מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לזכר נחמיה דה-לימה

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

הלך מאתנו איש בעל תכונות מקוריות, בעל השקפה מיוחדת בציונות, שהיתה קדושה ויקרה בעיניו והוא ידע לשמור עליה כל ימי חייו. יהודי נאמן, ציוני מסור, חבר טוב ונוח גם למתנגדיו, בעל מדות טובות ומנהגי נימוס עדינים, ועל הכל – איש ישר והולך נכוחה, ישר וטהור לא רק במחשבותיו ובהשקפותיו, כי אם גם בדרכי המלחמה שנלחם להן ובאמצעים שנקט בהם כדי להגיע למטרתו.

הוא היה טפוס נאמן של יהודי הולנדי, במובן הטוב של מושג זה. התכונה המיוחדת ליהודי בארץ זו היא האמונה העמוקה באמת שלו, ההכרה הנאמנה שההשקפה שהוא הגיע אליה היא ורק היא נכונה וצודקת, ושוב אין הוא נוטה לזוז הימנה, או לוותר עליה אף כקוצו של “יוד” למען האנשים הקרובים ביותר ללבו. זכורני, בראשית התנועה הציונית היה במחננו יהודי הולנדי, שהיה כרוך אחרי הרצל כתלמיד נאמן אחרי רבו. הרצל היה בעיניו האישיות היקרה ביותר, והוא גם התיחס אליו בהערצה עמוקה וביראת הכבוד שאין כדוגמתה. ואף על פי כן, כשנתגלו חילוקי-דעות בכמה ענינים קטני-ערך, שהוא, התלמיד, לא הסכים בהם לדעת רבו, מצא לנכון להתפטר ממשרתו החשובה בהסתדרות הציונית ובלבד שלא יוותר על דעתו, אפילו למנהיגו הנערץ. היה זה יעקובוס כהן מהאג. תכונה כזו נתגלתה גם באישיותו של דה-לימה.

הוא נולד ונתחנך בבית יהודים חרדים, וכל ימי חייו נשאר נאמן לבית הזה, לדת ישראל ולכל קדשי האומה, אולי לא בצורה חיצונית ופומבית, אבל בנפשו ובלבו, בכל הרגשותיו העמוקות. כשבא לארץ ושהה בה זמן ידוע, לרגל שליחותו מטעם ההנהלה הציונית, היה מקדיש את רוב זמנו, כל רגע של מנוחה אחרי עבודתו המעשית, כדי לבקר בכל מקום עתיק וקדוש בתולדותינו בארץ הזאת, לחפש ולראות כל מה שיש לו איזה קשר היסטורי אל הנפש היהודית, כל מה שמעורר בלבנו רטט של הוד שבקדושה מימי עברנו הגדול. כל אלה – היה אומר – הם שעושים את ארצנו לארץ-ישראל; ואם אתה נוטל ממנה את המקומות הקדושים הללו – יש לך מדינות אחרות בעולם, ואולי טובות יותר. ברי לי, כי הרגשות נפשיות כאלו מלאו תפקיד גדול בעיצוב אישיותו של דה-לימה, שהיה, לכאורה, רק איש השכל והתבונה, שדגל במדע הטהור ובדיוק ההגיוני בלבד. מכאן יש להסביר את היחס שהתיחסו אליו חבריו בהולנד: מהם שהוקירוהו והעריצוהו על ידיעותיו היסודיות, על מדת השכלתו, על מסירותו לרעיון הציוני, וראו בו חבר טוב ונאמן ומנהיג חשוב; ומהם שנרתעו מפני מדת התקיפות שבו והמלחמה המתמדת שנלחם להשקפותיו. על צד-האמת התאחדו בנפשו כל התכונות האלה להרמוניה שלמה, אלא שאחדים עמדו רק על צד אחד של פרצופו הרוחני ואחרים שוב ראו רק את הצד השני של המטבע.

בהסתדרות הציונית העולמית תפס דה-לימה עמדה בולטת רק משך שנה אחת, בשנת 1921/1920. אמנם היה ציוני שנים רבות קודם לכן, עוד מימי הקונגרס השמיני בהאג בשנת 1907, אבל עמדתו בהסתדרותנו לא נודעה לה אלא חשיבות מקומית בלבד, ושמו לא היה ידוע מחוץ לגבולות הולנד. רבים מאתנו, וגם אני בתוכם, לא שמעו את שמו עד אחרי המלחמה. בודאי נפגשנו בכמה קונגרסים ובועידות ציוניות, אולם לידי היכרות אישית וקשרי-עבודה לא הגיעו הדברים. רק שנה אחת תפס עמדה מרכזית בעולמנו, אולם בזמן קצר זה הנציח את שמו בתולדות ההסתדרות הציונית.

בפעם הראשונה דרך כוכבו של דה-לימה על הבמה הציונית בשנת 1920 בימי הועידה בלונדון. ועידה זו צריכה היתה להחליט על צורת העבודה שתכריע לגבי עתיד מפעלנו בארץ. השתתף בועידה גם ברנדייס, ואף הוא בא ללונדון בהשקפות מסוימות בשאלה זו. שניהם, ברנדייס ודה-לימה התקרבו זה לזה ושניהם פעלו בכיוון אחד, לפי השקפה משותפת. אז התחילו במחננו חילוקי הדעות על עתיד תנועתנו והתפתחות עבודתנו בארץ, שהסעירו את הרוחות בהסתדרות הציונית לזמן רב. עמדו זו מול זו שתי השקפות יסודיות, שלא יכלו להתמזג. הדברים ידועים ולא אאריך בהם כאן, אך חשובים הם להבנת עמדתו ומלחמתו של דה-לימה בהסתדרות הציונית.

בועידה עמדה לדיון, בין השאר, שאלה מרכזית אחת, שהעסיקה את העולם הציוני באותו זמן: גאולת עמק-יזרעאל. גאולת העמק – כמה ויכוחים עורר אז ענין זה בעולמנו הציוני! מה הייתי שמח, אילו ישב כאן אתנו דה-לימה, עשרים שנה לאחר הגשמת המפעל הזה, והיינו מתווכחים אתו על ערך הקניה הזאת לאור המציאות כיום! איתרע מזלנו שדה-לימה לא ראה לעצמו אפשרות לעבוד יחד אתנו, לא בקר יותר בארץ ולא ראה את המפעל ההתישבותי שהוקם על אדמת העמק.

הלשכה הראשית של הקהק“ל היתה אז בהאג, ובראשה עמד דה-לימה. בארץ-ישראל ישב ועד אכסקוטיבי, שהוציא לפועל את עבודות הקהק”ל בארץ. חבריו היו: ד“ר רופין, האגרונום ע. אטינגר ואנכי. והנה הוגשה לנו ההצעה על קנית אדמת-העמק. הועד האכסקוטיבי בארץ-ישראל עשה אז מעשה, שהתנגד לתקנות החוקה של הקהק”ל: אסור היה לו להחליט על הקניה בלי הסכמת ההנהלה הראשית בהאג. יתר על כן: מטעם האכסקוטיבה הציונית בלונדון נשלחה לארץ ועדה “ריאורגניזציונית” – יותר נכון: ועדת בקורת, שהשתתפו בה חברי האכסקוטיבה בזמן ההוא: דה-לימה, יוליוס סימון ורוברט סולד. הועדה הודיעה לנו על מועד בואה לירושלים, ואילו יומים לפני שהגיעה חתמנו על חוזה הקניה של עמק-יזרעאל. ידענו, שגם הועדה הריאורגניזציונית וגם הנהלת הקהק"ל, עם דה-לימה בראשה, מתנגדים לקניה זו. כאשר באו חברי הועדה ושאלו, מדוע מהרנו וחתמנו על החוזה יומים קודם לכן, היו בתוכנו שרצו לבאר להם את הדבר בכמה טעמים. ואז אמרתי בגילוי-לב: עשינו כך, מפני שרצינו לסיים את הדבר לפני בואכם, שלא תוכלו להפריע בביצוע הקניה.

מה היו הטעמים להתנגדותה של הועדה לקנית העמק? עמדו אז לפנינו שתי הצעות: גאולת העמק להתישבות חקלאית, או גאולת אדמה עירונית (של האפטריארך היווני) בירושלים. והיתה כאן התנגשות של שני עיקרים: מצד אחד היה העמק בימים ההם שטח ביצות וקדחת, בלי כספים להתישבות, בלי סיכויים להכנסות עסקיות-מסחריות – הכל נתן טעם לשלילה; ומאידך גיסא קרקע עירוני, שאפשר לבנות עליו מיד כמה שכונות חשובות, שיתרכז בהן ישוב גדול של יהודים בירושלים, והן עתידות להכניס לבעליהן, וגם לקהק“ל, הכנסות חשובות – הרי שכל החיוב היה על צד ההצעה השניה. בעלי ההצעה הזאת רצו לבנות את הקהק”ל, וכן את שאר מוסדותיה של התנועה הציונית, על בסיס בריא ומשקי מבחינת ההכנסות העסקיות. אולם בעלי ההצעה הראשונה ראו את התגשמות חזון הציונות בהתישבות חקלאית, בישוב של אכרים עובדי-אדמה, והם האמינו בעתיד התנועה ובהתנדבות העם, שיעשה את המאמצים ויתן גם את האמצעים הדרושים לבנין העמק.

וכך התחילה המלחמה בין שתי הדעות הללו. כל אחד מאתנו הגן על השקפתו שלו. דה-לימה לא וויתר ולא זז מדעתו כמלוא נימה. הגיעו הדברים לידי כך, שהשתמש בזכות הווטו שלו בתורת דירקטור-מנהל של הקהק“ל והכריז על אי-חוקיותה של הקניה. כל ציוני אמריקה עמדו אז לצדו. אבל האכסקוטיבה הציונית בטלה את הווטו, ודה-לימה התפטר מנשיאותו בקהק”ל. הוא נשאר עקבי ותקיף בדעותיו עד הסוף.

הקונגרס, שנתכנס אחרי קנית העמק דן בהרחבה על כל הענין. הגנתי על המפעל הזה במיטב כוחותי. על ההאשמה בביצוע מעשה אנטי-קונסטיטוציוני אמרתי, שיש רגעים בחיי האומה שמצווים להפר את התורה הקונסטיטוציונית. כדוגמא לכך ישמש תיאודור רוזוולט, שאף הוא עשה כן ברכשו את תעלת פנמה. ובנוגע למלחמתו של דה-לימה אמרתי: עמדו לפנינו שתי ברירות – להפסיד את עמק-יזרעאל או את דה-לימה…

לא רק דה-לימה התפטר מהשתתפותו באכסקוטיבה הציונית: עשו כן גם שני חבריו יוליוס סימון ורוברט סולד. אולם מאושר אני, שיכול אני להגיד כי שני החברים האלה, החיים בתוכנו – יאריכו ימים – באו אחרי-כן לידי הכרה, שקנית העמק היתה נכונה, וסופה מוכיחה על תחילתה. עם דה-לימה שוב לא שוחחתי בשאלה זו. במשך הזמן נפגשתי אתו פעמיים. בפעם האחרונה בקרתי בביתו בהאג לפני שנתיים. שוחחנו על כל השאלות העומדות ברומו של עולמנו הציוני, ורק בשאלת העמק לא נגענו, לא הוא ולא אני, ואינני יודע אם נשאר בדעתו או שראה צורך לשנותה.

גם לאחר שעזב את האכסקוטיבה הציונית, נשאר, כמובן, נאמן לתנועתנו, וביחוד השתתף השתתפות פעילה בכל העבודה הציונית שבהולנד. עניני ארץ-ישראל נשארו קרובים ויקרים ללבו, כמו לכולנו, וכל שליח שהגיע להולנד מארץ-ישראל מצא אצלו אוזן קשבת ותמיכה ממשית כדי להגשים תכניות מעשיות לבנין הארץ. דף מזהיר יהיה הדף שייכתב על דה-לימה ופעולתו הציונית בתקופה זו.

עוד פעם אחת ראיתי את דה-לימה בגדלותו. זה היה לפני שנתיים, אחרי שהקונגרס החליט בשאלת חלוקת הארץ. דה-לימה היה מתנגד קיצוני לתכנית זו ונלחם למען השקפותיו בתוך ההסתדרות הציונית שבהולנד. הרבה חברים תמכו בו, אולם היו גם שהתנגדו להשקפתו הקיצונית. כאשר החליט הקונגרס בציריך לא על עצם החלוקה, כי אם על הדיון עם הממשלה בשאלה זו, הודיע דה-לימה לחבריו שהוא עומד לעזוב את ההסתדרות הציונית. עמדה זו הדהימה את כולנו. באותו זמן באתי להאג ובקרתי בביתו. כמובן, עמד ענין חלוקת הארץ במרכז שיחתנו. דה-לימה ידע, כי אני תמים-דעים אתו בהתנגדותו לרעיון החלוקה. השתדלתי להשפיע עליו, שיחזור בו מהחלטתו לעזוב את ההסתדרות הציונית. אמרתי לו: אסור לך לעשות מעשה נחפז זה, מפני שיש עוד תקווה של ערעור לפני הקונגרס הבא. אם גם קונגרס זה יחליט לקבל את התכנית, יוכלו כל אלה שמתנגדים לכך להחליט שאין מקום בשבילם בהסתדרות, אבל אז אתה לא תהיה יחידי. הזכרתי לו את ענין אוגנדה בקונגרס הששי. גם אז היתה מלחמת דעות חריפה בין קונגרס זה והקונגרס השביעי, גם אז היו שתי השקפות קיצוניות שלא יכלו להתאחד, והנה בא הקונגרס השביעי ותקן את קלקלתו של הקונגרס הששי. על דברי אלה השיב דה-לימה: יקירי, כל ההגיון לצדך, אולם כל האמת שלי על צדי; אסור להשאר בהסתדרות שיכלה לעשות צעד מסוכן כזה. עבר חודש ימים ודה-לימה עזב את ההסתדרות הציונית.

כזה היה האיש דה-לימה כל ימי חייו. משהגיע לידי השקפה מסוימת, שוב לא יכול היה לשנות את דעתו, לא יכול היה לעשות שקר בנפשו, לחפש פשרות וויתורים, לתרץ בכל מיני פלפולים כל שנוי בדעותיו. סיסמתו היתה: יקוב הדין את ההר. עמד על דעתו ונלחם לה, אולם משראה שאין שומעים לו, בחר לשבת בבדידותו ועל השקפותיו לא וויתר. אין מזל לישראל, ואין מזל לתנועה הציונית. וצר מאד, שכוחות גדולים כמו דה-לימה לא מצאו אפשרות לעבוד במחיצתנו ולפתח פעולה ראויה לטובת מפעלנו. אולם בין אם נסכים לדעותיו של דה-לימה ובין אם נתנגד להן – דבר אחד מוכרחים להגיד כל מכיריו, תומכיו ומתנגדיו גם יחד: כל הכבוד וכל ההערצה לאישיות זו!

באסיפת אזכרה, כ“ד באלול ת”ש

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
רקע
מנחם אוסישקין

יצירותיו הנקראות ביותר של מנחם אוסישקין

  1. אשה צדקנית (מאמרים ומסות)
  2. על ל"ג בעומר (מאמרים ומסות)
  3. על ירושלים ומקומה בתנועת התחיה (מאמרים ומסות)
  4. תזכיר ל"ועדת החלוקה" בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  5. נוער, קרקע ואמונה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות מנחם אוסישקין בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות מנחם אוסישקין

יצירה בהפתעה
רקע

על דבר האהבה

מאת מרדכי צבי מאנה (מאמרים ומסות)

בשלשת דברים האהבה נקנית: במשיכה טבעית של הנפש, בהכרת תודה, וברגש הכבוד. ושלשתם באבות. האהבה תשים חותמת על כל היצור ובהיכל היקום כולה אומרת כבוד. וכשם שנעים להאדם לזכור רגעי אהבה כן נעים לו לזכור ברוח הדמיון את המקומות שבם יצאה האהבה לפעלה, יהיה המקום מה שהוא; גם אהל הדחוי לנפול, יעיר רגשות נשגבים כארמון מלך, אם בו יצא לאור החיים, אם שם חבלתהו אמו וילדתהו, ושם עברו ימי ילדותו היקרים בימי חלדו, וכדומה. ואם יצלח ביד האדם לראות בעיניו את המקומות הנעימים האלה אז תתקפהו חרדת קודש למראיהם ולבבו כלו אומר אהבה לכל הנמצא סביבו. מובן מאליו כי אם יהגה אהבה לדברים שאין בה רוח חיים, על אחת כמה וכמה אם ישוב לראות את הוריו, ושלשלת גדולה של זכרונות העלה לפניו אשר כל רתוק ורתוק ממנה ימלא כל בתי נפשו גיל קודש. ואף כי סבת האהבה “הכרת תודה” באה אליו רק בבואו בשני הנערות, בכל זאת יזכור גם את הרגעים מימי ילדותו, כי גם הם נקדשו באהבתו אל הוריו על ידי המשיכה הטבעית של הנפש אשר תלוהו מיום גיחו מרחם. נמצא מזה כי לענין הורים אין מקום לשכחה מיום הולדת עד היום האחרון, באשר האהבה, מתחלה אהבה טבעית ואחרי כן גם אהבת הכרת תודה, תלוהו על דרך החיים1 וכן גם כל המקומות שנקדשו באהבה הזאת, למשל עיר מולדת נס מסביה, אם הלך בהם איזה פעם לשוח עם הוריו יהיה באיזה עת שיהיה אם בימי ילדותו או נערותו, יקרים בעיניו, ובבואו לשנות בינה יזכרם באהבה ויביט עליהם בענג, כי יזכור את הרגע הנעים ההוא, וכמו כל עצי שדה וצמחי גנה יספרו לו ספורי אהבים משנות קדם. הכלל היוצא מזה, כי בכל המקומות שלא ראתם עינו, שלא צעדה שם רגל האהבה מעולם, יהיו באיזה מקום שיהיו, אם במסבי עיר מולדת או בקצוי ארץ, שאינם מעירים בלבו זכרונות נעם, שאינם מספרים לו מאומה מהעבר, אם גם יתענג בהם על הדר הטבע במאד מאד, הענג הוא רק ענג בהוה לא ענג בהעבר. במקום כזה אין עבר רק הוה.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.