(אגרת ברכה במלאות 40 שנה לקיום העתון)

ברכותי הלבביות שלוחות לכם במלאות ארבעים שנה ל“יידישה רונדשאו”. בפרק זמן זה עקבתי בקביעות אחר פרסומיכם – פרט ליוצאים מן הכלל מעטים – ולפי תפיסתי עברו על ה“רונדשאו” שלש תקופות. הראשונה חלה בשנים בהן הכירה בציונות בגרמניה רק קבוצה קטנה בלבד, ואילו יהדות גרמניה בכלל התיחסה לציונות באיבה או עמדה מנגד. גאה הייתי על מיעוט אמיץ זה שה“יידישה רונדשאו” היתה לפה לו, כנגד העולם היהודי שהוכה בסנוורים. אכן דרוש היה אומץ רב כדי להטיף לאידיאלים שעמדו בניגוד גמור להשקפת עולמה של יהדות גרמניה בימים ההם. שנים ראשונות אלו, בהן הגן העתון על רעיונות הגאווה הלאומית, ההכרה העצמית היהודית, תקוות ישראל למולדתו, בתוך עולם רווי איבה לרעיונות הללו – שנים אלו לא תשכחנה מלבנו.

אחר-כך באה תקופת הנצחון ה“רונדשאו” נעשה שקט, נעשה תוקפני פחות, יותר מעשי, מעמיק. אפשר היה להסכים להשקפותיו או לא – מכל מקום לא היתה כל סיבה להלחם בהן. הציונות שמחוץ לגרמניה לא גילתה ענין מיוחד בעתון בתקופתו זו. כי זו היתה גם ההתפתחות שחיו בה הם בעצמם.

תקופת הזוהר בתולדות העתון היו השנים שלפני מלחמת העולם, בשעה שה“רונדשאו” נאזר למלחמת מצווה להגנת הלשון העברית בארץ-ישראל. לזכותו ולתהילתו תיזקף העובדה, שהעתון הרהיב עוז בנפשו להרים את דגל הקרב נגד חברת “עזרה” של יהודי גרמניה על זכות הבכורה של הלשון העברית בבתי הספר בארץ.

פרצה המלחמה, ושוב ניתנה ההזדמנות ל“רונדשאו” לגלות את אומץ לבו. יהדות העולם היתה קרועה לגזרים. אח נלחם באח בשדות הקרב. אך ה“רונדשאו” ידע לגשר בימים ההם בין חובתו כלפי ארץ מגוריו וחובתו כלפי בני עמו, כלפי תקוות העתיד והגעגועים למולדת עברית. ה“רונדשאו” לא נרתע מלחוג את המאורע של מתן הצהרת בלפור יחד עם יהודי העולם כולו.

באה התקופה שלאחר המלחמה ופתאום – תרשוני נא לומר זאת בגלוי – באה ירידה בכוחו ובמרצו של עתון זה. תקופה זו ניתנה וניתנת לבקורת. אני יכול להסביר את סיבותיה של הירידה הזאת. ה“רונדשאו” נהל מלחמה נגד התקוות הגדולות והשאיפות הכבירות בתוך הציונות. היא עמדה במלחמה זו ביושר – אבל עצם ההיאבקות היה בה נזק. לימים ירדה על יהדות גרמניה השואה הגדולה, וזכות בלתי-נשכחת היא ל“רונדשאו” שנשא בגאון את הכתם הצהוב שהוטל על היהודים. עמדה זו כפרה על צללי התקופה הקודמת.

וברכתי לכם ליובל הארבעים לבל תפסידו את גאונכם ואת האומץ שלכם, שלא תאבד לכם גם בשנות ירידה ודכאון נאמנותכם לשאיפות הנצחיות של העם היהודי. קולה של ארץ-ישראל החיה מגיע כבר כיום לפינות נדחות של העולם. לכל מקום שהיהודים נרדפים בו, יהיה אשר יהיה טעם הרדיפות הללו, מביא הקול הזה אומץ מחודש, תקווה חדשה. ויהי רצון, כי בהגיעכם ליובל החמישים תעלה שוב שמשה של יהדות גרמניה – ועתונכם יוכל לדבר אל קוראיו בלשוננו הלאומית.

ידעתי, כי נוהגים לומר בשעת יובל רק טובות. אני איני נוהג כך. בכך ניכר ידיד, שהוא אומר תמיד ובכל שעה את האמת. וכידיד כזה אני שולח לכם את ברכתי.

תשרי תרצ"ו