מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מכתב להתאחדות האכרים

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

נתכבדתי בהזמנה לועידתכם החשובה, אך לצערי הרב אין לי האפשרות לבוא ולהשתתף בה. והנני שולח לכם את ברכתי בכתב. ועידה זו שצריכה לטפל בענינים המעשיים, הכלכליים, של התאחדות האכרים – אני מאחל לה הצלחה מלאה, שתמצא את הדרכים והאמצעים הנכונים לחיזוק הכלכלי של מעמד האכרים בארצנו, בתנאים הקשים של היום.

בזה הייתי יכול לסיים את ברכתי הנאמנה לכם, אילולא ראיתי בסדר היום, שתקדישו בועידתכם זמן גם לדיון על הפרובלימה המדינית, שמעסיקה כיום את כל העולם היהודי בכלל, ואת הישוב בארץ בפרט. ואם גם יודע אני, שחלק גדול מצירי הועידה השקפתם בענין זה אינה השקפתי, אין אני נוהג לפי המימרא, “כמו שמצוה להגיד דבר שנשמע כך מצוה שלא להגיד דבר שלא נשמע”. להיפך: חושבני שאין לי רשות לשתוק ולא להגיד את דברי ברגע מכריע זה לעמנו ולארצנו.

מהיום הראשון שהחלו מנסרות בעולמנו הקריאות של גדולי מנהיגינו פינסקר, מוהליבר, לילינבלום, פינס ועוד; מהיום הראשון שהחלום והחזון הגדול של שיבת עמנו וקבוץ גלויות בארצנו החלו לקבל צורה מעשית; מהיום הראשון שהתחיל הבנין של הישוב החדש – קשור אני בכל לבי ונפשי אליכם ואל הישובים שהקימותם בארץ. השמות ראשון-לציון, גדרה, ואחרי-כן חדרה, קדושים לי לא פחות משהם קדושים לכם. ובמשך כל עשרות השנים, יותר מיובל שנים, אין אף זעזוע קטן בחייכם, לטוב או לרע, שלא זעזע גם את נשמתי שלי. ודוקא משום יחסי זה אליכם, הריני מרשה לעצמי להגיד לכם את דברי אלה.

הננו עומדים כיום על פרשת דרכים. יש חושבים, שעם קבלת הצעתה של הועדה המלכותית הרינו פותחים פרק חדש, המזהיר ביותר בבנין ארצנו. ויש חושבים, וגם אנכי בתוכם, שאם חלילה נקבל את ההצעה הזאת, תהא זו סתימת הגולל על תקוות גדולות של עמנו. ולא לכך אני חושש, שהאנגלים או הערבים יגזלו את תקוותינו – דבר זה היה מביא בודאי צרה, אבל האסון לא היה נורא כל-כך שאי-אפשר היה להתגבר עליו. מאיים עלי הפחד, שאנחנו בעצמנו נרצח את תקוותנו. ואם עם מאבד את עצמו לדעת, שוב אין לו תקומה.

מבין אני פה, מאיזה מקור נפשי נובע היחס של חלק גדול בישוב ובהסתדרות הציונית העולמית להצעת הועדה המלכותית, יחס של הסכמה ועניית אמן. שני רגשות פועלים כאן: יאוש גמור מהמצב של היום והברק הנפלא של המלה “המדינה היהודית”. כאן היא הסכנה המאימת עלינו. אלה שיושבים בארץ ונתקלים יום יום בצרות ומכשולים נוראים – אין להתפלא שהיאוש מתחיל חודר לתוך לבם. ואין כל חדש תחת השמש. לפני שלשים וארבע שנים, כשצפה ועלתה בעולמנו שאלת אוגנדה, גם אז היו 90% של הישוב בארץ, מתוך היאוש והקשיים שבימי תורכיה, נלהבים להצעה זו. והמנהיג הגדול, הרצל, אחרי שיצא אל אחיו וירא בסבלותם, אחרי שבקר ברוסיה ונתקל פנים אל פנים במצוקה הגדולה של היהודים, ואחרי שראה את עצמו עומד לפני קיר ברזל מבחינה מדינית בימי עבדול חמיד – הביא את ההצעה הגורלית והשאיר את התקוה לארץ-ישראל “לאחרית הימים”. הוא נטה מן הדרך ההיסטורית לסימטא צדדית. אולם במרוץ הזמן בטלה ההצעה והלבבות נרפאו מן היאוש, והגיעו ימים טובים יותר בתולדות בנין הארץ.

ושוב באה אחרי-כן תקופה של יאוש נורא בזמן המלחמה ובימי ג’מאל פחה. למאות ולאלפים ברחו היהודים או גורשו מן הארץ. היאוש תקף את מחנה הנאמנים שנשארו על משמרתם. אולם גם תקופה זו עברה והגיעו ימים מזהירים לבנין העם והמולדת. מה קרה, איפוא, לנו, למודי נסיונות כאלה, שהיאוש גבר כל-כך במחננו ורפו הידים ואין רואים מוצא אחר אלא לוותר על חלק גדול מארצנו ההיסטורית? אתם, בנים ונכדים לדור הגבורים הראשונים, התאוששו ושחררו עצמכם מן הדכאון והיאוש של מצבנו כיום!

ואשר לברק המלה “מדינת היהודים”, ניתן להגיד כי זוהי שמש, שמש גדולה, אור גדול, אבל אור ששורף, ואינו מחמם ואינו מפרה. אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. במשך עשרים השנים האחרונות יכולנו לראות, כיצד יודעים השלטונות להשתמש בשם של הצהרת בלפור ולרוקנו מתכנו. ומדוע לא תבינו ולא תרגישו, שגם השם “מדינה יהודית” יתרוקן מתכנו בזמן הקצר ביותר? תשאר קליפה בלי תוך. איזהו גבור-הכובש את יצרו. היו-נא גבורים וכבשו את יצר ההתלהבות למלה “מדינה יהודית” ואל תביאו לקרבן את תקוות האומה לקבוץ גלויות, לזכויותינו ההיסטוריות על ארצנו בשלמותה, את תקוות האומה מדורי דורות, את ערי קדשנו, את כל המקומות שדרכו עליהם רגלי נביאינו. האמנם נבוא למסור את כל הקנינים הקדושים האלה בהסכמתנו לעמים אחרים ולדתות אחרות, שהם יהיו השליטים עליהם ואנחנו נעמוד בחוץ כעני בפתח?

דעו, שמעמדכם, מעמד האכרים בארץ-ישראל, בגלל זכויותיו המיוחדות, שלכם ושל אבותיכם הגדולים – כוח השפעה גדול לו על כל תפוצות הגולה. היו זהירים, זהירים מאד, בכוחכם זה. אם מחלו לו לישוב את יחסו לשאלת אוגנדה בשעתו, לא תהא לכם כפרה. לא היום ולא מחר ולא לדורות, על עמדתכם בשאלת חלוקת הארץ. אין לפנינו אלא דרך אחת: הדרך ההיסטורית, הדרך הישרה והברורה שבה הלכנו במשך דורי דורות. במשך ששים השנה של תנועת התחיה בארץ, נחשים ועקרבים, אבנים ומכשולים היו על דרכנו, אבל מהדרך הזאת לא סרנו ולא נסור. הדרך השניה אינה אלא סימטא קטנה וסתומה, שבה רוצים אנו להסתיר מפני ילדינו שלנו ומפני כל העולם את שאיפתנו ההיסטורית האמתית. הזהרו והזהרו שתבחרו בדרך הנכונה, ותזכו – אם לא אתם, הרי בניכם – לגאולה שלמה בארצנו, שתשאר בלתי-מחולקת, אחידה. והדור שיבוא אחרינו יזכור לכם זאת לטובה, שהיה מומנט מסוכן בחיינו, כשרצו לוותר על תקוות האומה, אבל ברגע האחרון נזדעזענו כולנו ולא עשינו את הצעד המסוכן. חלילה לכם ולנו לעשות צעד זה. אם הסכמתנו תחלק את הארץ – אינני יודע. אבל היא תחלק את העולם היהודי, תחלק את הישוב, תחלק את ההסתדרות הציונית. חלילה לנו מעשות מעשה, ששוב אי-אפשר יהיה להתחרט עליו ולתקנו.

וזכות אבותיכם הגדולים, מיסדי פתח-תקוה וראשון-לציון וגדרה, תעמוד לכם, שתמצאו את הדרך הנכונה להצלת עמנו ולתקומתו המלאה בארצו ההיסטורית.

ירושלים, י' בטבת תרצ"ח

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
יצירה בהפתעה
רקע

לק"ן השבים לקינם

מאת שמואל טשרנוביץ (פרוזה)

שלום שובכם, אחים, מרובע רחוק וזר לרובע היהודים!

פתחו החרצובות, סר פחד האונס, הותרה הרצועה, ואתם הלכתם הלך והשתמט אחד אחד, ובמספר מאה וחמשים מכל המוני הבורחים שבתם לרחוב היהודים.

ידנו פשוטה לקבל שבים. ברוכים אתם בבואכם!

ידענו את אשר בנפשכם. ממהומת-מות ברחתם אל רחוב אחר, רחוב-המנוחה. נבהלתם לרגע מפחד אויב. שם לא נשמעו קול נוגש ואנקת מעונה. דממה שוררת מסביב. אך הדממה שמה מחנק לכם. לא מן הרחוב אשר בו שמתם משכנכם, אך מרחוב אחר בקעו ועלו אליכם לעתים קרובות קול המולה ושאון, זעקות-שבר, אנחות ואנקות, קול דמי אחיכם המוכים והנענים. וכל אשר בפיכם היה ללענה, וכל חדות-החיים ועליצותם הלכו תמס, ואותם צללי-המות, אשר ברחתם מפניהם, רדפוכם יום ורדפוכם לילה, ועליהם נוספו גם רגשי נוחם עמוקים. לא יכולתם ליהנות מן האורה, בעת אשר אחיכם שוכנים באפלה, לא יכלתם לראות בטוב, כשאחיכם נמקים בצרה.

איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה,

כי יסחבו הכלבים את כפיריך!?"

אז עזבתם את כל האושר הצפון לכם שם, במקום שאין זעומי-הגורל ושנואי-ההמון, במקום שבני-האדם הולכים בקומה זקופה ומביטים בלי פחד אל עיני העתיד, – ובאתם ואמרתם:

– עמכם אנחנו בצרה!

הא לכם יד, אחים טובים! את העבר שכחנו, את אשר היה לא יזכר עוד ורק את אשר יש נזכור ויחדו נארוג את קורי העתיד, אשר אולי יהיה טוב מן ההווה.

לא נוכל לתת לכם דבר. והלא לא למען קחת באתם אלינו, כי אם למען תת, את אשר הזנחתם אז – מצאתם: אותם צללי-הבלהות, אותו ריח הדם השפוך, אותה המהומה, אותם החיים בלי בטחה ובלי תוחלת, אך גם אותו העוז הפנימי, אותה ההכרה החיה, כי חיינו ונחיה וכל הגלים אשר יעברו על ראשינו לא ישטפונו.

הבו יד, אחים!

בכל חום נחבק אתכם, השבים בתשובה, ונפתח לפניכם את זרועותינו הפתוחות!

וזהו אולי הדבר היחידי אשר יכול נוכל לתת לכם!

– –

שלום לכם, השבים!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.