מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ארבעים שנה לקונגרס הציוני

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

ימי הקונגרס העשרים ממשמשים ובאים. ביום ב' דר“ח אלול לפני ארבעים שנה עמד ד”ר הרצל, מחולל ההסתדרות הציונית, בבאזל והכריז על היצירה הלאומית הזאת. מיום היסטורי זה עברו ארבעים שנה, כמנין השנים של יוצאי מצרים במדבר, שנים של נדודים וצרות לעמנו בכל תפוצות הגולה – ומצבם של היהודים כיום איום ונורא יותר מאשר היה אז, בזמן הקונגרס הציוני הראשון. התקווה היחידה שמפעמת בלב העם, הכוכב היחיד שמאיר להם בחשכת הגולה – זוהי הפינה ההיסטורית הקדושה, שקשורה לנשמת האומה מדורי דורות: ארץ-ישראל. ובשעה שקבוצי עמנו הגדולים ביותר בכל הארצות, בראש ובראשונה ברוסיה, הולכים ונחרבים ואין תקומה אחרי הריסתם, הנה כאן, בפינה ההיסטורית הזאת, הולך ונבנה הבית הנאמן של האומה הישראלית – בפעם השלישית בתולדות עמנו. מקומץ קטן של תושבים יהודים, זקנים ותשושי כח, עניים ומדולדלים אבל חדורי אמונה בגאולה הבאה – נהיינו לישוב המונה יותר מארבעים רבוא, שני שלישים ויותר ממספר יוצאי מצרים. והישוב מורכב ברובו הגדול מצעירים מלאי מרץ וכוח של יצירה ועבודה, שהספיקו כבר להפוך חלקים גדולים של הארץ השוממה לשדות ולגנים פורחים ולערי תעשיה ומסחר. והתרבות העברית המקורית שלטת בארצנו – וממנה שופעות קרנים לכל תפוצות הגולה ומביאות תקווה ואמונה, התעודדות וגאוה לאומית, רצון ושאיפה לגאולה שלמה.

אבל ככל שאנחנו הולכים וצועדים קדימה לקראת הגאולה והחרות, הולכת ומתגברת “שנאת העולם לעם העולם” – לפי פתגמו של המנוח נחום סוקולוב ז"ל. בני אדום ובני ישמעאל נתלכדו בשנאה זאת, ואין הם יכולים לראות בגאולת ישראל ובתחיתו. פרשת השנה האחרונה בארצנו מוכיחה, עד היכן שנאה עיוורת זו מגעת. פרשה עגומה למאד – אבל “מעז יצא מתוק”. עמדתו של הישוב על כל שדרותיו בימים הקשים האלה עמדת כבוד היא לעם היהודי כולו. הישוב העברי בארץ לא נרתע, לא נבהל ולא נכנע. הוא צועד ביתר אמונה ומרץ לקראת עתידה של האומה.

ובימי הקונגרס העשרים צריך הישוב בארץ להרגיש ולראות, לראות ממש, שאמנם עומד מאחוריו העם היהודי כולו, על המיליונים הפזורים בארצות הגולה, עומד מוכן להשתתף במעשי היצירה של הישוב בארץ. והצורה הבולטת ביותר לליכוד זה, כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ, כלפי שונאינו בכל העולם, הוא השקל הציוני, שעל ידו מכריזים כל יהודי ויהודיה על התלכדותם מסביב לתנועה הדואגת לשלומו של הישוב כיום ולהגדלתו ולהרחבתו בימים יבואו. תעודת השקל תעודת כבוד היא לכל יהודי המשתתף בגאולת עמו ובבנין ארצו. מספר רוכשי השקל הציוני בחדשים הקרובים יוכיח לעולם כולו, שאמנם הישוב העברי בארץ-ישראל כיום אינו אלא בבחינת החלוץ העובר לפני היהדות העולמית ההיסטורית לגאולה ולתחיה בארץ האבות שהיא ארץ הבנים.

ואני קורא לכל אחינו היהודים באשר הם שם, שיבינו את רצינותו המלאה של הרגע ההיסטורי הנוכחי ויתאחדו עם המפעל של פעמי המשיח.

1937

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
רקע
מנחם אוסישקין

יצירותיו הנקראות ביותר של מנחם אוסישקין

  1. אשה צדקנית (מאמרים ומסות)
  2. על ל"ג בעומר (מאמרים ומסות)
  3. על ירושלים ומקומה בתנועת התחיה (מאמרים ומסות)
  4. תזכיר ל"ועדת החלוקה" בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  5. נוער, קרקע ואמונה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות מנחם אוסישקין בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות מנחם אוסישקין

יצירה בהפתעה
רקע

רִפְרוּפִים סִפְרוּתִיִּים

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

בעיקר-הדבר צריך היה לכתוב בשביל “המעורר”, אורגן ספרותי חדש, המתכוון לומר דבר-מה, לא “רפרופים”, ואפילו לא “נסיונות”, אלא מאמרים גמורים, שלמים ומקיפים, על ספרותנו העברית; שהרי למרות הפזמון המקובל: “כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר-האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה”, הנה יש ומחשבה תקיפה עולה על הלב, שאיך שיהיה, ובאוצר ספרותנו כעת יש כבר נשמות גדולת, מצויינות. יש פרץ, הריאליסט החד והרומטיקן המעולה בחדא מחתא, הריאליסט – שאינו מחטט בפרטים וקטנות, אלא הולך ומעלה צדדים שלמים מן החיים בתמונות קטנות, נפלאות, והרומנטיקן – שאינו מושכנו אל העבר, אלא יוצר לנו חדשות,יצירות ההווה והעתיד מ“שיחותיו של ר' נחמן’קה”; יצחק-ליבוש פרץ, משורר “העוגב” ו“מנגינות הזמן” ו“חורבן-בית-צדיק” וי ל. פ. ובן-תמר ולצפ“ר והל”ץ והפרצ“י של תקופת “החץ”; זאת אומרת, פרץ הידען החריף של נשמת-האדם, פרץ החשבן הנוגה ופרץ המהתל, המבקר, המפיץ השכלה, הכותב-הכל. יש מנדלי, הנשר הגדול והזקן, עם עיניו הפקוחות על עצם מהותה של כנסת-ישראל, עם שפתיו הלועגות-המרירות ועם הרחמנות המתיאשת שלו, אשר כתביו ביהודית, לפי מה ששמע “בעל-מחשבות” באחד מפיליטוניו ב”דער וועג“, מקשטים את כלי-ביתו של כל פועל יהודי בלונדון (הלונדוים גופא הלא יודעים עד כמה יש אפילו מקצת אמת בשמועה זו!…) ואשר כל כתביו הבטיחו משכילי-אודיסה קודם החורבן, כמובן…) לתת לנו ליום-חגנו, שהיה צריך להיות, ואנחנו השיבלים הבודדות, כה שמחנו… יש ברדיצ’בסקי, תלמיד-חכם ומשורר זה, ששנה ופרש ונכנס לפרדס ואינו פוסק עד היום הזה מלהפליאנו בגילויי-נפשו, שכולם פיוּט קרוע ומשונה והעצב הישראלי שבהם עורג תמיד אל עולמות שאינם שלו, והוא נכנס וחוזר, חוזר ונכנס… יש, לאחרונה, ביאליק – גולת-הכותרת; ירמיהו ויחזקאל בהתפתחותם הנשגבה… והנה – דוד פרישמאן, האירופי היהודי, שבצחוקו המיוחד ממוזג שלנו ושלהם באופן יפה למאד והספקנות המרירה עוד סוככת עליו בכנפיה… יש גם הלל צייטלין, טהר-הלבב וגדל-הצער, יש… בקיצור, אילו היו לנו מאירים, אילו היו לנו רוצים-להבין, אילו היו לנו בֶּלינסקים, ישׁ, סוף-סוף, אצלנו מה להאיר ומה להבין! ובמחשבתם של קומץ האנשים העברים העובדים כבר ב”המעורר" אכן תתנוסס התקוה, כי לעתיד יעלה בידם לעשות איזה דבר במקצוע זה, אלא שלעת-עתה הן עולה בחלקם של אלה רק להצטער ולבלתי הסתפק…


“ספרותנו שָׁמם עליה עולמה”, “תלויה היא בנס”,“פרוצה היא ואין חומה”, “אינה כלום נגד הספרויות של כל עם ועם הגדֵלות ומתפתחות על פי דרכן” – מי לא ידע כל אלה? מי לא יראה כל זאת? למי סוד, שאין כל קהל עברי? מי תם לבלי להכיר את חזון-הגוויעה? מי עיור לבלי לחזות, שהכל הולך לבאר-שחת… אלא על מה יש לדון? על דא יש לדון, מדוע אין רואה גם את כל כובד-המלחמה, ששארית חיינו הלאומיים זו שופכת מול כל הפרוצסים השונים, שיש בהם חשובים ויש בהם רק מדומים, הבאים כולם לבלעה חיים? מדוע אין רואה ואין מתאושש להרים מאשפות את “הדלה והראשה”? מדוע לא יבואו לעזרתה הגואלים, הסמולנסקינים, אשׁר אליהם תשַׂבֵּר, תחת בניה, הרוזנפלדים השׁונים, אשׁר עזבוה ובנחת-רוח?


כי, יאמרו מה שיאמרו וספרותנו העברית, על אף אויביה ולמרות שויון-הנפש המחפיר של בניה, נכונה עדיין להילחם על קיומה, לפרנס את רוחו של העברי בן-הדור, ליצור מתוכה, להכניס “מן החוצה האוהלה” ולבלי היכנע. אמנם, כל אורגני-חייה בכבדות יתנהלו; אמנם, “הוצאותיה” נתונות במצור ובמצוק. “אחיאסף” הרי היא כאילו אינה; “השילוח” אינו מתקבל, ול“הברכה” שׁהיתה צריכה לבוא בו, כבר כלו עינינו מיחל…ובכל זאת… ובכל זאת!" – יאמרו הבונים.


… בעת האחרונה יצאו לאור קובצי מאמריו הדעתנים של אחד-העם והיהדותיים-האנושיים של יוסף קלוזנר תלמידו. זלמן אפשטין הוציא לאור את הכרך הראשון של כתביו העדינים; כתבים אלו, אומנם, מִסִפריהם של בינונים הם, ויש שהנם גם זרים לנו קצת, אבל חביבים-חביבים הם גם בזרותם ובקולם של לפני עשרים שנה… נדפסו גם כתביהם של האדונים: נ.סוקולוב, בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכהן. הוצאות “תושיה”, “הספר”, “יבנה” ו“האור” חזרו והדפיסו את פייאֶרברג, יעקב כהן, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, נומברג. נאספו גם ציוריו הנלבבים של א. ז. רבינוביץ, זה בעל הכשׁרון לא-הגדול, אך היהודי הרַגָשׁ, הישׁר, הקרוב, הפשוט; א.ז.רבינוביץ – בן פלך מוהליב, בן רוסיה הלבנה, מקום היהדות הממוזגה, בן ארצם של צדיקי חב“ד ושל עודרי ספרותנו החדשה כסמולנסקין ז”ל וראובן בריינין יחיה. הוצאת “חברים” בווארשה התחילה לתת קונטרסים פופולאריים ונאים להמון-קוראינו. וכשרונותיהם של שניאור, ברקוביץ, שופמאן, גנסיון והירשביין הולכים וטובים לעינינו, למרות הכל, למרות הכל… סוף דבר: לא דעכו עוד כל הניצוצות, לא תמו!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.