני בתי מדרשות לתורה ותפלה, בית המדרש לתפלה בותיקין729 ולחברה ש”ס – אך בנות ישראל מקרבות את משפטן, מדוע יגרע חלקן גם הנה בבית התפלה, כי עזרת הנשים אשר יסד הגאון מקאליש זצ“ל קטן מהכיל, ובעת התפלה תגשנה אשה את רעותה, והיו עומדים צפופים מאד, עד כי ביום שבת אחד בתפלת הבוקר התעלפה אשה אחת מרוב הלחץ והדוחק. אז הסכים הועד לבנות בית עזרת נשים מחובר לבית המדרש העליון. בעת ההיא התנדב הישיש הנכבד מוה”ר אברהם אבא במו' יצחק נ“י מווערבילאו730 סך אלף גרוש טורקי ליסד בית עזרת נשים למעלה נשען על צלע בית המדרש העליון, ואחריו לוה הועד סך רב ועזר השי”ת ונשלמה המלאכה הזאת ברוב הדר ויופי על ראש השנה שנת תרמה"731.

לבנין עזרת נשים זו השתמשו גם בנירות ערך (שמענטיפער – מסלת הברזל וקאנסילאט), שנתנו הנדיב הישיש ר' משה מבריסק ואשתו לבנות ארבעה בתים להכנסת אורחים, אולם בגלל ירידת ערכם של הנירות הסכים הועד למוכרם ולהשקיע את הכספים שיקבל בעזרת הנשים בלבד732.

אך עוד לפני שנבנתה עזרת הנשים סדרו כבר בימים-נוראים על הגג סכה של ארבע מחצלאות והנשים התפללו בה. וגם אחרי שנגמר בנינה לא נגמרו המדרגות, והוצרכו הנשים לעלות לעזרת נשים בסולם. כאמור נבנה עוד לפני תרמד בית מדרש לותיקין ולתורה וש“ס, באופן שהיו אז שלשה בתי כנסיות. בקשר לבית המדרש “ישועות יעקב”, נזכר גם הקדש ספרים. ר' יוסף יהושע מטארני הנזכר “נדב גם ספרים רבים לבית מדרשו הזה”, וכמהו גם “הישיש המנוח מוה”ר משה במוה”ר אליעזר אברהם ז“ל מבריסק”733. כמו כן היה כבר אז גם “הקדש” בית להוצאות ביהמ“ד “ישועות יעקב”; “האיש היקר מוה' מנחם מענדיל במוה”ר חיים ז”ל מעיר בילסק“, שהיה שנים אחדות גבאי בביהמ”ד “ישועות יעקב” ועסק בצרכי צבור באמונה, השאיר אחריו ברכה את בית דירתו, אשר קנה מהחברה בסך שלשת אלפים גרוש, וצוה “כי אחרי אריכת ימי אשתו תהי' הכנסת הבית הזה קודש לצורך הוצאות ביהמ”ד הזה עד ביאת הגואל"734.

מענין במיוחד בנין ביהמ“ד לחסידים במאה שערים. כידוע נוסד ישוב מאה שערים בעיקר על-ידי “הפרושים” נושאי “חזון ציון” מתלמידי הגר”א. גם במבוא לספר התקנות מובלט חלקם של הפרושים בבנין ומרכזם בחורבת ר' יהודה החסיד. גם למעשה בא הדבר לידי הבעה בתקנה של תרמא האומרת: “נוסח התפלה יהיה כמנהג כוללות פרושים פעה”ק ירושלים ת“ו, וחוק עולם הוא עד ביאת הגואל, ואין רשות לשום אדם לשנות. ואם ירצו אחרים לשנות להתפלל נוסח אחר, יקבעו להם מנין מיוחד בבית מיוחד ברשות הועד”. רק על “מנין” “בבית” מדובר ולא על בית כנסת קבוע. גם בתקנה ה‘. שם, נזכר; “אם ירצו אחדים מהחברים735 לקבוע להם מנין מיוחד להתפלל בנוסח אחר”. ואולם עוד לפני שנת תרמט בא שנוי בדבר, ובתוך הזכויות שזכה להם הישוב במאה שערים מציינים גם בנין בית מדרש לחסידים. “אחרי כל אלה736 כי עזר לנו השוכן בציון ונתרבה הישוב ת”ל העיר ה’ הבונה ירושלם את לב הנדיב הר' ברוך נ“י ובנה לצד מערב אלה הבתי מדרשות ברחוב החמשית737 ביהמ”ד גדול ומפואר ועזרת נשים למעלה על גגי הבתים שלו. עבור בני כוללות חסידים וחב“ד היושבים במאה שערים ת”ו לזכר עולם יהי' לו ולאשתו תחי' עד ביאת ינון בב“א738. במקור יותר מאוחר נזכר “ר' משה קובלניק מפולוצק מגדולי סוחרי ריגה ולובאו שעלה לארץ בתרמז שבהשתדלותו נבנה בית מקדש לחסידי חב”ד, בנין נהדר אשר הוצאות בנינו עלו קרוב לשבע מאות לירא ורבות טרח ויגע עדי הצליח לאסוף את הכסף ולהקים את הבנין המפואר הזה”739. על כל פנים היה זה לא “מנין” ב“בית מיוחד” אלא “בימ”ד גדול ומפואר" שגם עזרת נשים לו. גם בסיכום נזכר במנין בתי-הכנסיות “ביהמ”ד חסידים בנוסח ספרד“. אך בית-הכנסת המרכזי נשאר בית-הכנסת “ישועות יעקב” שבו הוטל גם הגורל הגדול ובו רוכזו גם הספרים שנדבו. ואולם אחר-כך עברה ההגמוניה לבית המדרש העליון. ובו היו מסדרים בחירות הועד לשכונה. החזנים הראשונים בבתי הכנסת של הפרושים לימים נוראים היו: הרה”ג רבי שלמה זלמן בהר“ן לעווי, הר”י ריבלין, ר' יוסף מוהליבער, ר' אלטיר פרומיס ור' אלטער אנטיפלער-למוספים ור' משה ריבלין, אחי הרי"ר, ור' יעקב יהודה חפץ-לשחריתים740.

באותה תקופה נבנה כבר גם בית-כנסת מחוץ למאה שערים ובונהו היה ר' אליקים געציל אומיניטאוו מרעזיצא, והוא ביהמ“ד הקטן שנבנה ליד טחנת הר”ר משה ליב פרידלנדער שהיה בן עירו. ר' אליקים געציל קנה סמוך לטחנה כברת ארץ קטנה ובנה בית, המשמש כיום למחסן, לדירתו, וכן בור מים קטן, ועל הבית הקטן הקים בית-כנסת, שהקדישו והתנה תנאי בצוואתו, שמי מיורשיו שיעלה ראשון לא“י יוכל להשתמש בבית שמתחת לבית הכנסת וכן תהיינה שייכות לו הכנסות מי הבור, ואולם בית-הכנסת ישאר במקומו, וגם אסור למכור את הבית, הבור והנחלה. את בית-הכנסת בנה עוד בשנת תרלז, הצוואה נכתבה ביום ז' שבט תרמד ונחתמה ע”י הבד“צ בי”ט חשון תרמז. ר' אליקים געציל נפטר עוד לפני חתימתה בבי“ד בי”ט חשון תרמז. כמעט ששים שנה נשתקע הדבר. ורק לפני שנים מספר עלה היורש הראשון, נכדו מר מנחם איידעלאמן שהתאחז ביקנעם, והעלה אתו את העתק הצוואה ועפ“י פסק ביה”ד הותר לו למכור את הנחלה עם החדר והבור לאחים ברמן, בעלי המאפיה, שעל מקום טחנת רמ"ל פרידלנדר. לפי מה שמספרים, בנה ר' געציל גם את בית דירתו וגם את בית הכנסת מן המסד ועד הטפחות בעצם ידיו741.

בתי הכנסיות והמדרשות היו, כאמור, “הקדש בנימוסי הממשלה”, והועד הזמני נתמנה להיות משגיח תמידי עליהם. ואולם ביד ועד השכונה היה רק הפקוח העליון, כלומר על יסוד בתי כנסת חדשים או על הצד הכספי שלהם. “הוצאות והכנסות בתי כנסיות ומדרשות דחברתינו שכבר נבנו ושעתידים להבנות יתנהגו יחד, כיס אחד יהיה לכולם, וכן אם ירצו אחדים מהחברים לקבוע להם מנין מיוחד להתפלל בנוסח אחר לא יותן להם רשות כי-אם על התנאי הזה”742, אך להנהגה הפנימית של כל בית הכנסת היה ועד מיוחד: ועד זה לא היה נבחר על ידי מתפללי בית-הכנסת, אלא על ידי ועד השכונה, ולא זו בלבד אלא שכל ועד השכונה שנבחר מחדש בכל שנתים, היה ברשותו “לשנות הגבאים כפי ראות עיניהם”. גם הגבאים של המנין המיוחד, כלומר של החסידים, “יומנו על-פי הזט”ע ויתנהגו יחד עם יתר הגבאים למען יהיה שלום ורעות בין כל בני החברה“743. דבר זה, עד כמה שהוא מוזר, נראה, שנתקן מתוך הנמוק לסדר “חוקה” שלמה שלא להביא לידי פירוד. את הגבאים לבתי הכנסת היה הועד ממנה “מן הברורין שבתושבים744. תפקידם של גבאי בתי הכנסיות היה “להנהיג כל דבר בסדר נכון”, היינו הסדרים הפנימיים של בית הכנסת. הם היו משכירים את המקומות בבית הכנסת בכל שנה מחדש. ואולם לבטל חזקה על מקום בבית-הכנסת או להחליף המקומות היה כח רק ביד הועד של השכונה; ענין זה תלוי בפוליטיקה הכללית של השכונה. בהוספות באה אזהרה לגבאים, שלא לעשות דבר אשר יגרום “טרחא דציבורא” “ולא יהיה כבוד צבור קל”745. תקנה מיוחדת עוסקת בסדרי בית הכנסת בדרך כלל: “בבית ה' נהלך ברגש, שלא נדבר בביהכ”נ וביהמ”ד, וכל שכן בעת התפלה אעפ”י מי שהתפלל כבר ולהשומע יונעם"746. וכן אין לאכול בבית-הכנסת “מלבד אלה שהיו לומדים במשמורים בלילות שמותרים לאכול בבתי-הכנסת”.

בבתי המדרש היו שעורים רבים לתורה. בירושלים כולה נשמע אז קול התורה ברמה: “תלי”ת747 יש לנו ישיבות ודיבוק חברים בפלפול ובסברא, ואין לך חצר שאין תלמיד-חכם דר בה, וירושלים היא לתהלה ותפארת בגאוגים וצדיקים המפורסמים על פני תבל“, ומאה שערים עוד עלתה עליה והפכה מרכז תורני חשוב “מלאה חכמים וסופרים צדיקים ונבונים”748. “מורי-הצדק” הראשונים במאה-שערים היו הגאון רבי משה נחמיה כהנוב והרה”ג רבי אליעזר בן רלב"ג. אחד ממיסדיה שהתנדבו לבוא לשם חליפות כל אחד פעמים בשבוע שעה ליום לפסוק שאלות749; האחרון גם גר זמן ידוע בשכונה.

ואולם עד מהרה היו בין תושבי מאה-שערים “רבנים גדולים יושבי על מדין ומורי הוראות בקהלות קדושות בחוץ לארץ” וגם חברות שדאגו “להגדיל התורה ולהאדירה”750. “מה טובו אהלי יעקב! בתי כנסיות מתנוססות כאבני נזר מלאות מקהל הקדש, חברות ואגודות יקרות ונכבדות לשם ולתפארת”. “פה יושבים אגודה אחת ומקשיבים לקח מפי מורה זקן המושך לבם בהגדת מדרש רבה ופה יושבים חבורה ולומדים פרק משניות”. מלבד זה היתה “חברה ש”ס מאנשים נכבדים ובאים בימים עם רבם בראשם" ו“חברה משמורים העומדים בבית ה' בלילות751. השעורים היו איפוא: ש”ס לבעלי בתים ישישים ות“ח, ומשניות ואגדה ליהודים פשוטים יותר. “חברת משמורים נוסדה כנראה לפי מתכנת החברה שהיתה קיימת עוד בראשית המאה הקודמת, בשנת תרז בעיר העתיקה, והיה מרכזה בבית הכנסת הישן “מנחם-ציון” שבחורבת רבי יהודה החסיד752, כדי לקיים “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה”. ואולם גולת הכותרת בשעורי-התורה של מאה-שערים בראשיתה היתה “חברה ש”ס הנוסדת מאנשים צעירים לימים – שמים לילות כימים, בחירים וברורים כולם בני תורה ויראי ה' אשר היום להם למלאכה איש איש אחר מסחרו וקנינו להביא טרף לביתו, שמים הלילה למשמר וראשי דגליהם בראשם ובתשוקה נמרצה יתאספו כולם בבית מדרשם המיוחד להם753 ועל-פי גורל יושיבו אחד מקציהם בראש בכל לילה חליפות. והוא המורה וראש המדברים בלילה ההוא ומפלפלים כולם יחד בעומק התורה ומעמידים על אמיתות הלימוד”. זאת היתה חברה מסודרת ל”דגלים" ובראשם “ראשי דגל”.

החברים היו צעירים למדנים שתורתם לא היתה אומנותם ולא היו שומעים פסיביים בשעור, אלא מורים בו חליפות. כל סדור השעורים הללו לא היה מקרי ולא סודר בזמנו מאליו, אלא נוסד בכוונה תחלה שכן נזכר כבר סדור כזה בחובות ועד השכונה, “שעליהם (על הזט"ע) לכונן חברות”, בין יתר הדברים “למשמורים, ש”ס ומשניות".

מלבד החברות והשעורים שסודרו ע“י הועד היו גם שעורים וחברות לתורה שלא הובאו בחשבון. כן יסד לדוגמא אחד התושבים הראשונים, הרה”ג שמואל בארעזינער, חברת “שובבים תת”754, ומלבד התעניות והסליחות שהרבו בהן, גמרו את כל הש“ס בתוך שמונה שבועות אלו על-ידי חלוקת מסכתות לחברים. בסיום הש”ס, בסוף אותו הזמן, ערכו “סעודת סיום”, סעודה של מצוה755.

 

יז. בתי תלמוד תורה וחנוך    🔗

מקום מיוחד תופס במאה שערים ענין החנוך, תלמוד תורה. מחובות הועד, לפי תקנות תרמה, ללמנות חברות לדבר מצוה לתלמוד תורה756. ואכן דאגו לכך מכל הבחינות, עד שהגיעה מאה שערים כבר בשנים הראשונות למקום חשוב, שני לזה של חורבת רבי יהודה החסיד; לא רק מוסד של “תלמוד-תורה” היה בה, אלא גם ישיבה של לומדים מפוארת נוסדה בתוכה והיא התחרתה במוסדות החנוך שבחורבת רבי יהודה החסיד, שהתקיימו בימים ההם כבר קרוב ליובל שנים.

לכתחילה נוצר “תלמוד תורה” זה מתוך צורך חיוני, והיה מיועד רק לילדים קטנים. הזכרנו לעיל את ההתנפלות של אנסים על שני ילדים שהלכו ללמוד בעיר העתיקה. בתקנות תרמא נזכרת החלטה: “להסיר המכשול הגדול המונע טוב, שיצטרכו תינוקות של בית רבן לכתת רגלים בדרך רחוק ללכת העירה לתלמוד תורה, מוטל על הועד לתקן תלמוד תורה עם מלמדים ומשגיחים פה במקומנו, ולכונן חברה. מטרת החברה תהיה להכניס תחת כנפיה כל ילדי בני החברה והיושבים פה ובסביבותיה757. פרושים, חסידים, ספרדים758 באין הפרש”759. ההשגחה העליונה על בתי תלמוד-תורה היתה בידי ועד השכונה (הזט"ע); “בתי הת”ת הועד הזמני יהיו תמיד משגיחים עליהם“760, ובסעיף מיוחד מותנה ש”כל הגבאים דת“ת וכל התקנות והסוכן יהיה הכל על-פי הועד הזמני (הזט"ע) דוקא ועל פיהם תתנהג כפי התקנות”761. המדובר הוא כאן על ועד משני מיוחד לתלמוד תורה, כדרך שסדרו ועדים משנים לענינים שונים. תכנית הלימודים, או כמו שהם מכנים אותה “סדר הלמודים”, תהיה: תורה שבכתב ושבעל פה, פירוש רש“י, תוספות (גפ"ת) ופלפול. “לא זולת, כפי דעת הרבנים הגאונים דפעה”ק ירושלים, ת”ו“. במלים “לא זולת” היתה הכוונה להגדיר, שלא רק שלא ילמדו שפות וחכמות חיצוניות, אלא גם כתב וחשבון, כיון שמהסיפא “כפי דעת הרבנים וכו'”, אפשר היה להסיק שמותר ללמד דקדוק כתב וחשבון שהונהגו בת”ת “עץ-חיים”. על כל פנים היו תושבי מאה שערים בזמן ההוא יותר קיצונים מאנשי “החורבה”, והשפעת הרב מבריסק היתה רבה עליהם. לענינים כאלה היו כנראה מורים פרטיים, כפי שאפשר להסיק מתוך התקנה שנתנה רשות לשכנים “למחות למלמדי תינוקות ללימוד אחר חוץ מתוה”ק" על איזו הפרעה מצד המלמדים ותלמידיהם762. לעומת זאת “אין השכנים יכולים למחות למלמדי תינוקות בתוה”ק, אפילו יותר מחמישים, ואף שיש מקום בביהכ“נ ומדרש”, מכאן נראה שהיו גם מלמדים פרטיים לתורה שלמדו לילדים בבתיהם. על דבר רבוי הילדים בישוב במשך זמן קצר הננו שומעים בשנת תרמט, ש“התלמוד-תורה המתנהג כעת יכיל בו רק חלק עשירי לערך הנצרך, כי נמצאים עוד ילדים ובחורי חמד לבעלי בתים חשובים הבושים לקבל763 והמה עניים ודלים, כי על כן ישתדל הועד וראשי עם הקודש כרוה השוכן בציון להרחיב ולהגדיל את התלמוד תורה, שיתנהג הכל בצדק ובמישור ובאמת, על ידי סוכנים ומשגיחים וגבאים נאמנים צדיקים ונבונים וחכמי לב”. עמוד מיוחד בספר התקנות תרמט הוקדש לתעמולה לתלמוד תורה764.

תולדות התלמוד תורה והישיבה במאה שערים, הן למעשה פרק חשוב בתולדות הישוב. לכתחלה לא היה נגוד בין תלמוד תורה “עץ-חיים” שבחורבת ר' יהודה החסיד ובין זה שנוסד במאה שערים. כפי שיש להסיק ממכתב פסק-דין765 טוענים גבאי ת“ת מאה שערים שיש להם שטר מתנה על בתי הקדש (של חצר “בית אברהם”) מגבאי הת”ת אשר בחצר ר' יהודה החסיד. ואולם במשך הזמן, גוברת ההשפעה של הרב מבריסק על מאה שערים, וההתנגדות להשכלה, אחרי המלחמה נגד הרי“מ פינס, מביאה לידי כך שבמאה שערים נוצרת רשת חנוך חדשה, המתנגדת לת”ת שבחורבת ר' יהודה החסיד, שבראשה עומד הגר“ש סלאנט ומנהלה הוא רבי זלמן חיים ריבלין, אחיו של הר”י ריבלין.

האישיות הבולטת ביותר בדברי-ימי-תלמוד-תורה והישיבה במאה שערים הוא הרב הגאון מוה“ר שאול חיים הלוי הורוביץ, הידוע בשם הרב מדובראוונע, “שיסד וכונן את הישיבה הגדולה והת”ת במאה שערים יחד את בית מדרשו בבנין המוסד לתכלית שעורי תורה שונים עבור סוג הסוחרים ובעלי-בתים של מאה שערים וסביבותיה”766. מינויו מצוין בספר התקנות בציון מיוחד: “והנה נתמנה על-ידי הועד לגבאי ולמשגיח הרב הגדול מוה' שאול חיים נ”י רב דדובראוונע חתן הגאון הרב ר' טעבעלי ז“ל רב דק”ק מינסק יע“א”; “משנת תרמו ולהלן החצר (של הת"ת)767, הוא תחת ידי הרב הגדול מוה' שאול חיים נ”י רב דדובראוונע, כי הוא המנהיג והמנהל והמעשה מהת“ת בכל דבר כלל ופרט. זכרו וזכר אשתו מ' שורקא תחי' יהיה לדור דור עד כי יבוא שילה, והתלמידים היושבים לפני השוכן בציון יחשבו להם לבנים בזה ובבא אמן768. בהקדמה לקונטרס “פרי עץ חיים”769 הוא מזכיר “זכות הת”ת מתינוקות של בית רבן וזכות התורה הקדושה הלומדים בהישיבה הגדולה אשר כוננתי ויסדתי בעזה”י עמודי התורה והיראה קדישא ירושלם ת“ו במאה שערים”. כן הוא מזכיר את “גודל הטרדה העמוסה עלי ממרבית ההוצאות מהתלמוד-תורה והישיבה הגדולה ובית-התבשיל אשר אוכלים זה ערך שבעים בני-הישיבה והת”ת ערב ובוקר וצהרים אשר ההוצאה מכל אלה ערך מאה וחמשה ועשרים נפוליון זהב אלף רו“כ לכל חודש וחודש וההכרח אלצנו לבוא בחובות והנוגשים אצים ה' ירחם”770.

הרב מדובראוונע עלה ארצה בשנת תרמג, ואם כי בדעותיו השתייך למתונים – הוא היה מתלמידיו של רבי שלמה זלמן ברבי הלל ריבלין משקלאב, בעל “דברי שלמה”771, -הרי על-פי המסבות נעשה חבר לקנאים מסיעת הרב מבריסק מתוך התחרות שבין רשת החנוך של מאה שערים ובין זו של “עץ-חיים”, שבחורבת רבי יהודה החסיד. התחרות זו באה לידי הבעה גם בזה, שהגר"ש סלנט לא נתן מעולם “תעודות” – “הסכמות” למוסדות החנוך של מאה שערים, והסתפק בזה שהכיר בהם במכתבים פרטיים לנדיבים ורבנים בחוץ-לארץ, כששאלוהו על מוסדות אלה. לעומת זה היה רבי חיים זוננפלד מתומכי המוסדות במאה שערים. מספרים, שכשנתקל הרב מדובראוונע, בהתנגדות מצד תלמוד-תורה “עץ חיים”, שאלו את רבי חיים: “כלום אין מר חושש לקפוח שכר פסיעות של ילדי מאה-שערים המכתתים רגליהם “לחורבה” בעיר העתיקה?” ענה להם רבי חיים: “אני מצדיק יסוד ת”ת חדש, שכן מקרא אני דורש “כל מקום אשר תדרוך בו כף רגלכם לכם נתתיו”.

האישיות המרכזית השניה במפעל החנוך במאה שערים היה אדם גדול בתורה ובעל מרץ נפלא, הרב הגאון ר' זרח בראווערמאן, שהיה מבני סיעתו של הרב מבריסק. הוא עלה לירושלים בשנת תרמז מהורודנא ובידו מכתב המלצה מהגאון הצדיק ר' נחומ’קה הוראדנער, ונדבק מיד ברב מבריסק. עשר שנים תמימות לא מש ר' זרח מאהלו של הרב מבריסק ורק אחרי שנפטר יצא רבי זרח למאה שערים, קבע בה דירתו והתמסר לחנוך הנוער. שקידתו העצומה בתורה ומרצו הרב עמדו לו לרכז במאה שערים חוג רחב של תלמידים מבני-ירושלים ויותר מזה של עולים חדשים מן הגולה. חוג זה היה הגרעין ליסוד “ישיבה גדולה על-יד הת”ת במאה שערים"772.

מה שנוגע לסדור מקום לתלמוד תורה. כבר הזכרנו למעלה את התנאי שהתנה הרב מקאליש זצ“ל ש”עזרת-הנשים" שנדב לביהמ“ד “ישועת יעקב” תשמש גם “ללמוד בתוכה עם תינוקות של בית רבן”. שבתי המדרש שמשו “חדרים” ללמוד תינוקות נראה גם מתוך ההוספה ביחס למלמדי תינוקות “ואף שיש מקום בביהכ' ומדרש”773. ואולם בשביל “חדרים” לתלמוד-תורה במיוחד נבנו בראשונה בשנת תרלז שני חדרים, ליד בית המדרש “ישועת יעקב”, מכספי המנדב לאותו בית כנסת הר' יוסף יהושע מטארני ז”ל “ללמוד תורה ומצוות לתשב”ר הדרים במאה שערים עד אשר יכונן ה' את שערי ציון“774. ב”חדרים" אלה למדו שני מלמדים ושכרם היה משתלם בעיקר על-ידי הורי הילדים המעטים שנמצאו אז בשכונה. נראה שתלמוד-תורה “עץ-חיים” השתתף אף הוא בהחזקת שני המלמדים775 ו“עץ-חיים” היה הראשון ליסד תלמוד-תורה במאה-שערים, כשם שעזרו אחר-כך ליסוד תלמודי תורה גם בשכונות שנבנו מאוחר יותר. המטרה היתה להקים מעין רשת חנוך מרוכזת תחת רשות אחת של “כנסת ישראל” האשכנזית, ורק אחרי הנגודים בין סיעת הרב מבריסק ל“כנסת-ישראל” נפרדה מאה שערים מהם. מסמכים בענין זה אין לנו מלבד טענת גבאי ת“ת “מאה שערים” בזמן הסכסוך בענין חצר “בית-אברהם”, שגבאי תלמוד תורה “עץ חיים” נתנו להם חצר זו במתנה. מה שמראה על יחס חיובי לכתחלה מצד “החורבה” לגבי “מאה שערים”. שני ה”חדרים" לא הספיקו לאחר זמן קצר ואז הוסיף הר' יוסף יהושע מטארני על נדבתו “עוד סך ששת אלפים ושש מאות גרוש עבור בית אחר אירכת ימו”ש שלו ומכרו את הבית ובנו חמשה בתים קטנים שלא יבלבלו המלמדים זה לזה בבית אחד776 לתלמוד תורה לתנוקות של בית רבן, והנם החמשה החדרים העומדים היום לעומת בית המדרש “ישועות יעקב” לצד מערב777. בשנת תרמא נשלם בנינם של אותם חמשה הבתים הקטנים778. ואמנם היו אלה חדרי תלמוד תורה עד שנת תרמו, שאז נבנתה הקומה השניה. בשנת תרע נבנתה הקומה השלישית והושלמה בשנים לאחר כך מנדבות יחידים שונים.

ענין רב עליליה בדברי ימי ת“ת “מאה שערים”. הוא הקדש חצר “בית-אברהם”, שלכתחילה הוקדש כקרן-קיימת “להשכיר כל בית ובית ומהשכירות יהי' על הוצאות ת”ת ותיקוני הבתים, וחוץ מזה אין לעשות שום דבר בשום בית, אך החמשה בתים הקטנים נגד הבתי-מדרש מצד מערב אשר הניח הר' יוסף יהושע ז”ל המה לבדם הם אשר ילמדו בהם התשב“ר”779. וכך היה המעשה; בשנת תרמא עלה לירושלים הרב משה ליב כהנא780 מעיר קאלוואריע (סובלקי), לפני עלייתו הבטיח לו גיסו ר' אברהם אבא זייבערג מווילקאוויסקי לשלוח לו חמשת אלפים רובל, לרגלי הולדת לו בן זכר, על-מנת לבנות תלמוד תורה תשב“ר בירושלם781, היינו בתי הקדש לתלמוד תורה. “שיהי' הקרן קיימת והפירות יהי' לעזרת הת”ת”782. המנדב נפטר עוד לפני ששלם את הכסף783 והבנים קיימו את וואת אביהם ושלחו לדודם הר“ר משה ליב כהנא סך 4630 רובל לבצוע הקניה.784 על פי הוראתו של הרב מבריסק שאז היתה כבר השפעתו על מאה שערים רבה, וביזמתו של אחד מנהלי כל עניני מאה שערים בעת ההיא, הרה”ג רבי זלמן בהר“ן מסר ועד השכונה למטרה זו מגרש צבורי בדרום השכונה. הר”ר משה ליב עשרה בתים במאה שערים בסך 7400 רובל, וכאשר לא הספיק לו כסף בנה הנדיב הר“ר אברהם אבא לקח מכולל סובלאק הלואה785 ונתן להם תמורת זה הבתים לפי שטר שמסר בידי הכולל. אח”כ מסר הבתים לטובת הת“ת במאה שערים והכולל נתן לו שטר כל כך. דבר זה גרם לדין תורה עם הכולל, וביחוד עם גבאי ת”ת “עץ חיים” בשנת תרמה. גבאי ת“ת “עץ חיים” בחורבת ר”י החסיד טענו, שדעת המנדב היתה דווקא על הת“ת שבחצר רבי יהודה החסיד. נבחרו לדון ביניהם שלשה רבנים: הר”ר בנימין, מי שהיה אב“ד בק' סטופצי786, הר”ר יהושע בצלאל, מי שהיה אב“ד בק' מאלטש, ושהיה אז ראש-ישיבת “עץ חיים”787 והר”ר אברהם אבא יעקב מי שהיה הרב בק' פרעיוושלע ואז “מגיד-מישרים” בירושלים788. לפי דין תורה פסקו, אחרי שבדקו כל הכתבים והמכתבים ושמעו כל הטענות, שהבתים שייכים לת“ת “עץ חיים”, ומה שעשה הר”ר משה ליב כהנא אין בו ממש. יש לו הזכות רק לבית דירה בחצר לדור בו כל ימי חייו, כפי שכתבו היורשים וכפי שהסכימו כל הגבאים. אחרי פטירתו מחויבת אפילו אשתו לצאת משם; לכולל סובלאק יש לשלם חובם, ב“הטבה”789, עד שני חדשים, ואם לא יוכלו לשלם-עליהם למכור חלק מהבתים ולשלם בכסף שיקבלו. אחרי סלוק החוב יתן הר“ר זלמן בהר”ן קושאן על שם הר“ר משה ליב, אחרי שיתחיבו לעשות החצר הקדש, והאפוטרופוסים על ההקדש הזה בנמוסי הממשלה יהיו שני בני המנדב הנ”ל ואתם שלשה מגבאי ת“ת “עץ חיים”; ואם הר”ר משה ליב יסרב-על ר' זלמן בהר“ן לתת קושאן על שם הגבאים כפי ערך הסכום ששלחו בני המנדב, וכשישלחו הבנים את היתרה 370 רובל, התשלום ל-5000 רובל, שייך הכסף לת”ת “עץ חיים”. את טענתם של גבאי ת“ת “מאה שערים”, שיש להם שטר מתנה על הבתים הנ”ל מגבאי ת“ת “עץ חיים”, השאירו “בצריך עיון” ודרשו להביא שטר מתנה זה במשך חדש ימים. בספר התקנות נזכר ש”הנדיבים ה“ה הר”ר אברהם אבא ע“ה וזוגתו מ' רבקה ב”ר חיים הכהן נ“ע מוולקויסק הוציאו מכספם הון רב שש מאות ושלשה וארבעים נא”פ לבנות בתי תלמוד תורה בירושלם לתינוקות של בית רבן, ועל הטוב יזכר שם הרב ר' משה ליב כהנא נ“י שעל-ידו הובאו המעות ההם לירושלים ת”ו. והוסיפו החברים יושבי מאה שערים ת“ו כפי הסך המבואר, להלן בחשבון ונבנה מזה החצר “בית אברהם” העומד לדרום בתי המדרשים”790. “ועל הטוב יזכר גם שם המנדב היקר מו”ה אברהם יצחק ב“ר דוד ממינסק אשר התנדבו ארבעים לי”פ על בית בחצר בית אברהם השייך לת“ת שישב בו כל ימי חייו, ובכל שנה מזומן על הוצאות המלמדים בתלמוד תורה”. בגלל החובות הוכרחו לבקש נדיבים אחרים, וכן נדב הרב מדובראנונע 47 לי“פ “על מנת שישב בבית השלישי כל ימי חייו וימי חיי אשתו הרבנית תחי'”. וכן “נתנה היושבת בבית הרביעי נדבה שתשב בו כל ימי חייה הסך ששים לי”פ”. ועוד 45 לי“פ נתן אחד לישב בבית השלישי. גם משכנו את הבית השלישי והרביעי בסך תשעים לי”פ.

חצר “בית-אברהם נבנתה ממול ביהמ”ד מצד דרום. בספר התקנות מתוארת החצר על מדותיה בפרטות. היו בה שמונה בתים791. ששה מהם בני שני חדרים, גדול וקטן, מטבח ומרתף ולשנים, העומדים בצפון, 4 חדרים ומטבח. לצד החצר סודרו גם תנורים, שעלו בסך 190 לי“פ והכנסתם היתה לתלמוד-תורה792. מלבד הקדש זה לתלמוד תורה הננו מוצאים עוד הקדשות שונים: “המנדב היקר המנוח מו”ה יוסף יודיל ב”ר יהודה ליב ז“ל מקרימצוק אשר התנדב בית אחד לתלמוד תורה במאה שערים נומר ע”ד793. ועל הטוב יזכר שם המנדב המנוח מו“ה משה ב”ר צבי ז“ל אשר התנדב גם הוא בית אחד לת”ת במאה שערים“794; “ועל הטוב יזכר שם הר”ר משה ב”ר אהרן ז“ל ממעזריטש שהקדיש את ביתו נומער קל”ו795 לאחר אימו“ש לת”ת במאה שערים ת“ו”.

המלמדים הראשונים הזכורים לישישים הם; א) ר' מרדכי גדול, אביו של ר' ישראל יעקב, ב)מלמד דרדקי ר' איצי יעקב חתן רבי לייבצ’יק פוניוויזנער, שלמד בעזרת נשים של ביהכ“נ “ישועת יעקב” ג) רבי יעקב בנזימן, חייל רוסי ממלחמת פלבנה; הוא בא לארץ בהיותו אברך מוסמך לרבנות; מפני מחלת אשתו, שגרמה לו סבל רב, נאלץ לנסוע אתה לשם רפוי לגרמניה, ונשאר שם796. ד) המלמד הגדול היה ר' הירשל אברהם איציס, ממונה בכולל רייסין. אביו רבי אברהם איצי היה מהדור שעלה בימי רבי ישעיה ברדקי. והיה גיסו של הרה”ג רבי שמואל מוני זילברמן797. ה) כן שמש כבר אז מלמד מורי הרב החריף ר' דובר עטינגער חב"ד, הידוע בשם רבי בריל מרקס שהיה גם בין המתישבים הראשונים במאה שערים. כן זוכר אחד הזקנים798 את המלמד ר' מיכצה, הר' אברהם המבורגר799 ואת רבי זרח רקובר800. לפי דעה אחרת801 היה רבי יוסיל מינסקער802 המלמד הראשון.

מה שנוגע לחינוך הבנות, היתה אז במאה שערים “ריינע די רבצין”, אשת הר' יהושע ורבלונסקי803. היה לה בביתה “חדר” שלמדה בו לבנות קריאה עברית; כתיבה למדו הבנות, שהוריהן רצו בכך, מזקן אחד בשם ר' הרשיל804.

פרק מיוחד מהוה ענין ישיבת מאה שערים. ישיבה זו יסד הרב מדובראוונע עוד בשנת תרמד805, אם כי בספר התקנות שנדפס בשנת תרמט לא נזכרה עוד כמוסד בשום צורה. לעומת זה מזכיר הרב מדובראוונע בתרסד את “הישיבה הגדולה”806 וכבר אז פתח לידה “בית-תבשיל”. מרץ מיוחד השקיע בישיבת “מאה שערים” הרב זרח בראווערמאן, שהודות לשקידתו העצומה בתורה ומרצו הרב הצליח לרכז חוג רחב של תלמידים מבני ירושלים, ובעיקר מעולי הגולה807. בנין הישיבה בחצר בית-אברהם נבנה ליד חדרי הת"ת בשנת תרנו808.

ראוי לציין, שכשם שמאה-שערים נטלה חלק, על-פי השקפתה וסגנונה, ביסוד פתח-תקוה, כן יצאה מכאן שטת חנוך ארצית, שיוזמה היה הר"ז בראווערמאן. הוא לא הסתפק במוסד החנוך בירושלים, אלא יסד אגודה גדולה בשם “שומרי תורה”, שתפקידה היה להקים רשת של בתי-אולפנה גם בערים אחרות ובמושבות. גרעין בתי-החנוך הללו נבלע ברבות הימים בבתי-החנוך של פקידי ואמרכלי אמסטרדם בזמנו, והיום עברו לידי “אגודת-ישראל” בארץ809.

 

יח. גמילות חסדים ובקור חולים    🔗

כשם ששאפה מאה שערים לאוטונומיה בשדה החנוך, שאפה גם לאוטונומיה בשדה הפעולה הסוציאלית לכל הקיפה. אחת מפעולותיה הראשונות היה יסוד החברה לגמילות חסדים, שיסודה הוטל על הועד. כבר בתקנות תרמא נאמר810; “כי זה דבר נורא מאד בעת אשר ירושלם עיה”ק היא בחורבנה ולית לה מגרמה כלום" ידעו הבונים הראשונים מנפשם בשעת הבנין עד כמה אכלה אותם הרבית811. פרק מיוחד בספר התקנות מדבר על “גודל מעלת מצות גמילות חסדים” “אחרי שגלינו מארצנו-לא נשתייר כי-אם גמילות חסדים”812. ואם כי היתה בעיר “גמילות חסדים שערי חסד”, שנוסדה עוד בשנת תרל813, נגשו ליסוד “חברת גמילות חסדים” במאה שערים, בר“ח כסלו תרמב814 – היינו כאותו יום שנוסדה חברת מאה שערים עצמה – “למחסה ולמגן לעני בשעת דחקו ותתאחנה שתי הקצוות תורה וגמילות חסדים אחוזים וצמודים יחד בתורתינו הקדושה”. בפרק י”א שבספר התקנות, המוקדש לגמילות חסדים, באו רק ב' סעיפים. ואולם נדפס גם “העתק מפנקס הגדול ספר התקנות מחברת גמילות חסדים בשנת תרמה. בתחילתו באו מכתבים מהרב מדובראוונע והרב מראדין815 ואחרי ההקדמה באו התקנות בשמונה פרקים. המושג גמילות חסדים כולל, לפי מטרת החברה, את “תועלת הגוף והנשמה” ומלבד המטרה “לקיים את המצוה גמילות חסדים בנפשם ובמאודם, להמציא עזר וישע לעני בשעת דחקו” “גם לגמול חסדים של אמת להנשמה”816. הם “כוננו קפה קרן קיים” להלואות גמילות חסדים, ותקנו שלא להוציא מהקופה אפילו הוצאה קלה ונחוצה והוצאות החברה תהיינה מכסף השנה הנגבה מהחברים, והשאר יכנס לקופה817. תשלומי החברים היו “דמי קדימה למטה (היינו לפחות) ארבע פעמים ח”י גרוש טורקי לאיש, ושש פעמים ח”י לאשה “דמי השנה לא פחות משלשה גרוש בכל שנה ושנה”. ח“י היו מקבלים כחברים גם ילדים וילדות ועד שתמלאנה להם “ח”י שנים” או עד הנשואים ישלמו רק דמי הקדימה ח“י גרוש ואח”כ, כשיגדלו או ינשאו, “ישלמו עוד ח”י גרוש ויתחילו דמי השנה ויכנסו לכל התקנות כיתר החברים ובהפנקס הגדול אשר לחברה לא יכתבו רק אלה אשר שלמו את דמי הקדימה". “כל איש או אשה מהחברים שלא ישלמו את דמי הקדימה, עד הזמן המוגבל להם מהגבאים או דמי השנה עד שלש שנים, יתרו אותו הגבאים התראה אחת במקום שלש, וירחיבו לו זמן כפי ראות עיניהם, ואם לא ישוב לתקן את עותתו ולשלם את חובו גם אחרי הזמן הזה לא יחשב עוד האיש הזה או האשה הזאת לחבר בחברתנו, ואין להם שום דבר לתבוע מהחברה”818.

בענין קבלת חברים היה עוסק אחד הגבאים, הנקרא בספר התקנות גבאי שני, זה “שאליו יפנה החפץ לבוא בברית החברה, והרשות לו להכניסו בצירוף הסכמת אחד משומרי התקנות ואין להם רשות להכניס בהחברה אנשים הידועים בבירור שלא יסכימו עליהם על הגבאים”819.

כפי שהזכרנו היתה ההשגחה העליונה על חברה זו ביד הזט“ע – ועד מאה-שערים – או אלה המנויים על ידם. בפרק מיוחד מדובר ב”תקנות" גמילות חסד820, שגם חברה זו היתה מתנהגת “עפ”י זט“ע”, היינו ועד מאה שערים. ואולם לפי תקנות אלו, לא היו עוד מנויים עפ“י ועד מאה שערים אלא ש”בכל שנה ושנה בימי חנוכה, אחרי בקורת רואי החשבונות את כל הפנקסאות והקופה והמשכנות וההוצאות וההכנסות יעשו אספה כללית מכל בני החברה, ומי שלא יבא בטלה דעתו, והפנקס יהא פתוח, והחשבונות יהיו גלויים לכל החפץ לעיין בהם, וימסרו הקופה והמשכנות וכל הפנקסאות וכל השייך להחברה ביד הנבחר מרוב בני האסיפה לפי שעה821 ואח“כ תעשה בחירה חדשה ואחר הבחירה ימסור הנבחר לפי שעה את הכל בידי הנבחרים החדשים”822. בחירה זו, שהיתה “עפ”י קלפי“, כלומר, בחירות נעלמות, לא בחרה אלא “שבעה בוררים והם יבחרו את הגבאים והמנויים”, היינו: א) נאמן על הקופה, ב) גבאי ראשון ממונה על המשכנות, שע”פ פתקה מאתו ישיגו הלואה אצל הנאמן, ג) גבאי שני ממונה על הוצאות והכנסות החברה לבד ההלוואות – (הוא גם הממונה על קבלת חברים כנזכר לעיל), ד), ה) שני שומרי תקנות, ו, ז) שני רואי החשבונות. אלה היו הועד הפועל. שבעת הנבחרים “הבוררים” בקלפי היו מעין “המועצה” וההשגחה העליונה גם אחרי שנתמנה הועד הפועל, הם “שבעה אנשים מטובי החברה אשר יעמדו במקום רוב דעות בני החברה, בענין גדול כמו להוסיף או לשנות איזו תקנה ומאלה השבעה אף אחד יכול לעכב”. וכן “אם יצטרפו להחליף את אחד מהמנויים יאספו את שבעה הבוררים אשר יצאו בהקלפי שנה זו והם יבחרו את הנמנה מחדש”. היחס בין שבעת הבוררים לשבעת הממונים על-ידם הוא איפוא כיחס הכ“ג של ועד השכונה לזט”ע, כמו שבררנו לעיל. “על י”ד אנשים האלה-הועד המנהל והמועצה יחד – יובחר עוד ראש נכבד אחד הגדול מכל בני החברה, כל דבר גדול לא ייעשה בלתי ידיעתו והסכמתו“823. במיוחד מצוין ש”אם ימצאו רואי החשבונות איזה קלקול בקופה, ולא ימצאו את החשבון צדק, יעשו אספה מכל מנהלי החברה אשר הם חמשה עשר במספר, ויראו בשל מי הקלקול ויתקנו את המעוות“824. תפקיד רואי החשבונות היה “לבקר בכל שלשה חדשים את כל הפנקסאות וקופת החברה והמשכנות והוצאות והכנסות החברה, ויעשו חשבון צדק ויכתבו את היום ואת השעה ויעידו כי בעת הזאת מצאו את הכל על נכון ויחתומו בחתימת ידם”. “שומרי התקנות-עליהם להשגיח בכל עת ובכל שעה שתתנהג החברה על-פי התקנות הקבועות האמורות בספר הזה”825. מלבד האספה השנתית הכללית היתה שבת מיוחדת לחברה. “בכל שנה ביום שבת קודש לסדר “אז כסף תלוה”826 יתאספו כל אנשי החברה לביה”מ אשר יבחרו הגבאים להתפלל יחד ולעלות לתורה ולברך את כל החברים והמנדבים בברכת מי שברך והנדבות יובאו להקופה לקרן קיים ושמות המנדבים יורשמו בהפנקס לזכרון לפני ה'”827.

בספר תקנות מאה שערים מובלט ערך ההלואות האלה “בפרט במשך הדירות, אשר בעת ההיא תעלינה הכשר השטרות למעלה ראש”828. הלואות הלוו לחברים ולשאינם חברים. ההבדל בין החברים לשאינם חברים היה רק בסכום ההלואה. לאנשי החברה נתנו מאתים גרוש פי שנים מאשר לאחרים ובזמן שלא יספיק הכסף לכל הבאים לבקש גמילות חסד אז חבר קודם לשאינו חבר, והיושב במאה שערים קודם ליושב במקום אחר829. ההלואות עצמן היו “מעות מזומן ושטרי כוללות”, שנמצאו ממושכנים בקופה. הבטיחות מצד הלוה היתה משכנות בטוחים ושטרי כולל בטוחים, ואולם לשטרות כולל נתן היתרון: “על משכנות בטוחים הלוו שליש מפחות שוים ועל שטרי כוללות בטוחים כפי שוים” המלא830. כבר הזכרנו את סכום ההלואה לחבר ולמי שאינו חבר. ואולם לסכום זה נפתחה כעין קונטו לכל לוה, והיה יכול ללוות בשעורין. סכום ההלואה הקצובה לחבר ולשאינו חבר, אין חילוק בדבר אם ילוה בפעם אחת או בשנים ושלשה פעמים עד שישלים הסכום הנ“ל ולא יותר”831. ואולם אם נמלאה הקונטו שלו לא יכול היה ללוות עוד: “חבר או שאינו חבר שלוה את סכומו הקצוב על שטר כולל לא ישיג עוד הלואה כל זמן שלא נגבה מהכולל עבור השטר, רק ישיג שטר כולל על משכון בטוח שליש פחות משויו, בלי הרחבת זמן מזמן פרעון השטר הכולל הזה”. היינו, היו מלוים שטר כולל אחר ללוה ששטר הכולל שמשכן לא נפרע, ואף זה נגד משכון. את שטר הכולל שלוה היה כמובן מוכר ברבית למלוי לרבית והיתה לו הצלה פורתא. ואולם זמן הפרעון למעות מזומן שלשה חדשים, ולשטר כולל שלשה חדשים ושלשה חדשים מיום כלות זמן הפרעון, הינו ניתן לו זמן שלשה חדשים אחרי שלוה “שטר כולל”, כיון שישלם בעדו רבית. לעומת זה לא נתנה ארכה כזו למי שלוה “שטר כולל”, נוסף על סכום ההלואה הקצובה. זה “רק ישיג שטר כולל על משכון בטוח שלהם פחות משוים, בלי הרחבת זמן מזמן הפרעון של השטר הכולל הזה”. סכום ההלואה על משכנות לאנשי החברה מאתים גרוש, “ואשר לא מאנשי החברה מאה גרוש מעות מזומן או שטר כולל”. סכום ההלואה על שטרי כוללות בטוחים היה; לחבר מאה גרוש למשך שנה, או מאתים לחצי שנה ולשאינו חבר חמשים גרוש למשך שנה ומאה לחצי שנה. אם יעברו שלשה חדשים והלוה לא יגאל המשכון, ישלחו אליו הגבאים התראה במקום שלש ע“י שמש החברה, וכשיעברו “שלשים יום אחרי ההתראה ימכר המשכון בלי שאלת פיו ובלי שומת בד”צ רק על פי מאזאט”832, וממחיר המשכון תקבל החברה את החוב ואת ההוצאות שתעלה המכירה “והמותר לבעליו, וכן אם גאול יגאלנו בעליו בטרם ימכר עליו לשלם את ההוצאות שעלה להכנת המכירה”. ענין זה נעשה על פי הדין. ואם הלך הלוה לחו“ל או למדינת הים ואי-אפשר להתרות בו בפניו יהא המשכון מונח שלשה חדשים אחרים אחרי שלשה החדשים הראשונים וימכר המשכון כנ”ל. בעניני שטרות הכוללים אין פרט, שכן לא היו מלווים מלכתחילה אלא על שטרות כוללות בטוחים לחלוטין, כמו שמודגש בכל פעם שנזכר שטר כולל833. גם באשור ההלואה ובמסירתה נתקנה תקנה: “החפץ להשיג הלואה יבוא אל גבאי ראשון”, הממונה על המשכנות, “ויתן לו המשכון, ויחתום ידו על השטר חוב העשוי עפ”י תקון החברה ושטר חוב זה יהא מונח תחת ידי הגבאי הזה, והוא יתן להלוה פתקה להנאמן שיתן לו הלואה"834.

מלבד הכנסות החברים היו כבר גם עזבונות לגמילות-חסדים בזמן הראשון. עוד בתקנות תרמב התקינו “שכל מי שיניח עזבון לטובת החברה, כפי ערך הטובה יוסיפו לו זכויות וחסד של אמת”835. היינו אחרי פטירתו, למודים וקדיש. עזבונות כאלו נזכרים כבר ב“ספר התקנות של מאה שערים”: “למען מלאות החסרון הגדול אשר חסרנו עדין בחברתינו, נתן ה' רוח נדיבה בלב המנוח מו”ה אברהם יצחק ב“ר דוד ממינסק ז”ל וינדב עוד שלשת אלפים ליסד גמ“ח במחננו”836. זה היה איפוא היסוד הראשון בהקמת הקופה לגמ“ח. כן נזכר גם המנוח מו”ה אברהם אבא ב“ר יצחק שנדב סך חמש מאות גרוש למטרה הנ”ל837; וכן נזכרה נדבת ר' משה ב“ר אשר לת”ת, וחלק מהבית לביהמ“ד ולגמ”ח838; “גם האשה הנדיבה מ' חנה חי' התנדבה שני אלפים גרוש לחברתינו באופן שיתנו בכל שנה משכירות התנור מאה גר' על חה”פ (חג-הפסח) לחלק שומן לעניים ומאה ג' מרקחת לחולים“. כן עשו תעמולה גם לרכוש חברים בחוץ לארץ. פרק מיוחד עוסק ב”זכות אחינו שבגולה“. דמי קדימה של חברים מחו”ל היו ח“י רו”כ במקום ח"י גרוש, ודמי שנה כפי נדבת לבם. זכויותיהם היו; תפלות בשעת מחלה, ותפלות, למודים וקדיש אחרי פטירתם, “וכל חבר אשר ירבה נדבתו לקופת החברה כן יוסיפו לו הגבאים זכוית מיוחדות מקדישים ולמודי תיקונים ושעורים לתיקון עלוי נשמתו”839.

במושג “גמילות חסד”, היתה כאמור, כלולה לא רק “גמילות חסד בממון” אלא גם “בגופו ובמאודו”. ו“כן על בני החברה לעשות גמילות חסד כל אחד גם בגופו”. לכתחילה היה כלול בזה גם סעד החולה על ערש דוי840. בחברת גמילות חסדים של מאה שערים נמצאת תקנה; “ואם יחלה ח”ו מי מבני החברה, ישלח הגבאי שנים שנים אנשים מבני החברה לבקרו בכל יום משך חליו“. ואולם במשך הזמן נוסדה לשם כך חברה מיוחדת, כמו שנזכר כבר בחובות הועד, שעליו לכונן גם חברה לביקור חולים841. ואמנם בשנים אלו – עד תרמט – הננו מוצאים בענין זה כדלקמן: “תוך בתי החסד השונים מתנוססת לרב עליליה גם חברת בקור חולים ולינת צדק אשר מטרתה לעזור כל נדכה וקשה יום בנפלו למשכב חלילה, והחברה הנעלה הזאת מתנהגת באופן מאד נעלה. ומה רב ערכה, תביא תועלת לכל יושבי מאה שערים ת”ו842, כלומר, לא רק לחברים אלא גם לשכנים. לחברה זו היו עשרים תקנות בספר תקנותיה, ששלש מהן, הראשנות והעיקריות נעתקו בספר התקנות הכללי843. גם חברה זו היתה תחת פקוח של ועד השכונה-הזט”ע. הועד הרכיב מנגנון שלם לענין זה, שחבריו היו ארבעה גבאים, ארבעה מבקרים, נאמן, שני ראשי דגלים, שני רואי חשבונות, שומר תקנות ומזכיר, שעליהם היה להתאסף יחד אחת לחדש ולפקח על עניני החברה וצרכיה. המבקרים היו מעין מפקחים רשאיים על הפעולה. הם היו מבקרים ראשית כל את החולה: “אם יחלה איש מבני החברה חלילה יודיע לאחד המבקרים, ואם לפי דעת המבקר יצטרך לינה – (כלומר שמישהו ילון אצל החולה) – יודיע לראש דגל הזמני, והוא ישלח אנשים ללון על פי הסדר” ראש הדגל היה ממונה על מספר חברים, שהיה שולחם חליפות ללינה. היתה מסודרת גם עזרה רפואית. ביחוד לחברי החברה: “גבאי החברה וראשי דגלים מחויבים להשתדל אצל החולה מבני החברה בכל גופם, ולצוות להביא את הרופא לבית החולה, ואם החולה דל הוא ואין ידו משגת, אזי על גבאי החברה לתמכו ולסעדו בימי חליו מקופת החברה כפי אשר תשיג ידם לעת הזאת, והכל בדרך כבוד ובסבר פנים יפות”. לנשים חולות נשלחו נשים מבקרות: “וכמו כן לאשה חולנית תשלח החברה נשים מבקרות ככל הנ”ל“844. היתה זו בדרך כלל חברת “לינת צדק” מעין אלו שהיתה גם בשכונות החדשות האחרות מחוץ לעיר, כשכל עניני בתי החולים והרפואות היו מרוכזים בעיר העתיקה. לחברות אלו היו גם כל מיני כלים הנחוצים לחולה, והיו נתנים בהשאלה. בתקופה הראשונה היו המכשירים תחת ידי הר”ר מתתיהו עלבע845 אחר כך נמסרו לידי זקן אחד שהקצו לו גם צריף במבוא חצר “בית אברהם”. בית המרקחת הראשון של השכונה היה בחדר סמוך לבית הכנסת מצד צפון חצר “בית הרופא הראשון במאה שערים היה ה”טאלאנטער דוקטור" הוא הרב ר' זאב אסיא, ש“היה כאחד מרופאי ישראל אשר היו לתפארת עמנו בימי הבינים בארץ ספרד”846. הרוקח היה רבי אברהם פראסט קארפו, וברוב הימים גם ה“רופא”847. יש אומרים שהיה אז גם הרוקח הר“ר יהושע שטרין ממונקאץ, חתן הר”ר שמואל בריזנער, מראשוני תושבי מאה שערים848. בענין המסירות ההדדית של התושבים יש לציין, שפעם חלה מתישב והיה צריך לו קרח לרפואתו, יצאו כמה תושבים אל ההרים בראשית הקיץ לבקש “שלג” ומצאו ורפאוהו849.

הקדשות מיוחדים לצרכי בקור חולים אין אנו מוצאים, מלבד האשה חנה חיה הנזכרת לעיל שהניחה עזבון של מאה גרוש לשנה בשביל מרקחת לחולים.

התפלה לחולה היא גם בזמן המחלה: “אם ח”ו תמשך מחלתו יודיעו המבקרים ביום השלישי לחליו את צערו ברבים, לכל בני החברה לבקש עליו רחמים וכולם יזכירוהו בתפלתם בשמונה-עשרה, ולפעמים להתפלל בעדו בכנופיא בקיבוץ עשרה חברים באמירת תהלים ויהי-רצון באחת מבתי הכנסיות, ולפעמים אל כותל המערבי, והכל לפי ראות עיני הגבאים את כובד חולי החבר"850.

בנוגע לחברים מחוץ-לארץ תקנו ש“בכל מועדי ה' יתברכו בברכת מי-שברך לזכרון טוב בהיכל ה'”. “אם יחלה ח”ו אחד מהם או על כל צרה שלא תבוא יודיעו זאת להגבאים על-ידי מכתב או טעליגרף והגבאים ישלחו מנין עשרה חברים אצל כותל המערבי להתפלל בעדו".

במשך הזמן נפרדה כאמור, חברת “בקור חולים” מ“לינת-הצדק” והיתה לחברה מיוחדת, אבל הדאגה “לתועלת הנשמה” נשארה ביד החברה לגמילות חסדים, כלומר “לזכות את החברים גם אחרי אריכות ימיהם ושנותיהם לומר קדיש וללמוד ולהתפלל בעדם התיקונים ושיעורים לעילוי נשמתם, שינוחו בשלום על משכבם ונשמתם תהיינה צרורות בצרור החיים בגנזי מרומים בצל כנפי השכינה עדי יקיצו וירננו כל שוכני עפר”. דאגה זו התחילה בזה שעוררו את החולה המסוכן להתוודות, “ואם יראו המבקרים כי ח”ו תקיף עליו עלמא, יראו בהשכל ודעת להזכירו שיפשפש במעשיו ויתודה ויצוה לביתו"851.

הדאגה העיקרית לנשמה באה אחרי המות: “אם ח”ו יעדר אחד מהחברה, איש או אשה, על החברה להושיב ישיבה בכל לילה, בהבית ששם היתה יציאת הנפש, משמר נכנס ומשמר יוצא היינו עד עלות השחר, ויצמצמו שיהיה בחצות הלילה מנין עשרה, וילמדו בכל לילה פרק משניות אות משם הנפטר, ויתפללו תפלת אנא852 וקדיש853. לשם כך סודר, ש“החברה תתחלק לששה דגלים וכל דגל לשני משמרות, ובכל ימי השבעה ילכו הדגלים חליפות להתפלל תפילת ערבית וללמוד בהמשמורים ולהתפלל שחרית ומנחה כל דגל יום ביומו, ומי שלא ירצה ללכת או שיהיה אנוס או הנשים והקטנים”854, “ישלחו איש אחד במקומם או ישלמו כפי אשר ישיתו עליהם הגבאים”855. בענין חסורים והתרשלות נאמר, שאם לא ישלם זה שלא בא “שכר השכירים למלאות מקומו בהדגלים להתפלל וללמוד בהמשמורים יתרו בו הגבאים”, כמו בענין יתר התשלומים, ואם לא יתקן יוצא מן החברה “ואין לו שום דבר לתבוע מהחברה”856. “אם לא יהיה באפשרי להושיב ישיבה בבית הנפטר או שיהיה מעיר אחרת857. או מחוץ-לארץ, יהי מקום קבוע בבית אחד על חצר בית-הכנסת להתפלל וללמוד שם כתיקון החברה”858. “ההוצאות הנדרשות לישיבה בהלילות הנזכרות יהיו מעזבון הנפטר”859, “בכל שבת קודש בשנה ראשונה יזכירו נשמתו בביהכנ”ס, ובכל שנה ביום היא“צ יצוו הגבאים לאיש אחד מבני החברה שילמד משניות אותיות שם הנפטר ואותיות נשמה ויזכיר נשמתו בתפלת אנא ויאמר קדיש. ובכל מועדי ה' יזכירו הנפטרים מבני החברה בתפלת אל מלא רחמים”860. בנוגע לחברים מחוץ לארץ נהגו, שבשעה שתגיע הידיעה לירושלים על הפטירה יקבצו עשרה חברים וילמדו ויתפללו כנזכר לעיל, וינהגו בנפטר שנה ראשונה וביא"צ ובשבת ומועד “כמו להחברים שישבו בקודש”861.

 

יט. הכנסת אורחים    🔗

דאגה מיוחדת, שהיא כולה חסד, ובמדה מרובה גם ענין לאומי מדיני, הוקדשה לאורחים, עולים חדשים, שבאו מן החוץ. פרק חשוב היא בתולדות-הישוב הישן, הדאגה לעליה והטפול בה. ראשי הישוב, וביניהם גם ממיסדי מאה שערים, עסקו בה מתוך מסירות נפש. חקירת אמת תפיץ בודאי גם אור על העלילה הנתעבה, שהעלילו על יושבי ירושלם, כאילו היתה עינם צרה ב“עליה חדשה”. כולל הפרושים מראשיתו עם התיסדות הישוב על-ידי תלמידי הגר“א עסק בקבלת עולים חדשים ובסדור שכונם. כבר באותם הימים סדרו בחורבת ר' יהודה החסיד חדרים להכנסת אורחים. הרבה מסורות נשמרו לנו בדבר אנשים ונשים, שעסקו ביחוד בהכנסת-אורחים. הרב ר' מרדכי שניצר, האומן הירושלמי עוד לפני יותר ממאה שנה, היה יוצא בכל יום את העיר לראות אם מישהוא עלה לאה”ק. והכניסו לביתו, אכסנו אצלו ברכילה שתיה ולינה בסבר פנים באהבה אחוה, עד שמצא מקום לדור בו862. בין נשי אותו הדור היו מפורסמות כמכניסות אורחים באהבה רבקה אשת הר' זאב וואלפינזון863 וציפה קמיניץ אשת הרב ר' מנחם מנדיל מקמיניץ, בעל “קורות העתים”, “הראשונה להכנסת אורחים”864. גם מיסדי מאה שערים ראו סדור הכנסת אורחים כחובה מראשית התישבותם, ובתוך חובות הועד נמנה גם התפקיד “לכונן חברה להכנסת אורחים”865. ואמנם לפי מה שהזקנים מספרים סדרו כבר עם היבנות השכונה, בית-הכנסת-אורחים ארעי בבית שהיה שייך אחר-כך לר' שלמה סנדלר, אחד מגבאי מאה שערים, בצד מערב לשכונה אצל “שער-ליפתא”866. ונמצאה אשה מיוחדת שהקדישה כחה ומרצה להכנסת אורחים, היא חנה חיה הגבאית. בין האורחים הראשונים זכורים לזקנים התימנים שעלו לארץ, והציעו להם מצעים על גבי החלונות בבתי המדרש867. ואולם כבר בשנת תרלו הונח היסוד לבנינים מיוחדים. “ויסוד וקרן קיים על הדבר הטוב הזה הניח לנו הנדיב המנוח מוה”ר משה במוה“ר אליעזר אברהם ז”ל מבריסק, ואשתו הנדיבה מ' הינדע ב“ר חיים ארבעה בתים בנויים מצד דרומית מערבית לביהכ”נ ולא ישונה עד עולם“868. המנדב ר' משה ב”ר אליעזר אברהם נפטר עוד בה' טבת תרלו869, מה שמראה שכבר בשנה הראשונה ליסוד השכונה נתכנה התכנית. על כל פנים הננו מוצאים בחשבונות הר' אברהם קורפו שבידי חשבונות-בנין (וגם רצפות בכלל) משנת תרלז. על בנין בית הכנסת אורחים זה מדובר בפרטות גם בפרק “זכרון לטובה”870: “ואחרי כן871 העיר ה' את רוח האיש היקר המנוח מוהר”ר משה במו“ה אליעזר אברהם ז”ל מבריסק ואשתו מרת הינדע נ“ע בת ר' חיים הכהן ז”ל וימהר גם הוא לבוא לעזרת ה' בגבורים, לעזרת חברתנו היקרה, וינדב מכספו סך חמשה עשר אלף ושלש מאות וארבעה וארבעים גרוש טורקי ליסוד נרצה לבנות בתים לשם הכנסת אורחים, והנה היום ארבעה בתים בתוך חצר מפואר העומדים לתלפיות לעומת ביהמ“ד ישועת יעקב בצד דרומית מערבית… עוד אבה הנדיב היקר הזה להיטב, כי השאיר אחריו להניח תוך קופת החברה ניירות שמענטיפער872 וקאנסילאט אם יעלו על מצבם הראשון ולערכם השוה, יספיק מחירם לבנות עליות על ארבעה בתים האלה, ומגמתם כמגמת הבתים התחתונים להכנסת אורחים. אכן החפץ הזה לא הצליח, כי הניירות האלה מאז ועד הנה המה יורדים אך למטה, ולא יוסיפו לעלות עדי תמס יהלוכון. על כן הסכים הועד בבנותם למעלה את בית עזרת נשים החדשה873 למוכרם לפי הערך אשר ישיגו עתה ולהוציאם לעת עתה בהוצאות הבנין הזה ונכתב בפנקס-החברה”. ספר התקנות קובע, ש“בשנת תרמא נשלמו בתי הכנסת אורחים לעומת בית הכנסת “ישועת יעקב” מצד דרום”874. עד שנת תרמט לא היו להכנסת אורחים אלא חצר זו ובה ארבעה בתים להכנסת אורחים875. כנראה שלא הושב כל כסף מבנין עזרת הנשים לקופה. ב“ספר הזכרון” להכנסת אורחים876 נזכר: עוד נבנה בחצר הנ“ל עוד שני בתים קטנים המוקדשים מכלל הצבור “מאה שערים” גם בתי תבשיל וכל השייך להם”, היינו התושבים בעצמם התנדבו והרחיבו את הבנין. ואולם באמצע בא משבר קשה והננו מוצאים עדויות לחליפות והתמורות הרבות שחלו במוסד: “בזמן העבר זה לא כביר877 גברה המצוקה בשלמי חובה, שלמי צבור כמעט בסכנות נפשות, וכפדיון שבויים הוראת שעה היתה והתרנו לעצמנו לפי שעה להחליף את חצר הכנסת אורחים הנ”ל בבתים אחרים שעל בית-המרחץ, ונתנו חצר הכנסת-אורחים במשכנתא על זמן קצר, ואח“כ בסבה ובהכרח נושים רבים נמכרו (עפ"י מכירה והטבה) הבתים שהיו תמורת הכנסת אורחים, וכמעט ח”ו נתבטל כל ה“הכנסת אורחים”. לא מצאנו מרגוע לנפשנו והשקט לרוחינו, איך אבדנו טובה, איך נכשלנו ח“ו בהקדש רבים878 ובהקדש הנדיב הנ”ל. נתנו נפשינו על הדבר הזה לפדות ההקדש חצר “הכנסת אורחים” הנ“ל מידי המלוים ולהחזיר העטרה ליושנה, שיהי' ההקדש קיים לעד בלי שנוי ובלי תמורה, ובאופן ובתנאי הזה נתנו אלינו הרבנים ראשי הוועד הכללי הי”ו, מקופת העיר אשכנזים פרושים וחסידים סך תשעים נאפוליון בשטרותיהם ממרנא מוכז הנמכרים בשוק בדהבא פריכא על פדיון החצר של הכנסת אורחים הנ“ל, שנהי' אנחנו הח”מ ערבים בדבר לפדות החצר מכל חובה ושיעמוד החצר פתוח לרוחה ל“הכנסת אורחים” תמיר והקדש משותפת לכלל אשכנזים בעי“ק ירושלים ולק”ק מאה שערים ולהנדיב ר' משה וה' הינדע הנ“ל, החצר והבתים והבתי תבשיל והגגות וכל השייך להם מתהום ארעא ועד רום רקיע הוא הקדש הכנסת אורחים ואסור עלינו ועל כל בר ישראל לשנות ההקדש הזה אפי' מקצתו, וקבלנו עלינו ועל כל הנלוים אלינו ועל זרעינו וז”ז (וזרע זרעינו) ע“ס (עד-סוף) כל הדורות, ועל כל הבא לשרת בקדש בק”ק מ“ש (מאה שערים) הנ”ל, קבלה בנדר ובאיסור חמור מבלי לשנות כקוצו של יוד מההקדש הנ“ל, והרבנים מהוה”כ (מהועד הכללי כנסת ישראל) וראשי ועד דמאה שערים ימנו ויפקידו בכל עת גבאים על הכנסת אורחים. וכן לבנות על הגגות הרשות להוה“כ או לועד מ”ש רק לשם הכנסת אורחים בעד אחב“י אשכנזים פרושים וחסידים הי”ו ואסור עלינו למכור ולהשכין879 ולהרוס ולשנות ח“ו מההכנ”א לשום דבר שבעולם, אפילו אם ח“ו יסכימו רוב או כל דעת הקהל, דעת כולם בטלה לדעת תוה”ק ולדעת קבלת האיסור והנדר הזה, רק ההכ“א יעמוד עד תלו עד העולם. – כ”ז (כל זה) נעשה בכל תוקף ועוז באופן היותר מועיל, לפום דינא דת תורתינו הקדושה ובקגא“ס שקנו אחרים מידינו במדל”ב כתחז“ל ובביטול וכוו ובחיסול וכו' לדעת הרשב”א זללה“ה. ועד אמו”צ באנו על החתום בירחא' תליתאה דקבילנא ביה אוריתא שנת תרנ“ה לפ”ק פה ק“ק “מאה שערים” פרוזדור ירושלים עיה”ק תו“ב”880. לפי חוזה זה “נכנס המוסד הזה, תחת רשות המשותפת מאת ועד הכללי למקהלות אשכנזים פרושים וחסידים בעי”ק ת“ו עם ק”ק שכונת מאה שערים עפ“י השטר שותפות, המועתק בזה אות באות מגוף הכתב עם החתימות” שנמסר “לראיה מהימנא בידי הרבנים ראשי הועד הכללי דאשכנזים הי”ו פרושים וחסידים כל הכוללים, מאתנו ועד ק“ק מאה שערים ורוב מנין ורוב בנין הח”מ בהסכם ובמעמד כל העיר מאה שערים“. בראשית, שנת תרסב התעוררו פטרוני המוסד הזה, שהם ראשי הועד-הכללי וראשי ועד השכונה מאה שערים, להטבת מצבו ומעמדו של המפעל הזה, אשר ברוב הימים רבתה העזובה בו וגם נתקלקלו דלתותיו וחלונותיו, ועל כולם הורגש מאד חסרון בור מים; הוחלט אז לבחור באנשי מעשה שתחת השגחתם יתנהל המוסד בקביעות881, ושהם ישתדלו בהשגת כספים לתקן את בדקי הבית, וידאגו לקיומו והרחבתו. באסיפה כללית נבחרו אז שלשה גבאים: ר' ארי' ליב ווישנאצקי (נפטר כ"ט שבט תרסב), ר' נחום כץ ור' ברוך יודא בלויא; “הגבאים הנבחרים האלה, בטוב לבם קבלו באהבה וברצון את המצוה הזאת עליהם, ויטו שכמם לסבול עמל ויגיעה רבה בעבודת הקודש הזאת, ויאספו נדבות (הלא הם כתובים בפרוטרוט איש על שמו, בספר החשבון) ויעשו תיקונים רבים וגדולים, ומהם הכי נכבד בור גדול למים אשר חצבו באמצע החצר, רצפת אבנים על פני כל החצר, דלתים וחלונות חדשים, בתי-תבשיל ועוד ועוד וישכללו את כל המוסד מבית ומחוץ, וימלאו את חסרון הכלים הדרושים לאורחים: מטות, כסאות, שלחנות ומנורות וכדומה, ויהי המוסד החסד הזה נאדר בקדש ונהדר בכבוד”882. הבור נבנה בכספי נדבה של שלשה אנשים ואבן זכרון הוצבה בחצר לזכרם883. בסוף תרסג נתעוררו הגבאים הנ”ל להגדיל את המוסד; בגולה רבתה מצוקת היהודים ולארץ זרמו פליטים רבים שבקשו מחסה בבית הכנסת האורחים, מחוסר מקום נאלצו רבים מהם להתגורר בחוץ על פני החצר, והיה הכרח לבנות עוד בתים. - הגבאים לא חשכו עמל ואספו נדבות עד שהצליחו לבנות שלש קומות נוספות: “חדרים טובים ויפים מתוקנים בכל הכלים” וגם שני הבתים הקטנים, שנבנו מקודם בחצר ליד השער, נסתרו ונבנו מחדש. הנדבות לבנין זה נרשמו גם הן884. “בחדש אלול שנת תרסג נתן הועד הכללי הנ”ל סך חמשה ושלשים נאפאליאן" לבנין העליות. מלבד זב נתנו גם כוללים אחרים: כולל אמעריקא, אונגרין וחב"ד – כל אחד שני נאפאליאן.

בר“ח כסלו תרסד “נתן מעזבון המנוח הר”ר בונם עקשטיין ב”ר אהרן יהודא ז“ל מאונגרין אחיו הרה”ג הישיש הנכבד מוה“ר משה עקשטיין שליטא סך ארבעים נאפאליאון, לבנין בית על שמו ולזכרו”. מענין שבמכתב לואי “שטר חתום מאת הגבאים” נוספו זכויות מיוחדות לאורחים מאונגרין בשני סעיפים: “א) החדר הזה אשר בהכנ”א דין קדימה לאנשים אורחי אונגרין, כלומר בכל עת שיבוא איש מאונגרין לו משפט הבכורה ודין קדימה נגד שארי אורחים בחדר הזה, אם החדר יהיה פנוי. ב) אם יבוא אורח מאונגרין והחדר הנ“ל לא יהי' פנוי מאורחים, אזי יש לו גם-כן ד”ק (דין-קדימה) בחדר אחר מחדרים דהכנס“א זולת החדר הזה”. בהערה שם מבואר; “והיה לבאר הכונה הרצויה והברורה, עפ”י מה שהותנה בפירוש בזה, כי האורח מבני כולל אונגרין יש לו דין קדימה בחדר זה או בחדר אחר רק בעת אשר אין נמצא אז שום אורח אחר מאונגרין באחד מחדרי ההכנ“א, לא בחדר זה ולא בחדר אחר”. גמר העליות אשר משמאל הכניסה לחצר נעשה גם כן מנדבות שני אנשים שלזכר אחד מהם נקבעה טבלת-שיש885.

באותה שנה (תרסד) נבנו עליות גם מימין הכניסה לחצר. בראשית אלול תרסד נתנו ראשי הועד הכללי עוד שלשים וחמשה נאפאליאן לבנין העליות886. בפנקס נזכר בפרק ד' ע“ד השלמת בנין הכנסת אורחים; “ועתה, שילהי קייטא דשנת תרס”ד, עוסקים הגבאים הנ”ל בבנין עוד שלשה חדרים על גג שני הבתים אשר מימין הכניסה לחצר ויהיו מספר חדרי הכנסת אורחים שנים עשר. והנה מלבד העמל והתלאה אשר העמיסו עליהם הגבאים בעבודת הקודש הזאת, הנה משקיעים עתה כספם בבנין, בתורהת הלואה, בלב נכון ובטובם על חסדי אחינו אשר יתעוררו ברגשי קודש ואהבת חסד להביא עזרה להשלים זה הבנין, הנחוץ מאד מאד לפקוח נפש אורחים הרבים אשר בצל כנפיו יחסיון, והתקוה חזקה, כי בקרוב תכלה המלאכה וישרים יעלוזו וישמחו בבנין שלם, אשר נבנה כמו רמים בקדשו לכבוד ולתפארת לעמנו ולירושלים עיר קדשינו תובב“א”.

ארבע מתקנות הכנסת אורחים נדפסו בספר התקנות של שנת תרמט בפרק מיוחד. בפנקס הכנסת אורחים הנזכר נמצאות ז' תקנות שתוקנו בשנת תרסד, לפי תקנות תרמא היו בניני המוסד הקדש, והועד של השכונה היה המשגיח עליהם887. לפי תקנות הכנסת אורחים “על הזט”ע למנות על זה גבאים מיוחדים להשגיח על נקיון הבתים ושיקבל (ו) את האורחים בספ“י (בסבר פנים יפות). לאורחים עניים יותן גם ארוחה על ימים אחדים כפי הזמן המבואר בצואה שנדפס להלן בזה בקוצר888. ועל הזט”ע להמציא להגבאים הכנסה ע“ז (על-זה)”889. במשך הזמן היתה לועד הכנסת אורחים אוטונומיה יותר רחבה וגם הוטלה עליו הדאגה להכנסות. בתקנה א' שבפנקס הכנסת אורחים נקבע: “המפעל הזה בית הכנסת אורחים הכללי “אשל אברהם” יתנהג תחת השגחת הגבאים הנבחרים, והם יקחו לעזר איש כרצונם, אשר יהיה פקיד הבית על כל עניני ההנהגה הגשמית. על פיו יבואו האורחים ועל פיו יצאו”. לפי תקנה ז' שבפנקס “הגבאים מחויבים לבקר את הבית לכה”פ פעם אחת בשבוע, לפקח על עניניו, ולמלאות מחסוריו דבר בעתו“. לפי תקנה ב' שבפנקס “הבית פתוח לרוחה לכל איש אורח הבא מארץ אחרת או מעיר אחרת וכל הקודם זכה”.890 בתקנות תרמא הורחב הדיבור על ענין זה: “כל האורחים הבאים אשר אך הכרת פניהם ענתה בם כי מזרע היהודים המה כולם בחזקת כשרות. אולם אם יראה או ישמע עליו דברים אשר לא כדת, יוציאוהו מהבתים האלה תיכף ומיד בע”כ”. בענין זה קובעת תקנה ו' בפנקס: “האורח המשבית מנוחת שארי האורחים, או מפריע שלומם באיזה אופן שיהי' או כי לא ישרים דרכיו והנהגתו, יכול הפקיד להוציאו מן הבית מיד, בלי שום טו”מ (טענות ומענות) ופ“פ (ופתחון פה) כלל.” בענין סדר קבלת אורחים נאמר ב“פנקס” תקנה ג‘: כל אורח המבקש להכנס, עליו לפנות אל פקיד הבית, והוא יקח רשות, מהגבאים להכניסו. תקנה ד’ אומרת: “על האורח לתת ביד פקיד הבית, קודם לכניסה רבע הי”כ891 על בדק הבית, ויוכל לשבת עד שלשים יום, ויותר מזה אין לו רשות להתמהמה כלל (מלבד ערבי שבתות וימים טובים, שבהם יותן הרחבת הזמן עד ממחרת השבת) ואפילו אין אורח אחר הצריך למקומו, ואם יסרב מלצאת יוכל הפקיד להשתמש בכל האמצעים להוציאו בעל כרחו“. ענין זה בא גם בתקנות תרמא, סעיף ב‘: “הזמן הניתן להאורחים לנוח בהבתים האלה, עד חודש ימים, ואחרי עבור החודש מיום בואו מחויב הוא לצאת מן הבתים האלו בלי שום עיכוב כלל”. בתקנות תרסד נוסף בסעיף ה’: “חובת האורחים להחזיק הבית והכלים בנקיון גמור עצהי”ט (על צד היותר טוב), לכבד את הבית בכל יום, ולרחוץ הרצפה וזכוכית החלונות לכה”פ (לכל הפחות) בכל ערב שבת, וכן להשגיח שלא יהי' שום הזיק וקלקול בהבית והכלים. ואם הזיק וקלקל חב באחריותם, ועליו לשלם תיכף ככל אשר יושת עליו עפ“י הגבאים”.

בתקנות תרמא נזכרת הנחה מיוחדת “לאורחים המתאכסנים בהכנסת אורחים שבוע ראשונה” ש“האופים מחויבים לאפות להם בחנם”892. לפי מבקר בשנת תרפט893 היה בית הכנסת האורחים משמש לפני מלחמת העולם בתרעד כתחנה לזקנים, מעין בית עולים לבית היו אז 12 חדרים וארבעים ואחת מטה, לכל אורח נתונה הרשות להתאכסן בו עד שני שבועות; בתשלום 5 גרושים לשבוע מקבל האורח לינה, לחם ודג מלוח, טה וסוכר. הוצאת המוסד היו 7 לירות לחודש, ההכנסות היו מועד מאה שערים ומנדבות חוץ לארץ894.

 

כ. אחרית דבר    🔗

כך נוסדה מאה שערים על-ידי “אנשי החלוקה”, ראשי הועד הכללי – כנסת ישראל, הרבנים והממונים, ובססו אותה “קנאי ירושלים”, אשר קטני ארץ, שקטנם של המיסדים והמבססים עבה יותר ממתניהם, שמים אותם לבוז ולשמצה. המיסדים והבונים היו אנשי חזון ואמונה בעלי “חזון ציון”, ואנשי מעשה, אשר האמינו כי “מכנף הארץ יחלו לרנן כל כוכבי בוקר וקרוב קץ חשכת גלותנו, והביטו בעין חודרת על פני המזרח, כי מבין אישון חשך יחל להגיה ולהופיע שביבי אור על הררי קודש ולאט לאט עובר החשך מן הארץ”. ב“עינים נטויות ואזנים קשובות יחלו לה”, כי אך הגה יצא מפיו, “ויאמר ה' יהי אור ויהי אור, והשמש תצא ברוב זהרה ויאיר כל הארץ”895.

ואמנם בתם לב יכלו לומר כי “בהם בחר ה' ליסד אבן הפינה אבן הראשה”. מתוך אמונה והכרה הודיעו בשנת תרמט, כי “מצאו עליהם המצוה והחובה לכתוב התיסדותם” ורשמו לזכרון בספר “למען ידעו כל עם ה' כבני ציון כבני הגולה את מעשה ה' כי רבו” ולמען יאחזו בבנין גם הם כי “אין אתנו יודע מ(דרך) גאולתנו ופדות נפשנו”, אם בנס תבוא הישועה ואם במאמצי עליה. “עלינו להביט ולהתכונן על פעמי רגלינו, צעדי הישועה, ובעינים חודרות על כל מעלה ומעלה מדרגה ומדרגה, עדי הגיענו למרום חביון עזנו”896. אפילו שם הוי"ה שבה פותחים את תקנות חברת גמילות חסד, משקף את השאיפה שהונחה כיסוד-היסודות: “יבנה המקדש ויוסד ההיכל”897.

“מנהלי החברה התנהלו לאטם לרגלי החברים העניים אשר אתם וירעו את צאנם ברחמים רבים”898. מאה שערים נבנתה כולה כנחלת-שבעה לפניה, על פי האיניציאטיבה של בני ירושלם עצמם, אך מאה שערים הגדילה.

בזמן קצר, מתרלד עד תרמא, נשלם ישוב יהודי חדש לדוגמא ולמופת, בלי כל עזרה מן החוץ. התקוה גברה למראה ההצלחה, כי “ה' אשר הביאנו עד הלום והראינו את כל אלה, ינהלנו על דרך הקדש הלאה, וירום קרננו למעלה למעלה, ותחזינה עינינו את מלכנו ובא לנו צדיק ונושע, עת ינהרו פזורינו לציון חמדת חיינו המונים המונים מכל קצוי תבל” “ותחזינה עינינו ארצינו הנשמה נהפכה לעדן גן ה', וישראל ישכון בטח תחת גפנם ותאנתם ורבים כחול אשר על שפת הים”. “רוח ה' שפוכה על בחיריו וכבוד ה' ושכינת עזו חופף עלינו לעיני כל יושבי תבל ב”ב (במהרה בימינו) אמן"899. אלה בני ציון, בני החלוקה, עסקו כבר אז ביסוד ישוב חקלאי, בהכנות לעליה רחבה וחלמו על גאולה שלמה במלוא מובנה של המלה על יסוד התורה והמסורה. כל מה שנעשה אחריהם במשך כל התקופות, גם בזו של “חבת ציון” גם בזו של “ציון”, ואפילו בזו של השאיפות האחרונות שבאחרונות לגאולה שלמה, כבר היה מקופל כעץ בתוך גרעיני במפעלים שלאותם צעירי ירושלים, ובמפעלם יש לראות גרעין ראשון לישוב ולגאולה.

 

מלואים ותקונים    🔗

מחוץ לחומה לי. י. ריבלין עמוד 34. ראה גם שלשה עולמות לר“ח המבורגר עמוד פו ועל אודות בנ”ו שם עמוד עח. וכן מגנזי ירושלים לר“פ גריבסקי חוברת ו' עמוד כ”ט וכו' ושם גם תמונתו).

עמו' 16 גם במאמרו “שמחה בקציר” (יהודה-וירושלים חוברת ח' מזכיר הר"י ריבלין “ופתח תקותנו…במרחביה”

עמו' 17 בענין “חברים” שקצרה ידם לשלם את התשלומים לא היה הרי“ר – “ר' יושעה בונה השכונות” – מוציא אותם מן ה”חברה“, אלא מעביר אותם ואת תשלומיהם הראשונים ל”חברה" של שכונה חדשה שיסד. והיה פנקס מיוחד שהיה נקרא “ספר הגלגולים”. והיו כאלה שנתגלגלו בכל שתים-עשרה השכונות שיסד הרי“ר מ”נחלת-שבעה" ועד “עזרת-ישראל”. כן מספר חכם רבנו פאדרו שאביו העבר ע“י הרי”ר מ“אבן-ישראל” ל“משכנות-ישראל”, עד שעזר לו לבסוף לבנות בשכונת “מזכרת-משה”. פנקס זה היה שמור בידי הר' הלל בן הרי“ר, ומשכונת “מזכרת-משה” ואילך היו החשבונות האלה כתובים בכתב-יד אבי ז”ל הר' ראובן ריבלין.

עמוד 51 הערה 14 צריכה לבוא אחרי: “כראות עיני הועד”.

עמוד 55 במקום “אלי זלמג’ס” צ“ל “אלי זלמנס”. במקום “ר' אהרן הערשיל שו”ב צ”ל “ר' אהרן העשיל שו”ב. ר' מאיר קאוועברענער היה שם משפחתו פיקרסקי (הר"ח המבורגר).

עמוד 52 במקום “ר' ישסאל שמעון שיין” צ“ל: “ר' ישראל שמעון שיין” (ראה הערה עמוד 142), “ר' ישראל שמעון שיין היה ירא שמים, בר אוריין ובר אכהן ויחד עם זה כתבא-רבא והיה משתתף כסופר בעתונים כ”החבצלת” וכדומה. ומנהג היה בידו להדפיס בכל שנה חוברת לספירת-העומר ולחלקה בחנם לילדי מאה-שערים הוא היה חסיד ומשכיל כאחד, הדור בתארו ובמעשיו הטובים" (הר"ש מאשייעף)

עמוד 59 בענין פרושים וחסידים במאה שערים כותב לי הר“ש מאשייעף: “אין אני יודע איך היה היחס בין הפרושים והחסידים בראשית הוסד השכונה. אולם בתקופה זו שאני זוכר לא היה ניכר שום יחס בלתי ידידותי בין שתי הכתות הללו. אדרבא בועד השכונה השתתפו גם חסידים. ובכלל הרגישו את עצמם טוב בכל השטחים. לדעתי היו אז החסידים חלק ניכר מתושבי השכונה ומחוץ לבתי הכנסיות הגדולים של ר' ברוך שווארץ ושל חסידי חב”ד היו גם שטיבלאך של סוגי חסידים מיוחדים, ורשומם היה ניכר ביחוד בימי החגים כשעברו ברחובות בשירה ובזמרה כדרכם בקדש”.

כמן כן מעיר הנז' בענין קנאות והתקדמות במאה-שערים: “אם כי היתה מאה-שערים מאז מרכז הקנאות הקיצונית בירושלים, הנה היתה באותה שעה (בתקופה השניה) המרכז המודרני כביכול של הישוב בירושלים, וכל תגלית או המצאה חדשה מהעולם הגדול שהובא לירושלים, היו מביאים לראשונה במאה שערים. וזוכר אני למשל את פנס-הקסם הראשון שהובא לארץ על-ידי הרב ישעיה ראפילוביץ, שהוצג לראשונה במאה-שערים. אמנם היו מהקנאים שחשבו את זה למעשה כשפים כאילו החרימו את ההצגה, ובכל-זאת לא נשארו איש ואשה נער וזקן בשכונה ובסביבתה שלא באו לראות את הפלא הזה, שהוצג במקרה בבית אחי המנוח הר' יעקב מאשייעף ז”ל. והוא הדין בנוגע לפונוגראף הראשון שהובא לארץ על-ידי מר זקס, שהובא גם הוא לראשונה למרכז היהודי הזה, ובמשך שבועות וימים נהרו מכל צד לראות את התיבה המנגנת ולשמוע את פרקי החזנות, שמהפונוגראף נתגלגלו גם לבתי-הכנסת על-ידי חזניהם. ויש לציין כמו כן שדוקא מאה-שערים היתה בתקופתה השניה גם החלוצה בירושלים בעניני האופנה של הגברים וביחוד של הנשים על-ידי החייטים שעלו מחו“ל והתישבו בה, ומכל השכונות וגם מהעיר העתיקה היו באים לשכונה לשם תפירת מעיל או שמלה מודרנית לפי מושגי הימים ההם. כמו כן סודר תעול כללי עוד לפני יותר מיובל שנים וכן נעשה רצוף הרחובות באבנים עוד בזמן ההוא שהיה בזה משום חדוש גדול, ופעולות חשובות אלו שדרשו הרבה כספים וגם קרבנות כידוע, הועילו לא מעט להפחתת אי-הנקיון בשכונה, שכבר נגרם אז בסבת הצפיפות האיומה ואי-הסדר בבנין בתי הכסא”. חותנתי מרת אלטע בת הר' אבנר מספרת שהפונוגראף סודר בביתה, שחותני הראי' ריבלין הי“ו שכר אותו בשכר שנים-עשר נאפוליון זהב מהר' משה אליהו זקס בן הר”ר אברהם אלקנה זקס שהביאו לירושלים. שלשה ימים רבו המבקרים, ואחר כך חדלו, והיה לחותני הפסד, זה היה לפני 47 שנים.

עמוד 73 בענין הנקיון והבורות מסופר שלפני 57 שנים בערך התפשטה מחלה מדבקת בירושלים ובסביבותיה. הממשלה שלחה שליחים לשם שמירה על הנקיון ששפכו סיד בכל המקומות לשם חטוי. וכן בחרה בועד לבקר את השכונות, והיה בועד זה הרופא היוני ד“ר מזריקי הזקן, (היה עוד רופא יוני מזריקי הצעיר אחריו, והיה גם בבית-החולים “משגב-לדך”) שהאמינו בו רבים בירושלים, עד שהיה מקבל בעד בקור חצי לירה זהב צרפתית, סכום ענקי לפי ערך החיים בעת ההיא. כשבאו למאה-שערים אל הבור הצבורי הגדול, בקש הרופא לדלות לו דלי מים מהבור להריח בהם. אחרי שהריח בטעם התחיל לצעוק שזה פשוט סם המות, וצוה לסגור את הבור על מסגר. הבור הזה עומד לא רחוק מהבורות “של בתי-הכסא”. וגם הגשמים שנכנסים לבור עוברים דרך הרחובות. בזמן ההוא היו הבורות הפרטיים נקיים שבעליהם דקדקו למים שיכנסו מצנורות הגגות הנקיים. כנגד זה לא היתה ההשגחה מספיקה לבור הצבורי. באותו מקר אמר הר' משה ליב כהנא: גם בזה אנו רואים כמה טוב אויר א”י, שאילו היה קורה מקרה כזה בחו"ל היה גורם לאסונות הרבה יותר גדולים. (הרא"א כהנא).

עמוד 79 בענין הגנה תופס פרק מיוחד ענין העולים החדשים בזמנם. לפני 57 שנים בערך באו למאה-שערים שוטרים בלויית בא-כח הקונסול הרוסי לחפש את היהודים שנכנסו מרוסיה כתיירים. על-פי החוק נתנה רשות לאלה לשבות בארץ רק זמן של שלה חדשים. השוטרים חפשו יהודים שהכירום לפי תלבשתם המיוחדת שהם מארצות רוסיה, ועצרום בבית הכנסת והפקידו עליהם משמר ליד הכניסה. המהומה היתה גדולה. ואולם כשהגיע זמן תפלת המנחה חדרו יהודים שהיתה להם רשות הישיבה בארץ דרך החלונות לבית-הכנסת, ונשארו שם במקום העצורים שברחו דרך אותם חלונות. כשגמרה המשטרה את חפושיה, הובילו את הנמצאים בבית-הכנסת למשטרה, ושם הוברר הדבר לתמהונם הרב שלכלם יש רשות ישיבה בארץ ופטרום לשלום. (הרא"א כהנא).

מאה שערים משכה אליה את רוב העולים, שבה הרגישו את עצמם כמו בעירה יהודית על כל יתרונותיה ומגרעותיה בחינת “וזר לא יקרב”. והיו כמה מקרים שנכרי העיז להרים קולו בקללה וקבל ענשו משולם, מבלי שהעיז אפילו להגיש קובלנא אל המשטרה שהתיחסה לשכונה בכבוד. גרם לזה בזמן יותר מאוחר שהתרכזו בה הרבה נתינים אמריקאים שהקונסול האמריקני הגן עליהם. מחיר הצרכים שהובאו על-ידי הערבים נקבעו על-ידי תושבי השכונה, ולא העיז איש להפקיע את השער. וככה נתפרסמה מאה-שערים בין שכנינו כשכונה שאין להתגרות בה ובתושבים, וידעו שגם בלילות ישנה שמירה מאורגנת על-ידי אברכי השכונה היודעים להגן על נפשם ורכושם" (הר"ש מאשייעף).

ידוע היה ביחוד הקונסול הבריטי דיקסון שהגן על השכונה, והיה מעשה וחפשו תימנים תימנים נתיני תורכיה, ונמלטו אל מאה שערים כמו אל עיר מקלט נתחבאו שם שבועות. (מר אברהם גודאל).

והיה מעשה שלוו מת יהודי מוואלכי לקבורה בהר הזיתים. באו לקראתם ערבים ודרשו מהם כסף. הערבים היו חמשים במספר והתחילו מכים ביהודים. אחדים ברחו והשאירו את הנפטר. ואולם שלשה מיהודי וואלכי ר' משה ור' יוסף שני אחים בנאים ור' מתתיהו סתת, אנשים גבוהי קומה וגבורים, נכנסו בריב עם הערבים ופצעו כעשרים מהם, וקברו את המת וברחו הביתה. כשבקשום, נמלטו למאה-שערים ונשארו בה כשלשה או ארבעה חדשים, בהכנסת אורחים שבנו אז. הקיפו שוטרים את השערים ובדקו כל יוצא כדי למצוא שלשת אלה. והגיעו הדברים לקונסול הבריטי שקרא להר' אליהו גודאל ובקשו להוציא את האנשים. ענה לו שאינו יודע דבר, וכשיודע הדבר יגרשו אותם מהשכונה. לבסוף שלחו את האנשים האלה בחשאי מירושלים והסיעום לאמריקא, ואולם לשוטרים לא ניתנה רשות להכנס למאה שערים. ר' מתתיהו סתת שב אח"כ עם הגדוד העברי הראשון והיה סרג’נט בגדוד הפרדות, ומת כאן בארץ (מר אברהם גודאל).

כן סודרה לפני ארבעים וחמש שנים בערך משטרה במאה שערים עצמה ליד הכנסת אורחים משני יהודים בנימין זבטיה ומרדכי בוליס ( - אגב נזכר “מרדכי מסארייא – היינו בית פקידות הממשלה, שהיה ידוע בירושלים שנים רבות בשמו “מרדכי בוליס” גם בחשבונות הר”א קורפו, שקבל כספים בענין תקון הדרך - ). אתם היו שני ערבים ושני קצינים אחד מהחוסיינים והשני בנו של מושל-הצבא אז עבד-אלרחמאן פחה. קרא ר"א גודאל. שהיה נתין בריטי, לחאג' מוחמד ולעוד שני ערבים מוגרבים ויהודים אחדים ונכנסו למשטרה והוציאו הרהיטים וגרשו את השוטרים דרך “שער-ירושלים” וסגרו את המשטרה. אחד המשתתפים היה יהודי פרסי רחמים המוכר עוד כיום ירקות במאה-שערים. (מר אברהם גודאל)

הר"ר אריה ליב בנזימן מספר, שפעם בליל שבת הכניס ערבי מליפתא את ידו דרך החלון והכה את ר' אלטיר אנטיפוליר אביו שהיה שוכב על החלון. יצא אביו ותפסו ואסרוהו על הככר שבאמצע השכונה, והיה כל ילד עובר וצורד לו על חוטמו ואחר-כך מסרוהו למשטרה.

וכאן מקום להזכיר גם בענין המלחמה במסיון, שבזמן ההוא חלה גם פעולת הגברת פין אשת הקונסול פין, שסדרה עבודה ליהודים ב“כרם אברהם” הקרובה למאה שערים, עבודת סיתות. והיו דוקא הרוב מהעולים החדשים, שלא יכלו לעמוד בנסיון והחלו לעבוד שם. המריבה היתה כה חריפה עד שהגיעה לידי מהלומות ידים. אחדים מהעובדים עזבו את עבודתם שם למראה תקיפות שכניהם, ואחרים סרבו לעזוב, אך נאלצו לעזוב את השכונה (הרא"א כהנא) וראה “הצפירה” תרמג גליון 15 עמוד 119 ששם מסופר שהעובדים במסיון “הפחידו את ה' ריבלין (הוא הר"ר יוסף ריבלין) סופר הכוללות דפה כי יכוהו נפש” ושם מסופר כל ענין השערוריה שהיתה במאה שערים.

עמוד 84 “עזרת-נשים” בסוכה של מחצלאות על גבי כלונסאות סודרה לביהכ“נ “ישועת יעקב” למטה ולא לביהמ”ד העליון (הרבנית רבקה מושקין)

עמוד 85 לפי הקושאן מכיל בית המדרש של ר' אליקום געציל שלש מאות אמות מרובעות שגבולותיו צפון שושא סעתי. דרום משה ליבי (הוא הר' משה ליב פרידלנד), מזרח נחום האשכנזי, מערב חלם מורקוס. הבית כעת ישן בעל שתי קומות, בקומה העליונה בית-המדרש ובקומה התחתונה מחסן של מאפית בני הר' יהושע ברמן, שהיתה משלמת שכירות שנתית של 8 לא"י.

בנוגע למגרש והבית הנ"ל נמצאים סעיפים דלקמן בצואה:

בסוף סעיף ז' כתוב: “ובאם לא ירצו ח”ו בית לבית-המדרש אזי יעשו האפטרופסים כרצונם.

סעיף ט: “אם בוא יבוא אחד מיוצאי חלצי לפעה”ק אזי מי שיבא קודם לו משפט הקדימה ויקבל הבית התחתון וגם הפלאץ (המגרש) והבור של מים שייך לו, רק לביהמ“ד הנ”ל יותן להם מים כנ“ל. ובאם שירצה לבנות בית על הפלאץ אין בכח אנשי ביהמ”ד לעכב, רק יבנו כפי שירצו באין מוחה. ואין חלוק בין זכר בין נקבה שוין לדין קדימה ואין כח לאדם בעולם לערער ולהקשות בראיות שהן מיוצאי-חלצי" ועד שיבואו מי מיוצאי-חלצי אחרי פטירת זוגתי הנ“ל, השכירות מבית התחתון שייך לאנשי ביהמ”ד על הוצאות ביהמ“ד או לקנות ספרים בעד הכנסה הנ”ל, ותקון הבית שייך לאנשי ביהמ“ד ולא לבית התחתון”.

סעיף י “אין רשות לא לאנשי ביהמ”ד ולא ליוצאי-חלצי למכור או ליתן במתנה אפילו אמה אחת מהפלאץ עד עולם. רק באם ירצו לבנות עזרת-נשים רשאים לבנות באופן שלא יהיה היזק לבית התחתון" (מסרו לי העו“ד המנוח ד”ר א. ושיץ ז“ל וידידי מר ברוך ברמן בה”ר יהושע ברמן).

עמוד 87. בענין תושבי מאה שערים בשנת תרמא כותב הר' יעקב גולדמאן (האסיף תרמח כרך ד' עמוד 31): “חברת מאה שערים היושבת על דרך ההולך שכמה אשר בשנים האחרונות הרחיבה מקום אהליה' ותפרוץ ימין ושמאל, ותהי לעיר שכולה בני-ישראל ורוב יושביה מצויינים בעשרם, בתורתם ובחסידותם”.

עמוד 88 במקום “תקנות תרמה” צ“ל “תקנות תרמ”א”.

עמוד 93 בדבר ר' מרדכי גדול בעל-הקורא ראה מזכרונות איש ירושלים לר' אפרים כהן ח“א עמוד 51. ה”ר יצחק מאשייעף (לעיל עמוד 116) היה חתנו של ר' מרדכי גדול.

עמוד 94. המלמד ר' מיכצה היה נוהג לכבוש קלפות אבטיחים כדרך שכובשים מלפפונים, ואוכלם, ענין שנהגו בחו“ל ולא קבלוהו בא”י (הרא"ל בנזימאן).

עמוד 94 הר' ליב פוניוויזער חבר ספר על תריג מצוות שנדפס בירושלים. הוא עלה לארץ לפני 68 שנים. (מפי זקנים).

עמוד 99 בעיין גמילות-חסד מאה שערים ראה גם ר' יצקב גולדמאן, האסיף תרמח כרך ד' עמוד 31.

עמוד 104 שורה אחרונה במקום “ובחיסול” צ"ל “ובפיסול”.

עמוד 105. הר“ר נחום כץ ז”ל היה גם בין גבאי ועסקני ישיבת מאה שערים, הוא היה אישיות מפוארת בתורה ובמעשים טוב, והיה מסור בכלל לטובת המוסדות של מאה שערים בתקופה השניה. הוא היה גזבר בישיבה וגם הקדיש חלק מרכושו לטובת הישיבה. (רע"מ בלוי) כן היה במיסדי “בית היתומות הכללי”.

עמוד 110 להערה 4. ראה זכרון לחובבים הראשונים חוברת ו' עמוד 33. וכן זכר בזכרונות לבן-ירושלים עמוד 108 בין מבקרי החשבונות והמיעצים לתקונים בזמן יסוד המקולין הראשונים של האשכנזים בשנת תרלד.

שם הערה 5 במקום 666 צל 664. בספר “משה וירושלים” לר"מ מונטיפיורי נזכר “הסופר הר' ישעיה אורינשטיין” בתוך ראשי “מאה-שערים”.

עמוד 111 שתי השורות האחרונות שבעמוד מקומם בראש העמוד. בהערה 23 במקום “דבעי” צ“ל “דבעיא” כפי שכתוב בתלמוד, מסכת סוכה דף מא ע”א, ואז עולה הגמטריא.

עמוד 112 הערה 33. המלים “גליון 53” מיותרות.

עמו' 114 הערה 48. במקום “לב ירושלים” צ“ל “לב ירושלם”, שכן כתבו תמיד ירושלם כפי הכתוב בתנ”ך ואז עולה הגמטריא.

עמוד 114 הערה 48. הרש“ז בהרי”ל לעווי נפטר בן 59 ולא כפי שכתבו שהיה בן חמשים (בתו הסבתא מינה), נדפסו חדושי תורה ממנו בסוף “בית לאבות” לפרקי אבות שחבר אביו הרי“ל לעווי. וספר לי אדמו”ר הגרי“מ חרלפ שליטא, שראה ביד ה”ר אשר אליעזר בהרי“ל לעווי ספר חדושים מהרש”ז בהרי"ל למסכת ביצה.

עמוד 114 הערה 50. ב“המגיד” תרכ“ב גליון 26 מביא הד”ר חיים לוריא את דברי רבי יעקב ליב לעווי שאמר לו עוד בשנת תר“ט מפורש “שבארץ-ישראל מוסכם אצל כלם שבנין ירושלם ובנין ביהמ”ק תהיה לפני בוא משיח בן דוד”.

עמוד 115 הערה 64. במקום “הרב מקאלים” צ“ל “מקאליש”. מרת חנה שפיצר בת רבי צבי הירש כהנא שפירא מעירה לי שאביה נשא את אמה עוד בחיי אבי-אמה הרש”ז בהרי"ל לעווי.

עמו' 166 להערה 65. במקום “משנת תרלה” צ“ל “משנת תרל”ד”. עלי לציין בצער רב, שבימי נעורי לפני עשרים ותשע שנים פרסמתי גם אני בפיליטון בעתון “חדשות מהארץ” (יז טבת תרעט) “שהרב מקאליש הזהירו (את הרי"מ סלומון) שיצא בחרם ובאלה נגד המעשה שהוא אמר לעשות (בענין שכונת נחלת שבעה), וגם נגד העושה, אך ר' משה לא נרתע”. רצוני להצהיר שמאמר זה נכתב אז לפי חומר שמסר לי הר' טוביה סלומון הי“ו בהר”מ סלומון ז“ל מתוך פנקסו. כמו שהחמר שפרסמתי בפיליטון בה”אור" חשון תרע“ג, בניקרולוג למלאת שבעה ימים לפטירת הרי”מ סלומון ז“ל שמעתי הדברים מפי הר' טוביה הי”ו. וכבר בארתי בחוברת “ראשית יסוד הישוב מחוץ לחומה”, מה שנתברר לי מתוך חקירה ועיון במקורות הראשונים, שמיסד “נחלת שבעה” כמו שאר השכונות היה הר“י ריבלין, המכונה בשם “ר' יושעה בונה השכונות” ושהוא היה גם שיצא ראשונה לגור שם. וכן נתעיתי במנותי באותו מאמר ב”האור" בין השבעה את הר' אברהם רוטנברג חותנו של הרימ“ס שאינו נזכר בפנקס “נחלת שבעה” ולא מניתי את הר' חיים קובנר הלוי הנזכר שם. כן טעיתי במנותי את הר”ר אריה ליב בהגאון הצדיק ר' יוסף זונדל סלאנט, במקום הר' אריה ליב הורביץ, בחוברת הנ“ל הבאתי את המקורות הראשונים על דבר יסוד “נחלת שבעה” חבריה ומתישביה הראשונים. ומענין הדבר שבספרו של הר' מרדכי הי”ו בהרי“מ סלומון (שלה דורות בישוב עמו' 152), ששם נמצא שוב כל הענין לא נזכר עוד הרב מקאליש אלא הגר”ש סלאנט שבשמעו את דבר קניית נחלת שבעה אמר: “משה שפקח הוא מה ראה לשטות זו”. (שם עמוד 153 בהערה 20). “אגדה” זו מופרכת מעיקרה בהיות שעוד ב“אור ליום ג' ב' אייר שנת תרכ”ט נאמר “ובהסכם כלנו בחרנו את מו”ר הרב הגאון מוה“ר שמואל סלאנט נ”י להיות נאמן חברתנו. וכל מיני הכנסות… הכל יכנס ליד הגרשס נ“י הנ”ל. ולחיבוב הענין כי רב הוא קבל עליו העבודה הזאת“. (פנקס נחלת שבעה, עמו' ד'. סעיף ט, נדפס בסוף זכרונות לבן ירושלים להר"י ילין). בנוגע ל”הרב מקאליש" – יש להעיר שהיה “רבה של ירושלים”, שקבל בשנת תר“ך “כתב רבנות” ונתמנה לרב ואב”ד ירושלים, כתב רבנות השמור עד היום ביד בן-נכדו הרה“ג רבי יצחק בהרה”ג רב מנחם אויערבאך, ושראוי להדפיסו. וכן הוא נזכר בכל מקום, כגון “הלבנון שנה ח' שנת תרלב גליון יט, עמוד 150 ששם נזכר “הרב הגאון האבדק’ק אשכנזים מוהר”מ אוירבאך נ”י החוסה בצל ממשלת בריטניה והרב הגאון מוהר“ש סאלנט החוסה בצל ממשלת אוסטריה” (ראה גם הלבנון תרל"ב גליון כח עמוד 200). ויש לבאר כאן את כל הבדותא הזאת שעברה בצורות שונות ביחס להרב מקאליש ז“ל: 1) עוד לפני יסוד מאה שערים בשנת תרלב, כשנתארגנה האגודה לקניית אדמת יריחו “התחברו עליהם גם אחדים מעשירי העיר הרה”ג מקאליש הרב ר' מאיר אויערבאך וכו' והשלישו לתחלת פרעון חצי מחיר המניות ביד הסוכן הרה”ג מקאליש הנ“ז” (זכרונות לבן ירושלים עמו' 66). ושם נאמר עוד: “הוחלט ברוב דעות להגיש לפחה רשימה של שמות הקונים שהם הרה”ג ר' מאיר אויערבאך וכו' (שם עמוד 68). 2) ועוד לפני כן, עוד לפני יסוד שכונת “נחלת-שבעה” מביא הרב יהודה אלקלעי בוכוח עם הגאון רבי מאיר אויערבאך, שעוד בשנת תרכב אמר הגר“מ אויערבאך: “אך אודות אשר יחפצו לקנות בארץ הקדושה שדות וכרמים ולעשות קולוניות, אשריהם אם ימצאו חפץ ויפיקו רצונם בזה להוציא אדמת קדש מכור הברזל. ומי יודע עד אנה יתעורר בזה התקשרות ישראל לאביהם שבשמים” (הלבנון שנה ראשונה, תרכג גליון 4). 3) בהלבנון תרכג גליון 8 נמצאים דברי הגר”מ אויערבאך מפורש: “אמנם ענין ישוב ארץ-ישראל להרבות כבוד בקנין אחוזות שדות וכרמים להושיב שמה מאחב”י ויהנו מיגיע כפם כבר מלתי אמורה, שהענין נכבד ונכון, ומחלק האנשים הטובים אשר יתאמצו בזה יהי חלקי“. ראה מאמר הרב יהודה אלקלעי המגיד תרלב גליון 3 מיום ז' שבט. הפולמוס בין הגר”מ אויערבאך ובין הר“י אלקלעי היו רק בתנאי הישוב ולא בעיקר הישוב. וכן הלבנון תרלב גליון לב עמוד 254 במאמר “המצר בצרת רבים” הוא מזכיר עדות הר”י אלקלעי ש“הרב הגאון אויערבאך נ”י קרא בגרון בהלבנון היוצא מירושלם שנה ראשונה נו' ח' ונו' ד' ליסד קולוניות באה“ק”. שח הרה“ג ר' מנחם אויערבאך ז”ל נכד הגר“מ אויערבאך, שכשקרא זקנו הגאון דברים אלה אמר בחיוך “לא רק מגרוני אני קורא אלא גם מהוני אני נותן”. כן התנגד הגר”מ אויערבאך לדברי-שפתיים שאין עמם מפעל כפים ממש, ושח נכדו הנ“ז שאמר בענין זה: כתוב ועשו גנות ואכלו פריהם (עמוס ט' י"ד). לשם מה הוסיף ואכלו את פריהם, הרי פשיטא היא שאם יעשו גנות יאכלו פריהם? אלא שהנביא ראה בנבואה שיבואו לעשות גנות על הנייר רק בדבר שפתים, ומהן לא יהיה מה לאכול. כן אמר: “בני ירושלם רוצים ומבקשים להוציא לחם מן הארץ ואפילו להוציא הארץ מלחמם” (היינו לחשוך מפתם כדי לגאול הארץ). ויש עוד חומר רב בענין יחסו של הגר”מ אויערבאך בענין עבודת האדמה וכן בדברי תלמידי הגר"א העולים הראשונים בעלי תנועת “חזון ציון”, שהרבו לדבר על “הקץ המגולה”, הקשור עם ישוב הארץ

במעשה ממש; עפ“י סנהדרין דף צ”ח ע"א. ולפעול על פיו.

עמוד 117 הערה 80. רבי משה גראף נזכר בזכרונות לבן ירושלים להר"י ילין עמוד 70, כחבר בחברת קניית אדמת יריחו, אשר תקרא “פתח-תקוה”.

עמו' 118 הערה 2. סמך לדבר עריכת “הצבי” אז על-ידי אנשי הועד הכללי “ועד כל הכוללים, אנו מוצאים ב”המליץ" יום ו' י“ג תמוז תרמו בהערה במאמר “אחד מן השוק”, הוא עוזר דוב ליפשיץ האומר: “עורך הצבי איננו כעת בביתו ומלאכתו נעשית על-ידי אחר”) וכן הוא אומר שם בדרך כלל “הצבי אשר רוח סופר הכוללים (הוא הר"י ריבלין) דובר בו, כמו למשל רוח ביסמארק מדבר במכ”ע נארד אלג, ציטג”.

עמוד 128 הערה 26. במקום “חג השבועות” צ"ל “שביעי של פסח ביום הששי”.

עמו' 129 הערה 15. מלבד אלה הנכרים נזכרים עוד אחרים מהם בחשבונות הר' אברהם קורפו. כמה פעמים נזכר הנוצרי “זאכער אחיו של מיטרע (דימטריוס) מהמלאכה והבור” והמוסלימים: “הגוי חאמד אוואד מכפר בית איקסה הנמצא על צלע הר מערבית-צפונית לליפתא, מוכר חמרי בנין. וכן הגוי אבו חאמאד סאלאח (צאלח) מבית-איקסה מלבד גויים מהכפר הזה, שאגב היה מפורסם בימי נעורי כקן של גנבים שבאו בלילות לשכונות ירושלים. נזכרים “גויים” – כנראה עובדים בעבודה שחורה מהכפרים: אנאטע, הוא הכפר הידוע מצפון לירושלים, משאפאט, הוא הכפר הנמצא בדרך רמלה לא רחוק מהכפר גבעה, מצפון לירושלים, וכן “גויים” מבית-איקסה הנזכרת. וכן נזכר הכפר בית-שילע “לגוי סלים יצחאק מכפר בית שילע”. הרבה גויים נזכרים מהכפר וואלשי, וואשי(?). “לגוי ססא שאניר (ופעמים אחדות: “שנאניר”) מכפר וואלשי”, וכן “סאלח עסעפי וואלשי”, וכן “סאלים סאפי” “לגוי אבעד שייך מכפר וואלשי”. כן נזכרים גם גויים מהכפר חלחול שעל דרך חברון “לגוי אחמד קאסאב מכפר חאלחאל” “לגוים מכפר חאלחאל”. “סאלים אלחדריע מכפר חאלחאל”. מהכפר ליפתע, נזכר: “לגוי אמחאמד (מחמד) מליפתא”. ופעם “לגוי מליפטע עבור ווארקע”, היינו מס הקרקעות. כנראה שמס זה שולם על ידו בזמן בינים, בטרם העבר חלק מהקרקע שנקנה ממנו על שם הקונים היהודים. באותם חשבונות נזכר “עבור ווארקע ע”י ר' יוזל ליאון, הוא בנו של רבי בן-ציון ליאון (ראה עמוד 11), והיה התשלום הזה אחרי פטירת אביו. מלבד אלה נזכרים שמות הגויים “הגוי מחמוד חודרי”. “הגוי חאסאן” “הגוי סאליבע” “הגוי אסטא דערויש”. “הגוי סאבי (או סאבע") לזה עפ”י הרב בעד “חביות שעמענטע”. “לגוי אבאד” “לסלאמי עבור עשיית בלאט (טיח) לבור”. “לחמאל” (סבל ערבי), עבור משא חביות שעמענט. “לגוי מאסא (מוסא) דרויש”. מלבד זה נזכרים תשלומי “באקשיש” שונים: “לקאוואסאס מסארייע” בקשיש”. “לקומיס (לקומיסר) מטארייע עבור השומר באקשיש”. – כנראה שהקומיסער בא בטענות על השומר הערבי ואסר אותו, ענין שהיה רגיל גם בשכונות אחרות, והיו צריכים להוציא את השומר ממאסרו. “לגוי המעהענדעס (המהנדס) מסרייע (היינו: הרשמי של הממשלה) באקשיש”, וכנראה לרשיון בניה, ענין הנזכר גם במקומות אחרים תשלומים בעד רשיון לבנין. “על-ידי מיטרע אכן דאהוד באקשיש”. “למרדכי מסרייע בעד תקון הדרך” (הוא מרדכי בוליס הנזכר לעיל).

עמו' 130 הערה 14. מלבד בעלי מלאכה יהודים שמניתי בעמוד 37 נזכרים בחשבונות הר“א קורפו עוד אלה: ר' יעקב שמיד, נפח שנזכר כמה פעמים בסכומים שונים בעד עבודת נפחות. ר' שמעון נגר. ר' שבתי נגר. ר' משה נגר. ר' יצחק בונה, מה שמראה שהתחילו כבר אז יהודים לעסוק גם במלאכת הבנין, ר' לייב גלעזער נזכר הרבה מאד, ועבודת הזגגים, כמו זו, של הנגרות נעשתה כנראה על-ידי יהודים. סבל נושא את “הגראטעס” (שבכות הברזל לחלונות) נזכר הרבה מאד אברהם גורזי. וכן “אהרן מתימן” מתקן דרכים “ספרדי מתימן מנקיון הבירקע” הברכה שעל יד הבור שדרכה נכנס המים לבור. “משה ספרדי עבור תקון הבור הגדול”. בין בעלי המלאכה נזכר גם “ר' משה ליב טעפער ע”ח הקאדוסעס(?). בדבר פקידים של השכונה, נראה שהיחידי שהיה קבוע הוא ר' שמואל (בה"ר נפתלי הלוי רוהלד ראה עמוד 44 וערך זה בעמו' 144). הרבה פעולות הוצאו לפעל על-ידו כפי הרשום בפנקסי הר”א קורפו, ופעם רשום: “לר' שמואל על שכירות שלו התשלום בעד שמונה חדשים 401,30 גרוש”. כמו כן נעשו תשלומים רבים ע“י הר' שמחה סולוביציג (ראה עמוד 143), שהיה חוכר התנורים (עמוד 81). כסופר מכתבים נזכר הר' מרדכי גרשון ווינבערג (ראה עמוד 169). וכן “לר' לעמיל בהר”ן שכר טרחה” וכן “לרב”צ קארנעל עבור כתיבת אדחאלי (ערצ’חאל-בקשה) לקונסול ענגליש".

עמוד 130 הערה 18. במקום “ר' לייב כץ” צ"ל “ר' לייב דץ”.

עמוד 133 הערה 83. הר“ח המבורגר מעיר לי; “את הכבשן הראשון סדר אחיו של רמ”ל פרידלנד הוא הר' דוד מרעזיצע מתלמידי “החכם-סופר”. כן לא סדרו כבשן בעזה. הר”ר יעקב יעקב מן לא סדר כבשן, אלא הקים בית חרושת לרצפות ממלט בבית-ישראל".

שם הערה 84. במקום “כרך ט' צ”ל “פרק ט”.

עמוד 139 ערך ר' משה צבי לעויינזאהן. “אעפ”י שה“ה גדול בתורה ומוכתר בנימוסין ובמדות, היה זמן רב מתפרנס מיגיע כפיו והיה קולה קפה וטוחנו ברחוב אצל שער ביתו” (הר"ח המבורגר).

שם ערך ר' משה יהושע לאבל. הוא היה מהפעילים התמידיים באנשי שלומו של הרב מבריסק הגרי"ל דיסקין, ועזר בייסוד בית היתומים דיסקין (מפי זקנים).

עמוד 140 ערך ר' אהרן שמש יפה. ר' אהרן שמש היה בעסקנים הראשונים שיסדו את מוסד “בקור חולים” בעיר העתיקה בראשות הרש“ז בהרי”ל לעווי שזה היה עיקר מפעל חייו (הרא"ל בנזימן). ומספרת לי בתו, הסבתא מינה ריבלין תחי' שבשעה שיסדו את “בקור-חולים” בא אביה הרש“ז בהרי”ל לביתו ולקח כרים וכסתות מביתו ונתנם לבית בקור חולים. ר' אהרן שמש “הביא כל הרפואות של השר משה מונטיפיורי שהשתמש בהם בהיותו בירושלים (כנראה בשנת תרכ"ו) לבקור חולים בשם השר” (מגנזי ירושלים חוברת ד' עמוד ט). ראה רשימת הגבאים הראשונים והעסקנים “המגיד” תרכד גליון 34 עמוד 268 והלבנון תרכ"ח גליון 27 עמו' 429.

עמוד 140 ערך ר' אלטיר אנטיפולר. הקומביאל של כולל הורדנא היה בא לירושלים על שמו של ר' צבי אביו של ר' אלטיר. והכריחה אותו אשתו להחזירו, שלא חפצה לשמוע טרוניות בני הכולל בעניני כספים, וחששה לקללות בפרט שבנה ר' אלטיר היה בן יחיד. ר' אלטיר היה מספר שאביו קנה את “החכורה” במקום שנבנה עליו בנין בקור-חולים בעיר העתיקה (הרא"ל בנזימן) ובא שמו ברשימה הנזכרת לפני כן ו“המגיד” תרכד גליון 33, צבי הירש ב“מ משה יעקב ז”ל מאנטיפאלי.

עמוד 141 ערך ר' שמואל באריזנער. עלה לירושלים בן 26 בשנות תרלא או תרלג ממינסק. אביו הר“ר ישעיה היה רב בארעזין. ה”ר שמואל סדר חברת “תקון חצות” ובכל לילה היו הולכים לכותל מערבי לסדר שם תקון-חצות. הוא קנה שני נומערין במאה שערים. בתחלה לא הסכימה אשתו לצאת, ולא שמע לה ולקח את חפציו ואת ילדיו הקטנים ועבר לגור במאה שערים בבית שבנה. אחרי זמן יותר מחדש ימים והפצרות רבות של הרבנים עברה האשה לגור ב“מאה שערים”. כן יסד חברה לגמור ש“ס בשבועות שובבי”ם ת“ת, וכל חבר קבל על עצמו לגמור מסכת בשבועות אלה. בסעף השבועות סדרו סיום הש”ס בביתו. הוא נדב שני ספרי תורה לביהמ"ד “ישועת יעקב” (מפי נכדיו). על דבר פטירתו ראה “החבצלת” יא סיון תרסז.

עמוד 142 ערך ה“ר בן-ציון בה”ר זאב באבעס. בענין ה“ר זאב וואלפענזאהן נתין אוסטריה ונסיעתו ללונדון בענין יסוד “בנק” והיותו ממונה לכולל רייסין, ראה זכרונות לבן ירושלים להר”י ילין עמוד 13 ועמוד 111.

עמוד 142 ערך ה“ר דב עטינגער. לפי מה שמוסר לי הר”ח המבורגר מתוך ספרו “שלשה עולמות” ח“ב ההולך ונדפס, יצא ה”ר דב עטינגער ל“מאה שערים” מחמת המציק של “הנעלמים”, היינו שלא היו לא נתיני קונסול של ארץ זרה ולא עותומנים היינו שלא נרשמו בספרי הנפוש (ראה עמוד 149 ערך ה"ר אליעזר לאפין). כן נזכר שיצא ה“ר דב עטינגער פעם לחו”ל (זכרון לחובבים הראשונים לר"פ גריבסקי חוברת ח' עמוד 20). ומעיר לי אדמו“ר הגרי”מ חרלפ שליטא, שהרה“ג מנחם אויערבוך מזכיר בהקדמתו לספרו “זכות אבות”, שזקנו הגר”מ אויערבאך הרב מקאליש מינה את הר“ד עטינגער ללמדו, את נכדו, תורה. כן מביא הר”מ אויערבוך שם חדושי תורה משמו של רבו רבי דב הנ"ל. רבי דב היה מגדולי תלמידיו של הגאון הצדיק רבי צבי (הירש) מיכל שפירא. (מגנזי ירושלים חוב' ז) ברשומות “אחד הסופרים הותיקים בירושלים” בעמוד ג' של המאמר..

עמו' 143 ערך הר' יעקב מעזעריטשער. בספר התקנות עמוד לה אות ט נזכר: “בית מוה”ר יעקב ממוזעריטש. מול “שער בית דוד”.

שם ערך ה“ר שמחה סולובמציק. הוא היה בין אלה שחלו בשנת תרכ”ו בחולי רע והבריאו (שלשה עולמות לר“ח המבוגר ח”א עמוד צו – צז).

עמוד 144 ערך ה“ר יהושע זקס ואחיו ר' ליב ור' יעקב. ראשון למשפחה זו עלה עוד לפני מאה שנה דודם רבי יעקב זקס, שאלמנתו נשאה אחרי פטירתו לצדיק רבי יוסף זונדל סלאנט, היא רחל שהצריז’ס מהלל אותה מאד בצוואתו לבניו (ראה ספר הצדיק ר' יוסף זונדל סלאנט לר' אליעזר ריבלין עמוד כ"ז וכו'). אבי האחים הנזכרים הר”ר זאב זקס עלה לפני תשעים שנה בערך. בעלותו מחא על זה שהיו נוהגים מירושלים לשלוח לגבאי החלוקת בחוץ-לארץ קבלות חתומות בחתימות ראשי הכוללות, ולהשאיר חלק את מקום הסכום, שהיו ממלאים הגבאים שם. טענתו היתה שהגבאים בחו“ל עושקים כסף העניים, מכניסים הרבה ושולחים לארץ-ישראל רק מעט. הוא היה שמש הכוללות ומחלק הכספים. משרתו זו ירש ממנו בנו ה”ר יהושע (הושע) זקס (ד“ר ברוך זקס בנו של ר' לייב זקס וחתן ד”ר אליעזר גרינהוט)

שם ערך ר' א. קרלנר. הוא מכר את ביתו לר' אריה ליב וישנאצקי אביו של סופר הועד הכללי ועד כל הכוללים ה“ר אלתר ווישנאצקי חתן הרי”ר (ראה לעיל עמוד 105).

עמו' 145 בערך ה’ר שלמה פאבריקאנט עלבע. בל“ג בעמר היו באים ספרדים מהעיר העתיקה להשתתף בהדלקה ב”מאה-שערים" ומשליכים לתוך ההדלקה בגדים. שכן אמרו שיש בזה משום סגולה לדחות שדים וחולי-רע. משום שקרוב לה במקום נמצא משכן שדים (מפי הזקנים).

עמו' 147 ערך ר' יעקב ב“ר ישראל זאלינער. ה”ר ישראל אוזאלינער היה תלמיד רבי מנחם מן ממינסק. ונזכר ב“שדה-חמד” לרבי חיים חזקיה מדיני, מערכת חמץ ומצה סימן יג, המעתיק מ“כבוד-הלבנון”, שנה י“ג: “עוד זאת חובתנו להודיע קשט אמרי אמת כי בעינינו ראינו בעיה”ק ירושלים ת”ו לפני י“ד שנים עושים מצות על המאשינע שהביאה לראשונה מטריעסט בעצמו ובכבודו הרב המאוה”ג הצדיק המפורסם מוהר“י אוזאלאנער שהיה לפנים דומץ בק”ק מינסק ואח“כ בעיה”ק ירושלים ת“ו והוא לבדו הכין לו מצות על המאשינע” (העיר לי אדמו“ר הגרי”מ חרלפ שליט"א וראה לעיל עמוד 149 ערך ר' יוסף הכהן היילפרין).

עמו' 148 ערך ה“ר משה לייב כהנא במקום “בקאלמאייא” צ”ל “בקאלוואריע” פלך סובאלק.

שם ערך ר' יוסף הכהן היילפרין. ראה “עבר וערב” לפרופ' אברהם שלום יהודה עמוד 254 וכו' המפליג בשבח רבו זה.

עמוד 149 ערך ר' אליעזר לאפין, ראה לוח א“י להרא”מ לונץ שנת תרעד עמוד 92 מכתבים שפירסם, וזכרונות לבן-ירושלים להר"י ילין עמוד 92.

עמוד 151 ערך ר' יעקב בהר“ש. הר”ר חיים המבורגר מעיר לי שר' יעקב בהר“ש הוא רבי יעקב בר' שמריהו והוא הר' יעקב שרהזון (ערך מיוחד לעיל עמוד 146). ומכאן מתברר שהיה לו בית משלו במאה שערים ולא היה שכן בלבד, כפי שהזכרתי לעיל 147). וכן נזכרים תשלומים במפורש שנתן על חשבון ביתו ר' יעקב בר' שמריהו עוד בשנת תרלז בפנקס הר”א קורפו.

עמוד 152 בערך ר' אברהם בהר“ן. במקום “ר' יצחק צבי טאפעציער”, צריך להיות “ר' יצחק יעקב” לפי מה שמעיר הר”ח המבורגר היה כך שמו. ובספרו שלשה עולמות ח"ב ההולך ונדפס הוא מביאו אילו פעמים וה שסיפר לו בדבר אומנותו.

גם כל עניני התישבות “רמה” על יד קבר שמואל הנביא, שיסד הרה“ג הרי”צ ריבלין נעשו במאה-שערים, והרש“ז בהרן היה מסייע על יד העוסקים והיה מרבה לדבר על ענין “קץ המגולה”, היסוד לעלית תלמידי הגר”א.

עמוד 155 ערך ר' יהושע מלוצין. במקום “הרב יעקב מנדיל מלוצין זאב תאומים” צ“ל “הרב יעקב בהיר מנדיל זאב תאומים מלוצין” על דבר ה”ר יעקב מלוצין ראה זכרונות לבן ירושלים לכ"מ ילין עמוד 10.

עמוד 157 ערך ר' מרדכי בן נח שולמאן. הוא היה גם מן העולים הראשונים על אדמת פתח-תקוה לשם שמירה והחזקת המקום (בנו ר' אשר שולמאן)

עמוד 157 ר' לייב חברונער זה וטויבע שמחה בת ר' אברהם מאיר לפשיץ נכדת הגאון רבי סעדיה משקלוב (תולדות חכמי ירושלם ח"ג עמוד 163) אשת ר' אברהם בנימין בהרה"ג ר' אליהו יהושע ריבלין (ספר היחס למשפחת ריבלין עמוד 41) החזיקו משנת תרלח במשך שתי שנים “בית-התבשיל” במאה שערים, והיה “וועד כל הכוללים” נותן לעניים פתקאות לקבל תבשיל חנם, בשעה שאמידים היו משלמים. בית-תבשיל זה בטל משום שהבית שבו היה “בית-תבשיל” יצא בגורל לחבר אחד, וזה לא ויתר על זכותו להכנס לביתו (מפי זקנים).

עמוד 159 ערך ר' יעקב דוד סלוטקין. אביו הר“ר משה קאלישער עלה לארץ ישראל כשעודנו בחור רווק, ונשא כאן אשה שהיתה עגונה בהמרצת רבני ירושלים אז, שנתנו לו גם את ברכתם לכך. ה”ר משה היה בעל-בית הגון ונחשב לנאמן, שהיו משלישים בידו “השלשות”. הוא חבר ספר “נר משה” לקוטים לזהר והיה במיסדי חברת שובבי-ים ת“ת” בירושלים והיה גם מוהל. נפטר ד' אלול תרנג. ר' יעקב דוד היה בעל בית-דפוס יחד עם ר' יצחק גשציני מווארשא (מו“ל העתון “שערי-ציון”, שערך ה”ר חיים פרס) והדפיס “סליחות לשובבי”ם ת“ת”. זמן מה היה סוחר בטבק יחד עם ה“ר אלתר ווארשאווסקי, שהיה אח”כ “המוכתר” מצד החסידים יחד עם המוכתר של “הפרושים” ה“ר יוסף רוזנטאל (הנזכר לעיל עמוד 163). הוא נפטר במושב-זקנים המאוחד י”א אדר תרצ"ח (בנו ה"ר שמואל סלוטקין).

עמוד 160 הר"ר אריה ליב דץ נפטר בתרעז ולא בתרעד.

עמוד 159 ה“ר שמואל בער היה אפוטרופוס מרת דיויס האמריקאית יחד עם ה”ר יחזקאל צוועבנער (עמוד 150) והיו לו שני נומערין במאה-שערים (חותני הרא"י ריבלין)

עמוד 161 ר' ליב זקס היה בתפקיד אדמיניסטרטור בבית החולים רוטשילד עוד בימי הדר' שוארץ (ראה לעיל עמו' 169). הוא היה יחד עם אחיו ר' יעקב וכן ר' אברהם פח רוזנטאל נחשבו על “משכילי” מאה שערים. והיה לו ספר תורה בביתו וסדר בו מנין עוד בשנים הראשונות לבנין מאה-שערים. במעשה הנזכר בענין ה“ר יוסף בהרב”צ הלוי הורוביץ (לעיל עמו' 177) היה ר' לייב חלוץ בראש העומדים לימינו. וכך היה מעשה: ה“ר יוסף ב”ר ברב“צ הלוי טפל בהר”מ פינס שחלה בדיפטיריט, וטפל בו כדרך שטפל כל ימיו בחולים מבלי לקבל שכר (ראה לעיל עמוד 169). קפץ עליו רוגזם של הקנאים ולא העלו אותו לתורה כל אותה שנה. כשהגיע מועד שמחת-תורה שח הר“י בהרה”ץ דאגתו לפני ר' לייב חלוץ וחבריו שלא עלה לתורה כל השנה. וכידוע יש חשש למי שלא עלה “לתורה במשך שנה תמימה שלא יוציא שנתו. הם הערימו ובליל שמחת תורה כשמכרו את “עליות” שבעת הקרואים הראשונים וחתן תורה ובראשית וכו‘, העלה ר’ לייב חלוץ על מחיר עליית “לוי”. כשהרגישו שאינו לוי הבינו שכוונתו להעלות את הר”י ברביץ הלוי, והעלו על המחיר עד שהעלה ר' ליב את המחיר עד עשרה נאפוליון זהב – סכום אסטרונומי ופרצה מחלוקת קשה בבית הכנסת עד שר’ק ליב ואחיו וחבריו הרסו בעצם החג את הסוכה שהיתה לפני בית-הכנסת על הבור הגדול ופגעו גם ברב מראדין שהיה עם הקנאים. למחרת בבקר שמחת-תורה בא ר' יעקב אחיו של ר' ליב והדף את העובר לפני התבה ועמד להתפלל במקומו עד שהגיע קריאת התורה ונצחו והעלו את ה“ר יוסף בהר”צ לעליית לוי (ד“ר ברוך זקס בנו של ה”ר ליב זקס). ר' ליב חלוץ (זקס) נזכרו תשלומיו בפנקס הר"א קורפו.

עמוד 161 הדנענבורגער בא עם אשתו ומת מיד אחרי בואו, ונודעה לשם רק היא (חותני הרא"י ריבלין)

שם, ר' ישראל מוהליבר היה מהעובדים עבודה קשה גם בבנין שכונות “אבן-ישראל” ו“משכנות ישראל”. והיה מעשה באחד הבתים במאה-שערים שנתרועע גגו, ובכל לילה היו נשמעים מתוכו קולות, והיו השכנים מפחדים שחששו לשדים שקננו בו, עד שיש בו ר' ישראל יחידי כמה לילות ולחש לחשיו, ומאז היו השכנים בטוחים שאין עוד חשש (מפי זקנים).

עמוד 162 במקום ר' צבי ווערבלונסקי “נגר” צ"ל “חרט” (דרקסלר). הישיש הר' צבי הוא אחד החרטים האומנים הראשונים בירושלים שעסקו בעבודת-אומנות בעץ.

עמוד 165 ר' אברהם יצחק סיג נלבע בירושלים כ“ו טבת תש”א.

עמוד 167 ר' יעקב אליהו פערילקווארט חותנו של הר' יעקב לוריא בה“ר נתנאל חתן הרה”ג ישעיהו ברדקי המפורסם. ידוע בנו ה“ר ישראל פערילקווארט מעסקני הישוב ביפו לפני ששים שנה, סוחר ברחוב הנמל ביפו, בעל לב טוב שעסק הרבה בעניני העולים לא”י לפשר בינם ובין בעלי-הסירות הערבים. היה יד ימינם של הר' שמעון רוקח וחבריו עסקני יפו בדור ההוא. ביחוד עסק בחברת “גמילות חסדים”. והיה מכונה “הגבאי” בה"א הידיעה (ה"ר עקיבא ליבריכט).

עמוד 169 ה“ר מרדכי גרשון ויינבערג ב”ר אברהם חיים ויינבערג עלה לא“י עם אביו וביתו, בהיותו, בן שה וחצי, בשנת תר”ך. בהיותו מחונן בכתב-יד יפה ומושך בעט סופר מהיר השתמשו בו במוסדות ובמפעלים שונים. בצעירותו היה מבאי-בית הגאון הר“מ אויערבאך שקרבו וכבדו. הרמ”ג ויינבערג העתיק לו את כתביו וערך את מכתביו הפרטיים. אח“כ פנה לעבודת מזכירות במוסדות שונים, היה שקדן במלאכתו, עבד בתום לב, והסתפק תמיד במועט, ובכל מקום שבקשו עזרתו בקסת-הסופר שלו לא סרב. כמה פעמים דרשוהו בבית הגרש”ס לטובת איזה מועד או הצבור, לרשום ולהעלות על הכתב את הדרוש לטובת הענין שבו היו דנים. כאשר נתקבל כסופר ומזכיר כולל הורדנא, השקיע הרבה כחות ומוח למנוע מחלוקת וחלוקי דעות, שהיו מתעוררים בין הממונים בארץ ובין גבאי רמבעה“נ בחו”ל, ובהסברותיו במכתביו השרה שלום. על-ידו והממונה הר' שמעון אלעזר כהנא נבנו בשנת תרנ“ד בתי כולל הורדנא, חצר מיוחדת, ליד שכונת מחנה-יהודה. כן עבד בלילות במזכירות של ישיבת “תורת-חיים” להרה”ג ר' יצחק ויניגראד בעת הוסדה, ועזר להקים את בנין הישיבה בעיר העתיקה בקרבת מקום-המקדש. בעד עבודתו זו היה מקבל שכר פעוט לפי שעות. וכן עבד לשם ישיבת “שערי-שמים” שנוסדה ללמוד הקבלה. וסדר המכתבים לגדולי ישראל והאדמורי“ם הקרובים לתורת הנסתר ומשכם לתמוך במוסד זה. אחרי מלחמת העולם הקודמת עבד גם ב”ועד הכללי" כל הכוללים. ו“בישיבת מאה שערים”. היה גם בראשוני המיסדים את שכונת “בית-ישראל”. בלי טובת הנאה כלל. כתב גם בעתוני זמנו, והשתתף ב“עברי-אנכי” ב“המגיד” וב“הצפירה”. נפטר כ“ג ניסן תרפ”א. בנו היה הד“ר ישראל ווינבערג מטובי המורים בביהמ”ד למורים של חברת “העזרה” יסוד יהודי גרמניה. חתניו הר' שלמה בהר' שמואל הלוי ראהלד הנזכר לעיל עמוד 144 והר' ישעיה קרלין מראשוני המורים העברים בזכרון יעקב וכעת בירושלים (חתניו הנז').

עמוד 170 ערך הר' טוביה רוזנטאל. חתנו של הר“ר טבלי רוזנטאל הוא הישיש הנכבד הר”ב אריה ליב ילקוט הי“ו מתושבי מאה שערים עד היום. ר' טבלי נפטר כ”ה ניסן תרס“ג ולא תרפ”ג (הר"ר זלמן בן-טובים).

עמוד 171 בענין הר' אבנר ראה "הרב החובב ר' יהושע זאב אבנר לבית זיססענוויין (מגנזי ירושלים לר"פ גריבסקי חוברת קח-קט).

עמוד 171 ערך ר' בנימין מוהליבר. הוא היה מלמד הנגונים בכל מוצאי שבת ל“חברת משמחים חתן וכלה” (ראה עמוד 159). ולפני הימים-הנוראים היה הר' יוסף ריבלין מלמדם נגוני חזנות. בנו הר' מנדיל יוסף היה מראשוני סוחרי היין במאה שערים (מפי זקנים).

עמוד 173 ערך הר“ר אברהם ובולניקר בחשבונות הר”א קורפו נזכר גם בנו “ר' דוב ב”ר אברהם מוואבולניק" בתור בעל-בית.

עמוד 173 ערך הר' יעקב זילבערמאן בטעות נמסר לי “זילבערמאן” וצ"ל “זילבערשטיין” והיה מכונה בשם “ר' יענקעלע בעל לשון קדש”.

עמוד 174 שורה 12 במקום “משיח יכול לשוא” צ"ל “משיח יכול לבוא”.

עמוד 175 ערך ר' דוב דייכובסקי כאמור היה בראש המתפללים ותיקין עם הנץ החמה. והיה מעשה ונאנח ר' דוב בשעת מנחה גדולה. כששאלו על כך הר' אברהם הכהן בן הגאון ר' ליפל חיים הכהן לסבת אנחתו, ענה, שבאותו יום לא כוונו להתפלל עם הנץ החמה, משום שהמאדין המוסלימי, - המכריז מעל המגדל לתפלה, שעל-פיו היו מכוונים את השעון בערב לשעה 13, והיו מחשבים לפי זה את זמן הנץ החמה – טעה יום לפני כן בשעת שקיעת החמה. כשצחק עליו הר' אברהם, אמר לו ר' דב: הרי כבודו אינו מתפלל אף פעם עם הנץ החמה. השיב לו ר' אברהם: כשישאלנו בבי"ד של מעלה, מדוע לא התפללתי עם הנץ-החמה, אביא את הרב אלפס לראיה, האומר שבזמן הזה אי-אפשר לכוון שעה זו. ואולם כשישאלו את מר על-כך יהא נאלץ להביא להגנתו את השיך המוסלמי לעד, ועל כך אני מצחק.

הר' אברהם הכהן הנ“ל עלה לא”י באלול שנת תרנ"ג עם אשתו ובנו הצעיר וקבע את דירתו במאה שערים. הוא היה ממונה כולל סובאלק. תלמיד חכם גדול פקח ובעל מדות טובות (הרא"א כהנא).

עמוד 175 ערך הר' אהרן מנדיל שפירא היה שו“ב בעיירה בחו”ל. במקום “חתניו הוא ר' צבי ור' דוד ז”ל צ“ל “חתנו הוא הר' דוד”. בנו של הר' אהרן מנדיל, ר' אברהם יהושע (ראה עמ 176) גר זה עשרות שנים בפריס, במקום שהוא מעסקני הציונות הותיקים, ושינה את שם משפחתו לשם דובובסקי, והוא חותנו של הד”ר שלמה ורבי.

עמוד 176 לסוף פרק ט. יש להוסיף:

הר' אריה ליב נאמן נולד במרינפול פלך סובאלק והיה תלמידו של הגאון ר' ליבלה פלוצקר. משם נסע לקיניגסברג ושם עסק במסחר, בתורה ובגמ“ח. ועל שם כך כנוהו במאה שערים בשם ר' ליבשיק קיניגיסברגר. עלה לא”י בערך בשנת תרנ“ז שהביאו לא”י בנו מר אבא נאמן, שהיה גר אז במושבה “זכרון יעקב” (אח"כ היה מר אבא נאמן בעל בית-חרושת ליציקה ביפו). ר' ליבציק לא מצא לו חברה במושבה זכרון יעקב, מלבד השו“ב הרב שמחה אסוביצקי שהיה אז גם רב בזכרון יעקב, ועלה לירושלים וקבע דירתו במאה שערים ועסק בתורה ובמצוות וביחוד בעניים שהתאכסנו בהכנסת-אורחים ומחוצה לו. היו כאלה שאמרו עליו שהוא מל”ו צדיקים. בנו ר' אבא גר כיום בשכונת “קרית משה בירושלים” (הרא"א כהנא).

הר“ר יצחק פראג הידוע מיסד ת”ת דורש ציון קנה נומר במאה-שערים בראשית הוסדה (הר"ז ריבלין).

הר“ר אברהם שואלס מחברון מחסידי חב”ד היה בתושבי מאה-שערים הידועים בתקופה הקדומה. אח“כ היה שד”ר ועד-כל-הכוללים כנסת ישראל, ועל ידו ובהשתדלות הר' מרדכי הירש שפירא הובאה נדבת ה' יוסף משה קרונהיימר לבנין “בתי קרונהיימער” על יד “בתי ברוידא”, שנבנו בימי שרות אבי הר' ראובן ז"ל בשכונת כנסת-ישראל.

הר“ר נחום כץ. היה בין גבאי ועסקני הישיבה. בעל-בית נכבד ואישיות מפוארה בתורה ובמעשים טובים, שהיה מסור לטובת מוסדות הצבור של מאה שערים. היה גזבר הישיבה וגם הקדיש חלק מרכושו לטובת הישיבה (הר"ע מבלוי). והיה במיסדי בית היתומות הכללי ביחד עם הר”ר אהרן בהר' דב עטינגער ז"ל והר' אלטיר ווי שנאצקי והר' זלמן ריבלין ועוד.

הר"ר יהושע צערווינסקי (מחותנו של ר' יהושע ברזילי הידוע). היה למדן ודרשן מפואר מגבאי הישיבה והמנצח על תעמולה ואוסף התמיכות שלה בחוץ לארץ (הרע"מ בלוי).

ה“ר נחום צבי הריס נפטר י”ז תמוז תרנח. גבאי ראשון בביהכנ“ס “ישועת יעקב”. אחרי פטירתו הקדיש חתנו הר”ב אברהם מרדכי מאקס את ביתו לבית-כנסת ל“אמריקנים” (זכרון לחובבים הראשונים חוברת ד' עמוד 47. ראה שער מקס לעיל עמוד 132).

בחשבונות הר“א קורפו נזכרים עוד סכומים שונים מר' עזריאל ליפשיץ. מר' אריה ליב ב”ר צבי מיאקעסטאוו ע“ח ה”ר יעקב מנווארדוק סכומים גדולים תשלום הבית ותשלום החצר. מר' גרשון מהאמסק. מה“ר יוסף מקאמיניץ. מר' אהרן ליב בן הרב דוויצין. מר' דב ב”ר ישראל ווינצוייג. מ“ר חיים יעקב הערמאן תשלום הבית. ר' שמעון אלי' סופר, ר' שמשון קרעמער, ר' זלמן יאלעס. (שכן). הנשים רייטשע' בריינע מקאמיניץ. הינדע בת הרש”מ, חי' ליבע א“ל ר' צבי מטריסק (חייט) פרומע זיסל אל' ר' נחום וישר חב”ד. ר' דוד יאלעס.

עמוד 177 הערה 18 במקום “נדפס במותו” צ“ל “נדפס בשלמותו”. ונדפס לפני כן בשלמותו בקונטרס מיוחד על-ידי הרי”מ פינס עצמו ונעתק בהמליץ תרמ“ב לא בשלמותו,עמוד 193 הערה 44 הר”ר אברהם המבורגר גר במאה שערים (ה"ר חיים המבורגר).

עמוד 194 הערה 54. חתנו של הרה“ג רבי זרח בראווערמאן הוא הרה”ג רבי יצחק יעקב וואכטפוגעל שהוא כיום המו"צ של מאה-שערים ואחד מעסקניה המצויינים.

עמוד 198 הערה 38 מצבת ר' זאב אסיא ב“ר משה מסלאנט נעתקה בפנקס ירושלים לר”פ גריבסקי חוברת א' עמוד כא. הוא היה גם גבאי של הכנסת אורחים בעיר העתיקה.

ובענין בקור חולים במאה שערים נמצאת בידי “מודעה אזהרה התראה אחרונה מחברת לינת הצדק (בשנת תרנ"ט) הנוסדה זה יותר מחמשה שנים”. היא מעירה ש“העיר מאה שערים והעיירות בסביבותיה נתרבו ודורשות לינות רבות”. אך “מהחברים מתרשלים בלינות, חדשים לא יבואו בברית החברים, בחשבם מה לי לבוא בברית החברה לשלם תשלום חדשי ולשמור חוק הלינות, הלא החברה פתוחה לשלוח לינות ולהלוות כלים ולעזור לכל עני כחבר ובלתי חבר”. “אמנם רבים מתלוננים ומצדיקים את עצמם בטענתם, כי חפצים גם הם להיות בברית החברה בתשלום חדשי וחוק הלינות, רק קשה להם לשלם דמי קדימה”. לזאת החליטו: 1) לקבל חברים עד פורים תרנט לכל החפץ להכנס לחברה “בלי שום דמי קדימה ורק בתשלום חדשי וחוק הלינות”. 2) “לא לענות כלל לינה לשום בן-אדם רק לבני החברה דוקא, כי רבים החברים הדורשים עזרתה ומשלוח הלינות והם קודמים”. 3) על החברים לשמור תורם ללכת ללינות ולשלם חובותיהם עד חוה“מ פסח, ואם לא יאבדו זכותם”. חתומים הגבאים יעקב מאנדילבוים שו“ב. יחזקאל צוועבנער. יוסף דויטש. באותה מודעה באה בסוף “רשימת כלים חדשים נוסף על הישנים” היינו קליסיטירין קטנים וגדולים. נומענע קליסטירין קטנים וגדולים. וואנע, אייז בייטלען גומענע. שפריצערס, בויך פלעשער, באנקעס מילך-ציערס. טערעמעטרין כו' כו' ומשאלת היא בחנם לכל הדורש לרפואה ובתנאי כפול להביא משכון בטוח עליהם”. כן נמצאת בידי הזמנה משנת תרנט פרשת בשלח באותיות מזהבות באידיש המזמינה לתפלה לאותה שבת החברה, על שם הפסוק “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו פסוק כ"ו) לתפלה בביהכ”נ ולקדושא רבא ועליה חתומים גבאי ומנהלי החברה: אלטער משה ליפא שו“ב. יחזקאל צוובנער, פייויל רייפמאן. בהערה נזכר שלהזמנה זו רצופה הקבלה על הכסף שנדב מקבל ההזמנה באותה שבת בשנה שעברה. הזמנה שניה הנמצאת אתי היא בעברית (כנראה שהראשונה מכוונת בעיקר לנשים), ובה מבקשים “לבוא לעלות לתורה ולהתברך בברכת “מי שברך לקופת החברה”. בה נזכר ש”אחר התפלה נתוועד יחד בבית אחד הגבאים ה”ר יעקב מאנדילבוים שו“ב מטוראוו להתענג שמה ולעשות קדושא רבא כתקנות החברה הי”ו".

עמוד 201 בענין הכנסת אורחים במאה שערים כותב לו הרא"א כהנא: “המהגרים החדשים נמשכו למאה שערים בגלל המדות היפות של תושביה וקבלת האורחים היפה.היו אנשים מיוחדים שדאגו לאורחים בזה שאספו אוכל, לבוש וכו'. גם בתי הכנסיות היו מלאים מעוברי ארח שלא הספיק להם המקום בבתי “הכנסת אורחים”. תמיד נמצאו אנשים ששאלו בבתי-הכנסיות את האורחים אם יש להם מקום להתארח, ובמקרה שלא היה מקום להתארח סדרו אותם לאכילה בבתי התושבים וללינה בבית-הכנסת אורחים או בבית-הכנסת”.

בדבר הכנסת-אורחים מאה שערים בתקופה מאוחרת חותר כותב לי הר"ש מאשייעף: “בתור מי שהיה בבחרותו מזכיר במוסד זה, אוכל למסור פרטים ולהעיד, שמוסד זה פעל גדולות ונצורות ביחוד בימי העליה השניה לארץ, שאז היה כמעט המוסד היחידי מסוג זה בירושלם, ונוסף לזה גם מודרני כביכול עם חדרים מוארים ורהיטים נקיים מתאימים וגם בית-תבשיל לאורחים לימי שבת וחג. ואפשר היה לראות לפעמים בבקר בהיר אחד עשרות עולים על בני-ביתם ומטלטליהם מסתדרים בבית זה בחנם או לכל היותר בתשלום רבע מג’ידי (שילינג בערך) לשבוע למיטה, לשם כיסוי הוצאות הנקיון והשמירה ושלש ארוחות לשבת. ועד היום אפשר לפגוש בירושלם בעלי-בתים נכבדים וגם עשירים, שבראשית בואם התאכסנו במוסד זה. ולא פעם התאכסנו בתוכו מראשוני החלוצים הוותיקים שעלו מהמושבות לרגל לירושלים בימי החגים”.


  1. ראה "ראשית הישוב מחוץ לומה, י. י. ריבלין, עמ' 15.  ↩

  2. הלבנון, תרלד גליון 21. מיום י"ח טבת.  ↩

  3. שניהם, הר“י ריבלין ור‘ אליעזר דן, היו חתני הר’ יהוסף שורץ. תולדות חכמי ירושלים ח”ג עמ‘ 77. בענין הר’ אליעזר דן רלב“ג עיין שם ח”ג עמו' 270, 255, 236, 233.  ↩

  4. ר‘ אברהם ב“ר ראובן ראבינזאהן, הידוע בשם רבי אברהם בריסקר, עלה בצעירותו לירושלם מבריסק, בזמן חטיפת הילדים בימי ניקולאי הראשון. היה חזן מפואר, ועבר בימים נוראים לפני התבה בביהמ”ד הישן “מנחם ציון” שבחורבת ר’ יהודה החסיד. היה ממיסדי “בקור חולים” ומגבאי “חברה קדישא” והיה גם גדול בתורה. ראה זכרון לחובבים הראשונים לר"פ גריבסקי.  ↩

  5. הר“ר ישעיה בה”ר אורי אורינשטיין אביו של הרב ר‘ יעקב אורנשטיין, ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו’ 263 ומלואים עמו‘ 74. זכרונות לר’ יצחק שריון עמו' 20. הר“י ריבלין אמר לו שגם שמו ”ישעיה בן אורי“ עולה בגמטריא ”ירושלם הבנויה" = 666, ומשכו לתנועת הבנין.  ↩

  6. הוא הר' יואל משה סלומון משבעת חברי נחלת שבעה וממיסדי פתח תקוה.  ↩

  7. הוא הר‘ אריה ליב הורביץ, חתן הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין, ממיסדי נחלת שבעה. ראה “ראשית הישוב מחוץ לחומה”, עמ’ 17, 21 וכו'. ו“בזכרונות לבן ירושלים” מרבה הרי"ר ילין לדבר עליו בכמה מקומות.  ↩

  8. חתן ר‘ יהודה ליב גולדשמיד וגיסו של הרי“ר, תולדות חכמי ירושלים, ח”ג עמו’ 257.  ↩

  9. הר"י ריבלין הכותב.  ↩

  10. גליון תרלד, תעודת ר' משה צבי לעווינזאהן, נמצא ברשות נכדו מר חיים בהר"ר זלמן סלויציג.  ↩

  11. הלבנון תרלד, גליון 21.  ↩

  12. נוסדה בשנת תרנא ע“י רבי יעקב מאיר, שהיה אח”כ ה“ראשון לציון” והרב הגאון רבי נסים לאישר, בן הגאון יש"א ברכה ורבי ישראל חפץ (בשעריך ירושלים“ לר”פ גריבסקי, תרצז)  ↩

  13. נוסדה בתרמו על–ידי הרב האב“ד אריה ליב בר' אלימלך ד”ץ, ר‘ שמואל צוקרמן המדפיס ור’ יחזקאל מאנדלמאן הרוקח (שם). ואולם לפי מה שרשום ברשימה בכתב–ידו של הגאון רבי יצחק צבי ריבלין שאתנו בכתובים היו הוא רי"צ ריבלין ור' אליעזר סלנטר מיסדי בית ישראל.  ↩

  14. נוסדה תרמח ע"י הר‘ מאיר שמעון ליברכט והר’ בצלאל הכהן לאפין. (שם)  ↩

  15. נדפס בשנת תרמט בדפוס “זכרון שלמה” ומחזיק 60 עמודים.  ↩

  16. “חברה” שם, עמ‘ י’, יב, יד, לט, מב וכן הלבנון תרלה גליון 44. שכונה מאה שערים וכן עמו‘ י’, מא, מט.  ↩

  17. שם, עמו' יד.  ↩

  18. בראשית כ"ו, כב.  ↩

  19. שם כ"ו, כב.  ↩

  20. הלבנון תרל"ד, גליון 21.  ↩

  21. ברא' כ"ו, כב.  ↩

  22. הצפירה תרמט, גליון 94.  ↩

  23. הראשונים עלו בשנת תקע. רבי משה בשנת תר “מאה שערים” בגמטריה 666 וכן “דורש ציון”, הוא הכנוי שכנו בו את רבי משה מגיד, וכן “משה בן הלל בן בנימן”. בכתב המנוי של ר‘ משה (נדפס בלוח א“י לרא”מ לונץ, שנה כ.) הוא מתואר: “דורש לציון כמעשהו בחול כך מעשהו בקודש”. וכך הוא נזכר “דורש ציון” כמה פעמים בפזמוני נכדו הר"י ריבלין. מספרים שר’ משה הצטיין כבר בילדותו כ“מגיד” מפואר. פעם הביאו אביו ר‘ הלל אל בן דודו הגר“א; כשראה הגר”א את ר’ משה, אמר לו: “לך בכוחך זה והיה ”דורש לציון“, ואמר לר' משה שהגמטריא של שמו ”דורש ציון“. אמר לו ר' משה: ”הגמטריא של “דבעיא דרישה” הוא אליהו בן שלמה זלמן“ (שם הגר"א), עפ”י המדרש “ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה”. נצטער הגר“א על שלא נתנו לו רשות מן השמים לעלות לא”י. ענה ר‘ הלל ואמר לו: “גדול המעשה יותר מן העושה” וסימנך “מעלין בקדש” בגמטריא “אליהו בן שלמה זלמן”. ענה הגר“א: מגלגלין זכות ע”י זכאי “על–ידי זכאי” בגמטריא “בנימין” (הכונה לר‘ בנימין אבי ר’ הלל). ענה אחד מתלמידי הגר“א ”זכות" בגמטרי’ “שקלאב”, מגלגלין זכות ע“י זכאי כי שקלאב נבנתה ע”י ר‘ בנימין, כנזכר אצל בני הגר“א. אמר הגר”א: “קומי אורי כי בא אורך, ”אורך" בגמטרי’ “בנימין הלל” וכבוד ה‘ עליך זרח “עליך זרח” בגמטריה “משה”. מסר לנו הרב הגאון ר’ יצחק צבי ריבלין, חובב ציון הידוע, והוסיף, שבאותו מעמד נאמרה עוד שורה ארוכה של גמטריות על שליחותו של ר‘ הלל וצאצאיו לבנות הארץ, ששמע מאביו הרב ר’ בנימין מטאליצין ושכח. הוסיף הר“ר יצחק צבי ואמר: ”כל בנין הישוב מיסודו של הגר“א ואחריו נבנה על רמזים קדושים של גמטריות ונוטריקון”.  ↩

  24. סודרו לדפוס עם באורים בחלקם הגדול ע“י הר' אליעזר ריבלין עם תולדות הר”י ריבלין. וספרו זקנים שהרב מקאליש הגאון רבי מאיר אויערבאך הציע להר“י שיקרא שכונה על שמו, שכן היה אז הר”י ריבלין עדיין ערירי. בתו היחידה שנולדה אחרי יסוד נחלת–שבעה מאשתו הראשונה נפטרה מתוך שנבעתה בשעת התנפלות על נחלת–שבעה (ראה ראשית הישוב מחוץ לחומה. עמ' 32–31). ואולם הרי“ר ענה לו שאין צורך בכך, שכן שמו מרומז ב”מאה שערים“ בגמטרי' ”יוסף בן אברהם בנימין ויוכבד“ וכן ”ורב שלום בניך“ ”בירושלים הבנויה“. ”ובחר עוד בירושלם“ – ”עוד“ בגמטרי' ”יסוד“ (“יסוד בעשר ספירות הוא ”יוסף“; ”עוד בירושלם“ בגמטריה ”מאה שערים") וכן ”השוכן בציון – בטוי שמשתמש בו הר“י ריבלין בהרבה ממאמריו, חוזר לאין ספורות ב”ספר תקנות" מאה שערים.  ↩

  25. נוסד בשנת תרכו ע"י ר' יוסף ריבלין בנשיאותם של הגאונים רבי מאיר אויערבאך ורבי שמואל סלאנט.  ↩

  26. נמצא ברשותו של ר' אלתר וישנצקי, חתן הר"י ריבלין.  ↩

  27. רמז לזה שראו את הר"י ריבלין כשליח מן השמים לבנות את ירושלים, דבר שהוא מרמז עליו בפזמוניו.  ↩

  28. “לעתיד לבוא” הכונה לימות המשיח. ספר תקנות עמ‘ נח בהערה. השוה אותם דברים בדרך סתומה שם, עמו’ ח'.  ↩

  29. חבצלת, כח אלול תרנו, גליון 47.  ↩

  30. המליץ, כט תשרי תרנז, גליון 207  ↩

  31. ספר המסעות באה"ק, תרמב, דף 106.  ↩

  32. אחיאסף תרנח, אזכרות. אלול תרנו.  ↩

  33. “מבשרת ציון, תרמד, חוברת ב, וכן רא”מ לונץ “ירושלים” שנה ג‘, תרמ"ט גליון 53 עמו’ 204; הרי"מ טוקצינסקי, הצפירה תרנז, גליון 162 ועוזר דב לפשיץ, המליץ תרמו גלוין 53 והצבי תרמו, גליון 41.  ↩

  34. הצבי תרמו, גליון 37.  ↩

  35. הוציא לאור בשנים הראשונות הר"י ריבלין, ואחרי פטירתו – אבי מורי ר' ראובן ריבלין עד שנת תרפח.  ↩

  36. בספרו “ארץ חמדה”, עמו' 305, 369.  ↩

  37. באספת אזכרה שסודרה ע“י גבאי כל השכונות הראשונות בראשות הרבנים הראשיים לא”י הרא“י הכהן קוק ורבי יעקב מאיר בכז אלול תרפא במלאת כ”ה שנה לפטירת הרי“ר; נדפס ב”הארץ“ מיום כט אלול תרפא, וכן בספרו האחרון של ר' אליעזר ריבלין על ”רבי יוסף ריבלין" (שעודנו בכתב היד).  ↩

  38. בהר“ן, ברבי נחום משאדיק, והיו מדייקים בני המשפחה לחתום לעווי ב”עין“, להודיע שאינם ”לויים“, אלא ישראלים. פעמים נזכר הרש”ז בהר“ן בין ”המיסדים הראשונים“: – ”זכרון לחובבים הראשונים, חוב‘ ב’ עמו‘ 11 לר“פ גריבסקי וכן בחוברת ”לזכרון ר’ אברהם יעקב הכהן“ לר”פ גריבסקי. פעם הוא מזכיר שהקרקע לשכונה זו קנו הרב“צ ליאון ור”ז בהרן (זכרון לחובבים הראשונים, חוב‘ א’, עמו‘ 29 וכן הר“י ילין ב”זכרונות לבן–ירושלים" עמו’ 115); לעומת זה כתוב: מיסדן של השכונות מאה שערים, בית ישראל“ (חוברת ציון לנשמת ר' שאול הלוי לר"פ גריבסקי, פרק ג). וכן כתוב בתולדות חכמי–ירושלים, ח”ג עמו 226 בהערה, שהרש“ז בהר”ן “היה המיסד העיקרי של שכונת מאה–שערים” וכן שם ח“ג עמו‘ 273. בן–דודי ר’ אליעזר ריבלין אמר לי שכוונתו היתה שהרש”ז בהר“ן המשיך הרבה שנים בעבודה זו ומסר נפשו עד יום מותו על ישוב זה, ואולם גם לדבריו נראה ברור מתוך התעודות שהמיסד והיוזם הראשון היה הר”י ריבלין.  ↩

  39. זכרון לחובבים הראשונים, חוב' א, עמו 30.  ↩

  40. לפי הרב רבי אליהו מרדכי אייזנשטיין הי“ו נכד הר”ר אריה נאמן והרב המופלג ר‘ אריה ליב בנזימן בן הר“ר אלטר אנטיפאלער, מראשוני תושבי מאה שערים. והוסיף האחרון שרגיל היה בפי תושבי מאה שערים לשאול איש את רעהו דרך הלצה: ”היכן ר’ זלמן?“ וענה אחיו: ”בתעלות ובביבין של מיטרי הקבלן".  ↩

  41. מסר לי הר‘ זלמן בהר"י ריבלין והוסיף שר’ משה מגיד אמר למשה מונטיפיורי כשנפגשו בקושטא, כידוע, בשנת ת“ר ש”עת לבנות“ ”וישבה ירושלם לבטח“ הם הגימטריא של שמו: ”משה בן יוסף מנטיפיורי“; וראה ”בטוב ירושלם“ – ”משה בן יוסף–אליהו".  ↩

  42. חוב‘ ג’ “בשעריך ירושלם” לר“פ גריבסקי, במאמר החתום ”בן–אמוץ".  ↩

  43. חוברות אחדות כתובות בכתב ידו של הר‘ אברהם קורפו ובתוכן גם חתימות הרש“ז בהר”ן מסר לי הר’ משה בן הר"ר אברהם קורפו.  ↩

  44. מסר לי נכדו מר חיים בן הר"ר זלמן סלובייציג.  ↩

  45. ספר התקנות, עמו' מט.  ↩

  46. וכן בתקנות תרלד בגליון שטר חברות של ר' משה צבי לעויזאהן הנ“ל, אף כי היה הר”י ריבלין מסדר התקנות ההן, כאמור.  ↩

  47. לפני הגורל הגדול, ספר התקנות עמו' מז.  ↩

  48. מוצא משפחת לעווי הם בני רבי אברהם ברבי שלמה זלמן מהעיר ביחוב ישן שעל–יד שקלאב, ר“ש זלמן היה מלמידי הגר”א וגם מבני משפחתו וכן נשארו בני המשפחה “פרושים” גם אחרי עברם לפולין למרות הסביבה החסידית.  ↩

  49. ספר התקנות, עמו‘ נח. כשנפטר הרש“ז בהרי”ל לעווי הספידו בן–דודו הרש“ז בהר”ן ואמר בהספדו, שמסר לו אביו הצדיק רבי נחום משאדיק, שהרש“ז בהרי”ל היה גלגול נשמת יהושע בן נון שהנחיל לישראל את הארץ. ומשום זה היה אומר לו דודו רבי נחום שלא ירבה בתפילות שיהיהו לו בנים זכרים, – היו לו רק בנות – שכן יהושע לא היו לו בנים זכרים. הר’ אריה ליב בנזימן אומר, שמסורת בידו בשם רבי נחום, שהרש“ז בהרי”ל הוא נשמת בעל “פני–יהושע”, שכן היה מרבה לעסוק בו. בתולדות חכמי ירושלים, ח“ג, עמו 272 מובא נוסח מצבתו: ”הרב המפורסם מנהל ומנהיג צאן קדשים וגבאי הח“ק (חברא–קדישא) בירושלים איש ותיק חי רב פעלים גדול בתורה ומוכתר במעשים טובים צדיק ומתחסד עם קונו מקטנותו ר' שלמה זלמן לעווי בהרב המאוה”ג מוהר“ר יעקב יהודה ליב נ”י נפטר על פני אביו ביום ג‘ לח’ ניסן ש‘ תרמד לפ“ק” (חלקת–מחוקק). ספרה לי בתו, הסבתא מינה תחי’ אשת הר“י ריבלין, שיתומותיו נכנסו למאה שערים אחרי פטירת אביה; גם לרש”ז בהרי“ל אמר הרי”ר ששמו “שלמה זלמן לעוי” עולה כמנין “לב ירושלים”, “העת לחננה” “השחר עלה” – 618, כמנין “יוסף בן אברהם בנימין”. ראה גם בשעריך ירושלים", חוב‘ ג’ עמו 6.  ↩

  50. בגליון תרלד והלבנון תרלד, גליון 21.  ↩

  51. ספר התקנות, עמו‘ נ’. ראה גם תולדות חכמי ירושלים, ח“ג עמו‘ 267 ומלואים עמו’ 76; שם נזכר שאחיו רבי נחום אמר עליו, שנשמתו משרש איש ששמו עקיבא והכוונה לרבי עקיבא איגר (מלואים שם, 67). לפי מה שמסר לי הר”ר אריה ליב בנזימן היה הרי"ל לעווי גם מתלמידי רבי עקיבא איגר.  ↩

  52. הרא“ל בנזימן זוכר, שבשעת הגורל הגדול בתרמא ישב הרי”ל לעווי כאב"ד בראש ואתו חרב מאדין ועוד אחד שאינו זוכר.  ↩

  53. ר‘ אהרן הוא אביו של המדפיס הידוע רב הפעלים ממיסדי “זכרון משה” רבי יצחק נחום לעווי. רבי מרדכי היה אחד העסקנים הפעילים בבנין מאה שערים. הרי“ר אמר: ”מרדכי בן יעקב ליב לעוי“ בגמטריא ”מאה שערים", רבי אהרן ור’ מרדכי נפטרו על פני אביהם בשבוע אחד ואמר עליהם בן דודם הרש“ז שמתבקשים היו לישיבה של מעלה להשלים מנין לקריאת ”י“ג מדות”, שהיה צריך אז למנין דוקא ממשפחתם (מפי הגרי“מ חרל”פ שליט"א). הר“י רבלין הספיד את שניהם בפסוק ”רחל (שם אמם) מבכה על בניה" וגעה כל העם בבכיה (בשעריך ירושלים, לר"פ גריבסקי, חוב‘ ג’ עמו' ט).  ↩

  54. ראה תולדות חכמי ירושלים, ח"ג, עמו‘ 225. ספר התקנות, עמו’ נו.  ↩

  55. תולדות חכמי ירושלים, עמו‘ 226; מלואים שם, עמו’ 67. ספר התקנות, עמו' ס.  ↩

  56. עליו ראה: תולדות חכמי ירושלים, ח“ג, פרק ז‘, עמו’ 263; כן יש להזכיר שחתנו הרב המופלג רבי אהרן בהרב רבי דב עטינגער חב”ד היה אחרי פטירת רבי ב“צ ליאון ה”בנקאי“ של מאה–שערים, שדאג להמציא לה תמיד כספים הנחוצים. הוא עסק הרבה מאד גם בענין תעול מאה שערים; ”המקוה" והבנין שעליה היו רשומים על שמו.  ↩

  57. עמ' נד.  ↩

  58. שם, עמו' מט.  ↩

  59. ספר הזכרון לחתנו הר“ר פייביל לאבל לר”פ גריבסקי, עמו‘ 7: “שרת בבית המרקחת הקטן על יד חותנו הר”ר אברהם פראסט ז“ל”. ושם מאמר מפורט על ר’ אברהם, עמו‘ 20–21. ונזכר שם, שכשנפטר הספידו הרי“מ פינס. בתולדות חכמי ירושלים, ח”ג, עמו’ 263, נאמר: “ועמד שנים רבות בראש ה”בקור חולים“. והרבה מספרים על ישרותו הבלתי מצויה ועמידתו על משמר ”בקור–חולים". בלי חת.  ↩

  60. מפי זקני מאה שערים.  ↩

  61. זכרון לחובבים הראשונים, חוב‘ ג’ עמו‘ 9. וכן בתולדות חכמי–ירושלים, ח"ג, עמו’ 263 “והיה מבחירי תלמידיו של הגאון מקוטנא ז”ל והרביץ תורה בשעורים לרבים“. כן היה גם ממיסדי ישוב ”נחלת ישראל“ ברמה על יד קבר שמואל הנביא שיסדו הרב רבי יצחק צבי ריבלין וה”ר ישראל רובנשטיין (זכרון לחובבים הראשונים, חוב‘ ג’, עמו‘ 9 וכן תולדות חכמי ירושלים, ח"ג, עמו’ 263 וספר הזכרון לחתנו ר‘ פייביל לעביל עמו’ 21–22).  ↩

  62. סח לי הר“ר אריה ליב בנזימן שכולם רעדו מפני סמכותו; הוא היה ירא שמים מופלג ומדקדק במצוות. היה מעשה, שכשחפרו בור במאה שערים מצא אנשים בשבת עומדים על יד הבור ודנים בענינו וגער בהם בנזיפה; ולא העיז איש נגדו, אלא אחד, שאמר לו: ”הרי כבר הקושנים בידינו ואין אתה בעלינו" וגערו בו האחרים.  ↩

  63. ספר התקנות, עמו‘ יב בהערה. עמו’ לב, פרק זכרון לטובה, אות ב.  ↩

  64. הגר“מ אויערבאך הביא אתו לארץ–ישראל שבעים אלף רו”כ, והיה שונא גם מתנות. לפי מה שהרי“מ פינס מספר בזכרונותיו סרב הגר”מ אויערבאך לקבל מתנת כלי כסף יקרים שהביא לו במתנה; ראה כתבי הרי“מ פינס. הוא פזר את כספו לצבור ולצדקה בחייו. בן–נכדו הרב ר‘ יצחק בהרב ר’ מנחם אויערבאך מספר, ששארית הפליטה מהבית שהיה לו במאה שערים, ושמסר חנם לגור בו להרה”ג רבי צבי הירש כהנא שפירא, כנדוניא מצדו כשנשא רבי צבי את בת הרש“ז בהרי”ל לעווי אחרי פטירת אביה, – נמכר אחרי פטירת הרב מקאליב לצרכי קבורתו והוצאות המצבה.  ↩

  65. מפי ר‘ זלמן בהר"י ריבלין. וכאן מקום להעיר: בתקופה מאוחרת נתפרסמו דברים (בחוברת “ציון לנשמת ר' שאול ב”ר יצחק הלוי“ לר”פ גריבסקי), שהרב מקאליש התנגד לישוב מחוץ לחומה. ר’ שאול הלוי הנזכר שם שמע דברים כאלה גם מפי הרש“ז בהר”ן, שהרב מקאליש התנגד לקנית מגרש הרוסים, כן שמעתי ספור מר‘ כלב לעויזאהן, ששמע שהרב מקאליש נזף בהרש“ז בהר”ן, על שקנה קרקע מאה–שערים והפקיר נפשות מישראל, עד כדי כך שלא דבר אתו שנים; פעם לאחר זמן, נזדמן הרב מקאליש למאה שערים לסנדקאות וראה הבנין של השכונה ורק אז השלים אתו – דיבה רעה היא וחלילה לחשוב שהר“ז בהר”ן אמר כזאת. ומעיקרא דדינא פירכא, שהרי מאה–שערים נוסדה על ידי ועד–כל הכוללים כאמור לעיל, ואיך יתכן שהנשיא הראשון של הועד הכללי ובר–סמכה כהגאון מקאליש יתנגד והדבר ייעשה בכ“ז בשם הוועד הכללי”? ואף גם זאת: כמעט באותה שנה תמך בקניית אדמה בסביבת יריחו והוא חתום על–כך. ואם לסביבות יריחו הרחוקה לא התנגד, על אחת כמה וכמה שלא התנגד לירושלים. בתולדות, חכמי ירושלים ח"ג, עמו’ 269 נאמר: “והיה מראשי הבונים של הישוב והמעורר לישוב החקלאי”. שמעתי מפי הר“ר בן–ציון זילברשטיין, אחד מתלמידיו, שהיה מעורר את תלמידיו לחיי עמל–כפיים. מאמר מקיף, המכיל חמר רב לתולדות הרב מקאליש פרסם בהמשכים הר' אליעזר ריבלין ב”הדביר“ (תרעט–תרפ), יצא לאור בירושלים ע”י הסתדרות הצעיר הארץ–ישראלי. על יחסו להתרחבות הבנין והישוב ראה גם בדין וחשבון של מונטיפיורי, בספר “משה וירושלים” המביא מכתב הגר“מ אויערבאך והגרש”ס משנת תרלה “משפט הבכורה” לבנין ישוב מחוץ לחומת ירושלים וישוב חקלאי.  ↩

  66. ספר התקנות, עמו' מז.  ↩

  67. עמו' נ"ח בהערה.  ↩

  68. רבי יהודה ליב, חותנו של הר"י ריבלין ואביה של שרה ציפא, הראשונה שיצאה לגור מחוץ לחומה (ראה ראשית הישוב מחוץ לחומה לי.י. ריבלין, עמו' 13, 27, 31.  ↩

  69. הכונה בפסוק האחרון היא, כפי שמסר לי הר' זלמן בהר“י ריבלין, שבשעת קנית הקרקע והתחלת הבנין הגיש אחד המוכרים הערבים ערעור, שעל–פי חוק ישן אי–אפשר למכור את החלק הנטוע – החלק היה נטוע גפנים ומגדל עתיק שנקרא ”אטאניי“ (כנראה חשבו בזה ענין מגדל אנטוניו שאינו באמת כאן) היה בו – אלא בתנאים ידועים; בהתערבות הרי”מ גולדשמיד והרי"ר סודר הדבר, בעזרת אחד מפקידי הממשלה.  ↩

  70. הצבי תרמו גליון 32.  ↩

  71. בזכרון לחובבים הראשונים, חוברת ז‘ במאמר על ר’ אליהו גודאל מובא, שהוא ור' שמואל ברוך (ממשפחה ספרדית מיוחסת, חתנו של הר"י ספיר) ורב"צ ליאון קנו את אדמת מאה שערים ואין כל מקור לזה. אולי הכוונה לאדמה בשביל שכונה בסביבות מאה שערים.  ↩

  72. מציינים אותו בהרבה מקומות בשם “הנגיד”. רב“צ ליאון ואשתו היו גם בעלי צדקה מפורסמים ומעשה שמצא רב”צ את אשתו מחלקת פחמים לעניים לחורף – והיה מחירם רב. כששאל אותה על כך אמרה לו: “הרי מתוך כך הברכה שורה בפחמינו והם נעשים מאליהם פי עשר. בוא וראה”. ירד אתה למרתף והסכים על ידה. (סח לי הר"ר אריה ליב בנזימן). בתולדות חכמי ירושלים, ח“ג מלואים עמו 73, נזכר שהיה ”אחד מעסקני ירושלים“ וסוחריה”. הוא נזכר גם בחוזה על קנית אדמת יריחו שקראוה “פתח–תקוה” נכתב יא אדר תרלו.  ↩

  73. חג"ה – תעודת מסמך על קניה, ספר המקנה.  ↩

  74. ספר התקנות, תקנות תרלד, סעיף א‘ בהערה עמו’ טו.  ↩

  75. ספר התקנות עמו' נח.  ↩

  76. ונשמתו בגן עדן.  ↩

  77. שם, עמו' טו בהערה.  ↩

  78. שם, עמו' מז.  ↩

  79. שם, עמו' מו.  ↩

  80. שם, עמו‘ נד. מלבד זה היה הרב משה גראף גם ממיסדי מוצא עם משפחת הגביר הר’ שלמה יחזקאל יהודה, לפי מה שמסר לי חותני רבי יצחק יחזקאל יהודה.  ↩

  81. הלבנון תרלד, גליון 21 ובגליון רמ"צ לעוינזאהן.  ↩

  82. ספר התקנות עמו' נ, מכתב לואי מהגר“ש סלאנט והראב”ד הרב יעקב יהודא לעווי: “ענין החברות לבוני בתים למושב אחינו בני ציון הוא מהמפעלים הכי נשגבים במעשה הצדקה והחסד כידוע, והננו לברך את כל העוסקים בזה, וביחוד העוסקים ראשונה בבנין קודש נחלת מאה שערים… ומהם ראו וכן עשו שאר החברות בוני בתים”.  ↩

  83. מלואים לתולדת חכמי ירושלים, ח"ג, עמו' 67.  ↩

  84. הלבנון תרלד, גליון 21: “גיסי הר' אליעזר דן”. ותולדות חכמי ירושלים, ח“ג, מלואים, עמו' 77. אשתו הראשונה של הרי”ר, שרה ציפה בת הרה“ח ר‘ יהודה ליב גולדשמיד ואחותו של ר’ מ”י גולדשמיד.  ↩

  85. ראשית הישוב מחוץ לחומה, עמו‘ 17, 21 וכו’.  ↩

  86. הרה"צ רבי נחום משאדיק היה חתנו של הרב משה מגיד (מלואים לתולדות חכמי ירושלים, ח"ג, עמו' 67).  ↩

  87. הלבנון תרלד, גליון 21 ועיין לעיל.  ↩

  88. רבי יעקב יהודה חפץ היה גם אדם גדול בתורה (מפי הר"י ליב בנזימן); היה חתנו של רבי משה חיים אביו של רבי לייב בר‘ משה חיים חפץ מבית דינו של הרב מבריסק והרב הראשון לעדת האשכנזים ביפו, לפני הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי, רבי משה הביא את יעקב יהודה מרוסיה, כשנסע לשם בשדרות כחתן לבתו, ועל שם רבי משה חיים חותנו נקרא גם הוא “חפץ”. הר’ יעקב יהודה חפץ ור‘ מנחם משה ריבלין עסקו ב“גביה” ובעבודה משרדית טכנית בשעת הבנין. גם ר’ משה גראף היה קרוב מצד אמו למשפחת ריבלין (ראה ספר היחס למשפחת ריבלין לר“א ריבלין המונה במשפחותיה את משפחת ”גראף"). מלבד זה “היה גם אחד הממונים על כוללות הפרושים בעת ההיא, כולל הורדנא, הוא היה איש עשיר והתפרנס מתבואת כספו שהביא אתו אל הקודש, הוא היה גם חבר בועד מאה שערים; גלב”ע י"ב אייר תרמד (בשעריך ירושלים, הוצאת מגנזי ירושלים, חוברת קכ“ה לר”פ גריבסקי, תרצז עמו' ד).  ↩

  89. היה השמש הראשי של החורבה ועסקן בבנין מאה שערים.  ↩

  90. עליו ראה בתולדות חכמי ירושלים, ח“ג, עמו' 253. כן נשא הגר”ש סאלאנט כבר אז את נכדת ר' משה מגיד, הרבנית ראשע (מלואים לח"ג של תולדות חכמי ירושלים, עמו' 67).  ↩

  91. מלואים לח"ג תולדות חכמי ירושלים, עמו‘ 81, וראה שם עמו’ 67.  ↩

  92. הכוונה לריבלינים הרי"ר, כשהיה מדבר על יסוד השכונות, היה מדגיש שהסכנה הגדולה ביותר שסכן בנפשו היתה בנחלת שבעה ומשכנות ישראל; אך הטרדות והסבל הגדול ביותר היו לו ביסוד מאה שערים.  ↩

  93. תולדות חכמי ירושלים, ח“ג, עמו‘ 237, 272 וכן מלואים. שם עמו’ 78 וראה ”זכרונות לבן ירושלים“ להר”י ילין, פט.  ↩

  94. פזמונים להר"י ריבלין, עמו' 43–44. ובמאמריו בעתוני תקופתו.  ↩

  95. בראשית בואו של בן–יהודה לירושלים קרבו הר“י ריבלין מא ונתן לו מיד בית לגור בו בשכונת אבן ישראל. רחל רוקח, אשת רבי שמעון רוקח מיפו, מספרת הרבה על עזרת דודה הר”י ריבלין ואשתו מרים (אחות אמה) לבן–יהודה ומשפחתו שגרו בשכנותם. לפי דבריה היו אוהבים נאמנים זה לזה. עוד בשנת תרמה הוציא אבי ר‘ ראובן ריבלין יחד עם בן–יהודה ועוזר דוב ליפשיץ את לוח הקיר הראשון, ששני אכסמפלרים ממנו נמצאים אצלנו. הלוח מכיל בכל עמוד מאורעות הסטוריים לאומיים וכולו משקף תחיה לאומית. כן היו הרימ"פ ואבי והר’ דוד פיינשטיין מטפלים בעריכת “הצבי” ובאדמיניסטרציה שלו, כשנסע בן–יהודה לחו"ל בפעם הראשונה.  ↩

  96. “החבצלת”“מבשרת ציון”, חוברת ב', שבט תרמד, בפרק “ירושלים החדשה”.  ↩

  97. הצבי, תרנז גליון א‘ ד’ תשרי, בנקרולוג של אליעזר בן יהודה מיד אחרי פטירתו של הר"י ריבלין, שנפטר כו אלול תרנו.  ↩

  98. אפיזודות על דבר התחרות מאה–שערים בנחלת שבעה נשארו לנו: אנשי נחלת–שבעה באו בטרוניא על הרי“ר שיצא לגור במאה שערים בראשית בנינה, והזהירו אותו שיעזבו את נחלת שבעה אם לא ישוב אליה, ואז נאלץ לגור בשתי דירות, גם במאה שערים וגם בנחלת שבעה. שוב היה מעשה בספר תורה שהעבירוהו מנחלת שבעה למאה שערים בחזקת היד, וגרם הדבר למריבה בין תושבי השכונות עד כדי מכות דמים. במריבה זו הצטיין בכוח שריריו ר‘ זלמן נתן (ה'זן) בנו בכורו של ר’ יעקב ספיר בעל ”אבן ספיר“, שהיה אז מתושבי מאה שערים. ספר–התורה הראשון, בשעה שהתפללו עדיין בבית פרטי, היה של הרי”ר שכתבו בעצם ידו והעבירו מנחלת שבעה למאה שערים, והשני היה זה של משה מונטיפיורי, שהעבירוהו מהעיר העתיקה (מפי זקנים).  ↩

  99. ספר התקנות, עמו‘ ט. גם ב“זכרונות לבן ירושלים” עמו’ 115 נזכרת הסבה שהישמעאלים, בעלי הבתים שבעיר, השתמשו באמתלת רבוי הישוב להעלות משנה לשנה את שכירות הבתים.  ↩

  100. תרלד, גליון 21  ↩

  101. ספר התקנות עמו' י.  ↩

  102. הלבנון תרלה, גליון 9.  ↩

  103. ספר התקנות, עמו' נח.  ↩

  104. דברים כה, טו; הקדמה לפאת–השולחן לר' ישראל משקלוב, (ר' זלמן ריבלין בשם הר“ר משה צבי לעויזאהן והד”ר יעקב יהודה חפץ).  ↩

  105. גליון 21 יח טבת תרלד ספר התקנות.  ↩

  106. עמו' נח.  ↩

  107. עמו' לט.  ↩

  108. עמו' טו בהערה.  ↩

  109. גליון 21 י"ח טבת תרלד.  ↩

  110. “לאות שש הויה”ע“פ תורת הקבלה הכונה ל”יוסף“ שעולה שש פעמים הויה, (קנ"ו), כמובא ב”זוהר“. יעקב עולה, שבע פעמים הויה ויצחק עולה שמונה פעמים הויה. יוסף הוא יסוד בעשר הספירות ובו מעבר השפע דרך עולם היצירה. מבאורי המקובל הגר' שמעון לידער שליט”א לפזמוני הרי' (ריבלין). וכוון בזה הר“י ריבלין הרבה פעמים בפזמוניו. גם בחגיגת הנחת אבן הפנה למאה שערים הרצה הרי”ר על רעיון זה. ולשם הוכחה ולסמן ברכה אמר שיראו כי גם: “ורב שלום בניך” עולה בגימטריא ל“מאה שערים”.  ↩

  111. פזמונים להרי"ר, עמו' 43–44.  ↩

  112. תרלה, גליון 15.  ↩

  113. עמו' נז.  ↩

  114. מהמחיר שעלו הבתים בשעת השומא ועיין להלן.  ↩

  115. הגגות הדולפים. חשבונות תקון גגות כאלה נמצאים בחשבונות הר‘ אברהם קורפו על מאה שערים. בדבר דליפת גג בית–הכנסת ראה ספר התקנות, עמו’ ל"ה פרק זה.  ↩

  116. שם, עמו' נח.  ↩

  117. ספר התקנות, עמו' נו.  ↩

  118. מביקורו של מונטיפיורי בירושלים בשנת תרלה בלוית מזכירו הרב ד“ר א. לעווי נגד הרפורט של ה. מונטגו. ראה מאמרי הרי”ר הלבנון גליון 44–45.  ↩

  119. כתבי פינס ח"א עמו'…  ↩

  120. הלבנון תרלה, גליון 44–45.  ↩

  121. היינו, לא כן יחשבו יושבי ארץ–ישראל היושבים בה, כדעת בני חו"ל עליהם.  ↩

  122. הלבנון תרלה. גליון 45–44.  ↩

  123. הלבנון תרלה גליון 15.  ↩

  124. ספר התקנות, עמו' לט.  ↩

  125. שם, עמו' יב.  ↩

  126. שם, עמו' לט.  ↩

  127. היינו, הרשות להוציא מן החברה חבר שאינו משלם אחרי שלש התראות; ספר התקנות, עמו' יז.  ↩

  128. שם, עמו' מ.  ↩

  129. כמבואר בספר התקנות. “תקנות תרלד” סעיף יא, עמו‘ יח, עמו’ נז בהערה.  ↩

  130. ישעיה מ, ג.  ↩

  131. פזמוני הרי"ר, עמו' 43, שורה 185.  ↩

  132. ספר התקנות, עמו' יב בהערה.  ↩

  133. שם, עמו' לט.  ↩

  134. שם, עמו' מב.  ↩

  135. שם, עמו' ד.  ↩

  136. שם עמ' נח.  ↩

  137. שם. עמו' מב.  ↩

  138. שם, עמו‘ כ’ סעיף ז: “וכן אם יעשה איש איזה עסק או מלאכה שצריך לזה מים רבים”.  ↩

  139. חוברת התקנות נדפסה תרל“ט בדפוס הרי”ד פרומקין.  ↩

  140. שם, עמו‘ טז–יז, ספר לי הר’ כלב לעוונזאהן בה“ר משה צבי, שאביו הוא שסדר וערך את התקנות האלה, רבי משה צבי לעוינזאהן היה סופר מפואר, וספר לי הר”ר אריה ליב בנזימן, שכשהיה ארוש אז לבת הר' אשר אליעזר בהרי“ל לעווי והגיעו ימי הפורים, היה הוא הנער בן הארבע עשרה חייב לשלוח מלבד דורון לכלה גם ”מליצה“ מפוארה וגם ”פלפול“ חריפתא להראות כחו למחותנים. נכנס אל הרמ”צ לעווינזאהן וכתב לו על אתר שיר ארוך מתחיל מבריאת העולם וגומר בנס פורים. אח“כ נכנס לבית רבו הגאון רבי נפתלי הערץ הלוי, שהיה אז תושב מאה שערים, ובקשו לחבר לו פלפול נאה. נטלו הרנ”ה הלוי והתחיל מעיין אתו בספרים, עד שהעלה החתן בעצמו מה שנתכוון אליו רבי נפתלי הערץ. ולמחר שלח כל אלה עם הדורון ונשאו הדברים חן גם בעיני הסב רבי יעקב לייב ונתחבב מאד על בית חמיו.  ↩

  141. ספר אגודת מיסדי הישוב עמו' י"ג.  ↩

  142. שם, עמ‘ י“ד: ”והקושאן של מקום הישוב יכתב על שם אדמו“ר הגאון אב”ד מבריסק נ“י וכל התנהגות של החברה יהיה רק על–פי פקודתו בכל דבר”. שם, עמו’ טז: “סוכן החברה יהיה אדמו”ר הגאון אבד“ק בריסק שליט”א“. וכן היה הוא האדריסה למשלוח כספים, שם, עמו' יח. ויש להעיר שגם בהערכת יחסו של הרב מבריסק לבנין הארץ נפלה טעות חמורה. סיפר לי אבי ה”ר ראובן ריבלין, שאעפ“י שהיה תלמיד נאמן להרי”מ פינס וחניכו, והיה ביניהם יחס של אב ובן, ששמע מאנשי אמת, שכשהתחיל הרצל בפעולתו אמר הרב מבריסק: “צריך להניח לו לעשות. אולי יש תקוה”. וספר לי הר‘ כלב ברמ“צ לעווינזאהן שמאז בוא הרב מבריסק הותר ישוב הארץ בחוגי האדוקים הקיצוניים ביותר, ולא זו בלבד שהורשה הדבר, אלא גם תמכו בו. ראה גם ”רבי אבנר איש ירושלים" לר’ אליעזר ריבלין (לוח ירושלים, תש"ג), שהב מבריסק עורר את רבי אבנר לרעיון הישוב וצוהו לעלות לערי הגליל וליסד שמה “קאלאניע” ובעזרת הגאון מהרי“ל דיסקין והוראתו התקשר בקנין אחוזת ”ארבל". ראה שם, עמו‘ ו’, גם הערכת ר' אליעזר ריבלין בענין זה (הוצאה מיוחדת, עמו' ה).  ↩

  143. עמו‘ יב, ועמו’ יד.  ↩

  144. שם, עמו' טו.  ↩

  145. שם, עמו' יד.  ↩

  146. שם, עמו' טז.  ↩

  147. שם, עמו' טז.  ↩

  148. שם, עמו' יד.  ↩

  149. שם, עמו' יד.  ↩

  150. השוה גם עמו‘ כג, שם, אל הקדמת “ספר התקנות של מאה שערים” עמו’ ט‘; ושם עמו’ כג: “מה גדלה שמחתנו בראותנו את חברת מאה שערים בנויה לתלפיות” וכל התקנות מעמו' כה ואילך.  ↩

  151. שם, עמו' לא.  ↩

  152. שם, עמו' לה.  ↩

  153. פרק חשוב זה בתולדות הישוב לא נחקר כראוי וראוי להקדיש לו חקירה מיוחדת. ב“ספר היובל” של פתח תקוה נבלעה כ להתנועה המיוחדת הזאת בתוך ההיסטוריה של פתח–תקוה ולא נודע כי באה אל קרבה; ויש להעיר על ספר זה, שהרוח השולטת בו הוא להבליט פעולת יחידים, מתוך קטרוג על “ירושלם וישוב הישן”, כאלו האישים הנזכרים כאן לשבח, היו “יוצאי דופן” בישוב, בעוד שבאמת היו רבים מטובי הישוב הישן וראשי הכוללות, ראשונים בישוב הבונה ופועלים בהסכם שלם אתו, ביסדו את פתח–תקוה.  ↩

  154. מפי ה“ר אלטר סטרלצר, מפקידי ועד כל הכוללים במשך י”ג שנה, ואח“כ מזכיר ומנהל בית חולי הרוח לחברת ”עזרת נשים".  ↩

  155. מפי עד שהשתתף כילד בפעולה זאת – הר"ר אריה לייב בנזימן.  ↩

  156. ראה עדותו של אדמו“ר הגאון רבי יעקב משה חרל”פ שליט“א, ששני הרבי זלמנים השיאו את אביו הגאון הראב”ד רבי זבולון חרל“פ מהרווח של מצה שמורה שזרעו לכתחלה לשם כך (ראה מלואים לתולדות חכמי ירושלים, ח"ג, עמ' 75). ענין זה של זריעת חטים למצה שמורה על הקרקע שקנו, תמצא גם בקנית נחלת–שבעה (ראה “ראשית הישוב מחוץ לחומה”, עמו' 21). וכן ב”שמחה בקציר“ מספר הרי”ר על החטה שזרע על שטח קרקע בשכונת משכנות ישראל (“יהודה וירושלם”, חוברת ח‘, עמו’ 47, תרלז). משכנות ישראל. נקנתה בחודש אלול תרלה, ראה הלבנון גליון 35, תרלז, החתום “משה ריבלין יליד ירושלים” (אחיו של ר' יוסף).  ↩

  157. ספור זה מסר הר‘ יעקב דוד סלוטקין, שהיה שומרו של הרי“ר בזמן שהתחבא. הרי”ד סלוטקין היה אחר כך מגובי התשלומים במאה–שערים. זקנים אחרים מספרים ספור זה בנוסחאות שונות. רמז לענין זה נזכר גם בהחבצלת ט’ שבט, תרלה, ששם נזכר שהרי“מ גולדשמיד, גיסו של הר”י ריבלין – שניהם היו באי כח קופת אמסטרדם בא"י עד ימיהם האחרונים – ברח אחרי שאסף מאנשים חמש מאות נפוליון.  ↩

  158. הכונה כנראה לדרך המלך של ירושלים – יפו, ששם נבנתה נחלת שבעה לפני כן.  ↩

  159. הכונה היא שמן השמים היה זה שהמריצום לכך, מבלי שידעו בעצם הסבה, ומופת ראו בדבר.  ↩

  160. והשיב הגדול ששאלוהו.  ↩

  161. דברים יד, כד.  ↩

  162. היינו, סרס המקרא וקרא: כי ירחק המקום ממך.  ↩

  163. שנתקדשה בהן כל ארץ–ישראל.  ↩

  164. היינו, אחרי שהדרך היא בעקיפין ולא בקו ישר.  ↩

  165. ספר התקנות, עמו' נח.  ↩

  166. בשם ספר “שבילי אמונה”, נתיב עשירי, ספר תקנות, עמו' נו.  ↩

  167. שם, עמו נו. ויש להעיר שרגילים היו לצרף שמות אבותיהם בתוך מאמריהם וכאן “בני אברהם” לפני כן רמז למשפחת לעווי, שכל ארבעת האחים: ר‘ יעקב ליב ר’ נחום, ר‘ אשר למיל ור’ ישראל אבי ר‘ אברהם קורפו בני ר’ אברהם היו. וכן “יגל יעקב ישמח יהודה” רמז לר' יעקב יהודה ליב לעווי.  ↩

  168. ראה לדוגמא ספר התקנות, עמו‘ ח: "ואין אתנו יודע הדרך מגאולותינו ופדות נפשנו אם כבר אינש עם ענני שמיא את וכו’, ענין הנמצא גם בפזמוני הרי“ר וכן שם, עמ‘ ד’ ועוד. ד”ר חיים לוריא מביא ב“המגיד” (גליון 26, תרכב), שהיתה לו שיחה עם ר' יעקב ליב לעווי מירושלים והביע הרי"ל דעתו שבנין ירושלים וקבוץ גלויות יהיה קודם לביאת המשיח.  ↩

  169. ספר התקנות עמו' י.  ↩

  170. ירמיהו לא, לט.  ↩

  171. היינו דברי ירמיהו הנ"ל.  ↩

  172. ספר התקנות, עמו' י.  ↩

  173. פזמון זה נכתב בשנת תריה כשהיה הרי“ר בן כ”א שנה.  ↩

  174. שמות יז, טז.  ↩

  175. ספר התקנות, עמו‘ ה’ ובא שם בהערה: “ומזה יכול כל איש לידע סוד הענין וגזירת החדשים”. “חהדשים” (“דיא נייע”) היו מכנים אז את העולים החדשים לארץ ישראל, ופרוש הדברים גזירת העליה, שסגרו בפני “חדשים” את שערי הארץ כמה פעמים בימים ההם.  ↩

  176. תהלים קכב, ב–ג.  ↩

  177. הר“י ריבלין עסק עוד בימי נעוריו בתורת הקבלה, ובהיותו עוד צעיר לימים הגיה את ספר ”שער הגלגולים“ של ר' חיים ויטאל, שנדפס בירושלים, כפי שכתוב בשער הספר. פרטי המקורות של הר”י ריבלין באו בהערות לפזמוני הר"י ריבלין, שחקר הר' אליעזר ריבלין ואחרים, ושהם מוכנים לדפוס.  ↩

  178. ישעיה סב, ו.  ↩

  179. עובדיה א, יא.  ↩

  180. בראשית ד, ז.  ↩

  181. עובדיה א, כא  ↩

  182. ישעיה סב, י.  ↩

  183. גם בשם “אהלי–יעקב” נקראה שכונה, שהוקמה אחרי פטירת הר“י ריבלין ונבנתה בימי שרותו של אבא ז”ל בהשפעתו על הר' שרגא פייביל יעקבזון, ידידו של רבי יעקב ברוידא, שנדב אותה שעל שמו בעצם נקראה. אך השם “אהלי יעקב” היה תמיד בתכניותיו של הר“י ריבלין. ”משכנות ישראל“ בנה הר”י ריבלין בשנת תרלה.  ↩

  184. השכונה בית יעקב נוסדה לכתחילה בחברה אחת עם “אבן–ישראל” על ידו בתרלה. שמות השכונות היו בחזונו של הר"י ריבלין הרבה שנים לפני בנותו אותן.  ↩

  185. פזמוני הר"י ריבלין, עמו' 41, שורה 2.  ↩

  186. שם, עמ' 42, שורה 47.  ↩

  187. “בירושלים הבנויה”בפזמון במרכאות והן בגמטריא “מאה שערים”.  ↩

  188. פזמוני הרי"ר. עמו' 47, שורה 58–57.  ↩

  189. שם, שורה 63–59.  ↩

  190. בבא בתרא, ע, עא.  ↩

  191. ספר התקנות, מעבר לשער הספר.  ↩

  192. שם, עמו' טז, בהערה ב.  ↩

  193. ישעיה נח, יב.  ↩

  194. שם, נד, ב.  ↩

  195. שם, ס, יא.  ↩

  196. זכריה יד, יא.  ↩

  197. ירמיהו ל, יח.  ↩

  198. היינו, הכל תלוי במעשינו אנו ובמרצנו לבנות ולא בשבתנו בחבוק ידים. ענין זה מסור ככל המצוות לבחירת האדם ומתוך מרצו הוא עליו לעשות.  ↩

  199. ספר התקנות, עמו' ו–ט, בהרצאת האידיאולוגיה של בנין השכונה והמטרה בבנינה.  ↩

  200. היינו, המכשולים, העומדים על דרך בצוע הבנין, קשים ורבים.  ↩

  201. שם, עמ' לט–מ.  ↩

  202. שם, עמו' מט.  ↩

  203. אחיהם של הר“י לעווי ורבי נחום. תולדות חכמי ירושלים, ח”ג, עמו' 295, ועיין לעיל.  ↩

  204. היינו, בשנת ת"ר בערך.  ↩

  205. ספר התקנות, עמו' נו.  ↩

  206. דברים כח, ג.  ↩

  207. ספר התקנות, עמו' ס.  ↩

  208. עמו‘ ס’.  ↩

  209. שם, עמו' יד.  ↩

  210. שם, עמו' מט.  ↩

  211. בשם אחד מזקני מאה שערים הראשונים ר‘ הושע זקס, שמעתי מבנו הר"ר זלמן זקס, שגם כפיר אריות הופיע שם בימים ההם, וספר ר’ יצחק אורי הכהן, יליד ירושלים, שכשהיה ילד הלך רבו המלמד עם תלמידיו לראות את הבתים של מאה שערים; בשובם בערב בערב חכו להם האמהות בשער יפו. וכשהגיעו נזפו האמהות ברבי ה“גזלן”, שהוליך ילדיהן לקצה העולם להרי חשך.  ↩

  212. צ"ל עקץ.  ↩

  213. הילד הזה הוא רבי יצחק נחום לעווי ברבי אהרן בהרי“ל לעווי הנזכר לעיל. רבי יצחק נחום לעווי אח”כ בעל “בית דפוס לעווי בירושלים” היה מיקירי ירושלים, בוניה ועסקניה. הוא היה בין מיסדי שכונת זכרון משה בשנת תרסה ויסד בזמנו עם הרב ר' יעקב מן חברה בשם “קברות התאוה” להלחם בחיי המותרות, וביחוד במותרות הלבושים שהתחילו בזמנם להתפשט בירושלים. כשקבעו גבאי זכרון משה שמות רחובות על שמם, זכרו גם את רבי יצחק נחום לעווי, שנפטר שנים רבות לפני כן בדמי ימיו וקבעו שם רחוב על שמו.  ↩

  214. פרקי אבות פרק ה, משנה ז.  ↩

  215. ספר התקנות עמו' מ בהערה.  ↩

  216. שם, עמו' יד.  ↩

  217. שם, עמו' י.  ↩

  218. שם עמו' מ.  ↩

  219. יחזקאל טז, ו.  ↩

  220. מסר לי ר' זלמן ריבלין.  ↩

  221. לפי ספורי כמה ותיקים מראשוני מאה שערים נקנתה חלקת האדמה הראשונה של “כרם כדכוד” הרבה שנים לפני התחלת הבנין, עוד בימי הנהלתם שכל הגאון רבי ישעיה ברדקי וסופר כולל הפרושים רבי יוסף יואל ריבלין ובעזרתם, תיכף אחרי שיצאה הפקודה מהשולטאן לאפשר לנתינים זרים לקנות נחלות מחוץ לחומת ירושלים, ובעזרת חברת ישוב א“י על–ידי ד”ר חיים לוריא, בשנת תרכג. כן נקנתה בתרלד, בזמן שנקנו החלקות הראשונות של שכונת מאה שערים, חלקת אדמה בצד דרומית–מערבית למאה שערים, ועליה נבנתה שכונת ה“מגורשים” בשנת תרמט על–ידי ועד כל הכוללים (מלבד בעתוני אותו הזמן ראה גם ב“ירושלים” לרא"מ לונץ, שנה ג, עמו' 205).  ↩

  222. בראשית מ"ט כו'.  ↩

  223. ספור זקנים. רבלין חסר אחרי הרי“ש, כי השם נגזר מ”רבקה“, ”רבקש“ על שם רבי משה רבקש בעל ”באר הגולה".  ↩

  224. עמו' י.  ↩

  225. ישעיה גד, יב.  ↩

  226. ספר התקנות, עמו' 2, מעבר לשער הספר.  ↩

  227. “ושעריך”בא בפזמונים ב“גרשים”, כפי שנהג הרי“ר במקום שרצה לרמז; כאן הרמז על הגר”א “ושעריך” בגמטריא “אליהו בן שלמה זלמן”. וכל רמז כאן על עצמו “ושמתי כדכד שמשותיך” בגמטריא, “יוסף בן אברהם בנימן בן משה בן הלל בן בנימן בן שלמה זלמן” (כאן בנימן בלי יו“ד אחרי המ”מ לפי הכתוב הרבה פעמים בתנ"ך).  ↩

  228. “חזון ציון”נקראה תנועת העליה משקלוב, ראה הצפירה תרמט, גליון 94. פזמונים, עמו' 47, שורה 48–49.  ↩

  229. כלומר: המוכן מההשגחה לראשית הבנין לגאולה שלמה.  ↩

  230. ספר התקנות, עמו' י.  ↩

  231. “דולם”מה שאנו קוראים “דוגם” וכן יש מבטא ערבי האומר ל“לירא” “נירא”. שם, הערה לע' טז.  ↩

  232. שם, עמו' י.  ↩

  233. שם, עמו' טו.  ↩

  234. שם, עמו‘ נ"ב. הר’ י. ילין בזכרונות לבן ירושלים, עמו' 115, אומר: “ויקנו בקעה גדולה ורחבת ידים בת שלשים אלף אמה”. ולא דייק, כשם שהוא נותן שם את המחיר במספר עגול “שש מאות נאפוליון”. וכן יש שנויים אצלו במה שנוגע לתשלומי החברים  ↩

  235. שם, עמו' י–יא.  ↩

  236. הדברים נכתבו בשנת תרמט.  ↩

  237. הלבנון תרלד, גליון 21, תקנה ה', שם.  ↩

  238. ספר התקנות, עמו' טו, וגליון התקנות תרלד.  ↩

  239. מפי זקנים.  ↩

  240. וכך היה הקונסול הרוסי בימי שלטון הצר מגן כאן על האינטרסים של נתיני רוסיה ומוסדותיהם גם בשעה שהרדיפות ברוסיה היו קשות.  ↩

  241. הלבנון תרלה, גליון 15. במכתב ועד מאה שערים הראשון.  ↩

  242. ספר התקנות, עמו‘ טו. מאה שערים נמצאה תחת חסות בריטניה. ואחרי פטירת ר’ בן ציון ליאון היה ר' אליהו גודאל, שהיה גם הוא נתין בריטניה המתווך בין הקונסול והשכונה. היה מעשה ונמלטו תימנים שהיו נתינים טורקיים למאה שערים שהיתה מעין עיר מקלט, ולא יכלה המשטרה הטורקית להכנס שמה, מאחר שהיתה תחת חסות בריטניה, ועוד הרבה מקרים דומים.  ↩

  243. עמו' 23.  ↩

  244. מאז הוסדה היתה ביאות–כוח חברה זו, שלא עסקה ברבות הימים אלא בבנין שכונות, למשרה משתלמת, היו לה פקידים מקבלים משכורת חדשית. בא כחה הראשון היה הרי“מ פינס. מזמן בנין זכרון משה היה פקידה ר' דוד ילין ומאז, משנת תרס”ה ועד היום, נבנו שתי שכונות; זכרון משה וקרית משה. נאמנו דברי מונטפיורי, שהרי“מ פינס מוסר אותם בהשקפתו על בנין ירושלים לפני הוסד חברת ”מזכרת משה“ על ידי אותם ”אנשי ירושלים“, ”שכולם אהובים כולם ברורים וכולם חפצים במלאכה באמת“ (כתבי פינס ח”ב עמוד

    23).  ↩

  245. מספרים, כי בזמן החפירות ליסודות הבתים הראשונים בחורף תרלד יצאו הרי“ר, הרב”צ ליאון ורמ“י גולדשמיד לבקר במגרש. פתאום הופיעו הקונסול האנגלי, אשתו וסגנו רכובים על סוסים. הקונסול, שהכיר את העסקנים הודיעם, שבא לבקר את המגרש עפ”י בקשת מונטיפיורי שבקש לשלוח לו דין–וחשבון בדבר החברה, המגרש ותנאי הבנין, ושאל בעיקר למקורות הכספיים של החברה. “המקור הראשון שלנו היא האמונה – ענו לו – שכן כתוב: ”בונה ירושלם ה‘“ (תהלים קמז, ב), ואנחנו איננו אלא עושים רצונו; ומקובל אצלנו, שעלינו להתחיל והוא יגמור בעדנו”. “ובכל זאת – שאל הקונסול – במה אתם מתחילים?” “בפרוטות” ענה הרי“ר. ”מאין הפרוטות?“. ”אמנם החברים הם עניים, אך הם מקבלים תמיכה ממקורות שונים על–ידי הכוללים והועד הכללי ומשעבדים תמיכתם לבנין“. הקונסול הוסיף לחקור: ”ואם אמנם רוצה ה’ בבנין, הרי הכוח בידו לפתוח לכם מקור הכסף?“ הוא מעמידנו בנסיון, וכן רצונו, וכשנתחיל ברצוננו ועמלנו, ודוקא מתוך עניות יעזרנו”. “ומה תעשו – שאל הקונסול – אם אותם העניים המשעבדים תמיכתם לבנין הבתים, יבואו ויבכו שאין להם מה לאכול? והרי עובדא היא, שבאו לפני קובלנות משני יהודים עניים מנתיני שנרשמו לחברים בחברתכם ולפי דבריהם אין הם מאמינים בכל הענין”. הרי“ר ענה שהוא מוכן להשיב לכל מתחרט את כספו ולמצוא אחרים במקומם. התשובות מצאו חן בעיני הקונסול. מוסיפים שהרי”ר השתמש בהזדמנות ובקש מהקונסול באותו מעמד המלצה לנדיבי חו“ל בעד מוסדות ירושלים, והקונסול נתן לו ברצון. ספור מעין זה מובא ב”זכרון לחובבים הראשונים“ חוב‘ א’, עמו' 30, שפעם בא הקונסול האוסטרי ומצא את הרש”ז בהר“ן ואת רב”ץ ליאון משגיחים על העבודה והמלאכה בחפירת הבורות כשהם משתתפים בה בעצמם; עיין שם: בחדש אב תרלה בקר מונטיפיורי בקורו האחרון בירושלים, והרי“ר, שהיה הנאמן שלו בכל עניניו בירושלים (ראה הלבנון תרלו, גליון 8) הזמינהו לראות את הנחלה והבתים הראשונים של מאה–שערים, בהיות השר חלש שלח את מזכירו לעווי, ושם קבלוהו הרש”ז בהר“ן, הר”י ריבלין וה"ר ישעיה אורנשטיין. ראה תרלה גליון 4, הדברים שאמרו לו ומה שאמר לעווי להם.  ↩

  246. גם ר' משה ויטנברג השתמש תחלה בנחלה שקנה לכולל חב"ד – וואלין בשביל בית הקברות, לזרוע שם חטים לשמורה (“זכרונות” לר‘ יצחק שריון עמו’ 51).  ↩

  247. ר‘ זלמן ריבלין, מי הר’ משה צבי לוינזון ז"ל, אחד מהעסקנים ביסוד מאה שערים.  ↩

  248. הר‘ ליב בנזימן ועיין לעיל עמו’ 22.  ↩

  249. ספר התקנות, עמ' י.  ↩

  250. תרלה גליון 15. וכן הצבי תרמו, גליון ה‘ ולב במאמרו של ר’ יוזיל ברב“צ ליאון. ע”ד שיק ראה גם “מגנזי ירושלים” לר"פ גריבסקי, חוברת כ' ושם גם תמונתו.  ↩

  251. כברה–נפרד מ“כברת ארץ”.  ↩

  252. ספר התקנות, עמו' י.  ↩

  253. שם, עמו' טו, תקנות תרלד, סעיף א.  ↩

  254. שם, עמו טו בהערה.  ↩

  255. שם, עמו‘ לט; שם, עמו’ מג–מד.  ↩

  256. “פנקס החברה”שהיה בועד מאה שערים בכתב יד אבד, כנראה, בימי המלחמה הקודמות, בפולמוס ג'מאל פחה.  ↩

  257. היינו, בהקף הנחלה.  ↩

  258. תקנות תרלד, סעיף ג. ספר התקנות עמו' טו–טז.  ↩

  259. שם עמו' יא.  ↩

  260. שם, עמו' טז, הערה לתקנות תרלד סעיף ג.  ↩

  261. דרך רבים צרה. שם, עמו' כג.  ↩

  262. שם עמו‘ יא. “ארץ חמדה” לא. ש. הירשברג, עמו’ 305.  ↩

  263. שם, עמו‘ מט. השוה בענין זה שטח הנומר אצל הר’ ילין האומר; "ומזה הקציבו לכל נומר מאתים אמה, לאמר רצועת אדמה של חמשה ועשרים אורך על שמונה אמות רוחב ולנומר הכפול חמשה ועשרים אמה אורך על שש–עשרה אמות רוחב. (זכרונות לבן ירושלים, עמו' 115).  ↩

  264. שם, עמו' יט.  ↩

  265. היינו האכסדרה. מלה ערבית. ראה גם עומ' מה: “השורה הארוכה מדת אורך חצריה שש אמות היא אמה אחת יותר כי היא תשלום חסרון אמת הבנין להלוגאנעס בשורה הזאת”.  ↩

  266. תקנות תרמא, פרק משפטי האחוזות, עמו' יט. סעיף ב: ספר התקנות.  ↩

  267. סעיף ג. שם, עמו' טו.  ↩

  268. סרסורי הפחמים היו לעתים קרובות ממשפחת הבשטים הערבים שבעיר העתיקה, שאימתם היתה מוטלת גם על הערבים הבאים למכור וגם על הקונים היהודים. המתווכים במאה שערים היו בזמן הראשון ר‘ הירשל מאהליבר ר’ יצחק פחח. הם היו יושבים על אם הדרך ומחכים לערבים הבאים למושב. ומענין, שלא היה קונה פחמים בלי סרסור. בימי היו מן הקראים סרסרי פחמים בשכונת מזכרת משה, שם אחד מהם היה יפת. הסרסור היה אחראי שלא יהיה האבק מרובה על הפחמים, ושלא יהיו מעורבים בו עצים שלא נשרפו כל צרכם לפחמים, בכדי שלא יעלו עשן. בענין הפחמים מסופר, שבאו אנשים מירושלים לחברון לקנות שם פחמים להביאם לירושלים לסחורה, והוסיפו הישמעאלים על מקח הפחמים; אז הכריזה כל העדה בחברון בחרם חמור ובשופרות לבל יקרב איש זר לקנות פחמים להוציאם לעיר אחרת (“שערי ירושלם” לר‘ משה בן מנחם מנדיל מקמניץ בעל “קורות העתים”, עמו’ 43, וראה בענין הפחמים שם, עמו' 30).  ↩

  269. הלבנון תרלד, גליון 21.  ↩

  270. ספר התקנות, תקנות תרמא, פרק עסקי שכנים, סעיף א, עמו' כא.  ↩

  271. הערה, שם.  ↩

  272. המנהג שלא לעשות בתי–כסא קרובים לדירה הוא גם ממנהג הערבים, שהיו מרחיקים את אלה עד כמה שאפשר מבית הדירה. פרק הנהגת הישוב, סעיף ג‘ עמו’ כו.  ↩

  273. בסגנונם “בתי מחראות” או “דזארע” – ג'ורה בערבית.  ↩

  274. ספר התקנות, פרק ממשפטי האחוזות, סעיף ד‘, עמו’ יט–כ. בורות שופכין אלו גרמו למריבות ברבות הימים, שלפעמים היו בעלי–הבתים, שברשותם היה רוב הבור, סותמים את הבור בתווך, והיו מקרים שהמעבר באמצע נסתם מעצמו והיה הבור עובר על גדותיו ומפיץ ריח רע בכל השכונה. בקיץ היתה סכנה בדבר. ועל כן הוצרכו לנקות את הבורות. זכור לטוב ר‘ אבנר (ראה “לוח ירושלים” לד. נ. ברינקר שנה ב‘, עמו’ 7 מאמר ר' אליעזר ריבלין), שאסף כספים ועורר לסדר תעלות בערך בשנת תרנב, כל נומר שלם שלשה נאפוליון זהב, והרי"ר השתדל אצל הממשלה והרשתה למשוך את התעלות עד שחברון לתעלות שופכי העיר הנשפכים לנחל קדרון. היו גם אסונות כאשר נפלו כסויי השופכין, שהיו מסודרים פתחם למעלה ואבן עליהם, כדי להקל את הנקוי. ילדה קטנה, חנה בת ר’ אלטער אנטיפאלער, מראשוני המתישבים, נפלה לתוך בור כזה בחג השבועות ומתה. גם בשעת חפירת התעלות קרו אסונות, בשני מקומות נפלו לתוכן שני אנשים, ומהיותן עמוקות – נהרגו (עפ“י חמותי מרת אלטע בת ר' אבנר והר”ר אריה ליב בנזימן).  ↩

  275. פרק הנהגת הישוב, סעיף ג, עמו' כו.  ↩

  276. עיין להלן, פרק השמירה.  ↩

  277. עמו' טז, הערה 2.  ↩

  278. שם, עמו' יד.  ↩

  279. שם, פרק עסקי שכנים, סעיף א' עמוד כג.  ↩

  280. שם, עמו' מה.  ↩

  281. הלבנון, תרלד, גליון 21 תקנה ד.  ↩

  282. ספר התקנות, פרק משפטי האחוזות, סעיף א, עמו' יט.  ↩

  283. היינו, בשורות ישרות כנזכר לעיל.  ↩

  284. שם, עמו' יט.  ↩

  285. הערה א לעמו' יט, שם.  ↩

  286. שם.  ↩

  287. שם, עמו' יט, סעיף א.  ↩

  288. היו אומרים, שגם בשביל הקירות טוב ירוו מי הגשמים לפני שיעשו הגג, כי זה מועיל לחזוקם.  ↩

  289. השוה. “חיש מהר נכור לנו חוצבי אבן לחצוב בהר נחלתנו” (סעיף ב‘ של פנקס “נחלת שבעה”; ראה “ראשית הישוב מחוץ לחומה”, עמו’ 26).  ↩

  290. הוא השער האמצעי של השכונה מצד צפון, הפונה לבתי כולל אונגרין שבמבואו שתי שורות חנויות.  ↩

  291. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  292. הר“ר אליהו מרדכי אייזינשטיין והר”ר אריה ליב בנזימן והר“ר חיי םהמבורגר. ר' זלמן ריבלין מסר לי, שלפי ידיעתו הוא, לא נבנו הבתים הראשונים על–ידי קבלנים, כי אם על–ידי הועד בהשגחת משגיחים, רק אחר–כךנבנו הבתים שלאחריהם בקבלנות על–ידי מיטרי הנ”ז.  ↩

  293. הר"ר חיים המבורגר.  ↩

  294. הראשון שדאג ללמוד עבודות אלו של בנין וסתות אבנים ליהודים, היה הרב ר' יעקב מן, שהיה הקבלן בזמנו, והתחיל בדבר בלמדו מלאכות אלו לבני משפחתו הקרובים אליו ביותר ולתימנים עם העליה הראשונה מתימן, הוא היה אבי כל בנאי וסתת עברי בארץ–ישראל, בעוד שקודם לכך היו עבודות אלו מרוכזות בידי נוצרים מבית לחם וסביבתה.  ↩

  295. בחשבונות תרלז של הרב אברהם קורפו נזכר הגוי עליאש (הוא אליאס, בחשבון הכנ“א (הכנסת אורחים) בעד מים ד”י (דמי –יד, היינו מפרעה) 30, 37 (גרוש) וד“י על באלאטעס (רצפות) בסכומים שונים וכן להגוי עליאש בעד פאלעט (הוא כחול, הוא טיח) 20, 275 גרוש. ואל יטעה המושג ”גוי“ לומר שהיה מוסלמי, שכן יהודי המזרח מבחינים יפה ו”גוי“ הוא מוסלמי (כנראה על פי הפסוק ”לגוי גדול אשימנו“ הנזכר אצל ישמעאל בראשית כא, יח וכן שם יז, כ ”ונתתיו לגוי גדול“; לעומת זה מכונה הנוצרי רק ”ערל“, ואינם מחליפים זה בזה, – כי כאן המדובר באשכנזים שלא הבחינו הבחנה זו מעולם; הערבי נקרא אח”כ בחשבונות – פלאח.  ↩

  296. פעם הם כותבים גם “סאלאך”; השם הנכון הוא – צאלח.  ↩

  297. כידוע נקנתה מאה שערים מאת ערביי ליפתא.  ↩

  298. מפי הרה“ג רבי יחיאל מיכל מושקין, חתנו של הר‘ שמחה הלוי לונדנר; ר’ אליעזר הי”ו בה“ר דב בער עטינגער זוכר, שכשהיה ילד דלפו עליהם המים מהגגות כשהיו שוכבים על הארץ בלילה על מחצלאות. הרה”ג רבי אריה ליב כץ בה“ר אלימלך היה מספר הרבה על–דבר קלקול כפת הבור וכפת כמה בתים בסבות הגשמים, שהיו פונים בזה תמיד להרי”ר והשיג כספים לתקונם.  ↩

  299. מאמר הרי“ר נכתב בכ”ט אלול תרלה, גליון 9. “ברק” אחד הפסבדונימים שהשתמש בהם הר“י ריבלין; ”ברק“ בגמטריה ”ריבלין“ וכן נזכר שברק בן אבינעם שרש נשמתו של משיח בן–יוסף עפ”י הפסוק, “מני אפרים שרשם בעמלק” (שופטים ה, יד) והרי“ר בפזמוניו מרמז הרבה פעמים על עצמו שהוא שרש מנשמה זו. בה”חבצלת“ תרלה, גליון 14 (ב' שבט), מתנפל העורך על בן ר' יעקב ספיר (הסנפיר בן יעקב סלה), והכונה לרבי בנימין זאב ספיר, שהיה כותב ב”הלבנון“ (בשם בז"ה – בנימין זאב הלוי), ואומר שהוא מסתתר תחת השם ”ברק“, ואולם טעות היתה בזה ביד הר”ד פרומקין וחשד הפעם במי שאין בו.  ↩

  300. אבות פרק ה, משנה ז. והכונה לעיר העתיקה במקום שהיה הישוב מרוכז.  ↩

  301. תרלה יב חשון.  ↩

  302. לכל בית היו שני חלונות שהיו פונים מחוץ לשכונה, והיתה בהם שבכת ברזל לשמירה.  ↩

  303. מקורה בעץ בלבד, ולא היתה בנויה כפה עליה, באופן שבימות הגשמים היה בלתי אפשרי להשתמש בה.  ↩

  304. על–ידי הרב"צ ליאון.  ↩

  305. עם הקבלנים הערבים. גם על כתב החברות הנזכר, החוזה שבין החברים וחברת מאה שערים, היה חתום הרב"צ ליאון, כמו שהזכרנו לעיל.  ↩

  306. ספר התקנות עמו' יא.  ↩

  307. שם, עמו' לט.  ↩

  308. שם עמו' מ.  ↩

  309. שם, מ–מא.  ↩

  310. שם, עמו' יב בהערה.  ↩

  311. מרת רבקה מושקין, אשת הרה“ג הרי”מ מושקין ובת ר' שמחה הלוי לונדנר.  ↩

  312. ספר התקנות עמו' מ.  ↩

  313. שם, עמו' יא.  ↩

  314. מכתב ועד “מאה שערים”, הלבנון תרלה, גליון 15 וספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  315. שם, עמ' יא.  ↩

  316. מרת רבקה מושקין הנז'.  ↩

  317. הלבנון תרלה, גליון 44.  ↩

  318. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  319. שם, עמו' מג.  ↩

  320. שם, עמו' מד.  ↩

  321. שם, עמו' יא.  ↩

  322. הלבנון תרלה, גליון 44.  ↩

  323. עמו' לב, פרק זכרון לטובה.  ↩

  324. רשימת היא"צ של המנדבים עמו' נה.  ↩

  325. ספר התקנות, עמו' יב בהערה.  ↩

  326. שם זכרון לטובה אות ב‘, עמו’ לג.  ↩

  327. צ"ל תרלו ועיין לעיל.  ↩

  328. קביעת מקום לכתה של תינוקות של בית רבן בעזרת–הנשים היתה נהוגה גם בת“ת ”עץ חיים“ וגם בשכונות שנבנו אחרי מאה שערים, כשלא היו חצרי הת”ת מספיקים לכתות. בבית–המדרש לגברים לא נהגו כן, שלא להפריע את הלומדים.  ↩

  329. ספר התקנות, עמו' לב–לג.  ↩

  330. רשימת היא"צ, שם עמו' נה.  ↩

  331. הוא השער שבמזרח השכונה כיום.  ↩

  332. הוא השער שממנו התחיל הבנין כנזכר לעיל והוא בצפון השכונה.  ↩

  333. במערב השכונה הפונה לכפר ליפתא שבמערבייה קנו נחלת מאה–שערים.  ↩

  334. ספר התקנות, עמו' יא–יב.  ↩

  335. נקרא כן על שם הטחנה שכונן שם רבי משה ליב פרידלנדר מרזיצא, אביו של הרב יעקב מן.  ↩

  336. על שם שכונת “בית דוד” הנזכרת לעיל.  ↩

  337. ספר התקנות, עמו' יב.  ↩

  338. שם, עמו' מא.  ↩

  339. שם עמו' לט.  ↩

  340. שם.  ↩

  341. תרלז, גליון ט‘, ח’ כסלו. לפי דבריו “נבנו עד אז כמו רמים חמשים בתים ברוב פאר והדר. גם באי בריתה (של מאה שערים) ירבו מדי יום ביומו, עדי כי הוכרחו לקנות עוד אחוזה שדה לצד הנחלה אשר היתה למו מקודם אשר רק מאה בתים יכולים להבנות בה”.  ↩

  342. תרלז, גליון כא, ג' אדר.  ↩

  343. שם, גליון מט, טו אלול.  ↩

  344. ספר התקנות, עמו יב.  ↩

  345. שם, עמו' לט.  ↩

  346. שם, עמו' מג–מה.  ↩

  347. שם, עמו' יב.  ↩

  348. שם.  ↩

  349. ראה שם, עמו' מה. בענין השורות האמצעיות ולעיל.  ↩

  350. עיין לעיל. בשנת תרנו כותב א.ש. הירשברג (ארץ חמדה, עמו' 305) שמאה שערים היא השכונה היותר גדולה בירושלים, בה 300 בתים. הוא מזכיר שמטבח אחד משותף לדירות אחדות. כנראה שעם התרבות הבנינים בפנים היה בזמנו המצב כך.  ↩

  351. ספר התקנות, עמו' יב.  ↩

  352. שם, עמו' מא.  ↩

  353. שם, עמו' יב.  ↩

  354. שם.  ↩

  355. שם.  ↩

  356. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  357. שם, עמו' יט.  ↩

  358. שם, עמו' יא.  ↩

  359. עיין להלן.  ↩

  360. ספר התקנות, עמו' יב. על שם שכונת בית דוד, שהיה לה תפקיד מיוחד בשמירה על מאה שערים. עיין להלן.  ↩

  361. שם. שערים אלו קבלו ברבות הימים שמות שונים. “השער האמצעי” היה ידוע זמן רב – ועד היום יש קוראים אותו כך – בשם “שער מחמד”, כי חדר השומר על השכונה היה בקיר השער מבפנים, ועל שם השומר הערבי מחמד נקרא בשם זה (מרת מושקין, רי"ל פוטרמן); “שער ליפתא”, הוא השער הפונה לצד בתי ורשא, נקרא בשם “שער רייצעס” על שם חצרה שהיה מחוץ לשער שם (מרת מושקין, הרי"ל פוטרמן); כיום הוא נקרא “שער שלמה שוסטר” סנדלר מותיקי מאה שערים, שהיה ביתו קרוב לשם (מרת מושקין). מספרים שהרש“ז בהר”ן הציע הצעה לתושבי מאה שערים וסרבו לקבלה. בא והודיע להם שהיא פקודת הגרש“ס (כנויו של הגאון רבי שמואל סלאנט). מהרו אנשים אצל הגרש”ס ושאלוהו, אם אמת נכון הדבר; אמר להם: לא היו דברים מעולם. תמה הגרש“ס שהרש”ז בהר“ן יאמר דבר בשמו שלא אמרו. שלח אליו ושאל את פיו. ענה לו הרש”ז בהרן: “חלילה, לא. לרבנו כונתי, אלא לגבאי ר' שלמה סנדלר” וכשראיתי שאינם מקבלים דברי הערמתי עליהם, והרי טוב הוא מה שעשיתי, ונענה לו הגרש“ס (הר' ליב בנזימן). שער האודיסאי הוא שער הריחים ויקרא על שם רבי יהושע ברמן מאודיסה אחרי שקנה מקום הריחים מהרמ”ל פרידלנדר ובנה שם מאפיתו, “מאפית האודיסאי”. שער שרה מבריסק (עיין להלן). שער ר‘ נחום הורקרק. שער מקס, על שם יהודי אמריקאי, הוא שער התוך. “שער התוך” נקרא – לפי מה שמוסר מר אברהם גודאל – בשם "שער ר’ יעקב ספיר“, שהיה ביתו ליד השער ומקס קנה את בית ר‘ יעקב ספיר מאשתו אחרי פטירתו. ר’ יעקב ספיר נפטר במאה שערים י‘ תמוז תרמה. שער יוסף על שם ר’ יוסף לעוינזאהן בן הר' משה צבי הנזכר (מרת מושקין והרי"ל פוטרמן). נמצאנו למדים שהעסקנים לא הזדרזו אז לקרוא שערים ורחובות בשמותיהם. רק בכט שבט תרצג הציע ”ועד–מאה שערים“ לקרוא שמות לרחובות אלו: 1) רחוב שלמה זלמן על שם הר' שלמה זלמן בהר”ן, 2) רחוב שאול חיים על–שם הרב מדובראוונע, 3) רחוב שמואל סלאנט, 4) רחוב מאיר, על שם הרב מקאליש, 5) רחוב בן–ציון ליאון, 6) רחוב אברהם קארפו, 7) רחוב חפץ, על שם רבי יעקב יהודה חפץ. 8)רחוב מתתיהו על שם הר“ר מתתיהו ב”ר שלמה עלבע, 9) רחוב נחום כץ שעסק הרבה בהרחבת בנין בית הכנסת אורחים וקופת גמילות חסד, 10) רחוב השוק, 11) רחוב הישיבה ואולם דבר זה לא יצא לפעל.  ↩

  362. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  363. הר‘ כלב ברב"צ לעוינזאהן. רבי משה ליב פרידלנדר סדר גם את הכבשן הראשון לשרוף סיד, ועל שם כך כנוהו בשם ר’ משה ליב קאלכער (סייד) (מפי נכדו הרי“ד בהרה”ג יעקב מן. וראה מאמרי “ר' יעקב מן”, דאר היום, גליון ערה"ש שנת תרצה). מורי ורבי הרב חיים מן ספר לי: הטחנה הראשונה של זקני רבי משה לייב היתה בפנים בעיר בחצר כולל רייסין, ובנה הטחנה במאה שערים, כשהיתה רק השורה הראשונה בנויה, ובנה הכל בעצם ידו. גם זקנו רבי יונה, שהיה דיין ברעזיצה היה איש עבודה ועובד עם המשפחה. וכשנפטר ר‘ יונה הספידו נכדו ר’ יעקב מן, שהיה עדיין נער כבן חמש עשרה. ליד קברו ופתח בפסוק “יונתי בחגוי הסלע”. לקום בחצות לילה וללמוד נהג גם ר‘ יונה, והיה מנהג זה אצלם מאבות–אבותם משום שהתיחסו על משפחת דוד המלך, שהיה קם בחצות לילה, ומצד שני למשפחת יונה. במשפחתם חוזרים השמות דוד ויונה. רבי משה ליב היה מצוין בידיעותיו ובקיאותו בתנ"ך, בעל מדרש ובקי במשניות. על–פי מקורות קדומים היה קובע מקומות הנוחים לישוב. ספר לו ר’ יוסף מינסקר היילפרין, למורי רבי חיים מן, כשיסדו מאה שערים היו שבקשו ליסדה בדרך הברון, ואמר על פי מה שקבע ממקורות תנכיים, ששם לא יצלח הישוב, ודוקא במקום זה יצלח. דברים מעין אלה נמצאים גם בספר התקנות; וכן תמך ר‘ משה ליב ג“כ עפ”י מקורות תנכיים, בקנית אדמות פתח תקוה במקום שקנוה. ולפי דעתו היה צריך לעסוק שם בגידול בהמות ומחלבות; הוא סבר שגפנים מקומם בהרי יהודה. משפחה זו היתה גם ראשונה לסדר כבשנים לסיד; הר’ משה ליב סדר כבשן בירושלים, אחיו הרב דוד מרעזיצע גדול בתורה ואיש פעלים, ולפי מה שעלתה בחקירתו של ר“ש וינגרטן, היה מתלמידי החתם סופר, סדר כבשן כזה בעזה; בזמן יותר מאוחר סדר ר' יעקב מן ברמ”ל, כבשן “בבית ישראל” והסיקו בפחמי אבן ונתבקע הכבשן.  ↩

  364. היא אמם של הקבלן הידוע ר' אליהו כהן ושל הר“ר אברהם יעקב הכהן, מנהל בית החולים ”בקור חולים" (ראה להלן כרך ט בהערות).  ↩

  365. הרי"ל פוטרמן, נכדי ר' אליעזר ברגמן (תולדות חכמי ירושלם. ח"ג, עמו' 234, 254).  ↩

  366. ספר התקנות, עמו' מ.  ↩

  367. הר' זלמן ריבלין.  ↩

  368. במקום דודתו של הנרי“מ ”מושקין“ צ”ל “אחותו”, מרת מושקין. “שוק מאה שערים” נוסד בשנים שלאחרי–כן. וזאת ראשיתו: המלוה לבנין “המקוה” היה רבי לוי יצחק איידלסון וכשהגיע זמן התשלום ולא יכלו לשלם לו חובו, מכרו הבית שמעל ל“מקוה” לרבי יעקב מנדלבוים שו“ב, שגר שמה, וניתן לו זכיון מיוחד להעמיד חנויות על המגרש הריק שלפני הישיבה ובית הכנסת ”ישועות יעקב“. רבי יעקב זה סדר גם את החנות הראשונה ב”שער התוך", באותו משקע שהיה לפני כן דירת החאג‘ מחמד, והעמיד צריף פחים לחאג’ על מגרש השוק. והיות ונמצאו בין התושבים מתנגדים, הביא צריף גמור והעמידו בפעם אחת, ומה שעשה היה עשוי (ה“ר מנחם בהר”ר אהרן עטינגער).  ↩

  369. כתב לי ר‘ אליהו מרדכי נכד רבי אריה נאמן: “נזכרתי עובדא שספר לי הר”ר יעקב שרהזון ז"ל, שהיה נקרא רבי יעקב ר’ ליישקעס (על שם גיסו רבי אליעזר דן רלב"ג – עיין לעיל) שהיה מהמלמדים הגדולים בת“ת עץ החיים שהיה מהראשונים במאה שערים, ופעם אחת בליל גשם שוטף ורוח חזק כרעה שכנתו ללדת, ולא היה מי שילך לעיר העתיקה להביא המילדת, כי הבעל לא יוכל לעזוב אשתו בציריה וחבליה, התנדב הוא ללכת. בבואו אצל שער יפו היה סגור כמו שהיה נהוג. אז קרא להשומר ואמר, כי צריך להביא מילדת ופתח לו והלך לרחוב היהודים להביא את המילדת הזקנה ”דבורה“, שהיתה מטפלת עם עניים בחנם. הלכה אתו. ובבואם לשער יפו תקף אותם הגשם החזק, ואמרה הזקנה, כי אין ביכלתה ללכת, וזה הרב ר' יעקב זצ”ל, הרכיב אותה על כתפיו והוביל אותה למאה שערים לבית שכנתו“. גם ר' חיים המבורגר, בעל ספר הזכרונות ”שלשת עולמות“, מביא ספור זה בזכרונותיו (ח"ב – עדיין בכתב יד); לפי מה שהוא מספר הלכו שנים הר”ר יעקב שרהזון והרב ר‘ דובר אטינגר, גם הוא מלמד ולמדן מפורסם. ספור זה שמעתי גם מהרב רבי ישעיה רפאלוביץ וכן ספר לי הר’ כלב ברמ“צ לעוינזאהן. לפי ספורו היה השני, שהלך עם ר‘ יעקב ר’ ליישקעס, גדליה בקר והוא הוא שנשא את המילדת. ראה בענין ר‘ יעקב ר’ ליישקעס: אבני זכרון לר”פ גריבסקי, חלק שמיני ושם גם הספור על המילדת בשנוי נוסח.  ↩

  370. ספר התקנות, עמו' י.  ↩

  371. שם.  ↩

  372. תרלד, גליון 21, סעיף א.  ↩

  373. ש'ם, סעיף ב.  ↩

  374. גליון ט, עמו‘ סט, ח’ כסלו, תרלז.  ↩

  375. רובל כסף, גם בחשבונות הר' אברהם פראסט הננו מוצאים עפ"י הרוב התשלומין ברובלי כסף, המחושבים מן הצד לגרושים טורקיים.  ↩

  376. ספר התקנות עמו‘ יא. לפי הרי’ ילין (זכרונות לבן–ירושלים, עמו 115): “הודיעו במודעות כי כל החפץ להמנות על החברה הנ”ז עליו להביא אל הסוכן המנוח רב“צ ליאון סך ששה נאפוליון לקנין האדמה והוצאות”. והוא מביא תקנה בנוסחאתה: “כל נומר מחויב להביא אל הסוכן במשך עשר שנים סך שבעה נאפ' בכל שנה”; אינ' יודע עפ"י מה צטט תקנה זו (שם, עמו' 116).  ↩

  377. שם.  ↩

  378. תרלה, גליון 15 מאמר הועד הראשון.  ↩

  379. מאמר הרי"ר, תקנה ה, בהלבנון תרלד, גליון 21.  ↩

  380. היינו, המגרש. מכאן יש להסיק, שהמגרש עלה בשתי לי"ט.  ↩

  381. הלבנון תרלד, גליון 21.  ↩

  382. היינו, הגרים בעיר העתיקה. בענין שכר הדירה בזמן ההוא בעיר העתיקה מוצאים אנו במאמר הרי“ר ”חדר היותר קטן אשר אך יעמדו בו מטה ושלחן וכסא, ויש בו מקום לדור איש ואשה ישקלו בעדו חמש או שש מאות גרוש לשנה (120–100 פרנק) ודירה הראויה למושב איש וביתו ומשפחתו ילידי ביתו גם אלף ומאתים ויותר יקחו בעדה… כמה וכמה מאחינו המשלמים שכר דירה שבע או שמונה מאות גרוש לשנה“ (הלבנון תרלד, גליון 21). בספר ”שערי ירושלים“ לר' משה בן בעל ”קורות העתים“ ר' מנחם מנדיל מקאמיניץ (שנדפס בווארשא תרלב, בדפוס ר' יואל לעבענזאהן) נאמר: ”דירה בינונית לאיש וביתו זו אשתו בירושלם חמש מאות גרוש היא (טאהליר), ובצפת ושאר עיירות שלש מאות טאהליר (שם, עמ' 30).  ↩

  383. הלבנון, תרלה, גליון 15.  ↩

  384. שם תרלה.  ↩

  385. מראשוני תושבי מאה שערים, נזכר בחשבונות הר"ר אברהם פראסט ועיין להלן.  ↩

  386. ספר התקנות, תקנות תרלד, סעיף ח‘, עמו’ יח. הר“י ילין כותב (זכרונות לבן ירושלם, עמו' 116) שהזוכה ”מחויב לשלם לקופת החברה שכירות ביתו מיום זכיתו עד תום עשר השנים סך שני נאפ' לשנה".  ↩

  387. היינו, גם חבר בעל הבית ידור בו עד הגורל הגדול בתורת שכירות.  ↩

  388. כ"ד אלול, תרמה, גליון 35. בין החותמים גם הגאון רבי משה נחמיה כהנוב, הרב מחסלביץ, וגם ר' ניסן בק מהחסידים.  ↩

  389. “מבשרת ציון”, ירושלים תרמ"ד, שבט, חוברת ב.  ↩

  390. תרמ"ו, גליון כא, כח אדר ראשון.  ↩

  391. בספרו “ארץ חמדה” עמו' 306.  ↩

  392. בחשבון ר‘ אהרן שמש נזכרים שטרות מכולל רייסין ושטר מכולל ווילנא. בחשבון ר’ אהרן בהרש“ז לעווי שטרות כוללות ווילנא, הורדנא ורייסין. בחשבון ר‘ בן–ציון וואלפינזאהן שטר כולל רייסין. בחשבון ר’ חיים יעקב ”צעטלען" מכולל רייסין. בחשבון ר' שמחה לונדנר שטר מכולל סובאלק ועוד.  ↩

  393. רמ"צ לעווינזאהן היה מכולל סובאלק ושטר זה קבל בחוב או בהלואה מאחר.  ↩

  394. שטר מן הכולל שלו. הוא היה שייך לכולל סובאלק.  ↩

  395. עיין להלן. וראה ספר התקנות, תקנות תרמא, פרק ח, סעיף ה, עמו' כח.  ↩

  396. ספר התקנות, פרק תלמוד תורה, סעיף א, עמו' כט.  ↩

  397. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  398. שם, תקנות תרלד, סעיף ה, עמו' יז.  ↩

  399. כלומר: מקור. וכאן המליצה עפ“י הפסוק ”כי יש לכסף מוצא" איוב כח, א.  ↩

  400. בעזרת השם יתברך.  ↩

  401. ספר התקנות, תקנות תרלד, סעיף יא.  ↩

  402. שם, פרק הנהגת הישוב, סעיף ט‘, עמו’ כז.  ↩

  403. מפאת בעלי הקרקע הערבים.  ↩

  404. ז טובי העיר, היינו חברי הועד.  ↩

  405. אותם השמאים היהודים היו באים עוד בימי שרות אבא ז“ל לועד–הכללי ולביתו ותובעים ”הטבות“ ו”הענקות" בטענות שהם מביאים תועלת צבורית בהשגיחם על הערבים שלא ישומו יותר מדי, ואגב היו מרמזים שהם עצמם אינם יכולים להקדיש זמנם מבלי לקבל טובת הנאה…  ↩

  406. ספר התקנות, פרק הנהגת הישוב, סעיף ו‘, עמו’ כו.  ↩

  407. לכתחילה נבנו במאה שערים רק בתים בדיוטא אחת, ורק אחר זמן נבנו עליהם העליות.  ↩

  408. ספר התקנות, הערה לעמו‘ כו, השמטות ותקונים עמו’ נג.  ↩

  409. צ"ל ישכר או ישכיר, היינו אם בעל–הבית לא יגור בבית וגם לא ישכיר אותו.  ↩

  410. ספר התקנות, השמטות ותקונים לעמו‘ כו, סעיף י, עמו’ נג.  ↩

  411. שם, פרק הנהגת הישוב, סעיף ו, עמו' כו.  ↩

  412. שם.  ↩

  413. שם, סעיף ז‘, עמו’ כו.  ↩

  414. שם, פרק ט“ז, ”שומת הבתים", עמו' מה–מז.  ↩

  415. היינו חדר אחד.  ↩

  416. תקנות הרי“ר, הלבנון תרלד, גליון 21, תקנה ה' בקשר עם ההנחה שנתנה לנותן חמשים לי”ט במזומנים, כפי שהזכרנו לעיל.  ↩

  417. “מגנזי ירושלים”לר"פ גריבסקי, חוברת ד, עמו' טו.  ↩

  418. שם. וראה “רשות הישוב מחוץ לחומה”, עמו' א.  ↩

  419. מלפני מונטיפיורי.  ↩

  420. של מונטיפיורי.  ↩

  421. תרלז, גליון יג, עמו' קג.  ↩

  422. “מגנזי ירושלים”, חוב‘ ד’, שם.  ↩

  423. הנומרין נא, קא.  ↩

  424. נומר א – 90 לי“ט, נב–נו – 93 וחצי לי”ט, נז–ס – 92 וחצי. כט – 95. צג–צו – 97, צז–ק – 98.  ↩

  425. נומר ג–יא – 81. ב, עו, פא – 82. פו–צא – 85. סא, סב – 87 וחצי.  ↩

  426. נומר ל, לט, – 70 לי"ט. כד – 75. מ–מו – 76. כה–כז, צב – 77. כח, צז–ק, לא–לה – 78. סח – 79. יב–כג וכן עא–עה 80.  ↩

  427. נומר סג–סד – 65. סה–סז–סט–ע וכן פב–פה – 66. את ארבעת הנומרין מז–נ קנה הנגיד ר‘ בן ציון ליאון במאתים ששים ושתים לי“ט במקח קכא גרוש הלי”ט (ספר התקנות, פרק שומת הבתים, עמו' מה–מז). לפי הר"י ילין (זכורונת לבן ירושלים, 116) היה החשבון שבית יעלה 70 נאפ’, “אבל אחרי שלש שנים נתיקרו החמרים והעבודה והזוכה בגורל נאלץ להשלים עוד עשרים נאפ' לגמר בנין ביתו”. הדברים נאמרו בדרך כלל. ואולם לפי החשבונות כאן, קבוע הדבר לפרטיו.  ↩

  428. עיין לעיל וספר התקנות, תקנות תרמא פרק משפטי האחוזות, סעיף ב‘, עמו’ יט. וראה גם עמו' מה שם.  ↩

  429. שם, עמו‘ מג וכו’, פרק טו.  ↩

  430. תקנות הרי"ר, הלבנון תרלד' גליון 21.  ↩

  431. תרלז, גליון ט‘, עמו’ 60.  ↩

  432. ספר התקנות, עמו' יח, סעיף ח.  ↩

  433. הלבנון תרלה, גליון 15.  ↩

  434. ספר התקנות, פרק בחירת הועד, סעיף א‘, עמו’ כ.  ↩

  435. שם, עמו' מא.  ↩

  436. עיין לעיל, וספר התקנות, עמו' מא.  ↩

  437. שם, עמו‘ מ, וכן שם "כי אך בנה נכנו עשרה הבתים הראשונים’ וה' נתן בלב האנשים מאנשי החברה להתנדב בראש כהחלוץ העובר לפני אחיו".  ↩

  438. שם, עמו‘ ו’, יב בהערה.  ↩

  439. ראה בפנקס נחלת שבעה, כשהוטל הגורל הראשון ביום ד‘ כט אייר תרכט יצא הגורל לבית א’ לר‘ מיכל כהן והשני לר’ יואל משה סלומון וזה האחרון הקנה זכותו לר' יוסף ריבלין, שבנה הבית הראשון ויצא לגור בו (פנקס היסוד של נחלת שבעה נדפס בסוף “זכרונות לבן ירושלים ”לר' יהושע ילין ו“ראשית הישוב מחוץ לחומה”).  ↩

  440. ספר התקנות, תקנות תרלד, סעיף ח‘, עמו’ יח.  ↩

  441. הלבנון תרלד, גליון 21, תקנה ד' במאמר הרי“ר; וכן העברי תרלז, גליון ט, מאמר ”רואה ואינו נראה".  ↩

  442. כלו‘ מהזוכה בבית בגורל הגדול, ספר התקנות, סעיף ח’ לתקנות תרלד, עמו' יח.  ↩

  443. ספר התקנות, עמו' יג.  ↩

  444. סעיף ט. ספר התקנות, עמו' יח.  ↩

  445. העודף והשבח שנשתבח הבית.  ↩

  446. כדיון תורה.  ↩

  447. תעודה ומסמך מהשלטונות.  ↩

  448. בית משפט הממשלה.  ↩

  449. לתת אשור.  ↩

  450. טפוסי לכך הוא ספר אחוזת “יהודיה”, הרשום בפנקסי הועד של מושבת פתח תקוה.  ↩

  451. ספר התקנות עמו' יג.  ↩

  452. עיין לעיל בפרק המיסדים.  ↩

  453. הוא רבי אברהם ראבנזאהן מבריסק, שהיה ממיסדי הועד הראשון. עיין לעיל.  ↩

  454. עיין לעיל וספר התקנות עמו‘ מז וההערה בעמו’ מו.  ↩

  455. בראש ישבו האב“ד רבי יעקב לייב לעווי והדיין הרב מאדא הוא הר”ר מרדכי אליעזר וועבר (ראה מגנזי ירושלים חוב‘ ה–ו עמו’ כח). (מסר לי הר' ליב בנזימן שהיה באותו מעמד בעודו ילד).  ↩

  456. ספר התקנות, עמו' יג.  ↩

  457. שם בהערה.  ↩

  458. תהלים, פרק טז.  ↩

  459. שם, פסוק ה‘, פרק זה בתהלים נבחר מפאת כל הפסוקים המדברים על חסות אלהים וביחוד על הגורל והנחלה הנזכרים בו. ראש הפסוק הנזכר הוא "ה’ מנת חלקי וכוסי“ והפסוק שלאחריו, ו', ”חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי".  ↩

  460. ספר התקנות, עמו' יג.  ↩

  461. שם בהערה.  ↩

  462. שם, עמו' יג.  ↩

  463. שם.  ↩

  464. שם, עמו' יג–יד.  ↩

  465. שם, עמו‘ טו, הערה 2 לסעיף א’ מתקנות תרלד ועיין לעיל.  ↩

  466. שם, עמו' יג–יד.  ↩

  467. שם, עמו' יד.  ↩

  468. שם.  ↩

  469. שם.  ↩

  470. שם, עמו' מא.  ↩

  471. שם, עמ' מט.  ↩

  472. שם, עמו' מט–נ.  ↩

  473. עיין לעיל וספר התקנות, עמו' יח.  ↩

  474. שם, עמו' יד.  ↩

  475. שם, עמו' מח.  ↩

  476. שם, עמו' נח בהערה ועיין לעיל.  ↩

  477. שם, עמו' יח.  ↩

  478. שם, עמו' טו.  ↩

  479. שם, עמו' יח בהערה.  ↩

  480. שם, פרק משפטי האחוזה, סעיף א‘, עמו’ יט.  ↩

  481. שם, סעיף ב.  ↩

  482. ראה גם עמו‘ יד ועמו’ יח, סעיף ט, לתקנת תרלד.  ↩

  483. שם, משפטי האחוזות, סעיף ב, עמו' יט.  ↩

  484. בעוונותינו הרבים.  ↩

  485. רחמנא ליצלן.  ↩

  486. ספר התקנות, עמו' נז–נח בהערה.  ↩

  487. ולבא–כחו.  ↩

  488. וליורשיו אחריו.  ↩

  489. הרב ר‘ ישראל איסר בה“ר משה הלוי, היה ממונה כולל סלונים וחתום ראשון בספר התקנות בשנת תרמט בחברי הועד, שהדפיסו אז את ספר התקנות. (שם עמו' מט) מת ערירי והקדיש את ביתו נומר צב שישכירו את הדירה שלו בתנאי שמשכר הדירה יתן מאה וחמשים גרוש לכולל סלונים, והמותר מזה לאנשים אשר ילמדו לעלוי נשמתו ועלוי נשמת זוגתו והשאר לת”ת אשר במאה שערים" (שם עמו' כה), (ראה לעיל עמו' 82). ביתו של ר’ ישראל איסר הוא כיום בית הכנסת לחסידי ברסלב במאה שערים. ר' ישראל איסר היה גם תלמיד חכם מופלג והיה בזמנו מגיד השעור הראשון במעלה דף גמרא בבית הכנסת ישועת יעקב (הר“ר יוסף אריה ליב בנזימן והרב הרי”מ מושקין).  ↩

  490. הר“ר אברהם בהר”י הוא ר‘ אברהם קורפו פראסט הנזכר לעיל עמ’ 12–13 והערות לאותו עמוד ועוד מקומות שונים בספר זה.  ↩

  491. הר“ר דוד בה”ר חיים חתן הגאון הר‘ אברהם שאג (עיין “תלמידי חתם סופר בא”י" לר’ שמואל הכהן וויינגרטן ולוח ירושלים שנה ג‘ עמו’ קלד וכו' הוא ה"ר דוד צבי יוליס היה גדול בתורה, ואמרו עליו שהיה גם הוא מתלמידי חתם סופר. (הריה"ל בנזימן).  ↩

  492. הר‘ אהרן העשיל בהר“י ז”ל הוא הוא הר“ר אהרן העשיל שו”ב ופעם שניה ר’ אהרן הערש שו“ב הנזכר להלן (עמו' 56), היה חותנו של הרב האב”ד רבי אריה ליב ב“ר אלימלך ד”ץ הנזכר להלן. הרב מבריסק הגרי“ל דיסקין היה אומר: שלשה שוחטים הם בירושלים: ר‘ אהרן העשיל שחיטתו כהלכה. ר’ שלום שוחט למדן ור' נפתלי רוהלד ”מעמיד חלפין“ כדבעי. אלו היו כל המעלות באחד היה יפה”. (הריא"ל בנזימן).  ↩

  493. הר“ר משה צבי בר‘ אריה הוא ר’ משה הערש לעווינזאהן הוא הר”ר משה צבי לעווינזאהן הנזכר לעיל עמו‘ 20 ראה גם עמו’ 110 הערה 10 ועמו‘ 114 הערה 11 ועמו’ 120 הערה 47 עמו‘ 121 הערה 49 מגואלי “רמה” על יד קבר שמואל הנביא יחד עם הרה"ג ר’ יצחק צבי ריבלין והר“ר אברהם קורפו וראה זכרון לחובבים הראשונים חוב‘ ו’ עמו‘ 44. חתנו היה ר’ זלמן בר‘ שמחה סולויציג לונדונר. הוא היה גדול בתורה ואיש מוכתר במדות ובנימוסין. אחרי שנפטר ר’ ישראל איסר היה הוא מגיד שעור דף גמרא בביהמ”ד ישועת יעקב (הריא"ל בנזימן).  ↩

  494. ישראל בר' יצחק צבי – לא ידעתי מי הוא.  ↩

  495. שלמה זלמן בהר“ן ז”ל הנזכר לעיל עמו‘ 11–12 והערות לאותם עמודים ראה גם תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו’ 226 הערה 2 שם עמו‘ 273 מלואים עמו’ 67 ועמו' 78 מספר צד.  ↩

  496. נדפס בדפוס “זכרון שלמה” אשר הוקם על ידי האחים הרבנים בני הרי“ל לעווי, ונקרא כן על שם אחיהם ר' שלמה זלמן בהרי”ל לעווי הנזכר לעיל עמו' 12 ובמקומות אחרים.  ↩

  497. רשימה זו נתפרסמה בעתון קול–ישראל ערב פסח תש"ד והיא כוללת גם תקופות יותר מאוחרות. וכאן הנני לרשום שמותיהם של אלו, שלא באו עליהם פרטים קודם לכן.

    ר‘ משה יהושע לאבל, הוא הרב יוסף משה יהושע מענדעלזאהן (תולדות חכמי ירושלים מלואים עמו‘ 76 וראה ח"ג עמו’ 266 מספר כ"ג). למדן גדול מאנשי קרבתו של הרב מבריסק הגרי"ל דיסקין יחד עם ר’ אבנר הנזכר לעיל. והוא היה בר–סמכא בעניני כשרות לרבנית מבריסק סוניה (שרה) הידועה שהיתה מדקדקת בהם מאד (הגרי"מ מושקין). סיפר לי הריא"ל בנזימן שבנערותו היה תלמיד חבר לר' משה יהושע ולמדו יחד חלק א. של יורה דעה.

    ר‘ משה שוב פראנקטל היה אחד מחברי הועד המקומי. והיה מגיד שעור בביהכנ“ס. הוא היה חריף גדול ולמדן מופלג ופקח גדול, והיה משמש ”בורר“ בכל עניני בוררות (הריא"ל בנזימן) ”הרה"ג החריף ושנון ר’ משה זלמן שוב פרנקטל“ – חתן הרה”ג ישעיה אורינשטיין (ספר היחס למשפחת ריבלין עמו' 42).

    ר‘ יעקב יהודה חפץ עיין לעיל עמו’ 117 הערה 88. וכן לעיל עמו' 85.

    ר‘ אלטיר (משה יעקב) אנטיפולר בנזימן. אביו הר’ צבי הירש ב“ר משה יעקב מאנטיפאלע עלה לארץ לפני שמונים וכמה שנים, והיה אחד מהמיסדים והגבאים של בית–החולים ”בקור–חולים“ ובוני בנינו בעיר העתיקה (ראה דו“ח של בקור–חולים המגיד תרכד גליון 34 כ”ט מנ“א. ראה גם ”מגנזי ירושלים“ חובר' י”ב עמו‘ ז’ "תעודה מהארכיון של בקור חולים). והיה גדול בתורה. ספר הר”ר יהודה ליב זעמבראווער שעבר יחד עם הר‘ צבי י“ג פעמים על כל הש”ס בבית המדרש החדש “שערי–ציון” שבחורבת ר“י החסיד. ה”ר צבי היה גם מועד כולל הפרושים ומבוני ביהכנ“ס הגדול בחורבת ר”י החסיד. את ביתו נומר 15 במאה שערים קנתה כבר אשתו של ר’ צבי.

    ר‘ אלטיר היה הסוחר הראשון שהביא כל מיני דגים מלוחים מחוץ–לארץ וסחר בהם בסיטונות בחנותו ברחוב היהודים. בימיו פנה אליו הרב ר’ פנחס מיכאל רב אנטיפאלע במכתב לשלוח לו תכנית הר הבית בענין מדת ת“ק על ת”ק, ר‘ אלטיר פנה עפ“י עצת הרב מקאליש הר”מ אויערבאך לאדריכל שיק למדוד את חצר הר–הבית ושלח את התכנית לרב מאנטיפאלע, וזה לא מצא את החשבון עולה במדידת שיק בד בבד עם המסורת. ר’ אלטיר היה מגבורי השמירה (עיין לעיל עמו' 79,78). וכן מהחזנים למוספים, אחרי שחדל להתפלל מוספים כחזן בבית–המדרש החדש בחורבת ר"י החסיד (עיין לעיל עמו' 85). (בנו הריא"ל בנזימן וזקנים).

    ר‘ אהרן שמש ממשפחת יפה. היה שמש בי"ד ושמש הקהל עוד בימיו של הרב מקאליש. ר’ אהרן היה בא כל לילה בחצות הלילה לביהמ“ד ישועת יעקב ועוסק בתורה עד אור הבוקר. כשהחרימו את הר”י ילין כשמסר את בנו מר דוד ילין לבית–הספר כי“ח, עבר ר' אלטיר אנטיפאלער ובקש לקנות בחנותו של הר”י ילין אז ברחוב הבטרק דג מיובש (בקלה). ראה זאת ר‘ אהרון שמש וגער בו: “אינך יודע שהוא ”מוטל במעשה"? היינו בנידוי. עזב הר’ אלטיר את הכסף ואת הדג ביד הר“י ילין וברח לו (הריא"ל בנזימן). ר' אהרון היה גם מבעלי השמירה במאה–שערים. וזכור הוא כשהיה עובר בלילי ערב יוכ”פ אחרי חצות עם השוחט מעורר כמה בעלי–בתים והשוחט שוחט כפרותיהם, ואח"כ ממשיך ומעורר אחרים ושוחט כפרותיהם. שכן היו נוהגים אז במאה שערים שאין השוחט עומד במקום אחד והקהל נדחק אליו לשחוט כפרותיו מחשש פסול בשחיטה ותקלה בה. (מרת מושקין).

    ר‘ בן–ציון קורנאל בר’ נחמן נתן (חומר ביבלוגרפי למשפחת קורנאל ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו‘ 271. ושם מלואים עמו’ 78 מגנזי ירושלם חוב‘ ג’ עמוד לב). ר‘ בן–ציון היה סוחר סיטוני גדול בשותפות עם ר’ מאיר קיניג, ועל ידו הובאו הרבה פעמים צרכי מזון בשנות בצורת על ידי “ועד כל הכוללים כנסת ישראל”. ר' בן–ציון קרוניל היה גם מחברי השמירה במאה שערים (לעיל עמוד 78) והיה גם אחד החברים הראשונים בשכונת אבן–ישראל (מפי זקנים).

    ר‘ צבי הירש אלי’ זלמנס הוא ר‘ העשיל אלי’ זאליס הנזכר להלן (עמו' 56). אביו ר‘ אליהו זלמנס ה“ר ברוך רופא משרידי תלמידי הגר”א לפני כן בצפת היה המכונן היהודי הראשון בירושלים. הר"ר צבי הירש היה יודע פרק בהנדסה והיה אומן נפלא. היה גם אחד מראשוני החברים בפתח–תקוה, והמודד הראשון של אדמת פתח–תקוה בהוסדה. אחר כך היה אחד המלמדים המצויינים של תלמוד תורה עץ חיים (ראה בנות ציון וירושלים חלק שביעי פרק “הסבתא חיה גיטל באסאן” ושם “מילואים”). אני הכרתיו לעת זקנתו משכמו ומעלה גבוה מכל סביבתו והיה מצויין באצילות ובנקיון, נקיון הגוף וטהר הנפש ובנעם הליכותיו. אמרו עליו על ר’ הירשל אלי' זאליס שהיה לובש קפטן במשך שנים רבות, והיה נשאר מגוהץ ונקי כביום התפרו. (ראה גם מגנזי ירושלם חוברת כ“ד ”התעודה הראשונה לחברי פתח–תקוה בירושלם“. ראה גם ”החרש והמסגר" לר' פנחס גרייבסקי).

    הר“ר שמואל בארעזינער הומינער. אחד העסקנים הראשונים במעלה במשך עשרות שנים במאה שערים מיסד ומנהל חברת משמורים במאה שערים מראשוני שכונת מאה שערים ומיסדי ”בית יעקב" ובית היתומים דיסקין וממיסדי ועסקני אגודת ישוב פתח תקוה מיסוד הרב מבריסק, מצויין בהכנסת אורחים (ראה לעיל עמו‘ 28 וראה להלן פרק הכנסת אורחים. ראה גם לוח ירושלים שנה ג’ תש"ג לר‘ דב ברינקר קסא–קסד ראה גם לעיל עמו’ 100).

    הר‘ אהרן בהרי“ל לעווי (עיין לעיל עמו‘ 12 ועמו’ 114 הערה 52). הוא היה מגבורי השמירה של מאה שערים. מעסקניה העיקריים, ומחזניה והיה מתפלל עם ”משוררים". הוא היה מדבר על התקרבות הגאולה עם הנחת כל אבן עפי’ ייעודים בנגלה ובנסתר, והיה אחד מבעלי טחנת הקטור הראשונה, שנוסדה על–ידי אחיו הר“ר שלמה זלמן בהרי”ל (בענין משפחת לעווי בכלל עיין ב“ספר היחס” למשפחת האחים לעווין מאת הר' יצחק דוד לעווי, ירושלים תרפט). והיה מעשה ובקש ר‘ אהרן לסדר הקפות כמנהג פולין במוצאי שמיני עצרת, שמחת תורה של גלויות בביהכנ"ס ישועת יעקב, ומחה בו ר’ יעקב יהודה חפץ שהיה ליטאי, עד שסטר לו ר‘ אהרן, פרש רי“י חפץ ואמר בלחש: ”הוכח תוכיח את עמיתך – עד הכאה". (הריא"ל בנזימן). (ראה גם לעיל עמו’ 59 והערה 13 לאותו עמוד. והיה שוב מעשה שנכנס ר' אהרן במחלוקת. ורצו לשלוח בו יד. בא אחיו הרש“ז שהיה תקיף גדול, ואמר: מי יעיז לנגוע באהרן שלי” – ונרתעו מפניו (הריא"ל בנזימן), הוא היה אחיו.

    ר' יוסף אפשטיין אחד מחברי הועד והעסקנים הותיקים במאה שערים. היה יורד בעצמו לתוך הבורות לבדוק אם תוקנו כראוי, היה דרשן מפואר, היה דורך יין בעצמו ומנדב ממנו ביד רחבה בחגיגות של “סיום”. היה מהעוסקים בעניני העולים שעלו מחדש בזמנו לא"י (ראה לעיל עמו' 11).

    ר‘ ישראל שמעון שיין אזולאי, ראש–דגל בחברה–קדישא לכולל חב"ד (ראה מגנזי ירושלים חוב‘ ד’ עמוד יח). שם הוא מונה אותו בין עשרת הראשונים להתישבות במאה שערים. ואולם אין כל יסוד מוצק בענין הראשונים בכלל. המקור הקדום ביותר הוא פנקס חשבונותיו בכתב ידו של הר’ אברהם קארפו, ברשימה הבאה בסוף עמו‘ 55 וראש עמו’ 56.

    ר‘ בן–ציון בר’ זאב באביס וואלפענזאהן, בנו היחיד של הר“ר זאב בן רבי אברהם הדיין מהעולים בשיירת הפרושים הראשונה, עולי שקלאב בשנת תקסט (עיין תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו‘ 264 וכו’). הר' ב”צ וואלפענזאהן התחיל כבר בבחרותו עוסק במלאכה בטחנה, שהיתה מנהלת אמו רבקה באבע (על שמה נקרא אביו ר' זאב באבעס), ועד יום פטירתו היה נהנה מיגיע כפיו בטחנת הקמח. הוא היה “בעל–קריאה”, ובערבי שבתות היה מחנך נערים ב“טעמי הקריאה”. לפי מה שמסר הר‘ יעקב גאלדמאן (גיסו, בעל אחותו שהיה גם הוא בעל קריאה מצוין), נוסח קריאת התורה הנהוג עד היום בין האשכנזים הפרושים בירושלם ויפו, הרי נוסח שנמסר בעיקר על ידי תלמידי ר’ ב“צ בר”ז. ביתו היה החמישי באותה השורה הפונה כיום לרחוב מאה שערים על יד השער. הוא נפטר בקיצור ימים במאה שערים (שנת תרמ"ג) בן שלושים ותשע, וביתו נמכר אחר–כך לר' מאיר קאוועברענער הנזכר להלן. (מפי נכדו ד“ר ישראל בן–זאב ב”ר מנחם וואלפענזאן). הוא היה מבעלי השמירה ולינת הצדק במאה שערים, ועל ידו הושגו גם אבנים לבנין השכונה בתנאים נוחים (מפי זקנים). (ראה גם זכרון לחובבים הראשונים חוב‘ ו’ עמו‘ 85, בנות ציון וירושלים חוב’ א‘ עמו’ 44 ראה גם לעיל עמו' 102).

    ר‘ דוב עטינגער, הוא ר’ דובער חבד הנזכר בחשבונות ר‘ אברהם קורפו, או כפי שהיה ידוע אחר–כך בשם ר’ בריל מערקאס. הוא היה נכדו של הגאון ר‘ ברוך מרדכי איטיגגא אבד“ק בברויסק (ראה תולדות חכמי ירושלים ח”ג עמו’ 229 ומלואים עמו‘ 68 וכו’. נזכר הרב בערל מערקס ז“ל מן המלמדים הגדולים בעץ חיים וראש משפחת עטינגר בירושלים (שם מלואים עמו' 69 גם אני זכיתי ללמוד תורה מפיו, ב”חדרו“ בעץ–חיים שנה לפני שעזב את ההוראה. הוא היה חריף גדול מותיקי חסידי חבר ”בעלי המוחין“ בזיווג ראשון היה חתנו של הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין (מדריהיבין) שלקח אותו לחתן בתורת עילוי (הסבתא מינה ריבלין). הוא היה גם מן המלמדים הראשונים במאה שערים וכן מחברי הועד המקומי. הוא היה זמן רב גם מלמד לבני שרה גיטא פלמן בעלת הפרדס העברי הראשון בא”י, הכפר סומל בקרבת יפו, ששכרה לבניה מהטובים ברבנים ובמורים בירושלים, והביאה אותם אליה לפרדס (ראה בנות ציון וירושלים חלק שלישי במאמר "שרה איטה פלמן ועיין גם לעיל עמו' 94). בנו הר“ר אהרן עטינגער חתן ה”ר אברהם קורפו (ראה לעיל עמו' 115).

    ר‘ יהודה ברגמאן הוא בנו של רבי אליעזר ברגמאן המפורסם (ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 254). שם נזכר, שאת בנו ר’ יהודה השיא לספרדיה וכינה שמו מירקאדו כמנהג הספרדים (ראה גם בנות ציון וירושלים ח"א עמו' 18).

    ר‘ צבי הירש טראכטענבערג, הוא ר’ הערשיל אברהם איצעס הנזכר להלן, (בענין אביו ר' אברהם יצחק ובענין בנו רבי שבתי. ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג הוספה לפרק ז 252). ר‘ הערשיל היה גדול בתורה והמלמד הגדול במאה שערים בשנותיה הראשונות וממונה בכולל רייסין (ראה לעיל עמו' 94). הוא הצטיין בידיעה בזמן ההוא לכתוב “אדריסין” באותיות לטיניות, ובכתב יד יפה להפליא גם בכתב אשורי, והיה מעשה וכתב “מגלת אסתר” ושלחה מתנה לברון ר’ שמעון וואלף רוטשילד בפפד"מ, וקבל ממנו תשובה בתודה בצרוף נאפוליון זהב אחד, הוא נפטר בקיצור ימים (הריא"ל בנזימן).

    ר‘ יעקב מוזעריצער אחד מהעסקנים ב“מאה–שערים”, ואחר–כך בשכונת “משכנות–ישראל” בהוסדה. הוא היה עשיר ונדיב ידוע וגם מהמיסדים העיקריים של המושבה “יסוד–המעלה” על–ידי עולי מוזיריש, וארגן את הקבוצה של בני עירו בעלותם. הוא היה מגיד שעור במאה שערים. לפי מה שמוסר בנו הר’ טוביה ראז הצטרף כחבר לשתי השכונות בהשפעת הר"י ריבלין לשם הרחבת בנין ירושלים.

    ר‘ שמחה סולובייציק, הוא הנזכר בחשבונות ר’ אברהם קורפו בשם ר‘ שמחה סתם והוא ר’ שמחה לונדנער בן אחיו של ר‘ יוסף בער מנכדי רבי חיים מוואלוזין תלמיד הגר"א. ראה לעיל עמ’ 58. וכו‘ ועמ’ 77, ועמ‘ 80. בביתו היו מסדרים הרש“ז בהר”ן את התשלומים לפועלים בתקופה השניה לבנין מאה שערים בכל יום ששי לשבוע. ר’ שמחה היה תלמיד–חכם חשוב, וחכם נפלא בהוויות העולם ושיחתו נאה, היה מעשה ועבר ר‘ אהרן בהרי“ל לפני התבה בימים נוראים עם ”משוררים“. באמצע יצאו שני המשוררים לפרוזדור ביהכנ”ס. אמר להם ר’ שמחה שלא היתה דעתו נוחה מחזנותו של ר‘ אהרן. "הרי פשע הוא לעזוב בעל מום קטע שכזה – התכוון לר’ אהרן בתור חזן – בעצם היום הקדוש בלי קביים" (הריא"ל בנזימן).

    ר‘ שמחה הוא חותנו של הרה“ג מוהר”ר יחיאל מיכל מושקין אביה של מרת רבקה מושקין, שמפיה מובא הרבה בענין מאה שערים ואביו של ה“ר זלמן סלויציג ז”ל (ראה להלן הערות לפרק בקור–חולים הערות לעמו' 100) וכן היה ר’ שמחה גיסו של ר' זרח ברנט הנזכר להלן.

    ר‘ אליה’ גודאל בעקער. חתן רבי יעקב ספיר (ראה לעיל עמו‘ 81, עמו’ 116 הערה 71. וראה זכרון לחובבים הראשונים חוב‘ ז’ עמו‘ 26 וכו’ וביחוד37 – 36 בדבר פעילותו במאה שערים מפאת היותו נתין אנגלי. ראה גם בנות ציון וירושלים חלק ששי במאמר “טובה גודל”).

    ר‘ זרח ברנט. ראה "זכרונות ר’ זרח ברנט“ (הוציא יהודה הלוי שחטר, ירושלים תרפט) שם מספר ר' זרח: ”אנכי התחברתי מיד לאגודה זו ונימנתי בין החברים“ – (אם כי בחשבונות ר' אברהם קורפו לא נזכר) ”בניתי בשנת תרלד את ביתי בין עשרת הבתים הראשונים של מאה שערים. את יתר הכסף שנשאר בידי השקעתי בבנינים במאה שערים בהלוואות אשר נתתי להבונים הראשונים, כי רציתי לראות את השכונה בנויה על תלה. אבל לבסוף כשאזל כספי וההלוואות לא הושבו לי מהר, הוכרחתי ללוות כסף מאחרים בתור גמילות–חסד לצרכי מחייתי (שם עמו' 8) (ראה גם זכרון לחובבים הראשונים חוב‘ ח עמו’ 2 וחוב‘ יט מאמר "הרב ר’ זרח ב“ר נחום ברנט הי”ו") ר' זרח היה נוהג לאסוף את הילדים בשבתות, אחרי המנחה, לקרוא תהלים בבית הכנסת מאה–שערים עד תפלת ערבית (הריא"ל בנזימן).

    ר‘ יהושע זקס הוא ר’ הושע בר‘ זאב חלוץ הנזכר בחשבונות ר’ אברהם קורפו (וכן לעיל עמו' 56). היה מפקידי ועד כל הכוללים ומעסקני מאה שערים ובעלי השמירה בה (ראה לעיל עמו‘ 79 וראה עמו’ 124 הערה 58).

    ר‘ א. קלינר הוא רא. קארלינער הנזכר גם ברשימה עמו’ 56. ונשכח שמו, בהיות שהיה ידוע בשם “דער קארלינער”. הוא היה אחד מבעלי השמירה ואנשי “חברת לינת הצדק”.

    ר‘ שמואל ב"ר נפתלי ראהלד. לעיל עמו’ 44 נזכר ר‘ שמואל בה"ר נפתלי ראהלד מבעלי החנויות הראשונות במאה שערים ולהלן עמו’ 57. ר‘ שמואל נפתלי’ס רוהלד (בדבר משפחת רוהלד ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו‘ 271 וכו’ זכרון לחובבים הראשונים חוב‘ ט’ עמו' 8) “הוא (ר' נפתלי) היה ביחד עם בנו ה”ר שמואל ז“ל מהחברים הראשונים בחברת ”מאה שערים“ אבל לא הגיע למצב שכזה שיוכל להקים לו איזה בנין על מגרשו והיה מוכרח למוכרו לצורך נשואי בנו הר”ר ברוך בנדט ז“ל, הוא ר' ברוך מיסד ”דפוס רוהלד“, בירושלים. בנו של ר' שמואל הוא הר”ר שלמה רוהלד מזכיר הרבנות ביפו עוד מימי הרה"ג ר' נפתלי הירץ הלוי ועד היום מזכיר לרבנות הראשית למחוז יפו–תל–אביב. (ראה גם "בנות ציון וירושלים חוב‘ א עמו’ 31).

    ר‘ שלמה פאבריקאנט עלבא בה“ר נפתלי הירש מהמבורג. היה מהועד הראשון שנוסד בשנת תריט לבנין ”בתי–מחסה" בירושלים. הוא היה מנהל בתי החרושת לאריגה שנתכוננו בבתי יהודא טורא (“משכנות שאננים” ליד שכונת ימין משה) (זכרונות לחובבים הראשונים חוב‘ כ’ מאמר “ה”ר שלמה עלבא“ וכן שלשת עולמות לר”ח המבוגר ח"א עמו' כג) הוא היה מקנאי מאה שערים (ראה לעיל עמו' 60). ר’ שלמה עלבא נזכר גם בשלשת עולמות לה“ר חיים המבורגר ח”א עמו‘ כג) שהתאכסן בבית ר’ משה סגל נאוועמסטע בעלותו לארץ, והוא היה גבה הקומה מאד. בנו הר“ר מתתיהו היה בתקופה השניה הרוח החיה בהנהלת עניני מאה שערים (ראה שם חוב' כ), והיה עוסק הרבה בחברת ”לינק–הצדק“ (לעיל עמו' 132). ”הר‘ מתתיהו עלעבא היה סמל הטוב, והיה מוכן למסור את כותנתו האחרונה למי שהיה זקוק לכך, ויחד עם זה הצטיין בכשרונותיו כתלמיד חכם מצויין וגם ידען בטיבן של מכונות, הרכבן ותקונן, ולא בכדי נקרא “פאבריקאנט” כאביו. תחלת מעשהו בחרשת היתה שתיקתן טחנה קטנה לטחינת מצה שמורה, ואחר–כך המכונה שהביא לירושלים גם ללישת מצות וגם לתעשית רצפות של מלט. הוא היה ירא שמים מאד, והצטיין בהדור מצוות. הסוכה שלו היתה היפה בכל הסוכות במאה שערים, עשויה ומהודרת בטוב טעם. ולולבו היה מאוגד באגד של זהב ממש, כפי שנהגו קדמונינו כנזכר בתלמוד. הוא היה מצויין גם בעסקנות צבורית לשמה. תיקן חצוצרה במאה שערים לתקוע בה בערב שבת לאות לזמן הדלקת הנרות וכניסת השבת, במקום שלפני כן היה ר’ בן–ציון קורנל (הנזכר לעיל) עובר ברחובות ומכריז על כך בכל ערב שבת. אף הוא תיקן מהונו את הכוננית הגבוהה בעלת כן עומד על שלשה רגליו לשריפת החמץ בערבי–פסחים ולהדליק בה “ההדלקה” בליל ל“ג בעומר. בעקשנות מיוחדת עמד על כך שלא לצאת מגבולות ארץ–ישראל. ומעשה שהיה צריך, כנתין גרמני, לעלות על אחת האניות שעגנה לשם זה בים יפו, לעמוד לבדיקת רופאים בענין הכשרה לצבא, שכן היו נוהגין לבדוק כך את נתיני גרמניה בא”י; והיה מוכן ומזומן לוותר על נתינותו הגרמנית, שהיתה חשובה ונחוצה מאד ליהודי בירושלים, ולא הסכים לצאת מגבולות א“י. הר' מתיתיהו עלבא נחשב בין קנאי ירושלים בשעתו ואדוקיה: בדרכו לבית התפלה ובחזירתו היה מנשק את כל המזוזות זנקבעו בבתים שעבר עליהם, נזהר מפגישת אשה, והיה גם מרבה לבקש פתרונות לחלומות, ועם זה היה יקר בעיני כל במידותיו התרומיות וטוב לבו”.

    (הר‘ שמואל בהר’ יצחק משייף)

    ר‘ שמחה יאניווער הוא ר’ שמחה שלמה יאניבער דיסקין בה“ר אברהם שץ, עלה ממרישב לפני מאה שנה בערך. אברהם היה חזן בביהכנ”ס הישן “מנחם–ציון” בחורבת ר“י החסיד. ומעשה ונסע לחו”ל להביא נכדה יתומה משם, ותפס חזן אחר, ר‘ הרצל, את מקומו. כשחזר פרצה מחלקת בין שני החזנים והגריל הגר"ש סלאנט ביניהן וזכה ר’ אברהם שץ בגורל. הוא ובניו ר‘ שמחה ואחיו הידוע ר’ משה יהושע יניבער, השתתפו בבנין בית הכנסת הגדול “בית–יעקב” בחורבת ריה“ח בהסעת אבנים וחמרי בנין. ר' אברהם ש”ץ מת מסבת מנורה שנפלה על ראשו מן התקרה בשעה שעבר לפני התבה. הבן הבכור ר' משה יהושע היה מיקירי ירושלים ומנכבדי טובי מלמדיה, ואחד מחברי ההנהלה של ביהכנ“ס הגדול ”בית–יעקב“ בחורבת ריה”ח (מגנזי ירושלים חוב‘ י"ד עמו’ טז). הוא היה מרבותיו של אבי ז"ל שהעריצו מאד.

    ר‘ שמחה שלמה נולד בהורודנא, והצטיין עוד בילדותו באמנות. כשהיה ילד מצא אבן קדומה ועליה פטורי ציצים, והלך וחקק על אבן כדמות ציציה. רבו התאונן על זה לפני אביו, וזה סטר לו על לחיו שהוא מבטל מלמודו ועוסק בדברים בטלים. במשך הזמן התפתח והיה מפורסם כאומן גדול בחרושת אבן ומתכת ובעשיית שופרות (מגנזי ירושלים חוברת י"ד עמ' טו) הוא היה אמן גם במלאכת היציקה ועשה שותפות לבית מלאכה ליציקה עם נוצרי אחד, ואולם כשיצק הנוצרי פעמון לבית–כנסיה שלהם בטל השותפות. מלאכת השיש בביה“ח ”שערי–צדק“ לד”ר וואלאך היא עבודתו. בין שאר דברי אמנות שמור במוזיאום בית–המלכות באוסטריה טס ושנים–עשר ספלים מאבן שחורה מבית לחם מפותחים פתוחי אמנות שהגישה קהלת ירושלים לקיסר פרנץ יוסף בעת בקורו בירושלים, רוב שופרות ארץ–ישראל היו עבודתו ונמכרו במחיר מג’ידי (4 שילינג) לשופר. מעבודת היציקה שלו נשמרו מכתש ועלי שלו. הוא למד גם את אחד מבניו, את ר‘ יצחק חרשת היציקה. היה בעל תוקע מצויין ומבין בנגינה ומבניו היה מפורסם בזמנו ר’ אהרן מנגן (ארקע שפילער), והיה המורה הראשון לנגינה ב“בית חנוך עורים” שבירושלים. בן זה נפטר בדמשק בימי המלחמה העולמית הקודמת בצבא התורכי. ר‘ שמחה התחתן בגיל י"ג שנה. מאשתו הראשונה נולדו לו אחד עשר ילדים, מהם מתו בילדותם שמונה. מאשתו השניה עשרה ומתו מהם בילדותם ששה. הוא היה איש מעשה זריז, ומעשה והפיל יהודי עצמו לבור מים, ונלאו למשות גופו, עד שירד ר’ שמחה ומשה את הגופה ממעמקי הבור, במאה שערים היה מלבד חבר הועד המקומי גם בודק את הגגות לפני הגשמים שלא ידלפו, בלי קבלת שכר (מפי אשתו הישישה, חנה היא בת אחיו בת שמונים וארבע כיום, ומפי זקנים שונים).

    ה“ר יעקב שרהזון גיסו של רא”ד רלבג הנזכר לעיל ולא חתנו (ראה אבני זכרון חלק שמיני עמו‘ ה, וכן במאמר על בתו “פייגע רחל” (מגנזי ירושלים חוב' יג). היה גדול בתורה, מהמלמדים המצויינים בת"ת עץ חיים ואחד מחזני ירושלים והמוהלים המפורסמים. ר’ אפרים כהן בזכרונותיו כותב עליו: “היו לו תכונות פדגגיות מטבע, דרכו בהוראה היתה להרגיל את תלמידיו לעבודה עצמית, היינו להכין דף הגמרא מתוך עיון עצמי. הוא עצמו היה אחר כך מברר את הסתום והבלתי מחוור וממלא אחרי דברי תלמידיו” (ראה מזכרונות איש ירושלים לר"א כהן עמו‘ 39. ראה שם גם עמו’ 36 וכו'). הוא ר' יעקב – היה אחד מעשרה ראשונים אשר יצאו לגור בשכונה החדשה (היא מנתה אז רק עשרה בתים), (א. כהן המספר על בקור ביום השבת בביתו. שם עמו' 41 ). על דבר יציאתו – מספרים שאשתו התנגדה לצאת “למדבר”, והוא אמר לה “אני איש צבא ונקרא לצבא. שלש שנים אשב שם”. ולבסוף הסכימה (הר"ר מרדכי רלבג). הוא היה “שכן” ולא היה לו בית וגר זמן בבית גיסו רא“ד רלבג והיה גבאי בביהמ”ד ישועת יעקב (הריאל בנזימן ראה גם לעיל עמו' 134 הערה 89).

    ה“ר בכור אזולאי הוא הרב המקובל ר' בכור חיים יוסף דוד בהרב המקובל יהודה זרחיה אזולאי נכד חיד”א, נולד בחברון. אמו היתה אשכנזית מצד אמה ממשפחת ר‘ משה זקס ור’ צדוק הלוי משקלאוו ולמד מפי מוריו גדולי תורה אשכנזים ונתערב באשכנזים עד שהיה “מלמד יחידי” (פרטי) לילדים אשכנזים באידיש, (בנו ה“ר אברהם אזולאי וחותני הר' אליהו יוסף ריבלין הי”ו שהיה מתלמידיו) והיה למדן (הריא"ל בנזימן), הוא חותנו של הר‘ יעקב טוריבער (מנדילבוים) ור’ ישראל שמעון שיין אזולאי הנזכר לעיל שנקראו גם הם בשם “אזולאי” על שמו.

    הר‘ חיים טוריווער הנזכר גם ברשימה להלן עמו’ 56 ר' חיים טוריבער), היה מהעסקנים והשמאים של הבתים במאה שערים.

    ר‘ יעקב בר’ ישראל, בנו של רבי ישראל זאלינער (ראה גם עמו‘ 57 וראה גם "חוברת לזכרון ר’ אברהם יעקב הכהן“ שהו”ל ר“פ גרייבסקי. חומר על אביו ”הרב ר‘ ישראל ב“ר יהושע אוזלאנער ממינסק בתולדות חכמי ירושלים ח”ג עמו’ 247). ר‘ יעקב היה אדם גדול בתורה וירא שמים עד מאד יושב עטוף בטלית ותפילין ועוסק בתורה הוא היה מ“הפרושים” הותיקים המתנגדים לחסידות. והיה מעשה ואמר אדם בביהכנ“ס ישועת יעקב ”בקדיש“ ”ויצמח פורקניה" כנוסח החסידום וגרש אותו ר’ יעקב מבית הכנסת. ר‘ יעקב היה גיסו של ר’ אהרן הערשיל שוב הנזכר לעיל (הריאל בנזימן). במאה שערים היה גם מהעסקנים בעניני צדקה לעזרת עניים נצרכים צנועים (ה"ר זלמן ריבלין מפי זקנים). ר‘ יעקב ב“ר ישראל מכר את ביתו מספר ק”י בשנת תרמ לת"ת עץ חיים (ראה מגנזי ירושלים חוב‘ ב עמו’ יב ושם נדפס גם “גליון החברות” שלו משנת תרלד). ואין להחליפו עם ר’ יעקב שפירא (שהיה נקרא יענקל זלינר) שהיה מחסידי קרלין ואחד הקנאים (זכרונות לחובבים הראשונים חוב‘ ח עמו’ 12).

    ר‘ יצחק יעקב מביאליסטוק היה מגבאי ביהכנ“ס ישועת יעקב בזמנים הראשונים, הריא”ל בנזימן זוכר שהוא נתן לו נאפוליון זהב, כשהיה הריא“ל ”משורר" עוזר לאביו ר’ אלטיר אנטיפולר בתפלת הימים הנוראים.

    ר' מוטיל (מרדכי) יחיאל בער“ס מקריטשעב (הנזכר גם עמ' 57) היה מהעסקנים בעבודת הבנין וחברת ”לינת צדק".

    ר' ישראל חיים שעהנבוים המפורסם, שנהרג במאה שערים (ראה לעיל עמו‘ 79 והשוה זכרון לחובבים הראשונים חוב’ עמו‘ 4 וכו’, ושם פרטים על אביו הר“ר מאיר, ראה גם תולדות חכמי ירושלים ת”ג עמו' 269 והחומר המובא שם).

    הר‘ ברוך יעקב (בן ר' משה זיסערמאן) הוא ר’ ברוך יעקב הוא ר‘ בבל הנזכר להלן עמ’ 57, ונקרא ר‘ בבל קצור שם מר’ ברוך (אדמו“ר הגרי”מ חרל"פ) היה איש צדיק, קדוש וטהור. מעולם לא שוחח שיחת חולין, מלומדי ישיבת עץ–חיים. הוא היה נכד לאחד מרבני בריסק, וזקנתו היא המכונה בחשבונות ר“א קורפו בשם ”הרבנית מבריסק“, שהיתה מהראשונים במאה שערים (הריא"ל בנזימן). אפשר שלר‘ משה זה ואשתו הינדע מכוון אות ג’ עמו' ל”ג בספר התקנות (?). הרב מבריסק הגרי"ל דיסקין היה מונה: שלשה צדיקים בירושלים: הצדיק רבי הירש מיכל שפירא הידוע (ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 266 ומלואים שם 70), רבי ברוך יעקב זיסערמאן ועוד שלישי ששכח המספר את שמו (הר"ר אברהם הריס פראסט).

    הר‘ ברוך יעקב והר’ דוד שותק (ראה להלן) התחברו לאגודה של “תורה עם מלאכה”. שיסד במאה שערים הרה“ג ר‘ יצחק צבי ריבלין (הר' אליהו אהרן בהר"ר משה ליב כהנא). רבי ברוך יעקב היה חבר הועד המקומי במאה שערים. ידוע גם אחיו הר’ אברהם צבי זיסערמאן שהיה תחלה מלמד בירושלים, ואחר–כך עבר לפתח–תקוה להורות בעברית במוסד החנוך ”נצח–ישראל“ מיסודו של ד”ר משה אויערבאך. הוא הוציא סדור עם מבוא המיכל את דקדוק השפה העברית, שכן היה אחד המדקדקים המצויינים בירושלים.

    ה“ר משה לייב כהנא, הוא שנבנה על–ידו חצר בית–אברהם לתלמוד–תורה מאה שערים (ראה לעיל עמו‘ 92 וכו’ ונספחים להלן). היה עסקן בכל מפעלי מאה שערים. הוא היה ממשפחה עשירה בחו”ל בקאלמייא שאחדה תורה וגדולה. רב קאלמייע הר' בן–ציון שטרנפלד ז“ל מכנהו במכתביו אליו: ”הרב חריף ובקי מופלג בתו“י איש צדיק תמים”, וכן היה גם בעל צדקה ונדיב גדול. עדות נאמנה לאישיותו הנפלאה הן שתי צוואות ממנו השמורות בידי בנו היחיד הר“ר אליהו אהרן כהנא מעסקני ירושלים ומכונני הישוב היהודי ביפו. הר”ר משה לייב כהנא היה מקורב מאד לגרי"ל דיסקין הרב מבריסק.

    ר‘ יוסף הכהן היילפרין, הידוע בשם ר’ יוסל מינסקער ממשפחת חסידים שהיה למתנגד קיצוני, עלה לארץ בשנת תר“י ביחד עם חותנו רבי ישראל אוזלאנער. היה למדן גדול וירא שמים מופלג ובעל–בטחון רב ומצטיין כבעל קריאה בתורה בבטאו כל האותיות לפי בטויין המזרחי, מהמלמדים הראשונים במאה שערים. היתה לו שיטה מיוחדה בהוראה ללמד חומש עם מפרשים לפני גמרא. (הריא"ל בנזימן ראה לעיל עמו‘ 94 ועמו’ 133). הוא היה אחד מעסקני השכונה בתקופה הראשונה, והיה חתנו של רבי ישראל זאלינער (אוזלאנער) וגיסו של ר' אהרן הערשיל שו”ב הנזכרים לעיל. והוא אבי משפחת היילפרין הירושלמית, הביא יחד עם ר‘ חיים שערשאוו המכונה הראשונה לאפיות מצות. (ראה גם לעיל “ר' שלמה עלבא”) בהיותו חם המזג היה קורא בהתלהבות ומשפשף ידיו בשעת קריאתו. והיה מעשה ועמד למולו ידידו הר’ יהושע שטרין (ראה עמו' 100) כשקרא בשבת חוה“מ סכות במגלת קהלת וכשהגיע לפסוק ”הכסיל חובק את ידו" (קהלת ד‘ ה’) עמד ושפשף גם הוא את ידיו דרך הלצה.

    הר' שמואל משייף שהיה רבי יוסף היילפרין רבו ומורו המובהק במשך שנים רבות כותב לי במלואים: עד עכשו אחרי שעברו כמעט חמשים, אני מוקיר ומכבד את זכרו לברכה מתוך אהבה אמיתית ונאמנה. שהיה האיש יקר רוח ובעל נפש טהורה במלא מובן המלה. תלמיד חכם גדול ואיש המעשה, בעל ידיעות רחבות בחשבון, הנדסה ומכניקה ובעל דקדוק מצויין במדה כזו שגם את דברי הגמרא היינו מוכרחים לבטא על פי כללי הדקדוק והדיוק. אוסר היה לומר “בְּרַיְיתָא” כנהוג אלא דרש לאמר: “בַּרְיַיְתָא”, ועד כדי כן שדרש לתרגם “למשל אמר אביי ”גזאגט האט אביי“, היינו את הפעל לפני השם, ולא ”אביי האט געזאגט“ כנהוג. היה מלמד את תלמידיו ”כתיבה תמה“, על–ידי העתקת אגרת הרמב”ן וכדומה. מלבד זה היה עוסק במצוות וביחוד בעזרה לזולת מתוך טוב לב ואהבת הבריות.“ בניו הר”ר משה והר“ר חיים ישראל היו קבלני בנין מפורסמים, ומהעוסקים הראשיים באפיית המצות לירושלים והיו בימי שרותו של אבא ז”ל המספקים מצה ל“ועד–הכללי” בשביל עניי ירושלים. אף נחכר להם התנור המודרני הראשון שסדר “הועד–הכללי” ב“כנסת–ישראל” החדשה עם מכונית שהובא באותם הימים ללישת המצות מחוץ–לארץ.

    ר‘ אליעזר לאפין (בטעות נדפס לארין), הוא בנו של הגביר הנדיב והעסקן הידוע ר’ פישל לאפין. “ר' אליעזר לאפין למדן, איש אמונים וסוחר”. (במאמר על ר‘ פישל לאפין מגנזי ירושלים חוב’ כב. כן נזכרים “כתבים עתיקים שבנו הר' אליעזר לאפין ז”ל השאיר אחריו" במאמר על אביו זכרון לחובבים הראשונים חוב‘ ג’ עמו‘ 1 וכו’). הוא היה מצויין במדותיו הטובות וידע גם את השפה הערבית, שלמד אותו אביו מפי מורים“, והיה גם בימי שרות אבי ז”ל מנהל את “פנקסי פקודי הצבא” שהיו בוועד הכללי כנסת ישראל, שכן היה הועד הכללי משלם מס שנתי כפר הצבא של כל האשכנזים – גם אלה שלא קבלו חלוקה – בימי ממשלת התורכים לפני שהוטלה חובת עבודת הצבא על יהודים ונוצרים. (ראה גם מזכרונות איש ירושלים לר‘ אפרים כהן חלק א’ עמו' 74 בהערה). ר‘ אליעזר לאפין נחשב גם מהמשכילים הראשונים, וכשמצאוהו בימים ההם בביתו יושב על הספה עם אשתו ומשוחח אתה ביום, היה הדבר לשיחה. "ר’ אליעזר לאפין היה סמל היושר והצדק, תלמיד חכם ובקי בהוויות העולם, ביתו היה בית תלמיד חכם פתוח לרוחה, והיה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות במדה שאין לשער. בסוף ימיו התפרנס כסופר בערבית וכמליץ מתרגם אצל הממשלה בעניני מסי קרקעות, והכל מתוך יושר אמתי“ (הר' שמואל משייף). בנו הוא הרה”ג רבי יונה לאפין ממצויני מלמדי תלמוד תורה עץ חיים ואחד הביבליוגרפים המצויינים בירושלים. ר' אליעזר לאפין היה גם מעסקני מאה שערים.

    ר‘ לייב מוהליבר הוא אחיו של ר’ ישראל מוהליבר הנזכר להלן, ונקרא ר‘ לייב חניצקעס על שם אשתו חנה. הוא היה יהודי בעל הבית והיה ביתו ארבעה בתים לפני בית ר’ אלטיר אנטיפולר, היינו נומר י"ב ( הריא"ל בנזימן).

    ר‘ מאיר (נחמיה) קאוועברענער הוא אחיו של ר’ אהרן שען, היה יהודי ירא שמים. והוא קנה את בית של ר‘ בן–ציון וואלפינזאהן (ראה לעיל). והיה גר מקודם בשכנות אצל ר’ בן–ציון קורנאל. (מפי זקנים).

    ר‘ יצחק זאב סופר סתם ידוע בירושלים בעת ההיא (ראה ראשית יסוד הישוב מחוץ לחומה עמו' 27) אביו ר’ יעקב סופר מהתושבים הותיקים של ירושלים שהיה סופר גיטין אצל הגרש"ס. בן ר‘ יצחק זה הוא ר’ מאיר סופר (שלשת עולמות לר“ח המבורגר ח”א עמו‘ נ’).

    ר‘ אליעזר (צ"ל אלעזר) זלקין (זלקינד). במנוי גבאים לת"ת וישיבת עץ חיים ביום ג’ יט אלול תרל“ד נמנה בין שלשה ”הרב הישיש ר‘ אלעזר בהר"ב ר’ לייב זאלקין משקלאוו“ (הלבנון תרלה גליון 16). אביו ר‘ לייב הוא חתן ר’ יוסף שיק משקלאוו ועלה בשיירת ה”ר הלל ריבלין משקלאוו. (על ר‘ לייב זלקינד ראה זכרונות לר"י שריון עמו’ 4 ועמו' 7) ר' אלעזר היה עסקן גדול ועזר הרבה ביסוד השכונות “מאה שערים” ו“משכנות–ישראל”. הר“ר זלמן חיים ריבלין מנהל ת”ת עץ–חיים היה מרבה להפליג בשבחו (ר' זלמן ריבלין).

    הר“ר יחזקאל צוובניר (נולד תרט“ז ונפטר כט סיון תש”ד) הוא בן הר”ר יהודה ליב צוועבנער מהונגריה בנו של הר“ר אברהם שאג (ראה תולדות חכמי ירושלים עמו' 253), ומלואים עמו' 76). עלה לארץ בתרלג היה תלמיד חכם שתורתו אומנותו בייחוד מהעסקנים בתורת משמורים במאה שערים, וארגן את חברת לינת הצדק והיה מן הראשונים במאה שערים וכן בין הראשונים במיסדי פ”ת עם גיסו ה“ר יהושע שטמפר. כן הקדיש הרבה מזמנו לסדור ”הכנסת אורחים“ והיה חבר ועד המוסד וועד מאה שערים. עד הימים האחרונים נבחר לממונה בכולל אונגריה, והיה בעיקר נאמנם של הר”ר אברהם פרנקל והרב מפרשבורג. כן היה במשך 53 שנים אפוטרופוס של חצר מרת דיויס, שהקדישה חצר ובית–כנסת על שמה “אהל שרה” במאה שערים (ראה להלן), והיה מגיד שם שעור. הוא עורר את בנו הר“ר אברהם חיים צוועבנער להיות מהראשונים בגואלי אדמת ”כפר סבא“ וכן ליסד חברת ”בית וגן“ בירושלם. אחיו היה הר”ר יששכר בער צוועבנער (ראה להלן). ר‘ יחזקאל נזכר בחשבונות ר"א קורפו, וכן ברשימת בעלי הקושאנים (ראה להלן), כן נשמרו הודעות מחברת לינה משנות נ­’ ששם הוא חתום כגבאי עם ר‘ יעקב מנדלבוים ור’ יוסף דייטש ובשני עם ר‘ אלטער משה ליפא שו"ב ור’ פייויל רייפמאן.  ↩

  498. ה"ר זלמן ריבלין.  ↩

  499. מאה וחמשים נרשמו כנראה בשעת ההרשמה של קבוץ החברים, ומהם ירד אח"כ המספר.  ↩

  500. גליון תעודת החברות של ה"ר משה צבי לוועינזאהן שנשמר ראה עמו' 110 הערה 10.  ↩

  501. ספר התקנות עמו' 16  ↩

  502. שם בהערה. וראה גם עמו' יא שם. ראה “ואז קם (בהדגשה) הנחלה הטהורה והמבורכת הזאת” – קם – 140 (שם עמו' נח – הערה 1).  ↩

  503. ספר התקנות עמו' לט.

    ברשימת ר‘ אברהם קורפו נזכרים עוד ר’ אבא מזעמיל הוא ר‘ אבא זעמעל שהיה מהועדים הראשונים. במקום אחר בחשבונות נזכר ב’ אדר (תרלז) לר‘ אבא מזעמיל בעד שכירות ביתו – 130 גרוש“ ובמקום אחר ”ר’ אבא מזיימיל" 440 גרוש.

    ר‘ אהרן בהרש"ד (בשגיאה נדפס בהרש"ז) יש לו חשבון מיוחד בשנת תרלז, אולי הוא ר’ אהרן לייב בן הרב דוויצין הנזכר גם בחשבונות תרמ“ג. נזכר גם ברשימה של תשלום ”הכשר" (רבית) בסך 26 גרוש.

    הרבנית מבריסק. נכדה הוא ר‘ ברוך זיסערמאן (ראה לעיל בערך ר' ברוך יעקב זיסערמאן) ביתה היה ליד “הכנסת–אורחים” העתיק ליד בתי: ר’ שלמה סנדלר (הריא"ל בנזימן).

    ר‘ חיים יעקב. תשלומו בב’ טבת תרל"ז. היה יהודי תלמיד חכם וירא שמים מפורסם, וגר בבתי שרה מבריסק בבתים הפונים לבתי ווארשא בשורה המערבית.

    ר‘ יעקב בהר“ש נזכר בחשבונו בתשלום סך 20 רו”כ 380 גרוש בשנת תרל"ז, כנראה הוא ר’ יעקב בר‘ שמרי’ ש“נתן על חשבון ביתו סך חמש מאות ושבעה עשר גרוש וט”ו פרוטות כ“ט אדר תרל”ז.

    ר‘ יעקב משה מסלוצק. תלמיד חכם ומדקדק במצוות. היה מבלה רוב זמנו בביהכנ“ס, עד שהיו מטילים ספק אם יש לו בית. ומעשה היה ובא אל הג”ר שמואל סלאנט והתלונן לפניו שראה את ר’ זרח רקובר (עיין להלן) אוכל בשר עוף בחלב. וכשאמר לו הגרש“ס: ”היאומן כי יסופר?“ אמר: ”אמנם לא כך בדיוק מעשה. ואולם הרי ראיתיו עוסק בתורה בליל שבת לאור הנר…" (הריא"ל בנזימן).

    ר‘ יחיאל בהרי"צ, הוא ר’ יחיאל הקר הקצב האשכנזי בירושלים אחרי שפתחו אטליז אשכנזי (ראה מזכרונות איש ירושלים לר‘ אפרים כהן עמו’ 24 וכו'). אביו ר‘ יצחק צבי היה מלמד ובן תורה. והיה ר’ יחיאל לפני כן צורף. הוא היה אומר: “מה אתם יודעים בענין ”שמחת–תורהּ“? ”מי שלא ראה אותי מרקד בשמחת תורה עם ר‘ זונדל סלאנט ור’ אברהם הדיין (ראה תולדות חכמי ת"ג עמו' 262 ומלואים 74) ור‘ שמואל סלאנט, אינו יודע מה טעם יש לזהּ". ר’ יחיאל הקר ובנו ר' לייזער היו בשמירה (ראה לעיל עמו' 79).

    ר‘ אברהם בהר“ן (ברבי נחום משאדיק) ואחיו של הרש”ז בהרן, היה עסקן בחברת “לינת הצדק” במאה–שערים ובחברה–קדישה בכלל. (נזכר בספר הימים למשפחת ריבלין: “חרה”ח אברהם בהרב ה“צ נחום לעווי.” שם עמו' 41). ראה גם “ספר היחס” למשפחת לעווי מר’ יצחק דוד לעווין עמו‘ 13). חותנו של הרב ר’ יצחק צבי ריבלין חובב ציון הידוע (ספר היחס עמו' 61). יחד אתו גר גם חתנו ה“ר יצחק צבי ריבלין ובפנקסי חשבונותיו של ה”ר אברהם קורפו נזכר חשבון מיוחד של חברה ישובית וזה לשונה: “ב”ה חשבון הכנסה והוצאה מחברת בני ציון הניתיסדה ביום ט“ו מנחם אב תרמה לפ”ק פעה“ק ירושלים ת”ו ע“י העוסק הרב ר' יצחק צבי ריבלין נ”י: הכנסה: משנים ועשרים חבירים מכל אחד 6 גרוש 132 גרוש. מה“ר יצחק צבי, מה”ר מאיר ב“ר שמריה מבריסק, מ”ר שמואל ב“ר ז”ח מראקווע, מ“ר יוסף רעכטמאן, מ”ר שמואל בק מר הגארבער מסאוולק כל אחד נאפליון אחד העולה ל108,205 גרוש.“ הוצאות קטנות הוציא ה”ר יצחק צבי 7,10 גרוש. הוצאת הדפסת המודעות 23‘ הכנסות מה"ר משה לייב כהנא, מר יצחק צבי טאפיצירער וחתנו ר’ דוד כ“א 6 גרוש”. “ה‘ תשרי תרמו נתן ר’ יצחק יעקב מביוסק ע”י הרי“צ א. נא”פ“. ואח”כ מוצאים אנחנו עמוד שלם של חשבון הכסף שהוחזר לבעלים מט“ז חשון תרמ”ו עד ר“ח ניסן תרמג. יש שקבלו את כל כספם חזרה ויש שקבלו רק חלק בחזרה אחרי ההוצאות שהיו. אפשר שר' אברהם בהרן היה רק שכן בבית ששכר. הסכום הנזכר שהכניס הוא 170 גרוש. הרי”צ ריבלין יסד גם חברה לדבר בלשון הקדש בשם “שפה ברורה”, במאה שערים (ה"ר אליהו אהרן כהנא).

    ר‘ יהושע יונה (הרופא) חובש ידוע שהיה מפורסם ביחוד ב“טפות” שרקח למחלות העינים (יהושע יונה'ס וואסירל).. הר’ חיים המבורגר מזכירו ב“חבריא” של רבי שמואל סלאנט (שלשה עולמות ח"א עמו' 20). נזכר בחשבון קטן של 10,30 גרוש, כנראה היה שכן. (נזכר גם זכרון לחובבים הראשונים חוב‘ ו עמו’ 86 במאמר החובשים בירושלים". (ראה גם ל“צאצאי” לאיטה ילין ח"א עמו' 88).

    האשה חנה מאהלאו (כן צ"ל ולא טהאלו), בחשבונות של ר“א קורפו תרמג נזכר תשלום הבית ווארקע (מס הבית) והשכר ששלמה בסך 797 גרוש. אפשר שהיא היא האשה חנה הנזכרת תכף אחרי זה, היינו חנה חיה–אחיה היה ר‘ ראובן הבלן – המשגיח על הטהרה במקוה. בעלה היה טוחן. (מרת רבקה מושקין) אשה בשם חנה חיה בת ר’ יהודה נזכרת גם בין הנדיבים שעזבו עזבונות למאה שערים ושם בעלה מו”ה שלמה אהרן במוה"ר אשר (ספר התקנות עמו‘ לד ועמו’ לו. ראה לעיל עמו‘ 82 ועמוד 100. היא באה לארץ מקלוריה פלק סובאלק ושם היתה עסקנית גדולה בצרכי צבור. היא באה לארץ עם ילדיה. חתנה היה המנוח ר’ שבתי הלברשטט שגר בבתי מחסה, וחתנו ר' אברהם צבי גולדשמיד ממשפחת גולדשמיד הנזכרת בספר זה. (ה"ר אליהו אהרן כהנא).

    הר‘ יוסף שמואל (הרשלר) היה יהודי מעולי הונגריה, יהודי תלמיד חכם, גר בבית השני ליד השער ליד ביתו של ר’ שמחה לונדנר סלויציג. שם אשתו היה חנה. והוא אבי משפחת הרשלר, (מרת מושקין). הוא חתום בכסלו תרכ“ט על חרם נגד בתי הספר (מגנזי ירושלים חוב‘ ה–ו עמו’ ל). היה רב בק”ק סבאד ומראשי כולל הונגרין, חתום על תשובה ל“מגיד” בדבר החרם על גרץ בירושלים (פנקס ירושלים לר"פ גריבסקי א עמו' טו). הוא נזכר גם בשלשה עולמות לר‘ חיים המבורגר ח"א עמו’ כג שהתאכסן בעלותו לירושלים בבית ר‘ משה המבורגר מנאוועמעסטא. ר’ יוסף שמואל נזכר בפנקס בתשלום 466 גרוש.

    ר' חיים שערשאוו (שערשאב) היה קרוב למשפחת עלבא הנזכרת לעיל (מרת מושקין) היה סופר סתם וקורא בתורה ת"ח ויודע שפות ורוקח. על–ידו הובאו חטים וקמח מעבר הירדן עבור הוועד הכללי כנסת ישראל בסכון נפשו. הוא היה מכונן והחזיק ונהל את טחנת רוח מיוחדת לחטי פסח. הוא מהמביאים את המכונה הראשונה לאפיות מצות. והיה עסקן בכמה ענינים צבוריים (ה"ר זלמן ריבלין).

    ר‘ אלתר בר"ש ולהלן ר’ אלתר ברש לא נודע לי מי הוא. ב' שבט תרלז הכניס 264,20 גרוש.

    ר‘ מרקיל נגר היתה לו חנות של נגרים בעיר העתיקה אצל בית החולים “משגב לדך” (מרת מושקין) נזכר בחשבונות שהכניס, סכום של 380 גרוש, ב’ שבט (תרלז) ונזכר גם בהוצאה לר‘ מרקל נגר בעד פתחים ע"ח הכנסת–אורחים ג’ שבט תרלז 700 גרוש. בחשבונות מופיע הרבה פעמים “ר' מרדכי נגר” בעד עבודה גם בשנת תרמ"ג. אפשר שהוא ר‘ מרקל הוא ר’ מרדכי. (ראה לעיל עמו' 37)

    הא‘ חיה רבקה ה’ שבט תרלז 289,20 גרוש. לא נודע לי מי היא, ב“הרשאה משנת תרי”ב" מאנשי כולל הוד (נדפס זכרון לחובבים הראשונים חוב' יג) חתומה עם אחרים האשה חיי' רבקה שווארץ.

    ר‘ לייב סובאלק. היה שמש בכולל סובאלק (חותנתי מרת אלטע בר' אבנר). אשת ר’ לייב זה היתה עושה שמרים ומוכרתם, והיתה נותנת לילדים שבאו לקנות משלה שיברכו ותענה אמן (מרת מושקין והריא"ל בנזימן) וכך היתה נוהגת עוד בימי ילדותי גם האשה רחל לאה אלמנת הר“ר יצחק בהר”ר משה חעשין. הכניס ה' שבט תרלז 49 גרוש. כנראה שהיה שכן.

    ר' לייב כץ י“ח שבט תרל”ז 247 גרוש. לא נודע לי מי הוא.

    ר‘ יחיאל ב"ר מן או ר’ יחיאל ברמן (ברמאן) נזכר שהכניס שטר מכולל רייסין נומר 987 20 240 גרוש, מכולל חב“ד שטרות נומר 1043 על סך 180, נומר 1201 על סך 300 גרוש, נומר 1017 על סך 100 גרוש. היה נגר ונזכר גם בחשבונות תרמג: י מנ”א קבלתי מר' יחיאל ב"ר מנחם מן 302 גרוש.

    ר‘ לייב צעריקאווער, הוא ר’ לייב טשערקובר. הכניס שטר מכולל רייסין מספר 1437 על סך 100 גרוש. היה אחד הגבאים בביהכנ“ס מאה שערים ועוזר לחיזוק הת”ת במאה שערים בשעה שהיה עדיין סניף לת“ת עץ חיים שבחורבת ר”י החסיד. (הר"ז ריבלין מפי זקנים).

    ר‘ אשר אליעזר לעווי בהרי“ל אחד מהעסקנים במאה שערים, מצויין במדות ובלב טוב וגדול בתורה. גבאי ב”גמילות חסד“ ובח”ק והיה ראש גבאי בקור–חולים, אחרי פטירת אחיו הרש“ז בהרי”ל הנזכר לעיל שהיה מהמיסדים הראשונים של מוסד בקור–חולים בירושלים. ר’ אשר אליעזר היה מפקח בבקור–חולים במסירות נפש יומם ולילה עד פטירתו. הוא והר' אברהם יעקב הכהן (חתן ר‘ יעקב בר’ ישראל זאלינער הנזכר לעיל) והרב פנחס גרייבסקי היו העסקנים העקריים בתעמולת ההכנסה לבנין החדש של “בקור–חולים” שמחוץ לעיר. הרא“א לעווי הוא חותנו של הריא”ל בנזימן (ראה לעיל עמו' 120 הערה 47) הוא קנה ביתו במאה שערים שליד השער האמצעי בית הר"י ריבלין.

    ר' יחיאל מאנקעס כורך ספרים (מרת מושקין). הוא היה עוסק באסיפת “הגניזות” (מפי זקנים).

    ר' אברהם (ראובן) פח בן הר"ר יצחק פח. בענין משפחת פח העתיקה בירושלים, (ראה גם מגנזי ירושלים חוב‘ ד’ עמו‘ ז ותולדות חכמי ירושלים ח"ג עמ’ 150 228 168 והחומר המובא שם וכן זכרונות לחובבים הראשונים חוב‘ א עמו’ 17).

    אחיו ה“ר יוסף רוזנטל הנזכר להלן. והוא ר‘ אברהם קאועברענער. ומעשה ובאו ר’ אברהם פח אחיו זיידיל (או זונדול) שאח”כ נסע לאמריקה משער שכם למאה שערים. ונכנסו ערומים שהסירו שודדים בגדיהם בין העצים שהיו אז במקום שהיום תחנת המשטרה במוצררה (הריא"ל בנזימן) וראה בדבר ר‘ זונדל ור’ אברהם פח בענין שמירה לעיל עמו‘ 78 – 79. וראה להלן ערך ר’ יוסף רוזנטל.

    ר‘ מנחם משה בהרה"ג אליהו יהושע ריבלין (ראה לעיל עמו' 118 הערה 90) מהגובים ביסוד השכונה וכן בזמן ר’ אברהם קורפו וממשגיחי עבודת הבנין בעיקר ב“מאה שערים” “אבן–ישראל” ו“בית–יעקב” והיה עוזר לר' משה ריבלין אחיו של הר“י ריבלין בעשיית הסיד הטוב לטח קירות הבתים בפנים. ועליו המליצו: ”כולו הפך לבן". נסע בשליחות לאמריקא ונפטר שם. (ראה גם לעיל עמו‘ 15, 37, וספר היחס למשפחת ריבלין נומר 557 עמו’ 41).

    הר‘ אריה ליב (בהר"ר גרשון) כהן הוא הר“ אריה ליב הכהן חתן ה”ר משה חעשין (תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמ' 270) והביא אותו חותנו ממינסק בשובו משליחות (מפי בנו ר' יצחק ז"ל). היה גדול בתורה בקי בששה סדרי משנה בע"פ ונוטה למשכילי ירושלים. היה ממונה וסופר בכולל מינסק ומעסקני ירושלים בדרך כלל, והוא אביו של ר’ אהרן כהן הספרן הראשן בירושלים בספרית “גנזי יוסף ובית מדרש אברבנאל” ואח“כ ”הספריה הלאומית והאוניברסטאית" בראשיתה.

    ר‘ יהושע מלוצין. אביו הרב יעקב מנדיל מלוצין זאב תאומים עלה עוד בשנת תקע“ג (ראה פרטים תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 258). הגרש”ס היה מזכירו בתאר "הרב רבי יהושע בהגאון החכם ר’ יעקב מלוצין“. הר' יהושע היה אחד המלמדים הותיקים בת”ת עץ–חיים בחורבת ריה“ח. וכן היה המלמד הראשון בנחלת שבעה בהוסדה. אז גר ב”נחלת שבעה“ ולפעמים ב”בית–דוד“. שום מלמד לא הסכים להעתיק מושבו ”במדבר–שממה“, כשהסכים להיות מלמד שם לתינוקות, כן התנדב אחר–כך להיות המלמד בשכונת ”בית–יעקב“ בהוסדה. בדרך חנוכו היה מדגיש ”ולא הקפדן מלמד“, היה מתרחק מן הפלפול. הצטיין בידיעותיו המרובות בדקדוק השפה העברית והיה גם בעל–קורא נעים וחזן. הדור בלבושו ונעים בהליכותיו. איש הקצב בהליכותיו ונאמן בדיבורו. בסוף ימיו חי במושב זקנים, והיה חדרו הצח והמצוחצח למשל ולדוגמא. ר' יהושע מלוצין רגיל היה לספר על דבר השתתפותו יחד עם תלמידיו בין שאר המלמדים ותלמידיהם בבנין כפת ביהכנ”ס הגדול “מבית–יעקב”. וכך היה מעשה: היתה התנגדות מצד השכנים להעלות את כפת ביהכנ“ס גבוה יותר מהמסגד שבדרומו. אחרי משא–ומתן בקושטא השיגו הרשיון לכך. יחד עם מתן הרשיון אחרי ההשתדלות נתנה הוראה לאדריכל מקושטא שערך אז תקונים במסגד עומר לערוך גם תכנית בנין הכפה הנהדרת, ולנצה על ההוצאה לפעולה של התכנית, שעגולה וגבוהה דרשו מומחיות יתירה, שלא נמצאה בירושלים. הכרח היה לצקת אותה ביום אחד, והתנדבו לזה כל שדרות העם ובתוכן גם המלמדים ותשב”ר. אז שרו בהתלהבות שיר זה: "בורא עולם בקנין, השלם זה הבנין. (מפי זקנים ונכדו ה"ר שלום יעקבזון). בבנין זה עזר הרבה ר‘ אלי’ זלמן אביו של ר' יהושע העשיל הנזכר לעיל שהקים את הסולם עד לתקרה, באמנות נפלאה. (ה"ר זלמן ריבלין).

    הר“ר יצחק קיניג נולד 1827. תלמיד חכם גדול עלה מאונגריה מעיר מזיטור במקום שהיה רב במשך עשרות שנים. נכנס למאה שערים לפני ששים ושש שנים ונשאר בה עד יום מותו. בארץ היה עוסק בתורה והיה מעסקניה העקריים של מאה שערים, והוא אביו של אחד מעסקני מאה–שערים ותושביה הותיקים ר‘ מאיר יונה קיניג (ראה לעיל בפסקא רב"צ קורנאל). ר’ מאיר שנפטר בקצור–ימים בן לו שנה (נולד 1866 ונפטר 1902) היה סוחר סיטונאי גדול ומנהל–הכבוד של הדואר האוסטרי בירושלים ולפעמים ממלא–מקומו של הקונסול האוסטרי בירושלים, נכנס עם אביו למאה שערים, והיה ראש חברת לינה וגמילות חסדים והנהלת השמירה. בפורים היה נוהג להתחפש כמלך אחשורוש (הוא היה מצוין ביפיו ותארו כתאר מלך) ובעלי בתים חשובים ר‘ אברהם קורפו ור’ אברהם זילברמן ב”ר שכנא כשרי המלך, והולכים לאסוף כספים ל“קמחא דפסחא” (הריא“ל בנזימן וה”ר אליהו אהרן כהנא ובנו העו"ד מר אשר קינג).

    ר‘ חיים סלומון הוא בנו של הר“ר מרדכי צורף סלומון ואחיו של הרי”מ סלומון (ראה לעיל עמו‘ 9 הערה עמו’ 110). אשתו היתה בעלת טחנה בעיר העתיקה ברחוב חב“ד היא דבורה דיא מעלערקע, אשה מפורסמת בזמנה. בנו היה ה”ר השנון והחריף ר’ זלמן, אחד הקבלנים לבנינים בירושלים, והיה מכונה בשם ר' זלמן מזיק לרוב חריפותו. מספרים שבראשית ישוב מאה שערים נפוצה פעם השמועה שבבית אביו קונן שד, ולא הרהיבו עוז להיכנס לבית, עד ששם הנער נפשו בכפו ונכנס דרך שבכת החלון לתוך הבית, והפיג בזה את הפחד (ר' מרדכי בה"ר דוד סלומון). ואני שמעתי מפי אבי ז“ל, שנקרא כן על שם זה שבהיותו ילד בחדר עם בן דודו ה”ר דוד בהרימ“ס, בהתחלת חומש, עלה בדעתו הרעיון לסדר ”עקדה“ הוא בתפקיד אברהם ובן דודו ה”ר דוד, שהיה נער כחוש וחלוש לעומתו שהיה בריא וגבה קומה, בתפקידו של יצחק – עקדו וערכו ושלח גם ידו אל ה“מאכלת”, ואלולא קרה נס שנכנסו בני–אדם היה קורה אסון.

    האשה מינקה (מינה) וויספיש, היא בת הר“ר משה מגיד ריבלין ואשתו השניה של הר”ר נחום לעווי משאדיק (ראה לעיל עמו' 72 ועמוד 114 הערה 54). בנם הוא “הרב הגדול בתו”י צדיק וחסיד מותיקי ירושלם דוד נ“י המכונה ר' דוד בהר”ן." (ספר היחס למשפחת ריבלין עמו' 42). מינקה נפטרה בירושלם ח' אדר תרנג (שם עמו' 29).

    ר' חיים כהן נאוואלער איני יודע פרטים על אודותיו.

    ר‘ אליעזר סלאנטער הוא היה אחד ממחזיקי חברת משמורים במ“ש, וממיסדי חברת גמילות חסד הכללית בירושלם (הלבנון תרלד גליון 25 במאמר הרי"ר). הוא היה עסקן ער מאד ובעל התלהבות ביחוד במוסדות תורה וחנוך. היה מיסד חברת ”דגל תורה“, שתמכה גם בישיבת הג”ר מרדכי גימפל יפה במושבת “יהודיה”. הוא היה התומך בישיבה הראשונה של “מאה שערים”, שהיתה שם עוד לפני יסד הרב מדובראוונע את ישיבתו. והיתה ישיבה זו בביהכנ“ס, העליון של מאה שערים, וראשה היה הגה”צ רבי נפתלי הירץ הלוי רבה של יפו אח“כ. שעלה בשנת תרמ”ה וקבע במאה שערים ישיבתו. המשגיח היה רבי זבולין מביאליסטוק (ראה שלשה עולמות עמוד מ"ח). מלומדיה היו הר“ר חיים המבורגר בה”ר נטע צבי (בעל “שלשה עולמות”). הרה“ג רבי יוסף גרשון הורוביץ. מורי ורבי ה”ר חיים מן, ה"ר אברהם יעקב הכהן הנזכר לעיל הר’ מרדכי ב“א אלתיר פרומיס (הנזכר להלן), והר”ר יהודה בלוי (ראה לעיל עמו' 105), הרב ר‘ ישעיה רפילוביץ ואחיו הר“ר שמואל ראפילוביץ הארכיאולוג הירושלמי, וכו הריא”ל בנזימן הצעיר בהם. ולא הכירו את רבי נפתלי הירץ וגדלותו בחברון וממיסדיו הראשונים ביפו. הוא היה מעובדי חברת לינה במאה–שערים והוא ור’ שלמה סנדלר (עיין לעיל עמו' 132) עבדו במסירת נפש תחת הנהלת ר“א קורפו, ר' ליב היה בדחן נפלא ומבדח את הפחדנים בראשית הישוב במאה שערים, הוא היה נבחר ל”רב–הפורים“ במאה שערים פה אחד ור”א קורפו היה אחד מגבאיו הנאמנים בפורים (מפי זקנים). אגב היה ר“א קורפו רקדן נפלא אך לא חלילה בכובי רק בחתונות של משפחתי ובסעודות הח”ק בז' אדר (“רשומות” מאחד הותיקים בירושלים מגנזי ירושלים חוב‘ י’ עמוד ג' של המאמר).

    ר‘ יעקב רייפמאן היה אחד מהועד הראשי של מאה שערים (ראה לעיל עמוד 8 וממגניה ראה עמו’ 79. וכן היה גבאי בבקור חולים (מגנזי ירושלים חוב‘ יב עמו’ ט) הגבלה (המכס) של הבשר, מועד השחיטה של החסידים כשנפרדו מהפרושים – היה בידו, והיה ר' יצחק סבלר משאוויל, יהודי דוקא מהפרושים הקצב (ההקר). (חותני הרא"י ריבלין והרב ישעיה ראפילוביץ).

    ר‘ שמעון נגר גבאי בביהכנ“ס ואחד הפעילים בעבודת התיעול במאה שערים והיה עושה עבודות נגרות בביהכנ”ס במאה שערים מבלי לקבל שכר (מפי זקנים) היה גיסו של ר’ מיכל חייט (חמותי מרת אלטע בת ר' איבנר).

    הר‘ משה סלאנט (הי“ו ב”ר אליהו) ואמו רייזה דינה בת ר’ מנדיל מקמיניץ דליטא בעל “קורות העתים” (ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 269). הישיש היקר הזה נולד בירושלים י“ט טבת תרי”ג בעיר העתיקה מול מגדל דוד (במקום בנקו דירומא) בבית אבי אמו. ביתו היה במאה שערים ב–18 הבתים של הטור אחרי 10 הראשונים, והיה מסומן במספר ט. את הבית בנה הר‘ דוד יוליס והוא קנה ממנו הזכות. ישב במאה שערים שש שנים. כשסחר אז בחטה נסתבך בעסקיו ומכר את הבית וגר שנה בחברון. בשנת תרכה עבר ליפו במקום שהיה במשך עשרות שנים בעל מלון מפורסם בזמנו (ככל בני משפחת קמיניץ שהיו מפורסמים ב“בתי–מלוניהם”). כיום הוא חי בירושלים. (רשם מפיו הביבליוגרף מר אברהם יערי בעל נכדתו). ה“ר משה סלאנט נזכר גם בחשבונות ר”א קורפו משנת תרמ"ג: תשלום לר’ משה סלאנט מה שהיו לו הוצאות על קוואס – (משרת קונסול) 65 גרוש". תשלומים כאלה נמצאים בחשבונות. וכן נזכר ר' משה ברשימת מקבלי הקושנים (עיין להלן).

    ר‘ מיכל הולנדר חייט לגברים, והיה גיסו של ר’ שמעון (או טוביה נגרו) נגר, נשואים לשתי אחיות, והיה להם בית משותף, אך האחיות לא חיו בשלום, מכרו את הבית לפריזר יהודי מפריז וקנו להם שני בתים (חמותי מרת אלטע בת ר' אבנר). לפי דבריו בא לא“י ”בשעה שהאנגלים נכנסו למצרים" (הר"ז ריבלין).

    ר‘ הלל ריבלין הוא דודי אחי אבי ובכורו של הר’ יוסף יואל ריבלין סופר כולל הפרושים. הוא היה מקיץ השומרים (ראה לעיל עמו' 77) ועובד בחברה לינה של “מאה–שערים”. בספר–היחס למשפחת ריבלין (עמ"ו 43) נרשם: “הרה”ח הלל נפטר ערירי“. הוא היה חי חיי פרישות ונדד הרבה ברוסיה אח”כ חזר לירושלים. שמעתי מה“ר יוסף ב”ר ברוך צבי הלוי הורביץ שסיפר לאבא ז“ל, שאביו ר' יוסף יואל מסר להלל משרת השמשות של כולל הפרושים. ואולם הלל היה ”סוציאליסט“, וכשהיה בא אל גבאי לחתום על מכתב ואמרו לו שהוא ישן ושיחזור, סרב לחזור ושלח המכתבים בלי חתימתו, עד שפטרוהו ממשרתו. (ראה גם “שלשה עולמות” לר“ח המבורגר ח”א עמו' מח) נפטר י”א ניסן תרסא.

    ר' ירוחם מוכר חלב יהודי יקר. חנותו היתה תחלה בעיר העתיקה והיו לו עזים וכבשים והיה מובילם במאה שערים וחילק חלב ליד כל בית, הוא היה קרוב לחנה חיה הנזכרת לעיל. מנכדיו הוא מר ירוחם ורדימון המנהל את ראינוע מוגרבי בת"א.

    ר' יעקב דוד סלוטקין מהעסקנים הצבוריים במאה–שערים ומגובי התשלומים וב“חברה לינה” (ראה עמו' 122 הערה 3 וראה במלואים בסוף הספר).

    ר‘ אברהם ב"ר שכנא (זילברמן) מנכבדי מאה שערים. אביו הרב ר’ שכנא היה סופר כולל סובאלק ולומזה ומהעוסקים בצדקה במאה שערים (ה"ר אליהו אהרן כהנא). הוא היה מתקן שעונים ובעל קריאה של מאה שערים, והיה בחברת ש“ס שהיו למדים לפני עלות השחר. וזכור לחותני הרא”י רבלין כשהיה חתן, שהיה הוא המעורר את החברים אחרי שהשמש עורר אותו (ראה גם ערך ר' יצחק קיניג לעיל).

    רחל יודאס ברגמן היא אשתו של ר‘ יהודה ברגמן הנזכר לעיל ובתו של ה“ר נחום לעויי שאדיק (ראה גם שלשה עולמות ח“א עמו' מ”ג) ונקראה כן על שם בעלה שנקרא ”יודה“ במבטא ספרדי (עיין לעיל). היא היתה מילדת וגבאית בחברת נשים במאה–שערים לעזרת חולים, יתומים, הכנסת כלה ויולדות (מפי חותני ה"ר אליהו יוסף ריבלין). מלבד מה שבחתונה השתתפה אז כל השכונה, היתה חברה מיוחדת חברת ”משמחי חתן וכלה", ובראש החברה העמדו האחים ר’ אברהם בנימין ור' נחום ברגמן בניה של רחל. הם רקדו ושמחו את החתן והכלה והיו נוהגים שלא להנות דבר מן “הכבוד” (ה"ר אליהו כהנא).

    ר‘ שמואל בר (בער) למדן גדול מחותנו וחברו של הר“ר שמואל מוני זילברמאן ראש ממוני הועד הכללי (חותני הרא"י ריבלין) היה גם שען (מרת מושקין) והיה אחד המתעסקים בביה”ח בקור חולים בהנהלתו של הרש“ז בהר”ל לעווי וה"ר אברהם קורפו (הר"ז ריבלין). בנו ר’ אהרן כדמתקרי ארציק שמואל בערס (חתן ר' מוני) היה מתלמידי הרב מחאסלויץ (יעקב גולדמאן זכר‘ לחוב’ הר‘ חוב’ ח' 6).

    ר‘ טביל (חותן ר' ליב קצב) הוא ר’ טוביה גולדברג גדול בתורה ונהנה, מיגיע כפיו. (ראה לעיל עמו' 37).

    ר‘ יצחק רקובר (צ"ל חותנו של ר' זרח רקובר) (ראה לעיל ערך ר' יעקב משה) ר’ יצחק רקובר היה מכונה ר' איצלה קולנר, בעל מקובל גדול היה יושב כל היום עטור בטלית ותפלין ועוסק בתורה (הגרי"מ מושקין).

    “הרב הצדיק הקדוש ר' יצחק בהרב הגדול יהודא ליב כהנא מקאליש עלה, שנת תרי”ג ונפטר בר“ח אדר תר”י (ראה תולדות חכמי ירושלים מלואים לח“ג עמו' 81 סימן י”ב מה שכתב עליו שם אדמו“ר הגרי”מ חרל"פ).

    ר‘ זרח רקובר היה בבחינת צדיק. מרוב למדו בישיבה נהיה גדול בתורה והיה רבו של ר’ יעקב גולדמאן (זכ‘ לח’ הר‘ ח’ עמו‘ 6 מאת ר’ יעקב גולדמאן).

    ר‘ זרח מתלמידי הרב מחאסלאויץ היה מן המלמדים הראשונים במאה שערים (ראה לעיל עמ' 94) היה מלמד לגמרא עם פרושים בחדר. הוא אסף בלילה אחרי עבודתו לחם לעניים, והיו גם אנשים שנתנו "מתן בסתר על–ידי ר’ זרח. את מלאכת ה‘ עשה באמונה. כל היום גם בזמן למדו את תלמידיו היה לובש תפילין קטנים. ביום שני וחמשי נהג לצום כל היום, והיה קובע בימים אלה שעה שבה היה מטיף מוסר לתלמידיו. כשהגיע תלמיד לבר–צוה נהג ללמדו מחוץ ל“דרשה” גם מוסר בסר “מנוחה וקדושה” וכן הנהיג את תלמידיו לצום ביום שלפני הבר–מצוה שלהם. וכן לשתוק ולא לדבר כלום ביום הזה. והיה מעשה שמת אחד מידידיו ר’ אברהם יבולניקר (אביו של הרב דב אברומוביץ בא–כח הועד הכללי כנסת ישראל באמריקא שנים רבות). והיה ר‘ אברהם בין תלמידי החכמים שבמאה שערים והיה מגיד שעור משניות בביהמ"ד ישועת יעקב. ר’ זרח חשב בדעתו שעליו ללכת להלויה, והלך בבקר השכם העירה לשאל את הרב מבריסק “שאלה אם מותר לו לבטל מלמד את תלמידיו ופסק הרב שאסור, ולא השתתף ר' זרח ב”הלויה" (ה"ר אליהו אהרן כהנא שהיה מתלמידיו).

    ר‘ אריה ליב ב"ר אלימלך, דוב מקארלין הוא הרב ר’ אריה ליב הרשלר. דץ (ראה זכרונות לבן ירושלים לר“י ילין עמו' 15 וראה תולדות חכמי ירושלים ח”ג עמו‘ 258 וכן ראה זכרון לחובב’ הרא‘ ח"ו עמו’ 68) היה ממנהיגי ירושלים הראשונים במעלה. “כעשרים שנה היה אב”ד בירושלים וכשתים עשרה שנה היה הראב“ד של עדת האשכנזים בירושלים. עוד בשנותיו האחרונות של הגר”ש סלאנט שנחלש מזקנה וגם בזמן הגאון ר‘ אליהו דוד רבינוביץ תאומים היה הראב"ד ושמש בפועל כרב ראשי ומנהיג רוחני עד יומו האחרון ג’ שבט (בשנת תרע"ד). ביתו היה פתוח ביום ובלילה לאנשים ונשים המבקשים עזרתו החומרית והרוחנית. בכל אותה התקופה היה הרא“ל דץ גם נשיא הועד הכללי כנסת ישראל. היטיב לדבר ערבית והיה נשוא פנים ומכובד מאד בעיני הממשלה ונציגו הרשמי בממשלה. הוא עמד בקשר תמידי עם אבא ז”ל ר‘ ראובן ריבלין מנהל הועד הכללי בכל הענינים הנוגעים לעזרה והצלת הכלל והפרט, ביחוד בזמן מלחמת העולם הקודמת (בשנות תרע“ד תרע”ח), פעולות ומפעלים נגלים ונסתרים, שעל ידם נצלו מאות אנשים ועשרות מוסדות. הוא היה גם מוהל מומחה. על ידו נגאלו גם שטחים גדולים של קרקע בסביבות ירושלים. היה ממיסדי שכונת בית–ישראל ומנהל כל עניני השכונה. (ראה לעיל עמו' 111). בתקופת היסוד של שכונת מאה שערים, בעודנו צעיר לימים וסמוך על שלחן חותנו הר’ אהרן העשיל שוב (ראה לעיל עמו' 139) במאה שערים, התעסק הרבה בהתקדמות בנינה ובחזוק חברות החסד שבה (הר' זלמן ריבלין). הוא היה מתלמידי הרב מחסלאוויץ, והיה המציע לבני הישיבה לערוך טיולים מחוץ לעיר (הרי"מ טוקצינסקי, זכרון לחוב‘ הראשונים חוב’ ח‘ עמו’ 8). היה שנים אחדות חבר מועצת ההנהלה (מגלס אדארה) של הרשות המקומית בימי ממשלת התורכים ומגבאי “בית–התבשיל הכללי” (שם עמו' 69). היה רבו של מר אפרים כהן (ראה מזכרונות איש ירושלים לר"א כהן עמו' 81, 83). בבית–ישראל נקבע רחוב על שמו “רחוב ליב דיין”, הרחוב המוביל ממאה שערים לבית–ישראל. בספר החשבונות לר“א קורפו לשנת תרמב נמצא: ”לר' ליב ב“ר מלך על משקל 60 קאנטאר סיד 30 גרוש”.

    ר‘ ליב זקס (בר' זאב חלוץ) סוחר סיטונאי ידוע בירושלים ומנהל משק בית–החולים רוטשילד בירושלים. הוא אחיו של ר’ יהושע זקס חלוץ הנזכר לעיל (עמו' 144). והיה ביתו אצל בית ר‘ בן–ציון קורניל והשלישי לבית ר’ אברהם פח קאוועברענער (חותני הרא"י ריבלין). אחיהם השלישי ר‘ יעקב, אף הוא סוחר, היה מן המתעסקים בחולי החלי–רע בשנת תרכו. (שלשה עולמות לר‘ חיים המבורגר ח"א עמו’ 13). ר’ ליב חלוץ היה חתנו של ר' משה יהושע דיסקין (ראה לעיל עמו‘ 145 ערך ר’ שמחה יאניווער).

    ר‘ ישראל מאהליבער, הוא אחיו של ר’ לייב מאהליבער הנזכר לעיל (עמו' 150), והם נכדיו של ר‘ זלמן דוקטער מעולי מוהליב הראשונים (מפי זקנים) ר’ ישראל מוהליבער היה מפורסם כגבור חיל ורחמן גם יחד והגן הרבה על ישראל כנגד אלמים גויים. היה בן לויה לשמור על נוסעים לגליל. היה נוהג להקדים שלום לכל אדם לבני ברית ולשאינם בני ברית ומבקר גם חולים שאינם בני–ברית. הוא היה גם לחשן מיוחד למחלת השושנה. כל ימיו התפרנס מיגיע כפיו והיה עוסק גם בעבודת הסבלים. (ראה זכרון לחובבים הראשונים חוב' יז–יח במאמר “הקרבן”) גם בחשבונות ר' אברהם קורפו נזכר תשלום לו בעד עבודת סבלים (ראה לעיל עמו' 37).

    הדענענבורגער, ידועה אשתו ראשי מירה בשם הדענענבורגית, שהיתה עשירה. חצרה נמצא מחוץ למאה שערים מצד מזרח, שנדבה ביתה לעניים וכן בית–הכנסת הדענענבורגי. בשנת פטירתה למדו בתמידות עשרה תלמידי חכמים בביתה במשך כל השנה וקבלו שכרם מעזבונה. היא עזבה אחריה גם הרבה כלי כסף יקרי המחיר (חותני הרא"י ריבלין).

    ר‘ צבי שיינקער. לא נודעו לי פרטים על אודותיו. בחשבונות הר“א קורפו נזכר: ”לר’ צבי שענקער עש"ט (על שכר טרחה) מנומר שלו 775 גרוש.

    ר‘ בעריל מונעם (ר' דוב בער מוני) מגבורי השמירה. כמה פעמים שכבו בלילות הוא ור’ מרדכי בן נח (לעיל עמו' 157) בחפירות הגנה שהיו באמצע השבילים של השמירה המשולשת של נחלת–שבעה, מאה שערים ואבן ישראל והוא ר' בעריל טענצער (ראה לעיל עמו' 76, 77).

    ר' יעקב חאסלאוועצער. היה מגיד שעור במאה שערים ואחר–כך באבן–ישראל. הוא היה תמיד מהזריזים הראשונים שהלכו לקרוא למאה שערים לרופא או למילדת מהעיר העתיקה (הר"ז ריבלין).

    ר' יצחק בלעכער, היה פחח. בראשונה היה יושב בשער מאה–שערים ועוסק בעבודתו. אחר–כך לקח לו חנות קטנה (מרת ר. מושקין). היה עובד בתקוני הבתים במסירות ונאמנות רבה. כמה פעמים במקרי שטפון הגשם בלילות היה עומד וחופר תעלות להסב המים מן הבתים (ר"ז ריבלין).

    ר' איצע דער יאהר איידעס, היה יהודי פשוט, וכנו אותו כך על שם זה שהיה מוכן תמיד להעיד בכל ענין וענין.

    ר' פישל לא ידעתי פרטים על אודותיו. היו מכנים אותו “דער מעלה–גרה”.

    ר' מנחם בלעכער (פחח). בנו גר עד היום במאה שערים ואומנות אביו בידו.

    ריינע דיא רעבצין, אשת חיל. היא אשת הר‘ יהושע ווערבלונסקי מהורודנא, והיה ידוע בירושלים בשם ר’ יהושע הורודנער, אבי ר‘ יהושע הר’ חיים לייב ווערבלונסקי עלה לארץ מהורודנא עוד לפני בנו. ולמרות היותו חסיד קרליני ונוסע אל הרבי, נתמנה כאן למלמד בחורבת ר‘ יהודה החסיד ומתלמידיו היו מר אפרים כהן ומר דוד ילין. בנו ר’ יהושע היה תלמיד חכם, פקח גדול בחיים ופדגוג אמן עוד בהיותו בהורודנא, וכן עוסק במעשה צדקה. בהורודנא היה הולך עם ר‘ נחומקע הורודנער בכל ליל ששי לסדר את העניים בין בעלי–הבתים שיסעדו אצלם, ולא חזר לביתו לקדש עד שסדרו את כל העניים, וזוכר עדיין בנו ר’ צבי (הערשיל) ווערבלונסקי נגר, אביו של הד“ר שלמה ורבי, שלעתים היו נרות השבת כבר כבים ועדיין לא חזר אבא לקדש. כשעלה ר' יהושע לארץ, שנים אחדות אחרי אשתו ריינע, שהקדימה לעלות עם שני בניה צבי ודוד, נתמנה גם הוא למלמד ב”חורבה" על–פי המלצת אביו ר' חיים לייב. (זקנים והד“ר שלמה ורבי בשם אביו ר' צבי הי”ו הנזכר).

    אשתו ריינע היה לה “חדר” בביתה, ולמדה בו קריאה עברית. מתלמידותיה היתה גם מרת רבקה מושקין בת הר‘ שמחה סולוביציג הנזכרת לעיל. “חדר” זה היה מעין “גן–ילדים”, וספר לי חותני הר’ אליהו יוסף בהר“ר שניאור זלמן ריבלין שהיה תלמיד ב”חדר“ זה לפני המלא לו שלש שנים. במקום אחד היא נזכרת בשם ”רחל ראשע ווערבלונסקי שמונטיפיורי עצמו מספר שבאה היא ושרה פרס לבקר אותו עם תלמידותיהן על–פי הזמנתו (בנות ציון וירושלים לר“פ גריבסקי חוברת א‘ עמו’ 17 בפרק ”שרה פרס"). מתוך המאמר “המורות בירושלים” (שם עמו' 26) נראה שרחל ראשע אינה ריינע, שכן מזכיר מונטיפיורי את “רחל ראשע פקידה ומורה של בית–הספר של נערות (ששים תלמידות) מבנות ארבע עד בנות ארבע עשרה” ועמה “שתי מורות הא‘ בילא יאנעא וה’ צביה מווארשא”. ולחוד את האשה “שרה פרעסס פקידה של בית ספר אחר ג”כ מנערות עם 25 נערות“, ואחרי זה את ”האשה פעסע עם 24 נערות והאשה ריינע עם 13 נערות שבאו ג“כ והציגו תלמידותיהן לפני לנסות אותן”. אחרי שחזר מונטיפיורי ללונדון שלח לשרה פרעס (אשתו של הר' חיים פרעסס ואמו של מר ישעיה פרס) ולריינע לכל אחת נאפוליונים לפי מספר התלמידות שהיו להן, וכן היה שולח לכל חג למורות מתנות כסף. בכסף ששלח אחרי חזרו ללונדון נעזרה ריינע לרכוש לה בית במאה–שערים. בית זה השייך עד היום לבניה ר‘ צבי הי"ו ור’ דוד שפירא ז“ל שעל שם אשתו חי' גיטל ז”ל ממשפחת שפירא מפתח–תקוה נקרא שפירא (מר אברהם אשר ב"ר דוד שפירא).

    ריינע זו היתה גם בעלת צדקה ועוסקת במעשים. ומעשה והיה מטורף אחד במאה שערים, שלא היה מי שיטפל בו. היתה מכניסה אותו לביתה פושטת את כתנתו וכובסת אותה ומעטפת אותו בקפטן עד שתיבש כתנתו (תלמידתה מרת רייזיל בת מרת רבקה מושקין אלמנת הר' אליעזר ריבלין).

    ר‘ משה טאבאצניק, היה יהודי מצפת, בעל–בית יקר ונכבד. ביתו היה אחרי בית ר’ אברהם קאוועברענער אחרי ביתו היה בית הר' יעקב מוזיריצער (חותני הראי' ריבלין). הוא היה מוכר טבק בחנותו בעיר העתיקה (מרת רבקה מושקין).

    ר‘ יוסף רוזטאל בן ר’ יצחק פח ממשפחת עסקנים במשך כל המאה שעברה ולפני כן. (ראה לעיל אחיו ר' אברהם פ"ח קאוועברענער). הוא היה עוד בימי הר“י ריבלין המוכתאר לעדת האשכנזים, והכרתיו גם אני היטב לעת זקנותו על–ידי קשריו עם אבא ז”ל בענינים עם הממשלה התורכית, וחשבתיו תמיד בילדותי לספרדי הן על פי לבושו והן על–פי כל הלך רוחו. הוא היה אחד העסקנים החרוצים ליד כל הכוללים בעניני עליה ופדיון שבויים. (הר"ז ריבלין). “ר' יוסף רוזנטאל היה זמן רב בעל טחנת הרוח של השר משה מונטיפיורי שעל יד בתי יהודה טורא” באחד מאמריו בשנת תרנג על דבר אחדות בין עדת הספרדים והאשכנזים בירושלים הוא אומר: “יליד ציון אנכי וכל ימי גודלתי בין חכמי הספרדים והנני ספרדי יותר מאשכנזי. את בנותי נתתי לאנשים מבני רוב גדולי הספרדים הי”ו (–אחד מהם היה ממשפחת חיון–) וכל הימים אשר היה חי כבודי ומרים ראשי השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי זצ“ל אשר כאב את בן גדלני, בית לשבת נתן לי, את בית–הריחים של רוח אצל בתי יהודא טורא וכל כליו מסר על ידי וישימני לפקיד על העסק הזה והתפרנסתי ממנו – אז לא ידעתי מהמונה של עיר מאומה ומכל הנעשה בעניני הכוללים, ומיום שלוקח אדוני מעל ראשי – – – נאלצתי לקבל עלי המשרה או העבודה להיות מוכתר לעדת האשכנזים” ר' יוסף רוזנטאל נפטר י"ד טבת תרעז (ראה זכרון לחובבים הראשונים חוברת כ' מאמר “מר יוסף רוזנטאל ז”ל").

    בנוגע לאחיו ר' אברהם רוזנטאל קאוועברענער (לעיל עמו' 151) כותב לי הר“ש מאשייף! ”זה היה יהודי חביב הנהנה מיגיע כפיו כל ימיו ויחד עם זה קובע עתים לתורה ותפלה מתוך מסירות נפש ממש. ומלבד עסקו בקליות וטחינת קפה היה היצרן הראשון לסוכריות בירושלים, ולא אוכל לשכוח את טעמם הנפלא של הסוכריות תיכף ליציאתן מתוך המכונה או המכבש הפרמיטיבי. בעל מדות טובות היה האיש וביחוד בעל צדקה בסתר במיטב יכלתו".

    ה“ר אלכסנדר זיסקינד סגל מפינסק. הוא היה תלמיד חכם שתורתו אומנתו אשתו גולדע היתה טוחנת גריסים ועדשים ומלח ומזה היו מתפרנסים. אחיו ר‘ בעריל שמש גוטליב, חתן ר’ בעריל וואקסנער, היה יוצא ונכנס אצל ה”ר משה יצחק גולד–שמיד ועל–פיו ישק דברו. ביתו היה נומר ח‘. וכן היה גם לאחיו ר’ בעריל בית במאה שערים. חתונת בנו ר‘ אברהם יצחק סיגל (סגל) הוחגה במאה שערים כשהיו שם רק עשרה הבתים הראשונים, וזוכרת עדיין אשתו, הכלה אז, את הרפש שהיו דשים בו, שהיתה החתונה בחרף. בנו ר’ אברהם סיגל גר אחרי פטירת אביו שנפטר צעיר, גם הוא במאה–שערים. בראשונה היה משמש בסעודות של חתונות, יחד עם תושב אחר של מאה שערים ר‘ יוסף (יוסיל) וויספיש, שהיה אחד “משורריו” של ר’ אהרן בהר“יל שהזכרתי לעיל ואחר–כך אחד חזני ירושלים. אחר–כך עבר למושבת ראשון–לציון כ”מנקר“, כשירושלמי אחר ר' יוסיל קאליפרניק פתח שם אטליז, והזמינו להיות ה”מנקר“. אחר–כך עבר למושבת ”מוצא“ בשעה שהיו שם רק שלשה אכרים: ברוזה, כהן וכץ, שנתמכו ממסדר ”בני–ברית.“ הוא רכש לו אחוזה מהונו, ובהיות שלא היה שם שו”ב למד שחיטת–עופות והיה שו“ב מוצא וכן היה הוא גם ה”מלמד“ הראשון במושבת ”מוצא“. ”המנין“, רק בשבתות, היה בביתו. והיה הולך בכל יום שישי ל”מושב–זקנים“ שבדרך יפו להביא משם זקן להשלים המנין, והיה הזקן מתאכסן בביתו ומקבל גם שכר פעוט בשליק תורכי, בערך חצי שילינג. ד”ר וולאך שהיה מקפיד גם על החלב שיהיה בתכלית הכשרות, היה קונה חלב ממשקו של ר‘ אברהם יצחק. (לאחרונה סדר לו הד"ר וואלך רפת בעצמו, שיהא בטוח בכשרות החלב). ר’ אברהם יצחק סיגל בקר גם בפריז ועמד לפני הבארון רוטשילד ובקשו להרחיב ישוב מוצא וזה נענה לו ושלח כסף כדי בנין עשרה בתים על–ידי המנוח אלברט (אברהם) ענתבי בא–כח כ“יח בירושלים בעת ההיא. הוא נסע אח”כ לאמריקא וחזר משם ונפטר בירושלים. חלק ממוצא עלית כיום נבנה על קרקע שנקנתה מר' אברהם יצחק סיגל. (מפי אשתו הישישה חיה שרה בת ר' מרדכי מינסקר מתושבי חברון וראשוני הישוב האשכנזי ביפו ומפי זקנים).

    תלמידו ידידי המורה מר אמוץ כהן יליד מוצא ובן אחד ראשוני אכריה בן ר‘ יצחק כהן כותב לי בענין ר’ אברהם יצחק סגל: “רוחו לא ידעה שלוה ביקש להקים, לבנות וליצור. נכסף לעבודת אדמה ולהקים משק חקלאי. ראה שערבים מגדלים חבושים וירקות בהשקאה, עמד ורכש לו בית–שלחין. ראה שערבים מגדלים עצי–זית, רכש לו כמה חלקות של בית אילן. ובאיזו חבה היה מטפל במסיקת הזיתים ובקטיפת החבושים. לא נחה דעתו, עד שרכש לו עדר עזים. הוא היה אבי הנוקדים במוצא. כשראה שאין הפרנסה מצוייה שלח ידו גם במלאכה בזויה, החזקת חאן לסוחרי עופות ערבים (מעזה). עם כל היותו כרוך אחרי עבודת כפיים, היה קשור בכל נימי לבו לדברים שבקדושה הוא היה המלמד הראשון במוצא, והיה כל ימי שבתו בה החזן, בעל–הקריאה ובעל–התקיעה והשוחט והבודק. ובאיזו לבביות היה עובר לפני התבה. בימימ–נוראים היה מכסה את פניו בטליתו ומזיל דמעות, ואף היה מנעים לחן. רוח הקודש היתה שורה עליו בימי חג והיה אוצל מרוח זאת על כל בני הישוב במוצא, ביחוד על הצעירים שבהם. אני זוכר איך היה מפשיל את כנפי קפוטתו והולך העירה וחוזר כשהוא נושא אתו כדים של חלב גדולים וקטנים. עודני תחת הרושם של חריצותו הבלתי רגילה ואהבתו למגרשו. הוא קנה מגרש, בנה בית, חצב בור והיה ביחד עם אשתו חי‘ שרה כובר את הצרורות בכברה, ובחצץ שהוציאו אגב החציבה מן הבור היה מכסה את מחשופי הסלעים שבמגרשו כדי שיהפכו לקרקע לגידול עצים. עבודה זו נמשכה זמן ממושך. ר’ אברהם יצחק סגל היה גם הרוח החיה בכל מסיבה ובכל ”קידוש“. הוא שהנהיג את ”שמחת בית השואבה“ שהיתה נמשכת במוצא מן הערב עד הבוקר, ותמיד היה הוא בעל הפיאות ובעל הקפוטה הארוכה עוסק לא בענינים שבסיגוף ובפרישות חלילה אלא בענינים שבשמחה. מעין הגשמה של ”וחי בהם".

    הא‘ בריינע אשת ר’ יוסף. בעלה הרה“ג ר' יוסף ישראל פרידמאן היה אחיו ורבו של הגאון רבי דוד פרידמאן רבה של קרלין–ופינסק (ראה “אהלי שם” לר‘ נח גוטליב על ר’ דוד פרידמאן) הר”ר יוסף היה דיין בבית דינו של הרב מבריסק יחד עם הרה“ג ר' זבולון חרל”פ אביו של הגרי“מ חרלפ. הר”ר יוסף חתום על הסכמת “הרבנים המאורות הגדולים יושבי על מדין בכה עה”ק תובב“א מבד”צ החוסים בצלו של אדמו“ר…כקשת מהור”ר יהושע ליב דיסקין“ שנתנו לספרו של הרה”ג רבי זבולון חרלפ “מאור החיים” על משלי. הר“ר יוסף נפטר בשנת תרכ”ב (נוסח מצבתו מובא ב“חלקת–מחוקק” לר' אשר ליב אניקסטר). ידועה היתה אשתו בריינע שהיתה מפרנסת הבית בעסקה בחנות וביחוד במכירת פחמים. ביתה היה החמשי לצד “שער ירושלים” בשורה המזרחית“ היו להם שבעה בנים ושתי בנות. הבת הגדולה נשאה להר”ר מיכל וירניקובסקי (נפטר בחו"ל) והוא חותן אדמו“ר הגרי”מ חרלפ. הבת השניה נשאה לר‘ אהרן בר’ אריה ליב הכהן, הנזכר לעיל (עמו' 159), (מפי אדמו“ר הגרי”מ חרלפ וזקנים).

    ר‘ ה. אביו של ר’ ישראל פארבער שרייבער. לא ידעתי פרטים על אודותיו.

    ר‘ חיים מלמד (מדענענכורג) ביתו היה סמוך לביתו של ר’ אבנר, והיתה אמו עמו במאה שערים. היא היתה נשואה לבעל ונתגרשה ממנו ונשאה לאביו של ר‘ חיים, ונולד ר’ חיים בהיות אמו כבר בת חמשים. הוא היה מלמד במאה–שערים. אחר–כך נסע כשד"ר לאמריקא ושם נפטר (חמותי מרת אלטע בת הר' אבנר).

    ר' חנא די כשרה בהמה. נקרא כך על תמימותו, ועסק הרבה בתעול מאה שערים.

    ר‘ דוד שותק אחד מגדולי התורה והמוסר בירושלים, שהיה בזמנו מעמודי “בעלי–המוסר” ב“בית–המוסר” ישיבה מרכזית לתורת המוסר עפ"י שיטת ר’ ישראל סלנטער שנוסדה בשנת תרנ“ח בחצר קרובה לבתי ניסן–בק מנדבת הר' שמואל שטרויס מקרלסרוה בגרמניה. הוא החזיק במדת השתיקה ולא דבר מעולם דברי חולין. הוא התחבר לאגודה ”תורה עם מלאכה“ שיסד במאה שערים הרי”צ ריבלין (ראה לעיל עמו‘ 148, וראה “זכרונות” לר"י שריון עמו’ 42–46).

    ר‘ יצחק מעשאייף. נולד בעיר העתיקה ברחוב חברון בשנת תר“י ונפטר במאה שערים בשנת תרפ”א. היה דור שלישי לילידי הארץ ממשפחה מיוצאי שקלאב, והיה מחסידי חב“ד החברונים. סבו של סבו עלה לארץ בשנת תקלא עם עליית החסידים. בירושלים נודעה משפחה זו בשם ”החברונים" שעלו לירושלים מחברון שבה התישבו בתחלה, והיתה המשפחה משפחת עשירים מופלגים. ר’ יצחק התחיל לעסוק בעודו צעיר לימים, אחרי פטירת הוריו בשנות תרכ“ז תרכ”ח במסחר סיטונות בקמח ובחטה, והיה הראשון שהכניס לארץ קמח מחו“ל, מאודיסא בשנת תרל”ז, שהיתה שנת בצורת. הוא עבר כמעט בכל ארצות העולם תחלה כסוחר ואחר–כך כשד“ר נאמן למוסדות ירושלים. לר' יצחק מאשייף אמר הרי”ר, שעליו להשתתף בחברת מאה–שערים על–פי הפסוק ויזרע יצחק וכו‘ וימצא מאה שערים. הוא היה בין הראשונים שהשתתפו כחברים ביסוד מאה שערים, אלא שלא הספיק לבנות בה בית, ונכנס כשכן קבוע לשם משנת תרמ“ז ואילך. בספר היחס למשפחת ריבלין (עמו' 96) נזכר: הרה”ח רב פעלים יצחק בה“ר יעקב זבולון מאשייף סוחר נכבד ושד”ר א“י לארגנטינא וברזיל”. במיוחד היה מעסקני מאה–שערים בנו הגדול של ר’ יצחק הידוע בירושלים בשם ר' יעקב מאשייף, שעסק בהקמת ובבנין בית–הכנסת לחסידי חבד במאה שערים.

    ר‘ משה קבלקין (ולא קובלניק כנזכר לעיל עמו' 85) נתן רק תרומה קטנה לבית הכנסת. ואולם ר’ יעקב קנא לחסידי חב“ד שהיו מתפללים עד אז בבית שלקחו בשכירות, ובפורים תרנב סדר מגבית מיוחדה בתלבושת של מסכות כנהוג, אחרי כן הצליחו להשיג תרומות גדולות מנדיב אחד מן החטופים בילדותם לצבא בימי ניקולאי הראשון שעלה לארץ אחרי שחזר ליהדותו וכמו כן מנדיב שני ר‘ יצחק מריגא. אחיו של ר’ יעקב, הר' שמואל מאשייעף מספר שגם הוא הילד עזר במו ידיו לבנין בית הכנסת על–ידי הגשת חמרי בנין וכדומה לשם מצוה. ב”ספר–היחס“ הנזכר לעיל רשום ”הרה“ח רב פעלים יעקב מאשייעף סוחר נכבד ומיסד שכונת אחוה בירושלים” (שם עמו' 121) בן שני לר' יצחק הוא “החהש רב פעלים שמואל מאשייעף מנהל ”בי“ח הרוח עזרת נשים בירושלים” (שם עמו' 121), שמשמו הובאו גם פרטים שונים בספר זה במה שנוגע למאה שערים.

    ר‘ דוב אביו של אלי’ נוס–בישליק. על אביו לא נודעו פרטים. את הבן כינו בכינוי “נוס–בישליק” – מטבע תורכית בערכה רבע השילינג – על שם זה שהיה משמש שליח לתושבי מאה–שערים, והיה דורש למפרע על כל שליחות חצי בשליק, ולא הסכים גם לקבל יותר.

    ר‘ יעקב בר’ ישרא הוא ר‘ יעקב טוריבער שוב, חתנו של ר’ בכור אזולאי הנזכר לעיל (עמו' 147), והוא ר‘ יעקב מנדלבוים, אחת המשפחות המפורסמות בירושלים. אביו הר"ר ברוך טוריבער היה רב בטורוב פלך פינסק. ועלה לארץ לפני שבעים וחמש שנים עם אשתו וששה בנים ושתי בנות. ר’ יעקב היה אז בן אחת–עשרה, והיה אח“כ מראשי השובי”ם בירושלים. בנו הוא הר' אברהם אזולאי (שם המשפחה של זקנו ר' בכור) מעסקני הישוב ביפו ובתל–אביב (מר חיים בר' אברהם אזולאי).

    ר‘ יעקל אלי’ פערלקווארט, עלה לפני 90 שנה לארץ (ראה מילואים).

    ר‘ צבי הירש כהנא שפירא. היה חתנו של הר’ שלמה זלמן בהרי“ל לעווי, וגר בביתו של הגר”מ אויערבאך הרב מקאליש (ראה לעיל עמוד 115 הערה 64). “הרב הגאון צבי אשר כהנא שפירא מיוחס לעזרא הסופר, היה מנהל ת”ת וישיבת חיי–עולם ומורה צדק בפרוור רחובות הבוכרים בירושלים חבר ספר שו“ת ריצבא” (צ“ל ”התורה והמצוה לריצבא") (ספר היחס למשפחת ריבלין עמו' 42). הוא עלה בנערותו בן 15 מקראקא. בהסכמתו לשו“ת ריצבא מפליג הגאון ר‘ שניאור זלמן הרב מלובלין בשבחו של ר’ צבי הירש שהיה אז עוד צעיר לימים. הרב מלובלין מכנה אותו ”ידידי הרב הגאון החריף בקי בנגלה ובנסתר כקש“ת מו”ה צבי הירש הכהן שפירא“ וממליץ על ”הדפסת ספריו הנפלאים בחריפות ובקיאות בנגלה ובנסתר“. הוא היה גם גאון וגם גדול בתורת הקבלה ועסק הרבה בחקירה בדרך מקורית מיוחדה. התחיל בהדפסת ספר ”שבע מצוות בני נח“ ובידי ס”ד עמודים ממנו. ההדפסה נפסקה עם פטירתו. הוא היה גם קרוב ל“השכלה צרופה” והיה מתווכח עם דודה של אשתו עם ר‘ אברהם קורפו בענין מנדלסון, והיה מגן עליו ומראה גם על הגנת החתם סופר עליו באמרו ו“בספרי רמ”ד אל תשלחו יד“, והיה אומר ”חלילה לו לחתם סופר לכנות יהודי בשם “רשע”, והכוונה היא: "כספרי ר’ משה דסאוער אל תגעו לרעה“, והיה גם מן המתווכחים בענינים אלה עם הקנאי המקורי הגאון ר' עקיבא בן יוסף שלעזינגער” (מפי הר' א"א כהנא). לר‘ צבי הירש היו גם השקפות מיוחדות בענין חנוך. מלבד בנים גדולי תורה ידועה בתו הגב’ חנה שפיצר אחת ממניחי היסוד לחנוך דתי לבנות בירושלים. וכדאי הוא רבי צבי הירש כהנא להערכה מפורטת מכל הבחינות גם כגאון וגם כהוגה דעות.

    מלבד אלה נזכרים בחשבונות ר' אברהם קורפו בעלי בתים שונים שהיו להם בתים במאה שערים, או שהיו שכנים בבתי זולתם.

    ר‘ ישכר בער צוועבנער אחיו של ר’ יחזקאל צוועבנער הנזכר לעיל (עמו' 150) “הרב הגדול ר' ישכר בער צוועבנער ז”ל שהובאו חדושיו ב“הירח” ובמקומות אחרים“ (תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 253). הוא נחשב לאחד הקנאים הנזכרים ביחוד בקשר עם החרם על ההיסטוריון גרץ בבקרו בירושלים (ראה זכרונות לאיש ירושלים לר"א כהן עמו' 32), ואולם הוא היה מלבד גדולתו בתורה גם גבור–חיל, כרבים מעולי אונגארין, ובחדרו בעיר העתיקה היו לו נשק ממש שהיו תלוי על הקיר, והיה מאותם שהגנו על כבוד ישראל בזרוע ממש. (בן אחיו הר' אברהם חיים צוועבנער). ברשימות ר”א קורפו נזכר: כב שבט תרמג. קבלתי מר' ישכר בער צוועבנער תשלום הבית והמקוה והגג (שעל) השער 40 נא“פ, 4280 גרוש”.

    הר“ר זלמן ריבלין, הוא אחד מבניו של הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין מדריבין – חברון (ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 27). ”הותיק וחסיד יקר הרוח שניאור זלמן ריבלין בהרה“ג אליהו יוסף. גלב”ע בירושלם שמחת–תורה תרמ“ח” (ספר היחס למשפחת ריבלין עמו' 27). בראשונה גר בחברון ואחר–כך בצפת ואחר–כך עבר לירושלים. היה סוחר אמיד ומקדיש לילותיו לתורה (הסבתא מינה ריבלין) והיה ממונה בכולל חב“ד ומעסקני חב”ד החשובים (המליץ תרמז גליון 80 ל‘ ניסן וגליון תרמח 216 ל’ תשרי). בחשבונות ר“א קורפו נזכרו כמה פעמים תשלומיו וכן נזכר ברשימת מקבלי הקושאנים. את ביתו ירש בנו יחידו חותני הר‘ אליהו יוסף ריבלין חתן הר’ אבנר. וחתום הרא”י ריבלין בין הבאים על ההסכם עם הועד–הכללי בענין הכנסת–אורחים של מאה בשנת תרנ“ה ב”פנקס הכנסת אורחים" הנזכר לעיל.

    הרה“ג ר' מנחם אויערבאך המפורסם נכד הגאון הרב מקאליש נזכר גם הוא בחשבונות, וכנראה שזה הוא ביתו של הרב מקאליש ז”ל שירש ממנו נכדו הרה"ג ר' מנחם.

    אהרן התימני. בחשבונות הר“א קורפו נזכר: ”מחמותו של אהרן מתימן עבור בית קטן שהיה יושב בה הר' יצחק מקלונע (עיין לעיל 159 וכו) ע“ד המלך” סכום של שכר דירה. אהרן התימני נזכר גם כעובד וקבל שכר “על חשבון תקון דרכים”. מלבדו נזכר עוד שכן תימני בחשבון “עבור דמי דירה אחד מתימן”.

    ר‘ בנימין ביניש צורף הוא אביו של הר“ר חיים משה סלאר ואבי כל משפחת סלאר מפתח–תקוה. עלה בשנת תרכ”א מיליסבטגראד לירושלים (ראה תולדותיו ותולדות בנו בספר “גבורים ראשונים” לא. מ. חריזמן עמו‘ 80 וכו’) נזכר בחשבונות: "לקחתי מר’ בנימין בייניש צורף ע“ח שני בתים שקנה”.

    ר‘ זאב ספיר. נזכר בחשבונות: “נתתי עבור בהכ”ס שלא עשה לו החברה", והוא ר’ בנימין זאב ספיר אביו של אליהו ספיר ובנו של ר' יעקב ספיר בעל אבן–ספיר. היה גדול בתורה ובידיעת התנ“ך ובדקדוק והיה גם סופר עברי בשם (בז"ה), ומלמד בת”ת עץ חיים בחורבת ר"י החסיד. (בענין משפחת ספיר במאה שערים ראה לעיל עמוד 119, 132, 144).

    ר‘ יוסף ב“ר ברוך צבי הלוי הורוביץ מצאצאי השל”ה ואשתו שיינע שרה בת ה“ר שמחה בן ה”ר יוסף בן רבי חיים מואלוזין תלמיד הגר“א. עלה בן ארבע עם אביו בשנת ת”ר בערך. מתלמידי הג“ר משה נחמיה כהנוב הרב מחאסלאוויץ, והיה מהרוקחים הראשונים, ולמד הרבה בעניני רפואה מד”ר שווארץ (ראה זכרון לחובבים הראשונים חוברת יט מאמר “הרופאים הראשונים בירושלים”). עד לעת זקנותו היו נועצים בו במקרי מחלה, ורבים מאמינים בו יותר מאשר בכל רופא, ומעולם לא קבל שכר על זה. אחר–כך היה שד“ר של ”הועד הכללי כנסת ישראל“ באפריקא הדרומית ובאוסטרליה וגם בארצות המערבים בצפון אפריקא. (תמונתו בלבוש מזרחי נמצאית ב“מגנזי ירושלים” חוברת ב‘ עמו’ י'). הוא היה גם פקח גדול ויוצר אניקדוטות ומבדח את הדעת בשיחתו הנעימה ובבדיחותיו שלא היה להן מספר. בחשבונות הר”א קורפו מהשנים הראשונות, נמצאים תשלומים ששלם הוא ושלמה אשתו אחרי שנסע בשליחות. אח“כ מכר את ביתו בשעת דחקו. במאה שערים נחשב על הנוטים להשכלה, והיה לו דין– ודברים עם משפחת לעווי הקנאים (ראה פרק י והערות). חתניו היו הרה”ג ר’ יחיאל מיכל הורוביץ מבית דינו של הג“ר נפתלי הירץ הלוי ביפו ואח”כ דיין ומו“צ בירושלים, וחתניו האחרים ר‘ ישראל ור’ יהודה מאיר היו מהמלמדים הראשונים של תלמוד–תורה ”שערי–תורה“ ביפו, ומספר חתנו ה”ר יהודה שהיה רחב לב ורוח נדיבה. כשנשא את בתו פסק לו שתי שנים מזונות על שלחנו והחזיקו שלש שנים.

    ר‘ מרדכי גרשון וינברג היה סופר כולל הורודנה, איש יקר בן תורה ונוהג בצניעות רבה, והיה נמנה על משכילי ירושלים בזמנו. הוא שמש גם סופר למאה–שערים. בחשבונות ר“א קורפו נזכר: ”לר’ מרדכי גרשון שכר כתיבה 11,20 גרוש“. הוא היה חתנו של ה”ר חיים סלומון (ראה לעיל עמו' 156). וכן נזכר בחשבונות גם גיסו ר' זלמן ב“ר חיים ”עבור משקל סיד 100 גרוש".

    ר' זאב וויסאקער נזכר בחשבונות “רעשט מנומר שלו”. והוא אבי משפחת וויסאקער מותיקי “פתח–תקוה”.

    אנשים אחרים מתושבי מאה שערים. שכנים ובעלי–בתים, שהניחו חותמם על מאה–שערים היו:

    הר“ר אברהם רוזנטל מכולל סובלאק חתנו של הגאון ר‘ עזריאל אריה ליב ראקובסקי המכונה ר’ לייבלה פלאצקער. ביתו היה הראשון בשורת הבתים, שבה נמצא ביתו של ר' משה צבי לעווינזון. נכדתו היא מרת דבורה אשת הסופר והמורה הידוע ה”ר זלמן בהר“ר אייזיק בן–טובים. הר”ר אברהם הוריש את ביתו לבנו הר"ר טבלי רוזטאל.

    הר“ר טוביה רוזנטאל היה מפורסם כאחד מגאוני התורה בזמנו וישב כל היום ולמד. הוא היה קצת שונה מכל תלמידי–החכמים, כי לא התחשב עם איש ואפילו עם הראשונים, במקום שמצא שדעתו נכונה על–פי התלמוד. בשנת התרמ”ט שנת השמטה בא“י יצא נגד הרבנים, שחפשו היתר לעבודת האדמה בשנת השמיטה. הוא גם העיז לדבר קשות נגד הרב מבריסק הגרי”ל דיסקין שנטה קצת להקל. כי כידוע היה ה“ר נפתלי הירש ראב”ד יפו, שהיה מתעסק בעניני המושבות מתיעץ תמיד עם הרב מבריסק ועם הג“ר שמואל סלאנט. פעם כשהג”ר נפתלי הירץ נזדמן במאה שערים, נגש אליו ר‘ טוביה רוזנטאל הנ“ל והחל לדבר אתו קשות בענין השמיטה. הר”נ הירץ הסביר לו שישנם אנשים שאינם רוצים לשמור את השמיטה לפי הדין, ושמתפקידו הוא למצוא עצה כדי שלא יחללו את תורת השמיטה עד כמה שאפשר. אמר לו ר’ טוביה, שהוא עומד להוציא ספר בהלכות שמיטה נגד המתירים, ויפיץ אותו בכל תפוצות ישראל ולא תהיה תפארתם של המתירים על הדרך. ועוד אמר: “אם אתם רוצים לרחם על האיכרים, כי אז תרחמו גם על מחללי השבת שבאמריקה ותבקשו להם היתר”. ה“ר נפתלי הירץ ענה לו, שכל מעשיו הם בהסכמת הרב מבריסק והגרש”ס ואם יש לו טענות אזי יכול הוא לפנות אליהם“. (ה"ר אליהו אהרן כהנא) ר' טבלי אמנם חבר ספר ”הלכה מבוררת, בו מבורררות הלכות שמיטת הארץ בארץ–ישראל ותרומות ומעשרות והאתרוגים והיין מא“י משנת השביעית (נדפס בווארשה בשנת תרנ"ב). גם הגרש”ס חרד מפניו, וכשבקשו אותו פעם לשבת עם ר‘ טבלי בבוררות, חשש לקבל, שהרי בחריפותו הוא חולק גם של הראשונים. והיה מעשה והיו תלונות גם נגד הועד הראשון של מאה שערים על שלא הגישו דין–וחשבון מפורט על בנין הבתים וכו’. את התלונה הזו הגישו מן התושבים לבית–הדין אשר בחורבת ר‘ יהודה החסיד בדרישה ש“יצילו את העשוק מיד עושקו”. ותבעו לדין את הר“ר שלמה זלמן בהר”ן לעווי הואיל והוא היה הפעיל והרוח החיה בוועד. הרבה מבעלי הבתים היו חותמים על התביעה לדין ובראשם היה חתום הר"ר טוביה רוזנטאל (הר"ר אליהו אהרן כהנא). ר’ טבלי מכר את ביתו לעת זקנתו (הר"ר זלמן בן–טובים). הנצי“ב מוואלוזין כותב בהסכמתו לספר בן ר‘ טבלי הוא הר’ מרדכי אברהם רוזנטאל ומכנה את ר' טביל ”הגאון האמתי מוהר“ר טוביא הי”ו“. ר' טביל רוזנטאל נפטר בירושלים כ”ה ניסן תרפ"ג.

    ר‘ אבנר, הוא ר’ יהושע זאב ב“ר ישראל יצחק זיססענוויין. ששנה שמו לעברי טהור על שם משפחת אמו יליד סובלאק. עלה לארץ בשנת תר”מ עם אשתו ושתי בנותיו והוא כבן שלשים ושש, להאחז בארץ בעבודת האדמה. השתתף עם שליחי מעזעריטש בקנית אחוזת “יסוד המעלה”, והיא נשארה בידי המעזעריטשים. בעצת הגאון הרי“ל דיסקין והוראתו התקשר בענין קנית ”ארבל“ היא חיטין היום, ונתן דמי קדימה את כל הונו אלפים רובל. ואולם ראשי החברה בחו”ל נמנעו מלשלוח את י“ח אלף הרו”כ הנותרים שהיו צריכים להשלים, ויצא ר‘ אבנר נקי מרכושו. הוא חבר ספר “ציר–נאמן”, שמטרתו ל“מורה דרך לכל מנהיג ופרנס ולכל באי שערי ציון הן בפועל ממש הן להיות ”חובבי–ציון“ או ציונים”. “פרק מיוחד בשם ”שערי–ציון“ יעד רבי אבנר למצוות הדירה בא”י“ ”הוא היה בעל הדרת פנים מצוינת ופנים שמחות ומשמחות“ ”מפורסם לאיש צדיק וירא אלקים מרבים, נאה דורש ואיש חסיד בגופו ובממונו“ ”יהודי בעל לב רגש ובוער באהבת הלאום והארץ “חובב–ציון” ותיק “וציוני נלהב”. נפטר בירושלים א’ אדר תרנט כבן חמשים ושש. חתניו הם חותני הראי‘ ברש"ז ריבלין הנזכר לעיל והשני הרב ר’ נחום בהרה"ג צבי הירש כהנא שפירא הנזכר לעיל. (ראה אישים נשכחים, רבי אבנר איש ירושלים מאת אליעזר ריבלין נדפס בלוח ירושלים לרד"נ ברינקר, שנה שניה תשב). במאה שערים יש לזקוף על זכותו את סדור התעול (ראה להלן הערות לפרק נקיון ומים).

    ר‘ אשר זעליג בלום. היה מהעולים הראשונים מאמעריקא, והביאו אותו ר’ יעקב בענדיט ואשתו בילה שהיו ראשונים לעולים מאמעריקא. הוא היה חתנו של הר' משה צבי לעווינזון הנזכר לעיל, וגם מראשוני פתח–תקוה. היה מן הפצועים בשעת רצח רי“ח שעהנבוים. הוא היה יליד עירה סמוך לווארשא והגר אח”כ חזרה לאמעריקא ושם נפטר ניסן שנת תרפ"ה (הר' כלב לעוינזון וזקנים).

    ר' יעקב ב“ר מוני הוא בנו של הר”ר שמואל מוני זילבערמאן (ראה לעיל עמו‘ 159 ותולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו’ 273). היה תלמיד חכם ובן–ישיבה.

    ר' יוסף חזן וויספיש (ראה לעיל עמו' 164) ממשפחת לעווי הידועה (ראה לעיל עמו' 164). היה חזן בביהכנ"ס ישועת יעקב כעשרים שנה. (ר"ז ריבלין).

    ר‘ בנימין מוהליבר ובנו ר’ מנדיל יושקע (יוסף). היה סוחר ותלמיד חכם חשוב.

    ר‘ יעקב זקס אחיהם של ר’ יהושע ור' לייב זקס (לעיל עמו‘ 144 ועמו’ 161).

    ר' גרשון היימאן בעלה של חיה באשקע. בעלת בית ידועה במאה–שערים.

    ר' עזריאל זעליג הויזדארף הידוע (זכרונות לחובבים הראשונים חוברת א עמו' 24).

    ר' יצחק הלולא מהנדס, חצרו נמצא עד היום במאה שערים.

    ר‘ אפרים קאלכער הוא בן ר’ שלום תהלים–זאגער, שהיה ידוע בזמנו בירושלים, הוא היה כאביו אדם כשר שנהנה מיגיע כפיו ממלאכת סיוד הבתים. עמד בראש חברת תהלים ואנשי משמרות, עסקנות שירש מאביו, וכאביו בעיר כן היה עובר הוא בשחר לפני אור השחר בשכונת מאה שערים ובקולו הנעים היה מעורר: “קומו נא עורו נא ישנים לעבודת הבורא”. הוא היה גם מאסף ילדים לבית–הכנסת בערבי שבתות וקורא אתם בנעימה שיר–השירים, וכן היה מראשי החברים ללון בבתי החולים, לינות שסדרה חברת “לינת הצדק” (ר"ש מאשייעף וזקנים).

    רייצה הגבאית אשת ר' זעליג רייצעס. בעלה היה בקי בש“ס כדוגמת הרי”צ ריבלין הנזכר (לעיל עמו' 152) והיו מכנים אותו “ארון הספרים” על שם בקיאותו. רייצה היתה מטפלת בעניים ואומללים וחולים. היא היתה מחפשת למצוא עקבות הרבנית מקאליש אשת הגאון הר“מ אויערבאך, שאבדו עקבותיה ולא נמצאה עוד (ראה זכרון לחובבים הראשונים חוברת יז במאמר על רבי מאיר אויערבאך) רייצה היתה חולמת תמיד עליה ובדמיונה ראתה אותה הולכת בחברת האחיות הנוצריות הנזירות, והיתה טוענת תמיד שיקחו שוטרים ויכנסו לבתי המנזר של האחיות ויוציאו משם את האובדת (הר"ר אליהו אהרן כהנא) וראה לעיל עמוד 132 ”שער רייצעס".

    ר‘ ידידיה בן ר’ נחמן מהורודנה. תלמיד חכם גדול וצדיק תמים, עושה ימים כלילות בשקידתו על התורה והעמיד תלמידים הרבה. הוא בא לא“י צעיר לימים ולמד אצל הרב מראדישקוב הרה”ג שאול בנימין הכהן (ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 236–37, 272) והיה מרבה לספר בשבח הרב מראדישקוב שמלבד גדולתו בתורה אהב מאד את לומדיה, ותמיד נהג לשאול את תלמידיו אם כבר אכלו ולעתים היה מביא עמו סעודות עבורם. אשתו צדקנית כמותו חיה שיינה היתה מרבה לקרוא בספר תהלים, ויושבת תמיד ומקשיבה לבעלה כשהיה לומד, על שם זה שהיתה מכינה פתילות לשבת שהיתה מחלקת לאנשים חנם ניתן לה השם “לפידות” וכן לבעלה. ר‘ ידידיה ספר שהוא השפיע על ר’ איצה ליב הכהן הדרשן (עיין להלן) לעסוק מלבד בש“ס ופוסקים גם בלמוד תנ”ך. כשנוסד “בית–המוסר” בחצר שטרויס היה אחד מעמודי הבית הזה, ועבר לגור לשם בדירה מרווחה יותר בהשפעת הר“ר דוב שפירא חתנו של רבי משה לייב כהנא הנזכר לעיל. כששמע הרה”ג הרב מדובראוונע זאת, נאנח שר‘ ידידיה עוזב את מאה שערים ואמר לה“ר דוב: ”אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה… "ועל הארץ תישן מצווים אנו. היתכן שתלמיד–חכם כר’ ידידיה יגור בבתים יפים כאלה?“ על–זה ענה לו ה”ר דוב שפירא דרך הלצה: “אם מצוה היא זו שצריך לקיימה, למה לא תקנו ברכה עליה!”. (הר"ר אליהו אפן כהנא).

    ר‘ יצחק ליב הכהן מכונה ר’ איצה ליב מעזעריטשער היה בעל מדרש, ומגיד שעור במדרש בפני קהל רב. הוא היה זקן ונשוא פנים, קולו עז כקול האריה, אך ידיו רעדו. ספרו עליו שבצעירותו היה גבור ובבואו לחתונה היה מעלה אדם אחד על ידו הימנית ואדם שני על ידו השמאלית ורוקד אתם והיה כופף עמודי ברזל ומסבה זו רעדו ידיו לעת זקנותו. נכדיו התישבו בתל–אביב. נכדו היה מר זלמן הכהן רוזנצויג ונכדתו היא אשת ר' משה וילנר אבי העורך–דין וילנר בת"א. (הרא"א כהנא).

    ר‘ דב נכד ר’ מנדלה מהורודנא, היה עני מדוכא ומקום מגורו היה בהכנסת אורחים בחדר קטן שהיה מלא ספרים, והיה יושב כל היום וכותב חדושים וגם הוציא לאור את פירוש הרמב"ם לאילו מסכתות (הרא"א כהנא).

    ר‘ בנימין שטמפר יליד אונגריה ואחד מבניו הוא ר’ יהושע שטמפר הידוע ממיסדי פתח תקוה. היה ביחד עם רבי משה ליב כהנא ורבי יצחק קניג והר“ר אריה ליב דץ ב”ר אלי מגבאי חברת גמילות חסדים במאה שערים. (חר"א כהנא).

    ה“ר אברהם ובולינקר (ולא יבולניקר) אביו של הר”ר דב אברומוביץ (ראה לעיל עמו' 60) היה מגיד שעור במשניות בביהכנ"ס ישועת יעקב (הרא"א כהנא).

    הרב מראדין. שמו היה ר‘ יודיל. היה מגדולי התורה במאה שערים וצדיק תמים עובד את ה’ במסירות נפש. גופו היה צנום וגבו כפוף. בשמחת בית השואבה ובשמחת תורה היו הוא ור‘ אברהם קורפו בראש הרוקדים בבית–הכנסת “ישועת יעקב” ועל הבור הגדול של השכונה. ושניהם הצטיינו בזריזותם לשעשע את הקהל. והיה מעשה בחול המועד, כשבנה ר’ טוביה נגר את ביתו והביא הקבלן דימטרי הידוע פועלים ערבים לעבודה בשכונה גם בחול המועד. בעל–הבית לא יכול לסרב לקבלן שטען שהוא מפסיד על–ידי הבטול מעבודה בימים אלה. יצא הרב מראדין בלוית אנשים מבית–הכנסת והפסיקו את העובדים מעבודתם, והגיע הדבר לתגרת ידים, עד שהופל הרב מראדין לארץ, ואז הרימו היהודים קול זעקה ואלצו את הקבלן להפסיק את העבודה. הרב מראדין השתתף ביחד עם ה“ר יצחק מקולנע (רקובר ראה לעיל עמו' 159) וה”ר יצחק קיגיג (ראה לעיל עמו' 155), ור' ידידיה לפידות בשעור בקבלה שהורה במאה–שערים הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי (הרא"א כהנא).

    הר“ר יעקב זילברמאן רב מרודמין פלך סובאלק שהיה מכונה בשם ”ר‘ יענקלה מדבר בלשון הקדש“, שקדם הרבה לאליעזר בן יהודה ונהג לחתום את שמו ”יעקב בן יהודה בן זרח“ (ראה ספר השנה לסופרי ארץ–ישראל שנת תר“פ במאמר ר' אליעזר ריבלין על ”ר' יעקב בן יהודה"). הוא היה אחד המתנגדים הקיצוניים לשפת האידיש, בטענה שדבור שלא בלשון הקדש יש בו מעין עבודה זרה המעכבת את גאולת ישראל, ושיש בידו להביא ראיות מהתורה, מהנביאים, מהכתובים ומהתלמוד שאם כל ישראל ידברו בלשון הקדש יבוא משיח ויגאלו ישראל. הוא באר שיש מלים באידית שבכלל אסור להעבירן על השפתים: סטנדר (עמוד, קתדרה) מורכב מהמלים ”שטן דר“ ועל אחת כמה וכמה שאין להזכיר מלה כזו בבית–הכנסת ובבית–המדרש. לוקשען (אטריות) ”לקה שן“ וקללה היא ואין להזכירה. הוא הארוך ימים עד התחלת התפשטות השפה העברית כלשון דבור. וכשהוכיחו לו שהחפשים כבשו את לשון הקדש, ענה: ”ואם יש מהם מניחים תפילין, תחדלו להניח תפילין?“ כשבקר את הגרי”ל דיסקין הרב מבריסק בפעם הראשונה בחג, שאל אותי הרב שידעו והעריכו מקודם לכן: "ר’ יענקלה וואס מאכט איהר?“. ר' יענקלה הזדעזע לשמוע מלים אלה ואמר: ”חלילה רבי איני לא חוטא ולא מחטיא“. המסובים נזפו בר' יעקב, שראו בזה עלבון לרב. אך הרב השתיקם, באמרו שכוונתו לשם שמים. מוצאו היה מקלוריה והיה רב בעיירה סמוכה לה ועזב את מקומו ואת משפחתו. ובא לירושלים. ה”ר משה ליב כהנא קרבו וקבעו יחד שעור ב“ספר–יחזקאל”. לר‘ משה ליב היה ציור של תבנית הבית של יחזקאל שהיה תלוי על הקיר ליד מטתו, והיה אומר: “משיח יכול לשוא, שהרי תכנית הבית ותבניתו מוכנים כבר”. ר’ יענקלה סבל מדמיונות, והיה מדמה תמיד שיש לו מלחמה עם השטן. והיה שגם באמצע התפילה–בלחש היה מגביה קולו בצעקה: “רפאנו ה' ונרפא…שקץ תשקצנו”, ומסיים במלה “רשע” כשהוא רוקע ברגליו. דומה היה שהשטן עומד לנגדו ומסית אותו להשתחוות לצלם. וכשהיה דומה שנצח את השטן והצליח לגרשו, רקע ברגליו וצעק כמנצח: “רשע”. בזמן הראשון קמה מהומה בין המתפללים שטענו שהוא מבלבל אותם בתפלתם. אך במשך הימים הבינו לרוח דמיונו והרפו ממנו. הוא היה מבקש גם לדרוש ברבים, אך לא נמצאו שומעים לו, כי לא הבינו ל“לשון–הקדש” המיוחדת לו, וכן היתה גם רוחו זרה להם, אם כי התיחסו אליו בכבוד ובאהבה, בהיותו גדול בתורה ואיש המסור לרעיונו בקדושה ובטהרה. אחרי שנים עלו לארץ גם אשתו ושלש בנותיו, שנשאו למיוחסין שבירושלים. חתניו היו בן הקדוש רי“ח שענבוים שנרצח הוא ה”ר משה שמואל שעהנבום בעל בית דפוס בזמנו בחד עם הר“ר יהודה אהרן ווייס, והיו המו”ל של העתון “מוריה”, חתנו השני היה ה“ר אליעזר בהר”ר דב חב“ד עטינגער (ראה לעיל עמוד 142). חתנו השלישי היה ה”ר יוסף גולדברג אחד משלושת הרוקחים המפורסמים בתקופה השניה במאה שערים: ה“ר זלמן סלויציג ה”ר יעקב מלומד וה“ר יוסף זה שעבר אחר כך לתל–אביב (הרא"א כהנא ואחרים). אני הכרתי עוד את אשתו של ה”ר יענקלה, ושמעתיה שרה בבית חתנה ה“ר יוסף בהתלהבות את שיר ה”תקוה".

    ר‘ אברהם חן–תמים, שכנה את עצמו “אברהם העברי” וכן נודע בכינויו בירושלים. הוא עלה ממינסק וגר ב“הכנסת–אורחים” במאה שערים. גם מנהגו היה מוזר. גם הוא היה מדבר רק בלשון הקדש, והיה צם בכל יום ויום עד הערב, ורק בערב היה אוכל ושותה הרבה. בתחלה היו אנשים שסברו שהוא אחד מל“ו צדיקים, וקרבוהו והזמינוהו כל ערב לאכול אצל אחר. היו זמנים שהיה עומד באמצע הרחוב שבעיר העתיקה ונואם בערבית למוסלימים, שהיה מכנה אותם בשם ”אחינו הישמעאלים" ומטיף להם מוסר. גם הערבים כבדו אותו שהיה מדבר יפה בשפתם. פעם מצאו שנמחקו ארבעה הציורים הנשר, הארי, הנמר והצבי, שהיו בציור שלפני התבה בבית–הכנסת. חקרו ומצאו שאלה מעשי ידיו של ר’ אברהם העברי. הוא טען שאין להתפלל לפני תמונות של חיות. עברו על זה בשתיקה, והנה נמצא שבסדור הגדול המונח לפני הש“ץ על התבה נמחקה מלת ”המחזיר“ ב”מחזיר שכינתו לציון“ ובמקומה כתוב ”המשיב שכינתו לציון“. כששאלוהו על כך אמר: ”המשיב“ במובן ”השבת אבדה“, וכך ישיב שכינתו לציון”. גערו בו המתפללים ומאז נשתנה היחס אליו ועבר להתגורר במקומות אחרים. אחר–כך חבר ספר בשם “אמונים נוצר”. נגד ספר זה יצא בכרוז הבי“ד של ירושלים שבחורבת ר”י החסיד. אברהם העברי היה בעל רעיונות מקוריים ובעל דמיון עשיר בלתי מעשי, ואולם היה אדם ישר. פרנסתו נמצאה לו בדוחק מהוראת דקדוק עברי והשפה הערבית (הרא"א כהנא). גם אני ראיתיו בילדותו עובר ברחובות. הוא היה גבה קומה ורחב כתפים. זקן שחור ורחב ועינים שחורות גדולות ולוהטות משכו תמיד את תשומת לב כלם ושמעתיו דורש ברחוב גם בשכונת מזכרת משה.

    הגאון הצדיק רבי נפתלי הירץ הלוי אב“ד יפו המפורסם, עלה מביאליסטוק לא”י בערב סוכות תרמה עם בנו מר טוביה. והתאכסן ב“הכנסת–אורחים” של מאה–שערים, מבלי להודיע מי הוא, אשתו ובני משפחתו האחרים הגיעו בער“ה תרמו. מפורסמים בנו הר' יוסף הלוי רב ומשגיח ביקב ראשון לציון ואחד מחתניו הוא הר”ר יוסף צבי הלוי רב ואב“ד של קהלת יפו – תל–אביב (הר”א בנזימן והרא"א כהנא. (ראה לעיל עמוד 120 ועמו' 156).

    הרב הגאון רבי יוסף גרשון הורוביץ שליט"א המפורסם בירושלם ראש ישיבת מאה שערים עד היום (ראה להלן הערות לפרק תלמוד תורה).

    ר‘ דוב דיכובסקי היה שען ונקרא ר’ בעריל זייגער–מאכער. היה מופלג בתורה ויראה ובעל מדות טובות. הוא עמד בראש מנין הוותיקין שהיו מתפללים בהם עם הנץ החמה. המתפללים היו בעלי מלאכה והשובי"ם שהיו שוחטים עם אור הבקר במקום השחיטה בירושלים (הרא"א כהנא).

    הר‘ אהרן מנדיל בה"ר יצחק צבי שפירא, הוא דודי אחי אמי ואחיו וחותנו של המפורסם ר’ אברהם שפירא מפתח תקוה ואשתו מנוחה. בה בשעה שאביו התישב ביהוד ובנה שם את ביתו, גר הוא בירושלים, והוא ואביו של ר‘ יהושע שפירא הנזכר להלן (ערך ר' אליהו אהרן כהנא). חתניו הוא ר’ צבי ור‘ דוד בני הר’ יהושע מהורדנא (ראה לעיל ערך ריינע דיא רעבעצין – עמו' 163).

    מהדור השני למאה שערים יש לציין את:

    ה“ר זלמן סלויציג בן ר‘ שמחה לאנדענר וחתן ר’ משה צבי לעווינזון הנזכרים לעיל. רוקח ובקי ברפואה, שהיה משמש ”רופא“ ממש במשך תקופה ארוכה במאה שערים. ממיסדי אגודת אחוה ובאחרית ימיו מנהל ”הועד הכללי כנסת ישראל“. נפטר ר”ח תמוז שנת תשב.

    ה“ר אליהו אהרן ברמ”ל כהנא שבשמו מובאים הרבה פרטים בספר זה. היה מן הצעירים שהתעוררו בזמנם ליסד בית ספרים במאה שערים שנקרא בשם “בית–ספרים מאספי ספרי קדש”. עסקניה היו הצעירים חיים ליב ווישטינצקי ז“ל מקלוריה, בן–ציון בנזימן ב”ר לייב שמש דכולל סובאלק הנזכר לעיל (עמו' 153) אברהם יהושע ב“ר אהרן מנדיל שפירא. הנזכר לעיל הם שכרו חדר בבית–הכנסת אשר בחצר התלמוד–תורה ויסדו ספריה, שעמדה תחת השגחת הרב מדובראוונע, שנתן תעודת המלצה על כשרות חברי הועד שהמשיכו בעבודתם כחצי שנה ומפני סבות שונות נפסקה עבודתם. פנקס המשרד ואילו ספרים נשארו אצל הרב הנ”ל ואת יתר הספרים החזירו לבעליהם. כן התחבר להרי“צ ריבלין שיסד ”ישוב ארץ הקדש“ יחד עם הר‘ ישעיה ראפילוביץ, ור’ אברהם ב”ר יודל בלומנפלד, (ראה מזכרונות איש ירושלם לר“א כהן ח”א עמו‘ 39 וכו’) מטרתם היתה לשלוח פועלים ירושלמים דתיים למושבות העבריות, ואחרי שהפועל יעבוד תקופה של חמש שנים ויתנהג כיאות לפועל דתי תדאג האגודה לכך שעם סיום התקופה יהפך לאכר. אגודה זו התחילה במאה שערים ורכשה כ–800 חברים ירושלמים ועל כל חבר היה לשלם מגי'די כסף (בערך 4 שילינג) לשנה. אגודה זו נוסדה בשנת תרנו. ה“ר א”א כהנא היה גם ממיסדי אגודת אחוה (זכרונות לר"י שריון עמו‘ 36 ושם נאמר בטעות ר’ אליהו חיים כהנא) וכן ממכונני הישוב היהודי ועסקני החנוך בזמנו ביפו.  ↩

  504. במקור, לא מודפסת הערה.  ↩

  505. הם היו חמשה אחים: ר‘ יעקב ליב, ר’ אשר למיל, ר‘ נחום, ר’ ישראל ור‘ שלמה זלמן. אביהם היה הר’ אברהם ב“ר שלמה זלמן, שהיה מתושבי ביחוב ישן, שעל–יד שקלאב. ר' אברהם למד בשקלאב והתיחס על משפחת הגר”א. אח“כ היה לחתן בעיר סאדיק שבפולין ויסד שם ביהמ”ד על–פי נוסח הגר“א, והיה מתנגד חריף לחסידים (ר"ז ריבלין בשם זקנים). מספרים שהר' יעקב ליב נזדמן לבית הרבי מגור הרי”מ בעל מח“ס ”חדושי הר“ימ”, וראה שבט“ז באדר לא אמרו תחנון. כששאל את החסידים על כך אמרו לו: הרי גמרא מפורשת היא ”ואימא בשתסר“ (מגלה דף ע), היינו, שלפי הוה אמינא היתה יכולה להיות קריאת המגלה בט”ז באדר. ענה להם הרי“ל בלעג: והרי גמרא מפורשת היא: ”ואימא מזנבו" (חולין), היינו שלפי הוה אמינא היתה שחיטה לא מן הצואר אלא מן הזנב. בקשו החסידים לפגוע בו, והגן עליו הרבי מגור (הר ליב בנזימן).  ↩

  506. היה מעשה ורב אהרן בהרי“ל לעווי בקש לסדר הקפות במוצאי שמחת תורה. ענין שהחזיקו בו בא”י חסידים, והגיעו הדברים לידי כך שהר' יעקב יהודה חפץ הכה אותו. והרבה סבלו גם החבאדים מן הפרושים.  ↩

  507. י“ב אדר ב' תרל”ה, גליון 22.  ↩

  508. ט' מנחם אב תרל"ה, גליון 42.  ↩

  509. החבצלת ז תשרי תרלה גליון 1.  ↩

  510. החבצלת ט סיון תרלה גליון 35.  ↩

  511. החבצלת תרלה בגליונות שונים.  ↩

  512. החבצלת ו תמוז תרלה גליון 36.  ↩

  513. ספר התקנות, פרק הנהגת בתי כנסיות, סעיף ד‘ עמו’ כח, כט.  ↩

  514. שם, פרק תלמוד תורה, סעיף א, עמו' כט.  ↩

  515. כגון מהראשונים: ר' דובער עטינגער חבד, הנזכר לעיל.  ↩

  516. החבצלת תרלה, גליון 36 ו תמוז.  ↩

  517. ספר לי הר“ר ליב בנזימן, שבזמן מחלוקת הרי”מ פינס וסיעת הרב מבריסק בקש אחד מסיעת הרי“מ פינס: הר' יוסף ב”ר ברוך צבי הלוי, (פרטים ראה לעיל עמוד 166) לקנות מפטיר בביהכנ“ס ישועת יעקב, קם הר‘ אהרן לעווי והעלה על המחיר, כדי שלא יעלה הר’ יוסף לתורה. והיו שם אנשים מתומכי פינס שמחו על השערוריה וחפצו לפגוע בהר' אהרן בהרי”ל, ואלמלא אחיו הרש“ז בהרי”ל הנזכר לעיל, שהיה אדם תקיף ועז, היו פוגעים בו קשה.  ↩

  518. ראה לעיל עמ' 203.  ↩

  519. בשנת תרלה.  ↩

  520. ספר התקנות פרק הנהגת הישוב סעיף י' עמוד כז.  ↩

  521. ראה שם פרק ב' משפטי האחוזות סעיף ז.  ↩

  522. ראה קונטרס “שמעו הרים ריבי” להרי"מ פינס נדפס במותו גם בכתבים לתולדות חבת ציון לא. דרוינוב כרך ג‘ עמו’ 366 וכו'.  ↩

  523. ספר התקנות פרק ז צרכי הרבים סעיף ד.  ↩

  524. שם פרק י"ב הכנסת אורחים סעיף ג.  ↩

  525. ההבדל היחידי הוא שבגליון כתוב שהחלקה למאה איש, ובהעתקה בספר התקנות “למאה ושבעה עשר” איש (תקנה א. ספר התקנות, עמ' טו).  ↩

  526. והיה הגליון תעודת חברות לחברים, שבצדו היה חשבון ותשלומיהם חתום ע"י הסוכן בתורת קבלה.  ↩

  527. ספר התקנות עמו‘ טו וכו’. מלבד זה נתאשרה “חברת מאה שערים” ב 20 ליולי 1926 במשרד הנציב המחוזי של ירושלים ונדפסה חוברת קטנה (דפוס אביב; ירושלים) בשם “תקנות חברת מאה שערים ירושלים” ובה 17 תקנות. תקנות אלו נושאות יותר אופי רשמי הנחוץ להרשמה חברה. “דין–וחשבון מעשי וכספי כסלו אדר תש”ב, הדפיס ועד חברת מאה שערים בשנת תש"ב.  ↩

  528. תקנות תרלד, סעיף א.  ↩

  529. ביחוד סמכו עליו הספרדים. מספרים, שהגאון רבי יעקב שאול אלישר (הראל"צ ישא ברכה) שהיה בעצמו מצאצאי אשכנזים הציע להר“י מן לחבוש מצנפת וללבוש גלימא דרבנן ולעזוב עסקיו בכדי שישב בבי”ד של הספרדים.  ↩

  530. ספר התקנות, עמו' יט–ל.  ↩

  531. חתימת ספר התקנות תרמא, שם, עמו' לא.  ↩

  532. הלבנון תרלד, גליון 21, ספר התקנות, עמו' כ.  ↩

  533. שם, עמו' טו. וכן גליון החברה תקנות תרלד, סעיף ב.  ↩

  534. שם, עמו' כ.  ↩

  535. שם, עמו' טו.  ↩

  536. שם, עמו' כ.  ↩

  537. נשים לא היתה להם זכות בחירה ואולם היו מוסרות יפוי כח לבחור. לא היו יכולות רק להיות נבחרות.  ↩

  538. אם היה לאדם יותר מנומר אחד היו לו דעות כמספר הנומרין.  ↩

  539. עמו' כ.  ↩

  540. באמת וצדק.  ↩

  541. היינו; בני דעת, מבינים.  ↩

  542. ספר התקנות, עמו' כ–כא.  ↩

  543. שם, עמו' כא.  ↩

  544. אפטרופוסים לבתי–הקדש ולמוסדות שיסדו אח"כ.  ↩

  545. כגון תלמוד–תורה, בקור חולים, גמילות חסד והכנסת אורחים.  ↩

  546. ספר התקנות, עמו' כב בהערה.  ↩

  547. בדרך כלל היוו רובם תלמידי–חכמים מובהקים והיה מושבם כדין הדיינין. ראה הערה א‘ לסעיף ד, שם. וכן הערה ב, שם, עמו’ כא.  ↩

  548. סעיף ב‘, וספר התקנות, עמו’ טו.  ↩

  549. שם, פרק בחירות הועד, סעיף ג‘ עמו’ כא.  ↩

  550. עמו‘ כז, פרק צרכי הרבים, סעיף א, עמו’ ל, פרק בקור חולים, סעיף א.  ↩

  551. תקנות תרלד, סעיף ד‘, ספר התקנות, עמו’ טז.  ↩

  552. שם, סעיף ב‘, עמו’ טו. ראה גם פרק המצרים המשותפים, סעיף ה‘, עמו’ כה.  ↩

  553. עמ‘ יז’ בסעיף ה.  ↩

  554. ספר התקנות, פרק משפטי האחוזות, סעיף ז‘ עמו’ כ.  ↩

  555. שם פרק בחירת הועד, סעיף ד‘ עמו’ כא.  ↩

  556. חברה של אנשים הערים ולומדים כל הלילה בבית המדרש. כזו נוסדה בירושלים עוד בראשית המאה שעברה, “העדה הקדושה” של חברת משמורים שעליה נמנו גם גדולי ירושלים ומנהיגיה. “קונטרס מיוחד של חברת ”משמורים“ נדפס בשנת תר”ז, ראה תולדות חכמי ירושלים, ח“ג, עמו' 224, ומרכזם היה בבית המדרש הישן שבחורבת ר”י החסיד “מנחם ציון”.  ↩

  557. פרק בחירת הועד, סעיף ד‘, עמו’ כב.  ↩

  558. פרק עסקי שכנים, סעיף א‘ עמו’ כג.  ↩

  559. פרק הנהגת הישוב, סעיף א‘, עמו’ כז.  ↩

  560. סעיף ו, עמו' יא.  ↩

  561. הערה ד, לסעיף ד‘, פרק בחירת הועד, עמו’ כא.  ↩

  562. פרק צרכי הרבים, סעיף א‘ עמו’ כז. ראה גם בעניני בתי כנסיות עמ‘ כט, סוף סעיף ד’ האוסר לקבוע מנין קבוע בתמידות אף להתפלל בנוסח הקבוע בלי רשות הועד.  ↩

  563. הערה 3 בעמו' כב לפרק בחירת הועד. סוף סעיף ג.  ↩

  564. פרק הנהגת הישוב, סעיף א‘, עמו’ כה. ראה גם סעיף ג‘ לפרק עסקי שכנים, עמו’ כד בענין מרזב, מזחילה וחלון, “ולא מהני בזה ראיות עיני הדיינים ולא מנהג המדינה”, וכן הערה לסעיף ב', פרק הנהגת הישוב, בענין בית הכסא לרשות הרבים “ואין מועיל רשות טובי העיר”.  ↩

  565. הערה לסעיף ד‘, פרק בחירת הועד, עמו’ כב.  ↩

  566. פרק הנהגת הישוב, סעיף ה‘, עמו’ כו ועיין להלן בחוברות החברים.  ↩

  567. סעיף ד‘, ספר התקנות, עמ’ יז.  ↩

  568. היינו, האופים שבתוך חומות העיר העתיקה.  ↩

  569. פרק צרכי הרבים, סעיף ב‘, עמו’ כז.  ↩

  570. פרק הנהגת בתי כנסיות, סעיף ב‘, עמו’ כח.  ↩

  571. פרק תלמוד תורה, סעיף א‘ עמו’ כט.  ↩

  572. פרק בקור חולים, סעיף א‘, עמו’ ל.  ↩

  573. פרק הכנסת אורחים, סעיף א‘, עמו’ לא.  ↩

  574. הערה לפרק הנהגת בתי כנסיות, סעיף א‘, עמו’ כח.  ↩

  575. הערה 2, עמו‘ כ’–כא.  ↩

  576. היינו, אם הם נמנעים מהצבעה.  ↩

  577. הכונה אם ישתמטו ולא יבואו, כדי שלא יוכלו להעמיד הענין על סדר היום לדון בו.  ↩

  578. היינו, המעוט חותם עם הרוב, כפי החלטת הרוב.  ↩

  579. היינו, אם יתפטר לפני זה, שכן אם הוא מתפטר אח“כ כבר הוכרע הדבר ברוב בשתוף כולם. וזהו עפ”י חושן משפט סי‘ יח סעיף ד’ ובש“ך שם, כמובא שם, עמוד כ”ג.  ↩

  580. פרק בחירות הועד, סעיף ד‘, עמו’ כא–כב.  ↩

  581. היינו, במעמד כולם עליהם לחתום, כשהם מתאספים יחד.  ↩

  582. והמעוט חותם עם הרוב.  ↩

  583. היינו, כל אחד בביתו.  ↩

  584. שחתם לפניו בביתו ובמקומו.  ↩

  585. שם, הערה 1 (שם נוסף: “ואשר זכה באופן זה הרי הוא גוזל הרבים והמזכים גם הם בכלל”).  ↩

  586. הכונה לאחד מכ"ג המחליטים במקרים ידועים.  ↩

  587. שם, סעיף ה‘, עמו’ כב.  ↩

  588. סעיף ד‘, עמו’ יז.  ↩

  589. שם, סעיף ו.  ↩

  590. פרק משפטי האחוזות, סעיף ז‘, עמו’ כ.  ↩

  591. פרק הנהגת הישוב, סעיף ה‘, עמו’ כו.  ↩

  592. פרק עסקי שכנים, סעיף א, עמו' כג.  ↩

  593. תקנות תרלד, סעיף ד. ספר התקנות, עמו' יז.  ↩

  594. שם, סעיף ח‘, עמו’ נח.  ↩

  595. תקנות תרמא, פרק משפטי האחוזות, סעיף ז, עמו' כ.  ↩

  596. פרק הכנסת אורחים, סכעיף ג‘, עמו’ ל“א בענין אורח עולה חדש ”שאם יראה או ישמע עליו דברים אשר לא כדת – לא יושכר לו מקום בכל חברתינו".  ↩

  597. ספר התקנות, עמו' מא.  ↩

  598. פרק בחירת הועד, סעיף א‘, עמו’ כ.  ↩

  599. חתימת תקנות תרמא, ספר התקנות, עמו' לא.  ↩

  600. פרק הנהגת הישוב, סעיף ב‘ עמו’ כד.  ↩

  601. שם, סעיף ה‘, עמו’ כו.  ↩

  602. שם, סעיף ו.  ↩

  603. פרק צרכי הרבים, סעיף א, עמו' כז.  ↩

  604. שכר המקום בבית–הכנסת הנשכר משנה לשנה.  ↩

  605. פרק בתי כנסיות סעיף כ‘ עמו’ כח.  ↩

  606. פרק תלמוד תורה, סעיף א‘, עמו’ כט.  ↩

  607. פרק בקור חולים, עמו' ל.  ↩

  608. פרק גמילות חסד, סעיף א‘ עמו’ ל.  ↩

  609. שם, סעיף ב, ועיין להלן פרק גמילות חסד.  ↩

  610. ספר התקנות, עמו' מא.  ↩

  611. פרק צרכי הרבים, סעיף ג‘, עמו’ כח.  ↩

  612. ספר התקנות, עמו' טז.  ↩

  613. סעיף ז‘, ספר התקנות, עמו’ יז.  ↩

  614. פרק משפטי האחוזות, סעיף ה‘, עמו’ כ.  ↩

  615. היינו להעמיד הכותל חציו ברשות חברו.  ↩

  616. פרק עסקי שכנים, סעיף ב‘, והערה שם עמו’ כג–כד.  ↩

  617. ללכת עמו לדין. עיין השמטות ותקונים לסעיף ב‘ הנזכר, ספר התקנות, עמו’ כב.  ↩

  618. פרק המצרים המשותפים, סעיף ג‘, עמו’ כד–כה.  ↩

  619. ספר התקנות, עמו' מה.  ↩

  620. פרק משפטי האחוזות, סעיף א, עמו' יט.  ↩

  621. פרק הנהגת הישוב, סעיף א, עמו‘ כה, ראה גם פרק עסקי שכנים, סעיף ג’, עמו' כד.  ↩

  622. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  623. פרק המצרים המשותפים, סעיף א, עמו‘ כד. בנין עליה או בית קטן, היינו אכסדרה נזכר גם בהשמטות ותיקונים לעמו’ כו, סעיף ו‘, ספר התקנות, עמו’ נג.  ↩

  624. פרק המצרים. המשותפים, סעיף ד‘, עמו’ כה.  ↩

  625. פרק הנהגת הישוב, סעיף ז‘ עמו’ כו.  ↩

  626. פרק משפטי האחוזות, סעיף א‘ עמו’ יט והערה שם, ופרק הנהגת הישוב, סעיף ז‘, עמו’ כז.  ↩

  627. עפ“י חשן משפט, סי‘ תיז, פרק עסקי שכנים, סעיף א, עמו’ כז. ראה גם עמו' כח הערה 1 וכן ”לגזיגין וזיזין הבולטים למטה מגמל ורוכבו“ המבואר בזו”ע, סימן קנה, סי‘ כז וכו’… והיה התנאי בזה שלא יועיל מחילה כלל.  ↩

  628. עמו‘ נג, הערה לעמו’ כה סעיף ה.  ↩

  629. הנהגות הישוב, סעיף ד‘ עמו’ כו.  ↩

  630. ספר התקנות, עמו' מא.  ↩

  631. תקנות תרלד, סעיף ג‘; ספר התקנות, עמו’ טז–יז.  ↩

  632. מפי הר"ר אריה ליב בנזימן; והיו הילדים מוסקים אותם.  ↩

  633. עיין לעיל וספר התקנות, הערה 2 לסעיף ג‘ בתקנות תרלד, עמו’ טז.  ↩

  634. ספר התקנות, עמו' מא.  ↩

  635. חשן–משפט, סי‘ תיז, פרק עסקי שכנים, סעיף א’, עמו' כג.  ↩

  636. שם, הערות 1, 2.  ↩

  637. שם, סעיף א. בזמן יותר מאוחר היו רפתות בפנים השכונה נגד החק, כגון רפתו של ירוחם החלבן (ר' כלב לעוויענזאהן)  ↩

  638. פרק בחירת הועד, סעיף ד‘; עמו’ כב בהערה.  ↩

  639. פרק הנהגת הישוב סעיף ג‘, עמו’ כ"ו.  ↩

  640. היינו כחופר בור ברשות הרבים וניזק בו אדם.  ↩

  641. הערה לסעיף ב‘, פרק הנהגת הישוב, עמו’ כו.  ↩

  642. שם, הערה לסעיף א‘ עמו’ כה.  ↩

  643. פרק עסקי שכנים, סעיף א, עמו' כג.  ↩

  644. ראה ספר התקנות, עמו' מא.  ↩

  645. עיין לעיל ופרק הנהגת הישוב, סעיף ז‘, עמו’ כז.  ↩

  646. ספר התקנות, עמו' מא.  ↩

  647. תקנות תרלד, סעיף י‘, ספר התקנות, עמו’ יח.  ↩

  648. משפטי האחוזות, סעיף ג‘ עמו’ יט.  ↩

  649. בחירת הועד, סעיף ד‘ בהערה, עמו’ כב.  ↩

  650. פרק משפטי האחוזות, סעיף ה‘, עמו’ כ.  ↩

  651. פרק הנהגת הישוב. סעיף ד‘, עמו’ כו והערה לעמו‘ כה בהשמטות ותקונים, ספר התקנות, עמו’ נג.  ↩

  652. הערה לפרק משפטי האחוזות, סעיף א‘, עמו’ יט.  ↩

  653. הנהגת הישוב, סעיף ז‘, עמו’ כז.  ↩

  654. כל נאד בערך שני פחים כפחי נפט. הערבים השקאים היו מוכרים המים בנאדות מעורות הכבשים. מהבורות היו שואבים המים בדליים ויוצקים אותם לפחים של נפט שידית–עץ עוברת לארכם ותקועה בשתי הקצוות.  ↩

  655. שם. וכדאי להעיר על סדר חלוקת המים בשכונות בדרך כלל בזמן ההוא ואחריו עד סוף מלחמת העולם הקודמת: בעצם חדשי החרף כשהיו המים בשפע היו הבורות פתוחים לכל אדם, לשאב מהם מים כרצונו. בקיץ ובראשית החרף עד רדת גשמי ברכה היו נועלים הבורות במנעולים, ומחלקים פתקאות לכל בית, ושומר השכונה החאג‘ הערבי או כשלא היו מאמינים לו, יחד אתו איש אמונים מהשכונה, היו נותנים רשות לשאב מהבור תמורת הפתקאות, פתקא לפח (של נפט) או לחצי פח, לפי הסדר. מחיר פתקאות אלו היו משלמים לקופת השכונה. בכסף זה היו קונים לפעמים גם מאחד הבורות הערבים הפרטיים ומעבירים אותם לבור הצבורי, שבסיטונות ולפני “הגיע מים עד נפש” היינו לפני המצוקה הגדולה של המים, המים היו נמכרים בזול יותר. היו זמנים בשנות רוחה במים שנתנו פתקאות לכל דורש בשכונה ובכמות רצוייה לו. בשנות בצורת היו מגבילים את מספר הפתקאות לכל בית גם במחיר. כשכלו המים היו ערבים מביאים מים בנאדות עשויי עור כבשים מבורות ערביים פרטיים, או ממעיין ליפתא ומעין בית המקדש ומכריזים: “אביו” (אווא מים בספרדית, מה שמראה שמנהג מכירת מים זה קדום בירושלים). גם יהודים נהגו למכור מבורותיהם הפרטיים לאלה שלא היו להם בורות ועשו עסק טוב. בשנים קשות ביותר הביא “ועד כל הכוללים” מים לירושלים בחמורים ובעגלות וזמן יותר מאוחר ברכבת ממקומות רחוקים. ספוק המים על ידי “ועד כל הכוללים” הוא פרק חשוב בתולדות הישוב הישן, שכדאי לציינו ונחרת בזכרוני כמה הרבה אבא ז"ל ר’ ראובן ריבלין, לטפל בזה בזמנו כסופר “ועד כל הכוללים”. זכור לטוב גם המנוח מר אברהם (אלברט) ענתבי (נכדו של רבי יעקב ענתבי ז"ל, גבור עלילת דם דמשק), שכבא כח האליאנס הרבה גם הוא לטפל בענים המים. וכן לפניו נסים בכר עם הריי"ר. בחסר המים היו כרוכות מחלות אפידמיות שונות שהרבו חללים. נקיון הבורות היה נעשה אחת לשנות מספר לפי הצורך, אחרי שנתרוקנו הבורות לפני רדת הגשמים הראשונים.  ↩

  656. ספר התקנות, עמו‘ ו’.  ↩

  657. זכרון לחובבים הראשונים לרפ‘ גריבסקי, חוב’ א‘ עמו’ 30 ועיין לעיל.  ↩

  658. סח לי ר‘ אריה ליב בנזימן בהר"ר אלטר אנטיפאלער שהיה בין הילדים האלה, ואני זוכר, כד הוינא טליא, כבן שש או שבע עזרנו גם אנו, ילדי החדר, להגיש לכסוי גגו של הרב רבי אליעזר זלמן גריבסקי (שד“ר הועד הכללי ומחבר ספר ”קדיש לעלם") וחלק לנו ר’ אליעזר זלמן סוכריות, כשהוא בעצמו עומד ומנצח על המלאכה.  ↩

  659. ספרה לי הרבנית רבקה מושקין, אשת הרב רבי יחיאל מיכל מושקין, בת ר' שמחה לונדנר (סלויציג) שהיא כתינוקת היתה מביאה אבנים כשבנו עזרת נשים של בית–המדרש העליון במאה שערים. לא רק זקנינו, כי גם זקנותינו היו מגישות חמר ואבנים בשעת בנין בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בחורבת רבי יהודה החסיד.  ↩

  660. ספר התקנות, עמו' י–יא.  ↩

  661. שם, עמו' לט.  ↩

  662. שם, עמו' כד, סעיף ג.  ↩

  663. מסר לי הר' זלמן בהרי"ר.  ↩

  664. פרק הנהגת הישוב, בסעיף ו‘, עמו’ כו; ראה גם ראשית מחוץ לחומה. עמוד 31.  ↩

  665. השומר, נקרא בכל השכונות גם בימי ילדותי “השחור” (דער שווארצער) משום שהשומרים הראשונים היו כושים. בפניו קראו לו חאג‘, היינו עולה לרגל למכה, מפני הכבוד, ומשום שהיו ביניהם ודאי כאלה שמלאו חובת עליה זו. ואולי חאג’ קצור מהשם “חאגב” תאר כבוד לשומרי הסף אצל המלכים הערבים. בזמני היו הרבה שומרים מוגרבים, שמרכזם היה בעיר העתיקה בהקדש “אבו מדיאן” שליד “מזכרת–משה”, שהיה יושב וקורא בנעימה בספרי הדת שלו בחדרו שליד פתח בית–הכנסת “ישמח משה” בשכונת מזכרת משה.  ↩

  666. ר' כלב בהרמ"צ לעווינזאהן.  ↩

  667. עיין לעיל, ששער זה נקרא שער מחמד על שם אחד השומרים.  ↩

  668. “בשעריך ירושלים” לרפ‘ גריבסקי, עמו’ ד. ב“החבצלת” תרלה ז, תשרי, נומר 1 נזכר, שאז נגמרו עשרים בתים ושר‘ דוד קנה המגרש לפני שנתים. וגם כאן עבר “החבצלת” בשתיקה על הקנייה על–ידי הרב ר’ יעקב לייב משום שהיה אב“ד הפרושים והיה מחברי כנסת ישראל הוא ובנו הרש' זלמן וכן בן”אחיו הר' זלמן בהר“ן. ב”החבצלת“ תרלה בווכוחים הוא פוגע גם בהרי”ל לעווי ומשפחתו.  ↩

  669. מפי זקנים וכן היה המנהג בכל השכונות גם בילדותי.  ↩

  670. ב“גנזי ירושלים” לר“פ גריבסקי, חוב‘ ד’, עמו' טז נזכר, שהמגרש משכונת ”בית דוד“ נקנה ע”י ר‘ דוד רייס מיאניווע בשבת תרלז והקדיש אותו ואת עשרת הבתים שבנה עליו לטובת עניים. התאריך אינו נכון, כפי שאנו מוצאים ב“החבצלת” כבר נקנה בשנת תרלה, כנזכר לעיל. ביסוד שכונת “בית דוד” השתדל רבי זלמן לעווי בהרי“ל ופקח על בנינה. שכונה זו היתה גם הסבה למותו. באחד הערבים הגיעה אליו הידיעה שפרצה שם מחלוקת בין המתישבים. הוא גר אז בעיר העתיקה. והלך יחידי משם להשקיט הריב. בדרך נבעת מחמת התנפלות וחלה ומת (מפי בתו הסבתא הישישה מינה תחי', אשת הרי"ר). ב”הלבנון", נומר ט שנה 11 (תרלה), עמו’ 69 נזכר “על משמרת פקודת בתי–חסד אלה הפקיד ר' דוד רייז את הרש”ז בהרי“ל ואת הר' יעקב גולדשמידט”: לפי מה שמספר לי מורי הרה“ג רבי חיים מן ז”ל, היה גם הר‘ ליפא קמיניץ בנו של ר’ מנדל קמיניץ בעל “קורות–העתים” וחותנו של ר‘ אפרים כהן עוסק הרבה בבנין “בית–דוד”. לכל השכנים בנה ר’ דוד “בבית–דוד” גם “מקוה” וכחדוש מקום מיוחד לכביסה עם אגנים של נחשת (פיילעס). חצרות בית–דוד שייכות עד היום לועד הכללי, בימי

    שרותו של אבא ז“ל ר' ראובן ריבלין בשנת תרס”ג נבנו על הבתים מצד מזרח משרדי “ועד כל הכוללים”. אחרי מלחמת

    העולם בנה הנדיב האמריקאי הרי פישל בית להרב קוק על הבתים של בית–דוד והרחיב את בית–המדרש של בית–דוד היא

    ישיבת “מרכז הרב”.  ↩

  671. ראה בדבר “פנס ההצלה” בנחלת שבעה – “ראשית הישוב מחוץ לחומה” עמו' 31.  ↩

  672. בענין השמירה ב“נחלת שבעה” ראה “ראשית הישוב מחוץ לחומה”, עמו‘ 35. סח לי הר’ אריה ליב בנזימין, שבאותם

    הימים התעוררה פעם אמו בליל הסדר לקול המולה על יד חלון ביתם. היא דמתה שגנבים באו וחששה לאדרתה שהיתה

    מונחת על החלון, ועוררה את בעלה הר' אלטער אנטיפאלער. לשאלתו: מי שם? ענו: “שוטרים”. וכשחזרה ההמולה,

    חשדו שגנבים הם, יצאו לשכונה, ויצא אתם הר' ליב, שהיה עוד ילד, וקראו לעזרה. ואולם נתברר הדבר שבאמת היו

    אלה שוטרים. אלא שקשרו סוסיהם לשבכת החלון וכשבקשו להתירם נשמעה ההמולה.  ↩

  673. ראה הצפירה תרמ“ו גליון 95, במאמר הר”י גולדמן.  ↩

  674. ראה הצפירה.  ↩

  675. כן היה ר‘ מנדיל וואקעף הנזכר להלן יחד עם ר’ משה ריבלין אחיו של הרי"ר המשגיחים על עבודות הבנין בבנין השכונות

    הראשונות נחלת שבעה, מאה–שערים, אבן ישראל ומשכנות ישראל. במאה שערים השתתף בעבודה זו גם ר' יעקב

    יהודה חפץ. לפנות ערב היו רואים את ר' משה נכנס לביהכ"נ להתפלל כשמטפחת אדומה, שחבש מפני החמה מתחת לכובעו

    (מפי זקנים). לפי מה שמספר ר‘ כלב לעווינזאהן, היו הפקידים על הבנין זמן ידוע ר’ למיל בהר"ן (אחיו של הר“ז בהר”ן)

    ור‘ שמואל נפתלי’ס רוהלד (מהחנונים הראשונים) וקבלו שכרם עשרה גרוש לשבוע ומלבדם לא קבל איש שכר טרחה.

    הר“ז בהר”ן היה בא לפעמים שלש פעמים ביום למאה שערים ממקום מושבו בעיר העתיקה.  ↩

  676. הרבנית רבקה מושקין.  ↩

  677. גם אנו ילדי הת“ת, כשהיינו חוזרים בלילות החורף מן ה”חדר", ביחוד מן העיר העתיקה מחורבת ר' יהודה החסיד, היינו

    שרים פסוק זה ונוסף עליו “זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה'. רבים אומרים מי יראנו טוב” (תהלים ד').  ↩

  678. ראה לעיל עמו' 157.; דודי אחי אבי ז"ל. הוא היה בנו הבכור של מנהיג וסופר כוללות הפרושים רבי יוסף יואל ריבלין.

    נזכר ב“ספר היחש” לר‘ אליעזר ריבלין, עמו’ 43 (מספר 583). “הרה”ח הלל נפטר ערירי".  ↩

  679. על הפעמון בנחלת שבעה ראה “ראשית הישוב מחוץ לחומה”, עמו' 31.  ↩

  680. השמש הראשי של חורבת ר‘ יהודה החסיד. ראה לעיל עמו’ 15.  ↩

  681. וקאף – העומד על העבודה וראה לעיל בנוגע לתפקידו כמשגיח על העבודה.  ↩

  682. היה מצטיין ברקוד בשמחות של מצוה (ראה לעיל ברשימה של המתישבים הראשונים).  ↩

  683. תהלים קכ"ז, ד'.  ↩

  684. .“חזון ציון” – תנועת עלית תלמידי הגר"א נקראה כן. ראה הצפירה תרמט, גליון 94. וענין זה ידוע גם ממקורות אחרים.  ↩

  685. ר‘ שלמה בירער הוא בן אחיו של ר’ אברהם יצחק מעשינגיסער. ראה “ראשית הישוב מחוץ לחומה”, עמו' 34.  ↩

  686. הדיין, הרב ר‘ אריה ליב בהר’ אלימלך הרשלר ספר אותו ספור בנוסח אחר: באותו לילה נדדה שנתו של הרי“ר ו”עשה

    שאילתות“ עפ”י פסוקים כדרכו בדרך הגורל של הגר“א ועלה לו הפסוק והמלים ”ליל שמורים", שעל פי תנחומא, פרשת

    בוא, פרושו “לילה שישראל צריכין להשתמר בו”.  ↩

  687. ראה “ראשית הישוב”, עמו' 31–30; 34.  ↩

  688. הרבנית הנ"ל רבקה מושקין.  ↩

  689. הר' כלב לעווינזאהן.  ↩

  690. ראה “זכרון לחובבים הראשונים” לר"פ גריבסקי, חוב'' ג‘ עמו’ 5 וראה לעיל.  ↩

  691. מחותנו של רמ“צ לעווענזאהן, מפי ר' כלב הנ”ז. וראה לעיל עמו' 171  ↩

  692. הרבנית רבקה מושקין.  ↩

  693. הר‘ זלמן בהרי’ ריבלין.  ↩

  694. הר' כלב לעווענזאהן.  ↩

  695. הר"ר אריה ליב בנזימן.  ↩

  696. ר‘ יעקב ליב פוטרמן, חתן דודי הר’ בנימין ריבלין.  ↩

  697. בענין זה ראה גם “ספר יהושע זכרון לרבי יהושע מאיר רייכמאן”, עמו‘ כ"ד וכו’ ימי האפיה היו קבועים בימים ב‘, ג’, ה',

    ו‘ לשבוע. ביום א’ וביום ד' לא היו מסיקים את התנורים, אלא אם כן חלו בערבי חגים ומועדים.  ↩

  698. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  699. הרבנית רבקה מושקין. ה"ר אריה ליב בנזימן מציין, שהתנור הראשון היה על יד שער התוך, והיינו הך – שכן נראה

    שהיה ליד שער התוך, לפני שנבנתה הישיבה.  ↩

  700. שם פרק צרכי הרבים, סעיף א–ב, עמו' כז.  ↩

  701. "להבעל–מלאכה עבור תיקון הגבהת החצר ותנורים ומדרגות ועצים וחפירת המרתף בכל רוחי החצר ארבעה ושבעים

    לי“פ.” “התנורים וכל מכשיריהם ערך חמשה ושלשים ליפ” (ספר התקנות, פרק י“ז; ”בית–אברהם", עמו' מז).  ↩

  702. כן נמצאה "נדבת האשה חנה חי' שהתנדבה שני אלפים גרוש לחברתנו באופן שיתנו בכל שנה משכירות התנור מאה גרוש

    על החג פסח לחלק שומן לעניים ומאה גרוש מרקחת לחולים" (ספר התקנות, עמו' לז).  ↩

  703. שם, פרק צרכי הרבים, סעי‘ ב’, עמו' כז.  ↩

  704. מיזאד – “מכירה לכל המרבה במחיר”. שם. סעיף ב'.  ↩

  705. תקונים והשמטות לעמו‘ כז בעמו’ נג.  ↩

  706. צרכי הרבים, סעיף ב‘, עמו’ כז.  ↩

  707. היינו, חג הסכות, לפני חודש תשרי.  ↩

  708. פרק הנהגת הישוב, סעיף ו‘, עמו’ כו.  ↩

  709. פרק צרכי הרבים, עמו' כח.  ↩

  710. מפי הר"ר אריה ליב בנזימן.  ↩

  711. מפי הר' כלב לעווינזאהן  ↩

  712. נזכר לעיל, הוא אביו של מר אברהם גודאל.  ↩

  713. הר' חיים המבורגר.  ↩

  714. תקנות תרל“ד, סעיף ג‘ ספר התקנות עמו’ ט”ו – ט"ז.  ↩

  715. שם, סעיף ט‘, עמו’ יח.  ↩

  716. פרק משפטי האחוזות, סעיף ו‘ עמו’ כ.  ↩

  717. פרק צרכי הרבים סעיף א‘ עמו’ כז.  ↩

  718. ספר התקנות עמו‘ לו אות י’ לפרק “זכרון לטובה”. שם אות יא, עמו‘ לז. וראה גם עמו’ מט.  ↩

  719. הרב הגאון והמקובל רבי צבי כהנא שפירא עלה מקראקא והצטיין כבר בבחרותו בחריפות ובקיאות. הוא היה מתיחס

    לעזרא הכהן. (ראה לעיל עמו' 167)  ↩

  720. איו“ש – אריכות ימים ושנים; ר' ישראל איסר היה בתרמא אחד מגבאי מאה שערים ובשנת תרמט מזטו”ע וחתום ראשון

    (ספר התקנות, עמו' מט).  ↩

  721. ספר התקנות, עמו‘ נד. פרק זכרון לטובה, אות י’, עמ' לו.  ↩

  722. במקום שהוא בנוי כיום; תקנות תרלד סעיף ג‘ עמו’ טז.  ↩

  723. ראה גם פרק זכרון לטובה. אות א‘ ואות ב’ בספר התקנות, עמו‘ לב–לג. מנדב בית–הכנסת "הגביר הנדיב ר’ יוסף יהושע

    בר' יעקב ז“ל מטארנע נפטר ט”ו אלול תרלח. הרב הגאון הצדיק מאיר אויערבאך בהרב הגאון רבי יצחק זצ"ל מנדב

    העזרת נשים לביהמ“ד ”ישועת יעקב" נפטר ה' אייר תרלח. (רשימת היא"צ של המנדבים. ספר התקנות, עמו' נה).  ↩

  724. ספר התקנות, עמו' יא.  ↩

  725. היא האשה חנה חי', שנדבה גם לתנור, כנ"ל. (זכרון לטובה, אות י‘א עמו’ לז).  ↩

  726. זכרון לטובה, אות ד‘, עמו’ לג–לד.  ↩

  727. ספר התקנות עמו' יא.  ↩

  728. פרק זכרון לטובה, אות ז‘, עמו’ לה.  ↩

  729. היינו להתפלל עם הנץ החמה תפלת שמונה עשרה.  ↩

  730. נדיב זה נדב גם לכסות ברעפים את גג ביהמ“ד ”ישועות יעקב", שדלפה כיפתו מזרם המטר, סך אלף ושלש מאות ושבעה

    גרוש זכרון לנשמת אשתו מרת רבקה בת מוהר“ר דוב עה”ש (אות ז‘, פרק זכרון לטובה, עמו’ לה); וכן התנדב סך גרוש

    ליסד גמילות חסד (שם, אות יא, עמו' לז). ברשימת היא“צ נזכר שנדב מאה רו”כ לגג של ביהמ“ד והסך הנזכר לגמ”ח.

    (שם עמו' נה).  ↩

  731. זכרון לטובה, אות יב, עמו' לח.  ↩

  732. זכרון לטובה, אות ג‘ עמו’ לג. ר‘ משה זה נפטר ה’ טבת תרלו ואשתו ו' טבת תרמה (רשימת היא"צ עמו' נה).  ↩

  733. זכרון לטובה, אות א‘, עמו’ לב. אות ג‘, עמו’ לג. ראה גם להלן פרק הכנסת אורחים.  ↩

  734. שם, אות יג, עמו‘ לח. ר’ מנדל ב“ר חיים (מנדב בית לצדקות שונות כפי המבואר בצוואתו) נפטר י”א סיון תרמג (רשימת

    היא"צ, עמו' נה).  ↩

  735. שלפי מה שראינו היו בתוכם מחסידי חב"ד.  ↩

  736. היינו, אחרי בנין בתי–המדרש השונים הנזכרים לעיל.  ↩

  737. זה המקום היחידי שנזכרו בספר התקנות “רחובות”. והכונה אולי לשורה חמישית אחרי ארבע השורות של הקף השכונה.  ↩

  738. ספר התקנות, פרק זכרון לטובה, אות ו‘ עמו’ לד.  ↩

  739. “זכרון לחובבים הראשונים” לר"פ גריבסקי, חוב‘ כ’, עמו' יט.  ↩

  740. בשם הר"ר יעקב יהודה חפץ.  ↩

  741. מורי הרה“ג ר' חיים מן ז”ל.  ↩

  742. פרק הנהגת בתי–כנסיות, עמו' כט.  ↩

  743. שם, סעיף ה‘, עמו’ כט.  ↩

  744. שם, הערה לסעיף א‘, עמו’ כח.  ↩

  745. השמטות ותקונים לעמו‘ כט; עמו’ נג.  ↩

  746. פרק הנהגת בתי כנסיות, סעיף ג. עמו' כח.  ↩

  747. תודה לה' יתברך.  ↩

  748. ספר התקנות עמו' ד.  ↩

  749. מפי הר' זלמן ריבלין.  ↩

  750. ספר התקנות, עמו' מב.  ↩

  751. ספר התקנות, עמו' מב.  ↩

  752. “מגנזי ירושלים” לר“פ גריבסקי, חוברת י”ג. עמו' ג–ה ושם באו על החתום החברים הראשונים. בשנתתרז נדפס גם

    קונטרס חברת משמורים. ועוד בילדותי שמעתי מפי הר' ב“צ זילברשטיין ז”ל הרבה שבח על הלומדים ב"חברת–

    משמורים“ שהיו מגדולי ירושלים. ראה גם ”תולדות חכמי ירושלים“ לפרומקין – ריבלין, ח”ג, עמו' 267, מ"חברת

    משמורים".  ↩

  753. הוא בית המדרש לתפלה כותיקין וחברה ש"ס (זכרון לטובה, אות יב. עמו‘ לה; וספר התקנות, עמו’ מא.  ↩

  754. על שם הפרשיות שמות, וארא, בוא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, שהם מסוגלים לתקון כרת והיו חסידים

    ואנשי מעשה מרבים בהם בתעניות ובתפלות.  ↩

  755. מפי נכדו מר חיים ברי"ש הומינר. ועיין לעיל עמו' 144.  ↩

  756. בחירת הועד, סעיף ד‘, עמו’ כב.  ↩

  757. אלה הגרים במאה שערים ובסביבה.  ↩

  758. אף–על–פי ששפת הלמוד היתה אידיש נמצאו תמיד דוקא מן המשפחות המיוחסות ביותר בין הספרדים, שהחריפות של

    הלימוד האשכנזי משכה אותם, והיו מחנכות את ילדיהן אצל מלמדים אשכנזים, חניכים ספרדים אלה היו מיטיבים לדבר

    אידיש כאשכנזים מלדה. כן נתחנכו בני הרב החסיד רבי בנימין ברבי שלמה יחזקאל יהודה, והם חותני המנוח מורי ורבי

    מוהר“ר יצחק יחזקאל יהודה ואחיו הפרופ' ד”ר אברהם שלום יהודה, אצל מלמדים אששכנזים. מוריהם היו מהמצויינים

    וגדולי התורה שבמלמדים האשכנזים. ראה זכרונות מאת הפרופ' איש יהודה. בירחון “בצרון” והלוח הירושלמי לרד"נ

    ברינקר שנה שניה תש“ב במאמר מר יצחק מולכו עמוד קפ”ט וכו')  ↩

  759. ספר התקנות, פרק תלמוד–תורה, סעיף א‘, עמו’ כט.  ↩

  760. שם, פרק צרכי הרבים, סעיף א‘, עמו’ כז.  ↩

  761. שם, פרק תלמוד תורה, סעיף ב‘, עמו’ כט.  ↩

  762. ספר התקנות, עסקי שכנים, סעיף ד‘, עמו’ כד.  ↩

  763. חנוך חנם, ונאלצים למסור ילדיהם למלמדים פרטיים או כמו שכנו אותם “מלמדים יחידיים”.  ↩

  764. ספר התקנות, השמטות ותקונים לעמו‘ לו–לז, עמוד נג. בעמו’ לז “לגודל מעלת לימוד התורה של תשב”ר שמהבל פיהם

    אנו חיים נעתיק איזה גרגרים מגמרא וזהר ושולחן–ערוך, אשר בזה ילהב כל איש ישראל וינחנו בזה גודל המעשה שעשו

    הנדיבים האלה – (שנדבו לת"ת) – יזכרם ה' לטוב“. זאת היתה תעמולה לת”ת.  ↩

  765. פסק דין בין חורבת ריה“ח ות”ת עץ–חיים ובין ת"ת מאה שערים וכולל סובלאק – עיין להלן בפרק זה.  ↩

  766. שם בית המדרש על שמו “כלילת שאול”, ו"גודא וחרם חמור לבל ישנה שום איש הבית הזה לשום דבר ואפילו לקדושה

    אחרת“. הרב מדובראוונע היה למעשה ”מרא–דאתרא" של מאה–שערים, שהיתה לאט לאט אוטונומית בכל. מספרים,

    שבימיה הראשונים של שכונת מאה שערים הקפידו על כך שהקהל יתפלל רק בביהכ“ס הראשי ”ישועת יעקב" או

    בביהמ“ד העליון ”תפארת ירושלים“. הרב מדובראוונע ”מרא דאתרא" נאלץ להסכים, שבימים הנוראים לפחות לא

    יתפלל הוא עצמו בבית המדרש שלו “כלילת שאול אלא ב”ישועת יעקב" ואמנם קיים כל ימיו הבטחתו זו (מפי זקני מאה–

    שערים).  ↩

  767. חצר “בית אברהם” ועיין להלן.  ↩

  768. ספר התקנות, פרק זכרון לטובה, אות י‘ עמו’ לו.  ↩

  769. נדפס יחד עם “בית–דוד” לחותנו ר“ד טעבלי ממינסק, שהו”ל על ידו.  ↩

  770. הקדמה ל“פרי עץ חיים”. ושם בסוף ההקדמה “שאזכה בזכות תשב”ר ולומדי התורה להבנות מאשתי הצנועה והחסודה מנב“ת (מנשים באהל תבורך) מרת יוכבד שרה בת מורי חמי הרב הגאון הגדול מוהר”ר דוד טעביל זצ“ל בזרעא חייא וקיימא, אשר זה עיקר כל חפצינו ועודנה אנחנו בבטחוננו שירחם ה' עלינו וישמע לתפילתנו, וימלא בקשתינו ויאריך ימינו ושנותינו ויברכינו בברכת לא ימוש התורה מפיך ומפי זרעינו, כי זה כל חפצינו לחיים, אמן”. הם נפטרו ערירים. בהמשך דבריו הזכיר הרב מדובראווינע שבימי המלחמה העולמית בשנת תרעח נאסר יחד עם הרה“ג רבי יוסף גרשון הורביץ וכמה מחברי ההנהלה על שהפיצו שטרי–הגרלה על חלקת אדמה במושבה חדרה שהוקדשה לשם תמיכה בישיבה וצרפו להם מכתב תמרורים על מצב בני הישיבה ומלמדי התלמוד תורה שנמקו בענים. חבילת המשלוח עם החומר הנ”ל כבר היתה מוכנה לשלוח לחו“ל, אך לפתע הוחרמה על ידי המשטרה והועברה לשלטונות הצבאיים, שראו בזה עון חמור. רק בהשתדלויות נמרצות ובהתחשב עם איישיותם של הנאשמים נשפטו למאסר חודש עם יחס מיוחד. ואעפ”י שהשלטונות מנעו מהם כל אי–נעימות במאסרם, שהיה באפיו יותר מאסר–בית מאשר בית–סהר, בכל זאת הרגיש בזה הרב מדובראוונע עלבון וחלול קודש, ובצאתו היה מדוכא עד מאד ולא עברו שלשה חדשים והוא נאסף אל עמיו, ואת מקומו מלא הרב הגאון רבי יוסף גרשון הורביץ שליט“א. בענין הרב מדובראוונע ובית מדרשו ראה גם מאמרו של הגאון רבי יוסף גרשון הורביץ, ”בשעריך ירושלים“, לר”פ גריבסקי, חוברת ג', פ"ג.  ↩

  771. מפי הר“ז ריבלין: והיה הרב מדובראוונע מזכירו כמורו ורבו. על ר' שלמה זלמן ריבלין ז”ל ראה זכרונות יעקב מזאה ח"א

    במאמר “טרס בולבא העברי” חלק ד עמו' מה.  ↩

  772. מפי הר‘ עמרם בר’ יהודה בלוי.  ↩

  773. פרק עסקי שכנים, סעיף ד‘, עמו’ כד.  ↩

  774. מפי ר"ע בלוי שציטט לפני המקור כלשונו.  ↩

  775. כן נראה מ“פסק–הדין”הנזכר להלן ש“עץ חיים” תמך בת"ת מאה שערים.  ↩

  776. כנראה שהיו מקרים שמלמדים שונים למדו את ילדיהם בבית אחד, אולי בביהמ"ד, זה בזוית זו וזה בזוית אחרת. וכשהיו

    התלמידים בודדים בראשית הוסד השכונה אפשר להעלות הדבר על הדעת.  ↩

  777. זכרון לטובה, אות א‘, עמו’ לב. וכן נזכר גם בספר התקנות, עמו' מא בשנת תרמט "חמשה בתי תלמוד תורה לתינוקות

    של בית רבן".  ↩

  778. ספר התקנות, עמו' יב. חדרים אלו משמשים כיום רק לתפלה ל"מנינים המרובים במאה שערים. חדרים אלה היו ידועים

    בשם ה“שטיבלאך”.  ↩

  779. ספר התקנות, השמטות ותקונים לעמו' מז, אות י"ז, עמוד נד.  ↩

  780. אביו של הסוחר הידוע בתל–אביב הר' אליהו אהרן כהנא ממיסדי חברת אחוה (ראה לעיל עמו‘ 148 ועמו’ 171), מראשוני

    הסוחרים ביפו ומרחיבי ישובה.  ↩

  781. ספר התקנות, זכרון לטובה, אות י‘, עמו’ לו “לבנות בתי תלמוד תורה בירושלם לתינוקות של בית רבן”.  ↩

  782. פסק הדין, וכן השמטות ותקונים לספר התקנות, עמו‘ נד "כל הבתים והעזבונות המה רק להשכיר כל בית ומהשכירות יהי’

    על הוצאות הת“ת ותיקוני הבתים”.  ↩

  783. כ"ח תשרי תרלו (רשימת היא"צ של המנדבים, ספר התקנות, עמו' נד).  ↩

  784. על סדר התשלומים ראה ספר התקנות, פרק יז, “החצר” בית אברהם עמו' מח.  ↩

  785. כן נזכר “לתשלום בעל השטר מכולל סובלאק עד שמונה לי”פ" (ספר התקנות, פרק יז‘ עמו’ מח). בענין הלואה זו היו אי

    נעימויות, בספר התקנות, שם, עמו' כז, הערה 2, נאמר: “והשיגו בהלואה שטרי כולל על סך שמונים נא”פ ונמכרו

    תומ"י (תיכף ומיד) חמשה ועשרים והמותר נתעכב מעט תחת–ידי החברה עדי נפסלו, שבני הכולל לא שלמו את נשים

    והב“ד פסקו לשלם להאיש אשר נתן השטרות. כי בעת שנתן השטרות היו יוצאים אז”. (ספר התקנות, שם, עמו' מז).  ↩

  786. בנימין באמו“ה (שמואל) חתום עם הרב מקאליש והרב מחסלאוויץ והגרש”ס ומהרי“ל לעווי על תקנות חברת ”כנסת

    ישראל“, ראה זכרון לחובבים הראשונים”, חוב‘ ו’, עמו' 74.  ↩

  787. בעל “משכנות בצלאל”. היה ראש ישיבה של “עץ חיים” משנת תרלז יחד עם הגאון רבי משה כהנוב, הרב מחאסלאויץ.

    ראה רי“מ טיקוצינסקי ”זכרון לחובבים הראשונים“, חוב' ח, וראה ”החובב הבונה“ לר”פ גריבסקי, תרצה. בנו הר' משה

    מלצר היה מהעסקנים בבנין השכונות בירושלים.  ↩

  788. היה בזמנו אחד מגבאי תלמוד–תורה וישיבת “עץ חיים”, והיה הדרש הרשמי של קהל האשכנזים ב“עץ חיים”.  ↩

  789. הכונה כנראה לרבית ל“הכשר”.  ↩

  790. זכרון לטובה, אות י‘, עמו’ לו. הוספת בני מאה שערים היתה 256 לי“פ 62 גרוש ו–10 פרוטות. ההבדל בין ההכנסות 963 לי”פ וחצי ובין ההוצאות 1220 לי"פ 12 גרוש ועשר פרוטות (פרק י"ז, בית אברהם, ספר התקנות, עמו' מו).  ↩

  791. ספר התקנות, השמטות ותיקונים, לעמו‘ מז, אות י"ז בעמו’ נג–נד. בפסק הדין הנזכר, נאמר שהר"ר משה ליב בנה עשרה

    בתים. כנגד זה מוסר לי גם הר“ע בלוי ש”נבנו מהכספים הנז' חצר של שמונה בתים ומרתפים“. כנראה ש”עשרה" מכיל

    בתוכו גם מרתפים.  ↩

  792. שם, להבע"ם (להבעל מלאכה) עבור תקון הגבהת החצר ותנורים ומדריגות ועצים וחפירת המרתף בכל רחוב החצר

    ארבעים ושבעה לי"פ. התנורים וכל מכשיריהם ערך חמשה ושלשים. גם הרבנית רבקה מושקין תחי' אומרת שהתנורים

    נמצאו מתחת לישיבת “מאה שערים”, היינו בחצר בית אברהם.  ↩

  793. עלה שמונים לי"פ (ספר התקנות, עמו' מו).  ↩

  794. שם, זכרון לטובה, אות י‘, עמו’ לו.  ↩

  795. בית זה היה כבר בשורות האמצעיות בתוך השכונה.  ↩

  796. הר"ר כלב לעווינזאהן.  ↩

  797. ר' אברהם יצחק בא“א מו”ה צבי הירש פרוש חתום על תעודה בענין חורבת ר“י החסיד בשנת תרי”א ראה "זכרון לחובבים

    הראשונים“ לר”פ גריבסקי חוברת י‘ עמו’ 14, וכן ב“זכרון לחובבים הראשונים”, חוב‘ ח, עמו’ 40 הוא חתום כעד עם ר'

    יוסף יואל ריבלין על תעודת–התקשרות בין הגר"ש סלנט ובין הממונים בצאתו לשליחות. ראה דברי הר' כלב לעוויזאהן

    על הר“ר שמואל מוני זילברמן ב”זכרון לחובבים הראשונים", חוב‘ ו, עמו’ 3 וכו‘, ר’ אברהם יצחק זה הוא ראש

    משפחת טרכטנברג והיה מיחידי השרידים בימי הרעש בצפת בתרצ“ז. ראה גם ”זכרונות לחובבים הראשונים", חוב‘ ד’,

    עמו' 66 במאמר הר"ר שבתי טרכטנברג. רבי צבי טרכטנברג היה עדין ויקר–רוח, למדן וסופר הכולל, מצוין במעלות

    ומדות נשגבות. בנו רבי שבתי טרכטנברג, סופר כולל רייסין, שנפטר באמעריקא, היה ידוע ומצוין במדותיו. ר' הירש

    היה חזן נפלא וסופר מצוין ושלח מגלת אסתר כתובה על עמוד אחד לר' שמעון וואלף רוטשילד. מת בן שלשים וכמה

    (הר“ר א”ל בנזימן).  ↩

  798. הרא"ל בנזימאן.  ↩

  799. בן הר“ר משה מנאוועמעסטע ואחיהם של ר‘ נתן–צבי ור’ פנחס המבורגר. ראה ”שלשה עולמות“ לרבי חיים ברנ”צ

    המבורגר. ראה גם “זכרון לחובבים הראשונים”, חוב‘ כ’.  ↩

  800. לעיל עמ' 160 אמרו, שבחוץ לארץ היתה אשתו נוסעת לירידים מזה היו מתפרנסים. פעם חזרה מהיריד בעגלת גוי באין

    איש אתם. חותנו של ר‘ זרח, ר’ איצילי, שנחשב לקדוש, פנה אז לרבנים בשאלה על יחוד אשת כהן אם מותרת לבעלה.

    היות ונאסרה עליו, פרש ממנה ונסע לא“י, אך לא גרשה, והיתה אותה עלובה ממשכת לעבוד שם ושולחת לו מעות לא”י

    לפרנסתו. (מפי זקנים)  ↩

  801. הרבנית רבקה מושקין.  ↩

  802. הוא הר"ר יוסף הכהן הילפרין, אבי משפחת הילפרין בירושלים. לעיל עמ' 148.  ↩

  803. הר‘ יהושע היה חסיד קרליני ומראשוני החסידים במאה שערים, על ריינה עיין “בנות ירושלם” לר"פ גריבסקי, חוב’ א',

    עמו' 26 “והאשה ריינע עם 13 נערות באו ג”כ והציגות למידותיהן לנסות אותן (“משה וירושלים” למונטיפיורי, זכרונות

    יום שלישי, כ' אב תרלה. לפי הנאמר שם למדו "קריאה, עברית, אשכנזית, פירוש התפלות והעתקות כתבי הקדש

    ומעשה מחט“. ראה ”בנות ציון וירושלם“, חוב‘ א’ שם, עמו' 17. ”שתי המורות הידועות אז בעיר שרה פרס ורחל

    ראשה (היא ריינא) ורבלונסקי". (ראה לעיל הערתו) פרק ט' ערך ריינה.  ↩

  804. “בית דוד”, שהוציא הרב מדובראוונע, מעבר לשער השני.  ↩

  805. הקדמה לקונטרס “פרי עץ חיים” שנדפס בסוף “בית דוד”. בית–התבשיל היה נחוץ בעיקר מפני "האחוז הגדול של בחורי

    חו"ל מישיבות פולין וליטא שלמדו בה. הם התכלכלו בבית התבשיל של הישיבה ואוכסנו בבתי הלינה המיוחדים שלהם.

    כשביקר הבארון רוטשילד לפני המלחמה הקודמת בתרע“ר היתה קבוצת תלמידים של ישיבת ”מאה שערים" הראשונה

    לפנות אליו במגילת בקשה להכניס בתכניות ההתישבות שלו ישובים חקלאים מבני ישיבת “מאה שערים”, מה שעשה

    רושם גדול על הנדיב. תקופת המלחמה מתרעד ואילך עשתה שמות בישיבה. חלק גדול מתלמידיה, שהיו נתינים רוסים,

    נאלצו בראשית המלחמה לצאת את הארץ, ואלה שנשארו והתעתמנו סבלו נוראות מחובת הגיוס. הרעב והמלחמה הכריתו

    משפחות שלימות מחכמיה ובתום המלחמה הקודמת היתה מדולדלת לחלוטין.  ↩

  806. ראה נספח ל“זכרון לחובבים הראשונים”, חוב‘ ה’.  ↩

  807. אח“כ נוסף עוד בנין – ”בית–המדרש דמשק–אליעזר" בנדבת ר' אליעזר ראצקובסקי מפאריס שהקדיש כמה בנינים בשכונה לטובת הישיבה. בנינה של הישיבה הגדולה נשלם בשנת תרסו.  ↩

  808. בדבר חברת “שומרי תורה” כותב הר“ר משה אוסטרובסקי: ”חברה זו לקחה על עצמה את הדאגה להקמת בתי תלמוד

    תורה במושבות חקלאיות שבהם ילמדו תורה עם למודים כלליים“. ”בתי ת“ת במושבות של חברת ”שומרי תורה" מספרם

    הלך והתרחב. אולם מחוסר בסיס תקציבי לקיומם של בתי ת“ת אלה, התחילו להתמוטט עד שקם להם גואל ד”ר משה

    אויערבאך שעלה לארץ בתרמט מפרנקפורט ע“נ מיין בשם חברת חרדים מגרמניא הנקראית ”נצח ישראל" ליסד בתי ספר

    דתיים בארץ בשם “נצח ישראל” (בספרו “תולדות המזרחי בא”י, עמו' 39). הרה"ג ר' זרח בראווערמאן היה ראש שומרי

    משמרת הקדש של “הכתל המערבי”. והיה מתפלל כל שבת לידו (ראה מאמרו “התפלות אצל הכותל המערבי” משנת

    תר“פ שנדפס ב”זכרון לחובבים הראשונים", חוב‘ ו’, עמו' 46–44).  ↩

  809. 809  ↩

  810. ספר התקנות. פרק בחירת הועד, סעיף ד‘ עמו’ כב; שם עמו' נז.  ↩

  811. עיין לעיל וספר התקנו ת‘ עמו’ כז, הערה.  ↩

  812. בשם הגר"א – ספר התקנות, עמו' נט.  ↩

  813. “קונטרס שערי–חסד” לחברת גמילות חסדים נדפס שנת תר"מ בדפוס הר‘ יואל משה שאלאמאן וכו’ עמו' 32 מעבר לדף.  ↩

  814. על שער הספר כתוב "העתק מפנקס הגדול ספר התקנות מחברת גמילות חסדים פה קהל הקודש מאה שערים בתוככי

    ירושלם תובב“א אשר נתיסדה בסדר ויברכהו ה‘ וכ’ שנת אם בסף תלוה נדפס בעיה”ק ירושלים תובב“א משנת תרמ”א

    לפ“ק בדפוס הרי”ד פרומקין הי“ו. יש להעיר שעצם הדפסת החוברת בדפוס הרי”ד פרומקין מראה כבר על האופוזיציה

    להגמוניה הירושלמית, שמדפיסה היה הרי“מ סלומון וכן נדפס בתרמא ”ספר הברית והזכרון" לחברת אגודת מיסדי הישוב

    בפתח תקוה שנוסדה בתרלט בדפוס הרי“ד פרומקין. ”בעזר הבונה ירושלם נתיסדה חברתנו גמילות חסדים קהל הקודש

    מאה שערים ת“ו בעה”ק ירושלם תובב“א ביום שהוכפל בו כי טוב יום השלישי לסדר ויברכהו ח' ר”ח כסלו שנת אם כסף

    תלוה לפ“ק” (ספר התקנות לגמילות החסד הנזכר, עמו' 11).  ↩

  815. ספר התקנות – תרמא, עמו' 3–9. הרב מראדין היה גם בשעה הטלת הגורל הגדול יחד עם הרי"ל לעווי (הראי"ל בנזימן).  ↩

  816. “ספר התקנות מחברה גמילות חסדים”, פרק מטרת החברה, עמו' 11.  ↩

  817. שם, פרק ב‘, חיובי החברים, סעיף א’, עמו' 12.  ↩

  818. שם, סעיף ג‘, עמו’ 13 בענינים אלה היה נהוג “בגמילות חסדים שע”ח“ של שנת תר”ל ש“איש או אשה” שנכנסו לחברה “יתנו דמי קדימה לקופת החברה כפי אשר יושת עליהם מאת רוב מנהלי החברה” (קונטרס שערי חסד, תרמ, סעיף ט‘, עמו’ 12). בדבר הרישום בפנקס החברה נאמר שם “וכאשר ישלם דמי הקדימה עד פרוטה אחת, אז יורשם שמו בפנקס החברה לזכר עולם” (שם). נאמר שם “וכאשר ישלם דמי הקדימה עד פרוטה אחת, אז יורשם שמו בפנקס החברה תשלומי החברים היו שם ”לתת נדבת לבו מדי חדש בחדשו לקופת החברה מחדש הראשון שנכנס בהחברה כפי ברכת ה‘ עליו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר" ואם אחד מאנשי החברה יעבור על התקנה הזאת’ “וככלות שנה תמימה ועוד לא שלם נדבתו. אין לו כל זכות בהחברה עד אשר ישלם כפי אשר יושת עליו” – כלומר שאז לא היה עוד “כפי נדבת לבו” (שם, סעיף י‘, עמו’ 12–13). בנוגע לילדים נאמר: אם אחד מאנשי החבורה ירצה להביא את אחד מבניו הקטנים בברית חברתינו, עד שלש עשרה שנים יתן דמי קדימה ח“י גרוש ובכל חדש” “ומשלש עשרה שנה ומעלה דמי קדימה כפי ראות רוב מנהלי החברה” (שם, סעיף יא, עמו' 13).  ↩

  819. שם, פרק הנהגת החברה, סעיף א‘, עמו’ 13.  ↩

  820. ספר התקנות מהחברה גמילות חסד הנזכר, פרק ג‘ "הנהגת החברה ובו ה’ סעיפים". עמו' 13–14.  ↩

  821. כלומר יושב ראש האספה הכללית.  ↩

  822. שם, פרק ד‘, בחירת הגבאים (ובו ג’ סעיפים, סעיף א‘ עמו’ 14.  ↩

  823. פרק הנהגת החברה, עמו' 13.  ↩

  824. שם, פרק בחירת הגבאים, סעיף ג‘, עמו’ 14–15.  ↩

  825. סעיף ג‘, בגמילות חסדים “שערי חסד”, היתה האספה הכללית בימי חנוכה. שם בחרו שבעה בוררים, הם היו ממנים שלשה גבאים ושלשה ממלאי מקום הגבאים, נאמן אחד, שלשה רואי חשבונות ושומר תקנות אחד (קונטרס שערי חסד, תקנות – סעיף א–ב, עמו' 11). את נאמן החברה יחליפו שנה בשנה (שם, סעיף ג'), בשעה שאת שאר החברים יכולים לאשר מחדש, כפי ראות עיני הבוררים (שם, סעיף ב'): "נאמן החברה אף אם יהיה עשיר ובטוח ועל אמונתו יחיה לא יוכל לשרת בק’ (בקודש) כי אם שנה אחת… ולא יכל לשרת בק' עד שנה שלישית (–היינו בשעת הדחק ישרת שתי שנים – ) אם יבחרו אותו הבוחרים (שם, סעיף ג').  ↩

  826. היינו, שבת פרשת משפטים וכן היה נהוג בגמילות חסד בכל שנה ושנה. “ביום ש”ק לפ‘ משפטים (אם כסף תלוה) יתאספו כל בני החברה לבהמ“ד אשר יבחרו גבאי החברה (עד אשר נזכה לבנין בית מדרשינו) להתפלל יחד בעד אחינו שבגולה, ובפרט, בעד בני החבורה הנפוצים בארצות שונות וכל הנדרים ונדבות אשר יעלו מבני החברה בעת קריאת התורה בש”ק זה, יהיו על הוצאות חיזוק החברה הק’ ושארי הוצאות קטנות“ (קונטרט שערי חסד, תקנה בעמו' 16–17). כן היה המנהג שפרשת עקב ”והסירותי כל מחלה מקרבך“, היה השבת של ”לינת–הצדק“ ב”מזכרת משה" בימי ילדותי.  ↩

  827. ספר התקנות מחברה גמילות חסדים, פרק ג‘ – הנהגת החברה, סעיף ה’, עמו' 14.  ↩

  828. פרק יא – גמילות חסדים, סעיף ב‘, עמו’ 5. וכן “קונטרס שערי חסד” מובלט “לשלם דמי דירה”, "וכאשר הגיע עוד העת והזמן שכירת הבתים אשר לפי מנהג המקום לשלם שכר הדירות במוקדם לשנה תמימה (שם, עמו' 6–7).  ↩

  829. ספר התקנות חברת גמילות חסדים, פרק ה, סעיף ו'. וכן נאמר ב“קונטרס שערי חסד” של שנת תר“מ: ”יתן בהלואה חן וחסד לעניים ואביונים בתוככי ירושלם, ולעניי אנשי חברתינו להם משפט הקדימה" (תקנה ד‘, עמו’ 11). סכום ההלואה לא נקבע שם.  ↩

  830. ספר התקנות מחברת גמילות חסדים, פרק ה', סעיף א. ויש להעיר, כי בתקנות “קונטרס שערי חסד” נאמר: “שפירוש הותנה בתנאי כפול ומשולש שאין רשות לנאמן החברה להלוות כי–אם על שטרי כוללות בטוחים הפורעים בזמנם – גם אין לו רשות להלוות על משכנות אם המשכון יהיה שוה כפל כפלים מסכום כסף המבוקש ואם יעבור הנאמן על זה, האחריות עליו, וכל אנשי החברה אין להם רשות לבטל התקנה הזאת עד עולם” (שם, תקנה ה, עמו' 11–12). על עצם יסוד גמילות חסד “שערי חסד” – מעין קופת מלוה של הכוללים – מדובר באריכות שם בהקדמה (עמו' 6–7).  ↩

  831. ספר התקנות מחברה גמילות חסדים, פרק ה'.  ↩

  832. מכירה פומבית לכל המעלה במחירו – “מזאד”.  ↩

  833. בקונטרס גמילות חסד “שערי חסד” נאמר: ואם אחד מהכוללים יאחר מלשלם חדש ימים מזמן פרעון השטר אזי אין רשות להנאמן להלוות על שטרי כולל הזה" (תקנה ה' עמו 12).  ↩

  834. ספר התקנות מחברת גמילות חסדים. פרק ג‘, בקונטרס “שערי חסד (סעיף ד‘, עמו’ 11) נקבע, ש”כל הכסף המקובץ בקופת החברה יבוא לידי הנאמן. הנאמן יתן בהלואה חן וחסד לעניים ואביונים בתוככי ירושלים וכו’“. גם בסעיף, ה', שם מדובר על הנאמן הנותן הלואות. הוא מוגבל על ידי גבאי אחד: אין רשות להנאמן ליתן הלואה לשום איש, עד שיביא פתקא מהגבאי אשר ת”י בחותם קטן, מהחברה אשר השטרות הנכנסים להחברה חתומים בו, והגבאי ירשם בפנקס החברה נומ' השטר והסכום ושם הלוה" (שם, תקנה ז‘, עמו’ 12).  ↩

  835. התקנות מחברה גמילות חסדים, פרק ח‘ – זכיות מיוחדות, סעיף ג’ עמו'  ↩

    1. ב“קונטרס שערי חסד”, תקנה ח“י, עמו' 15 נאמר: חבר שיצוה לתת מעזבונו חמשים רו”כ ומעלה והיורשים או האופוטרופוסים ימלאו רצונו מחויבים לשלוח ביום היא“צ עשרה ת”ח על קברו להתפלל וללמוד, ולפי ערך נדבתו יעלה מספר השנים אשר מנהלי החברה ישתדלו לעשות לתועלת נשמתו". וכן (שם, בתקנה יט) הזכויות בתקנות החברה כאחד מבני החברה.
  836. ר' אברהם יצחק ב“ר דוד (נדב ערך שלשת אלפים גרוש לגמ“ח וארבעים לי”פ לבית הת“ת בחצר ”בית אברהם"), נפטר כ”ד ניסן תרמח (רשימת היא"צ, ספר התקנות, עמו' נה).  ↩

  837. ר‘ אבא ב“ר יצחק (נדב מאה רו“כ לגג ביהמ”ד וחמש מאות גרוש לגמ"ח) נפטר כ”א אלול תרמ“ו (רשימת היא"צ, שם, עמו' נה). ביד מר חיים בהר”ר זלמן סולויציג נשארה תעודת החברות – הוא “ספר התקנות מחברה גמילות חסדים”, שבסופה, עמו’ 12, בא “ולתעודה מאת מנויי ומנהלי החברה ניתן ספר זה ביד החבר” “הר”ר אברהם אבא ב“ר יצחק נמנה לחברה בחדש חשון תרמב בעד דמי–קדימה מאתו ומאשתו שנפטרה רבקה סך ארבעה מאות ושמונים גרוש וד”ש (ודמי שנה) תרמב מג, מד, בס“ה 12” (לחודש!). התעודה נתנה בחדש סיון תרמה, שנה לפני פטירת ר‘ אבא זה. שם חתומים כגבאים הר’ אברהם ב“ר משה, ארי' ליב בה”ר אלימלך דוב (הדיין הידוע ר‘ ליב ב"ר אלימלך, ראה לעיל עמו’ 160) ויצחק יעקב במו‘ חיים הלוי. בתעודה נרשם גם על ר’ אברהם אבא “מעשרה ראשונים ומיסדי החברה”.  ↩

  838. ספר התקנות, פרק זכרון לטובה, עמו‘ לז. ברשימת היא"צ נרשם בשם ר’ משה ב“ר צבי, נפטר ערב יו”כ תרמז (שם, עמו' נה).  ↩

  839. ספר התקנות מחברת גמילות חסדים, פרק ז‘ ובו ה’ סעיפים; ב“קונטרס שערי חסד” אין תקנה בדבר חברים מחו“ל. ואולם מההקדמה נמצאנו למדים שעד כלות השנה הראשונה ליסודה (תרל) עלה בידי נאמן החברה לקבץ סכום ניכר עד כדי יכולת להלוות לאביוני ציון לעת שכר הדירות יותר מחמש מאות רו”כ – ואביוני ציון גמלו חסד איש איש את רעהו במעט הנדבות אשר הביאו אוצר ה‘“ ורק אחרי זה ”בהשמע מעשה חברתינו בקרית חוצות – (היינו בחו"ל) – קמו גם משם יחידי סגולה על נדיבות איש ואשה לפי תקנת ראשי החברה. ואשר ברכם ה’ בהון ועושר התנדבו ברוח חנינה מנה אחת אפים, להיות להם לזכרון נצח בהר ה' בירושלים“ (“קונטרס שערי חסד”‘ עמו’ 3–9.). מודגשת (שם, עמו' 9) עזרתו של מונטיפיורי. בתרמ היה רכוש ”שערי חסד" אלף לירה, והרבית ירדה מחמשה עשר ועד עשרים למאה לששה (שם).  ↩

  840. ספר התקנות מחברת גמילות חסדים. פרק ו' ב“קונטרס שערי חסד” נאמר: ויבחרו מאנשי החברה חמשה אנשים ויצטרפו אל השבעה ראשי דגלים והם ישרתו בקדש חדש חדש חליפות לבקר את האיש מאנשי החברה אשר יחלה רח“ל (רחמנא–ליצלן) ביום השלישי לחליו” (שם, תקנה י"ב, עמו' 13).  ↩

  841. ספר התקנות, פרק בחירת הועד, סעיף ד‘, עמו’ כב.  ↩

  842. שם, פרק ביקור חולים, עמו' כט–ל.  ↩

  843. שם‘ עמו’ ל. ספר התקנות לחברה לינה וביקור חולים לא עלה עדיין בידי להשיג.  ↩

  844. ספר התקנות מחברה גמילות חסדים, פרק ו‘, עמו’ 16.  ↩

  845. ראה לעיל עמו‘ 144 וכו’.  ↩

  846. כיום הם בידי העסקן היקר ר‘ נחום אויערבאך הידוע בשם ר’ נחום (בלעכער) אחד מתושבי מאה שערים זה כארבעים שנה, העוסק בזה לשם שמים.  ↩

  847. הר“ר זאב אסיא לעווינזאהן. ”זכרון לחובבים הראשונים“‘ חוברת ה’, עמו' 42 בשם רבי יעקב בעל אבן–ספיר. ראה גם ”תולדות חכמי ירושלים“, ח”ג עמו‘ 251: “הצדיק הרב זאב אסיא רופא העיר” “היה מצויין בתורה וחכמה ומומחה גדול בחכמת הרפואה ומפורסם שמו במדינת זאמוט וליטא. חוטר מגזע אפרתי עיר מינסק, וראשי הפרושים בירושלים הזמינוהו לעלות לא”י בתור רופא העיר הקדושה אחרי התחלת פעולת המיסיון בשנת תר“ד. ויעל בשנת תר”ו ויתישב בירושלים, ויהי רופא העיר“. על–פי צואתו לא נכתב שום תאר על מצבתו (ראה פרטים ב“תולדות חכמי ירושלים”, ח"ג, עמו' 264). נכדו, הרב החריף רבי יעקב ליב סלאנט בה”ר חיים היה מורה צדק בימי נעורי בשכונת “מזכרת משה” והסביבה וגם הרוקח ביחד עם אשתו המשכלת מרת מרי. הוא קרא גם שפות זרות (ראה “תולדות חכמי ירושלים”, שם). ר’ זאב היה חותנו של הרז"ח ריבלין.  ↩

  848. על–דבר ר‘ זאב אסיא ראה גם “הלבנון” תרלו גליון 22 "זכרון לחובבים הראשונים, חוב ג’, עמו' 10. הוא היה גם הרוקח של ביקור חולים ועיין לעיל.  ↩

  849. מפי הר“ר אריה ליב בנזימן. סופר עוד, שהר”ר יהושע שטרין היה בעל מעשים וכתב ספר–תורה בעצם ידיו על קלף שעשה בעצמו וכן הדיו. באחרית ימיו היה הר“ר יהושע שטרין רוקח ”חברת למען ציון", ורבים בכרו להרפא אצלו מאשר אצל הרופאים המוכתרים בתאר דוקטור.  ↩

  850. מפי זקני מאה שערים ויזכר לטוב הר“ר זלמן סלויציג ושותפו הר”ר יעקב מלומד, והר' יוסף גולדברג שהיו אחרי הראשונים רוקחי מאה שערים עשרות בשנים במסירות נפש מפליאה ובסבר פנים יפות.  ↩

  851. ספר התקנות מחברה גמילות חסדים, פרק ו, סעיף א, עמו' 16–17. מנין זה נזכר גם בתקנות “קונטרס שערי חסד”, תקנה י“ב, ”וכן עליהם להעתיר עליו בתפלתם, ועליהם להודיע לשאר זקני החברה להזכירו בתפלתם, ולפעמים גם בקיבוץ ואמירת תהלים" (שם עמו' 13).  ↩

  852. ספר התקנות מחברת גמילות חסדים; וכן ב“קונטרס שערי חסד”, תקנה י“ב, עמו' 13: ”והמה ידברו על לבו בהשכל ודעת לפשפש במעשיו ולעשות מסירת מודעה וצוואה כנהוג בין זרע ישראל".  ↩

  853. תפלה ידועה שמתפללים אחרי למוד משניות לעלוי נשמת המת.  ↩

  854. ספר התקנות מחברה גמ“ח, פרק ז', וכן ב”קונטרס שערי חסד“, תקנה י”ג, עמו‘ 13–14: “ואם ה”ו יעלה הכורת ויפטר א’ מאנשי החברה איש או אשה, אז החוב מוטל על כל בני החברה לשעות נ“ר (נחת רוח) לעילוי נשמת הנעדר כל ימי השבעה בלימוד פרקי משנה וקדיש ותפלה בביתו”.  ↩

  855. ספר התקנות מחברה גמ"ח, פרק י‘, סעיף ג’, עמו' 16, שהסיפא שלו היא לעיל.  ↩

  856. שם, פרק ב‘ עמו’ 12 נקבעה חובה זו: “על כל החברים מוטל החיוב לשמור את פקודתם מהגבאים, בעת שיגיע זמן דגלם ללכת לבקר את החולה ר”ל, או להזכירו בתפילתם כאשר יודיעום הגבאים, או להתפלל בעדו אצל כותל המערבי, או בדגלי המשמורים להושיב הישיבה, להתפלל וללמוד בלילות בבית הנפטר, ומי שלא יהי‘ ביכלתו ללכת בעצמו וכן הנשים לעולם, ישלחו איש אחר וכו’. ב“קונטרס שערי חסד” נאמר בתקנה י“ד (עמו' 14) ”כל אנשי החברה יתחלקו לשבעה דגלים ועל כל דגל ודגל יהיה ראש דגל אחד אשר יבחרו הבוררים, והשבעה דגלים יתפללו וילמדו בבית הנפטר כל שבעת ימי אבלו, דגל אחד ליום ולילה, היינו כל דגל יתחלק לשתי משמורות, משמורת ראשונה ילמדו עד חצות לילה, וימתינו עד בא משמר שני וילמדו ביחד פרק משנה ויאמרו תפלת אנא וקדיש ויפטרו לביתם לשלום. ומשמורה השניה ילמדו עד זמן התפלה ואז יבוא גם המשמר הראשון ויתפללו יחד ויאמרו קדיש כנהוג, ולעת תפלת המנחה יתאספו שוב שנית בבית הנפטר וילמדו פרק משנה ויאמרו קדיש ותפלת אנא. ולעת תפלת ערבית יבא הדגל השני, וכמעשה דגל הראשון ככה יתנהגו כל הדגלים בימי השבעה".  ↩

  857. ספר התקנות מחברה גמ“ח, פרק ב‘ חובות החברים, סעיף ג’, עמו' 12–13. ב”קונטרס שערי חסד“, תקנה טו, עמ' 14 נאמר: ”ואם יחסר אחד מהדגל וגם לא שלח אחר על מקומו יענש עפ“י הרד”ג (הראש דגל), ואם התרה בו שלש פעמים ע“י השמש ולא קבל עליו למלאות את המוטל עליו, אזי אין לו עוד שום זכות בתקנות החברה”.  ↩

  858. מכאן נראה שהיו רוכשים חברים גם בעיירות אחרות שבא“י ואח”כ גם במושבות וביחוד בפתח תקוה.  ↩

  859. ספר התקנות מחברה גמ"ח פרק ו‘ סעיף ד’ עמו' 16.  ↩

  860. אלה היו: קפה, טה, סוכר ושמש לאסוף הדגלים ולשמש הלומדים שם סעיף ה. עמו' 16 ב“קונטרס שערי חסד” נאמר (תקנה טז, עמו' 14–15); “הוצאת הדגלים בימי השבעה היינו שכר השמש מאסף הדגלים וצרכי אנשי המשמר להשיב נפשם במעט חמים בלמדם בלילות העולה לסך שבעים גרוש, יתנו יורשי או אפטרופוסי המנוח. ואם יהיה הנעדר מחוץ–לעיר (ועל–ידי–זה) תהיה ההוצאה מרובה יוסיפו היורשים לתת מעזבונו, כי אין רשות החברה לעשות שום הוצאה מקופת החברה”. וזכורני סדור משמרות אלו בימי ילדותי, כשנסתלק דודי, אחי אבי הרב רבי בנימין בכ"ה כסלו שנת תרסא, בביתו.  ↩

  861. ספר התקנות מחברה גמ“ח, פרק ו‘, סעיף ו’ וב”קונטרס שערי חסד“ (תקנה יז. עמו' 15): ”בכל תקופת השנה ביום היא“צ של אחד מאנשי החברה יצוו מנהלי החברה לא פחות מת”ח אחד שילמוד משניות ויאמר קדיש בתפלת אנא ולהזכירו בהזכרת אמ“ר (אל מלא רחמים) לעילוי נשמתו וכן בכל ימי המועדים ישגיחו מנהלי החברה להזכיר נשמות הנפטרים מבני החברה בתפלת אמ”ר באחת מבתי הכנסיות אשר פעה“ק ת”ו, או בבית המדרש של חברתינו הק‘ בעת יעזרנו ה’ לכוננו בהר הקדש בירושלים" ואמנם נבנה בית–המדרש של גמילות–חסד בשנים שאחר כך (הר' מרדכי פרוש הי"ו).  ↩

  862. ספר התקנות מחברת גמ“ח, פרק ז – ”זכויות אחינו שבגולה", סעיף ד‘ עמו’ ד.  ↩

  863. בענין הכנסת אורחים בעיר העתיקה ראה הר“י ריבלין ב”המגיד“ תרכ”ה, גליון 42. וראה “זכרונות לחובבים הראשונים” לר“פ גרייבסקי, חוב‘ ו’, עמו‘ 33–34. בביתו נתגדל גם הרב ר’ שלום בהר”ר משה מבייסק (“תולדות חכמי ירושלים”, ח"ג, עמו' 272), שעלה ארצה יתום בשנת תקצ"ז (מגנזי ירושלים", חוב‘ ד’ בהתחלה), (מפי ר' אליעזר ריבלין בשם דודו הרב"צ זילברשטיין).  ↩

  864. “בנות ציון וירושלים”, ח"א, עמו' 44.  ↩

  865. שם, חוברת א‘, עמו’ 46.  ↩

  866. ספר התקנות, פרק בחירת הועד, סעיף ד‘, עמו’ כב. בענין הכנסת אורחים של “מאה שערים” ספרו הר‘ משה יצחק גולדשמיד והר’ יעקב יהודה חפץ, שפעם שלח הרי“ר בהיותו ביפו פתקה לרמ”י גולדשמיד והר' יעקב יהודה חפץ: “הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר וחדש מפני ישן תוציאו”. “באזני ירושלים” בגימטריה “מאה שערים” והכונה היתה להוציא העולים החדשים ממאה שערים וכן “נעלמים” ישנים, משום שהשלטונות התורכים אמרו אז לחפש אחרי עולים חדשים. גם הר“ר טוביה רוז בה”ר יעקב מוזעריצער מספר על–דבר רביזיה שהיתה ב“מאה–שערים” על עולים חדשים ובא הוועד והציל המצב.  ↩

  867. הר“ר אריה ליב בנזימן הי”ו.  ↩

  868. הר“ר אריה ליב בנזימן. ואכן מיד אחר–כך נוסדה שכונת התימנים לי ”שערי–פנה“. בין מאה שערים ובין בית–ישראל (נקנתה בשנת תרמז) ע”י ר‘ מאיר שמעון ליברעכט ור’ בצלאל לאפין (“ירושלים” לרא"מ לונץ, שנה ג‘, עמו’ 204). וספר לי מורי ורבי הרה“ג ר' חיים מן, שגם במשכנות ישראל אכסנו ראשונה את התימנים בבית–הכנסת, ואף גם שם נוסדה מדרום לשכונה שכונה תימנית. כמו כן אכסנו אותם בבתים התחתונים שבשכונת מזכרת–משה. מרכזם הראשון עוד בשנת תרלח היה ב”משכנות ישראל“. שם היה להם בי”ד משלהם ובית תלמוד–תורה, והיו קוראים לשכונתם “סערות–תימן” על שם הטמפרמנט התימני שבא לידי גלוי בקולותיהם שהיו מרימים בשעת תפלתם (הר"ז ריבלין).  ↩

  869. ספר התקנות, פרק י"ב – הכנסת אורחים, סעיף א', עמוד ל–לא.  ↩

  870. שם, רשימת היא“צ, עמו‘ נה. וכן רשום שם: וזוגתו הינדע בת ר’ חיים הכהן, ו' טבת תרמא. וכן רשום בפנקס הכנסת אורחים שמסר לי הר”ר יהודא בלוי. בית הכנסת אורחים נקרא “אשל אברהם” כנראה על שם אבי המנדבת. ב“אבני זכרון”, שפרסם הר“פ גריבסקי (מספר שכ"ג), הועתקה האבן הנמצאת ”בבית הכנסת אורחים אשל אברהם בשכונת מאה שערים (נוסד בשנת תרלו)“ וזה הנוסח: ”ב“ה, החצר הזה עם ארבעה בתים, אשר בתוכו, נדבו הרב ר' משה ב”ר אליעזר אברהם ז“ל מבריסק נלב”ע ה‘ טבת תרלו ואשתו מרת הינדע בת ר’ חיים הכהן ז“ל תנצב”ה, נלב“ע ו' טבת תרמ”א, להיות להכנסת אורחים עד ביאת משיח צדקנו. וזמן ישיבת אורח יהי‘ לא יותר מחודש ימים דוקא, והמתעכב יותר הרי זה גוזל את המתים הנ“ל, כפי המבואר בצואה ובפנקס הבד”ץ הי"ו, והגבאים מחיבים להשגיח על זה, ולזכר עולם יהי’ להם עדי יעמוד רגלי השכון בציון על הר הזיתים ויקיצו וירננו שוכני עפר, במרום הר ציון לעינינו במהרה בימינו אמן".  ↩

  871. אות ג‘, עמו’ לג.  ↩

  872. אחרי בנין ביהכ“נ ”ישועת יעקב" ועזרת הנשים שלו.  ↩

  873. מניות של חברת מסלות–ברזל.  ↩

  874. היינו, בית–המדרש העליון ועיין לעיל.  ↩

  875. ספר התקנות, עמו' יב.  ↩

  876. שם, עמו' מא, סיכום המצב בשנת תרמט.  ↩

  877. ספר כתוב הדר בכתב רש“י מכיל ההיסטוריה והדוקומנטים של הכנסת אורחים שמסר לשמושי הר”ר ברוך יודא בלוי, גבאי במוסד זה משנת תרס“ב, שנבחר אז באספה כללית יחד עם הר”ר אריה ליב ב“ר מיכאל ז”ל ווישנאצקי והר“ר נחום כ”ץ.  ↩

  878. שם, פרק א. הדברים נכתבו בסיון תרנ"ז.  ↩

  879. היינו נדבת צבור התושבים של מאה שערים.  ↩

  880. למשכן.  ↩

  881. פנקס הכנסת אורחים, פרק א‘. על החוזה חתומים אחרי רש"ז בהר’ן, חלק חשוב מבעלי הבתים של מאה שערים בעת ההיא, ביניהם עוד רבים מהראשונים.  ↩

  882. שטה זו של הועד הכללי למסור מוסדות לרשות ועדים מיוחדים, הננו מוצאים גם במסירת “בית חולי הרוח” – “עזרת נשים” לידי הגברת חי‘ צפורה פינס אשת הרי“מ פינס (“החבצלת” תרנ"ו, גל' 12) וכן מסר את ”בית–התבשיל" בזמנו לר’ אברהם בנימין בהרה"ג אלי' יהושע ריבלין.  ↩

  883. פנקס שם, פרק ב.  ↩

  884. “לזכרון עולם לפני ה‘ הבור הזה חפרוה נדיבי עם עבור הכנסת אורחים בלי ישונה, ובתוכם נדבות הגונות מהישיש ר’ שלמה זאב נ”י ב“ר יצחק סך עשרה לי”פ, ומהאשה הנדיבה מ‘ שיינא איטע תחי’ בת ר' שמריה סך חמשה לי“פ, וצדקתם תעמוד להם עד עולמי עד”.  ↩

  885. פנקס, פרק פרטי–כל, סעיף 5. חדר אחד נבנה על שם נדיבה אחת ובתוכו טבלת שיש לזכרה בזה הלשון: “ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו, לזכרון עולם יהי לפני ה' בהר הקודש בירושלים ת”ו, כי הבית הזה נומר 8 נבנה בשנת תרסד מכסף נדבת האשה הנדיבה הכבודה מנב“ת (מנשים באוהל תבורך) מרת חי‘ גומבינער תחי’ בת הר”ר אפרים ישעי, ז“ל לשם הכנסת אורחים הכללי במאה שערים ת”ו, וזכות צדקתה תעמוד לה עד עולמי עד, ויאריך ה' ימיה ושנותיה בטוב ובנעימים בהצלחת נצח ושמחת ירושלים תובב“א”.  ↩

  886. שם, סעיף 11. וזה נוסח האבן: “ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב. לזכרון עולם יהיה לפני ה' בהר הקודש בירושלים ת”ו. הבית הזה נומער ח נבנה בשנת תרסד מכסף יורשי המנוח הישיש הנכבד יר' כמוהר“ר משה ב”ר יהודה ז“ל גאלדינזאהן לע”נ אביהם שנלב“ע כ”ה אדר תרס“ד תנצב”ה.  ↩

  887. פרטי כל, מספר 14, בענין זה נשאר גם מכתב זה מועד מאה שערים בעת ההיא: “ב”ה זאת תהי‘ לעדה בידי הרב ר’ מנחם נחום כץ נ“י גבאי הכנסת אורחים, כי הרשות נתנה לו לפתוח חלונות ומרפסת (גאניקע) שיהיו נשקפים על הגג של בה”כ והחנות והבית השייך להועד וגמ“ח, הנבנים כעת מאת הועד לק”ק מאה שערים, ואין רשות להועד ולהכנ“א לבנות שום בנין על הגג הנז' כי–אם ישאר פנוי. ועל הסכמה זו באע”ח חברי הועד הזמני לק“ק מאה שערים אור ליום ב‘ ו’ מנחם אב שנת תרס”ד לפ“ק נאום יוסף בהר”ז עפשטיין נאם מתתי‘ נפתלי עלבע נאום דובר ווישנאצקי נאום אברהם זילבערמאן. בפני הח“מ נעשה ונגמר את כל הנעשה המבואר לעיל ברצונם הטוב וחתמו בח”י (בחתימת ידם) ממש ובקשו ממני הח“מ לאשר ולקיים ואשרתי וקיימתי כדחזי, ובעה”ח אור ליום ב’ ו' מנ“א שנת הנ”ל נאם שאול חיים הלוי הורוויץ הרב מדובראוונע החונה במאה שערים בקרתא קדישא דירושלים ת“ו”.  ↩

  888. שם, פרק בחירת הועד, סעיף א, עמו' כז.  ↩

  889. היינו, תקנות ב–ד, הבאות להלן.  ↩

  890. שם, תקנה א, עמו' לא.  ↩

  891. שם, תקנה ג‘, עמו’ לא. בענין האורחים המתארחים נאמר בפנקס “פתח דבר, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם. כל איש ישראל יודע את נפש הגר, יודע ומבין את יקרת ערך המצוה הגדולה הזאת הכנסת אורחים, אשר עליה אמרו חז”ל שהיא גדולה מקבלת פני השכינה, ועאכו“כ טובה כפולה ומכופלת בעיר קדשנו ירושלים ת”ו אשר גם בחורבנה ושממותה חיא תל תלפיות שהכל פונים אליה, והיא משאת נפש כל איש ישראל, אשר גם מרחוק ירושלים תעלה על לבבו, בתשוקה עזה לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, או גם להשתקע בתוכה ולבלות שארית ימי חייו על התורה ועבודת ה'. בין הבאים רבים המה אשר לא בין עשירים גדולים ימנו, ובראש הנה אחרי העמל והתלאה אשר מצאתם בדרך הרחוקה, יחסר להם מקום מחסה, מנוחה ומרגוע לנפש עיפה, עד אשר יעצרו כח ויכולת לשכור למו בית דירה ולקנות הכלים הדרושים להם".  ↩

  892. חירה–כסף, היינו רבע מגידי, בערך שני גרוש בכספנו היום.  ↩

  893. ספר התקנות, פרק צרכי הרבים, סעיף ב‘, עמו’ כח.  ↩

  894. מר מנשה אונגר, “אוסף חומר תרפט מספר 3” הוצאת מחלקת הנער שעל יד הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל); “הישוב הישן” בארץ–ישראל א. שכונת מאה שערים (נדפס בסטנסיל). ויש להעיר כאן שהחוברת מלאה שבושים וגם סלופים בהרבה ענינים (מצאתיה בבית הועד של שכונת מאה שערים).  ↩

  895. שם, עמו‘ 15. מלבד זה נזכרת עוד ב“אבני זכרון” לר“פ גריבסקי, מספר שכ”ה, כתובת: “לזכרון עולם בהר הקודש בירושלים ת”ו, כי החדר הזה נומער יב נבנה בשנת תרסה מנדבת האשה הצנועה הנכבדה והנדיבה מנב"ת מרת פעריל תחי’ בת ר‘ אפרים ישעי’ ז“ל אשת המנוח הנדיב וגומ”ח כמוהר“ר יוסף דוד ראינטהאל ז”ל לשם הכנסת אורחים הכללי במאה שערים ת“ו וצדקתה תעמוד לעד וזכות הצדקה הגדול הזאת יגן עליה שתאריך ימיה ושנותיה בטוב ובנעימים היא וזרעה וז”ז (וזרע זרעה) עד ביאת גואל צדק בב“א”. ובשולי העתקת הכתובת נדפס עוד: “על הטוב יזכר הר' המנוח מוה”ר מנחם נחום כץ ב“ר אברהם ז”ל שנלב“ע י”ז טבת תרעג ואשתו המנוחה מ‘ איטא ב“ר אברהם שנלב”ע כ“ו אלול תרע”ו שהתענינו בכל נפשם בשכלול בית הכנסת אורחים הזה, החזקתו וקיומו, והקמת העליות והבור, והקדיש לטובת המפעל הזה גם חלק מעזבון חצרו במאה–שערים וכו’“. בענין סדור קבלת אורח היה ר' מנחם נחום כץ שולח טופס כזה: ב”ה בית הכנסת אורחים  ↩

  896. אשל אברהם. שלום–עליכם (וציור שתי ידים מושטות לשלום). אל המשגיח כבוד… יקבל בספ“י את האורח ר'….ונפשות ב”ב בבית… רק על שלשים יום כפי התקנה יום…לחודש..שנת תרס (חותמת) מנחם נחום כץ ברוך יודא בלויא. גבאי בית הכנסת אורחים בירושלים ת"ו ברוך  ↩

  897. ספר התקנות, עמו' ז.  ↩

  898. שם עמוד ט  ↩

  899. ספר התקנות מחברה גמילות חסדים, עמו' 11.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!