נעניתי להזמנתכם לבוא ולספר על זכרונותי מצ’כוסלובקיה, גם מפני עצם הנושא וגם מפני שהשקפת עולמם של ציוני צ’כוסלובקיה אינה רחוקה כל כך מהשקפת העולם שלי. האמת ניתנה להיאמר, כי מיום שהכרתי את יהודי צ’כוסלובקיה בכלל, ואת ציוני צ’כוסלובקיה בפרט, ראיתי בהם טיפוס נכבד ורציני בשורותינו. ואף זאת יאָמר לזכותם, כי במשך עשרים השנה שעבדנו יחד אין אני זוכר אף מקרה אחד, שציוני צ’כוסלובקיה יבטיחו דבר ולא יקיימוהו. ודבר זה אי-אפשר לאמרו, לצערי, ביחס לכל יהודי הגולה. אני מעריך מאד כל מי ששומר את מוצא שפתיו, ועוד יותר כל ציבור ציוני שמטיל על עצמו חובה ויודע למלאה באמונה. מבחינה נפשית אני רואה את עצמי קרוב אליכם, ועל כן נעניתי ברצון לבקשתכם. חשבתי: מי יודע, אולי תתן לכם מסיבה זו משהו, ואולי תתן גם לי משהו ותעורר זכרונות מן הימים הטובים שעברו.

לפני שנים אחדות, במלאות לי שבעים שנה, קבלתי מארצות שונות כמה וכמה ברכות ומכתבים. אבל ביחוד נחרת בלבי דבר בואה של משלחת מיוחדת, עם הד"ר רופאייזן בראשה, שהביאה לי אלבום גדול עם חתימותיהם של אלפי יהודים מצ’כוסלובקיה. מתנה זו נגעה עד לבי, משום שהבינותי, כי אלה לא היו חתימות סתם כי אם בטוי ליחס נפשי מסוים. וכשאני חושב עכשיו על אלפי החותמים האלה, שהיו חיים אז בארץ של חופש וצדק, מתוך מנוחה ושלוה, במצב כלכלי טוב, ואני נזכר באיזה מצב הם נתונים כעת, עולים בזכרוני דברי התפילה של “ונתנה תוקף”: “מי יחיה ומי ימות, מי ברעב ומי בצמא”… אני מבקש מאת הנאספים לקום ולכבד את זכרם של אלה שנעדרו מתוך מחננו.

א    🔗

והנה אנו יושבים כעת בתוך קומץ קטן מאותה היהדות הטובה והנאמנה, זה שהצליח לבוא ארצה ולהשתקע בעיר הבירה שלנו, בירושלים. ועלי לספר לפניכם על זכרונותי מאותה המדינה, שכל כך הרבה גלגולים עברו עליה בתקופה היסטורית קצרה: תחילה היתה חלק של אוסטריה הגדולה, אחר-כך הפכה למדינה עצמאית, כעבור שנים מספר בא האויב האכזרי וביתר אותה למדינה צ’כית לחוד ולמדינה סלובקית לחוד, וגם זה לא נמשך זמן רב. מיד בא שלטון הפרוטקטוראט, ועכשיו נאבקת צ’כיה על חירותה ועל תקומתה לתחיה.

אתחיל את זכרונותי מימים רחוקים, זמן רב לפני המלחמה הקודמת, כשהייתי עוד תלמיד בית הספר בעיר מוסקבה. המושג “האומה הצ’כית” היה מלווה תמיד בשבילי איזה גוון של מיסתורין, בלתי מובן לנפשו של הנוער שהתחנך בתרבות הרוסית: גם זו אומה סלאבית, כמו הרוסים, ואף-על-פי-כן שונה ברוחה מן העם הרוסי. איש לא ידע ואיש לא הבין את נשמתו של העם הצ’כי, שהיתה נעולה בכמה מפתחות. ידענו שזהו עם תרבותי ואף-על-פי-כן שלטה בארצו התרבות הגרמנית, ואילו התרבות העצמית של הצ’כים היתה נדרסת ומשועבדת לה. בימי נעורי משכה את לבי ההיסטוריה של העם הצ’כי. לא נלאיתי מלקרוא את סיפורי הגבורה על לוחמיו. יאן הוס, ז’יז’יקה – כל אלה הוסיפו לאומה זו גוון בלתי ריאלי, מסתורי. הצ’כים שראינו אותם ברוסיה היו כמעט כולם מורים, רובם מורים ללשונות קלאסיות. גם בבית הספר שלמדתי בו היה מורה צ’כי, שהיה ידוע כדייקן וקפדן, איש שתובע הרבה מתלמידיו אבל מקפיד על היושר והצדק. הכל כבדוהו, אבל לא אהבוהו. כזה היה הרושם הראשון בנשמתו של הנוער על העם הצ’כי. מוסקבה ופראג היו ערים שונות זו מזו, העמים היו שני סניפים של משפחות הסלאבים שנבדלו זה מזה תכלית שינוי. שהרי הרוסים על שבטיהם השונים, וכן הסרבים והבולגרים – פרצופם הרוחני עוצב לפי דוגמת ביזאנץ; ואילו הפולנים, הצ’כים והסלובקאים ינקו את השפעתם מרומא.

ואשר ליהודים שגרו בארץ הזאת – קיבוץ לא גדול ביותר – לא היו קיימים בימים ההם קשרים ביניהם לבין הקיבוץ הגדול של יהודי רוסיה. גם מבחינה זו היתה צ’כיה עטופה מסתורין: המהר“ל מפראג וכל האגדות הקשורות באישיות מסתורית זו, הגשר בפראג עם פסל של יהודי או לא-יהודי ועליו חרות השם המפורש; בראטיסלבה, או פרשבורג, שהזכירה את החת”ם סופר – כל אלה נצטרפו לתמונה מיוחדת במינה.

ב    🔗

לראשונה ביקרתי בצ’כיה בשנת 1889. באתי אז אל פרנצסבאד בענינים משפחתיים. מהעיר עצמה לא נשאר בלבי אלא זכרון קלוש, כי שהיתי בה שעות אחדות ועברתי לדרכי. אך באותה שנה עצמה בקרתי בבאד רייגהרץ על יד ברסלוי, ושם הכרתי יהודי צ’כי, רזק שמו. מיד לאחר שהתודעתי אליו התחלתי לדבר על חיבת ציון כדי למשוך אותו לתנועתנו. הוא הקשיב לדברי אבל לא הבין לרוחי. “למה נטפלת אלי – אמר – ומה אתה מבקש ממני?”… רק בשנת 1897, אחרי הקונגרס הראשון, קבלתי מכתב מפראג מאותו יהודי. הוא כתב לי, שקרא את הדו"ח של הקונגרס ובין המשתתפים נתקל גם בשמי, ואז נזכר בשיחה שהיתה בינינו לפני שמונה שנים והוא שמח מאד להודיעני, כי עכשיו הוא מבין טוב יותר את אשר בקשתי ממנו.

בפעם השניה ביקרתי שוב בפרנצסבאד בשנת 1896. נתאכסנתי במלון יהודי. בעל הבית היה שמו קרויז או קרויזה. את האמת אגיד, כי מצאתי שם הרבה יהודים פולניים, רוסיים, גרמניים, – אבל יהודי צ’כי ביניהם לא מצאתי. לא ידעתי, כי בין האורחים הרוסים ששהו אותה שעה בפרנצסבאד היה גם ראש היהדות הרוסית בימים ההם, יהודי טוב ונאמן אבל מתנגד חריף לתנועת חיבת ציון. בערב תשעה באב, בשבתי במסעדה, נגש אלי איש ושאל אם אני אוסישקין. כשעניתי לו בחיוב, השיב: אני בארון גינזבורג – המתנגד הגדול שלך. כך התוודענו איש אל אחיו וכל אותו היום התווכחנו על חיבת ציון, כמובן שלא הצלחנו לשנות איש את דעת רעהו. לפנות ערב אמרתי לו: “רואה אני, בארון גינזבורג, שלא נוכל לבנות את הארץ ביחד, אבל שמא נוכל לבכּוֹת יחד את חורבן הארץ?” וכך הלכנו שנינו לשמוע אל הקינות בבית הכנסת שבפרנצסבאד.

אלה הם זכרונותי המעטים מלפני המלחמה. אבל אחרי המלחמה ביקרתי תכופות בצ’כיה. בפעם הראשונה נסעתי לקארלסבאד בשנת 1921. לא היה שם אף מכר אחד משלי. כשבאתי נכנסתי למלון “אולימפיק”. בעל המלון הכניסני לחדר, שמצאתי בו רק מעט אור ואויר. אמרתי לו, שאין אני מרוצה מחדר זה. ועל זה שאל בתמיהה: כלום אינך יודע מי היה גר בחדר הזה? מיד הובילני אל הכותל והראה לי כתובת המעידה, כי בשנה זו וזו ישב בחדר זה קרל מרכס. אמרתי לו: “כעת אני מבין, מדוע אין בחדר זה לא אור ולא אויר”… לקחתי לי חדר אחר. זו היתה פגישתי הראשונה עם קארלסבאד. לימים קרה לי מקרה דומה לזה ברוטרדאם שבהולנד. הציונים הכינו לי חדר במלון והוא אולם גדול ומרווח עם הרבה אור ואויר. אמרתי לבעל המלון, שהחדר גדול מדי בשבילי ושאוכל להסתפק בחדר אחר. ושוב באה השאלה בתמיהה: “כולם אינך יודע מי היה גר בחדר הזה?” הוברר, שכאן ישב בשעתו תומאס מאסאריק, ובחדר זה התקיימה הישיבה הראשונה של מדינאי צ’כוסלובקיה אחרי המלחמה ושם נקבעו פרקי הקונסטיטוציה למדינה… ובחדר זה נשארתי. זה לעומת זה עשה האלוקים.

מאז הייתי מבקר בקרלסבאד כמעט בכל קיץ וקיץ. היו לי שם שני רופאים: ד“ר קוהנר, היושב עתה בחיפה, שדאג לבריאות גופי, והרב ד”ר ציגלר, הנמצא עתה בין הנאספים באולם זה. הוא דאג לשלומי הרוחני. שכן עמו החלפתי דעות בענינים העומדים ברומו של עולמנו. בכל ליל שבת הייתי רגיל לבקר בבית הכנסת לשמוע את דרשותיו של הרב הד"ר ציגלר.

זכרונות יקרים קשורים בעיר קרלסבאד. ליד הנחל, במקום המכונה “פרונדשאפטסהעהע”, ישב מנהיגנו הגדול הרצל וחלם את חלומותיו על גאולת העם ותקומתו. מדי עברי על יד המקום הזה הייתי מהרהר בהרצל ובמפעלו. אולי יגיע הזמן, כאשר נגשים את שאיפתנו, ונקים במקום הזה מצבת זכרון למנהיג הגדול.

אכן בעיר זו היתה קבועה טבלא לזכר מאורע לאומי שלנו: הקונגרס הציוני שנתקיים כאן פעמיים, בשנת 1921 ובשנת 1923. הטבלא כתובה עברית ונקבעה על יד שאר הטבלאות ההיסטוריות של קרלסבאד. מי יודע מה עלה לה לטבלא זו כעת. בודאי יד הנאצים פגעה בה לרעה. אבל בימים ההם נתקבלנו בקרלסבאד בכבוד גדול, והטבלא העידה על היחס של העיר ליהודים, שארצות אחרות לא פנקו אותם. כל מי שבא לקרלסבאד בימי שבתי בה הייתי נוהג להוליכו אל המקומות היקרים הללו: מקום יחודו של הרצל עם רעיונותיו וטבלת הקונגרס.

ג    🔗

שני הקונגרסים שנתקיימו בקרלסבאד קשים היו. הקונגרס של 1921 שנערך ב“שיצנהויז” היה הקונגרס הראשון אחרי המלחמה, בו הושיבוני על ספסל הנאשמים – בעד קניית עמק יזרעאל. היו לי ימים של מלחמה כבדה ורבות עמלתי כדי להגן על עצמי בעד מעשה “נורא” זה. אבל השקפתי נצחה וקניית העמק נתאשרה. עוד יותר כבדה היתה המערכה בקונגרס של 1923. בימים ההם מלאו לי ששים שנה, ובישיבת לפני הצהרים השמיעו לכבודי נאומים והמטירו עלי תלי תלים של ברכות – ובו ביום אחרי הצהרים החליטו המברכים להוציאני מתוך האכסקוטיבה. כך דרכם של גובראין יהודאין. התנהלה אז בקונגרס מלחמה חריפה, עקרונית, ביני לבין וייצמן. המדובר היה ביחסה של ממשלת ארץ-ישראל למפעלנו. וייצמן רצה לנהל את העבודה מתוך הסתגלות לרוחם של האנגלים, ואני דרשתי מלחמה גלויה נגד הממשלה ודרכי הפרעתה בעבודתנו. במשך הקונגרס הוברר לכולם, כי אין אפשרות של עבודה משותפת: אחד מאתנו צריך לפנות את מקומו. באותו יום באה אלי משלחת, עם הרב ד“ר צבי פרץ חיות מווינה בראש, וטענה לפני: אנו מוקירים אותך מאד, עבודתך יקרה לנו וכו', אבל אין תקוה שתיבחר ועל כן מוטב שתתפטר בעצמך. עניתי להם, שאמנם אף אני יודע כי לא אבחר, אבל אין אני רוצה ליטול מן הקונגרס את האחריות; ידעו, לשם מה ולמה בוחרים בזה ולא באחר. וכך נסתיים הקונגרס. יו”ר הועדה המתמדת, רוברט שטריקר, בא וקרא את השמות בנשימה אחת, כמו שרגילים לקרוא את עשרת בני המן במגילה, כאילו הרגיש בעצמו שמשהו אינו בסדר, מכיון ששמי נשמט מן הרשימה. מיד עזבו כל תומכי את האולם לאות מחאה. גם אלה שלא בחרו בי נשתמטו והלכו להם בראש מורד. רק אני נשארתי עד הסוף. הבחירות נתקיימו בשלוש שעות אחרי חצות. היה זה לילה של סערה וגשם וקור. שבתי יחידי לבית מלוני ואיש לא ליווני. הרהרתי ביחסם של בני אדם ובמה שעלול להשתנות במשך יום אחד.

באתי הביתה, טבלתי באמבטי וטיילתי ביער כל אותו הלילה. בבוקר באתי להשתתף בישיבת הועד הפועל. הופעתי עשתה רושם על כל מתנגדי. הם חשבו כי אתבודד בפינתי ולא אקח יותר חלק בעבודה הציונית. – כיום נשאר בלבי מכל זה רק זכרון יפה, ללא שמץ של כאב וצער.

כאמור, הערצתי תמיד בציוני צ’כוסלובקיה את הרצינות ואת הדייקנות בכל מעשיהם ובמילוי חובתם. נוכחתי בזאת באחד מביקורי בקרלסבאד, שחל עם הבחירות לקונגרס. מובן מעצמו, שכל ציוני בצ’כוסלובקיה, ללא יוצא מן הכלל, ראה חובה לעצמו ללכת לקלפי ולהשתתף בבחירות. יו“ר ועדת הבחירות היה הד”ר קוהנר. בתקנות נאמר, שכל בוחר צריך להביא אתו את תעודת השקל או להוכיח, ששמו נרשם בין השוקלים בארץ הזאת. והנה קרה ששכחתי להביא אתי לקרלסבאד את השקל שקניתי בירושלים. וכשהלכתי לבחירות, לא רצה הד"ר קוהנר, שהכירני יפה יפה, לקבל את קולי. הוא הסביר לי, שאמנם מאמין הוא שקניתי את השקל בירושלים, אבל כיון שאין התעודה בידי וגם שמי לא נרשם ברשימת השוקלים של צ’כוסלובקיה, אין הוא יכול לעשות דבר נגד התקנות. לבסוף יעצתי לו, שיקבל את קולי על תנאי וישאל במרכז הציוני שבפראג, אם לצרף את קולי לקלפי או לא. וכך עשה, ורק לאחר שנתקבלה תשובה חיובית מפראג צורף קולי רשמית לקלפי.

מימי קרלסבאד זכור לי נאום אחד של הד“ר ציגלר, שעשה עלי רושם ושהתווכחנו אחרי-כן על תכנו. היה זה בשנה השניה לממשלת היטלר בגרמניה. בצ’כוסלובקיה נמצאו אז הרבה פליטים מגרמניה. והרב ד”ר ציגלר, כיהודי טוב וכרועה נאמן של בני עדתו, נאם בבית הכנסת למען המגבית שנערכה לטובת הפליטים. במלים נרגשות תיאר את כל האסון שקרה ליהדות העשירה והתרבותית בגרמניה הרשעה, והוסיף: “אנו היושבים כאן, בצ’כוסלובקיה, על הסלעים החזקים של היושר והצדק והאמת, אנו צריכים להרגיש בכל לב את האסון הזה שבא על אחינו בגרמניה ולהגיש לה את עזרתנו המלאה”. אחרי הנאום נגשתי אליו ושאלתיו: “האם בטוח אתה כל כך ביושר ובצדק שישלטו כאן לאורך ימים?” על זה ענה בתמיהה: “בארצו של מאסאריק?” – זמן רב נשאר בזכרוני ויכוח זה. והנה עברה עתה הכוס גם על ארץ זו. בבנין היפה של “מושב זקנים”, שהקים ד"ר ציגלר בקרלסבאד, יושבת כעת הגסטאפו…

במשך הזמן הכרתי הרבה ציונים מצ’כוסלובקיה, שתפסו מקום חשוב בתנועתנו: המנוח ברתולד פייבל, ל. הרמן, ה. ברגמן, האחים וולטש ועוד. הכיוון הפאציפיסטי, המינימליסטי, בתנועתנו יצא מבית מדרשם של ציוני צ’כוסלובקיה, ומרכזה של אסכולה זו היה בפראג. שני דברים היו מתמיהים אותי בפרשה זו: החוג, שממנו באו הפאציפיסטים האלה, התרכז באגודה ששמה “בר כוכבא”. בר כוכבא ופאציפזם – היש לך שני ניגודים גדולים מזה? ועוד דבר: שמו של העתון שהגן על השקפה זו היה “זעלבסטוועהר”. זהו ביטוי חזק יותר מביטויו של פינסקר “אוטואמנציפציה”. שהרי “זעלבסטוועהר” משמעו הגנה ומלחמה, ולא פאציפיזם. כך אתה מוצא לפרקים שם שאינו מתאים לתכנו ותוכן שאינו מתאים לשמו…

פסל של הקיסר פראנץ יוסף מאוסטריה עמד בקרלסבאד, ומשהוקמה המדינה הצ’יכית נהרס ופסל של בטהובן הועמד במקומו. בודאי גדול היה בטהובן וראוי לפסלו. אבל נדמה לי שלא היה זה מעשה נאה להרוס פסל ולהקים אחר במקומו. מי שיש לו רגש היסטורי אינו הורס זכרונות שיש בהם ביטוי לרוחה של תקופה היסטורית מסוימת. זכורני, כשבקרתי ברומא בפעם הראשונה וראיתי את קשת הנצחון של טיטוס הרהרתי בלבי: אם תגיע השעה, שאנו נהיה שליטים בארץ-ישראל ונמצא ביחסים טובים עם איטליה, נבקש ממנה להעביר לידינו את קשת הנצחון על מנת להעמידה בירושלים. תעמוד מצבה זו אצלנו לזכר הימים המרים שעברו עלינו בתולדותינו.

ד    🔗

המרכז הגדול השני של יהודי צ’כוסלובקיה היתה עיר הבירה פראג. בקרתי בה כמה פעמים. כאן נמצא המרכז הארצי של ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה. כאן גם התקיים הקונגרס בשנת 1935. הרבה יש ללמוד מתולדות העיר הזאת. מבחינה ציונית מצאתי בה אישור חותך לערך המכריע של הכפר בכל מדינה שבעולם. על שאלה: מי השולט האמיתי במדינה, הכפר או העיר – נותנת פראג את התשובה הנכונה: הכפר. במשך מאות שנים היתה צ’כוסלובקיה משועבדת לכובש הגרמני, ולא עוד אלא פשה בה התבוללות בכל שטחי החיים. האצילים נעשו גרמנים, העיר היתה גרמנית; בפראג שלטה התרבות הגרמנית, באוניברסיטה, בתיאטרון, במסחר ובתעשיה. רק בכפר ישב הצ’כי, דיבר בלשונו, שמר על מנהגיו ומסורתו – והוא שניצח. התחילה תנועת השיחרור, שמוצאה מן הכפר, התפתחה והלכה עד שבאה שעת מהפכה בהיסטוריה – והשלטון הגרמני נעלם. ניצח הכפר הצ’כי את העיר המתבוללת. דבר זה צריך לשמש גם לנו לקח שלא נזלזל, חלילה, בחשיבות הכפר העברי בתנועת תחיתנו. כך אצלנו וכך אצל כל האומות בעולם: העירוני נודד, הכפרי נשאר יושב על אדמתו, והוא השומר על אפייה של המדינה.

ועוד דבר אחד אנו יכולים ללמוד מצ’כוסלובקיה: כוחה של הפרוטה הקטנה. ה“מאטיצה” הצ’כית חוללה מהפכה לאומית, רוחנית ותרבותית בתוך העם הצ’כי, והכל בכוחה של התרומה הקטנה והקבועה. כוחה של זו אינו רק בכמות, בצירוף פרוטה לפרוטה עד שנוצר סכום גדול, כי אם בעיקר באיכות, ברגש הלאומי שהיא מעוררת בעם. שיטה זו הכנסנו גם לעבודת הקהק"ל: הבול, הקופסה וכו'. אף כאן כוחם של אלה לא רק כאמצעי לאסוף כספים, כי אם כסמל רוחני, כמקור של עידוד וגעגועים. ואף זאת עלינו ללמוד מהצ’כים: גם במצב החמור ביותר אין הם מתיאשים, אלא ממשיכים לקוות, לשאוף ולפעול. כמה מאות שנים עברו עליהם בשיעבוד, והם לא פסקו מלקוות ולא רפו ידיהם, ואמונתם עמדה להם עד שבא הנצחון.

יופי נאצל נסוך על פראג ועל עתיקות היהודים שבה: בית הכנסת העתיק “אלטניישול”, בית הקברות היהודי על קברותיו העתיקים, המוזיאון היהודי הקטן, ועוד. זכורני, בשבתי בביתו של הד"ר ח. ברודי הראה לי מתוך חלון ביתו קיר של בית סמוך ובו אבן גדולה עם כתובת עברית מימים קדומים. בכל זיז וקיר יכולת למצוא זכרונות יקרים וקדושים. כי חוץ מכמה ערי איטליה, פראג היא אחת הקהלות העתיקות ביותר של אירופה. בפראג העמדתי לעצמי את השאלה: מצד אחד יש לנו קהלה עתיקה כזאת עם מסורת נפלאה וזכרונות של קדושה, ומצד שני אתה מוצא בה התבוללות קיצונית שבקיצונית – כיצד אפשר לתרץ את הנגוד הזה? ימים רבים ישבתי על מדוכה זו ופתרון לחידה לא מצאתי. רק על כך עמדתי, שקיים הבדל רב בין ההתבוללות הצ’כית לבין זו שבגרמניה. שם סגלה לעצמה ההתבוללות אידיאולוגיה מיוחדת, עיונית, שיטה רציונלית, ואילו בצ’כיה היתה זו התבוללות סתם, בלי חכמות וחקירות. כנראה שכוחם של אחינו לא עמד בהם לעצור את הזרם. אבל התבוללות זו שטחית היתה, ולכן, כשירד עליהם האסון של מלכות היטלר הרשעה, קל היה ליהודים המתבוללים בצ’כיה, יותר מאשר לאחיהם בגרמניה, לשוב למקור מחצבתם ולערכי היהדות.

אמרתי כבר, כי הקיבוץ הקטן בצ’כיה יכול לקבל תעודת כבוד בעד מילוי התחייבויותיו כלפי ההסתדרות הציונית ובנין הארץ, והישגיו עולים על אלה של שאר הארצות. לגאולת הקרקע קבלנו מהם במשך עשרים שנה בערך 210.000 לא“י. הסכום הזה לא נאסף במקרה, אלא הוא פרי התפתחות שיטתית משנה לשנה: בחמש השנים הראשונות 30.000 לא”י; בתקופה השניה – 40.000 לא“י; בתקופה השלישית – 60.000 לא”י, ובתקופה הרביעית – 80.000 לא"י.

יש להזכיר, כי ההלואה הראשונה של הקהק“ל בחוץ לארץ נתקבלה בפראג, ובמשך 24 שעות. המדובר היה על אדמת שטה, היא בית השיטה היום. היתה סכנה שמוסד מסוים שאינו מידידינו ירצה לקנותה. נסעתי לפראג, ושם התקיימה אסיפה קטנה במרתף של קפה “צנטרל”. השתתפו בה כעשרים איש. דרשתי מהם 20.000 לא”י, הם הבטיחו. שאלתי: האם עלי לראות בזה הבטחה סתם או כסף ממש? ועל זה ענו: אנו צ’כוסלובקים. ואמנם הכסף ניתן בזמן קצר, והקרקע שנגאל בשטה יש לזקפו לזכותם של יהודי צ’כוסלובקיה. גם בשטח ההתישבות עשו רבות: הם יסדו את חפצי בה, את שריד, את כפר מאסאריק, נטעו יערות, הרבו חוות הכשרה בגולה וגילו מדה רבה של רוח חלוצית.

ה    🔗

עולם אחר לגמרי יש למצוא בסלובקיה. היהודי בסלובקיה הוא שומר דת ומסורת נבדל לגמרי מהיהודי המתבולל בפראג. ביקרתי בבראטיסלאבה והופתעתי מקבלת הפנים. על יד התחנה חיכה ראש העיר, כומר קתולי שבירך אותי בלשון הסלובאקית. אני כמובן עניתי בעברית. כשהגענו למלון ראיתי והנה מתנוסס עליו דגל עברי. הגעתי לשם ביום ו'. לפנות ערב רציתי ללכת לבית הכנסת. הציונים בבראטיסלאבה רצו להביאני ל“טמפל” מודרני, אבל אני בכרתי להתפלל בבית הכנסת של החת"ם סופר. הם חששו לכבודי ויעצו לי שלא ללכת, כדי שלא אתקל בהתנגדותם של האדוקים הקיצוניים. אף על פי כן הלכתי, ונתקבלתי שם בכבוד גדול. אכן, היהדות הסלובקית היא אדוקה במידה קיצונית. יש לזכור שרוב חברי אגודת-ישראל אשר בארץ יוצאי סלובקיה הם. המנוח הרב זוננפלד, קיצוני שבקיצונים, אף הוא בא מסלובקיה. אבל איזה איש גדול היה, איזה רגש יהודי עמוק תסס בקרבו!

ישבתי בברטיסלבה ימים אחדים, שנראים כעת בעיני כחלום. אי אפשר היה אז לשער, שיבוא יום וגם היהדות הזאת תשתה מכוס התרעלה של הנאצים.

ו    🔗

צ’כוסלובקיה מהוללת בשמו של מיסדה ומנהיגה תומאס מאסאריק. את שמו שמעתי לפני הרבה שנים בקשר למשפט הילזנר, שהוא היה סניגורו. דבר זה לא הפליאני הרבה, מפני שגם ברוסיה נמצאו חסידי אומות העולם, שעמדו לימין היהודים בעת צרתם. אבל מאסאריק זכה לכהונה הגדולה ביותר בארצו כשהתחיל לכהן כנשיא הריפובליקה הצ’כית. ציוני צ’כוסלובקיה היו מרבים לספר עליו, על מידת ישרו וסגולותיו הטובות. לפני שנים אחדות ביקר בארץ-ישראל. התחיל את ביקורו בירושלים, ואחרי כן נסע לבית-אלפא. בדגניה נפגשתי אתו ונסענו יחד עד לירושלים. אז הכרתי אותו מקרוב. הוא היה איש התרבות המערבית: פילוסוף עמקן, סוציאליסט, הוגה דעות חשוב, אך בנסעי אתו מדגניה לירושלים יכולתי לעמוד על כוחה של הדת והשפעתה אף על אישים מסוגו של מאסאריק. כשעברנו את כפר כנה, פנה אלי מאסאריק בבקשה שאראה לו את המנזר, שבו אירע לישו הנוצרי הנס של המשתה. עשיתי כרצונו, אבל הרגשתי שמקומי אינו כאן. כשנכנסנו למנזר, מסרתיו לידי כומר והוא נכנס עמו מיד בשיחה ארוכה על הנסים והנפלאות שקרו פה. עמדתי מן הצד והסתכלתי בו, והנה עיניו נוצצו מרוב התרגשות ואמונה. הרגשתי שוב, שאני מפריע לו בשתיקתי, אבל לא יכולתי אחרת, כי לבי לא היה שלם עם כל הביקור הזה.

אחרי זמן רב שבנו למכונית. מדגניה עד כפר כנה הרבינו לשוחח על שאלות שונות, ואילו עכשיו ישבנו ושתקנו. שנינו הרגשנו מחנק בלב. הוא הבין שיחס אחר לי לכל אותם הערכים שהוא התלהב מהם כל כך. כאשר עברנו ליד נצרת, שוב הביע את רצונו לראות את הנגריה שעבד בה ישו בימי נעוריו. עמדנו על יד הככר המרכזית, קראנו למורה דרך וזה הוביל אותו אל הנגריה. לא ידעתי מה לעשות: להשאר באוטו לא רציתי מפני כבודו של מאסאריק, ושוב החלטתי בעל כרחי ללכת אתו. הוא נכנס למקום שנכנס ונשאר שם שעה שלימה והקשיב בהתלהבות רבה לכל דבריו של מורה הדרך. כאשר נכנסנו למכונית שוב לא דברנו אף מלה אחת במשך כל הנסיעה הארוכה מנצרת ועד ירושלים.

כך נוכחתי, שיש מומנטים גם בחייו של פילוסוף והוגה דעות כמאסאריק שהוא שוכח את כל דרכי מחשבותיו, ונשאר בו רק המקור שינק עם חלב אמו.

לכבודו של מאסאריק הוקמו בארץ הרבה מצבות זכרון: יער מאסאריק, כפר מאסאריק ועוד. אבל בלב היהודים יישאר שמו כדמות היפה ביותר של חסידי אומות העולם שקמו לנו בזמן האחרון. ובבוא הזמן, שכולנו מצפים לו, שצ’כוסלובקיה תתנער שוב משיעבודה ותקום לתחיה, אנו מקוים, שרוחו של מיסד המדינה הצ’כוסלובקית תהיה שורה שוב על אותה הארץ, כמו בימי כהונתו.

ואתם, אחי היושבים בציון ובירושלים, – ואני יודע שבודאי עברה עליכם פרשה ארוכה של לבטים וחבלי הסתגלות לתנאי הארץ הזאת – דעו, כי כאן עכשיו מקומכם הקבוע, אם כי קשורים אתם בקשרי נפש עמוקים אל המדינה שבה ישבתם שנים כל כך רבות וחייתם חיי שלוה ומנוחה. כאן מולדתכם האמתית, וכאן עליכם לחיות ולבנות יחד אתנו את המולדת הישנה. אני מאחל לכם, שתצליחו להשתרש בארץ בלי קשיים חמריים ובלי מכשולים רוחניים, ותזכו לראות אלפים ורבבות מאחיכם יושבים בציון בין שאר שבי הגולה.

הרצאה בהתאחדות עולי צ’כוסלובקיה

ירושלים, ח' בכסלו תש"א