לוגו
על האוניברסיטה העברית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א: כיצד נרכש המגרש על הר-הצופים    🔗

בקונגרס הי“א בוינה, בראש חודש אלול תרע”ג (אוגוסט 1913), הרציתי מטעם הועד הפועל הרצאה מפורטת על יסוד אוניברסיטה בירושלים. לפני זה שוחחתי עם אנשים שונים והשתדלתי להשפיע עליהם, שיתנו תרומות הגונות לשם רכישת מגרש מתאים לבנין האוניברסיטה. במדה ידועה הצלחתי בדבר זה, שכן יכלתי להודיע מעל במת הקונגרס בדבר התרומות הראשונות שהשגתי בסכום של חצי מיליון מארק בערך. בזמן ההוא היה זה סכום גדול למדי. מבין התורמים זוכר אני את השמות האלה: דוד וולפסון – 100.000 מארק; שלמה ברסלבסקי מיקטרינוסלב – 50.000; ד“ר בנדרסקי מקיוב 25.000; בספלוב מאודיסה – 100.000, ועוד תורמים שונים שאיני זוכר את שמם. מלא אחר דברי כמרצה הד”ר חיים ויצמן, וההצעה על-יסוד האוניברסיטה נתקבלה בהתלהבות פה אחד על-ידי הקונגרס. נבחרה ועדה בעלת זכויות רחבות על-מנת לטפל בהגשמת הרעיון. בראש הועדה עמד פרופ' אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית בימים ההם, ומקום מושבה נקבע בברלין.

זכורני, שאת הרצאתי גמרתי בדברים אלה: “בשנה הבאה, בתשעה באב תרע”ד, יהיה לאומה הישראלית יום זכרון היסטורי, שאין כמוהו אצל כל אומה ולשון: אלפיים וחמש מאות שנה תמלאנה לחורבן בית ראשון – ובאותו יום עלינו להניח את אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה העברית בירושלים“. נבואתי נתקיימה, אולם לא באותה צורה שקויתי לה. באותו יום, בתשעה באב תרע”ד, הכריז וילהלם קיסר את המלחמה העולמית. מלחמה זו הביאה חורבן על העולם היהודי בארצות הגולה, אולם בסופה נתנה לנו את הצהרת בלפור ושגשוג התקוות הגדולות לבנין הארץ.

בישיבה הראשונה של ועדת האוניברסיטה, שהתקיימה בברלין בינואר 1914, השתתפתי גם אני והצעתי לגשת קודם כל לקנית המגרש המתאים בירושלים. כי בלי מגרש אין להתחיל בשום פעולה מעשית, ועל כן קודמת שאלת הקניה לכל פעולה אחרת. הצעתי נתקבלה והוחלט למסור את הטפול בענין זה לבא-כח ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל, ד“ר א. רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, ולבא-כח הועד האודיסאי ל”חובבי ציון“, שהייתי אז נשיאה, הד”ר חיים חיסין ז“ל. עברו חדשים אחדים, והאנשים שהבטיחו תרומות לצרכי האוניברסיטה עכבו ברובם הגדול את התשלומים עד שיתחילו בפעולה ממשית, והנה, בתחילת קיץ 1914 קבלתי מכתב מאת הפרופ' ורבורג, שרופין וחיסין מציעים לקנות מגרש גדול על הר-הצופים מאת איזה לורד אנגלי1. המגרש גדול למדי בשביל בנין האוניברסיטה. אינני זוכר את מחיר הקרקע, אבל זכורני, שנדרש סכום של 50,000 פר' זהב בתורת דמי-קדימה כדי לחתום על חוזה הקניה. פרופ' ורבורג כתב, שלעת-עתה אין אף פרוטה בשביל הקניה, מן הצורך לאסוף את הכספים, והוא שאל אותי, כמה לפי דעתי אפשר היה לאסוף ברוסיה, והעיקר – תיכף ובמזומנים. כשקבלתי את המכתב, כינסתי בו ביום ישיבה תכופה של ועד חובבי ציון. הראיתי להם את מכתבו של ורבורג ואמרתי: יש קונה עולמו בשעה אחת. אצלנו בקופה נמצא סכום כזה במזומנים. הריני מציע לועד, שירכוש לעצמו את הזכות ההיסטורית, בזה שיתן את הכסף הראשון בשביל הקניה ויאפשר את חתימת החוזה בלי כל דחוי. הצעתי נתקבלה פה אחד, ובאותו יום העברתי טלגרפית 50.000 פר' זהב לד”ר חיסין בתל-אביב לשם רכישת המגרש. ד"ר רופין קבל את הכסף והחוזה נחתם. עד היום הזה הריני מרגיש סיפוק מיוחד, וחושבני שכל חברי הועד מאושרים יחד אתי, שאפשר לזקוף על חשבונם מעשה היסטורי זה.

רק הספקנו לחתום על החוזה – והנה פרצה המלחמה. אנדרלמוסיה גדולה באה לעולם, נשכחה ועדת האוניברסיטה ולא היה כל מקום לאסוף כספים למטרה זו. בעצם ימי המלחמה הגיע המועד לסלק את התשלום השני של הקניה בסך 2.000 לירות שטרלינג. פרופ' ורבורג פנה אז להאג אשר בהולנד, מקום מושבה של הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, שעברה לשם מקלן. דה-לימה, ז’ן פישר ויעקובוס כהן עמדו אז באופן זמני בראש הנהלת הקהק"ל. ההנהלה הסכימה להצעת ורבורג ושלחה את הסכום הדרוש, שסולק למוכר בדיוק למועד הקבוע, שלא יוכל לחזור בו מן המכירה.

עבר עוד זמן ידוע והגיע מועד הפרעון השלישי. חוץ מזה עמד להימכר גם הבית אשר על המגרש – הלא הוא הבית הראשון של האוניברסיטה כיום. לא היתה כל אפשרות להשיג כספים ממקורות צבוריים, ואז בה הציוני המפורסם מוילנה, תושב תל-אביב כיום, ר' יצחק ליב גולדברג – והציל את המצב. הוא תרם סכום גדול, כ-8.000 לירות שטרלינג, וע"י כך הציל את קיום הקניה הקודמת וגם גאל את הבית. וכך קם כל המגרש הזה – יותר מ-100 דונם – והבית אשר עליו לצמיתות לעם ישראל לאחוזה בשביל האוניברסיטה.

אחרי המלחמה נתעוררה השאלה: על שם מי יש לרשום את הרכוש הזה? היו הצעות שונות, אולם הנהלת הקהק“ל, אני כבא-כח ועד חו”צ, והתורם העיקרי גולדברג – כולנו הסכמנו, שהרכוש יעבור לרשותה של הקרן הקימת לישראל. וכן נעשה. הקהק“ל מצדה חתמה על חוזה חכירה עם האוניברסיטה בתנאים מיוחדים: אין הקהק”ל מקבלת שום דמי-חכירה, ואין רשות להנהלת האוניברסיטה להשתמש בזמן מן הזמנים במגרש או בחלקו בשביל מטרות אחרות מבלי הסכמתה של הנהלת הקהק"ל.

בזמן האחרון גדל רכוש קרקעי זה בחלקים שונים שנגאלו ע“י תרומות שונות. מר כדורי משנחאי תרם 10.000 לא”י לקהק“ל לשם הגדלת הרכוש הקרקעי של האוניברסיטה. בחלק מסכום זה נרכש המגרש, שעליו הוקם בנין הספריה הלאומית. מר שלמה למפורט מניו-יורק מסר לקהק”ל חלקת אדמה, מול בית הקברות לחללי המלחמה, לשם סדור גן בוטני של האוניברסיטה. ה' סיימון מדיטרויט מסר אף הוא לקהק"ל חלקת אדמה משלו על הר-הצופים בשביל מטרות שונות של האוניברסיטה.

אלה תולדות גאולת הקרקע על הר-הצופים בשביל המוסד התרבותי העליון של האומה העברית בירושלים.

 

ב: לחג הר-מצוה של האוניברסיטה    🔗

(מתוך מכתב לאגודת שוחרי האוניברסיטה העברית)

חוגגים אתם את חג “בר-מצוה” של האוניברסיטה. אינני מבין אמנם את טעמו של תאריך זה. בחגיגת בר-מצוה רגילים האבות לומר “ברוך שפטרני מענשו של זה”, והיפוכו של דבר כאן, שכן אבות הישוב העברי מתחילים רק עכשיו להתענין באוניברסיטה העברית ולטפל בה. אבל בשנה זו חל חצי יובל אמתי. לפני עשרים וחמש שנים, בחודש אלול, נשמעו ההרצאות הרשמיות הראשונות, שלי ושל הד“ר ויצמן, בקונגרס הציוני הי”א בוינה, על יסוד האוניברסיטה. הצענו שהקונגרס יחליט לגשת להגשמת חלומו הגדול של פרופ' שפירא ז"ל ליסד בית-ספר גבוה בירושלים. ההחלטה נתקבלה בהתלהבות גדולה פה אחד. אותה שעה הכרזתי מעל במת הקונגרס על התרומות הראשונות לטובת המפעל הזה. הסכום הגיע אז לחצי מיליון מארק. מטעם הקונגרס נבחרה ועדה שתטפל בהגשמת הדבר.

זה היה כשנה לפני פרוץ המלחמה. עוד לפני שהתחילה המלחמה הספקנו לחתום על חוזה בדבר קנית חלקת האדמה הראשונה בהר-הצופים שעליה עומדת האוניברסיטה. את הכסף הראשון בשביל קניה זו, בסכום של 50.000 פר' זהב, שלח הועד של חובבי-ציון באודיסה. הסכום השני של 2.000 לירות שטרלינג נשלח כבר בזמן המלחמה על-ידי הקרן הקימת, ואת חלק הארי של התשלום השלישי, כשמונת אלפים לירות שטרלינג, תרם י.ל. גולדברג ז"ל באמצעות הקרן הקימת.

הבסיס הקרקעי להקמת האוניברסיטה הוכן, אבל התחלת הבנין נדחתה עד תום המלחמה. בטכס חגיגי הניח ד“ר ויצמן את אבן-הפנה על הר הצופים, אבל עצם הבנין עוד היה רחוק. רק כאשר בא הד”ר מגנס ארצה, בערך לפני חמש-עשרה שנה, ונכנס ראשו ורובו ליצירת האוניברסיטה וגם הצליח לעניין כחות כספיים באמריקה, עם פליכס ורבורג בראשם, אפשר היה לגשת לפתיחת המוסד הגדול. אז נפתחה רק הפאקולטה למדעי היהדות בצורה צנועה, ורק כעבור שנה נפתחה האוניברסיטה על-ידי הלורד בלפור באותה החגיגה הרשמית, שהרעישה את כל העולם היהודי. עברו הרבה שנים עד שהאוניברסיטה מצאה את דרכה הנכונה. זמן רב העסיק את עולמנו הויכוח העיוני, אם האוניברסיטה צריכה לשמש רק מוסד לחקירה או מוסד להוראה – עד לבסוף נצחו דרישות החיים והאוניברסיטה הפכה למוסד הוראה במלוא מובן המלה, ועם זה היא ממשיכה להקדיש הרבה מקום לעניני מחקר של אנשי מדע אמתיים.

האוניברסיטה הולכת ומתפתחת משנה לשנה. המהפכה בגרמניה לפני חמש שנים גרמה לעליה חשובה של אנשי מדע יהודים. והאוניברסיטה השתמשה בכך וקבלה לרשותה כוחות מדעיים חשובים. תקציבה הולך וגדל. מתרחבים הקרקעות שנרכשו על-ידי הקרן הקימת על הר-הצופים בשביל האוניברסיטה והמוסד הרפואי של “הדסה”, שישמש כהתחלה לפקולטה המדיצינית. ויש גם התחלה ליסוד שכונות בשביל עובדי “הדסה” והאוניברסיטה, שכונת רופאים ושכונת אנשי-מדע. כך עתיד הר-הצופים לשמש “הרובע הלטיני” של ירושלים העברית. האוניברסיטה העברית מונה כיום כשמונה מאות סטודנטים ועוסקים בה יותר ממאה עובדים מדעיים.

אנחנו עומדים, איפוא, לפני התפתחות מהירה וגדולה של מוסדנו התרבותי העליון – בתנאי שינתנו לו האמצעים הדרושים. וכאן אנו נתקלים בעובדה מעציבה, שעם כל חשיבותה הגדולה של האוניברסיטה בימים אלה בשביל עתידנו, אין לראות התענינות גדולה מצד הישוב ושאיפה לעזור להתפתחותה. והרי דוקא עכשיו, כשירושלים עומדת במרכז העיון והדיון של עתידנו המדיני, דוקא עכשיו צריך כל העולם היהודי, ובראש וראשונה הישוב העברי בארץ, להקדיש את מיטב כחותיו לביצור המשכן התרבותי על הר-הצופים.

דרישתנו המדינית על ירושלים הבלתי-מחולקת נשענת על שני דברים: עברנו הגדול והנצחי, שמסמלת אותו העיר העתיקה עם הכותל המערבי במרכזה, שנפש האומה במשך כל הדורות ובכל ארצות פיזוריה קשורה בו לנצח; ונכסי הרוח שלנו, תרבות האומה המחייבת את כל עתידנו, ואותם מסמל הר-הצופים שהאוניברסיטה בנויה עליו. אין ברצוני להשוות את שני הגורמים האלה, שהם מן הדברים שאין להם שיעור. ההבדל ביניהם הוא הבדל של אלפי שנים, הבדל של אלפי הרגשות. אבל הקשר עם העבר הגדול מחייב, שגם התפתחות העתיד תיעשה ברוח העבר. דוקא כיום צריכים אנחנו לרכז את כל הרגשותינו בעיר הבירה בשלימותה, בעיר העתיקה ובעיר התרבותית החדשה.

יודע אני, שיש הרבה והרבה דברי בקורת על האוניברסיטה ותכניותיה, על עבודתה המדעית וגם על עבודתה האדמיניסטרטיבית. כל הליקויים האלה ידועים לי ואינני רוצה להתעלם מהם. אבל כשמשוים את האוניברסיטה העברית עם יצירות גדולות אחרות בארצנו – אין לה לאוניברסיטה להתבייש כלל וכלל. להתפתחות מהירה כזאת במשך 13 שנה לא זכה אף מוסד אחד בארצנו. ככל שהישוב על כל שדרותיו וזרמיו יתענין בהתפתחות האוניברסיטה, כן תגדל האפשרות לישר את ההדורים ולתקן את הטעון תקון.

הישוב צריך להראות את התענינותו באוניברסיטה העברית בשני דרכים: ראשית אני חושב זאת לחטא ולעוון, אם בימים אלה יוצא חלק מהנוער הארצישראלי, שגמר את למודיו בבתי-הספר התיכוניים, ללמוד בחו“ל באותם המקצועות שניתנת להם האפשרות לעסוק בהם בארץ עצמה, באוניברסיטה או בתכניון. בו בזמן שכל צעיר וצעירה הנמצאים בארץ מהוים בשבילנו רכוש גדול, בו בזמן שאנו שואפים שיבואו אלינו בכל הדרכים כוחות צעירים חדשים שיעסקו בכל מקצועות חיינו, הרי כל חניך בית-הספר בארץ שיכול להמשיך את למודיו כאן, ואולי בתנאים לא כל-כך מזהירים, ואיננו רוצה להביא את הקרבן הקטן הזה, יש לראות בזה תעודת-עניות בשביל כוחו של החנוך בבתי-הספר שלנו. אני פונה אל הנוער הארצישראלי, ששום איש מהם לא יהין לעזוב את הארץ אם יוכל למצוא אפשרות ללמוד מקצוע בארץ עצמה. איש לא יתרעם אם ירצה לנסוע לזמן קצר לחו”ל כדי להשתלם במקצועו אחרי שיגמור את למודיו במוסדותינו העליונים. אבל כל צעיר שעוזב את הארץ לשם לימוד באוניברסיטאות בחו"ל משמש תעודה חיה בשביל היהדות בגולה, שבתי-הספר הגבוהים שלנו אינם מותאמים כביכול לצרכי החיים. תקותי חזקה, שהנוער הארצישראלי יבין את החובה הגדולה המוטלת עליו כלפי הארץ ובנינה.

והדבר השני הוא: עזרה כספית בקנה-מדה הגדול ביותר. אין כל זכות לבוא ולהתאונן, שהישוב העברי איננו נותן את חלקו בבנין הארץ. הסכומים הגדולים שנתרמו על-ידי הישוב בשנים האחרונות, בתנאים קשים, בשביל מפעל הבנין בצורותיו השונות: הקרן הקימת, קרן היסוד, עזרה ובצרון, פדיון העבודה, המפדה האזרחי ועוד ועוד מוכיחים, שהישוב יודע למלא את חובתו באמונה. אבל דוקא ביחס לאוניברסיטה יש לציין אדישות ידועה. חמש שנים עברו מאז הכריז משוררנו הגדול ביאליק ז"ל על יסוד האגודה של שוחרי האוניברסיטה העברית, וכמה עלובות הן התוצאות שהושגו עד כה! פחות מאלפיים לירות לשנה נותן כל הישוב בשביל המוסד התרבותי העליון. והרי יש בתוכנו כוחות שהיו יכולים לסייע ויש גם רצון טוב.

חשיבותה של האוניברסיטה הולכת וגוברת משנה לשנה. ארץ אחרי ארץ בתפוצות הגולה הולכת ונשמטת מתחת לרגלינו – מפני המשבר הכללי, ההגבלות, הקשיים בהעברת כספים וכדומה. נשאר רק מספר קטן של ארצות שיכולות לשאת בעול של בנין הארץ בכלל ובנין האוניברסיטה בפרט. בזמנים קשים אלה צריך הישוב להבין, שחובה כפולה ומכופלת מוטלת עליו לקחת בידיו הוא את הטפול בעזרה הגדולה הדרושה בשביל האוניברסיטה. אל תשכחו, שחוץ מהקרקע הניתנת לאוניברסיטה על-ידי הקרן הקימת אין היא מקבלת אף פרוטה מאת הקרנות הלאומיות, ועליה לשלוח אנשי תעמולה לחו"ל כדי לארגן את הסיוע למענה. וכיצד תוכל לעשות זאת בזמן שהישוב העברי בארץ עצמה עושה רק מעט מאד למען האוניברסיטה העברית? ביום חג זה אני פונה לתורמים וביחוד לעסקנים: הסירו את הכתם הזה מעל הישוב העברי! האוניברסיטה צריכה לראות בישוב אחד מהיסודות הכספיים החשובים ביותר לביסוסה והתפתחותה.

גמרתי את ברכותי, ובקשתי שתקבלו אותן בכתב כאילו שמעתם אותן מפי. הסירו יאוש מלבכם. יש כוח כביר השליט על הכל, כח האמונה. האמינו בעתידנו בארץ, בארץ כולה, הבלתי-מחולקת, על גבולותיה ההיסטוריים. יש דברים שאין מושג החלוקה חל עליהם: רעיונות גדולים, אידיאלים נצחיים, מולדת. האמינו בעתידנו, בבירת ארצנו, בירושלים הבלתי-מחולקת. הקריאה מדורי-דורות “לשנה הבאה בירושלים” – ובעוד ימים אחדים תשובו להכריז את הקריאה הזאת בליל הזכרון לשחרור הראשון של האומה – קריאה זו כוללת את כל הבירה, ולא את פרווריה בלבד. האמינו שעל ראש הר-הצופים יתנוסס לגאון ולתפארת אותו המוסד התרבותי העליון שישמש מגדל מאיר לעם ישראל בכל ארצות פיזוריו, – סמל לאחדות האומה, אחדות הלשון ואחדות התרבות. מלוכדים באמונה זו תמצאו כוחות לעבודה, וסוף הנצחון לבוא.

ו' ניסן תרצ"ח


  1. הערת המערכת: המכוון לסיר ג'והן גריי היל שהיה בא מדי שנה בשנה לשבת בביתו שעל הר הצופים.  ↩