רקע
מנחם אוסישקין
מי הירא ורך הלבב?

אנו עומדים על פרשת דרכים, אבל אין לנו ספק בדרך בה נלך. דרכנו ברורה, בעשרות שנות מלחמתנו לבנין הארץ ולשחרור האומה לא היה עוד רגע רציני כל כך. קשה ביחוד מעמדם של אלה מחברי ההסתדרות הציונית – אינני שייך להם – שהשלו את עצמם שנים על שנים באמונה בעזרתה וסיועה של אנגליה. במשך הזמן התהוו סדקים בבנין זה של שתוף-פעולה עם ממשלת המנדט ואף-על-פי-כן לא יכלו להשלים עם הרעיון שתקוותם היא תקוות שוא. והנה באו ימים וחברינו מבינים ברובם כי צדקו דברי הנביא “מצרים משענת קנה רצוץ”. “אל תבטחו בנדיבים” – כתיב, ועל אחת כמה וכמה בנדיבים בריטיים.

אינני שייך לחוג אנשים אלה. בשבילי אין כאן כל חידוש. היה ברור לי זה עשרות בשנים שבנין ארצנו בידנו הוא למרות ההפרעות מבחוץ ולא בסיוע מן החוץ. אך בינתים, עד שהעם יסתגל לתנאים החדשים, יהיה מצבנו קשה.

כמה גורמים יפעלו עתה לכבול את יכולת פעולתנו. ראשון בהם – הפחד מפני מדינה ערבית. הנוסחה “מדינה ארץ-ישראלית”, שמשמעה היום מדינה ערבית, נוסחה רעה היא. שנים על שנים האמנו במדינה ארץ-ישראלית, אך לא במדינה פלשתינאית. באה הממשלה ומדברת עתה בגלוי על מדינה פלשתינאית ולא על מדינה ארץ-ישראלית. הסכנה שבשינוי הנוסח הריהי אידיאולוגית גרידא: סכנת האכזבה שהוא גורם והתקוות שהוא מעמעם. למעשה, אין זה ולא כלום. כשם שהאנגלים בגדו בנו במשך עשרים שנה, כך הם חושבים עכשיו לבגוד בערבים. השלטון בארץ-ישראל ישאר למעשה בידי האנגלים, ולערבים יתנו להשתעשע ב“צעצועים” פורמליים. אך הנוסחה עצמה דיה כדי להפחיד ולהרגיז את העולם היהודי. ושוב אני אומר, כי לקשיים פורמליים, קשיים של נוסחה, אינני חושש. לא פחדתי מן השלטון התורכי, שגם בזמנו התקדמנו, אף-על-פי שהיה עלינו לעשות את מעשינו בהסתר, לבנות ולהקים מושבות ולהעלות אנשים למרות איסור הממשלה. מכל שכן אין מה לחשוש לנוסח סתמי זה.

השאלות העיקריות שבהן תלוי עתיד הארץ הן שאלות הקרקע והאנשים, האנשים והקרקע, דברים שבמעשה ולא דברים שבתיאוריה. הרבה יותר קל לאנגלים להנהיג הגבלות וחומרות בשטח זה מאשר למסור את השלטון לערבים. ואף-על-פי-כן אין בהחלטות הממשלה משום נסיון לחיסול. יש בהן משום הגבלה, הגבלה חמורה העשויה לעכב את התפתחות הארץ – אבל לא להפסיק אותה. ההתקדמות תמשך, בכל הצורות האפשריות והבלתי-אפשריות. אמנם העליה נקבעה ל-15,000 איש לשנה במשך חמש השנים הקרובות. אך הלחץ העצום של היהדות העולמית יתגבר, יוכרח להתגבר על הגבלה אכזרית זו. המספר הזה אינו מסמן ואינו יכול לסמן את גבול עליתנו.

קשה יותר שאלת הקרקע. ההגבלות בשטח זה קשות יותר מבחינת העתיד מאשר מהבחינה המעשית כיום. אין בדעת הממשלה לאסור את קנית הקרקע. לא היה כל רמז לכך. היא מתכוננות ליצירת שלושה איזורים, שבאחד מהם תהיה קנית הקרקעות מותרת; בשני תוגבלנה הרכישות והנציב יוכל להחליט מדי פעם בפעם על קניה זו או אחרת; באיזור השלישי תהיה קנית הקרקעות אסורה בהחלט. כשבאה הצעה זו לידי דיון אמרתי למיניסטר המושבות: “חשבתי שהאנגלים אוריגינליים במלחמה בנו. רואה אני שרוסיה הצאריסטית הקדימה אתכם. גם היא הנהיגה “תחום מושב” ליהודים. וגם היא הנהיגה אותו “זמנית”, בצורת “החוקים הזמניים” שנקבעו בשנת 1882 ונמשכו עד למהפכה ואולי היו קיימים גם כיום אלמלא המהפכה”. ועוד אמרתי לו: “הזהרו פן יתבעו אתכם הערבים למשפט בשל ההפליה, דיסקרימניישן בלע”ז, שאתם מפלים חלק מהם מתוך שאתם אוסרים עליהם למכור קרקע ליהודים ולהתעשר על חשבונם, בשעה שאתם משאירים זכות זו בידי ערבים אחרים"…

במה נעוץ שורש הרעה של ההגבלות הללו?

סכנתם אינה בעובדה שיכולת הפעולה שלנו תוגבל בשנים הקרובות. הלואי ויהיו לנו האמצעים לקנות כל מה שאפשר יהיה לקנות גם בהתאם לחוקים אלה. אך חושש אני תמיד מפני גיטו יהודי. התנגדתי להתבדלות של תל-אביב מעל יפו, התנגדתי לעיריה נפרדת בירושלים. גיטו הריהו ענין לחו"ל, אך לא לארץ-ישראל. נזכר אני בישיבה אחת של החברה “למען ירושלים”, שנוסדה על-ידי סטורס, מושל העיר בזמן ההוא, ושהיו בה שני חברים יהודים: המנוח אליעזר בן-יהודה ואני. סטורס הגיש לישיבה זו הצעה של שמות לרחובות, כי בימים ההם לא היו עוד שמות לרחובות בירושלים. בין השאר הציע לקרוא לרחוב אחד בעיר העתיקה בשם “רחוב היהודים”. התנגדתי לו ואמרתי: “רחוב היהודים יוכל להיות בלונדון; כאן יש מקום אולי לרחוב האנגלים”.

זאת היא עמדתי בכל עניני ארץ-ישראל ובשטח רכישת קרקעות בפרט. זוהי בשבילי הקשה בגזרות העומדות לבוא עלינו, ביחוד משום שבהגשמת החוק הזה לא ייתקלו האנגלים בכל קושי ולנו לא יהיה קל לעבור עליו.

ששים שנה מלאו מיום יסוד פתח-תקוה. ארבע תקופות עברו עלינו מאז, כל תקופה ומשבר בצדה: התקופה הראשונה היתה תקופת חבת-ציון, תקופת האוטו-אמנציפציה. הימים היו קשים מאד, ימי הגבלות ורדיפות בלתי פוסקות על הישוב הקטן. נדמה היה, כי אין כל תקווה למפעלנו בארץ, ואז בא אדם שנראה כמציל את היהדות ואת העם היהודי: הברון הירש בעל המיליונים שפתח לכאורה לפני היהודים את ארגנטינה, ארץ רחבת ידים. רבים מבין חובבי-ציון נתפתו והלכו אחר הדגל החדש, אך המיעוט נשאר נאמן ונתגבר על המשבר הזה. כך הגענו לתקופה השניה, היא תקופת “המקלט הבטוח”, הציונות המדינית. חזרה אותה התופעה עצמה: אכזבות, הבטחות שלא התקיימו מפי ווילהלם קיסר ומפי גדולים אחרים מגדולי אומות העולם, נעילת שערי הארץ, קיר ברזל אטום שהציונות הועמדה לפניו. ושוב בא משבר: בא צ’מברלין, המיניסטר האנגלי התקיף, וממשלת אנגליה הציעה הצעה מושכת-לב של התישבות באוגנדה, ארץ גדולה ועשירה; ושוב לא עמד חלק גדול מההסתדרות הציונית בנסיון, שוב הלך אחר הדגל החדש. אך גם על משבר זה נתגברנו ונשארנו נאמנים לארץ-ישראל.

באה התקופה השלישית, תקופת הצהרת בלפור, שנמשכה עשרים שנה, עד שהגיעו שוב ימים קשים, מהומות והתנקשויות. בא משבר שלישי: הצעת חלוקת הארץ, וויתור על חלק הארי של תקוות היהדות. גם מן המשבר הזה יצאנו. ברור לכל: או שנקבל את כל הארץ או שלא נקבל מאומה. ולאמיתו של דבר אין להציג את השאלה בצורת “או – או”. כי מי שמאמין באמת בארץ-ישראל יודע שסוף הנצחון לבוא.

עכשיו הגיעה התקופה הרביעית. אפשר שאנו שבים לאוטו-אמנציפציה האמיתית. אך אין ספק כי נעמוד לפני משבר חדש בעולם היהודי ואולי גם בין כמה מן הציונים. אולי תיווצר אידיאולוגיה של גוויאנה, טנגאניקה. אולם גם מצב זה לא יפריע אותנו. בשיחות לונדון, בישיבה עם האליפאכס ומקדונלד אמרתי, שאנו נשארים נאמנים לארץ אבות וכשם שדחינו את אוגנדה, שהוצעה ע“י צ’מברלין האב, כך אנו דוחים את גוויאנה וקניה, המוצעת ע”י צ’מברלין הבן.

וכך אנו עומדים עתה כשפנינו לעתיד. הפרשה החשובה ביותר היתה והנה גם כיום פרשת הקרקע. עתה ראינו איזה ערך יש לקרקעות שלנו, לאותם 1.400.000 דונם, ששליש מהם שייכים לקהק“ל. לולא היינו מזניחים פרשה זו, לולא פזרנו את כוחותינו לריק, לא היינו מגיעים לא לחלוקת הארץ ולא למצב של היום. רק האדישות וקוצר הראות הן שהביאו אותנו למעמד עלוב בשטח הקרקע. ולאור הימים האלה מתבלט החטא הגדול של כל אותם הציונים, ואף המנהיגים, שלא נקפו אצבע להגברת קצב גאולת הארץ, חוץ מהקומץ הקטן של עסקני הקהק”ל ועובדיה.

אבל אין צועקין לשעבר. לפני שנתים יצאה הקהק"ל בסיסמא “הגלילה”. פנינו לגליל לא רק מפני אוצרות המים שבו, לא רק מפני יפי הטבע שהוא מצטיין בו וגם לא משום שחי בו זכרם של יוחנן מגוש חלב והמקובלים מצפת. פנינו הגלילה משום שאיזור זה נמצא בסכנה ויש חשש שנפסיד אותו בהתנגשות הראשונה עם האנגלים והערבים. התחלנו בפעולות בגליל והשגנו כמה תוצאות. דבר מה נעשה, אף כי לא באותו קנה-המדה שקוינו לו. והמעט שנעשה דיו כדי להקשות את קריעת המחוז הזה. יש לנו שם קרקע, יש לנו קברים חדשים; גם בעמק-החולה, גם בבית-שאן, גם במערבו של הגליל-העליון. במשך שנתים אלה נעשה מאמץ רציני לרכוש קרקע לאורך הגבולות. שהרי לא האנגלים ישמרו על גבול הארץ ועל אחת כמה וכמה לא שוטרים ערבים. כדי שהגבולות יישמרו צריכים יהודים לשבת בקרבתם. ולפיכך כל מחשבותינו נתונות לגאולתם המהירה של השטחים שאנו פועלים בהם. בחודש האחרון הצלחנו לסיים כמה קניות חשובות. כשהייתי מוסר את הידיעות עליהן למשלחת שלנו לועידת השולחן העגול, היתה זו קרן האור היחידה שבישיבות לונדון.

אנו ממשיכים בקניות אלו והערבים רוצים למכור, כי גם הם חוששים מפני איסור. בישיבות המשלחת, כשהשתדל מקדונלד להסביר את הצורך בהגבלות מכירת הקרקעות, שהערבים דורשים אותן בכל התוקף, לא התאפקתי ואמרתי לו, שאחד היושבים כאן והתובע את איסור מכירת הקרקע ליהודים מכר לנו בעצמו את האדמה שעומדת עליה כיום נקודה חדשה שלנו. הוא קפץ ממקומו ושאל: “אולי ישנם עוד חברים במשלחת שעשו זאת?” עניתי בחיוב. וכששאל לשמותיהם אמרתי לו שאיני יכול לקרוא בשמם משום שאני מנהל אתם מו“מ בדבר קנית קרקע. כשאגמור את המו”מ אגיד לו. הכל תלוי בנו כעת. יכולים אנו לפעול גדולות, אך עלינו לעבוד במהירות, עד שתתפרסם החלטת הממשלה. גורם הזמן אינו תלוי בנו אלא באנגלים. אך גורם הכסף תלוי בעם היהודי. והעם היהודי, גם בימי שואה אלה, גם לנוכח החורבן המאיים על מאות אלפים מאחינו שאתמול חיו חיי שלווה, יוכל להרבות פעלים גם כיום.

רבים טענו שעבודתנו כאן עולה ביוקר, שבכסף המוצא בארץ-ישראל אפשר היה לסייע לכל היהודים האומללים בעולם. אך היש ערך לכל הנעשה בארצות הגולה? עלינו לרכז את כל כוחותינו ואמצעינו בבנין ארץ-ישראל, כי כאן מקלטנו היחיד, מכאן לא נזוז.

אמרתי לכם: כסף רב דרוש לנו כעת לביצוע התכנית של הפעולה באיזורי הסכנה. במשך 3–4 החדשים הקרובים, דרוש לנו מיליון לא"י לפחות. בעד הקרקע יש לשלם במזומנים סמוך לקניה. אינני יודע, אם נשיג את הסכום הזה, אך אנו נעשה את הכל כדי להגיע לכך. בהשגת האמצעים טפלתי בחוץ לארץ, נפגשתי עם אנשים והחלפתי מכתבים עמהם. וכן גייסתי כמה מאות אלפים לירות. הד"ר גרנובסקי יצא לשם כך לאירופה, גם הוא משתדל להשיג סכומים גדולים בצורת תרומות, הלוואות ועזבונות בחיים. בחדשים הקרובים יתחילו ידידינו באפריקה הדרומית במגבית גדולה, ותקוות המגבית גדולות.

עתה יוצאים אתם לגולה. אין אני מסופק שתעשו הכל למען הצלחת המגבית. אך תנאי קודם לכך: שלא תהיה עבודתכם בסימן של ספק, שלא תעמידו בשאלה את עתידה של תחית האומה. הפקפק, המהסס – אל יבוא בשורותינו. “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.

דברים אלה נאמרו בהכרה ברורה. אם יש בכם הכרה זו – צאו לשליחותכם. אם אין – לכו ושובו לבתיכם. אך אם תלכו – תמסרו את דברי אלה להמוני ישראל המדוכאים והנכנעים בגולה היהודית הגדולה.

בכינוס שליחי הקרן הקימת,

20 במארס 1939

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!