מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לטירת צבי

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

קבלתי את הזמנתכם לבוא ולהשתתף בחגיגתכם, חגיגת הנחת אבן הפינה לבית-הכנסת בטירת-צבי. לצערי לא אוכל הפעם למלא את בקשתכם, כי לאותו יום כבר הבטחתי להשתתף בחג היובל של חדרה. ומובן, שחדרה בת החמישים קודמת לטירת-צבי בת השלוש. אסתפק איפוא בזה, שאשלח לכם את ברכתי בכתב.

חגיגתכם הצנועה משמשת בעצם חגיגה גדולה וחשובה. בפינה בודדה ורחוקה, בקצה הצפוני-מזרחי של ארץ-ישראל המערבית, במקום שכמה דורות לא דרכה שם רגל יהודי, אתם מניחים עכשיו אבן-פינה לבית כינוס דתי-לאומי של חלוצי ישראל. ישובכם בודד ומרוחק מכל ישובינו בארץ. ורק נקודה קטנה אחת, שדה-אליהו, נמצאת קרובה אליכם. בשני הישובים הללו על שמם של ר' צבי קלישר ור' אליהו גוטמאכר ז"ל, גדולי האומה וגדולי התנועה מלפני שבעים שנה, החלוצים הראשונים לרעיון שיבת בנים לגבולם – רוחם של אלה חופף ושומר עליכם.

אתם נגשים כעת לבנות בית-כנסת, בית תפילה ובית מדרש. אתם בונים בית מסורתי לכינוס האומה בימי חג ומועד, אבל גם בימי אבל. גם חג החירות והשמחה, חג הפסח, וגם יום החורבן והאבל, תשעה באב – בימים האלה, השונים זה מזה מן הקצה אל הקצה, היו בני ישראל מתאספים ומתלכדים לגוש אחד בבית-הכנסת. לדאבוננו, לא בכל נקודות הישוב מבינים את הערך ההיסטורי של בית זה, אשר שום בתי-עם ושום מועדונים לא יחליפוהו לעולם. עם ישראל חי ונשאר חי דורות על דורות גם מחוץ לארץ-ישראל. הוא חי בתנאי סבל ומצוקה נוראים, היה מתגעגע ומתפלל כל הזמן לשוב לארצו – אבל לא נטמע ולא נתבולל בין הגויים ונשאר קיים כחטיבה לאומית מיוחדת עד היום הזה. עם ישראל עזב גם את השפה העברית בתורת שפה חיה ומדוברת, והשאיר אותה רק כשפת התפילה ותורת ישראל. זה היה לקוי גדול ונורא מבחינה לאומית, אבל האומה נשארה בחייה העצמיים גם בדברה לשונות זרות. ובמשך כל הדורות, מיום צאת האומה לגולה ועד היום הזה, לא נשארה אף יום אחד בלי דת ישראל. ואם חלקים ממנה היו עוזבים את הדת, מיד נטמעו ואבדו לעולם. עובדות היסטוריות אלה מוכיחות, עד כמה מסוכן האכספרימנט של חלק קטן בתוכנו בארץ ובגולה (ואני מדבר על אכספרימנט אידיאולוגי, לא על הפקרות סתם) לשחרר את האומה מן הדת ולבסס את קיומה אך ורק על הארץ והשפה. אכספרימנט זה לא יצליח לעולם, אבל הוא כשלעצמו יש בו משום סכנה. ותבוא עליכם ברכה מיוחדת, שאתם, חלוצי הבנין, שקשרתם את גורלכם ואת חייכם עם הארץ והשפה, מרגישים ומבינים את ערכה המלא של הדת גם בשביל ההווה וגם בשביל עתידו של עמנו. והבנין הראשון, שאתם יורים עכשיו את אבן-פינתו, מסמל לכל הישוב מהו הכיוון הרוחני בדרכם.

במה אברך אתכם? – ברכתי הראשונה היא, שתזכו לראות את כל הסביבה, בצפון ובדרום, וגם מזרחה בעבר הירדן, בנויה ישובים יהודיים צפופים. וברכתי השניה, שתזכו לגדל ולחנך בנים שילכו בדרכי האבות.

ח' שבט תש"א

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
יצירה בהפתעה
רקע

זלמן שניאור: המתגושש

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“דבר”, כ“ו אדר תרצ”ו, 20.3.1936

המשורר-האמן שניאוּר, עם כל עצמת תשוּקת-הדוֹדים אשר בשירתו, – יותר משהוא פרוֹידיאַני, הרי הוא אַדלריאַני, כלומר, השאיפה לכוח היא העליונה והשלטת בו, וחשקוֹ לאשה אינו אלא סוּג אחד של גילוי-כוח, וחסרה זִמרתו את המסתוֹרין של המין, את העבודה שבאהבה.

שניאוּר הוא האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית. “אפיקורוס” במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים. בעל עצמיוּת חזקה, שאינה יכולה להתמוגג בתנועת-המונים סוחפת או למצוא נוחם באידיאלים ארעיים, - משרים עליו השמים הריקים תוּגה של יתמוּת, והטבע נראה לו כאויב אחד גדול:

יוֹדלי-לי, אפפוּני ענקים במעגל,

צחוק חתוּל ועכבר בי – אדם – יצחקוּ;

כיתרני גדוד חידות מוּזרוֹת וקפוּאות,

לשונות האבן לנגדי תארכנה

וּבזות בעיני-הסלע הבוֹלטות;

יוֹדלי-לי, אני נידח בהרים!


יוֹדלי-לי, יוֹדלי-לי, אני חגב בין אימִים, –

רסיס-חיים בין משברי-מוות שאוּבנוּ;

דם פוֹשר בעוֹרקי, מעט שאר על עצמי,

פלח-סלע מתגלגל, זיז אחד של קרח,

ואני נשחק כיתוש בין פטיש וסדנו;

יוֹדלי-לי, אני מישחק בהרים!

(שירת הרועה – בהרים)

אך כל זמן שהיתוּש-האדם עדיין לא נתמעך, ודמו חם, ושערותיו עבוּתות ושחורות, וגובה-קומה לו, יכול הוא להיאבק עם הטבע-הענק ולהכריחו לתת ליצוּרו-צעצועו הנאות חריפות, שכרונות-חוּשים, רגשות ממשלה ונצחון.

ההסתערות החושנית על העולם מצד שניאור היחיד, משתלבת יפה עם התנערוּת האוּמה לחידוּש-חיים, עם פריקת עול הגלוּת והמסורת, וריווּי פתאומי לצמאון שנכבּש אלפי שנים. וכן הוא נושא מול ההרים השווייצריים את דבר-מרידתו באמו-חורגתו הגלוּת, אשר מעולם היתה גוערת בו: “אַל תקח!” –:

אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.

נשבעתי!

כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי

אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:

את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,

בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,

ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,

וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה,

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.