חכמינו אומרים: בשלשה דברים האדם ניכר, בכיסו, בכוסו ובכעסו. לאמור, יכול אתה לעמוד על אפיו המיוחד של האדם בשעה שהוא יוצא ממסלולו הרגיל, היום-יומי. כלל זה יפה לגבי האדם הרגיל. ואילו איש גדול, מנהיג ועסקן צבורי, ניכר בשלשה דברים אלה: בזמן שהוא עומד על פרשת דרכים ועליו להכריע הכרעה נפשית חמורה; בזמן הצלחה ונצחון גדול; בזמן דכאון ויאוש בעבודתו הצבורית. ויותר מכולם חשוב המומנט השלישי, שאז אתה יכול לתפוס את מלוא שיעור קומתו: אם הוא באמת מנהיג או אינו אלא מונהג, אישיות איתנה ונאמנה לאפיה היסודי, או שהוא נמנה על אותם האנשים שעליהם אומר פתגם גרמני: “ער דענקט צו שיבען אונד ווירד געשאבען” (מתימר הוא לדחוף ואינו אלא נדחף).

היתה לי הזכות להפגש עם הגאון ר' שמואל מוהילבר בשלשה מומנטים כאלה, שיש בהם כדי לציין את אפיו של מנהיג. ואז הכרתי אותו ויכולתי לעמוד על כל גדלו המוסרי. למדתי ממנו דברים שנשארו חקוקים בזכרוני עד היום הזה.

בפעם הראשונה נפגשתי אתו לפני חמשים ואחת שנה, בתמוז תרמ"ז. אמנם את שמו שמעתי כבר שש שנים לפני כן. משנכנסתי לתנועת חבת ציון הגיע אלי שמעו של הרב מראדום (אז טרם ישב בביאליסטוק, אלא שימש ברבנות בעיר ראדום). הוא היה ידוע כאחד מיחידי סגולה בעולם הרבנים, רב וגאון שהתמסר לתנועה הלאומית, ולא הסתפק במתן “הסכמות” בלבד. כעבור שנים אחדות כבר שמע גם הוא את שמי, מתוך חילופי מכתבים שבינינו בעניני חבת ציון. שש שנים עברו עד שנפגשתי עמו פנים אל פנים. שעה זו היתה לי חוויה גדולה.

במסיבה זו נפגשתי עם שני מנהיגים אחרים ממנהיגי חבת ציון: פינסקר ומשה ליב לילינבלום. השלישיה הזאת – פינסקר, לילינבלום ומוהילבר – היא שסימלה אז את תנועת חבת ציון על חוגיה השונים. הראשון, פינסקר, נמנה קודם עם המתבוללים הקיצוניים. מהאינטליגנציה הגבוהה בא לתנועתנו וסימל בה חוג מיוחד. השני, לילינבלום, סימל אותו חוג שבא לתנועה הלאומית מתקופת ההשכלה בספרות העברית החדשה, ואחרי שהתרחק מקניני היהדות המסורתית שב אחרי-כן אל המקור. השלישי, ר' שמואל מוהילבר, סימל את היהדות החרדית, היהדות של בית-הכנסת, הישיבות ותלמודי-תורה, של הגאונים והספרות הרבנית. ואי-אפשר לתאר את התפתחות התנועה על כל גווניה, בלי המנהיגות המשולשת הזאת.

האסיפה הראשונה של תנועת חבת ציון נתקיימה בקאטוביץ, בתחילת תרמ"ה. פינסקר ור' שמואל מוהילבר היו מראשי המדברים בה; לילינבלום לא השתתף באספת קטוביץ. אסיפה זו הביאה לידי יסוד ההסתדרות בשם “מזכרת משה”. וכך התחילה העבודה הצנועה של חובבי ציון. לנשיא ההסתדרות נבחר פינסקר, ומזכירה הראשון שימש לילינבלום. מיד התחילו סכסוכים פנימיים בתוך התנועה. החוגים השונים, שסימלו אותם פינסקר, לילינבלום ומוהילבר, לא התמזגו באופן אורגני; לא היה זה אלא איחוד מכני בלבד.

ואז באה ועידת דרוזגניק. השתתפו בה 36 צירים: 35 מהם אינם עוד בחיים. באו לועידת דרוזגניק כל שלשת המנהיגים האלה. הסתמן אז גם כיוון חדש בתנועה: נוצר חוג של צעירים, ביניהם דיזנגוף, ברמן, יצחק ליב גולדברג, וגם אני נמניתי על חוג זה. במרכז הדיון עמדה השאלה של שיתוף פעולה בין חברי השלישיה. כמעט כל הצירים הכירו שה“שידוך” לא הצליח. בעיקר רבתה המתיחות בין החפשים והחרדים. המתקדמים רצו להיבדל מה“ריאקציה”, מהרבנים.

ויש להבין את המצב המיוחד, שנמצאו בו ר' שמואל מוהילבר וכל הנוהרים אחריו. ההמון הגדול של יהודי רוסיה, קרוב לחמשה מיליונים, בודאי 99% מהעולם החרדי שהיה הרוב המכריע ביהדות, או שהתיחסו לתנועה הלאומית באדישות גמורה או שגילו התנגדות שנבעה מטעמים אידיאולוגיים ומעשיים כאחד. בראש המחנה הזה עמדו גדולי ישראל, בעלי סמכות גדולה, הן מבין החסידים והחב"ד, והן מבין “המתנגדים”. הטעם האידיאולוגי היה: אסור לטפל בישוב הארץ לפני בוא הגואל. הטעם המעשי היה: ענין של שיתוף פעולה עם המתקדמים. כמה ממנהיגי הדת לא התנגדו לעצם האידיאולוגיה של תנועת התחיה אלא לנושאי הרעיון: אסור לבנות יחד עם החפשים. עם המתנגדים מהטעם הראשון קשה היה להתווכח, ועוד יותר קשה – עם החוג השני. אולם החלק הגדול ביותר בין היהדות החרדית היה אדיש בכלל. טענתם היתה: נו, ומה יצא מזה?

בתנאים כאלה קשה מאד היתה עמדתו של ר' שמואל מוהילבר. לא ניתנה לו כל עזרה מצד היהדות החרדית; להפך, מלחמה כבדה היתה לו מפנים ומאחור. העולם החרדי טען: מי הם המנהיגים שלכם? לילינבלום, בעל “חטאת נעורים”, או פינסקר שרק אתמול בא אלינו? ושמא הצעירים שאפילו אלף בית לא ידעו? ואילו היהודים החרדים שהצטרפו יחד אתו לתנועה טענו לפניו: רבנו, אינך יכול לשבת בכפיפה אחת עם פינסקר ולילינבלום. כל זמן שהם מנהיגי התנועה הקהל החרדי לא ילך אתנו!

במסיבות אלה נתכנסה הועידה בדרוזגניק. ונזכר אני באפיזודה קטנה אבל אפיינית. נמצא אז בדרוזגניק רב גדול, שבא לשם לצרכי רפוי. הוא ישב באותו מלון שגם ר' שמואל התאכסן בו, וששימש גם אכסניה לועידה. והנה נתעוררה השאלה: מי משני הרבנים ילך לבקר ולברך את חברו. הראשון טען: באתי לדרוזגניק לפני ר' שמואל. ר' שמואל מוהילבר אמר: אני זקן ממנו. פתאום קם ר' שמואל ויצא מחדרו והלך אל הרב. את ותרנותו זו נימק בדברים אלה: אני צריך לאותו הרב ולתמיכתו, שגם הוא יצטרף לתנועה – ולא להפך.

השאלה העיקרית שעמדה על הפרק בועידת דרוזגניק היתה: פילוג או איחוד. פינסקר רצה לשמור על אחדות התנועה, ועל-כן הציע לבחור את ר' שמואל מוהילבר לנשיא. הוא טען: האדוקים יעזבו את התנועה אם פינסקר יבחר לנשיא, ואילו החפשים לא יעזבו את המחנה אם יבחר ר' שמואל מוהילבר. והנה קם ר' שמואל ואמר: בודאי יותר נוח יהיה לי, אם אנחנו החרדים נעזוב את התנועה; תהיה לי מנוחת הנפש ותחדלנה ההתקפות עלי מצד הרבנים והחרדים. אבל אני לא אפרד מתנועת חבת-ציון. אין אני יכול לקבל את הנשיאות. בשביל עצם העבודה של בנין הארץ דרוש, שפינסקר יעמוד בראש התנועה. אני מציע לבחור בו לנשיא ההסתדרות, ואני וחברי נשאר מלוכדים בתוך המחנה. טובת מפעלנו דורשת זאת, ורק היא תהיה נר לרגלי. היתה זו שעה גדולה מאד, אם כי קטן היה היקפה של התנועה הלאומית בימים ההם. כך ראיתי את מוהילבר בזמן שעמד על פרשת דרכים, לפני הכרעה רבת-אחריות.

והנה המומנט השני. היה זה בשנת תר"ן, אחרי קבלת הרשיון הממשלתי לועד חובבי ציון באודיסה. ההתעוררות היתה גדולה. האסיפה הראשונה באודיסה עברה בהתלהבות רבה. מן הארץ הגיעו ידיעות משמחות: על קנית אדמת חדרה, על התקדמות הישוב. הגאון ר' שמואל מוהילבר השתתף בועידה – האסיפה הליגאלית הראשונה בתולדות חבת ציון ברוסיה – כציר מביאליסטוק (אני באתי כציר ממוסקבה). באסיפה היו כמאה צירים, ומספר המשתתפים בכלל הגיע לכמה מאות. ועידה זו שימשה מעין אסכולה ראשונה לענינים פוליטיים ליהדות הרוסית. שרר בה מצב-רוח של שמחה והתלהבות.

שמחתו של הרב מוהילבר היתה כפולה: הוא התכונן לנסוע לארץ-ישראל, ומיד אחרי האסיפה צריך היה להפליג בים. בימינו אלה הנסיעה לארץ אינה אלא ענין קל ורגיל. אבל אז, בזמן ההוא, היתה כל נסיעה כרוכה בכמה וכמה קשיים. ובאמת לא ביקר בארץ אף איש אחד מגדולי התנועה, פרט לברון רוטשילד ולקלונימוס ויסוצקי. משום כך גדלה אז יותר החוויה של אלה שזכו לעלות ארצה. ואף על פי כן היו באסיפת אודיסה שנים שהתהלכו כצללים: פינסקר ומוהילבר. על סיבת הדבר אצל פינסקר לא אתעכב עכשיו. אולם לגבי הרב מוהילבר הפתיע אותי הדבר מאד ועשה עלי רושם קשה. בשבת בבוקר הלכתי לבקר בביתו. דברנו בגלוי-לב. שאלתי אותו: משום מה אתה עצוב כל כך? אתה הנך אחד מיוצרי התנועה, ודוקא עכשיו, בשעת שמחה לכל חברינו, פניך מפיקים צער רב ותוגה עמוקה! והוא ענה לי: אדרבה, שמחה זו היא דוקא מקור עצבותי. לשמחה מה זו עושה? איזה מיניסטר נתן רשיון, כמה מאות יהודים נוסעים לארץ – ואצלנו כבר ששון ושמחה! דבר זה מוכיח, עד כמה אין מעוף לשאיפותינו. אכן, ותרנים אנחנו וקטני אמונה, ועל כן אנו מסתפקים במועט בשאיפותינו ובדרישותינו!

ראיתי את הרב מוהילבר גם במומנט השלישי, כשהתנועה נמצאה במצב של דכאון ויאוש. היה זה כשנה וחצי אחרי ועידת אודיסה, בחשון תרנ"ב. התקוות התבדו, נחלנו מפלה. מטעם הממשלה התורכית יצא איסור על הכניסה לארץ. מפני הסתבכות פיננסית ירדו לטמיון הרבה כספים. במחנה הציוני שרר מצב רוח של יאוש ורפיון-ידים. התחילה בריחה מההסתדרות של חובבי ציון. טיומקין, שגדלוהו ורוממוהו לפנים, נעשה מטרה לחיצי כל עובר ושב. ואז נתאספו בוורשה השבלים הבודדות. האסיפה נקראה ביזמת ר' שמואל מוהילבר. ישבנו מדוכאים מהמצב הנורא בתנועתנו וטכסנו עצה כיצד להתגבר על המבוכה. ובזמן זה של דכאון ויאוש, היה ר' שמואל אחד המעטים שעמד מוצק ואיתן ולא איבד את בטחונו.

ויש לציין לשבחו של ר' שמואל עוד תכונה אחת. מעולם לא ראיתי איש בר-לבב, שלא שם לב בכלל לשאלת כסף ושכר, לנוחיות בחיים ולעסקנות של שררה על הצבור, כמו ר' שמואל. וגם סגולה זו הוסיפה הרבה לכבודו המוסרי והגבירה את יחס ההערצה שהיו מתיחסים אליו גם מתנגדיו וגם חבריו. מתוך הערצתי העמוקה לאיש זה הדגול מרבבה קראתי את בני, שנולד זמן קצר אחרי פטירתו, על שמו.

ר' שמואל יישאר לנצח בהיסטוריה של עמנו, הודות לאמונה האיתנה בעתיד התנועה, ולא רק בזה שנתן את הגושפנקא שלו, כרב וגאון בישראל, לתנועת חבת ציון – אם גם אין לזלזל בערך הדבר הזה: הודות לכך עבר לצדנו חלק חשוב של היהדות הדתית ובלעדיו לא היינו רוכשים את החוגים האלה בשביל התנועה הלאומית. אכן, נמצאו רבים וכן שלמים שלא נענו לקריאתם של גדולי ישראל, אלא באו אחרי-כן מתוך ההכרח שהטילו עליהם שונאי ישראל. אולם רבים אחרים שנצטרפו לתנועתנו היו נוהגים רק ליתן “הסכמות”. בשביל רבים לא שימשה התנועה אלא כעין הוספה לכתר גדולתם – בשביל ר' שמואל היתה התנועה עצם חייו, ולה הקדיש את מיטב מחשבותיו ורגשותיו. בימים ההם, לפני ארבעים שנה ויותר, עשה מעשה נועז ושלח את נכדו, ד"ר יוסף מוהילבר, למונפליה ללמוד אגרונומיה, שיהיה חקלאי בארץ-ישראל. שום יהודי משכיל, ולא כל שכן רב בישראל, לא היה נוהג כך בימים ההם. והיה בזה משום חידוש גדול, דוגמא למופת והוכחה לעומק השתרשותו הנפשית של ר' שמואל בתנועת התחיה שלנו.

על יחסו הנאמן לעצם הרעיון של תנועתנו, ללא שום משוא פנים או משפט קדום, תעיד התנהגותו עם הופעת הרצל. שימו לב: מי היה אז מוהילבר ומי היה הרצל בתחילת הופעתו. מוהילבר בא כולו מבפנים, מעולם המסורת והיהדות החרדית, ואילו הרצל לא ידע אפילו לחתום את שמו בעברית. הרצל פרסם אז את ספרו “מדינת היהודים”, אולם גם בזה לא היה חידוש גדול – כי תנועת חובבי ציון הכירה את החוברת של פינסקר ואת דברי ר' צבי קלישר. לכאורה לא עלה על הדעת שר' שמואל מוהילבר יוכל ללכת אתו.

גדולי חבת ציון: רוטשילד, אחד-העם, צ’לינוב, עמדו מן הצד. רוטשילד פחד מאד מפני הרעש והפומביות, וחשב שההופעה של הציונות המדינית לפני כל העמים עלולה להעמיד בסכנה את הישוב החדש בארץ-ישראל. נזכר אני בפגישתי עם הברון רוטשילד בשנת 1896. באתי אליו בשם חובבי ציון מרוסיה, ורוטשילד דרש ממני שאשפיע על הרצל כי יחדל מ“רעש” ומפומביות. הנה אני, טען הוא, עשיתי דבר-מה בשביל הישוב, וכל זה בחשאי ובנחת. עניתי לו: רוטשילד יכול לעשות ולפעול בחשאי ואינו זקוק לפומביות. כשירצה לקנות אפילו את כל הארץ, אם בעלי הקרקע יסכימו למכור, אין הוא צריך אלא לחתום על שיק ומיד הקניה יוצאת לפועל. ואילו הציונים, גם בשביל הקניה הקטנה ביותר, אין באפשרותם לחתום על שיקים אלא עליהם לאסוף כספים בין המוני העם. ובלי פומביות והסברה ותעמולה וכיוצא באלה – לא יבואו הכספים. תן לנו את פנקס השיקים שלך – הצעתי לו – ואז אולי נוכל גם אנחנו למעט בתעמולה פומבית. אחד-העם אמנם השתתף בקונגרס הציוני הראשון, אבל מיד אחרי הקונגרס יצא בבקורת עצומה נגד תכניתו של הרצל וכל הימים נשאר מתנגדו הפוליטי החריף ביותר. גם צ’לינוב לא נצטרף לתנועה בתחילתה ולא נסע לקונגרס הציוני הראשון.

ורק שנים ממנהיגי חובבי ציון ענו בחיוב: הגאון ר' שמואל מוהילבר ומשה ליב לילינבלום. לילינבלום התנגד בכמה דברים להרצל, אבל תפס מיד את החידוש בתנועת הציונות המדינית, שהיא עלולה לשמש מנוף כביר גם לחבת ציון ולישוב ארץ-ישראל. ר' שמואל מוהילבר, שהיה כבר חולה ותשוש כוח ולא יכול לנסוע בעצמו, שלח את נכדו ד"ר יוסף מוהילבר לברך את הקונגרס בשמו. הוא, ר' שמואל, לא בקש חשבונות רבים, אלא הרגיש שהרצל עתיד לזעזע את עם ישראל. הישיש צדק באינטואיציה שלו ובחזון רוחו. בכל לבו קרא לחבריו בתנועת חבת ציון ללכת אחרי הרצל. ובזה קנה ר' שמואל מוהילבר את עולמו בתנועה הציונית המדינית.

באסיפת אזכרה, כ“ו סיון תרצ”ח