לוגו
נוער, קרקע ואמונה
מיקום ביצירה:
0%
מנחם אוסישקין
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

בימים אלה, כשהפרובלימה של קיום האומה הישראלית עומדת בכל חריפותה לא רק לפני שבעה עשר מיליון היהודים בכל תפוצות הגולה, כי אם לפני כל אומות העולם, ובזמן שגם כאן, בארץ-ישראל, בנקודה המרכזית של חיי האומה, אנו נתקלים בהתנקשות המתכוונת לפגוע בכל שאיפותינו – בימים אלה בודאי שכדאי וכדאי להקדיש יום אחד לסיכום ולחשבון-הנפש, שנדע ונכיר את כוחותינו ואת הגורמים העיקריים של קיומנו בעבר ותקומתנו הלאומית. והנה השתדלו מסדרי התערוכה להעביר לפנינו בצורה מוחשית את הגורמים האלה, אותם כוחות היצירה, שבהם אנו בונים את יסודות בניננו הלאומי. על שלשה דברים עומד עולמנו הלאומי, ובהם תלויה כל תקותנו לבוא הגאולה השלמה: על הנוער היהודי, על הקרקע היהודי, על האמונה היהודית.

העבירו לפנינו בתערוכה את העבודה החלוצית של הנוער היהודי בארץ, זה שמאחוריו עומדים רבבות מבני הנוער בארצות הגולה. הנוער מצטיין בכל הכוחות הדרושים לבנין וליצירה: התלהבות, מסירות וחלוציות. הוא המקשר את העבר של האומה עם עתידה; בו אנו רואים את ההמשך הטבעי של עברנו הגדול, ובו קשורה תקותנו הגדולה לבנין הארץ והאומה. בזאת תבחן כל תנועה לאומית אצל כל אומה ולשון, בכל הדורות ובכל הזמנים ובכל הארצות: אם הנוער נתן את כוחותיו לתנועה, היתה זו מתפתחת והולכת מחיל אל חיל; ואם התנועה לא הצליחה למשוך אחריה את בני הנעורים, סופה שהיתה מתנוונת ויורדת מעל הפרק.

וכך גם היה אצלנו. מן היום הראשון של תנועת “שיבת בנים לגבולם” נתן לה הנוער היהודי את מיטב חילו ומרצו. התנועה החלה באותה הקבוצה הקטנה במספרה, אך גדולה ונצחית בערכה, שנקראת בשם ביל“ו. והיום עמד לפניכם זקן הבילו”ים בארץ, בן 76, וספר לכם על אותם הימים ועל שאיפות בני דורו שנושאיהם היו הבילו“ים. אחר-כך הצטרפו לתנועה אנשים ממעמדות שונים ובגילים שונים והמשיכו לבנות וליצור, אבל את הגרעין הראשון של תנועת חיבת ציון יצר הנוער והוא היה הנושא העיקרי של יצירה זו עד שבא בעקבותיו הנוער של התקופה השניה. כי כך דרכה של כל תנועה גדולה: בתקופת היצירה והבנין מצטרפים אליה אנשים משכבות שונות, אנשים בגיל עמידה, עשירי נסיון או עתירי נכסים, אולם ההתעוררות הראשונה של התנועה, הדחיפה למעשים חדשים, האמונה וההתמסרות – מאת הנוער הן באות. מן היום הראשון של יצירתנו החדשה היתה עיקר דאגתנו נתונה לשאלה: אם יהיה לנו נוער, אם יהיה לנו המשך, טמפרמנט, מרץ, עוז, התמסרות. והיום ניתנה לנו ההזדמנות לראות מה שידענו מכבר: מציאות של נוער לאלפים ולרבבות ההולך ומגשים את שאיפותינו. תנועת הבילו”ים לא נשארה בלי המשך: אחריהם באו אלפים בימי התקופה השניה, באו רבבות בזמן של תנועת “החלוץ” אחרי המלחמה, ויש בטחון גמור – אנחנו רואים זאת בחוש – שבזמן הקרוב ביותר תקיף תנועתנו מאות אלפים בני נוער בארץ ובחו"ל. וטוב, שבאי-כח הנוער הפגינו כאן את כוחות-היצירה של הנוער דוקא בימים קשים כאלה, למען נהיה בטוחים שיש שכר לפעולתנו, שיש לנו כוחות צעירים שאנו יכולים לסמוך עליהם ולהמשיך במפעלנו הגדול.

הגורם השני בתנועה של תחית האומה הוא קרקע תחת הרגלים, קרקע המולדת, המולדת העתיקה, המקודשת, המולדת של האבות והבנים. ואת הגורם הזה הראה לנו הביתן של ההתישבות הלאומית, שהיא קשורה כולה בקרקע המולדת. קרקע זהו האלמנט שבלעדיו לא תתכן שום תנועה לאומית שבעולם. ואם גם התנועה תקיף מיליונים של נוער לא תוכל ליצור דבר ממשי וקיים – אם לא יהיה קרקע תחת רגלי החלוצים הבונים, אם הנוער לא ירגיש את רגבי הקרקע של מולדתו. השיבה לארץ-ישראל אין פירושה שיבה לארץ מופשטת, או שיבה לארץ של מעלה – אלא שיבה למקום מוחשי, לארץ-אבות השוממה שיש לבנותה מחדש. הרבה כוחות והרבה גורמים דרושים למפעל הבנין – אבל קודם כל קרקע. אם יש לו לעובד קרקע הדרוש לעבודה ולמחיה, הריהו מרגיש שהעבודה היא באמת שלו ולא של אחרים. אם יהיה לנו קרקע, יוכל הנוער וכל חלקי העם אתו, להלחם לתקומת האומה; אם הקרקע יהיה ברשותנו, תוכל האומה הישראלית לעמוד ולהגן על עצמה כדי לבוא לשחרור גמור ולגאולה שלמה. אך אם הקרקע לא ימצא תחת רגלי האומה, קרקע ממש של שדה וגן, הקרקע המעובד ושעומד להיות מעובד ולתת תוצרת חקלאית יסודית – הרי כל תערוכות שבעולם וכל עיריות שבעולם וכל אוניברסיטאות שתבנינה בארץ וכל מיני יצירות, בשמים ובארץ, לא יתנו את אשר חסר לנו. שחרור מלא של האומה יבוא רק אם היא תעמוד בשתי רגליה על הקרקע שלנו.

וביתן ההתישבות הלאומית נתן אמנם דוגמא שיש לנו התחלה זו. אפשר להגיד שב-54 השנים של חיבת ציון וב-39 השנים של התנועה הציונית וב-19 שנה של הצהרת בלפור רכשנו באמת רכוש גדול וחשוב: קרקע תחת רגלי האומה. אולם עם זה מגולל ביתן ההתישבות הלאומית כתב אשמה נגד עם חכם ונבון בן שבעה-עשר מיליון בכל ארצות העולם בכלל, ובארץ ישראל בפרט, על שהאלמנט השני בתחית האומה כל כך לקוי אצלנו.

כאשר בקרתי עכשיו בביתן הזה אמרתי למסדריו: הלקוי הגדול הוא שלא נתנו מפות נכונות על כל אותם הקרקעות שאינם שייכים לנו. זהו הרושם הכללי שקבלתי מבקור זה: רגש של שמחה על כל מה שרכשנו, אולם חזק ממנו רגש הפחד והחרדה למה שאין לנו עדיין. כאשר ראיתי את הנוער, שמח לבי שמחה שלמה ללא כל פחד. ראיתי את הנוער לאלפיו ולרבבותיו, וחזקה בי התקוה, שיבואו מיליונים בעקבותיהם. בביתן התישבותנו ראיתי אמנם את היצירות הנפלאות שעליהם דברו היום מאירוביץ וברץ, אולם בו בזמן נתמלא לבי חרדה גדולה, לא פחד מפני המאורעות המדיניים או מפני פרעות מבחוץ, כי אם פחד פנימי: הנה עם ישראל שנותק מעל הקרקע זה אלפים שנה – והוא לא תפס עד היום בכל רמ"ח אבריו את החשיבות המכרעת, היסודית, של יסוד הקרקע, לא הבין שזהו יסוד כל היסודות במפעל הבנין ושלמענו צריך להקדיש את כל המאמצים. ואני מציע גם לכם שתבקרו בביתן הזה ושתסתכלו במוצגיו מתוך רגש זה המעורב בשמחה ובחרדה גם יחד: תבינו שיש לנו הרבה ויש לנו רשות להתגאות באותם ההישגים שיצרנו על קרקע האומה – ועם זה תצאו מביתן התישבותנו בלב מלא פחד וחרדה לגורל עבודתנו. מפני שגאולת הקרקע מתקדמת בקצב חלש כל כך – ולא רק באשמת אחרים כי אם בראש וראשונה באשמת האומה עצמה.

ויש עוד יסוד שלישי, שבלעדיו גם נוער וגם קרקע לא יביאו את הגאולה השלמה, והוא יסוד האמונה, אי-הרציונליזם המושרש בדורות, האמונה בסוף הנצחון של הגאולה השלמה, של שיבת בנים לגבולם, של ביאת המשיח גואל העם. האמונה הזאת היא שנתנה לאומה העברית כוח להתקיים במשך אלפים שנות הגולה בתוך ים של צרות ורדיפות, והיא שהגבירה את תקוותיה ולא נתנה מקום ליאוש ולרפיון-ידים. כל הקדושים שלנו, מבר-כוכבא ועד האינקויזיציה, כל הפרעות שבעולם, מנוסעי הצלב וגזרת ת"ח ועד ימינו אלה – כולם הגבירו וחיזקו את האמונה, שהמשיח בוא יבוא ויגאל את האומה הישראלית, למעם תשוב לארצה ותבנה את ביתה. והאמונה הזאת, האי-רציונלית, המיסתית, היא שהביאה אותנו לבנין הבית השלישי.

וטוב עשו מסדרי התערוכה, שנתנו לנו היום את הצגת המחזה “היהודי הנצחי”. מחזה זה מעביר לפני עינינו את האגדה הידועה – והיא אינה אגדה בלבד, כי אם אמונה עמוקה – שביום שנחרב בית המקדש נולד המשיח. באותו יום שחרב עלינו עולמנו המזהיר והיהודים נאלצו באש ובחרב לעזוב את הארץ, בו ביום נולד המשיח שעתיד לבוא ולגאול את האומה. המשיח, בשמו הנפלא מנחם – כי הוא נועד להיות מנחם האומה, גואלה ובונה – אינו מתגלה מיד. כמה מכשולים ומלחמות קשות עומדים לפניו ולפני האומה כולה עד שתגיע שעתו להתגלות לעיני כל ולפעול. מיד אחרי שנולד הוא נישא ברוחות רעות ונעלם, והאם האומללה המסמלת את האומה העברית נודדת מעיר לעיר ומארץ לארץ ומחפשת את בנה גואלה ואין היא יכולה למצוא אותו. כך מסתיים המחזה. אבל המשיח נולד וקיים, וכל טובי האומה מאמינים בו ומתוך אמונה זו הם שואבים את כוח שאיפתם לשחרור ולגאולה, ובאמונה זו הם מחוללים נפלאות של מעשי גבורה להגשמת חזון התחיה.

אגדה נפלאה זו מעוררת בנו כמה זכרונות לאומיים שנרקמו על רקע זה, והחשובים שבהם קשורים ביום ל“ג בעומר. ל”ג בעומר מעלה לפנינו את זכרו של האיש שיש בו משום סמל מזהיר לשני היסודות האלה הקובעים את עתידנו הלאומי, הלא הוא עקיבא בן יוסף, שחכמי התלמוד השוו אותו למשה רבנו. התלמוד מעיד: “לולא ניתנה התורה על-ידי משה רבנו, היתה ניתנת ע”י רבי עקיבא". סוד גדלותו הוא בזה, שהוא היה כמשה רבנו גם מורה העם וגם מנהיג העומד בראש מלחמתו הלאומית. כל שאר גדולי ישראל נחלקו אם למנהיגים ואם למורים, ורק שני אלה הצטיינו כמנהיגים וכמורים גם יחד. עקיבא בן יוסף הוא שהצטרף מיד לדגל המרד נגד רומא והוא שמסר לרשותו של המרד את הרכוש היקר ביותר של האומה – את אלפי תלמידיו.

“ואראך מתבוססת בדמיך – ואומר לך בדמיך חיי”… חז"ל אומרים: כאשר שבו המרגלים הראשונים ואמרו למשה מה שאמרו ובדבריהם אלה הביאו את העם לידי יאוש ובכיה – אותו יום ערב תשעה באב היה. יצאה בת קול ואמרה: הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. מיסתיקה והיסטוריה… בתשעה באב נשרף בית המקדש הראשון, נשרף גם הבית השני וביום תשעה באב נפלה ביתר ונהרג בר-כוכבא. וביום זה היה גרוש ספרד. ההיסטוריה התאחדה עם המסורת והמיסתיקה. האסונות הגדולים ביותר שעברו על עמנו בזמן האחרון התחילו במלחמה האחרונה. מאז נשפכו נהרי נחלי דם יהודי בכל החזיתות, ואחרי-כן באו עלינו צרות ורדיפות, מהפכות ופרעות, ושוב נשפך בלי סוף דמם של ישראל. כל הצרות שבאו אלינו מאז ועד עתה, כל נחשולו הרדיפות והשנאה בגרמניה ובארצות אחרות, כולם באו מאותו יום שהוכרזה בו המלחמה העולמית – וזה קרה שוב בתשעה באב.

מיסתיקה והיסטוריה, היסטוריה ומיסטיקה – מה חזק יותר? ואילו המלחמה הנוראה הזאת הביאה לנו גם את הצהרת בלפור. נמצא שבאותו יום בו חרבה האומה שנית, נולד באמת משיח נושא תקוות חדשות. ואני הייתי רוצה שאחינו מכל חלקי העם, זקנים וצעירים, בעלי מחשבות והשקפות שונות, יבינו שמקור קיומנו ותקותנו הוא באותו הרגש ההיסטורי הכרוך באי-הרציונליזם של האמונה.

אף התפתחות התנועה החדשה לתחית האומה מוכיחה זאת. כל המלחמה שהיתה לנו לפני שלשים שנה בעד ארץ-ישראל ונגד כל טריטוריות אחרות, היתה בעצם מלחמה אי-רציונלית. ראינו את כל הקשיים שאנו נתקלים בהם בבנין ארצנו, את כל השאלות החמורות שעמדנו לפניהם ללא פתרון, מבחינה פוליטית, כלכלית, רוחנית. ואילו היינו נגשים אז לפתרון השאלות באופן רציונלי – מי יודע אם לא היינו נעשים כולנו לטריטוריאליסטים. אבל גבר בלבנו כח האמונה שהיה חזק יותר מכל חשבונות ריאליים. הכוח הזה היה תקוות האומה ואמונתה הנצחית, וידענו שאם יש אמונה, תבוא גם הגשמת שאיפותיו של עמנו.

וזאת אנו רואים גם ביחסה של האומה למפעלנו בארץ. נחשול של פרעות ורדיפות עבר על עמנו בכל הזמנים ובארצות שונות, והן עוררו הד פחות או יותר חזק בכל התפוצות, אבל נשמת האומה הישראלית לא נזדעזעה; שלחו מעט נדבות, פה ושם באה גם מחאה – ובזה נגמר הכל. אולם הרושם של המאורעות בשנים 1921, 1929 וכיום היה אחר לגמרי. כל העם היהודי כאב את כאבנו, נשמת האומה נזדעזעה והגבירה את מאמציה למען בנין הארץ. מפני שכל תקוות האומה באשר היא אומה קשורות מדורות אל הארץ הזאת. ומתוך תקוות אלה של האומה ואמונתה בסוף נצחונה אנו שואבים כוח להתגבר על כל המכשולים ולהמשיך את עבודתנו.

אין אומה בעולם ואין שלטון בעולם שיוכל להחזיק מעמד בארץ הזאת, אם לא תהא מיושבת על-ידי בני ישראל. רק לנו ידועה המיסתיקה של הארץ הזאת. מסלעי המדבר יכול היה משה להוציא מים, ועל הסלעים האלה יכלה האומה העברית ליצור ערכי תרבות ורוח בשביל כל העולם כולו. ואנו רק אנו נוכל שוב להחיות את הארץ ולבנותה, שתהיה לתפארת לנו ולכל העולם.

אם בעבודתנו הגדולה לתחית האומה והארץ נביא בחשבון את שלושת הגורמים שתארתי לפניכם, לא ירחקו הימים ונוכל להגשים את שאיפות האומה בשלמות ונזכה לראות במהרה בימינו את המשיח האמתי, הנאמן.

נאום בערב פתיחת הביתן של ההתישבות הלאומית

ביריד המזרח בתל-אביב, ל“ג בעומר תרצ”ו.