מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בין זהב נוצץ לאש צורבת

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

אני מדבר עכשיו לא כבא-כח מפלגה, כי אם בשם מפלגה אחת הנקראת “מפלגת אוסישקין”. רוצה אני להתחיל בויכוח על אותו הענין שבן-גוריון קרא אותו אתמול בשם “ויכוח סרק”. יש ענינים מעשיים וריאליים שמתווכחים עליהם למעשה ואין זה אלא ויכוח סרק, ויש שמתווכחים על דברים מופשטים כביכול והחיים מוכיחים שאין זה ויכוח סרק כלל, אלא ענין ריאלי ביותר. הדיון באותו ענין שאני רוצה עתה לדבר עליו, רק לשמו כדאי היה לכנס את הועד הפועל. כל השאלות האחרות, ואפילו השאלה היקרה לי ביותר, העליה החדשה על הקרקע, אין להשוותן עם הרצינות ההיסטורית של השאלה שאני רוצה לדבר עליה עכשיו: השאלה של חלוקת הארץ.

אין אני חסיד של האנגלים על כל מנהגיהם. אבל מנהג אחד יש להם, שאני חושב אותו לרציונלי מאד, ואני אנקוט בו. בכל הויכוחים הרציניים נוהגים האנגלים להעמיד בראש דבריהם ריזולוציה ואחר כך הם באים להגן על הריזולוציה הזאת, למען ידעו השומעים מה רוצה הנואם ולא יהא זה נאום מזהיר בלבד. אני מביא, איפוא, לפניכם הצעה שהועדה הפוליטית תדון בה אחרי הויכוחים, ומשם היא תבוא שוב בפני הפלינום, שיצטרך להביע את דעתו אם לחיוב או לשלילה. אני מציע את הריזולוציה הבאה:

“הועד הפועל של ההסתדרות הציונית מודיע בפני העם היהודי, הממשלה האנגלית וידידי העם היהודי בכל העולם, שההסתדרות הציונית תתנגד לכל הצעה של חלוקת הארץ ההיסטורית שלנו באיזה צורה שהיא, הן לחלוקתה לקנטונים והן לחלוקתה לשתי מדינות”.

אגן על הריזולוציה שלי משתי בחינות: א) מדוע דעתי היא, שאנחנו צריכים להתנגד לחלוקת הארץ; ב) מדוע אנחנו צריכים לקבל עכשיו החלטה, עוד לפני שידועים לנו כל הפרטים.

אתחיל בסעיף השני. אנשי המעשה בתוכנו יבואו בודאי ויגידו: כיצד אפשר לדון על הצעה שלא ראינו אותה? איך אפשר להגיד דבר על “מדינה עברית” אם אין אנו יודעים אם תהיה ירושלים בשטח זה או לא תהיה, אם תהיה חיפה בתחומי המדינה או לא תהיה, אם תהיה זו מדינה בשלמותה או לא. נחכה ונראה, וכשנבוא אז לקבל ריזולוציות נוכל להגיד בפירוש, אם אנחנו מסכימים להצעה זו או אחרת ואם לא, או שאנחנו מסכימים לה בשינויים. זה כל-כך רציונלי, לכאורה, זה כל כך מובן, שכל איש החושב את עצמו למעשי – והרי כל אחד מאתנו חושב את עצמו למעשי – צריך לתמוך בדעה זו. אולם יש גם חברים בתוכנו שהם יודעים כבר מה הם רוצים, אבל ברצונם להשתיק זאת היום למען נעמוד לאחר זמן-מה בפני “עובדה קיימת”. יש חברים כאלה – ואני אומר זאת בגלוי – הן פה והן בלונדון, ואני לעולם לא אסכים, שבשעה שתקוות הדורות של עם ישראל מונחת על כף המאזנים לא נהיה כנים איש לרעהו ולא נגיד בגלוי: מה אנחנו רוצים, ולמה אנחנו מתנגדים. היה זמן שהאוגנדיסטים לא היו כנים: רצו במדינה באוגנדה וסיימו את הקונגרס בפסוק “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. עם ישראל הרגיש את השקר הפנימי הזה והפך את הקערה על פיה, וכל ההחלטות של הקונגרס הששי נתבדו. הכנים שבמחנה האוגנדיסטים פרשו מההסתדרות הציונית ויסדו את ההסתדרות הטריטוריאליסטית. לא נחזור ונעשה שקר כזה ביננו. עלינו להיות כנים בהשקפותינו. הרשות בידי כל איש וכל יהודי להבין את בעיותינו הלאומיות כפי שהוא מבין אותן. יכול להיות יהודי גם אנטי-ציוני, גם מתבולל קיצוני. אבל דבר אחד אני דורש: כנים תהיו ואל תעשו שקר בנפשכם ולא תשקרו לאחרים.

הפרובלימה של חלוקת הארץ לא חדשה היא לנו. עוד בהיות הועדה המלכותית פה בארץ דברו על זה חצי-רשמית, וגם אז לא באה אותה ההגבה, שלפי דעתי רשאים היינו לצפות לה. אם שומעים דבר, שאי-אפשר לחשוב עליו אף רגע, הרי ההגבה הראשונה צריכה להיות: לא! אולם אם ההגבה היא שצריך לעיין ולחשוב, הרי יש בזה כבר משום פשרה. אחר-כך עבר הענין מירושלים ללונדון, ומכל הידיעות שקבלתי אותן ממקור נאמן, מההנהלה הציונית בירושלים, ממה שנתפרסם בעתונות ומן השיחות הפרטיות עם האנשים שבאו מלונדון, – מכל זה אני למד, שהפרובלימה של חלוקת הארץ מעסיקה את הועדה המלכותית באופן הרציני ביותר, יותר מכל ההצעות האחרות. וצריך אדם להיות נאיבי מאד ולחשוב, שהממשלה איננה יודעת זאת ושדעת הקהל האנגלית, היהודית, הציונית, אינן יודעות מזה. בין הציונים בלונדון יש מימינים ויש משמאילים ויש שפוסחים על שתי הסעיפים. ובגליציה, כמדומני, סודרה כבר חגיגה לכבוד המדינה העברית.

ישנה השקפה – אינני יודע עד כמה היא נכונה – שהועדה המלכותית חושבת ברצינות הגדולה ביותר על החלוקה הזאת, אבל בטרם תחליט על כך היא רוצה לדעת את ההגבה של העולם הערבי ושל העולם היהודי.

להגבה שלנו יש שתי צורות: הגבה ברורה – לא, והגבה שניה – שתיקה. ההגבה הברורה מובנת לכל, והיא שההסתדרות הציונית, והועד הפועל הציוני המייצג אותה עד לקונגרס, אומרים “לא”. שתיקה – פירושה – שהועד הפועל מתחשב בהצעה הזאת ברצינות, אלא שהוא מחכה לפרטים. הגבה שלישית איננה אפשרית. והפקחים בועדה המלכותית ובמשרד המושבות מבינים ב“ראש הגוי” שלהם דבר פשוט זה: אם אומרים לעם היהודי, כך וכך יש בדעתנו לעשות, והוא שותק, סימן שאין הדבר נורא כל כך. שהרי לגבי ענינים אחרים הם רואים את ההגבה מיד אחרי ההצעה. איזה מרץ הראתה ההנהלה הציונית – ואני אומר זאת לשבחה הגדול – כדי להלחם בהפסקת העליה, והיא הצליחה בזה. איזה מרץ השקיעה – ושוב אני אומר זאת לשבחה – במלחמה נגד הגבלת השדיול; לא הצליחה בזה, אבל הראתה ממש בפעולתה כוח רב. כמה מאמצים הקדישה כל ההסתדרות הציונית למלחמה נגד המועצה המחוקקת – והצליחה. כמה מרץ השקענו, אולי בקנה-מדה יותר קטן, במלחמה נגד ההגבלות בקניות קרקע; החוק איננו על הניר, אבל הוא ישנו בחיים. היוצא מזה: כשבאה הצעה שאין להעלותה על הדעת כלל באה מיד ההגבה הנכונה, ללא ביאורים ובירורים נוספים.

והנה לפנינו ענין גורלי – ופתאום שתיקה, שתיקה של המוסד העליון המתכנס בירושלים והמטפל בכל בעיות השעה. אל תחשבו, שהגויים אינם יודעים זאת. גם היהודים יודעים. ומשום כך אני אומר: אם יש איזו תקווה להלחם נגד הגזירה של חלוקת הארץ, הרי יש לעשות זאת לפני פסק-הדין של הועדה הממלכתית. אין אני יודע, אם נצליח במלחמתנו. אבל מה שאני יודע הוא, שעם ישראל וההסתדרות הציונית והועד הפועל המסמל אותה כיום צריכים מיד להגיד את אשר בלבם. ועל כן לא תהיה כפרה להשתמטות מהחלטה ברורה וגמורה על העמדה שלנו.

ועוד דבר: למעלה מכם עומדת עוד אינסטנציה אחת – הקונגרס. ועלי לדעת לפני הקונגרס, מה הכיוון שתחליטו עליו כיום, כדי שנוכל לנהל את הבחירות לקונגרס, לא בסיסמא הנוגעת לכל הענינים החשובים האחרים, אלא בסיסמא הברורה: בעד הגזירה של חלוקת הארץ או נגדה. ואז יבוא הקונגרס בשלמותו ויחווה את דעתו בענין זה, ולא יבחרו צירים מקריים ממפלגה זו או אחרת, בלי כל עמדה מכוונת מראש לגבי הענינים החיוניים ביותר שלנו, והם יבואו ויחליטו על גורל העתיד של עם ישראל.

אם לא נצא מכאן מאוחדים בשאלה זו, הרי תפקידם הראשון של אלה החושבים את הגזירה הזאת לליקוידציה של תקוות האומה – וגם אני ביניהם – יהיה לצאת אל הגולה במשך שלושת החדשים הקרובים ולנהל תעמולה קיצונית ביותר במלחמת הבחירות לקונגרס. ואני תקוה, שמה שלא יבינו פה יבין הבוחר הציוני.

*

ועכשיו לעצם הענין. מדוע אני מתנגד לחלוקת הארץ באיזו צורה שהיא?

לא אדבר על הקנטונים. כולם מתנגדים לענין הקנטונים. על זה דיבר כבר בן-גוריון בועידת “המזרחי” באופן חריף ביותר, על זה דיבר שרתוק בלונדון ודיברו אחרים. ועל ההתנגדות לקנטונים אין לי מה להוסיף. אבל אגיד לכם דבר, שיראה בעיניכם כפרדוכס: אם תהיינה שתי הצעות – שתי ממלכות או ממלכה אחת עם קנטונים – הרי אני בוחר בהצעה השניה.

עם ישראל חלם במשך אלפים שנה, התפלל והאמין לא על מדינה יהודית כי אם לקבוץ גלויות שפירושו קבוץ גלויות שלם בארצו ההיסטורית. לא אכנס לפרובלימה הגדולה של מלכות בית דוד שאני חסיד לה, אבל בשבילי כל חלקי הארץ קדושים וירושלים היא קודש הקדשים. כשיהודי היה מצייר לו, בדורות של רדיפות וסבל, את עתיד האומה, הוא חשב על האומה בשלמותה בארץ בשלמותה. זה ורק זה נתן לו את הכוח לסבול במשך אלפים שנה. יודע אני שבמשך אלפים השנה לא הגענו לכל הישג מדיני, אבל האומה הישראלית האמינה, ובכל תולדותינו לא תמצאו אף הכרזה אחת, אף תעודה אחת, שבה אנו מוותרים על חלק של הארץ, על תקוותנו השלמה. אם באו הריפורמים ומחקו את ציון וירושלים מן התפילות שלהם, הם אבדו וזכרם נמחה כמעט מחיי העם היהודי.

זו היתה אבן היסוד של האומה. אני יודע, שהיום האנגלים חזקים ממנו ויכולים לעשות בנו מה שהם רוצים. הם יוכלו לא רק לתת לנו רק חלק של הארץ, אלא יוכלו להושיב את כל הישוב על אניות ולהוציא אותו מכאן. לא הרי הדבר כשהוא נעשה בהסכמתנו כהרי שיעשה נגד הסכמתנו. הדבר יבוא בלי הסכמתנו – גזרה היא. הרי דברים רבים נעשו בתולדות האומה בלי הסכמתה. גם ה“אוטו-דה-פה”, גם הפוגרומים ברוסיה, נעשו בלי הסכמתנו וגם פוגרומים בארצות שונות נעשים בלי הסכמתנו – אבל אין אנחנו נותנים יד לזה. מה כוחה של הסכמתנו? לעם ישראל אין תותחים, אין צי. גם הנמל של תל-אביב עוד לא נגמר בניניו. אין לנו כוח פיזי מספיק כדי הגנה על עצמנו כשפראי ישמעאל תוקפים אותנו. אבל יש לנו כוח אחד: האמת שלנו. כשהכריז הסנהדריון היהודי בפאריס בימי נפוליון, שפאריס היא ירושלים שלנו, היתה הכרזת-שקר זו מקור להתבוללות הקיצונית ולטמיעה שאכלה בנו. אנחנו צריכים ללכת בדרך האמת. עלינו להגיד לאנגלים, לחבר הלאומים, ובראש וראשונה לעם הערבי, שאנחנו לא נוותר, לא היום ולא מחר, לא נוותר לעולם, על שעל אחד מאדמתנו ההיסטורית.

ואם תגידו: ומה יהיה אם הערבים יסכימו לחלק את הארץ לשתי מדינות והאנגלים יכריחו אותנו לכך? אני מסופק מאד אם יכריחו. אולם אם החלוקה תבוא בהסכמתנו ואתם תגידו בפירוש: כן, אנחנו מסתפקים בחלק זה – הרי אחת משתי אלה, או שאתם משקרים לאומה הישראלית או שאתם משקרים לעולם הערבי – ואילו מנוחה ושקט לא תמצאו על ידי שקרים כאלה. אחד מהמתונים ביותר שבינינו, ד"ר רופין, אמר: “על כל הענין של חלוקה אפשר לדבר רק אם תהיה הסכמה גמורה מצד הערבים”. הוא הבין, שאם אתם מחפשים שקט ומנוחה לעבודתנו, הרי קודם כל נחוץ שזה שנלחם בכם במשך עשרים שנה יסכים לחלוקה כזאת לנצח. ואם לאו? – במה נשתנתה ההכרזה על החלוקה מהצהרת בלפור שגם בה אין העם הערבי רוצה להכיר?

זאת היא העמדה הפרינציפיונית שלי. אם מביאים לפני הצעה כזאת, אין אני נכנס בבירורים ובפרטים. אני אומר: אי-אפשר. עצמות אבותינו לא ימצאו מנוחה בקברם אם נבגוד באידיאל השלם שלנו.

אבל הלא כאן יושבים גם אנשים מעשיים, ומה היא בשבילם כל הרומנטיקה שלי וכל האמת ההיסטורית וכל שאר הדברים? אדבר מעט בשפתם ואפתח את הענין מבחינה מעשית.

מדינה יהודית? אין מדינה יהודית ואין מדינה ערבית ואין מדינה פולנית, יש מדינה ששייכת לרוב התושבים. אם תסדרו מדינה עברית בתל-אביב, תהיה לכם מדינה יהודית. אם תכריזו היום מדינה יהודית בשכם, זה יהיה אבסורד, באשר יש שם ערבים במאה אחוז. כאשר תסדרו אותה המדינה שעליה מדברים, בודאי ובודאי תרצו שתקיף מכסימום של טריטוריות. בשטח זה יהיה כיום או רוב ערבי או בערך 40% – 50% של ערבים. האוכלוסין שלנו – אם להוציא את ירושלים וחיפה – יהיו רבע מיליון או לכל היותר שלוש מאות אלף יהודים, ואילו כל המדינה המדומה הזאת מונה, כפי שראיתי במפות שונות, יותר משלוש מאות אלף ערבים. ובכן המדינה העברית תהיה אולי בעלת רוב ערבי ואולי “פיפטי-פיפטי”, חציה יהודית וחציה ערבית. אני יכול לתאר לעצמי את “העונג” של מדינה כזאת, ובודאי תבינו זאת בעצמכם.

תגידו שכך המצב כיום. אינני יודע מה יהיה בעתיד, אך אותם הערבים העורכים פרעות ביהודים כיום, מפני שהם רוצים בהפסקת העליה, יסדרו פרעות גם במדינה היהודית – ואפילו יהיו לנו גאפירים וצבא, במדים כחולים או חומים, של צעירי יהודה. שקט לא יהיה, ואם בכלל תהיה עליה, הרי לפני שתבוא עליה מפולין תהיה עליה מהמדינה הערבית למדינה היהודית. באשר זה יותר קרוב, ופרנסה תמצא תמיד במדינה בשביל הערבים. ואז נצטרך להראות לעולם כולו, כיצד אנחנו מנהלים מדינה באופן הומניטרי – ראשית דבר “לגר הגר בקרבך”, לערבי האביון שיבוא אלינו, ובפרט ששכר עבודתו יהיה זול יותר. במלים אחרות: אותו הסבך הנורא שנוצר עכשיו בקנה-מדה גדול בכל הארץ, יהיה גם במדינת היהודים במדה קטנה יותר. אמנם היום האדמיניסטרציה האנגלית היא נגדנו, אבל אז נשאר פנים אל פנים עם הערבים בלי האנגלים. הרי זוהי מטרתם: הם ישמרו על הנמל הדרוש להם ועל עיר הבירה, ולא ידאגו כל עיקר אם אנחנו והערבים גם יחד נטיח את ראשנו בכותל. ובכן מה יהיה אז? נשאר במדינה שלנו עם שלוש מאות אלף ערבים, ואנחנו נצטרך לעמוד במלחמה מתמדת אתם, כשמאחוריהם תהיה מדינה ערבית אחת ומדינות ערביות לרוב. אמר אתמול בן-גוריון, שנביא עשרות אלפים צעירים יהודים מחו"ל. אני מסכים לכך, אבל השאלה היא: אם תהיה יכולת לעשות זאת, אם יתנו לנו לעשות זאת. זהו משחק מסוכן בעולם המעשי. הפרלמנט הראשון שלנו יהיה בודאי בתל-אביב או בנתניה. הם ישמחו על כך. אבל מעבר מזה תהיה עיר בירה אחרת, ערבית. וכיצד יוכל הפרלמנט שלנו להחליט על עליה בלתי מוגבלת או על איסור עליה לערבים? אין אני מקנא בפרלמנט כזה.

בעניני אסטרטגיה: בן-גוריון דבר אתמול על אסטרטגיה. כל היהודים הלא הם אסטרטגים. אנסה גם אני את כוחי בזה. אמנם מעולם לא היה בידי רובה, אבל אני מבין דבר פשוט זה: אם יש מדינה אחת קטנה בשפלה, ממולה מדינה על ההרים, הרי האסטרטגיה אומרת שהרבה יותר קל לירות מלמעלה למטה מאשר מלמטה למעלה. ובכלי התותח של הזמן הזה אפשר יהיה במשך חצי יום להחריב את כל המדינה שלנו. ורצון כזה יהיה, אם לא נבטיח לעצמנו שלום עם כל העולם הערבי שמסביבנו. זה מובן, אולם יש אצלנו פוליטיקאים המרחיקים ראות. פוליטיקאי אחד כזה כבר אמר כך: אנחנו נתרכז במדינה הקטנה שלנו, נעשה בה חיל, יהיה לנו שם מיליון או מיליון וחצי יהודים. ואז נעלה על ירושלים ונכבוש אותה, נעלה על חיפה ונכבוש אותה, נעבור את הירדן ונכבוש את כל המדינה מעבר לנהר. אני לא אוכל להרחיק ראות כאותו פוליטיקאי. אבל חוששני, שאם אין כיום דריסת רגל ליהודים על אדמת עבר הירדן, באשר פקיד אנגלי אחד אינו רוצה, או שיך אחד אינו רוצה, הרי עד אשר נהיה למיליון וחצי יהודים הרגש המדיני והלאומי של הערבי יתפתח עוד יותר. אצלנו יש כוח הקליטה ואצלם יש כח הלידה, ואני חושב שהכוח האחרון עדיף. ואם יהיו עשרות מיליונים ערבים מסביב למדינה שלנו, גם כשתכיל זו כמה מיליונים יהודים, הייתי רוצה לראות את הגנרל היהודי והפוליטיקאי היהודי, שיוכלו לכבוש את ירושלים ואת עבר-הירדן ואת כל המדינות שמסביב. אלו הן אשליות מסוכנות. אם אתם מאמינים בנסים מן השמים, הרי אין בכלל מה לדבר. ואם כזאת היא הפוליטיקה הריאלית – כמה עלובה היא פוליטיקה זו!

אשר לכוח הקליטה של המדינה היהודית, אזכיר את הטענה העיקרית שהאנטי-ציונים היו טוענים נגד ארץ-ישראל: מה תעשו בארץ קטנה כזאת? בטענה זו באו עוד בזמן שחשבו שארץ-ישראל תכלול גם את החורן, גבולה הצפוני עלה עד הליטניס וגבולה הדרומי ירד עד נחל מצרים וגבולה המזרחי השתרע עד המדבר – גם אז חשבו, שזוהי מדינה קטנה ואמרו: מה אפשר לעשות בארץ קטנה זו, כיצד תפתרו במדינה קטנה זו את השאלות של עם ישראל? תהלה לאל, באו הימים המאושרים של שלטון אנגליה ונעשתה החלוקה הראשונה בצפון ובדרום, בצפון עד אל-נקורה, ובדרום עד הגבול הידוע לכם. עברו כמה שנים תחת שלטון של נציב יהודי. למה לכם מלך ישראל – הרי יש לכם נציב יהודי! והנה בימיו קרע מארץ-ישראל את עבר-הירדן, ועכשיו תבוא החלוקה החדשה, באיזו צורה שלא תהיה, ישאירו לנו כמימרא הרוסית “קרנים וכרעים”. ואנטי-ציוני זה ישאל אתכם: האם ב“שיריים” אלה, ממה שאכלו המצרים, האנגלים והערבים, תפתרו את שאלת היהודים? לשם תביאו את המיליונים של עמנו המחכים לגאולה? ועל זה תענו: אנחנו בכוח הטכניקה ובמיליונים ובמסירות של הנוער נכניס מיליונים יהודים ואחר כך נלך ונכבוש! אילו הייתי אותו אנטי-ציוני, הייתי חושב אתכם לא לבעלי דמיון כי אם פשוט לבעלי-כזב.

במה יחיה הגיטו הקטן הזה? אני יודע אמנם, שגם מונאקו היא מדינה. נסדר פה רוליטקה – ונוכל להרויח הרבה. ימצאו ודאי יהודים בתל-אביב שירצו לפתח את העסק הזה. אבל אתם היושבים אתנו כאן חושבים שבנין ארץ-ישראל הוא לא רק הכנסת יהודים לארץ אלא שינוי חייהם מיסודם, כמו שאנחנו חובבי-ציון הותיקים חלמנו להושיב אותם על הקרקע ממש, מה תעשו בקומץ הקטן הזה?

האומה תתלהב. הזכרתי, שבגליציה כבר חוגגים. אני מתאר לעצמי, שאם הדבר יצא אל הפועל ונחוץ יהיה להגיש לעם ישראל את הטיפה המרה הזאת בצורה משמחת, אפשר הכל לעשות. תהיינה חגיגות. כולכם זוכרים בודאי את החגיגות בזמן שקבלנו את הצהרת בלפור. אני הגבר סדרתי באודיסה חגיגה של מאתים אלף יהודים. ובכן אפשר יהיה גם הפעם לסדר חגיגות. אבל כאשר החגיגות תעבורנה ויעברו לסדר היום של המדינה היהודית אני לא אשתתף בזה – יהיה הרבה יותר גרוע מאשר היום כשאנחנו נזכרים בחגיגות של הצהרת בלפור. היו בטוחים, שהאנגלים יוכלו להפוך את המדינה העברית לקריקטורה הרבה יותר גרועה משהפכו את הצהרת בלפור. – הם מדינאים יותר טובים, אם המלה “מדינאי” מסמלת כשרון של שקר וצביעות. אבל אז כבר יהיה מאוחר.

ועוד דבר: נכס גדול יש לנו וההסתדרות הציונית שמו. עם כל ליקוייה ועם כל חסרונותיה ועם כל הצדדים השליליים שנצטברו בה במשך שנים, הריהי הנכס היהודי, המאחד את אותו החלק של העם היהודי החולם על תחית האומה והארץ. אולם יש שאלות שעלולות להרוס את המעט שישנו. גרינבוים אמר לי בישיבת ההנהלה הציונית: אל תעשה טרגדיה משאלה זו, אין זאת אוגנדה. עניתי לו: יודע אני, שהשרון איננו אוגנדה, אני יודע גיאוגרפיה כמוך. אבל עם זה אני יודע, שהרבה יותר קשה להבדיל בין קודש לקודש מאשר בין קודש לחול. כי ההבדל בין קודש לחול ברור לכל, ואילו כדי להבדיל בין קודש לקודש דרושה עין פקוחה ולב מרגיש. ומשום כך הסכנה של היום היא עוד יותר גדולה מסכנת אוגנדה. אינני יודע, אם אהיה בחיים בשעה שהצעה זו תוגשם. אבל עד יומי האחרון לא אפסיק מלהזהיר את האומה כולה, את העולם הציוני, את חברי הותיקים והצעירים גם יחד, שלא יכשלו, חלילה, בענין ביש זה.

משחר ימינו נשמרה לנו אגדה מופלאה, שנכתבה אולי כסמל לעתיד, להורות לאומה את דרכה בכל הדורות הבאים. האגדה הזאת מספרת על המחוקק של האומה הישראלית, משה רבנו, כי בהיותו ילד הביאו לפניו בבית פרעה כף אחת של זהב וכף אחת של אש; והילד משה, הוא נעשה אחרי-כן לגאון האומה ותפארתה, בחר באש הצורבת והשורפת ולא בזהב הקונה את הכל. בדרך זו הלכה האומה שלנו בכל ימיה ובכל דורותיה. עכשיו פרעה השני יביא לפנינו עוד הפעם: כף אחת של זהב, מזהיר ומתנוצץ, מדינה, תפוחי-זהב, עליה, מדים, ביאות-כח בחבר הלאומים במקומה של חבש, ועוד דברים יפים ומזהירים כאלה; ומהצד השני תהיה כף של אש, של מלחמות וקרבנות, של הגבלות וגזרות וצרות, של התאבקות על שאיפתנו ותקוותנו היחידה. עם ישראל! בחור תבחר בכף של אש ולא בכף של זהב!

דברים בישיבת הועד הפועל

21 באפריל 1937

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
יצירה בהפתעה
רקע

תָּגִים לְשִׁירַת שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

מאמר ראשון

מתוך “הפועל הצעיר”, 29.8.1967


דיואן שמואל הנגיד (בן תהלים). מתוקן על פי כתבי-יד ודפוסים שונים, עִם מבוא, פירוש, מקורות, שינויי נוסח, רשימות, מפתחות, מילון וביבליוגרפיה, על ידי ד"ר דב ירדן.

היברו יוניון קולג' פּרס, ירושלים תשכ"ו. (דפוס סיון). 530 עמודים.

איש אגדי

“אתה סופר ואני לוחם, אבל הנה בר-אנוש שיכול גם לכתוב וגם ללחום, ובשניהם כאחד ידיו תושיה”.

– לונגפלו: “חיזור האהבים של מאילס סטאנדיש”

אנשים ישנם שהם אגדיים מעצם-לישתם, וכן הם בעיניהם. לעולם הליכתם מתוך בטחון כי חסד-אל חופף עליהם; חתחתים ומצוקות רק מצעידים אותם אל ייעודם. כן יוסף בעל-החלומות, אשר דרך בור, ועבדות והיאָבקות עם אשה מאַהבת קשה מחיה רעה, ובית-אסורים, הוא מגיע להתייצב, שלוו ובלי מורך, לפני מלך: פותר ומייעץ ומבצע, והוֹוה גביר למצריים ולאֶחיו. כן דויד, מכּה דוב וארי וגיבור-פלישתים, נרדף ואומר זמירות, ומייסד בית-מלכות לדורות-עולם.

וכן שמואל בן יוסף הלוי אבּן-נגדילה (נגרילה), יליד קורדובה (993), חניך בית-מדרשו של רבי משה בן חנוך, עבר למאלאגה, וכשנתמנה ויזיר (מזכיר-המדינה) העתיק לעיר-הכליפוּת, גראנאדה (1027). בפועל שימש מעין מישנה-למלך לכליף-גראנאדה, חאבוס, אף מצביא לצבאות-הכליף ולוחם מלחמותיו. וליהודים היה נגיד, ולמגן בתוך עם עוֹין.

כמו יוסף מקדם, רתוּם-חלום היה. ומה חלומו? כי שרי-מעלה, מיכאל וגבריאל, הופקדו מצילים לו בכל קרב אשר יֶאתייהוּ. על כן, במלחמותיו בעד הכליף נגד אויבי-פנים ואויבי-חוץ, לא חת מפני שום סכנה. כמה פעמים ראה מוות פנים אל פנים, ונושע. אזי, כמו דויד, שר תהילות לאלוהי-ישעוֹ.

על אותו חזון-החלום שחזה בימי-נעוריו, מסוּפּר בשיר הראשון בשער הראשון שבמהדורת ה“דיואן” (אוסף-השירים) הזאת.

יוֹם צַר וּמָצוֹק אֲנִי זוֹכֵר בְּשׂוֹרָתְךָ –

טוֹב אַתְּ וְצֶדֶק בְּמוֹ פִּיךָ וּבִלְבָבָךְ!

אֶזְכֹּר בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר הִיא לִי לְנֹחַם בְּבוֹא

צָרָה, וְאוֹחִיל לְיִשְׁעֶךָ וְשִׂגּוּבָךְ:

תִּשְׁלַח לְעַבְדָּךְ, וְהוּא שׁוֹכֵב בְּעַרְשׂוֹ וְהוּא

נַעַר, שְׂרָפִים לְבַשְּׂרֵנִי בְּרֹב טוּבָךְ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.