מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תפקידי הרבנות

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

בהציע לי ועדת הבחירות לקרוא הרצאה על תפקיד הרבנות בזמן הזה, הססתי אם יש לי הרשות לכך. אין אני רב וגם לא בן אב, והרי פה אנחנו יושבים בין האריות ובין הרבנים המזוינים בידיעות מכל ספרותנו העתיקה במדה גדולה ביותר. מה אוכל אני להגיד לכם? בכל זאת קבלתי עלי את התפקיד הזה, ודוקא מפני שלא רב אנכי ולא בן רב. לו נחוץ היה לבחור ברב ראשי בשביל הרבנים, מובן שאני וכל 28 החברים שנמצאים פה מקרב הבוחרים החילוניים לא היינו משתתפים בבחירות וגם לא היינו מחוים את דעתנו. אבל בוחרים ברב ראשי לישוב של 400,000 יהודים היושבים בארץ-ישראל – כן ירבו – ואחוז הרבנים ביניהם קטן מאד ובוחרים את הרב על העדות השונות בישוב בכלל ובירושלים בפרט על פרצופיהם, צורותיהם והשקפותיהם. אם כך מחויבים נציגי אותו הצבור הגדול להגיד מה הוא חושב ומה הוא רוצה. ולכן לקחתי על עצמי את התפקיד הזה.

צריך אני להוסיף, שלפני זמן מה השתתפתי באולם זה בישיבה אחרת של בוחרים. הבעתי אז את דעתי שנחוץ לדחות את הבחירות לפי שעה. תפקיד זה של הרבנות הראשית חשיבותו מרובה לגבי הישוב וכל העם היהודי בגלות – באשר סוף סוף אנו עומדים כבר על סף אותו הזמן המאושר שארץ-ישראל תהא לסמל ליהדות בעולם כולו. מן הראוי איפוא שהישוב ובמדה ידועה גם העם מחוץ לארץ-ישראל יתענינו בשאלה זו, בתפקידים של הרבנות הראשית וגם במועמדים ובכל צורות החיים הדתיים והלאומיים שלנו.

לצערנו הגדול נוצרה כאן תהום בין היהדות החרדית והרבנות מזה והישוב החילוני מזה. נחוץ היה לענין גם את החלק השני של הישוב, הגדול ביותר בכמותו, בפרובלימה של הרבנות הראשית. לזה נחוץ זמן. מלבד זה מרוכזת כיום כל המחשבה של העם היהודי – ושל הישוב בודאי ובודאי – לא באולם זה, כי אם באולם אחר. במלון “פלס”, ששם יושבים שופטים לא יהודים1 בכדי לשפוט את עתידנו. לא קבלו את הצעתנו ואנו יושבים עכשיו פה לדון על הבחירה.

ועוד דבר אמרתי אז: בוחרים ברב ראשי שני – יחיה הראשון לאורך ימים – בשביל היהדות הארצישראלית, וערכה של הבחירה גדול לגבי היהדות העולמית. והנה אחרי הסתלקותו של הרב קוק זצ"ל עברה כבר יותר משנה וישנם רק שני מועמדים. מה הסבה? האמנם אין בעולם היהודי הגדול עשרות גדולי תורה שיכולים להופיע כמועמדים לתפקיד הזה? אם זאת היא האמת חלילה, גדול עלבונה של התורה. ואם ישנם גדולי התורה אלא שאינם רוצים ללכת לארץ-ישראל, לירושלים, גדול עלבונה של הארץ, עלבונה של ירושלים. אולי חוששים ללכת לירושלים, למקום הזה שהוא מלא יסורים, התנגשויות, מלחמות שהשפילו את כבודה של ירושלים במשך דורות. אני מבין זאת ומשום כך התענינתי בבחירות האלה והסכמתי לדבר פה.

ועוד הקדמה קטנה. אחר הצהרים תהיינה הבחירות בדלתים סגורות. התעמולה שהתנהלה עד היום מסביב לענין זה אינה מוסיפה כבוד לאותו התפקיד של רב ראשי שצריך לשבת על הכסא הזה. כאשר נכנסתי לחצר וראיתי צעירים עומדים ומחלקים פתקאות שונות כמו שעושים בבחירות לכל מיני מוסדות חילוניים, כאב לבי על כך. מתוך רגשי-קודש צריך להכנס למקום הזה. אבל על דבר אחד אני מזהיר את כולכם, את הבוחרים ואת הקהל: מי שיגש אל הקלפי להטיל את הפתקא שלו יעשה זאת לפי מצפונו, לפי מה שאלקים יתן בלבבו, ויצביע באופן חפשי בעד מי שיצביע. אבל כולנו, שבעים איש, שזכינו להיות בוחרים, צריכים להתחייב התחייבות מוסרית כלפי העולם היהודי, שאחרי מעשה הבחירות לא יהיה הרב הנבחר רבה של כת זו או אחרת, אלא של כל ירושלים ושל כל ארץ-ישראל. אם, חלילה וחס, אין רגש כזה לכל בוחר ובוחר, מוטב שנתפזר עכשיו ולא נעשה אחר-כך את ירושלים ואת ארץ-ישראל לחרפה ולכלימה. למדו מאחותנו הצעירה, מתל-אביב. שם היו בחירות לרב ראשי לפני שנה. גם שם היו כמה מועמדים, אבל ברגע שנבחר הרב עמיאל נגמר הענין והוא רבה של תל-אביב כולה ואין פרץ ואין צווחה. אל תחללו את שמה של ירושלים! ועכשיו אל הענין.

למי נחוץ רב בכלל ולמי נחוץ רב ראשי? שלשה חלקים הם בעם היהודי וגם בישוב שלנו. הראשון: החרדים, תלמידי החכמים, בעלי התורה והתריסין. כל אלה נהנים מרב גדול, אבל הכרח ברב אין להם, מפני שכל אחד ואחד מהם דרכו ברורה לפניו. זאת היא דרך המסורת, דרך התורה והמצוות, מ“בראשית” עד אחרון המפרשים. התלמיד-חכם שקוע בחייו המסורתיים. הוא מאושר בחייו, באשר בשבילו הכל ברור. הוא אמנם נהנה מן הרב. אבל הרב אינו צריך ללמד אותו, באשר הוא יודע בעצמו את הכל. תהלה לאל יש בירושלים שלנו עשרות ועשרות רבנים, גדולי תורה, ולמה נחוץ להוסיף להם עוד אחד? אמנם כשבא עוד רב גדול אחד, יהיו החרדים נהנים ממנו, אבל נחיצות נפשית ברב גדול, רבו של הישוב, והכרח מעשי בו אין לחרדים. יש עוד ציבור אחד שלו לא נחוץ רב. זהו אותו החלק שנתן כבר מזמן גט פטורין לכל העבר שלנו ולכל צורות החיים שלנו, לכל האמונה הגדולה שלנו. לאסוננו הגדול החלק הזה הוא גדול וחזק למדי בישוב שלנו.

אבל יש חלק גדול בישוב, שהוא עומד על פרשת הדרכים, שכל שאלות החיים אינן ברורות לו כפי שהן ברורות מצד אחד לחרדים האמתיים ומצד שני לאפיקורסים הקיצוניים. להם אין הדרך ברורה. הם מחפשים את דרך החיים ואת צורת החיים. עם כל רצונם אינם יכולים לקבל בשלמותה את הצורה הקדומה, את המסורת העתיקה מימים ימימה – זהו ענין של רגש ושל מחשבה – אבל הם אינם יכולים להסכים לאותה צורת החיים שנותנת להלכה ולמעשה כתב כריתות לכל העבר הדתי שלנו. הלך מחשבתם הוא זה: עם ישראל חי הרבה והרבה דורות בלי ארץ-ישראל, הוא שאף לארץ-ישראל, אבל חי בלעדיה; הרבה והרבה דורות חי העם העברי בלי השפה העברית המדוברת, הוא שאף לשוב אליה, אבל חי בלעדיה. אבל לא היה אף רגע בחיי האומה הישראלית שחיתה בלי אלקי ישראל. ומשום שיש להם לאנשים האלה ההרגשה העמוקה הזאת, לכן הם אומרים: תנו לנו מנהיג רוחני היודע את העולם, היודע את העבר ואת ההווה שלנו ושיש לו גם השקפות מסוימות על העתיד שלנו, ילמד אותנו, ידריך אותנו. אדם שידריך אותי, את ילדי, את הדור שלי, שלא ילכו לאותה הקיצוניות המביאה גם למיתה לאומית וגם למיתה דתית. לנו נחוץ רב. ואני אחד מאלה הדורשים רב כזה. העולם הגדול אינו סגור בפנה אחת, ובפרט בעם ישראל שהוא מפוזר ומפורד בכל חלקי העולם. העם שעבר במשך דורות רבים צורות שונות של חיים ועבר על צרות רבות, הוא צריך לחזק את הכוחות הדתיים והרוחניים שלו מדי דור ודור ובכל מקום על בסיס העבר אבל במכשירים חדשים ומחודשים. הנה לפנינו באולם זה תמונת הרמב"ם. הוא שהבין איך מאחדים את “היד החזקה” עם “מורה נבוכים”. גם הוא סבל בדורו. הוא נרדף על-ידי גדולים שעם כל גדלותם לא הבינו את הדרך העתיקה המחודשת. אבל דברי ימי הדורות שבאו אחריהם הראו שלולא קם משה השני מי יודע איפה היה ישראל היום.

ובשביל כך אין אני חושב כלל וכלל שרב ראשי בארץ-ישראל מחויב לטפל בכל הענינים המקומיים הפעוטים, – יעמדו לצדו סגנים ויהיו לו בית-דין ועוזרים לכל העבודות האלה, – אולם הוא צריך להיות בראש וראשונה המנהיג הרוחני הדתי של האומה בשלמותה. הוא אינו צריך חלילה וחס להיות – אם יהיו לו הכשרונות האלה – מנהיג מדיני. לא ולא. באשר כוחו של הרב הוא בזה שהוא עומד על בסיס המסורת והדת בכל צורותיהן. הרב עמיאל דבר על השלום. כן, שלום זהו דבר גדול. אבל אצלנו כתוב: “האמת והשלום אהבו”, האמת קודמת לשלום. שלום בלי אמת איננו שלום. וכדי שהאיש הזה יוכל להלחם על האמת המוחלטת, אין הוא צריך להיות מנהיג פוליטי או מנהיג בחיים החילוניים. שם תמיד נוהגים בפשרות, שם מוכרחות להיות פשרות, שם לפעמים גם האמת מוכרחה להיות לקויה. אין זה מקומו של המנהיג הרוחני. הוא אינו צריך להיות המנהיג הפוליטי. אבל הוא צריך להיות המצפון של האומה, שהמנהיגים הפוליטיים יתחשבו במצפון הזה בכל דבר שהם עושים וחושבים לעשות. אם המצפון היהודי המסורתי של החיים ושל עתיד האומה יתרכז באיש הזה והוא יסמל אותו, יהיו המנהיגים החילוניים מוכרחים לשאול אותו, מה אומרים האורים והתומים האלה, מה אומר המצפון הדתי-הרוחני שלנו.

אבל כדי שהרב הראשי יתפוס את המקום הזה שתארתיו כאן הוא צריך יהיה להבין את שפתם של כל חלקי האומה. אני מתכוון לשפת הנפש של העם, שפת ההשקפות, הדעות המהלכות בעולם הגדול. גם כדי לבטל אותן, נחוץ לדעת אותן. ידועה הדרישה “ודע מה שתשיב לאפיקורס” – בכדי להשיב לו, צריך לדעת מה הוא אומר וצריך להיות מזוין במכשירים הדרושים.

ובשביל כך אם הרב הראשי יהיה המנהיג הרוחני שלנו, בתחילה בארצנו ואחר-כך ממילא בכל העולם היהודי הגדול, שלשה דברים עיקריים צריכים להיות באיש הזה. הדבר הראשון: תורה. הוא צריך להיות תלמיד חכם ממדרגה גדולה. אם היום יעמידו לפנינו מועמדים אחדים, מעולם לא הייתי בוחר באותו המועמד שהוא מזוין בכל המכשירים האחרים וגם גדול בתורה, אבל פחות גדול מן השני, באשר הסמכות שלו לא תהיה אז מלאה, אם לא יגידו שזהו התלמיד חכם הגדול ביותר במחננו אנו. אין זאת אומרת שלא יוכלו גם אז להיות גדולים ממנו, אבל במחננו אנו הוא צריך להיות הגדול. דבר שני: שהיחס שלו אל קדשי ישראל, אל המסורת של ישראל יהיה נובע לא רק מן הראש, כי אם בעיקר מן הלב, שהוא כולו יהיה חדור באותה ההרגשה, שכל אורח החיים המסורתי שלנו וכל המצוות הממלאות את חיינו הם באמת קודש, מרכז של חיינו אנו. אם אין בו הרגשה פנימית עמוקה זו, אם זהו אצלו רק דבר שבחיצוניות שהוא ממלא למען תפקידו, הרי האיש הזה פסול בעיני. והדבר השלישי: אין זה צריך להיות איש, שבשעה שהוא יוצא מד' האמות שלו הוא בטל ואינו תופס את כל העולם הגדול, לא רק את היהודי, כי אם גם את העולם הלא-יהודי, על כל לקוייו וחסרונותיו. אם יש בו דברים שהם לטובתנו, אנחנו קולטים אותם, ואם יש בהם דברים לרעתנו, אנחנו צריכים להלחם בהם בכלי הזין שנלחמים בהם האחרים. נגד תותח אי אפשר לנצח בחרב פשוטה. לעומת התותח המכוון נגדנו עלינו גם להיות מזוינים בתותח שלנו.

אני יודע מאות צעירים, הבאים הנה חדורים בהשקפות דתיות וחרדיות – בפרט מעולי גרמניה שהגיעו ארצה בזמן האחרון – והם הולכים כאן ותועים. (מעטים מאד צעירים כאלה ברוסיה, גם בפולין הוקטן מספרם). והנה פה הצעירים האלה הולכים ומתרחקים מאתנו. לא מצאנו את המוסד, את המרכז, שיוכל לחזק את ידם. לא הבינו כאן את שפתם, והם לא הבינו שפת אחרים. במשך השנה האחרונה נשמעו מכל הצדדים תהלות ותשבחות למנוח הרב קוק זצ“ל. אבל לא שכחתי מה היה, לא שכחתי איזה יסורים סבל מימין ומשמאל, איך נעלב ע”י חלק ידוע של חרדים מפני טעמים פוליטיים ואיך הותקף על-ידי חלק גדול של הנוער, שהיה כרוך אחרי נשמתו הגדולה. לא שכחנו זאת. נחוץ להגיד את האמת ונחוץ לקום ולהציל את המצב. וזה אפשרי רק אם אנחנו כולנו כאיש אחד נתאחד אחרי הבחירות מסביב לרב שיבחר.

לכן יש לחפש, עד כמה שאפשר בדורנו אנו, באותה המהירות שבה נערכות בחירות אלה, את האיש שיוכל לקשר את העבר הגדול, הקדוש והטהור שלנו עם עולם חדש ההולך ומתהווה ושאנחנו מוכרחים לקלוט אותו, לקלוט וליהד.

אני מביא את דעתי לפניכם לא בשמי, כי אם בשם אותם רבבות הצעירים והצעירות – ואף בשם אלה שאינם צעירים – שעומדים ומחכים לתשובה, מהו האילן הגדול שעליו ניתלה כדי לצאת מתוך הסכנה הזאת. ואני מקוה, שאתם הבוחרים, בכל רגש האחריות שלכם, תשכחו לרגע שאתם נמצאים היום באותה ירושלים המושפלת ותעמדו ברגע הבחירות בירושלים המשוחררת, בירושלים כלילת יופי, ירושלים של העתיד, מלאת התקוות לשחרור האומה ורוחה ותצביעו לפי צו מצפונכם ואחרי הבחירות נשמח כולנו ברבנו הגדול שיבחר.

באסיפת הבחירה למועצת הרבנות, י“ז כסלו תרצ”ו


  1. הועדה המלכותית בנשיאותו של הלורד פיל.  ↩

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
יצירה בהפתעה
רקע

ל"ג בעמר

מאת יוסף זליגר (מאמרים ומסות)

החג הבא עלינו לטובה הנהו הצעיר בכל חגי ישראל; ובכל זה או בעבור זה אין טיבו ברור לכל כטיב יתר החגים. כבחג חֻנכה חלוקים בני המהלך החדש עם בני הדור הישן במהות החג ומה ראו על ככה הראשונים, אשר הנהיגוהו. ואך בעוד אשר בחג חֻנכה הרואים בו חג גבורים, טועים החדשים והישנים הרואים בנס חֻנכה נצחון האור על החשך ונצחון מוסר ישראל על טֻמאת יון, מבינים אותו לאשורו, נטו בחג ל“ג בעֹמר שני המחנות הצדה. כל החגים הגדולים וחֻנכה בכלל נקבעו בתכנית ובשים שכל בעת המאֹרע ולכן נמסרו לנו בפרושיהם כהויתם. לא כן ל”ג בעֹמר, אשר שרשיו בימי ר' עקיבא ותלמידיו ותחלתו במאות הראשונות לאלפנו. הספר הראשון, אשר נזכר בו לעשות יו“ט בל”ג בעמר הוא מהכי“ל וכן העתיק בשמו הרמ”א (א“ח ס' תצ”ג ס"ב) “ומרבין בו קצת שמחה”. החג הזה נעשה מעצמו בהמון העם ולכן איננו מבֹאר ומואר. העם עושה את מעשיו לא במועצות ובמחשבה תחלה כי אם ברגש ובחוש.

בזה סובלת רק הבקֹרת היבשה העוסקת בסמנים החיצונים של המאֹרעות בזמנים ובמקומות; ואך הרגש החם הנובע מהגדולות, אשר נעשו בישראל, איננו זקוק לפרטים ודקדוקים, ובעקר הדבר דומה הוא חג ל“ג בעמר לכל חגי השנה. כי אחרי אשר נהגנו מימים קדמונים להתאבל בימים שבין פסח לעצרת, הרגישה נשמת העם את הצֹרך לסַים את האבל בחג על פי הכלל, אשר עליו בנויה כל השקפתנו, שאחרי כל צרה, כל והיה אינו אלא שמחה”. לפי הגמרא (יבמות ס"ב; ) מתו תלמידי ר' עקיבא מפסח ועד עצרת. לדעת הנוהגים להתאבל בכל ימי הספירה יש סיום של חג, שבסוף ימי האבל שבועות. אבל יש סברה במדרש, כי מתו רק עד פרוס העצרת, ולפי זה חדלה המגפה בל"ג בעֹמר והוא סוף ימי האבל, ואך להפסיק אבל בלא סיום של נחמה, איננו לפי רוח ישראל. אחרי תענית אסתר צריך לבא פורים ואחרי תשעה באב שבת נחמו; ולכן נהגו בדורות האחרונים לחֹג את היום, אשר בו חדלו תלמידי ר' עקיבא למות.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.