לוגו
על השד"ר הציוני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הועד המשותף לעניני הנוער, שביזמתו הוקם המכון הזה, בקשני לומר מלים אחדות לפתיחתו. קבלתי עלי את התפקיד הזה, באשר מטרת המכון קרובה לנפשי. דוקא בימים אלה, שלא היו כמותם בתולדות ימי עמנו אולי מימי חורבן הבית השני, החלטנו לפתוח בשעורים האלה. רבים ודאי ישאלו אם זוהי השעה לדברים שבתורה, בזמן שרובצים עלינו תפקידים אחראיים כל כך בארצנו ובכל העולם כולו? תשובתנו היא: בדרכי אבותינו אנו הולכים.

בשעה שהתנהלה המלחמה עם הרומאים בעד שחרור העם, הקדישו המפלגות בישראל, שכולן היו ללא ספק מורכבות פטריוטים נאמנים לעמם ולארצם, את מיטב כוחן למלחמה הפנימית. והנה בימים ההם התאספו חכמים בעלית גג לדון ולתקן תקנות בחיים הדתיים והרוחניים. אז קם גם אחד מגדולי הדור, ר' יוחנן בן זכאי, עזב את העיר, פנה אל כפר בלתי ידוע, אל יבנה, ויסד שם מרכז לתורה. תהיינה הדעות אשר תהיינה על מעשהו של ר' יוחנן בן זכאי ושל החכמים שהתאספו בעליה, ואף אמנם בספרותנו תמצאו הערכות רבות לכך, לחיוב ולשלילה, העובדה עובדה היא: אותם האנשים הצילו את עם ישראל, אם לא בארצו, הרי בארצות גלותו, ונתנו לו תוכן לחייו זה קרוב לאלפיים שנה. גם כיום אנו מוכרחים להמשיך בכיוון הזה. ובה במדה שמצבנו הולך ומחמיר ואבני הנגף שמניחים על דרכנו הולכות וכבדות, בה במדה אנו חייבים להתעמק בבעיותינו, לחפש את דרכי עבודתנו: איך להשיב שה פזורה ישראל מבין העמים לארצנו. עלינו ללמוד את כל הבעיות הללו להלכה כדי להצליח ולפתור אותן למעשה.

הפלוגתא הגדולה בדבר “תורה ומעשים” נפתרה אצלנו לזכות תורה המביאה לידי מעשים, והתורה שתקבלו פה תהיה זו שתקרב אתכם למעשים, אבל למעשים מתוך מחשבה. לאחר שתרכשו פה ידיעות מספיקות ובינה בדברים בכל הצורך תלכו אל הגולה כדי לרכוש את העולם היהודי למען תנועתנו ולמען מפעל הבנין. מה שם התואר הניתן לאנשים הממלאים שליחות זאת? שד“ר. יש חוגים הנוהגים זלזול בתפקיד זה. יש גם עתונים, שבשעה שהם רוצים למעט דמותו של אדם, הם מטיחים כנגדו: זהו רק שד”ר, שד"ר של הציונות או של הקרנות. ואילו אנו מקבלים את השם הזה באהבה, כי הוא קדוש בשבילנו.

מי היה השד"ר? לפני ששים שנה, לפני שהחלה העבודה לבנין הארץ בדרך זו שאנחנו הולכים בה עכשיו, דרך החקלאות, העבודה וגאולת הקרקע, היתה ארץ-ישראל קדושה לעם ישראל לא פחות מאשר עכשיו. גם אז היו חלוצים באים ליישב את הארץ. ההבדל היה רק בזה, שהחלוצים של הימים ההם היו בני 50, 60 או 70 שנה, ועבודתם היתה לא עבודת אדמה ועסקי תעשיה, כי אם בקשת רחמים ותחנונים בערי הקודש. זאת היתה הצורה. ואולם התוכן היה גם אז – לשמור על הגחלת, לשמור על הארץ, שעם ישראל לא שכח אותה, עד שיבוא הגואל. גם אחר כך, בימי “חובבי ציון” בשעה שבנו את המושבות בתנאים קשים כל כך, אמרו: נבנה, נמשיך, ונשמור עד שתבוא מהפכה מדינית ותקום לנו ישועה. גם בזה היה כיוון ידוע: כוחותינו היום מעטים ודלים, אנחנו עושים כל מה שביכלתנו, נתכונן לימים שבהם נזכה לגאולה השלמה. בשביל אותם הזקנים היתה ארץ-ישראל קדושה והם סבלו אז אולי לא פחות מאשר סובלים היום הצעירים שלנו בישובים החקלאיים. קראו את תולדות הישוב היהודי בחברון, בצפת וגם בירושלים בזמנים ידועים ותראו כמה תלאה וסבל עלו בחלקם. מהם היו לבז ולמשסה, מהם שנרצחו, והנשארים בחיים כל חייהם היו מחסור ויסורים. הם לא עזבו את הארץ, לבל ינתק הקשר בין הארץ לבין העם בגולה. וכדי להשפיע על ארצות הגלות שיתמכו בידם למען יוכלו לעמוד ולהתקיים, להחיות נפשם ונפש עולליהם – כי שכר לאדם לא היה במקום הזה, – וכדי להזכיר לעולם היהודי כי יש יהודים בארץ-ישראל המתפללים על יד המקומות הקדושים, ולעוררם שיבואו לעזרה לישוב הזה, שלחו אנשים לכל תפוצות הגולה.

לאנשים האלה קראו בשם שדר“ים. השם הזה יקר היה בזמנו, ונשאר קרוב ללבנו עד היום הזה. ודאי, גם אז לא כל השליחים היו ראויים לשמם, גם אז היו שניצלו את השד”רות לצרכים שאינם אידיאליסטיים כלל. כגון זה יש למצוא בכל התנועות שבעולם וגם בתנועתנו כיום. אבל סמל לדמותו האמתית של השד“ר היו אלה שעמלו בחרדת קודש לשמור על ארץ-ישראל ולסייע לישובה. הקופסה של הקרן הקימת לישראל כיום היא היורשת החוקית של קופסת רבי מאיר בעל הנס. אחד הוא החוט המקשר את כולם, אחד הרעיון המחיה את רוחם והולך לפניהם מאז ועד היום. אלא שבכספי קופסת ר' מאיר בעל הנס תמכו בזקנים המסתופפים בחצרות אלהים ומתפללים על הגאולה, ובכספי הקרן הקימת גואלים את אדמת ארצנו בשביל צעירים שיישבו אותה. הקופסה הכחולה היא היורשת של אותה הקופסה הקודמת. בערב שבת, לפני הדלקת הנרות, היתה כל אם בישראל זורקת פרוטה לקופסה, פרוטה זו שאולי היא היא שחינכה לנו את החלוצים הראשונים שעלו לארץ בימי ביל”ו. מי תקע אותה הקופסה בכל תפוצות הגולה? שוב אותם השד"רים שהיו באים ומאספים את הכסף ומטיפים מוסר לאלה שהסיחו דעתם מן הקופסה ולאלה שלא הכניסו קופסה לביתם כלל.

לפני ששים שנה הובאו לגולה בשורות אחרות, בשורות על גאולת הארץ ובנינה. התחילה תנועת חבת ציון. רוב המנהיגים של ההסתדרות הציונית וגם מנהיגנו המנוח הרצל בשעתו, לא העריכו למדי עד כמה היתה אותה תקופה פרוזדור ויסוד לכל מה שנבנה אחר-כך במשך יותר מארבעים שנה על-ידי ההסתדרות הציונית. והנה, מיד לאחר שהחלה התנועה של חבת ציון נשתנה תפקידו של השד“ר. במקום השד”ר בא המגיד, וזמן-מה אחרי כן המטיף הלאומי. היה זה אותו היהודי מבית המדרש, באותו הלבוש, עם אותה המטפחת הארוכה, עטוף בטלית כשד"ר מן הימים הקדומים, והוא מסתמך על פסוקים ומדרשים, אלא שמעתה לא הטיף עוד לקופסה של ר' מאיר בעל הנס לקיום הזקנים, אלא קרא לעם להצטרף לעבודתן של אגודות חובבי ציון, למען בנין הארץ, יסוד מושבות ועבודת האדמה. – כדאי היה שמישהו יפרסם מחקר על תפקידם של המגידים והמטיפים הלאומיים בתולדות התנועה שלנו, ספר שיספר לדורות את תולדות חייהם ופעלם. הרבה מאד יוכל הדור הצעיר ללמוד ממגלת-ספר שכזו.

אספר על אחדים מהם שעמם עבדתי בימי נעורי.

אחד מהם, הטפוסי ביותר, היה הראשון שהופיע בעולמם של חובבי ציון כמגיד ומשולח, שהגיע לכל קצווי רוסיה. זה היה יהודה ליב יבזרוב, – שנפטר רק לפני שנים אחדות בתל-אביב בגיל קרוב לתשעים שנה. בימים ההם הייתי מזכירה של אגודת חובבי ציון במוסקבה. הצעתי בישיבות הועד של חובבי ציון במוסקבה לשלוח מגיד שיטיף לחיבת ציון. התגובה הראשונה על הצעתי זו היתה שלילית בהחלט. כולם כאחד התנגדו לה. ראשית דבר – הוצאות הדרך. מילא, דמי מאכל ומשתה אין צורך לשלם לו, ישראל רחמנים בני רחמנים ומכניסי אורחים – יהיה סמוך על שולחנם, – אך את דמי הרכבת על כרחך אתה חייב לשלם ולו תהא זו מחלקה שלישית או רביעית; ואין רשות לקחת את הכספים שנותנים לנו בשביל ארץ-ישראל ולהוציאם על דברים שכאלה. כדי לבטל טענה זו ערכתי תקציב והשתדלתי עד כמה שאפשר לקמץ, כדי שלא ידחוהו. משכורת בשביל אשתו ובניו שנשארו בחאסלאביץ הצעתי 10 רובל לחודש, היינו לירה אחת. וגם זה לא במזומנים ממש, כי אם לערוך הגרלה, והוא, השד"ר, יהיה מוכר את כרטיסי ההגרלה וכך יקבל את עשרת הרובלים בשביל משפחתו. אינני זוכר כמה קצבו לו להוצאות הנסיעה (הדבר היה בשנת 1885), על כל פנים, לא קבעו לו נסיעה במחלקה הראשונה בקרון-שינה.

ועדיין לא נסתתמו הטענות. טעם שני להתנגדות היה: אם באים לאסוף כסף לתלמוד תורה, או לישיבת וולוזין, או בשביל “חלוקה”, או לקופסת ר' מאיר בעל הנס, בני ישראל נתבעים ונותנים משהו, אבל בו ברגע שהשד"ר יתחיל לדבר על חובבי ציון, על תורת פינסקר ולילינבלום ועל כל שאר האפיקורסים הללו, יגרשוהו ולא יתנו לו לפצות פה, וכולנו נהיה לחרפה.

הטעם השלישי – שאי אפשר למצוא איש ראוי לדבר, שיהיה מצד אחד יהודי ירא שמים ומצד שני בעל לשון, יודע תורה, ומבין במדה ידועה לדבר גם לפי רוח הזמן, לפי הבנת הנוער והבעלי-בתים שהריחו קצת השכלה. בכל זאת התעקשתי במלחמתי לענין עד שקבלו את הצעתי בתורת נסיון. הזמינו את יבזרוב.

אני זוכר היטב את הרושם הראשון מעבודתו. היינו אז במוסקבה. אין צורך לומר, שאיש מאתנו לא העלה על דעתו שהוא עומד לנאום במוסקבה. הוא התחיל לחזור על העיירות הקטנות. יצא ממוסקבה ל“תחום המושב” דרך סמולנסק. בשבת נתעכב מדרכו בעיירה וויאזמה בפלך סמולנסק, שהישיבה ליהודים היתה אסורה בה. ישבו שם רק ארבעים משפחות מ“חיילי ניקולי”. הוא העיז לשאת דברו בבית הכנסת על חבת ציון ואסף במזומנים 18 רובל, ושלח למוסקבה את הכסף. כדאי לקרוא את המכתב הראשון שלו אלינו (המכתב נמצא בארכיון שלי ששמור באוניברסיטה). האיש יצא מכליו מהתלהבות על רוב הצלחתו. הוא שלח אלינו רשימה של כל המנדבים. התרומה הגדולה ביותר היתה של רובל אחד. הוא בקש ממני שאשלח קבלות לכל אחד ואחד לחוד, לידע ולהודיע שהכסף הגיע למטרתו. הייתי המזכיר של אגודת חובבי ציון, עבדתי בלי עוזרים ובלי כתבים, עד 8–9 בערב הייתי לומד באינסטיטוט הטכני ואחר-כך הייתי יושב וכותב בידי את הקבלות. היתה שם קבלה אחת, שלא אשכחנה לעולם, קבלה על קופיקה אחת. אולי הקופיקה הזאת היא הסימבולית בשביל התפתחות הקופסה של הקהק"ל. אלה הקופיקות, שהיום הם גרושים, סנטים, זהובים, הם הם שגאלו למעננו את חצי מיליון הדונמים של הקרקע. מורגל בפינו מאמר: הזהרו בגוי קטן! ואני מוסיף ואומר: הזהרו בקופיקה קטנה! היא היא היוצרת והגואלת.

המגיד יבזרוב, שהביא אז את ראשית בכוריו, עמד על משמרתו במשך עשרות שנים ונתפרסם פרסום גדול בכל רוסיה. הוא נשא דבריו גם בבית הכנסת בוורשה ובאודיסה וכל האינטליגנציה היתה נוהרת לשמוע אותו. אותו היהודי, שעמד עטוף בטלית בבית הכנסת, הצליח; אותו האיש, בן העיירה הקטנה חאסלאביץ, היה המגיד הציוני הראשון. ההשכלה האירופית היתה זרה לו, אלא שהיה תלמיד חכם והוא מצא את דרכו אל הקהל בהתלהבותו ובאמונתו העמוקה, כי זוהי הדרך ואין אחרת. הוא היה יהודי חרד וירא שמים ושלב את הרגש הדתי ברגש הלאומי. הוא חש והרגיש כי אין דרך להחזיר את הנוער שלנו תחת כנפי האומה אלא על-ידי יצירת מדינה לעם ישראל בארץ-ישראל.

שונה מזה הוא טפוס המגיד הציוני השני שבא אלינו יותר מאוחר, הוא מסליאנסקי, יחיה לאורך ימים. מצאתי את האיש הזה ביקטרינוסלב. בסביבה שבה נמצאתי לא שמעו על חבת ציון. והנה, בשבת הראשונה לאחר שעברתי ליקטרינוסלב אמר לי חותני: “יודע אתה, שמעתי שבבית כנסת אחד קטן יש איזה מטיף, מגיד, שגם הוא מדבר כמוך”. הלכתי לבקש את אותו האיש המדבר כמוני. מצאתיו בקלייזל קטן שהיו בו כחמשים יהודים. שמעתי את הנאום הראשון שלו – אותו הנאום שנעשה מפורסם אחרי-כן – על העצמות היבשות. ראיתי לפני גילוי כוח כביר. והאיש יפה-מראה ויפה-תואר להפליא, בעל צורה והליכותיו נאות. הכרתי שלא מגיד סתם לפני, אלא איש שקנה לו ידיעות רחבות למדי גם בספרותנו החדשה. אחרי שגמר את דרשתו, הזמנתי אלי לשיחה. שאלתיו: מנין אתה? השיב: מפינסק. – ממה אתה מתפרנס? – אני מלמד, מורה. – אתה מצליח? – אני עודני מצליח, אבל התלמידים בודאי לא יצליחו, “זיי וועלן בלייבן גויים”. הזמנתיו לעבודתנו והוא החל סובב-עובר באוקראינה ובקרים. לא מלאני לבי לשלחו לפולין וליטא, כי שם דרוש היה איש ירא שמים, זהיר במצווה קלה כבחמורה, ואילו הוא לא היה מן המחמירים. אבל בשביל אוקראינה וקרים זה היה מספיק. בעלי הבתים והאינטליגנציה עם מיכאל מרגוליס הידוע בנגב רוסיה בראש היו נוהרים לבית הכנסת כל פעם שמסליאנסקי היה עולה על הבימה, ולא פסחו על ערב אחד משלו. הוא עבד באגודת “חובבי ציון” שתים עשרה שנה, עד שהיה מעשה והלשינו עליו לפני הרשות והוא ברח לאמריקה וגם שם תפס מקום גדול. היום הוא בן 83, אבל עוד כוחו אתו והשפעתו עודנה ניכרת שם. ואם אמנם רבות היו ידיעותיו הרי בעיקר צדה לבבות בלהט נפשו ובכוח האמונה הגדולה.

לדור מאוחר יותר של שד“רים ציוניים שייך יצחק ניסנבוים. עכשיו הוא גר בוורשה והוא ראש המזרחי שם. ניסנבוים נכנס לפעולתו בביאליסטוק. הוא קבל כבר חנוך של “חובבי ציון”. היה מזכירו של רבי שמואל מוהילבר ז”ל, ואחר-כך נכנס לעבוד בתור מטיף בועד האודיסאי והצליח בפעולתו.

בימים הרחוקים ההם פעל עוד שליח, שונה לגמרי מאלה השלשה. כשנסעתי בפעם הראשונה לארץ-ישראל לפני 48 שנה פגשתי באניה צעיר אחד בן 20–22. ראיתיו מתהלך על מכסה האניה, ספר גדול בידו והוא לומד ולומד בלי הרף. נגשתי אליו ושאלתיו: מה זה בידך? השיב: מלון תורכי. – מה אתה לומד מתוך המלון? – אני לומד בעל פה את המלון. – למה? – אני נוסע לקושטא, אני חפץ ללמוד שם, להתכונן בשביל ארץ-ישראל, ויש לדעת תורכית. וכיון שאינני יודע כלום, קניתי לי מלון ובאניה אשננו לי! פשטות זו שבה השיב הצעיר על שאלותי עוררתני לשים לבי אליו. הוספתי לשאול: – מנין אתה? – מסטארו-קונסטאנטינוב פלך ווהלין. שמי זאב. הוא דיבר על ארץ-ישראל ועל חובבי ציון בהתלהבות, בטמפרמנט, באמונה והדגיש, כי בנין הארץ הוא ענין למחר, ולא לדורות כפי שלימד אחד-העם. הרגשתי כי לפני איש יוצא מגדר הרגיל. אמרתי לו: שמא תשליך את המלון הימה ואתה תשוב לאודיסה ותכנס אתנו לעבודת תעמולה הנאה לך. השיב: אינני יודע לדבר. אמרתי לו: מה פרוש? אם יש לך טמפרמנט כזה ואמונה כזאת, איך תוכל לאמור שאינך יודע לדבר? הרי הדבור יבוא מאליו! הוא נסע לקושטא וכעבור חודש או חדשיים חזר ונכנס לעבודתנו. כל מקום שבא – אם עיר גדולה ואם עיירה קטנה – גרם למהפכה. זקנים ונערים, צעירים וצעירות, יהודים יראי שמים וחפשים בדעותיהם, נמשכו והלכו אחריו מבית לבית, מבית כנסת לבית כנסת לשמוע את דבריו. הוא הפך עולמות ממש. צעיר זה חי כבר בבעיות העולם החדש. הוא לחם במתבוללים, בסוציאליסטים ובתנועות אחרות. גם הוא נשא דבריו לעם בבית הכנסת, מעל הבימה. השפעתו היתה עצומה כל כך שהתחלתי לחשוש שמא יעבור את גבול הרצוי. והרי היה אצלנו עוד איש ומיכל הלפרן שמו, שהתלהבותו עברה לפעמים את גבול המותר לנו לפי מצבנו. פחדתי שמא ילך גם זאב בדרך זו. מן השמים רחמו עלי – הלשינו על זאב, הוא ברח לאמריקה, ולצערי הגדול ירד ונשכח, נבלע בעולם ה“פוליטישאנס”, ועל כל זה התחיל לתת בכוס עינו, וכך בלה את עולמו ואת חייו.

כך נמשכו הדברים עד הקונגרס הציוני הראשון. מעתה נכנס המטיף הלאומי והמגיד לגלגולו השלישי. על הדור הזה נמנים כמה אנשים מן היושבים פה. להם קראו בשם “המורשים של ההסתדרות הציונית”, וגם עליהם הוטל התפקיד לנסוע מעיר לעיר, לדבר, להטיף, לארגן. הקונגרסים והועידות שלנו התחילו לקבל צורה פרלמנטרית, – למראית עין – עם יושבי ראש ועם סדר-יום, דברים שלפעמים ברם מרובה מתוכם. אולם בזמן הראשון הלהיבה הצורה החיצונית הזאת הרבה מן הפרובינציאלים ברוסיה. וכאשר הצלחנו לקבל רשיון לאסיפת מינסק ולאסיפות בערים אחרות, השפיעה הצורה של הפרלמנט היהודי יותר מן התוכן. עכשיו תש גם כוחה של זו.

חוץ מן העוזרים הרשמיים מצאנו כבר שורה שלמה של צעירים שהקדישו את חייהם לעבודת התעמולה, הארגון ולשליחויות: מאלה אזכיר את שיינקין, את מוסינזון, את בוגרשוב ואת ד"ר בוכמיל המנוח. היו כאלה בכל העולם לעשרות, ואולי למאות. אבל עד המלחמה לא היו אלה ברובם עסקנים פרופסיונליים. הם עשו את עבודתם מתוך התמסרות שלמה לתנועה וקבלו משכורת זעומה; כשם שהמלמד היהודי לא היה מקבל שכר למוד, אלא שכר בטלה, ואינו מצווה על האכילה אלא בכדי שלא ימות ברעב, כך גם הללו. לא מקצוע היה זה בשבילם אלא עבודת הקודש.

אחרי המלחמה התרחבה צורה זו של שליחים בכמותה, אבל באיכות כבר נמצאו פגימות. אותה ההתלהבות, שבלעדיה אין ברכה בעבודה, אותה האמונה הצרופה שבה נשתבחו הרבה מאלה שעבדו בהסתדרות הציונית כאנשי תעמולה וארגון, לא עמד להן כוחן במדה מספקת, אחרי המלחמה. הן נדלדלו הרבה מכפי שהיו אצל רוב אנשינו לפני המלחמה. וכשם שכל הרמה הרוחנית של החיים, הן אצל אומות העולם והן אצל העם היהודי ובתנועה הציונית, הלכה וירדה והחיים פשטו יותר ויותר את צורתם הרוחנית, האידיאליסטית, ולבשו צורה חמרנית, כך ירדה גם הרמה הרוחנית, האידיאליסטית, של כמה וכמה מקרב השד"רים.

מה יהיה להבא? מה יהיו פני השליחים שיבואו במקומם של בני הדור היורד עתה מעל הבמה? אני מאמין, שבשעה שתחלוף מן העולם אותה התקופה של חמרנות גסה שהשתלטה עליו, יתעלה גם טיבם של השד"רים וישובו לאותה המדרגה שממנה התחילו. ולכן אני אומר לכם: כל מי שבא לכאן ובלבו אש קודש ואמונה גדולה – ברוך בואו אלינו, אבל אם יש בכם אולי מי שחושב כי זה יהיה רק מקצועו בחיים ולא תעודת חייו, מובטח לו שלא יצליח.

ועוד דבר ברצוני להוסיף: התפקיד שלכם היום קשה הרבה יותר מתפקידם של השד"רים הראשונים. הפרובלימות שלנו היום בתנועה עצמה מסובכות הרבה יותר מן הפרובלימות שלפני המלחמה. הלא הן אותן השאלות, שהביאו אצלנו התפלגות פנימית לארגונים שונים ולמפלגות שונות ולכיוונים שונים עד שגם בשעורים האלה כבר ישנן שתי נטיות, דתית וחילונית. אילו באנו לקבוע את השעורים לפי המפלגות, היינו צריכים אולי ליסד חמשה או ששה מיני שעורים כאלה. כמה שנים לפני המלחמה מי שבא למקום שבא, לא שאל אלא שאלה אחת: פלוני ציוני או שאינו ציוני. היום אין זה מספיק. היום יצטרך עוד לדעת, פלוני ציוני מי הוא ומה הוא, מה גוונו, מה צבעו. ואולם התשובות על השאלות הללו קשות הרבה יותר מאשר על השאלה הפשוטה הראשונה. מדוע? מפני שאת התשובה על השאלה הראשונה נותנות אלפיים שנות גלות. הפרובלימות האחרות הן עדיין חדשות, רק עשרים-שלשים שנה הן עומדות לפנינו. אולם שנאת אחים לעולם היא חריפה יותר מאשר שנאת זרים. והניגודים האלה הנם קיימים ומן ההכרח לדעת אותם.

ועוד דבר: עבודת בנינה של ארץ-ישראל לפני המלחמה תמכה יתדותיה בתקוה – היהדות החרדית, וגם רבים משאינם חרדים, תלו עיניהם לשמים וקוו לעזרת ה', לעזרת המשיח אשר יבוא ויגאלנו. ואין עלינו אלא לישר לפניו את הדרך; ואחרים חשבו שתבוא לעזרתנו אנגליה או מדינה אחרת, והתשובה המדינית גם היא היתה ברורה מאליה: אנחנו מכינים את הדרך לאותו כוח מחוצה לנו שיבוא לעזרתנו, אם בידי שמים ואם בידי מדינה מן המדינות. היום, לאחר פרסום הספר הלבן, המצב אחר. תקוות החרדים במקומה עומדת. משיח צדקנו לא בגד בנו. אבל אלה, שחזו להם חזון משיח בדברי ההצהרה של המיניסטריון בלונדון, עומדים עכשיו תוהים ובוהים ונבוכים במדבר, באשר המשיח שלהם בגד בהם. הפרובלימה המדינית כיום אי אפשר לעבור עליה בשתיקה מבלי לתת לה תשובה. יש לדעת מה להשיב, לא לאפיקורס, – כי אם לאיש החושב מחשבות. וזה קשה הרבה יותר. אני מקוה שבשעורים פה תמצאו את התשובות האלה. ובראש כל התשובות אזכיר לכם את הכתוב: “אל תבטחו בנדיבים”, על אחת כמה וכמה בנדיבים לא יהודים. זאת: “וחסד לאומים חטאת”.

אין להשוות את השאלות של היום, את דרכי התעמולה והארגון בימינו לאותן שלפני המלחמה, ובפרט בזמנם של חובבי-ציון. כאשר הצלחנו בועד של חובבי-ציון, בשעה שבחרו בי לנשיאו, להביא את הכנסות הועד ל-180,000 רובל לשנה, צלצלו כל הפעמונים של הציונות, והיום, כאשר הכנסות הקהק“ל לשנה מגיעות לסכום של קרוב לחצי מיליון לא”י ניטו, עוברים על זה בשתיקה, והדבר נראה כנורמלי. ובאמת אין זה נורמלי כלל. כי אנו צריכים סכומים גדולים הרבה יותר. הבדל זה שבין 180,000 רובל לפני המלחמה לחצי מיליון פונט כיום הוא ההבדל בין השאלות והבעיות שלפני המלחמה ובין אלו של היום.

כיום אין המקום לפלפול ולפראזות – היום תש כוחם של אלו. על השליח הציוני להביא דברים הנאמרים מתוך הבנה וידיעה עמוקה, ולכן טוב שנכין את השליחים שלנו, שלא ישמעו את השעורים אלא יבלעו אותם, ככתוב: “אכול את המגלה”! עליכם לבלוע את הדברים בנפשכם, ברמ"ח אבריכם, וראשית כל צריך שהמורים עצמם יבינו עד תכליתן את כל השאלות האלה ושתשובתם תהיה תשובה בהירה בלי התחכמות, בלי נפתולי פלפול, ובלי העלים דבר. במקום שהמורה לא ידע להשיב דבר ברור, יאמר “לא ידעתי”, ואל יבקש תשובות דחוקות ודברים הפורחים באויר.

דברי פתיחה במכון לשליחים ציונים.

ירושלים, כ“א בסיון תרצ”ט