מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

משה לייב לילינבלום

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

לפני חצי יובל שנים נפטר אחד מגדולי הדור שעבר, אחד האבות של התנועה “חבת ציון” ויוצריה, ר' משה לייב בן צבי לילינבלום. שמו לא היה לילינבלום, אלא רעבלסון, אבל מטעמים שונים החליף את שמו ובשמו זה נכנס להיסטוריה שלנו. אמרתי: אחד מיוצרי חבת-ציון, זוהי האמת, אבל לא כל האמת. היו לנו שני לילינבלום. האחד עד התקופה של חבת-ציון והשני למן תחילתה של התקופה הזאת. אנשים שונים היו. באפיים היו אחד, אולם בהשקפותיהם היו נבדלים לגמרי זה מזה, ואולי גם סותרים זה את זה. על לילינבלום הלוחם לתקונים בדת, המתנגד למצוות המעשיות, הדואג לתרבות אירופית, – על לילינבלום זה לא אדבר, מפני טעם פשוט: את זה לא הכרתי. כשהכרתי את האיש הזה היה כבר לילינבלום שני, וכל מה שנוגע לראשון, ידוע לי רק ממה שקראתי בתוך ספריו, אבל לא חייתי את חיי אותה התקופה. ואגיד את האמת: גם לא התעניינתי בלילינבלום הראשון ובכל השאלות של אותו הזמן. כשהתחלתי להתענין בחיי אומתנו ונכנסתי לתוך היכל הספרות העברית, לא היו קיימות עוד השאלות שנתעוררו על-ידי לילינבלום הראשון. אולי נשארו עוד באי-אלו נקודות קטנות בליטה ובפולין סימנים לבעיות הללו, אבל במקום בו ישבתי אז, במוסקבה, לא היתה שאלה זו קיימת יותר. היו שם יהודים חרדים וחפשים, אבל לא היו שיתענינו בבעיות תיקון הדת. רק ב“ווסחוד”, הירחון היהודי-רוסי, מצא פעם דובנוב לנחוץ לגעת בשאלות האלה, אבל כל זה נשכח מהרה.

אני חפץ לצייר לפניכם את תמונת לילינבלום השני. בין הגדולים שלנו – כמו בכל העולם – יש טפוסים שונים: יש אנשים שמהיום הראשון להופעתם על במת ההיסטוריה הצבורית הם תופסים עמדה ומחזיקים בה עד יומם האחרון. הם בבחינת גוש אחד, השקפה אחת. הנה אחד-העם: מיום שיצא אל הצבור, שנים מספר לפני שכתב את “לא זה הדרך”, היה ונשאר אותו אחד-העם שהכרנוהו עד יומו האחרון. ויש אנשים שבעו לעבודה הצבורית – בפרט אצלנו היהודים – בשנות העמידה, והשליכו מאחריהם את עברם השייך לעולם אחר. משום כך לא היה שום ניגוד אידיאולוגי קיים בין שני העולמות שלהם. כאלה היו הרצל ונורדאו. שניהם התחילו את חייהם בתוך עמנו רק מהרגע שיצרו את התנועה של הציונות המדינית, כי לפני כן חיו בעולם אחר לגמרי ובשבילם לא היתה שאלת היהדות קיימת. אבל יש גם טפוס שלישי של אנשים שחיו את חיינו אנו, את חיי האומה, מצעירותם, אולם במשך חייהם שינו את השקפותיהם. לסוג זה שייך פינסקר, ובצורה בולטת עוד יותר – לילינבלום. פינסקר חי גם את שנותיו הראשונות, עוד לפני שכתב את ה“אוטואמנציפציה” שלו, בין היהודים והתענין בפרובלימות היהודיות; במשך זמן ידוע ערך גם את העתון “ציון” בשפה הרוסית, אם כי לעתון זה לא היה שום קשר ל“ציון” שלנו. השקפת עולמו היתה אז רחוקה מאידיאולוגיה לאומית וקרובה יותר להתבוללות. הוא גם עבד למענה. אולם אחר-כך בא משבר בהשקפותיו והוא היה ליוצר ולמנהיג של תנועת חבת-ציון.

עוד יותר בלט הדבר אצל לילינבלום. פינסקר שהקדיש חלק מתקופת יצירתו הראשונה לשאלות היהודים והיהדות, היה בעצמו רחוק משרשי העם. כרופא טרוד כל הימים בעבודת המקצוע, יכול היה להקדיש רק חלק קטן מזמנו לעניני הצבור. אולם לילינבלום היה כולו ספוג רוח בית המדרש הישן. כל דבריו היו ספוגים הלכות מהספרות שלנו. כולו חי בתוך החוג הזה ולא ראה ולא קרא שום דבר מחוץ לאלה, ומתוך כך יצר את השקפת עולמו וגם לחם לה. והנה בא אחרי כן לילינבלום השני ומחק את השקפת-העולם שהוא עצמו יצר וטפח אותה. “איזהו גבור – הכובש את יצרו”. ונדמה שגבורה גדולה יותר צריכה להיות לאדם שמסוגל למחוק ולהרוס כל מה שהיה קדוש לו במשך הרבה שנים. אולם לילינבלום, משבא להכרה כי כל מה שחשב במשך כל השנים הקודמות לא היה אלא משגה – הודה בפומבי על כך, ולא בוש ולא פחד, והתחיל מאז ללכת בדרך החדשה שהחזיק בה עד יומו האחרון.

לילינבלום, אשר גם בחיצוניותו וגם במבטאו הרוסי ובכל צורות חייו היה רחוק כל כך מהנוער שלנו שבאותו הזמן, מתלמידי בתי-הספר הגבוהים, מחיי היהודים באודיסה – דווקא לילינבלום זה היה במשך תקופה ידועה האליל של הנוער הזה. המושג “ציוני” לא היה ידוע לנוער: ברוסית קראו להם “פאלסטינצי”. לילינבלום היה להם כמין אישיות עליונה, שאין חולקים עליה אלא עומדים לפניה ביראת כבוד ומחכים למוצא פיה.

במה לקח את לב הנוער הזה? לא בנאומים, כי לא היה נואם כלל, וחוץ מזה היה לו אותו המום שלקה בו גדול נביאינו משה רבנו ע"ה: הוא היה מגמגם בדבורו; לא בחנופה לנוער, כי לא היתה בו מדה של חנופה. אבל הנוער הרגיש והאמין, כי אם הוא חושב לחפש את האמת והיושר האבסולוטי בבן-אדם, ימצא את הסגולות האלו בלילינבלום. ובזה רכש את לבות הצעירים.

גם חבת-ציון שלו לא היה לה אותו ברק רדיקלי, שתמיד, בכל הדורות, הוא מושך את הנוער. הצעותיו לבנין הארץ פשוטות היו בתכלית הפשטות: קרקע, בנין, עבודה. תמיד התיחס ביתר רצון לאנשים ההולכים לארץ-ישראל לקנות שם קרקע בכספם הפרטי מאשר לחלוצים העולים בלי אמצעים משלהם, כי את הראשונים חשב ליותר מעשיים. כל זה – נדמה – היה צריך להרחיק אותו מהנוער, אבל עובדה היא כי הנוער העריץ את לילינבלום בכל מקום. פינסקר היה רחוק מהנוער, גבוה מעל התנועה. הוא היה המורה, המדריך, שהופיע, הביע את השקפת-עולמו וכבש את הלבבות, ואולם תמיד היה בינו ובין הנוער מרחק גדול מאד, בעוד שלילינבלום היה תמיד בפנים, בתוך השורות. הוא היה איש משלנו, קרוב לנו ובתוכנו ישב.

הכרתי הראשונה את לילינבלום היתה מתוך קריאה בחוברתו “תחית העם היהודי”1. לפני זה ידעתי על לילינבלום הסופר, אבל לא הרגשתי שום קרבה אליו. אך משעה שקבלתי את החוברת הזאת – על-ידי אחד התלמידים של לילינבלום, ד“ר הימלפארב, שהיה אחר-כך חבר הועד האודיסאי, נעשיתי תלמידו ומעריצו עד יומו האחרון. איני ידוע איזה רושם תעשה החוברת הזאת אם תקראו אותה היום. אחדים מכם נמצאים בתנועה עשרות בשנים וכולכם מכירים את הספרות הציונית הגדולה ואת היצירה הכבירה שקמה והיתה בארץ-ישראל. משום כך קשה לי להגיד איזה רושם תשאיר עליכם החוברת הזאת; אם כי מסרו לי, כי עוד לפני 12 שנה, כשנדפסה בגרמניה, עשתה רושם כביר על קוראיה. אבל אם תביאו בחשבון שלפני 53 שנים לא היתה שאלת ארץ-ישראל קיימת – היו איזה רמזים בעתון “המגיד”, כמה מאמרים של סמולנסקין ב”השחר“, מכתב קטן של בן-יהודה ב”השחר", אבל כל אלה היו דברים מעורפלים – הרי תבינו כי החוברת הזאת עלולה היתה לעורר מהפכה בכל הלך המחשבה של הקורא.

בפרק הראשון מספר שם לילינבלום בצורה פשוטה על המצב של היהודים בעולם. אם תאמרו להשוות את הפרק הזה לנאומו של נורדאו בקונגרס הראשון – בודאי אין הנדון דומה. אין להשוות את יפי הסגנון והפתוס של נורדאו עם פשטות דבריו של לילינבלום, חסרה גם האמנציפציה שמציינת את נאומו של המנהיג הציוני. אבל מי שחושב מחשבה ישרה ובריאה, ימצא אצל לילינבלום ביטוי נאמן ופשוט לדרך ההסברה של תנועתנו. בפרק השני של החוברת אומר לילינבלום, שוב בצורה פשוטה, כי אם אין, מפני הטעמים שהוא מציין, מקום בשבילנו בעולם, יש רק פתרון אחד לשאלתנו: יסוד מדינה יהודית, והיא ארץ-ישראל. בזה התרומם למעלה מפינסקר וגם מהרצל. שהם היו בזמן הראשון רק “יודנשטאטלר” ולא ציונים.

אולם משפט אחד שבחוברת זו – אני מוכרח לציין זאת – זעזע אותי וגרם לי שאפנה במכתבי הראשון אל לילינבלום. בפרק השני, בדברו על ארץ-ישראל שתשוב להיות מדינה יהודית, הוא אומר: רבים יתנגדו לארץ-ישראל מנימוקים שונים, מפני קטנותה וכו'. ועוד קושי אחד ימצאו בה, כי הקבר של ישו הנוצרי נמצא בירושלים ובשביל זה יתנגדו הנוצרים לנו. והוא משיב לכל הספקנים על הפקפוקים שלהם, אולם בנוגע לירושלים הוא אומר: הרי זה כלל לא חשוב, לנו נחוצה ארץ-ישראל ולא ירושלים. דברים אלה עשו עלי רושם קשה. כתבתי לו: “כותב לך צעיר בן 18, שאת שמו לא שמעת, שחושב אותך לרבו ומעריצך וכרוך אחריך, ובכל זאת מעיז אני להגיד שהמשפט הזה אינו במקומו. עם ישראל – כך כתבתי – אומר תמיד “לשנה הבאה בירושלים”, ולא “בארץ-ישראל”. ואם נשאל אותו אם יעדיף את ארץ-ישראל בלי ירושלים על ירושלים בלי ארץ-ישראל, מסופקני אם יבחר בארץ-ישראל בלי ירושלים. בטוח אני שתסלח לי על החוצפה שלי”. לאחר שבוע קבלתי ממנו תשובה: “הצדק אתך, במהדורה הבאה אמחק את הפסוק הזה”. בזה ראיתי את גדולתו של האיש. התמצאו כיום אנשים גדולים בינינו שיסכימו להודות בשגיאה שעשו, וביחוד אם יעיר להם על כך צעיר בן 18? מאז התעלה בעיני עוד יותר.

עברו שנים אחדות. עמדתי במו“מ תמידי אתו, במוסקבה ובאודיסה בשם אגודת הצעירים שלנו “בני-ציון” ואחר כך בשם ה”בעלי-בתים" חובבי-ציון. לראשונה נפגשתי אתו פנים אל פנים בשנת 1887 בדרוזגניק. הוא בא לועידה יחד עם פינסקר, ואז הכרתי את שניהם. בועידה זו היו שני מרכזים – אחד בראשותו של פינסקר והשני בראשותו של הרב מוהליבר. שניהם התנגשו והאובייקט של ההתנגשות היה לילינבלום. פינסקר ולילינבלום – זה מילא מה שזה היה חסר. העולם הציוני התיחס אל פינסקר כאל איזו אישיות עילאית שאין להגיע אליה ולילינבלום היה המתווך ביניהם. הוא היה מזכירו של פינסקר, אולם באמת מסר פינסקר לידיו את כל הנהלת הענינים, כי האמין בו. וחוץ לזה לא היה פינסקר מסוגל לטפל באותם הדברים הקטנים ביותר שלילינבלום היה מטפל בהם. פינסקר לא אהב שאיפות של כבוד. הוא הרגיש עצמו ברע באסיפות, והגיע הדבר לידי כך, שבועידה הראשונה הגדולה באודיסה לא הופיע לגמרי ותמיד צריך היה להשפיע עליו שישב ראש, לפחות באופן רשמי, באיזו אסיפה או כנוס. למעשה היה לילינבלום ראש המדברים.

ואולם לילינבלום היה נתקף מדי פעם בפעם, לא משום שהטילו עליו אשמה, חלילה, אלא משום שלא יכלו להסכים שאותו לילינבלום, שהיה בתקופתו הראשונה ה-enfant terrible של החרדים, עומד על יד ההגה של התנועה. ההתקפות האלו הכריחו אותו לבקש מפינסקר לשחרר אותו מתפקידו, משום שזה יהיה לדבריו לטובת התנועה. אולם פינסקר לא הסכים, באמרו: לא אוכל לעמוד באופן רשמי בראש התנועה ובראש ההסתדרות של חובבי-ציון אם אין לי אמון באיש שמנהל למעשה את העבודה, וחוץ מלילינבלום אין לי איש כזה.

כך היה גם בדרוזגניק. היתה לי אתו שיחה די ארוכה ואינטימית על ההתנגשות בין שני המרכזים, ולילינבלום אמר לי, שהוא מבין יפה את הרב מוהליבר וחבריו. הם לא יכלו להסכים לתנועה כמו שהיא, הם לא יכלו להסכים שאנשים כמו חברי ביל"ו יתישבו בארץ, שהכוחות הצעירים יתגברו על הכוחות הזקנים, ולא יכלו גם להסכים שלילינבלום יעמוד ליד ההגה. שאלתיו אז: לו היה פינסקר מסכים שתלך, האם היה זה לטובת הענין? והוא ענה: הענין הוא בזה שלא רק אני אלך אלא אחרי יעזבו לאט לאט את התנועה אותם היסודות שעליהם תקוותנו. סוף סוף נצחו לילינבלום ופינסקר והוא נשאר בעבודה.

באותו זמן היתה אחת השאלות החריפות שאלת ביל“ו וגדרה. הרב מוהליבר, ברוך פרידנברג, קליבנקר ובעיקר וויסוצקי לאחר שובו מארץ-ישראל, – כל אלה בטלו את בני גדרה לחלוטין. על הבילו”יים אמרו, שהם אנשים בלי אמצעים, בלי ידיעת העבודה, וצריך לפזר אותם בפתח-תקוה ובמקומות אחרים. הרב מוהליבר והרב ברלין עמדו גם על כך, שאין ליצור עוד נקודה חפשית בארץ. לילינבלום ופינסקר לחמו בחירוף נפש לבני ביל“ו ולעזרתם יצא איש אשר לפי כל צורת מחשבתו צריך היה לכאורה להשתייך למחנה שכנגד: יחיאל מיכל פינס, שהיה אב ופטרון של קבוצת “בני ביל”ו” אז. בין פינס ולילינבלום היו בעבר נגודים בנוגע לשאלת הדת, אך בשאלה זו התאחדו בכל זאת והסכימו ליצור את הנקודה, והם הצליחו. גדרה הוקמה – והיא קיימת עד היום.

השקפתו של לילינבלום על העבודה בארץ-ישראל היתה בורגנית קיצונית. הוא נתן ערך רב, בשורה ראשונה, לא למתישבים כי אם לאמצעים הכספיים לבנין הארץ. ההשגות בימים ההם היו אחרות, דרישות הכספים היו אחרות, אבל הגורם הכספי תפס אצלו מקום גדול וחשוב. כבר אמרתי, שלעתים היה מתנגד לחלוצים שחפצו לעלות לארץ. לילינבלום התחנך על השקפת-עולם מטריאליסטית. בצאתו מבית-המדרש הוא קרא את כתבי פיסרב, טשרנישבסקי, דוברולובוב וחבריהם, שהחשיבו בראש וראשונה את הגורם החמרי. חנוך זה הטביע עליו את חותמו לכל ימי חייו. גם בתנועה הציונית היתה שאלתו הראשונה “תכלית”, וכאשר אמרו לו שנתגבר על הקשיים ב“תכנית” אידיאליסטית, לא האמין. שאלתי אותו: אם לא האידיאל, מאין תבוא הגאולה? הלא הכוח הכספי שלנו כל-כך פעוט לעומת האידיאל! והוא ענה לי: אם אנחנו לא נצליח לברר ליהודים מה עליהם לעשות בשביל ארץ-ישראל, האנטישמיים יעשו זאת ויצליחו.

פשוט היה האיש, ופשוטים היו דבריו. מעולם לא הבין הלצות. מספרים עליו, שפעם בא אליו יהודי מעיירה קטנה, עני מרוד, ואמר לו שיש ברצונו לנסוע לארץ-ישראל. שאל אותו לילינבלום אם יש לו אמצעים. ענה היהודי שאין לו. “אם כן מה תעשה שם?” – אהיה עובד אדמה. “איך תעבוד?” “איך וועל אקערן מיטן נאז” ענה היהודי. ולילינבלום שאל אותו בפשטות: “וכמה דונם למשל אתה חושב לחרוש בחטמך?…”

והנה בא לאודיסה צעיר בשם אשר גינצבורג והפך את כל מה שנבנה מסביב ללילינבלום. ברגע הראשון שמח לילינבלום לבואו: צעיר, אינטליגנט, ישר ורוצה לעבוד. חוץ מזה היה גם עשיר, מיוחס, בן לשלשלת חסידים, ולילינבלום היה קרוב אליו. לכתחילה אף נכנס כחבר לאגודת “בני-משה” שנוצרה על ידי אחד-העם. אבל יחסים אלה נמשכו רק זמן קצר. משעה שנתפרסם מאמרו הראשון של אחד-העם “לא זה הדרך”, שבו הוא כופר בכל העבודה המעשית ותובע חנוך לאומי והבנה בשביל האידיאל הגדול – פרצה מלחמה חריפה בין השנים. וכל העולם הציוני נתפלג אז לשני מחנות: תלמידי לילינבלום מזה ותלמידי אחד-העם מזה. מספרים, שפעם בא לועד חובבי-ציון באודיסה איזה יהודי והביא תרומות שאסף בשביל חובבי-ציון והנה הוא רואה ליד החלון יושבים שני אנשים ושותים תה. שאל את המזכיר מי הם וקבל תשובה: לילינבלום ואחד-העם. פרץ האיש בצעקה: גזלנים! הרי כל עיירתנו כמרקחה ומדיינים תמיד ביניהם: מי צדק – לילינבלום או אחד-העם? ואתם כאן יושבים ושותים תה! מה לכם לכתוב ב“המליץ” ולבלבל עלינו את עולמנו – בואו ביניכם פה לידי הסכמה ונגמר!

איני יודע מי היה יוצא מנצח במלחמה זאת אלמלא בא פתאום כוח חדש ששניהם לא ציפו לו ושם קץ למלחמה הנטושה. הרצל הופיע על האופק. ומענין לעמוד על הגבתו של לילינבלום ושל אחד-העם על הרצל. אחד-העם, שכפר כמעט לגמרי בכל עבודה מעשית של חובבי-ציון, חייב היה לכאורה להיות מתומכי ההשקפה של הרצל וצריך היה להתלהב מהרעיון החדש ולקבל את התורה. הרי הוא שדרש להכין את האומה על-ידי חנוך פנימי רוחני – והרצל תבע חנוך מדיני, הצד השווה שבהם ששניהם הכירו בצורך של הכנה מוקדמת לעם. והנה דווקא הם היו שרויים במחלוקת למן היום הראשון. ואילו לילינבלום, שהיה כולו מעשה, שנלחם עם אחד-העם, בודאי שצריך היה להתנגד להרצל, מאחר שהרצל ביטל את העבודה המעשית, – ודווקא הוא נעשה מהיום הראשון חסיד נלהב של הרצל.

בישיבת הועד באודיסה, שדנו בה על השתתפות בקונגרס, היו רק שנים שחייבו את ההצעה ולחמו בעדה, והם: לילינבלום והסופר בן-עמי. איך להבין זאת? בשיחה ארוכה שהיתה לי עם לילינבלום שאלתיו כיצד קרה הדבר, והוא ענה לי: בא איש בעל עמדה בעולם ורצה להכניס את היהדות המערבית לתוך תנועת בנין הארץ, האם לא נענה לו? אלא מה, יש לו איזה פנטסיה פוליטית? אין זה חשוב. סופו ללכת בדרך שאנחנו נבחר בה. לילינבלום הכיר, שגדולת היצירה של הרצל היא כלפי פנים, שנוצרה תנועה של מאות אלפי איש שנצטרפו לרעיון בנין הארץ, ואת דעותיו אלה הביע בועידת ציוני רוסיה במינסק, שאליה בא בפעם הראשונה בשם חובבי-ציון באודיסה, כדי לברך את הועידה.

אחר שנולדה התנועה הציונית המשיך אמנם לילינבלום לעבוד בתורת מזכיר הועד האודיסאי, אבל כוחותיו הרוחניים והגופניים הלכו וירדו לאט לאט. הוא הרגיש שמרכז התנועה עובר מאודיסה לווינה, הוא הרגיש שיש פה המשך לעבודה, אבל עיני העם פונות לווינה, וזה נטל ממנו לאט לאט את אותם הכוחות הרוחניים שהיו לו בימי עבודתו הראשונים. ומחלת הסרטן מצצה את כוחותיו הגופניים.

מענין לציין קו אחד בחייו הפרטיים. במה התפרנס לילינבלום? הוא היה מזכיר של “חברא קדישא” באודיסה, וכאשר הציעו לו שיוותר על משרתו זו ויקדיש את עצמו לעבודה הציונית, לא הסכים. הוא הביט על הדבר מנקודת-מבט מעשית, כרגיל, ונימק את סרובו בזה, שיש לו אשה ובנים ועליו לדאוג להם. בחברה-קדישא הוא בטוח במשרתו ואצלכם – אמר – מי יודע…

הדור של לילינבלום “השני” עבר. רק בודדים מתלמידיו נשארו עוד בחיים. קשה לדעת מה תגיד ההיסטוריה על האיש הזה לאחר מאה או מאתים שנה. קשה לדעת איזה מקום הוא יתפוס בדברי ימי בניינו של ביתנו השלישי, כיצד יזכירוהו בבתי-הספר שלנו, כשנהיה עם חפשי בארץ החפשית שלנו. איני מאמין, שההיסטוריה כולה היא אמת. המזל של האיש קובע את מקומו בהיסטוריה. יש אנשים שהיתה להם זכות גדולה לתפוס מקום ראוי בהיסטוריה ויש שגורלם לא העניק להם זאת. ומי יודע מזלו של לילינבלום מהו ואיזה מקום יתפוס הוא. אולם כל אלה המעטים שנשארו עוד בחיים מהתקופה ההיא, כל הזוכרים את השנים הראשונות של תנועת חבת-ציון – כל אלה מבינים שבלעדי התנועה הזאת לא היה מקום לתנועה הציונית הגדולה, ואילו בא הרצל 16 שנה לפני הזמן שבו הופיע, לא היתה שום אפשרות בשבילו ליצור מסביבו תנועה, וסופו היה כסופו של משה הס בשעתו. ואם התנועה הציונית הגיעה למה שאנו רואים כיום הזה, הרי זה משום שהקרקע הוכשר ע"י שני עמודי התווך של חבת-ציון: פינסקר ולילינבלום.

הדור הצעיר, שמבין עדיין כי יש עבר, ועבר זה הוא שנתן לנו את ההווה ויתן את העתיד, יזכור בהערצה וכבוד את גדול ישראל – ר' משה לייב לילינבלום ז"ל.

דברי אזכרה בירושלים,

י“ד באדר א' תרצ”ה


  1. רוסית: Vozrozdenie Yevreiskgo Naroda  ↩

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
רקע
מנחם אוסישקין

יצירותיו הנקראות ביותר של מנחם אוסישקין

  1. אשה צדקנית (מאמרים ומסות)
  2. על ל"ג בעומר (מאמרים ומסות)
  3. על ירושלים ומקומה בתנועת התחיה (מאמרים ומסות)
  4. תזכיר ל"ועדת החלוקה" בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  5. נוער, קרקע ואמונה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות מנחם אוסישקין בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות מנחם אוסישקין

יצירה בהפתעה
רקע

אבותי

מאת זלמן אפשטין (זכרונות ויומנים)

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.