חולם היה שיינקין, אחד מאותם החולמים הגדולים שקמו לנו בתקופת התחיה הלאומית. בכל פעם הגה ורחש לבו “פנטסיה” חדשה בעבודת הישוב, וכמקובל היו רבים מהאנשים “המעשיים” אשר במחננו מתיחסים לפנטסיות אלה יחס של ביטול וספקנות יתרה. המציאות הוכיחה, שהצדק היה אתו ולא את המפקפקים. מה שהיה חלום ופנטסיה בימים ההם, נתגשם ונעשה דבר ריאלי בתקופתנו.
אציין דברים אחדים, מן הגלויים ביותר. שיינקין בא ב“פנטסיה”, שיש ליסד ביפו קהלה אחת, מאוחדת, של עדת האשכנזים והספרדים. מי שהכיר את מצב הישוב ביפו בזמן ההוא, מלפני חצי יובל שנים ויותר, מוכרח היה להטיל ספק באפשרות הגשמתה של ההצעה הזאת. כל-כך רחוקות היו שתי העדות הללו זו מזו, ואף על פי כן הצליח שיינקין בדבר זה שאיש לא האמין בו. במרצו ובמעשיו הניח יסוד לאחוד שתי העדות וכיום קיימת בתל-אביב קהלה מאוחדת, שיכולה לשמש דוגמא ומופת לשאר הקהלות העבריות אשר בארץ.
שיינקין היה הראשון הנענה להצעת מטמן-כהן על יסוד הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, מקודם ביפו ואחרי-כן בתל-אביב. הוא שנסע לרוסיה ועבר בה מעיר לעיר ואסף את האמצעים הראשונים להחזקת המוסד הזה. בימים ההם התיחסו רבים בספק לפנטסיה זו של מטמן-כהן ושיינקין. אולם כיום שוב אין חולקים, שהגימנסיה “הרצליה” היא יסוד מוסד לחנוך העברי בארץ.
שיינקין בא בזמנו בהצעה ליצור מרכז של בעלי-מלאכה ביפו ובתל-אביב. וגם הצעה זו נחשבה אז כבלתי-ריאלית לחלוטין, וכשנגש במרצו הידוע להגשמת הדבר, לא היה כמעט איש שעזר על-ידו. אולם לבסוף נצח שיינקין. בעלי-המלאכה התאחדו, וכיום יש ברשותם מרכז גדול של בנינים ומוסדות בלב תל-אביב, ולזכרו של שיינקין קראו רחוב גדול במרכז זה על שמו. אלפי בעלי-מלאכה מאוחדים מסביב למרכזם זה.
שיינקין הציע בשעתו הצעה פנטסטית: לבנות עיר מיוחדת על חולות ראשון-לציון. הצעה זו, כשאר הצעותיו, עוררה לא רק ספקנות כי אם לעג של ביטול מצד אנשי המעשה. והנה כיום החולות הללו הולכים ונעשים מקום של בנין והתפתחות – מרכז ישובי ותעשיתי חדש.
בכל המקרים האלה, – ואין אלו אלא דוגמאות מעטות מהרבה – הכחישה המציאות את דעתם של אנשי המעשה ואילו הפנטסיות של שיינקין נצחו. זה כוחה של האמונה, אמונה ללא מיצרים בתחית האומה העברית בארצה. כי במה נצח? – במסירותו הגדולה ללא ליאות לעם ישראל, לארץ ישראל ולתרבות ישראל. והיא שהביאה אותו לידי כך, שלטובת האידיאל שלו הקריב את חייו ואת חיי משפחתו. כל ימיו לא ידע חיים אחרים זולת עבודתו הצבורית. ברוחו זה היה משפיע תמיד על כל בני סביבתו, ביחוד על הנוער, ברוסיה ובארץ-ישראל. האופטימיזם שלו לא ידע כל מכשול ומעצור. ובאופטימיזם זה “הרעיל” כל מי שבא אתו במגע.
שיינקין הוא אחד מאותם היחידים המעטים, שכל פעולה ומעשה בחייהם נתקלים בבקורת חריפה, ורק כשהם נפרדים מאתנו והולכים לעולמם, עולם האמת, מתחילים להכיר ולהוקיר את ערכם המיוחד. היו אצלנו אנשים כאלה: ישראל בלקינד, יהושע אייזנשטט, בוריס שץ, ואחרון אחרון – מנחם שיינקין. וכולם, שכל חייהם הקדישו לארץ-ישראל, מתו בנכר. ועל-כן רצויה עבודתכם, שאספתם בספר מיוחד את כתביו של בעל החלומות הזה. כדאי גם היום, שרבים מאתנו, וביחוד הנוער, יעיינו ויקראו בהם – ויכירו לדעת, שכל מה שהיה בשעתו חלום או “פנטסיה” בעלמא נתגשם והיה למציאות חיה. והלואי, שגם בימינו אלה ילכו ויתרבו במחננו חולמים-מעפילים מטפוסו של מנחם שיינקין.
מתוך מכתב לעורך כתביו
כ“ה בחשון תרצ”ה