א 🔗
מחר ימלאו 80 שנה לאחד המעולים בתנועתנו, אחד מגדולי היהדות האמריקאית, לואיס ברנדיס. יימצא מי שיחוג את חגו של לואיס ברנדיס השופט, אולם אנחנו חוגגים, היום את חגו של לואיס ברנדיס היהודי, הציוני.
לואיס ברנדיס, כרבים מגדולי תנועתנו, בא אלינו מעולם זר. הוא לא ינק מן השרשים של היהדות ותרבותה העתיקה, אם גם משפחתו, שמוצאה מבוהמיה, מתיחסת, לפי המסורת שבידי הוריו, על משפחת המהר"ל מפראג. אבל חינוכו שלו באמריקה היה אחר לגמרי, ואל מחננו הגיע בעמדו מעבר לגבול החמשים. אין זה מקרה נדיר בתולדות עמנו. בימים הקדומים ניצבת לפנינו דמותו של משה רבנו, הרועה הנאמן, שגם הוא בא אלינו מעולם נכרי שבו קבל חינוך זר לגמרי. בזמננו אנו היה הרצל דמות וסמל למנהיג יהודי שבא אלינו מרחוק. לא לחינם מתארת הסופרת האנגלית ג’ורג' אליוט את גבור ספורה, דניאל דירונדה, החולם על תנועת השחרור של האומה הישראלית, כיהודי שחזר אל עמו. אבל אם לא היה לו לברנדיס חינוך יהודי וזרים היו לו הקנינים הרוחניים של שפתנו ותרבותנו, אם על פי השקפת-עולמו רחוק היה מדת ישראל, חי ותסס בו, מתחת לסף ההכרה, היהודי הנאמן, והוא היה עצם מעצמנו ובשר מבשרנו.
כי מה מסמל את היהודי ואת השקפת עולמו, חוץ מהצורות החיצוניות הנראות לעין כל? מהי התכונה אשר העמידה את האומה הזאת במרכז ההתענינות של כל העולם דורות על דורות ושהביאה עליה עד היום הזה צרות ורדיפות, שנאה ואיבה, גזירות וסכנות? – בדמו של היהודי טבועה שאיפה קיצונית לאמת מוחלטת, לצדק מוחלט. כשהיהודי נתקל באי-צדק, על כל צורותיו, בעיוות הדין והאמת, הריהו קם להלחם בתקלות אלו. כאן מקור כל הרדיפות והגזירות על עם ישראל במשך אלפיים שנה. תכונה יסודית זו של עם ישראל היתה וישנה באפיו של ברנדיס. ואם הוא עלה למדרגת שופט עליון באמריקה – מובן שזכה למשרה אחראית זו בגלל ידיעותיו התרבותיות וכשרונותיו האחרים, אבל העיקר הוא שהאומה האמריקאית הכירה באיש הזה את השאיפה לאמת מוחלטת, לצדק מוחלט. אנו, העם היהודי, נתנו את האיש הזה לאמריקה כמתנת-תודה בעד החיים החפשים והנורמליים שהיהדות באמריקה זכתה בהם באין מפריע. בזמן האחרון הגשנו לעם האמריקאי עוד שי כזה, את היהודי קרדוזו, שגם הוא נכנס כשופט עליון לאריאופגוס הגדול הזה.
ברנדיס מיזג באפיו את התכונה הרוחנית הזאת של עם ישראל עם התכונות של האמריקאים הראשונים, אלה שעזבו את אנגליה מפני רדיפות דתיות והלכו ליסד עולם חדש באמריקה. הפוריטניזם האנגלי של המיסדים הראשונים, שלאט לאט הוא הולך ומיטשטש באמריקה ונשארים ממנו אולי רק שרידים מעטים, פוריטניזם זה הטביע את חותמו על כל צורות החיים של ברנדיס. הוא חונך בבוסטון, עיר זו שחיה בה עד היום הזה המסורת האצילה של העבר היפה של יוצרי ארצות הברית יותר מאשר בשאר ערי אמריקה.
לא אספר על 55 השנים הראשונות של ברנדיס. יספרו על כך אנשים היודעים תקופה זו בחיי ברנדיס יותר ממני. בשבילנו חשובה יותר התקופה השניה. לפני חצי יובל שנים נתגלה פתאום ברנדיס, שכל היהדות האמריקאית ידעה את שמו אבל לא ראתה אותו, כיהודי המתענין ביהדות ובגורל האומה הישראלית. ביום בהיר אחד נפלה ההכרה, שברנדיס זה, האיש הלוחם בעד הצדק והיושר בכל המדינות של ארצות-הברית, מתענין בתנועה הציונית. כיצד קרה הדבר? אינני יודע בדיוק. שני אנשים זוקפים לזכותם את ההישג הזה, וגאים על כך שבהשפעתם נכנס ברנדיס אל התנועה. האחד הוא יעקב די-האז, ואני עצמי שמעתי מברנדיס בהזדמנות הראשונה שנפגשתי בו – זה היה בפריז בשנת 1919 – שדי-האז שימש לו מורה בציונות. השני הוא המנוח שמריהו לוין; כששב מאמריקה עוד לפני המלחמה, סיפר גדולות על הפגישה שהיתה לו עם ברנדיס, על השיחות הרבות אתו בעניני הציונות ותחית העם ועל שובו של האיש החשוב הזה מן העולם הגדול האמריקאי לעולמנו הקטן והמצומצם. מובן שלא רק שני האנשים האלה השפיעו עליו. השפיעה עליו בודאי כל הסביבה של התבוללות, שנפשו הנקיה לא יכלה שלא לראות את מומיה ותקלותיה. בלי שום ספק קרא וקבל ידיעות על הסבל והרדיפות שהתחוללו על יהודים בארצות שונות באירופה. אבל שני האנשים האלה יש להם הזכות הגדולה, שהם רשאים לרשום לזכותם את הנכס האנושי הזה: לואיס ברנדיס הציוני.
ואף על פי כן טעון הדבר הסבר פסיכולוגי. בגיל כזה, באוירה של החיים היהודיים באמריקה, בתוך חיים עשירים של עם חפשי, של שוויון אזרחים גמור שהיהודים נהנים ממנו, התחיל ברנדיס למצוא ענין בשאלת היהודים ובפתרונה הלאומי. מה השפיע עליו? אני חושב, שהגורם העיקרי בנפשו היתה שאיפתו לאמת מוחלטת ולצדק מוחלט. הרבה והרבה אנשים חשובים מקרב אחינו בכל הארצות, וביחוד באמריקה ובמערב אירופה, והם כולם אוהבי ישראל ועושים טובות לישראל, לא נצטרפו עדיין לתנועה הציונית. הפחיד אותם, ומפחידה גם כיום, קודם כל הפטריוטיזם הלוקאלי. למה להכנס לעובי הקורה, להתעמק ולחשוב על חיים חדשים המתהווים אי שם בארץ קטנה שבאסיה – בזמן שיש לפניהם במדינתם היקף גדול של עבודה? זו היא קטנות של השקפה צרה. אבל לא כל אחד מסוגל להקיף במחשבתו אפקים גדולים. אין אדם רואה כרגיל אלא מה שנעשה כנגד עיניו, בעירו, בסביבתו, ויותר אין הוא רוצה ואין הוא יכול לראות. קיים גם פחד, שלא יחשדו בו, חלילה, שאין הוא צרפתי במאה אחוזים, או אנגלי או אמריקני אמתי. אף בשעה שהוא קשור בנפשו לעם ישראל ומרגיש חיבה לעברנו הגדול ולשאיפת התחיה של עם ישראל בארץ-ישראל, אף בשעה שהוא חש ביופי המיוחד של התנועה לשחרור אומה עתיקה – הרי הוא מפחד ומשתדל לתרץ את הדבר בתיאוריות ובטענות שונות, אבל אינו מצטרף לתנועה. לא כן איש כברנדיס, שבכל ימי חייו הוא מחפש רק אמת וצדק; ברגע שהרגיש שכאן, בתנועה זו, יש אמת וצדק, לא נרתע ואמר בגלוי: כל לבי נתון לתנועה. אומץ-רוח כזה מצטיין בו רק איש גדול, בעל שאר-רוח ומעוף, כמו ליאון פינסקר בשנת 1882, שהיה עומד ומטיף להתבוללות של העם היהודי בין הרוסים כל ימי חייו, אולם משהכיר באמת החדשה, לא חת ולא נרתע, בא לאסיפה של מחנה המתבוללים ואמר: הנה הכרטיס שלי כיושב-ראש החברה “מפיצי השכלה”, אני קורע את הכרטיס הזה. כל חיי עד עכשיו לא היו אלא שגיאה אחת. הלך לביתו וכתב את ה“אוטואמנסיפציה”. כך יכולים לעשות רק אנשים גדולים.
ברנדיס אמנם לא היה צריך למחוק את העבר שלו, כפינסקר בשעתו, אבל משעה שהרגיש בחובה המוטלת עליו הסיק את המסקנה מכאן ונצטרף לתנועה. מי מאתנו אינו יודע, מה פעוטה היתה התנועה הציונית באמריקה לפני חצי יובל שנים? מי השגיח אז בעולם הגדול, בכרך ניו-יורק, באותם שלשה וחצי ה“מלמדים” שחשבו את עצמם לציונים, או ביחידי הסגולה, כמו סטיפן וייז וחבריו? גם עכשיו אין כל יחס מספרי בין התנועה הציונית באמריקה לבין חמשת מיליון היהודים אשר בארצות הברית, ואף-על-פי-כן חדרו לעולם החדש הדים מכל מה שהתרחש בעולמנו היהודי: הצהרת בלפור, המלחמה בעד זכויותינו בארץ עם ממשלת ארץ-ישראל ועם הערבים. אולם מה היה אז? לא כלום. לרדת אל אחיו, כמשה רבנו בשעתו, מאותה העמדה הגבוהה שברנדיס תפס כבר אז בעולם האמריקאי – זו היתה גבורה ממש.
הוא הצטרף אל התנועה הציונית כשנה-שנתים לפני המלחמה העולמית. כל פעולתנו באמריקה היתה אז מצומצמת, וממילא לא ניתנה לו האפשרות להראות את גודל כשרונותיו. אבל כשבאה תקופת המלחמה הועמדה אמריקה, בהכרח הדברים, במרכז תנועתנו. אירופה לא יכלה לבוא לעזרת ארץ-ישראל, כי היתה הרוסה כולה. מאמריקה צריכה היתה לבוא ההצלה לישוב, יסוד לפעולות בעתיד. אז נוסד ועד מיוחד שברנדיס שימש לו יושב ראש. הוא ריכז סביבו עוזרים רבים – אחד הגדולים שבהם היה שמריהו לוין שנמצא אז באמריקה – ופתח בפעולה כבירה, שהצילה את הישוב בזמן המלחמה. לפני ימים אחדים דברתי על יד השולחן הזה על בעיות תנועתנו, והדגשתי שכל חיינו נתונים במזל של נסים. גם אז קרה נס שדוקא בזמן המלחמה שהלכה והרסה כל מה שבנינו, הופיע פתאום כוח גדול כברנדיס, שהרים את התנועה בתנופה חדשה ושמר על הישוב מכליה.
ב 🔗
לא אבוא להרחיב את הדבור על מעשיו וזכויותיו של ברנדיס, על חלקו בכל מה שהשגנו, על עבודתו המדינית בזמן המשא ומתן עם האנגלים בדבר הצהרת בלפור, על הישגיו מבחינה מעשית, כספית, לטובת הציונות ובנין הארץ. ברצוני לעמוד על מאורע אחד בחייו ובפעולתו הציונית של ברנדיס, אשר כל אחד מכם חושב עליו, בלי ספק – על הפילוג שחל בהסתדרות הציונית בשנת 1921 בין ברנדיס ובין ראשי התנועה. אמנם היה לי חלק בפילוג זה. אף-על-פי-כן חושבני, שיש לי היכולת לדבר על כך באופן אובייקטיבי.
ברנדיס היה אז גבור התנועה, היחס אליו מצד ויצמן וסוקולוב שעמדו בראש התנועה ופעולתה המדינית, היה יחס חיובי בהחלט – ופתאום נתגלה הקרע במחננו. מה קרה? – היה זה אחרי המלחמה, אחרי הצהרת בלפור וועידת השלום בפאריס, אחרי אישור זכויותינו בסן-רימו. אז ביקר ברנדיס, האיש בעל המחשבות העמוקות, בארץ-ישראל. זה היה ביקורו הראשון – ולצערנו, היחידי עד היום – בארץ אשר למענה לחם. ובצאתו מכאן הביא עמו תכנית מקיפה של עבודת הבנין לעתיד. המנהיגים שעמדו על יד ההגה של התנועה, מיום הולדתה וצמיחתה עד התקופה החדשה, לא יכלו להסכים לתכניתו של ברנדיס. בטוי, לא מוצלח לדעתי, נתחדש אז: יש הפרש גדול בין הפרוגרמה של פינסק ובין הפרוגרמה של וואשינגטון. אולם לא כאן היה ההבדל. מעבר מזה עמדה תכנית-פעולה של אנשים, שבמשך ארבעים שנה הספיקו לעמוד על שרשי התנועה להלכה ולמעשה והיו מעורים בחייה של האומה הישראלית ומעבר מזה עמד איש בעל מחשבות גדולות, בעל שאיפות גדולות ומסירות רבה, שמחשבותיו ותכניותיו באו לו מתוך השקפת-עולם שלא שאב אותה מן המקור הראשון, וגם לא נתנסה עדיין בהגשמתה למעשה.
לא אתעכב על כל פרטי תכניתו. ברצוני לעמוד רק על סעיף אחד, שהיה ראש ועיקר בה: הוא בא לידי מסקנא, שעבודתנו המדינית כבר נגמרה. השגנו את המנדט. על הר הצופים יושב יהודי כנציב עליון – ובכן הכל כשורה, ושוב אין עוד לפנינו שום תפקידים מדיניים. אנחנו ידענו ואמרנו, שהמצב אינו כן. עברה שנה מיום הכבוש, וכבר הספקנו לראות את צפרניהם של אלה שנקראו לבצע את המנדט. היום, כשישבתי באולמו של הנציב העליון הרביעי, הרגשתי שוב ביתר תוקף, שאמנם עבודתנו המדינית לא רק שלא נגמרה, אלא שהיא עומדת עתה בתחילתה.
נזכר אני בשיחה אחת עם ברנדיס בשאלה אחרת. לועידה הציונית בלונדון הבאנו תקציב ובו מספרים גדולים ורבים. ביניהם סכום חשוב למדי לצרכי החינוך. הוא תמך בכל כוחו בשני תפקידים שלפי דעתו עלינו למלא אותם מכספי הצבור: רכישת קרקע על ידי הקהק"ל והבראת הישוב והעם על ידי “הדסה”. הגשמת שני הדברים האלה מוטלת, לפי דעתו, על הצבור כולו ועל חשבונו, אולם שאר הדברים יש להגשימם בצורה אחרת, על-ידי היזמה הפרטית. כל אדם בישוב אחראי לחינוך הילדים – תפקיד זה יש למסרו לרשות היחיד. באותה הישיבה בועידת לונדון התנגדתי להצעתו, שאמרה למחוק מן התקציב את סעיף החינוך. ברנדיס הזמין אותי לחדר אחר כדי להשפיע עלי שלא אתנגד לדעתו. הוא טען: כיצד אפשר להוציא סכומים גדולים כל-כך לחינוך בזמן שאין לנו עוד התישבות, בזמן שהעליה קטנה כל-כך? ואני השיבותי לו: אם תבוא ותדרוש מאת היהודי הציוני, שילך למקום שיש בו קדחת או סכנת נפשות, אבל ישוב ארץ-ישראל דורש זאת ממנו – הוא ילך. אבל אם תגיד לו: לך למקום שלא תמצא בו מורה בשביל ילדיך – לא ילך. הוא שאלני: היתכן? אמרתי לו: יתכן; לך לאחד הישובים החדשים של חלוצים, ותראה שהם רעבים ללחם אבל אם הפרוטה מצויה קונים בה ספר או עתון. על זה ענה לי: אם כך הוא הדבר, אין זו אלא היפרטרופיה של שאיפות תרבותיות-רוחניות. זאת היא מחלה שיש להלחם בה. על זה עניתי: אמנם זוהי מחלה, אבל מחלה כרונית היא הנמשכת זה 3000 שנה, ואת המחלה הזאת לא ירפאו גם רופאי “הדסה”. וכך נסתימה שיחתנו.
ברנדיס התנגד בכל תוקף ליצירתה של קרן היסוד. דעתו היתה, שאם אמנם אנו מצווים לדאוג לקרקע מכספי הצבור, פעולת הבנין על הקרקע צריכה להתכסות ממקורות אחרים ע"י מוסדות פיננסיים, הלוואות של בנקים, ולא בצורה של תרומות-עם הנאספות לצורך זה. החיים הוכיחו, שאלמלי נוצרה קרן היסוד לא היה חלילה יד ושם לרוב רובו של הישוב החקלאי בארץ.
מצד שני היו בתכניתו כמה סעיפים נכונים ומעשיים ביותר. הוא לא היה איש התיאוריה בלבד, כי אם גם איש המעשה. הוא עמד ודרש, שיווצרו בארץ מוסדות פיננסיים המיוסדים על העיקר של היזמה הפרטית. כל המוסדות האמריקאיים האלה, שנוסדו בארץ ב-15 השנים האחרונות, הבנקים ושאר החברות שהון אמריקאי מרוכז בהם בכל צורה שהיא – יוצרם ומחוללם היה ברנדיס. אנחנו, בני ירושלים, מכירים לו תודה על כך, שהוא הראשון שהבין את ערכה הגדול של ירושלים בשביל עתיד עמדתנו בארץ. העבודה של הבנקים האפותיקאיים שלו התחילה קודם כל בירושלים, ומי יודע אם היינו מגיעים בירושלים למצבנו כיום לולא עזרת המוסדות מיסודו של ברנדיס. על כל פנים ממקורות צבוריים אחרים לא ראינו את העזרה הזאת.
בתקופה ההיא של מלחמת הדעות והפילוג במחננו שבאמריקה היו “ידידים” משני הצדדים שהשתדלו להפוך את הפילוג האידיאולוגי והפרוגרמתי לפילוג אישי, אולם הדברים נשתכחו, תהלה לאל! הראשון שהשתדל לשכוח את הריב הפרוגרמתי היה ברנדיס. וכיצד התנהג האיש הזה, איזה גובה מוסרי ומדת תום וענוות נפש גילה ברנדיס במלחמתו! תבינו נא: איש כברנדיס, שופט בבית הדין העליון באמריקה, נכבד ונשוא פנים – והנה באים יהודים מרוסיה ומפולין, נלחמים בו ומוציאים אותו מן ההנהגה העליונה בהסתדרותנו. כיצד היה מגיב על כך איש אחר במקומו, שאינו עומד על רמה רוחנית גבוהה כמוהו? – היה עוזב את התנועה מתוך התרגזות והתמרמרות. ברנדיס עשה אחרת. הרי הוא בכלל, לפי טיבו ואפיו, אדם שנסגר בד' אמות של חדר-עבודתו, חבוי בתוך מקלט פעולתו האישית והנפשית. אבל מאותו החדר הקטן שבוואשינגטון, שבקרתי בו לפני מספר שנים, הוא צופה על כל העולם ובקי בכל הענינים, הגדולים והקטנים, שבארץ ובתנועה. הוא עמד תמיד במו"מ – אם לא ישר, הרי בעקיפין – עם כל הגורמים שבמפעלנו. ולא רק שלא סירב אף פעם להיענות לדרישות מצדדים שונים לעזרה מדינית, ולפעמים גם לעזרה אחרת, כי אם הראה תמיד גם יזמה אישית משלו לעשות הכל לשם התקדמות עבודתנו. בזה גילה את כוחו הרוחני הגדול. ומחובתנו להכיר בזה ולהוקיר את מעשיו בימים אלה.
התקופה ההיא של מלחמת הדעות – והיתה זו מלחמה לשם שמים – עברה. עכשיו ברנדיס עומד אתנו בכל החזית של עבודתנו מתוך שיתוף פעולה גמור ובעזרה מלאה. הוא בן שמונים והגיע לגבורות, – אמנם לגבורה רוחנית הגיע עוד קודם לכן – צלול בדעתו ולא נס ליחו, ומאמין בכל לבו הגדול בעתיד עמו על אף כל הקשיים והמכשולים, משום שהוא מאמין באמת המוחלטת ובצדק המוחלט. אני מברך אותו, בשם כולכם, שאם בשנות הגבורה האלה הוא רואה עננים כבדים על שמי ארץ-ישראל, מולדתנו העתיקה והמתחדשת – יזכה לחיות ולראות בהבקע שמש של תחיה שלמה על עם ישראל בארץ-ישראל!
במסיבת יובל בסוכנות היהודית
ירושלים, 12 בנובמבר 1935