לוגו
דברים ברורים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

תסלחו לי אם עוד הפעם אגזול מזמנכם. אין זה עונג רב לדבר בין חברים, שלחלק חשוב מהם ישנה כבר דעה קבועה בענין שאני מתנגד לו. אבל את חובתי אני מוכרח למלא עד הסוף. אתחיל מן המסורת בדבר משה. אתה צודק, רמז: משה התינוק רצה אמנם לקחת את הזהב, אלא שהקב"ה אשר הכין את משה למלא תפקיד של גואל, שלח את המלאך והניע אותו לקחת את האש ולא את הזהב.

שמעתי בעיון רב את כל הנואמים ובפרט את אלה אשר התנגדו להשקפתי, והנני נאלץ לחזור ולהגיד, שאין אני זז מן ההשקפה שלי. שמעתי בעיון את דברי מר ליכטהיים שבלי ספק עשה רושם בנאומו. זה היה נאום רב התוכן. נאה בחיצוניותו. הוא נאמר בשפה ברורה – אם כי לא בעברית – וכל הנאום היה ספוג הגיון. וכאשר סיים את דבריו אמרתי לעצמי: חסרונו העיקרי של הנאום שלו הוא ההגיון. בהגיון בלבד בלי שום רגש אינטואיטיבי, בלי רגש מיסתי, אין בונים תנועות-עם. בונים בה מכונות יפות, מחברים חוזים בין שני סוחרים וכיוצא באלה. תנועות-עם, שחרור עם, בנין עם, מהפכות עולמיות עושים תמיד נגד ההגיון. הוא הדין במדע. האמצאות הנפלאות, הנצחיות, במדע הפוזיטיבי ביותר נעשו לא רק ע“י נסיונות מעשיים, כי אם ע”י רגש אינטואיטיבי נצחי, ורק אח"כ משלימים הנסיונות את אשר יצר הרגש. לו היתה האומה הישראלית חיה רק בדרך ההגיון לפי שיטת ליכטהיים – לא אגיד לפי שיטת חבריו, שכן חבריו במפלגה מתנגדים להשקפתו – לא היה היום העם העברי קיים בעולם.

אחרת לגמרי גישתי לבן-גוריון. בן-גוריון מלא אינטואיציה ומלא מיסטיקה יהודית. הוא לא יכחיש זאת, ואם יכחיש לא נאמין. לבן-גוריון מעט מאד הגיון ובמומנטים הגדולים והקשים ביותר בחיינו שולטת בו האינטואיציה. עובד אני אתו לא הרבה זמן, רק מאחרי המלחמה. לפני המלחמה היה עוד צעיר שלא השגחנו בו. יכול אני להגיד, כי גם במומנטים של התנגשות אתו – וגם זה היה הרבה פעמים – אני מרגיש עונג רב לעבוד אתו. וגם המלחמה של היום, שאהיה כנראה מוכרח לנהל אתו, תהיה קשה עלי מאד אבל היא תהיה בלי התמרמרות פנימית – באשר שנינו רוצים דבר אחד.

השתדלתי אתמול לדבר בצמצום ומשום כך אני רואה, שהרבה דברים אשר נאמרו על-ידי סורסו בתשובתו של בן-גוריון. חושבני שזה לא נעשה בכוונה, אלא משום שהוא לא הבין אותי. ורוצה אני לתקן זאת.

בן-גוריון! לא אוכל לעבוד בשתיקה על פראזה אחת שלך – שאני בעטתי בארי המת. אתה לא השתתפת במלחמה בשאלת אוגנדה, כי היית עוד ילד, והמלחמה שלי בארי המת היתה כבר לנחלת ההיסטוריה. ואולם יודע אני מה אמר הרצל עלי ועל עבודתי בישיבה האחרונה של הועד הפועל בוינה, כאשר חזר השלום. תבקש בארכיון את הפרוטוקול של אותה ישיבה ותלמד מתוכו על היחסים הנפשיים והאישיים שהיו בינינו. אולם ממה שאמרתי אינני חוזר. אי-אפשר היה לקבל החלטה חיובית על אוגנדה ובו בזמן לנעול את הקונגרס במלים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. אם אמרתי שהיה בזה משום שקר פנימי, הרי לא אמרתי בזה שהיתה כוונה להרצל לשקר, אבל בצורת הדברים היה משום שקר פנימי. מדברי אלה לא אזוז. אילו קראת בשעתו את כל הפולמוס מסביב לשאלת אוגנדה ואת העתונות של האוגנדיסטים נגדי, נגדנו, נגד ציוני ציון, היית יודע שתמיד נשמע מפיהם הארגומנט הזה: מה אתם רוצים? הרי הרצל הכריז בפירוש “אם אשכחך ירושלים…”

ועתה אל גוף הענין.

אמרתי בראשית דברי אתמול, כי אין לי מה להוסיף על כל אותם הדברים שכולם מסכימים להם. לא ראיתי צורך להודיע שאני מתנגד להגבלת העליה, לחיסול הבית הלאומי, שאני מתנגד לאיסורים על קנית קרקעות, שאני מתנגד לקנטוניזציה! חשבתי, שיהיה זה איבוד זמן אם אדבר על כך. לא פקפקתי אף רגע שהועד הפועל יקבל פה-אחד מחאה נגד כל הגזירות האלה. ואתה בן-גוריון, באת והצגת את הדבר, כאילו רציתי להגיד שכל הדברים האלה אינם חשובים בעיני, ורק חלוקת הארץ היא השאלה היחידה שהכנסתי להצעת הריזולוציה. אם לא הבנת אותי הריני סולח לך. אבל, אם הבנת את דברי ובכל זאת דברת ככה, אין לך כפרה.

ורוצה אני להוסיף עוד מלים אחדות: אתה רצית להציג אותנו, בני הדור הזה, כסמל נגד הדורות הקודמים שחטאו לפי דבריך ביחסם לציון. ואני חושב, שאם נשים על כף המאזנים את הדורות שעברו ואת היחס שלהם לארץ-ישראל ועל הכף השניה את הדור שאני מכיר ושאתה מכיר ומעריץ אותו – אינני יודע איזה צד יכריע. יש לנו, כן ירבו, 18 מיליון יהודים בעולם. מדברים אנחנו וצועקים במשך 56 שנה על הרעיון הציוני, ומה הן כל התוצאות, מהו ההד מדברינו אלה?

הרי אתה בעצמך אינך מכיר בציונות של שקל ונסיעה לקונגרסים. האמנם יש לנו במה להתפאר? יודע אני להעריך את העליה הגדולה של הראשונים מבני ביל“ו שבאו לשבת במדבר, בגדרה. אך לפני ימים מספר קראתי במקרה גם את תולדות היהודים בצפת ושם מסופר על הפרעות התמידיות שהיו ביהודי צפת, על ההריסות, על הדלות, על הנסיעות מאירופה שנמשכו בימים ההם כשנתים. והוא הדין לגבי חלקים אחרים של הישוב הישן. האמנם אין זכותם של ראשונים גדולה? בני ביל”ו שעלו ארצה היו 12 חברים בסך הכל – מהו האחוז לעומת העם היהודי בדורנו? ואפילו אם נקח את המצב כיום: מעריך אני כמוך את גבורי חדרה, גדרה, יסוד המעלה, תל-חי ונהלל – אבל כמה מספרם בסך הכל? זהו מה שנתן עם של 18 מיליון יהודים! – האם בזה נוכל להתגאות לעומת הדורות שעברו?

תסלחו לי אם אספר לכם כמה זכרונות שהם מסמלים ביותר את היחס של עם ישראל לכל התנועה שלנו. לא אדבר על הימים שלפני הרצל, על התנועה הפעוטה, הדלה, של חובבי ציון. אך אחר כך בא הרצל והתנועה גדלה מאד מאד. לפני הקונגרס השני התקיימה ועידה בוורשה, שהיתה גם אז מרכז היהדות הפולנית. ישבו בעיר זו 300 אלף יהודים, כן ירבו. התאספנו, חברי הועידה, בבית אוכל יהודי אחד, כ-60–70 צירים. ביניהם היה הלל זלוטופולסקי המנוח, שאהב מאד להתלוצץ. והנה הוא נפרד מכל החבורה וישב בפנה ליד שולחן מיוחד וקרא את המלצר היהודי שחי במרכז היהדות בפולניה, שהתענין כביכול בציונות ובבנין הארץ. פנה זלוטופולסקי אל המלצר: “וואס טוהען דא די אלע מענטשען? וואס שרייען זיי דא אזוי?” והמלצר ענה: “עס פעלט זיי הארצוויטיג”! זאת היתה התשובה של המלצר היהודי ברחוב נאלווקי שבווארשה על הציונות מפי איש פשוט המסיח לפי תומו.

ועוד מקרה באותה נאלבקי. – לפני הקונגרס השלישי, באותה העיר וורשה, התקימה ועידה של ציונים רוסים. השאלה הבוערת שעמדה אז על הפרק היתה, אם יש להכניס את שאלת התרבות לתוך הפרוגרמה של הקונגרס או לא. ישבנו בחדר קטן בקומה הששית של איזה בנין, משום אסור אספות כאלה מטעם המשטרה. התווכחנו על הפרובלימה הזאת ועל הריזולוציה. ראש המדברים היה אחד-העם המנוח. דברו גם צ’לינוב, הרב עקיבא רבינוביץ מפולטבה, ברנשטין-כהן ועוד. ישבנו משעה תשע בבוקר עד ארבע וחצי אחה“צ בלי כל הפסקה ומבלי לאכול, עד שהגענו לאיזו החלטה. ירדתי אחרי-כן יחד עם אחד-העם. היה זה בנאלבקי. וכידוע לכם, בימי הקיץ בשעה 5 אחה”צ הרחובות מלאים שם יהודים. יהודים רצים הלוך וחזור. והנה פונה אלי אחד-העם בחיוך ובסרקזם הידוע שלו ושואל אותי: האינך יודע מה רצים יהודים אלה הנה וחזרה? בודאי מתענינים הם לדעת איזו ריזולוציה נתקבלה אצלנו!

ועוד מקרה שלישי שאינו מש מזכרוני: היה זה כבר זמן מאוחר יותר. הייתי בקרלסבד בקיץ 1922. באותו קיץ התקיימה ישיבת חבר הלאומים בלונדון וצריכים היו להחליט אם לאשר את המנדט על ארץ-ישראל אם לא. תוכלו להבין, כי לבי לא היה נתון אז ל“קור” שלי וכל מחשבותי התרכזו בשאלה זו. והנה בלכתי יום אחד לפנה"צ בא לקראתי נושא הטלגרמות ומוסר לי טלגרמה מלונדון ובה כתובות שתי מלים: “המנדט נתאשר”. לבי היה מלא על גדותיו וראיתי צורך לשתף את מי שהוא בשמחה זו. אמרתי, אכנס לבית אוכל יהודי ואמצא שם נפש קרובה. נכנסתי ומצאתי שם מאות יהודים ויהודיות אוכלים ושותים. נגשתי אל בעל הבית ואמרתי לו בקול רם, כדי שכל הקהל ישמע: “מזל טוב, קבלתי טלגרמה שהמנדט אושר”. כל היהודים הרימו ראש ושתקו. חזרתי עוד פעם את הדברים האלה לבעל הבית והוא שאלני: “זא זא, אלזא וואס ווערדן זי עסן, הוהן אדער גאנז?”.

אלה הם פני הדור שלנו ואין לנו במה להתעלות על יהודים מן הדורות הקודמים שישבו בחצות ובכו בדמעות על בנין הארץ. לולא הדמעות האלה, הרי גם הקומץ הקטן היושב פה לא היה נמצא כאן. ולאיש כמוך, בן-גוריון, אסור באספה כזאת, אפילו ברגע של התרגשות, להפליט מפיו דברים שכאלה.

האשמת אותי, בן-גוריון, שאין לי חוש מדיני. אין לי פריטנזיות לכך ואני מכיר בזאת. ואולם אין אני מרגיש שלך יש חוש מדיני. שלליכטהיים אין חוש כזה, בזאת הרי נוכחת אתמול בשעת הנאום שלו. אבל חשבתי שלך יש חוש זה. עכשיו מתחיל אני לפקפק גם בך. אספר לך, איפוא, גם על חוש מדיני שלא היה במקרה אחד, מקרה שלא אשכח אותו כל ימי חיי. הדבר היה לפני ארבעים ושש שנים. בימים ההם כבר הייתי תלמיד בישיבה. עמדו ימי תרנ"א, לאחר המשבר החמור של תקופת טיומקין בארץ-ישראל. הארץ היתה נעולה בפני היהודים ורבים חשבו שתשאר נעולה לעולמים. עבדול חמיד בשעתו היה תקיף כאורמסבי-גור בשעתו, ואולי יותר. יהודים שנכנסו לארץ-ישראל שלא כחוק נכבלו בכבלים ונשלחו חזרה באניות רוסיות. פרץ משבר כספי לאחר קניות הקרקע ועלית המחירים הגדולה, והיו פשיטות רגל רבות. יהודים רבים עזבו את הארץ, ביניהם רבים שלא הוגלו ממנה. והישוב כולו מנה קומץ יהודים. קופת חובבי ציון היו בה רק חובות. ברוסיה הלכו והשתמטו חברי האגודות אחד אחד. במערב אירופה לא היתה לנו כל תנועה, מחוץ לאיש פלאי זה, הברון רוטשילד.

והנה בזמן ההוא הציע הברון הירש לישב את היהודים בארגנטינה. חובבי ציון המעטים ברוסיה נתכנסו לועידה בוורשה. כשבעים צירים באו. אני הייתי צעיר עדיין בימים ההם ובאספה היו זקנים וישישים, גם רבנים ובראשם ר' שמואל מוהליבר ז"ל.

דרישתם הראשונה של הרבנים היתה שיוחלט שכל הנוכחים ישבו באספה זו בכיסוי ראש. הצעירים התנגדו. לבסוף הגיעו לידי פשרה: ינהג כל איש כרצונו, אך היו“ר צריך לכסות את ראשו. אותו יושב ראש היה צעיר מוכשר, יעקב בן ישעיהו מזא”ה, ששמש אחר-כך בכסא הרבנות במוסקבה. הוא נבחר פה אחד. אבל הוא אמר כי אינו יודע כיצד לפתור את שאלת כסוי הראש: אין זה נוח לחבוש כובע כל הזמן, ואין הוא אוהב ירמולקה. לכן בחר בתרבוש תורכי…

סוף סוף נגשה הועידה לסדר היום. לא אכנס בפרטי הדברים שנאמרו שם. חשובות רק תוצאות הדיונים. לועידה זו הגיע בנקאי יהודי חשוב מוורשה, אשכנזי שמו, הוא אביו של פרופ' אשכנזי שייצג את הממשלה הפולנית בג’ניבה. אשכנזי זה בא עם יפוי כוח מאת הברון הירש. הוא התחיל את נאומו בתשע וחצי בערב וסיים בחצות. וזו היתה תמצית דבריו: נשלחתי אליכם על-ידי הברון הירש. הוא מוכן להעמיד את כל הונו לרשותכם (המדובר היה במאות מיליונים פרנקים – תארו לעצמכם איזה סכום זה היה בימים ההם!). הברון נהל מו"מ עם ממשלת ארגנטינה. תנתן לכם כל האדמה שדרושה לכם, אבטונומיה מקומית ועוד כיוצא באלה. על-ידי משא ומתן עם ממשלת רוסיה, הברון הירש ישיג רשות ליהודים לצאת מן המדינה. כל גדולי היהודים הולכים אתו, ביחוד בעלי ההון. אם תקבלו הצעה זו והסתדרותכם הקטנה תקח את הענינים בידיה, אני מבטיח לכם שכעבור שנים אחדות תזכו לראות בגאולתה המדינית, הכלכלית, התרבותית של האומה הישראלית.

אשכנזי דבר שעתים וחצי וכמובן הקשבנו לו מתוך תשומת לב, כן, ליכטהיים, לא זו בלבד שנאומו של אשכנזי היה הגיוני כולו, אבל מאחוריו עמד שיק של מיליונים, שאינם עומדים לרשותך או לרשות מפלגתך. נאומו של אשכנזי היה הגיוני ביותר. הוא הוכיח ללא כל ספק שאין כל תקוה לעשות דבר בארץ-ישראל. הוא סיים בשאלה: “מה הריזיקו שלכם? כשיבוא יום ואפשר יהיה לעשות משהו בארץ-ישראל, העם היהודי המשוחרר בארגנטינה יוכל ליסד שם מושבה במיליונים של הברון הירש”.

כשגמר אשכנזי את נאומו, קם ר' שמואל מוהליבר, שהיה זקן הנוכחים, והשיב בקצרה, השעה היתה שתים-עשרה בלילה בדיוק. עדיין יכול אני לשמוע את שתים-עשרה הדפיקות של השעון על הקיר. ואלה היו דבריו: “מר אשכנזי, הצדק אתך. הצדק עם הברון הירש, יאריך ד' את ימיו. אבל אנחנו איננו רוצים בארגנטינה. אנחנו הולכים לארץ-ישראל”. בזאת נגמרה הועידה. הרב מוהליבר לא היה לו הגיון, לא היה לו שיק בכיסו. היתה לו רק אינטואיציה מדינית טבעית – וזו חסרה לאשכנזי ולברון הירש.

מי שהיה נוכח, כמוני, בישיבות כאלו, לא יוכל להרגיש אחרת משהרגשתי אני אתמול. אתה, בן-גוריון, שאלת אותי מאימתי אני פוחד מפני הערבים, מעולם לא פחדתי מהם ואינני פוחד מהם גם עכשיו. אבל אין אני מתכונן לעזור להם בידי אני לבנות מדינה לעצמם על מחצית הקרקע של ארצנו. לו יכולתי למנוע בעד עבדאללה מלהפך למלך עבר הירדן, הייתי בודאי עושה זאת. לא משום שהייתי דואג לאפשרות לישב יהודים בעבר הירדן מיד, אלא משום דאגה לעתיד. לו היה עבר הירדן מחובר עדיין עם המדינה הארץ-ישראלית, היו סכויינו לרכוש אותו בעתיד גדולים יותר. כי עכשיו זוהי ארץ ערבית, עם מלך ערבי, עם פרלמנט ערבי, עם תושבים שכולם ערבים. כזה היה המצב גם לו היתה קמה מדינה ערבית בארץ-ישראל המערבית. עכשיו גוזלים ושודדים ערביי שכם, ג’נין, באר שבע, יריחו וטול כרם את בנינו ואחינו. הם עושים זאת כפרטים. אבל אם אאחד את הערבים הללו, אעזור להם ע"י הסכמתי ליצור מדינה ערבית רשמית, עם צבא רשמי, עם כוחות של ממשלה. על-ידי-כך אגדיל את כוחם פי עשרה, פי מאה – לא אעשה זאת!

מה נרויח על-ידי כך? הערבים יהיו כל-כך חזקים בחלק היהודי כשם שהם חזקים עכשיו וידאיגו אותנו כשם שהם מדאיגים עכשיו. האם המשטרה היהודית היא שתפריע בעדם מלהמציא דרכים חדשות כדי להתקיף אותנו?

אין אני פוחד מפני הערבים. אני יודע שהם קיימים ואנחנו צריכים להתחשב בהם בכל הרצינות. אבל אינני רוצה להגדיל את כוחם, כי החלוקה תחזק אותם ולא תחלישם.

ליכטהיים ואחרים אמרו אתמול שבכל אופן אין אנו מיסדים ישובים עברים בסביבות שכם וג’נין, ולכן, שאלו, מה איכפת לנו אם איזור זה אינו שייך לנו? והם מוסיפים, כי בין כה וכה יעברו עשרים שנה ויותר עד שנגמור את כבוש חלק היהודי של הארץ.

תרשו נא לי שוב לספר לכם מזכרונותי. המקרה שאני רוצה לספר עליו קרה לפני כמה עשרות שנים. התאספנו במוסקבה, צ’לינוב והאחרים היו נוכחים. הויכוח היה תיאורטי מאד, אבל היתה לו נגיעה לכמה ענינים מעשיים. נושא הויכוח היה כשאנו מיסדים נקודות בארץ-ישראל, מה עדיף – ריכוז או פיזור? האם עלינו ליסד מושבה אחר מושבה ברדיוס מסוים או לפזר אותן כך שיהיו לנו שטחי קרקע פה ושם? צ’לינוב דבר מנקודת מבט נוחיות השעה: ישובים רבים במחוז אחד מגדילים את הבטחון, מקילים את מהלך ההתישבות, מוזילים אותה וכו'. אני דברתי מנקודת מבט העתיד ואמרתי: צריך לישב את כל חלקי ארץ-ישראל. יוכל להיות שהעבודה היום תהיה יותר קשה על-ידי כך, אבל יום יבוא ונשב בכל חלקי הארץ, ואז יהיה לנו משקל לא במחוז אחד, אלא בכל מחוזות הארץ.

שנים רבות עברו מאז הויכוח הזה. כל מסתכל שאינו משוחד יאשר, כי התורה שלי, תורת ההתישבות מתוך פיזור היתה הנכונה. דוגמאות אחדות הבאנו בענין זה כמה פעמים: מתולה קטנה ודלה היתה, אך ע“י מתולה הצלנו בשביל ארץ-ישראל את הגבול הצפוני. לו היו לנו שלש ארבע נקודות בעבר-הירדן, מסופקני אם ההפרדה היתה כ”כ קלה ופשוטה. משער אני, כי לו היו על-יד שכם וג’נין עשרות נקודות ישוביות היה המצב אחר לגמרי.

ועוד: בקונגרס בלוצרן היתה התנגשות ביני ובין ידידי רופין כשהכריז שאנחנו נתרכז בשרון ובעמק-הירדן וההרים ישארו לערבים. כבר אז נתתי לדבריו שם “מסדרון”, שם שמזכירים אותו עתה בקשר לחלוקת הארץ. אמרתי אז שיש להתנגד לכל מסדרון בא“י בין עמק זה לעמק אחר. עכשיו מדברים כבר על מסדרון מיפו לחיפה; מנצרת לשכם ועוד ועוד. מה עשיתי בשובי הביתה מלוצרן? פקדתי על מחלקת הקרקעות של הקהק”ל למצוא קרקע לקניה בכל מחיר שהוא על-יד שכם, בכדי שנקלקל את “המסדרון”. אמנם לא קניתי עדיין, אבל אין זאת אומרת שלעולם ועד לא נקנה. כאשר דנו אצלנו בקהק"ל על הצעתי שאלו אותי: מה פירוש הדבר הזה? אמרתי, אמנם שם יהיה יותר קשה לקנות קרקע, שם יהיה יותר יקר, תהיינה לנו צרות, אבל אנחנו מוכרחים להרוס את רעיון המסדרון מתחילתו. לא כל מה שהוא טוב היום טוב גם בשביל העתיד. ונושאי הדגל של שחרור אומה צריכים להביט רק אל העתיד.

עוד דבר אחד את שאתמול שכחתי להביא לפניכם ואני נאלץ לעשות זאת היום: ענין חלוקת הארץ מבחינתה הכלכלית. זוכרני, כי כאשר התעוררה שאלת גבולות הצפון אחרי המלחמה היו לי שיחות ארוכות עם ויצמן, עם אידר, ועם עוד כמה חברים, ואמרתי להם, שסכנה גדולה היא להשאיר את ארץ-ישראל כמדינה שמקורות המים שלה נמצאים בידי מדינה זרה. מוצאו של הירדן נמצא בסוריה. אנחנו לא הצלחנו במאמצינו לצרף אלינו את מקורות הירדן. איני יודע אם ההשתדלות אז היתה מספיקה, אך זהו אסון עד היום הזה. מי יודע איזו מתיחות יכולה להווצר פעם בין סוריה וארץ-ישראל. הנה בענין החולה, שכולם מטפלים בו, ישנה שאלה אחת קשה מאד: המקומות הטכניים הקשורים בעבודת היבוש נמצאים עד היום לא ברשות הקונצסיה. ואיני יודע אם אנו נהיה הבעלים בשעה שנצטרך להקים את הבנין הראשי על אדמה זרה. זה יהיה מסוכן מאד.

ואם תקחו את הצעת החלוקה, כפי שהרבה אנשים מתארים לעצמם, הרי כל מקורות המים של השרון ושל השפלה מוצאם יהיה בהרים שיהיו בידי מדינה זרה. אין הדבר פשוט כל-כך כפי שהוא נראה לנו היום. ומה אני דורש? איני דורש שנכריח את הממשלה האנגלית להסכים להשקפותי, כמו שאיני יכול להכריח איש להסכים להשקפתי. רצוני רק שאם ייעשה הדבר לא יהיה בהסכמתנו. ומה שיעשו נגד הסכמתנו – אין אנו אחראים לו. הרבה דברים נעשו למרות רצוננו. מאה ועשרים הקרבנות שלנו גם כן נפלו שלא בהסכמתנו. רוצה אני רק שנביע את עמדת היהודים בגלוי.

ואם אתם אינכם רוצים שנצא מישיבה זו במלחמת בחירות לפני הקונגרס, אני דורש מכם שתכריזו על התנגדותנו לחלוקת הארץ בפה מלא. כרגע אינה מענינת אותי צורת הריזולוציה, אם בתורת דבר מיוחד או בתורת החלטה מאוחדת עם עוד כמה ריזולוציות. על הצורה נחליט בועדה ובודאי נבוא לידי איזה הסכם. אבל צריך שיהיה ברור, כי הועד הפועל אומר “לא” להצעה בדבר חלוקת הארץ. ואם אחר כך תבוא הממשלה בהצעה כזאת, נראה מה לעשות. אני מקוה, שהצעה כזאת לא תובא לפנינו. אבל כיום עלינו להגיד בגלוי שאין אנו רוצים בחלוקה. אם הועד הפועל יקבל פה אחד החלטה כזאת, נמשיך ללכת יחד לקונגרס. ולא – נהיה מוכרחים, לצערי ולדאבוני ולאסון התנועה, ללכת נפרדים.

דברים בישיבת הועד הפועל הציוני,

22 באפריל 1937